טולקין ושייקספיר – שברו של חלום ליל קיץ

טולקין נחשב, די בצדק, לאחד מהמיצגים הספרותיים הגדולים של בריטניה במאה האחרונה.ניתן למנות את הסיבות הברורות לכך: ההצהרות שלו על כך שהוא ניסה לכתוב מיתולוגיה חליפית לאנגליה, ההשוואה שהוא ערך בין ההוביטים לחיילים הבריטיים במלחמת העולם הראשונה ומעל הכל השימוש המופלא שהוא עשה בשפה האנגלית. מי שקרא את ההוביט ואת שר הטבעות בשפה האנגלית יודע היטב עד כמה השפה האנגלית והשימוש בה הן אחת מאבני היסוד של שר הטבעות [1].

על וויליאם שייקספיר אין טעם להרחיב יתר על המידה, נדמה שכולם מכירים את המחזאי והמשורר הדגול בן המאה ה 16 שהשפעתו העצומה על התרבות האנגלית (ועל התרבות בכלל) וגם על השפה האנגלית עצמה ניכרת עד היום. מחזות מופלאים כמו 'רומאו ויוליה' או 'חלום ליל קיץ' מוכרים לרבים מאנשי התרבות.
שייקספיר, בדומה לטולקין, ינק גם הוא מאותם מקורות תרבותיים שטולקין עצמו ינק מהם: חלום ליל קיץ כולל גם הוא פיות ושדונים, קסמים ומשחקי זהות במקבת יש סיפור אפל הכולל כישוף שחור ודילמות של גורל מול בחירה חופשית, שמובאות גם בספריו של טולקין. שייקספיר הושפע מהאגדות ומהמיתוסים של אנגליה ושל גרמניה כאשר הוא יצר את המחזות, הסונטות או הפואמות שלו.

ההשוואה בין טולקין ושייקספיר, כמו כל השוואה בין שני יוצרים דגולים, יכולה להיות מעניינת למדי במיוחד בהתחשב במקורות הדומים שהשניים יונקים מהם, בדיאלוג שלהם עם השפה האנגלית ובהתחשב בהשפעה התרבותית העצומה[2] שלהם.

 אבל נדמה שטולקין, בדיוק כמו במקרה של ההשוואה בינו לבין ואגנר, הפך את ההשוואה לבלתי אפשרית בעליל. בכמה הזדמנויות טולקין לא היסס מלהשמיץ את שייקספיר. לעתים במילים בוטות למדי וכך יצר את הדעה הרווחת שיהיה קשה לומר משהו משמעותי על הקשר ביניהם.

 במאמר זה ננסה לנתח בכל זאת את הקשר בין טולקין לבין שייקספיר ואני מבטיח לכם שיש קשר כזה. נעמוד על ההבדלים שגרמה לשנאה העזה של טולקין כלפי שייקספיר ונעמוד גם על נקודות הדמיון וההשראה שהעניקו יצירותיו של שייקספיר לטולקין עצמו.

כאנגלי שהתחנך באנגליה, טולקין פגש בשייקספיר כבר בבית הספר 'המלך אדוארד' בין שנת 1903 לשנת 1910, אם לא לפני כן.[3] טולקין משחזר את אחת הפגישות האלו במכתב למשורר אודן :

"[בבית הספר] למדתי אנגלית. לא ספרות אנגלית! למעט שייקספיר (שאותו אני מתעב)"

החלק שלהם [של האנטים – ר.ב] הופיע עוד בימי בית הספר שלי בעקבות הגועל והאכזבה העמוקה מהשימוש הרשלני ששייקספיר עשה בהגעת יער בירנהאם לגבעת דונסינין.
מתוך מכתב מספר 163 באסופת המכתבים של ג'.ר.ר טולקין

מה בדיוק טולקין לא אהב בשייקספיר? מדוע הוא השתמש במילים קשות כל כך לתיאור אחד מהיוצרים הדגולים ביותר של התקופה? מניתוח של המכתבים וההתבטאויות עולה שקצפו של טולקין, יצא על השימוש ששייקספיר עשה בפנטזיה עצמה במחזות שלו.

