אומללות בדרכן – אלימות נגד נשים בספריו של טולקין

אזהרת תוכן: המאמר עוסק באלימות כלפי נשים ובאלימות מינית. מי שחושש/ת מעיסוק בנושא, מוזמן/ מוזמנת לקרוא מאמרים קלים יותר באתר.

העיסוק בנושא של אלימות כלפי נשים אינו מובן מאליו כאשר מדובר בספריו של טולקין. העלילה הטולקינאית אינה בנויה סביב סיפורי אהבהבים, וטולקין לא מתיימר לייצג או לבקר בספריו את המתרחש בספירה הביתית. זאת ועוד, בספריו של טולקין ניכר המיעוט היחסי של דמויות נשים. עם זאת, יש לציין כי המיעוט הנשי שטולקין כן עוסק בו מיוצג באופן לא סטריאוטיפי, וגם, כפי שמצטייר מבחינה מדוקדקת של הספרים, הרבה פחות מיזוגני מיצירות מאוחרות הרבה יותר. כאשר בוחנים את יצירותיו ניתן למצוא מספר דוגמאות מובהקות בהן טולקין מייצג מקרים שונים ומגוונים של גברים המתעללים בנשים, והוא אף נוקט עמדה לגבי אלימות פיסית, נפשית ומינית כלפי נשים.

טולקין חי וכתב בתחילת ולקראת אמצע המאה ה-20, תקופה הידועה כמאופיינת במאבקן של הנשים המערביות לשוויון זכויות, מאבק שגרר לא פעם התנגדות אלימה. אזכיר את שני הנושאים הבוערים ביותר שהונצחו בספרות הקאנונית מן התקופה, אשר מבחינתי מהוות רקע כלשהו לכתיבה של טולקין על הנושאים הללו: אלימות במשפחה היא אחד הנושאים המרכזיים שחוזרים ברומנים של המאה ה-19 ואילו זכותן של נשים על גופן ועל מיניותן מאפיין את הספרות במאה ה-20.

ספרים כמו "אוליבר טוויסט" מאת צ'ארלס דיקנס (1837), "ג'יין אייר" מאת שארלוט ברונטה (1850), "האישה בלבן" מאת ווילקי קולינס (1857) ו"דניאל דרונדה" מאת ג'ורג' אליוט (1876), נחשבים לרומנים הקאנוניים המשפיעים ביותר שעסקו בנושא חברתי הבוער של המאה ה-19, אלימות כלפי נשים. המשותף לרומנים האלה המציגים צורות רבות ושונות של התעללות, הוא הבעת מחאה כלפי הכוח שהחוק האנגלי מעניק לגברים. הסופרים והסופרות המוזכרים לעיל' מציגים את החוקים החברתיים במעמדות השונים ככאלה שמעניקים לגברים מתעללים את היכולת לעשות בנשים כרצונם ומונעים מהנשים להתנגד או לברוח.

בתחילת המאה ה-20 הפוקוס הספרותי עובר לבעיה אחרת הקשורה לנשים: מוסר כפול וזכות האישה על גופה ועל מיניותה, והמחיר החברתי הכבד שמשלמת ה"אישה החדשה" שלוקחת את המיניות שלה בידיה. הספרים המפורסמים והמשפיעים כגון "תמונתה של גברת" של הנרי ג'יימס (1881), "בית השמחה" של אידית וורטון (1905) ו"אחוזת האוורד" של א"מ פורסטר (1910) עוסקים בנשים שקיימו יחסי מין ולעתים גם הרו מחוץ למסגרת של נישואין, ודנים בזכותן של נשים על גופן אגב ביקורת כלפי הנידוי החברתי והירידה ההכרחית במעמד שנשים כאלה נאלצות לחוות לעומת הגברים המסוגלים להתרועע עם נשים רבות, להחזיק בפילגשים ולבקר אצל זונות וגם לשמור על מעמדם החברתי ולהיחשב אנשים מהוגנים.

על הרקע הספרותי והחברתי הזה טולקין כותב מגוון מרשים למדי של תלאות שונות שעוברות על נשים בארדה, ומכיוון שיוצר לעולם לא כותב בוואקום תרבותי, לדעתי התפיסות הללו והביקורות שמובעות ברומנים הקאנוניים הנ"ל כלפי מצבן של נשים בחברה, מעצבות במידת מה את ייצוגי הנשים והאלימות נגדן בספריו.

כשבוחנים יותר לעומק דמויות שעומדות בסיטואציות אלימות במרחב הביתי או בתוך הזוגיות אפשר לגלות שטולקין לא נמנע לגמרי מלייצג את הנושאים האלה, להיפך: ישנן כמה וכמה דוגמאות להתייחסויות מאוד מפורשות בכתביו של טולקין לנישואין לא מאושרים, אלימות במשפחה, קנאה, נקמנות והטרדה מינית. לצערי קצרה היריעה מלדון בכל הדוגמאות למערכות יחסים בלתי מאושרות או טראגיות, הגם שקיימים סיפורים שראויים למאמר בפני עצמם: למשל הסיפור על האנטים ונשותיהם שלא הצליחו לחיות יחד עד שנכחדו, או הסיפור "אשת הספן", אותו ניתן למצוא בקובץ "סיפורים שלא נשלמו". סיפור זה, שעלילתו מתרחשת בתקופת מלכי נומנור בעידן השני, הוא סיפור מאוד לא שגרתי בנוף הטולקינאי, שכן הוא עוסק מאוד בפירוט ברגשות אישיים של הדמויות ועוקב מאוד מקרוב אחרי התפתחות מערכת היחסים הרומנטית ביניהן כשההתרחשויות הפוליטיות של עולם המערכה נמצאות לשם שינוי ברקע. אציין רק כי שבשני המקרים הללו, בסיפורים על נשות האנטים ו"אשת הספן" ניתן למצוא מחאה כלפי הפרדה מגדרית בין הספירה הביתית לספירה הציבורית שעדיין אפיינה במידת מה את תקופת חייו של טולקין עצמו, ואולי אף ניתן להרהיב עוז ולומר כי ניתן להבחין מבין השורות בנימה של תיסכול, שמקורו בקודים החברתיים שכופים הפרדה בין הגברים והנשים ולא מאפשרים לבני הזוג שיתופיות אמיתית המסוגלת להשתוות ל"אחוות הגברים" שעל פי הביוגרפיה מאת המפרי קרפנטר, טולקין חש כלפי חבריו ממועדון ה"אינקלינגס". המקרים שאני מתכוונת לעסוק בהם במאמר זה מייצגים יותר מחוסר התאמה בין בני זוג או סיום טרגי של מערכת היחסים. אני מעוניינת לבחון כאן דווקא את המקרים המובהקים יותר של אלימות כלפי נשים, מערכות יחסים שבהם אין צל של ספק בנוגע לחוסר ההדדיות, הדיכוי והכפייה בתוך מערכת היחסים.

במאמר זה אדון בשאלה האם טולקין כסופר, גבר קתולי שמחזיק כנראה בדעות שמרניות למדי מציג, בהתאם לכך, עמדה שמרנית או יחס שמרני לאלימות כלפי נשים. על דעותיו השמרניות של טולקין ניתן לקרוא במכתב 43 שכתב הסופר ימים ספורים לפני חתונת בנו, מייקל ובו הוא משיא למייקל עצות הנוגעות לנשים ולטבען השונה מזה של הגברים. לטענתו של טולקין, ניכר מהתנהלותן של נשים באקדמיה כי הן נועדו להיות מובלות, מונהגות ו"מופרות" הן במובן הפיסי והן במובן הרעיוני, אבל כאשר הן נדרשו לחשיבה עצמאית הן חסרות אונים.

עם זאת, בחינה מעמיקה של הטקסטים הרלוונטיים לנושא מוכיחה ×›×™ ההיפך הוא הנכון: כפי הנראה, דווקא טולקין שמקבל קיתונות של ביקורת על השמרנות שלו מגורמי רבים, מציג את התוצאות ההרסניות שיש למערכות יחסים מתעללות לא רק על האישה עצמה או על הבית והמשפחה, אלא על החברה כולה. יתרה מזו – בחינת הייצוגים של אלימות כלפי נשים מגלה שבניגוד ליצירות ספרותיות עדכניות שסוחפות קהלי קוראים גדולים וזוכות לפופולאריות רבה בימינו[1], בעולמו של טולקין מערכת יחסים שמתחילה בכפייה והונאה לעולם אינה מסתיימת בטון רומנטי ובאהבה גדולה, והזוגות שהחלו את דרכם באופן ×”×–×” אינם זוכים לחיות יחד בסופו של דבר באושר ועושר עד סוף ימיהם. לפיכך ניתן אף לומר ×›×™ טולקין מציג בספריו יחס מתקדם יותר לאלימות כלפי נשים גם לעומת סופרים שכותבים בימינו.

איאווין בת איאומונד

המקרה הראשון שנבחן הוא ההטרדה המינית של איאווין בת איאומונד על ידי גרימא לשון-כחש, אחד הנבלים של העלילה. בסרטו של פיטר ג'קסון, שיש שיאמרו כי הוא נוטה
להפריז בדרמה שהוא מציג בסרטים, מוצגת מערכת היחסים בין לשון כחש לאיאווין באורח שלא מתיר מקום לספק בנוגע לעובדה שאיאווין עברה הטרדה מינית:

בניגוד לסרט, ספרו של טולקין מציג את הדברים בפחות דרמטיות, אבל גם הוא משאיר מעט מקום לספק בנוגע לכוונותיו של לשון-כחש כמו גם לעובדה שבאפשרותו של לשון כחש לנהוג באיאווין כפי שפיטר ג'קסון מציג זאת בעיבוד הקולנועי ואף גרוע מכך. כזכור, אראגורן, לגולאס וגימלי מגיעים בלוויית גנדלף לרוהן ומגלים שעליהם לשחרר את חצר המלך מהשפעתו המזיקה של גרימא לשון כחש. על הקשר בין גרימא ואיאווין אנחנו יודעים מעט מאוד, אבל דרך המעט הזה טולקין מצייר עבורנו תמונה מאוד מסוימת של הדרך שבה לשון כחש התייחס ככל הנראה לאיאווין ועל מה שעבר על איאווין בזמן שלשון כחש הלך והשתלט על התודעה של המלך ועל הנעשה בהיכל הזהוב. האמירה הראשונה בנושא היא של תיאודן, אמירה כללית ומעורפלת:

"לכי,איאווין, בת אחות. חלפו ימי הפחד". נכון לכרגע, לא ברור אם האמירה של המלך מכוונת לצל הכללי שהטיל לשון כחש בהיכל או שאולי הוא רומז שהוא יודע או ידע מה קורה אבל ×”×™×” חסר אונים מכדי למנוע את ×–×”. גנדלף מבהיר זאת בהמשך כשהוא פונה אל גרימא ומבהיר בדיוק מדוע היו אלה "ימים של פחד" עבור איאווין: "אימתי נמכרת לסארומן, ומה המחיר שהובטח לך? אמור היית… לקבל את חלקך בשלל ואת האישה אשר חמדת? זמן רב מדי אתה מרדפה ועוקב אחריה מזווית עיניך."

חשוב לציין ×›×™ בגרסה האנגלית טולקין משתמש בקטע ×”×–×” במילה desire, אותה תרגמה רות לבנית ×›"חמדת" – מילה העשויה להעלות בתודעתו של הקורא יצור מושחת ונאלח אחר שמזדחל אחרי ×”"חמדה" שלו. אבל המילה desire, שפירושה בעברית "תשוקה", מבטאת תחושה שהיא מאוד גופנית ולא רגשית, והיא כפי שמסתמן האזכור היחיד למיניות כלשהי ב"שר הטבעות" – זהו רמז למשהו מאוד לא טוב שעובר על איאווין כשלשון כחש הוא בעל הסמכות. קטע ×–×” מדגיש את העובדה שעבור לשון כחש המייצג כאן את כוחות הרוע כמשרתו של סארומן, מיניות היא עניין המופרד לחלוטין מרגשות.

