מעבר לאופק

סיפור פוסט טולקינאי

ברית המועצות, באייקאנור, 4 לאוקטובר 1959
את המתח בחדר הבקרה אפוף עשן הסיגריות היה ניתן לחתוך בסכין. אפילו קורולב, המנהל, היה צמוד למסך הטלוויזיה המושלג. עוד חמישה אנשי צוות היו איתו. ארבעה מהם עסקו בקריאת המכשירים והחוגות. מנסים להעביר את הזמן, הרי יכולת השפעה ממשית לא היתה להם. ניתן היה רק להתפלל ולקוות שמכשיר קטן במרחק מאות אלפי קילומטרים יצדיק את הזמן, המאמצים והטכנולוגיות שהושקעו בו ויביא את התוצאה.
בחוץ העולם עצר את נשימתו. אפילו יושב הראש התקשר לקורולב ואיחל לו בהצלחה. קורולב, אשר שרד את היו"ר הקודם, החבר סטאלין, לא יכול להפסיק לרעוד כמחצית השעה לאחר מכן.
השעון תקתק, מדי פעם נשמעו קולות עמומים מבעד לדלת. אנשים שבמשך חודשים ארוכים תכננו את הכלי, יצרו את הכלי, לא עצרו את עצמם מלעבור ליד חדר הבקרה ולשאול את שני השומרים החמושים שהופקדו עליו האם יש תוצאות.
מקבל תשדורת! צעק אלכסיי, קורולב השליך את הסיגריה מפיו והצטופף יחד עם שאר האנשים מול המסך שהחל להראות סימנים.
"סוף סוף" חשב קורולב.
הדלת נפתחה וקורולב הסמוק יצא ממנה בסערה ופנה לשני השומרים החמושים:
"הביאו לי את שוכוב! שוכוב אלכסנדרוביץ'! איטמו את הבסיס והכריזו על מצב חירום! אין יוצא ואין בא!" , נכנס פנימה וטרק את הדלת. לתדהמת השומרים והקהל הקטן שהצטופף בחוץ.
"אתה משתף פעולה עם האימפריאליסטים האמריקאים!" צרח עליו הפוליטרוק [קצין פוליטי] מטעם הק.ג.ב. "גלה לנו איך עשית זאת!"
שוכוב האומלל היה מבועת. לא ניתן היה לומר שהוא היה מורגל לשלושה ימים ללא שינה וללא מזון. שלושה ימים של חקירות אינטנסיבות, של סטירות, מכות והשפלות. ודווקא הוא, שהצליח לשרוד את שלטון האימים של החבר סטאלין… אילו רק היה יודע במה מאשימים אותו אולי היה מצליח להתגונן, לומר משהו, להמתיק את הגלולה. אך הפוליטרוקים, כמיטב המסורת, לא אמרו לו במה הוא מואשם.
האם זה משהו שקשור במצלמות? הרי הוא היה זה שבנה אותן. אבל לא ייתכן שהן לא פעלו כנדרש! חודשים רבים עבד עליהן ובדק שהכל כשורה, הוא בחן אותן שוב ושוב ופיקח אישית על התקנתן. האם גילו את המצבור הקטן של מטבע זר שהיה טמון במגירה הנסתרת בשידה שבעליית הגג?
"הוא מסרב להודות" אמר הפוליטרוק לקורולב. למרות שהיה נמוך ממנו בדרגה, סמכויותיו היו במידה רבה נרחבות הרבה יותר מאלו של קורולב, ושניהם ידעו זאת.
"מה עושים עכשיו?" שאל קורולב וטמן את פניו בראשו. שנים רבות של עבודה, של השקעה, של חיים נפלו לפח. והכל בגלל משתף פעולה עלוב שמכר את הפרוייקט ואת נשמתו לאימפריאליסטים האמריקניים שאיכשהו החריבו את הפרוייקט בצורה הגרועה ביותר שיכולה להיות.
הפוליטרוק הציע לקורולב סיגריה והצית אחת לעצמו. לאחר שאיפה ארוכה אמר: "היו"ר נתן הוראות מפורשות, עלינו ליצור תדמית בעולם כאילו המשימה הצליחה. אסור לנו לתת לאויב את הרושם שהוא ניצח. לפיכך נתנו הוראה למחלקה סודית במיוחד בק.ג.ב להכין תמונות שיצרו את הרושם העולמי שהמשימה הצליחה"
"לזייף?!?" רעם קורולב בקולו "אתה רוצה שאנו נציג בפני העולם דברים שלא היו בכלל?"
"הרגע נא, קורולב יקר" אמר לו הפוליטרוק, "האם האלטרנטיבה השניה מוצאת חן בעיניך? האם נפרסם את התמונות שהושתלו על ידי הבוגד שוכוב קבל עם ועולם? האם ברית המועצות הגדולה תושם ללעג בידי הקפיטליסטים?"
ב 7 לאוקטובר התמונות שהוכנו על ידי הק.ג.ב פורסמו בעולם, הקפיטליסטים האמריקניים חרקו שן והכפילו את מאמציהם.

