היער העתיק, כמו יער אופל, הוא יער מאיים וחשוך שבו העצים הם אויבים להולכים על שתיים. מדוע טולקין מצייר כך את העצים אהובי נפשו? במכתב לדיילי טלגרף ב30 ליוני 1972 טולקין כותב:
"בכל יצירותי אני נוקט בעמדת העצים כנגד כל אויביהם. לותלוריין היא יפה כיוון ששם העצים היו אהובים. במקומות אחרים היערות מוצגים כמתעוררים למודעות עצמית. היער העתיק היה עוין למהלכים על שתי רגליים בגלל זכרונות פציעותיו המרובות"
**
ארץ הכוכים, ובאנגלית – Barrow Downs, מוזכרת כאן לראשונה. באירופה החל המנהג לציין את קברי המתים באמצעות תלים מלאכותיים בתקופה הניאוליתית והמשיך עד לתקופה הויקינגית. בתקופה הניאוליתית רבים מהתילים כיסו על אתרי קבורה משפחתיים אבל בזמנים מאוחרים יותר תלים הוקמו רק לכבודם של מלכים ומנהיגים ולרוב היו מלאים באוצרות. סביר מאד להניח שטולקין ראה לא מעט תילים כאלו שהיו לעיתים ממוקמים לא רחוק ממנו כמו ה Berkshire downs שבו יש עשרות תילים מתקופת האבן ונמצא רק 25 ק"מ מאוקספורד.
מקור השם Barrow downs מוסבר על ידי טולקין עצמו ב'מדריך למתרגם': מקור השם Barrow הוא במילים berg או beorg שמשמעותן באנגלית עתיקה 'גבעה'. המילה downs מתארת גבעות נמוכות ללא עצים שבהן היו תילים.
דרך התרגום של המילה לעברית בשני הנוסחים מלמד אותנו רבות על ההבדלים המהותיים בין שני המתרגמים.
רות לבנית בחרה לתרגם את המונח כ'ארץ הכוכים'. תוך שהיא מעדיפה לתרגם את השם בפירוש אווירתי. טולקין לא התכוון לכוכים, אבל בעברית המונח 'כוך' מתקשר אוטומטית ל'כוך קבורה' שהיה נפוץ בתקופת בית ראשון וקיים בעיקר במדבר יהודה ובבית ג'וברין. שם זה, לפחות על פי דעתי, מעביר היטב את האווירה של השם.
עמנואל לוטם בחר לתרגם את השם כ'שפלות התלים'. האמת היא שהשימוש בשם 'שפלה' הוא קצת תמוה, במיוחד כאשר טולקין כתב במפורש שמדובר באיזור של גבעות. אבל עניניינו הוא במילה תלים. לוטם בחר להעביר את צורתו הפיזית של ה Barrow, שאכן נראה כמו תל – גבעה מלאכותית. המונח 'תל' בעברית אינו קשור לאתר קבורה, אך מעביר את המבנה והרבה יותר מדויק, לכאורה.
באופן אישי אני מעדיף את האווירה על פני הדיוק.
**
היער העתיק הוא בעצם ההרפתקאה "האמיתית" הראשונה של ההוביטים. אבל זו הרפתקאה ב'זעיר אנפין' ולא מפתיע לגלות שהנופים ביער העתיק הם בעצם נופים שטולקין מכיר היטב וקרובים לביתו.:
"באמצעיתו זרם בעצלות נהר שמימיו חומים וערבות עתיקות הגדלות על חופיו מתקשתות מעליו, חוסמות בגזעיהן את מהלכו ומנקדות את מימיו ברבבות עלי שלכת. כל החלל מלא אותם עלים מצהיבים הנושרים מן הענפים."
