תפקידו של טום בומבדיל בתורו genius loci או 'רוח המקום' מתבטאת יותר מכל בדרך דיבורו. בתרגום קצת קשה לראות את זה, לכן אני אצטרך להשתמש כאן באנגלית ועמכם הסליחה. כל מי שקורא בפרק, אפילו לראשונה, שם לב לשימוש המרובה בשירים בביתו של טום בומבדיל, אפילו ההוביטים "נוכחו לדעת שהם שרים בחדווה, כאילו השירה טבעית להם וקלה מן הדיבור". וזה לא פלא, חוץ משיריו, טום מדבר כאילו הוא שר. שימו לב למשפט אופייני מסוף הפרק:
שימו לב לאותיות המסומנות והדגישו אותן כשאתם קוראים את המילים. המבנה הזה דומה מאד לפרוזה באנגלית עתיקה ומאד מאד מוסיקלי. נאמר על שפתו של בומבדיל שהיא 'לשון עתיקת יומין שעיקרה ביטויי התפעלות וגיל' (בפרק ערפל בארץ הכוכים) וכן נאמר על ההוביטים שהם מבינים את השיר של גולדברי גם ללא המילים. כל זה מתקשר לתיאוריה של עמיתו של טולקין – בארפילד, על מקור השפה הקדומה. Owen Barfield (1898-1997) היה חבר קרוב של ק.ס לואיס וכן היה חבר לא קבוע באינקלינגס. בשנת 1928 הוא הוציא ספר תחת הכותרת Poetic Diction, שהשפיע רבות על טולקין ועל לואיס. בארפילד טוען, שלא ניתן להפריד בין מיתוס לבין שפה; שהשפה הקדומה, בתחילתה, לא הפרידה בין מטאפורה לבין משמעות מילולית. בתפיסה המוקדמת של השפה, לפיכך, אין מטאפורות או משמעויות – היא מבטאת משמעות אחת מאוחדת הכונסת את מכלול הרגשות, הדימויים והביטויים שכיום מפוצלים בין מילים שונות. כך טום בומבדיל, שהיה קיים בארץ התיכונה עוד לפני שמורגות הגיע אליה, מדבר בשפה עתיקה שיש בה בעיקר ביטויי התפעלות וגיל ואצלו אין את ההפרדה בין 'אמנות' או 'שירה' לבין הדיבור היומיומי – אצלו הכל מאוחד כמו בימים העתיקים.
המקור של טום בומבדיל מוסתר מסיבה נוספת שעליה שיפי מספר בספר The Road to Middle Earth : בספרות האנגלו סקסונית יש לא מעט אזכורים לאדם הראשון שנודע בשם selfsceafte guma – 'אדם שעיצב עצמו', או 'אדם שנוצר מעצמו', ללא ספק טולקין הסתקרן משם זה שמקורותיו לוטים בערפל כמו רבים מהשמות והמונחים באגדות הגרמאניות. טום בומבדיל הוא ניסיון להסבר המונח הזה על ידי טולקין. יציקת משמעות חדשה במונח עתיק יומין.
אחד מ"מנועי היצירה" הרציניים אצל טולקין הוא הניסיון למצוא "הסבר" לשמות ולמונחים שהוא נתקל בהם במיתולוגיות וביצירות השונות. יש אלפי מונחים כאלו, מ Mirkwood המסתורי המוזכר באדות ועד לשמות המופיעים בוולוספה (Voluspa). כל מלומד שחוקר את הספרות האירופית המוקדמת נתקל בחורים שחורים עצומים בעברה של הספרות הזו, של המיתוסים וההיסטוריה שהיא יונקת ממנה. גם טולקין, מן הסתם, נתקל בחורים האלו והסתקרן מאד מהשרידים שהוא גילה – פרודי, גאנדאלף, אורקה, אלפים – לכל אלו היתה משמעות פעם, משמעות אבודה. טולקין ניסה ליצוק משמעות מחודשת בשמות ובמונחים האלו לפי מיטב הבנתו ודמיונו. זו גם הסיבה שיש לא מעט הקבלות ומקורות מתוך המיתולוגיה. לא מדובר פה ב"העתקה", כי אדם בעל דמיון פורה כשל טולקין היה יכול להמציא שלל של שמות חדשים – מדובר פה במשהו שמתקשר ברמה העמוקה ביותר למניע של טולקין ליצור – לנסות וליצוק משמעויות חדשות במונחים עתיקים שמשמעותם הישנה אבדה ללא שוב.
