האנדרדוגים של הארץ התיכונה

מאנגלית: נצר מצליח
עריכה: יעל פלד

[אנדרדוג (תרגום מילוני ממורפיקס) – ”כינוי לאדם המצוי בעמדה נחותה וצפוי להפסיד בעימות, בתחרות וכדומה”. נ.מ.]

כולם מתחברים אל האנדרדוג. עד כמה שיהיו נואשים או חסרי תקווה סיכויי ההצלחה שלו. המקרה של טולקין איננו יוצא דופן. הלגנדאריום שלו מאוכלס בשפע בדמויות חסרות סיכויי הצלחה:

בן מחצית בורגני המגויס ע"י קוסם למטרת גניבה של אוצר יקר ערך מדרקון, וכנגד כל הסיכויים מצליח במשימה.

הרפתקן שנשלל מעמדו, בעל שושלת מפוקפקת, ועם זאת בעל לב אמיץ ואופי אצילי, אשר שב לכס מלוכה עתיק יומין.

נווד מגזע בני האדם המתאהב ביפה שבבנות הלילית, נשלח על ידי אביה המלך למסע חסר תקווה להשגת מטרה שצבאות שלמים לא הצליחו להשיגו, ולמרות זאת מנצח ונושא לאישה את הנסיכה בת הלילית.

מלח המפליג לעבר יבשת החבויה  בידי כוחות אלוהיים, ובעשותו מעשה שעונשו מוות מגיע אל הארץ האסורה ומפציר באלים לרחם על תושבי הארץ התיכונה ולהסיר מהם את כוח רשעתו של מורגות'. האלים שומעים לו ונחלצים לעזרת בני הלילית ובני האדם.

בן מחצית נינוח נוסף המסתבך במשחק קטלני של "חתול ועכבר", המכיל צליחת פרסאות רבות של טבע פראי, חציית מיילים של טריטוריה עוינת וחרבה ונשיאת חפץ רב עוצמה אל תוך מבצרה של היישות הזדונית והחזקה ביותר בארץ התיכונה, על מנת להציל את העולם מגיהנום וחורבן. כנגד כל הסיכויים, הוא ושותפו למסע משלימים את משימתם הבלתי אפשרית.

בדוגמאות אלו לא ביקש טולקין לרצות תחושות רומנטיות כלשהן, ולבטח גם לא לאשש את  טעמו ונטיותיו של הציבור. תחת זאת הוא ביקש להעביר את אחת האמירות המאפיינות ביותר של המיתולוגיות והאגדות הנורדיות והגותיות – מאבק ההישרדות של האדם בעולם אכזר זה נידון לכישלון מתחילתו. למרות שהאויב – טבעי או על טבעי – עשוי להיות מובס או מוכנע, תוצאותיו של המאבק האולטימטיבי כנגד המוות מוכרעות מראש. מוות הוא גורלם ודינם המוצהר של כל בני האדם מכוח הטבע. בעולם הטרום-נוצרי של צפון אירופה, היה גורל זה דברם של אלי הטבע, בארדה מבוטא גורל זה כ"מתנת האדם" ע"י אילובטר ,יוצר האדם, ופירושו – הסרתם של  בני האדם ממעגל האלמוות, ועמה גם הסבל הטבוע בחיי אנוש. 

עבור תושבי הארץ התיכונה ואנשי צפון אירופה, שטרם נחשפו לדוקטרינה הנוצרית של חיים רוחניים נצחיים, גאולתו היחידה של המין האנושי מפני ריקנותו של המוות היתה טמונה בכישורי לחימה: אם המאבק  נוהל באומץ והיה ראוי להיחשב כהירואי, היתה גבורתם של האיש או האישה מונצחת על ידי בני עמם באמצעות שורה מהללת במסגרתה של בלדה. מאבקם תועד והשתמר בתוך פיוט, אגדה או שיר מסורתיים/עממיים, שהיוו את זכרונם הקולקטיבי של הקבוצה או השבט. הכללתו של אדם, או של אירוע שבו לקח חלק, בתוך אותו הזכרון הקולקטיבי היתה צורת ההגנה האפשרית היחידה כנגד אבדון השכחה של המוות. זכרונה הקולקטיבי של הקבוצה היה האמצעי שבאמצעותו המשיך סיפור מאבק חייו של אדם להתקיים במשך דורות, גם לאחר מותו. בתקופה שקדמה לאימוץ הדוקטרינה הנוצרית של "חיי נצח" בצפון אירופה היה זה האמצעי הבלעדי להשגתם של חיי אלמוות.

