הפרק הראשון מאד מאד דומה גם בסגנון וגם בתחושה ל'הוביט'. פה יש הרגשה שטולקין עדיין מרשה לעצמו להשתעשע בדרכים שהוא כבר לא משתעשע בהן בהמשך הספר. אז מה יש לנו פה בעצם? מדובר בפרק שיש לו לא פחות מארבע גרסאות שונות. השם – מסיבה שציפו לה ימים רבים, לא השתנה והוא הדבר היחיד שנותר קבוע בין שלל הגרסאות והשינויים הרבים. כאשר טולקין ניגש לכתוב את "ההמשך" של ה'הוביט' הוא היה בבעיה קשה, הוא לא יכול היה להשתמש בבילבו שוב – בגלל השורה האחרונה ב'הוביט': "נשאר הוא שמח מאוד עד אחרית ימיו. ואלה היו ארוכים מאוד-מאוד." (עמ' 241, תרגום הטייסים).
אם יש משהו שפרודו חב לו את חייו, הרי זה המשפט הזה. במכתב מה- 24 ביולי, שנת 1938 (מכתב מספר 31 ב'אסופת מכתבי טולקין'), טולקין מציין את המשפט הזה כמכשול הגדול ביותר לקישור בין ה'הוביט' להמשכו. את הבעיה הוא פתר בדמותו של בן דודו של בילבו, שנקרא "בינגו" (מאוחר יותר פרודו) שיצא למסע במקומו. המניע ליציאה לא היה הטבעת אלא רצון להשיג כסף נוסף. לאחר מכן, כאשר טולקין המשיך בכתיבת הפרקים הנוספים, הוא הבין שהמניע העיקרי ליציאה למסע הוא הרצון לאבד את הטבעת.
כיוון שהפרק הוא מאד משעשע ומאד "הוביטי" יש בו המון המון משחקי לשון כמעט בלתי תרגימים. לפיכך בחלק מההערות השתמשתי באנגלית על מנת להבהיר את הנקודה.
מר באגינס ממעון באג – Baggins of Bag End
אני חושב שהשוואה בין סמטת באג לבין קול-דה-סאק היא אחת ההשוואות היותר מוכרות שיש. למי שלא יודע, את מעון באג וכן את סמטת באג שבסופה הוא שוכן, אפשר למצוא גם בתולדות חייו של טולקין. דודתו גרה ב- cul-de-sac, ביטוי שמשמעותו המילולית דומה ל- Bag-end (סוף השק), ומשמש בעיקר לציון רחוב ללא מוצא. אבל כמובן ש'קול דה סאק' נשמע הרבה יותר מתוחכם, הרבה יותר אלגנטי וגם… הרבה יותר צרפתי. והעובדה שטולקין משתמש ב'סמטת באג' היא השתעשעות מחוכמת. הרי cul-de-sac אינו שייך בעצם לאף שפה שהיא. בצרפתית המילה לדרך ללא מוצא היא impasse ובאנגלית Dead-end. המילה cul-de-sac היא פשוטו כמשמעו סנוביות הנובעת מתסביכים אנגליים עתיקי יומין בנוגע לשפתם. מאז הכיבוש הנורמני, שבו הועדפה הצרפתית ובעצם נוצרה ה'אנגלית התיכונה', האריסטוקרטיה האנגלית העדיפה שמות בעלי ניחוח צרפתי. זה עוד אחד מהלגלוגים של טולקין על העניין הזה. אפשר גם לראות את זה בשם סאקוויל-באגינס וטולקין אפילו מודה בזה במדריך למתרגם: "סאקוויל הוא שם אנגלי (עם הקשרים יותר אריסטורקטיים מבאגינס). השם מצורף לשם באגינס בסיפור בגלל המשמעויות הדומות באנגלית (=השפה המדוברת) של Sack ו bag, וגם בגלל האפקט הקומי הקל של החיבור הזה."
Eleventy one
לבנית תרגמה את זה פשוטו כמשמעו "יום הולדתו המאה ואחת עשרה". לוטם תרגם את זה בתרגום די משונה של "חדעשרים ואחת". מדובר באחד מביטויי האנגלית ההומוריסטיים, על גבול הילדותיות שהופיעו גם ב'הוביט'. כמו למשל tweens. בפרק הזה ובשאר הפרקים ה"הוביטיים" טולקין מרשה לעצמו להשתמש בביטויים משעשעים כאלו כדי להכניס אותנו לאווירת ההוביטים העליזה.
