בורא הפאנטאסיה

מאת: משה דור
טור ראשון

עיבוד דיגיטלי: פי סאורון
תחקיר ארכיונים והגהה: לילי יודינסקי

מתוך: מעריב, 14.9.1973, עמ' 37
* התעתיק נאמן למאמר המקורי.

המאמר הראשי של ה"דיילי טלגראף" הלונדוני – כך נדמה לי – קלע אל המטרה ולא החטיא בכתבו: "בילבו מצא פיסת שזיר שחור וכרך אותו לזרועו. ההוביט הקטן בכה בכי תמרורים. אי-שם בעולם הפאנטאסיה שיצר הפרופסור ג'.ר.ר. טולקיין קורה כדבר הזה לשמע החדשות על מותו".

עולם הפאנטאסיה – לא סתם עולם הדמיון. העולם המורכב מאוד, העשיר מאוד, המופלא מאוד, הקסום מאוד והמחריד מאוד שיצר הפרופסור האוכספורדי. בעולם ×›×–×” בוכה ההוביט הקטן, בילבו, גיבור "ההוביט", בכי תמרורים על פטירת בוראו.

ג'ון רונאלד רעואל טולקיין, שנפטר בימים אלה והוא בן 81, נוכח לדעת, בעברו את שנתו השבעים, כי הוא מפורסם. במובן מסויים – לא במניין השנים שהעיקו על כתפיו – הזכירו המוניטין הפתאומיים הללו מה שאירע לביירון עם צאת "צ'יילד הארולד" שלו: "הקיצותי בבוקר והנה אני מפורסם". עם הפירסום בא העושר, אבל לא העושר, ולא הפירסום, העבירו את ה"דון" האוכספורדי, שפרש לגמלאות, על דעתו. הוא הוסיף להתגורר בביקתה שרכש עם פרישתו ולעבוד על מחרוזת אגדות נוספת, "הסילמאריליון", שלא היה סיפק בידו להשלימה.

נוספת, כמובן ל"אדון הטבעות", הטרילוגיה שהציבה לו יד-עולם. "אדון הטבעות", שבא בעקבות סיפור הילדים "ההוביט", שהוא הוציאו לאור ב-1937 – כתיבתו נתמשכה על פני השנים. הוא החל בה בשנת-הסיום של "ההוביט" וטרח עליה עד 1949. "ההוביט", מספרת אגדת טולקיין, זכה להידפס רק משום שבנו של המו"ל סר סטנלי אונווין, ריינר – שהיה אז בן עשר – קרא את כתב-היד ועמד על פירסומו. אותו ריינר עצמו שיכנע את אביו, בשנת 1954, כי ייאות לפרסם את "אדון הטבעות" במלואו, אף-על-פי שכתב היד הקיף חצי מיליון מלים והמו"ל דרש לצמצמו עד המחצית. הכרך הראשון זכה להצלחה מצומצמת, אך די הצורך להצדיק את פירסום שני הכרכים הבאים. בסוף שנות החמישים היה לטולקיין קהל-מעריצים קטן, אבל נאמן, שהיה משרטט מפות של "עולם התיכון" ומתווה את מסעו של פרודו, ההוביט שיצא להושיע את "העולם התיכון" מידי איתני האופל. המהפכה התחוללה כעשר שנים לאחר שראה אור החלק הראשון של טרילוגיה, "חבורת הטבעת" (שני האחרים: "שני המגדלים" ו"שובו של המלך"). בארה"ב הופיעה מהדורה גנובה של היצירה, מקוצצת ללא רחם. חמתם של חסידי טולקיין בערה להשחית והם לא נחו ולא שקטו עד שהאמריקנים הוציאו את הנוסח המלא והמאושר בספרי-כיס. ההצלחה הייתה מיידית, עצומה, מסחררת. למן 1965 נמכרים, מדי שנה, יותר ממיליון עותקים, בספרי-כיס, של "אדון הטבעות" בארה"ב. נוצר פולחן טולקיין, שסחף בעיקר את תלמידי האוניברסיטאות, שמצאו בטרילוגיה אליגוריה טהורה, וששו על הדחייה שהיא דוחה, או נכון יותר ההתכחשות שהיא מתכחשת לעולם המודרני, הטכנולוגי. ההתלהבות הדביקה גם את הבריטים, וכמובן צררה בכנפיה אף את "ההוביט".

×’'.ר.ר. טולקיין נולד בדרום-אפריקה, ובהיותו בן ארבע מת עליו אביו והמשפחה עקרה לאנגליה, לבירמינגהם, עיר מולדת האב. בהיותו בן 12 מתה גם אמו והוא נמסר להשגחתו של כהן-דת קאתולי, אשר טולקיין ×”×™×” מדבר עליו תמיד בחום-לב. הוא סיים את אוניברסיטת אוכספורד, שירת בצבא הבריטי בימי המלחמה העולמית הראשונה ונפצע בקרבות צרפת, נשא אשה והוליד שלושה בנים ובת אחת, ×”×™×” מרצה לאנגלו-סאכסית באוניברסיטת לידס, פרופסור לאנגלו-סאכסית באוכספורד, ופרופסור ללשון ולספרות אנגלית באותה מיכללה עד פרישתו. לילדיו ×”×™×” נוהג לספר אגדות שבדה מלבו; הן הן שהיו לגרעין "ההוביט" ו"ההוביט" לא ×”×™×” אלא שער לבוא בעדו אל ממלכת "אדון הטבעות". האנגלו-סאכסית – ובעיות הלשון בכלל – היו מניע בלתי-אמצעי לניסיון לגשר על פני התהום בין "הספרות" לבין "הפילולוגיה", ולניסיון נוסף, ליצור לשון פרטית, ומיתולוגיה פרטית, שהיא פועל-יוצא של הלשון. הלשון והמיתולוגיה נתלכדו ביצירתו, בבריאת אותו עולם, שתחילה היו גיבוריו "הוביטים" – יצורים שוחרי-נוחיות, חסרי אמביציות, רחוקים מלעשות רושם הירואי – ואחרי-כן התאכלס ביצירי דמיון מפליג, והיה לזירת התגוששות הגדולה בין כוחות הטוב והרע. ועל הכל חופה ×”×™×” הדוק הענוג של הפאנטאסיה, שהטעים את הריחוק שבין ההוויה הטולקיינית לבין מה שכינה "סובוטופיה", כל מה שהיה שנוא עליו בסכנו את המיטב שבאופי האנגלי – הביורוקראטיה, העתונאות ההמונית, התיעוש.

"שום עולם דמיוני שנוצר אי-פעם אינו, בעת ובעונה אחת, ×›×” רבגוני וכה נאמן לחוקיו הפנימיים", כתב ק.ס. לואיס, פאנטאסטיקן דגול אחר, על הטרילוגיה של טולקיין. "בעל משמעות ×›×” רבה לגבי המצב האנושי הממשי, ובה-בעת ×›×” משוחרר מאליגוריה… יש פה יפעות הנוקבות כחרבות או צורבות כברזל צונן; זהו ספר שישבור את לבכם… משובח מעבר לכל תקווה וסבר".

היו מבקרים, שכמו הסטודנטים האמריקניים, תלו בסיפורי טולקיין תלי-תלים של דרשות אליגוריות. אבל הוא עצמו בסר בהן. "אין זה מחובתנו להתגבר על כל זרמי תבל, אלא לעשות מה שצפון בנו למען הצלת אותן שנים שבהן אנו משובצים, בעקרנו את הרעות מן השדות הידועים לנו, כדי שאלה שיחיו אחרינו תהא להם קרקע נקייה לעבדה.

לא לנו לחרוץ איזה מזג-אוויר יפקוד אותם", אומר גאנדאלף הקוסם בסיימו את תקופת אחריותו לעולמו (בפריהיסטוריה שלו), אחרי שהוביל את מצביאי המערב בנצחונם על סאורון הרשע.

קטע זה, המצוי באחרית הטרילוגיה, יש בו כדי להסביר מדוע ביקשו רבים למצוא בה אליגוריה לקורות העולם בימי מלחמת העולם השניה ואחריה. אבל טולקיין, כאמור, מאס באליגוריות. הגורל האירוני הקושר את אושרם הצנוע של ההוביטים אל הכרעתם של עניינים אדירים, שהם היו מפנים אליהם בשמחה את עורפם, והמביא לידי כך שאפילו הציוויליזאציה עצמה תלוייה לרגע בגבורתם ההססנית, הכבושה בתוך תוכם, הוא המוטיב העיקרי של היצירה. אין בו שום אליגוריה.

טולקיין מאמין בעולמו, ובכל אלה היושבים בו. תכונה זו שלו משווה ליצירה – בין אם ל"הוביט" שעודנו × ×¢ במעגלותיהם של בני-הנעורים, בין אם ל"אדון הטבעות" המונומנטאלי, בין אם לשאר חיבורים שהוציא מתחת ידו – כוח-שיכנוע נדיר. אמונתו, כשם שאומר פיטר ביגל, סופר אמריקני שקסם הפאנטאסיה בוודאי אינו זר לו, "היא מקור אחדותו של הספר, אותו בטחון עמוק של טולקיין העושה את עולמו ליותר מסיכום של חלקיו, ליותר מהמצאה שנונה, ליותר ממשל-עוצמה קל. מעבר לכשרון ולכוח-ההמצאה של האיש, מעבר לידיעת הפילולוגיה המיתולוגיה והשירה שלו, נוצר 'אדון הטבעות' באהבה ובגאווה ובקצת טירוף".

זהו הטירוף הקדוש, שכל יצירות-המופת חתומות בו. "אובססיה פרטית", קורא לו דיוויד הולוויי "שיצרה עולם משלה, אשר מיליונים ניכסו אותו לעצמם וקידמו אותו בברכה כאילו היה שלהם". אבל מה נפלא יותר מן הקסם, ההופך את האזוטרי לנחלת הכלל, ואת ה"אייסכפיזם" כביכול למיקלט בטוח לכל מי שלבו פתוח וער, וחושיו עדיין לא נתקהו, והרוח בצמרת, ומשחקי האור והצל בעלים, הדימדומים והשחר, עודם בשבילו אחוזת כיסופים והרפתקה ועונג לא-ישוער?

מ. דור



צילום המאמר המקורי

קישורים לחלקים הסרוקים של המאמר

1, 2, 3, 4, 5, 6

אודות:

המאמר נכתב על ידי משה דור והופיע לראשונה ב-14 בספטמבר 1973, במעריב בעמוד 37.

תחקיר והגהה ע"י לילי יודינסקי. הועבר למדיה דיגיטלית ע"י פי סאורון. הובא לפרסום על ידי עמוס בן ישראל.

* התעתיק נאמן למאמר המקורי, כולל שמות של אנשים וספרים.

קדחת טולקין

תוך שנה יצא "הוביט", ספר הילדים של טולקין, בשני תרגומים עבריים שונים. בדצמבר יופיע הכרך הראשון לטרילוגיה הגדולה שלו, "שר הטבעות", בתרגום עברי. הפרופסור טולקין הוא האשף האנגלי מספר אגדות-קסמים לדורנו הציני ומוכר את ספריו במיליוני עותקים. האם תיכבש גם ישראל לשחרזדה מודרנית זאת?

מאת: מיכאל אוהד
תמלול דיגיטלי: פי סאורון
תחקיר והגהה: לילי יודינסקי

מתוך: מוסף הארץ, הארץ, 16.9.1977, עמ' 16-17
* התעתיק ושמות הספרים המתורגמים נשמרו כפי שהיו במאמר המקורי

ישראל טרם נדבקה בקדחת טולקין. הכרך הראשון של הגדול בספריו "שר הטבעות" עומד להופיע בתרגום עברי בדצמבר. אך הנחמד בהם כבר הופיע בשני תרגומים שונים אצל אותו מו"ל – זמורה – ביתן – דותן); גם פרשה זו אופיינית לכוחו המהפנט של טולקין. מעשה בחבורה של טייסי חיל-האוויר הישראלי שנפלו בשבי המצרים וישבו בכלא עבסייה בקהיר בשנים 1973-1970. שמונה חודשים אחרי נפילתם בשבי. נשלח אל אחד מהם מארה"ב ספר-כיס ושמו "הוביט", לא בלש, לא פורנו אלא – אגדת ילדים.

הם קראו אותו בזה אחר זה והתאהבו בו. מחברו, ג'ון רונלד רעואל טולקין, טען תמיד כי היפות באגדות עוסקות בהרפתקאות ולא בפֵיות, וכי המוצלחים בספרי הילדים הם אלה המלהיבים את האבות. עם זאת, קשה לראות קבוצת טייסים שבויים מתאהבים בספר הפותח במשפט: "בחור באדמה גר לו הוביט". שמו של הוביט זה הוא בילבו והוא קטן אפילו מגמד, אוהב דשאים ועצים אוהב לעשן מקטרת ולאכול חביתה לארוחת-בוקר. בעל כורחו מסתבך יצור נוח זה בהרפתקה עם שדים ורוחות, טרולים ועכבישים, חודר למאורתו של סמוג הדרקון הנורא, שגזל מידידיו את אוצרם וחוזר לביתו, ביום שקרוביו החמדנים עורכים בו מכירה פומבית.

מדוע קוסמות הרפתקאות ההוביט זה ארבעים שנה (הספר יצא לאור לראשונה ב-1937) לילדי העולם ולאבותיהם (אך לא לילדות העולם ולאמהותיהם). בילבו בגינס הזעיר מתמודד בזה אחר זה עם כל יצורי האימים של הפולקלור הצפוני, אך הוא אנגלי לא פחות מהדוקטור דוליטל וגיבורי "הרוח בערבי הנחל": הוא אוהב את ביתו ואת גנו, חושב על אוכל ברגעים קריטיים ביותר, מבקש היגיון והגינות כשהאחרים מדברים על קרב ונקמה.

