על הרשע

שני חלקים מהפרק השלישי בספרו של טום שיפּי 'טולקין: סופר המאה' תורגם על ידי אילן שמעוני טום שיפי (Tom Shippey) הוא אחד מחוקרי טולקין המפורסמים והמעמיקים ביותר. בספרו 'J.R.R. Tolkien: Author of the Century' הוא מנתח את ההשפעות הספרותיות והמיתולוגיות השונות על טולקין ויצירותיו השונות. הספר עצמו זמין באנגלית בלבד והוא מומלץ מאד לקריאה. בפרק זה שיפי מנתח את הרשע ב'שר הטבעות' תוך שהוא פותר שאלות תיאולוגיות סבוכות שעולות במוחם של טולקינאים רבים שקראו את 'הסילמריליון'. כל ההערות הן של המתרגם. שתי השקפות על רשע המילה שמלווה "רוח-רפאים[I1]" מזמנו של גאווין דאגלאס [I2] היא "צל", ובה טולקין משתמש תכופות, באופן מודגש. במזמור הטבעת שגאנדאלף מדקלם לפרודו בפרק "צללי העבר" שורות הסיום הן:

טַבַּעַת לִמְשֹׁל בָּם וּלְאַתְּרָם, טַבַּעַת לִמְשֹׁךְ בָּם וּלְקָשְׁרָם, בְּמַמְלֶכֶת מוֹרְדּוֹר בָּהּ הַצֵּל לֹא נִרְדָּם.

(במקור In the Land of Mordor where the Shadows lie)

כשגאנדאלף נופל לתהום, אראגורן אומר שהוא "ירד לארץ הצללים[I3]". גאנדאלף אומר שבמידה ויפסידו במלחמה ארצות רבות יכוסו בצל. לעתים "צל" מתייחס לסאורון גופא, למשל, כשפרודו אומר לסאם "הצל שאימץ אותם, יש בו כוח משחית אך אין בו כוח יוצר[I4] ". הצהרה זו, האחרונה, מפרשת הרבה מדוע טולקין השתמש במילה תכופות, באופן מודגש. אפשר לדמות שהאסוציאציות ל"צל" הן חשכה או סכנה או אולי חידלון, אך העניין עלול להיות יותר מטאפיזי: האם צללים קיימים? בגרסה האנגלית העתיקה של "שלמה המלך ושבתאי[I5]", פואמה ממנה טולקין קיבל השראה לחידות של גולום, שלמה חד לשבתאי "מה היש שאיננו?" ועל אף שהתשובה חידתית למדי היא מכילה את המילה 'צללים', כפּׂעל. נראה ששבתאי טוען שצללים גם ישנם וגם אינם. הם אינם מפני שצל אינו דבר אלא חֶסֶר שנגרם כתוצאה מדבר. הם ישנם מפני שיש להם צורה והשפעה פיזית, כמו קור וחושך. בסיפורי עמים אפשר להתנתק מהצל או אפילו לגנוב אותו. מפני כל אלה כה מבשר רעות הוא שינוי קטן שנעשה במזמור של גיל-גאלאד "גם כוכבו הוא בנופלים, במורדור ארץ הצללים" (במקור “In Mordor where the shadows are”). כשם שרוחות הרפאים אשר לטבעת הִנן אבל אֵינן, במורדור (למרות שסאם אינו תופס את אימת דבריו שלו) לחֶסֶר יש קיום משל עצמו והוא מקבל צורה – כפי שקורה, למשל, לדמות המוות ב'גן העדן האבוד' של מילטון. כמו כן "צורה" קיימת בין "דבר" לבין "צל", כשם ש"צורת כתר מלכות" היתה על ראשו הבלתי נראה. בכותבו דברים כגון אלו, טולקין יוצר דו משמעות רציפה לכל אורך 'שר הטבעות'. זו משמשת כתשובה לשאלת קיום הרוע ביקום שנוצר ע"י אל רב-חסד (כפי שטולקין ומילטון היו משוכנעים). תשובה שמחד היא שמרנית-אורתודוקסית ומאידך מכסה את הנושא כולו. אפשר לתאר את גישתו של טולקין, גישה עדכנית של המאה ה-20, בכך שיאמר שקיימות שתי גישות לנושא טבעו של הרשע. שתיהן עתיקות, לשתיהן שורשים עמוקים, שתיהן עדיין רלוונטיות ואף אחת מהן אינה קלה לסתירה, אך הגישות מסתברות כסותרות ובלתי ניתנות לגישור. אחת היא הגישה הנוצרית המסורתית, זו נאמרה שוב ושוב וגם תורגמה לאנגלית בת זמננו. ק. ס. לואיס, שהיה חבר קרוב לטולקין ועמיתו, חיבר חיבור בשם 'נצרות כפשוטה'. החיבור נכתב