אבני הכשף

מאת: משה דור
על "הסילמאריליון", ספרו החדש של טולקין

תימלול דיגיטלי: פי-סאורון
תחקיר והגהה: לילי יודינסקי

מתוך מדור ספרות, מעריב 28.10.1977, עמוד 37
* התעתיק נאמן למאמר המקורי.

"סוף סוף", נאנחו החסידים ברגש הקלה ועטו על 800 אלף העותקים בכריכה קשה, שיצאו אל השוק בבריטניה לאחר מסע-פירסומת נרחב. המבקרים היו נלהבים הרבה פחות למיקרא ה"סילמאריליון", יצירתו של ג'ון רונאלד רעואל טולקין, שהתפרסמה לאחר-מות. הבן, כריסטופר, שטרח בעריכתם של ערימת כתבי-היד שהותיר אביו אחריו, עשה אל-נכון כמיטב יכולתו, אבל הביקורת הבריטית עיקמה את החוטם.

ג'.ר.ר. טולקין מת ב-1973 והוא בן 81. על ה"סילמאריליון" עבד למן 1917, בהפסקות, ולא זכה לשפצו, כפי שהיה רוצה, במו-ידיו. "אינני יכול למצוא בו את ידי ואת רגלי", מקונן וודרו ווייאט.

בימים אלה הגיע הספר לידי, והואיל ואני נמנה עם החסידים והמצפים, עלעלתי בו בידיים רועדות. לא, המלאכה איננה קלה. אבל מיתולוגיה זו של "העולם התיכון", שעל-פי הכרונולוגיה שלה היא קודמת ל"שר הטבעות", עדיין יש בה היסודות שבכוחם שבה הפרופסור מאוכספורד את לב קוראיו. ארשה לעצמי לצטט שוב את וודרו ווייאט (לבי לא ייתנני לעשות זאת לגבי הקטילה המוחלטת שדן לה את הספר אנתוני ברג'ס):

"ובכל-זאת יש קסם עז, יש עוצמה, יש סקרנות שכתבי טולקין מעוררים. הוא פורט על מיתרים קדמוניים שיש לאל-ידי לשמוע רק במעומעם, אם בכלל. חש אני כאילו היו רגלי ניצבות בפתח אולם-קונצרטים ענקי המלא קהל עצום שהתלהבותו מפליאה אותי ואני יודע כי אם אכנס פנימה אשתאה אפילו יותר. יש רבבות המבינים את טולקין ומוצאים אותו מבדר; יש בנו כאלה שנבצר מהם הדבר".

אני נמנה עם אלה שבשבילם טולקין הוא מקור לא-אכזב של בידור. בידור? המלה מרתיעה מעט, משום מה. בשבילי הוא הרבה יותר מזה, טולקין הוא בורא עולם. ובעולם הזה אתה, אם יש בך המרכיבים המתאימים, מאבד את עצמך – מרצונך הטוב. אייסקפיזם? בהחלט. בהשליכך הצידה את כל האלגוריות שתלו הפרשנים, אתה נכנע, קודם כל, לתעוזת הכשף. זה, אולי, נגרע ממנו לא מעט ב"סילמאריליון", שחלקים ממנו עושים רושם של קומפילאציה מיתולוגית-פילולוגית הטעונה מורה נבוכים; אבל עדיין נשתמר הכשף די-הצורך לפתוח בפני המשתוקק אליה את דלתות הפאנטאסיה.

עולם הפאנטאסיה – לא סתם עולם הדמיון; העולם המורכב מאוד, העשיר מאוד, הקסום מאוד והמחריד מאוד, שלפתע פתאום, ממש כמו קסם של אותה טבעת המשמשת ציר הטרילוגיה "שר הטבעות" ובאה לפנינו לראשונה ב"הוביט", עשה את ה"דון" מאוכספורד לסופר מפורסם ועשיר.

לפתע – מפני ש"ההוביט", סיפור-הילדים הנפלא, הופיע ב-1937 וזכה להידפס רק מפני – כך מספרת אגדת טולקין – שריינר, בנו של המו"ל סר סטנלי אנווין, שהיה אז בן עשר, קרא את כתב-היד ותבע מאביו להוציאו לאור. אותו ריינר עצמו שיכנע את אביו, בשנת 1954, להסכים לפירסום "שר הטבעות" במלואו, אף-על-פי שהלז נבעת לנוכח שפע המלים.
בסוף שנות החמישים כבר היה לטולקין קהל מעריצים קטן אבל נאמן.

המהפך הגדול התחולל בארצות-הברית, כאשר הסטודנטים גילו את "שר הטבעות" במהדורת-כיס, במחצית שנות השישים. פולחן טולקין סחף את המיכללות מחוף אל חוף: הצעירים הזדהו עם המיתוס החדש, עם דחיית העולם המתועש וההתנכרות אליו. ההתלהבות עברה מאמריקה לבריטניה, וצררה בכנפיה את "ההוביט", שגרעינו נזרע בסיפורי-המעשיות שהיה טולקין מספר לילדיו. היא לא דעכה עד עצם היום הזה.

***

טולקין, יליד דרום-אפריקה שבגיל ארבע הובא לאנגליה, נתייתם בילדותו, סיים את אוכספורד, שירת בצבא הבריטי במלחמת-העולם הראשונה ונפצע בצרפת, היה מרצה לאנגלו-סאכסית באוניברסיטת לידס לפני שעבר לאוכספורד, שם כיהן תחילה כפרופסור לאנגלו-סכסית ואחרי-כן כפרופסור לספרות וללשון אנגלית.

האנגלו-סאכסית, ובעיות הלשון בכלל, היו מניע בלתי-אמצעי לניסיון לגשר על-פני התהום שבין "הספרות" לבין "הפילולוגיה", ולנסיון הנוסף ליצור שפה פרטית, ומיתולוגיה פרטית, שהיא פועל-יוצא של הלשון. הלשון והמיתולוגיה נתלכדו ביצירתו, בבריאת אותו עולם שתחילה היו גיבוריו "הוביטים" – יצורים שוחרי-נוחיות, חסרי אמביציות, רחוקים מלעשות רושם הירואי, בקיצור נציגים אופייניים של המעמד הבינוני האנגלי – ואחרי כן נתאכלס בבריות שלא היו אלא פירות של דמיון מפליג ונעשה לזירת ההתגוששות הגדולה בין כוחות הטוב והרע, החושך והאור.