לפלך (Shire) יש אווירה משלו, לא רק אווירה הוביטית אלא אווירה מאד אנגלית. לא סתם אנגלית אלא אנגלית משלהי המאה ה 19, קצת לפני התיעוש המוגבר והשינויים הפוליטיים והחברתיים הדרמטיים שנכפו עליה במאה העשרים. טולקין אהב מאד את אנגליה הישנה של פעם. בילדותו טולקין התגורר יחד עם אמו ואחיו בסיירהול, עיירה ציורית למדי (אז) ליד בירמינגהאם. טולקין ואחיו בילו שם ימים מאושרים למדי עד שנאלצו לעבור קרוב יותר לבירמינגהאם. לאחר העקירה אמו של טולקין מתה וחייו הפכו להיות קשים למדי. אין פלא שטולקין קישר את הנוף הכפרי היפה לאושר ולשמחה ואין שום פלא שהוא ביסס את הפלך, אחד המקומות היפים ביותר בארץ התיכונה וללא ספק המקום שבו היה הכי כדאי לגור בעידן השלישי על סיירהול. לא מעט פרשנים מנתחים את העניין הזה, אבל אחת הפרשנויות שהכי מוצאת חן בעיני היא של ורילין פלייגר בספרה Question of time. היא מציינת שניתן להסתכל על 'שר הטבעות' כעל ריאקציה שדומה מאד לז'אנרים ולסוגי ספרות אחרים – אבל בהפוך על הפוך. למה הכוונה? בעוד שריאקציות נוסח 1984, חוות החיות, יוליסס ועוד לוקחות אותנו קדימה, הריאקציה של טולקין לוקחת אותנו לאחור – אל סיירהול השלווה, אל העולם הויקטוריאני של תור היהלום, אל החיים כפי שהם היו צריכים להיות ולא כפי שהם היום. הריאקציה הזו מונעת באותה אנרגיה שהניעה סופרים אחרים שהושפעו מהמאורעות של המאה העשרים – אבל היא מביאה אותנו לכיוון הפוך. לא לשכוח שהפלך, בסיומו של הסיפור, כבר לא יהיה אותו פלך. ההוביטים לא יהיו אותם הוביטים והארץ התיכונה לא תהיה אותה ארץ תיכונה. הכל משתנה ולרעה – אבל כאן טולקין נותן לנו הצצה אל האידיליה המאד משעשעת. אידיליה שהוא גם מרשה לעצמו להשתעשע ואפילו במידה מסוימת להתפלש בה.
אבל אנחנו עדיין בתחילת הפרק הראשון וכל מה שיש לנו זה בינתיים זה להנות מהשעשועים הרבים שעוד מצפים לנו בחציו הראשון של הספר הראשון: הפרקים ההוביטיים.
טוק הזקן הוא דמות שמופיעה לא פעם ולא פעמיים בסיפור. טוב, היא לא מופיעה בעצמה אבל היא אכן מוזכרת כמה וכמה פעמים. האמת היא שטולקין עצמו מתוודה שלטוק הזקן יש שורשים מפתיעים במיוחד:
"חלק משורשיו נמצאים בעובדה ששני סבי היו מאריכי חיים. אביו של אבי היה בן 11 כאשר התחולל קרב ווטרלו. אביה של אמי, אדם צעיר יותר, נולד לפני שהמלכה ויקטוריה הוכתרה ושרד עד גיל 99, כשהוא מפסיד את יום הולדתו המאה (שבו הוא היה מעוניין בדיוק כפי שבילבו היה מעוניין לעקוף את טוק הזקן) רק בגלל שהוא כיסח את הדשא באביב ואז ישב לנוח ברוח ללא מעיל."
[מתוך 'The Lord of the Rings Companion']
מטוק הישר אל האם גאמג'י – שידוע יותר בשם הכפרי הזקן. ועכשיו לנקודה אישית במקצת. מי שיעיין בנספח F המשמים למדי יגלה שהשם של הכפרי הזקן הוא קיצור של האמפאסט ובהוביטית מקורית האמפאסט הוא Ranugad והאם זה Ran.