(עמ' 125 בתרגום לבנית)
תיאור זה דומה מאד לנהר צ'רוול (cherwell) אחד ממקורותיו של התיימס המרוחק מרחק הליכה קצר מאוקספורד. מדובר אולי בהוכחה הטובה ביותר (מלבד דבריו של טולקין שאישר זאת) שהפלך והאיזורים הקרובים אליו הם בעצם אוקספורד ואנגליה הטובה והישנה שטולקין כל כך אהב. אנחנו מדגישים את הנקודה הזו מכמה סיבות – הסיבה הראשונה היא שכדי לבקר בארץ התיכונה לפעמים צריך רק לטוס לבריטניה ולא להרחיק עד ניו-זילנד ושנית, על מנת להדגיש את הנקודה שאצל טולקין הנוף הגיאוגרפי הוא לפעמים חלק מהעלילה ומהאווירה. כאשר האווירה משועשעת ומחוייכת – הנוף יהיה ביתי ומוכר. אבל ככל שהעלילה הולכת ומתקדרת – יש לכך השפעה על הנוף ועל כך בהמשך.
**
Old Tom Bombadil was a merry fellow;
bright blue his jacket was, and his boots were yellow.
He lived down under Hill; and a peacock's feather
nodded in his old hat, tossing in the weather.
Old Tom Bombadil walked about the meadows
gathering the buttercups, a-chasing of the shadows,
tickling the bumblebees a-buzzing in the flowers,
sitting by the waterside for hours upon hours.
There his beard dangled long down into the water:
up came Goldberry, the Riverwoman's daughter;
pulled Tom's hanging hair. In he went a-wallowing
under the waterlilies, bubbling and a-swallowing.
'Hey! Tom Bombadil, whither are you going?'
said fair Goldberry. 'Bubbles you are blowing,
frightening the finny fish and the brown water-rat,
startling the dabchicks, drowning your feather-hat!'
'You bring it back again, there's a pretty maiden!'
said Tom Bombadil; 'I do not care for wading!'
Go down! Sleep again, where the pools are shady
far below willow-roots, little water-lady!'
Back to her mother's house in the deepest hollow
swam young Goldberry; but Tom, he would not follow.
On knotted willow-roots he sat in sunny weather
drying his yellow boots and his draggled feather.
Up woke Willow-man, began upon his singing,
sang Tom fast asleep under branches swinging;
in a crack caught him tight: quiet it closed together,
trapped Tom Bombadil, coat and hat and feather.
'Hal Tom Bombadil, what be you a-thinking,
peeping inside my tree, watching me a-drinking
deep in my wooden house, tickling me with feather,
dripping wet down my face like a rainy weather?'
'You let me out again, Old Man Willow!
I am stiff lying here; they're no sort of pillow,
your hard crooked roots. Drink your river water!
Go back to sleep again, like the River-daughter!'
Willow-man let him loose, when he heard him speaking;
locked fast his wooden house, muttering and creaking,
whispering inside the tree. Tom, he sat a-listening.
On the boughs piping birds were chirruping and whistling.
Tom saw butterflies quivering and winking;
Tom called the conies out, till the sun was sinking.
Then Tom went away. Rain began to shiver,
round rings spattering in the running river.
Clouds passed, hurrying drops were falling helter-skelter;
old Tom Bombadil crept into a shelter.
Out came Badger-brock with his snowy forehead
and his dark blinking eyes. In the hill he quarried
with his wife and many sons. By the coat they caught him,
pulled him inside the hole, down their tunnels brought him.
Inside their secret house, there they sat a-mumbling:
'Ho! Tom Bombadil, where have you come tumbling,
bursting in the front-door? Badgerfolk have caught you:
you'll never find it out, the way that we have brought you!'
'Now, old Badger-brock, do you hear me talking?
You show me out at once! I must be a-walking.
Show me to your backdoor under briar-roses;
then clean grimy paws, wipe your earthy noses!
Go back to sleep again on your straw pillow
like fair Goldberry and Old Man Willow!'
Then all the Badgerfolk said 'We beg your pardon!'
showed Tom out again to their thorny garden,
went back and hid themselves a-shivering and a-shaking,
blocked up all their doors, earth together raking.
Old Tom Bombadil hurried home to supper,
unlocked his house again, opened up the shutter,
let in the setting sun in the kitchen shining,
watched stars peering out and the moon climbing.