הפרופסור טולקין עצמו הזדהה לא-פעם עם פרי דמיונו שהעסיקו עשרים שנה: "לאמיתו-של-דבר. אני עצמי הוביט בכול, פרט לקומתי. גם אני אוהב דשאים ועצים ישנים. גם אני מעשן מקטרת, אוהב אוכל אנגלי פשוט (שלא נשמר במקרר) ומתעב את המטבח הצרפתי. גם אני מעז ללבוש חזיות פרחוניות בימים אפורים אלה. גם לי יש הומור פרימיטיווי העשוי להרגיז אפילו את חסידי. גם אני הולך לישון מאוחר ומשתדל לקום מאוחר, אם נותנים לי. ואינני מרבה להסתובב בעולם".

היום כשעולם ומלואו רוכב על גל של ההוביט, כשעבודות דוקטור מנתחות את עולמו, גם נמצאו חוקרים היודעים להסביר את שמו: אין זאת כי שמו הושאל מיצור חביב במיוחד על האנגלים רביט (שפן). טעות, משיב הפרופסור, הוביט הוא צאצאו של בביט, הזעיר בורגני שפרסם הסופר האמריקאי סינקלר לואיס בשנות העשרים. טולקין, הרגיל לשחות נגד הזרם, מגלה תכונות מופלאות דווקא בזעיר-בורגני (אלא שאצלו הוא מתגורר בכפר ולא בכרך): אפשר שהוא חי בין ארוחה לארוחה, בין מקטרת למקטרת – אך בשעת סכנה הוא מגלה משאבים נסתרים של אומץ-לב, כוח-סבל והקרבה עצמית.

מיתולוגיה פרטית

בחזרה אל הטייסים הישראליים, שנפלו בשבי מצרים ובשבי קסמיו של שוחר השלום הפעוט, היוצא למסע הרפתקאות. הספר עבר מיד ליד. לאחר שקראו בו כולם החליטו, לשם שעשוע, לתרגם כמה ממשחקי הלשון והפזמונים ששיחזר טולקין בסיפורו. לבסוף תרגמו אותו פרקים-פרקים בעבודת צוות. כעבור שלוש שנים שבו מן השבי עם שבע מחברות מצריות עבות-כרס ובהם "הוביט" עברי – ואז גילו, למרבה אכזבתם, שמשה הנעמי הקדימם וכבר הוציא תרגום עם ניקוד לילדים. והיה זה חיל האוויר שמימן את הוצאת התרגום השני.

אינני יודע אם ילדי ישראל (ואבותיהם) כבר הספיקו להתאהב בבילבו ואם שני התרגומים נחטפים בחנויות. שניהם יפים, אם כי שונים, ושניהם רחוקים מלהיות אידיאליים. טולקין מקשה על מתרגמיו, דרך משל: בילבו וחבריו הגמדים, נתקלים בדרכם בשני עמים. לאחד קוראים הטייסים המתרגמים בשם "אֶלף", לשני "גובלין" וזה אינו עברית אלא העתקת השם הלועזי באותיות עבריות. אצל משה הנעמי "אֶלף" הוא שדון ו"גובלין" הוא שד. זה מבלבל, בייחוד כשהשדים אוסרים מלחמה על השדונים. למעשה, האלף קרוב יותר לפייה, אך אין זו פייה ממין נקבה, כמו טיטניה ב"חלום ליל קיץ" אלא, פייה ממין זכר, כמו המלך אוברון. ואילו "גובלין" איננו שטיח קיר אלא בן החושך, שדון אמיתי.

בטרילוגיה הגדולה "שר הטבעות" מגיש הפרופסור טולקין למתרגמיו אגוזים קשים הרבה יותר לפיצוח. כאן הגשים את חלומו הישן ויצר עולם שלם מאוכלס אלף ואחד יצורים דמיוניים, אך מוחשיים ביותר: פיות ממין זכר ממשיכות להילחם בעוז לצד ההוביט. לשדים ניתן שם חדש: "אורקים". ובכך לא די, בעולם מופלא זה מתגורר גם "באלרוג" (יצור אימים הפולט אש ותמרות עשן); אנט (אילן עתיק-יומין היודע לדבר ויוצא לקרב בחוטבי העצים). שר הטבעות מבלבל ומהפנט את אויביו באמצעות "פלאנטיר", כדור בדולח המעביר מחשבות והוראות למרחקים, לכוחות החושך ולכוחות האור סיסמאות משלהם ולחשים משלהם. ורק גנדלף הקוסם הגדול מבין את כולם, וכמו שחוקרי הומרוס ושייקספיר הוציאו קונקורדנציות, לא הסתפקו חסידי טולקין במחקרים ודוקטורטים וב"בן הלוויה של טולקין" אתה מוצא את כל גיבוריו מפלצותיו, אוצרותיו, לחשיו, וצמחיו של הפרופסור, מסודרים בסדר אל"ף בי"ת ומוסברים ב-530 עמודים. ככה ייעשה לאיש המעז להמציא באמצע המאה הממוכנת שלנו מיתולוגיה שלמה, המתמודדת עם אולימפוס היווני מזה ועל וואלהאלה הצפונית מזה.

מי האיש המופלא שפיצל את ציבור הקוראים (ולא רק בארצות האנגלו-סכסיות) למחנה גדול של חסידים נלהבים, הבולעים את אגדותיו כאילו היו סיפורי ג'יימס בונד, ומחנה זעיר אך תוקפני של שוללים, הרואים בגל החדש (למעשה הוא רחוק מלהיות חדש; לראשונה הציף את הולם לפני תריסר שנים, והוא ממשיך לגעוש אופנה אנטי-ספרותית) כמיהה של מבוגרים שלא התבגרו ל"ספר ילדים שיצא מגדרו", כפי שהגדיר המבקר האמריקאי אדמונד וילסון את "שר הטבעות".

כשאני מזדמן ללונדון אני נכנס לחנות הספרים הגדולה בעולם פויילס, ובודק מה התחדש בארון המוקדש לטולקין. את "ההוביט" אפשר לרכוש בחצי-תריסר הוצאות שונות עם עיטורים (של טולקין עצמו) ובלי עיטורים. "שר הטבעות" הופיע במהדורת-פאר בכריכת-עור ובשלוש הוצאות כיס לפחות (האחת נפסלה על-ידי הפרופסור בשצף-קצף). מחסידיו דרש לקנות רק את ההוצאות הרשמיות ולהמליץ עליהן לפני ידידיהם. אתה יכול לרכוש קובץ סיפורים של טולקין ובמחזה של "שר הטבעות" (על ארבע תקליטים ארוכי-נגן) לשמוע את הפרופסור קורא ומזמר על חביביו ההוביטים (הוא שחקן מרשים). מדף מיוחד מוקדש לפירושים ומחקרים ומילוני טולקין. הקיץ, ארבע שנים אחרי פטירת האיש הגדול, הופיעה ביוגרפיה רשמית – וחשוב מכל: ספרו האחרון שהעסיקו 55 שנה. זה "סילמאריליון", הספר שחסידי טולקין מצפים ו בכל ארצות תבל, מאז גילו את "שר הטבעות".

ג'ון רונלד רעואל טולקין (שם משפחה גרמני ופירושו: נועז על כדי שיגעון) נולד ב-1892 בדרום-אפריקה, אך למאבק השחורים בלבנים לא נועד תפקיד בפולקלור שלו. בן ארבע הובא לאנגליה. דשאיה המוריקים, פונדקיה העתיקים ואילנותיה האהובים סיפקו לו את הנוף לאגדותיו. מאחר ש"שר הטבעות" ראה אור רק אחרי מלחמת-העולם השנייה, קמו פרשנים שמצאו בו משל לזוועת ימינו. מיהו סורון מלך החושך ונסיך הטבעות אם לא היטלר ואולי – סטאלין? הפרופסור אמנם נמנה עם השמרנים האנגלים שתיעבו את הרודן הרוסי עוד יותר מאשר את הרודן הגרמני (הוא אומר זאת במפורש במכתב שכתב בימי פגישת צ'מברליין עם היטלר במינכן), אך הוא תיעב משלים פוליטיים ואלגוריות למיניהם. הוא ביקש ליצור לעצמו עולם ססגוני משלו, בדומה לעולמות שיצרו הומרוס ב"איליאדה" וב"אודיסיאה" ובלזק ב"קומדיה האנושית". אין צורך להדגיש שהשוואה זאת אינה "תופסת": בניגוד להומרוס ולבלזק לא הסתמך טולקין על עולם ריאלי אלא התחיל מאל"ף בי"ת וברא גיאוגרפיה חדשה (את המפות צירף לספרים), היסטוריה חדשה (עם כרונולוגיה ותאריכים) ופולקלור חדש.

מלחמת-העולם השנייה לא סייעה לבריאת עולם דמיוני זה. העולם האהוב על טולקין, מולדתם של ההוביטים החביבים, הוא עולמה הקסום של אנגליה הכפרית בסוף המאה שעברה, עולם שאווירו טרם זוהם על ידי ארובות ומכונות דיזל. "אנגליה היפה והירוקה" (והשמרנית) של שירי ויליאם בלייק, בחפץ-לב היה מחזיר את מחוגי-ההיסטוריה לאחור במאה שנה לפחות. עד שמלאו לו עשר שנים לא ראה מכונית ובוינציה שאין בה מכוניות, הרגיש כבגן-עדן. בעולמו של טולקין אין מכונות (אם יש – הן משרתות את אדוני החושך). גיבוריו, בילבו ופרודו אינם עשירים גדולים, אך אין הם חסרים דבר, וכיאה לבעלי-אחוזה אנגליים, אינם יוצאים לעבוד, סם, משרתו המסור של פרודו, הדמות המלבבת ביותר בטרילוגיה, פונה אל פרודו בלשון "מיסטר פרודו, סר". בעולם ההוביטים והטבעות אין מכונות דיזל וגם השביתות נעדרות.

בשתי אצבעות

בניגוד לבילבו ופרודו בגינס, לא היה טולקין בעל אמצעים. בהקדמה ל"שר הטבעות" הוא אומר שנאלץ להדפיס את כתב-היד האין סופי (מיליון וחצי מיליון מלים) לא פעם אחת אלא כמה פעמים, ובשתי אצבעותיו, הוא לא היה יכול להרשות לעצמו לשכור כתבנית.

הוא היה "משוגע" לשפות ובאוקספורד התמחה באנגלית העתיקה. הוא לא הסתפק באנגלית אלא למד קלטית, פינית ואיסלנדית. השמות הוואלשיים הישנים על קרונות פחם החדשים הלהיבו אותו לא פחות מן האפוס הלאומי של הפינים. כל הימים התקנא בעמי הצפון על שיש להם מיתולוגיות עתיקות, שהניבו פירות ב"אֶדה" ו"בקלאוואלה". לאחר תום לימודיו חזר כמרצה ותלמידיו לא שכחו לעולם באיזה להט דיקלם באוזניהם את שירת "באוֹוולף" באנגלית עתיקה. חסידי ה"הוביט" יודעים שלפחות אפיזודה אחת, המעשה בדרקון ואוצר הזהב, הושאלה מ"באוֹוולף".

ניסיונו הראשון בהמצאת מיתולוגיה חדשה נעשה ב"סילמאריליון". ב-1917 התחיל לעבוד על הספר וברא עולם קדמון שיש בו יותר כוחות חושך ואור, שדים ורוחות מאשר על הר אולימפוס היווני ובטירת ואלהאלה הגרמנית. בטרם גמר לכתוב את "סילמאריליון" סיפר לילדיו (שלושה בנים ובת אחת) את המעשייה על ההוביט הפעוט והנועז. ואכן: בצורתו המודפסת מורגשת שנולד כ"תורה שבעל פה".

לאחר שהדפיסו (בשתי אצבעותיו) הציעו למו"ל סטנלי אנווין, "הנראה בדיוק כאחד הגמדים שלי, אם כי איני סבור שהוא מעשן", הספר יצא לאור ב-1937, ואנגליה, מולדתם של כמה מספרי הילדים החשובים בספרות ("אליס בארץ הפלאות, "פיטר פן", הרוח בערבי הנחל", "ספר היער", "דוקטור דוליטל", שלא לדבר על ספרים שנועדו למבוגרים, אך אומצו על-ידי הילדים כמו רובינסון קרוזו וגוליוואר) התאהבה בהוביט. ההצלחה היתה גדולה על כדי כך שסטנלי אנווין הזמין המשך לחג-המולד הבא, המו"ל ואף הסופר לא העלו בדעתם שייצאו 18 שנה, עד ש"ההמשך" יצא לאור.

בטרילוגיה מביע הפרופסור את דעתו כי לטבעת הקסמים רצון משלה ואישיות משלה. היא נוטשת אדון שאינו לרוחה ובוחרת באחר. הרומן נהג כטבעת הקסמים: התמרד ביוצרו והתפתח כרצונו. ייתכן ש"הוביט" הוא ספר לילדים מגיל שמונה עד גיל שמונים, אך כשיצא הכרך הראשון של "שר הטבעות" בסוף השנה, בתרגומה העברי של רות לבנית, לא הייתי מייעץ להורים לקנות את הספר לבניהם בני השמונה, כי לא יבינו אותו. ספר יוצא-דופן זה נועד לגילאי 120-12.

