העתיק מכול ללא-אב: סודו הנורא של טום בומבדיל

טום בומבדיל הזקן. אולי הדמות הפחות אהובה בשר הטבעות. טיפוס ילדותי שחסידי הספר לא אוהבים עד כדי כך שלא ממש אכפת לרובם שהוא נעדר מכל הגירסאות הקולנועיות של הסיפור. ועדיין, אפשר לראות את בומבדיל באופן אחר, תוך התבססות רק על מה שכתוב בספר עצמו, ולקבל תמונה שונה מאד של הטיפוס המשעשע הזה.

מה ידוע לנו על טום בומבדיל? הוא שמן ועליז ומחייך כל הזמן. הוא ידידותי וחברותי ותמיד מוכן לעזור לעוברי-אורח במצוקה.

רק שלא ייתכן שמשהו מכל זה הוא אמת.

חשבו על כך: לפי דבריו שלו-עצמו (ולפי הידע של אלרונד, שמפתיע עד כמה הוא רופף) בומבדיל חי ביער העתיק מלפני בואם של ההוביטים לפלך. מלפני הולדתו של אלרונד. מאז הימים הכי מוקדמים של העידן הראשון.

ועם זאת, אף הוביט לא שמע עליו מעולם.

בומבדיל מתגלה לעיני פרודו וחבריו בדמות שהיא מעין הוביט בגדול. הוא אוהב אוכל ושירים וחרוזי-שטות ושתיה וחברה. כל הוביט שהיה רואה אדם כזה היה מספר עליו סיפורים. כל הוביט שטום היה מציל אותו היה שר עליו שירים ומספר עליו לכל. ועדיין מרי – אשר מכיר את כל תולדות באקלנד וערך גיחות רבות לתוך היער העתיק – מעולם לא שמע על טום בומבדיל. לפרודו וסם – שקראו בשקיקה את כתביו של בילבו הישיש – לא היה מושג שקיים יצור שכזה, עד שהופיע בפניהם. היער העתיק, בעיני כל ההוביטים בפלך, הוא מקום אימה ופחד – לא מקום-משכנו של זקן עליז ושמן שחולק את מאכלי שולחנו בנדיבות מפתיעה.

אם בומבדיל אכן שכן ביער העתיק כל הזמן הזה – בבית שמרוחק מבאקלנד פחות מעשרים מילין – הגיוני לטעון שמעולם לא התגלה בפני אף הוביט נודד לפני-כן, ובוודאי שלא הציל אף אחד ממוות. בכל 1,400 השנים מאז ההתיישבות בפלך.

מה ידוע לנו על טום בומבדיל? הוא אינו כפי שהוא נראה.

אלרונד, חכם-המסורה הגדול ביותר של העידן השלישי, מעולם לא שמע על טום בומבדיל. אלרונד רק מודע במעורפל לכך שפעם היה מישהו בשם יארוואין בן-אדר ("העתיק מכול ללא-אב") שייתכן והוא-הוא בומבדיל. ועדיין, הדרך הראשית בין ריבנדל לנמלים האפורים עוברת לא יותר מעשרים מילין מביתו של בומבדיל, בית שניצב בפאתי היער העתיק ביותר בארץ התיכונה. האם אף בן-לילית לא שוטט מעולם ביער העתיק או נתקל בבומבדיל בכל אלפי השנים האלה? כנראה שלא.

נראה שגאנדלף יודע יותר, אבל את הידע שלו הוא שומר לעצמו. במועצת אלרונד, כשמציעים לשלוח את הטבעת לבומבדיל, גאנדלף שולף רשימת סיבות מגוונת להפליא מדוע לא לעשות זאת. לא בטוח שאף אחת מהן היא הסיבה האמיתית.

עכשיו, כשהוא משוחח עם פרודו, בומבדיל רומז (אך מתחמק מלומר זאת במפורש) שהוא שמע על בואם מהאיכר מאגוט ומבני-הלילית של גילדור (שאת שניהם פרודו תיאר זה-עתה).
אבל גם זה לא הגיוני. מאגוט גר ממערב לברנדיוויין, נשאר שם כשפרודו עזב, ומעולם לא ידע אפילו שפרודו עומד לעזוב את הפלך. ואם אלרונד לא יודע דבר על בומבדיל, איך ייתכן שהוא ידיד של גילדור?

