קדחת טולקין

תוך שנה יצא "הוביט", ספר הילדים של טולקין, בשני תרגומים עבריים שונים. בדצמבר יופיע הכרך הראשון לטרילוגיה הגדולה שלו, "שר הטבעות", בתרגום עברי. הפרופסור טולקין הוא האשף האנגלי מספר אגדות-קסמים לדורנו הציני ומוכר את ספריו במיליוני עותקים. האם תיכבש גם ישראל לשחרזדה מודרנית זאת?

מאת: מיכאל אוהד
תמלול דיגיטלי: פי סאורון
תחקיר והגהה: לילי יודינסקי

מתוך: מוסף הארץ, הארץ, 16.9.1977, עמ' 16-17
* התעתיק ושמות הספרים המתורגמים נשמרו כפי שהיו במאמר המקורי

ישראל טרם נדבקה בקדחת טולקין. הכרך הראשון של הגדול בספריו "שר הטבעות" עומד להופיע בתרגום עברי בדצמבר. אך הנחמד בהם כבר הופיע בשני תרגומים שונים אצל אותו מו"ל – זמורה – ביתן – דותן); גם פרשה זו אופיינית לכוחו המהפנט של טולקין. מעשה בחבורה של טייסי חיל-האוויר הישראלי שנפלו בשבי המצרים וישבו בכלא עבסייה בקהיר בשנים 1973-1970. שמונה חודשים אחרי נפילתם בשבי. נשלח אל אחד מהם מארה"ב ספר-כיס ושמו "הוביט", לא בלש, לא פורנו אלא – אגדת ילדים.

הם קראו אותו בזה אחר זה והתאהבו בו. מחברו, ג'ון רונלד רעואל טולקין, טען תמיד כי היפות באגדות עוסקות בהרפתקאות ולא בפֵיות, וכי המוצלחים בספרי הילדים הם אלה המלהיבים את האבות. עם זאת, קשה לראות קבוצת טייסים שבויים מתאהבים בספר הפותח במשפט: "בחור באדמה גר לו הוביט". שמו של הוביט זה הוא בילבו והוא קטן אפילו מגמד, אוהב דשאים ועצים אוהב לעשן מקטרת ולאכול חביתה לארוחת-בוקר. בעל כורחו מסתבך יצור נוח זה בהרפתקה עם שדים ורוחות, טרולים ועכבישים, חודר למאורתו של סמוג הדרקון הנורא, שגזל מידידיו את אוצרם וחוזר לביתו, ביום שקרוביו החמדנים עורכים בו מכירה פומבית.

מדוע קוסמות הרפתקאות ההוביט זה ארבעים שנה (הספר יצא לאור לראשונה ב-1937) לילדי העולם ולאבותיהם (אך לא לילדות העולם ולאמהותיהם). בילבו בגינס הזעיר מתמודד בזה אחר זה עם כל יצורי האימים של הפולקלור הצפוני, אך הוא אנגלי לא פחות מהדוקטור דוליטל וגיבורי "הרוח בערבי הנחל": הוא אוהב את ביתו ואת גנו, חושב על אוכל ברגעים קריטיים ביותר, מבקש היגיון והגינות כשהאחרים מדברים על קרב ונקמה.

הפרופסור טולקין עצמו הזדהה לא-פעם עם פרי דמיונו שהעסיקו עשרים שנה: "לאמיתו-של-דבר. אני עצמי הוביט בכול, פרט לקומתי. גם אני אוהב דשאים ועצים ישנים. גם אני מעשן מקטרת, אוהב אוכל אנגלי פשוט (שלא נשמר במקרר) ומתעב את המטבח הצרפתי. גם אני מעז ללבוש חזיות פרחוניות בימים אפורים אלה. גם לי יש הומור פרימיטיווי העשוי להרגיז אפילו את חסידי. גם אני הולך לישון מאוחר ומשתדל לקום מאוחר, אם נותנים לי. ואינני מרבה להסתובב בעולם".

היום כשעולם ומלואו רוכב על גל של ההוביט, כשעבודות דוקטור מנתחות את עולמו, גם נמצאו חוקרים היודעים להסביר את שמו: אין זאת כי שמו הושאל מיצור חביב במיוחד על האנגלים רביט (שפן). טעות, משיב הפרופסור, הוביט הוא צאצאו של בביט, הזעיר בורגני שפרסם הסופר האמריקאי סינקלר לואיס בשנות העשרים. טולקין, הרגיל לשחות נגד הזרם, מגלה תכונות מופלאות דווקא בזעיר-בורגני (אלא שאצלו הוא מתגורר בכפר ולא בכרך): אפשר שהוא חי בין ארוחה לארוחה, בין מקטרת למקטרת – אך בשעת סכנה הוא מגלה משאבים נסתרים של אומץ-לב, כוח-סבל והקרבה עצמית.

מיתולוגיה פרטית

בחזרה אל הטייסים הישראליים, שנפלו בשבי מצרים ובשבי קסמיו של שוחר השלום הפעוט, היוצא למסע הרפתקאות. הספר עבר מיד ליד. לאחר שקראו בו כולם החליטו, לשם שעשוע, לתרגם כמה ממשחקי הלשון והפזמונים ששיחזר טולקין בסיפורו. לבסוף תרגמו אותו פרקים-פרקים בעבודת צוות. כעבור שלוש שנים שבו מן השבי עם שבע מחברות מצריות עבות-כרס ובהם "הוביט" עברי – ואז גילו, למרבה אכזבתם, שמשה הנעמי הקדימם וכבר הוציא תרגום עם ניקוד לילדים. והיה זה חיל האוויר שמימן את הוצאת התרגום השני.

אינני יודע אם ילדי ישראל (ואבותיהם) כבר הספיקו להתאהב בבילבו ואם שני התרגומים נחטפים בחנויות. שניהם יפים, אם כי שונים, ושניהם רחוקים מלהיות אידיאליים. טולקין מקשה על מתרגמיו, דרך משל: בילבו וחבריו הגמדים, נתקלים בדרכם בשני עמים. לאחד קוראים הטייסים המתרגמים בשם "אֶלף", לשני "גובלין" וזה אינו עברית אלא העתקת השם הלועזי באותיות עבריות. אצל משה הנעמי "אֶלף" הוא שדון ו"גובלין" הוא שד. זה מבלבל, בייחוד כשהשדים אוסרים מלחמה על השדונים. למעשה, האלף קרוב יותר לפייה, אך אין זו פייה ממין נקבה, כמו טיטניה ב"חלום ליל קיץ" אלא, פייה ממין זכר, כמו המלך אוברון. ואילו "גובלין" איננו שטיח קיר אלא בן החושך, שדון אמיתי.

בטרילוגיה הגדולה "שר הטבעות" מגיש הפרופסור טולקין למתרגמיו אגוזים קשים הרבה יותר לפיצוח. כאן הגשים את חלומו הישן ויצר עולם שלם מאוכלס אלף ואחד יצורים דמיוניים, אך מוחשיים ביותר: פיות ממין זכר ממשיכות להילחם בעוז לצד ההוביט. לשדים ניתן שם חדש: "אורקים". ובכך לא די, בעולם מופלא זה מתגורר גם "באלרוג" (יצור אימים הפולט אש ותמרות עשן); אנט (אילן עתיק-יומין היודע לדבר ויוצא לקרב בחוטבי העצים). שר הטבעות מבלבל ומהפנט את אויביו באמצעות "פלאנטיר", כדור בדולח המעביר מחשבות והוראות למרחקים, לכוחות החושך ולכוחות האור סיסמאות משלהם ולחשים משלהם. ורק גנדלף הקוסם הגדול מבין את כולם, וכמו שחוקרי הומרוס ושייקספיר הוציאו קונקורדנציות, לא הסתפקו חסידי טולקין במחקרים ודוקטורטים וב"בן הלוויה של טולקין" אתה מוצא את כל גיבוריו מפלצותיו, אוצרותיו, לחשיו, וצמחיו של הפרופסור, מסודרים בסדר אל"ף בי"ת ומוסברים ב-530 עמודים. ככה ייעשה לאיש המעז להמציא באמצע המאה הממוכנת שלנו מיתולוגיה שלמה, המתמודדת עם אולימפוס היווני מזה ועל וואלהאלה הצפונית מזה.

מי האיש המופלא שפיצל את ציבור הקוראים (ולא רק בארצות האנגלו-סכסיות) למחנה גדול של חסידים נלהבים, הבולעים את אגדותיו כאילו היו סיפורי ג'יימס בונד, ומחנה זעיר אך תוקפני של שוללים, הרואים בגל החדש (למעשה הוא רחוק מלהיות חדש; לראשונה הציף את הולם לפני תריסר שנים, והוא ממשיך לגעוש אופנה אנטי-ספרותית) כמיהה של מבוגרים שלא התבגרו ל"ספר ילדים שיצא מגדרו", כפי שהגדיר המבקר האמריקאי אדמונד וילסון את "שר הטבעות".

כשאני מזדמן ללונדון אני נכנס לחנות הספרים הגדולה בעולם פויילס, ובודק מה התחדש בארון המוקדש לטולקין. את "ההוביט" אפשר לרכוש בחצי-תריסר הוצאות שונות עם עיטורים (של טולקין עצמו) ובלי עיטורים. "שר הטבעות" הופיע במהדורת-פאר בכריכת-עור ובשלוש הוצאות כיס לפחות (האחת נפסלה על-ידי הפרופסור בשצף-קצף). מחסידיו דרש לקנות רק את ההוצאות הרשמיות ולהמליץ עליהן לפני ידידיהם. אתה יכול לרכוש קובץ סיפורים של טולקין ובמחזה של "שר הטבעות" (על ארבע תקליטים ארוכי-נגן) לשמוע את הפרופסור קורא ומזמר על חביביו ההוביטים (הוא שחקן מרשים). מדף מיוחד מוקדש לפירושים ומחקרים ומילוני טולקין. הקיץ, ארבע שנים אחרי פטירת האיש הגדול, הופיעה ביוגרפיה רשמית – וחשוב מכל: ספרו האחרון שהעסיקו 55 שנה. זה "סילמאריליון", הספר שחסידי טולקין מצפים ו בכל ארצות תבל, מאז גילו את "שר הטבעות".

ג'ון רונלד רעואל טולקין (שם משפחה גרמני ופירושו: נועז על כדי שיגעון) נולד ב-1892 בדרום-אפריקה, אך למאבק השחורים בלבנים לא נועד תפקיד בפולקלור שלו. בן ארבע הובא לאנגליה. דשאיה המוריקים, פונדקיה העתיקים ואילנותיה האהובים סיפקו לו את הנוף לאגדותיו. מאחר ש"שר הטבעות" ראה אור רק אחרי מלחמת-העולם השנייה, קמו פרשנים שמצאו בו משל לזוועת ימינו. מיהו סורון מלך החושך ונסיך הטבעות אם לא היטלר ואולי – סטאלין? הפרופסור אמנם נמנה עם השמרנים האנגלים שתיעבו את הרודן הרוסי עוד יותר מאשר את הרודן הגרמני (הוא אומר זאת במפורש במכתב שכתב בימי פגישת צ'מברליין עם היטלר במינכן), אך הוא תיעב משלים פוליטיים ואלגוריות למיניהם. הוא ביקש ליצור לעצמו עולם ססגוני משלו, בדומה לעולמות שיצרו הומרוס ב"איליאדה" וב"אודיסיאה" ובלזק ב"קומדיה האנושית". אין צורך להדגיש שהשוואה זאת אינה "תופסת": בניגוד להומרוס ולבלזק לא הסתמך טולקין על עולם ריאלי אלא התחיל מאל"ף בי"ת וברא גיאוגרפיה חדשה (את המפות צירף לספרים), היסטוריה חדשה (עם כרונולוגיה ותאריכים) ופולקלור חדש.

מלחמת-העולם השנייה לא סייעה לבריאת עולם דמיוני זה. העולם האהוב על טולקין, מולדתם של ההוביטים החביבים, הוא עולמה הקסום של אנגליה הכפרית בסוף המאה שעברה, עולם שאווירו טרם זוהם על ידי ארובות ומכונות דיזל. "אנגליה היפה והירוקה" (והשמרנית) של שירי ויליאם בלייק, בחפץ-לב היה מחזיר את מחוגי-ההיסטוריה לאחור במאה שנה לפחות. עד שמלאו לו עשר שנים לא ראה מכונית ובוינציה שאין בה מכוניות, הרגיש כבגן-עדן. בעולמו של טולקין אין מכונות (אם יש – הן משרתות את אדוני החושך). גיבוריו, בילבו ופרודו אינם עשירים גדולים, אך אין הם חסרים דבר, וכיאה לבעלי-אחוזה אנגליים, אינם יוצאים לעבוד, סם, משרתו המסור של פרודו, הדמות המלבבת ביותר בטרילוגיה, פונה אל פרודו בלשון "מיסטר פרודו, סר". בעולם ההוביטים והטבעות אין מכונות דיזל וגם השביתות נעדרות.

בשתי אצבעות

בניגוד לבילבו ופרודו בגינס, לא היה טולקין בעל אמצעים. בהקדמה ל"שר הטבעות" הוא אומר שנאלץ להדפיס את כתב-היד האין סופי (מיליון וחצי מיליון מלים) לא פעם אחת אלא כמה פעמים, ובשתי אצבעותיו, הוא לא היה יכול להרשות לעצמו לשכור כתבנית.

הוא היה "משוגע" לשפות ובאוקספורד התמחה באנגלית העתיקה. הוא לא הסתפק באנגלית אלא למד קלטית, פינית ואיסלנדית. השמות הוואלשיים הישנים על קרונות פחם החדשים הלהיבו אותו לא פחות מן האפוס הלאומי של הפינים. כל הימים התקנא בעמי הצפון על שיש להם מיתולוגיות עתיקות, שהניבו פירות ב"אֶדה" ו"בקלאוואלה". לאחר תום לימודיו חזר כמרצה ותלמידיו לא שכחו לעולם באיזה להט דיקלם באוזניהם את שירת "באוֹוולף" באנגלית עתיקה. חסידי ה"הוביט" יודעים שלפחות אפיזודה אחת, המעשה בדרקון ואוצר הזהב, הושאלה מ"באוֹוולף".

ניסיונו הראשון בהמצאת מיתולוגיה חדשה נעשה ב"סילמאריליון". ב-1917 התחיל לעבוד על הספר וברא עולם קדמון שיש בו יותר כוחות חושך ואור, שדים ורוחות מאשר על הר אולימפוס היווני ובטירת ואלהאלה הגרמנית. בטרם גמר לכתוב את "סילמאריליון" סיפר לילדיו (שלושה בנים ובת אחת) את המעשייה על ההוביט הפעוט והנועז. ואכן: בצורתו המודפסת מורגשת שנולד כ"תורה שבעל פה".

לאחר שהדפיסו (בשתי אצבעותיו) הציעו למו"ל סטנלי אנווין, "הנראה בדיוק כאחד הגמדים שלי, אם כי איני סבור שהוא מעשן", הספר יצא לאור ב-1937, ואנגליה, מולדתם של כמה מספרי הילדים החשובים בספרות ("אליס בארץ הפלאות, "פיטר פן", הרוח בערבי הנחל", "ספר היער", "דוקטור דוליטל", שלא לדבר על ספרים שנועדו למבוגרים, אך אומצו על-ידי הילדים כמו רובינסון קרוזו וגוליוואר) התאהבה בהוביט. ההצלחה היתה גדולה על כדי כך שסטנלי אנווין הזמין המשך לחג-המולד הבא, המו"ל ואף הסופר לא העלו בדעתם שייצאו 18 שנה, עד ש"ההמשך" יצא לאור.

בטרילוגיה מביע הפרופסור את דעתו כי לטבעת הקסמים רצון משלה ואישיות משלה. היא נוטשת אדון שאינו לרוחה ובוחרת באחר. הרומן נהג כטבעת הקסמים: התמרד ביוצרו והתפתח כרצונו. ייתכן ש"הוביט" הוא ספר לילדים מגיל שמונה עד גיל שמונים, אך כשיצא הכרך הראשון של "שר הטבעות" בסוף השנה, בתרגומה העברי של רות לבנית, לא הייתי מייעץ להורים לקנות את הספר לבניהם בני השמונה, כי לא יבינו אותו. ספר יוצא-דופן זה נועד לגילאי 120-12.

קראתי את "שר הטבעות" על שלושת כרכיו חמש פעמים, מאז גילית אותו לפני תריסר שנים. מהדורת-כיס אחת התפוררה בין אצבעותיי וכבר רכשתי שנייה. ואם כי אני מכיר הרבה משפטים על-פה, יש שאני מוריד את אחד הכרכים מן המדף, כדי לרענן את זיכרוני. "שר הטבעות" נבדל מכל ספר אחר שקראתי, כשם ש"טבעת הניבלונג" של ואגנר נבדלת מכל אופרה ששמעתי. טולקין עצמו אינו מקבל את ההשוואה: "פה טבעת ושם טבעת. שתיהן עגולות ודמיון אחר אין ביניהן".

"שר הטבעות" צמח מתוך פרק אחד ב"הוביט". שם תועה בילבו המסכן בחשכת המנהרות, מוצא טבעת, שם אותה בכיסו ומנהל משחק חידות על החיים ועל המוות עם בעלה האמיתי של הטבעת. מפלצת קטנה וזדונית בשם גולום. תוך כדי המשחק מסתבר לו מה טיב האוצר שזכה בו: מי שעונד אותה על אצבעו רואה ואינו נראה.

ייחודו של טולקין בכך שקם במאה שאינה מאמינה באגדות, המציא מיתולוגיה חדשה ולא אבסורדית, כזו של קפקא, אלא מוחשית וריאליסטית לגמרי. אתה רואה בעיניך את כתובת האש על טבעת-הקסמים, כמו שאתה רואה את עינו האדומה של סורון, שר הטבעות עוקבת מתוך הערפילים אחר אויביו. טולקין הוא קודם-כל מספר גדול, ומשום כך הוא מטפל ביצירי-דמיונו ביד אוהבת. גולום הרודף אחר הטבעת בכל שלושת הכרכים אמין לא-פחות מקווילם או פייגין של דיקנס.

אם כי הוא מספר על עצי-ערבה עתיקי-יומין הבולעים הוביטים הישנים בצילם ועל נשרים המתערבים בעלילה, על טבעת המעניקה לא רק חיי נצח אלא שלטון טוטאליטרי ועל מנורה זהובה המדבירה את מפלצות החושך – דמויותיו ריאליסטיות בהרבה מד"ר נו או מגולדפינגר, אפשר שלמד את התחבולה מקודמו ה.ג'י. וולס ששתל רואה ואינו נראה בפונדק כפרי, הוריד את אנשי המאדים לכדור הארץ והצמיח אורכידיאות צמאות לדם בחממת-זכוכית? גם פה גם שם הזוועות ריאליסטיות וברור לי כי ילד שישמע את הסיפור על שאֵלוֹב, העכביש הענק במנהרה, לא ייטיב לישון באותו לילה.

אך טולקין אינו דיקנס ואינו וולס. טולקין הוא משוגע לדבר. על כן שם בפי גיבוריו שירים עתיקים שהמציא ושיחזר באנגלית (המזכירה לפעמים את תרגום התנ"ך שהוזמן על ידי המלך ג'יימס, אם כי בילבו, פרודו וידידיהם משוחחים בשפת הרחוב של ימינו), לחשים וקללות בשפת הפיות או בשפת הגמדים. איני ערב לכם שתקראו את "שר הטבעות" חמש פעמים, כמוני, ייתכן שתתייאשו ממנו בטרם תגיעו לפרק השלישי. הפרופסור הבין כי אין טעם לשכנע קוראים שאינם סובלים נסים ונפלאות, והגיב על ההשמצות בחרוז: "עם שר הטבעות/ יהיו לכם צרות/ אפשר שתאהבוהו מאד/ ואפשר שתגיבו בקללות".

בדומה ל"הוביט" נפתח גם "שר הטבעות" בחינגא וזלילה (בילבו חוגג את יום הולדתו ה-111!) אז יצא בילבו עם חבורת גמדים להחזיר את האוצר שנגנב על-ידי הדרקון סמוג. הפעם יוצא אחיינו פרודו בחברת גנדלף הקוסם וכמה הוביטים נאמנים, להיפטר מטבעת הקסמים המסכנת את שלום העולם. גם אצל ואגנר מביאה הטבעת שררה ומוות. אך הטבעת של טולקין מכרסמת בנפשו של העונד אותה והשפעתה על בילבו, פרודו ובייחוד גולום (הדמות המרתקת ביותר בטרילוגיה) מעוררת צמרמורת.

ושוב: קסמו המיוחד של אפוס יוצא-דופן זה הוא בבחירת הגיבור: פרודו נשאר הוביט זעיר-בורגני, הממשיך לחלום על מיטתו ועל גנו, וגם כשהוא מאלף את גולום, החוזר מעולם השכחה, נמלט מפני תשעת-הרוכבים של שר הטבעות וחוזר סחור-סחור כאודיסוס למולדתו, מגלה שהאויב השתלט עליה בהעדרו, מחזיר את גן-העדן המוריק לקדמותו, מוציא את דודתו החמדנית והקנטרנית ממרתפי העינויים ומשרתו סם שותל עצים חדשים במקום העתיקים שנגדעו. סיפור הרפתקאות והזוועות מסתיים באידיליה. ההעזה השתלמה, האויב מוגר, מדינת ההוביטים משגשגת וילדיהם זוללים תות שדה בשמנת שלוש פעמים ביום.

הפרופסור כאליל

לספר יוצא דופן זה נועד גורל יוצא-דופן. כתיבתו נמשכה תריסר שנים. כשהושלם נדד ממו"ל למו"ל עד שאנווין, מי שהוציא את ה"הוביט", הסכים להדפיסו, בתנאי שהפרופסור יוותר על שכר-סופרים ויסכים להסתפק בחמישים אחוז מן הרווח הנקי. המו"ל הזהיר היה משוכנע שהטרילוגיה האין-סופית, שאינה ספר ילדים וגם לא רומן למבוגרים, לא תכניס לו פרוטה. הספר התקבל בהתלהבות אצל סופרים כאודן וריצ'רד יוז ובזלזול אצל מבקרו של "אובזרוור" אדווין מיור, שטען כי גיבוריו ומפלצותיו של הפרופסור טרם טעמו מפרי עץ הדעת, ומשום כך לא הגיעו לגיל ההתבגרות ולא גילו את המין (ביקורת מוצדקת). הספר קסם לקהל מצומצם של חסידים – עד שהתלקחה בארה"ב מלחמת ספרי כיס בין הוצאות "אקר" (שהדפיסה אותו בלי לבקש רשות מן המחבר) והוצאות "בלנטיין" (שזכתה הראשונה להדפיס את המפות, את ההקדמה ואת התוספות הכרונולוגיות).

