הוביטים. מפגש – משהו קצר.
ברי איננה נראית חביבה כל כך בעינם של ההוביטים. ברי מקום מפחיד ומאיים, ופרשים שחורים מציצים מקרן זווית, והאנשים הגדולים גם כן לא נעימים לעין וכו'. אך עם זאת, בתיאור "בלתי תלוי" ברי מתוארת כמקום נעים, ואם אנו נקלעים לברי הרי שהיינו רואים בה עיירה אנגלית נעימה וחביבה. ממה נובעת חוסר ההתאמה? "הרי הם מבועתים מהפרשים השחורים, ומאירועי ארץ הכוכים, וכיצד שלא יהיו מבוהלים מכל
השאר?!". אך לטעמי הפחד נובע בעיקר מפער התרבויות והגודל העצום. ההוביטים, על אף בורגנותם כלפי פנים, עדיין פרובינציאלים כלפי חוץ. ולהבא, כשיגיעו לאדורס/מינאס טירית, השאירו את "מקרה ברי" בזיכרונכם, והבינו את הזרות הגמורה הנפרשת לעינם.
שומר היער. אנשי הדרום. התגוששות.
כבר הגיעו, ומייד נפגשים בבריות אשר לא שמחות את הגעתם. שומר השער חוקר אותם בחוסר חביבות (אך אזכיר שם אם אותי היו פוגשים פרשים שחורים לא הייתי נשאר חביב וקר רוח). ביל בן-שרך גם הוא לא מהחביבים. אך אותי מעניין במיוחד עניינם של אנשי הדרום, ליתר דיוק, של איש הדרום עקום העין. בוודאי שישנו עניין עמוק, והוא מקשור למערך רחב יותר של מרגלים וכו'. אך עולה השאלה למי הוא שייך. זוג אפשרויות.:
א. איש הדרום מקשור למורדור. וראו קשרו עם ביל בן-שרך והפרשים ואת הסתלקותו המיידית אחר עניין ההיעלמות (וזאת מתוך ידיעה מסויימת באשר לטיב הדבר אותו הוא מחפש).
ב. איש הדרום מקושר לסארומן. ועניין זה גם כן לא מופרך, והרי הם ככל הנראה מגיעים מאזורים אלו, וסארומן הנה גם מנסה לטמון ידו בצלחת (ולאחר מעשה אנו יודעים על כליאת גאנדאלף וכו'). עניין נוסף הוא עיוותו החיצוני של איש הדרום, המזכיר את עניין בריוניו של שארקי. ובכן, עניין זה יכול להיות מוכרע לכאן (סאורון) או לכאן (סארומן), אך דבר מה אחר אם משרת הוא של -נובע משאלות אלו, ודבר מה זה יסכם את ענייננו אחד הצדדים, כבר בחלק זה של המערכה אנו רואים את איש הדרום מגלם את התגוששות כוחותיהם של סאורון וסארומן, והתגוששות זו טומנת בחובה יותר מאשר רואים אנו בשלב זה של העלילה.
ריחוק. שינוי.
"ואף על פי שארצם הקטנה לא הייתה מרוחקת מגשר הברנדיווין יותר ממרחק רכיבה של יום מזרחה, מיעטו ההוביטים מהפלך לבקר בה".
עניין מוזר הוא לטעמי, והרי המרחק הפיזי לא גדול, ואף לא המרחק ב"תפישת העולם" (שלא כמו, נאמר, בן טוק ובן לילית ממירקווד). ועל אף כל אלו, שום דבר שיתוף פעולה לא ניכר בין הפלך לברי. ומדוע עניינים אלו קרו?
1. כלפי פנים.
ההוביטים מברי כבר עברו את בדלנותם. הרי הם מקיימים שיג ושיח פעיל עם האנשים הגדולים, ודבר זה לא נראה להם מוזר -כלל וכלל. אנשי הפלך לא בשלים עדיין לעניין מסוג זה. והם סוגרים עצמם כלפי פנים (ומעט מזה בקטע "הוביטים. מפגש משהו קצר").