טולקין התנגד להצגת הפנטזיה על הבמה. לפי דעתו, לא ניתן להציג את הפנטזיה על הבמה בצורה משכנעת. וכך הוא תיאר את ההצגה 'הרוח בערבי הנחל' שאליה הוא הגיע עם ילדיו בשנת 1929:

"… תמוהה העובדה שא.א. מילן, מעריץ נלהב כל כך של ספר מצויין זה, הקדים לגרסה המומחזת פרי עטו מבוא 'גחמני' בו נראה ילד המשתמש בפרח הנרקיס כבטלפון. ואולי אין הדבר כה תמוה, שכן מעריץ חד עין (בניגוד למעריץ נלהב) של הספר לא היה מנסה כלל להמחיזו. מובן שרק המרכיבים הפשוטים יותר, הפנטומימה וקווים של משל חיות סאטירי, הם שניתנים להמחשה בצורה זו. ברובד הנמוך ביותר של הדרמה, ניתן לומר שההצגה משעשעת למי, במיוחד עבור מי שלא קראו את הספר; אולם כמה ילדים אותם לקחתי לצפות ב'קרפד מהיכל קרפד' זוכרים בעיקר תחושת גועל מן הפתיחה. באשר לשאר, הם העדיפו את זכרונות הספר."
עץ ועלה, על סיפורי פיות בתרגומה של מיכל אלפון, עמוד 88.

לא צריך להכיר לעומקן את כל היצירות של שייקספיר על מנת לדעת ששיקספיר אכן עשה שימוש ביסודות פנטסטיים רבים: מכשפות, גורל ונבואה במקבת. פיות, שדונים וקסמים בחלום ליל קיץ, רוחות רפאים בהאמלט ואפילו שיקוי קסמים קטן ברומאו ויוליה. טולקין לא כעס על השימוש בפנטזיה עצמה כמובן אלא על דרך השימוש בה. כדי להבין מדוע טולקין כעס כל כך על שייקספיר אנחנו צריכים לבחון את השימוש שטולקין עצמו עשה בפנטזיה.

מאמרו של טולקין 'על סיפורי פיות' הוא כלי חשוב בהבנת יחסו של טולקין אל מלאכת כתיבת הסיפור בכלל ואל הפנטזיה בפרט. קריאת המאמר נותנת בידינו מספר תובנות חשובות על 'הפנטזיה האידיאלית' אליבא דטולקין. אחד מהכלים החשובים ביותר שטולקין מציין הוא בניית הסיפור כמשהו שבהחלט ניתן להאמין בו:

"תנאי הכרחי לקיומו של סיפור פיות ממש… הוא שהסיפור יוצג כ'סיפור אמיתי'."
עץ ועלה, על סיפורי פיות בתרגומה של מיכל אלפון, עמוד 88.

יצירה של "בריאה משנית" אמינה היא אחת מאבני הדרך של כל סיפור טוב בכלל ופנטזיה בפרט, כך טולקין כותב בפירוש. והאם שייקספיר מצליח בזה? האם הפיות והדמויות במחזה חלום ליל קיץ הן מציאותיות?  על פי טולקין לא. למה לא? כי כפי שהוא מציין קשה מאד להעלות פנטזיה על הבמה:

"…הפנטזיה זרה במהותה לדרמה [4]. פנטזיה, ואפילו מן הסוג הפשוט ביותר, נכשלת כמעט תמיד בדרמה המוצגת כהלכה, מוצגת בתנועה ובאומר. אין לזייף את הצורות הפנטסטיות. אנשים מחופשים לבעלי חיים מדברים יצלחו אולי כמוקיונים או כחקיינים, אך לא יגיע לפנטזיה."
עץ ועלה, על סיפורי פיות בתרגומה של מיכל אלפון, עמוד 63.