מה ידוע לנו על טום בומבדיל? הוא משקר.

שאלה: מהו המקום המסוכן ביותר בארץ התיכונה? במקום הראשון זוכים מכרות מוריה, מעונו של הבלרוג, אבל מהו המקום השני המסוכן ביותר? ארצו של טום בומבדיל. בהשוואה אליה, מורדור היא ארץ בטוחה ומאורגנת-היטב, בה יכולים שני הוביטים, חמושים בנשק קל בלבד, לשוטט במשך ימים מבלי לפגוש דבר מסוכן יותר מעצמם. אך היער העתיק וגבעות הכוכים, שניהם חלק מארצו של טום, מלאים בסכנות שיעמידו במבחן כל אחד מהאחווה מלבד, אולי, גאנדלף.

עכשיו, ידוע ומבוסס בקנון הטולקינאי שבריות קסומות רבות-עוצמה מטביעות את חותמן על מקום משכנן. לוריין תחת שלטונה של גלאדריאל היא מקום של שלווה ושל אור. מוריה, לאחר שהתעורר הבלרוג, היא מקום אימה אליו נמשכו יצורי-רשע פחותים בעוצמתם. בדומה לכך, כשסאורון שכן ביעראופל המקום הפך שטוף-רוע ומשכן למפלצות.

וישנה ארצו של טום בומבדיל.

ההוביטים יכולים לחוש בשנאה הטמונה בכל העצים ביער העתיק. כל עץ במקום הזה הוא הואורן שוחר-רעה, השונא את המין האנושי. כל עץ ועץ. וכוכי-הקבורה של המלכים העתיקים, השוכנים בסמוך, חוּללו, ושוכנים בהם רפאי-כוכים. לבומבדיל הכוח לשלוט או לגרש את כל היצורים האלה, אך הוא אינו עושה כן. תחת זאת הוא נותן להם מחסה מפני בני-אדם וכוחות אחרים. דברים מרושעים – ורק דברים מרושעים – משגשגים בתחום-שלטונו. "טום בומבדיל הוא האדון," אומרת גולדברי. ונתיניו הם הואורנים שחורים ורפאי כוכים.

מה ידוע לנו על טום בומבדיל? הוא אינו הדמות המיטיבה שהוא מתיימר להיות.

טום מופיע בפני נושא-הטבעת בדמות ידידותית ושמחה, כדי לחקור אותו ולבחון אותו ולתת לו ולחבריו חרבות שיכולות להרוג את משרתיו של כוח מרושע אחר. אך הוא פועל מתוך מניעים משלו.

חשבו על זאת: נאמר יותר מפעם שעצי-הערבה הם העצים החזקים והמרושעים ביותר ביער. אולם בקטע השיר שבומבדיל מלמד את ההוביטים להשתמש בהם כדי לזמן את בומבדיל עצמו נכללת השורה "חי קנה וערבה"[1]. הערבות הן חלק מעוצמתו של בומבדיל והן אמצעי לזמן אותו. הן שואבות את כוחן מהנהר המקולל וויתיווינדל, מרכז כל הרוע ביער.

ומעיינות הוויתיווינדל הם בדיוק על-יד ביתו של טום בומבדיל.

ויש לנו גם את גולדברי, "בת-הנהר". היא מוצגת כאשתו של בומבדיל, ברייה יפהפיה ומלכותית לאין-שיעור אשר מקסימה ומושכת את ההוביטים. נרמז שהיא רוח של מים, והיא יושבת וסורקת את שיערה הארוך והזהוב כמנהג בתולות-הים. (כדאי לזכור שבתולות-הים נחשבו במקור למפלצות, יפהפיות מעל פני המים, חלקלקות ומזוויעות מתחתם, מפתות מלחים שיטבעו וייטרפו.) אך אני טוען שמשמעות השם היא כי בצורתה האמיתית, גולדברי ניזונה מן הנהר – כלומר, מהוויתיווינדל הידוע לשמצה ברשעותו.

בסיפורי-עמים ובאגדות (כשפי שטולקין ידע היטב) ישנם סיפורים רבים על יצורים היכולים ללבוש צורת-אנוש אך צורתם האנושית תמיד מכילה רמז לטיבם האמיתי. אז מה עשויה גולדברי להיות? היא גבוהה ודקה – בפרט, היא "דקה כענף ערבה"[2]. היא לובשת שמלה ירוקה, ויושבת בין כדים של מי נהר מוקפת במסך שיערה הזהוב. אני טוען שהיא עץ ערבה ששינה צורתו לדמות אנושית, הואורן מרושע כמו סב-הערבה הישיש ממנו נמלטו ההוביטים זה-עתה. אם אין היא בעצם אותו עץ עצמו.