לשם גאמג'י יש היסטוריה מאד מעניינת. במדריך למתרגם טולקין כותב שמדובר בשם משפחה אנגלי, גם אם לא נפוץ, ששורשיו ומקורו לא ידועים. בטיוטה של המדריך למתרגם טולקין כותב שהוא הכיר את השם בתור ילד, וחשב שהוא משעשע ומוזר והוא נתקע בתוך ראשו. במשך שנים הוא היה בטוח שד"ר גאמג'י, האדם שהמציא את תחבושת גאמג'י (סוג של תחבושת אישית) נקרא על שם התחבושת ולא ההיפך. מאוחר יותר הוא המציא, עבור ילדיו, דמות כפרית ששמה Gaffer Gamgee המבוססת על זקן כפרי אמיתי שאותו הם פגשו באחד מטיוליהם ושנהג לדבר אל כולם מעבר לגדר שלו.
לאחר יציאת 'שר הטבעות', טולקין קיבל מכתב מאדם ששמו סאם גאמג'י שבו הוא מביע תמיהה על הכללתו בספר. טולקין כתב לו מכתב נימוסי מאד שבו הוא מסביר לו על מניעיו בבחירת השם ואף העניק לו את הספר במתנה.
"ומתייעץ עמו בנושא של גידול ירקות – ובכל הנוגע לאלה, במיוחד קטניות ותפוחי אדמה."
תפוחי אדמה? בפלך? זה לא האנאכרוניזם היחידי שיש בפרק הזה. לבילבו יש כותנת משי, טבק לעישון, פעמון דלת, שעון וכמובן אי אפשר לשכוח את "כרכבת מהירה עבר הדרקון מעליהם" שמופיע בהמשך הפרק. טולקין מעולם לא טרח להסיר את האנאכרוניזם הזה, למרות שהפרק שוכתב לא פעם ולא פעמיים וכן היתה לו הזדמנות לתקן ולשכתב בצאת המהדורה השניה של 'שר הטבעות'. למה הוא לא תיקן? אי אפשר לומר שזה בגלל שהוא לא שם לב, כי המבקרים כן התייחסו לעניין הזה. אי אפשר לומר שזה בגלל עצלות כי כולנו מכירים את הפדנטיות שלו. אז למה זה נשאר? שימו לב למה שכתבתי לעיל – הפלך על תושביו משקף את החיים הויקטוריאנים בתקופת תור היהלום ולא איזו תקופה של ימי הביניים. תקופה שלטולקין ללא ספק היו רגשות נוסטלגיים עזים אליה – ולא רק לו. הרבה מאד מהחיילים שחזרו ממלחמת העולם הראשונה חשו כך.
גאנדאלף מופיע בפרק הזה. אפשר לכתוב הרבה על הדמות המעניינת הזו, אבל אנחנו בשלב זה נסתפק באמירה שגאנדאלף, מלבד תפקידו הקלאסי כ"מניע עלילה" דומה דמיון פיזי לאודין. הכובע רחב התיתורה, הזקן העבות, המטה וכמובן יצר הנדודים הם המאפיינים הבולטים של אודין בצאתו לנדוד. אודין לא מופיע בתור אל המלחמה האדיר אלא בתור אדם זקן ואפור, בדיוק כמו גאנדאלף.
גאנדאלף והזיקוקים – ב 29 לפברואר 1968 טולקין כותב לדונאלד סוואן ש"לזיקוקים אין שום משיכה מיוחדת עבורי. הם מופיעים בספרים (והיו מופיעים גם אם לא הייתי אוהב אותם) בגלל שהם חלק מההצגה של גאנדאלף, נושא טבעת האש, מצית הלהבה. ההוביטים רואים רק את ההתגלמות הילדותית ביותר של זה: הזיקוקים"
כאן יש דוגמא נהדרת להסבר שבא לאחר מעשה. בתכל'ס הזיקוקים היו כבר מקושרים לגאנדאלף ב'הוביט' ומופיעים כבר בגרסה השניה (מתוך ארבע) של הפרק הזה ואז כל הקונספצייה של שלושת טבעות בני הלילית לא היתה קיימת בכלל. מה שמראה שלעיתים טולקין טועה בפרשנות שלו, אפילו לעצמו.