"אז מה? בגלל חלום ליל קיץ טולקין שנא את שייקספיר?" ישאל הקורא המתפלא. האם הכל קם ונופל על הכשלון של שייקספיר לבנות פנטזיה אמינה על הבמה? לא, זו לא הסיבה היחידה. אבל בשביל טולקין זה היה חשוב מאד. בריאת העולם המשני היתה חשובה מאד עבור טולקין ועבור הפנטזיה שהוא עצמו רצה לראות. לא רק בגלל שטולקין נהנה להתעסק בפרטים הקטנים (והוא נהנה מזה) אלא גם כי עבור טולקין הפנטזיה היחידה שיכולה להתקיים היא פנטזיה שאפשר לחוש בה, פנטזיה שהיא עולם מלא, פנטזיה שממש אפשר להאמין בה. ואצל שייקספיר, גם בגלל הדרמטיזציה, זה לא ככה. 

היתה עוד סיבה טובה לטולקין להתמרמר כנגד שייקספיר. השימוש שעשה הלה ב'פיות' או ב Elves במחזות שלו ובעיקר ב'חלום ליל קיץ', אחד מהמחזות היותר ידועים ואהובים. טולקין טען, במידה גדולה של צדק, שהפיות אצל שייקספיר החריבו את המושג של 'פיות' בצורה הרסנית למדי. שייקספיר, כמו טולקין, ניזון גם הוא ממקורות פנטסטיים. אך בניגוד לטולקין שבחר לשמר את הדרת הכבוד של ה Elves כפי שהיא מופיעה באגדות הצפון שרק חלק מהן השתמר וגם במעשיות עם גרמניות ואחרות. [5] שייקספיר בחר להפוך את אותם יצורים מיתיים ומסתוריים לבריות מכונפות וזערוריות שעושות תעלולים אוויליים ביער. וכך טולקין עצמו ציין במכתביו:

"כוונתי היתה שהמילה [בני לילית – ר.ב] תובן במשמעותה העתיקה, שהשתמרה עד תקופתו של [אדמונד] ספנסר – מארה על ראשו של וויל שייקספיר וקורי העכביש הארורים שלו."
מכתב מספר 163 באסופת המכתבים של ג'.ר.ר טולקין

טולקין אפילו ניחם על כך ש"השתמשתי במילה בני לילית, למרות שזו מילה עתיקה ובעלת משמעות מקורית המתאימה מספיק. אבל הנישול ההרסני של המילה הזו, שבה שייקספיר מילא תפקיד בלתי נשכח, מילאה אותה במשמעויות מצערות. שקשה להתגבר עליהן."
מכתב מספר 151 באסופת המכתבים של ג'.ר.ר טולקין

אם נאסוף את האזכורים הפומביים של טולקין כלפי שייקספיר נראה שהוא מתלונן בעיקר על חלום ליל קיץ (ודי בצדק) ועל השימוש הנלוז ששייקספיר עשה באלמנטים הפנטסטיים האהובים עליו. לאדם כמו טולקין, שהעריך וכיבד את היצורים המיתיים שפגש, מעשה הסדום ששייקספיר עולל לאלמנטים מהפנטזיה ב'חלום ליל קיץ' היה בלתי נתפס. ועוד הוא הוסיף חטא על פשע והעלה את הכל על הבמה.

קל לסיים את המאמר בכך. אבל דעותיו של טולקין השתנו יחד עם האדם עצמו. טולקין הבוגר, הרציני, בעל המעמד של שנת 1950 שאת דעותיו הצגתי כאן שונה לחלוטין מטולקין הצעיר יותר של שנת 1920 שלו היו דעות הרבה פחות מוצקות, כך נראה, על שיקספיר. שאותו ואת השפעתו העריך מספיק על מנת להכניס את האלמנטים הפנטסטיים של שייקספיר לתוך ה Hard core של הלגנדריום.

טולקין תמיד היה מומחה בשאילת מוטיבים ואלמנטים מתוך מיתוסים, אגדות ואפילו סיפורים שהוא אהב. במאמרים אחרים כמו סדרת המאמרים על ההוביט המופיעה באתר זה ומאמרים על ההשפעות הנורדיות רואים כיצד טולקין לקח אלמנט כלשהו ממיתולוגיה או סיפור והשתמש בו לצרכיו שלו. גם אלמנט מרכזי אחד מהמחזה 'מקבת' נכנס לשר הטבעות עצמו. כפי שציטטתי לעיל, טולקין מודה שהסיפור של יער בירנהאם ש"צועד" גרם לו להמציא את האנטים וזו אולי הדוגמא המפורסמת למדי להשאלה.