כמשקל נגד לפסימיות המתלווה לאמירה הזו, מכילים סיפורי הגבורה של צפון אירופה גם אמירה נוספת. הגם שאיננה מעוררת תקווה במיוחד, היא מצליחה להפיג במקצת את חוסר התקווה הגלום באמירה הראשונה, בהצהירה כי מוות בקרב (ובמובן הרחב, מאבק הקיום היומיומי של המין האנושי) חייב להתקבל בשמחה עזה. בהשאלה מתוך דוגמא מודרנית, השבועה הקליגונית "זהו יום טוב למות!" איננה רחוקה מן השבועות המקבילות לה בקרב הנורדים והרוהירים. ניצוץ התקווה של השבט וחבריו זוהר דווקא מתוך הטענה המנוגדת להשקפה הקודרת המתוארת לעיל, דהיינו "זהו יום טוב לחיות!". כפי שדורותי ל. סיירס כתבה: "אדם לא צריך למות באופן יומיומי, אלא בכל יום עלינו להיוולד מחדש". האדם ההירואי אמור היה לעלוז במאבקו החיוני לקיום, להצטרף למשתה החיים בהנאה, להתעלם מהרעב הבלתי נמנע ולהנציח את רוחה של האחווה החברית  אשר תתמוך בקבוצה ובחבריה. אתוס זה עומד ביסודותיהם של הכתבים האנגלו-סקסוניים, הפיניים, האיסלנדיים והגותיים בהם עסק טולקין מתוקף עבודתו הפילולוגית. קוד התנהגות זה (שנקרא על ידי טום שיפי בשם "הירואיזם קרבי"), כך הבין טולקין כנוצרי קתולי אדוק, היה היסוד שהחזיק את החברה יחדיו, לפחות באופן חלקי, בתקופה הטרום-נוצרית.

טולקין מזמן את ההירואיזם הקרבי המדובר שוב ושוב על מנת לאושש ולדרבן את הדמויות שלו לפעולה: במהלך הפרק "הדיון האחרון" ("שובו של המלך", פרק XI), מצהיר גאנדאלף: "לא בנשק יושג הניצחון, אם תשבו כאן ותעמדו במצור אחר מצור, ואם תצאו אל מעבר לנהר, לנחול מפלה שם" . מאוחר יותר הוא מייעץ למפקדים: "גלויי עיניים עלינו להיכנס למלכודת הזאת, באומץ לב, אך באפס תקווה לעצמנו… אך זו, דומני, החובה המוטלת עלינו. ומוטב כך מאשר להישמד בכל זאת – ואכן זה דיננו…". הפעולה המתוארת להלן היא התקפתם המתוכננת של אנשיה החופשיים של הארץ התיכונה על שעריה השחורים של מורדור. התקפה זו, כלשעצמה, הינה חסרת סיכוי, אך היא נועדה לשמש כפעולת הסחה על מנת שיתאפשר לנושאי הטבעת לחצות את שפלת גורגורות', להגיע אל סאמאת נאור ולהשמיד את טבעת העוצמה. אמירותיו של גאנדאלף, אם נבודד אותן מתוך הסיפור, מציגות היטב את תפיסת ה"אני מאמין" של הלוחמים האירופים בתקופה הטרום נוצרית בהקשר לתחושת החובה שחשו כלפי החברה וחבריה, ובהרחבה נוספת גם ה"אני מאמין" של שאר החברים ששירתו או שנעזרו בשירותיהם של הגיבורים.

מוקדם יותר במהלך הסיפור, בפרק "המלך בהיכל הזהוב" ("שני המגדלים", פרק VI), מדקלם אראגורן, הנרגש למראה תלי הקבורה של מלכי הספר, את שורותיו הבאות של משורר מרוהאן: "היכן הם הסוס ורוכבהו? איפה השופר התוקע? / היכן השריון והקובע, וזהב השיער השופע? / היכן האביב והקיץ וזהב הדגן הצומח? / היכן היא היד על הנבל ואודם הנר הזורח? / הם חלפו כמטר על הגבע, כרוח נושבת באחו. / ירדו הימים מערבה, אל צל הגבעות אשר נחו. / מי יצבור עשנם של עצים שגוועו ונשרפו, / או יראה השנים החוזרות מן הים, אשר עפו?".

אף על פי ששורות אלו נכתבו על אאורל הצעיר, מלכה הראשון של רוהאן, הן עשויות להתייחס באותה מידה לכל לוחם רוהירי. זה איננו שיר הלל על אדם אחד ועל מעשיו ההירואיים, אלא קינה על כל הדברים שחלפו: הפרש והזמר הנודד, החורש בשדות וקוצר התבואה, היערן, חוטב העצים וסוכן משק הבית. השורות שאראגורן מדקלם מעוררות לחיים תמונות ורשמים של חברה פעלתנית, ולמרות נימתן המקוננת לא מתוארת  בהן שום הבעת חרטה. סדרת השאלות הרטוריות על מקום המצאם של הסוס, הרוכב, השופר, הקובע והשריון נענית ברמיזה על סדרו הטבעי של העולם, בו מהווה המוות חלק אינטגרלי.

השאלה האחרונה הנשאלת בשיר שונה במקצת מן השאלות הקודמות בכך שעניינה זהות. כך או כך, נותרת שאלה זו במתכוון ללא מענה. בהתייחסה לזרימת הזמן הבלתי פוסקת ולמעגל הבלתי נדלה של תהליכים, משתמעת ממנה המשכיות לאירועים הטבעיים, ואף על פי שכל השאלות הינן רטוריות, הן עדיין מופנות לדמויות המאזינות לסיפור – גאנדאלף, לגולאס וגימלי – כמו גם לקורא. ניתן להניח כי התשובה לשאלה האחרונה, זו שנותרה ללא מענה בשיר, היא למעשה הקורא בעצמו, הקהל המאזין לשורות אלו, השייכות לזכרון הקולקטיבי. אנו, האנדרדוגים של הארץ התיכונה, האנשים אשר ינצרו את הזכרונות הללו, יעבירו אותם ליורשיהם ויצפו בשטפו של הזמן.