דבריו של גנדלף יוצרים הקבלה בין "חלקך בשלל" ו"האישה אשר חמדת", ורומזים שלשון כחש רואה בה חפץ, איזשהו פרס מסארומן – יש כאן רמיזות להחפצה בוטה של איאווין, כפי שעוד נראה בהמשך.

טולקין מציג כאן אלמנט נוסף של הטרדה: מעקב, שיצירות רבות גם בימינו, שלא לדבר על גורמים נוספים מחוץ למדיה כמו המשטרה ורשויות האכיפה, מתייחסות אליו פעמים רבות כאל חיזור לגיטימי. לאיאווין כאמור אין חוק שיגן עליה כשלשון כחש בוחש בהיכל. על פי הכתוב, לשון כחש "מרדפה" – כלומר לא סתם צופה בה אלא ממש עוקב אחריה בצורה שככל הנראה פולשת למרחב האישי. "מרדפה" אצל לבנית ×–×” תרגום לhaunted her steps. התרגום למילה haunted הוא בהחלט "רדוף", אבל לטעמי יש במילה הזו משהו פחות פיזי, פחות "חותר למגע" מאשר "מרדף", כך שלבנית עשויה אולי להצטייר כאן כקצת יותר מפורשת מטולקין בנוגע להטרדה של איאווין, וכפי שנראה בקרוב – לא בפעם האחרונה.

תיאוריות מגדר בימינו מתייחסות אל המבט כמרכיב חשוב ביחסי הכוח בין גברים לנשים. רבות מן ההוגות הפמיניסטיות טוענות כי התפקיד הפטריארכלי של האישה זה בין השאר להיות אובייקט למבט, נטולת ייעוד אחר מלבד גרימת הנאה למתבונן בה, ואילו התפקיד של הגבר הוא להיות החושק, הסובייקט לשמש כצופה באופן שמחזק את הגבר ומחליש את האישה. ייתכן שיש כאן ביקורת על התפיסה הזו בהצגה של איאווין כמחופצנת ונרדפת על ידי מבטו של לשון כחש, שהאופן שבו הוא חושק בה מטריד אותה. מה שעשוי לאשש את האבחנה הזו עוד קצת זו התגובה של איאומר: "מזה הטעם רציתי להורגו" וגנדלף מבטיח לו ש"מעתה בטוחה היא איאווין". הקטע הזה לפי דעתי מבהיר כמה כוח יש ללשון כחש בשלב הזה, וכמה איאווין חסרת אונים וחסרת הגנה מולו, כמה בקלות הוא יכול היה לנצל את המצב ולעשות יותר ממעקב, כמו שראינו שקורה בסרט של ג'קסון, בו הוא ממש נוגע בה בניגוד לרצונה. ניתן אולי להתייחס גם למפגש הראשון בין אראגורן לאיאווין באופן הזה: כאשר איאווין מושיטה לאראגורן את הגביע והידיים שלהם נוגעות לראשונה היא נרעדת בתגובה למגע, באופן שלא לגמרי ברור אם הוא הגילוי הראשון של התשוקה שלה כלפיו או תגובה לזיכרון של מגע אחר שהיא חוותה שהיה לא חיובי ולא רצוי.

ניתן אפוא לפרש, לפי דעתי, את התנהגותה ומצבה הנפשי של איאווין לאורך עלילת הספר "שובו של המלך" כהתנהגות של נפגעת טראומה, שהיא תוצאה של הטרדה מינית מתמשכת. אני כמובן לא מתיימרת לטעון כי זוהי הפרשנות היחידה – גורמים רבים הניעו את איאווין לנטוש את עמדתה כמנהיגת העם ולהצטרף אל שאריה בשדה הקרב, ואסור לשכוח את הטיעונים הפמיניסטיים בהם היא משתמשת כדי לשכנע את אראגורן להניח לה להצטרף אליו בחזית. עם זאת, הפרשנות לפיה ניתן לייחס חלק מהמרכיבים בהתנהגותה לכאלה שנובעים מן הטראומה שהיא עברה בעקבות ההטרדות, עשויה להוסיף נדבך נוסף למורכבות של דמותה.

לא ניתן להתעלם מן העובדה שמכל הדמויות, איאווין היא זו שטולקין שב ומדגיש את נשיותה, באופן שלא משתווה לתיאוריהן של הנשים האחרות בכתביו: היא מתוארת בהתחלה כ"בוקר אביב חיוור שלא בשלה נשיותו", זהו תרגום מדוייק כיוון שגם טולקין משתמש במילה womanhood כמילה שבאה לתאר את בוקר האביב אליו הוא מדמה את איאווין. נושא המגדר של איאווין עולה שוב כאשר היא מאשימה את אראגורן ב"הדרת נשים" מן השיירה האפורה, ומטיחה בו כי הוא מורה לה להישאר מאחור רק בגלל שהיא אישה: "דבריך לא באו לומר אלא זאת: אישה את, הבית הוא מנת חלקך, ואם ייספו הגברים בשדה הקרב נתונה לך הרשות להישרף בתוך הבית כי הגברים לא יזדקקו לו עוד" (שובו של המלך, 47). כזכור, נשיותה של איאווין מתפרצת בשיאה כשהיא עומדת מול המלך המכשף וחושפת את זהותה מבעד לתחפושת: "לא גבר אנוכי, כי עיניך רואות אישה" (שובו של המלך עמ' 101). אפשר אולי אף לומר בזהירות (שלמצער לא מאפיינת את כל חוקרי וחוקרות טולקין) שאפילו הסיום עצמו מדגיש במידת מה את נשיותה של איאווין, כשהמשפט: "אוהב את כל הצומח והחי ושאינו צחיח" מרמז על פוריות, למרות שטולקין לא כותב את המילה הזו במפורש. הסיבה לכך, לפי דעתי היא שטולקין קושר בין התפקיד של איאוין כאישה בחברה פטריארכלית והתסכול העמוק שלה מאופיו הכפוי של תפקידה המגדרי, לבין הרמיזות להטרדה המינית שהיא עברה. טולקין מציג את התפקיד שנכפה על איאווין מתוקף המגדר שלה כמה שמייצר את חוסר האונים שלה, ומאפשר ללשון כחש להטריד אותה מינית. טולקין מציג דרך הדמות הזו את מה שעובר על אישה בחברה פטריארכאלית: היא נכלאת בהיכל כאישה, וכאישה, חוסר האונים שנכפה עליה מאפשר לבעל הכוח להטריד אותה.

הסצינה בבתי המרפא היא אחת הסצינות החשובות בהקשר של הצגת היחס הפטריארכלי של החברה אל איאווין כגורם שלילי, ודיון בהשלכות של ההטרדה המינית שאיאווין עברה בהיכל. בבתי המרפא משוחחים אראגורן, גנדלף ואיאומר אודות איאווין ומתייחסים לתחושותיה הקשות כעלמה שנכלאה בהיכל, כשהם משתמשים במונחים של "כפור" ודיכאון, הקשורים גם לפציעה של איאווין בקרב מול המלך המכשף, וגם ככל הנראה להטרדה המינית שאיאווין עברה בהיכל.

תיאורה הראשון של איאווין, שברקע שלו נמצאת ההטרדה המינית שלה על ידי לשון כחש כבר מתייחס אליה כ"נאווה וקרירה". דימויי הקור משמשים אחר כך גם בבתי המרפא כדי לדבר על חוסר האונים והתסכול שאיאווין הרגישה בתקופה הזו, עוד לפני שהחבורה הגיעה להיכל הזהוב. אראגורן אומר:

"גורל אכזר הוא שהוליך את צעדיה אל נתיבו… כשראיתיה לראשונה הרגשתי בצערה הכמוס… חשתי שנוקשה היא… אולי × ×’×¢ בה הכפור והקפיא את עסיס ×—×™×™×”… ×›×™ מחלתה החלה זמן רב לפני היום ההוא" (שובו של המלך, 125).

הגם שבכל הנוגע לאיאווין לפחות, אינטיליגנציה רגשית אינה הצד החזק של אראגורן, אפילו הוא מבין שמשהו רע עבר על איאווין בהיכל הזהוב. איאומר מודה כי ידע שלאחותו היו "פחדים ומועקות" וגם הוא משמיע את הטענה שאיאווין "נוגעה בכפור" עוד הרבה לפני הפציעה שמקפיאה ומשתקת אותה בבתי המרפא. אז כבר אנחנו רואים שיש קשר בין הצער של איאווין והכפור שאופף אותה לכל מה שקרה לה עוד לפני הפגיעה של הנאזגול. כאשר גנדלף מנסה לספק לאראגורן ואיאומר הסברים להתנהגותה הוא לא מצביע על ההטרדות המיניות של לשון כחש אלא על סיבה עמוקה יותר, על חוסר האונים המשתק שלה כאישה בחברה פטריארכלית. זה, על פי גנדלף, הנו גורם מספר אחת לכפור ולדיכאון שחשה איאווין:

"לך היו סוסים לרכיבה, עלילות מלחמה ומרחב שדות; והיא שנולדה בדמות נערה, לא נפלה ממך במאום… אך נגזר עליה לשמש איש זקן שאהבה… והתפקיד שמילאה ×”×™×” בזוי בעיניה מן המקל שהוא נשען עליו… מי יודע מה רחשו שפתיה בחשיכה, בשבתה בדד בלילות שימורים, ×—×™×™×” צרים והולכים וכותלי הרמונה סוגרים עליה כעל ×—×™×” בסוגר." (שובו של המלך, 125)

מן הקטע הזה ניתן להסיק כי אחד הדברים שהכשירו את השטח להטרדה מינית זו העובדה שהחברה הרוהירית מתעלמת מחלק מהותי מהזהות של איאווין – כלוחמת אמיצה ופרשית מוכשרת, ומצמצמת אותה לתפקיד המגדרי. תפקידה המגדרי של איאווין, על פי גנדלף, כולל אלמנט של סגירות, כפי שמרמזת הדיכוטומיה בין "מרחב שדות" לבין "סוגרים עליה כעל חיה בסוגר", מה שיוצר תחושה שאין לאן לברוח – לא מתפקידה הפטריארכלי כאישה ולא מגרימא ש"מרדף" אותה. אלמנט נוסף, שכבר נגענו בו קודם לכן, הוא החפצה; היחס אל איאווין שנדרשה להיות מטפלת של המלך בזמן שמאיאומר לא ציפו לכך גרמה לה לחוש כי רואים בה אובייקט, חפץ שמשתמשים בו – לראיה ניתן להצביע על ההקבלה בינה לבין המקל של תיאודן. כשמדברים על נושאים כאלה בחירת המילים עשויה להיות מאוד חשובה: בעוד טולקין משתמש במילה "Bower", שפירושה חדר שינה, עם רמיזה לכך שמדובר בחדרים פרטיים או חדר שינה נפרד, מעין "מגורי נשים". בתרגום, הפכה רות לבנית את חדר השינה של איאווין ל"הרמון" של ממש, ככל הנראה כדי להדגיש את הקונוטציה המינית הבלתי נעימה שעולה מהתיאור הזה של החיים של איאווין.

אם כך ניתן לסכם ולומר ×›×™ מצבה של איאווין בהיכל הזהוב אכן מצטייר כאירוע טראומטי, כפגיעה מתמשכת, ובהחלט אפשר לפרש את ההתנהגות של איאווין בהמשך כתגובה של נפגעת טראומה בעקבות ההטרדה. האובדנות, הייאוש, הדיכאון שמיוצג ככפור שמשתק אותה, מובילים אותה למתקפה האובדנית ולרצון למות שהיא מפגינה בהמשך. ואם המקרה של איאווין הוא אכן פוסט טראומה, הוא כמובן לא המקרה היחיד: בכנס מיתופיה בשנה שעברה ארזה העבירה הרצאה מצוינת על פרודו והייצוג המאוד מפורט של האופן בו הוא סובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית בעקבות נשיאת הטבעת. אך מחלתו של פרודו מתפרצת דווקא ביום השנה לדקירה שספג פרודו מן המלך המכשף על גבעת הרוחות (ייתכן ×›×™ הקשר בין המפגש של דמויות עם המלך המכשף ופוסט טראומה זהו נושא למאמר בפני עצמו). לפני שאיאווין מתעוררת בבתי המרפא אראגורן אומר לה: "נפל אויבך ולא יקום עוד". האם הוא מתכוון לשר הנאזגול, לגרימא לשון כחש או לחוסר האונים שלה כאישה בחברה פטריארכלית – את ×–×” נותר לנו רק לפרש.