קראתי את "שר הטבעות" על שלושת כרכיו חמש פעמים, מאז גילית אותו לפני תריסר שנים. מהדורת-כיס אחת התפוררה בין אצבעותיי וכבר רכשתי שנייה. ואם כי אני מכיר הרבה משפטים על-פה, יש שאני מוריד את אחד הכרכים מן המדף, כדי לרענן את זיכרוני. "שר הטבעות" נבדל מכל ספר אחר שקראתי, כשם ש"טבעת הניבלונג" של ואגנר נבדלת מכל אופרה ששמעתי. טולקין עצמו אינו מקבל את ההשוואה: "פה טבעת ושם טבעת. שתיהן עגולות ודמיון אחר אין ביניהן".

"שר הטבעות" צמח מתוך פרק אחד ב"הוביט". שם תועה בילבו המסכן בחשכת המנהרות, מוצא טבעת, שם אותה בכיסו ומנהל משחק חידות על החיים ועל המוות עם בעלה האמיתי של הטבעת. מפלצת קטנה וזדונית בשם גולום. תוך כדי המשחק מסתבר לו מה טיב האוצר שזכה בו: מי שעונד אותה על אצבעו רואה ואינו נראה.

ייחודו של טולקין בכך שקם במאה שאינה מאמינה באגדות, המציא מיתולוגיה חדשה ולא אבסורדית, כזו של קפקא, אלא מוחשית וריאליסטית לגמרי. אתה רואה בעיניך את כתובת האש על טבעת-הקסמים, כמו שאתה רואה את עינו האדומה של סורון, שר הטבעות עוקבת מתוך הערפילים אחר אויביו. טולקין הוא קודם-כל מספר גדול, ומשום כך הוא מטפל ביצירי-דמיונו ביד אוהבת. גולום הרודף אחר הטבעת בכל שלושת הכרכים אמין לא-פחות מקווילם או פייגין של דיקנס.

אם כי הוא מספר על עצי-ערבה עתיקי-יומין הבולעים הוביטים הישנים בצילם ועל נשרים המתערבים בעלילה, על טבעת המעניקה לא רק חיי נצח אלא שלטון טוטאליטרי ועל מנורה זהובה המדבירה את מפלצות החושך – דמויותיו ריאליסטיות בהרבה מד"ר נו או מגולדפינגר, אפשר שלמד את התחבולה מקודמו ה.ג'י. וולס ששתל רואה ואינו נראה בפונדק כפרי, הוריד את אנשי המאדים לכדור הארץ והצמיח אורכידיאות צמאות לדם בחממת-זכוכית? גם פה גם שם הזוועות ריאליסטיות וברור לי כי ילד שישמע את הסיפור על שאֵלוֹב, העכביש הענק במנהרה, לא ייטיב לישון באותו לילה.

אך טולקין אינו דיקנס ואינו וולס. טולקין הוא משוגע לדבר. על כן שם בפי גיבוריו שירים עתיקים שהמציא ושיחזר באנגלית (המזכירה לפעמים את תרגום התנ"ך שהוזמן על ידי המלך ג'יימס, אם כי בילבו, פרודו וידידיהם משוחחים בשפת הרחוב של ימינו), לחשים וקללות בשפת הפיות או בשפת הגמדים. איני ערב לכם שתקראו את "שר הטבעות" חמש פעמים, כמוני, ייתכן שתתייאשו ממנו בטרם תגיעו לפרק השלישי. הפרופסור הבין כי אין טעם לשכנע קוראים שאינם סובלים נסים ונפלאות, והגיב על ההשמצות בחרוז: "עם שר הטבעות/ יהיו לכם צרות/ אפשר שתאהבוהו מאד/ ואפשר שתגיבו בקללות".

בדומה ל"הוביט" נפתח גם "שר הטבעות" בחינגא וזלילה (בילבו חוגג את יום הולדתו ה-111!) אז יצא בילבו עם חבורת גמדים להחזיר את האוצר שנגנב על-ידי הדרקון סמוג. הפעם יוצא אחיינו פרודו בחברת גנדלף הקוסם וכמה הוביטים נאמנים, להיפטר מטבעת הקסמים המסכנת את שלום העולם. גם אצל ואגנר מביאה הטבעת שררה ומוות. אך הטבעת של טולקין מכרסמת בנפשו של העונד אותה והשפעתה על בילבו, פרודו ובייחוד גולום (הדמות המרתקת ביותר בטרילוגיה) מעוררת צמרמורת.

ושוב: קסמו המיוחד של אפוס יוצא-דופן זה הוא בבחירת הגיבור: פרודו נשאר הוביט זעיר-בורגני, הממשיך לחלום על מיטתו ועל גנו, וגם כשהוא מאלף את גולום, החוזר מעולם השכחה, נמלט מפני תשעת-הרוכבים של שר הטבעות וחוזר סחור-סחור כאודיסוס למולדתו, מגלה שהאויב השתלט עליה בהעדרו, מחזיר את גן-העדן המוריק לקדמותו, מוציא את דודתו החמדנית והקנטרנית ממרתפי העינויים ומשרתו סם שותל עצים חדשים במקום העתיקים שנגדעו. סיפור הרפתקאות והזוועות מסתיים באידיליה. ההעזה השתלמה, האויב מוגר, מדינת ההוביטים משגשגת וילדיהם זוללים תות שדה בשמנת שלוש פעמים ביום.

הפרופסור כאליל

לספר יוצא דופן זה נועד גורל יוצא-דופן. כתיבתו נמשכה תריסר שנים. כשהושלם נדד ממו"ל למו"ל עד שאנווין, מי שהוציא את ה"הוביט", הסכים להדפיסו, בתנאי שהפרופסור יוותר על שכר-סופרים ויסכים להסתפק בחמישים אחוז מן הרווח הנקי. המו"ל הזהיר היה משוכנע שהטרילוגיה האין-סופית, שאינה ספר ילדים וגם לא רומן למבוגרים, לא תכניס לו פרוטה. הספר התקבל בהתלהבות אצל סופרים כאודן וריצ'רד יוז ובזלזול אצל מבקרו של "אובזרוור" אדווין מיור, שטען כי גיבוריו ומפלצותיו של הפרופסור טרם טעמו מפרי עץ הדעת, ומשום כך לא הגיעו לגיל ההתבגרות ולא גילו את המין (ביקורת מוצדקת). הספר קסם לקהל מצומצם של חסידים – עד שהתלקחה בארה"ב מלחמת ספרי כיס בין הוצאות "אקר" (שהדפיסה אותו בלי לבקש רשות מן המחבר) והוצאות "בלנטיין" (שזכתה הראשונה להדפיס את המפות, את ההקדמה ואת התוספות הכרונולוגיות).

הסטודנטים גילו את טולקין בכריכה הרכה של "בלנטיין" ובאמצע שנות השישים התחיל להתחרות ב"זאב הערבה" של הסה וב"בעל זבוב" של גולדינג. קשה לדעת מה לטולקין אצל הסה וגולדינג (או אצל נביא-הסמים אלן גינזבורג) אך עובדה: כפתורים עם הסיסמא "פרודו חי" התחרו בכפתורי "צ'ה גווארה חי". הגל יצא מן הקמפוסים וסחף את המערב, הספר תורגם להולנדית ושוודית ויפאנית. חסידים אמריקאים צלצלו לפרופסור בשלוש לפנות-בוקר, בלי להתחשב בהבדלי הזמנים שבין היבשות, כדי לברר פרטים מסוימים על האנטים או האורקים, כאילו היה המדובר בוויקינגים או אשורים עתיקים. קשה להגיד שטולקין, שהזדהה עם פרודו השתקן ועם סם הביישן שש להיות אליל – "אך אפילו חוטמו של הצנוע האלילים אוהב את ריח הלבונה", חייך.

"הוביט" ראה אור ב-1937. "שר הטבעות" – ב-1955.

בן 66 יצא הפרופסור לגמלאות, עשיר ומפורסם, והבטיח לסיים סוף-סוף את ה"סילמאריליון", שהעסיקו מאז 1917. ציבור הקוראים הבין-לאומי המתין בקוצר-רוח לסם החדש, אך השנים חלפו ו"סילמאריליון" איננו. טולקין פרסם סיפור קצר פה סיפור קצר שם, גילה טעויות בטרילוגיה ותיקן אותן. כמו כן, פסל את פרשניו: לא, הוא לא כתב את "שר הטבעות" כדי להילחם במזהמי הסביבה (אם כי שנא אותם), לא, האורקים המרושעים אינם מסמלים את הנאצים ולא את הבולשוויקים, לא הוא אינו סבור כי פרודו ניצח במלחמת הטבעות, כל מלחמה מסתיימת בתבוסה, (ראה 1945), ולאחר התבוסה נמשכת המלחמה. כן, הוא מאושר אם מתייחסים אל ספרו כאל היסטוריה. אפילו היסטוריה דמיונית עדיפה על אלגוריה.

טולקין מת לפני ארבע שנים בן 81 ו"סילמאריליון" הבלתי-גמור עבר בירושה לבנו כריסטופר, ששמע סיפורים אלה מפי אביו חמישים שנה קודם-לכן. לפני חודש יצא לאור האפוס המיוחל. השבוע בלעתי אותו – והתאכזבתי. "סילמאריליון" אינו "שר הטבעות" חדש ואף לא "הוביט" חדש. זה חומר-גלם מיתולוגי שזור פרטים ושמות, העשוי אולי לעניין את החוקרים, אך לא את מיליוני חסידי טולקין, הצמאים להרפתקה חדשה מפרי עטו של האשף, שידע להפוך אגדות למציאות.



צילום המאמר המקורי

אודות:

המאמר נכתב על ידי מיכאל אוהד והופיע לראשונה ב-16 בספטמבר 1977, במוסף עיתון הארץ עמודים 16-17.

תחקיר והגהה ע"י לילי יודינסקי. הועבר למדיה דיגיטלית ע"י פי סאורון. הובא לפרסום על ידי עמוס בן ישראל.

* התעתיק ושמות הספרים המתורגמים נשמרו כפי שהיו במאמר המקורי

החולשה של פרודו

מאמר זה, המבוסס על הרצאה שהועברה בכנס עולמות 2013, עוסק בפרודו באגינס שבשנים האחרונות נעשה הדמות האהובה עליי, בין השאר בהשפעת הסרטים – וזאת לא בשל משחקו המשובח של אלייז'ה ווד. למעשה, דווקא ההבדלים שבין הסרט לבין הספר הם שחידדו לי עד כמה פרודו של הספר הוא דמות שראויה לאהבה ולהערצה. פרודו הוא הגיבור של הסיפור, אף כי הוא מתקשה לבלוט, ועל כן יש המעדיפים לתת את הבכורה לדמויות אחרות. פרודו אינו אמיץ כמו בורומיר, גבוה כמו אראגורן או בלונדיני כמו לגולאס; לצד זאת, הוא גם שונה מחבריו ההוביטים. במאמר זה אני מתכוון לסקור את דמותו של פרודו ולבדוק מה מאפיין אותו, מה מייחד אותו כגיבור, ומדוע אני חושב שזו דמות שראויה להרבה יותר הזדהות והערצה ממה שהיא מקבלת בדרך כלל. אראה שדמותו אינה דמות של קדוש מרוחק, כפי שהיו שטענו, וגם לא דמות חלשה ואנמית, אלא דמות שהשינויים וההתפתחות שעברה, והמבחן שהיה עליה לעבור, מייחדים אותה בתוך כתביו של טולקין, אם לא מחוצה להם.

ראשית, מספר הבהרות. במאמר אני הולך להתייחס כמעט אך ורק לכתוב בשר הטבעות. ציטוטים יינתנו מתוך תרגומה של רות לבנית, שהוא התרגום שיש לי בבית מאז שהתחלתי לקרוא את שר הטבעות, לפני שנים רבות. לא אתייחס לנספחים, טיוטות וחומר נוסף של טולקין, ורק במקום אחד אצטט מתוך מכתביו של טולקין שיצאו כספר (שלא תורגם לעברית). הסיבה לכך אינה שאני חושב שהחומר שבהם אינו מעניין, או רלוונטי, אלא שאני סבור שיש בשר הטבעות מספיק חומר בפני עצמו, ואני רוצה להציג כיצד טולקין הציג את פרודו בסיפור עצמו ולא מה טולקין כתב עליו אחר-כך (הוא כתב לא מעט, ומה שיש לו לומר מאוד מעניין, ואני ממליץ לכם בחום לקרוא בעצמכם ולהתרשם). לא אתייחס גם לרקע המיתולוגי (מעבר למה שמוצג לנו ב"שר הטבעות" עצמו). מאמר זה מניח רק הכרות בסיסית עם העלילה והדמויות המרכזיות ב"שר הטבעות", עם כמה התייחסויות לספר ההוביט.

פרודו – חולשות ונקודות חוזק

אז מה אנחנו יודעים על פרודו? הוא מתואר לנו כבר בפרק הראשון, עוד לפני שאנו פוגשים בו עצמו.

אם כך ואם כך מר פרודו באגינס הוא הוביט צעיר ונחמד שאין אתה פוגש רבים כמותו. הוא דומה למר בילבו, ולא במראה בלבד. אחר ככלות הכל הוא נצר לבית באגינס, מצד האב. הוביט הגון ומכובד היה מר דרוגו באגינס; מעולם לא שימש נושא לשיחה, עד שקם וטבע בנהר (חבורת הטבעת, עמ' 31).