הסטודנטים גילו את טולקין בכריכה הרכה של "בלנטיין" ובאמצע שנות השישים התחיל להתחרות ב"זאב הערבה" של הסה וב"בעל זבוב" של גולדינג. קשה לדעת מה לטולקין אצל הסה וגולדינג (או אצל נביא-הסמים אלן גינזבורג) אך עובדה: כפתורים עם הסיסמא "פרודו חי" התחרו בכפתורי "צ'ה גווארה חי". הגל יצא מן הקמפוסים וסחף את המערב, הספר תורגם להולנדית ושוודית ויפאנית. חסידים אמריקאים צלצלו לפרופסור בשלוש לפנות-בוקר, בלי להתחשב בהבדלי הזמנים שבין היבשות, כדי לברר פרטים מסוימים על האנטים או האורקים, כאילו היה המדובר בוויקינגים או אשורים עתיקים. קשה להגיד שטולקין, שהזדהה עם פרודו השתקן ועם סם הביישן שש להיות אליל – "אך אפילו חוטמו של הצנוע האלילים אוהב את ריח הלבונה", חייך.

"הוביט" ראה אור ב-1937. "שר הטבעות" – ב-1955.

בן 66 יצא הפרופסור לגמלאות, עשיר ומפורסם, והבטיח לסיים סוף-סוף את ה"סילמאריליון", שהעסיקו מאז 1917. ציבור הקוראים הבין-לאומי המתין בקוצר-רוח לסם החדש, אך השנים חלפו ו"סילמאריליון" איננו. טולקין פרסם סיפור קצר פה סיפור קצר שם, גילה טעויות בטרילוגיה ותיקן אותן. כמו כן, פסל את פרשניו: לא, הוא לא כתב את "שר הטבעות" כדי להילחם במזהמי הסביבה (אם כי שנא אותם), לא, האורקים המרושעים אינם מסמלים את הנאצים ולא את הבולשוויקים, לא הוא אינו סבור כי פרודו ניצח במלחמת הטבעות, כל מלחמה מסתיימת בתבוסה, (ראה 1945), ולאחר התבוסה נמשכת המלחמה. כן, הוא מאושר אם מתייחסים אל ספרו כאל היסטוריה. אפילו היסטוריה דמיונית עדיפה על אלגוריה.

טולקין מת לפני ארבע שנים בן 81 ו"סילמאריליון" הבלתי-גמור עבר בירושה לבנו כריסטופר, ששמע סיפורים אלה מפי אביו חמישים שנה קודם-לכן. לפני חודש יצא לאור האפוס המיוחל. השבוע בלעתי אותו – והתאכזבתי. "סילמאריליון" אינו "שר הטבעות" חדש ואף לא "הוביט" חדש. זה חומר-גלם מיתולוגי שזור פרטים ושמות, העשוי אולי לעניין את החוקרים, אך לא את מיליוני חסידי טולקין, הצמאים להרפתקה חדשה מפרי עטו של האשף, שידע להפוך אגדות למציאות.



צילום המאמר המקורי

אודות:

המאמר נכתב על ידי מיכאל אוהד והופיע לראשונה ב-16 בספטמבר 1977, במוסף עיתון הארץ עמודים 16-17.

תחקיר והגהה ע"י לילי יודינסקי. הועבר למדיה דיגיטלית ע"י פי סאורון. הובא לפרסום על ידי עמוס בן ישראל.

* התעתיק ושמות הספרים המתורגמים נשמרו כפי שהיו במאמר המקורי

העתיק מכול ללא-אב: סודו הנורא של טום בומבדיל

טום בומבדיל הזקן. אולי הדמות הפחות אהובה בשר הטבעות. טיפוס ילדותי שחסידי הספר לא אוהבים עד כדי כך שלא ממש אכפת לרובם שהוא נעדר מכל הגירסאות הקולנועיות של הסיפור. ועדיין, אפשר לראות את בומבדיל באופן אחר, תוך התבססות רק על מה שכתוב בספר עצמו, ולקבל תמונה שונה מאד של הטיפוס המשעשע הזה.

מה ידוע לנו על טום בומבדיל? הוא שמן ועליז ומחייך כל הזמן. הוא ידידותי וחברותי ותמיד מוכן לעזור לעוברי-אורח במצוקה.

רק שלא ייתכן שמשהו מכל זה הוא אמת.

חשבו על כך: לפי דבריו שלו-עצמו (ולפי הידע של אלרונד, שמפתיע עד כמה הוא רופף) בומבדיל חי ביער העתיק מלפני בואם של ההוביטים לפלך. מלפני הולדתו של אלרונד. מאז הימים הכי מוקדמים של העידן הראשון.

ועם זאת, אף הוביט לא שמע עליו מעולם.

בומבדיל מתגלה לעיני פרודו וחבריו בדמות שהיא מעין הוביט בגדול. הוא אוהב אוכל ושירים וחרוזי-שטות ושתיה וחברה. כל הוביט שהיה רואה אדם כזה היה מספר עליו סיפורים. כל הוביט שטום היה מציל אותו היה שר עליו שירים ומספר עליו לכל. ועדיין מרי – אשר מכיר את כל תולדות באקלנד וערך גיחות רבות לתוך היער העתיק – מעולם לא שמע על טום בומבדיל. לפרודו וסם – שקראו בשקיקה את כתביו של בילבו הישיש – לא היה מושג שקיים יצור שכזה, עד שהופיע בפניהם. היער העתיק, בעיני כל ההוביטים בפלך, הוא מקום אימה ופחד – לא מקום-משכנו של זקן עליז ושמן שחולק את מאכלי שולחנו בנדיבות מפתיעה.

אם בומבדיל אכן שכן ביער העתיק כל הזמן הזה – בבית שמרוחק מבאקלנד פחות מעשרים מילין – הגיוני לטעון שמעולם לא התגלה בפני אף הוביט נודד לפני-כן, ובוודאי שלא הציל אף אחד ממוות. בכל 1,400 השנים מאז ההתיישבות בפלך.

מה ידוע לנו על טום בומבדיל? הוא אינו כפי שהוא נראה.

אלרונד, חכם-המסורה הגדול ביותר של העידן השלישי, מעולם לא שמע על טום בומבדיל. אלרונד רק מודע במעורפל לכך שפעם היה מישהו בשם יארוואין בן-אדר ("העתיק מכול ללא-אב") שייתכן והוא-הוא בומבדיל. ועדיין, הדרך הראשית בין ריבנדל לנמלים האפורים עוברת לא יותר מעשרים מילין מביתו של בומבדיל, בית שניצב בפאתי היער העתיק ביותר בארץ התיכונה. האם אף בן-לילית לא שוטט מעולם ביער העתיק או נתקל בבומבדיל בכל אלפי השנים האלה? כנראה שלא.

נראה שגאנדלף יודע יותר, אבל את הידע שלו הוא שומר לעצמו. במועצת אלרונד, כשמציעים לשלוח את הטבעת לבומבדיל, גאנדלף שולף רשימת סיבות מגוונת להפליא מדוע לא לעשות זאת. לא בטוח שאף אחת מהן היא הסיבה האמיתית.

עכשיו, כשהוא משוחח עם פרודו, בומבדיל רומז (אך מתחמק מלומר זאת במפורש) שהוא שמע על בואם מהאיכר מאגוט ומבני-הלילית של גילדור (שאת שניהם פרודו תיאר זה-עתה).
אבל גם זה לא הגיוני. מאגוט גר ממערב לברנדיוויין, נשאר שם כשפרודו עזב, ומעולם לא ידע אפילו שפרודו עומד לעזוב את הפלך. ואם אלרונד לא יודע דבר על בומבדיל, איך ייתכן שהוא ידיד של גילדור?

מה ידוע לנו על טום בומבדיל? הוא משקר.

שאלה: מהו המקום המסוכן ביותר בארץ התיכונה? במקום הראשון זוכים מכרות מוריה, מעונו של הבלרוג, אבל מהו המקום השני המסוכן ביותר? ארצו של טום בומבדיל. בהשוואה אליה, מורדור היא ארץ בטוחה ומאורגנת-היטב, בה יכולים שני הוביטים, חמושים בנשק קל בלבד, לשוטט במשך ימים מבלי לפגוש דבר מסוכן יותר מעצמם. אך היער העתיק וגבעות הכוכים, שניהם חלק מארצו של טום, מלאים בסכנות שיעמידו במבחן כל אחד מהאחווה מלבד, אולי, גאנדלף.

עכשיו, ידוע ומבוסס בקנון הטולקינאי שבריות קסומות רבות-עוצמה מטביעות את חותמן על מקום משכנן. לוריין תחת שלטונה של גלאדריאל היא מקום של שלווה ושל אור. מוריה, לאחר שהתעורר הבלרוג, היא מקום אימה אליו נמשכו יצורי-רשע פחותים בעוצמתם. בדומה לכך, כשסאורון שכן ביעראופל המקום הפך שטוף-רוע ומשכן למפלצות.

וישנה ארצו של טום בומבדיל.

ההוביטים יכולים לחוש בשנאה הטמונה בכל העצים ביער העתיק. כל עץ במקום הזה הוא הואורן שוחר-רעה, השונא את המין האנושי. כל עץ ועץ. וכוכי-הקבורה של המלכים העתיקים, השוכנים בסמוך, חוּללו, ושוכנים בהם רפאי-כוכים. לבומבדיל הכוח לשלוט או לגרש את כל היצורים האלה, אך הוא אינו עושה כן. תחת זאת הוא נותן להם מחסה מפני בני-אדם וכוחות אחרים. דברים מרושעים – ורק דברים מרושעים – משגשגים בתחום-שלטונו. "טום בומבדיל הוא האדון," אומרת גולדברי. ונתיניו הם הואורנים שחורים ורפאי כוכים.

מה ידוע לנו על טום בומבדיל? הוא אינו הדמות המיטיבה שהוא מתיימר להיות.

טום מופיע בפני נושא-הטבעת בדמות ידידותית ושמחה, כדי לחקור אותו ולבחון אותו ולתת לו ולחבריו חרבות שיכולות להרוג את משרתיו של כוח מרושע אחר. אך הוא פועל מתוך מניעים משלו.

חשבו על זאת: נאמר יותר מפעם שעצי-הערבה הם העצים החזקים והמרושעים ביותר ביער. אולם בקטע השיר שבומבדיל מלמד את ההוביטים להשתמש בהם כדי לזמן את בומבדיל עצמו נכללת השורה "חי קנה וערבה"[1]. הערבות הן חלק מעוצמתו של בומבדיל והן אמצעי לזמן אותו. הן שואבות את כוחן מהנהר המקולל וויתיווינדל, מרכז כל הרוע ביער.

ומעיינות הוויתיווינדל הם בדיוק על-יד ביתו של טום בומבדיל.

ויש לנו גם את גולדברי, "בת-הנהר". היא מוצגת כאשתו של בומבדיל, ברייה יפהפיה ומלכותית לאין-שיעור אשר מקסימה ומושכת את ההוביטים. נרמז שהיא רוח של מים, והיא יושבת וסורקת את שיערה הארוך והזהוב כמנהג בתולות-הים. (כדאי לזכור שבתולות-הים נחשבו במקור למפלצות, יפהפיות מעל פני המים, חלקלקות ומזוויעות מתחתם, מפתות מלחים שיטבעו וייטרפו.) אך אני טוען שמשמעות השם היא כי בצורתה האמיתית, גולדברי ניזונה מן הנהר – כלומר, מהוויתיווינדל הידוע לשמצה ברשעותו.

בסיפורי-עמים ובאגדות (כשפי שטולקין ידע היטב) ישנם סיפורים רבים על יצורים היכולים ללבוש צורת-אנוש אך צורתם האנושית תמיד מכילה רמז לטיבם האמיתי. אז מה עשויה גולדברי להיות? היא גבוהה ודקה – בפרט, היא "דקה כענף ערבה"[2]. היא לובשת שמלה ירוקה, ויושבת בין כדים של מי נהר מוקפת במסך שיערה הזהוב. אני טוען שהיא עץ ערבה ששינה צורתו לדמות אנושית, הואורן מרושע כמו סב-הערבה הישיש ממנו נמלטו ההוביטים זה-עתה. אם אין היא בעצם אותו עץ עצמו.

אם כך, אם זו האמת, מדוע מציל בומבדיל את נושא-הטבעת ואת חבריו ומסייע להם? משום שהם יכולים להביא למפלת סאורון, שר האופל הנוכחי של הארץ התיכונה. בנפול סאורון ייפלו שאר הטבעות והקוסמים ובני-הלילית יעזבו את הארץ התיכונה, ובעל העוצמה האדיר היחיד שיישאר יהיה בומבדיל.

יש גבול סביב ארצו של בומבדיל, שאין הוא יכול או אין הוא מוכן לעוברו, משהו שמגביל אותו לתחום צר. ובתמורה, אף קוסם או בן-לילית אינו נכנס לארצו לראות מי שולט בה, או להטריד את יצורי-הרשע המסתופפים בצילו.

כשההוביטים שבים לפלך לאחר מסעם למורדור, גאנדלף נפרד מהם סמוך לברי ופונה לעבר ארצו של טום להחליף עמו דברים. איננו יודעים מה הם אומרים. אך גאנדלף נשלח לארץ התיכונה להתמודד עם סאורון וכעת עליו לעזוב. לא הוטלה עליו המשימה להתעמת עם בומבדיל ובקרוב עליו להשאיר את הארץ התיכונה לבני-אדם והוביטים דלי-כוחות, בעוד בומבדיל נותר, ממתין להגשים את ייעודו.

האם אני חושב שטולקין תכנן כך את הדברים? כלל לא, אבל אני סבור שזו השערה מעניינת להעלותה.

ואם נמשיך להעלות השערות מרחיקות-לכת ופרועות עוד יותר:

הכישוף אשר כובל את בומבדיל לארצו הצרה והמקוללת הוטל לפני מאות בשנים על-ידי הואלאר כדי להגן על בני-אדם ובני-לילית. הוא עשוי לשרוד עוד כמה עשורים, אולי עוד כמה דורות של הוביטים. אבל כאשר יפליג בן-הלילית האחרון מן הנמלים והקסמים האחרונים של טבעות וקוסמים יותרו, ייעלם גם הכישוף הזה. ויארוואין בן-אדר, העתיק מכול ללא-אב, אשר שלט באפילת הארץ התיכונה לפני היות סאורון, לפני שהציב שם מורגות את כף רגלו, לפני שזרחה השמש לראשונה – הוא ישוב אז אל נחלתו משכבר. ובאחד הלילות האפלים יקומו העצים העתיקים ויצעדו מערבה אל תוך הפלך להזין את שנאתם הנושנה. ובומבדיל ירקד ביניהם, כשהוא עוטה סוף-סוף את דמותו האמיתית, מזמר את חרוזיו חסרי-הפשר בעוד העצים ממלמלים את קללותיהם ורפאי-הכוכים השחורים והאיומים מכרכרים ומלהגים סביבו. ועל פניו ייפרש חיוך.



הערות:

[1]
במקור "by the reed and willow". בשתי המהדורות העבריות אין השורה הזו (חצי שורה, למעשה) מתורגמת מילולית: במהדורה הישנה היא "חֵי אַגְמוֹן וּגְרֶוִילָה", ובחדשה "בּוֹא-נָא וְהַצִּילָה".

[2]
גם שורה זו, "O slender as a willow-wand", לא תורגמה באופן מילולי. במהדורה העברית הישנה נכתב "הוֹ דַּק כְּמוֹ גִּבְעוֹל-תִּדְהַר", ובחדשה "דַּקָּה כְּמוֹ גִּבְעוֹל-תִּדְהָר". לא הצלחתי למצוא איזה מין עץ הוא תדהר, אבל אין זה שם נרדף לערבה הבוכיה.

אודות:

המאמר נכתב על ידי קית' מרטין והופיע לראשונה ב 2011.

המתרגם, יובל כפיר, עזר רבות לעמנואל לוטם בהכנת מהדורת המהדורה החדשה של שר הטבעות.

תודה ל-Greenwood the Great‏ על הערותיה והצעותיה לשיפור המאמר!

שובו של הצעדן

נעים מאד, שמי יובל כפיר – "אייתלאדאר", כלומר אבא של מעין, בסינדרין. אני חובב טולקין ותיק, והיתה לי הזכות לסייע לד"ר עמנואל לוטם בתרגום הסילמריליון ובעריכת המהדורה החדשה של שר הטבעות – מה שנקרא בטעות "תרגום לוטם".

למה "בטעות"? משום שלוטם לא באמת תרגם מחדש את כל הספר כראות-עיניו, "מאפס". הוא עשה שינויים בספר קיים. אני גורס "מהדורת לוטם", אבל גם ×–×”, מסתבר, לא לגמרי הוגן…

בכנס אייקון האחרון (סוכות 2014) הזדמן לי לשוחח עם אשת מקצוע, עורכת שערכה כמה ספרים ידועים. דיברנו על שר הטבעות והיא אמרה משהו כמו "אני לא מבינה למה קוראים לזה 'תרגום לוטם'." עניתי "נכון, זו מהדורת לוטם, לא תרגום שלו". והיא אמרה: לא, מה פתאום בכלל לקרוא לזה 'משהו לוטם'? עמנואל לוטם הוא רק העורך. לא מקובל ששם העורך יתנוסס ככה על ספר. נכון, הוא עשה הרבה שינויים, אבל זה מה שעורך עושה. עורך יכול לשנות טקסט שהוא מקבל כך שאמו הורתו לא תכיר אותו, לשנות כל מילה שנייה – זה קרה גם לי – אבל הוא עדיין רק העורך.

במלים אחרות: לדעתה של אותה עורכת, צריך היה להיות כתוב משהו כמו "שר הטבעות בתרגום רות לבנית, תרגום הנספחים – עמנואל לוטם", ובצד, כנהוג, "מהדורה שנייה".

זה מוסיף זווית חדשה, שלא חשבתי עליה לפני השיחה ההיא, לשאלה הבסיסית של "האם זה תרגום חדש, או מהדורה חדשה?" לא רק שזה אינו "תרגום חדש" – זו אפילו לא "מהדורת לוטם". זו פשוט "המהדורה החדשה".

ועכשיו יש לנו גם את המהדורה הישנה שיצאה מחדש – מהדורה ישנה-חדשה, "שובו של הצעדן".

חשבתי לומר "כל הכבוד" לאנשים שהצליחו לשכנע את ההוצאה לאור להדפיס מחדש את המהדורה הישנה, שזה דבר נדיר מאד למיטב ידיעתי, אבל מסתבר שצדיקים – מלאכתם נעשית בידי אחרים, וההוצאה לאור החליטה על דעת עצמה לבחון את השוק ולהוציא את המהדורה הישנה מחדש. אז הנה, לבניתיים – יצאתם צדיקים!

האם זהו נצחונם של הלבניתיים? לעניות דעתי, ואולי לא רק בעיני, "עוד נצחון כזה ואבדנו". וזאת משום שהמהדורה הישנה יצאה לאור שוב בדיוק כפי שהיתה – לטוב, ולדעתי בעיקר לרע.

למה אני מתכוון? אנשים טועים לחשוב שאני "לוטמי" אבל נכון יותר לאמר שאני "אנטי-לבניתי". בעבר טענתי כלפי הלבניתיים שהחיבה שלהם למהדורה הישנה נובעת מסיבות רגשיות, "גירסא דינקותא", כלומר, לקחו את הספר האהוב עליהם כל-כך ושינו אותו לבלי-הכר. כעת אני מודה ומתוודה שהסלידה שלי ("אנטי" אם תרצו) מגרסת לבנית מושתתת גם היא על סיבות רגשיות. לא שזה בהכרח רע, כי הרבה העדפות בחיים של כולנו מתבססות על סיבות לאו-דווקא רציונליות, ואנחנו עושים להן רציונליזציה רק בדיעבד. ולא שאין סיבות רציונליות להעדיף מהדורה זו או אחרת של שר הטבעות בעברית!

כפי שהראיתי במאמרי "האח! התרגום הזקן והטוב!", וכפי ששירלי הראתה במאמר היפה והמנומק שלה, " סוד הקסם הלבניתי", בהחלט קיימים נימוקים מלומדים בעד ונגד שתי המהדורות. אבל כמו עם העדפת סוג רכב, העדפות מוסיקליות, נטיה פוליטית – אפשר לתרץ ולנמק אותן, ועדיין הבסיס יהיה, הרבה פעמים, רגשי.

כאן עשויים לבוא הציניקנים והפסיכולוגים ולאמר: טוב, ברור שאתה בעד המהדורה החדשה מבחינה רגשית, הרי היית מעורב בהכנתה. אז לא. לא בגלל שהייתי מעורב בעריכת המהדורה החדשה אני מתנגד למהדורה הישנה. להיפך: הסלידה שלי מהתרגום של לבנית, מהמהדורה הישנה, היא שהביאה אותי בסופו של דבר לסייע לעמנואל לוטם.

אז למה באמת ×”"אנטי" ×”×–×” שלי? ובכן…

כמו כמעט כל הטולקינאים בני-גילי התחלתי את דרכי בתור "לבניתי". משהו אחר הרי לא ×”×™×” אז. את "חבורת הטבעת" קיבלתי לבר-המצווה שלי בשנת 1979, וכך התוודעתי לשר הטבעות. עד מהרה התאהבתי בספר ובעולמו של טולקין. השגתי את שני הכרכים הבאים, קראתי וחזרתי וקראתי את הספר – כל טולקינאי יבין זאת. עולם חדש נפתח לפני, עולם עם עושר של פרטים שעורר בי את הרצון לחקור ולהבין אותו עוד ועוד. היו כל-כך הרבה רמזים למשהו מעבר, להיסטוריה, שפות, ארצות… דנתי ודשתי בזה עם חברים, עם בן-דודתי, עם כל מי שרק פגשתי – אז עוד לא ×”×™×” "אינטרנט" או "פורום" או "פייסבוק". פשוט, נדבקתי בחיידק.

ואז, כעבור כשנה, אבא שלי חזר מנסיעת עבודה ללונדון והביא לי את הסילמריליון ואת "חבורת הטבעת" באנגלית. הייתי ברקיע השביעי. במיוחד מ הסילמריליון: הנה המיתולוגיה השלמה של עולמו של טולקין, זו שרק נרמז עליה בשר הטבעות! הנה עלילות הגבורה, והנה ניתוח של משמעות השמות והסברים על השפות – מכרה זהב לחובב טולקין מתחיל.

