סוד הקסם הלבניתי – על תרגום נדיר

הקדמה:

בעניין רב קראתי את מאמרו של יובל כפיר, ונדהמתי לגלות את היקף הבעיות במהדורה המקורית של שר-הטבעות. למדתי לדעת שלוטם תיקן מספר רב של השמטות, אי דיוקים, טעויות בשמות ובהגיה, פרטים במפות, ועוד ועוד.
ואולם בתום הקריאה נשארה בי תחושת אי-נחת. לא יכולתי להגדיר מה מפריע לי במהדורת לוטם למרות התיקונים הרבים, ומדוע הרושם שנוצר הוא שמדובר בתרגום חדש לספר. גם חיפוש בארכיון פורום אורט לא הועיל. העיסוק בנושא התרגומים בפורום נאסר מכל וכל, ופתילים שלמים שעסקו בנושא נמחקו.
לבסוף, לגמרי במקרה, הגיש לי יובל ווליס את החלק החסר. הוא שניסח באחד ממכתביו את המושג 'נקודת לחץ' שמהווה את אחד מעמודי התווך בחיבור זה. כמו כן, חליפת המכתבים הפוריה עימו סייעה לי לגבש מספר רעיונות שמצאו דרכם לכאן בסופו של דבר. לא הייתי יכולה לכתוב את החיבור בלעדיו.

תוכן העניינים:

מבוא

על תרגומה של רות לבנית

א. שימוש בעברית עתיקה מהמקורות היהודיים

ב. שימוש נרחב במטבעות לשון ובציטוטים מהמקורות

ג. צמצום

ד. אוצר מילים עשיר

סיכום

על תרגומו של עמנואל לוטם

א. תרגום מילולי או גישת "אחד על אחד"

ב. משפטים ארוכים ומסורבלים

ג. עברית קלוקלת

ד. "עבריתנגלית" (שימור מבנה משפט אנגלי ודקדוק אנגלי)

ה. תרגום השפה המדוברת

אחרית דבר

* הערה: הציטוטים בחיבור לקוחים משתי המהדורות, והאותיות א' ב' ג' מתייחסות לכרכים.

משעה שיצאה המהדורה החדשה לשר-הטבעות רגשו כל הטולקינאים הותיקים שגדלו על הספר. טולקינאים מקצועיים ציפו למהדורה מתוקנת ומשופרת; טולקינאים שלא ידעו עד אז שהם טולקינאים (כמוני) עמדו בחנויות ורפרפו בין קטעים אהובים בהתרגשות.

אולם עד מהרה הפכה ההתרגשות לאכזבה, משום שהמהדורה החדשה נבדלה מקודמתה כהיבדל העדשה מן התפוח. מיד חוברו רשימות של פגמים, ורשימות נגד שספקו תשובות והסברים, ורשימות נגד לרשימות הנגד. כולן הצביעו על השוני במושגי היסוד (עלפים, גמדאים, סקדופקסים, ספר-הרוכבים, עצנים, אבני-עלפים, בטרברים, ימרהילים, ועוד). הדיבורים לא פסקו בתשעה ימים ואף לא בתשעים ותשעה, וחברי הפורום התווכחו והתנצחו על כל נקודה ונקודה ברשימות. אבל היה כאן עוד משהו. דבר מה חמקמק, קשה להגדרה, שלא נכלל בשום רשימה ואף על פי כן גרם לאוהדים הוותיקים לחוש שהאווירה בספר השתנתה. הם חשו שהם קוראים בספר חדש, עד שברוח השכל הטולקינאי הישר קראו לו פשוט "התרגום החדש".

ולא רק חברי הפורום החזיקו בדעה זו. רובם המכריע של אוהדי המהדורה המקורית  (הלבניתית) דוחים את התרגום החדש עד היום. ומי כן קנו את הספר בהמוניהם? לא אסתכן בהכללה גסה אם אגיד שמדובר בעיקר בקוראים חדשים שלא נחשפו לספר קודם לכן. מדוע הגיב קהל קוראי התרגום המקורי בתגובות שנעו בין אכזבה לזעם? מה יש בו, בתרגום לוטם, שגרר את אותה ביקורת חסרת תקדים? כדי לענות על כך יש אולי לשאול דווקא את השאלה ההפוכה: מה יש בו, בתרגום לבנית, שסחף אחריו כל כך הרבה אוהדים? איך נוצר אותו דבר-מה  קשה להגדרה שנקרא 'אווירה'? במילים אחרות – מהו סוד הקסם הלבניתי?

לפני מספר חודשים פרסם יובל כפיר מאמר שמהווה נדבך נוסף ב"פולמוס התרגומים" המתמשך. לטענתו היתה המהדורה הישנה רצופת שגיאות, ולכן מרבית השינויים מוצדקים, והם גם עניין של טעם אישי של כל קורא וקורא. הוא מסכם בקביעה – "תרגום לוטם מדויק יותר ונאמן למקור הרבה יותר מזה של לבנית". מהו אם כן סוד הקסם הלבניתי אליבא דיובל כפיר? פשוט מאוד: אין שום קסם. לתרגום הישן יש ערך נוסטלגי בלבד והקוראים דבקים בגירסא-דינקותא שלהם ומסרבים לשפוט את התרגום החדש ללא משוא פנים.

האם נוסטלגיה בלבד היא שעומדת מאחורי גל הביקורת?