באותו זמן בו טולקין כתב את הפרקים הראשונים של 'שר הטבעות', ופורסם לבסוף ב1952. ב'נצרות כפשוטה' מופיעה גישה זו בנוסח מודרני. אחד ממניעיו המקודשים של לואיס לכתיבת החיבור היה לציין את אותן דוקטורינות יסוד עליהן הסכימו הוא וגם טולקין, פרוטסטנטי מאולסטר [I6] וגם קתולי. יתר על כן, לואיס וטולקין ידעו היטב שאחת ההצהרות המפורסמות ביותר של דוקטורינה זו נעשתה בחיבור נוצרי שנמנע במכוון מכל אזכור ליֶשו או לכל דוקטורינה נוצרית אחרת, וניסה להשתמש בהגיון טהור בלבד. החיבור 'De Consolatione Philosophiae' נכתב במאה השישית ע"י סנטור רומאי בשם בואתיוס, שהושת עליו אז גזר דין מוות באשמת מזימה נגד השלטון (גזר הדין בוצע, בסופו של דבר. בואתיוס עונה למוות ב524 או 525). ההשקפה הבואתיאנית היא כדלקמן: אין דבר כזה, רשע. מה שאנשים מזהים כרשע אינו אלא חֶסֶר של טוֹב. למעלה מכך – אנשים בבורותם רואים רשע במקום בו בסופו של דבר, על פי התוכנית האלוהית, יש טוב (כמו קיום בצל עונש מוות). הפילוסופיה מורה לבואתיוס ש"הכל לטובה", "Omens bonam prorsus esse fortunam". עדות להשקפה זו היא מאמרו של פרודו, האומר לסאם "הצל שאימץ אותם, יש בו כוח משחית אך אין בו כוח יוצר". לא רק שרשע אינו יכול לברוא, הוא גם לא נברא. הוא הופיע (ככתוב ב'נצרות כפשוטה') כשבני האדם הפעילו את רצונם החופשי ומנעו את עצמם משירות האל וכוונת האל. בקץ הימים, עת התוכנית האלוהית תבוא לידי שלמות, כל מעשי הרשע יבוטלו, ימחקו, יזכו לסוף טוב, כשם שקרה לנפילת האדם[I7] עם התגלמות האל בישו ומותו. כפי שמתרגמי בואתיוס הבחינו – ומתרגמיו לאנגלית כוללים את המלך אלפרד, צ'וסר, והמלכה אליזבת הראשונה – יהא אשר יהא הערך שתייחס להשקפתו של בואתיוס אין להכחיש את האומץ בכתיבתה תחת גזר דין מוות. יש סמכות עצומה להשקפתו על אי-קיומו של הרשע, הן מתוך עצמה והן מתוך אשרורה בידי הנצרות המסורתית. ישנן עדויות מוגדרות להשקפה זו בדבריו של לואיס ובפנטסיה הטולקינאית, באמצעות סוכנים לא צפויים – האורקים. נפתח בטיעונו של לואיס, כפי שפרש בפשטות אופיינית בפתח 'נצרות כפשוטה'. עושי רשע סולחים לעצמם בתירוצים שבסיסם נימוקי טוב מול רע: מפרי נדרים טוענים שהנסיבות השתנו, רוצחים טוענים שהתגרו בהם, פשעי מלחמה מבוצעים בטענת נקם על פשעי מלחמה קודמים וכך הלאה. לואיס טוען ש"במציאות לא התנסינו במי שבוחר ברע רק מפני שהוא רע". נראה לכן שטוב ורע אינם סימטריים, הרוע הוא חֶסֶר, כפי שבואתיוס טען, וכמו כן הוא "טפיל, לא משהו בעל קיום בפני עצמו" כפי שפרודו הגדיר. כך או כך, הטיעון נשאר מופשט למדי. אפשר לראות את טולקין עושה מאמצים ניכרים פה ושם ליצוק ברעיון זה חיות, ואף מנסה להציג את הרוע כמגוחך. דוגמה ברורה, שקל לדלג עליה, מגיעה מדברי האורקים. שש פעמים אורקים מדברים ב'שר הטבעות'. דבריהם נשקלו ביתר פרוט במאמר שלי באוסף של קלארק וטימונס, אך את הנקודה ניתן להבהיר על סמך שיחה אחת בודדת. בפרק האחרון של 'שני המגדלים' פרודו משותק בשל הארס של שילוב, ואם כי סאם נוטל ממנו את הטבעת, פרודו נופל בידי האורקים. סאם שומע את דברי האורקים, שאגראט מקירית אונגול וגורבאג ממינאס מורגול, בענדו את הטבעת. גורבאג מתריע בפני שאגראט שאף שהם לכדו "מרגל" יחיד, פרודו, ברור שמישהו, כנראה "גיבור מלחמה… יש לו חרב של בני לילית" פצע את שילוב ועדיין מסתובב חופשי. ה"ברנש הקטן" שנפל לידם: "ייתכן שאין לו חלק במאורעות. האחר, זה הגדול בעל החרב החדה, כפי הנראה לא ייחס לו חשיבות – והפקיר אותו. תעלול אופייני לבני לילית. אי אפשר להחמיץ את הגינוי בדברי גורבאג. הוא משוכנע שזה רע ובזוי לנטוש את חבריך. יתר על כן, זה הולם את הצד השני, "תעלול אופייני לבני לילית" – הם עושים את זה כל הזמן. כמעט כל מה שגורבאג אומר שגוי עובדתית, ופחות מעמוד לאחר מכן נחשפת השקפת האורקים על ענייני מוסר. שאגראט יודע משהו שגורבאג אינו יודע, והוא ש"יש לה מינים שונים של ארס". היא בדרך כלל משתקת את הטרף ולא קוטלת אותו מיד. שאגראט שואל: "התזכור את אופטאק הזקן? ימים רבים חיפשנו אחריו. והנה מצאנו אותו, תלוי בקרן זווית, תלוי וער ועיניו פקוחות. כמה צחקנו! היא אולי שכחה אותו, אך אנו נזהרנו שלא לגעת בו – לא טוב להתערב בעניינים שלה." מה ניתן לומר חוץ מ"תעלול אופייני לאורקים"? אמת שגורבאג הוא שמביע אי-הסכמה עם נטישת חברים, ואילו שאגראט הוא שצוחק בעת שהוא עושה מעשה זה ממש, אך דומה שבעניין זה אין מחלוקת ביניהם. לאורקים יש, כאן ובמקומות אחרים, מושג ברור מה נאות ומה ראוי לגינוי, ומושג זה זהה לשלנו. הם אינם יכולים להתכחש למה שלואיס מכנה "חוק המוסר" וליצור מוסריות נגדית המבוססת על רוע, כפי שאינם מסוגלים להתכחש לביולוגיה ולחיות על רעל. הם יצורים בעלי מוסר, המדברים באופן חופשי ותכוף על מהו 'טוב', וכוונתם בכך קרובה לזו שלנו. הקושיה היא שאין לכך כל השפעה על התנהגותם למעשה, וכנראה (כפי שקרה בשיחה זו) שאין להם מודעות למעשיהם או יכולת לביקורת עצמית. אך אלו הן גם תכונות של בני אדם. האורקים, על אף שהם בדרג הנמוך ביותר של הרשע, 'חיל הרגלים של המלחמה המסורתית', בברור ובכוונה מגלמים את מה שכיניתי ההשקפה הבואֶתיַאנית: הרע אינו אלא חֶסֶר, צילו של הטוב. הבעיה בהשקפה זו היא שהיא גם מנוגדת לשכל הישר וגם מסוכנת להפליא בנסיבות מסוימות. אפשר, למשל, להסיק שהדבר הנכון הוא להיות סרבן מצפון ולסרב למנוע מה שנראה כרשע, משום שזו אך אי-הבנה. אחרי הכל, לפי ההשקפה הבואתיאנית, הרֶשַע מזיק לרָשָע יותר מלקורבן והרשעים (או אלו שנראים כך) ראויים לרחמים יותר משהם ראויים לפחד או להתנגדות. המלך אלפרד מצא שבלתי אפשרי למלא את הוראות בואתיוס כלשונן בעת שהכתיב את התרגום הישן לבואתיוס לאנגלית, שכן זאת עשה בהפסקות בין קרבות נואשים בויקינגים הכופרים. קרבות בהם העלה על הגרדום שודדים שנישבו וגם, פה ושם, נזירים מרדנים משלו. בתקופה שטולקין כתב את 'שר הטבעות' כניעה לאויב פירושה היה מסירת עצמו ואחרים למכונת הרג של מחנות-ריכוז, תאי גזים ורצח המונים. אדם אמיץ יוכל אולי להיות בואתיאני ככל שזה נוגע לעצמו, אבל האם הייתה לו זכות לכפות את תוצאות התנהגות זו על אחרים, חסרי מגן? טולקין והמלך אלפרד סברו שלא. קיימת גישה נוספת במסורת מחשבת המערב, גישה שאמנם מעולם לא עלתה למדרגת רשמיות, אך צמחה באופן עצמאי מניסיון הרבים. על פי גישה זו יפה וסביר להצהיר מיני חוכמות פילוסופיות על הרשע, אבל הרשע קיים ואיננו חֶסֶר גרידא. על כן יש לעמוד מולו ולהילחם בו. לא בכל דרך, אבל בכל דרך כשרה[I8] . יתר על כן, הימנעות