אבל בנקודה הזו התחיל להסתמן משהו מוזר. בתוך כל שפע המידע החדש הזה היו איזכורים ל"נספחים" של שר הטבעות, ולא היה לי מושג על מה מדובר. הנחתי, שכמו שיש לסילמריליון כמה עמודים בסוף עם תוספות ומידע, כך אולי גם בשר הטבעות יש בסוף כמה עמודים כאלה, שהושמטו משום-מה. חבל, אבל לא נורא, הרי יש לי את הסילמריליון וכל המידע שבו. מה עוד צריך הבנאדם?

הטראומה ×”×’×™×¢×” כחצי שנה מאוחר יותר. אני זוכר את המקום היטב – עמדתי בחנות ספרים, כנראה "סטימצקי", בתחנה המרכזית בת-גלים בחיפה, וסוף-סוף עמדתי לקנות את "שובו של המלך" באנגלית. ואני ניגש למדף וזוקף גבות בתמיהה: ×”× ×” שלושת הכרכים ×–×” בצד ×–×”, אבל למה הכרך השלישי כל-כך עבה? הוא אמור להיות דק יותר אפילו מהשני, אבל הוא נראה עבה אפילו יותר מ"חבורת הטבעת"! פתחתי את הספר באקראי לקראת הסוף, והייתי בהלם. כל-כך הרבה מידע! ×”× ×” טבלאות עם מערכת כתב – בעצם שתיים! – ×”× ×” הסברים על השפות, ועל הגזעים, ×”× ×” אילנות יוחסין וסיפורים על ההיסטוריה ולוח שנה עם תאריכים ו… וואו! איזה עושר של מידע! ×–×” גדול אפילו יותר מהסילמריליון! נותרתי פעור-פה, פשוטו כמשמעו.

כאן אני נזקק לציטוט מהמקורות: אוֹ אָז הִתְלַקְּחָה חֲמָתוֹ בְּאֵש מְאַכֶּלֶת, אֲבָל הַפַּחַד עָלָה בּוֹ כְּעָנָן שָׁחוֹר אַדִּיר וְשָׂם לוֹ מַחֲנָק…

הפחד בא מאוחר יותר, ועוד אדבר עליו. אבל התגובה הראשונה והחזקה שלי היתה זעם. זעם על "איך הסתרתם ממני את כל ×–×”?" אמנם, עוד קודם לכן שמתי לב לפגמים בתרגום. אפילו בגיל 13 אפשר להבחין ב"האח" שלא במקום, ובמפות המצ'וקמקות שנראות כאילו מישהו העתיק אותן במכונת-צילום זולה, מרח טיפקס ביד נדיבה ואז כתב שמות בעברית; חוסר-העקביות בכתיבת השמות לאורך הספר גם מורגש, והשירים… השירים, בחלקם, הפריעו לי כבר מן ההתחלה. כלומר, אני קורא על בני-הלילית המופלאים, האגדיים, והנה אני עומד לפגוש אותם בפעם הראשונה, ממש פנים-אל-פנים, בלב הפלך, והנה הם מתקרבים ופוצחים בשיר על… שלגיה? מגוחך. שלא לדבר על הננסים שמופיעים בשיר או שניים בהמשך.
אודה ואתוודה: אני אוהב את אוריאל אופק; הוא בן עירי, והוא סופר ילדים מוכשר, אבל שירי קטנטנים נוסח מרים ילן-שטקליס, "אצו-רצו גמדים" באמצע אפוס כמו שר הטבעות זה מביך, גם לנער בן 13.

אבל אני נסחף מעט. כל אלה היו נסבלים, נסלחים, משום שאפילו בגיל צעיר הייתי מספיק ציניקן להבין שזו הרמה ואלה הציפיות מתרגום באותן שנים. ברור שלא ישקיעו במפות, למשל… תגיד תודה שבכלל תרגמו את הספר לעברית. כיום, אגב, אני מנחש שהספר כלל לא עבר תחת ידו של עורך, אולי אפילו לא מגיה. רות לבנית ×–"ל היתה בת-אנוש, לא מאיא או אפילו בת-לילית, והיו לה פיספוסים שעורך יכול ×”×™×” בקלות להבחין בהם ולתקנם אפילו מבלי לבדוק את המקור האנגלי. את כל ×–×” לא ידעתי בתור נער, וכעסתי על המתרגמת… כמה שכעסתי.

כל הפגמים ה"קטנים" שהזכרתי היו כאין וכאפס בעיני אחרי שקראתי את המקור האנגלי, אחרי שנוכחתי עד כמה גדול היה הזלזול במקור. (לא רק של גב' לבנית, כאמור; כיום אני מבין שגם להוצאה חלק בזלזול הזה, אבל שם המתרגם שהופיע על הספר היה "רות לבנית", ולכן כעסתי עליה.) כעסתי על כך שהייתי צריך לחכות למקור האנגלי כדי לגלות שאפשר לקרוא את המפות (למרות שגודלן, במהדורה שרכשתי, היה פחות מחצי מהמדורה העברית), כדי לגלות איך הוגים את שמות הדמויות כראוי, כדי להכיר את כל העושר של עולמו של טולקין, כל ההסברים והפירוט שלו על העולם המופלא שברא. אז יופי לי, הפכתי ל"מומחה" טולקין בקרב חבריי חובבי שר הטבעות, משום שכעת הכרתי את ארדה הרבה יותר טוב מהם. אבל למה? למה מי שלא יכול לקרוא את המקור באנגלית לא יודע שהשירים הם כל-כך יותר הירואיים במקור, כל-כך יותר מתחברים לטקסט? למה לגזול מן הקורא העברי את ההיסטוריה, את השפות, את המידע?

ויש גם את עניין משלב השפה המפורסם. אז עוד לא ידעתי לקרוא לזה בשם, אבל היה לי ברור שגולום של טולקין לא נשמע כמו גולום של לבנית, וגם סם האנגלי מדבר אחרת לגמרי מאשר סאם הלבניתי. לא עוד שפה מליצית וגבוהה לכל אורך הספר, אלא גוונים שונים של שפה מפי דמויות שונות.

לאור כל זאת, אני חוויתי את הספר המקורי באנגלית כספר שונה מאד מן התרגום העברי שלו. את המהדורה הישנה שבתי לקרוא רק פעמים ספורות מאז, בוודאי שמעט מאד ביחס למספר הפעמים שחזרתי וקראתי את המקור. וגם כשחזרתי אל לבנית, זה היה רק משום שקצב הקריאה שלי בעברית היה מאז ומתמיד מהיר פי כמה מקצב הקריאה באנגלית.

הזכרתי מקודם גם פחד. הפחד בא קצת יותר מאוחר: התחלתי לפחד שהסילמריליון יזכה לטיפול דומה לזה שזכה לו שר הטבעות. פחדתי, אני אומר בכנות וברצינות, שרות לבנית תתרגם את הסילמריליון לעברית. ולכן, במלוא חוסר המודעות העצמית של גיל 14 וחצי, החלטתי שאני אתרגם את הסילמריליון לעברית. "הרי לא אוכל לעשות עבודה גרועה יותר משעשו עם שר הטבעות", חשבתי.

החלטתי – ועשיתי. לקחתי מחברת גדולה והתחלתי לתרגם, לכתוב ולשבור את הראש. עם כל השליטה שלי באנגלית, עדיין הייתי צעיר והסילמריליון הציב לי אתגרים בכמה וכמה מקומות. כתבתי, מחקתי, תיקנתי, התלבטתי בין נוסחים שונים, ושיתפתי גם חלק מחבריי חובבי-טולקין בלבטים. תוך כדי התרגום למדתי עוד ועוד אנגלית, והתרגום הלך והתקדם, אבל בקצב מאד איטי.

עד מהרה הבנתי שהמלאכה לא תיקח חצי שנה וגם לא שנה וחצי. היו לי חיים, למיטב זכרוני, מלבד קריאה ותרגום, ועם התמשכות הפרוייקט החלו גם סיוטי לילה. בי נשבעתי: אני זוכר לפחות פעמיים, ואולי יותר, בהן חלמתי שאני נכנס לחנות ספרים ומוצא על המדף את הסילמריליון בתרגום רות לבנית. עם מפות מטושטשות, בלי נספחים, עם השמטות ושיבושים – בקיצור, עוללו לסילמריליון את מה שעוללו לשר הטבעות. הייתי מתעורר מהחלומות האלה בבעתה, ולמחרת הייתי מתאמץ במיוחד, משקיע עוד ועוד שעות בתרגום, שהלך והתקדם בצעדי צב.

ואז, כשכבר מלאו לי עשרים, ולותיין בתרגומי סוף-סוף שבה אל ברן ונתנה את ידה בידו ביערות דוריאת, נודע לי במקרה שעמנואל לוטם שוקד על תרגום הסילמריליון. שני הוריי נתקלו בו, כל אחד במקום העבודה שלו, ואבא שלי סיפר לו שאני חובב מד"ב ופנטזיה ואפילו שולח את ידי בתרגום. כשאבא שלי חזר הביתה עם הבשורה, היתה זו, כמו שאמר גנדאלף, הידיעה הטובה ביותר שהגיעתני מאז קריאת הסילמריליון. שווה היא מטבע זהב, לפחות.

התקשרתי אל ד"ר לוטם. לצערי הוא לא ממש התעניין בתרגום שלי – די מובן, אם גם מאכזב – אבל הוא בהחלט הסכים שאני אציץ בתרגום שלו, ואולי אף אוכל לסייע לו. למיטב זכרוני, כל שהוא רצה ממני ×”×™×” לוודא שתעתיק השמות וניקודם לאורך כל הספר הוא עקבי. הוא קיבל קצת יותר פדנטיות ממה שציפה… קראתי את התרגום שלו, השוויתי למקור בכל מקום, התפלמסתי איתו על נקודות שנראה לי שהוא לא הבין נכון, הצעתי תיקונים פה ושם – ולמיטב זכרוני הרופס, הוא הסכים לקבל את רוב התיקונים. גייסתי גם את חברי הטוב אייל אופק (פיאסצקי), בחור עם כשרון ציור לא מבוטל, שיעזור להעתיק את המפות (למעשה לציירן מחדש בעברית), והוא ×–×›×” גם לאייר את עטיפת הספר. הייתי מרוצה מאד מהתוצאה, וגם אם חלקי בה ×”×™×” קטן, לא יכולתי לקוות למשהו טוב מזה.

מכאן יובן ששמחתי עוד יותר כששמעתי שלוטם קיבל אור ירוק לעריכת התרגום העברי של שר הטבעות. כמוהו, הייתי מעדיף אילו היה מתאפשר לו לתרגם מחדש את הספר (למיטב הבנתי, גם חובבי תרגום לבנית היו מעדיפים שיהיו שני תרגומים בלתי-תלויים במקום מהדורה חדשה שתחליף את הישנה), אבל מכל מיני סיבות הדבר לא קרה. הפעם הייתי מעורב בתהליך כבר מתחילתו: הערתי, הצעתי הצעות, הייתי שותף להתלבטויות – גם אם דעתי לא תמיד התקבלה, כמובן – וגם הפעם, הייתי מרוצה מאד מהתוצאה. כמו כולם! מה, לא?

במאי 1994 כתבתי הודעה ארוכה בקבוצת-הדיון rec.arts.books.tolkien על תרגום טולקין לעברית, ובין היתר אמרתי: "אני תוהה אם יש מישהו אי-שם שקרא את שר הטבעות בעברית ובאנגלית, ומוכן להגן על התרגום לעברית [של רות לבנית]. אני בספק."

כארבע שנים אחר-כך יצאה לאור המהדורה החדשה של שר הטבעות בעברית; ובשלהי 1999 הצטרפתי לקהילת טולקין הישראלית ב"יואל", פורטל IOL ×–"ל… ואז להפתעתי, למדתי עד כמה היו "מישהם שקראו את התרגום של רות לבנית והיו מוכנים להגן עליו", באותה הנחישות שאני סלדתי ממנו.

אך כיוון שסיפור קורות מלחמת התרגומים מסופר במקום אחר, לפי נוסח שחברי הקהילה עצמם העלו על הכתב בפורומי-המסורה שלהם, אין הוא מובא בזה. שכן ארוך הסיפור, עשיר בעלילות גדולות… ובעיקר נוראות.[1]

בסופו של דבר, אני יכול להבין את אלה שמרגישים שהמהדורה החדשה היא עריכה "גסה" שלא שמרה על אופיו של תרגום לבנית. חלקית, אני מסכים איתם: המהדורה החדשה היא אכן עירוב של סגנונות – הסגנון הלבניתי מחד, וסגנונו ה"מודרני" יותר של עמנואל לוטם מאידך. אם התחושה המתקבלת היא של זלזול בתרגום של לבנית, הרי שלפחות מבחינתי האישית אכן היה זלזול כזה, כפי שהסברתי לעיל. כשבדקתי את המהדורה החדשה – והאמינו לי, בדקתי אותה בפדנטיות ככל שיכולתי, ואני יכול להיות פדנט נוראי – בדקתי אותה מילה אחר מילה, אך מעולם לא השוויתי אותה למהדורה הישנה, לתרגום המקורי של לבנית. השוויתי, חזור והשווה, למקור האנגלי בלבד. מבחינתי, תרגום לבנית זלזל כל-כך הרבה פעמים במקור, שלא היה טעם להשוות אליו, ולא עניין אותי לבדוק מולו. יש המון מקומות – כמעט בכל עמוד – בהם יש פער משמעותי בין תרגום לבנית לבין הטקסט המקורי. פער משמעותי כפשוטו: הבדל בין המשתמע מן הטקסט המקורי לבין המשתמע מן התרגום. כפי שאמר גימלי למרגלות אורתאנק:
דברי המתרגמת הזו הפוכים על פיהם. בלשון לבנית, שחר פירושו ערב, מבוכה פירושה מצוקה, ונהר פירושו ים, זה ברור.

דוגמאות מוחשיות לפערים כאלה יש במאמר הישן שלי "האח! התרגום הזקן והטוב!", אך ממילא אינני מדבר כעת על השוואה אובייקטיבית אלא על תחושות ומניעים. אומר רק זאת: לטעמי, אם נוצר הרושם שהעריכה של ד"ר לוטם מזלזלת בתרגום של גב' לבנית, הרי זה משום שהיה רושם שהתרגום של גב' לבנית מזלזל ביצירתו של פרופ' טולקין – ואת זאת באה המהדורה החדשה לתקן, ובכך הצליחה. (כמובן שיש לזכור שחלק מאותו זלזול-לכאורה של התרגום של גב' לבנית נבע מאי-הכרת הנספחים והיעדר יד עורכת.)

גם אם אפשר לומר שהמהדורה הישנה, תרגום לבנית ללא שינויים, קולחת יותר, מרגישה יותר "אפית" ואגדית, ונעימה יותר לקריאה – גם אם נניח כל זאת, למרות שאני חולק על כך בהרבה מקומות – הרי שאפילו הלבניתיים האדוקים ביותר חייבים להודות שלצורך מחקר טולקינאי, לצורך ניתוח הספר והיצירה וכוונת המחבר, אסור להסתמך על תרגום לבנית כמות שהוא. תרגום לבנית, המהדורה הישנה, אינו מה שטולקין כתב והתכוון; ואילו המהדורה המתוקנת, ברובה, מאפשרת לקורא להתוודע אל שר הטבעות כפי שטולקין כתב אותו באמת – גם אם במחיר של "יופי" בכמה מקומות, והלא זה, שוב, עניין סובייקטיבי ואישי.

מילות סיכום והבהרה

מאמר זה נכתב בעיקר כדי לתאר תהליך: איך הגעתי להיות ה"לוטמי" או "אנטי-לבניתי" שאני היום.[2]

המאמר מדבר על מה שהיה, איך הגעתי לאן שהגעתי. איני חש כיום "סלידה" מהמהדורה הישנה, ובוודאי שאינני נוטר טינה לרות לבנית ז"ל באופן אישי. אני מבין כעת שעיקר חטאה של המהדורה הראשונה, של תרגום לבנית, היה הזלזול של ההוצאה בתהליך, בספר המקורי ובקוראים העבריים.

אני עדיין חושב שכתרגום לשר הטבעות המהדורה הישנה הינה תרגום גרוע ושגוי, גם אם חלק מנימוקיי השתנו. למשל, כבר אין לי טענות לגבי רוב השגיאות של תעתיק השמות, משום שהן נובעות מאי-הכרת הנספחים. ברור לי גם שההתעללות במפות לא היתה באחריותה של לבנית. הטיעונים שלי כיום כנגד המהדורה הישנה הינם ענייניים (לעניות דעתי), ויש לי, שומו שמיים, אפילו כמה טיעונים בעד נוסח לבנית המקורי.

ועדיין, מתחת לכל אלה, ואת זה לא אכחיש, קיים הבסיס הרגשי ממנו צמחה הדיעה ה"אינטלקטואלית" שלי. לכל אחד מאיתנו, כפי שציינתי, יש בסיס כזה לחלק גדול מדעותיו המלומדות-לכאורה. מטרתי במאמר זה לא היתה להציג את דעתי המלומדת על התרגום, כי אם את החוויה האישית שעיצבה את אייתלאדאר, הטולקינאי הלוטמי של היום.



הערות:

[1] למען האמת, אין תיעוד מסודר של אותן עלילות באתרי קהילת טולקין, למעט כמה מאמרים. הויכוחים בפורומים היו סוערים ולעתים פוגעניים, ומכאן זכו לשם "מלחמת התרגומים". לשמחת הכל, הקהילה התבגרה וגדלה מאז.

[2]
חלק זה נוסף למאמר לאחר פירסומו באתר "נומנור". הפירסום גרר דיון ער בקבוצת הפייסבוק של הטולקינאים, אשר במהלכו הבנתי שכדאי לי להבהיר את עמדתי הנוכחית גם בגוף המאמר. נכון לזמן כתיבת תוספת זו, הדיון עדיין נמשך.

על המאמר:

מאמר זה הוא גירסה כתובה מורחבת של הרצאה קצרה שנשאתי בכנס ריבנדל בדצמבר 2014. הכנס נפתח בהרצאות ופאנל בנושא תרגום שר הטבעות לעברית, לכבוד ההוצאה המחודשת של המהדורה הישנה ("תרגום לבנית").

תודה לגרינווד על הערותיה והצעותיה לשיפור המאמר!

תְ'רָאנְדוּאִיל – Thranduil

באינדקס השמות בסילמריליון נכתב על תְ'רָאנְדוּאִיל*:

אלף ממוצא סינדרין, מלך אלפי-היער (Silvan) בצפון יער-ירק (יער-אופל), אביו של לגולס מחברי אחוות הטבעת. 1

ת'ראנדואיל, המלך-האלף מן ההוביט, נזכר במקומות שונים בכתבי טולקין אולם לא הרבה ידוע עליו. אפשר לבנות את סיפור חייו של ת'ראנדואיל, אופיו ומעשיו מרסיסי המידע המופיעים בטקסטים השונים, אם כי לעיתים קיימת חוסר עקביות בין הטקסטים הללו.

הסטוריה מוקדמת

זמן ומקום הולדתו של ת'ראנדואיל אינם ידועים. ניתן להניח שהוא נולד מתישהו בעידן הראשון או לפניו, בבלריאנד, כנראה בדוריאת', ממלכת הסינדר.
בתחילת העידן השני, לאחר הרס ממלכתם, חצו קבוצות מניצולי דוריאת' את ההרים הכחולים (Ered Luin) מזרחה.
על פי חלק מן הטקסטים אורופר, אביו של ת'ראנדואיל, הוביל את אחת הקבוצות הללו, ות'ראנדואיל נמנה עליה. מתוך טקסטים אחרים ניתן להסיק כי ת'ראנדואיל אשר יצא מלינדון מזרחה, הוא אשר הוביל קבוצה שכזו.

בתחילת העידן הזה עוד נשארו רבים מן האלפים הנעלים. רובם שכנון בלינדון, ממערב לאֶרֶד לוּיִן. אבל לפני הקמת ברד-דור, רבים מן הסינדר עקרו מזרחה, וחלקם הקימו ממלכות ביערות הרחוקים, שנתיניהם היו בעיקר אלפי-היער. ת'ראנדואיל אשר מלך בצפון יער-ירק היה אחד מהם.3

אורופר ×”×™×” סינדרין במוצאו, ואין ספק שת'ראנדואיל בנו × ×”×’ כדוגמת ת'ינגול מלפני ימים רבים בדוריאת'… אורופר בא לבינותם עם קומץ סינדר ותו לא…… ×›×™ הם ודומיהם באו מדוריאת' לאחר שנהרסה….. 2

…והם קיבלו בברכה את אלו מן הנולדור ובמיוחד מן הסינדר, אשר היגרו מזרחה (בתחילת העידן השני) במקום להפליג מערבה….. 13

מי היו אותם אלפים אשר קיבלו את המהגרים בברכה?
על פי הסילמריליון (הפרק "על הסינדר"), חלק מן הנָאנְדוֹר, אלפים מן הטֶלֶרִי אשר נטשו את המסע הגדול מערבה (the great journey) על המורדות המזרחיים של הרי הערפל (Misty Mountains), דרו לאורך שנים אין ספור ביערות אשר בעמק הנהר הגדול (האַנְדוּאִין – Anduin).
בדיון אטימולוגי בשמותיהם של גָלַאדְרִיאֵל, קֶלֶבּוֹרְן, ולות'לוריין, נאמר במפורש כי אלפי-היער (Silvan באנגלית או Tawarwaith בסינדרין) מיער-אופל ולות'לוריין הינם צאצאיהם של אותם אלפים מן הטלרי אשר נותרו בעמק האנדואין.
כלומר, אלפי-היער היו קרובים רחוקים של הסינדר, שאף הם הינם אלפים מן הטלרי. הם חיו במעבי היערות במחבוא, בקבוצות קטנות ומפוזרות. למרות מרחק הזמן מאז פיצול הקבוצות במהלך המסע הגדול, הם זכרו את מקורם כחלק מן האֶלְדָר** , ואת הקשר שלהם לנולדור ולסינדר.
תחת הנהגתם של האחרונים, הם הפכו למאורגנים יותר, והגדילו את הידע והחכמה שלהם. 13

אורופר, שהתקבל כמלך ×¢"×™ אלפי-היער ביער-ירק, התיישב בסמוך לגבול לות'לוריין, באמון לאנק (Amon Lanc – הגבעה החשופה). בהמשך, הוא העתיק את מושבו צפונה פעמיים. בחלקו, על מנת להתרחק מן הגמדים ממוריה, ובחלקו מתוך טינה להשפעתם של קלבורן וגלאדריאל בלות'לוריין. למרות זאת נותרו בני עמו בקשר רציף עם קרוביהם, האלפים מלות'לוריין.

