שבועת פאנור

שבועת פאנור היא מהשבועות היותר מפורסמות וחשובות בלגנדאריום, והיא השפיעה על גורלו של עידן שלם, ובעקיפין גם על גורלה של ארדה.

השבועה עצמה נישאה בטיריון בתקופת החשיכה שלאחר מות העצים, גניבת הסילמרילים ורצח פינווה על ידי מלקור. שני המאורעות האחרונים השפיעו מאוד על פאנור, באופן שאפילו הכתובים מתארים כקשה מהרגיל; שני הדברים החשובים בחייו של פאנור היו אביו פינווה והסילמרילים, יצירת ליבו.
שני אירועים אלו הגיעו לאוזני פאנור שלא כמתוכנן, לאחר שמאדר'רוס ראה את מה שעולל מלקור בפורמאנוס (הוא לא היה נוכח במקום עם פינווה בזמן האירוע) הוא רכב לטאניקוטיל כדי למסור את הבשורות הרעות בהקדם לואלאר (*1), שם הם היו עם בני הלילית בגלל פסטיבל שנערך באותה העת וגם אביו פאנור היה שם; אך מאיד'רוס לא היה מודע לכך בגלל החשיכה ומיד בישר על מה שאירע.
כך שעולמו של פאנור חרב עליו בשומעו על מות אביו וגניבת הסילמרילים, הוא קילל את שמו של מלקור וכינה אותו מורגות, האוייב השחור של העולם, ועזב את האסיפה. לאחר שנודע על מנוסתו של מלקור רוב הנולדור חזרו לטיריון, שם פאנור הופיע לפתע וקרא לכל עמו להתאסף כדי לשמוע את דבריו. הוא דיבר בלהט הכעס והעצב שלו ודחק בנולדור לבוא איתו לארץ התיכונה כדי לבנות שם ממלכות משלהם ללא סמכות הואלאר (*2), לנקום במורגות ולהשיב את הסילמרילים לידיהם.
ברואותו שהעם איבד אמונתו בואלאר והיה בעד חזונו, נשבעו הוא ובניו שבועה להחזיר בכוח הזרוע את הסילמרילים אליהם. השבועה עצמה לא כתובה בסילמריליון ופרטייה המרכזיים רק מוזכרים שם, אך היא קיימת במלואה בגרסה הכי מתקדמת שלה בכרך העשירי של ההיסטוריה של הארץ התיכונה 'טבעתו של מורגות' :

"Be he foe or friend, be he foul or clean,
brood of Morgoth or bright Vala,
Elda or Maia or Aftercomer,
Man yet unborn upon Middle-earth,
neither law, nor love, nor league of swords,
dread nor danger, not Doom itself,
shall defend him from Feanor, and Feanor's kin,
whoso hideth or hoardeth, or in hand taketh,
finding keepeth or afar casteth
a Silmaril. This swear we all:
death we will deal him ere Day's ending,
woe unto world's end! Our word hear thou,
Eru Allfather! To the everlasting
Darkness doom us if our deed faileth.
On the holy mountain hear in witness
And our vow remember, Manwe and Varda!"
[Morgoth's ring – The Annals of Aman, p.112]

ניתוח השבועה

החלק הראשון של השבועה קובע שאפילו לחבר ובן ברית נגד מורגות אסור להחזיק בסילמרילים.

"Be he foe or friend, be he foul or clean"

החלק השני יותר ארוך ומזכיר את כל העמים המוכרים בתקופה זו, ואפילו נזכרים בני האדם שעליהם הנולדור שמעו רק שמועות. הוא מציין את כולם כפוטנציאל של עמים שהסילמרילים יכולים ליפול לידיהם ושאין ברשותם להחזיק בהם. אפילו אם מדובר בואלאר, גם אלו יהיו אוייבים של פאנור ובניו אם הסילמרילים יהיו בבעלותם. השבועה הופכת להיות יותר קיצונית.

"brood of Morgoth or bright Vala,
Elda or Maia or Aftercomer,
Man yet unborn upon Middle-earth"
החלק השלישי מציין בקצרה חמישה תנאים שמקצינים עוד יותר את היקף השבועה :
1. לא החוקים שמבחינת בני הלילית הם החשובים מכל;
2. לא אהבה שהיא טהורה והקשר הטבעי הכי חזק שקיים;
3. לא כמות האוייבים אשר יעמדו בדרכם;
4. לא אם המשימה להשיג את הסילמרילים תהיה מסוכנת ומאיימת;
5. לא הגורל עצמו יעצור בעדם;
כלומר לא איסור ולא מכשול אחר אחר יעמוד בדרכם להשיב את הסילמרילים לידי פאנור ובניו.
יש גם לשים לב לסעיף החמישי, בו פאנור מתגרה בגורל, במחשבה כי כוחו עולה עליו.