אם כך, אם זו האמת, מדוע מציל בומבדיל את נושא-הטבעת ואת חבריו ומסייע להם? משום שהם יכולים להביא למפלת סאורון, שר האופל הנוכחי של הארץ התיכונה. בנפול סאורון ייפלו שאר הטבעות והקוסמים ובני-הלילית יעזבו את הארץ התיכונה, ובעל העוצמה האדיר היחיד שיישאר יהיה בומבדיל.

יש גבול סביב ארצו של בומבדיל, שאין הוא יכול או אין הוא מוכן לעוברו, משהו שמגביל אותו לתחום צר. ובתמורה, אף קוסם או בן-לילית אינו נכנס לארצו לראות מי שולט בה, או להטריד את יצורי-הרשע המסתופפים בצילו.

כשההוביטים שבים לפלך לאחר מסעם למורדור, גאנדלף נפרד מהם סמוך לברי ופונה לעבר ארצו של טום להחליף עמו דברים. איננו יודעים מה הם אומרים. אך גאנדלף נשלח לארץ התיכונה להתמודד עם סאורון וכעת עליו לעזוב. לא הוטלה עליו המשימה להתעמת עם בומבדיל ובקרוב עליו להשאיר את הארץ התיכונה לבני-אדם והוביטים דלי-כוחות, בעוד בומבדיל נותר, ממתין להגשים את ייעודו.

האם אני חושב שטולקין תכנן כך את הדברים? כלל לא, אבל אני סבור שזו השערה מעניינת להעלותה.

ואם נמשיך להעלות השערות מרחיקות-לכת ופרועות עוד יותר:

הכישוף אשר כובל את בומבדיל לארצו הצרה והמקוללת הוטל לפני מאות בשנים על-ידי הואלאר כדי להגן על בני-אדם ובני-לילית. הוא עשוי לשרוד עוד כמה עשורים, אולי עוד כמה דורות של הוביטים. אבל כאשר יפליג בן-הלילית האחרון מן הנמלים והקסמים האחרונים של טבעות וקוסמים יותרו, ייעלם גם הכישוף הזה. ויארוואין בן-אדר, העתיק מכול ללא-אב, אשר שלט באפילת הארץ התיכונה לפני היות סאורון, לפני שהציב שם מורגות את כף רגלו, לפני שזרחה השמש לראשונה – הוא ישוב אז אל נחלתו משכבר. ובאחד הלילות האפלים יקומו העצים העתיקים ויצעדו מערבה אל תוך הפלך להזין את שנאתם הנושנה. ובומבדיל ירקד ביניהם, כשהוא עוטה סוף-סוף את דמותו האמיתית, מזמר את חרוזיו חסרי-הפשר בעוד העצים ממלמלים את קללותיהם ורפאי-הכוכים השחורים והאיומים מכרכרים ומלהגים סביבו. ועל פניו ייפרש חיוך.



הערות:

[1]
במקור "by the reed and willow". בשתי המהדורות העבריות אין השורה הזו (חצי שורה, למעשה) מתורגמת מילולית: במהדורה הישנה היא "חֵי אַגְמוֹן וּגְרֶוִילָה", ובחדשה "בּוֹא-נָא וְהַצִּילָה".

[2]
גם שורה זו, "O slender as a willow-wand", לא תורגמה באופן מילולי. במהדורה העברית הישנה נכתב "הוֹ דַּק כְּמוֹ גִּבְעוֹל-תִּדְהַר", ובחדשה "דַּקָּה כְּמוֹ גִּבְעוֹל-תִּדְהָר". לא הצלחתי למצוא איזה מין עץ הוא תדהר, אבל אין זה שם נרדף לערבה הבוכיה.

אודות:

המאמר נכתב על ידי קית' מרטין והופיע לראשונה ב 2011.

המתרגם, יובל כפיר, עזר רבות לעמנואל לוטם בהכנת מהדורת המהדורה החדשה של שר הטבעות.

תודה ל-Greenwood the Great‏ על הערותיה והצעותיה לשיפור המאמר!