על-פני כל אלה ריחף הדוק הענוג של הפאנטאסיה, שהדגיש את הריחוק בין החווייה הטולקינית, התומכת יתדותיה בכרי-הדשא האנגליים הירוקים, לבין מה שהיה מכונה בפיו "סובטופיה", כל השנוא עליו בסכנו את המיטב שבאופי האנגלי – הביורוקראטיה, כלי-התיקשורת ההמוניים, התעשייה, הטכנולוגיה והטכנוקראטיה. "שום עולם דמיוני שנוצר אי-פעם איננו, בה-בעת, ×›×” רבגוני וכה נאמן לחוקיו הפנימיים, בעל משמעות ×›×” רבה לגבי המצב האנושי הממשי, ובעת ובעונה אחת ×›×” משוחרר מאליגוריה… יש פה יפעות הנוקבות כחרבות או צורבות כברזל מלובן; זהו ספר שישבור אל לבכם… משובח מעבר לכל תקווה וסבר": נאום ק.ס. לואיס המנוח, פאנטאסטיקן דגול בזכות עצמו על 'שר הטבעות'".

***

המאבק בין אור וחושך, הנטוע ביסוד יצירתו של טולקין, לא יכול שלא לגרור בעקבותיו את מבקשי האליגוריות. הכחשותיו של המחבר לא הועילו, והם יוסיפו, בוודאי, לחפש אחריהן גם ב"סילמאריליון", המשרטט תקופה מיתית קודמת לזו של "שר הטבעות", וגם בו נטוש הקרב האדיר בין הטוב לרע.

ההד הלשוני הוא כאן הרבה יותר תנ"כי – בנוסח תרגום-המלך-ג'יימז – מאשר בטרילוגיה; חוששני שהוא יוסיף על בעיותיהם של המחפשים ולא יגרע מהן. אבל הוא, טולקין, העיד על עצמו, במבוא שכתב לטרילוגיה, דברים אלה:

המניע העיקרי ×”×™×” רצונו של מספר-מעשיות לנסות את כוחו בסיפור ארוך-באמת שירתק את תשומת-ליבם של הקוראים, ישעשעם, ×™×”× ×” אותם ולפעמים אולי יגרום להם התרגשות או ×™×–×¢×–×¢ אותם לפני ולפנים. רק מורה-דרך אחד ×”×™×” לי, הרגשתי שלי עצמי לגבי מה שמושך או מרגש, ורבים הם אלה שמדריך ×–×” נכשל בהם, לעתים קרובות ובהכרח, כשלון חרוץ. יש שקראו את הספר, או לפחות כתבו עליו ביקורת, ומצאוהו משעמם, מופרך או ראוי לבוז; ואני איני מוצא כל טעם להתלונן, לפי שמחזיק אני בדעות דומות על-אודות יצירותיהם שלהם …

תודו: חוש-הומור לא נעדר ממנו.

דומה שהפולמוס החריף על יצירת טולקין נמתח בעיקר לאורך הקו החוצה בין מי שמקבל את ה"אייסקפיזם" לבין מי שבוסר בו. טולקין האמין בעולמו; אמונה זו היא אחת התכונות המקנה, לדידי, ליצירתו את תוקפה. אבל יש סופרים ומבקרים המתקוממים על ה"בריחה" לתבל זו שטולקין יצר, אם מפני שהשקפת-עולמם מתנגדת להינתקות מן הריאליה, אם מפני ש"העולם התיכון" הוא, בעיניהם, אבסורד, או קאפריסה, מותרות שאי-אפשר להתיר אותם במצבנו. דיוויד הולוויי עמד על אותה "אובססיה פרטית, שיצרה עולם משלה, אשר מיליונים ניכסו אותו לעצמם וקידמו אותו בברכה כאילו היה שלהם".

אך לא הכל מוכנים לאמץ לעצמם את האובססיות הפרטיות של היוצר, אפילו הן גלגול ההוקרה למה שטולקין גרס כחוט-השידרה המבורך של החברה הבריטית. ב"סילמאריליון" ייתקל הקורא באורקים ובאלווים, באילוואתאר ובוואלינור, בסימא ובטפאל – במטבעות שיצק טולקין בבית-האוצר הייחודי שלו; יש הנוצרים את המטבעות הללו בתשוקה, ויש המשליכים אותן מבעד לחלון. פיטר ביגל, פאנטאסטיקן אמריקני נהדר, אמר על טולקין שאמונתו של ×–×” במה שיצר היא מקור האחדות של יצירתו, "אותו בטחון עמוק… העושה את עולמו ליותר מאשר סיכום של חלקיו, ליותר מאשר המצאה שנונה, ליותר מאשר משל קליל על עוצמה". טולקין יצר את יצירתו "מעבר לכשרון ולכוח-המצאה, מעבר לידיעת הפילולוגיה, המיתולוגיה והשירה" – הוא יצר אותה "באהבה ובגאווה ובקצת טירוף".

***

ה"סילמאריליון" כפי שנערך בידי כריסטופר טולקין, יש בו 365 עמודים. מתוך זה מכיל האינדכס 42 עמודים של תרגומי שמות אלוויים ("אלווים" – לשון רבים של "אלף", א' סגולה, ל' שוואית: בן או בת של עם הפיות) ותיאורים של העמים והמקומות השונים בסיפור. לא די לכם בזאת – הרי לכם 11 עמודים הקרויים "יסודות בשמות קווניה וסינדארין", ותכליתם לשמש את המתעניינים בשפות האלדארין. לא-מעטים, גם מקרב אוהדי טולקין המושבעים, ידלגו על אלה; אחרים יקפצו עליהם בתאווה, מפני שגם הם מהווים חלק מן החלום שהיה לסיפור-מעשה. אבל אין אונס. כיצד אומר גאנדאלף הקוסם בסיימו את תקופת אחריותו לעולמנו, אחרי שהוביל ב"שר הטבעות" את מצביאי המערב בנצחונם על סאורון הרשע? "אין זה מחובתנו להתגבר על כל זרמי תבל, אלא לעשות מה שצפון בנו למען הצלת אותן שנים שבהן אנו משובצים, בעקרנו את הרעות מן השדות הידועים לנו, כדי שאלה שיחיו אחרינו תהא להם קרקע נקייה לעבדה. לא לנו לחרוץ איזה מזג-אוויר יפקוד אותם".

