חמשיר מאת שמעון נעים, המספר על המתרחש בפרק:
אל גדת הנהר הגיעו וירדו אל החוף,
אל ההר הבודד הגיעו סוף כל סוף,
בעיה היתה את הדלת למצוא,
מצאו לבסוף את הדלת, הכניסו המפתח בפנים,
אל ההר הבודד נכנסו הגמדים.
**
"האדמות שסביבם נעשו שוממות וחרבות, אם כי פעם – כפי שטורין סיפר להם – הן היו ירוקות ופורחות. דשא מועט היה, ועצים או שיחים נעלמו עד מהרה, כשגזעים שבורים וחרוכים בלבד באו להעיד על זמנים עברו. הם עברו ב"שממת הדרקון".
(עמ' 165, תרגום הטייסים).
זו הפעם הראשונה שהגמדים ובילבו נתקלים בעדות ממשית, מוצקה, לקיומו של הדרקון. מהו מקורו של הדרקון הזה? מהיכן הוא מגיע?
דרקונים הם בריות עתיקות למדי במיתולוגיה האנושית. ניתן למצוא דרקונים במיתולוגיה כמעט אצל כל עם – מהסינים במזרח ועד הסקנדינבים במערב. הסיבה לכך נעוצה, כנראה, בניסיון להסביר את עצמות הדינוזאורים המאובנים שנתגלו לעתים. מדע הפלאונטולוגיה הוא מדע צעיר יחסית, שקיים רק מאמצע המאה השמונה-עשרה. מאובנים ועצמות גדולות של דינוזאורים, שנתגלו על ידי בני האדם, נחשבו כעצמות של 'ענקים' או 'דרקונים'.
האיזכור הקדום ביותר לדרקון מופיע במיתולוגיה האבוריג'ינית – דרקון הקשת שעדויות לו מופיעות בציור בן 40,000 שנים. במיתולוגיה הסינית הדרקונים מופיעים בשלב מוקדם, אפילו בתנ"ך מוזכרים דרקונים (התנינים הגדולים מספר בראשית) וגם במיתולוגיות האירופאיות היותר מוקדמות מככבים דרקונים.
ישנם מספר איזכורים של דרקונים במיתולוגיה הסקנדינבית, אך אלו הם דרקונים שאינם נושפים אש ואינם בעלי כנפיים. דרקונים "קלאסיים" מוזכרים מספר פעמים ובמיוחד הדרקון פאפניר, Fafnir, ששומר על אוצר.
גם ב'ביאולף', שמהווה מקור השראה בלתי נדלה לטולקין, במיוחד כשמדברים על ה'הוביט', יש דרקון – הדרקון שבסופו של דבר הורג את ביאולף.
בהרצאה שלו 'אודות סיפורי פיות' טולקין מתוודה שכילד הוא לא אהב את 'אי המטמון' או את 'עליסה בארץ הפלאות':
"אולם ארצם של מרלין וארתור היתה טובה מאלה, ועל הכל עלה הצפון בן בלי השם של סיגורד מהוולסונג ואדון הדרקונים כולם. ארצות אלה עוררו תשוקה עליונה. מעולם לא עלה בדעתי שהדרקון עומד בשורה אחת עם הסוס. ולא רק משום שבסוסים נתקלתי יום יום, בעוד שמעולם לא חזיתי בעקבותיה של התולעת. על הדרקון התנוססה בבירור תווית ממלכת הפיות. העולם המסתורי בו הוא מתקיים היה עולם אחר. פנטזיה, בריאת עולמות אחרים או הצצה לתוכם, זה היה לבה של ממלכת הפיות. תשוקתי לדרקונים היתה עמוקה. מובן שגופי הפחדני לא רצה לראות אותם בשכונה, מתערבים בעולמי הבטוח באופן יחסי, בו ניתן למשל לקרוא סיפורים בשלוות נפש ובלא חשש. ברם העולם בו ניתן אפילו לדמיין את 'פפניר' היה עשיר ויפה יותר, גם במחיר הסכנות."
(אודות סיפורי פיות, מתוך 'עץ ועלה' בתרגומה של מיכל אלפון, עמ' 53-54).