**
הבטחתי במאמר הקודם לדבר על "מיהו טום בומבדיל" מבחינה פנימית. התשובה ההגיונית ביותר היא מאיא. אילן שמעוני (זארן) כתב על כך באנציקלופדיה של ארדה את אחד המאמרים היותר מרתקים ויותר חשובים שמסכם את הנושא בצורה הכי טובה:
"בחור עליז נפש הוא טום בומבאדיל
צהובים מגפיו וכחול המעיל
ואיש עוד לא לכד אותו כי טום אמן שלוח
שיריו רבי עצמה כולם, רגליו קלות כרוח"
(טום מספר על עצמו)
טום בומבאדיל הוא בריה רבת עוצמה ומשעשעת הגרה ביער העתיק. הוא לבוש בצבעים עליזים ומדבר שטויות ללא הרף בחרוזים. בשר הטבעות הוא מציל את פרודו וחבריו פעמיים – פעם אחת הוא משחרר את מרי ופיפין ממלכודת איש הערבה הזקן, ופעם שניה הוא מגרש את רפא-הכוכים ומציל את סאם, מרי ופיפין. מצד אחד טום רב חסד, רב עוצמה להפליא ורב ידע, מצד שני הוא יצור מטופש המכרכר ורוקד ללא הרף ומספר בגאווה כיצד הפחיד משפחת גיריות אומללה לפני מי יודע כמה שנים.
על יכולתו המרשימה מעידים לא רק מעשי ההצלה האמורים, כי אם גם העובדה שטום ביקש וקיבל מיד פרודו את הטבעת ללא כל בעיה, ענד אותה מבלי שהפך לבלתי נראה וראה ללא כל קושי את פרודו כשהטבעת ענודה לידו.
טום נשוי לגולדברי, בת הנהר היפיפיה.
קשה מאד לסווג את טום. הוא עצמו אינו חושף את זהותו ושיוכו:
"אני, מי אני?" אמר טום בהזדקפו ועיניו הבריקו בעלטה. "וכי עדיין אינכם יודעם את שמי? זו התשובה ואין בלתה. אמרו נא מי אתם באין שם לכם, בבדידות ובאלמוניות? אך אתם צעירים ואני זקן בא בימים. הזקן בזקנים, אני הוא. זכרו נא זכור, ידידי הצעירים, טום היה כאן לפני היות היער והעצים. זוכר הוא, טום, את טיפת הגשם הראשונה ואת הבלוט הראשון. הוא כבש פה שבילים לפני היות בני העם הגדול, וראה את בני העם הקטן בבואם לכאן. הוא היה כאן לפני היות המלכים, תלי הקבורה והשלדים. טום היה כאן לפני שעקרו בני הלילית מערבה, לפני ששינו הנהרות את מהלך זרימתם. הוא ידע לילות חושך שאין בהם אימה – לפני שפלש לכאן השד האפל."
גולדברי, אישתו, תורמת מידע המכסה יותר מאשר מגלה את זהות בעלה:
"גבירתי הנאווה", אמר פרודו כעבור זמן מה. "אמרי נא לי, אם לא הסכלתי לשאול, מיהו טום בומבאדיל?"
"הוא אשר הינו" אמרה גולדברי בהאיטה את תנועותיה ובהעלותה חיוך על פניה.
פרודו נתן בה מבט של שאלה: "הוא הווה, כאשר ראיתם אותו," אמרה בתשובה למבטו. "הוא אדון היער, המים והגבעות."
אם כן כל הארץ המוזרה הזו שייכת לו?"
"חס וחלילה!" הגיבה, וחיוכה דעך. "כבד מדי היה המשא," הוסיפה חרש. "העצים והדשא וכל הצומח והחי לעצמם הם שייכים. טום בומבאדיל הוא האדון. אין כוח אשר יכניע את טום הזקן בלכתו ביער, בעברו במים, בדלגו על פני הגבעות, באור ובצל. אין הוא יודע פחד. אדון הוא טום בומבאדיל".