אגב ה"סילמארילים" הן אבני-חן שעוצבו בידי אלף (א' סגולה), ונאצר בהן מעין אור-שבעת-הימים שלנו, ויש באבני-החן הללו כוח כביר, שאותו רוצים לכבוש האיתנים משני עברי המיתרס. גם זה, כמובן אייסקפיזם; אבל – כשם שאמרה לי הסופרת אייריס מארדוק – באיזו יצירת-ספרות אין שמינית של אייסקפיזם, וכמה יוצרים יש בהם הכשרון של טולקין להפוך את האייסקפיזם שלו למיקלט כה אהוב על הרבים וכה אמין בעיניהם?



צילום המאמר המקורי

קישורים לחלקים הסרוקים של המאמר

1, 2, 3, 4, 5

אודות:

המאמר נכתב על ידי משה דור והופיע לראשונה ב-28 באוקטובר 1977, במעריב.

תחקיר והגהה ע"י לילי יודינסקי. הועבר למדיה דיגיטלית ע"י פי-סאורון. הובא לפרסום על ידי עמוס בן ישראל.

* התעתיק נאמן למאמר המקורי, כולל שמות של אנשים וספרים.

בורא הפאנטאסיה

מאת: משה דור
טור ראשון

עיבוד דיגיטלי: פי סאורון
תחקיר ארכיונים והגהה: לילי יודינסקי

מתוך: מעריב, 14.9.1973, עמ' 37
* התעתיק נאמן למאמר המקורי.

המאמר הראשי של ה"דיילי טלגראף" הלונדוני – כך נדמה לי – קלע אל המטרה ולא החטיא בכתבו: "בילבו מצא פיסת שזיר שחור וכרך אותו לזרועו. ההוביט הקטן בכה בכי תמרורים. אי-שם בעולם הפאנטאסיה שיצר הפרופסור ג'.ר.ר. טולקיין קורה כדבר הזה לשמע החדשות על מותו".

עולם הפאנטאסיה – לא סתם עולם הדמיון. העולם המורכב מאוד, העשיר מאוד, המופלא מאוד, הקסום מאוד והמחריד מאוד שיצר הפרופסור האוכספורדי. בעולם ×›×–×” בוכה ההוביט הקטן, בילבו, גיבור "ההוביט", בכי תמרורים על פטירת בוראו.

ג'ון רונאלד רעואל טולקיין, שנפטר בימים אלה והוא בן 81, נוכח לדעת, בעברו את שנתו השבעים, כי הוא מפורסם. במובן מסויים – לא במניין השנים שהעיקו על כתפיו – הזכירו המוניטין הפתאומיים הללו מה שאירע לביירון עם צאת "צ'יילד הארולד" שלו: "הקיצותי בבוקר והנה אני מפורסם". עם הפירסום בא העושר, אבל לא העושר, ולא הפירסום, העבירו את ה"דון" האוכספורדי, שפרש לגמלאות, על דעתו. הוא הוסיף להתגורר בביקתה שרכש עם פרישתו ולעבוד על מחרוזת אגדות נוספת, "הסילמאריליון", שלא היה סיפק בידו להשלימה.

נוספת, כמובן ל"אדון הטבעות", הטרילוגיה שהציבה לו יד-עולם. "אדון הטבעות", שבא בעקבות סיפור הילדים "ההוביט", שהוא הוציאו לאור ב-1937 – כתיבתו נתמשכה על פני השנים. הוא החל בה בשנת-הסיום של "ההוביט" וטרח עליה עד 1949. "ההוביט", מספרת אגדת טולקיין, זכה להידפס רק משום שבנו של המו"ל סר סטנלי אונווין, ריינר – שהיה אז בן עשר – קרא את כתב-היד ועמד על פירסומו. אותו ריינר עצמו שיכנע את אביו, בשנת 1954, כי ייאות לפרסם את "אדון הטבעות" במלואו, אף-על-פי שכתב היד הקיף חצי מיליון מלים והמו"ל דרש לצמצמו עד המחצית. הכרך הראשון זכה להצלחה מצומצמת, אך די הצורך להצדיק את פירסום שני הכרכים הבאים. בסוף שנות החמישים היה לטולקיין קהל-מעריצים קטן, אבל נאמן, שהיה משרטט מפות של "עולם התיכון" ומתווה את מסעו של פרודו, ההוביט שיצא להושיע את "העולם התיכון" מידי איתני האופל. המהפכה התחוללה כעשר שנים לאחר שראה אור החלק הראשון של טרילוגיה, "חבורת הטבעת" (שני האחרים: "שני המגדלים" ו"שובו של המלך"). בארה"ב הופיעה מהדורה גנובה של היצירה, מקוצצת ללא רחם. חמתם של חסידי טולקיין בערה להשחית והם לא נחו ולא שקטו עד שהאמריקנים הוציאו את הנוסח המלא והמאושר בספרי-כיס. ההצלחה הייתה מיידית, עצומה, מסחררת. למן 1965 נמכרים, מדי שנה, יותר ממיליון עותקים, בספרי-כיס, של "אדון הטבעות" בארה"ב. נוצר פולחן טולקיין, שסחף בעיקר את תלמידי האוניברסיטאות, שמצאו בטרילוגיה אליגוריה טהורה, וששו על הדחייה שהיא דוחה, או נכון יותר ההתכחשות שהיא מתכחשת לעולם המודרני, הטכנולוגי. ההתלהבות הדביקה גם את הבריטים, וכמובן צררה בכנפיה אף את "ההוביט".

×’'.ר.ר. טולקיין נולד בדרום-אפריקה, ובהיותו בן ארבע מת עליו אביו והמשפחה עקרה לאנגליה, לבירמינגהם, עיר מולדת האב. בהיותו בן 12 מתה גם אמו והוא נמסר להשגחתו של כהן-דת קאתולי, אשר טולקיין ×”×™×” מדבר עליו תמיד בחום-לב. הוא סיים את אוניברסיטת אוכספורד, שירת בצבא הבריטי בימי המלחמה העולמית הראשונה ונפצע בקרבות צרפת, נשא אשה והוליד שלושה בנים ובת אחת, ×”×™×” מרצה לאנגלו-סאכסית באוניברסיטת לידס, פרופסור לאנגלו-סאכסית באוכספורד, ופרופסור ללשון ולספרות אנגלית באותה מיכללה עד פרישתו. לילדיו ×”×™×” נוהג לספר אגדות שבדה מלבו; הן הן שהיו לגרעין "ההוביט" ו"ההוביט" לא ×”×™×” אלא שער לבוא בעדו אל ממלכת "אדון הטבעות". האנגלו-סאכסית – ובעיות הלשון בכלל – היו מניע בלתי-אמצעי לניסיון לגשר על פני התהום בין "הספרות" לבין "הפילולוגיה", ולניסיון נוסף, ליצור לשון פרטית, ומיתולוגיה פרטית, שהיא פועל-יוצא של הלשון. הלשון והמיתולוגיה נתלכדו ביצירתו, בבריאת אותו עולם, שתחילה היו גיבוריו "הוביטים" – יצורים שוחרי-נוחיות, חסרי אמביציות, רחוקים מלעשות רושם הירואי – ואחרי-כן התאכלס ביצירי דמיון מפליג, והיה לזירת התגוששות הגדולה בין כוחות הטוב והרע. ועל הכל חופה ×”×™×” הדוק הענוג של הפאנטאסיה, שהטעים את הריחוק שבין ההוויה הטולקיינית לבין מה שכינה "סובוטופיה", כל מה שהיה שנוא עליו בסכנו את המיטב שבאופי האנגלי – הביורוקראטיה, העתונאות ההמונית, התיעוש.