ארצות הברית, קייפ קנברל, 26 ליולי 1964
יש נתונים! צעק ג'ון, הם מגיעים עכשיו!
עשרת האנשים בחדר פרצו בתשואות. סוף סוף הפער מול הקומוניסטים הולך להסגר. לאחר שישה ניסיונות כושלים, כנראה שהנסיון השביעי יצליח. סוף סוף גם הם יצליחו להוכיח שארצות הברית של אמריקה מסוגלת להשתוות לרוסים. לאחר שישה ניסיונות כושלים ומביכים.
ג'יימס אי ווב, המנהל הכללי של נאס"א נצמד למסך שמול ג'ון בהתלהבות. כל האנשים בחדר הבקרה עצרו את נשימתם, חלקם התפללו בקול. המסכים החלו להתמלא בנתונים והמדפסות החלו לפלוט דפים וכרטיסיות נתונים שפוענחו באיטיות מרגיזה. ג'יימס יכול היה להרגיש כל שניה שחולפת כל אלפית שניה…
"הנה זה! התמונה הראשונה!" נופף ג'ון, ג'יימס חטף אותה מידו והביט בה בהתרגשות.
"מה זה לכל הרוחות?!?" הוא צרח והתנפל על ג'ון. "זו איזו בדיחה חולנית?!?"

ארצות הברית, וושינגטון, 27 ליולי 1964
הנשיא ג'ונסון בחן את התמונות והקשיב בחצי אוזן להסברים המבולבלים של ג'יימס, המנהל הכללי של נאס"א שניסה להסביר את התמונות האלו. לא, לא ייתכן שמדובר בחבלה של הרוסים או במהתלה כלשהי. גם פאטה מורגנה או בעיות בפילמים יוצאות מכלל חשבון.
"אז אין לכם שום מושג ירוק בנוגע למה שבאמת יש שם, נכון?" שאל הנשיא.
ג'יימס התפתל במושבו, אך נאלץ להודות שאין לו ולשאר המדענים שהובאו בסוד העניין שמץ של מושג.
"אז אנחנו חייבים להניח שזה אמיתי… ההשלכות הן… אתה בוודאי מבין את ההשלכות" נאנח הנשיא, "אנחנו חייבים לשמור על העניין הזה בסוד כמובן, הציבור לעולם לא יקבל את זה, הקהילה שלנו תקרע."
"אבל, אדוני הנשיא… איך?" מלמל ג'יימס "וכיצד לרוסים יש תמונות? כיצד הם השיגו את התמונות שלהם?"
"הם זייפו אותן, בדיוק כמו שאנו נעשה" אמר הנשיא. "התוכנית שלנו תמשך כמובן, אבל בצורה אחרת. אנו נמשיך לשגר חלליות, אבל לצרכים ולמטרות שלנו." הוא עצר רגע על מנת לחשוב והמשיך "אתה מבין ג'יימס, אנו חייבים לדעת בדיוק מה קורה שם, איך זה ייתכן, מה זה אומר עלינו, על היקום…. אבל אסור לציבור לדעת!"