גאנדאלף יודע, ככל הנראה, הרבה על טום, אך אינו חושף את זהותו במועצת אלרונד:
(אלרונד) …"יצור מופלא הוא, ויתכן שהיה עלי לזמן אותו למועצתנו."
"הוא לא היה בא," אמר גאנדאלף.
"ואולי לא מאוחר לשלוח מלאכים אליו ולבקש את עזרתו?" שאל ארסטור. "מסתבר שגדול כוחו אף מכוח הטבעת."
"לא הייתי אומר זאת במלים אלו," אמר גאנדאלף. "נכון יותר לומר שאין לטבעת שליטה בו. אדון הוא לעצמו. אך אין בכוחו להשפיע על הטבעת ולבטל את שליטתה על זולתו. וכיום הוא מסתגר בארץ קטנה שהוא עצמו קבע גבולות לה, לו גם לא ייראו לעין. מצפה הוא, אולי, לשינוי העתים, אך מתחומו לא יחרוג."
"אך בתוך תחומו זה אין הוא ירא, כמדומה, דבר," אמר ארסטור. "אולי יתרצה לקבל את הטבעת, וישמרנה עד כי ינטל ניזקה לעד?"
"לא," אמר גאנדאלף, "הוא לא יסכים מרצון. אולי יעשה כן אם כל העמים החופשיים יפילו תחינתם לפניו, אך הוא לא יבין את חומרת-הצורך. אילו ניתנה הטבעת בידו היה שוכחה עד-מהרה, או קרוב לודאי, משליך אותה. דברים כגון זה אינם תופסים את דעתו. הוא יהיה לה שומר בלתי-בטוח, ודבר זה די בו להשיב על השאלה."
"בין כך ובין כך," אמר גלורפינדל, "שליחת הטבעת אליו לא יהיה בה אלא משום השגת אורכה הדוחה יום-פקודה. הלא רחוק הוא מכאן. לא נוכל להחזירה אליו בסתר, מבלי שתיפול עלינו עין מרגל. ואפילו יכולנו, במוקדם או במאוחר מקום-מחבואה היה מתגלה לשר הטבעת והוא היה מטיל לשם את כל עוצמת כוחו. היוכל בומבאדיל לבדו לעמוד בפני כוח אשר כזה? חוששני שלא. בסופו של דבר אם ייכבש כל היתר גם בומבאדיל ייפול, אחרון לנופלים כשם שהיה ראשון לעומדים,"…
גם טולקין אינו מתלהב למסור מידע לגבי זהותו של טום:
"אפילו בעידן אגדתי חייבות להיות תעלומות, כתמיד. טום הוא תעלומה כזו (בכוונה)"
(מכתב 144)
מאוחר יותר טולקין מפרט את השקפתו:
"טום בומבאדיל אינו אישיות חשובה, לא לעלילה. אני מניח שיש לו חשיבות מה כ'הערה'. כוונתי היא, אינני כותב כך: הוא רק המצאה (שלראשונה הופיעה בעיתון אוקספורד ב1933 לערך), והוא מייצג משהו שאני חש שהוא חשוב, אם כי אינני מוכן לנתח את התחושה ביתר דיוק. אני יכול להציג זאת כך: סיפור המעשה מסופר במונחים של צד טוב, וצד רע, יופי מול כיעור ללא מצרים, עריצות מול מלכות, חופש בהשגחה מתוך הסכמה מול כפיה שמזה זמן רב איבדה כל מטרה למעט "עוצמה", וכך הלאה. אך במידה זו או אחרת שני הצדדים, המשמר והמשמיד, שואפים למידה של שליטה. אך אם לקחת על עצמך, כביכול, "נדר עוני": התכחשת לשליטה, מצאת את שמחתך בדברים כפי שהם בלי להתחשב ביחסם אליך, מתבונן, בוחן, ובמידת מה יודע – כי אז עניין הטוב והרע בעוצמה ושליטה עלול להעשות חסר משמעות עבורך, וכל אמצעי שליטה נהיה חסר ערך. זוהי השקפה פציפיסטית-מטבע, אשר תמיד עולה בדעת במצב מלחמה. אך מנקודת המבט של ריוונדל נראה שאם כי מצויין שיש ייצוג [להשקפה פציפיסטית זו – המתרגם] ישנם במציאות דברים עימם אין היא יכולה להתמודד, ועליהם קיומה עומד על אף חוסר התיחסותה. בסופו של חשבון, רק ניצחון של המערב יאפשר לבומבאדיל להמשיך בדרכו, או אף לחיות. דבר אין עבורו בעולמו של סאורון."