אבל ההשפעה השייקספירית נמצאת ברובד עמוק יותר. טולקין של שנת 1920 לא סלד כל כך, כך מסתבר, מאותם פיות ושדונים של חלום ליל קיץ. בגרסה הראשונה של הלגנדריום שלו, שהתפרסמה ב Book of Lost Tale I & I נכתב ש:

"לאחר קרב רוֹס בני הלילית דהו מצער… וככל שבני האדם הפכו לחזקים ורבים יותר כך הפיות דהו והפכו לקטנות, שבריריות ושקופות… לבסוף בני האדם, או כמעט כולם, לא יכלו עוד לראות את הפיות."
Book of Lost Tales II עמוד 283

הלגנדריום המקורי מגשר בין העבר המזהיר שמוצג בו לבין ההווה. די דומה למה ששר הטבעות עושה – גשר בין העולם המיתי של הסילמריליון לעולם המודרני שלנו. כך חלקים בלגנדריום המקורי נועדו לגשר בין הסיפורים לבין המציאות שבה בריטניה ואירלנד הן לא חלק מאירופה ובני הלילית אינם קיימים עוד. כפי שטולקין דאג להכניס אלמנטים היסטוריים מציאותיים כמו הקלטים, השיפלינג ואפילו הרומאים לתוך הלגנדריום המוקדם שלו, כך הוא טרח "להסביר" מדוע בני הלילית שלו התפתחו לפיות של חלום ליל קיץ.
טולקין הצעיר לא פסל את שייקספיר והפיות שלו על הסף כמו טולקין המבוגר יותר. ולראיה יש את הפואמה המפורסמת Goblin's feet שטולקין חיבר:

GOBLIN FEET

I am off the road
Where the fairys lanterns glowed
And the pretty little flittermice are flying:
A slender band of grey
It runscreepily away
And the hedges and the grasses are a-sighing
The air is full of wings,
And of blunderling beetle-things
That warn you with their whirring and their humming.

O! I hear the tiny horus
Of enchanted leprechauns
And the padding feetof many gnomes a-coming!
O the lights: O! the gleams: O! the little tinkly sounds:
O! the rustles of their noiseless little robes:
O! the echo of their feet = of their little happy feets:
O! their swinging lamps in little starlit globes.

I must follow in their train
Down the crooked fairy lane
Where the coney-rabbits long ago have gone,
And where silverly they sing
In a moving moonlit ring
All a-twinkle with the jewels they have on.
They are fading round the turn
Where the glow-worms palely burn
And the echo of their padding feet is dying!
O! it’s knocking at my heart –
Let me go! let me start!
For the little magic hours are all a-flying.

O! the warmth! O! the hum! O! the colours in the dark!
O! the gauzy wings of golden honey-flies!
O! the music of their feet – of their dancing goblin feet!
O! the magic! O! the sorrow when it dies!

מעניין לנחש מה טולקין היה אומר על הפואמה הזו אם הוא היה רואה שהיא מתפרסמת ב'נומנור', סביר להניח שהוא היה קוטל אותה באותה חדווה שבה הוא קטל את שייקספיר עם הפיות וקורי העכביש בחלום ליל קיץ. אבל העובדה היא ששייקספיר השפיע על טולקין הצעיר – ודרכו על טולקין המבוגר. הרעיון של בני הלילית שדוהים והופכים לפיות השייקספיראניות עבר מוטציה, כמו רבים מהרעיונות שהופיעו בלגנדאריום המוקדם והפך לדעיכה העצובה של בני הלילית שמובעת במלוא עוצמתה בשר הטבעות עצמו ומהווה חלק ניכר מיופים של בני הלילית.