פרודו הוא הוביט צעיר ונחמד ככל שתרצו, למרות עברו הטראגי – ויש שיאמרו המפוקפק משהו – בקרב בני בראנדיבאק המשונים שמעבר לנהר. אנחנו מתוודעים אליו קצת יותר לאחר מכן, כאשר דודו, בילבו, עוזב ומשאיר ברשותו של פרודו מעטפה ובה מספר מסמכים וטבעת זהב אחת קטנה. במשך השנים שלאחר מכן אנו יודעים שבאופן מאוד לא הוביטי הוא מנסה להקשיב לחדשות על המתרחש בעולם ומטייל הרבה בפלך, ומדבר עם גנדאלף כשזה בא לבקר, אבל פרט לכך חייו שגרתיים למדי. כך חולפות להן שבע-עשרה שנה עד לביקור הגורלי של גנדאלף בו הוא מגלה לפרודו שהוא זכה בלוטו של טבעות הכוח, והטבעת שברשותו היא הטבעת האחת שסאורון מחפש, ואוי ואבוי אם תפול לידיו. כמו כן גנדאלף רומז לפרודו שהטבעת לא הגיעה אליו במקרה ושיש כוח שהביא את הטבעת לידיו.

איך פרודו מגיב לידיעה המרעישה? הוא מאוד נרעש, כמובן.

'אפילו כך', אמר פרודו, 'אפילו לא יכול בילבו להרוג את גולום, מי יתן ולא נמצאה או הופקדה בידי! למה הנחת לי להחזיק בה? למה לא גרמת לי להשליכה מידי או להשמידה?' (חבורת הטבעת, עמוד 69):

הוא מתרעם על מר גורלו. בתחילה הוא עוד חושב שניתן להשמיד את הטבעת באמצעים קונבנציונלים:

אך אני משער שאפשר לרקע אותה בפטיש, או להתיכה (שם, שם).

לאחר שגנדאלף מסביר לו שזה לא אפשרי ושהדרך היחידה לעשות זאת היא בהר האבדון הוא מביע נכונות להשמיד אותה אבל עדיין חושב שהמשימה גדולה על מידותיו ועדיף שמישהו אחר יעשה את זה:

'יש את נפשי להשמידה!' קרא פרודו. 'או על כל פנים רוצה אני בהשמדתה. לא נוצרתי לעלילות גבורה. לוואי ולא ראיתי מעולם את הטבעת! מדוע באה לידי? מדוע נבחרתי?'
(שם, עמוד 70)

ומנסה להציע את הטבעת לגנדאלף. לאחר שגנדאלף מסרב, ופרודו מבין שהוא "תקוע" עם הטבעת הזו, הוא מחליט לשאת אותה – ויקרה לו מה שיקרה – וליתר ביטחון לעזוב את הפלך, מאחר ובנוכחותו שם הוא מסכן אותו. החלק האחרון בדיון תופס את רובו של עמוד 71.

חדור ברגשות פטריוטיים פרודו יוצא למסע מסוכן, שהוא לא מאמין שיחזור ממנו אי פעם. אבל הוא לא יוצא מייד. הוא ממתין: לאות מגנדאלף, לבוא הסתיו, לכניסתו לתוקף של הסכם המכירה של מעון באג לידי לובליה סאקוויל-באגינס. רק ברגע האחרון, כשממש אין ברירה, כשגנדאלף לא בא ואפילו לא שולח מכתב, הוא יוצא סוף כל סוף לדרכו, שניה לפני שפרש שחור מתדפק לו על הדלת.

אנחנו נתקלים כאן בדחיינות של פרודו, או לפחות, בקושי שלו לקבל החלטות והעדפה שאחרים יקבלו אותן עבורו. לאורך המסע הארוך בארצות השממה הוא מעדיף להסתמך על הדרכתם של גנדאלף ואראגורן; בריוונדל הוא בקושי מסתכל במפות, וכל עוד יש לו ברירה, מעדיף שההובלה תיפול על מישהו אחר; הוא אפילו מציע את הטבעת לגנדאלף, לאראגורן ולגלדריאל (שמסרבים כולם לקחת אותה). הוא שמח לדחות את ההכרעה בין הגדה המזרחית של האנדואין לבין המערבית עד לרגע האחרון – למרות שהוא יודע מה הדרך בה עליו ללכת ובורומיר לא יכול לשכנע אותו לבחור בדרך אחרת.

בחלק מהמקרים הללו הדחיינות של פרודו משרתת מטרה חיובית: למשל להשקיט עימותים וסוג של התמרדות בתוך החבורה, כאשר היא עמדה בצומת דרכים בין הליכה ישר אל תוך הצל לבין דרך שלכאורה פחות אפלה אבל מסוכנת בהרבה. דוגמא נוספת היא בארגיון, כשגנדאלף מתקשה לשכנע את החבורה ללכת בעקבותיו למוריה, ופרודו "קונה זמן" ומבקש מכולם להמתין עד הבוקר:

לבסוף פתח פרודו ואמר: 'אין את נפשי ללכת שמה,' אמר, 'ואין את נפשי להמרות את פי גנדאלף. אני מבקש שלא נערוך עתה הצבעה ונשאיר לנו שהות של לילה. גאנדאלף עשוי להצליח באיסוף-קולות באורו של בוקר יותר מבצינה האפילה הזו. איך מייללת הרוח!' (חבורת הטבעת, עמ' 307).

הרוח, כמובן, מייללת בקולם של הזאבים, שמשלימים את מלאכת השכנוע. אותו הדבר מתרחש גם בפארת גלן; כאשר הרוחות מתלהטות ובני החבורה מתקשים להגיע להחלטה פרודו מבקש זמן ללכת ולחשוב:

פרודו לא השיב מיד. לבסוף פתח בדיבור איטי: 'יודע אני שהשעה דוחקת, ואף-על-פי-כן לא אוכל לבחור. כבדה עלי המעמסה. תנו לי עוד שעה ואדבר. הניחו לי להיות לבדי!' (חבורת הטבעת, עמ' 407).

בעקבות העימות עם בורומיר הוא מחליט ללכת לבדו, וחומק ברגע האחרון לפני שהאורקים תוקפים את החבורה. צריך, עם זאת, לציין ששני המקרים הללו הסתיימו בהתקפה על החבורה, ובמקרה השני כמעט באסון, כשהאויבים פיספסו את פרודו ברגעים מועטים.

כדאי גם לשים לב לכך שסיבת הדחייה אינה שפרודו אינו יודע איזו החלטה עליו לקבל, אלא שקשה לו לעשות אותה עד שהיא כמעט ומתקבלת עבורו. הוא יודע, למרות חששותיו, שזה לא רעיון טוב להמרות את פיו של גנדאלף, ויודע שהליכה למינאס טירית לא תקרב אותו להשלמת המשימה, כפי שסאם אומר אחר-כך לחבורה אין הוא מהסס בבחירת כיוון הדרך. מובן שלא! מה תועיל לו מינאס טירית? (חבורת הטבעת, עמ' 414).
כשפרודו מקבל החלטה זו בדרך כלל ההחלטה הנכונה. הכוונה כאן היא לא רק להחלטה לקחת את הטבעת הרחק מהפלך – הוא מצליח לחמוק מהפרשים השחורים בתוך הפלך, וגם אחר-כך כשהוא בוחר לצאת דרך היער העתיק. הוא סומך על הצעדן, בסופו של דבר, ואפילו מצליח לנווט באמין מואיל (ונראה שהוא מוצלח יותר מסאם בטיפוס על צוקים, אם כי לא ברור איפה הוא למד את זה).

אז מהיכן באה הפסיביות הזו? קודם כל, פרודו אמנם חכם, ובכל זאת הידע שלו מוגבל למדי ובהרבה מקרים הוא זקוק לעזרה. זה גם מתוך צניעות: גם גדולים וחכמים ממנו כמו אראגורן ובמידה מסויימת גנדאלף לא רוצים להתבלט ולהנהיג. הייתי אומר שאצל אראגורן, שאנו יודעים שנועד למלוכה, זה אפילו קצת צורם. פרודו, לעומת זאת, הוא בסך הכל הוביט קטן בעולם גדול ודי עוין. ויותר מכל, לדעתי, הדבר מדגיש את הניגוד בין גודל המשימה שנפלה על פרודו, ועוצמת הכוחות שאיתם הוא נאלץ להתמודד, לבין העובדה שפרודו הוא לא גיבור או לוחם גדול, וכך להראות לנו את הקשיים הפיסיים והפסיכולוגיים איתם עליו להתמודד.

אבל לפני שאגיע לקשיים הפסיכולוגיים יש לפרודו כמה נקודות חוזק שבעיני ראויות לציון משום שגם הן חלק ממה שעושה את הדמות הזו לאהובה עליי כל כך. לפרודו יש כישרון לדבר עם הבריות השונות בארץ התיכונה – אם זה גילדור או גולדברי, גלאדריאל, פאראמיר או אפילו גולום. הוא יודע כיצד לדבר אליהם, לפעמים בשפתם, ומסוגל לזכות בחיבתם ולפעמים אף לגייס את עזרתם. אמנם גם הוביטים אחרים שנתקלנו בהם, למשל בילבו, מרי ואף פיפין, ניחנו בתכונה כזו ולפעמים השגיהם אף יותר מרשימים משל פרודו. בילבו, אחרי הכל, התמודד עם דרקון וניסה למנוע מלחמה; מרי ופיפין ניחשו היטב את הלך מחשבתו של גרישנאך וניצלו זאת כדי להשתחרר מהשבי, ולאחר מכן התחבבו על האנטים ורכשו לעצמם חברים ברוהאן ובמינאס טירית. לעומתם, פרודו אילף את סמיאגול ושרד חקירה על ידי פאראמיר. עם זאת, הדבר הבולט בשיחות שמנהל פרודו מול אלו שמנהלים ההוביטים האחרים הוא ההשכלה שלו והנימוסים שלו. הוא מכיר את סגנון הדיבור הראוי ולפעמים אפילו את השפה הנכונה (כמו עם גילדור ואנשיו). כל ההוביטים נסמכים במידה כזו או אחרת על כישוריהם המילוליים והחברתיים, אבל בדרך כלל הבדל הסגנון ביניהם לבין בני השיח שלהם בולט למדי. רן בר-זיק כתב לא מעט על ההבדל בין הסגנון המודרני של ההוביטים לעולם האפי בו הם פועלים (למשל על טיריון ובילבו ו-טורין ופרודו). פרודו הוא אולי הוביט "מודרני" אבל הוא, בניגוד להוביטים האחרים, מכיר גם את העולם האפי ויודע לפעול בו ולדבר בשפתו.

התכונה הבאה שאני רוצה לציין היא הנחישות של פרודו. לא מדובר על אופטימיות. פרודו לאורך כל הדרך לא מאמין ביכולתו להגיע להר האש (ועל אחת כמה וכמה לחזור חזרה). הוא אומר כך לסאם באמין מואיל:

אם גזירה היא שעלי להגיע לאותו גוש צללים מרוחק, מצוא תימצא הדרך. אך מי יורנה לי? הטוב או הרע? סיכויי ההצלחה שלנו היו תלויים במהירות. ככל שאנו מתעכבים כן גדל יתרון האויב. והנה אני תקוע כאן. כלום המגדל האפל הוא המכוון את צעדינו? כל בחירותי נמצאו מוטעות. (שני המגדלים, עמ' 192)

ובביצות המתות:

אם זו-האחת תיזרק לאש ואנו נימצא בקרבת-מקום? שואל אני אותך, סאם, האמנם עוד × ×”×™×” זקוקים ללחם? אני סבור שלא. אם נצליח לכוף רגלינו שיישאונו עד הר האבדון, – דיינו. אני מתחיל להרגיש שאף ×–×” הוא למעלה מכוחותינו. (שם, עמ' 212).

הוא מקווה שהצידה תספיק לדרך הלוך, ויודע שלא תספיק ליותר מכך. הוא לא יודע איך לצלוח את האמין מואיל, הוא לא יודע איך ייכנס למורדור (לא שמישהו יכול היה לומר לו), הוא יודע שהמשימה הזו גדולה עליו בכמה וכמה סדרי גודל – ובכל זאת הוא ממשיך ומנסה, שלב אחר שלב, צעד אחר צעד. בסופו של דבר, בתוך מורדור, המאבק נגד הייאוש כבר נעשה קשה מנשוא, ורק בזכות הנחישות והאופטימיות של סאם מצליח פרודו להגיע לסוף המסע, אבל זה קורה רק כשפרודו מגיע לסוף המסע ונטל הטבעת גובר. דווקא באמין מואיל סאם הוא זה שמתייאש מההליכה במעגלים ופרודו איכשהו מעודד אותו. פרודו לאורך רוב המסע נחוש להמשיך ויודע שאין ברירה, כפי שהוא אמר בארגיון הרבה לפני כן:

אך כיצד אוכל לחזור בלי בושת-פנים – אלא אם כן הובסנו וכלו כל הקיצים?" (חבורת הטבעת, עמ' 305).

הוא חייב להמשיך כי לעצור פירושו כישלון ודאי.

נקודות השבירה של פרודו ומה הן מלמדות אותנו

הדוגמאות לנחישותו של פרודו לקוחות בעיקר מחלק המסע שבין ריוונדל לגבולות מורדור, וזה לא במקרה. כשהתחלתי לכתוב את ההרצאה התוכנית שלי היתה להתמקד בעיקר בנקודות החולשה של פרודו – המקומות שבהם הוא כשל ונפגע: גבעת הרוחות, שם נכנע ללחצם של רפאי הטבעת, ענד את הטבעת ונדקר; מערת שילוב, בה איבד את הכרתו ונפל בשבי האורקים; והסאמאת נאור, בו לקח לעצמו את הטבעת לאחר שכרע תחת הנטל הבלתי-אפשרי. ההשראה לכך הגיעה מתוך הרצאתה של נבט טחנאי על דנטה וטולקין שהתפרסמה לפני מספר חודשים באתר נומנור (התופת של טולקין), ובפרט מההתייחסות שבה לחטאים שהחשיפה אליהם הקשתה על דנטה.
הכוונה שלי היתה לעשות דבר דומה עם מסעו של פרודו, ולראות מה ניתן ללמוד מכך. אולם תוך כדי הכתיבה נתקלתי בבעיה שהפריעה לתוכנית הראשונית שלי: בכל הנקודות הללו פרודו לא היה עצמו.