ממלחמה ברשע תחת האמונה שהכל-יכול ירפא כל פגע היא רשלנות והתחמקות מחובה. יש סכנה בגישה זו, שכן היא גובלת במִינוּת, מאניכֶאיזם ודוּאַליזם: האמונה שהעולם הוא שדה קרב בין כוחות שווים אך מנוגדים, הטוב והרע. אפשר למתוח אמירה זו עד לטענה שאין הבדל של ממש בין הצדדים, ועניין מקרי הוא איזה צד נבחר. האינקלינגס[I9] הפגינו מידה מסוימת של סובלנות כלפי גישה זו – ב'נצרות כפשוטה' לואיס כביכול מעניק לדואליזם "מקום שני" אחרי הנצרות, לפני שהוא פונה לבסס את הטיעונים נגדו, אך טולקין בודאי שהיה פחות סובלני לדואליזם מאשר לואיס. הפריע לו מאד שבמוסף הספרותי של העיתון טיימס נכתב שב'שר הטבעות' כל מה שהטוב והרע עושים הוא להרוג אחד את השני עד שאין הבדל: "נראה שמוסרית אין לבחור בינהם". טולקין היה נוצרי שמרן יותר מלואיס והיה פחות סובלני ממנו כלפי מינות. אבל נראה שכל ניסיונו, חינוכו ואירועי זמנו של טולקין חברו לבסס את הניגוד בין הגישה הבואֶתיַאנית למאניכֶאית, בין מאמר הסמכות למאמר הניסיון, בין רֶשַע כְּחֶסֶר ('הצל') לרֶשַע כמהות ('הכוח האפל'). ב'שר הטבעות' סתירה זו משמשת ככוח מניע לחלק גדול מהעלילה, והסתירה מתבטאת לא רק ברוחות הרפאים ובצללים, אלא גם בטבעת האחת. רשע והטבעת דו-פרצופיות זו של הטבעת נוכחת כמעט מהרגע בו אנו פוגשים בה. ב'צללי העבר', כשגאנדאלף אומר לפרודו "תנה לי את הטבעת לרגע קט!" פרודו מתיר את הטבעת מהשרשרת בה היא אחוזה "והגישה לקוסם לאט לאט. לפתע כמו הייתה כבדה מאד, כביכול משהו בתוכה, או בפרודו עצמו, נרתע ממגע ידו של גאנדאלף". משהו בתוכה או בפרודו עצמו. אולי זה נראה חסר חשיבות מי מהשניים, אך ההבדל הוא הפער בין השקפות עולם, אלו שכיניתי "בואתיאנית" ו"מאניכאית". אם בואתיוס צודק אז הרשע מקורו פנימי, בעקבות החטא הקדמון וחולשה והתנכרות לאל; אם כך הטבעת כביכול כבדה משום שפרודו (שכבר פוסע בראשית הדרך להתמכרות לטבעת) אינו רוצה, גם אם לא במודע, למסור את הטבעת. אם יש אמת בגישה המאניכאית, לעומת זאת, אז רשע הוא כוח חיצון שאיכשהו מסוגל לעשות את הטבעת חסרת התודעה למרושעת; כך שזו הטבעת עצמה, המצייתת לרצון אדונה, שאינה מעונינת להיחשף. שתי הגישות משכנעות להפליא. בסצנה קודמת, בה בילבו מתקשה להיפרד מהטבעת – הוא שוכח שהיא בכיסו, מתרתח כשגאנדאלף לוחץ עליו, מתקשה להחליט ושומט את המעטפה עם הטבעת על הרצפה – הקוראים תופשים שאין בזה מקריות אלא ביטוי לרצונו הלא מודע של בילבו: על כך, לפחות, למדנו מפרויד. אבל הרעיון שרצונו של סאורון פועל ממרחק, מעיר כוחות מרושעים לפעולה, ממש מקיים את רוחות הרפאים אשר לטבעת ואפילו את האורקים, רעיון זה טבוע ב'שר הטבעות' לכל אורכו; גאנדאלף מדבר על הטבעת, שוב ושוב, כעל דבר חי. בוגדת באיסילדור, נוטשת את גולום, ומסביר שעל פי בילבו הטבעת "היא חפץ שיש להשגיח עליו… יש שהיא מתכווצת ויש שהיא מתרחבת באורח פלא, ועלולה לגלוש לפתע מאצבע שרגע קודם לכן עטפה אותה במהודק". שני הרעיונות: מחד של הטבעת כמגבר רוחני לחולשות ולאנוכיות של מי שמחזיק בה, ומאידך של הטבעת כיצור בעל דעה משלו, רצון משלו וכוח משלו – שניהם קיימים בטקסט מלכתחילה, ומתאימים לתיאוריות הפנימית/בואתיאנית וחיצונית/מאניכאית. דו פרצופיות זו מופיעה באופן מודגש ומשמעותי יותר בהמשך. שש