"neither law, nor love, nor league of swords,
dread nor danger, not Doom itself"
החלק הרביעי מסיים את הנאמר לפני כן באופן ברור – פאנור ובניו ילחמו בכל מי שצריך מלחמת חורמה עד סוף העולם במקרה הצורך, בשביל להשיג מטרתם.

"shall defend him from Feanor, and Feanor's kin,
whoso hideth or hoardeth, or in hand taketh,
finding keepeth or afar casteth
a Silmaril"
החלק החמישי והאחרון שונה משאר השבועה, ובחילוק יותר מדוייק שלה הוא החלק השני בגלל שהוא שונה במהותו. כל מה שנאמר עד אליו היו התנאים של השבועה. בחלק הזה מצויינים שמותיהם של מאנווה ווארדה כעדים לשבועה, וגם אילובאטאר אבי העולם, שבהיותו הישות החזקה ביותר הקיימת, הם מבקשים ממנו לדון אותם לאפילה נצחית באם הם לא יעמדו במשימתם. הזכרת שמות אלו כעדים חותמת את השבועה כדבר בעל עוצמה וחשיבות גדולה יותר.

"This swear we all:
death we will deal him ere Day's ending,
woe unto world's end! Our word hear thou,
Eru Allfather! (*3) To the everlasting
Darkness doom us if our deed faileth.
On the holy mountain hear in witness
And our vow remember, Manwe and Varda!"
לסיכום ניתן לראות שהשבועה, למרות שכוונתה פשוטה – להחזיר את הסילמרילים בכל מחיר, היא יותר מורכבת ויש בה רבדים רבים שמחזקים את המשמעות שלה בעתיד. בכך היא כופה על אלו אשר נשאו אותה לקיימה, כפי שמאיד'רוס אומר לאחיו מאגלור לפני שהם מחליטים לקחת בכוח את שני הסילמרילים האחרונים בפעם האחרונה :

"But how shall our voices reach to Iluvatar beyond the Circles of the World? And by Iluvatar we swore in our madness, and called the Everlasting Darkness upon us, if we kept not our word"
[The Silmarillion – Of the voyage of Earendil, p.304]
התפתחות השבועה והגרסאות השונות שלה בכתביו של טולקין

התפתחות רעיון 'השבועה' מתבטאת בהתקדמותו של טולקין בכתיבת גרסאות הסילמריליון. להלן הסבר התהליך :

1. המרד של הנולדור בואלאר הוא אחד הרעיונות הראשונים והמרכזיים בהתפתחות הלגנדאריום, וניתן למצוא אותו כבר בגרסה הראשונה שטולקין כתב לסיפורם של הנולדור באמאן אשר פורסם בסיפורים האבודים, הכרך הראשון של ההיסטוריה של הארץ התיכונה, אך שם למרות שכתוב על המרד ועל הנאום של פאנור בטיריון, השבועה עדיין לא מוזכרת לאחר הנאום שלו (לפרק המדובר קוראים 'The flight of the Noldoli') .
השבועה מופיעה בפעם הראשונה מאוחר יותר באותו הספר לאחר בוא הנולדור לבלריאנד ומות פאנור, ומסופר כי מאיד'רוס הנהיג התקפה על אנגבנד אך נחל תבוסה ונלקח בשבי. לא נאמר כי מאיד'רוס חזר, אך זמן קצר לאחר המתקפה כתוב ששבעת בניו של פאנור (כלומר יש להניח שמאיד'רוס ברח או שוחרר) נשבעו שבועה להחזרת הסילמרילים :

"The Seven Sons of Feanor swore their terrible oath of hatred for ever against all, God or Elves or Men, who should hold the Silmarilis"
[The book of lost tales 1 – Gilfanon's tale: The Travail Of The Noldoli, p.239]
זו הפעם היחידה שהשבועה נעשית שלא בנוכחותו של פאנור בטיריון, אלא על ידי בניו בלבד לאחר מותו בבלריאנד. הפרק על המסע של הנולדור שבו יש את השבועה וגם הפרק על מנוסתם מאמאן, נכתבו בשנים 1918-1920 .