הדוגמה הברורה ביותר היא בסאמאת נאור, חדרי האש שעל הר האבדון. כל אחד היה נכשל בנקודה הזו, היכן שהטבעת בשיא כוחה וכל הכוחות האחרים בטלים. פרודו בנקודה הזו הוא תחת שלטונה של הטבעת – אבל לא בגלל מאפיין של אישיותו, אלא בגלל עצמת הכח שעימו נגזר עליו להתמודד. עם זאת, גם הנקודות האחרות לא הניבו תוצאות טובות יותר:
בגבעת הרוחות נראה שהגורם המרכזי היה לחץ חיצוני שהביא אותו לענוד את הטבעת וכמעט הביא לאסון. דבר דומה קרה לו קודם לכן בברי וליד עץ הערבה ביער העתיק; לעומת זאת, במצבים אחרים, בפלך ובכוך הקבורה, פרודו עמד בפיתוי. לאחר התקרית בגבעת הרוחות נראה שהוא למד את הלקח, אבל היו מספר מקרים שבהם כמעט נכשל: באמון הין ענד את הטבעת והיה בלב מאבק בין קולות שונים (בדיעבד אנו יודעים שאלו היו גנדאלף מצד אחד, וסאורון, או הטבעת עצמה, מצד שני). בביצות המתות וליד מינאס מורגול פרודו מצא את עצמו נמשך אל המקומות שנאמר לו להמנע מהם: הפנים המתות בביצות, והגשר למינאס מורגול (ובשני המקרים גולום מסייע לו). בכל זאת, קשה לומר אם הדבר מאפיין את פרודו. לפעמים הוא עומד בלחץ טוב יותר, לפעמים פחות, לפעמים היה צריך התערבות חיצונית. ובכל מקרה, גם כאן, בהתחשב במה שהיה עליו להתמודד עמו, ובהתחשב בכוחה העצום של הטבעת, שהוא בעצם כוחו של סאורון – מיא ולא אחד הפחותים שבהם – קשה לומר שמדובר במאפיין של ממש.

המקרה השלישי, הנקודה המסוכנת ביותר פרט להר האבדון, הוא אולי התמוה ביותר. מדובר, כמובן, במערת שילוב, שם פרודו נפגע קשה ומאבד את הכרתו. אלמלא תושייתו ונאמנותו של סאם המשימה היתה נכשלת. הנפילה של פרודו במערת שילוב נבעה מטעות גורלית של פרודו, שרץ אל האויר שבחוץ מבלי להזהר ומבלי לחשוב ונפל למארב שטמנה לו שילוב. אלא שההתנהגות שלו בנקודה הזו היתה מאוד לא אופיינית לו, שהרי פרודו הוא בדרך כלל הוביט זהיר למדי. הוא נוטה לקבל את ההחלטות הנכונות ברוב המקרים, ופסיביות מאפיינת אותו הרבה יותר מפזיזות. לפיכך, אין הרבה מקרים שבהם הוא מתנהג בחוסר זהירות, וכשזה כבר קורה הדבר מיוחס בדרך כלל להשפעה חיצונית, כפי שראינו קודם (אם כי ייתכן שזה דווקא משתלב עם המשיכה שלו לפנים המתות בביצות). הנקודה הזו הקשתה עליי במיוחד, וטרם מצאתי לה פיתרון מספק. ייתכן שאין פיתרון כזה, מעבר לחשכה, לצחנה ולתחושת הסכנה שבמערה, בנוסף לעובדה שמבחינה חוץ-סיפורית, בנקודה זו טולקין התכוון שפרודו יאבד את הכרתו, גם אם הדבר דרש התנהגות לא-אופיינית מצד פרודו.

עם זאת, החשיבות של הנקודות הללו שונה לגמרי. מעבר לחשיבות שלהן לצורך התפתחות העלילה, ולכדי להבהיר לקוראים עד כמה המישמה מסוכנת (ולמעשה בלתי אפשרית), יש להן חשיבות גם במסגרת ההתפתחות שעוברת דמותו של פרודו בסיפור. אלה שתי נקודות מפנה שעובר פרודו:

גבעת הרוחות, על אף שהייתה אירוע טראומטי עבור פרודו, השאירה אותו מחוזק. חושיו מתחדדים, הוא נעשה מחובר יותר אל עולם הרוחות ומסוגל לחוש ולזהות את נוכחותם של הנאזגול ולא רק האימה שהם משרים. כשפרודו מגיע ללותלוריין הוא מסוגל להבין את מחשבותיה של גלדריאל ולראות את הטבעת שהיא עונדת. אין לי ספק שגם לנשיאת הטבעת מספר חודשים עד אז היתה חשיבות, ושמדובר בתהליך, אבל גם נראה לי ברור למדי שאם עד גבעת הרוחות פרודו הוא הוביט כמו שאר ההוביטים, אולי משכיל יותר – ושפרט לעובדה שהוא זה שנושא את הטבעת הוא שווה לגמרי לאחרים (או לפחות למרי ופיפין) – הרי שמאותו רגע (ועוד יותר מזה לאחר שלקח על עצמו את המשימה בריוונדל) הוא שונה מהם. הוא נעשה נושא הטבעת. פרודו שאחרי גבעת הרוחות ומועצת אלרונד נעשה הדמות הנחושה והקודרת שראינו קודם.

להבדיל מגבעת הרוחות, מערת שילוב היא נקודה של שבירה לקראת המסע במורדור, ובסופו של דבר ההכרעה (תרתי משמע) בהר האבדון. זו למעשה הנקודה שבה סאם עובר לקדמת הבמה ומתבסס לא רק כגיבור בפני עצמו אלא כמי שיש הרואים בו את הגיבור האמיתי של היצירה. עד לנקודה זו פרודו מוביל ומנהיג, מקבל החלטות ונושא ונותן. במורדור ,היכן שכוחו של סאורון וכוחה של הטבעת גדולים, פרודו הולך ודוהה, ונעשה תלוי בסאם שימשוך אותו הלאה. תוך כדי המסע פרודו מפתח גם את ה"פציפיזם" שלו – שאינו פציפיזם אידאולוגי אלא סלידה אישית מכלי נשק ואלימות – וכאן אחרוג ואצטט מתוך מכתב שכתב טולקין לאמי רונלד:

נקודה אחת, יחסו של פרודו לכלי נשק היה אישי, הוא לא היה פציפיסט במונחים מודרניים. הוא היה, כמובן, מבועת מהאפשרות של מלחמת אזרחים בין ההוביטים; אבל הוא גם (אני סבור) הגיע למסקנה שלחימה פיזית היא בסופו של דבר פחות אפקטיבית מכפי שרוב האנשים (הטובים) סבורים. (מכתב מספר 195 מתוך ספר המכתבים של ג' ר ר טולקין, עמ' 255, תרגום שלי).

לאחר הר האבדון פרודו מפתח מספר תסמינים שהושוו בעבר, בהרצאה של ארזה סטימצקי לפני מספר שנים, לתסמינים המוכרים (בימינו) של עקה פוסט-טראומטית – ואולי לא במקרה הימים שבהם פרודו חולה, שנה אחרי שנה (לפחות עד שהוא מפליג למערב, כך שאלה לא הרבה שנים), הם ימי השנה למערת שילוב ולהשמדת הטבעת. אלה הנקודות שבהן במובן מסויים ההתפתחות של פרודו החלה לנוע מטה, אם כי במובנים אחרים (וזה אחד הדברים המיוחדים בפרודו) היא המשיכה לעלות.

וכאן אנחנו מגיעים למה שעושה את הסיפור של פרודו כל כך מיוחד בעיני. פרודו, כשאר ההוביטים, לא מתחיל כגיבור. יש שיקראו לו "גיבור מודרני" – רן בר-זיק העביר על הנושא מספר הרצאות ולפחות מאמר אחד בנומנור, המשווה בין פרודו לטורין (טורין ופרודו, ר' לעיל), עוסק בכך. יש שאפילו יאמרו שפרודו הוא סוג של "אנטי גיבור", אם כי נראה לי שזה מותח מעט את ההגדרה. אולם בניגוד להוביטים האחרים בחבורה, או לבילבו בההוביט, פרודו לא סתם יוצא להרפתקה שממנה הוא חוזר הוביט שלם ובוגר יותר, עם סט של חוויות וגם קצת זהב, מזכרות וקשרים בארצות רחוקות. על פרודו נופלת משימה שגדולה על מידותיו בכמה וכמה סדרי גודל. המשימה הזו מציבה אותו בשורה אחת עם הגיבורים הגדולים מימי קדם: ברן, הורין, טורין וכיוצא באלה. זוהי משימה גורלית וחסרת-סיכוי שנופלת עליו כרעם ביום בהיר ומותירה אותו אצילי וחכם יותר, אבל גם שבור ומצולק.

אני לא מזלזל בהישגים של ההוביטים האחרים – זה לא עניין של מה בכך לעמוד מול דרקון, וגם לא מול המלך המכשף. סאם ליווה את פרודו כל הדרך להר האבדון. אלא שעבור כל אחד מהם זו היתה משימה שלקח מרצון: בילבו לא תפס את סמוג כאיום עליו לפני שיצא למסע; פיפין ומרי יכלו בהזדמנויות שונות להשאר מאחור; גורלו של סאם אמנם נקשר בזה של פרודו, ובשלב האחרון של המסע נופל עליו נטל לא קטן (ולכן הוא זוכה לבסוף להפליג למערב), אבל גם הוא בסופו של דבר רואה את המסע (לפחות בתחילתו) כסוג של הרפתקה. לגבי פרודו המצב שונה, כפי שהוא אומר לגנדאלף במעון-באג:

לא אחת השתעשעתי במחשבה שאלך מכאן, אך הדבר הצטייר בעיני כחופשת-חג, כשרשרת הרפתקאות כמו אלו של בילבו ואפילו טובות מהן, וסוף-דבר הכל בא על מקומו בשלום. אך עתה אחיה כמי שיוצא לגלות, בורח מסכנה אל סכנה ומושכה אחריו. ואני משער שעלי ללכת לבדי אם אקבל עלי שליחות זו, להציל את הפלך. קטונתי בעיני עצמי, כמו נעקרתי משורש – כמו הגעתי לסף היאוש. כה חזק האויב, וכה נורא! (חבורת הטבעת, עמוד 71).

מדובר בניסוי קשה ואכזרי שלוקח את פרודו מעבר לגבול יכולותיו ומעמיד אותו, הוביט פשוט מן הפלך, בפני משימה שאיש לא יכול לעמוד בה (אם כי דווקא להוביטים יש יתרון במשימה שכזו, ואילו גדולים מהם היו נופלים עוד קודם).

אני מוצא בניסוי הזה אמירה מעניינת. במקרים רבים בסיפורים ההרפתקה והמסע נתפסים כדבר חיובי, שבעקבותיו הדמות מתבגרת, מתחזקת, מתפתחת ולומדת. גם אם בתחילת המסע הסכנות נראות גדולות על מידותיה, הרי שעד סופו הדמות מצליחה להתגבר על כל הקשיים. אבל בחיים זה לא תמיד ככה – לפעמים אנשים נקלעים לסיטואציות שמעל לכוחם, או אפילו מעל לכח הסבל האנושי, ופשוט נשברים. אני לא יודע אם זו הייתה ההשפעה, אבל קשה שלא לחשוב על החייל הפשוט המוצא את עצמו, לפעמים בעל-כורחו, עומד מול הקשיים האל-אנושיים שמעמידה בפניו המלחמה, ועל הצלקות שהיא עלולה להותיר בגופו ובנפשו. טולקין, שהיה קתולי אדוק, התייחס לזה מזווית נוצרית כפרשנות על השורה מתוך התפילה המכונה תפילת האדון: ואל תביאנו לידי פיתוי אלא הושיענו מרע. (וראו מכתב 181, עמוד 233 בספר המכתבים של ג' ר ר טולקין, תרגום מאת יובל כפיר )

התייחסות לביקורת על דמותו של פרודו

לקראת סיום אתייחס לכמה ביקורות על דמותו של פרודו שעלו בעבר, ושבעיני אינן מדוייקות או משהן פספסות את הנקודה (אם כי אין צורך לציין שהן נקודות מבט לגיטימיות). אלה הולכות בשני כיוונים מנוגדים:

מצד אחד יש התייחסות אל פרודו כאל "קדוש" מרוחק ובלתי ניתן להבנה. אני חושב שפרשנות כזו מחטיאה את המטרה, הן משום שהיא מתעלמת מחולשותיו של פרודו, שלא לדבר על נקודות השבירה והכישלון שלו (אם כי ניתן לראות בהם סוג של קורבן), והן משום שרוב בחירותיו של פרודו (עד כמה שהוא בוחר, וגם הפסיביות שלו יכולה להצביע על כך שלא מדובר על דמות מופת) הן אמנם חכמות והגיוניות אבל לא מדובר על החלטות שבלתי-סביר שאדם מן השורה יקבל. החריג העיקרי הוא הרחמים על גולום, וגם כאן בילבו הקדים אותו בסיטואציה מלחיצה יותר ובלי הדרכה קודמת מגנדאלף. חריג אחר הוא היחס שלו לסארומאן בסוף המסע; לגבי כך אומר שאכן נכון שאחת ההשפעות של המסע הוא הפיכתו של פרודו לאצילי יותר, אבל זה בא ממש ממש בסוף הדרך, ומלווה בשבירה של פרודו.