כבר היו הרבה דיונים על הסוף השנוי במחלוקת של הסיפור של איאווין, שרבים רואים בו ביטול מוחלט של האלמנטים הפמיניסטיים בדמות שלה. רבים מן הקוראים סבורים ×›×™ איאווין שבה לתפקיד פטריארכלי כמטפלת ומרפאה שמוותרת על החרב, וזאת על אף שלוחמים רבים מגונדור ורוהן וודאי מצאו אף הם את החרב שימושית פחות בימי השלום. מה שיש לי להוסיף על כך בהקשר של המאמר שלי על אלימות נגד נשים ועל הטרדה מינית, הוא שיש כאן בחירה של איאווין בדרך של החלמה, וגם בדרך של עזרה לאחרים: העמדה של מרפא היא כאמור עמדה של מישהו שפועל נגד פגיעה, של מישהו שאינו חסר אונים, בניגוד לתחושותיה של איאווין בהיכל הזהוב, שם יכול ×”×™×” לשון-כחש לעשות בה כרצונו. בניגוד לפעם הקודמת שבה איאווין מצאה את עצמה כמטפלת, תפקידה של "ד"ר איאווין – רופאה בכירה בבתי המרפא הנחשבים ביותר בגונדור" לא נכפה עליה בשום אופן. יתירה מזאת, כשבוחנים את איאווין כנפגעת הטרדה מינית מתמשכת יש חשיבות רבה לבחירה שלה בהחלמה ובריפוי, שכן בבחירה לרפא איאווין בוחרת גם לרפא את עצמה ולהחלים בעצמה מהטראומה של הפגיעה המינית שהיא עברה.

עוד דבר שחשוב לציין, אולי ×”×›×™ חשוב לציין בהקשר של הטרדה מינית ב"שר הטבעות" הוא שההטרדה של לשון כחש לא מוצגת בהקשר פרטי בלבד. מה שאולי ×”×›×™ מעניין באופן שבו טולקין מייצג הטרדה מינית הוא הדרך שבה ההטרדה נקשרת דרך הדמות של לשון כחש לכוחות הרוע הגדולים יותר של המערכה, לסארומן ולניסיון שלו להפיל את רוהן. הצורה שבה הוא חומד את איאווין בצורה מחפיצה וגסה היא חלק בלתי נפרד מהלך המחשבה שקושר אותו לסארומן – ההסתכלות על נשים כשלל, בלי אמפתיה ככלי נטול אופי או רצון, ×›×–×” שאפשר פשוט לקחת, הופך אותו למשרת של הכוח הרע. במחשבה הטולקינאית תפיסה כזו מזוהה עם משרתי הזדון. אין הפרדה בין התשוקה הפסולה והמחפיצה לבין הבגידה: אלה שני חלקים של אותו שלם. הרדיפה של איאווין, מעקב אחריה וחיזור לא רצוי מצטיירים כחלק ממערך מתוכנן להשתלט על רוהן, להשחית אותה מבפנים ולהרוס אותה. המכירה של איאווין והעובדה שתפקידה החברתי המסורתי בתור המשענת או המטפלת של המלך מנע ממנה להיות מסוגלת להגן על עצמה מייצרות אמירה של טולקין על כך שהטרדה והחפצה של נשים, קשורה ישירות לרוע –והמסר ×”×–×” לצערי עד היום הוא לא מובן מאליו אפילו בחברה שאנחנו חיים בה, וטולקין הרי כותב במחצית הראשונה של המאה ×”-20.

לותיין

הדמות הבאה שנעסוק בה, נאלצה להתמודד עם כמה וכמה טיפוסים נאלחים מסוגו של לשון כחש. לותיין טינוביאל, היא הנאווה – וככל הנראה גם המוטרדת מכל ילדי אילובטר.

לותיין היא בתם של מלך האלפים[2] תינגול ושל אשתו מליין שהיא מעין אלה זוטרה, אחת המיאר. היא הופכת להיות מושא אהבתו היוקדת של בן אנוש בשם ברן. כשברן מבקש את ידה של לותיין, אביה תינגול זועם ושולח את המחזר הצעיר של בתו למשימת התאבדות – להשיב את הסילמרילים, אבנים יקרות, נגועות בקללה שנגנבו מבני הלילית ושובצו בכתרו של מורגות השר האפל, אדונו של סאורון. לותיין בורחת מהממלכה ומחפשת את ברן ומצטרפת אליו למסע הרה סכנות שבו היא מחלצת ומצילה אותו לא פעם. בסופו של דבר לאחר מותו של ברן בקרב מול הזאב הנורא קרכרות לותיין משכנעת את הולאר לתת לה עוד קצת זמן איכות עם ברן ומוותרת על האלמוות שלה תמורת חיים ארוכים ומאושרים על אי ירוק יחד עם אהובה עד מותם.

הסיפור על ברן ולותיין הוא מעין בן כלאיים בין מיתוס למעשייה: מדובר בשירה אפית שהיא סיפור מכונן בארץ התיכונה, המזכיר את האפוסים הנורדיים. הוא אינו נטול אלמנטים של מעשיה והוא אף מתכתב עם המעשייה של האחים גרים על רפונזל, עם טוויסט פמיניסטי לפיו לותיין עצמה מצמיחה את שיערה בקסם, די הצורך כדי לשזור ממנו חבל וגם לארוג ממנו גלימת היעלמות.

הגם שמדברים על ארוון אונדומיאל כצאצאית או ממשיכת דרכה של לותיין, מבחינת היחס של הגברים אליה דווקא איאווין היא זו שיותר מזכירה את לותיין מבין השתיים. כמו אצל איאווין, טולקין מציג באופן ביקורתי דרך דמותה של לותיין את הפער בין התפיסה החברתית של מקומן ותפקידן של נשים לבין ביטוי יכולותיה וכשרונותיה של אישה אינדיווידואלית. למה אני מתכוונת? הגם שיופיה של לותיין מתואר שוב ושוב, לותיין × ×™×—× ×” גם בכל התכונות שמשויכות בדרך כלל לגיבורים של המעשיות: אומץ לב, חוכמה, ערמומיות, תושייה – ואת מה שהיא חסרה בכוח פיסי היא משלימה בכוח קסם. אבל חוץ ממנה ומברן, כל יושבי התיכונה רואים בה לא יותר מאשר עוד איזו "כוסית", במלוא המובן המעליב של המילה – צמצום שלה לגוף שלה ותו לא. כפי שמיד נראה, לותיין מוטרדת על ידי כמעט כל יצור בארץ התיכונה.

הסיפור של ברן ולותיין הוא לא רק סיפור על המאבק של ברן ולותיין לחיות יחד ולממש את אהבתם, אלא גם על המאבק של לותיין לבחור את גורלה בעצמה בעוד החברה שהיא חלק ממנה מנסה שוב ושוב להכניע אותה להחזיר אותה לתפקיד הנשי המסורתי לשמש כלי במשחק הפוליטי. באפוסים שטולקין שאב מהם השראה ניתן לראות נישואין פוליטיים כדרך ליישב
סכסוכים בין שבטים ומשפחות. אם לשאול לרגע מונח שטבעה הבלוגרית הפמיניסטית אניטה סרקיסיאן, שטענה כי "במשחק הפטריארכיה נשים הן לא הקבוצה היריבה, הן הכדור", ניתן לומר כי לותיין שוב ושוב מסרבת להיות הכדור במשחק הפטריארכלי ולהניח לגברים לעשות בה כרצונם – היא מתעקשת להיות ישות שפועלת בפני עצמה ולמען האינטרסים שלה. טולקין מציג בסיפור הזה את ההחפצה וההטרדות המיניות שעוברת לותיין כניסיון של הגברים סביבה להשיב על כנו את הסדר החברתי, כתגובת נגד לגבורה שמפגינה לותיין, המזוהה עם תכונות "גבריות" וליציאה שלה מהספירה הביתית, ולניסיון לבחור את גורלה בעצמה.

מערכת היחסים בין ההורים של לותיין רחוקה מלהיות שוויונית – למרות שמליין היא חצי אלה ותינגול הוא בן לילית ולפיכך נחות ממנה (עובדה שהיה לו נוח לשכוח כשהוא סירב לשמוע על כך שלותיין תתחתן עם ברן בן האנוש), תינגול הוא ×–×” שיש לו את המילה האחרונה ומליין עם כל הכוחות שלה והמעמד שלה רק מייעצת – וכבר יש לנו רקע על מעמדן של נשים בדוריאת בתקופה הזו. למרות שתינגול שולח את ברן למסע בגלל התקווה שברן לא יחזור ממנו, נותרת בעינה העובדה ×›×™ תינגול הציע לברן "עיסקה" שבה הוא מחליף את הבת שלו באבנים יקרות: "במחיר מועט מוכרים האלפים את בנותיהם, תמורת אבני חן וחפצים מעשה יד". זו התשובה של ברן לאתגר שמציב לו תינגול.

כשברן מבקש את ידה של לותיין, המלך חושב לעצמו: "היניחו שכמותם ידיהם עלייך ויחיו?" (הסיל' 154). בניגוד לטיוטות, בגרסה הסופית של הסילמריליון ברן בשום אופן לא כפה את עצמו על לותיין: לותיין הביאה אותו לפגישה עם אביה בתור הבחירה שלה. למעשה ברן נאלץ לרוץ מרחק לא קטן כדי להניח עליה ידיים, ובסוף הנחת הידיים הייתה הדדית למדי. אבל כאמור, תינגול מבטל את ההדדיות הזו בהינף יד ובעצם מפקיע מלותיין את יכולת הבחירה. הוא מערער על כושר השיפוט שלה, וטוען שלותיין למעשה שייכת לו, היא רכושו. רכוש יקר אמנם, שערכו נמדד בסילמרילים, אבל בכל זאת רכוש. לאחר שלותיין מגלה שברן בכלא של סאורון ומתעקשת לצאת לחלץ אותו בעצמה תינגול מחליט לשמר אותה כאילו היא באמת אוצר או רכוש, וכולא אותה במגדל. בכך הוא מפקיע ממנה שוב את היכולת לפעול ולקבל החלטות על גורלה. החפצה בפירוש יש כאן, ואפשר גם להתייחס לכליאה במגדל כהתעללות על פי הספרות המקצועית המודרנית, וכמו אצל איאווין, אנחנו רואים שבספריו של טולקין התפיסה הזו של נשים היא מדרון חלקלק. חשוב לציין גם כי שבקטע המפורסם בו ברן רואה את לותיין רוקדת ביער, לותיין בורחת מפניו. בניגוד לאיאווין לה דווקא יש מרחב שדות, והיא לא חייבת להיות אובייקט למבט של אף סטוקר קריפי. מתי גורלה נחרץ? כשמבטה נפל עליו, כשהיא מחזירה לו מבט כשווה אל השווה לה, כשגם היא למעשה חושקת בו. לותיין כאמור מצליחה לברוח בעזרת תושייה, כוח קסם ומעט גניבה ספרותית: היא מצמיחה את השיער שלה, שוזרת ממנו חבל ומתחמקת מהמגדל.