רבות מהבעיות שמונה יובל כפיר במאמרו הן אמיתיות. הוא לא בדה אותן מלבו, ואין חולק על כך שהיה צורך בעריכה מחדש של הספר כולו. לא אנסה לענות כאן על הטיעונים שהוא העלה. מטרתו של חיבור זה היא לנסות ולהגדיר את הדבר שמייחד יותר מכל את תרגום לבנית – האווירה. ד"ר עמנואל לוטם נושא אמנם בתואר עורך המהדורה המקורית, אולם למעשה היקף השינויים שהכניס הוא עצום, הרבה מעבר לעריכה גרידא. לא ניתן אפילו להרכיב רשימה מלאה שלהם, אך די אם אציין שבספר שאורכו עולה על אלף עמודים נותרו רק פסקאות ספורות שלא עברו "עריכה". שינוי בסדר גודל כזה משנה כמובן שינוי מהותי את חוויית הקריאה בתרגום המקורי. השוני המהותי בין שני התרגומים טמון, אם כן, לא ברשימת מושגים (כדוגמת בני-לילית מול עלפים) אלא בשטף הקריאה ובאווירה הייחודית שהוא משרה על הקורא.

מסקנתו של חיבור זה היא כי השינויים הרבים שכניס לוטם בספר אינם יכולים להיחשב כ"מהדורה מתוקנת" כלל. לוטם יצר למעשה תרגום חדש, שלא השכיל לשמור על הסגנון הייחודי של לבנית וכך שינה את ההרגשה של הטקסט עצמו כמכלול.

רות לבנית תרגמה את שר-הטבעות לפני קרוב לעשרים וחמש שנה, אבל תרגומה עדיין נשמע נכון ושוטף כאילו פורסם אתמול. העברית השתנתה, תרגומים ישנים נשמעים מיושנים וחדשים תופסים את מקומם  ואילו תרגום לבנית נשאר מיוחד כשהיה. בעיני רבים מדובר בפנינת תרגום שמעטות כמוה נראו בארץ. על מנת להבין את יחודו של התרגום יש צורך להגיד משהו על סגנונו של המקור.  

על סגנונו של טולקין

טולקין כתב מיתולוגיה, סיפור שמתרחש בעבר רחוק ומיתי. עולם של אגדה שבו טובים ורעים גם יחד הם גדולים מהחיים. לשם כך הוא השתמש בסגנון ארכאי וגבוה שתומך בעלילה ויוצר את הרושם הנכון. על מנת להמחיש כיצד משפיע סגנון כתיבה על חוויית הקריאה, קראו את הדוגמא הבאה:

"תוריד ת'נעליים, אתה לא רואה איפה אתה עומד? זה לא 'סתם' איזה מקום!"

ומשפט כמעט זהה בסגנון אחר:

"של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא".

האווירה כולה השתנתה בעקבות שינוי הסגנון. סגנון הכתיבה חשוב, אם כן, לא פחות מהסיפור ועליו לתמוך בו.

באנגלית קיים מספר רב של טכניקות ליצירת רושם מיתי ועתיק: שימוש במילים גבוהות באופן כללי, שימוש במילים נדירות רבות, שימוש במבנה משפט מורכב וארוך שאופייני לשפות אירופאיות, ועוד. טולקין הפליא להשתמש בטכניקות אלה על מנת ליצור את אותה אווירה מיוחדת שבספרו. אצל טולקין הבלשן השפה עצמה היא מרכיב חשוב ויחודי. לבנית הצליחה לשמור בתרגומה על הרושם הגבוה והמיתי המקורי של הטקסט האנגלי. היא יצרה אווירה מקבילה לזו שיצר טולקין בשפה אחרת (עברית) שבה יש טכניקות שונות לחלוטין מאלה האנגליות שפירטתי קודם. בחיבור זה אעסוק בארבעה מאפיינים של תרגומה:

א. שימוש בעברית עתיקה מהמקורות היהודיים (התנ"ך והתלמוד).

ב. שימוש נרחב בציטוטים מהמקורות.

ג. צמצום.

ד. עברית עשירה.

סיפורו של טולקין מתרחש בעבר מרוחק ומיתי, ובהתאם לכך גם סגנון כתיבתו הוא ארכאי. לסגנון זה היה צורך למצוא מקבילה בעברית. כמי שקיבלה חינוך יהודי כפי שהיה מקובל בתחילת המאה (דהיינו שילוב של לימודי קודש וחול), פנתה לבנית לשפת המקורות. היא חשה (בצדק) שזהו האמצעי החשוב ביותר של העברית ליצירת אווירה אגדתית.

הקורא הישראלי ספג את שפת התנ"ך מגיל צעיר. כשהוא נתקל בטקסט שלשונו דומה ללשון המקורות נוצרת אצלו תחושה מיוחדת, דרמטית ומיתית שבה בעת נטועה היטב בתרבות שלנו. ואכן, העברית של שר-הטבעות היא בהחלט לא העברית היום-יומית שבה היינו כותבים, נניח, מאמר עיתונאי. שפת המקורות רחוקה מאוד מהשפה היום-יומית המדוברת או אפילו הכתובה של ימינו, הן באוצר המילים הן בדקדוק והן בתחביר. הנה כמה דוגמאות הממחישות את השוני הזה:

אוצר מילים יחודי

• עימם היה פרודו יוצא לשוט ולהתהלך בפלך.
• האורקים שבו וקנו להם אחיזה בהרים.
• זו היתה לי אזהרה ראשונה שלא הכל כשר.
• ודאי צפונים בהם סודות שלא נתגלו מימי בראשית.
• עת לקום ולהטיב מראך.
• שומר אני חן וחסד לבני לילית.