"שום עולם דמיוני שנוצר אי-פעם אינו, בעת ובעונה אחת, ×›×” רבגוני וכה נאמן לחוקיו הפנימיים", כתב ק.ס. לואיס, פאנטאסטיקן דגול אחר, על הטרילוגיה של טולקיין. "בעל משמעות ×›×” רבה לגבי המצב האנושי הממשי, ובה-בעת ×›×” משוחרר מאליגוריה… יש פה יפעות הנוקבות כחרבות או צורבות כברזל צונן; זהו ספר שישבור את לבכם… משובח מעבר לכל תקווה וסבר".

היו מבקרים, שכמו הסטודנטים האמריקניים, תלו בסיפורי טולקיין תלי-תלים של דרשות אליגוריות. אבל הוא עצמו בסר בהן. "אין זה מחובתנו להתגבר על כל זרמי תבל, אלא לעשות מה שצפון בנו למען הצלת אותן שנים שבהן אנו משובצים, בעקרנו את הרעות מן השדות הידועים לנו, כדי שאלה שיחיו אחרינו תהא להם קרקע נקייה לעבדה.

לא לנו לחרוץ איזה מזג-אוויר יפקוד אותם", אומר גאנדאלף הקוסם בסיימו את תקופת אחריותו לעולמו (בפריהיסטוריה שלו), אחרי שהוביל את מצביאי המערב בנצחונם על סאורון הרשע.

קטע זה, המצוי באחרית הטרילוגיה, יש בו כדי להסביר מדוע ביקשו רבים למצוא בה אליגוריה לקורות העולם בימי מלחמת העולם השניה ואחריה. אבל טולקיין, כאמור, מאס באליגוריות. הגורל האירוני הקושר את אושרם הצנוע של ההוביטים אל הכרעתם של עניינים אדירים, שהם היו מפנים אליהם בשמחה את עורפם, והמביא לידי כך שאפילו הציוויליזאציה עצמה תלוייה לרגע בגבורתם ההססנית, הכבושה בתוך תוכם, הוא המוטיב העיקרי של היצירה. אין בו שום אליגוריה.

טולקיין מאמין בעולמו, ובכל אלה היושבים בו. תכונה זו שלו משווה ליצירה – בין אם ל"הוביט" שעודנו × ×¢ במעגלותיהם של בני-הנעורים, בין אם ל"אדון הטבעות" המונומנטאלי, בין אם לשאר חיבורים שהוציא מתחת ידו – כוח-שיכנוע נדיר. אמונתו, כשם שאומר פיטר ביגל, סופר אמריקני שקסם הפאנטאסיה בוודאי אינו זר לו, "היא מקור אחדותו של הספר, אותו בטחון עמוק של טולקיין העושה את עולמו ליותר מסיכום של חלקיו, ליותר מהמצאה שנונה, ליותר ממשל-עוצמה קל. מעבר לכשרון ולכוח-ההמצאה של האיש, מעבר לידיעת הפילולוגיה המיתולוגיה והשירה שלו, נוצר 'אדון הטבעות' באהבה ובגאווה ובקצת טירוף".

זהו הטירוף הקדוש, שכל יצירות-המופת חתומות בו. "אובססיה פרטית", קורא לו דיוויד הולוויי "שיצרה עולם משלה, אשר מיליונים ניכסו אותו לעצמם וקידמו אותו בברכה כאילו היה שלהם". אבל מה נפלא יותר מן הקסם, ההופך את האזוטרי לנחלת הכלל, ואת ה"אייסכפיזם" כביכול למיקלט בטוח לכל מי שלבו פתוח וער, וחושיו עדיין לא נתקהו, והרוח בצמרת, ומשחקי האור והצל בעלים, הדימדומים והשחר, עודם בשבילו אחוזת כיסופים והרפתקה ועונג לא-ישוער?

מ. דור



צילום המאמר המקורי

קישורים לחלקים הסרוקים של המאמר

1, 2, 3, 4, 5, 6

אודות:

המאמר נכתב על ידי משה דור והופיע לראשונה ב-14 בספטמבר 1973, במעריב בעמוד 37.

תחקיר והגהה ע"י לילי יודינסקי. הועבר למדיה דיגיטלית ע"י פי סאורון. הובא לפרסום על ידי עמוס בן ישראל.

* התעתיק נאמן למאמר המקורי, כולל שמות של אנשים וספרים.

קדחת טולקין

תוך שנה יצא "הוביט", ספר הילדים של טולקין, בשני תרגומים עבריים שונים. בדצמבר יופיע הכרך הראשון לטרילוגיה הגדולה שלו, "שר הטבעות", בתרגום עברי. הפרופסור טולקין הוא האשף האנגלי מספר אגדות-קסמים לדורנו הציני ומוכר את ספריו במיליוני עותקים. האם תיכבש גם ישראל לשחרזדה מודרנית זאת?