פעמים עונד פרודו את הטבעת ב'שר הטבעות'. פעם ראשונה בביתו של טום בומבדיל. נראה שאין להחשיב זאת, שכן טום, על פי טבעו, אינו נראה כאילו הדבר משפיע עליו: הוא אינו הופך בלתי נראה, והוא רואה את פרודו כשזה עונד אותה. הפעם הבאה היא בסוסון המרקד עת פרודו "נתקף תשוקה עזה לעונדה ולהסתלק מן המצב". זו, כמובן, עשויה להיות תשוקתו שלו, אבל "נדמה לו אי-כה שהפיתוי בא מבחוץ". כך או כך "הוא התעשת ועמד בניסיון". הוא נואם נאום ושר שיר ואז, כשהוא נופל מהשולחן עליו כירכר, מוצא שענד את הטבעת. תאונה? פרודו אמנם מצליח למצוא הסבר, אבל "לרגע תמה אם הטבעת עצמה לא הערימה עליו; אולי גילתה נוכחות בתגובה על משאלה או פקודה שהייתה מורגשת בחדר". מה באמת קרה לעולם לא נדע, וההסבר השני נראה רופף. מי בחדר יוכל לתת פקודה או משאלה זו? לא סביר שזהו ביל בן-שרך, שנראה נמוך דרגה ובּוּר מכדי שיוכל לצוות על כך. אך על פסגת הרוחות העסק שונה לגמרי, עת רוחות הרפאים אשר לטבעת מתקיפים. כאן הגישה המאניכאית בולטת הרבה יותר. פרודו זוכר את האזהרה, אבל "דומה היה שדבר מה כופה עליו" להתעלם ממנה. העסק פה שונה גם מהמקרה עם השלד בארץ הכוכים, שם פרודו חשב לרגע להשתמש בטבעת ולהימלט, אך דחה מעל פניו את הרעיון ללא שום קושי. על פסגת הרוחות הדחף מקורו "לא בתשוקה להימלט… הוא פשוט הרגיש שהוא אנוס ליטול את הטבעת ולשימה על אצבעו". הוא נאבק לזמן מה בדחף, אך לבסוף "ההתנגדות הייתה מעל לשיעור-כוחו". התחושה פה היא שכוח הרצון של פרודו הוכנע ונרמס על ידי כוח עצום ממנו, שללא ספק הוא כוחם של רוחות הרפאים אשר לטבעת, אשר משתמשים באיזושהי עוצמה רוחנית מהסוג שגאנדאלף רמז עליו. למרות כל זאת "פיתוי" היא המילה בה טולקין משתמש בהתחלת ההתקפה, כמו בסוסון המרקד: פרודו עומד בפני פיתוי. יתר על כן, נאמר לנו שאם היה נכנע לפיתוי העסק היה שונה בתכלית. גאנדאלף אומר מאוחר יותר שליבו של פרודו לא נוּגע בסכין המורגול "וזאת משום שהיית איתן בהתנגדותך". אפשר שהכוונה לכך שפרודו באורח פיזי חמק וזעק ודקר, ושיבש את מהלומת רוח הרפאים אשר לטבעת. אך סביר יותר שמדובר בעניין נפשי. הסכין פעולתו בהכנעת כוח הרצון, ואם כוח הרצון מתנגד פעולתו משתבשת – אם כי הסכין לא מאבד את כוחו לגמרי, מה שהיה המקרה אם רשע היה אך ורק עניין של פיתוי מבפנים. גאנדאלף מקיים את דו המשמעות של התמונה באמרו "אכן עמד לך מזלך, או גורלך, ואין צורך לומר, אומץ לבך". אך כאן ברור שהכוונה איננה או-או אלא לשניהם, גורל וגם אומץ – וכך גם נכון הדבר על רשע הטבעת. פרודו משתמש פעמיים בטבעת על אמון-הין, בשתיהן מתוך צורך. פעם ראשונה על מנת לחמוק מבורומיר, פעם שנייה על מנת לחמוק מהחבורה. אך בפעם השניה הוא נעשה מודע לנוכחות העין, ונעשה מודע שזו מחפשת אחריו, ואז:

"הוא שמע עצמו זועק: לא, לעולם לא! ושמא היה זה: הנני ואבוא? שוב לא היה יכול לומר. ואז, ממוקד אחר של כוח, התברקה מחשבה אחרת במוחו: הסירנה! הסר אותה! שוטה, הסר אותה! הסר את הטבעת! שני הכוחות נאבקו בו. לרגע נתאזנו שני החודים איזון מושלם והוא היה קלוע ביניהם, מפרפר בייסוריו. ואז, פתאום, התעשת ושב אל עצמו. שוב הוא פרודו, לא הקול ואף לא העין: בן חורין הוא לבחור, ונותר לו אך רגע אחד. הוא הסיר את הטבעת מאצבעו."