דקדוק אופייני

א. שימוש בזמנים יחודיים:

בניגוד לשפות אחרות בהן קיים מספר רב של זמנים, העברית המודרנית שימרה רק  
את הזמנים הבסיסיים (עבר הווה ועתיד). אולם בעברית הקדומה של התנ"ך ושל  חז"ל התקיימו לא מעט זמני-ביניים. שימוש בהם בימינו מעביר תחושה ייחודית שניתן לשייך לאותם מקורות. להלן כמה דוגמאות לכך:

• איאומר אומר לתיאודן לאחר נאום סארומאן:

  לבנית: "הן כך ידבר הזאב הלכוד אל כלבי הציד, אם יוכל."

  לוטם: "הן כך היה מדבר הזאב הלכוד אל כלבי הציד, אילו יכול."

לפנינו התנאי האנגלי “second condition“ שמשמש לתיאור פעולה היפותטית (אילו זאב היה יכול לדבר). לבנית משתמשת במקבילה העברית העתיקה למבנה זה (פעלים בזמן עתיד).
לוטם, לעומתה, השתמש בצורה מודרנית, מדוברת ופשוטה יותר (זמן עבר).

• אראגורן מספר במועצה של אלרונד שבני עמו זוכים לתודה מועטה מהאנשים הפשוטים:

  לבנית: "ואף על פי-כן זוכים אנו לתודה זעומה. ההולכים בדרך יזעיפו לנו פנים, בני הכפרים ידביקו בנו שמות של גנאי." (א' 259).

  לוטם:"עוברי אורח מזעיפים פנים כלפינו, כפריים מדביקים לנו שמות של זלזול." (א' 256).

הפעם משמש זמן עתיד כמקבילה העברית לזמן "present simple” האנגלי. הוא נקרא 'הווה מתמשך' ומשמש במקורות לתיאור נוהג, הרגל או פעולה שגרתית שחוזרת על עצמה.
לוטם השתמש גם הפעם בצורה מודרנית, ופשוטה יותר (זמן הווה).

• כשגאנדאלף מבין שמולו עומד באלרוג הוא אומר:

  לבנית: "אכן פגע בי מזל ביש! ואני כבר עייפתי." (א' 340).

  לוטם:"אכן מזל ביש! ואני כבר עייף!" (א' 334).

שוב שונתה ההטיה לזמן הווה, המקובל בעברית מודרנית.

למרות שכיום ממעטים להשתמש בזמנים אלה, הקורא הישראלי מזהה את הצורות הדקדוקיות כשהוא נתקל בהן. כך ברור, למשל, שכשגאנדאלף אומר "עייפתי" (בעבר) הוא אינו מתכוון להגיד שהיה עייף אתמול או בשנה שעברה. לבנית עושה שימוש רב בזמנים שונים וזהו אחד מהמאפיינים המובהקים של סגנונה.

לשימוש בזמנים יחודיים יש חלק חשוב בבניית האווירה הן משום שהוא מחזיר אותנו לשפת המקורות והן משום שהוא מנצל את כל העושר שהשפה העברית מציעה. התרגום החדש מגביל את עצמו לצורות הפשוטות יותר ובכך מרדד את העושר של הטקסט ומצמצם את האווירה הייחודית שתורמת שפת המקורות.

ב. שימוש בבניין יחודי:

כשפיפין משחרר ידיו מהחבלים ומציע למרי למבאס נאמר כי: "העוגות נתפוררו אך היו טובות למאכל כיוון שנשתמרו בעטיפת העלים". לפנינו שימוש בבניין נתפעל הייחודי לחז"ל, שהוא גרסא של בניין התפעל. באותה מידה אפשר היה לכתוב "התפוררו", "השתמרו", וכך אכן תיקן לוטם בתרגומו פעמים רבות, אבל אלה הן מילים יום-יומיות ומשהו מהרושם העתיק והגבוה הלך לאיבוד.

תחביר אופייני

לבנית: "כיוון ששאלוהו: "היכן הוא, אם כן?" היה משיב בניד כתף." (א' 51).

לוטם: "וכאשר שאלוהו: "היכן הוא, אם כן?" היה משיב בניד כתף." (א' 55).

הנוסח הלבניתי כמו יצא מדף גמרא, ואילו זה של לוטם מודרני ופשוט יותר.

נעבור לבחון עתה את הטכניקה השניה בה השתמשה לבנית ליצירת אווירה מיתית ועתיקה:

שימוש בניבים ומטבעות לשון מעניק תמיד "ערך מוסף" לנאמר, ומקנה עומק ורקע שמעבר לסיטואציה המתוארת. ניקח לדוגמא את המשפט הבא:                                                                              
"אתה לא יכול לקבל הכל, גם לחזור מאוחר וגם לא להיות עייף מחר."

הוא יישמע שונה לגמרי אם ננסח אותו כך:
"אינך יכול לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, גם לחזור מאוחר וגם לא להיות עייף מחר."

ואם נרצה להגביה את הרושם נאמר:
"אינך יכול להנות משני העולמות – גם לחזור מאוחר וגם לא להיות עייף מחר."

השימוש בביטוי מהמקורות ("להנות משני העולמות") מגביה את השפה.

מהו אותו ערך מוסף שתורמים ניבים? ניבים הם למעשה שבלונות שמוכרות לקורא מהעבר. הם מעשירים את המשפט החדש ומוסיפים לו נופך סיפורי, 'ביתי' ומוכר. כך הם מסייעים לנו להבין את המשמעות ביתר קלות. ואילו לניבים שלקוחים מהמקורות יש ערך מוסף כפול ומכופל: הערך המוסף שיש לכל ניב, ועימו תחושת השפה הגבוהה והעתיקה.