סיכום הביאור – טום בומבאדיל אינו חשוב לעלילה, אך חשוב להבהרת נקודת מבט פילוסופית. הדמויות האחרות בספר, טובות או רעות, כולן שואפות במידה זו או אחרת לשליטה. לעומתן טום חווה בלבד ואינו חלק מכך – אבל אפילו קיומו תלוי בכך שהטובים ייגברו.
במכתב 153 טולקין ממשיך ומפרט, אך אין הארה נוספת, למעט הערה שולית שטום הוכנס לסיפור מפני שטולקין רצה הרפתקה בדרך לברי, אך הושאר בסיפור על מנת להאיר את נקודת ההשקפה שמצויינת לעיל, בתוספת הבהרה שזו הסיבה שהטבעת אינה פועלת על טום – הוא מחוץ למשחק השליטה, זה לגמרי לא קיים בדעתו. הוא חוקר דברים כפי שהם ולא שואף להשפיע עליהם. אפילו את איש הערבה הזקן אין הוא מגרש מתחומו.
ההסבר של טולקין, איפה, הוא שהשאלה "מהו טום בומבאדיל" נענית אך ורק מחוץ למסגרת הסיפור. הוא בעצם אינו ממש שייך לשם – הוא הוכנס במטרה להבהיר נקודות הגותיות מסויימות (ומאוד טולקינאיות, אגב). טום הוא אלגוריה ומשל ותו לאו.
שונים פני הדברים לקורא המעמיק או לחוקר הספרות המנסים למצוא מקום לטום בסיפור עצמו, ללא תירוצים של מסר (ככלות הכל, טולקין הדגיש, הלוך וחזור, שהסיפור אינו אלגוריה ואיננו כלי להעברת מסר בלבד. למה שנקבל, אם כך, הצהרה של טולקין שטום הוא כן מסר וכן אלגוריה?)
טום בומבאדיל אינו יכול להיות אדם, מפני שהוא חי אלפי שנים. הוא אינו רוח רפאים או זומבי, כי כולו אומר חיות. הוא אינו בן לילית מפני שלפי עדותו הוא היה קיים עוד לפני שבני הלילית התעוררו (לפני הגשם הראשון). הוא אינו האל, ארו אילוואטאר, מפני, כעדות טולקין, שעם כל עוצמתו אין הוא יכול לעמוד בפני סאורון, ובנוסף לכך גם אין לאל ייצוג ישיר בעולם (מכתב 181). הוא גם אינו ואלא, אחד מה"אלים" (למעשה ארכי-מלאכים), מפני שאין הוא יכול לעמוד בפני סאורון (הואלאר נמצאים בדרגת כוח מובהקת מעל המאיאר, וסאורון הוא מאיא) וגם מפני שחוסר מעורבותו שולל את האפשרות שהוא מאלה שהופקדו לשמור על העולם ולעצב אותו. הוא אינו אנט משום שדמותו דמות אדם היא, וזקן-עץ אינו מזכיר אותו על אף שהוא עולה בשיחה.
הוא עשוי להיות מאיא, כמו גאנדאלף וסאורון ומליאן. בברור עוצמתו מתאימה לכך. גם הערתו של גאנדאלף, שהוא עצמו משול לאבן מתגלגלת בעוד שטום משול לאבן נחה, כביכול מעידה על קרבת-יחש בינהם.