כפי שטולקין עצמו מעיד, עוד בהיותו ילד היה עבורו הדרקון תמרור ראשי לכניסה אל ממלכת הפיות. אין פלא, שבמיתולוגיה של טולקין הדרקונים ממלאים תפקיד חשוב.
הפעם הראשונה שבה אנו נתקלים באיזכור מפורש של דרקון במיתולוגיה הטולקינאית, היא בתיאור של 'שערי הלילה', המופיע בגרסה המוקדמת ביותר של המיתולוגיה שנכתבה בשנת 1916, אחד מהמבנים הנוראים והעצומים ביותר שבנו הואלאר:
Its pillars are of the mightiest basalt and its lintel likewise, but great dragons of black stone are carved thereon, and shadowy smoke pours slowly from their jaws.
(מתוך: 'Book of Lost Tales I' – 'The Hiding of Valinor', עמ' 216).
הדרקון כאן משמש למטרות הפחדה והטלת אימה. לא מדובר בדרקון אמיתי, אלא בצלם של דרקון.
מי ברא את הדרקונים? היכן הם נוצרו? במיתולוגיה המוקדמת טולקין מספק לכך הסבר ברור ביותר:
"Now those drakes and worms are the evillest creatures that Melko has made, and the most uncouth, yet of all are they the most powerful, save it be the Balrogs only. A great cunning and wisdom have they, so that it has been long said amongst Men that whosoever might taste the heart of a dragon would know all tongues of Gods or Men, of birds or beasts, and his ears would catch whispers of the Valar or of Melko such as never had he heard before. Few have there been that ever achieved a deed of such prowess as the slaying of a drake, nor might any even of such doughty ones taste their blood and live, for it is as a poison of fires that slays all save the most godlike in strength.
Howso that may be, even as their lord these foul beasts love lies and lust after gold and precious things with a great fierceness of desire, albeit they may not use nor enjoy them."
(מתוך: 'Book of Lost Tales II' –'Turambar and the Foalókë', עמ' 85).
בשלב הזה של המיתולוגיה, בשנת 1919-1917, מלקו (מלקור) יוצר את הדרקונים. הדרקונים אינם מכונפים עדיין, הם דומים מאד לדרקונים הלא מכונפים מהסאגות הנורדיות. כדאי לשים לב לתכונות שלהם: ערמומיים, חכמים, אוהבים מאד זהב.
מזכיר למישהו את סמוג? אבל גלומונד הוא תולע שוכן עפר וסמוג הוא מעופף.
הדרקונים המכונפים מוזכרים לראשונה בשנת 1930, כאשר טולקין מספר על אודות מלחמת החרון ב'קוונטה נולדורינווה' (הגרסה השניה):
"But Morgoth quailed and he came not forth; and he loosed his last assault, and that was the winged dragon.
Added later:
For as yet had none of these cratures of his cruel thought assailed the air."
באותה פסקה גם מצויין אנקאלאגון השחור לראשונה (וגם לאחרונה, הוא לא מופיע בגרסאות מאוחרות של המיתולוגיה), ומוזכרת גם העובדה ששני דרקונים מעופפים נמלטו למזרח.
(מתוך: 'The Shaping of Middle Earth': 'History Of Middle Earth 4': The Quenta §18 QII, עמ' 192).
גלומונד (שמו המוקדם של גלאורונג) מופיע בכל המיתולוגיה ובפרט בכל פעם שמוזכר טורין. טולקין ממשיך לאזכר שמקורו של גלומונד הוא ממורגות. מורגות יצר אותו, כמו גם את הבאלרוגים, האורקים ושאר המרעין בישין. כך למשל בטקסט 'Annals of Beleriand', שממוקם כרונולוגית בין השנים 1930-1934:
“but Morgoth ponders new devices, and bethinks him of Dragons”
(מתוך: 'The Shaping of Middle Earth': 'History Of Middle Earth 4': 'The earliest annals of Beleriand', עמ' 122).