בקריאה ראשונה זו תעלומה גמורה, אם כי בהמשך התמונה מתבהרת מעט כיוון שאנו לומדים שהקול השלישי שייך לגאנדאלף, שמ"המקום הרם" נאבק בעוצמה הרוחנית של "הכוח האפל". אך למי שייכים שני הקולות האחרים? הראשון הוא כנראה הוא עצמו, כלומר, פרודו. השני עשוי להיות, שמא, קולה של הטבעת – יצור בעל שכל המציית לקול יוצרו, סאורון, כפי שעשה תמיד. האם זה עשוי להיות תת המודע של פרודו עצמו, מציית לאיזו משאלת מוות מתוכו המתוגברת על-ידי הטבעת? אחרי ככלות הכל, כך נאמר לנו שהטבעת פועלת. היא משיגה אחיזה באנשים באמצעות דחפיהם שלהם, דחף לחמלה, או לצדק, או לשלומה של גונדור, ומעניקה לדחפים אלה את הכוח המוחלט שמשחית באופן מוחלט. חייב להיות שם משהו עבורה לפעול עליו; אך, כפי שאביו של בילבו נהג לומר, לכל תולעת יש נקודת תורפה. אולי תנוד ב'רוח', בין זו שבאה מתוכה לזו החיצונה, אך לבסוף תסיים כ'רוח' [I10] – רוח רפאים. דמותה של הטבעת כמאכינאית מתעצמת עם קרבתה למורדור. סאם גם הוא עונד את הטבעת פעמיים, מתוך כורח, וגם הוא חש מיד הן בהשפעה חיצונית "עד שנדרש רצון כביר כדי לגבור עליה", והן בפיתוי פנימי. אך כאן ברור שהפיתוי להיעשות "סאם החכם ועז הלב, גיבור דורו" בא מן הטבעת, המגבירה איזה חולשה קטנונית שהצליחה לאתר, וסאם מנער מעליו את הפיתוי כ"חזיונות סרק". באופן דומה פרודו, על מדרגות קירית-אוּנגוֹל, מתחבא משר-הנאזגול, אך זה חש בו. פרודו מרגיש "כוח זר המתדפק מן החוץ" אשר נוטל שליטה על ידו "וזרת אחר זרת הוא מוליך את היד לעבר השרשרת שעל צווארו". אך הפעם "שוב לא נמשך להיענות מרצונו", וכך הוא מוליך את ידו חזרה, לבקבוקון של גאלאדריאל. "שוב" מורה שבעבר נמשך רצונו להיענות, על אמון הין, גבעת הרוחות ובסוסון המרקד. אך הפעם אין ספק – הכוח בא מן החוץ. התמונה האחרונה והקובעת היא זו על הר הדין, בחדרי האש של סאמאת-נאור. בהתקרבם לשם מתעצמת הופעתו של כוח חיצון. סאם עד לידו של פרודו מזדחלת שוב ושוב אל הטבעת, ושוב ושוב נעצרת ומורחקת "בשוב כוח רצונו אליו". מפתיע הדבר – בפעם האחרונה שפרודו רואה את העין וידו שוב זוחלת אל הטבעת עד שהוא לוחש "עזור לי, סאם! עזור לי, סאם! החזק בידי. אין בי כוח לעמוד נגדה" – סאם יכול ליטול את יד פרודו ולהרחיקה ללא מאמץ, למעשה "ברוך". הכוח שפועל על פרודו אינו כוח פיזי, כמגנטיות, אשר האישיות אינה משפיעה עליו; מה שעבור פרודו הוא בלתי מנוצח עבור סאם הוא בלתי מורגש. באותו אופן, הטבעת היא משא כבד מנשוא לפרודו, אך כשסאם מניף אותו, מצפה לחוש את אותו "משא רובץ של הטבעת