הדוגמאות שלהלן ממחישות את השוני בין שני התרגומים: לבנית משתמשת בביטויים שמוכרים לאוזן הישראלית, ואילו לוטם משמיט אותם לטובת תרגום מילולי ללא "ערך מוסף".

• על גבעת ארך נאמר:

  לבנית: "זה מכבר הילכו המתים אימים על הגבעה." (ג' 51 ) – ביטוי שגור בעברית שמעביר היטב את תחושת האימה.
  לוטם: "זה כבר רבצה אימת המתים על הגבעה ההיא." (ג' 55).

• פיפין מזכיר את מותו של בורומיר בשיחה עם קבוצת חיילים וגאנדאלף אומר לו שאת הידיעה על האסון יש להביא לפני דנתור תחילה. החיילים עונים לו:

  לבנית: "כבר היא (השמועה) נישאת על שפתיים".(ג' 13). 
  לוטם: "כבר ניחשנוה." (ג' 17).

• מרי מבין שדירנהלם הוא איאווין:

  לבנית: "כי אכן הבזיק במוחו של מרי זכרון הפנים שראה: … פניו של מי ששואל את נפשו למות, שאפסה כל תקווה ממנו." (ג' 101).
  לוטם: "כי אכן הבזיק במוחו של מרי זכר הפנים שראה… פניו של המבקש את מותו אחרי שאפסו כל תקוותיו". (ג' 106).

לא רק לניבים ומטבעות לשון יש "ערך מוסף". הידע הכללי של הקורא הישראלי כולל מטען של סיפורים מהתנ"ך ומהמקורות היהודיים. שימוש בציטוטים מהם יוצר "נקודת לחץ" בתודעתו של הקורא: כמו מאליה נוצרת אווירה עתיקה ומייד עולות אסוציאציות ותחושות עזות שמקנות עומק נוסף לכתוב. לבנית ניצלה את הדבר פעמים רבות; שר-הטבעות שלה משובץ בעשרות ציטוטים מהמקורות שמסייעים ליצירת האווירה המיוחדת (לצד אמצעים נוספים). בתרגום החדש הוחלפו "נקודות הלחץ" בביטויים חסרי קונוטציות:

• גימלי אומר לאיאומר בקרב בנקרת הלם:

  לבנית: "אנשי ההרים (נראו לי גדולים ממידתי) על כן ישבתי לי על אבן ואמרתי בליבי, ישחקו הנערים. (ב' 126) ["ויאמר אבנר אל יואב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו". שמו'ב',ב' 14].
  לוטם: "על כן ישבתי לי על אבן לראותכם משחקים בחרבות." (ב' 131).

• סארומאן מנסה לפתות את תיאודן לכרות איתו ברית:

  לבנית: "הנטכס עיצה יחד…וישובו השלווה לאוהלנו והשלום למשכנותינו?" (ב' 168) ["מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל" – במדבר כד' 5].
  לוטם: "הנטכס עיצה יחדיו…עד כי ישובו נחלותינו לשגשג שבעתיים?" (ב' 174).

• לאחר שהמשא ומתן עם פי- סאורון נכשל, כוחותיו של סאורון תוקפים:

  לבנית: "בחזית, אל מול המלחמה החזקה, התייצבו …בניו של אלרונד והדונדאין" (ג' 148). ["הבו את אוריה (החיתי) אל מול פני המלחמה החזקה…וניכה ומת". שמואל ב' יא' 15] – ציטוט שמעביר את תחושת הקרב הנואש של אנשי המערב בכוחותיו של סאורון.
  לוטם: "אבל בחזית, אל מול מורדור, כי משם באה ההסתערות המרה הראשונה, התייצבו… בני אלרונד והדונדין" (ג' 154).

• פרודו רואה את אלרונד לראשונה בריוונדל ומשתאה למראהו:

  לבנית: "פניו של אלרונד לא העידו על גיל, אם זקן ואם צעיר, אף כי נחרט בהם זכר דברים רבים, גם שמחים גם מצערים… אך לא נס ליחו ולא כהתה חרבו. (א' 235). ["ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו; לא כהתה עינו ולא נס לחֹה". דברים ל"ד 7] – אם כי יש לציין שהדיוק הלשוני דורש לכתוב 'קהתה חרבו'.

  לוטם: "פניו של אלרונד לא העידו על גיל, אם זקן ואם צעיר, אף כי נחרט בהם זכר דברים רבים, שמחים גם עצובים… ועם זאת חסון היה כלוחם ותיק-קרבות במלוא אונו." (א' 235).

ניתן לראות כיצד מתחזק הרושם של המשפט כשנעשה שימוש בניב, ולהפך – הוא מאבד משהו מכוחו כאשר משתמשים במילים שאינן משוייכות לביטויים. אינני טוענת שלוטם העלים כליל את שפת המקורות. ישנם גם מקרים שבהם הוא אימץ את הנוסח של לבנית, אולם הוא בהחלט דילל את השימוש בשפה המיוחדת ובכך פגם באווירה שהיא סייעה להעביר.

לבנית יצקה את משמעותו של המשפט האנגלי לתוך התבנית העברית הקדומה בדרך שנשמעת כה טבעית, עד שניתן לחשוב שטולקין הכיר ביטויים כמו "ישחקו הנערים". בשעת הקריאה לא נוכל תמיד לשייך את הניב למקור ספציפי אולם הוא יעורר בנו הד מוכר, כלומר, יגע ב'נקודת-הלחץ'. הביטוי מעביר את רוח המשפט טוב יותר מתרגום מילולי מילה-במילה בגלל אותו 'ערך מוסף' שמקנה עומק, כך שהוא משפיע על המכלול.