בדרכה למשימת החילוץ של ברן מהכלא של סאורון, לותיין פוגשת בשני נסיכי הנולדור, קלגורם וקורופין, בני פאנור. בית פאנור הידוע לשימצה בגלל המרד בולאר וטבח השארים,שגורלו קשור בקללת הסימלרילים. הם יודעים כמובן על ברן ושליחותו אבל לא אומרים לה דבר. הם גם נמצאים באופן סימבולי באמצע מסע ציד. לותיין סומכת עליהם בתור נסיכי בני לילית, ומגלה להם את זהותה:

"×›×” רב ×”×™×” יופיה… עד ×›×™ התאהב בה קלגורם… דברי חלקות דיבר אליה והבטיח לה ×›×™ תמצא עזר בצרתה אם תשוב עמו לנרגותרונד… שם נבגדה לותיין. ×›×™ הם אחזו בה ולקחו ממנה את גלימתה ולא הותירו לה לצאת את השערים ולדבר עם איש. כוונתם הייתה להחזיק בלותיין ולאלץ את תינגול לתת את ידה לקלגורם וכך יאדירו את כוחם ויהיו החזקים בנסיכי הנולדור". (הסיל', 160)

קלגורם וקורופין מעוניינים לערב את לותיין ככלי באיזשהו משחק פוליטי, באופן ששוב מזכיר לנו את גרימא לשון כחש ואת ההקבלה בין "חלקך בשלל" לבין "האישה אשר חמדת". מעשה הגבורה הראשון של לותיין, הניסיון שלה לקחת את גורלה בידיה, האופן הלא שגרתי שבו הנסיכה מחלצת את עצמה מהמגדל ויוצאת להציל את האביר, נתקלים כמעט מיד בניסיון להשיב אותה לתפקיד פטריארכלי כרעייה, לכלוא אותה באופן מילולי בין כתלי הבית ולנסות להשיג כוח בעזרתה. בהחלט ניתן לומר שיש כאן ביקורת של טולקין על הניסיון הזה להחזיר את לותיין לספירה הביתית ולשמש כלי במשחק – קלגורם וקורופין מוצגים כאן כדמויות מאוד מאוד שליליות.

מי שמסייע ללותיין לחמוק מהכלא של קלגורם וקורופין בנרגותרונד הוא כלב ציד גדול ומרשים בשם הואן, ששייך לקלגורם. בהמשך העלילה מתגלה הואן כלוחם אמיץ ונאמן – הוא מלווה את לותיין למשימת החילוץ של ברן מהכלא של סאורון. עם כליאתה של לותיין מתערער אמונו של הואן באדונו, וכאשר קלגורם וקורופין מוצאים את ברן ולותיין בשממה, וקורופין מחליט שהוא מעמיס את לותיין על סוסו כאילו הייתה מטען, הואן עוזב את שירותו סופית ואפילו פונה נגדם. הוא מתלווה אל ברן ולותיין במסעם הרה הסכנות, ובסופו של דבר נהרג לצד ברן בקרב מול הזאב הנורא קרכרות.

אני רוצה להפנות פה את תשומת הלב לאלמנט שפחות מזוהה עם טולקין, אבל הוא אופייני מאוד לייצוג הספרותי של אלימות נגד נשים בתקופה הויקטוריאנית. דובר במאמרים קודמים על כך שאצל טולקין באופן ייחודי נפוץ יותר למצוא עצים מואנשים מאשר חיות מואנשות. הסיפור על לותיין יוצא דופן מהבחינה הזו בגלל שהואן הוא כלב שמסוגל לדבר
בלשון בני אדם שלוש פעמים לפני שימות. בספרות הויקטוריאנית יש מוטיב חוזר שמקשר בין התעללות בנשים לבין התעללות בבעלי חיים – בעיקר כלבים. על פי הספר Bleak Houses ("בתי קדרות" בהשאלה מצ'ארלס דיקנס) מאת ליסה סרידג' (2005), העוסק באלימות נגד נשים ברומן הויקטוריאני, הכלב המופיע ברומן שבו מוצגת אלימות כלפי נשים יזוהה תמיד עם האישה: ב"אוליבר טוויסט" מאת צ'ארלס דיקנס (1837) הנבל הבריון ביל סייקס מתעלל בבת הזוג שלו ננסי, ולבסוף רוצח אותה בסצינה ברוטלית, גרפית ומלודרמטית מאוד שדיקנס נהנה להקריא בפני קהל שוב ושוב. אבל ננסי היא לא היחידה שביל מתעלל בה: הכלב Bull's eye ששייך לביל סייקס, גם הוא חוטף ממנו בעיטות ומכות, ואחת הדמויות בספר אפילו משווה בין ננסי לבין הכלב, ואומרת שבניגוד לננסי, הכלב מדי פעם מחזיר לביל נשיכה. בסיום הספר נרמז גם שביל רואה בעיניו של הכלב המביטות בו רגע לפני שהוא נופל אל מותו את "העיניים האלה", ככל הנראה הוא מדמה לעצמו את מבטה של ננסי, בת הזוג שהוא רצח. בספר "הדיירת מאחוזת ויילדפיל" מאת אן ברונטה (1848) חוזרת ההקבלה בין כלבת המשפחה לאישה – שתיהן עוברות התעללות מידי הגבר. כך גם בספר "האישה בלבן" מאת ווילקי קולינס (1857), שם הכלבה היא בין היחידים שחושדים ישר מההתחלה בנבל הנוכל פרסיבל גלייד שזומם לרצוח את אשתו לורה כדי לקבל את הירושה שלה, ובספרה של ג'ורג' אליוט, "דניאל דרונדה" (1876) שבו מוצגת התעללות בכלבה כרמז מתרים להתעללות של הנלי גרנדקורט הנבל בגיבורה גוונדולין הארלת'. על פי סרידג' לא ברור מה הושפע ממה הספרות על החקיקה או החקיקה על הספרות – אבל החוקים שאוסרים אלימות כלפי נשים וילדים הופיעו פחות או יותר במקביל לחוקים למניעת התעללות בבעלי חיים, לקראת אמצע המאה ה-19. אז אולי טולקין לא היה מחסידיה הגדולים של הספרות הויקטוריאנית והתקופה הויקטוריאנית, אבל כאמור אף יוצר לא כותב בוואקום תרבותי וייתכן שהיצירות האלה והמוטיב החוזר בהן השפיעו במידת מה על הבחירה להציג כך את הקשר בין הואן ללותיין. אבל כמו בשאר הסיפור, טולקין משנה מעט את המוטיבים שהוא משתמש בהם: כמו שלותיין הופכת את האגדה על רפונזל, או ההיפוך המגדרי של המיתוס היווני על אורפאוס ואורידיקה: לותיין כמו אורפאוס הולכת אחרי אהובה להיכלות המתים ושרה לולאר כדי לעורר את רחמיהם עד שיסכימו להחזיר לה אותו. במוטיב החוזר על הכלב והאישה, במקום להציג את הכלב כסמל לנאמנות חסרת גבולות למתעלל כמו ב"אוליבר טוויסט" או כמקבילה של האישה בהיותו חסר אונים כנגד ההתעללות, כאן הואן חסר אונים בערך כמו שלותיין חסרת אונים, כלומר בכלל לא. להואן יש חוש צדק משלו והוא פונה נגד קלגורם ברגע שזה נעשה מושחת. בניגוד לכלבים הויקטוריאניים, הואן מסרב להשלים עם אלימות נגד נשים.

בשיאו של הסיפור, לותיין מתמודדת מול נציגו של הרוע עלי אדמות – מורגות בכבודו ובעצמו. ההתמודדות הזו של לותיין מול מורגות היא אולי הדוגמא המובהקת ביותר לקשר בין הרוע האפי והמוחלט של המערכה בעולם פנטזיה לבין אלימות מינית. כמו תינגול וקלגורם לפניו, מורגות מנסה אף הוא להחזיר את לותיין למקום הפטריאכלי המסורתי שלה כחפץ לגירוי וסיפוק מיני. תיאור מחשבותיו של מורגות מצביע על הקשר שנוצר במחשבתו של הרוע בין מיניות לשליטה:

"אך כסות לותיין הוסרה מעליה ברצון מורגות והוא נתן בה את עיניו. והיא לא נרתעה בפני מבטו והציעה לשרת אותו בשירה כדרך הזמרים הנודדים. ובראות מורגות את יופיה עלו בדעתו מחשבות תועבה, ומזימה חרש, אפלה מכל שעלו על לבבו מאז נמלט מואלינור. כך הדיחתהו רשעותו שלו, כי בהתבוננו בה הניחה חופשייה לעת מה ורווה עונג חשאי ממחשבתו" (הסיל' 166). [הדגשה שלי]

טולקין לא משאיר מקום לטעות באשר למחשבות התועבה של מורגות ולמה שהוא מתכנן לעשות. שימו לב שזו המזימה האפלה ביותר – אחרי כל מה שמורגות עשה בתור השר האפל לעמים שלמים, צבאות שלמים – זו המזימה האפלה ביותר שהוא ×”×’×” בתודעתו: לאנוס אישה אחת. זו אמירה מאוד חזקה של טולקין נגד אונס ונגד אלימות כלפי נשים: כשמורגות מביט בלותיין וחושק בה, הוא למעשה מעוניין לשלוט בה, להכפיף אותה לכוחו; השימוש במיניות כאלימות מזוהה עם הרוע המוחלט. וכמו כל מי שמנסה להכפיף את לותיין ולשלוט בה, מורגות מוצא את מפלתו. בעודו מהרהר באונס של לותיין דעתו מוסחת לזמן שמספיק ללותיין להסתתר מעיניו שנית ולהרדימו בעזרת שיר.

לסיכום הדיון בדמותה של לותיין ניתן לומר כי כל גבר שלא מעריך די הצורך את לותיין כאינדיווידואלית, כל מי שרואה בה "כוסית", או כלי במשחק פוליטי, כל מי שמנסה לחפצן אותה, להחזיר אותה לספירה הביתית ולכבול אותה לתפקיד המסורתי של האישה, נידון אצל טולקין למפלה: תינגול ששלח את ברן למסע כדי להחליף את לותיין באוצרות מקבל אל הסימלריל שבגללו חרבה דוריאת; קרנם של קלגורם וקורופין בנרגותרונד יורדת מאוד אחרי שמקרה החטיפה של לותיין מתגלה, ומורגות שעסוק כל כך בעונג החשאי שמסבה לו מחשבתו האפלה מניח ללותיין לחמוק ממנו, מה שמאפשר לה ולברן לחמוק יחד מהיכלותיו כשהסימלריל בידם.

אאול וארד'ל

למרבה הצער, כמו בעולם שמחוץ לספרות, לא כל הגיבורות יוצאות מנצחות מהמערכה כמו לותיין: סיפורה של ארד'ל הוא מקרה קלאסי שכמו נלקח היישר מתוך ספר מחקר בסוציולוגיה על זוגיות מתעללת ואלימות במשפחה. בניגוד לשני המקרים הקודמים של איאווין ולותיין, בהם השתמשו התוקפים בכוח ובסמכות כדי לכפות את עצמם על הקורבן, כאן המתעלל משתמש במניפולציות ומפתה את הקורבן לתוך מערכת היחסים עמו. בתיאור מאוד תמציתי ומאוד מדוייק טולקין פורש בפנינו את הדינאמיקה של ההתעללות של אאול בארד'ל על סיומה הטראגי. וכמו במקרים הקודמים, כאן הטרגדיה האישית של ארד'ל שנופלת קורבן להתעללות של אאול, קשורה גם לאחת הטרגדיות הגדולות ביותר שהתרחשו בעידן הראשון בארץ התיכונה – מפלת גונדולין, העיר הנסתרת של בני הלילית.

ארד'ל היא אחותו של טורגון, מושל העיר השמורה והנסתרת גונדולין. כמו איאווין ולותיין לפניה, ארד'ל אינה מרוצה מהכליאה שלה בעיר הנסתרת ומתעקשת לצאת לבקש את ידידיה בני פאנור (להבהרה, זה קורה עוד לפני שלכדו את לותיין ואיבדו את המוניטין שלהם בנרגותרונד). טורגון מתנגד בגלל הסכנה שטמונה ביציאה מן העיר אך לבסוף נכנע
לה ונותן לה לצאת כשהיא מלווה בשלושה מאנשי משק ביתו. ארד'ל מאבדת את מלוויה ותועה לתוך יער נן אלמות (Nan Elmoth), מקום משכנו של אאול, האלף האפל [3]. אאול מאתר אותה, מחליט שהיא מוצאת חן בעיניו ומתמרן אותה בכשפים למצוא אותו ביער: "היא נאווה מאוד בעיניו והוא חפץ בה. והוא הטיל עליה את כשפיו לבל תמצא את הדרך החוצה אלא תלך ותתקרב אל משכנו במעבה היער". (הסיל' 125) ההכרה בעובדה שאאול למעשה מתמרן אותה מלכתחילה ורק בהמשך מתחיל לכפות עליה את רצונו מעידה על הבנה מעמיקה באופן מפתיע של תופעת ההתעללות מצד בני זוג, בטח ביחס לתקופה שבה טולקין כותב.