""ידידי היקרים לבית באגינס ובופין," חזר ופתח. "ויקירי לבית טוק ובראנדיבוק, גראב וצ'אב, בית בורו ושופריון, בית בולגר, ברייסגורדל, גודבודי, ברוקהאוז וגֵארֶגל." "גֵארַגְלַיִם!" צעק הוביט קשיש מקצה הביתן."
[מתוך תרגום לבנית]
"יקירי בני בגינס ובופין, חזר ופתח, ויקירי בני טוק וברנדיבק וגרב, וצ'ב, וברוז, והורנבלואר, ובולג'ר, בריסגירדל, גודבודי, ברוקהאוז ופראודפוט. "בגאווה!" צעק הוביט קשיש מירכתי הסככה."
[מתוך תרגום לוטם]
בופין: המילון האנגלי של אוקספורד מציין שמקור המילה בופין שפירושה הוא 'קצין צי זקן' הוא בשנה 1941. אך המילה הופיעה אצל טולקין כבר בשנת 1937. המקור שלה מופיע במילון של ג'וזף רייט שבה הוא מתעד את המילה כטיפש או כסכל. (1898-1905). ג'וזף רייט היה המורה של טולקין.
טוק: טולקין מעולם לא ציין את המקור של השם הזה. במדריך למתרגם הוא אומר שזה שם הוביטי בלתי ידוע. המקור של זה הוא במילה Tuck שנשמעת בהיגוי צפוני כמו המילה took.
בראנדיבק: המילה בק buck מופיע כמה וכמה פעמים ב'שר הטבעות' בצמוד לשמות משפחה כמו בראנדיבק ואולדבק וכמובן בשם האיזור הידוע בקלאנד – Buckland. מה זה בעצם באקלנד? השם באקלנד נמצא בכל רחבי אנגליה ומקורו בשם Book-land – אדמה שנשמרה על ידי הכנסיה (booked by the Church) והוחכרה לזמן מוגבל וזאת להבדיל מ folclanf שלא היה ניתן להחכיר אותו. כמובן שכל שם שנפוץ באנגליה מוצא את עצמו ב'שר הטבעות' בצורה זו או אחרת, אבל כמובן שהמשמעות המקורית לא יכולה להופיע ב'שר הטבעות' נטול הדת, אז טולקין יצר מחדש את באקלנד כארץ שבה נמצאת משפחת באק. השם באק מקורו במילה Bocca – 'עז' באנגלית עתיקה.
גראב: במדריך למתרגם טולקין מציין שהשם Grubb אמור להזכיר את הפועל grub שפירושו הוא לחפור באדמה.
צ'אב: הקונטציה הברורה ביותר היא למילה Chubby – שמנמן ועגלגל. האם יש שם מתאים יותר להוביט?
בולגר: שמות משפחה אנגליים שקיימים במציאות, כך על פי טולקין במדריך למתרגם. טולקין כתב שהקונוטציות של השם הזה הוא לשומן (Bulge)
ברייסגירדל Brace- Girdle: להדק את החגורות. ומי מהדק את החגורות כל הזמן? השמנים.
ברוקהאוס: באנגלית עתיקה brocc זו גירית. פירוש השם הוא בית הגירית. כמו ההוביטים, גם הגירית בונה את משכנה בתוך האדמה עם הרבה הסתעפויות וסדר מופתי.
גֵארֶגל: כאן לא צריך לפרש יותר מדי. אבל בטקסט יש בדיחה פילולוגית ששני התרגומים מפספסים (לבנית בקצת ולוטם בהרבה). בילבו מברך את Proudfoots. ואז ההוביט צורח Proudfeet אבל בילבו מתעלם ואומר שוב Proudfoots. זה בגלל שהמילה foot ברבים הופכת ל feet בניגוד לשאר המילים שמקבלות סיומת s בלבד.
שופריון: טולקין מעיד במדריך למתרגם ששם המשפחה הזה Hornblower הוא שם משפחה שמגיע מעיסוק. בימי הביניים היו מזמנים את העובדים לעבודה בשדה באמצעות תקיעה בשופר או בקרן.
גודבודי מלשון Goodbody: עוד בדיחה על חשבון שומנם של ההוביטים.
סיטוניה באנגלית זה Gross. Gross הוא באמת תריסר תריסרים (144) אבל פירושה הוא גם 'לא מעודן, שמן, מגעיל' וטולקין כמובן עט על ההזדמנות לעוד משחק מילים משעשע.