2. הפעם הבאה בה מופיעה השבועה היא בשירה קצרה ולא גמורה בכרך השלישי וכותרתה: 'The flight of the Noldoli from Valinor' . היא כנראה נכתבה במהלך שנת 1925. עתה לראשונה השבועה נישאת בטיריון (מקום השבועה לא משתנה בהמשך) ומתפתחת ליותר פרטים :

"Be he friend or foe or foul offspring
of Morgoth Bauglir, be he mortal dark
that in after days on earth shall dwell,
shall no law nor love nor league of Gods,
no might nor mercy, not moveless fate,
defend him for ever from the fierce vengeance
of the sons of Feanor, whoso seize or steal
or finding keep the fair enchanted
globes of crystal whoso glory dies not,
the Silmarilis. We have sworn for ever!"
[The lays of Beleriand – Poems early abandoned, p.163, lines 132-141]
השפה הפואטית מעשירה את השבועה וניתן להבחין לראשונה בתנאים בהם היא נעשית, אך אין כאן עדיין את הזכרת מאנווה, וארדה ואילובאטאר כעדים לשבועה. גם פאנור לא מוזכר כאן כאחד מאלו שנושאים את השבועה, אלא הוא רק נוכח.

3. בפעם השלישית, אנחנו מוצאים את השבועה שוב בכרך השלישי, אך בשירת ליתיאן. כאן אין שינוי מבחינת תוכן השבועה בהשוואה לשיר על מנוסת הנולדור שהזכרתי בסעיף הקודם (ואפילו קיים דמיון רב מבחינה מילולית). שתי הגרסאות נכתבו בערך באותה תקופה; שירת ליתיאן נכתבה בין השנים 1925 – 1931, וזו אישית הגרסה הכי אהובה עלי :

"Be he friend or foe, or seed defiled
of Morgoth Bauglir, or mortal child
that in after days on earth shall dwell,
no law, nor love, nor league of hell,
not might of Gods, not moveless fate
shall him defend from wrath and hate
of Feanor's sons, who takes or steals
or finding keeps the Silmarils,
the thrice-enchanted globes of light
that shine until the final night"
[The lays of Beleriand – The Lay of Leithian, Canto 6, p.254, lines 1634-1643]
קיימת עוד גרסה של השבועה בשירת ליתיאן, והיא נאמרת שם הפעם על ידי קלגרום לאחר שפינרוד מכריז בפני אנשי נארגות'רונד על צאתו עם ברן לעזור לו לגנוב את הסילמרילים. גם כאן היא לא שונה במבנה ובתוכן שלה, אך קיים שינוי במילות השבועה :

"Be he friend or foe, or demon wild
of Morgoth, Elf, or mortal child,
or any that on earth may dwell,
no law, nor love, nor league of hell,
no might of Gods, no biding spell
shall him defend from hatred fell
of Feanor's sons, whoso take or steal
or finding keep a Silmaril.
These we alone do claim by right,
Our thrice enchanted jewels bright"
[The Lays of Beleriand – The Lay of Leithian, Canto 6, p.259, lines 1848 – 1857]
זו לא הפעם היחידה שהשבועה נאמרת לאחר הופעת בני האדם מכיוון שהנאמר כאן מקביל למילים של קלגרום בסיפור על ברן ולותיאן בסילמריליון, וגם בגרסה הראשונה של השבועה שנאמרת בבלריאנד לאחר מותו של פאנור בני האדם כבר קיימים.

4. הפעם הרביעית בה מוזכרת השבועה היא בקוונטה נולדורינווה 2 אשר נכתבה בשנת 1930. כאן השבועה מופיעה לראשונה בסיפורי ההיסטוריה של בני הלילית מתבצעת בטיריון ובה יותר פרטים מהגרסה ה'סיפורית' הראשונה :

"They swore an unbreakable oath, by the name of Manwe and Varda and the holy mountain, to pursue with hate and vengeance to the ends of the world Vala, Demon, Elf, or Man, or Orc who hold or take or keep a Silmaril against their will"
[The shaping of Middle Earth – The Quenta, p.94]
לשבועה הזו נוספה הזכרת שמם של מאנווה של וארדה כעדים. טולקין כתב בהתחלה את השבועה בקוונטה 2 בשינוי קל- שם לא מצויינים העמים האחרים, אבל כן מוזכר שם שמו של אילובאטאר כאחד מהעדים. טולקין שיכתב משפט זה לציטוט הנ"ל. הפעם נאמר גם לראשונה, שפאנור עצמו השתתף בנשיאת השבועה ולא רק בניו. נתון זה לא משתנה בהמשך.