מצד שני, יש המתמקדים דווקא בפסיביות של פרודו ורואים אותו כדמות חלשה, עד כדי הפיכת סאם לגיבור במקומו. כמו הגישה הקודמת, גם לזו יש אמנם במה להאחז, אבל גם היא מפספסת את החוכמה של פרודו, שבזכותה הגיעו הוא וחבריו בבטחה עד ברי (שם הצטרף אליהם הצעדן), ושבזכותה מצאו פרודו וסאם את דרכם באמין מואיל והגיעו עד מורדור – וגם בתוך מורדור, רוב הזמן פרודו מצא דרך. הגישה הזו מפספסת גם את נחישותו של פרודו, ואת ההרואיות השקטה שגורמת לו לעזוב ראשית את ביתו הנעים ולאחר מכן את הגנתם ותמיכתם של חבריו, ולצאת למסע חסר-סיכוי. אכן, פרודו נשבר לקראת הסוף, ונותר מרוסק לאחר המסע. ניתן גם להתווכח עד כמה הסוף שלו, בו הפליג למערב, היה למעשה סוף טוב. את הגדילה שלו ואת האצילות שלו הוא רכש במחיר כבד מאוד, עד כדי כך שלא יכול היה להנות מהן, אך בכל זאת אין להכחיש שהוא גדל והתפתח.

נראה לי שעכשיו אני יכול להסביר טוב יותר למה אני כל כך אוהב את הדמות של פרודו, וכיצד אני חושב שניתן להזדהות איתו. מדובר, לדעתי, בגיבור החנון האולטימטיבי, ג'נטלהוביט משכיל שכוחו אינו בלחימה: הוא לא גיבור מהולל, לא פורץ מדופלם, אין לו שום יכולת מיוחדת פרט להבנה שלו שאין ברירה, לרצון שלו להגן על חבריו, על ארצו ועל העולם, ולנחישות שלו לסיים את המשימה שהתחיל אף שהוא יודע שהיא בלתי-אפשרית, ומודע לאפשרות שייאלץ להקריב את חייו. הוא לא עושה את זה בשביל ההרפתקה, לא בשביל כסף, לא בשביל לזכות בבחורה, ואפילו לא בשביל להרשים חבורה של גמדים נרגנים – והוא מצליח יותר ממה שגדולים וחזקים ממנו היו מסוגלים. הוא הוביט פשוט, אבל כזה שמכיר את העולם שבחוץ. הוא קצת כמו חובב פנטסיה שפתאום מגלה שזו המציאות ועם זה הוא צריך להתמודד; קצת כמו חייל שמקבל צו גיוס ומוצא את עצמו בחזית. אני בעיקר מעריך את היכולת שלו להתמודד עם המאורעות שנוחתים עליו ולהמשיך, לא מתוך מחשבה אופטימית שהדברים יסתדרו, אלא למרות שהוא רואה את המצב בצורה ריאלית ומפוכחת ובכל זאת בוחר לעשות את הדבר הנכון. כפי שאמרתי קודם, אני סבור שדווקא בעובדה שהסיפור עבורו לא נגמר טוב, שהוא נשבר ונותר פגוע, יש לקח חשוב. חלק מהחוכמה היא גם לדעת שלא צריך בהכרח לחפש הרפתקאות, ולצד זאת לדעת להתמודד איתן כשצריך, כשאין ברירה.

ביבליוגרפיה

ברצוני להודות לאחותי, יעל בן-ישראל, על עזרתה בהגהת המאמר

מהזריחה עד השקיעה, או "לשם ובחזרה" כמוטו טולקינאי

מבוא

אין חובב טולקין שאינו מכיר את כותרת המשנה של ההוביט – "לשם ובחזרה". הכותרת מבטאת את הדרך שבה בילבו בחר לתאר את מסעו אל ההר הבודד ואת שיבתו ממנו. בהרחבה, ניתן לראות בה גם תמצות של תבנית הקווסט העומדת בבסיסו של ההוביט, כמו גם בשר הטבעות.

טענת המאמר היא כי כותרת המשנה מקפלת בתוכה משמעות רחבה הרבה יותר בכלל היצירה הטולקינאית. דוגמה לכך (שעיון בה היה הבסיס למאמר) ניתן לראות בתיאור סצינת הקבורה של תורין:

הם קברו את תורין במעמקי ההר, ובארד הניח את אבן הנזר על חזהו.
'מוטב שתנוח האבן כאן עד שייפול ההר!' אמר. 'מי ייתן ותביא מזל טוב על כל אנשיו אשר ישכנו כאן!' (ההוביט, המסע הביתה, 291)

אבן הנזר (תרגום של Arkenstone, או אבן החושן כפי שתורגמה על ידי משה הנעמי), שבמהלך עלילת הספר הביאה לסכסוך בין תורין ובילבו והביאה את הצדדים לסף מלחמה, נקברת יחד עם תורין במהלך סמלי של ויתור על האבן ואיחודה עם תורין, עתה כשאינו זקוק לה מבחינה חומרית. אולם מבחינת האבן עצמה יש כאן היבט נוסף, והיא השבתה למקום בו נמצאה. כפי שמתואר מוקדם יותר:

אך הנאה מכולם היתה אבן החן הלבנה הגדולה שכרו הגמדים בשורשי ההר, 'לב ההר' שמה, המכונה גם 'אבן הנזר' … "כמו כדור בעל אלף פאות היתה; היא זהרה ככסף טהור לאור לפידים, כמו מים בשמש, כמו שלג תחת הכוכבים, כמו טיפות גשם לאור הירח!" (ההוביט, מידע פנימי, 233)

אם כך ניתן לראות בגורלה של אבן הנזר סוג של "לשם ובחזרה" נוסף, שונה מאוד מהכוונה המקורית של בילבו. האבן נחצבת מבטן האדמה ויוצרת קונפליקט שנפתר בסופו של דבר על ידי השבתה לנקודת מוצאה.
במאמר אנסה להראות כי עיקרון השיבה אל נקודת המוצא כביטוי לפיתרון ולהשלמה חוזר כחוט השני הן בהוביט והן בשר הטבעות, ובכך הוא מהווה תמה יסודית שגם מחברת את שתי היצירות. וגם אם בעלילת ההוביט ה"לשם" תופס מקום נרחב בהרבה מאשר ה"בחזרה", הרי שכפי שנראה, במשמעות הסמלית של התהליך המעגלי דווקא החזרה היא המשמעותית וראויה להתבוננות מיוחדת.

"לשם ובחזרה" בהוביט, בשר הטבעות ובסילמריליון

כנקודת מוצא לדיון, ראשית יש לסקור את המקרים בהם העיקרון של שיבה לנקודת המוצא מתממש בספריו העיקריים של טולקין.

בהוביט ניתן להצביע על המקרים הבאים:

  • מסעו של בילבו אל ההר הבודד וחזרתו אל הפלך. זהו כמובן המקרה שאליו מתייחסת כותרת המשנה של הספר ישירות.
  • בכיוון ההפוך, גם מסעם של הגמדים ניתן לתיאור באותה הצורה: מן הגלות בהרים הכחולים, חזרה אל ממלכתם שהוחרבה על ידי הדרקון וכינונה מחדש.
  • אמנם בלי מסע לצידה, גם הקמתה המחודשת של ממלכת דייל והעמדת בארד בראשה כמלך מבטאת עיקרון דומה של שיבת העבר ותיקונו. לא רק שהנזקים שגרם הדרקון מתוקנים, אלא שמי שמבצע את המהפך הוא דמות המקושרת למלכי דייל מן העבר המחדשת את שושלתם.
  • כפי שכבר צוין, שיבת אבן הנזר אל מקום כרייתה, תוך תיקון של הסכסוכים והנזקים שנגרמו בעטיה. קבורתה עם תורין סוגרת מעגל עבורו, שכן ×–×” ×”×™×” החלק באוצר בו הוא חשק יותר מכל. באופן אירוני, ×”"שיבה" מגיעה כאשר תורין עצמו מבין שאין לו צורך יותר בתאוות חומריות, כך שהיא מבטאת חיבור רוחני ועמוק יותר.

בשר הטבעות ניתן להצביע על רשימת מקרים דומה ואף ארוכה יותר:

  • המקבילה של מסעו של בילבו היא המסע להשמדת הטבעת, שאף הוא כולל (במיטב מסורת הקווסט) את השלמת המטרה והחזרה הביתה. גם כאן השיבה היא אל הפלך, כאשר הקונפליקט עם בני סאקוויל בגינס כבר איננו מאבק הומוריסטי על כפיות כסף אלא טיהור הפלך, שטולקין עצמו הגדיר כאחד הפרקים החשובים ביותר של הספר.
  • מי שמבצע הפעם את המסע ההפוך היא הטבעת, שהספר מתאר למעשה את המסע שנועד להחזירה אל כור מחצבתה והשמדתה.
  • כפי שההוביט כלל את שיקומן וכינונן מחדש של ממלכות הגמדים ודייל, כך גם שר הטבעות מעמיד במרכזו כינון ממלכה עתיקה ששושלתה נפסקה – הפעם זו מלכות יורשי אלנדיל ושלטונה על כל תחומי הארץ התיכונה. תהליך הרסטורציה בשר הטבעות הוא בעל חשיבות גדולה בהרבה ביחס למקביליו בהוביט, והביטוי הראשוני לכך הוא הכותרת "שובו של המלך" שניתנה לכרך השלישי.
  • בעוד עלילת שר הטבעות נסבה בעיקר סביב "מלחמת הטבעת", ברקעה מתרחש תהליך משמעותי מאוד של שיבת בני הלילית אל המערב. הקורא פוגש אותה כבר בראשית הספר, במפגשם של ההוביטים עם בני הלילית בראשות גילדור. התשוקה למסע למערב מוזכרת לכל אורך הספר ומגיעה לשיא בסיומו בעזיבתם של גלאדריאל ואלרונד, יחד עם גאנדלף ונושאי הטבעת. עבור גלאדריאל זו שיבה ממשית, שכן היא לקחה חלק בנטישה המקורית וכמיהתה והחלטתה לשוב מוזכרים פעמים מספר בספר.

    ניתן להציב מספר סימני שאלה לגבי נקודה זו – ראשית, גם בני לילית שלא שהו כלל במערב (כמו לגולס) נוטשים את הארץ התיכונה ונוסעים למערב, כך שעבורם ספק אם מדובר בנטישה או בחזרה. שנית, מלכתחילה מוצא הנולדור הוא בארץ התיכונה, כך שניתן לטעון שמסעם המקורי (והשנוי במחלוקת) לואלינור היה אקט הנטישה, בעוד שחזרתם (תחת פאנור) היא ביטוי ל"שיבה". לפיכך, ניתן לחלוק על הגדרת המסע למערב כאל "שיבה", בין אם בגלל שדווקא הארץ התיכונה ראויה להגדרה כביתם של בני הלילית, ובין אם כי נדודיהם הלוך ושוב בין חלקי העולם מעידים על העדרו של בית כזה עבורם. עם זאת, בשר הטבעות המסע למערב מוצג בבירור כשיבה מגלות, למשל בדברי גילדור לפרודו: גולים אנחנו, רוב בני-עמנו יצאו זה-כבר, ואנו אך משתהים פה מעט בטרם נפליג אל מעבר לים הגדול (חבורת הטבעת, החוט המשולש, 90).

  • בניגוד לבני הלילית (שיש ספק אם הם אכן 'חוזרים') ונושאי הטבעת (שבעליל אינם חוזרים במסעם למערב), שיבתו של גאנדלף בסוף שר הטבעות בודאי שמגלמת את חזרתו למקום מוצאו לאחר שהשלים את משימתו, אם ×›×™ מובן שיכל להמשיך לשוטט בארץ התיכונה ולשמש מחולל להטים במסיבות בפלך.
  • מספר רב של אירועים בספר מקשרים בין המוות ובין רעיון השיבה. בעניין ×–×” נעסוק בפירוט בהמשך אולם ניתן לציין דוגמה אחת בולטת: קללתו של איסילדור על המתים שהפרו את שבועתם לגונדור, והתרת הקללה על ידי ארגורן, לאחר שהמתים עמדו לבסוף בשבועתם: שובו למקומותיכם ולא תוסיפו להלך אימים על העמקים! חזרו, ונוחו מנוחת עולמים! (דברי ארגורן למתים מתוך שובו של המלך, הדיון האחרון, 134).
  • לבסוף, ניתן לציין את אירוע השיבה המסיים את הספר: מסעו של סאם אל הנמלים האפורים וחזרתו אל הפלך לאחר פרדתו מפרודו. שר הטבעות נחתם בדבריו של סאם "×”× ×” חזרתי" ובסצינה הביתית של סאם החוזר לביתו, אל אשתו וילדיו. הדבר מאפשר לטולקין לא רק לקשור מחדש את שר הטבעות לאווירת ההוביט (גם בכך ניתן לראות סוג של שיבה…) אלא לעצב את סיומו לפי המוטו של הספר הקודם.

בניגוד לשפע הדוגמאות בשני הספרים האחרים, בסילמריליון קשה להצביע על דוגמה מובהקת כלשהי של שיבה במובן של סיום ושל תיקון. כפי שכבר נאמר, ניתן לראות את מסע הנולדור לארץ התיכונה תחת פאנור כ"שיבה", אולם זו ודאי שאינה מתקנת דבר, זוכה לגינויים לא מעטים וכרוכה בפשע של טבח השארים, כך שאם כבר, זו דוגמה נגדית לתזה המועלית במאמר. מקרים אחרים, כמו שיבתו של ברן לתינגול או שיבתו של הורין אל דור-לומין, אינם מביאים את הסיפור לסיומו והורין למשל עתיד להמשיך לעבר גונדולין ולהביא עליה את סופה.