סיפקת נושא לפלך למשך תשעה ימים ואפילו תשעים ותשעה.
זה כמובן מזכיר את המשפט המפורסם Nine days wonder שהופיע גם ב'הוביט' בהקשר לחזרתו של בילבו – "the return of Mr Biblo Baggins…. Was a great deal more than nine days’ wonder". הכוונה בפלא של תשעה ימים היא למשהו שמעורר התרגשות לזמן קצר.
אני רוצה עוד הפעם לראות הרים, גאנדאלף – ה ר י ם.
ההרים המוזכרים על ידי בילבו הם כמובן הרי הערפל שאותם הוא חצה בדרכו לשם ובחזרה. ב 31 ליולי 1947 טולקין כתב לסטנלי אנווין שהיה בדרכו לטייל בשוויצריה: "כמה אני משתוקק לראות שוב את השלגים ואת הגבהים הגדולים!". טולקין עצמו טייל בשוויצריה ב 1911 והטיול שלו העניק לו השראה להרבה מהנופים שראינו בהוביט ועוד נראה בארץ התיכונה.
כאשר בילבו מדבר על הטבעת עם גאנדאלף בשלהי הפרק הוא אומר: "הרגשה מוזרה יש בי. במובן-מה ירווח לי אם לא אהיה עוד מוטרד בעטיה של זו, לאחרונה ממש כבשה את דעתי. כביכול היא עין הצופיה בי."
האזכור של עין כמובן שאינו מקרי ומזכיר את ההתנסות של פרודו הרבה יותר מאוחר באמון-הן. האזכור הזה נכנס בשלבים מאוחרים של הפרק והוא דוגמא מצוינת לדבר קטן, שלא מבחינים בו, שכדוגמתו נמצאים המונים ב'שר הטבעות'.
הדרך הלאה נמתחה
מסף הדלת למורד:
הרחק מכאן היא מתמשכה
ואם אוכל איתה אצעד.
אפסע ברגל יגעה
עד כי אפגוש נתיב רחב
בו מצטלבים שבילים מאה.
והלאה? – לא אדע עכשיו.
מדובר באחד מהשירים שיש בו הכי הרבה וריאציות גם ב'הוביט' וגם ב'שר הטבעות'. את שאר הגרסאות אנחנו נראה בהמשך, אבל בינתיים אני אבקש מכם לשים לב היטב לשיר כי הוא לא סתם שיר הוביטים מטופש אלא משהו שמראה כיוון, מצב רוח ואת דעתו של טולקין על הדמות כרגע. בסדרת המאמרים על ה'הוביט' כתבתי על השינויים בין הגרסה הראשונה של השיר (המופיעה ב'הוביט') לבין שאר הגרסאות. שימו לב:
הנה השיר שבילבו שר בסוף ה'הוביט' (בגרסה האנגלית):
Roads go ever ever on,
Over rock and under tree,
By caves where never sun has shone,
By streams that never find the sea;
Over snow by winter sown,
And through the merry flowers of June,
Over grass and over stone,
And under mountains in the moon.
Roads go ever ever on
Under cloud and under star,
Yet feet that wandering have gone
Turn at last to home afar.
Eyes that fire and sword have seen
And horror in the halls of stone
Look at last on meadows green
And trees and hills they long have known.
הנה הגרסה האנגלית של השיר שמופיע בפרק שלנו:
The Road goes ever on and on
Down from the door where it began.
Now far ahead the Road has gone,
And I must follow, if I can,
Pursuing it with eager feet,
Until it joins some larger way
Where many paths and errands meet.
And whither then? I cannot say.
בניגוד לשיר בסוף ה'הוביט' שמסיים מסע ומסכם אותו, זה שיר אופטימי יחסית של אדם שיוצא למסע שתוצאתו לא ידועה, לאחר שהסיר מעליו נטל כבד ביותר.
בפרק השלישי של 'שר הטבעות', פרודו שר שיר כמעט זהה (ההדגשה שלי):
The Road goes ever on and on
Down from the door where it began.
Now far ahead the Road has gone,
And I must follow, if I can,
Pursuing it with weary feet,
Until it joins some larger way,
Where many paths and errands meet.
And whither then? I cannot say.
אמנם השיר שונה במילה אחת בלבד, eager הפך ל- weary, אבל ההבדל הזה משנה את כל השיר. פרודו שר אותו כהלך שחייב לצאת למסע. שלא כמו בילבו, פרודו יוצא למסע בלב כבד.