בעידן השני מלכם אורופר (אבי ת'ראנדואיל אבי לגולס) נסוג צפונה מעבר לשדות הסייפנים. זאת הוא עשה על מנת להשתחרר מעצמתם והסגת הגבול של הגמדים בני מוריה, אשר התחזקה מאוד והפכה לאדירה שבממלכות הגמדים לאורך כל ההסטוריה. בנוסף, הוא נטר לגלאדריאל וקלבורן את חדירתם ללות'לוריין.
אולם בזמן ההוא לא היה דבר שיש לפחד ממנו בין יער-ירק וההרים, והיה קשר קבוע בין בני עמו לקרוביהם מעבר לנהר, עד למלחמת הברית האחרונה. 2

אביו של ת'ראנדואיל, אורופר, היה אלף ממוצא סינדרין. על אמו אין כל מידע. על בסיס מראהו, יתכן שבין אבותיו של ת'ראנדואיל היו אלפים מן הואנייר. לת'ראנדואיל היה שיער זהוב שהוא מאפיין בולט של הואנייר, אולם על פי תאור הגזעים השונים בהסטוריה של הארץ התיכונה אינו מאוד נפוץ בין הסינדר:

….ובראש שורה ארוכה של חוגגים ישב מלך היער, ועל ראשו הזהוב כתר של עלים… 6

…לאלווה (Elwë) עצמו אכן ×”×™×” שיער ארוך עם נוגה של כסף, אולם לא נראה שזו היתה תכונה נפוצה של הסינדר, למרות שהיא נמצאה בהם לעיתים. בעיקר בין אלה עם קשר דם קרוב לאלווה. ככלל, מראה הסינדר ×”×™×” מאוד דומה לנולדור הגולים, בהיותם ×›×”×™ שיער….10

…פרוש השם [ואנייה ביחיד] הוא "הבהיר", בהתייחסות לשערם הזהוב של הואנייר….1

בספר ההוביט, נאמר על ת'ראנדואיל (אם ×›×™ הוא אינו מוזכר בשם לאורך הספר, אלא מכונה "המלך-האלף", או "מלך האלפים" – The Elvenking) שהיה הגדול בין מלכי אלפי-היער.
למרות שלאורך העידן השלישי, אשר בו מלך ובו התרחשה עלילת ההוביט, היה ת'ראנדואיל האלף היחיד הנזכר כמלך, הרי שבעידן השני נזכרו גם אורופר אביו ביער-ירק הגדול, וגם אָמְדִיר ואָמְרוֹת' מלות'לוריין.

…במערה גדולה, מרחק כמה מילין מקצו המזרחי של יער אופל, ×—×™ בימים ההם הגדול במלכיהם. 6

In a great cave some miles within the edge of Mirkwood on its eastern side there lived at this time their greatest king.

ארועי העידן השלישי, אשר בו מלך ת'ראנדואיל, חושפים דמות של מנהיג חכם, כריזמטי וחזק. מנהיג אשר למרות דאגותיו וחששותיו השכיל להוביל את עמו דרך כל המאבקים וההתנסויות הקשות שעמדו בפניהם. בסופו של העידן השלישי, בממלכתו המחודשת, אנשיו כוננו חיים שלווים ואפילו היו מסוגלים להקצות מתוכם קבוצה שיצאה לרפא יער אחר נוסף על ביתם שלהם.

ת'ראנדואיל המלך

אורופר, אביו של ת'ראנדואיל, הבין ששום שלום לא יוכל להאריך ימים כל זמן שסאורון לא מוגר. מסיבה זו הוא אסף צבא גדול, וביחד עם מַאלְגָלָד*** מלות'לוריין, הצטרף לברית האחרונה עם הנולדור, שרידי נומנור והגמדים, בדָגוֹרְלָד, מישור צפוני לשער השחור בכניסה למורדור. המפגש המורכב הזה של כל העמים והתרבויות שהיו חלק מן הברית, היה מקור להתנגשויות וחוסר הסכמות.
נאמר על אלפי-היער:

אלפי-היער היו חסונים ואמיצים, אך דלים בשריון ונשק בהשוואה לאלדר מן המערב. הם גם היו עצמאיים ברוחם, ולא ניאותו לכפוף עצמם לפיקודו העליון של גיל-גָאלָד. לכן היו אבידותיהם כבדות מכפי הצורך, אפילו במלחמה הנוראה ההיא. מַאלְגָלָד ולמעלה ממחצית ההולכים אחריו ניספו בקרב הגדול בדאגורלאד, שכן נותקו מעל עיקר הצבא, ונהדפו אל ביצות המתים. אורופר נפל בהסתערות הראשונה על מורדור, שכן חש קדימה בראש הקשוחים בלוחמיו, לפני שגיל-גָאלָד נתן את האות לנוע. ת'ראנדואיל בנו שרד, אולם בתום המלחמה, כאשר סאורון נקטל (כפי שנראה היה), הוא החזיר הביתה פחות משליש מן הצבא אשר יצא למלחמה.2

ת'ראנדואיל, אשר יצא למלחמה כנסיך, חזר לביתו כמלך. ביתו היה מלא אור וחיים. בית בו יכלו הוא ולוחמיו התשושים לאזור כוחות חדשים, להחלים מאימי המלחמה, ומאובדנם של כה רבים מאחיהם. הבית הזה שאליו חזרו היה יער-ירק הגדול (Greenwood the Great)

תקופת שלום ארוכה ×”×’×™×¢×” בעקבות המלחמה. תקופה אשר בה שב וגדל מספרם של אלפי-היער… 2

שמו הקדום של היער היה יער-ירק הגדול. ומרחביו היו מקום מושבן של חיות רבות, וצפורי שיר. ושם היתה ממלכתו של המלך ת'ראנדואיל, תחת אלון ואשור.4

אולם למרות ששרר שלום (אשר ארך כאלף שנים, עד 1050), אלפי-היער לא היו שקטים. התמורות והשינויים שיגיעו עם העידן השלישי הטרידו אותם. ת'ראנדואיל עצמו הסתיר בליבו פחד נוסף. זכרון המלחמה לא מש ממנו, והוא חשש כל העת מפני הרגע בו ישוב האוייב שלא הושמד באופן סופי ויתחזק.

….אולם הם היו חסרי שקט וחרדים. חשים את התמורות אשר העידן השלישי יביא על העולם. בני האדם התרבו במספר וכוח.
תחום שלטונם של מלכי גונדור הנומנוריים התפשט צפונה עד לגבול עם לות'לוריין ויער-ירק.
האנשים החפשיים מן הצפון (שנקראו כך ע"י האלפים משום שלא היו תחת שלטון הדונדאין, ולא היו לרוב תחת שלטונם של סאורון או משרתיו) התפשטו דרומה, בעיקר מזרחית ליער-ירק, למרות שחלקם התיישבו בפאתי היער ובערבות העשב של עמקי האנדואין.
מאיימות יותר היו השמועות מן המזרח הרחוק יותר, אנשי הפרא היו חסרי מנוח. בעבר הם היו סוגדיו ומשרתיו של סאורון. כעת היו חפשיים מעולו, אך לא מן הרוע והאפלה שהחדיר בליבותיהם. מלחמות אכזריות התחוללו ביניהם, אשר גרמו לחלקם לסגת מערבה, בלב מלא שנאה. הם ראו את כל אלו אשר התגוררו במערב כאוייבים שיש להרוג ולבזוז.
ואולם, בליבו של ת'ראנדואיל היה צל עמוק עוד יותר. הוא ראה את אימת מורדור ולא יכול היה לשכוח אותה. בכל פעם שהביט דרומה, זיכרונה של האימה הזו עמעם את אור החמה, ולמרות שידע כי כעת היתה שבורה ונטושה, ותחת עינם הפקוחה של מלכי בני האדם, הפחד בלבבו אמר לו כי אימה זו לא מוגרה סופית. שהיא תשוב ותתעורר. 2

But there was in Thranduil's heart a still deeper shadow.
He had seen the horror of Mordor and could not forget it. If ever he looked south its memory dimmed the light of the Sun, and though he knew that it was now broken and deserted and under the vigilance of the Kings of Men, fear spoke in his heart that it was not conquered for ever: it would arise again2

ואכן בשנת 1050 של העידן השלישי, צל הזדחל אל תוך היער, וקבע את מושבו באמון לאנק בדרום היער, מקום מושבו הראשון של אורופר. המקום הפך למעוז האפלה, ונודע בשם דול-גולדור (Dol Guldur – גבעת הכשפים). תמורה זו ודאי לא היתה קלה לת'ראנדואיל. היער הפך לאפל ואנשים החלו לכנותו יער הלילה (Taur-nu-Fuin ובתרגום: Mirkwood – יער-אופל). 14, 5

מה פרוש "היער הפך לאפל"? בהוביט יש מספר מקומות בהם מתוארות הזוועות ביער:
עכבישים גדולים מדברים, אשר תלו את הגמדים החנוטים בקוריהם על ענפי עץ, ואשר בילבו נאלץ להלחם בהם בחרבו, עוקץ.
אורקים אשר הציתו את עצי היער ופלשו אל הממלכה, ובהם נלחמו אלפי-היער במלחמת הטבעת.
בעלי חיים מפחידים כמו סנאים שחורים, עטלפי ענק ועש שחור כפי שבילבו ראה, וכו'.

בתחילה חשבו כי הצל שהזדחל אל תוך היער הינו אחד מן הנאזגול, אולם בשנת 2060 החלו החכמים (סארומן, גאנדלף, אלרונד, גלאדריאל, קירדן ושרים אחרים מן האלדר) לחשוד כי יתכן שזהו סאורון אשר לובש צורה שוב. גאנדלף חדר לתוך דול-גולדור כדי לבדוק את החשד הזה. סאורון, שאכן היה הדייר במקום וטרם התחזק מספיק, נמלט מזרחה. לאלפים ביער ניתנו כ- 400 שנים של שלום זהיר, אשר הסתיים בשנת 2460, כאשר סאורון חזר במשנה כוח.
בשנת 2850 גאנדלף חדר פעם נוספת לדול-גולדור ומצא שסאורון הצליח לאסוף את טבעות הכוח של מלכי הגמדים, בנוסף לתשע הטבעות של מלכי האדם אשר באמצעותן שלט בנאזגול.
רק בשנת 2941 דחקה המועצה הלבנה (מועצה שהיתה מורכבת מן החכמים, ואשר ת'ראנדואיל אינו נזכר בין חבריה) את סאורון החוצה מתוך יער-אופל חזרה למורדור. 5

ניתן להניח כי האפלה אשר השחיתה את היער פגעה לא רק בעצים אלא גם במים וגרמה להתמעטות בעלי החיים שחיו בו, ואשר מן הסתם, היוו חלק ממקורות המזון של האלפים. דבר זה נרמז ב הוביט שם מתוארת ההדרדרות לאורך השנים. אלפי היער נאלצו להאבק קשה יותר למחייתם, וזאת, בשילוב עם התעצמות והתפשטות בני האדם, השפיע עליהם עמוקות והם הפכו לקשים, מסתגרים, וחשדניים.

מגרעתם היחידה היא חשדנותם כלפי זרים……
הם שוטטו ביערות הגדולים שהגביהו לצמוח בארצות שאבדו בינתיים. הם נהגו לשכון סמוך לשולי היער, משם יצאו מדי פעם לצוד, או לרכוב ולרוץ בשטחים הפתוחים לאור הירח או הכוכבים. אך לאחר בואם של בני האדם דבקו יותר ויותר באור הדמדומים ובשעות בין הערביים. 6

בפני אפלה זו, האלפים ומלכם נסוגו שוב ושוב, עד אשר לבסוף ארמון חדש נחפר באדמה על פי הדוגמא של מנגרות' (Menegroth – אלף המערות) שהיתה מושב המלך בדוריאת'. זו אמנם היתה מערה, אך היא היתה מלאת אור וחיים, כפי שמתואר בהוביט. אלפי-היער ידעו לא רק להלחם, אלא גם לחיות ולשמוח.

כאשר חלפו אלף שנים של העידן השלישי, והצל נפל על יער-ירק הגדול, אלפי-היער, מונהגים על ידי ת'ראנדואיל

נסוגו לפניו. הצל התפשט ללא הפוגה צפונה, עד אשר לבסוף, ת'ראנדואיל קבע את ממלכתו בצפון מזרח היער, וחפר שם מצודה והיכלות גדולים מתחת לאדמה. אורופר היה מן הסינדר, וללא ספק ת'ראנדואיל, בנו, נהג על פי הדוגמא של המלך ת'ינגול בדוריאת', למרות שהיכלותיו לא יכלו לעמוד בהשוואה למנגרות'. לא היו לו את האומנות והעושר ולא את העזרה של הגמדים. ובהשוואה לאלפים של דוריאת', אלפי-היער שלו
היו גסים ופשוטים. אורופר ×”×’×™×¢ אליהם עם מעט מאוד מן הסינדר… 2

ואולם, המקום ×”×™×” מואר יותר מכל מאורת גובלינים ולא ×›×” עמוק או מסוכן….6

בפנים, המעברים היו מוארים באור לפידים אדום, והאלפים השומרים שרו בעודם צועדים לאורך המעברים המתפתלים, חוצים ומהדהדים. מעברים אלו לא היו כמו בערי הגובלינים. הם היו קטנים יותר, פחות עמוק מתחת לאדמה, ומלאים באוויר נקי יותר. בהיכל גדול עם עמודים החצובים מן האבן ×”×—×™×”, ישב המלך-האלף על כס של ×¢×¥ מגולף…12

האלפים העבירו קערות מיד ליד ומעבר לאש. חלקם ניגנו בנבל, ורבים שרו. פרחים היו שזורים בשערם הבוהק, ואבנים טובות לבנות וירוקות נצנצו בצוורוניהם וחגורותיהם. פניהם ושירתם היו מלאי עליצות. רמים, צלולים, ובהירים היו השירים הללו….6

למעשה, חגיגת סתיו גדולה היתה ביער באותו לילה. ובהיכלות שמעל כמעט כל אנשי המלך חגגו… 12

כך שכאשר ת'ורין וחבורת הגמדים שלו נתפסו בזמן אחת החגיגות של האלפים, הם לא התקבלו בברכה. למעשה, כאשר ת'ראנדואיל חקר אותם, והם סרבו לענות, הוא כלא אותם.
כפי שמסופר בהוביט, האלפים ראו בגמדים אוייב. הסילמריליון מספר לנו על מקור הטינה העתיקה הזו, כי הגמדים שהוזמנו ע"י מלך דוריאת' לקבע את הסילמריל בענק הנאוגלאמיר, רצחו את המלך במהלך ויכוח על הבעלות על התכשיט. ת'ראנדואיל, סינדר במוצאו, זכר את החלק הזה בהסטוריה של דוריאת'.

תאוות הגמדים התלהטה לזעם בעקבות דברי המלך, והם קמו עליו, ואחזו בו, והמיתוהו באשר עמד. כך מת אלווה סינגולו, מלך דוריאת' במעמקי מנגרות'. היחיד מילדי אילובטר אשר התאחד עם אחת מן האיינור. והוא, אשר יחיד מכל האלפים הנטושים ראה את אור עצי ואלינור, הביט ברגעיו האחרונים על הסילמריל. 7

טינה זו לא שונה בהרבה מן המוזכר לגבי אלף אחר מן הסינדר אשר עליו נאמר מפורשות:

קלבורן לא סבל מחיבה יתרה לגמדים מכל ×’×–×¢ (כפי שהראה לגימלי בלות'לוריין), ומעולם לא שכח להם את חלקם בהרס דוריאת'… 16

זיכרון זה יכול היה להיות אחת מן הסיבות ליחסו של ת'ראנדואיל לגמדים, אפילו אם הגמדים הנוכחיים לא היו קשורים לגמדים מדוריאת'. סיבה אחרת, פרוזאית יותר, באה לידי ביטוי בשאלות ששאל את הגמדים.
לאחר שנים כה רבות של עמידה על המשמר ומאבק להגנה על חיי בני עמו, המלך אינו מתיר לזרים לשוטט בממלכתו ללא הסבר שיניח את דעתו:

"מדוע ניסיתם אתה ואנשיך לתקוף את אנשי שלוש פעמים בעודם חוגגים?" שאל המלך

…שאלה כזו כמובן שהכעיסה את המלך יותר מכל, והוא ×¢× ×”: "זהו פשע לנדוד בממלכתי ללא רשות. האם אתה שוכח שהיית בממלכתי, השתמשת בדרך שאנשי סללו? האם לא רדפתם והטרדתם את אנשי שלוש פעמים ביער, ועוררתם את העכבישים עם המהומה וההמולה שהקמתם? אחרי כל ההפרעות שביצעתם, יש לי הזכות לשאול מה מביא אתכם הלום…" 12

תכונות ואישיות

המספר בהוביט מסביר ש"אם היתה למלך חולשה, זו היתה חולשה לאוצרות, במיוחד לכסף ולאבנים טובות לבנות."6 ומוסיף כי המלך תמיד רצה להגדיל את אוצרותיו משום שלמרות שהיו גדולים, עדיין לא השתוו לעושר שהיה למנהיגי האלפים מימי קדם. אנשיו לא עיבדו את האדמה, או כרו אוצרות, או עבדו בעיבוד מתכות, ולא היה להם כל מקור הכנסה אחר.
מכאן אפשר להניח כי את אשר היו צריכים לרכוש, רכשו בעזרת אוצרותיו של המלך, אשר מן הסתם שמשו כקופת הממלכה.

החולשה הנ"ל יכולה להיות הסיבה לכך שת'ראנדואיל הצטייר בדמיונם של קוראים כחמדן, אולם זו לא התמונה המתקבלת מן הכתוב בטקסטים. ת'ראנדואיל יצא אל ההר הבודד בתקווה לקחת חלק מאוצר הדרקון, אולם בדרך סטה ממסלולו והתעכב כדי להושיט עזרה לשכניו הפגועים, סירב להלחם עבור זהב כאשר בן בריתו ניסה לשכנעו, ודאג לבטחונו של "השליח מן האויב", בילבו, כאשר זה ניסה להציע אוצר שלא היה שייך לו, והמלך חשש שהצעה זו עלולה לסכן את בילבו מאוחר יותר.

כאשר ת'ראנדואיל שמע שסמוג הדרקון מת, הוא יצא לדרך עם צבא לכוון ההר הבודד. הוא ידע על אוצרותיו של ת'רור, מלך הגמדים האחרון מתחת להר, אשר נבזזו בידי הדרקון. בעודו בדרך, הגיעו אליו שליחים מאֶסְגָרוֹת' ההרוסה, עיר האגם אשר נשרפה על ידי הדרקון. הם התחננו בפני המלך לסייע לאנשיהם הפצועים והרעבים. ת'ראנדואיל סטה מנתיבו ופנה לכיוון העיר. במקביל שלח לפניו סיוע דרך הנהר.

ואולם, כאשר המלך שמע את תחינת שליחיו של בארד נמלא חמלה., משום שהיה מנהיגו של עם טוב ורחב לב. כוונתו הראשונית היתה לצעוד היישר אל ההר, אך כעת האיץ צעדיו במורד הנהר בכיוון האגם הארוך. לא היו לו די סירות או דוברות לכל אנשיו, והם נאלצו להתקדם בדרך האטית יותר, בצעדה. אך תחילה שלח בדרך המים מאגרי מזון גדולים. 19

לאחר שהשאיר מזון, תרופות, ואחדים מאנשיו לסייע לאנשי עיר האגם, המשיכו ת'ראנדואיל וצבאו, ביחד עם בארד, קוטל הדרקון, ואנשיו לכיוון ההר, עדיין תחת הרושם שהגמדים לא שרדו. הם למדו על גודל טעותם כאשר נסיון למשא ומתן עם הגמדים כמעט הסתיים בהתנגשות צבאית בין הגמדים מצד אחד והאלפים ובני האדם מצד שני. לקראת מה שנראה היה כסיום כושל לשיחות המשא ומתן, ניסה בארד לשכנע את המלך לתקוף לפני שיהיה לגמדים זמן להשלים את הכנותיהם. למלך אשר ידע אבדות רבות לאורך השנים, היו סדרי עדיפויות שונים כפי שאפשר לראות מתשובתו.

אולם המלך-האלף השיב: "רבות אתמהמה לפני שאפתח במלחמה עבור זהב"….8

But the Elvenking said: "Long will I tarry, ere I begin this war for gold…"

הסיטואציה שכמעט הפכה לאסון הסתיימה כאשר הופיעו הגובלינים והווארגים. גאנדלף הצליח להזכיר לצדדים היריבים כי יש להם אוייב משותף, וכך נלחמו גמדים, אלפים, ובני אדם, בקרב חמשת הצבאות, שכם אל שכם כבני ברית.

פעמיים היו בין בילבו ות'ראנדואיל חילופי דברים בעלי משמעות, ובכל אחת נחשף פן חדש באישיותו של המלך.
הפעם הראשונה היתה במשך המצור שהניחו ת'ראנדואיל ובארד על הגמדים מתחת להר. בילבו התגנב בלילה אל מחנם של ת'ראנדואיל ובארד בתקווה למצוא דרך לסיום המצור. הוא הביא עמו את הארקנסטון, אבן חן שהיתה יקרה לליבו של ת'ורין במיוחד, והציע אותו לבארד כאלמנט מיקוח. ת'ראנדואיל נפעם מן האבן, אולם במקביל היה מודאג מגורלו של בילבו כאשר ת'ורין יגלה מה עשה. הוא ניסה לשכנע את בילבו להשאר איתם במחנה, למען ביטחונו.