לסיכום נוכל לומר שלמרות הסלידה משייקספיר שהיתה קיימת אצל טולקין המבוגר, טולקין הצעיר יותר לא סלד כל כך משייקספיר והכניס חלק מהאלמנטים במחזות לו אל הלגנדריום הקדום ובראשם הדעיכה של בני הלילית. אלמנטים אלו השתמרו בצורה מאד טולקינאית ובמובן מסוים אחראים לקסם הגדול של שר הטבעות.
גם בנוגע לטינה של טולקין לשייקספיר, מסתבר שגם פה לא הכל שחור ולבן. מסתבר שהשנאה לשייקספיר נבעה מכך שטולקין כנראה לא ממש התלהב מקריאת מחזות ואחרי שקרא מחזה הצפיה בו היתה עבורו לזרא. כפי שכתב לכריסטופר בנו לאחר שראה את האמלט:

"[המחזה] הדגיש באופן ברור יותר מכל מה שראיתי את השטות בקריאת שייקספיר (ולהעיר עליו הערות תוך כדי) ולא לראות את המחזה שלו על הבמה. זו היתה הופעה מצויינת, עם האמלט צעיר ונמרץ והיא עברה מהר והתבר שזה מחזה מרגש. אם מישהו היה רואה אותו בלי לקרוא את המחזה או לדעת את העלילה זה היה יכול מצויין…. להפתעתי החלק המרגש ביותר היה זה שהקריאה שלו שיעממה אותי תמיד. הסצינה שבה אופיליה המטורפת שרה."
מכתב מספר 73 באסופת המכתבים של ג'.ר.ר טולקין

יכול להיות שחלק מהשנאה שטולקין רחש לשייקספיר נבעה מכך שהוא נאלץ ללמוד וללמד את שייקספיר בטקסט? ייתכן מאד, כפי שטולקין כתב בטיוטא לעץ ועלה שלא פורסמה:
"הדמויות ואף המקומות שיש בדרמה לא מדומיינים אלא נראים ממש – דרמה, למרות שהיא משתמשת בחומרים דומים (מילים, משפטים, עלילה)… שונה באופן מהותי מהאמנות הכתובה. לכן, אם אתה מעדיף דרמה, כמו הרבה מבקרים 'ספרותיים' או שאתה מתרשם מהמצויינות של שייקספיר, סביר להניח שלא תבין יצירת סיפור טהורה ותשפוט את כוונותיה והישגיה במגבלות של המחזה."
J.R.R Tolkien Companion and Guide, כרך 2, עמ' 224

האם טולקין שנא את שייקספיר? במובן מסוים כן ובמובן מסוים לא. טולקין היה אדם מורכב למדי שחי 83 שנים, קשה לנו להגיד באופן וודאי מה הוא אהב ומה הוא לא אהב. הוא אהב מחזות שהוצגו על במה, אך היה לו קשה להתחבר למחזות שאותם הוא למד ולימד. הוא אהב את שייקספיר והושפע ממנו בצעירותו אך במשך השנים תיעב אותו על מה שעולל לבני הלילית האהובים עליו, למרות שההשפעה נשמרה. דבר אחד בטוח, המחלוקות שהיו לו עם שייקספיר לא מנעו ממנו להכיר בגדולתו ובהשפעתו הרבה.

הערות:

[1] רות לבנית, לפי דעתי, שימרה היטב את הקסם הלשוני של שר הטבעות בתרגומה המופתי. אך גם ד"ר עמנואל לוטם, המתרגם של המהדורה החדשה, ראה חשיבות ברבדים השונים של השפה ואף כתב על כך יפה בהקדמה ובאחרית הדבר לתרגום שלו.

[2] כמובן שאני לא מתכוון לומר שההשפעה של טולקין דומה בעוצמתה לזו של שייקספיר. טולקין עדיין צריך לעמוד במבחן הזמן.

[2] כמובן שאני לא מתכוון לומר שההשפעה של טולקין דומה בעוצמתה לזו של שייקספיר. טולקין עדיין צריך לעמוד במבחן הזמן.[3] טולקין מעולם לא הלך לגן, אלא למד בביתו בעזרת אמו.

[4] במקור: Drama is naturally hostile to Fantasy

[5] ניתן לראות דוגמא יפה לכך בסיפור The Elves מאת לודוויג טיאק שפורסם בשנת 1812 והופיע מחדש לאחרונה באסופת הסיפורים Tales Before Tolkien בעריכת דאגלאס אנדרסון.