ע"פ ספרו של לנדי בנקרופט "למה הוא עושה את זה" (2012) שמפרט את דפוסי המחשבה של גברים מתעללים, תחילת הקשר היא אידיליה זוגית שמתמרנת את הקורבן לחשוב שהתנהגותה תוכל להשיב את הגלגל לאחור ולהחזיר לה את הגבר הקשוב, המתחשב, הרגיש והאוהב שהיה לה פעם. בהדרגה מלמד המתעלל את הקורבן להמעיט בערכה ומוריד לה את הביטחון שלה בעצמה וביכולותיה. המתעלל מבודד את הקורבן בכל מיני דרכים מגורמים שמעצימים אותה ויוצר בכך תלות שהולכת וגוברת עד שהקורבן לא מסוגלת לעזוב גם כשהבית כבר הופך לגהינום. וזה בדיוק מה שמתואר במשפט או שניים בסילמריליון לגבי ארד'ל ואאול. אאול לא לקח את ארד'ל לאישה לגמרי בניגוד לרצונה: "לא מסופר כי לב ארד'ל לא חפץ בו כלל, אף לא כי חייה בנן אלמות היו שנואים עליה במשך שנים כה רבות". (הסיל' 125)

הכשפים שבהם תמרן אאול את ארד'ל מרחיקים את ארד'ל מביתה ומחבריה ולמעשה כולאים אותה בביתו המבודד ביער האפל, ובתוך מערכת היחסים איתו. אנחנו למדים שהיא והבן שהיא יולדת לאאול בצללים חיים תחת מגוון של איסורים ומגבלות שככל הנראה נשמרים בשל הפחד מתגובתו של אאול לחוסר צייתנות מצדם: "במצוות אאול לא ראתה אור שמש", "אאול אסר עליה לבקש את בני פאנור" ושמו של הבן "לומיון הוא שם שנתנה לו ארד'ל בשפת הנולדור האסורה". ומחוץ לטווח שמיעתו של אאול מספרת ארד'ל לבנה מאגלין על משפחתה בגונדולין. בסופו של דבר כשמאגלין גדל ונעשה לעלם צעיר – בוגר דיו כדי להגן על אמו מזעמו של אביו, חומקים ארד'ל ומאגלין מנן אלמות במטרה להגיע לגונדולין. אאול מגלה את דבר הבריחה ודולק אחריהם כשחמתו בוערת בו. השניים אמנם מגיעים בשלום אל גונדולין אבל אאול מצליח להתגנב אחריהם ונתפס בידי אנשיו של טורגון. הוא מובא למשפט שבו טורגון מותיר בידיו את הברירה להישאר לנצח בגונדולין או למות מידי אנשי המלך, וכך מסתיים המשפט:

"אז הביט אאול אל ×¢×™× ×™ המלך טורגון, ולא חת, ×›×™ אם עמד זמן רב בלי אומר ובלי × ×™×¢, ודממה דקה ירדה על ההיכל. וארד'ל פחדה, ביודעה ×›×™ סכנה בו. ולפתע, מהיר כשפיפון, אחז אאול בחנית שהחביא תחת גלימתו והטילה במאגלין ויקרא בקול: 'בשניה בחרתי גם לי גם לבני! לא תיקח לך את אשר לי הוא!' אבל ארד'ל זינקה לפני החנית והיא פגעה בכתפה. … אף ×›×™ קטן ×”×™×” פצעה היא שקעה באפלה ומתה בלילה ×›×™ חוד החנית נמשח ברעל… והדבר נודע רק במאוחר" (הסיל' 129).

כמו שקורה יותר מדי פעמים במציאות, ארד'ל נרצחת בגלל קנאותו ורכושנותו של אאול, שלא היה מסוגל לסבול את העובדה כי איבד את השליטה בבני משפחתו. לא אחת מנסים מתעללים להשיב לעצמם את השליטה בבת הזוג דרך שימוש בילדים, וטולקין מספק כאן דוגמא מזעזעת ומובהקת, שמזכירה אירועים שקרו ועודם מתרחשים במציאות. המשפט "לא תיקח לך את אשר לי הוא" מעיד על הבנה דומה להבנה שיש לנו כיום עם כל הכלים שיש לנו לחקר הנושא, אשר לא היו בתקופה בה כתב טולקין. הספרות המקצועית המודרנית מדברת על תפיסת זכאות שמניעה את הגבר המתעלל. על פי בנקרופט, במהלך החיברות של הגבר המתעלל הטמיעו בו כי לגבר, מעצם היותו גבר ישנה זכות מובנית לשלוט באישה, ואילו תפקיד האישה הוא לעשות כרצונו ולסור למרותו. תפיסת הזכאות הזו מאוששת שוב ושוב על ידי חברה והתרבות הפופולארית. לפיכך, כל ביטוי או גילוי של אינידיבידואליות מצד האישה או הילדים נתפסים כערעור על השליטה של הגבר במשפחתו והוא משתמש בהתעללות – איומים, הפחדות, השפלות ואלימות מילולית ופיסית כדי להשיג מחדש את השליטה.

כפי שידוע על פי המחקרים, התעללות בנשים עוברת בין דורות, וטולקין מציג זאת אף הוא דרך דמותו של מאגלין, בנו של אאול. למרות הזמן שבילה בגונדולין, מאגלין ככל הנראה הפנים בשנים החשובות להתפתחותו את תפיסת הזכאות של אאול כמו גם היחס שלו כלפי נשים. הפנמה זו מתבטאת ביחס של מאגלין אל ידריל, בתו של טורגון ובת הדוד של מאגלין:

"מראשית ימיו בגונדולין התייסרה נפשו קשות, וכל אושרו נגזל. הוא אהב את ידריל והשתוקק לה וללא תקווה. האלדר לא השיאו שארי בשר ×›×” קרובים ועד ×”× ×” גם לא השתוקק לזאת מי מהם… ידריל לא אהבה כלל את מאגלין וביודעה את אשר חשב עליה אהבתהו עוד פחות… וכחלוף השנים התמיד מאגלין להביט בידריל והמתין ואהבתו הפכה לאפלה בלבבו. והוא חתר עוד יותר לכפות רצונו בדברים אחרים ולא נרתע מעמל או מנטל אם הגביר בזכותם את כוחו… ובעוד אושר הממלכה בעיצומו נזרע בה זרע הזדון האפל." (הסיל', 130)

הקשר בין אהבה אובססיבית לכוחנות ורצון להכניע הוא למרבה הצער לא מובן מאליו עד היום, בטח שלא בתרבות הפופולארית שבה התהגות כוחנית נתפסת כרומנטית, רצויה ונחשקת [4].

בהמשך הסיפור מאגלין ממשיך לסייר מחוץ לגבולות גונדולין בניגוד להוראותיו המפורשות של טורגון, ונתפס על ידי שליחי מורגות. מורגות אמנם מאיים לענות את מאגלין כדי שיסגיר את העיר, אבל מהר מאוד מגלה את החולשה שהופכת את מאגלין למרגל האולטימטיבי עבורו:

"אכן רבתה שמחת מורגות, והוא הבטיח למייגלין כי ימשול בגונדולין וכי יקבל את ידריל עת תיכבש העיר. כי תשוקתו לידריל ושנאתו את טואור הקלו על מאגלין במעשה בגדו, השפל בכל תולדות הימים הקדומים" (הסיל' 220).

האלף היחיד בכל הלגנדריום שנתקרא אי פעם "בוגד". מה שהופך את מעשהו של מאגלין לחמור עוד יותר למרות האיום בעינויים הוא ההקבלה החוזרת שאנחנו רואים כאן בין "חלקך בשלל" ו"האישה אשר חמדת", כאשר מאגלין עומד "לקבל" את ידריל כאילו הייתה חפץ נוי. הפיכת אישה לפרס מלחמה, תוך התעלמות מרצונותיה ורגשותיה מוצגת כאן כחלק בלתי נפרד מההתרדרות וההשחתה של החברה, והלך מחשבה שמזוהה באופן חד משמעי עם הרוע. טולקין מאוד לא מזדהה עם הגישה לפיה בעזרת אהבה, אמונה, רוך, כניעה ואורך רוח יכולה האישה להיטיב את דרכיו של הגבר המתעלל.

בסופו של דבר מאגלין בא על עונשו ומסיים את חייו כשבן זוגה של ארד'ל, טואור, עורך דו קרב עם מאגלין שבסופו מוצא את עצמו מאגלין מושלך מן המצוקים. מאגלין הוא דמות מורכבת למדי – הוא לא נבל רגיל המשרת את כוחות האופל. הוא התדרדר לאופל בדיוק בגלל אותה "אהבה שהפכה לאפלה בלבבו", ובלי ספק ישנו קשר בין האהבה שהפכה לאפלה לבין היחס של אאול לארד'ל בבית לאורך שנות התבגרותו של מאגלין. בזאת טולקין מדגים שוב כיצד מה שמתחיל בכפייה יסתיים רע באופן אפי, בנפילה של הממלכה האחרונה של בני הלילית.

עוד נקודה אחת קטנה שאני רוצה לציין בהקשר הזה היא מערכת יחסים שמתוארת בסילמריליון בשורה אחת, מערכת היחסים מסוף העידן השני שמסתיימת בטביעה של שני בני הזוג יחד עם כל ממלכת נומנור: אר-פרזון לוקח לעצמו בכפייה את בתו של טר-פלנטיר לאחר מותו:

"לימים נתייגע טר-פלנטיר ומת, ולא השאיר אחריו בן אלא רק בת… ועתה השרביט עבר לידה בזכות, מתוקף חוקי נומנור. אך פרזון לקחה לו לאישה חרף רצונה ועולל רע בזאת גם בזאת ×›×™ חוקי נומנור לא הותירו זיווג שכזה ואפילו בבית המלוכה, בין שארים ×›×” קרובים. וכאשר נישאו אחז בשרביט במו ידיו… ואת שם מלכתו שינה והיא נקראה אר-זימרפל" (הסיל' עמ' 244).

זה אחד הסיפורים שמסמלים את שקיעתה ונפילתה של ממלכת נומנור, וגם בסיפור הזה, כמו בסיפור של מאגלין וידריל יש אלמנט של כפייה, של לקיחה האישה בניגוד לרצונה, והכמיהה להינשא לבת דודתו מדרגה ראשונה, שתי תשוקות פסולות מאוד שמסמנות את ההתדרדרות החברתית.

סיכום

לתקוותי הצגתי במאמר את האופן בו טולקין מקשר בין התעללות, אלימות והטרדה מינית לבין רוע האפי של המערכה ולהתפרקות של החברה מבפנים. בייצוג של טולקין, אלימות נגד נשים היא לא דרמה פרטית שנשארת בין קירות הבית, חסרת השפעה על העולם החיצוני. טולקין מייצר אמירה ביקורתית על החברה דרך הייצוג של תופעות כאלה בעולם פנטזיה. דווקא בגלל שמדובר בעולם פנטזיה יש לטולקין אפשרות לקשר אלימות כלפי נשים עם רוע אפי מוחלט, ולכן האמירה על אלימות כלפי נשים היא חזקה יותר, מודגשת יותר ונחרצת יותר. אלימות נגד נשים מהווה חלק ממה שמפרק ומחליש את החברה, והופך אותה למטרה נוחה לרוע להשחית אותה ולהשתלט עליה. הגם שטולקין היה בעצמו, ככל הנראה, אדם בעל דעות שמרניות למדי, הרי כשהוא מציג ביצירה שלו אלימות כלפי נשים ואת התפיסות שמאפשרות אותה, הוא מראה איך למעשה הן משרתות בסופו של דבר את הרוע.