2. כלפי חוץ. אנשי ברי מוזכרים גם הם כ"מתעסקים בארצם" וכו'. ואולי דווקא ה"אשמה" בהם, והם סוגרים
עצמם לכל ניסיון כלפי חוץ, ומלבד בן ברנדיבאק מזדמן לא יקבלו קשר אמיץ יותר עם הפלך. ומתוך שתי נקודות אלו לא נוכל להתעלם מהסיבה הצצה, באשר להסתגרותם הטבעית של כלל ההוביטים (והרי גם עניין "התחפרות במחילה" כמוהו כדימוי פרטי למצבם הכללי, באשר להיותם יושבי בית). ובגזע זה הסגירות טבועה היטב במנהגים, באורחות החיים ובצורת המחשבה. ולמעשה, אם ניתן היה לחשוב שאחרי מלחמת הטבעת וכינון המלוכה המחודשת יעברו מנהגים אלו זעזוע וההוביטים יפסיקו מהסתגרותם, אנו רואים כי ההפך הוא הנכון, וקעקוע של אופי זה על ידי הכרזת הפלך כאזור סגור, ושמו של פרודו עדיין המשיך כחיצוני ובעל אורחות מוזרים משהו. ההוביטים לעולם לא יצאו מסגירותם.
אראגורן. ציפייה.
פרודו מבחין בברנש חשוד הצופה בהם (הוביטים) בפונדק. "הוא מכונה הצעדן", מסביר לו באטרבר.
ולנו כבר ידוע מיהו אראגורן, ואף ידוע לנו כי אראגורן ניחש היטב מהם ההוביטים (לאחר ששמע אותם וכו'). ובכל זאת, השאלה המתבקשת היא האם מלכתחילה ניחש כי יעברו על דרך המלך וכו'. משמע, הוא ידע על סיפור המעשה מפי גאנדאלף, אך לא ידע מתי בדיוק יצאו לדרכם מהפלך, לאן יפנו, ורק במקרה ידע כי יגיעו לפונדק וכו'. אם אכן ניחש, הרי שיצא ממוזל להפליא להאזין לשיחתם עם בומבדיל, משום שלא היה ביטחון כלל שיחכה להם בדיוק בנקודה בה נפרד טום מהם, ואם לא ניחש, ובמקרה נקלע לשם, הרי שיצא ממוזל ביתר גם כן. בכל מקרה, שוב אנו רואים כיצד המקרה והמזל (?) פוגעים ונתקלים שוב ושוב בעלילה.
לטעמי, יכול היה אראגורן לראות בכל אלו סימנים לכך שהדברים מתנהלים כשורה, גם אם לא בתכנון.
בני אדם. נעקרים.
הנה נתעוררו צרות רבות בדרום, ובני אדם נעקרים ממקומם ועולים בדרך הירוקה אחר שלווה ושקט. ועניין זה כבר קורה רבות בזמן האחרון, וזהו עניין מדאיג וכו'. על אף שישנה נדידה אצל בני האדם, הרי שצרות אלו נגרמות מדבר מה חיצוני, לא טבעי, אשר שורר אי שם. ומהו אותו גורם חיצוני?
א. אותו גורם חיצוני אשר מחליש את כוחן של מדינות הדרום, שאינן מצליחות עוד לתמוך באנשיהן?
ב. אותו כוח המחליש את תיאודן בפרט ואת רוהאן כולה, שנוקטת בקו מדיני תבוסתני ומבוהל?