לויתור על 'נקודות הלחץ' שמהווים המקורות היהודיים יש השפעה מכרעת על האווירה בתרגום החדש. תרגום לבנית נשען על העבר ושואב ממנו עוצמה בעוד שתרגום לוטם חסר את השורשים. אין אפשרות ליצור 'נקודות לחץ' יש מאין. הן נוצרות בהטמעה איטית של השפה והתרבות, ואם ננסה להמציא נקודות חדשות ע"י שימוש במילים יום-יומיות, לא תתקבל אותה תחושה. הקסם נגרע, והתרגום הופך לשטוח יותר.

תרגומה של לבנית אינו כתוב כולו בשפת המקורות, למרות הדגש ששמתי עליה בשני הסעיפים הראשונים. זו אינה שפה קלה לקריאה עבור קורא ממוצע (חשבו למשל על דף גמרא או על פרק קשה במיוחד בתנ"ך). למעשה כתוב רוב רובו של התרגום עברית מודרנית, אולם  ספרותית ולא מדוברת.

המרכיב השלישי, צמצום, לא מיועד דווקא ליצירת אווירה מיתית. הוא מאפיין את השפה העברית ככלל, הכתובה והמדוברת, העתיקה והחדשה. השפה העברית מעדיפה משפטים קצרים וחדים במידת האפשר. הנה לדוגמא ציטוטים מוכרים מהתורה: "ויסעו בני ישראל …ויחנו" או "ותהר…ותלד" – הכתוב מספק לנו עובדות ומעשים, וכל פרט אחר אינו רלוונטי. לבנית שניחנה באוזן מופלאה לשפה, השתמשה הרבה בצמצום: הניסוח שלה הוא אלגנטי, קצר וקולע, כפי שמקובל בעברית. פעמים רבות היא משמיטה מילים במכוון אך למעשה, דווקא דבר זה מסייע לרעיון לעבור ביתר שכנוע ואמינות.

• פיפין נפרד מדנתור ואומר לו שהוא מתכוון ללכת לחפש את גאנדאלף:

  I will take your leave, sir… for I want to see Gandalf very much indeed.

  לוטם: "ברשותך, אדוני, אצא עכשיו, כי אכן יש לי צורך עז מאוד לראות את גנדלף." (ג' 90).

  לבנית: "ברשותך אצא עכשיו, אדוני, כי מאוד אני נכסף לראות את גאנדאלף." (ג' 85).

הנוסח של לבנית קצר יותר (ארבע מילים לעומת שבע), אולם כיצד הושג הצמצום? הנוסח החדש החליף את המבנה הפשוט והחד במבנה מגושם יותר.

• אראגורן מציע את עזרתו להוביטים בברי:

  Strider can take you by paths that are seldom trodden.

  לוטם: "הפסען יכול להובילכם בשבילים שכמעט אין רגל דורכת בהם." (א' 176).

  לבנית: "הצעדן יובילכם בשבילים שאין רגל דורכת בהם." (א' 175).

כאן הושג הצמצום בשתי דרכים: הראשונה, שימוש בזמן שהעברית המודרנית לא שימרה – "יובילכם" (כפי שהודגם בסעיף הראשון בעמ' 4), והשניה, הביטוי "שאין רגל דורכת בהם" כולל בתוכו את המילה "כמעט". מאחר והיא מסרבלת את המשפט ללא צורך, ניתן להשמיטה.

• דנתור אומר לפיפין שדווקא שירים מארצות שהצל לא הכביד עליהן ישמחו את ליבו כי –

  Then we will feel that our vigil has not been fruitless, though it may have been thankless.

  לוטם: "אז נחוש…שעמלנו לא היה שווא, גם אם לא זכינו בהכרת התודה הראויה." (ג' 72)

  לבנית: "אז נרגיש…שעמלנו לא היה שווא, לו גם היה נטול תודה." (ג' 68).

הצמצום הושג ע"י שימוש בסגנון גבוה יותר.

• גאנדאלף אומר ללשון כחש:

  When all the men were dead, you were to pick your share of the treasure and take the woman you desire?

  לוטם: "אחרי מות כל הגברים, העתיד היית לבחור כרצונך את חלקך בשלל ולקחת את האישה אשר חמדת?" (ב' 117).

  לבנית: "אמור היית, אחר שייספו כל הגברים, לקבל את חלקך בשלל ואת האישה אשר חמדת?" (ב' 112).

בעברית מקובל לשייך לביטוי 'חלק בשלל' את הפועל 'לקבל'. במידה פחותה אפשר להגיד גם 'לבחור' חלק בשלל, אבל 'לבחור כרצונך' הוא סרבול מיותר, מה גם שהוא מחייב הוספת פועל נוסף ("לקחת את האישה"). לבנית השתמשה בפועל המקובל בעברית, שמתייחס הן לשלל והן לאישה וכך מנעה סרבול.

המאפיין האחרון של תרגום לבנית שאפרט כאן הוא אוצר המילים העשיר המייחד את הספר.   
לבנית משתמשת בתרגומה באוצר מילים נרחב לאין שיעור מזה של לוטם. המילים שלה טבעיות ומוכרות לכל אוזן, ועם זאת מיוחדות משום שהן אינן נמצאות בשימוש שוטף.

• גאנדאלף מייעץ לתיאודן לבחון את נאמנותו של לשון כחש על פי המקום שאליו ילך:

  לבנית: "תנה לו סוס והנח לו ללכת לאשר יבחר. על פי בחירתו תדין אותו." (ב' 112).