זאת ועוד, לפי דעתי טולקין מצליח לייצג את הנשים באורח שמתנגד לצמצום ולכליאה שלהן פיסית ומטאפורית בתוך תבנית, בתפקיד שהחברה ייעדה להן שלא בהכרח מתיישב עם האישיות, הרצונות והערכים שלהן.



על המאמר:

המאמר הינו עיבוד להרצאתה של נבט טחנאי מכנס מיתופיה 2015. המאמר מתפרסם לרגל שבוע המודעות לאלימות כלפי נשים.

תודה ליובל פורת אשר סייע בהכנת הסרטון והכתוביות!

הערות:

[1] אי. אל. ג'יימס וחקייניותיה

[2] המאמר מתייחס ליצורים המכונים – Elves בגרסה האנגלית לסירוגין ×›"בני לילית" על פי תרגום רות לבנית ל"שר הטבעות" וכ"אלפים" על פי תרגום יעל אכמון ל"הוביט".

[3] הבהרה: בהחלט לא מדובר באלפים האפלים שמתקראים "דרואו" (drow) אלא בבן לילית שחי לבדו בצללי יער נן אלמות', ורוחש שנאה עזה לשאר בני הלילית, בין השאר בעקבות טבח השארים.

[4] ע"ע ספריה של אי. אל. ג'יימס ודומותיה.

שובו של הצעדן

נעים מאד, שמי יובל כפיר – "אייתלאדאר", כלומר אבא של מעין, בסינדרין. אני חובב טולקין ותיק, והיתה לי הזכות לסייע לד"ר עמנואל לוטם בתרגום הסילמריליון ובעריכת המהדורה החדשה של שר הטבעות – מה שנקרא בטעות "תרגום לוטם".

למה "בטעות"? משום שלוטם לא באמת תרגם מחדש את כל הספר כראות-עיניו, "מאפס". הוא עשה שינויים בספר קיים. אני גורס "מהדורת לוטם", אבל גם ×–×”, מסתבר, לא לגמרי הוגן…

בכנס אייקון האחרון (סוכות 2014) הזדמן לי לשוחח עם אשת מקצוע, עורכת שערכה כמה ספרים ידועים. דיברנו על שר הטבעות והיא אמרה משהו כמו "אני לא מבינה למה קוראים לזה 'תרגום לוטם'." עניתי "נכון, זו מהדורת לוטם, לא תרגום שלו". והיא אמרה: לא, מה פתאום בכלל לקרוא לזה 'משהו לוטם'? עמנואל לוטם הוא רק העורך. לא מקובל ששם העורך יתנוסס ככה על ספר. נכון, הוא עשה הרבה שינויים, אבל זה מה שעורך עושה. עורך יכול לשנות טקסט שהוא מקבל כך שאמו הורתו לא תכיר אותו, לשנות כל מילה שנייה – זה קרה גם לי – אבל הוא עדיין רק העורך.

במלים אחרות: לדעתה של אותה עורכת, צריך היה להיות כתוב משהו כמו "שר הטבעות בתרגום רות לבנית, תרגום הנספחים – עמנואל לוטם", ובצד, כנהוג, "מהדורה שנייה".

זה מוסיף זווית חדשה, שלא חשבתי עליה לפני השיחה ההיא, לשאלה הבסיסית של "האם זה תרגום חדש, או מהדורה חדשה?" לא רק שזה אינו "תרגום חדש" – זו אפילו לא "מהדורת לוטם". זו פשוט "המהדורה החדשה".

ועכשיו יש לנו גם את המהדורה הישנה שיצאה מחדש – מהדורה ישנה-חדשה, "שובו של הצעדן".

חשבתי לומר "כל הכבוד" לאנשים שהצליחו לשכנע את ההוצאה לאור להדפיס מחדש את המהדורה הישנה, שזה דבר נדיר מאד למיטב ידיעתי, אבל מסתבר שצדיקים – מלאכתם נעשית בידי אחרים, וההוצאה לאור החליטה על דעת עצמה לבחון את השוק ולהוציא את המהדורה הישנה מחדש. אז הנה, לבניתיים – יצאתם צדיקים!

האם זהו נצחונם של הלבניתיים? לעניות דעתי, ואולי לא רק בעיני, "עוד נצחון כזה ואבדנו". וזאת משום שהמהדורה הישנה יצאה לאור שוב בדיוק כפי שהיתה – לטוב, ולדעתי בעיקר לרע.

למה אני מתכוון? אנשים טועים לחשוב שאני "לוטמי" אבל נכון יותר לאמר שאני "אנטי-לבניתי". בעבר טענתי כלפי הלבניתיים שהחיבה שלהם למהדורה הישנה נובעת מסיבות רגשיות, "גירסא דינקותא", כלומר, לקחו את הספר האהוב עליהם כל-כך ושינו אותו לבלי-הכר. כעת אני מודה ומתוודה שהסלידה שלי ("אנטי" אם תרצו) מגרסת לבנית מושתתת גם היא על סיבות רגשיות. לא שזה בהכרח רע, כי הרבה העדפות בחיים של כולנו מתבססות על סיבות לאו-דווקא רציונליות, ואנחנו עושים להן רציונליזציה רק בדיעבד. ולא שאין סיבות רציונליות להעדיף מהדורה זו או אחרת של שר הטבעות בעברית!

כפי שהראיתי במאמרי "האח! התרגום הזקן והטוב!", וכפי ששירלי הראתה במאמר היפה והמנומק שלה, " סוד הקסם הלבניתי", בהחלט קיימים נימוקים מלומדים בעד ונגד שתי המהדורות. אבל כמו עם העדפת סוג רכב, העדפות מוסיקליות, נטיה פוליטית – אפשר לתרץ ולנמק אותן, ועדיין הבסיס יהיה, הרבה פעמים, רגשי.

כאן עשויים לבוא הציניקנים והפסיכולוגים ולאמר: טוב, ברור שאתה בעד המהדורה החדשה מבחינה רגשית, הרי היית מעורב בהכנתה. אז לא. לא בגלל שהייתי מעורב בעריכת המהדורה החדשה אני מתנגד למהדורה הישנה. להיפך: הסלידה שלי מהתרגום של לבנית, מהמהדורה הישנה, היא שהביאה אותי בסופו של דבר לסייע לעמנואל לוטם.

אז למה באמת ×”"אנטי" ×”×–×” שלי? ובכן…

כמו כמעט כל הטולקינאים בני-גילי התחלתי את דרכי בתור "לבניתי". משהו אחר הרי לא ×”×™×” אז. את "חבורת הטבעת" קיבלתי לבר-המצווה שלי בשנת 1979, וכך התוודעתי לשר הטבעות. עד מהרה התאהבתי בספר ובעולמו של טולקין. השגתי את שני הכרכים הבאים, קראתי וחזרתי וקראתי את הספר – כל טולקינאי יבין זאת. עולם חדש נפתח לפני, עולם עם עושר של פרטים שעורר בי את הרצון לחקור ולהבין אותו עוד ועוד. היו כל-כך הרבה רמזים למשהו מעבר, להיסטוריה, שפות, ארצות… דנתי ודשתי בזה עם חברים, עם בן-דודתי, עם כל מי שרק פגשתי – אז עוד לא ×”×™×” "אינטרנט" או "פורום" או "פייסבוק". פשוט, נדבקתי בחיידק.

ואז, כעבור כשנה, אבא שלי חזר מנסיעת עבודה ללונדון והביא לי את הסילמריליון ואת "חבורת הטבעת" באנגלית. הייתי ברקיע השביעי. במיוחד מ הסילמריליון: הנה המיתולוגיה השלמה של עולמו של טולקין, זו שרק נרמז עליה בשר הטבעות! הנה עלילות הגבורה, והנה ניתוח של משמעות השמות והסברים על השפות – מכרה זהב לחובב טולקין מתחיל.

אבל בנקודה הזו התחיל להסתמן משהו מוזר. בתוך כל שפע המידע החדש הזה היו איזכורים ל"נספחים" של שר הטבעות, ולא היה לי מושג על מה מדובר. הנחתי, שכמו שיש לסילמריליון כמה עמודים בסוף עם תוספות ומידע, כך אולי גם בשר הטבעות יש בסוף כמה עמודים כאלה, שהושמטו משום-מה. חבל, אבל לא נורא, הרי יש לי את הסילמריליון וכל המידע שבו. מה עוד צריך הבנאדם?

הטראומה ×”×’×™×¢×” כחצי שנה מאוחר יותר. אני זוכר את המקום היטב – עמדתי בחנות ספרים, כנראה "סטימצקי", בתחנה המרכזית בת-גלים בחיפה, וסוף-סוף עמדתי לקנות את "שובו של המלך" באנגלית. ואני ניגש למדף וזוקף גבות בתמיהה: ×”× ×” שלושת הכרכים ×–×” בצד ×–×”, אבל למה הכרך השלישי כל-כך עבה? הוא אמור להיות דק יותר אפילו מהשני, אבל הוא נראה עבה אפילו יותר מ"חבורת הטבעת"! פתחתי את הספר באקראי לקראת הסוף, והייתי בהלם. כל-כך הרבה מידע! ×”× ×” טבלאות עם מערכת כתב – בעצם שתיים! – ×”× ×” הסברים על השפות, ועל הגזעים, ×”× ×” אילנות יוחסין וסיפורים על ההיסטוריה ולוח שנה עם תאריכים ו… וואו! איזה עושר של מידע! ×–×” גדול אפילו יותר מהסילמריליון! נותרתי פעור-פה, פשוטו כמשמעו.

כאן אני נזקק לציטוט מהמקורות: אוֹ אָז הִתְלַקְּחָה חֲמָתוֹ בְּאֵש מְאַכֶּלֶת, אֲבָל הַפַּחַד עָלָה בּוֹ כְּעָנָן שָׁחוֹר אַדִּיר וְשָׂם לוֹ מַחֲנָק…

הפחד בא מאוחר יותר, ועוד אדבר עליו. אבל התגובה הראשונה והחזקה שלי היתה זעם. זעם על "איך הסתרתם ממני את כל ×–×”?" אמנם, עוד קודם לכן שמתי לב לפגמים בתרגום. אפילו בגיל 13 אפשר להבחין ב"האח" שלא במקום, ובמפות המצ'וקמקות שנראות כאילו מישהו העתיק אותן במכונת-צילום זולה, מרח טיפקס ביד נדיבה ואז כתב שמות בעברית; חוסר-העקביות בכתיבת השמות לאורך הספר גם מורגש, והשירים… השירים, בחלקם, הפריעו לי כבר מן ההתחלה. כלומר, אני קורא על בני-הלילית המופלאים, האגדיים, והנה אני עומד לפגוש אותם בפעם הראשונה, ממש פנים-אל-פנים, בלב הפלך, והנה הם מתקרבים ופוצחים בשיר על… שלגיה? מגוחך. שלא לדבר על הננסים שמופיעים בשיר או שניים בהמשך.
אודה ואתוודה: אני אוהב את אוריאל אופק; הוא בן עירי, והוא סופר ילדים מוכשר, אבל שירי קטנטנים נוסח מרים ילן-שטקליס, "אצו-רצו גמדים" באמצע אפוס כמו שר הטבעות זה מביך, גם לנער בן 13.

אבל אני נסחף מעט. כל אלה היו נסבלים, נסלחים, משום שאפילו בגיל צעיר הייתי מספיק ציניקן להבין שזו הרמה ואלה הציפיות מתרגום באותן שנים. ברור שלא ישקיעו במפות, למשל… תגיד תודה שבכלל תרגמו את הספר לעברית. כיום, אגב, אני מנחש שהספר כלל לא עבר תחת ידו של עורך, אולי אפילו לא מגיה. רות לבנית ×–"ל היתה בת-אנוש, לא מאיא או אפילו בת-לילית, והיו לה פיספוסים שעורך יכול ×”×™×” בקלות להבחין בהם ולתקנם אפילו מבלי לבדוק את המקור האנגלי. את כל ×–×” לא ידעתי בתור נער, וכעסתי על המתרגמת… כמה שכעסתי.