Dark came under Hill. Tom, he lit a candle,
up-stairs creaking went, turned the door handle.
'Hoo! Tom Bombadil, I am waiting for you
just here behind the door! I came up before you.
You've forgotten Barrow-wight dwelling in the old mound
up there a-top the hill with the ring of stones round.
He's got loose to-night: under the earth he'll take you!
Poor Tom Bombadil, pale and cold he'll make you!'
'Go out! Shut the door, and don't slam it after!
Take away gleaming eyes, take your hollow laughter!
Go back to grassy mound, on your stony pillow
lay down your bony head, like Old Man Willow,
like young Goldberry, and Badgerfolk in burrow!
Go back to buried gold and forgotten sorrow!'
Out fled Barrow-wight, through the window flying,
through yard, over wall, up the hill a-crying,
past white drowsing sheep, over leaning stone-rings,
back under lonely mound, rattling his bone-rings.
Old Tom Bombadil lay upon his pillow
sweeter than Goldberry, quieter than the Willow,
snugger than Badgerfolk, or the barrow-dwellers;
slept like a hummingtop, snored like a bellows.
He woke up in morning-light, whistled like a starling,
sang 'come, derry-dol, merry-dol, my darling!';
clapped on his battered hat, boots and coat and feather,
opened the window wide to the sunny weather.
Old Tom Bombadil was a clever fellow;
bright blue his jacket was, and his boots were yellow.
None ever caught old Tom, walking in the meadows
winter and summer-time, in the lights and shadows,
down dale, over hill, jumping over water –
but one day Tom he went and caught the River-daughter,
in green gown, flowing hair, sitting in the rushes,
an old song singing fair to birds upon the bushes.
He caught her, held her fast! Water-rats went scuttering,
reeds hissed, herons cried; and her heart was fluttering.
Said Tom Bombadil: 'Here's my pretty maiden!
You shall come home with me! The table is all laden:
yellow cream, honeycomb, white bread and butter;
roses at window-pane peeping through the shutter.
You shall come under Hill – never mind your mother
in her deep weedy pool: there you'll find no lover!'
Old Tom Bombadil had a merry wedding
crowned all in buttercups, his old feather shedding;
his bride with forgetmenots and flaglilies for garland,
robed all in silver-green. He sang like a starling,
hummed like a honeybee, lilted to the fiddle,
clasping his river-maid round her slender middle.
Lamps gleamed within his house, and white was the bedding;
in the bright honey-moon Badgerfolk came treading,
danced down under Hill, and Old Man Willow
tapped, tapped at window-pane, as they slept on the pillow;
on the bank in the reeds Riverwoman sighing
heard old Barrow-wight in his mound crying.
Old Tom Bombadil heeded not the voices,
taps, knocks, dancing feet, all the nightly noises;
slept till the sun arose, then sang like a starling:
'Hey! come, derry-rol, merry-dol, my darling!'
sitting on the doorstep chopping sticks of willow,
while fair Goldberry combed her tresses yellow.
שימו לב איך כמעט כל מה שקורה בפואמה גם קורה להוביטים. טום נלכד על ידי עץ הערבה הזקן בפואמה וזה בדיוק מה שקורה למרי ופיפין. טום כמעט טובע בנהר וזה מה שקורה לפרודו. שד הכוך מתקיף ומבעית את טום וזה גם מה שהוא עושה להוביטים. כפי שציינתי קודם, דברים כאלו מראים על אופן היצירה של טולקין – שום אלמנט לא מתבזבז. לא מעט דברים הציתו את דמיונו של טולקין וגירו אותו לכתוב – וברובם הוא השתמש שוב ושוב. כמובן שעץ הערבה הזקן מוצג בספר באופן יותר מרושע מבפואמה העליזה הזו, אבל עדיין כל ההרפתקאה ביער העתיק ובארץ הכוכים מוצגת באור קומי.
במקור, כמובן, זה אכן היה קומי, הסצינה הזו נכתבה כאשר טולקין היה בכיוון של ספר ילדים שמהווה המשך להוביט, אך מה שחשוב הוא שטולקין בחר להשאיר את הפרק הזה על טום בומבדיל וכרכוריו המגוחכים.