  לוטם: "תנה לו סוס והנח לו לצאת מייד לאשר יבחר. ולפי בחירתו זו תשפטנו." (ב' 118).

• על צורתה של הדרך המובילה לאייזנגארד:

  לבנית: "מעתה היתה (הדרך) מרוצפה בריבועי אבנים גדולות …גבעול של עשב לא גח במקום חיבורן (זו לזו)." (ב' 144).

  לוטם: "…דרך המלך (הפכה) לרחוב מרוצף באבני גזית גדולות ושטוחות…אף לא גבעול אחד של עשב נראה במקום חיבורן (זו לזו)." (ב' 150).

• אראגורן מספר לתיאודן שהחליט לרכוב בנתיב המתים ולא להצטרף למפקד רוהאן:

  לבנית: "ברשותך, אדוני, אבור דרך אחרת לי ולבני עמי." (ג' 41).

  לוטם: "ברשותך, אלופי, עלינו לשנות את מגמת פנינו, אני ושארי." (ג' 46).

• הפרשים השחורים רודפים אחרי פרודו:

  לבנית: "וכבר הוליך מנהיגם את סוסו אל תוך המים, ושניים מן האחרים סמוכים אחריו". (א' 224).

  לוטם: "וכבר הוליך מנהיגם את סוסו אל תוך המים, ושניים מן האחרים באו מייד אחריו." (א' 221).

• גאנדאלף אומר לאראגורן לגולאס וגימלי ביער פאנגורן:

  לבנית: "לא אוכל לומר שאני מטיב להכירו (פאנגורן) … אך מפעם לפעם אני פוקדו."(ב' 86).

  לוטם: "לא אוכל לומר שאני מטיב להכירו (פאנגורן) … אך מפעם לפעם אני בא לכאן." (ב' 91).

השפה בתרגום החדש פשוטה יותר (כפי שהראו הדוגמאות), ולפעמים היא נוטה אפילו למודרני:
במרדף אחר ההוביטים בפאנגורן, ארגורן הלוטמי עולה למצפור על מנת להשקיף סביב. 'מצפור' היא מילה חדשה יחסית בעברית. בקעת רוהאן הלבניתית נקראת אצל לוטם 'פער רוהן'. באנגלית המילה 'gap' אכן משמשת לעיתים לתיאור תוואי שטח, אולם בעברית היא אינה טבעית לכך, ונשמעת כחידוש מודרני.

ואם השפה הפשוטה יותר מקהה את האווירה העתיקה של הסיפור הרי שהקו המודרני פוגע אפילו יותר: הוא מתנגש בסגנונה של לבנית, ואינו מתאים לסיפור כלל.

בחלק הראשון של חיבור זה אפיינתי את המיוחד שבתרגום לבנית, והראתי שהתרגום החדש לא השכיל לשמור על אותו יחוד.

לבנית יצקה את אווירת שר-הטבעות האנגלי לשפה העברית בצורה מיוחדת במינה. תרגומה מורכב ממזיגה עדינה של שפת המקורות שיוצרת אווירה אגדתית ומיתית ושפה בת ימינו (גם אם גבוהה) שכתובה נכון, כפי שעברית צריכה להיכתב: במשפטים קצרים, תמציתיים וחדים ובשימוש באוצר מילים עשיר. שימוש במספר מצומצם של טכניקות (כמו גם כישרון מיוחד במינו לשפה) הוא שהביא ליצירת אחד מהתרגומים היפים ביותר שנעשו אי פעם בארץ.

הנה קטע שמכיל בתוכו את המאפיינים של תרגום לבנית שנמנו כאן: שימו לב לצמצום, למטבעות הלשון ולשפת המקורות – שימוש בזמן הווה שיוצר הלך רוח תיאורי וחי, בניין נתפעל:

תיאודן מבחין באנטים אחרי הקרב בניקרת הלם, וגאנדאלף מספר לו שאלה אינם יצורי אגדות.

לבנית: המלך החריש. "אנטים!" אמר לבסוף. "הד אגדה עתיקה עולה בי, ומעט-מעט אני מתחיל להבין חיזיון מופלא זה. אכן ראיתי דברים תמוהים בימי חלדי. הנה אנו מגדלים בקר ומעבדים את השדות, בונים בתים לגור בם ויוצרים כלי- עבודה, ומפעם לפעם יוצאים למלחמה, לעזרת מינאס טירית. ובלבנו אנו אומרים, אלה חיי אנוש וזו דרך העולם. לא חקרנו במופלא מאיתנו ולא חרגנו מגבול ארצנו זו. כל הדברים התמוהים נשתמרו בשיר, אך אנו השכחנו את השירים מלבנו, ורק הילדים למדו אותם דרך שגרה. ועתה הנה ירדו השירים אלינו וקרמו גידים ועור, והם מתהלכים מתחת לשמש וכל עין רואה אותם." (ב' 140).

לוטם: המלך החריש. "עצנים!" אמר לבסוף. הד אגדה עתיקה עולה בי, ומעט מעט אני מתחיל להבין את פלא העצים, כמדומני. אכן זכיתי לראות דברים תמוהים בערוב ימי. זמן רב רעינו את בהמותינו ועיבדנו את שדותינו, בנינו את בתינו וחישלנו את כלינו, או נחלצנו למלחמה לעזרת מינס טירית. ובלבנו אמרנו, אלה חיי אדם וזו דרך העולם. לא נתנו את דעתנו אל המצוי מעבר לגבול ארצנו. שירים מספרים על הדברים הללו, אך אנו משכיחים אותם מלבנו, ורק הילדים לומדים אותם, דרך מנהג של שגרה. ועתה הנה ירדו השירים אלינו ממקומות מוזרים, והם מהלכים תחת השמש, גלויים לכל עין." (ב' 146).