המלך-האלף הביט בבילבו בפליאה מחודשת. "בילבו באגינס" אמר, "אתה ראוי לשריון נסיכי-אלפים זה יותר מרבים אחרים אשר נראו בו יפים יותר. אולם אני תוהה אם ת'ורין יראה זאת כך. יש לי הכרות טובה יותר עם גמדים מאשר אולי לך. אני מייעץ לך להשאר עימנו. כאן תזכה לכבוד ותהיה ברוך פי שלושה." 17

הפעם השניה היתה בדרכם הביתה, על פרשת דרכים, לפני שנפרדו. בילבו הציע למלך ענק כסף משובץ בפנינים. כאשר ת'ראנדואיל תהה מדוע הוא מציע לו כזו מתנה, בילבו התוודה שהיה אורח בלתי קרוא במעונו של המלך, ונהנה מהכנסת האורחים שלו, ממזונו ויינו ללא ידיעתו. ת'ראנדואיל קיבל את המתנה אך בטרם נפרדו הוסיף בהומור:

"אקח את מתנתך, בילבו הנהדר!" אמר המלך בכובד ראש. "ומהיום תכונה 'רע אלפים', ו'מבורך'. מי יתן וצילך לעולם לא יתקצר (או שהגניבה תהיה קלה מדי)! להתראות!" 18

ת'ראנדואיל הוכיח שהוא יודע לפעול בשיתוף פעולה עם מתנגדים אחרים של האויב. כאשר אָרָגוֹרְן הביא אליו את היצור גולום, על פי עצת גאנדלף, הוא הסכים לקבל על עצמו את האחריות ולשמור על גולום. הוא אפילו נענה לרצונו של גאנדלף להראות לגולום מידה של רחמים. כאשר האחרון נמלט, ת'ראנדואיל לקח על עצמו את האחריות על הבריחה, למרות היותה מבצע מתוכנן של האויב, אשר כוחותיו תקפו את האלפים כפעולת הסחה. הוא שלח את בנו לגולס לאימלאדריס (היא ריבנדל), לדווח על האבדן, פעולה שהסתיימה בצרופו של לגולס לחבורת הטבעת.

מורשת וגורל

האיזכור החשוב האחרון של ת'ראנדואיל בכתבים, היה עמידתו האיתנה אל מול פני האוייב, כחלק ממלחמת הטבעת.
סיפור השנים בשר הטבעות מספר על לחימה עזה בכוחות מדול-גולדור אשר פלשו לממלכה, בקרב שכונה הקרב תחת העצים, כאשר עצי היער הובערו על ידי חילות האורקים. במקביל, בחלקים אחרים של הארץ התיכונה, פרודו נאבק להגיע להר האבדון, מינאס טירית נלחמה על חייה מול חילותיו של סאורון, בדייל בני אדם וגמדים נלחמו כתף אל כתף בבני המזרח, בלות'לוריין שלוש התקפות נהדפו ולאחר מכן קלבורן חצה את האנדואין וגלאדריאל הרסה עד היסוד את המבצר בדול-גולדור, ובמורדור הטבעת האחת הושמדה.
הקרב תחת העצים היה ארוך ונואש, ונזק רב נגרם ליער. אולם בסופו, ת'ראנדואיל ניצח. לאחר סיום הקרב, בראש השנה של האלפים, נפגשו ת'ראנדואיל וקלבורן באמצע היער וחילקו אותו. שיתוף פעולה זה לאחר שנות דור בהן הפריד מבצר דול-גולדור בין ממלכותיהם, יכול להתפרש כביטוי של שאיפה לשלוה 9
לאחר סיום המלחמה, שב לגולס לביתו, ובאישורו של אביו, לקח חלק מאנשיהם לסייע בהבראתו ושחזור יופיו של יער אִיתִילְיֶין אשר בדרום בגונדור.
הוא ייסד מושבת אלפים ביער איתיליין ונותר שם עד מותו של ארגורן. לאחר מכן הפליג במורד האנדואין בספינה שבנה, יחד עם גימלי הגמד כפי שסופר, אל המערב, ונעלם מן הסיפורים לעד.

גם בצפון היו מלחמה ומעשי זדון. אויבים פלשו לממלכתו של ת'ראנדואיל. קרב ממושך התחולל תחת העצים, והרס רב ושריפה. אולם לבסוף, הניצחון היה של ת'ראנדואיל. 9

…וביום ראש השנה של האלפים, נפגשו ת'ראנדואיל וקלבורן באמצע היער, וקראו ליער-אופל בשם Eryn Lasgalen, יער העלים הירוקים. ת'ראנדואיל לקח את כל החלק הצפוני עד ההרים שבלב היער להיות לממלכתו, וקלבורן לקח את החלק הדרומי מתחת למיצרים20  וקרא לו מזרח לוריין. וכל מרחב היער ביניהם ניתן לבני ביאורן ואנשי היער. 9,

חשוב לציין כי ת'ראנדואיל הינו היחיד מבין מנהיגי ממלכות האלפים המרכזיות שעדיין התקיימו בעידן השלישי, ונאבקו באופן פעיל באוייב, אשר היה ללא טבעת עוצמה. באימלאדריס אלרונד החזיק בוִילִיָה, טבעת האוויר. בלות'לוריין, גלאדריאל ענדה את נֵנְיָה, טבעת המים. וגאנדלף קיבל את נַארְיָה, טבעת האש, מקירדן כאשר הגיע לארץ התיכונה.
חוסר בטבעת עוצמה ודאי הקשה על מאבקם של ת'ראנדואיל ואנשיו באפלה, אך ניתן להניח כי זו היתה גם הסיבה לכך שהם יכלו לחיות בשלוה לאחר סיום המלחמה. אבדן כוחן של הטבעות לא השפיע עליהם.
שלוש טבעות העוצמה של האלפים היו קשורות, אם כי לא נשלטו, לטבעתו של סאורון, הטבעת האחת. טבעות אלה היו הכוח שאיפשר לגלאדריאל ולאלרונד לשלוט באיתני הטבע ולשמר את היופי והשלווה בממלכותיהם.
השמדת הטבעת האחת, אשר סיימה את מלחמת הטבעת ואת העידן השלישי, גרמה לאבדן כוחן של שאר טבעות העוצמה. נושאיהן, מותשים לאחר עידן שלם של שימוש בטבעות, הפליגו מערבה ומקומות מושבם, לות'לוריין ואימלאדריס החלו לדעוך בעיקבות איבוד כוח טבעות העוצמה ששימר אותם. אולם:

ביער-ירק, אלפי-היער נותרו באין מפריע 9

לא מצויין בכתבי טולקין מה היה גורלו של ת'ראנדואיל.

מילה אישית לסיכום: הייתי רוצה להציע סוף-טוב כלשהו לדמות שהיא הירואית בעיני, ואשר אני מקווה שהצלחתי להציג אותה ככזו. אולם אין פיתרון פשוט לשאלה מהו "סוף טוב" בכתביו של טולקין, המלאים בהתחבטויות פילוסופיות ומוסריות.
המערב נחשב לביתם של האלפים, אולם הוא זר לילידי הארץ התיכונה, ולא בטוח שאלו אשר עברו לשם מאושרים.
מאידך, הארץ התיכונה הפכה לביתם של בני האדם, ועל פי המסורה, האלפים אשר נשארו, גורלם הוא לדעוך.
לכן, דומה שחוסר סיום ברור הוא הסיום הטוב ביותר האפשרי. הוא משאיר את ההגדרה של סוף-טוב לדמיונו של כל אחד מן הקוראים.

על המאמר והמחברת:

המאמר הופיע לראשונה באתר Silmarillion Writers' Guild במסגרת הסדרה דמות החודש. סדרה זו מציגה מדי חודש, החל משנת 2007, מעין ביוגרפיה על דמות אחת מתוך הלג'נדריום. המאמרים נכתבים על ידי כותבים שונים והינם פרי מחקר של הכותב/ת.

מחברת המאמר, Greenwood, החלה את הכרותה עם כתבי טולקין בשנות השמונים, ואהבתה הגדולה היא הסילמריליון.

הערות:

*
משמעות השם ת'ראנדואיל היא "מעיין נמרץ".
מתוך Parma Eldalamberon גליון 17 עמוד 187

THAR-, vigour, only in Sindarin. tharan, vigorous, theria-, be vigorous, flourish. Hence th(a)randuil 'vigorous spring', a name. [D59.]

**
באינדקס השמות בסילמריליון, כתוב על האֶלְדָר:

פרוש המילה אלדר הוא "אנשי הכוכבים".
שם זה ניתן בתחילה על ידי הואלא אוֹרוֹמֶה לכל האלפים, אולם לאחר מכן הוא הפך לכינויָם של האלפים בני שלושת השבטים אשר יצאו למסע הגדול מאגם קוּאִיוִויֶינֶן (Cuiviénen) מערבה. 1

***
מַאלְגָלָד הינו דמות הנזכרת רק בציטוט הנ"ל. על פי ההקשר, כריסטופר טולקין מניח כי דמות זו, ודמותו של אמדיר, הינן אחת.

מַאלְגָלָד מלות'לוריין אינו נזכר בכל מקום אחר, ולא נאמר כאן שהוא היה אבי אַמְרוֹת'. ואולם, נאמר פעמיים (עמ' 268 ו- 271 לעיל) כי אמדיר אבי אַמְרוֹת' נפל בקרב דָגוֹרְלָד, ולכן נראה שאפשר לקבוע בפשטות כי מַאלְגָלָד הינו אמדיר, אולם איני יודע מי משני השמות היה הראשון ומי היה זה שהחליפו.2

– אורופר, אביו של ת'ראנדואיל, נזכר רק ב סיפורים שלא נשלמו. למרות שדמותו ומעשיו עשויים להיות בסימן שאלה, זהו נושא למאמר נפרד, והוא אינו משפיע עניינית על מאמר ×–×”.

– תודות ל Dawn_Felagund, IgnobleBard , ו- Russandol על עזרתם בעריכת המאמר ועל התמיכה המוראלית.
– תודה גדולה למוטי אבנר ועמרי אסקרלי על הסיוע בעריכה, ×”×’×”×” ותוכן של הגרסה העברית.

– בחלק מן הציטוטים השתמשתי בתרגומים שפורסמו, לעיתים ככתבם, ולעיתים עם שינויים. כל הטעויות הנובעות מכך הן שלי.

מקורות מצוטטים:

  1. The Silmarillion, Index of Names.
  2. Unfinished Tales, Part 2: The 2nd age, Appendix B, The Sindarin Princes Of The Silvan Elves (מתוך תרגום לוטם)
  3. The Lord of the Rings, Appendix B, Tale of Years of the 2nd Age (מתוך תרגום לוטם)
  4. The Silmarillion, Of the Rings of Power and The 3rd Age
  5. Lord of the Rings, Appendix B, The Tale of Years, The 3rd Age
  6. The Hobbit, Flies & Spiders (מתוך תרגום אכמון)
  7. The Silmarillion, Of the Ruin of Doriath
  8. The Hobbit, The Clouds Burst
  9. Lord of the Rings, Appendix B, The Great Years (מתוך תרגום לוטם)
  10. HoME 11-The War of the Jewels, Part Four: Quendi And Eldar, C. The Clan-names
  11. Silmarillion, The Ruin of Beleriand
  12. The Hobbit, Barrels out of Bonds
  13. Unfinished Tales, Part 2: The 2nd age, Appendix A, The Silvan Elves And Their Speech
  14. Unfinished Tales, Part 3: The 3rd age, The Disaster of the Gladen Fields, The sources of the legend of Isildur's death, note #12
  15. Silmarillion, Of the coming of Men into the West
  16. Unfinished Tales, Part 2: The 2nd age, Concerning Galadriel and Celeborn
  17. The Hobbit, A Thief in the Night
  18. The Hobbit, The Return Journey (מתוך תרגום אכמון)
  19. The Hobbit, Fire & Water (מתוך תרגום אכמון)
  20. Unfinished Tales, Part 3: The 3rd age, II Cirion and Eorl, (iv) The Tradition of Isildur, Notes 13, 3
  21. Unfinished Tales, Part 4: The History of Galadriel and Celeborn, note #10

אֲמַאנְדִּיל – Amandil

אמאנדיל, "ידיד של אמאן" בקווניה, היה הלורד האחרון של אַנְדוּנְיֶיה בנומנור, צאצאו של אלרוס טַאר-מִינְיָיטור ואביו של אֱלֶנְדִיל הגבוה. כאשר בגידת סאורון נחשפה, ונודע כי אַר-פָרָזוֹן מכין התקפה על הואלר עצמם, חשש אמאנדיל כי חרון אפם של הואלר ישמיד את ארצו ועמו והפליג לכוון אמאן, להתחנן לרחמיהם. גורלו לא נודע.

שרי אַנְדוּנְיֶיה

תאורה של אנדונייה, ששכנה בחוף המערבי של נומנור נמצא בסיפורים שלא נשלמו (סל"ן):

אַנְדוּסְטָר היתה טרשית בחלקיה הצפוניים, עם עצים גבוהים המשקיפים על הים. היו בה שלושה מפרצים קטנים שפנו מערבה, אשר ביתרו את הרמות. אולם במקומות רבים הצוקים לא הגיעו אל שפת הים, והותירו מצע של יבשה לרגליהם. הצפוני מביניהם נקרא מפרץ אנדונייה, כי בו שכן הנמל של אנדונייה (שקיעת חמה). לצידו על החוף שכנה עיר הנמל, ומגורים רבים נוספים טיפסו במדרון התלול שמאחור. 1

אנדונייה היתה אזור בנומנור בו כולם דיברו את שפת האלפים (סינדרין),2 בעוד שבשאר האי, שפת האם היתה אדונאית. על פי טולקין, ההצדקה למוזרות הזו היא העובדה שמתיישבי האזור הצפון מערבי של ארץ המנחה היו צאצאי בית בֵּאוֹר אשר "בבֶּלֶרִיאַנְד זנחו מוקדם את לשונם שלהם ואימצו את שפת סינדרין" 3

הלורד הראשון של אנדונייה היה ולאנדיל בנם של אֱלָטָן איש אנדונייה וסִילְמָארְיֵין בתו הבכורה של מלך נומנור הרביעי,4 טַאר-אֱלֶנְדִיל. הוא [ולאנדיל] וצאצאיו "נודעו בידידותם עם האלדר".5

"שרי אנדונייה היו הנכבדים מכל אחרי בית המלוכה", "הם היו נאמנים למלכים, ורחשו להם כבוד". "לורד אנדונייה נמנה תמיד על ראשי יועצי השרביט".9

"מועצת השרביט" הורכבה מנציגים מכל אזורי נומנור, אשר יעצו למלך6 אולם היו חסרי סמכות שלטונית.

אֲמַאנְדִּיל, חבר נעורים של אַר-פָרָזוֹן

אמאנדיל בנו של נומנדיל והשר השמונה עשר של אנדונייה,7 נשא את אותו שם כמו המלך השלישי של נומנור, טאר-אמאנדיל, נכדו של אלרוס8. תאריך הולדתו לא נרשם אולם נאמר כי "בימי נעוריהם המשותפים, אמאנדיל היה יקר לליבו של פרזון."9 ניתן להניח כי מכיון ששניהם היו צאצאים של אלרוס, ניתן לשניהם משך חיים דומה.

התאריכים שכן קיימים אינם תומכים בהצהרה הנ"ל. אר-פרזון נולד בשנת 3118 לעידן השני,10 בעוד שבצאצאיו של אלנדיל מצויין כי אלנדיל, בנו של אמאנדיל, נולד ב 3119 של העידן השני11, רק שנה אחת מאוחר יותר. אם אכן מקבלים תאריך זה כ"קאנון", הוא מרמז שאמאנדיל היה קרוב בגילו לאביו של פרזון, יותר מאשר להיות ידיד נעורים של פרזון עצמו.

ידיד האלדר

בתקופתו של אר-גימילזור, סבו של אר-פרזון ואויבם הגדול ביותר של הנאמנים, אשר העניש את אלו אשר קידמו בברכה את הספינות מאֶרֶסֵאָה, האלדר החלו להגיע לנומנור בסתר, עד אשר לבסוף, "הספינות מארסאה חדלו להגיע מכוון השקיעה ונמלי אנדונייה נָשַׁמּוּ."12

אפילו אם בנו של אר-גימילזור, טאר-פלאנטיר ניסה לבטל את הנזק, הוא לא הצליח כי נאמר "אף ספינה לא הגיעה עוד מן המערב אל נומנור, ואָבַלוֹנֵה צוֹעַפָה בענן".13

משום כך, הגיוני להניח כי הידידות בין אמאנדיל והאלפים נרקמה בעת מסעותיו לארץ התיכונה, ("הוא היה ספן אדיר בים"14) לממלכתו של גיל-גאלד. ההערכה שרחש לאלדר נענתה בנדיבות במתנת הפלנטירי.

אבנים אלו היו מתנת האלדר לאמאנדיל, אביו של אלנדיל, להיות לנחמה לנאמנים בנומנור בימיהם הקודרים, עת חדלו האלפים לבוא לארץ שנחה תחת צילו של סאורון. הם נקראו פלנטירי, הצופות ממרחק, אולם אלו שהובאו לארץ התיכונה אבדו זה מכבר. 31

ניתן להניח כי ידידיו האלפים של אמאנדיל סיפרו לו לפחות חלקית, על הארועים באֶרֶגְיוֹן, על מותו של קֶלֶבְּרִימְבּוֹר ועל חישול טבעות הכוח, כדי להזהיר אותו מפני סאורון. אולם אם אמאנדיל ידע על הבגידה, ואם הוא סיפר לאר-פרזון, אזהרותיו לא זכו לתשומת לב.

הסילמריליון אינו מציין במפורש אם אמאנדיל הפליג לאומבר עם אר-פרזון בעת המערכה נגד סאורון, או האם אפשרי שהוא הזהיר אותו מפני הסיכון שבהבאת שר האופל כבן ערובה אל נומנור, בשנת 3262 של העידן השני.

מנהיג הנאמנים

באופן לא מפתיע, מייד כאשר סאורון החל לזכות בחסד המלך הוא דאג שאמאנדיל, אולי היריב האחרון שיכול היה להשפיע על המלך נגד שקריו, יסולק מן הזירה.

….כל היועצים להתרפס בפניו מלבד אחד ויחיד, אמאנדיל שר אנדונייה. אט אט חל שינוי בארץ, ולבבות רעי האלפים נטרדו מאוד, ורבים הפכו את עורם מפחד. ולמרות שאלו שנותרו עדיין, קראו לעצמם הנאמנים, אויביהם כינו אותם בוגדים.14

וגם

כעת הוא [אמאנדיל] שׁוּלַח, כי סאורון שנאו יותר מכל האחרים בנומנור. אולם בשל היותו כה אציל, וספן כה אדיר בים, רבים בעם רחשו לו כבוד, והמלך וסאורון כאחד לא העזו להרים יד נגדו, עדיין. 14

וגם

לכן אמאנדיל פרש לרוֹמֶנָה, ואת כל אלה בהם בטח שהיו עדיין נאמנים, זימן לשם בחשאי. כי חשש שהזדון יתפשט במהירות כעת, ורעי האלפים נמצאים בסכנה. 15

המלך החל לסגוד לאפלה, לכת העתיקה של מלקור, ואמאנדיל למד על כוונתו של סאורון לשכנע את המלך לכרות את נימלות'. הוא פחד שאר-פרזון יכנע לבסוף לשכנועיו של סאורון, ולאחר שחלק את פחדיו עם בנו אלנדיל ונכדיו אִיסִילְדוּר ואֲנַאריוֹן, איסילדור סיכן את חייו וגנב את פרי נימלות', מחצר המלך באַרְמֶנֶלוֹס.

ואיסילדור הגיע לבסוף בקושי רב לרומנה, ומסר את הפרי לידיו של אמאנדיל בטרם בגד בו כוחו. אז ניטע הפרי בחשאי, ובורך על ידי אמאנדיל, ונצר יצא ממנו ולבלב עם בוא האביב. 16

אלו היו זמנים חשוכים מאוד בנומנור וזהו פלא שאמאנדיל ומשפחתו שרדו, כאשר לחשים על בגידה היו סיבה מספקת להפוך לקרבן על מזבחו של מלקור, במקדש שבנה סאורון.

ומאז האש והעשן עלו ללא הפסקה, כי כוחו של סאורון גבר מיום ליום. ובמקדש ההוא, הקריבו בני אדם קרבנות למלקור, בשפיכות דמים, ועינויים, ורשעות גדולה, כדי שישחרר אותם מן המוות. בעיקר, בחרו את קרבנותיהם מקרב הנאמנים, ואולם מעולם לא תוך האשימו אותם בגלוי בחוסר סגידה למלקור מעניק החרות. הם טפלו עליהם האשמות של שנאת המלך, בגידה במלך, או קשירת קשר נגד שאריהם, בכזבים ורעל. לרוב, היו אלה האשמות שוא, אולם הימים היו מרים ושנאה הולידה שנאה. 17

מלבד האיזכור למזימות אפשריות בציטטה למעלה, אין תעוד של התקוממות או מרידה בנסיון להתנגד לאר-פרזון, או לפחות לסאורון, השליט האמיתי מאחורי הכתר. יתכן כי הנאמנות המוחלטת של שרי אנדונייה למלכי נומנור מנעה מאמאנדיל להתחיל במלחמה גלויה או אולי הנאמנים לא היו חזקים דיים לפתוח מתקפה. למרות שכונו מורדים נראה שהיתה מעט מאוד אם בכלל, התנגדות מן הנאמנים להחשכת ארצם, למעט אולי שימור עצמי.

כחמישים שנה לאחר שהגיע סאורון לנומנור המלך החל לחוש את המוות המתקרב, ולהתכונן למלחמה נגד הואלר, בעקבות הצעתו של סאורון, על מנת להשיג מהם אלמוות בכוח. לבסוף, אמאנדיל שגם הוא ודאי חש את גילו אם היה קרוב לזה של המלך, החליט לפעול.

וכאשר למד אמאנדיל על כוונותיו של המלך, נמלא יאוש ואימה, כי הוא ידע שבני אדם לא יוכלו לנצח את הואלר במלחמה, וכי הרס יבוא על העולם, אם מלחמה זו לא תמנע. לכן, הוא קרא אליו את בנו אלנדיל, ואמר לו:
'הימים הם אפלים, ואין תקוה לבני האדם, כי הנאמנים מועטים הם. לכן, יש בדעתי לעשות כמעשהו של אבי אבותינו אֵאָרֶנְדִיל, להפליג למערב על אף החרם, ולדבר עם הואלר, אפילו עם מַאנְוֶוה עצמו אם יתאפשר, ולהתחנן בפניו לעזרה, בטרם יאבד הכל.'
'אם כך, האם תבגוד במלך?' אמר אלנדיל, 'אתה הרי יודע כי הם מאשימים אותנו בבגידה וריגול, וכי עד עתה, אלו היו האשמות שוא.' 18

אמאנדיל היה מוכן לשאת בתוצאות של שבירת החרם והפלגה מערבה, מתוך תקוה לשכנע את הואלר להראות רחמים לאלו שנותרו נאמנים.

כדי להגן על משפחתו הציע שהוא יעמיד פנים כמפליג לכוון מזרח, ויפנה חזרה לכוון אמאן כאשר לא יהיה עוד בטווח ראיה מחופי נומנור. הוא יעץ לבנו להתכונן בסתר להפליג עם כל אנשיהם ועם "כל הדברים אשר לבכם לא יוכל לשאת פרידה מעימם", וכן להסתיר את כוונתו לקחת אנשים כה רבים, משום שאז הם יידרשו להצטרף לכוחות המלך נגד הואלר.