מאת: מיכאל אוהד
תמלול דיגיטלי: פי סאורון
תחקיר והגהה: לילי יודינסקי

מתוך: מוסף הארץ, הארץ, 16.9.1977, עמ' 16-17
* התעתיק ושמות הספרים המתורגמים נשמרו כפי שהיו במאמר המקורי

ישראל טרם נדבקה בקדחת טולקין. הכרך הראשון של הגדול בספריו "שר הטבעות" עומד להופיע בתרגום עברי בדצמבר. אך הנחמד בהם כבר הופיע בשני תרגומים שונים אצל אותו מו"ל – זמורה – ביתן – דותן); גם פרשה זו אופיינית לכוחו המהפנט של טולקין. מעשה בחבורה של טייסי חיל-האוויר הישראלי שנפלו בשבי המצרים וישבו בכלא עבסייה בקהיר בשנים 1973-1970. שמונה חודשים אחרי נפילתם בשבי. נשלח אל אחד מהם מארה"ב ספר-כיס ושמו "הוביט", לא בלש, לא פורנו אלא – אגדת ילדים.

הם קראו אותו בזה אחר זה והתאהבו בו. מחברו, ג'ון רונלד רעואל טולקין, טען תמיד כי היפות באגדות עוסקות בהרפתקאות ולא בפֵיות, וכי המוצלחים בספרי הילדים הם אלה המלהיבים את האבות. עם זאת, קשה לראות קבוצת טייסים שבויים מתאהבים בספר הפותח במשפט: "בחור באדמה גר לו הוביט". שמו של הוביט זה הוא בילבו והוא קטן אפילו מגמד, אוהב דשאים ועצים אוהב לעשן מקטרת ולאכול חביתה לארוחת-בוקר. בעל כורחו מסתבך יצור נוח זה בהרפתקה עם שדים ורוחות, טרולים ועכבישים, חודר למאורתו של סמוג הדרקון הנורא, שגזל מידידיו את אוצרם וחוזר לביתו, ביום שקרוביו החמדנים עורכים בו מכירה פומבית.

מדוע קוסמות הרפתקאות ההוביט זה ארבעים שנה (הספר יצא לאור לראשונה ב-1937) לילדי העולם ולאבותיהם (אך לא לילדות העולם ולאמהותיהם). בילבו בגינס הזעיר מתמודד בזה אחר זה עם כל יצורי האימים של הפולקלור הצפוני, אך הוא אנגלי לא פחות מהדוקטור דוליטל וגיבורי "הרוח בערבי הנחל": הוא אוהב את ביתו ואת גנו, חושב על אוכל ברגעים קריטיים ביותר, מבקש היגיון והגינות כשהאחרים מדברים על קרב ונקמה.

הפרופסור טולקין עצמו הזדהה לא-פעם עם פרי דמיונו שהעסיקו עשרים שנה: "לאמיתו-של-דבר. אני עצמי הוביט בכול, פרט לקומתי. גם אני אוהב דשאים ועצים ישנים. גם אני מעשן מקטרת, אוהב אוכל אנגלי פשוט (שלא נשמר במקרר) ומתעב את המטבח הצרפתי. גם אני מעז ללבוש חזיות פרחוניות בימים אפורים אלה. גם לי יש הומור פרימיטיווי העשוי להרגיז אפילו את חסידי. גם אני הולך לישון מאוחר ומשתדל לקום מאוחר, אם נותנים לי. ואינני מרבה להסתובב בעולם".

היום כשעולם ומלואו רוכב על גל של ההוביט, כשעבודות דוקטור מנתחות את עולמו, גם נמצאו חוקרים היודעים להסביר את שמו: אין זאת כי שמו הושאל מיצור חביב במיוחד על האנגלים רביט (שפן). טעות, משיב הפרופסור, הוביט הוא צאצאו של בביט, הזעיר בורגני שפרסם הסופר האמריקאי סינקלר לואיס בשנות העשרים. טולקין, הרגיל לשחות נגד הזרם, מגלה תכונות מופלאות דווקא בזעיר-בורגני (אלא שאצלו הוא מתגורר בכפר ולא בכרך): אפשר שהוא חי בין ארוחה לארוחה, בין מקטרת למקטרת – אך בשעת סכנה הוא מגלה משאבים נסתרים של אומץ-לב, כוח-סבל והקרבה עצמית.

מיתולוגיה פרטית

בחזרה אל הטייסים הישראליים, שנפלו בשבי מצרים ובשבי קסמיו של שוחר השלום הפעוט, היוצא למסע הרפתקאות. הספר עבר מיד ליד. לאחר שקראו בו כולם החליטו, לשם שעשוע, לתרגם כמה ממשחקי הלשון והפזמונים ששיחזר טולקין בסיפורו. לבסוף תרגמו אותו פרקים-פרקים בעבודת צוות. כעבור שלוש שנים שבו מן השבי עם שבע מחברות מצריות עבות-כרס ובהם "הוביט" עברי – ואז גילו, למרבה אכזבתם, שמשה הנעמי הקדימם וכבר הוציא תרגום עם ניקוד לילדים. והיה זה חיל האוויר שמימן את הוצאת התרגום השני.

אינני יודע אם ילדי ישראל (ואבותיהם) כבר הספיקו להתאהב בבילבו ואם שני התרגומים נחטפים בחנויות. שניהם יפים, אם כי שונים, ושניהם רחוקים מלהיות אידיאליים. טולקין מקשה על מתרגמיו, דרך משל: בילבו וחבריו הגמדים, נתקלים בדרכם בשני עמים. לאחד קוראים הטייסים המתרגמים בשם "אֶלף", לשני "גובלין" וזה אינו עברית אלא העתקת השם הלועזי באותיות עבריות. אצל משה הנעמי "אֶלף" הוא שדון ו"גובלין" הוא שד. זה מבלבל, בייחוד כשהשדים אוסרים מלחמה על השדונים. למעשה, האלף קרוב יותר לפייה, אך אין זו פייה ממין נקבה, כמו טיטניה ב"חלום ליל קיץ" אלא, פייה ממין זכר, כמו המלך אוברון. ואילו "גובלין" איננו שטיח קיר אלא בן החושך, שדון אמיתי.