ארצות הברית, קייפ קנברל, 14 ליולי 1969
ניל הזיע בתוך חליפת החלל שלו, למרות שהמיזוג פעל באופן מושלם וכל המדדים הראו שהכל בסדר. לא כל יום אתה עומד לעשות היסטוריה, לא בכל יום אתה מופיע על מסכי הטלוויזיה והקולנוע בכל רחבי העולם…
הוא ירד מן הסולם בזהירות, נשימותיו מהדהדות באוזניו ונחת על הקרקע. הוא הסתובב במלכותיות ובאיטיות.
"צעד קטן לאדם – צעד גדול לאדם"
קאט! נשמעה צעקה והאורות נדלקו. "לא! לא! לא!" צעק לו תומס פיין, המנהל הכללי של נאס"א. "אתה אמור לומר 'צעד קטן לאדם – צעד גדול לאנושות'."
"שיט!" סינן ניל ארמסטרונג והחווה תנועה גסה באותה הזדמנות לאולדרין שהציץ אליו מרכב השיגור. "מצטער בוס, שכחתי".
"לא נורא, גם ככה הצבע של החוט התקלף מאיזו שהיא סיבה" רטן תומס.
טכנאי במדים אדומים צעד ליד אמרסטרונג וצבע בשחור את אחד החוטים שחיברו אותו אל המנופים. ניל טיפס בכבדות אל רכב הנחיתה והתכוון לחזור על הסצינה.
תומס הבטיח לו, לאולדרין וקולינס להסביר בדיוק מדוע הם עושים את ההצגה המטופשת הזו לאחר שישלימו את כל הצילומים. הוא קיווה שההסבר יהיה מספיק טוב על מנת להניח למצפונו. מתישהו הרי זה יתפוצץ, הממשלה לא יכולה לשמור את הסודות האלו לעד. מתישהו יזכרו אותו כרמאי הכי גדול בהיסטוריה.
אבל הכסף היה טוב….