היתה לו תקוה מועטה שישוב, או אפילו שיצליח במשימתו משום שהוא גם אמר לאלנדיל:

קרוב לודאי שתצטרכו להמלט מארץ הכוכב ללא כוכב להנחותכם, כי ארץ זו מחוללת. אז תאבדו את כל אשר אהבתם, ותטעמו את טעם המוות עוד בחייכם, כאשר תחפשו ארץ גולה במקום אחר. אולם אם במזרח או במערב, הואלר לבדם יכולים לומר. 19

למרבה הצער, הוא צדק:

מסופר כי אמאנדיל הפליג בספינה קטנה לעת לילה ושט תחילה מזרחה, ואז פנה ועשה דרכו מערבה. והוא לקח עימו שלושה משרתים יקרים לליבו, ושוב לא נשמע מהם דבר ולא נראה מהם אות בעולם הזה, ולא נודע גורלם. בני אדם לא יוכלו פעם שניה להנצל באמצעות שליחות שכזו, שכן מַעַל נומנור, לא בנקל יִימָחֵל. 20

שלא כמסעו של אארנדיל, נראה שמסעו של אמאנדיל נכשל, למעט אולי הצלת שאריו וחבריו. הוא ודאי לא הקנה רחמים לאנשים שלא היו על סיפון הספינות אשר אלנדיל ובניו הצליחו להשיט לארץ התיכונה.

כך התכונן אלנדיל ולא התערב במעשי הזדון של הימים ההם, והמתין לאות אשר לא הגיע. אז הפליג בחשאי לחופים המערביים והשקיף על פני הים, כי צער וגעגועים מלאו את לבבו, ואהבה גדולה אהב את אביו. אולם הוא לא הבחין בדבר מלבד צייו של אר-פרזון שהתקבצו בנמלים המערביים. 21

נומנור שקעה מתחת לים או בשל זעמו של אִילוּבָטָר, אשר אליו כך נאמר, העבירו הואלר באופן נוח, את השליטה כאשר אר-פרזון דרך על אדמתם, או משום שהתמוטטה אל תוך התהום שנוצרה בעקבות הסרת אמאן מן העולם השבור.

ואנדור ארץ המנחה, נומנור של המלכים, אלנה ארץ כוכב אארנדיל נהרסה כליל, כי היתה קרובה למזרח הסדק הגדול ויסודותיה התמוטטו. והיא נפלה וצללה לאפלה ואיננה עוד. ואין עוד כעת מקום על פני האדמה, אשר בו נשמר זכרונם של ימים ללא זדון. כי אילובטר הדף את הימים הגדולים שממערב לארץ התיכונה ואת הארצות הריקות שממזרח לה, וארצות חדשות וימים חדשים נוצרו, והעולם התמעט כי ואלינור וארסאה נלקחו ממנו אל ממלכת הנסתר. 22

שלא לומר מאומה על נומנור.

התפתחות הדמות של אמאנדיל בכתבי טולקין

טולקין סיכם עם ידידו סי.אס. לואיס כי הוא יכתוב סיפור על מסע בזמן23 והתחיל את הסיפור, אשר יקח את גיבורו להיות עד לשקיעת אטלנטיס. הוא קרא לו "נומנור הארץ במערב". הגרעין שבבסיסו של רעיון זה התפתח לסדרה של מקרים בהסטוריה, בהם צמדים של אב ובן יחזרו ויחוו "זכרונות" או "חלומות" מן העבר הרחוק על אודות אב ובן מקוריים (אמאנדיל ואלנדיל) אשר היו נוכחים בעת שקיעת האי.

"הדרך האבודה" הוא סיפור בלתי שלם של מסע בזמן, אשר טולקין כתב. בסיפור זה טולקין יצר דמות כמעט אוטוביוגרפית בשם אָלְבּוֹיְן (Alboin)(דמות שקדמה לאמאנדיל באותו זרם של צמדי אב-בן שהגיחו שוב ושוב לאורך ההסטוריה)

הביוגרפיה של אלבוין כפי שהיא משורטטת בפרקים אלה, מעוצבת במקרים רבים על פי חייו של אבי – למרות שאלבוין לא ×”×™×” יתום, ואבי לא ×”×™×” אלמן. תאריכים הכתובים בעפרון על עטיפת כתב היד מחזקים את האלמנט הביוגרפי: אלבוין נולד ב 4 בפברואר (1891 >) 1890, שנתים לפני אבי. אודוין (Audoin) נולד בספטמבר 1918. 24

אלבוין הוא פרופסור להסטוריה ושפות עתיקות שחולם על משהו שיכול להיות עבר רחוק, וזוכר מילים משפה בלתי מוכרת בשם אֶרֶסֵאָן (Eressean). מאז ילדותו הוא מתגעגע ללא הרף לשוב חזרה בזמן לאורך "הדרך האבודה", אל אותם זמנים רחוקים,

..לראות בעיניים ולשמוע באזניים: לראות את צורתן של ארצות עתיקות אפילו שכוחות, לראות עמים עתיקים מהלכים, לשמוע את שפותיהם כפי שדיברו בימים שלפני הימים, כאשר שפות של שושלות שנשכחו נשמעו בממלכות שמזמן נפלו לחופי [האוקיינוס] האטלנטי. 25

משאלתו התקיימה כמיטב המסורת של סיפורי אגדה. איש בשם אלנדיל מציע לו בחזיון את האפשרות "לחזור", אם יבוא עם בנו אודוין (הדמות שקדמה לאלנדיל). כמובן שאלבוין מסכים.

האבולוציה של דמותו של אמאנדיל בתוך סיפור נומנור, אלמנט מפתח במיתולוגיה של טולקין, מרתקת אף היא. בטיוטות הראשונות, בתחילה, רק אלנדיל נזכר, ולאחר מכן אחים: אלנדיל וולאנדיל, אשר נמלטו מן ההרס וייסדו את הממלכות הנומנוריות בארץ התיכונה.

לאחר מכן הופיע אמאנדיל, אלא שהשמות בהם נקרא מבלבלים. הוא היה ולאנדיל בחלק מן הטקסטים וארבזן (Arbazan) באחרים,26 (אפנוזיר (Aphanuzir) לאחר מכן בגירסה הסופית של "טביעת אנדונה"), וגם לכל שאר הדמויות המוכרות והמקומות היו גרסאות מוקדמות של שמותיהם הסופיים באדונאית:

בין אלה ראש וראשון היה אחד ארבזן ובנו נימרוזן (Nimruzan), ספנים גדולים על הספינות. הם היו משושלתו של אידילזר אזראבלו (Indilzar Azrabelo), אולם לא מבית הבכור, אשל לו היו שייכים כס המלכות והכתר אשר בעיר ארמינאלת27 (Arminaleth).

לאר-פרזון וארבזן היה דיון מעניין על טִבְעוֹ העגול של העולם, והמשמעות של צורה שכזו על חרם הואלר:

ובזמן מסויים ישב אר-פרזון עם יועציו בבית הגבוה, והתדיין על דברי השליחים אשר אמרו כי צורת האדמה היא כזו שניתן לשים סביבה מחגורת. 'אולם אם נאמין לזאת', הוא אמר, 'כי אחד היוצא לכוון מערב ישוב מן המזרח, האם לא נכון יהיה כי זה ההולך תמיד מזרחה ישוב לבסוף מאחורי המערב, ולמרות זאת, לא יפר כל חרם?' 28

ארבזן טען כי אפילו אם העולם עגול, הוא כה גדול עד כי אדם יבלה את כל חייו בנסיון להקיפו. אולם אר-פרזון לא שוכנע:

…. הוא שקל בחשאי במחשבתו לבנות ספינות עם שׁוֹקַע ותפוסה גדולים, ולכונן עמדות תצפית על חופים רחוקים. 29

בשלב מסויים טולקין יצר לאמאנדיל אח, אלנטיר (Elentir), אולם זה לא הגיע אל הגרסה הסופית של אַקַלַבֶּת, כפי שפורסמה בסילמריליון. אלנטיר היה מאוהב בזימרהיל (Zimrahil), בתו של טאר-פלאנטיר (ובגרסה אחרת אלנטיר היה האח הבכור, היורש לכס הלורד של אנדונייה, והוא היה מאורס לזימרהיל), עד אשר היא ראתה את אר-פרזון, התאהבה בו ונישאה לו מרצונה. לבסוף, שוני משמעותי שנזנח מאוחר יותר הוא:

לכן, אר-פרזון רדף את הנאמנים, הפשיט אותם מכל עושרם, ומנע מיורשי ולאנדיל את כס הלורד. את אנדונייה הוא הפך למספנת בנייה ראשית לבניית ספינות המלך, ועל אמאנדיל שכעת היה הלורד, ציווה לעבור לגור ברומנה. 30

שאלות והרהורים

עבור ידיד לאמאן וחבר לאלדר, ודאי היה מייסר לראות כיצד שקריו של סאורון משחיתים לאט לאט את המלך והארץ, וניתן לתהות כיצד נאמנות או פחד מנעו מאמאנדיל והנאמנים לנקוט פעולה יותר החלטית, הרבה יותר מוקדם. אם אמאנדיל היה מוכן לסכן את חייו, האם לא כדאי היה לעשות זאת מוקדם יותר, כשעוד היה לו סיכוי להצליח, אולי בטרם הצליח סאורון להשלים את הרשת שטווה סביב אר-פרזון, או כאשר חלק גדול יותר מאוכלוסיית נומנור טרם פנה לסגידה למלקור ואולי היה מוכן למרוד במכשף?

האם אמאנדיל הגיע בסופו של דבר לאמאן או האם אבד בים? מדוע, הו מדוע מנעו הואלר ואילובטר את רחמיהם מאנשי נומנור המרומים, ואולם הניחו לסאורון להמלט, כדי להמשיך להציק לארץ התיכונה במשך עידן שלם נוסף?

על המאמר והמחברת:

המאמר נכתב על ידי Russandol והופיע לראשונה באתר Silmarillion Writers' Guild במסגרת הסדרה דמות החודש. סדרה זו מציגה מדי חודש, החל משנת 2007, מעין ביוגרפיה על דמות אחת מתוך הלג'נדריום. המאמרים נכתבים על ידי כותבים שונים והינם פרי מחקר של הכותב/ת.

מחברת המאמר, Russandol, סבלה בשקט במשך 25 שנה מכישוף שנפל עליה כשקראה את שר הטבעות בפעם הראשונה. בסביבות 2008 במסגרת מסע חיפוש באינטרנט אחרי מקורות ללימוד טנגוור, נתקלה במקרה בעולם הפאנפיקשן על פי כתבי טולקין, והנגע התגבר והפך לחשוך מרפא. Russandol חיה בברקשייר אנגליה, ובכל פעם שהיא יוצאת לשוטט או לרכב ביער, היא מקווה למצוא מאלורן

הערות:

– תודה ל Russandol על הרשות לתרגם את המאמר.

– בחלק מן הציטוטים השתמשתי בתרגומים שפורסמו, לעיתים ככתבם, ולעיתים עם שינויים. כל הטעויות הנובעות מכך הן שלי.

– המחברת הביעה את רצונה לקרוא את תגובות הקוראים. תגובות בעברית יועברו אליה מתורגמות. אם היא תבחר להשיב, התשובות יובאו כלשונן, באנגלית.

מקורות מצוטטים:

  1. "Description of the Island of Númenor", Unfinished Tales. (מתוך תרגום לוטם)
  2. "Aldarion and Erendis", Unfinished Tales, note 19. (מתוך תרגום לוטם)
  3. Ibid.
  4. Ibid.
  5. "The Númenórean Kings", The Lord of the Rings: The Return of the King, Apendix A.
  6. "Aldarion and Erendis", Unfinished Tales, note 23. (מתוך תרגום לוטם)
  7. "The History of the Akallabeth", The Peoples of Middle-earth, History of Middle-earth XII.
  8. "The Númenórean Kings", The Lord of the Rings: The Return of the King.
  9. Akallabêth – The Downfall Of Númenor, The Silmarillion. (מתוך תרגום לוטם)
  10. "Tne Line of Elros: Kings of Númenor", Unfinished Tales. (מתוך תרגום לוטם)
  11. "The Heirs of Elendil", The Peoples of Middle-earth, History of Middle-earth XII.
  12. Akallabêth – The Downfall Of Númenor, The Silmarillion. (מתוך תרגום לוטם)
  13. Ibid.
  14. Ibid.
  15. Ibid.
  16. Ibid.
  17. Ibid.
  18. Ibid.
  19. Ibid.
  20. Ibid.
  21. Ibid.
  22. Ibid.
  23. "The Lost Road", The Lost Road and Other Writings, History of Middle-earth V.
  24. Ibid.
  25. Ibid.
  26. "The Drowning of Anadune", Sauron Defeated, History of Middle-earth IX.
  27. Ibid.
  28. Ibid.
  29. Ibid.
  30. "The History of the Akallabeth", The Peoples of Middle-earth, History of Middle-earth XII.

מַאכְטָן – Mahtan

מַאכְטָן* הוא אביה של נרדנל, אשתו של פאנור בסילמריליון. למרות שהוא מוזכר בטקסטים מספר פעמים בודדות, מאכטן אחראי במידה רבה לעיצוב מסלול הארועים בספר. תאורו של טולקין את דמותו מספק הצצה רבת ערך אל תוך מוטיב השימוש לרעה והשחתה של ידע, אשר מופיע בספרים.

מאכטן, משרתו של אאולה

הרבה מן הידוע לנו אודות מאכטן, מגיע ממקורות חיצוניים לסילמריליון**.
בתוך הסילמריליון הוא מוגדר בעיקר על ידי מערכת יחסיו עם בתו, נרדנל, אשר מתוכה נובעת השפעתו על פאנור. המפגש הראשון עם מאכטן מציג את השפעתו ואת נאמנותו לאאולה הנפח הגדול של הואלאר:

בעודו בנעוריו נשא [פאנור] לאשה את נרדנל, בתו של חרש גדול ושמו מאכטן, מן הנולדור היקרים ביותר ללבו של אאולה; וממאכטן הוא למד רבות על עשיית דברים במתכת ובאבן. 1

עובדה זו מציגה שניות מעניינת. השפעתו של מאכטן על פאנור מסבכת אותו עמוק במעשיו החמורים של פאנור. בעוד שלזכות פאנור נזקפת ההמצאה של מלאכת אבני היקר אשר הובילה ליצירת הסילמרילי2, המצאה שתועלתה נתונה בספק, הרי שלהדרכתו של מאכטן נזקף הידע שפאנור רכש, אשר שימש ליצירת חרבות וכלי מלחמה אחרים, וחשף לראשונה את האלפים באמן לאלימות.

ופאנור הקים מפחה בחשאי, אשר עליה אפילו מלקור לא ידע, ושם הוא חישל חרבות אימים לעצמו ולבניו, ושם הוא יצר קסדות גבוהות עם נוצות אדומות. מרה ניחם מאכטן על היום בו הורה לבעלה של נרדנל את תורת המתכות אשר למד מאאולה. 3

שני הקטעים הנ"ל הינם האיזכורים היחידים למאכטן בסילמריליון. הם יוצרים את הרושם שמורשתו של מאכטן היא ההדרכה שהעביר לפאנור באומנויות אשר מאוחר יותר שימשו ליצירת שריון ונשק. העברת ידע זה, אשר בזמנו נעשתה בתמימות וללא שימת לב מיוחדת, גרמה למאכטן חרטה מרה מאוחר יותר. הרושם הזה ידון בהמשך, בקטע הדן ברעיונותיו של טולקין על נושא שימוש לרעה והשחתה של ידע.

מאכטן נדון באופן מקיף יותר, ולעיתים שונה משמעותית, בטיוטות מוקדמות יותר של הסילמריליון. הוא מופיע לראשונה בטיוטה שכריסטופר טולקין מכנה הקוונטה סילמריליון המאוחרת (2), או LQ2 אשר הוצגה כעותק מודפס משנת 1958, זמן שכריסטופר טולקין מכנה "שלב שני בעבודתו המאוחרת של טולקין [האב] על הסילמריליון". שלב זה לפי כריסטופר טולקין החל לאחר שפרסום שר הטבעות שחרר את טולקין לשוב ולעבוד על יצירותיו המוקדמות יותר שאז עדיין לא פורסמו. 4 כמו בסילמריליון, מאכטן מוצג דרך הקשר שלו אל נרדנל, ולפיכך פאנור, כחלק מקטע מורחב, המתאר באופן מלא יותר את נרדנל. תפקידו מוצג באופן השונה רק במעט בצורת הצגתו, אך בעל שוני במשמעותו, לעומת הכתוב בסילמריליון:

בעודו בנעוריו נשא פאנור לאשה את נרדנל, עלמה מן הנולדור. על כך תהו רבים, שכן לא היתה בין היפים בבני עמה. אולם היא היתה חזקה, בעלת מחשבה חופשית, ומלאה בתשוקה לידע. בנעוריה אהבה לנדוד רחוק ממקומות מושבם של הנולדור. או לאורך החופים הארוכים של הים, או בין הגבעות. כך היא ופאנור נפגשו, והיו שותפים לטיולים רבים. אביה מאכטן, היה חרש גדול, אחד מן הנולדור אשר היו יקרים ביותר ללבו של אאולה. ממאכטן, נרדנל למדה רבות על מלאכות אשר בהן נשים מן הנולדור עסקו לעיתים רחוקות: עשיית דברים במתכת ובאבן. היא יצרה דמויות, חלקן של הואלאר בצורתם הגשמית, ורבות אחרות של גברים ונשים מן האלפים, ואלו כה דמו [למקור] עד אשר חבריהם, אם לא היו מודעים לאומנותה, היו מדברים אליהם. אולם דברים רבים היא עיצבה גם מתוך מחשבתה, בצורות חזקות ומוזרות, אולם יפות. [ההדגשה של המחברת]5

על פי הערותיו של כריסטופר טולקין, הדפסה מאוחרת יותר שנעשתה על פי פרק זה, חסרה את הקטע הנ"ל6. כריסטופר טולקין אינו מצרף את הטקסט המאוחר, שהוא הטיוטה הסופית המוצגת עבור הפרק "על פאנור ושחרור מלקור", וכן אינו מציין אם ההדפסה המאוחרת כללה איזכור כלשהו של מאכטן. המסקנה המתבקשת היא כי הקטע המצוטט למעלה חסר בטקסט המאוחר יותר, וכריסטופר טולקין בחר מתוך שיקולי עריכה להציגו מחדש [בסילמריליון], אולם, כפי שניכר בבירור מן הטקסט המודגש, גם שינה אותו. מאכטן לא הנחיל את כישוריו לפאנור. הוא לימד את נרדנל. מאוחר יותר, LQ2 כולל את הקטע על מאכטן "אשר ניחם מרה" על היום בו העביר את תורת חרשות המתכת לפאנור, כך שברור שהרעיון כי מאכטן הנחיל את הידע שלו לחתנו, כבר היה קיים בשלב ההוא7.
מדוע השינוי? מדוע החליט כריסטופר טולקין לא רק לחתוך, אלא גם לשכתב את הקטע אודות מאכטן ונרדנל?
בספרו Arda Reconstructed דאגלס צ'ארלס קיין מניח כי יתכן שעריכות הטקסט של כריסטופר טולקין כיוונו להשגת עקביות בין שני הקטעים על אודות מאכטן, תוך כדי שהוא מציין

אולם, אני חושב שזה פרט חשוב שהוא לימד את האומנויות הללו את נרדנל, וחבל שכריסטופר טולקין שינה את הכוונה הברורה של הקטע. זוהי אחת הדוגמאות הבוטות לכך ששינוייו של כריסטופר טולקין נראים כמחלישים דמות נשית חשובה. 8

מנקודת המבט של חקירת דמותו של מאכטן, הקטע המקורי מבסס מערכת יחסים בין נרדנל לאביה, אשר חסרה בסילמריליון. הנחה חשובה נוספת מתוך הקטע הנ"ל היא שלפחות חלק מן הידע של פאנור בתורת האבן והמתכת הגיע אליו מנרדנל, ולא ישירות ממאכטן. זהו שוני המשליך באופן משמעותי על מוטיב השימוש, שימוש לרעה והשחתה של ידע, כפי שידון בהמשך.

המאמר השיבולת של פאנור (אשר נכתב ב 1968 לכל המוקדם) מציג פרטים נוספים על דמותו של מאכטן, בעיקר בכל הנוגע לנאמנותו לאאולה. בהערה לגבי שמו של מאיד'רוס, צבע שערו של מאכטן "אדום-חום", תכונה מייחדת אשר התחבבה על כותבי סיפורים, מצויין בפעם הראשונה:

אולם [מאיד'רוס], והצעירים ביותר, ירשו את השיער האדום-חום הנדיר של בני משפחתה של נרדנל. לאביה ניתן הכינוי רוסקו (rusco) 'שועל'. 9

מאוחר יותר, בהערת סיום למאמר, כריסטופר טולקין כולל תוספות באורך דף מלא, של חומר אשר הודפס בנפרד באותו הזמן שהודפס הקטע המצוטט למעלה

אביה של נרדנל היה 'אַאוּלֶנְדִיל' ['אַאוּלֶנְדוּר'] והפך לחרש גדול. הוא אהב נחושת וערכה היה גדול בעיניו מזהב.

שמו היה [רווח, מאוחר יותר בעיפרון, סארמו?], אולם הוא היה ידוע ברבים כאורונדיל 'אוהב-נחושת'. בדר"כ הוא ענד לראשו רצועת נחושת. שערו לא היה כהה, או שחור, כמו זה של רוב הנולדור, אלא חום, עם נצנוצי אדום-נחושת. משבעת ילדיה של נרדנל, לבכור ולתאומים (דבר נדיר אצל האלדר) היה שיער כזה. הבכור גם הוא ענד עטרת נחושת על מצחו.

הערה נוספה לאַאוּלֶנְדוּר

'משרת של אאולה': כלומר, אחד אשר היה נאמן לאותו ואלא. תואר זה יוחס בעיקר לאותם בודדים או משפחות מן הנולדור אשר נכנסו בפועל לשירותו של אאולה, ואשר בתמורה קיבלו ממנו ידע.