הארורה", אין הוא חש דבר. בינתיים, לכוח החיצון יש השפעה על סאם, אך שוב מדובר במעין דיאלוג כדוגמת זה שבאמון הין. סאם מגלה שהוא עורך "ויכוח עם עצמו". קול אחד אופטימי ונחוש להשמיד את הטבעת, והשני זה "קולו שלו" אך פעמיים הוא מכנה אותו "סאם גאמג'י" משל בא ממישהו אחר – טוען שאינו יכול יותר, אינו יודע מה לעשות, ו"מוטב לכם להשתטח פה ולומר נואש". למי שייך הקול הזה? אפשר שזהו סאם עצמו, מבטא את דכאונו: רוב האנשים מדברים עם עצמם בנקודה זו או אחרת. אבל ייתכן וזו הטבעת, מעצימה את רגשותיו של סאם ומעניקה להם קול. סאם דוחה את טיעוני הקול השני, יהא מי שיהא, ואז האדמה רועדת וההר רועם, כאילו כוח חיצון מודע להחלטה ומתנגד לה. כל זה מביא לשאלת כישלונו של פרודו במאמץ האחרון. הוא מגיע לסאמאת-נאוּר ומותיר את סאם להתמודד עם גולום. כשסאם הולך בעקבותיו ונכנס מסתבר שאפילו הבקבוקון של גאלאדריאל אינו פועל. במקום זה "לב ממלכתו של סאורון… במקום זה בטל כוחן של כל יתר המעצמות". ואז, בעומדו על שפת תהום-האש, פרודו נשבר. דבריו הם:

"באתי הלום, אך עתה לא אבחר לעשות את המעשה שאמור הייתי לעשותו. עשה לא אעשנו. הטבעת שלי היא!"

עם זאת הוא עונד את הטבעת בפעם השישית והאחרונה. חיוני לנו לדעת האם כך קורה מפני שפרודו אנוס, או שהוא נכנע לפיתוי פנימי[I11]. דבריו אולי מרמזים על האפשרות האחרונה, כיוון שדומה שהוא נוטל על עצמו את האחריות בקול גדול: "לא אעשנו… הטבעת שלי היא!" אך בניגוד לכך ישנה התחושה המתעצמת של הגעה למוקד של עוצמה, היכן שכל כוח אחר בַּטֶל. אם כך הדבר פרודו לא יכול למנוע זאת יותר מאשר אילו נסחף בנהר גועש או נקבר במפולת אבנים. מעניין גם שפרודו אינו אומר "אני בוחר לא לעשות" אלא "לא אבחר לעשות". אולי (וטולקין היה פרופסור לשפה האנגלית) הכרזה זו מדויקת כפשוטה. פרודו לא בוחר, הבחירה נעשית עבורו. השאלה נעשית אקדמית משום שגולום ממלא את דברי פרודו מלפני כן "אם תיגע בי, ולו רק פעם, סופך שאתה עצמך ניזרק לאש האבדון". אבל טולקין היה אקדמאי, ואקדמאים רואים חשיבות בשאלות אקדמיות שאחרים מיחסים להן חשיבות מועטה. האם פרודו אשם? האם נכנע לפיתוי? או שמא הרשע הכריע וריסק אותו? בניסוח הזה מופיע במפתיע פן מאיים, המצביע כי הויכוח בין הגישה הבואתיאנית למניכאית, הרבה מעבר לשאלה של שמרנות מול מינות, שורה בלב ליבה של הנצרות. התפילה לאדוני שהייתה מוכרת לכל בימי טולקין וידועה לרבים מדוברי האנגלית גם כיום מכילה שבעה פסוקים או תחינות, ומאלה השישי והשביעי הנם:

אל תובילנו לידי פיתוי אלא הושיענו מרע.