ארצות הברית, אלסקה, 30 לינואר 1991
אדווין מנגלדו התבונן בשלושת המסכים שעל שולחנו, בקרוב יגיעו הנתונים הראשונים של משימת "שער 15".
הוא הצית סיגריה, החוקים אסרו זאת, אבל מערכת האיוורור בחדר שלו, גם 20 קומות מתחת לאדמה, היתה מצויינת. "חוץ מזה" הרהר לעצמו בחיוך "זה תענוג שהמפקד יכול להרשות לעצמו, במיוחד ברגע הזה"
"עוד 10 דקות להרוג." חשב לעצמו והרשה לעצמו כמה הרהורים אקראיים, עד לקבלת הנתונים.
"אני משער ששוכוב המסכן היה יכול להשתמש בנתונים האלו" חייך לעצמו. "שוכוב המסכן, שנשלח לגולאג בסיביר ואיבד את שפיות דעתו שנתיים לאחר מכן…"
קורולב מת לפני שמסך הברזל נפל ונתוני סוכנות החלל הרוסית עברו במלואם לידי האמריקאים. לא הנתונים ששוחררו לקהל ולקהילה המדעית, אלא הנתונים האחרים, האמיתיים.
"זה נס שהצליחו לשמור על זה בסוד" הרהר אדווין, ולא בפעם הראשונה. "איזה עינויים עבר שוכוב? איזה איומים ניחתו על ראשו של קורולב? וכיצד הסוד לא דלף לאחר קריסת מסך הברזל?"
במחשבה שניה, איזה עיתונאי יאמין לנתונים האמיתיים? לתמונות האמיתיות?
גם קורולב לא האמין בתחילה. כיצד אפשר להאמין שגליליאו טעה, שקופרניקוס טעה, שאפילו אריסטו טעה…. שהירח הוא באמת ספינה גדולה מאד ובאמת יש איש על הירח. טוב, הם קראו לו איש, למרות שהוא לא היה אנושי. הוא נמצא בצד שלא נראה בכדור הארץ, הצד שחשבו כי הוא אפל, עד שגילו שלירח זוהר משלו, כמו השמש.
השמש…. זה היה כל כך מוזר לגלות, כשהוא נכנס לתפקיד, שהשמש דווקא כן מסתובבת סביב כדור הארץ. והשמש, בדומה לירח, היא ספינה מעופפת שבה נוהגת בריה כלשהי….
אדווין עלעל בלי משים בשרטוטים ובתמונות של הירח והשמש… הנה שרטוטים של המסלולים, הנה מקור האור של הירח, הנה מקור האור של ספינת השמש. הנה התיאוריות על אופן ההנעה, על המסלולים של השמש והירח סביב כדור הארץ, על הכתובות המוזרות על ספינת הירח, על הסיבה מדוע יש כתמים שחורים על המתכת הכסופה של הספינה.
חבל שהם מעולם לא הצליחו לתקשר עימם. כל רכב חלל שניסה לנחות על ספינת הירח הפסיק לפעול משום מה, והנהג המסתורי לא הגיב לשידורי רדיו, אור, או לייזר. ספינת השמש היתה חמה מדי מכדי להתקרב אליה לצורך ניסיון פרקטי כלשהו.
והכוכבים… אדווין ניסה לדמיין את התגובה של הצוות שקיבל לראשונה את הנתונים מהחללית שחקרה את מאדים. עד היום לא הצליחו להסביר מה זה הדבר הזה שנחשב עד לפני כמה עשרות שנים לכוכב לכת. אבל יודעים בוודאות שזה חפץ מלאכותי.
אדווין היה איש דתי. לא היתה ברירה אלא להיות איש דתי אם אתה אחד מהבודדים שעובדים בסוכנות החלל האמיתית. לא המזויפת של המוזיאונים ותוכניות הטלוויזיה. וכמו איש דתי טוב התפלל כעת לנתונים טובים…
2 דקות נוספות להעביר, חשב לעצמו. הוא קיווה שאכן הם ימצאו את השער. השער שפותח את הנתיב לחלל החיצוני. לא זה הקרוב, שמכיל את ספינת הירח ואת הכוכבים המלאכותיים, אלא הרחוק יותר. החלל החיצוני שבו הספינה המשונה בעל הבוהק הזוהר שוטטה בו.
הם כמעט היו בטוחים שקיים שער כזה, שער בחומת הלילה השקופה שאליה התנפצו כל אותם כלים שניסו להגיע אל הכוכב הבוהק והזוהר שזז במסלול מעגלי, הכוכב שבכדור הארץ קראו לו נוגה.
המחשב פלט צפצוף חד ואדווין גחן קדימה בלהיטות אל מול המסך שהחל להתמלא בנתונים. נתונים שמשמעותם אחת, הם מצאו את השער… הפתח בחומת הלילה. הפתח אל החלל החיצון.
עכשיו הם יוכלו להגיע אל הכוכב הבוהק, וונוס, שריחף מאחורי החומה השקופה.

ארצות הברית, וושינגטון, 1999
הנשיא קלינטון נכנס לחדר המיוחד בבית הלבן, אדווין כבר המתין לו שם. הם לגמו קפה בעוד משרתו האישי של הנשיא אוטם את החדר לחלוטין מפני האזנה. הם החלו לדבר רק כשהיה בטוח לחלוטין לעשות זאת.
"אני מניח שקראת את המסמכים שלי" פתח אדווין, "אפשר לשאול, במלוא הכבוד, מדוע הבאת אותי לכאן?"
קלינטון חייך, ונראה שהקסם האישי שלו המס אפילו את אדווין הקשוח שעבר כבר שלושה נשיאים ועתיד לעבור עוד שניים. "רציתי לשמוע את העניין ממך באופן אישי. הרבה יותר קל לקבל החלטות מול מסמכים קרים, אבל כדי לקבל החלטה נכונה…. עליך לשמוע את האיש עצמו."
אדווין נטל כמה שניות למחשבה. "אדוני הנשיא, חקר החלל, כפי שאתה קורא לו, הגיע למבוי סתום. זה המוצא היחידי שלנו… אם לא נעז – לעולם לא נתקדם."
"השאלה אם אלוהים רוצה שנתקדם" אמר הנשיא, גם הוא, כמו כל מי שידע על תוכנית החלל, היה דתי אדוק. למרות שמסיבות תדמיתיות הוא שמר על צביון פומבי חילוני והולל. הוא אפילו שכר מישהי שתגלם את המאהבת שלו.
"אלוהים הוא זה שיצר את השער בחומת הלילה" אמר אדווין, "מי ששם שם את… אתה יודע מה… רצה שנחלץ אותו. אחרת הוא לא היה שם אותו שם, נכון? לא היה נותן למכ"מ העמוק שלנו לגלות אותו…. "
"ולפי דעתך אנחנו צריכים לעשות את זה?" שאל הנשיא "לשלוח רכב חלל שיחדור דרך השער אל החלל החיצון ויוציא משם את העצם?"
"ללא ספק" אמר אדווין.
"ומה על הכוכב הבוהק? על וונוס?" הנשיא הנמיך את קולו, "האם מיצינו את כל האפשרויות ליצור עמו קשר?"
"כן," הנהן אדווין "כנראה שאלוהים לא רוצה שניצור איתו קשר, לא בינתיים."
הנשיא העניק את אישורו ואת התקציב הדרוש. כמה שנים לאחר מכן החללית המריאה.