בטרילוגיה הגדולה "שר הטבעות" מגיש הפרופסור טולקין למתרגמיו אגוזים קשים הרבה יותר לפיצוח. כאן הגשים את חלומו הישן ויצר עולם שלם מאוכלס אלף ואחד יצורים דמיוניים, אך מוחשיים ביותר: פיות ממין זכר ממשיכות להילחם בעוז לצד ההוביט. לשדים ניתן שם חדש: "אורקים". ובכך לא די, בעולם מופלא זה מתגורר גם "באלרוג" (יצור אימים הפולט אש ותמרות עשן); אנט (אילן עתיק-יומין היודע לדבר ויוצא לקרב בחוטבי העצים). שר הטבעות מבלבל ומהפנט את אויביו באמצעות "פלאנטיר", כדור בדולח המעביר מחשבות והוראות למרחקים, לכוחות החושך ולכוחות האור סיסמאות משלהם ולחשים משלהם. ורק גנדלף הקוסם הגדול מבין את כולם, וכמו שחוקרי הומרוס ושייקספיר הוציאו קונקורדנציות, לא הסתפקו חסידי טולקין במחקרים ודוקטורטים וב"בן הלוויה של טולקין" אתה מוצא את כל גיבוריו מפלצותיו, אוצרותיו, לחשיו, וצמחיו של הפרופסור, מסודרים בסדר אל"ף בי"ת ומוסברים ב-530 עמודים. ככה ייעשה לאיש המעז להמציא באמצע המאה הממוכנת שלנו מיתולוגיה שלמה, המתמודדת עם אולימפוס היווני מזה ועל וואלהאלה הצפונית מזה.

מי האיש המופלא שפיצל את ציבור הקוראים (ולא רק בארצות האנגלו-סכסיות) למחנה גדול של חסידים נלהבים, הבולעים את אגדותיו כאילו היו סיפורי ג'יימס בונד, ומחנה זעיר אך תוקפני של שוללים, הרואים בגל החדש (למעשה הוא רחוק מלהיות חדש; לראשונה הציף את הולם לפני תריסר שנים, והוא ממשיך לגעוש אופנה אנטי-ספרותית) כמיהה של מבוגרים שלא התבגרו ל"ספר ילדים שיצא מגדרו", כפי שהגדיר המבקר האמריקאי אדמונד וילסון את "שר הטבעות".

כשאני מזדמן ללונדון אני נכנס לחנות הספרים הגדולה בעולם פויילס, ובודק מה התחדש בארון המוקדש לטולקין. את "ההוביט" אפשר לרכוש בחצי-תריסר הוצאות שונות עם עיטורים (של טולקין עצמו) ובלי עיטורים. "שר הטבעות" הופיע במהדורת-פאר בכריכת-עור ובשלוש הוצאות כיס לפחות (האחת נפסלה על-ידי הפרופסור בשצף-קצף). מחסידיו דרש לקנות רק את ההוצאות הרשמיות ולהמליץ עליהן לפני ידידיהם. אתה יכול לרכוש קובץ סיפורים של טולקין ובמחזה של "שר הטבעות" (על ארבע תקליטים ארוכי-נגן) לשמוע את הפרופסור קורא ומזמר על חביביו ההוביטים (הוא שחקן מרשים). מדף מיוחד מוקדש לפירושים ומחקרים ומילוני טולקין. הקיץ, ארבע שנים אחרי פטירת האיש הגדול, הופיעה ביוגרפיה רשמית – וחשוב מכל: ספרו האחרון שהעסיקו 55 שנה. זה "סילמאריליון", הספר שחסידי טולקין מצפים ו בכל ארצות תבל, מאז גילו את "שר הטבעות".

ג'ון רונלד רעואל טולקין (שם משפחה גרמני ופירושו: נועז על כדי שיגעון) נולד ב-1892 בדרום-אפריקה, אך למאבק השחורים בלבנים לא נועד תפקיד בפולקלור שלו. בן ארבע הובא לאנגליה. דשאיה המוריקים, פונדקיה העתיקים ואילנותיה האהובים סיפקו לו את הנוף לאגדותיו. מאחר ש"שר הטבעות" ראה אור רק אחרי מלחמת-העולם השנייה, קמו פרשנים שמצאו בו משל לזוועת ימינו. מיהו סורון מלך החושך ונסיך הטבעות אם לא היטלר ואולי – סטאלין? הפרופסור אמנם נמנה עם השמרנים האנגלים שתיעבו את הרודן הרוסי עוד יותר מאשר את הרודן הגרמני (הוא אומר זאת במפורש במכתב שכתב בימי פגישת צ'מברליין עם היטלר במינכן), אך הוא תיעב משלים פוליטיים ואלגוריות למיניהם. הוא ביקש ליצור לעצמו עולם ססגוני משלו, בדומה לעולמות שיצרו הומרוס ב"איליאדה" וב"אודיסיאה" ובלזק ב"קומדיה האנושית". אין צורך להדגיש שהשוואה זאת אינה "תופסת": בניגוד להומרוס ולבלזק לא הסתמך טולקין על עולם ריאלי אלא התחיל מאל"ף בי"ת וברא גיאוגרפיה חדשה (את המפות צירף לספרים), היסטוריה חדשה (עם כרונולוגיה ותאריכים) ופולקלור חדש.

מלחמת-העולם השנייה לא סייעה לבריאת עולם דמיוני זה. העולם האהוב על טולקין, מולדתם של ההוביטים החביבים, הוא עולמה הקסום של אנגליה הכפרית בסוף המאה שעברה, עולם שאווירו טרם זוהם על ידי ארובות ומכונות דיזל. "אנגליה היפה והירוקה" (והשמרנית) של שירי ויליאם בלייק, בחפץ-לב היה מחזיר את מחוגי-ההיסטוריה לאחור במאה שנה לפחות. עד שמלאו לו עשר שנים לא ראה מכונית ובוינציה שאין בה מכוניות, הרגיש כבגן-עדן. בעולמו של טולקין אין מכונות (אם יש – הן משרתות את אדוני החושך). גיבוריו, בילבו ופרודו אינם עשירים גדולים, אך אין הם חסרים דבר, וכיאה לבעלי-אחוזה אנגליים, אינם יוצאים לעבוד, סם, משרתו המסור של פרודו, הדמות המלבבת ביותר בטרילוגיה, פונה אל פרודו בלשון "מיסטר פרודו, סר". בעולם ההוביטים והטבעות אין מכונות דיזל וגם השביתות נעדרות.

בשתי אצבעות

בניגוד לבילבו ופרודו בגינס, לא היה טולקין בעל אמצעים. בהקדמה ל"שר הטבעות" הוא אומר שנאלץ להדפיס את כתב-היד האין סופי (מיליון וחצי מיליון מלים) לא פעם אחת אלא כמה פעמים, ובשתי אצבעותיו, הוא לא היה יכול להרשות לעצמו לשכור כתבנית.