האם אלו ניסוחים שונים לאותו דבר, שמשמעותם זהה? או (מה שיותר סביר) שכוונתם שונה ומשלימה, הראשון מפיל תחינה לפני האל להצילנו מעצמנו (מקור הרשע ע"פ הגישה הבואתיאנית) והשני מתחנן להגנה מפני החוץ (מקור הרשע בעולם מאניכאי)? אם כך הדבר, אז הפלרטוט של טולקין עם הגישה המאניכאית אינו מינות כלל וכלל, כי אם הצגה של אמת עמוקה על טבע היקום. אמת שנעלמה מעיני הפילוסוף בואתיוס ויתכן גם שמעיני לואיס הרציונליסט. אין ספק שהתפילה לאדוני עמדה לנגד עיני טולקין בכתבו את התמונה בסאמאת-נאור, שכן כך אמר במפורש במכתב לדייויד מייסון שעמו דן בביקורות נגדו. במכתב זה (שמוכר לי בחסדו של מר מייסון מספריית האחווה של לידס) טולקין מצטט את שלושת הפסוקים האחרונים של התפילה, כולל "סלח לנו באם נשיג גבול", ומעיר שאלו עמדו לנגד עיניו, ושהתמונה בסאמאת-נאור נועדה להיות הדגמה-מתוך-סיפור-פיות שלהם. טולקין אינו מעיר על מה שנראה כחזרה מיותרת בתפילה, ואף לא על דו המשמעות שטווה לאורך 'שר הטבעות' בעניין הרשע, אך אלו כרוכים יחדיו. אי אפשר להבחין ב'שר הטבעות' אם סכנת הטבעת היא עניין פנימי והיא גורם מחטיא, או עניין חיצוני והיא סתם גורם עוין. זו אחת מהמעלות הגדולות של יצירה זו. ברגעי צלילות הדעת שלנו אנו יודעים שנזק רב נובע מפגמינו שלנו. פגמים שלעיתים מתעצמים עד אימה כתאונת דרכים מפני פחזות וכעס וחשק להשתכר במסיבה: אלו הם פיתויים. בו זמנית יש אסונות אחרים שאנו יודעים שלנו אין יד בהם, כמו תאי גזים ופצצות. ייתכן שכל אלו קשורים יחד, כפי שבואתיוס התעקש שהם: אין אדם שיודע די על מנת לדעת בבטחה. אך אנו חשים אחרת כתוצאה מניסיוננו. זו טעות להטיל את כל האשמה על איזשהם "כוחות של רשע" שנמצאים אי שם, כמנהג שונאי זרים ועיתונאים פופוליסטיים; בה במידה זו טעות לשקוע בנבירה עצמית, שהיא כשרונם הגדול של בני זמנו של טולקין, היוצרים המפונקים בני המעמד הגבוה, עמוד השדרה של התנועה המודרניסטית. ניתן להוסיף שלדמויות ב'שר הטבעות' היו חיים קלים הרבה יותר אם אי ודאות זו לגבי טבעו של הרשע הייתה נפתרת. אם רשע אינו אלא חֶסֶר של טוב, אז הטבעת אינה יכולה להיות יותר ממגבר נפשי, וכל שצריך לעשות זה להיפטר ממנה, אולי לתת אותה לטום בומבדיל: אך בארץ התיכונה מובטח לנו שזו טעות איומה. לחלופין, אם רשע הוא כוח חיצון בלבד שאין לו חלק בלבבות בני האור, אז על מישהו לקחת את הטבעת להשמדה בהר הדין, אך אין הכרח שיהיה זה פרודו: גאנדאלף יכול לקחת אותה, או גאלאדריאל, ומי שיעשה כן ילחם רק באויב, לא בעצמו גם לא בידידיו. אך אם פני הדברים היו כך (ורוב יצירות הפנטסיה נוטות לכיוון זה הרבה יותר מ'שר הטבעות') היצירה הייתה פחותה, מעין משחק מלחמה מתוחכם של "מבוכים ודרקונים"; כפי שהייתה פחותה לו הייתה אך מחקר פילוסופי או סיפור וידוי, תלושה מכל קשר לעולם האמיתי של מלחמות ופוליטיקה, עולם בו טולקין חווה רשע מהו. ~~~~ הערות שוליים: [I1] במקור wraith [I2] מתרגם, תירגם לסקוטית את כתביו של וירגיליוס ב1513. מילון אוקספורד נטל שני פרושים שונים וסותרים למילה wraith מתוך כתבים אלו. [I3] במקור Fell into shadow [I4] זו, מן הסתם, טעות של שיפי: קרוב לודאי שהמשפט מתייחס למלקור, לא לסאורון. [I5] פואמה באנגלית עתיקה בה שלמה המלך המונותיאיסט מתעמת עם שבתאי הכופר במבחן של חוכמה. [I6] אאל"ט בתקופה הזו כבר המיר לואיס את דתו לקתוליות, בעקבות השפעתו של טולקין עליו. [I7] מונח נוצרי המתייחס למקרה הראשון בו הפנה האדם עורף לאל – החטא הקדמון – בעקבותיו כל אדם מוכתם בחטא מרגע לידתו. [I8] במקור virtuous – הכוונה לומר שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים. חובה להלחם ברשע, אבל אסור להלחם בו בדרכי רשע. [I9] מועדון תרבות נוצרי באוקספורד, בו היו חברים ק.ס. לואיס וטולקין. [I10] משחק מלים זה נמצא במקור, וכוונתו עמוקה משנדמה: בחלק קודם (שלא תרגמתי כאן) דן שיפּי במוצאה של המילה wraith בה משתמש טולקין לנאזגול, ומציין בין השאר את קרבתה למילה writhe – להתפתל, כפי שעשן נד ברוח. [I11] טולקין פותר לנו חידה זו במכתב 246, שאולי אינו מוכר לשיפי. על פי המכתב פרודו נשבר תחת לחץ חיצוני.