כל הפגמים ה"קטנים" שהזכרתי היו כאין וכאפס בעיני אחרי שקראתי את המקור האנגלי, אחרי שנוכחתי עד כמה גדול היה הזלזול במקור. (לא רק של גב' לבנית, כאמור; כיום אני מבין שגם להוצאה חלק בזלזול הזה, אבל שם המתרגם שהופיע על הספר היה "רות לבנית", ולכן כעסתי עליה.) כעסתי על כך שהייתי צריך לחכות למקור האנגלי כדי לגלות שאפשר לקרוא את המפות (למרות שגודלן, במהדורה שרכשתי, היה פחות מחצי מהמדורה העברית), כדי לגלות איך הוגים את שמות הדמויות כראוי, כדי להכיר את כל העושר של עולמו של טולקין, כל ההסברים והפירוט שלו על העולם המופלא שברא. אז יופי לי, הפכתי ל"מומחה" טולקין בקרב חבריי חובבי שר הטבעות, משום שכעת הכרתי את ארדה הרבה יותר טוב מהם. אבל למה? למה מי שלא יכול לקרוא את המקור באנגלית לא יודע שהשירים הם כל-כך יותר הירואיים במקור, כל-כך יותר מתחברים לטקסט? למה לגזול מן הקורא העברי את ההיסטוריה, את השפות, את המידע?

ויש גם את עניין משלב השפה המפורסם. אז עוד לא ידעתי לקרוא לזה בשם, אבל היה לי ברור שגולום של טולקין לא נשמע כמו גולום של לבנית, וגם סם האנגלי מדבר אחרת לגמרי מאשר סאם הלבניתי. לא עוד שפה מליצית וגבוהה לכל אורך הספר, אלא גוונים שונים של שפה מפי דמויות שונות.

לאור כל זאת, אני חוויתי את הספר המקורי באנגלית כספר שונה מאד מן התרגום העברי שלו. את המהדורה הישנה שבתי לקרוא רק פעמים ספורות מאז, בוודאי שמעט מאד ביחס למספר הפעמים שחזרתי וקראתי את המקור. וגם כשחזרתי אל לבנית, זה היה רק משום שקצב הקריאה שלי בעברית היה מאז ומתמיד מהיר פי כמה מקצב הקריאה באנגלית.

הזכרתי מקודם גם פחד. הפחד בא קצת יותר מאוחר: התחלתי לפחד שהסילמריליון יזכה לטיפול דומה לזה שזכה לו שר הטבעות. פחדתי, אני אומר בכנות וברצינות, שרות לבנית תתרגם את הסילמריליון לעברית. ולכן, במלוא חוסר המודעות העצמית של גיל 14 וחצי, החלטתי שאני אתרגם את הסילמריליון לעברית. "הרי לא אוכל לעשות עבודה גרועה יותר משעשו עם שר הטבעות", חשבתי.

החלטתי – ועשיתי. לקחתי מחברת גדולה והתחלתי לתרגם, לכתוב ולשבור את הראש. עם כל השליטה שלי באנגלית, עדיין הייתי צעיר והסילמריליון הציב לי אתגרים בכמה וכמה מקומות. כתבתי, מחקתי, תיקנתי, התלבטתי בין נוסחים שונים, ושיתפתי גם חלק מחבריי חובבי-טולקין בלבטים. תוך כדי התרגום למדתי עוד ועוד אנגלית, והתרגום הלך והתקדם, אבל בקצב מאד איטי.

עד מהרה הבנתי שהמלאכה לא תיקח חצי שנה וגם לא שנה וחצי. היו לי חיים, למיטב זכרוני, מלבד קריאה ותרגום, ועם התמשכות הפרוייקט החלו גם סיוטי לילה. בי נשבעתי: אני זוכר לפחות פעמיים, ואולי יותר, בהן חלמתי שאני נכנס לחנות ספרים ומוצא על המדף את הסילמריליון בתרגום רות לבנית. עם מפות מטושטשות, בלי נספחים, עם השמטות ושיבושים – בקיצור, עוללו לסילמריליון את מה שעוללו לשר הטבעות. הייתי מתעורר מהחלומות האלה בבעתה, ולמחרת הייתי מתאמץ במיוחד, משקיע עוד ועוד שעות בתרגום, שהלך והתקדם בצעדי צב.

ואז, כשכבר מלאו לי עשרים, ולותיין בתרגומי סוף-סוף שבה אל ברן ונתנה את ידה בידו ביערות דוריאת, נודע לי במקרה שעמנואל לוטם שוקד על תרגום הסילמריליון. שני הוריי נתקלו בו, כל אחד במקום העבודה שלו, ואבא שלי סיפר לו שאני חובב מד"ב ופנטזיה ואפילו שולח את ידי בתרגום. כשאבא שלי חזר הביתה עם הבשורה, היתה זו, כמו שאמר גנדאלף, הידיעה הטובה ביותר שהגיעתני מאז קריאת הסילמריליון. שווה היא מטבע זהב, לפחות.

התקשרתי אל ד"ר לוטם. לצערי הוא לא ממש התעניין בתרגום שלי – די מובן, אם גם מאכזב – אבל הוא בהחלט הסכים שאני אציץ בתרגום שלו, ואולי אף אוכל לסייע לו. למיטב זכרוני, כל שהוא רצה ממני ×”×™×” לוודא שתעתיק השמות וניקודם לאורך כל הספר הוא עקבי. הוא קיבל קצת יותר פדנטיות ממה שציפה… קראתי את התרגום שלו, השוויתי למקור בכל מקום, התפלמסתי איתו על נקודות שנראה לי שהוא לא הבין נכון, הצעתי תיקונים פה ושם – ולמיטב זכרוני הרופס, הוא הסכים לקבל את רוב התיקונים. גייסתי גם את חברי הטוב אייל אופק (פיאסצקי), בחור עם כשרון ציור לא מבוטל, שיעזור להעתיק את המפות (למעשה לציירן מחדש בעברית), והוא ×–×›×” גם לאייר את עטיפת הספר. הייתי מרוצה מאד מהתוצאה, וגם אם חלקי בה ×”×™×” קטן, לא יכולתי לקוות למשהו טוב מזה.

מכאן יובן ששמחתי עוד יותר כששמעתי שלוטם קיבל אור ירוק לעריכת התרגום העברי של שר הטבעות. כמוהו, הייתי מעדיף אילו היה מתאפשר לו לתרגם מחדש את הספר (למיטב הבנתי, גם חובבי תרגום לבנית היו מעדיפים שיהיו שני תרגומים בלתי-תלויים במקום מהדורה חדשה שתחליף את הישנה), אבל מכל מיני סיבות הדבר לא קרה. הפעם הייתי מעורב בתהליך כבר מתחילתו: הערתי, הצעתי הצעות, הייתי שותף להתלבטויות – גם אם דעתי לא תמיד התקבלה, כמובן – וגם הפעם, הייתי מרוצה מאד מהתוצאה. כמו כולם! מה, לא?

במאי 1994 כתבתי הודעה ארוכה בקבוצת-הדיון rec.arts.books.tolkien על תרגום טולקין לעברית, ובין היתר אמרתי: "אני תוהה אם יש מישהו אי-שם שקרא את שר הטבעות בעברית ובאנגלית, ומוכן להגן על התרגום לעברית [של רות לבנית]. אני בספק."

כארבע שנים אחר-כך יצאה לאור המהדורה החדשה של שר הטבעות בעברית; ובשלהי 1999 הצטרפתי לקהילת טולקין הישראלית ב"יואל", פורטל IOL ×–"ל… ואז להפתעתי, למדתי עד כמה היו "מישהם שקראו את התרגום של רות לבנית והיו מוכנים להגן עליו", באותה הנחישות שאני סלדתי ממנו.

אך כיוון שסיפור קורות מלחמת התרגומים מסופר במקום אחר, לפי נוסח שחברי הקהילה עצמם העלו על הכתב בפורומי-המסורה שלהם, אין הוא מובא בזה. שכן ארוך הסיפור, עשיר בעלילות גדולות… ובעיקר נוראות.[1]

בסופו של דבר, אני יכול להבין את אלה שמרגישים שהמהדורה החדשה היא עריכה "גסה" שלא שמרה על אופיו של תרגום לבנית. חלקית, אני מסכים איתם: המהדורה החדשה היא אכן עירוב של סגנונות – הסגנון הלבניתי מחד, וסגנונו ה"מודרני" יותר של עמנואל לוטם מאידך. אם התחושה המתקבלת היא של זלזול בתרגום של לבנית, הרי שלפחות מבחינתי האישית אכן היה זלזול כזה, כפי שהסברתי לעיל. כשבדקתי את המהדורה החדשה – והאמינו לי, בדקתי אותה בפדנטיות ככל שיכולתי, ואני יכול להיות פדנט נוראי – בדקתי אותה מילה אחר מילה, אך מעולם לא השוויתי אותה למהדורה הישנה, לתרגום המקורי של לבנית. השוויתי, חזור והשווה, למקור האנגלי בלבד. מבחינתי, תרגום לבנית זלזל כל-כך הרבה פעמים במקור, שלא היה טעם להשוות אליו, ולא עניין אותי לבדוק מולו. יש המון מקומות – כמעט בכל עמוד – בהם יש פער משמעותי בין תרגום לבנית לבין הטקסט המקורי. פער משמעותי כפשוטו: הבדל בין המשתמע מן הטקסט המקורי לבין המשתמע מן התרגום. כפי שאמר גימלי למרגלות אורתאנק:
דברי המתרגמת הזו הפוכים על פיהם. בלשון לבנית, שחר פירושו ערב, מבוכה פירושה מצוקה, ונהר פירושו ים, זה ברור.

דוגמאות מוחשיות לפערים כאלה יש במאמר הישן שלי "האח! התרגום הזקן והטוב!", אך ממילא אינני מדבר כעת על השוואה אובייקטיבית אלא על תחושות ומניעים. אומר רק זאת: לטעמי, אם נוצר הרושם שהעריכה של ד"ר לוטם מזלזלת בתרגום של גב' לבנית, הרי זה משום שהיה רושם שהתרגום של גב' לבנית מזלזל ביצירתו של פרופ' טולקין – ואת זאת באה המהדורה החדשה לתקן, ובכך הצליחה. (כמובן שיש לזכור שחלק מאותו זלזול-לכאורה של התרגום של גב' לבנית נבע מאי-הכרת הנספחים והיעדר יד עורכת.)

גם אם אפשר לומר שהמהדורה הישנה, תרגום לבנית ללא שינויים, קולחת יותר, מרגישה יותר "אפית" ואגדית, ונעימה יותר לקריאה – גם אם נניח כל זאת, למרות שאני חולק על כך בהרבה מקומות – הרי שאפילו הלבניתיים האדוקים ביותר חייבים להודות שלצורך מחקר טולקינאי, לצורך ניתוח הספר והיצירה וכוונת המחבר, אסור להסתמך על תרגום לבנית כמות שהוא. תרגום לבנית, המהדורה הישנה, אינו מה שטולקין כתב והתכוון; ואילו המהדורה המתוקנת, ברובה, מאפשרת לקורא להתוודע אל שר הטבעות כפי שטולקין כתב אותו באמת – גם אם במחיר של "יופי" בכמה מקומות, והלא זה, שוב, עניין סובייקטיבי ואישי.

מילות סיכום והבהרה

מאמר זה נכתב בעיקר כדי לתאר תהליך: איך הגעתי להיות ה"לוטמי" או "אנטי-לבניתי" שאני היום.[2]

המאמר מדבר על מה שהיה, איך הגעתי לאן שהגעתי. איני חש כיום "סלידה" מהמהדורה הישנה, ובוודאי שאינני נוטר טינה לרות לבנית ז"ל באופן אישי. אני מבין כעת שעיקר חטאה של המהדורה הראשונה, של תרגום לבנית, היה הזלזול של ההוצאה בתהליך, בספר המקורי ובקוראים העבריים.