5. בקוונטה סילמריליון, אשר נכתבה בשנים 1937-1938 ניתן כבר למצוא את השבועה כפי שהיא מוכרת לנו מהסילמריליון שעל מדף הספרים בביתינו : (ישנם הבדלים קלים בלבד בביטוי המילולי ביניהן)

"They swore an oath which none shall break, and none should take, by the name of the Allfather, calling the Everlasting Dark upon them, if they kept it not; and Manwe they names in witness, and Varda, and the Holy Mount, vowing to pursue with vengeance and hatred to the ends of the world Vala, Demon, Elf. Or Man as yet unborn, or any creature great or small, good or evil, that time should bring forth unto the end of days, whoso should hold or take or keep a Silmaril from their possession"
[The Lost Road and other writings – Quenta Silmarillion, p.234]
השבועה מזכירה בפעם הראשונה את ארו כאחד העדים לה, ואת 'קללת האפילה הנצחית' באם הם לא ימלאו אותה.

6. הגרסה הבאה שנכתבה לשבועה היא הגרסה המתקדמת ביותר שלה, אותה הצגתי בתחילת המאמר, ואותה ראיתי לנכון לנתח כשבועת פאנור הסופית. היא נכתבה בשנים 1950-1951 בקורות השנים של אמאן אשר נמצאים בכרך העשירי. לא קיימים עוד גרסאות לשבועה, וניתן למצוא בה את כל המרכיבים שנוצרו במהלך השנים, עם התקדמות השכתובים של סיפורי הסילמריליון.

הערות

* 1 – בסילמריליון נאמר ששליחים מפורמאנוס הודיעו על מות פינווה וגניבת הסילמרילים, אך בגרסה
היותר מלאה של הסיפור בכרך העשירי מסופר שהיה זה מאיד'רוס שהודיע, ומביאים את דבריו.
ניתן לקרוא את הקטע הזה בנספח – תרגמתי אותו בעבר.

*2 – הרעיון לחזור לארץ התיכונה היה כבר מושרש בלבבות הנולדור בגלל השקרים שמלקור הפיץ
בקרבם, כמסופר גם בשירת בליתיאן על נאומו של פאנור בטיריון :

"But all he said both wild and wise,
Half truth and half the fruit of lies
That Morgoth sowed in Valinor…"
[The lays of Beleriand – The lay of Leithian, Canto 6, p.253, lines 1606 – 1609]
*3 – חשוב לציין שהזכרת שמו של אילובאטאר בשבועה או בכל הזדמנות אחרת הוא דבר נדיר ולא
מקובל אצל בני הלילית; זה מראה על רצינותם של פאנור ובניו בכוונתם לקיים את השבועה.

נספח

"על גניבת הסילמרילים"