בילבו שר עוד שיר אחד, אחרון, לפרידה, ב'שר הטבעות' בפרק Many Partings:
The Road goes ever on and on
Out from the door where it began.
Now far ahead the Road has gone,
Let others follow it who can!
Let them a journey new begin,
But I at last with weary feet
Will turn towards the lighted inn,
My evening-rest and sleep to meet.’
השיר הזה דומה במבנהו לשאר השירים, אך הוא מראה רצון לנוח. לא עוד לטייל, לבקר, להנות – אלא לנוח, או במשמעות אלגורית – למות.
יתכן שההשראה לפואמה הראשונה, שהיוותה בסיס לכמה פואמות ב'שר הטבעות', מקורה במשורר E.F.A Geach, שפרסם פואמה באותו קובץ ספרותי שבו פורסמה הפואמה של טולקין 'Goblin’s Feet'. שימו לב לפואמה:
ROMANCE
BY E.F.A GEACH
Round the Next Corner and in the next street
Adventure lies in wait for you.
Oh, who can tell what you may meet
Round the next corner and in the next street!
Could life be anything but sweet
When all is hazardous and new
Round the next corner and in the nexy street
Adventure lies in wait for you.
בסוף הפרק, כאשר יש את חלוקת המתנות אנו רואים שוב את האנאכרוניזם שיש ב'שר הטבעות' – מוצרים כמו מראות, קסת דיו, סל נירות ועוד דברים הם כמובן דברים שלא אמורים להיות קיימים במקום כמו הפלך. מאוחר יותר, הרבה יותר מאוחר, טולקין נדרש לאנאכרוניזם הזה ונאלץ להתאים אותו, פחות או יותר, להגיון הפנימי של הסיפור:
ב 25 לספטמבר 1954 הוא כתב לנעמי מיצ'סון:
"אני יותר מודע למתווה הדל של הפן הארכיאולוגי והריאלי (עובדות טכניות וריאליות) מאשר לפן הכלכלי: בגדים, שימושים חקלאיים, עבודות מתכת, קדרות, ארכיטקטורה ודומיהם. שלא לדבר על מוסיקה וכליה. אני לא מחוסר כשרון או מודעות לפן הכלכלי: ואני חושב שבמקרים של בני התמותה, בני אדם, הוביטים וגמדים ישנה אפשרות לפן כלכלי וניתן לפתור את הבעיה: לגונדור יש מספיק אדמה ואחוזות עם מים ודרכים על מנת לספק תצרוכת לאוכלוסיתה ובוודאי היו לה מספיק תעשיות אפילו שהן בקושי אוזכרו. הפלך ממוקם באיזור שבו מבנה המים, ההרים, הקרבה לים וקו הרוחב הגיאוגרפי מעניקים לו פוריות טבעית, למרות שלאמיתו של דבר זה היה עדיין איזור מטופח היטב כשהם השתלטו עליו (ללא ספק בעזרת אומנות וידע עתיקים יותר). ההוביטים שבפלך לא היו זקוקים לידע רב במתכות, והגמדים הם סוכנים וממזרח להרי לוּן היו כמה מהמכרות שלהם… אני בטוח שחלק מהדברים המודרניים שנמצאו אצלם (אני חושב בעיקר על המטריות) הם טעות, כמו השמות הטפשיים שלהם. אני מותיר אותם על כנם רק כדי להכניס "אנגליות" מכוונת ולהנגיד ביניהם לבין עמים אחרים במונחים מוכרים. אני לא חושב שעם מסוג כזה שמחזיק באורח חיים כזה יכול להיות גם שוחר שלום וגם עם קורטוב אומץ. נוכחתי לדעת זאת לאחר ניסיון בשתי מלחמות."
האמת היא שטולקין קצת מחמיר עם עצמו לדעתי, הרי לסינים היו במשך אלפי שנים שעונים, משי, נייר איכותי, יכולת הדפסה, אבק שריפה ואפילו מטריות. אז אם הסינים כן, למה לא ההוביטים? עדיין, המטריות, המכתבים וההתנהגות הכל כך אנגלית וקרתנית מהווה חלק ניכר מקסמו של הפלך ולדידי גם חלק ניכר מקסמו של הפרק.