ג. אותו כוח סארומן. ואנו מגלים כי סארומן -המגרש אנשים ומשעבד אותם לצרכיו? כל נקודות אלו מתאחדות לדמות אחת ובעלת עוצמה לא משפיע רק על מהלכים "גדולים", אלא גם על המשפחה מהחווה ממול, שלא יכולים לעמוד בפרץ (תקיפות אורקים, חוסר ביטחון) עוד, ונוטשים את אזוריהם. ועוד אנו מגלים כי סארומן מתרחב ומתפשט, ומשפיע מכל וכל על אזור הדרום. ובעצם כך עולה בי המחשבה, סארומן בדברים אלו כרגע גורם נזק רב יותר מסאורון, והרי סאורון מסוגר בארצו, וכך גם כוחותיו, וכוחה של מינאס טירית עוד עומד, אך משום שלסארומן אין ארץ להסתגר, מתחיל הוא לשנות סדרי בראשית. ולעיתים עקירה ממקום
למקום והריסת דברים קיימים (סארומן) קשה תוצאותיה מהשארות במקום אך תחת צל בלתי נסבל (סאורון).
אנשי ברי. מחזיקים. בחירה.
אנו מדווחים בספר כי אנשי ברי מחזיקים בנחלותיהם מימים ימימה. וכבר שקע זיכרון המלכים בעשב, ועדיין עומדים הם. לא רק זאת, אלא הם הדוגמה לשילוב וליחסי גומלין ערים ביותר בין בני גמדים, בני לילית ואף הוביטים. ומתוך אידיליה זו עולים בי דבר -האדם לבין שאר ברואי ארדה מה ושאלה. דבר מה. אברך כאן את אנשי ברי על עמידותם ומצבם הנוכחי וכו'. שאלה. ובמחילה אשאל כיצד זה שדווקא אנשיה הפשוטים של ברי עמדו על כנם עד עתה (ובכך לא אדבר על התקופה הנוכחית ושמירת הדונאדין, אלא על תקופות קדומות יותר). תשובה. אנשי ברי העדיפו להתעמק בעניינם פנימה. משמע, אנשי ברי מעדיפים את השקט והשלווה, את ההתנהלות הפשוטה של החיים, ובכך קיבלו עליהם כל עול, או חוסר עול, שעלה או ירד בארץ התיכונה. ואם זה המלך המכשף, ואם אלו מלכים צאצאי איסילדור, ואם יהיה זה סאורון, בסופו של עניין. ומכל דברי אלו עולה עניין הראוי להתייחסות. מחד, אנשי ברי מציגים את האוטופיה באשר לחיים שקטים, וליחס עם הסובבים אותם. חיובי. מאידך, מציגים אנשי ברי נייטרליות באשר לכל עניין "גדול", ואולי אף אכנה זאת "ניטרליות אל מול טוב או רע. שלילי. האם טוב לחיות צורה אחת בכדי לוותר על הצורה השנייה? בחירה של אנשי ברי.
טבעת על האצבע?
ניסיון להפריח מקרה פשוט בטענה -אקדים ואומר. אינני מאמין במקריות בשר הטבעות. עניין הגורל והמזל טבוע כה עמוק של מקריות איננו רציני. ונגיע מתוך תפיסה זו למקרה הטבעת. פרודו מזנק מהשולחן והטבעת נענדת על אצבעו. וכבר לפני= כן הרגיש בכוח חיצוני הכופה עליו לעונדה, אך הוא עמד בפיתוי. הטבעת "יזמה" את עצמה. מדוע חפצה הטבעת להיענד דווקא כאן? והרי אם היו תופסים את הטבעת בריות אחרות, שאינן ממן העניין, הייתה מעקבת תפיסה זו את התקדמותה אל עבר מטרתה הסופית (וכבר ניחשתי אי אז שזוהי טובת הטבעת לצאת עם פרודו לדרך). שתי אפשרויות:
א. קרבתה לרפאים ולמשרתי מורדור. תשוקתה לאדונה גוברת, והטבעת "תסתכן" ותחשוף עצמה. הרפאים ככוחות חיצוניים מצליחים בקרבתם להשפיע עליה. זוהי טענה מקובלת.