ניתן להסביר את העדר הדוגמאות בכך שהסילמריליון, להבדיל משני הספרים האחרים, מעמיד במרכזו את בני הלילית. בניגוד לבני האדם, ששהותם בעולם היא זמנית, ושהמוות מוגדר עבורם כמתנה מן האל המשחררת אותם מן העולם, בני הלילית מחוברים לעולם (ניתן לטעון ש"שיבתם" הסופית תהיה רק כשתתגשם נבואת מאנדוס השנייה), ומתקדמים יחד איתו. אי-שיבתם של בני הלילית ונדידותיהם בין חלקי העולם מבטאים לפיכך גם את קישורם לעולם ולהתקדמותו.

באופן מיידי יותר, העידן הראשון מציג בעיקר רצף של מלחמות חסרות תוחלת ברשע המלקורי. העובדה שאין דמות המגיעה אל המנוחה והנחלה ממחישה אף היא את אי היכולת לנצח את מלקור, וכל ניצחון שמושג הוא רגעי בלבד. שיבת הנולדור לארץ התיכונה יכולה להיות מתוארת לפיכך כשיבה אל הארץ שזוהמה על ידי מלקור ומעשיו ללא יכולת לתקנם.

מי שאינו חוזר

זווית אחרת על סוגיית השיבה אפשר להאיר באמצעות מבט על דמויות טולקינאיות שאינן חוזרות לנקודת מוצאן. אם שיבה מבטאת הצלחה, אי-שיבה עשויה לבטא כישלון או שבר, וראוי גם לבחון את המקרים הללו וגם להבין את הסיבה לאי החזרה.

קטגוריה ראשונה של לא-חוזרים היא "כוחות האופל": מי שבחר ברשע והפך למשרתו. סופן של שלוש הדמויות החשובות מקטגוריה זו בשר הטבעות – סאורון, המלך המכשף וסארומן – מגלם אי-חזרה כזו, ועומד בניגוד ברור למותן הראוי של דמויות אחרות, כמו בורומיר, ארגורן או תורין. טולקין מעצב את סופן של הדמויות הללו בצורה דומה מאוד, ומן הראוי ×”×™×” לא לכנותו "מוות" אלא "התאיינות":

סאורון: והנה תבנית צל שחורה מתנשאה וממלאה את החלל. מוצקה, לא-חדירה, וברקים קושרים לה כתר. והיא עצומה לגודל, ומושיטה לעברם זרוע נטוייה ומאיימת, ועם זאת חסרת אונים. ובעוד היא חותרת להשיגם, אחזה בה רוח גדולה והיא נמוגה וחלפה מן העולם. (שובו של המלך, שדה קורמאלן, 203)

המלך המכשף: וזעקה נתמלטה אל האוויר המרטיט, ונחלשה והלכה עד היותה קול תמרורים נישא ברוח קול דק ללא גוף שדעך וגווע בחלל, ולא שב עוד להישמע בעידן זה של העולם. (שובו של המלך, הקרב בשדות הפלנור, 103)

סארומן: לחרדת העומדים סביב נתכסתה גופת סארומן בערפל אפור שהיתמר לגובה, כעמוד עשן העולה מתבערה, והתנשא מעל הגבעה כדמות רפאים ערפילית. לרגע כמו נטתה הדמות בכיוון מערב. אך מן המערב יצאה רוח קרה והיא נמוגה באנחה, והיתה כלא היתה. (שובו של המלך, טיהור הפלך, 270)

לכל שלוש המיתות תיאור משותף – הדמות מוצגת כמעין רוח רפאים ללא גוף, הנוכחת לרגע קל ואז נמוגה ברוח. במקרה של סארומן נאמר מפורשות שהרוח מנסה לשוב למוצאה – אל המערב – אך מסורבת.

אולם לא רק סופן של הדמויות מבטא את עיקרון אי-השיבה. אצל כולן עצם הבחירה ברשע מבטאת גם נטישה של דרכן וויתור על אפשרות שיבה. סאורון יכול היה, אחרי נפילתו של מלקור במלחמת החרון, לחזור לואלינור תוך חרטה על מעשיו, ובחר במקום זאת להסתתר ולברוח אל מורדור; המלך המכשף בחר באלמוות – כלומר ויתר על ה"שיבה" המוחלטת מכל, שיבת בני האדם אל האל במותם; וסארומן בגד בשליחותו וחצה את הקווים והוא נבדל בכך מגאנדלף שחוזר למערב בסוף שליחותו.

הקטגוריה הבאה בתור היא זו של נושאי הטבעת. במלים אחרות, לא מי שחצו את הגבול אל הרשע, אך עדיין מי שנוגעו בו עקב מגעם עם הרשע הגלום בטבעת. ניתן להוסיף גם שנושאי הטבעת נפגעים מאי היכולת לוותר עליה. כך למשל, איסילדור, שיכול לתקן את הנזק שבטבעת על ידי השבתה לכור מחצבתה, נמנע מכך ונענש ישירות בקטיעת מלכותו ובכישלון לכונן את מלכותו בצפון.

המקרים שמעניין לבחון במיוחד הם של שני נושאי הטבעת שלכאורה עמדו במשימתם: בילבו, ששיבתו הביתה בסוף ההוביט מבטאת את הצלחת המסע להר הבודד (מובן שבשלב זה טולקין לא תיכנן עדיין את מרכזיותה של הטבעת וכוחה המשחית, ולכן שיבתו של בילבו ניתנת היתה להצגה כהצלחה) ופרודו, שזוכה לתהילה מוצדקת כנושא הטבעת שהביא להשמדתה, ושחוזר פיזית אל הפלך ושותף לטיהורו.

ועדיין, השפעת הטבעת מביאה לכך שבשני המקרים הללו השיבה לפלך אינה שלמה. בילבו מציג את מצבו בפלך כך: אני חש שאני זקוק לחופשה, חופשה ארוכה עד מאוד, כפי שאמרתי לך מזמן. אולי לחופשה מתמדת. איני סבור שאחזור אי-פעם לכאן. למעשה אין בכוונתי לחזור, ועשיתי סידורים בהתאם… אני מרגיש כמה דק אני, מתוח כולי, אם אתה מבין: כמו חמאה שנמרחה על פרוסת-לחם גדולה מדי. לא יתכן שיהיה טוב כך, אני זקוק לשינוי, או משהו מעין ×–×” (חבורת הטבעת, מסיבה שציפו לה ימים רבים, 41-40). ואמנם, בילבו נוטש את הפלך ואינו חוזר אליו יותר. בדומה לכך, פרודו אומר לסאם, המייחל לכך שאדונו ישמח בפלך ויאריך בו ימים: כך חשבתי גם אני, בשעתי, אך נפגעתי לעומק, סאם. ניסיתי להציל את הפלך, ואכן הוא ניצל, אך לא למעני. (שובו של המלך, הנמלים האפורים, 279)

הן בילבו והן פרודו זוכים לאפשרות להחלים לזמן מה, בזכות מסעם למערב. אך נשללת מהם האפשרות להינות מפירות מעשיהם בפלך. הדבר מעניק לשר הטבעות את תחושת הסוף-הלא-טוב ואת תחושת העצב בסופו שקוראים רבים חשים.

הקטגוריה הבאה בתור היא של מי שחושק בטבעת אפילו מבלי לשאת אותה בפועל. קטגוריה זו מודגמת על ידי שתי דמויות שזכו לגורלות שונים מאוד – בורומיר וגלאדריאל. כידוע, תשוקתו לטבעת (אפילו אם לא לצרכיו שלו אלא למען ארצו) הביאה את בורומיר לנסות לקחת אותה מפרודו, וגרמה באופן מיידי להתפרקות החבורה ולמותו מידי האורקים (כפי שהוא עצמו מציג זאת).

רמז לעתיד לקרות ניתן לראות בדברי אלרונד לבורומיר, בעת יציאת החבורה מריבנדל וכתגובה לשימוש הילדותי של בורומיר בקרנו: לאט לך מלתקוע עוד פעם בזו הקרן, בורומיר, עד שיהיו רגליך עומדות על גבול ארצך והמצוקה תכבד מנשוא. (חבורת הטבעת, הטבעת יורדת דרומה, 290) דברים אלו כמובן משקפים את העתיד לקרות בעת מותו של בורומיר, כאשר תקיעת קרנו מזעיקה למקום את שלושת הרעים ואין ספק שהתיאור המצוקה תכבד מנשוא הולם את הסיטואציה. נבואות מתגשמות מהסוג הזה קיימות מעת לעת בשר הטבעות (דבריו של ארגורן לאאומר, למשל), אולם כאן נוסף לנבואה מרכיב של בשורת מוות (או אפילו קללה). החלק החשוב בה לענייננו נמצא במלים על גבול ארצך. כפי שאלרונד חוזה, בורומיר, הפטריוט הגונדורי המושבע, מוצא את מותו כאשר הוא על סף חזרה לארצו. חזרתו נשללת ממנו עקב תשוקתו לטבעת, ממש כשעמד להשיגה.

גם דמותה של גלאדריאל ממחישה כיצד התשוקה לטבעת עומדת בניגוד לשאיפה לשיבה. גלאדריאל מצהירה על חזרתה למערב לאחר שהיא עומדת במבחן קבלת הטבעת בסצינת הראי: עמדתי בניסיון, אתמעט ואלך מערבה, ואוסיף להיות גלאדריאל (חבורת הטבעת, הראי של גלאדריאל, 377). הויתור על הטבעת מתפרש כויתור על חלומות השליטה שהיו לה, כך שהשאיפה לשלוט מוצגת כרעיון שלילי העומד בניגוד לרעיון השיבה אל המקום הטבעי.

דוגמה אחרונה שאביא של אי-שיבה היא סיפור מותה של ארוון, כפי שהוא מובא בנספח א' של שר הטבעות. בעוד ארגורן מציג במותו את הביטוי הנעלה ביותר של העיקרון ולפיו המוות הוא המוצא הראוי לבני האדם והשיבה האמיתית לנקודת מוצאם, ארוון מציגה כשל של עיקרון השיבה: לא רק שהיא אינה מעכלת את מותו של ארגורן, אלא שהיא עצמה נוהגת כמי שאין לה לאן לשוב. היא נוטשת את מינס טירית, ביתה כבת-תמותה, ומנסה לחזור לביתה בלוריין ולמקום בו פגשה את ארגורן לראשונה (באופן אירוני, לגביו נאמר כי לא שב מעולם אל המקום הזה – חבורת הטבעת, לותלוריין, 363), רק כדי למצוא אותו נטוש: והיא עזבה את העיר מינס טירית והלכה הרחק אל ארץ לוריין, וישבה שם לבדה תחת העצים הכומשים, עד בוא החורף. גלאדריאל כבר הסתלקה, וקלבורן לא נשאר אף הוא, והארץ נדמה. (שר הטבעות, נספח א', 1025)

בהתאם לכך, מותה של ארוון מתואר לא כיציאה מן העולם, אלא כהשתלבות עם מקום שהייתה, ואפילו כסוג של מנוחה: "ושם, לבסוף, כאשר נשרו עלי המאלורן, אבל האביב לא בא עדיין, השתרעה למנוחתה על ראש קרין אמרות; ושם הוא קברה הירוק, עד אשר ישתנה העולם" (שם). בכך, ארוון מגלמת גם את הטרגדיה האישית שלה, כמי שנאלצה לבחור בין עולם בני הלילית ובני האדם, ובסופו של דבר נותרה מחוץ לשני העולמות הללו, אבל גם את הטרגדיה הכוללת של בני הלילית, שנשארים צמודים לעולם הפיזי ואינם יכולים לנטוש אותו.

הדוגמה של ארוון היא חריגה ביחס לשאר הדוגמאות שהובאו עד כה משום שאי-השיבה אינו מתקשר לטבעת סאורון. אולם בעקיפין, יש קשר בין גורל בני-הלילית בארץ התיכונה ובין טבעות העוצמה, דרך שלוש טבעות בני הלילית, שייעודן הפוך מהאידיאל של שיבה: הן נועדו לשמר את הקיים ולהנציחו. גורלה של ארוון, וניסיון השיבה הטראגי שלה לארץ שננטשה, מתקשר לאובדן ההשפעה של טבעות בני הלילית בעקבות השמדת הטבעת האחת, ולכן יכול להיתפש גם הוא כתוצאה של השמדה הטבעת.

עד כה, אם כן, ניתן לראות את המרכזיות של תמת החזרה ואת הופעתה בצמתים מרכזיים בעלילת שני הספרים. דמויות שמצליחות לממש את החזרה מבטאות הצלחה וניצחון ה"טוב", בעוד שדמויות שאינן מממשות אותה שייכות לרוע או שהושפעו ממנו. ראוי כמובן להעיר כי אין מדובר בעניין מובן מאליו: לעתים קרובות מעמידות יצירות דווקא את ההשתנות ופריצת הגבולות כאידיאל, ואפילו אצל טולקין (בילבו בהוביט הוא הדוגמה הברורה ביותר) ניתן לזהות מקרים של דמויות שעברו תהליך שינוי, התבגרות וגילוי עצמי. ועדיין, טולקין מקפיד לתחום את התהליכים הללו במסגרת שבה גם ההשתנות כפופה ל"שיבה הביתה" במובנה העמוק.

