מאת: משה דור
טור ראשון
עיבוד דיגיטלי: פי סאורון
תחקיר ארכיונים והגהה: לילי יודינסקי
מתוך: מעריב, 14.9.1973, עמ' 37
* התעתיק נאמן למאמר המקורי.
המאמר הראשי של ה"דיילי טלגראף" הלונדוני – כך נדמה לי – קלע אל המטרה ולא החטיא בכתבו: "בילבו מצא פיסת שזיר שחור וכרך אותו לזרועו. ההוביט הקטן בכה בכי תמרורים. אי-שם בעולם הפאנטאסיה שיצר הפרופסור ג'.ר.ר. טולקיין קורה כדבר הזה לשמע החדשות על מותו".
עולם הפאנטאסיה – לא סתם עולם הדמיון. העולם המורכב מאוד, העשיר מאוד, המופלא מאוד, הקסום מאוד והמחריד מאוד שיצר הפרופסור האוכספורדי. בעולם כזה בוכה ההוביט הקטן, בילבו, גיבור "ההוביט", בכי תמרורים על פטירת בוראו.
ג'ון רונאלד רעואל טולקיין, שנפטר בימים אלה והוא בן 81, נוכח לדעת, בעברו את שנתו השבעים, כי הוא מפורסם. במובן מסויים – לא במניין השנים שהעיקו על כתפיו – הזכירו המוניטין הפתאומיים הללו מה שאירע לביירון עם צאת "צ'יילד הארולד" שלו: "הקיצותי בבוקר והנה אני מפורסם". עם הפירסום בא העושר, אבל לא העושר, ולא הפירסום, העבירו את ה"דון" האוכספורדי, שפרש לגמלאות, על דעתו. הוא הוסיף להתגורר בביקתה שרכש עם פרישתו ולעבוד על מחרוזת אגדות נוספת, "הסילמאריליון", שלא היה סיפק בידו להשלימה.
נוספת, כמובן ל"אדון הטבעות", הטרילוגיה שהציבה לו יד-עולם. "אדון הטבעות", שבא בעקבות סיפור הילדים "ההוביט", שהוא הוציאו לאור ב-1937 – כתיבתו נתמשכה על פני השנים. הוא החל בה בשנת-הסיום של "ההוביט" וטרח עליה עד 1949. "ההוביט", מספרת אגדת טולקיין, זכה להידפס רק משום שבנו של המו"ל סר סטנלי אונווין, ריינר – שהיה אז בן עשר – קרא את כתב-היד ועמד על פירסומו. אותו ריינר עצמו שיכנע את אביו, בשנת 1954, כי ייאות לפרסם את "אדון הטבעות" במלואו, אף-על-פי שכתב היד הקיף חצי מיליון מלים והמו"ל דרש לצמצמו עד המחצית. הכרך הראשון זכה להצלחה מצומצמת, אך די הצורך להצדיק את פירסום שני הכרכים הבאים. בסוף שנות החמישים היה לטולקיין קהל-מעריצים קטן, אבל נאמן, שהיה משרטט מפות של "עולם התיכון" ומתווה את מסעו של פרודו, ההוביט שיצא להושיע את "העולם התיכון" מידי איתני האופל. המהפכה התחוללה כעשר שנים לאחר שראה אור החלק הראשון של טרילוגיה, "חבורת הטבעת" (שני האחרים: "שני המגדלים" ו"שובו של המלך"). בארה"ב הופיעה מהדורה גנובה של היצירה, מקוצצת ללא רחם. חמתם של חסידי טולקיין בערה להשחית והם לא נחו ולא שקטו עד שהאמריקנים הוציאו את הנוסח המלא והמאושר בספרי-כיס. ההצלחה הייתה מיידית, עצומה, מסחררת. למן 1965 נמכרים, מדי שנה, יותר ממיליון עותקים, בספרי-כיס, של "אדון הטבעות" בארה"ב. נוצר פולחן טולקיין, שסחף בעיקר את תלמידי האוניברסיטאות, שמצאו בטרילוגיה אליגוריה טהורה, וששו על הדחייה שהיא דוחה, או נכון יותר ההתכחשות שהיא מתכחשת לעולם המודרני, הטכנולוגי. ההתלהבות הדביקה גם את הבריטים, וכמובן צררה בכנפיה אף את "ההוביט".