הוא היה "משוגע" לשפות ובאוקספורד התמחה באנגלית העתיקה. הוא לא הסתפק באנגלית אלא למד קלטית, פינית ואיסלנדית. השמות הוואלשיים הישנים על קרונות פחם החדשים הלהיבו אותו לא פחות מן האפוס הלאומי של הפינים. כל הימים התקנא בעמי הצפון על שיש להם מיתולוגיות עתיקות, שהניבו פירות ב"אֶדה" ו"בקלאוואלה". לאחר תום לימודיו חזר כמרצה ותלמידיו לא שכחו לעולם באיזה להט דיקלם באוזניהם את שירת "באוֹוולף" באנגלית עתיקה. חסידי ה"הוביט" יודעים שלפחות אפיזודה אחת, המעשה בדרקון ואוצר הזהב, הושאלה מ"באוֹוולף".

ניסיונו הראשון בהמצאת מיתולוגיה חדשה נעשה ב"סילמאריליון". ב-1917 התחיל לעבוד על הספר וברא עולם קדמון שיש בו יותר כוחות חושך ואור, שדים ורוחות מאשר על הר אולימפוס היווני ובטירת ואלהאלה הגרמנית. בטרם גמר לכתוב את "סילמאריליון" סיפר לילדיו (שלושה בנים ובת אחת) את המעשייה על ההוביט הפעוט והנועז. ואכן: בצורתו המודפסת מורגשת שנולד כ"תורה שבעל פה".

לאחר שהדפיסו (בשתי אצבעותיו) הציעו למו"ל סטנלי אנווין, "הנראה בדיוק כאחד הגמדים שלי, אם כי איני סבור שהוא מעשן", הספר יצא לאור ב-1937, ואנגליה, מולדתם של כמה מספרי הילדים החשובים בספרות ("אליס בארץ הפלאות, "פיטר פן", הרוח בערבי הנחל", "ספר היער", "דוקטור דוליטל", שלא לדבר על ספרים שנועדו למבוגרים, אך אומצו על-ידי הילדים כמו רובינסון קרוזו וגוליוואר) התאהבה בהוביט. ההצלחה היתה גדולה על כדי כך שסטנלי אנווין הזמין המשך לחג-המולד הבא, המו"ל ואף הסופר לא העלו בדעתם שייצאו 18 שנה, עד ש"ההמשך" יצא לאור.

בטרילוגיה מביע הפרופסור את דעתו כי לטבעת הקסמים רצון משלה ואישיות משלה. היא נוטשת אדון שאינו לרוחה ובוחרת באחר. הרומן נהג כטבעת הקסמים: התמרד ביוצרו והתפתח כרצונו. ייתכן ש"הוביט" הוא ספר לילדים מגיל שמונה עד גיל שמונים, אך כשיצא הכרך הראשון של "שר הטבעות" בסוף השנה, בתרגומה העברי של רות לבנית, לא הייתי מייעץ להורים לקנות את הספר לבניהם בני השמונה, כי לא יבינו אותו. ספר יוצא-דופן זה נועד לגילאי 120-12.

קראתי את "שר הטבעות" על שלושת כרכיו חמש פעמים, מאז גילית אותו לפני תריסר שנים. מהדורת-כיס אחת התפוררה בין אצבעותיי וכבר רכשתי שנייה. ואם כי אני מכיר הרבה משפטים על-פה, יש שאני מוריד את אחד הכרכים מן המדף, כדי לרענן את זיכרוני. "שר הטבעות" נבדל מכל ספר אחר שקראתי, כשם ש"טבעת הניבלונג" של ואגנר נבדלת מכל אופרה ששמעתי. טולקין עצמו אינו מקבל את ההשוואה: "פה טבעת ושם טבעת. שתיהן עגולות ודמיון אחר אין ביניהן".

"שר הטבעות" צמח מתוך פרק אחד ב"הוביט". שם תועה בילבו המסכן בחשכת המנהרות, מוצא טבעת, שם אותה בכיסו ומנהל משחק חידות על החיים ועל המוות עם בעלה האמיתי של הטבעת. מפלצת קטנה וזדונית בשם גולום. תוך כדי המשחק מסתבר לו מה טיב האוצר שזכה בו: מי שעונד אותה על אצבעו רואה ואינו נראה.

ייחודו של טולקין בכך שקם במאה שאינה מאמינה באגדות, המציא מיתולוגיה חדשה ולא אבסורדית, כזו של קפקא, אלא מוחשית וריאליסטית לגמרי. אתה רואה בעיניך את כתובת האש על טבעת-הקסמים, כמו שאתה רואה את עינו האדומה של סורון, שר הטבעות עוקבת מתוך הערפילים אחר אויביו. טולקין הוא קודם-כל מספר גדול, ומשום כך הוא מטפל ביצירי-דמיונו ביד אוהבת. גולום הרודף אחר הטבעת בכל שלושת הכרכים אמין לא-פחות מקווילם או פייגין של דיקנס.

אם כי הוא מספר על עצי-ערבה עתיקי-יומין הבולעים הוביטים הישנים בצילם ועל נשרים המתערבים בעלילה, על טבעת המעניקה לא רק חיי נצח אלא שלטון טוטאליטרי ועל מנורה זהובה המדבירה את מפלצות החושך – דמויותיו ריאליסטיות בהרבה מד"ר נו או מגולדפינגר, אפשר שלמד את התחבולה מקודמו ה.ג'י. וולס ששתל רואה ואינו נראה בפונדק כפרי, הוריד את אנשי המאדים לכדור הארץ והצמיח אורכידיאות צמאות לדם בחממת-זכוכית? גם פה גם שם הזוועות ריאליסטיות וברור לי כי ילד שישמע את הסיפור על שאֵלוֹב, העכביש הענק במנהרה, לא ייטיב לישון באותו לילה.

אך טולקין אינו דיקנס ואינו וולס. טולקין הוא משוגע לדבר. על כן שם בפי גיבוריו שירים עתיקים שהמציא ושיחזר באנגלית (המזכירה לפעמים את תרגום התנ"ך שהוזמן על ידי המלך ג'יימס, אם כי בילבו, פרודו וידידיהם משוחחים בשפת הרחוב של ימינו), לחשים וקללות בשפת הפיות או בשפת הגמדים. איני ערב לכם שתקראו את "שר הטבעות" חמש פעמים, כמוני, ייתכן שתתייאשו ממנו בטרם תגיעו לפרק השלישי. הפרופסור הבין כי אין טעם לשכנע קוראים שאינם סובלים נסים ונפלאות, והגיב על ההשמצות בחרוז: "עם שר הטבעות/ יהיו לכם צרות/ אפשר שתאהבוהו מאד/ ואפשר שתגיבו בקללות".