• שינויי העריכה שבתרגום החדש חסרים את הצמצום שכה אופייני לעברית ("כמדומני").
• הם מרדדים את עושר השפה של לבנית ('חיי אדם' לעומת 'חיי אנוש').
• הם שגויים ('דרך מנהג של שגרה' הוא ניב שגוי. הביטויים הנכונים הם 'מנהג של שגרה' או 'דרך שגרה'. לוטם צירף את שני הביטויים זה לזה.
• הם נוטים להתרחק מהמקורות היהודיים באוצר המילים, בדקדוק ובתחביר, לטובת נאמנות מילולית למקור. לוטם משתמש בזמן עבר הפשוט יותר (רעינו, עיבדנו, בנינו), ומחמיץ את יצירת האווירה בשל השימוש במילים הניטראליות ("הנה ירדו השירים אלינו ממקומות מוזרים").

ואולם התרגום החדש אינו רק שטוח יותר או סתמי. יש בו עוד פגמים רבים שלא היו במקור כלל, ובהם יעסוק החלק השני של חיבור זה.

כפי שציינתי, לוטם הכניס בטקסט שינויים רבים מספור, הרבה מעבר לעריכה גרידא. לא ניתן להרכיב רשימה מלאה שתכלול את כולם משום שכמעט כל פסקה ופסקה עברה עריכה. לצורך החיבור נחלק את השינויים למספר קבוצות:

         א.         תרגום מילולי או גישת 'אחד- על- אחד'.

         ב.         משפטים ארוכים ומסורבלים.

          ג.          עברית קלוקלת.

         ד.         "עבריתנגלית" (שימור הדקדוק ומבנה המשפט האנגלי בעברית).

         ה.         תרגום השפה המדוברת לסלנג עברי עכשווי.

זהו, למעשה, היפוכה של גישת לבנית המצמצמת והפרשנית שאותה הדגמתי קודם לכן. לכאורה יש לקרוא לתרגום כזה תרגום 'מדויק', שכן מה יכול להיות מדויק יותר מתרגום מילה-במילה? למעשה, לעיתים קרובות דווקא תרגום כזה חסר את הצמצום האלגנטי ונשמע מסורבל בעברית.

• גאנדאלף מבקש מפיפין לא להזכיר את אראגורן בפני דנתור:

  It is scarcely wise…to speak over much of the coming of one who will, if he comes, claim the kingship.

  לוטם: "לא מן החוכמה הוא להרחיב את הדיבור על בואו של העומד לתבוע לו את המלוכה, אם יבוא." (ג' 22).

  לבנית: "לא מן החוכמה הוא להרחיב את הדיבור על בואו הצפוי של אחד שעשוי לטעון לכתר מלכות." (ג' 17).

המשפט "if he comes" הוא פסוקית טבעית למבנה המשפט האנגלי, שתפקידה הוא לסייג מעט את הדברים. אלא שבעברית הוא אינו מקובל ומעמיס על המשפט פסוקית מיותרת ("אם יבוא"). אצל לבנית הוא הופך למילה אחת "הצפוי", שמוצמדת למילה "בואו", ואיננה פסוקית בפני עצמה. גם השימוש בניב "כתר מלכות" תרם לניסוח אלגנטי.

• תיאודן חושב שגאנדאלף הוא שיצר בקסמיו את יער ההואורנים ואומר לו, "גדולים קסמיך". גאנדאלף משיב:

  That may be. But if so, I have not shown it yet.

  לוטם: "זה יתכן. אך אם כן הוא, לפי שעה לא הוכחתי זאת." (ג' 221).

  לבנית: "יתכן. אך לפי שעה לא הראיתי זאת" (ג' 212).

אצל לוטם הנוסח העברי הפשוט "יתכן" מקבל תוספת שמסרבלת אותו ("זה יתכן"), רק משום שבמקור היה כתוב "That may be". כך גם לגבי "But if so" – אין לתרגם אותו כפשוטו, משום שבאנגלית הוא צורך דקדוקי בלבד. לבנית אכן השמיטה אותו.

• תיאודן וחייליו מתקרבים לנקרת הלם בחסות החשיכה:

  As they rode up, a sentinel challenged them.

  לוטם: "כשהתקרבו, הבחין בהם זקיף וקרא עליהם תיגר." (ב' 127).

  לבנית: "כשהתקרבו, הבחין בהם חיל המשמר וקרא להם לעמוד." (ב' 122).

לוטם תרגם את המילה challenge כפשוטה: "קריאת תגר", על פי הפירוש הראשון במילון. אלא שהזקיף לא עשה כן; הוא פשוט ביקש מהם להזדהות, כפי שמציע המילון בהמשך הפירוש, או קרא להם לעמוד – כפי שהציעה לבנית.

• מרי מפחד ששר הרפאים יבחין בו אבל המלך המכשף מרוכז באיאווין–

  …but the Black Captain, in doubt and malice intent upon the woman before him, heeded him no more than a worm in the mud.

  לוטם: "אך המצביא השחור, שנתן את כל דעתו, בספק וברשעות, לאישה הניצבת לפניו, לא הבחין בו כלל, ממש כאילו היה תולעת זוחלת עפר." (ג' 106).