הערה נוספת באותו דף מתייחסת לשם אוּרוּנְדִיל:

ראן (RUN) – 'אדום, לוהט'. בדרך כלל מתייחס לדברים כמו גחלים, ולפיכך שם תואר רוניה (runya), בסינדרין, רואין (ruin), "דמוי אש", אדום. לאלדר היו מילים לכמה מתכות משום שבהדרכתו של אורומה, הם תכננו כלי נשק נגד משרתיו של מורגות', בעיקר בזמן המסע [הגדול, למערב], אולם היחידים שקיימים בכל שפות האלדר היו ברזל, נחושת, זהב וכסף (ANGA, URUN, MALAT, KYELEP)

מוקדם יותר, אביה של נרדנל, החרש הגדול, נקרא מאכטן, (כרך X עמ' 272, 277), וכך הוא נקרא בסילמריליון. לאמירות קודמות הנוגעות לחימושם של האלדר במסע הגדול ראה כרך X עמ' 276-7, 281. 10

הקטע הנ"ל מכיל את רוב המידע שיש לנו על אודות מאכטן. מן הטפל, כמו העדפת נחושת על פני זהב, ועד לחשוב, קשרי המשפחה של נרדנל, והכי חשוב, זיהויו כאַאוּלֶנְדוּר. פרטים אלו קיימים רק ברמז בסילמריליון.

ידע הוא כוח [מושחת]?

קשריו החזקים של מאכטן עם אאולה מדרגים אותו באותה רמה עם קבוצה מעניינת. לתלמידיו של אאולה יש נטיה שלילית ליפול לשחיתות, ולפתח אובססיה לכוח ושליטה. סאורון, סארומן וכמובן, פאנור, כולם מקושרים בנקודות מסויימות בסיפור עם אאולה, וכולם הופכים מושחתים. נראה שזו אינה מקריות אלא נקודה משמעותית: מה בדיוק בואלא של מלאכת החרשות מעודד התנהגות רעה? אאולה עצמו נראה כדמות חמה, אמפאתית, ומסייעת. ניתן אם כך להניח, כי לא המגע עצמו עם אאולה הוא הגורם, כמו שאפשר להניח למשל, לגבי קשר לאורך זמן עם מלקור, אלא טבעם של אלה הנמשכים לאאולה הוא זה הגורם להם להיות בסכנת השחתה.

נראה כי לטולקין יש חוסר אמון עמוק ביוצרים, האאולה-ים והפאנור-ים של עולמו הדמיוני, וכיצד הם ישתמשו בכישוריהם. נראה כי אלו אשר רכשו שליטה גדולה בכישורים טכנולוגיים, אינם מסוגלים להגביל את עבודתם למה שנחשב ראוי בעיניו של טולקין:
פאנור יצר את הסילמרילים ונשק, קלברימבור יצר את טבעות הכוח, סאורון יצר את הטבעת האחת, סארומן יצר את המכונות של אייזנגרד.
לעיתים תכופות המצאות אלה קוראות תיגר על הסדר הטבעי, מאפשרות מיזוג של כוח עם שליטה ברצונם של אחרים, בנוסף להרס הנוף הפסטורלי שטולקין אהב. טולקין עצמו היה איש של ידע והמצאות. כיצד אם כן הוא מצא פשרה בין כישוריו היצירתיים שלו עצמו לבין הגורל העגום שהוא ייחס ליוצרים בעולמו הדמיוני?
בשיבולת של פאנור הוא מבחין בין סוגי ידע שונים: nolmë הוא ידע בפילוסופיה ומדעים תאורטים, כולל בלשנות. kurwë הוא כשרון לטכנולוגיה והמצאות. טולקין מקפיד לציין כי בעוד שפאנור היה הגדול מכל הנולדור ב kurwë, ב nolmë, הוא לא היה הגדול מכולם.11
ובקצרה, סאורון, סארומן, ופאנור, כמו גם מאכטן, והידע שלהם, הם מסוג שונה ממנו עצמו.

מאכטן אינו נופל כמו האחרים, אולם הוא מקושר באופן מפורש לנפילת פאנור והנולדור. טולקין מקפיד לציין כי היה זה מאכטן, הנראה כחף מפשע, אשר לימד את פאנור את כל שהיה נחוץ לו לדעת כדי לטבוח את שאריו באלקוולונדה ולהפיץ את המלחמה ושפיכות הדמים מעבר לים אל תוך הארץ התיכונה.
עצם העובדה כי טולקין נתן למאכטן את תגובת האשמה, הינה אמירה בעלת משמעות. ידע נחשב בדרך כלל נטרלי, האחריות לאופן השימוש בו, לטובה או לרעה, חלה על המבצע, לא על המורה. לדוגמא, מישהו הבקיא בעשבים ובתורת הרעלים יכול להשתמש בכישוריו להצלת חיי חולים אשר הורעלו, או יכול להשתמש בכישוריו כדי לייצר רעלים אשר יטלו חיים, בסיכון קטן של גילוי. במקרה השני, אף אחד לא יפנה אצבע מאשימה אל מוריו של יוצר הרעלים בבית הספר לרפואה, וסביר להניח כי מורים אלו לא יחשבו אפילו לרגע כי הם היו צריכים למנוע את הידע מן המרעיל, מתוך מחשבה על איך הוא יעשה בו שימוש בעתיד. עצם הרעיון נראה מגוחך.
ואולם, קל יותר לדמיין מישהו בעל כישורים להכנת פצצה לדוגמא, במקרה שהידע אותו העביר למישהו נוסף גרם לאובדן חיים, חש אשמה. זהו כישור עם נטיה להרס ואלימות. עצם הרצון לרכוש כישור זה מרמז על אפשרות להשחתה אצל התלמיד. וכך זה עם מאכטן. בעולמו של טולקין בו kurwë הוא מדרון עם נטיה של העוסקים בו להחליק לכוון של שחיתות ואלימות, מאכטן צריך היה לגלות יתר זהירות באשר לנכונותו לשתף את הידע שלו באופן נרחב, או למצער, לזהות בעצם העובדה שפאנור רצה לדעת, את קיום נטייתו לשחיתות.

בהקשר הזה, השינוי בטקסט ההופך את פאנור, לא נרדנל, לתלמידו של מאכטן, הוא הגיוני. נרדנל מעולם לא נעשתה מושחתת. למעשה, היא אחת מן הנולדור אשר הפגינו עמידת נגד איתנה כאשר פאנור החל להדרדר להרס. היא עזבה אותו מוקדם, סרבה להכנע לפיתויים, אפילו כאשר היו אלה ילדיה שהוצעו לה כגמול, ולא הפנתה עורף לחוש הצדק ומה שבעיניה נראה נכון. אם הידע של אאולה אשר למאכטן ואחר כך לנרדנל, לא השפיע עליהם ושניהם נותרו בלתי מושחתים, הרי שאין סכנה בידע עצמו. על ידי נתינת הידע לפאנור במקום זאת, הסכנה שב kurwë מודגשת ביתר שאת.

אז מה מציל את מאכטן?
מלבד היותו מסובך בנפילת הנולדור מעצם היותו מורהו של פאנור, מאכטן אינו הופך למושחת. הוא אפילו לא נזכר בהקשר עם המרד של הנולדור. הוא נותר נאמן לואלאר, ובמיוחד לאאולה. נרדנל חולקת עימו נאמנות זו, עובדה הדוקרת את פאנור כקוץ בבשר החי. פאנור מאשים את נרדנל כי איבדה את ילדיה משום ש"פותתה על ידי אאולה".12 הוא רואה פער בלתי ניתן לגישור בין מטרותיה, לאילו שלו עצמו. במילים אחרות, מאכטן ונרדנל "יודעים את מקומם". הם לא שוגים באשליות של חשיבות, בעקבות כישוריהם להכניע חמרים עיקשים לרצונם. הם לא שואפים לרכוש כוח מעבר למה שראוי לאנשים במעמדם.

על המאמר והמחברת:

המאמר נכתב על ידי Dawn Felagund והופיע לראשונה באתר Silmarillion Writers' Guild במסגרת הסדרה דמות החודש. סדרה זו מציגה מדי חודש, החל משנת 2007, מעין ביוגרפיה על דמות אחת מתוך הלג'נדריום. המאמרים נכתבים על ידי כותבים שונים והינם פרי מחקר של הכותב/ת.

מחברת המאמר הנכחי, Dawn Felagund, היא מייסדת ובעלת האתר Silmarillion Writers' Guild (בקיצור- SWG). היא כתבה יותר מ 30 סיפורים המבוססים על הסילמריליון, אשר חלקם תורגמו לשפות אחרות ופורסמו בעיתוני מעריצים במקומות שונים בעולם. בימים אלה היא מנתבת את האנרגיות הטולקינאיות שלה לפרוייקטי מחקר, ולהמשך פיתוחו של אתר SWG, כמרכז הנאה ומידע לחובבי הסילמריליון. כתובת הדואל שלה מפורסמת בתחתית דף המאמר המקורי.

הערות:

*
כיצד מבטאים את השם מאכטן (מקור: מדריך להגייה של ג'וליאן בראדפילד)
משמעות השם מאכטן על פי דארת' פינגון היא: איש העובד עם ידיו, או איש מלאכת כפיים.

**
– במאמר ×–×”, המונח סילמריליון מתייחס לספר שפורסם על ידי כריסטופר טולקין בשנת 1977.

– תודותי ל Dawn Felagund, על תמיכתה לאורך כל הדרך.

– בחלק מן הציטוטים השתמשתי בתרגומים שפורסמו, לעיתים ככתבם, ולעיתים עם שינויים. כל הטעויות הנובעות מכך הן שלי.

– המחברת הביעה את רצונה לקרוא את תגובות הקוראים. תגובות בעברית יועברו אליה מתורגמות. אם היא תבחר להשיב, התשובות יובאו כלשונן, באנגלית.

מקורות מצוטטים:

  1. The Silmarillion, "Of Fëanor and the Unchaining of Melkor." (מתוך תרגום לוטם)
  2. כנ"ל
  3. The Silmarillion, "Of the Silmarils and the Unrest of the Noldor." (מתוך תרגום לוטם)
  4. The History of Middle-earth, Volume X: Morgoth's Ring, The Later Quenta Silmarillion, "The First Phase."
  5. The History of Middle-earth, Volume X: Morgoth's Ring, The Later Quenta Silmarillion, "Of Fëanor and the Unchaining of Melkor."
  6. כנ"ל
  7. The History of Middle-earth, Volume X: Morgoth's Ring, The Later Quenta Silmarillion, "Of the Silmarils and the Unrest of the Noldor."
  8. Douglas Charles Kane. Arda Reconstructed. Bethlehem: Lehigh UP, 2009. 80.
  9. The History of Middle-earth, Volume XII: The People's of Middle-earth, The Shibboleth of Fëanor, "The names of the Sons of Fëanor with the legend of the fate of Amrod."
  10. The History of Middle-earth, Volume XII: The People's of Middle-earth, The Shibboleth of Fëanor, "note 61."
  11. The History of Middle-earth, Volume XII: The People's of Middle-earth, The Shibboleth of Fëanor, "The names of Finwë's descendants" and note 30.
  12. The History of Middle-earth, Volume XII: The People's of Middle-earth, The Shibboleth of Fëanor, "The names of the Sons of Fëanor with the legend of the fate of Amrod."

מופע היחיד של קלבורן

מפעם לפעם מישהו מבקש ממני ללמד סנגוריה על קלבורן. קלבורן הוצג באור שלילי והובן שלא כהלכה, אולי יותר מכל דמות אחרת של טולקין. אנשים רבים סבורים שאדונה כסוף השיער של לוריין הוא גולם או אפילו מטופש. מדוע? בעיקר בגלל משפט אחד שאמרה גלדריאל.
http://www.airmaxrunningsneaker.com
וכעת אפשר כבר לשמוע את חרבות הרציונליזציה מקרקשות בנדניהן. "אה, אבל הוא לא ממש עושה שום דבר בספר" אומרים משמיציו. כאילו, גלדריאל מזיזה את הישבן המלכותי שלה ועושה משהו? מצטער, אבל אף עכוז לא זז – אף אחד משניהם אינו מגיע להישגים גדולים בסיפור. שניהם עושים הרבה מאד ברקע: גלדריאל מסייעת לגנדלף, וקלבורן מסייע להביס את כוחות דול גולדור. ביחד הם מנהיגים את עלפי לוריין.
http://www.airjordansneakerretro.com
נראה שהטרוניה העיקרית של כמה אנשים נגד גלדריאל היא השאלה מה היא עושה עם מפסידן כמו קלבורן. בכנות, אם תשאלו אותי, מי שזוכה להתחתן עם מישהי כמו גלדריאל הוא מצליחן, אבל זו רק דעתי. אפשר לומר שזו פרשנות של הטקסט. אפשר לומר שאני קורא משמעויות בטקסט שאינן נמצאות שם. זה לא שלא עשו את זה לפני.

הבעיה האמיתית עם קלבורן היא שטולקין מעולם לא גיבש את דעתו בקשר לטיפוס הזה. למשל, טולקין קרא לו "קלבורן החכם". ואנשים שאלו "למה?". הערתו היחידה של רוברט פוסטר על הנושא בהמדריך השלם לארץ התיכונה היא שקלבורן לא עושה רושם פיקח במיוחד בשר הטבעות. אבל מי כן? האם מישהו עומד לטעון שסמווייז גמג'י (שפשר שמו הפרטי הוא "חכם-למחצה", או בעברית פשוטה "רפה-שכל") הוא אות ומופת להתפתחות אינטלקטואלית? ומה עם גימלי, הפילוסוף-הגמד, המעלה על נס את שבחי האבן?

החבר הפיקח ביותר באחווה, גנדלף, לא מצליח אפילו לעלות על העובדה שסרומן בגד בו. מתי בפעם האחרונה נפל קלבורן בשבי סוכני האויב? טוב, אולי זה לא הוגן כלפי גנדלף. אחרי ככלות הכל, מישהו היה צריך ליפול בשבי, והוא ממש מתאים לטיפוס האסיר. כל-כולו ערמומי וחשאי – פלא שסרומן לא שם אותו תחת סוגר ובריח אלף שנים מוקדם יותר.
http://www.oakleyeyewear2015.com
נראה שההגדרה של טולקין ל"חכם" שונה מההגדרות בהן משתמשים רוב האנשים כיום. טולקין לא התכוון ל"קלבורן חכם התורה". כשמגיעה האחווה ללוריין לא שמים להם טלית ותפילין, מאלצים אותם לנשק את המזוזה ואת זקנו של קלבורן – "גלדריאל, תסדרי את השביס! טפו, מבצבצת שם קווצת-שיער זהובה שלמה! שיער באישה ערווה! וגימלי, תפסיק ללטוש עיניים! תצא בחוץ, עויין!".

טולקין גם לא התכוון ל"קלבורן החכמולוג". "הי, גימלי! כמה גמדאים צריך כדי להחליף מנורה?"

אבל כאשר אנשים מדברים על "החכמים", לעתים קרובות אני מקבל את הרושם שהם סבורים ש"החכמים" היו העלפים הפיקחים ביותר בסביבה. אבל היכן הצידוק לסברה זו? פיאנור היה הנולדו הפיקח ביותר בזמנו, ותראו לאן הוא הגיע עם כל השכל שלו. האם אינטליגנציה גבוהה מעניקה איזה שהוא סוג של חוכמה? לגמרי לא. למעשה, אנשים אינטליגנטיים עושים לפעמים את השגיאות המטופשות או האוויליות ביותר. ההיסטוריה מלאה בשגיאותיהם של גאונים.

חוכמה היא צירוף של ידע, נסיון ואינטואיציה. ולכל העלפים של טולקין יש ידע, נסיון ואינטואיציה. אפילו לגולס, שעושה רושם קצת צעיר בשביל עלף (גילו לא עלה כנראה על כמה מאות שנים) היה בעל ידע, נסיון ואינטואיציה. הוא חכם מעבר לשנות חייהם של בני תמותה, ודאי. אבל האם הוא אחד מחכמי העלפים? ברור שלא. הרי ככלות הכל, הוא נרשם למסע להר-הגזירה ובסוף מוצא את גזירת-גורלו לחוף הים. היי שלום, הארץ התיכונה. ברוך הבא לפרישה מוקדמת באמאן.
http://www.ray-baneyewear2015.com
אנשים אחרים סבורים שכישורי הסקת מסקנות והיקשים הם היבט של חוכמה. הרי אדם חכם יקלוט את כל הרמזים ויעלה על זה שמוריארטי הוא בעצם האיש הרע. אבל קלבורן אינו שרלוק הולמס, ווטסון יקירי. ואין צורך שיהיה. ככלות הכל, קלבורן מבין מיהו אויבו. שלא כמו אישתו, הוא אינו אכול ספקות כבדים ופיתויים. מבחינה זו יש לו אישיות יציבה למדי.

אמינותו של קלבורן בתור חכם מוטלת בספק, בדרך כלל, על בסיס שלוש נקודות: מדוע נוזפת בו גלדריאל נוכח אנשי-חצרם והאחווה; מדוע אין הוא חבר במועצה הלבנה; ומדוע אין הוא חושק בטבעת האחת? כמובן שהסיבה שהוא ננזף היא שטולקין רוצה להעביר מסר כלשהוא לקורא. ומה מנסה הסופר לומר לנו?

קלבורן המום ככל האחרים מן השמועות (המוקדמות מדי) על מותו של גנדלף. כאשר אומר קלבורן "לו היה הדבר אפשרי, אומר הייתי כי הנה סוף-סוף סרה חוכמה מגנדלף ורוח שטות נכנסה בו, אם הוליך אתכם בלי-צורך לפחת מוריה," הרבה קוראים מתחילים להתחמם – אתה אל תזלזל בקוסם האהוב עלינו! הוא לא זלזל בך, אתה אל תזלזל בו. היה צליל זלזול!

אבל הסתייגותו של קלבורן היא חזרה נחוצה על אזהרתו הקודמת של ארגורן לגנדלף שלא להיכנס למוריה. אמינותו של גנדלף כאחד מהחכמים נפגעה קשות. הוא לא יכל לעקוף את המכשולים שבדרכו, ובשעת המבחן הערים עליו הבלרוג (שגרר אותו עימו לתהום). אנשים רבים מניחים שהבלרוג ניסה להשיג את הטבעת האחת. אך היכן נאמר לנו שהבלרוג אפילו ידע אודות הטבעת האחת? אני חושב שלגנדלף היה עסק עם בלרוג מעוצבן, וזה הכל. הבחור הפיל כלאחר-יד חתיכת הר על הבלרוג כשנגמרו לו הרעיונות מה לעשות. אני די בטוח שבלרוגים, יצורי-להבה שכמותם, לא מתלהבים כשמפילים עליהם הרים.

הנקודה שלי היא שלעתים קרובות הקוראים מתמקדים יותר מדי בנקודה העיקרית של הסיפור. טולקין הכניס לסיפור עימות אישי עבור גנדלף כדי שיוכל לסלק אותו בנוחות מזירת ההתרחשויות. אובדנו של גנדלף במוריה אינו שונה, במהותו כאמצעי ספרותי, מאשר העיסוקים הדחופים שלו בדרום הרחוק בההוביט. הוא פשוט דמות רבת-עוצמה מכדי שהסופר יוכל להשאיר אותו כל הזמן עם האחווה, ולכן הוא צריך להסתלק.

אבל סילוקו של גנדלף פוגע באמינותו. לפיכך יש צורך במישהו ש(עד כה) לא עשה רושם חלש ומטופש כדי להחזיר לגנדלף את אמינותו. עכשיו, כולנו יכולים להסכים שגלדריאל מצילה את שמו הטוב של גנדלף כשהיא עונה תשובה ניצחת לפקפוק בהחלטותיו של גנדלף. אבל היא לא יכולה להשיב תשובה לסתם מישהו שמטיל ספק. היא חייבת להשיב תשובה להטלת ספק ממקור מכובד. מישהו צריך לסכן את אמינותו שלו על מנת שגלדריאל תהיה בעמדה בה תוכל להגן על גנדלף.
air jordan 4
הבעת הספק לא תישמע במקומה אם תבוא מארגורן או מישהו מחברי האחווה. גם לא יהא זה הולם אם מישהו מהעלפים הפחותים שבחדר יפצה את פיו ויאמר "שמע, מרן, הגנדלף הזה ממש עיזה עיוורת!" ספקותיו של הקורא בקשר לחוכמתו של גנדלף ונכונות החלטותיו צריכים לבוא ממישהו בעל סמכות. ולקלבורן יש הסמכות המתאימה.

על-ידי הקרבת האמינות של קלבורן (באופן זמני), טולקין מציע לקורא דרך-מוצא מהתסבוכת הספרותית. אין צורך לבוא בתרעומת אל גנדלף האומלל על כך שקיבל מה שנראה כהחלטה אווילית. ככלות הכל, האחווה יכלה פשוט לחצות את ההרים במעבר הגבוה מעל ריבנדל, עליו הגנו בני ביאורן, ולהמשיך דרומה דרך הארצות שתחת איום האורקים לאורך עמקי האנדוין, הלא כן? או שהם יכלו לחמוק דרך פער רוהאן כשהאורקים מנמנמים כולם באור החמה. החוליה החלשה בסיפור היא טענתו של טולקין (מפי גנדלף) שהדרך היחידה לצאת מאריאדור (ואדרין) עם הטבעת היא ללכת דרך מוריה ללוריין.
air max
גנדלף רצה, כמובן, להגיע ללוריין. הוא ידע שיזכה לעזרה שם. כך שבמבט לאחור, מסע דרך פער רוהן אינו חכם. טוב שגנדלף לא בזבז זמן בויכוח עם בורומיר על התועלת שבהבאת הטבעת לגונדור. למען האמת, אנו מתחילים להעריך את חוכמתו של גנדלף קצת יותר כשאנו שוקלים את העובדה שגנדלף דחק את הויכוח הזה לשוליים.

יש, כמובן, עוד תלונה כנגד קלבורן שזוקפת את ראשה המכוער מפעם לפעם. כשהוא חוזר בו מברכת השלום לגימלי (ולכל ההולכים עם גימלי – דהיינו, לכל האחווה), אנשים רואים זאת כסימן לטיפשות. אבל יש לתהות על הנימוקים לשיפוט שכזה. הלא קלבורן מודה שהוא (וגם גלדריאל, יש להניח) חושש זה כבר שיצור בלהות רב עוצמה שוכן במוריה. עתה קיבל הגדול שבפחדיו משנה תוקף, והוא מגלה שממלכתו הקטנה מאויימת לא רק על-ידי דול גולדור, אלא גם על-ידי הכוח שבמוריה. ואין זה סתם כוח, זהו בלרוג.