לקוח מ"טבעתו של מורגות", הכרך ה- 10 של ההיסטוריה. עמ' 292-295 .
' (*1)כאשר העצים צריכים היו לפרוח לפחות לעוד יום אחד, אך הזמן עיוור ובלתי מדיד, הואלאר חזרו לטבעת הגורל. הם ישבו על האדמה, משום שכס מלכותם הושחת. והם היו לבושים בגדי אבל קודרים. סביבם הייתה התקהלות גדולה, וקשה היה לראותם, כי היה זה זמן לילה. אולם עתה הכוכבים של וארדה נצצו ברקיע, והאוויר היה צלול. הרוחות של מאנווה דחקו הרחק את אדי המוות והדפו לאחור את צללי הים. יאוואנה קמה ועמדה על התל הירוק, שהיה עכשיו חשוף ושחור. היא הניחה זרועותיה על העצים, אך הם היו מתים ואפלים; וכל ענף אשר נגעה בו נשבר ונפל חסר חיים לרגליה.
אז ההמון פרץ בקולות קינה, והיה נדמה להמון המתאבל כי מלאה כוס היגון שמלקור הכין עבורם. אך זה לא היה כך.
(*2(אז דיברה יאוואנה לפני הואלאר: "אור העצים חלף ואיננו, וחי עתה רק בסילמרילים של פאנור. אכן הוא הרחיק ראות מכולנו: גם לאדירים תחת אילווטר, ישנם יצירות אשר יוכלו לעשותן רק פעם אחת. הבאתי את אור שני העצים לקיום, ולעולם לא אוכל לעשות זאת שוב בתוך אאה. אך אם היה אפילו מעט מאור העצים, יכולתי להחזיר להם את חייהם, בטרם ירקבו שורשיהם. ואז היה פצענו נרפא, ורשעת מלקור היה שבה אחור". אז אמר מאנווה: "השמעת, פאנור בן פינווה, את דברי יאוואנה ? התיתן לה מבוקשה?" דממה ארוכה נשתררה, אך פאנור לא השיב. אז קרא טולקאס: "דבר, הו נולדו, כן או לא! אך מי יסרב ליאוואנה? והלא בא אור הסילמרילים מאשר יצרה היא מלכתחילה?" אבל אולה היוצר אמר: "אל תיחפז! ביקשנו יותר מכפי שאתה חושב. הנח לו לנפשו לזמן מה".
אך פאנור דיבר, וזעק במר ליבו: "לקטנים, כמו לאדירים, ישנם דברים אשר יוכלו לעשותם פעם אחת בלבד. ובדבר ההוא ישכון ליבם. אני אכן יכול לפצח את תכשיטיי, אך לעולם לא אוכל לשוב וליצור כמותם. ואם נגזר עלי לשברן, יישבר גם לבי. ואני אמות. הראשון מכל האלדאר אשר באמאן". "לא הראשון", אמר מאנדוס, אך הם לא הבינו את פשר דבריו. ושוב שררה דממה, ופאנור הרהר בחשכה. הוא הרגיש כאילו הקיפה אותו טבעת אויבים, ודברי מלקור שבו אליו, לאמור שלא לבטח ישכנו הסילמרילים, אם הואלאר יחזיקו בהם. "האין הוא ולא כמותם?" אמר במחשבתו "האין הוא מבין לליבותיהם? אכן, מי כגנב ידע ללב הגנבים!" והוא קרא בקול: "לא אעשה זאת ברצון. אך אם יאלצוני הואלאר, כי אז אדע שאכן ממינם בא מלקור".
(*3)"אמרת דברך!", אמר מאנדוס. אז שוב השתרר שקט, וכל מחשבה דממה. אך כעבור זמן מה ניאנה קמה והלכה אל התל, והיא הסירה לאחור את הברדס האפור שלה, ועיניה בהקו כמו הכוכבים בעת גשם, כי דמעותיה זלגו, והיא שטפה את זוהמת אנגלויינט. וכאשר היא בכתה היא שרה באיטיות, מתאבלת על מרירות העולם ועל הפצעים של השחתת ארדה. אבל בעוד היא מתאבלת, לפתע נשמעו קולות צעדים מהירים בלילה. ואז דרך ההמון הופיעו בניו של פאנור, אשר ברחו מהצפון, והם נשאו בשורות רשע חדשות. מאיד'רוס דיבר בשמם: "דם ואפילה ! " הוא זעק, " המלך פינווה נרצח, והסילמרילים נלקחו !" .
בשומעו את הבשורות נפל פאנור על פניו ושכב כמת, עד סוף הסיפור המלא. "אדוני", אמר מאיד'רוס למאנווה, "זה היה יום הפסטיבל, אך המלך היה בצער כבד על העזיבה של אבי, תחושה רעה הייתה לו, והוא לא יצא מפורמאנוס. היינו רוגזים על הבטלה והשקט של היום, ויצאנו לרכב לעבר הגבעות הירוקות. היינו בדרך צפונה, אך לפתע שמנו לב שהכל הפך להיות מעורפל, האור נחלש. בפחד הסתובבנו ורכבנו חזרה במהירות, וראינו צללים גדולים מתרוממים לפנינו. אך איך שהיינו קרובים לפורמאנוס האפילה ירדה עלינו, ובמרכז הייתה חשכה כענן אשר עוטף את בית פאנור.
שמענו רעש אדיר של מהלומות. דרך הענן יכולנו לראות להבה פתאומית של אש. ואז שמענו זעקה צורמת נישאת באוויר. אך כשהאצנו את סוסינו הם התרוממו ונזרקנו לאדמה, והם ברחו בפחד. שכבנו על פנינו בלי כוח, כי לפתע הענן היה עלינו לזמן מה ולא יכולנו לראות. אבל הענן חלף מעלינו והמשיך צפונה במהירות רבה. מלקור היה שם, אין לנו ספק. אך הוא לא היה לבד! כוח נוסף היה איתו, מקור רשע גדול. כאשר הוא עבר הוא שדד את כל הרצון והתבונה שלנו. אפילה ודם! כשיכולנו לזוז שוב חזרנו לבית. שם מצאנו את המלך מת על יד הדלת. ראשו היה מעוך כאילו נפגע על ידי אלת ברזל אדירה. לא מצאנו אחרים, כולם ברחו, והוא עמד לבדו, מתריס. זה היה ברור, כי חרבו הייתה מוטלת לידו, מפותלת ושבורה כאילו מכת ברק פגעה בה. כל הבית היה שבור והרוס. כלום לא נשאר. מחסני האוצר ריקים ותא הברזל קרוע לחתיכות, הסילמרילים נלקחו!" פאנור קם לפתע, הרים ידו מול מאנווה וקילל את מלקור, כינה אותו מורגות, האויב השחור של העולם(*4). והוא קילל גם את הזמנותיו של מאנווה ואת השעה בה הוא הגיע לטאניקווטיל, חושב בשיגעון הצער שלו שאם הוא היה בפורמאנוס, כוחו היה מנוצל טוב יותר מלהיהרג, כאשר חפץ מורגות.
בצעקה הוא רץ מטבעת הגורל ונעלם אל תוך הלילה, בכאב רב, כי אביו היה יקר לו יותר מהאור של ואלינור או יצירות ידיו שאין מתחרה להן: ומי מבין הבנים, של בני הלילית או של בני האדם, ייחסו לאבותיהם חשיבות גדולה יותר? אחריו מאיד'רוס ואחיו הלכו במהירות, נדהמים, כי הם לא ידעו שהוא היה נוכח כאשר מאיד'רוס דיבר, ועתה הם פחדו שהוא עלול להרוג את עצמו. כל אלו אשר ראו את ייסוריו הקשים של פאנור, הצטערו בשבילו וסלחו לו על מרירותו. אך אבדותיו לא היו רק שלו. יאוואנה בכתה כניאנה, בפחד כי החשיכה תבלע את קרני האור האחרונים של ואלינור לעד. למרות שהואלאר עדיין לא הבינו באופן מלא את הנעשה, הם שיערו שמלקור השתמש בעזרה שבאה מחוץ לגבולותיה של ארדה.
הסילמרילים עברו הרחק, ונראה כי לא הייתה חשיבות לתשובתו של פאנור, אם היה עונה בחיוב או בשלילה ליאוואנה. אך עדיין, אם הוא היה עונה בחיוב בהתחלה, ובכך מטהר ליבו לפני בוא הבשורות הנוראות, מעשיו בעתיד היו שונים ממה שהם הוכיחו להיות. אך עתה גורל הנולדור התקרב. '
הערות לנספח