  לבנית: "אך שר הצבא השחור, שכל מחשבתו הזידונה והמתלבטת נתרכזה באישה שלפניו, לא הבחין בו יותר מבתולעת זוחלת עפר. (ג' 101).

כאן הגדיל המתרגם לעשות והוא כופה סגנון מלא פסוקיות שאינו מופיע כלל במקור. המשפט המקורי מחולק לשלושה חלקים והוא שוטף וזורם, ואילו המשפט החדש מחולק לשישה חלקים!

במשפטים קצרים מחטיאה גישת 'אחד-על-אחד' את המטרה משום שהיא חסרה את הצמצום האלגנטי שדרוש בעברית. החיסרון בולט על אחת כמה וכמה בתרגום המשפטים הארוכים והמורכבים של טולקין. אלה נשמעים טבעיים באנגלית, אולם בעברית הם הופכים להיות מסורבלים וקשים להבנה.

• בסיום תיאורה של איזנגארד, מופיעה הפסקה הבאה:

  So that what he (סארומאן) made was naught, only a little copy, a child’s model or a slave’s flattery, of that vast fortress, armoury, prison, furnace of great power, Barad-dur, the Dark Tower, which suffered no rival, and laughed at flattery, biding its time, secure in its pride and its immeasurable strength.”

  לוטם: "וכך היו לאין כל מעשיו, רק העתק בזעיר אנפין, מעשה ילד קטן או עבד מחניף, לאותה מצודה אדירה משופעת בנשק ומלאה צינוקים וכבשני-ענק, היא ברד-דור, הצריח האפל אשר לא נשא פנים לשום יריב, בז לחנופה והמתין לשעתו, גא ובוטח בעוצמתו שאין לה שיעור." (ב' 151).

  לבנית: "וכך ניטל הערך ממעשיו, ומעוזו נהפך להיות העתק בזעיר אנפין, מעשה ילד קטן או עבד מחניף, לאותה מצודה אדירה משופעת בנשק ומלאה בתי כלא וכבשני ענק, הקרויה באראד-דור, המגדל האפל. אך זו לא נשאה פנים לשום יריב; היא בזה לחונף והמתינה לשעתה, גאה ובוטחת בעוצמתה הגדולה משיעור." (ב' 145).

לוטם שמר על מבנה המשפט המקורי הבנוי פסוקיות-פסוקיות, מבנה שלא מקובל בעברית.
מדוע היה צורך לשנות את המשפט? הלא אין בו בעיה או השמטה, ולוטם עצמו השתמש במילים זהות ושינה רק את המבנה! לבנית התמודדה עם המשפט פשוט בכך שחילקה אותו לשניים (כשהמשפט השני מתחיל במילים "אך זו…").

• דנתור מתפרץ בזעם על פאראמיר:

  Stir not the bitterness in the cup that I mixed for my self…have I not tasted it now many nights upon my tongue, foreboding that worse yet lay in the dregs?

  לוטם: "אל תבחש במרורי הכוס שמזגתי לי במו ידיי… כלום לא חשתי את מר טעמה לילה אחר לילה בעוד ליבי מנבא לי שעוד גרוע מזה נמצא בתחתיתה?" (ג' 78).

  לבנית: "אל תבחש בלענת כוסי…כלום איני טועם את מר טעמה לילה לילה וליבי מנבא לי שעוד לא מיציתי את קובעתה?" (ג' 74).

התרגום המילולי החדש נשמע מסורבל ולא טבעי בעברית, בעוד התרגום המקורי הוא פרשני ומשתמש בניב "למצות את קובעת התרעלה". לכאורה הוא מתרחק מהמקור אך למעשה הוא מעביר את הרעיון המובע בו בשלמות, שכן משמעות הביטוי היא "למצות את הייסורים עד תום".

• על מצודת הורן שבנקרת הלם נאמר כי:

  The Hornburg it was called, for a trumpet sounded upon its tower echoed in the Deep behind, as if armies long-forgotten were issuing to war from caves beneath the hills.

  לוטם: "קרוי היה מצד קרן, כי על כן חצוצרה אשר הריעה מעל צריחו נענתה בהד מן המצולה שמאחוריו, כאילו צבא שכוח ועתיק יומין מגיח מן המערות אשר מתחת לגבעות ויוצא לקרב." (ב' 126).

  לבנית: "קרויה היתה מצודת הורן, ושופר כי יתקע בה, הד יענה לו מן הנקרה, כאילו צבא שכוח ועתיק יומין מגיח מן המערות ויוצא לקרב." (ב' 120).

כפי שציינתי, העברית מעדיפה משפטים קצרים וחדים ומעט פסוקיות שמסיחות את הדעת מנושא המשפט. המשפט שלהלן מנסה לומר לנו מדוע קרוי המיצד "מיצד קרן", אבל הוא מסתבך בדרך כי לכל שם עצם מוצמדת פסוקית שמוסיפה אינפורמציה: החצוצרה מריעה מעל הצריח, המצולה נמצאת מאחורי המיצד, והמערות נמצאות  מתחת לגבעות. הסגנון הארכני הזה מותאם לאנגלית ולא לעברית (היזכרו ב"ויסעו…ויחנו"). כמו כן, לוטם משתמש בסגנון מגושם בפסוקית "כי על כן חצוצרה אשר הריעה" (שהוא תרגום ,אחד-על-אחד" ל-for שבמקור). עדיף היה לשמר את הזמן התמציתי והאלגנטי שבו בחרה לבנית ולכתוב "וחצוצרה כי תריע". לבנית לא השמיטה שום אינפורמציה חיונית, והטקסט נקרא אצלה בשטף.

v

ג. עברית קלוקלת