ב. הטבעת טעתה. ומשום מה וכיצד טבעת טועה? מכוח רשע נוסף הקיים. והיא פועלת על דרך האופל והרשע, משמע, כוח חזק ומבלבל ככוח משרתי סאורון קיים אי שם. ואני טוען שאכן זיהתה דבר מה היכול לקחת אותה למקור רשע חזק ועולה. כוחו של סארומן (המגולם באיש הדרום). ואם הטבעת התבלבלה, הרי שכוחו של סארומן מתגבר ומשפיע עליה, ולמעשה איננו מבינים כי מרוחקים מפסע כפסע ממצב שבו סארומן יהיה זה שממנו עלינו בראשונה לחשוש, ולא סאורון. ועל זה אומר, כי למשך כל העלילה ההתרכזות הייתה בגודל הצבא, ובכמות הנשק (כזכור בהשוואה בין אביר חמוש לבין ילד קטן המתחרה בו), אך התעלמות מסויימת ננקטה באשר למידת הכוח. ובסופו של דבר רק אומר, כי אל לנו לזלזל בסארומן.
גילוי נאות
פרודו קופץ מהשולחן. המסובים הולכים לפעור את פיהם בצחוק.
הם נאלמים דום. מסובים: "איה המשורר?!".
מהומה משתררת בפונדק. בארלימן מנסה להרגיע את הרוחות.
בארלימן : "ואני אומר שיש כאן אי הבנה".
פרודו: "כמובן, יש כאן אי הבנה".
המסובים כולם נרתעים אחור.
מסובים : "הנה הוא!".
בארלימן : "מה זה עלה בדעתך?"
פרודו : "אה! פשוט ענדתי מבלי משים את הטבעת האחת!"
מסובים : "הטבעת האחת? למה לא אמרת קודם?"
בארלימן (בעודו מחייך ומנענע בראשו בחביבות) : "יהי כן, מר
גבעוני. אך אם יש בדעתך לעשות עוד דברים מיני אלו, מוטב
שתזהיר תחילה את הבריות-ואותי".
כל המסובים צוחקים בשחרור על המקרה המשעשע. לפתע מקרן
זווית קם הצעדן.
צעדן : "ואני בכלל היורש החוקי של שושלת מלכי קדמת מערב,
החל מאלרוס וכלה באיסילדור".
ביל בן שרך (בשמחה עולצת) : "ואני בכלל מרגל ומשרת של
סאורון שר האופל".
בן הדרום (בחיוך רחב) : "והרי אני של סארומן הלבן".
כולם צוחקים בצחוק גדול ומתיישבים לעוד כוס בירה על
חשבונו של בעל הבית.
…
ואני שואל, האם כל זה לא יכל לקרות בעלילה במסגרת הגילוי הנאות?!
הכרזה.
"זכות יש להם לחיות ככל אדם". אמירה זו לא מגיעה מפיו של רודף צדק, או של שר בני לילית, או ברייה נעלה זו או אחרת. והרי היא רק מגיעה מפיו של איש עכרורי ועקום-עין המגיע מן הדרום, ובדבריו מתייחס לשינויים הדמוגרפים וכו'. על אף שיוכו ה"רע", ועל אף שלתושבי ארץ ברי נגמרת חוסר נוחות רבה בעקבות דבריו, בכל זאת צודק. לכל אדם יש צורך בנחלה ובבית, גם הוא "רע נעקר" ולא "טוב נעקר", אך מוסיף העכרורי על הצהרה הומאנית זו כי "בכוחות עצמם ימצאוה", הרי מייד מבינים אנו כי מדובר כאן על כוח הזרוע, וגזלת אדמות וכו'. אם אתעלם מהשאלות המוסריות העולות כאן, אתייחס דווקא שוב לסארומן. ומשהו אומר לי שאיש הדרום שמע דברים אלו עוד מקודם, מאדם בר- מינה ממנו. ולא מן הנמנע שבמתק שפתיו סארומן מתחיל לממש את שאיפותיו האימפריאליסטיות, ומבטיח דברים לא לו לתושבי דרום אשר נוטים לצדו