ארצות הברית, אלסקה, היום
החללית המשונה למראה נחתה על משטח הנחיתה. היא לא היתה זהה למעבורות החלל, היה לה מראה עכבישי משהו, שונה לחלוטין. היא היתה כלי הרכב היחיד שחדר מעבר לחומת הלילה וחזר. המחשבים המתוחכמים שהטיסו אותה תוכננו במיוחד לעקוף את הכוכב הזוהר, הבוהק ששמר על שערי הלילה.
חלליות אחרות שקדמו לה ניסו להתקרב אל וונוס, הכוכב הבוהק, הצילומים האחרונים הראו שבניגוד לשאר הכוכבים, שנדמו לאבני חן מלאכותיות ומפיצות אור עז, הכוכב הבוהק הוא דווקא ספינה שדומה לירח ולשמש. ומקור האור בא מבריה שנוהגת בה. אך אותה בריה, בניגוד לבריות של השמש והירח, דווקא שמה לב היטב לחלליות שהתקרבו אליה. הוא סגר את המרחק במהירות והשמיד בדרך כלשהי את החלליות.
לאחר טיסה לעומק החלל החיצון, למקום שבו החוקים הפיסיקליים היו שונים לחלוטין, בעזרת המכ"מ משוכלל איתרה במדויק את החפץ ואספה אותו, ועכשיו היא כאן.
כשהוא מאובטח על ידי חיילים חמושים, תא המטען הנעול הועבר לקומה 50 מתחת לאדמה, שם הוכנה סביבת ריק בעלת תנאי טמפרטורה דומים לחלל החיצון.
שעה לאחר מכן, אדווין ואנשי צוותו המובחרים צפו ברובוט המתוחכם פותח את הדלתות של תא המטען. החפץ נגלה לראשונה לעיניים אנושיות.
היה זה אדם, או משהו בדמות אדם, ראשו בין ברכיו והוא כפות בשלשלאות. הוא הרים את עיניו בלאות ונעץ מבט חודר באדווין.
"נסרו את השלשלאות" פקד אדווין.

אפילוג
אלנהאלה הביט לעבר הים, הגלים ליחכו את החוף השקט. כמה זמן העביר כשהוא משוטט ושר על החוף? אלף שנים? עשרת אלפים שנה? בעיניו זה נראה כיום אחד. שירת הגלים היא נצחית, והיא תמשיך לנצח, והוא ימשיך איתה.
בעיניו החדות לפתע ראה ספינה, ספינה מהמזרח! ספינה שהגיעה מעבר לאופק!
נשימתו של אלנהאלה נעתקה, זעקות השחפים ורחש גלי הים המשיכו, אך הוא ידע ששום דבר לא יהיה כשהיה.
הספינה הגיעה אל החוף וממנה ירד אדם, גבוה, ולו קסדה שעליה מוצב סמל דרקון, על מותניו חגורה חרב שחורה שכמוה לא ראה מעולם, מלבד בדמיון.
"קח אותי אל מאנווה" האדם אמר.
"מאנווה ישן" אמר לו אלנהאלה, "הוא ישן מזה עידנים".
טורין חייך בלאות, עיניו נצצו באור מוזר: "הגיע הזמן שיתעורר,עת תמורות הגיעה."