אך המאיאר, על פי מיטב ידיעותינו (ואכן אלו אינן רבות מאד), בהחלט היו "חלק מהמשחק". הם המלאכים הזוטרים שבאו עם הארכי-מלאכים לסייע בבניין העולם ובהשגחה עליו. האפשרות שטום הוא מאיא, אם כן, אפשרית רק בדוחק.
הוא עשוי להיות איינו – מהבריות המלאכיות שלא ליוו את הואלאר לעצב את העולם. ב"סילמאריליון" מוזכר שהיו כאלה שבאו בתחום העולם. ב"ספר הסיפורים האבודים" (מהדורה מוקדמת מאד של אגדות העולם העתיק) מוזכר שיש איינור שבאו בתחום העולם "והם עתיקים מכל"- תיאור שמצלצל כתאורו של טום בפי אלרונד ובפיו עצמו.
הבעיתיות בהשקפה זו (המתאימה מכל בחינה אחרת) היא שכל האיינור שאנו מכירים שבאו בתחום העולם משויכים לצד האופל – משרתים מרצון של מלקור או מושפעים מהשקפותיו. גם קשה לראות מדוע איינו שאינו מעוניין בהתערבות (כמו טום) יכנס לעולם. השקפה זו אפשרית, על כן, אך לא לגמרי סבירה.
ואחרון אחרון וסביר מכל, ייתכן שטום הוא ישות אנימסטית – בריה שהיא מימוש של הטבע באחד מפניו השונים, על פי רוב פן מקומי במובהק.
ישויות אנימסטיות אינן זרות לשר הטבעות – האנטים הם כאלה (מייצגים את היער והעצים), קראדראס הוא כזה (ההר האכזר), איש הערבה הזקן הוא כזה (עץ זדוני החש, חושב ופועל).
גולדברי, אישתו של טום, היא כזו במוצהר – בת הנהר. בנות-נהר מופיעות במיתולוגיה האירית, למשל, והן מייצגות את כוח החיים שבמים, הפורץ בבוא האביב. כך במיתולוגיה בנות הנהר נעורות (או גחות ממחבוא החורף שלהן) עם בוא האביב. העובדה שטום הוא בן זוג לישות אנימסטית מחזקת את ההשערה שהוא עצמו כזה – רוח הגבעות, אולי.
יש אפילו איזכור במכתב 19 לכך שטום הוא ייצוג כזה – ייצוג לרוחה של אוקספורד ומחוזות הכפר האנגליים – אך למרבה הצער מכתב זה נכתב לפני שר הטבעות ודן במהדורה מוקדמת מאד, וייתכן ששונה, של טום בומבאדיל. אפילו כך זה חיזוק ניכר להשערה זו.
לשאלה "מיהו טום בומבאדיל", על כן, תשובות שונות בהתאם לנקודת המבט של השואל. הוא כהצהרת הסופר אלגוריה ומשל, ובתוך הסיפור הוא עשוי להיות ישות אנימסטית, או אולי איינו ואף מאיא. נראה שנבון לקבל אותו, כעצת גולדברי, כפי שהוא, על יכולותיו המרשימות וכירכוריו המגוחכים.
"הו טום בומבאדיל! הו טום בומבאדילה!
חי מיים ואש, חי אגמון וגרווילה!
בשם החמה והסהר הקשב לקולנו
בוא טום בומבאדיל, כי צרה תקיפנו!"
**
החלומות בביתו של טום בומבדיל מעניינים ומסקרנים. הפרשנות המקובלת לחלומו של פרודו היא שמדובר בחלום שבו פרודו ראה את מה שהתרחש תשעה ימים קודם לכן: בריחתו של גאנדאלף מהאורתאנק. פיפין חולם על מה שקרה לו באותו יום – על לכידתו בתוך עץ הערבה הזקן. יש לא מעט פרשנויות בדבר חלומו של מרי – חלום של טביעה ושל מים. לא מעט פרשנים הסבירו את החלום בתור חלום נבואי המנבא את שיתרחש באייזנגארד כאשר מרי ופיפין כמעט טובעים בבית המשמר. זה יכול להיות הסבר טוב שגם מתאים לסימטריה: פרודו חולם על העבר, פיפין חולם על ההווה, מרי חולם על העתיד וסאם לא חולם בכלל. אבל בחינה של הטיוטות לפרק מראה שמדובר בשריד מטיוטה קודמת שבה דווקא דמותו של מרי (שנקראה דווקא פרודו) הוטבעה בנהר. ולכן הגרסה של עבר-הווה-עתיד מוטלת קצת בספק, גם אם אינה מופרכת לחלוטין.