בדומה ל"הוביט" נפתח גם "שר הטבעות" בחינגא וזלילה (בילבו חוגג את יום הולדתו ה-111!) אז יצא בילבו עם חבורת גמדים להחזיר את האוצר שנגנב על-ידי הדרקון סמוג. הפעם יוצא אחיינו פרודו בחברת גנדלף הקוסם וכמה הוביטים נאמנים, להיפטר מטבעת הקסמים המסכנת את שלום העולם. גם אצל ואגנר מביאה הטבעת שררה ומוות. אך הטבעת של טולקין מכרסמת בנפשו של העונד אותה והשפעתה על בילבו, פרודו ובייחוד גולום (הדמות המרתקת ביותר בטרילוגיה) מעוררת צמרמורת.

ושוב: קסמו המיוחד של אפוס יוצא-דופן זה הוא בבחירת הגיבור: פרודו נשאר הוביט זעיר-בורגני, הממשיך לחלום על מיטתו ועל גנו, וגם כשהוא מאלף את גולום, החוזר מעולם השכחה, נמלט מפני תשעת-הרוכבים של שר הטבעות וחוזר סחור-סחור כאודיסוס למולדתו, מגלה שהאויב השתלט עליה בהעדרו, מחזיר את גן-העדן המוריק לקדמותו, מוציא את דודתו החמדנית והקנטרנית ממרתפי העינויים ומשרתו סם שותל עצים חדשים במקום העתיקים שנגדעו. סיפור הרפתקאות והזוועות מסתיים באידיליה. ההעזה השתלמה, האויב מוגר, מדינת ההוביטים משגשגת וילדיהם זוללים תות שדה בשמנת שלוש פעמים ביום.

הפרופסור כאליל

לספר יוצא דופן זה נועד גורל יוצא-דופן. כתיבתו נמשכה תריסר שנים. כשהושלם נדד ממו"ל למו"ל עד שאנווין, מי שהוציא את ה"הוביט", הסכים להדפיסו, בתנאי שהפרופסור יוותר על שכר-סופרים ויסכים להסתפק בחמישים אחוז מן הרווח הנקי. המו"ל הזהיר היה משוכנע שהטרילוגיה האין-סופית, שאינה ספר ילדים וגם לא רומן למבוגרים, לא תכניס לו פרוטה. הספר התקבל בהתלהבות אצל סופרים כאודן וריצ'רד יוז ובזלזול אצל מבקרו של "אובזרוור" אדווין מיור, שטען כי גיבוריו ומפלצותיו של הפרופסור טרם טעמו מפרי עץ הדעת, ומשום כך לא הגיעו לגיל ההתבגרות ולא גילו את המין (ביקורת מוצדקת). הספר קסם לקהל מצומצם של חסידים – עד שהתלקחה בארה"ב מלחמת ספרי כיס בין הוצאות "אקר" (שהדפיסה אותו בלי לבקש רשות מן המחבר) והוצאות "בלנטיין" (שזכתה הראשונה להדפיס את המפות, את ההקדמה ואת התוספות הכרונולוגיות).

הסטודנטים גילו את טולקין בכריכה הרכה של "בלנטיין" ובאמצע שנות השישים התחיל להתחרות ב"זאב הערבה" של הסה וב"בעל זבוב" של גולדינג. קשה לדעת מה לטולקין אצל הסה וגולדינג (או אצל נביא-הסמים אלן גינזבורג) אך עובדה: כפתורים עם הסיסמא "פרודו חי" התחרו בכפתורי "צ'ה גווארה חי". הגל יצא מן הקמפוסים וסחף את המערב, הספר תורגם להולנדית ושוודית ויפאנית. חסידים אמריקאים צלצלו לפרופסור בשלוש לפנות-בוקר, בלי להתחשב בהבדלי הזמנים שבין היבשות, כדי לברר פרטים מסוימים על האנטים או האורקים, כאילו היה המדובר בוויקינגים או אשורים עתיקים. קשה להגיד שטולקין, שהזדהה עם פרודו השתקן ועם סם הביישן שש להיות אליל – "אך אפילו חוטמו של הצנוע האלילים אוהב את ריח הלבונה", חייך.

"הוביט" ראה אור ב-1937. "שר הטבעות" – ב-1955.

בן 66 יצא הפרופסור לגמלאות, עשיר ומפורסם, והבטיח לסיים סוף-סוף את ה"סילמאריליון", שהעסיקו מאז 1917. ציבור הקוראים הבין-לאומי המתין בקוצר-רוח לסם החדש, אך השנים חלפו ו"סילמאריליון" איננו. טולקין פרסם סיפור קצר פה סיפור קצר שם, גילה טעויות בטרילוגיה ותיקן אותן. כמו כן, פסל את פרשניו: לא, הוא לא כתב את "שר הטבעות" כדי להילחם במזהמי הסביבה (אם כי שנא אותם), לא, האורקים המרושעים אינם מסמלים את הנאצים ולא את הבולשוויקים, לא הוא אינו סבור כי פרודו ניצח במלחמת הטבעות, כל מלחמה מסתיימת בתבוסה, (ראה 1945), ולאחר התבוסה נמשכת המלחמה. כן, הוא מאושר אם מתייחסים אל ספרו כאל היסטוריה. אפילו היסטוריה דמיונית עדיפה על אלגוריה.

טולקין מת לפני ארבע שנים בן 81 ו"סילמאריליון" הבלתי-גמור עבר בירושה לבנו כריסטופר, ששמע סיפורים אלה מפי אביו חמישים שנה קודם-לכן. לפני חודש יצא לאור האפוס המיוחל. השבוע בלעתי אותו – והתאכזבתי. "סילמאריליון" אינו "שר הטבעות" חדש ואף לא "הוביט" חדש. זה חומר-גלם מיתולוגי שזור פרטים ושמות, העשוי אולי לעניין את החוקרים, אך לא את מיליוני חסידי טולקין, הצמאים להרפתקה חדשה מפרי עטו של האשף, שידע להפוך אגדות למציאות.



צילום המאמר המקורי

אודות:

המאמר נכתב על ידי מיכאל אוהד והופיע לראשונה ב-16 בספטמבר 1977, במוסף עיתון הארץ עמודים 16-17.

תחקיר והגהה ע"י לילי יודינסקי. הועבר למדיה דיגיטלית ע"י פי סאורון. הובא לפרסום על ידי עמוס בן ישראל.

* התעתיק ושמות הספרים המתורגמים נשמרו כפי שהיו במאמר המקורי