*1 – הקטע הראשון עד דבריה של יאוואנה לפני הואלאר, קיים גם בסילמריליון למרות שהוא קצת שונה, באי זיכרון של עובדה זו תרגמתי אותו עדיין. אחרי שראיתי את התרגום המוכן, בעריכה בחרתי במספר מילים שמשומשות שם, בשביל התרגום של הטקסט הנ"ל.
*2- הקטע הזה לא נמצא בסיפור גניבת הסילמרילים שב"הטבעת של מורגות", לא כדבר שלא אירע, אלא כבחירה של עורך הספר לכתוב הערות לגבי זה במקום לשים את הקטע שגם מתואר בסילמריליון. בחרתי להכניס אותו לטקסט זה למען רצף הסיפור, שלדעתי עושה את הקטע יותר זורם ומושלם. אותו ברובו העתקתי מהתרגום של הסילמריליון, חוץ מכמה שינויים שאני אישית חשבתי שמתארים יותר טוב את הכתוב במקור. הקטע הזה מסתיים לאחר המשפט האחרון של פאנור.
*3- הקטע הזה גם נמצא בסילמריליון, אך כמו בחלק הראשון, לא זכרתי עובדה זו ותרגמתי אותו לפני שראיתי את התרגום שלו. בו עשיתי בחירה קלה יותר של מילים מן התרגום בעריכה של הקטע מהפסקה הקודמת לו. כמו הקטע הראשון גם הקטע הזה קצת שונה מהפסקה הדומה לו בסילמריליון, והוא מסתיים ב"השחתת ארדה".
*4 – על ידי שם זה הוא היה ידוע לאלדאר מאז ומעבר. בצורה הקדומה שפאנור השתמש בה זה היה "מורינגותו".