כמו כן, גם החלום של פרודו על הפרשים השחורים מקורו בטיוטות ובמקור זה כלל אינו חלום אלא מציאות וכך נכתב:
"באמצע הלילה בינגו התעורר ושמע קולות: אימה פתאומית נפלה עליו והוא החריש והאזין חסר נשימה. הוא שמע קול של רוח חזקה הנושבת מסביב לבית ומנענעת אותו ויחד עם הרוח בא קול דהרה, דהרה, קול פרסות נשמע מסתער מהגבעות שמזרח עד לקירות ואז מסביב להם: קול הפרסות המהדהד והרוח המנשב ואז הם דממו ושבו חזרה אל הגבעה ואל החשיכה.
פרשים שחורים, חשב בינגו, פרשים שחורים, חיל של פרשים שחורים והוא תהה אם יהיה לו אי פעם את האומץ, אפילו בבוקר, לעזוב את הבטחון של קירות האבן הטובים האלו. הוא שכב והאזין לזמן מה אך הכל היה שקט ולאחר זמן מה הוא נרדם."
**
בפרק זה טום בומבדיל מספר להוביטים על ארץ הכוכים, שעליה הרחבתי במאמר הקודם. בנספח א' מוסבר שהקברים המקוריים בארץ הכוכים הם קברים של בני אדם שקדמו לאדאין (בני האדם של העידן הראשון) ואחר כך התווספו אליהם קברים של הנומנורים מארנור. לקברים אלו נכנסו שדים ורוחות רעות מאנגמאר.
קברים ותלי קבורה שבו את דמיונו של טולקין והוא כתב עליהם לראשונה בפואמה Iumonna Gold Galdre שנכתבה לראשונה ב 1923, שונתה ונערכה ב 1937 ופורסמה ב Oxford Magazin ופורסמה שוב ב 1962 ב'הרפתקאות טום בומבדיל' תחת השם 'האוצר'. להלן תרגום הבית הרלוונטי (תרגומה של זהרה צעירי) :
ישנו אוצר עתיק, ישן
בלום תחת סלע, הרחק מכאן;
מאחורי דלתות נעולות הוא נשכח
אותן שום אדם לעולם לא יפתח.
על התל בו נטמן גדל עשב ירוק
וציפורים מצייצות את שירן המתוק,
כבשים בשלווה ובנחת רועות
ורוחות מחוף ים מרוחק מנשבות.
בכלל לקברות ולשדים ורוחות המאכלסים אותם יש לא מעט איזכורים בסיפורים ובאגדות רבות ושונות. טולקין בוודאי הושפע מרבים בטרם בחר להכניס את תילי הקבורה והשדים המאכלסים אותם למיתולוגיה שלו.
טום בומבדיל מייעץ להם לעבור את הקברים מצד מערב – או לכיוון השעון. במסורת הקלטית הליכה מצד מזרח או נגד כיוון השעון נחשבת כמעשה שמביא לחוסר מזל. אמונה זו חלחלה והגיעה גם לתרבות הצפון אנגלית ולסיפור הילדים הידוע Childe Rowland and Burd Helen שמספר על ילדה בשם הלן שהלכה בניגוד לכיוון השעון מסביב לכנסייה ונעלמת. שני אחיה הבוגרים מחפשים אחריה וגם הם הולכים כנגד כיוון השעון ונעלמים. האח הצעיר, Childe Rowland, בעקבות עצה ממרלין הקוסם, מגיע אל מלך השדונים בו הוא נלחם וזוכה בשחרור בני משפחתו. הבלדה הזו מוכרת מאד באנגליה ואף היתה אחד ממקורות ההשראה של הפואמה המפורסמת של רוברט בראונינג: Childe Roland to the Dark Tower Came שטולקין הכיר היטב ואף ייתכן שקיבל ממנה השראה.