אנשים מעיינים בהסילמריליון וחושבים, "בוא'נה, עלפים חיסלו בלרוגים על ימין ועל שמאל. אז למה שקלבורן יהיה מודאג מאחד?" ובכן, הסילמריליון מטעה. הסיפור היחיד בו עלפים קוטלים בלרוגים הוא הסיפור על טואור ומפלת גונדולין, והיה על כריסטופר טולקין לתמצת סיפור מאד מוקדם, סיפור שקדם להסילמריליון מתוך ספר המעשיות האבודות, על-מנת ליצור את הפרק הזה. במציאות, לו זכה ג'.ר.ר. טולקין לחיות די זמן ולהספיק לשכתב את הסיפור הזה עבור הסילמריליון, קרוב לודאי שלא היה משאיר כל-כך הרבה קטילות בלרוגים. הוא היה עשוי לשמר את הקרבת הגבורה של גלורפינדל וזהו.

לקלבורן היתה אחריות להשאיר את לותלוריין על המפה זמן רב ככל האפשר. הסיכויים להישרדותה של לותלוריין לאורך זמן היו, למעשה, מאד גרועים. ומדוע לא יהיה החכם (בפרט אחד מחכמי-העלפים, שממילא יש להם דאגות משלהם) מוטרד מעט לכשישמע שבלרוג גר ממש ממול? גם ליבה של גלדריאל ודאי החסיר פעימה, והתפרצותו של קלבורן חסכה ממנה את הצורך להביע את דאגתה.

למעשה, החרטה של קלבורן על ברכתו מראה שהוא וגלדריאל לא תמיד הסכימו בכל. התנצלותו המהירה לגימלי, בעקבות נזיפתה הקלה, מראה על חוזק אופי שגלדריאל לא גילתה כמותו בעצמה. קלבורן יכל להחליף סוסים בעלייה. הוא לא חש עצמו כבול לדרך פעולה יחידה בגלל בחירותיו בעבר. גלדריאל, לעומתו, כלאה עצמה בארץ התיכונה בשל בחירותיה שלה (או כך נרמז לנו בספר הדרך הלאה היא הולכת [1]) מזגו של קלבורן גמיש ופתוח לשיכנוע.

ועם זאת, הוא גם בעל ידע על העולם החיצון. כשארגורן מגלה שטרם החליט באיזו דרך תלך האחווה, קלבורן מרוויח בשבילו קצת זמן על-ידי כך שהוא נותן לאחווה כמה סירות. הסירות מאפשרות לארגורן להחזיק ברירות פתוחות; אך הן גם מזרזות את הקבוצה בדרכם לעבר ההחלטות שאין מהן מנוס שעליהם לקבל. ארגורן אינו מבחין בכך, משום שהוא אינו אומד נכונה את המהירות בה הם מתקדמים במורד הנהר.
replica oakley sunglasses
כשקלבורן מזמן את האחווה בפעם האחרונה בטרם ייפרדו, הוא אומר להם: "כי הנה אנו ניצבים על סף שעת הגזירה. כאן יוכלו הנשארים להמתין עד בוא השעה הזאת, ואז תיפתחנה שוב דרכי העולם, או נזעיקם להיחלץ להגנתה האחרונה של לוריין." יש תחושת דחיפות בדבריו, החבויה מאחורי ספקותיו של ארגורן וטיפולו המיומן של קלבורן בספקות אלה. קלבורן אמנם נמנע מלהחליט עבור האחווה, אך הוא מגביל את אפשרויותיהם בחוכמה.

נניח שהאחווה עוזבת את לותלוריין ברגל. לאן יילכו? קלבורן מזהיר אותם להתרחק מיער פנגורן. כך שיהא עליהם לשוב להרים ולנסות לחמוק סביב אייזנגרד באין משגיח, או שיהא עליהם ללכת לאורך הנהר – אולי אף לנסות לחצות את הנהר בעיקולים הגדולים. מתנת הסירות מרחיקה את האחווה הן מן ההרים והן מצליחת הנהר מוקדם מדי. הצליחה המכרעת תתבצע בדרום כתוצאה מהחלטתו של קלבורן.

כמובן, לאור התפתחות הדברים ביער פנגורן, טבעי לשאול מדוע יזהיר קלבורן את האחווה להתרחק מהיער. למעשה, כאשר ארגורן, לגולס וגימלי שבים ונפגשים עם גנדלף, הדבר קורה תחת שולי יער פנגורן. מרי ופיפין, לאחר שהם פוגשים בזקנעץ עצמו, שואלים אותו מדוע הזהיר אותם קלבורן לא להיכנס ליער שלו. זקנעץ, מצידו, משיב "ואני עשוי הייתי לומר לכם אותו דבר עצמו, אילו הלכתם בדרך ההפוכה." הוא מאשר שהן ארצו שלו והן זו של קלבורן מסוכנות מאד לזרים. גנדלף רומז למשהו דומה אף הוא, כשהוא אומר לארגורן, לגולס וגימלי שכל אחד מהם מסוכן הוא על-פי דרכו, ממש כשם שזקנעץ והעצנים הם מסוכנים.

אזהרתו של קלבורן מספיקה כדי לטעת זהירות בנוסעים. אין הוא יכול למנוע מהם להיכנס ליער פנגורן, גם לא לדחוק בהם לעשות כן. אבל אל מול ספקותיו של בורומיר בנוגע לסיפורי סבתות, מזכיר קלבורן לנוסעים כי "סבתות, יש שהן שומרות בזיכרונן שמע דברים שהחכמים ייחסו להם חשיבות בשעתם."

להערה זו יש הד מסקרן במילות הפרידה של טולקין עצמו ממורשתו של קלבורן, המופיעות בפתח-הדבר: "אבל אין איש יודע מתי ביקש [קלבורן] לבסוף את הנמלים האפורים, והוא נשא עימו את אחרון הזיכרונות החיים מימי קדומים בארץ התיכונה." כשנטש קלבורן החכם את הארץ התיכונה, דברים רבים שהחכמים ייחסו להם חשיבות בשעתם עזבו עימו. מבחינה מסויימת, טולקין התרה בקורא שלא יקבל את קלבורן כמובן מאליו. הוא היה אוצר בלום של נסיון וידע, ולפיכך של חוכמה. הוא היה ממולח מאד ויכל לקרוא את זרם הנהר לא פחות טוב מכל אחד אחר.

לפיכך, כאשר אמר קלבורן "היה שלום" לארגורן, הוא קיבל את העובדה שבקרוב ייפרד מעל גלדריאל. הוא היה מוכן לקבל את הפרידה, בידיעה שבבוא הזמן ייסע בעקבותיה מעבר ים. לעתים קרובות שואלים אנשים מדוע איפשר קלבורן לגלדריאל לנטוש אותו כך. אך אני סבור שטולקין הסביר את סיבותיו של קלבורן היטב במקומות שונים.
ray ban wayfarer
בתור התחלה, כנראה שגלדריאל נזקקה להחלמה כלשהי. לא זו בלבד שהיא היתה אחת משומרי טבעות הכוח, ולפיכך כפופה לכוחה של הטבעת האחת (גם אם לא באופן ישיר), היא גם היתה האחרונה שנותרה בחיים ממנהיגי הנולדור המורדים בעידן הראשון. עם השנים הארוכות עייפה גלדריאל מגלותה, ואת חרטתה הביעה בשיר שחיברה לאחווה כשעזבו את לותלוריין. קרוב לודאי שהיתה זקוקה לשהות כדי להסתגל מחדש לתיקשור והבנה עם הולאר. שכן היא ואלרונד היו גם האחרונים בשומרי הטבעות, וטבעות הכוח היו במקורן מעשה התקוממות עלפי שני. כלומר, גלדריאל היתה צריכה להיטהר מאשמת שני אירועים של "נפילה". שום עלף חי אחר לא היה זקוק להחלמה שכזו.

הפרידה מעל גלדריאל היתה, לפיכך, ההזדמנות של קלבורן להיפרד מן הארץ התיכונה. הוא היה כרוך רגשית בארץ באופנים שגלדריאל לא היתה ולא יכלה להיות. יש אנשים המאמינים בלהט שקלבורן בא מאמאן, בדיוק כמו גלדריאל. אחרי ככלות הכל, בשנת חייו האחרונה ציין טולקין עצמו את הנקודה הזו. אבל בזמן ההוא הספיק טולקין לשכוח דברים רבים אשר כתב, דברים שהיה עליו לייחס להם חשיבות. בסיפורים שלא נשלמו מספר לנו כריסטופר:

הנה-כי-כן, ראשית חוכמה, התפיסה המוקדמת ביותר היא שגלדריאל יצאה מבלריאנד וחצתה את ההרים מזרחה לבדה, לפני סוף העידן הראשון, ושהיא פגשה את קלבורן בארצו שלו, בלוריין; הדבר נאמר מפורשות בכתבים שלא יצאו לאור, ואותו רעיון עצמו מקנן מאחורי דבריה של גלדריאל לפרודו (אחוות הטבעת, עמ' 361), כאשר סיפרה על קלבורן כי הוא שוכן במערב מאז ימי השחר, ואנוכי שוכנת עמו שנים לאין-מספר; כי לפני נפילת נרגותרונד וגונדולין עברתי את ההרים, ויחדיו, במרוצת עידני העולם, לחמנו נגד התבוסה המתמשכת. קרוב לוודאי שקלבורן היה, לפי תפיסה זו, עלף נאנדורי (דהיינו אחד הטלרי שסירבו לחצות את הרי האובך במסע הגדול מקויביינן.

זוכרים שאמרתי קודם שנראה כאילו טולקין לא מצליח לגבש את דעתו בקשר לקלבורן? המוצא הנאנדורי של קלבורן לא החזיק מעמד זמן רב. בסופו של דבר, הוא הפך לנסיך סינדארי – שאר בשר לתינגול אפור-הגלימה – אשר בזמן מן הזמנים שכן בדוריאת, ומאוחר יותר בהארלינדון כשר הסינדאר תחת גיל-גלד. שינוי זה התרחש בזמן כלשהוא בין השנים 1956 ל-1965, וקרוב לודאי שקרה בשנת 1965 עצמה, כאשר שינה טולקין את שר הטבעות כך שיתמוך במסורת הסינדארית.

את השינויים שטולקין הכניס ב-1965 למהדורה השנייה של שר הטבעות שומה עלינו לקבל כקאנון, המבטל את מה שנכתב במהדורה הראשונה (כשם שהמהדורה השנייה של ההוביט הכניסה את הסיפור ההוא לארץ התיכונה). קלבורן הוא, לפיכך, עלף סינדארי ללא עוררין. אך מילותיה של גלדריאל אינן הגיוניות בעצם, אלא אם כן ממציאים סיפור רקע בלתי סביר למדי לקלבורן, או מפרשים את דבריה לפרודו בכלליות, בין אם כפיסקה שלא תוקנה ובין אם כרמיזה שהיא וקלבורן חצו את ההרים יחדיו.

יש, כמובן, תימוכין חלקיים לפירוש זה האחרון. בדברי-ימי גלדריאל וקלבורן שלא ראו אור, הם אמנם נכנסים לאריאדור יחדיו. אך שם מסתבכים הדברים. טולקין משאיר את תפקידו של קלבורן בארגיון מעורפל, והוא אינו בטוח מתי הגיע קלבורן ללותלוריין, או כיצד, או מדוע. משום שבהופכו את קלבורן לעלף מדוריאת, טולקין יוצר סיבה להפוך את קלבורן לעוין כלפי גמדאים. קלבורן זוכר את משיסת דוריאת ואת מותו של תינגול (שהוא כעת שאר בשרו הקרוב).

קלבורן אינו עויין במיוחד כלפי גמדאים בשר הטבעות. אך אם אנו מקבלים את השקפתו של טולקין שקלבורן אינו מחבב אותם, אזי יש הגיון בחוק העתיק אשר קלבורן מפר אותו על-מנת לאפשר לגימלי להלך חופשי בלותלוריין. נראה שאמרות, מלך לותלוריין בעבר, היה מיודד עם הגמדאים. הוא ואביו היו, ללא ספק, בעלי בריתם של הגמדאים ארוכי-הזקן מקהאזאד-דום. אך כשעוררו הגמדאים את הבלרוג ונסו, הם גרמו לבני עמו של אמרות בהלה רבה. ממלכתו באה בעצם לקיצה בשנת 1981.

גלדריאל וקלבורן התיישבו אחר-כך בלותלוריין וניסו להחזיר מעט יציבות לממלכה העלפית. היות ואוכלוסייתה של לותלוריין פחתה במידה רבה עקב ההגירה, הם התקינו מדיניות חדשה. לותלוריין הפסיקה כמעט כל שיג-ושיח עם העמים שמחוץ. הם אפילו הפסיקו להחליף דברים עם ממלכתו של תראנדויל בצפון יער-אופל. הם נותרו בקשרי ידידות רק עם ריבנדל, ייתכן שעם קירדן בנמלים, ואולי עם שרי גונדור. בראותו כי הגמדאים גרמו להגירה, יכול להיות שקלבורן החליט שהם לא יהיו רצויים עוד בלותלוריין כאמצעי לצמצם מגע עם הדבר אשר עוררו, יהא אשר יהא.

לפיכך, החלטתו להפר את החוק הקדום כשהגיעה האחווה היתה עדות נוספת לאופיו הגמיש של קלבורן. הזמנים הנה השתנו, וצרכיהם של בני עמו היו שונים ממה שהיו אלף שנים קודם לכן. אוכלוסיית לותלוריין גדלה, ללא ספק, ובנקודה זו היה ברור שהגמדאים לא היוו איום עליה. לפיכך יכל קלבורן להרשות לעצמו לנהוג ברוחב לב. אפשר להבין את הספק הפתאומי שהתעורר בו לאחר שנודע לו כי בלרוג שוכן במוריה. זה-עתה שינה את הסטטוס קוו. גימלי עשוי להיות הגמד הראשון מני רבים השב ללוריין לאחר אלף שנים או יותר של בידוד. הבשורה על הבלרוג היתה תעודת עניות להחלטה שזה עתה קיבל קלבורן.

לכן יש לזקוף לזכותו של קלבורן את העובדה שיכל להאזין בכל לב להתראתה של גלדריאל לבל יחזור בו מברכת השלום שלו לגימלי. קלבורן היה מספיק חכם כדי להבין שדאגותיו אינן היחידות בעולם. גלדריאל זוקפת לזכותה חיבה כלפי הגמדאים משום מוצאה הנולדורי. בני עמה היו מיודדים יותר עם הגמדאים מאשר בני עמו של קלבורן (בין אם נאנדור או סינדאר). אך קלבורן היה נחרץ, והכורח הניעו. אפשר לומר שיצא הבלרוג מן השק. מניעת הכניסה מגימלי וכל ההולכים עימו לא היתה מועילה לכלום. קלבורן היה צריך להתמקד בצרכי השעה, ומילותיה של גלדריאל הזכירו לו שצרכים אלה היו כה חשובים משום שהעלפים ובעלי בריתם נאבקו לשמר את כל היקר להם.

גלדריאל הראתה לו, ברמז, כיצד יגשר על הפער ויגיע להבנה עם גימלי. "אילו עמך גולה שנים רבות, הרחק מלותלוריין, מי מן הגלאד'רים, לרבות קלבורן החכם, יעבור על-ידה ממש ולא ישתוקק להעיף מבט על ביתו העתיק, אפילו נהפך למאורת דרקונים?"

אלה הן מלים נבואיות, וקלבורן ודאי הפך בהן ובנגיעתן לעתידו שלו. קרב יום בו גלדריאל תנטוש אותו, ואחריו יבוא בסופו של דבר יום בו ינטוש הוא את הארץ התיכונה. הגעגועים לעבר והחרטה היו תחושות שעלפים, כל העלפים, יכלו להבין ולקבל בקלות. גלדריאל דיברה עם קלבורן, כעלף לעלף, ושאלה אותו בדיוק את סוג השאלה איתה היה עלף מסכים. הוא הבין את כוונתה ללא היסוס, ומילות הפיוס שלו מעידות עליו שהיה מוכן לקבל את ההבנה הזו עם גימלי.

מכל שרי העלפים המוזכרים בספר, נראה שקלבורן נוטה הכי פחות להזדעזע בקלות. גילדור אינגלוריון נמנע מלסייע לפרודו במישרין כנגד הנזגול. קרוב לודאי שהוא חושש שהתנגדות גלויה לסוכני סאורון תמשוך תשומת לב גדולה מדי. הוא מעביר מסרים לבומבדיל, ארגורן וריבנדל בשם פרודו – אך תכופות מדי אנשים שואלים מה עשה גילדור למען פרודו. קלבורן נכון, כמעט להוט, לסייע לפרודו. הוא חי בסמוך לחזית ויודע את גודל הסיכון.

אך סביר שגילדור היה גם אחד משרי ארגיון, או אולי שר מלינדון, אשר היה מעורב מקרוב בתככי הטבעות. [2] הנולדור, עם כל חכמתם וידידותם כלפי גזעים אחרים, חטאו עם זאת חטא גדול בכך שיצרו את טבעות הכוח ולא חשפו את כל המידע שלהם אודות הטבעות. קלבורן, למרות שקרוב לוודאי ידע שיש לגלדריאל טבעת כוח, היה נקי מאשם כמעט לחלוטין. בעוד שאלרונד היה כמעט משותק מפחד הטבעת האחת, קלבורן קיבל את החלטותיו במהירות ובקלות. כן, נסייע לנושא הטבעת. כן, נעמוד בפני דול גולדור וכל דבר אחר שישליך סאורון למערכה כנגדנו.

אם הספק היחיד שמביע קלבורן הוא בנוגע לקבלת הפנים החמה שלו לגימלי, ספק אותו הוא מבטל בקלות עם מעט סיוע מגלדריאל, הרי שהוא בבירור שר העלפים בעל האופי החזק ביותר בספר. אפילו לגולס מצטייר קצת כחלשלוש לפעמים. אלרונד, עם כל חוכמתו, אינו מצליח לכאורה למצוא מה לעשות בפרודו. רק לאחר שפרודו מתנדב לקחת את הטבעת למורדור, מחבר אלרונד את כל הרמזים אחד לאחד ומבין שזוהי המשימה שנועדה להוביט. קלבורן, מאידך, בראותו איך הכל מתגרדים בפדחתם וחושבים מה לעשות כעת, מוצא דרך לסייע לאנשים להתקרב ליעדם אך להשאיר בידיהם ברירות פתוחות.

יש, כמובן, עוד פיסקה בה נראה שקלבורן מהסס מעט. זה קורה לקראת סוף הספר, כאשר הוא וגלדריאל משוחחים עם זקנעץ. "איני חושב שנשוב ניפגש עוד," אומר להם זקנעץ. "ידוע לא אדע, הבכור," עונה לו קלבורן בכבוד. למען האמת, אני חושב שהתשובה נאמרה קצת יותר בטקט מאשר בכבוד. כלומר, קרוב לודאי שקלבורן מבין ששלושתם לא ישובו עוד להיות יחדיו לעולם. אנשים מציבים כנגד זאת את תשובתה המתיפייפת של גלדריאל "באחווי הערבות של טסארינן" כאילו היא מגשרת על הפער בין טימטום לבין תורת היחסות.

עבורי, משמעותה הגדולה ביותר של פיסקה זו היא שהקורא זוכה לעוד הצצה לאחד מאותם סיפורים שטולקין מעולם לא מצא את הזמן לספרם. אם תחזרו ותקראו את הערותיו של זקנעץ למרי ופיפין בנוגע ליער פנגורן ולותלוריין, ואז תקראו את דברי הפרידה המתוקים-מרים שלו ב"פרידות רבות", מתחוור בבירור כי לקלבורן, זקנעץ וגלדריאל יש היסטוריה משותפת. מה עשו בעידנים עברו? כמה פעמים התראו?

כאשר תירגם טולקין את ברכתו העלפית של זקנעץ לקלבורן וגלדריאל (אה ואנימאר, ואנימאליון נוסטארי!) הוא כתב: "ברכתו של זקנעץ לקלבורן וגלדריאל משמעותה 'הוי היפים, הורים לילדים יפים.'" ידוע לכל כי קלבריאן היתה בתם של גלדריאל וקלבורן, אך פחות ידוע כי – לזמן מה – טולקין חשב גם על אמרות בתור בנם. בסופו של דבר הפך אמרות
לבנו של אמדיר (או של מלגלד), אך מילותיו של זקנעץ מעידות כי הכיר (ואהב) את ילדי גלדריאל וקלבורן. ברור שהיה בקשר זקנעץ-גלדריאל-קלבורן יותר מאשר חשף טולקין בשר הטבעות.

והוא הדין בקלבורן עצמו. אנו רואים רק הבזקים קצרים מצדדיו המרובים של קלבורן. הוא אינו כל-כך יהלום בלתי מלוטש כשם שהוא אבן חן נוצצת הקבורה למחצה בין אבנים יקרות אחרות, חלקן מבהיקות יותר או נסתרות פחות. כפי שטולקין עצמו היה עשוי לומר, אין איש יודע את הסיפור המלא על קלבורן, כי כרוך היה בליבו של טולקין, וכאשר ביקש טולקין לבסוף את הנמלים האפורים בדרכו שלו, הוא נשא עמו את אחרון הזיכרונות שלא נחשפו אודות ימי קלבורן בארץ התיכונה.

[1] הספר The Road Goes Ever On של ג'.ר.ר. טולקין יצא לאור בראשית שנות ה-60, ומכיל שירים ומנגינות מאת דונלד סוון, וגם כמה וכמה הערות והארות של טולקין. הספר טרם תורגם לעברית.

[2] הערה סתומה במקצת. הסיבה שמרטינז סבור שגילדור היה מעורב בתככי הטבעות, ודעתו בכלל על יחסם של העלפים לטבעות-הכוח, מובהרת במאמרו הס! זו טבעת סודית!

אודות הכותבים:

מייקל מארטינז הוא טולקינאי מוכר מאד בקהילה העולמית. מארטינז הוא המחבר של הספר האלקטרוני פארמה אנדוריון: מאמרים על טולקין וכמו כן עוסק בפרסום מאמרים על טולקין.

יובל כפיר, המתרגם, עזר רבות לעמנואל לוטם בהכנת מהדורת התרגום החדש של שר הטבעות.

על המאמר:

מופע היחיד של קלבורן הוא תרגום של המאמר Celborn Unplugged.

תודה לזוהר אלון, (Oaken_Glow), על ההצעה לתרגום השם.
תודה לאילנה בוגוד ורוני רוחקין על הערותיהם והצעותיהם.

הערות-השוליים הן של המתרגם.

כל המונחים והשמות העבריים במאמר זה תורגמו לפי נוסח המהדורה החדשה.