הגישה הזו, לפיה מורגות יצר את הדרקונים, משתמרת עד לאחת הטיוטות האחרונות, שנכתבו לפני, או במהלך כתיבת ה'הוביט'. בטיוטה של 'The Lost Road', המגוללת את סיפור מפלת נומנור ונכתבה בשנת 1936-1937, הרנדיל שומע מאביו:
"And There were evil things also upon earth, made by Morgoth in the days of his dominion, demons and dragons and mockeries of the creatures of Ilúvatar."
(מתוך The Lost Road: H.o.M.E 5: The Lost road פרק 4, עמ' 71).
על בסיס כל הכתוב לעיל, אני מסיק שסמוג הוא אלמנט נוסף השאוב מהלגנדאריום – הוא עונה על מאפייני הדרקון, הוא משתלב יפה בלגנדאריום, ויתכן אף כי האזכור המפורש ב-Quenta §18 QII, של שני דרקונים שהצליחו להמלט למזרח, נעשה מתוך מחשבה על ה'הוביט'.
סמוג ענה, כמעט במדויק, על כל הקריטריונים של הדרקונים במיתולוגיה של שנת 1937. אך המיתולוגיה המשיכה להתפתח ועברה את אחד השינויים החשובים ביותר שלה. לאחר כתיבת 'שר הטבעות', הבין טולקין כי הרעיון שמורגות, עם כל עוצמתו וכוחו, יכול לברוא, מנוגד לתפיסה בסיסית ביותר שאוזכרה ב'שר הטבעות' והפכה למרכיב מרכזי בלגנדאריום. למעט האיזכורים ב'שר הטבעות' עצמו, בלגנדאריום שלאחר 'שר הטבעות' כבר ניתן למצוא את הלבטים של טולקין ואת הניסיונות שלו לתקן את המיתולוגיה בהתאם לתפיסה החדשה. על מנת להוכיח שטולקין שינה בפועל את הלגנדאריום, בקביעה שמורגות אינו יכול לברוא, אביא כאן ציטוט הנוגע לגלאורונג:
ב'נארן אי כין הורין', שנכתב בשנות החמישים ומופיע ב'סיפורים שלא נשלמו', ישנה פסקה המתארת כיצד ניינור הביטה לראשונה בגלאורונג. במקור נכתב:
“The Fell spirit of Morgoth, who made him”
מקור המשפט הזה ב'קוונטה נולדורוניווה' (H.o.M.E 4: §13), שמשתייכת, כאמור, לתקופה הקודמת ל'שר הטבעות'.
אך המשפט הזה הודגש בעפרון ובשוליים טולקין כתב ש:
“Glaurung must be a demon [???contained in a worm form]”
לפיכך כריסטופר טולקין שינה את המשפט ל:
"ונוראות היו הן, שכן נמלאו ברוחו הנוראה של מורגות אדוניו"
('סיפורים שלא נשלמו' בתרגום עמנואל לוטם, עמ' 134).
[מתוך ,The War of the Jewels: H.o.M.E 11: 'The Grey Annals' הערה 307]
השינויים האלו, שממבט ראשון נראים מייגעים למדי, מראים כיצד התפיסה של טולקין את הרוע כבורא השתנתה והתפתחה. טולקין שינה את המיתולוגיה, וזאת מבלי להתחשב ב'הוביט' ובסמוג, שבעידן שאחרי כתיבת 'שר הטבעות', נותר כסרח עודף וכזכר למיתולוגיה המוקדמת.
בגרסאות המאוחרות יותר של הלגנדאריום אי-אפשר לשלב את סמוג בעלילה, עם כל הרצון הטוב, עצם המצאותו סותרת את התפיסה לפי הרוע אינו יכול ליצור. גם בחינה של הטקסט ב'הוביט' שוללת את התירוץ הקלוש שסמוג יכול להיות מאיא.
לפנינו, אם כן, עוד סתירה משמעותית בין ה'הוביט' ללגנדאריום. הסקת מסקנות על הדרקונים בלגנדאריום על פי ה'הוביט' אינה מדויקת, במקרה הטוב. כאשר אנו בוחנים את הדרקונים בלגנדאריום, עלינו לשכוח את סמוג ואת 'ההוביט' ולהתמקד בגרסאות המאוחרות, בהן טולקין טוען שגלאורונג יכול להיות רק מאיא.