**
על טום בומבדיל אפשר לכתוב מאמרים שלמים. מבחינה 'חוץ סיפורית', כלומר אם אנו מנתחים את היצירה ואת מניעי יוצרה, קל להגדיר את טום בומבדיל. טום בומבדיל היה שמה של בובה הולנדית צבעונית במיוחד שהשתייכה במקור למייקל, בנו השני של טולקין. לא ברור מי נתן לה את שמה, אך סביר להניח שמדובר באחד הילדים ולאו דווקא בטולקין עצמו. הצבעים של לבוש הבובה היו בדיוק הצבעים שבהם טולקין בחר לתאר את טום בומבדיל. בתחילה טולקין המציא את הסיפור, המתואר בפואמה, כשעשוע לילדיו ורק אחר כך הוא כתב אותו לפרסום. דמותו של טום בומבדיל די מצאה חן בעיני טולקין וכאשר הציע למו"ל סטנלי אנווין יצירות המשך להוביט הוא תהה באוזניו (מכתב 19 באסופת מכתבי טולקין) האם לשבץ את טום בומבדיל, הרוח (הנעלמת) של אוקספורד וברקשייר, כגיבור בסיפור המשך. למרבה המזל זה לא קרה מעולם, אך טום בומבדיל מצא את דרכו לתוך שר הטבעות וזה מראה שהוא היה חשוב מאד לטולקין. במכתבים טולקין ניסה להסביר את תפקידו של טום בומבדיל בעלילה:
"טום בומבדיל אינו אישיות חשובה – לא לעלילה. אני מניח שיש לו חשיבות מה כ'הערה'. כוונתי היא, הוא רק המצאה (שלראשונה הופיעה בעיתון אוקספורד ב1933 לערך), והוא מייצג משהו שאני חש שהוא חשוב, אם כי אינני מוכן לנתח את התחושה ביתר דיוק. אני יכול להציג זאת כך: סיפור המעשה מסופר במונחים של צד טוב, וצד רע, יופי מול כיעור ללא מצרים, עריצות מול מלכות, חופש בהשגחה מתוך הסכמה מול כפיה שמזה זמן רב איבדה כל מטרה למעט 'עוצמה', וכך הלאה. אך במידה זו או אחרת שני הצדדים, המשמר והמשמיד, שואפים למידה של שליטה. אך אם לקחת על עצמך, כביכול, 'נדר עוני': התכחשת לשליטה, מצאת את שמחתך בדברים כפי שהם בלי להתחשב ביחסם אליך, מתבונן, בוחן, ובמידת מה יודע- כי אז עניין הטוב והרע בעוצמה ושליטה עלול להעשות חסר משמעות עבורך, וכל אמצעי שליטה נהיה חסר ערך. זוהי השקפה פציפסטית-מטבע, אשר תמיד עולה בדעת במצב מלחמה. אך מנקודת המבט של ריוונדל נראה שאם כי מצויין שיש ייצוג [להשקפה פציפיסטית זו – המתרגם] ישנם במציאות דברים עימם אין היא יכולה להתמודד, ועליהם קיומה עומד על אף חוסר התיחסותה. בסופו של חשבון רק ניצחון של המערב יאפשר לבומבדיל להמשיך בדרכו, או אף לחיות. דבר אין עבורו בעולמו של סאורון."
ההבהרה החד משמעית הזו בדבר תפקידו של טום בומבדיל במכתבים לא מנעה מדורות של טולקינאים לשבור את הראש על השאלה בדיוק 'מהו' טום בומבדיל. וזה בדיוק השאלה שטולקין העדיף שלא ישאלו אותו – לדידו של טולקין מוטב שיהיו כמה תעלומות בספר שלו ועדיף להבין את תפקידו החיצוני של טום בומבדיל לפני זה הפנימי. ובכל הנוגע לשאלה הפנימית – את זה נותיר למאמר הבא.