ג'.ר.ר. טולקיין נולד בדרום-אפריקה, ובהיותו בן ארבע מת עליו אביו והמשפחה עקרה לאנגליה, לבירמינגהם, עיר מולדת האב. בהיותו בן 12 מתה גם אמו והוא נמסר להשגחתו של כהן-דת קאתולי, אשר טולקיין היה מדבר עליו תמיד בחום-לב. הוא סיים את אוניברסיטת אוכספורד, שירת בצבא הבריטי בימי המלחמה העולמית הראשונה ונפצע בקרבות צרפת, נשא אשה והוליד שלושה בנים ובת אחת, היה מרצה לאנגלו-סאכסית באוניברסיטת לידס, פרופסור לאנגלו-סאכסית באוכספורד, ופרופסור ללשון ולספרות אנגלית באותה מיכללה עד פרישתו. לילדיו היה נוהג לספר אגדות שבדה מלבו; הן הן שהיו לגרעין "ההוביט" ו"ההוביט" לא היה אלא שער לבוא בעדו אל ממלכת "אדון הטבעות". האנגלו-סאכסית – ובעיות הלשון בכלל – היו מניע בלתי-אמצעי לניסיון לגשר על פני התהום בין "הספרות" לבין "הפילולוגיה", ולניסיון נוסף, ליצור לשון פרטית, ומיתולוגיה פרטית, שהיא פועל-יוצא של הלשון. הלשון והמיתולוגיה נתלכדו ביצירתו, בבריאת אותו עולם, שתחילה היו גיבוריו "הוביטים" – יצורים שוחרי-נוחיות, חסרי אמביציות, רחוקים מלעשות רושם הירואי – ואחרי-כן התאכלס ביצירי דמיון מפליג, והיה לזירת התגוששות הגדולה בין כוחות הטוב והרע. ועל הכל חופה היה הדוק הענוג של הפאנטאסיה, שהטעים את הריחוק שבין ההוויה הטולקיינית לבין מה שכינה "סובוטופיה", כל מה שהיה שנוא עליו בסכנו את המיטב שבאופי האנגלי – הביורוקראטיה, העתונאות ההמונית, התיעוש.
"שום עולם דמיוני שנוצר אי-פעם אינו, בעת ובעונה אחת, כה רבגוני וכה נאמן לחוקיו הפנימיים", כתב ק.ס. לואיס, פאנטאסטיקן דגול אחר, על הטרילוגיה של טולקיין. "בעל משמעות כה רבה לגבי המצב האנושי הממשי, ובה-בעת כה משוחרר מאליגוריה… יש פה יפעות הנוקבות כחרבות או צורבות כברזל צונן; זהו ספר שישבור את לבכם… משובח מעבר לכל תקווה וסבר".
היו מבקרים, שכמו הסטודנטים האמריקניים, תלו בסיפורי טולקיין תלי-תלים של דרשות אליגוריות. אבל הוא עצמו בסר בהן. "אין זה מחובתנו להתגבר על כל זרמי תבל, אלא לעשות מה שצפון בנו למען הצלת אותן שנים שבהן אנו משובצים, בעקרנו את הרעות מן השדות הידועים לנו, כדי שאלה שיחיו אחרינו תהא להם קרקע נקייה לעבדה.
לא לנו לחרוץ איזה מזג-אוויר יפקוד אותם", אומר גאנדאלף הקוסם בסיימו את תקופת אחריותו לעולמו (בפריהיסטוריה שלו), אחרי שהוביל את מצביאי המערב בנצחונם על סאורון הרשע.
קטע זה, המצוי באחרית הטרילוגיה, יש בו כדי להסביר מדוע ביקשו רבים למצוא בה אליגוריה לקורות העולם בימי מלחמת העולם השניה ואחריה. אבל טולקיין, כאמור, מאס באליגוריות. הגורל האירוני הקושר את אושרם הצנוע של ההוביטים אל הכרעתם של עניינים אדירים, שהם היו מפנים אליהם בשמחה את עורפם, והמביא לידי כך שאפילו הציוויליזאציה עצמה תלוייה לרגע בגבורתם ההססנית, הכבושה בתוך תוכם, הוא המוטיב העיקרי של היצירה. אין בו שום אליגוריה.
טולקיין מאמין בעולמו, ובכל אלה היושבים בו. תכונה זו שלו משווה ליצירה – בין אם ל"הוביט" שעודנו נע במעגלותיהם של בני-הנעורים, בין אם ל"אדון הטבעות" המונומנטאלי, בין אם לשאר חיבורים שהוציא מתחת ידו – כוח-שיכנוע נדיר. אמונתו, כשם שאומר פיטר ביגל, סופר אמריקני שקסם הפאנטאסיה בוודאי אינו זר לו, "היא מקור אחדותו של הספר, אותו בטחון עמוק של טולקיין העושה את עולמו ליותר מסיכום של חלקיו, ליותר מהמצאה שנונה, ליותר ממשל-עוצמה קל. מעבר לכשרון ולכוח-ההמצאה של האיש, מעבר לידיעת הפילולוגיה המיתולוגיה והשירה שלו, נוצר 'אדון הטבעות' באהבה ובגאווה ובקצת טירוף".
זהו הטירוף הקדוש, שכל יצירות-המופת חתומות בו. "אובססיה פרטית", קורא לו דיוויד הולוויי "שיצרה עולם משלה, אשר מיליונים ניכסו אותו לעצמם וקידמו אותו בברכה כאילו היה שלהם". אבל מה נפלא יותר מן הקסם, ההופך את האזוטרי לנחלת הכלל, ואת ה"אייסכפיזם" כביכול למיקלט בטוח לכל מי שלבו פתוח וער, וחושיו עדיין לא נתקהו, והרוח בצמרת, ומשחקי האור והצל בעלים, הדימדומים והשחר, עודם בשבילו אחוזת כיסופים והרפתקה ועונג לא-ישוער?
מ. דור
קישורים לחלקים הסרוקים של המאמר
אודות:
המאמר נכתב על ידי משה דור והופיע לראשונה ב-14 בספטמבר 1973, במעריב בעמוד 37.
תחקיר והגהה ע"י לילי יודינסקי. הועבר למדיה דיגיטלית ע"י פי סאורון. הובא לפרסום על ידי עמוס בן ישראל.
* התעתיק נאמן למאמר המקורי, כולל שמות של אנשים וספרים.