חפצי החן: אבן הנזר, הטבעת והסילמרילים

יצירותיו העיקריות של טולקין מעמידות במרכזן חפצי חן שהמשותף להם הוא התשוקה שהם מעוררים, הקושי לוותר עליהם, והאסון שהם בסופו של דבר מביאים על בעליהם: אבן הנזר בהוביט, הטבעת בשר הטבעות והסילמרילים בסילמריליון. כמובן, קיימים הבדלים בין החפצים: הטבעת והסילמרילים הם מעשה ידי 'אדם' (למעשה, מאיא ובן לילית) בעוד אבן הנזר מקורה בטבע. כמו כן, הטבעת היא חפץ בעל יכולות קסם, בעוד אבן הנזר והסילמרילים אינם כאלה, למעט יופיים והאור המופץ מהם. לחפצים אלו תפקיד משמעותי בהקשר לנושא המאמר הנוכחי, וניתן לראות בהם, ובדמיון והשוני ביניהם, את מכלול תפישתו של טולקין לגבי רעיון השיבה.

באבן הנזר ניתן לראות ביטוי ליופיו וטוהרו של הטבע, ללא מגע האדם. היא נחצבת באדמה, נשמרת כמו שהיא, ובסופו של דבר מושבת אל מקום מוצאה. כשם שהשאיפה לה מבטאת את השאיפה האנושית לשלוט בטבע ולהשיג עושר חומרי, כך הויתור עליה מבטא את היכולת לוותר על השליטה בטבע ואת חוסר החשיבות שטולקין מייחס לעושר חומרי. חשיבותה הסמלית של חזרתה לבטן ההר מתחזקת עקב כך שהיא אינה חוזרת לבעליה ה"חוקיים", מי שכרו אותה ושמידיהם נגנבה על ידי הדרקון, אלא למקורה האמיתי והטבעי.

הטבעת במידה רבה מציגה את היפוכם של רעיונות אלה. היא תוצר אנושי, הסותר את הטבע ומנוגד לו, והוא מרושע מטבעו. השימוש שנעשה בה נועד להימנע ממהלכו הטבעי של העולם ולאפשר שליטה באחרים. בהתאם לטבעה, הטבעת אינה מעוניינת לחזור אל כור מחצבתה, ולהיפך, היא מעוניינת בשיבה אחרת – אל בעליה המרושעים. גם אבן הנזר וגם הטבעת מוחזרות אל מקום מוצאן, אך בעוד במקרה של אבן הנזר מדובר בשיבה הרמונית אל הטבע, במקרה של הטבעת מדובר בתיקון של מעשה מרושע והרס של תוצאותיו.

לעומת שני החפצים הללו, הסילמרילים מבטאים עיקרון הפוך של אי-חזרה. כשם שבני הלילית מחוברים לעולם וממשיכים איתו לנצח, כך הסילמרילים מבטאים את התקדמותו של העולם ואת חוסר היכולת לשוב לאחור, כפי שמתבטא בשלב מוקדם אחרי היווצרותם, כאשר עולה ההצעה לשבור אותם על מנת לשחזר את אור העצים הגלום בהם. גם גורלם של הסילמרילים מדגים זאת: שניים מהם אובדים בים ובמעמקי האדמה, והשלישי והחשוב מכולם, זה הנישא על ידי אארנדיל והופך (למעשה) לכוכב, נותר לנצח בשמיים ומלווה את העולם במעגליו.

ראוי לציין כאן את כותרת המאמר: מהזריחה עד השקיעה (מייד נעמוד על ההקשר הטולקינאי המיידי של הכותרת). הסמליות של חיי אדם כמהלך מהזריחה עד השקיעה היא כמעט מובנת מאליה, וכפי שכבר הובהר כאן, מהלך החיים מהלידה עד המוות הוא אולי הביטוי החשוב ביותר ל"שיבה" אצל טולקין. אולם הסילמריל יוצק משמעות נוספת ומנוגדת לסמליות זו: דווקא היותו של הסילמריל "כוכב הבוקר" ו"כוכב הערב" בעת ובעונה אחת, מעידה על המחזוריות הנמשכת לעד של העולם, כשלאחר כל זריחה מגיעה שקיעה, וחוזר חלילה.

סיכום (ואחריו אפילוג)

ניתן לראות כי רעיון השיבה הוא מרכזי ליצירתו של טולקין, הרבה מעבר להיבטים הקשורים במודל ה"קווסט" ומאפייניו. ניתן להשליך מתוכו על ארבעה נושאים מרכזיים מאוד ליצירתו של טולקין:

  • הקשר שבין העולם ×”"מודרני" ובין עולם ×”"פיות": אחת התפישות הבסיסיות ביותר ביצירתו של טולקין (כפי שהוא מתאר בפירוט במאמרו "על סיפורי פיות"), הוא בהעמדה בבסיס העלילה את המפגש של האדם עם ארץ הפיות. עם זאת, ×”×”× ×—×” היא ×›×™ אין מדובר במפגש של קבע אלא בחוויה שבסופה ישנה שיבה של הדמות האנושית אל עולמה (אין ×–×” מקרה שטולקין מכנה את ארץ הפיות גם "ממלכת הסכנה").

    דוגמאות רבות שהובאו כאן משרתות רעיון זה, ובראשן סיפורה של אבן הנזר, ותהליך העזיבה של בני הלילית את הארץ התיכונה. זאת כמובן מעבר לסיפור המסע של בילבו עצמו, שהוא ה"לשם ובחזרה" המקורי. כאמור, גם אם אפשר לדון על מהות ה"עזיבה" וה"שיבה" מנקודת מבטם של בני הלילית, מבחינת בני האדם זה תהליך שמביא לניתוק בני האדם מ"ארץ הפיות" והפיכת הארץ התיכונה לעולם המוכר כיום.

  • המוות והאלמוות: נושא הבריחה מהמוות הוא נושא מרכזי לא רק אצל טולקין, אלא בסיפורי פנטזיה ומד"ב רבים. לעתים קרובות מטרתו העיקרית של הרשע היא השגת ×—×™×™ אלמוות ובכך בריחה מהייעוד האנושי למות ומזמניות ×—×™×™ אדם. בשר הטבעות הנושא מוצג בעיקר סביב ×—×™×™ האלמוות שמעניקות הטבעות ובדמויות הנזגול כמי שהשתעבדו לרוע לשם השגת האלמוות.

    רעיון השיבה, שמציג את המוות כסוג של סגירת מעגל וחזרה של האדם של מקורותיו, מציג לפיכך הנגדה בין אלו השבים, כפועלים בהתאם למהותם ובהתאם לרצון האל, ובין המסרבים לשוב, שהם המשתעבדים לרשע.

  • רסטורציה כערך: הצגת ניצחון הטוב כהשבת הסדר על כנו היא תוצאה של תפישתו השמרנית-דתית של טולקין, ובאה לידי ביטוי בהחזרה לשלטון של בתי מלוכה עתיקים, כמו שושלת בארד בדייל או שושלת איסילדור בגונדור. לא רק שהדבר מעיד על כמיהה לעבר אלא גם על השיבה של מי שמלכותו קיבלה גושפנקה 'אלוהית' (לנקודה זו ר' גם מאמרו של רן בר-זיק, "מלכים בחסד האל" שאף הוא מופיע באתר נומנור).
  • התפישה ×”"אקולוגית" והיחס הראוי אל העולם: 'שיבת' החפצים אל כור מחצבתם, הן השיבה החיובית של אבן הנזר והן השיבה ההרסנית של הטבעת, מייצגים את עמדתו של טולקין בדבר הצורך לחיים בהרמוניה עם הטבע, חיים שישאבו הנאה מן הטבע אך לא יפגעו בו או ינסו לשנותו. ×”'שיבה' כאן באה לידי ביטוי בראיית הטבע לא כאירוע עם התחלה וסוף (כפי שלמשל סיפורי המסע בספרים מתוארים) אלא כמהלך מחזורי ומתמשך, שהקשר של בני התמותה איתו הוא סופי וראוי שמה שלקחו ממנו במהלך חייהם גם יוחזר אליו. טולקין מגנה לא רק ניסיונות "לקחת בלי להחזיר" אלא גם את הניסיון לפעול כנגד מהלכו של הטבע על ידי שימורו והקפאתו, כפי שנעשה בידי טבעות בני הלילית.

אפילוג: הלכתי את כל הדרך המובילה מהזריחה עד השקיעה

לסיום המאמר, נתבונן ביצירה העושה שימוש במרבית הנקודות שהועלו כאן: הנפח מווטון מייג'ור, ספר הילדים שהוא גם יצירתו האחרונה של טולקין, ושהתפרסם בשנת 1967. ספר זה שונה מאוד באופיו מספרי הילדים האחרים שפירסם טולקין בנימתו המהורהרת והלא-הומוריסטית ובעלילתו המאוד לא דרמטית. יחד עם עלה של קטנוני, זוהי גם אחת היצירות האוטוביוגרפיות ביותר של טולקין. בעוד שבעלה של קטנוני ניכרת הביקורת העצמית כלפי הפדנטיות של הסופר, המקשה עליו לסיים את יצירותיו, הנפח כתוב מנקודת המבט של היחס שבין היוצר/סופר ובין חייו והקורבן שהוא מקריב בדמות הריחוק מבני משפחתו. במרכז עלילת הספר עומד נפח הכפר, שבילדותו זכה להשתתף באירוע שבו קיבל כמתנה אבן יקרה המאפשרת לו לטייל ב"ארץ הפיות". הוא אכן מנצל פעמים רבות את המתנה, אך בסוף הספר הוא מוסר אותה מרצונו ושב מחדש אל בני משפחתו. לא קשה לזהות את טולקין בעלילה זו, כמי ששהה רוב ימיו בעולם הבריאה המשנית שיצר, וכמי שמבין את הקורבן שהיה כרוך בכך לבני משפחתו ובייחוד לאשתו.

הספר כולל את שני התהליכים העיקריים שהצגנו במאמר: השיבה הביתה של הגיבור לאחר נדודיו כביטוי לסגירת מעגל והיכולת לוותר על חפץ קסום כביטוי להשבת דברים לתיקונם. כך נאמר לנפח על ידי מי שמתגלה כמלך הפיות: יש דברים שמותר לשמור. אלה דברים הניתנים במתנה מרצון וכדי שיישמרו למזכרת. אבל דברים אחרים אינם ניתנים בדרך זו. אין הם יכולים להשתייך לאדם אחד לנצח, ואין הוא יכול לנצור אותם ולראות בהם רכוש שיוכל להוריש למי שיחפץ. (הנפח מווטון מייג'ור, עמ' 176). דברים אלו מתקשרים ישירות לתפקיד שממלאת אבן הנזר בהוביט. בנוסף לכך, משום שהאבן משמשת גם אמצעי כניסה לארץ הפיות, הויתור עליה קשור גם לקשר הכללי שבין עולם בני האדם ועולם הפיות (ר' הנקודה הראשונה בסיכום לעיל).

רגע השיא של הספר הוא השיבה הביתה של הגיבור, לאחר שויתר על האבן ועל תכונותיה הקסומות. כך מתוארת השיבה:

כשהגיע הנפח לביתו בשוליו המערביים של הכפר, המתין לו בנו ליד דלת הנפחייה. ממש באותה שעה נעל את הדלת, מכיוון שהמלאכה לאותו יום הסתיימה, ועתה עמד והביט בדרך הלבנה שבה נהג אביו לחזור ממסעותיו. למשמע הצעדים פנה והופתע לראות שהנפח בא מהכפר. אז רץ לקראתו. הוא כרך את זרועותיו סביבו באהבה ובברכה.

'כבר מאתמול קיוויתי שתחזור, אבא,' אמר. ואז הביט בפני אביו ואמר בדאגה, 'אתה נראה עייף כל כך! האם הרחקת לכת מאוד?'

'הרחקתי לכת מאוד-מאוד, בני. הלכתי את כל הדרך המובילה מהזריחה עד השקיעה.' (שם, עמ' 179)

ברור מדברים אלו מדוע נבחרה הכותרת "מהזריחה עד השקיעה" למאמר. טולקין בוחר בדרך מהזריחה אל השקיעה לא רק כדי לתאר את מסלול חיי אדם (כולל שלו עצמו), אלא גם את היציאה למסע ושיבה ממנו, על כל המשמעויות המורכבות שהוא נותן למסע זה בכתביו. כהערת סיום, אפשר לזכור עד כמה הנפח מווטון מייג'ור אכן מממש את עיקרון המסע והשיבה: תחילת דרכו הפומבית של טולקין היתה בפירסום ספר ילדים קליל על מסעותיו של הוביט. ההוביט הוביל אותו ואת הקוראים לעולמות מופלאים ומרחיקי לכת, הרבה מעבר לנרמז בספר המקורי. אך בסופו של דבר טולקין בוחר לסכם את יצירתו בשיבה אל עולם ספרות הילדים ואל הרעיונות הצנועים לכאורה שהוצגו דרכו.

על המאמר:

המאמר הינו גירסה מורחבת של הרצאה שהושמעה בכנס עולמות 2013.

מקורות מצוטטים:

  • ההוביט בתרגום יעל אכמון (הוצאת זמורה-ביתן, 2012).
  • הנפח מווטון מייג'ור מתוך הגירסה המופיעה בספר "סיפורים מממלכת הסכנה" בתרגום יחיעם פדן (הוצאת זמורה-ביתן, 2012).
  • שר הטבעות בתרגום רות לבנית (הוצאת זמורה ביתן מודן, 1980).
  • הנספחים של שר הטבעות בתרגום עמנואל לוטם (הוצאת זמורה-ביתן, 1998).