אני עדיין חושב שכתרגום לשר הטבעות המהדורה הישנה הינה תרגום גרוע ושגוי, גם אם חלק מנימוקיי השתנו. למשל, כבר אין לי טענות לגבי רוב השגיאות של תעתיק השמות, משום שהן נובעות מאי-הכרת הנספחים. ברור לי גם שההתעללות במפות לא היתה באחריותה של לבנית. הטיעונים שלי כיום כנגד המהדורה הישנה הינם ענייניים (לעניות דעתי), ויש לי, שומו שמיים, אפילו כמה טיעונים בעד נוסח לבנית המקורי.

ועדיין, מתחת לכל אלה, ואת זה לא אכחיש, קיים הבסיס הרגשי ממנו צמחה הדיעה ה"אינטלקטואלית" שלי. לכל אחד מאיתנו, כפי שציינתי, יש בסיס כזה לחלק גדול מדעותיו המלומדות-לכאורה. מטרתי במאמר זה לא היתה להציג את דעתי המלומדת על התרגום, כי אם את החוויה האישית שעיצבה את אייתלאדאר, הטולקינאי הלוטמי של היום.



הערות:

[1] למען האמת, אין תיעוד מסודר של אותן עלילות באתרי קהילת טולקין, למעט כמה מאמרים. הויכוחים בפורומים היו סוערים ולעתים פוגעניים, ומכאן זכו לשם "מלחמת התרגומים". לשמחת הכל, הקהילה התבגרה וגדלה מאז.

[2]
חלק זה נוסף למאמר לאחר פירסומו באתר "נומנור". הפירסום גרר דיון ער בקבוצת הפייסבוק של הטולקינאים, אשר במהלכו הבנתי שכדאי לי להבהיר את עמדתי הנוכחית גם בגוף המאמר. נכון לזמן כתיבת תוספת זו, הדיון עדיין נמשך.

על המאמר:

מאמר זה הוא גירסה כתובה מורחבת של הרצאה קצרה שנשאתי בכנס ריבנדל בדצמבר 2014. הכנס נפתח בהרצאות ופאנל בנושא תרגום שר הטבעות לעברית, לכבוד ההוצאה המחודשת של המהדורה הישנה ("תרגום לבנית").

תודה לגרינווד על הערותיה והצעותיה לשיפור המאמר!

החולשה של פרודו

מאמר זה, המבוסס על הרצאה שהועברה בכנס עולמות 2013, עוסק בפרודו באגינס שבשנים האחרונות נעשה הדמות האהובה עליי, בין השאר בהשפעת הסרטים – וזאת לא בשל משחקו המשובח של אלייז'ה ווד. למעשה, דווקא ההבדלים שבין הסרט לבין הספר הם שחידדו לי עד כמה פרודו של הספר הוא דמות שראויה לאהבה ולהערצה. פרודו הוא הגיבור של הסיפור, אף כי הוא מתקשה לבלוט, ועל כן יש המעדיפים לתת את הבכורה לדמויות אחרות. פרודו אינו אמיץ כמו בורומיר, גבוה כמו אראגורן או בלונדיני כמו לגולאס; לצד זאת, הוא גם שונה מחבריו ההוביטים. במאמר זה אני מתכוון לסקור את דמותו של פרודו ולבדוק מה מאפיין אותו, מה מייחד אותו כגיבור, ומדוע אני חושב שזו דמות שראויה להרבה יותר הזדהות והערצה ממה שהיא מקבלת בדרך כלל. אראה שדמותו אינה דמות של קדוש מרוחק, כפי שהיו שטענו, וגם לא דמות חלשה ואנמית, אלא דמות שהשינויים וההתפתחות שעברה, והמבחן שהיה עליה לעבור, מייחדים אותה בתוך כתביו של טולקין, אם לא מחוצה להם.

ראשית, מספר הבהרות. במאמר אני הולך להתייחס כמעט אך ורק לכתוב בשר הטבעות. ציטוטים יינתנו מתוך תרגומה של רות לבנית, שהוא התרגום שיש לי בבית מאז שהתחלתי לקרוא את שר הטבעות, לפני שנים רבות. לא אתייחס לנספחים, טיוטות וחומר נוסף של טולקין, ורק במקום אחד אצטט מתוך מכתביו של טולקין שיצאו כספר (שלא תורגם לעברית). הסיבה לכך אינה שאני חושב שהחומר שבהם אינו מעניין, או רלוונטי, אלא שאני סבור שיש בשר הטבעות מספיק חומר בפני עצמו, ואני רוצה להציג כיצד טולקין הציג את פרודו בסיפור עצמו ולא מה טולקין כתב עליו אחר-כך (הוא כתב לא מעט, ומה שיש לו לומר מאוד מעניין, ואני ממליץ לכם בחום לקרוא בעצמכם ולהתרשם). לא אתייחס גם לרקע המיתולוגי (מעבר למה שמוצג לנו ב"שר הטבעות" עצמו). מאמר זה מניח רק הכרות בסיסית עם העלילה והדמויות המרכזיות ב"שר הטבעות", עם כמה התייחסויות לספר ההוביט.

פרודו – חולשות ונקודות חוזק

אז מה אנחנו יודעים על פרודו? הוא מתואר לנו כבר בפרק הראשון, עוד לפני שאנו פוגשים בו עצמו.

אם כך ואם כך מר פרודו באגינס הוא הוביט צעיר ונחמד שאין אתה פוגש רבים כמותו. הוא דומה למר בילבו, ולא במראה בלבד. אחר ככלות הכל הוא נצר לבית באגינס, מצד האב. הוביט הגון ומכובד היה מר דרוגו באגינס; מעולם לא שימש נושא לשיחה, עד שקם וטבע בנהר (חבורת הטבעת, עמ' 31).

פרודו הוא הוביט צעיר ונחמד ככל שתרצו, למרות עברו הטראגי – ויש שיאמרו המפוקפק משהו – בקרב בני בראנדיבאק המשונים שמעבר לנהר. אנחנו מתוודעים אליו קצת יותר לאחר מכן, כאשר דודו, בילבו, עוזב ומשאיר ברשותו של פרודו מעטפה ובה מספר מסמכים וטבעת זהב אחת קטנה. במשך השנים שלאחר מכן אנו יודעים שבאופן מאוד לא הוביטי הוא מנסה להקשיב לחדשות על המתרחש בעולם ומטייל הרבה בפלך, ומדבר עם גנדאלף כשזה בא לבקר, אבל פרט לכך חייו שגרתיים למדי. כך חולפות להן שבע-עשרה שנה עד לביקור הגורלי של גנדאלף בו הוא מגלה לפרודו שהוא זכה בלוטו של טבעות הכוח, והטבעת שברשותו היא הטבעת האחת שסאורון מחפש, ואוי ואבוי אם תפול לידיו. כמו כן גנדאלף רומז לפרודו שהטבעת לא הגיעה אליו במקרה ושיש כוח שהביא את הטבעת לידיו.

איך פרודו מגיב לידיעה המרעישה? הוא מאוד נרעש, כמובן.

'אפילו כך', אמר פרודו, 'אפילו לא יכול בילבו להרוג את גולום, מי יתן ולא נמצאה או הופקדה בידי! למה הנחת לי להחזיק בה? למה לא גרמת לי להשליכה מידי או להשמידה?' (חבורת הטבעת, עמוד 69):

הוא מתרעם על מר גורלו. בתחילה הוא עוד חושב שניתן להשמיד את הטבעת באמצעים קונבנציונלים:

אך אני משער שאפשר לרקע אותה בפטיש, או להתיכה (שם, שם).

לאחר שגנדאלף מסביר לו שזה לא אפשרי ושהדרך היחידה לעשות זאת היא בהר האבדון הוא מביע נכונות להשמיד אותה אבל עדיין חושב שהמשימה גדולה על מידותיו ועדיף שמישהו אחר יעשה את זה:

'יש את נפשי להשמידה!' קרא פרודו. 'או על כל פנים רוצה אני בהשמדתה. לא נוצרתי לעלילות גבורה. לוואי ולא ראיתי מעולם את הטבעת! מדוע באה לידי? מדוע נבחרתי?'
(שם, עמוד 70)

ומנסה להציע את הטבעת לגנדאלף. לאחר שגנדאלף מסרב, ופרודו מבין שהוא "תקוע" עם הטבעת הזו, הוא מחליט לשאת אותה – ויקרה לו מה שיקרה – וליתר ביטחון לעזוב את הפלך, מאחר ובנוכחותו שם הוא מסכן אותו. החלק האחרון בדיון תופס את רובו של עמוד 71.

חדור ברגשות פטריוטיים פרודו יוצא למסע מסוכן, שהוא לא מאמין שיחזור ממנו אי פעם. אבל הוא לא יוצא מייד. הוא ממתין: לאות מגנדאלף, לבוא הסתיו, לכניסתו לתוקף של הסכם המכירה של מעון באג לידי לובליה סאקוויל-באגינס. רק ברגע האחרון, כשממש אין ברירה, כשגנדאלף לא בא ואפילו לא שולח מכתב, הוא יוצא סוף כל סוף לדרכו, שניה לפני שפרש שחור מתדפק לו על הדלת.

אנחנו נתקלים כאן בדחיינות של פרודו, או לפחות, בקושי שלו לקבל החלטות והעדפה שאחרים יקבלו אותן עבורו. לאורך המסע הארוך בארצות השממה הוא מעדיף להסתמך על הדרכתם של גנדאלף ואראגורן; בריוונדל הוא בקושי מסתכל במפות, וכל עוד יש לו ברירה, מעדיף שההובלה תיפול על מישהו אחר; הוא אפילו מציע את הטבעת לגנדאלף, לאראגורן ולגלדריאל (שמסרבים כולם לקחת אותה). הוא שמח לדחות את ההכרעה בין הגדה המזרחית של האנדואין לבין המערבית עד לרגע האחרון – למרות שהוא יודע מה הדרך בה עליו ללכת ובורומיר לא יכול לשכנע אותו לבחור בדרך אחרת.

בחלק מהמקרים הללו הדחיינות של פרודו משרתת מטרה חיובית: למשל להשקיט עימותים וסוג של התמרדות בתוך החבורה, כאשר היא עמדה בצומת דרכים בין הליכה ישר אל תוך הצל לבין דרך שלכאורה פחות אפלה אבל מסוכנת בהרבה. דוגמא נוספת היא בארגיון, כשגנדאלף מתקשה לשכנע את החבורה ללכת בעקבותיו למוריה, ופרודו "קונה זמן" ומבקש מכולם להמתין עד הבוקר:

לבסוף פתח פרודו ואמר: 'אין את נפשי ללכת שמה,' אמר, 'ואין את נפשי להמרות את פי גנדאלף. אני מבקש שלא נערוך עתה הצבעה ונשאיר לנו שהות של לילה. גאנדאלף עשוי להצליח באיסוף-קולות באורו של בוקר יותר מבצינה האפילה הזו. איך מייללת הרוח!' (חבורת הטבעת, עמ' 307).

הרוח, כמובן, מייללת בקולם של הזאבים, שמשלימים את מלאכת השכנוע. אותו הדבר מתרחש גם בפארת גלן; כאשר הרוחות מתלהטות ובני החבורה מתקשים להגיע להחלטה פרודו מבקש זמן ללכת ולחשוב:

פרודו לא השיב מיד. לבסוף פתח בדיבור איטי: 'יודע אני שהשעה דוחקת, ואף-על-פי-כן לא אוכל לבחור. כבדה עלי המעמסה. תנו לי עוד שעה ואדבר. הניחו לי להיות לבדי!' (חבורת הטבעת, עמ' 407).

בעקבות העימות עם בורומיר הוא מחליט ללכת לבדו, וחומק ברגע האחרון לפני שהאורקים תוקפים את החבורה. צריך, עם זאת, לציין ששני המקרים הללו הסתיימו בהתקפה על החבורה, ובמקרה השני כמעט באסון, כשהאויבים פיספסו את פרודו ברגעים מועטים.

כדאי גם לשים לב לכך שסיבת הדחייה אינה שפרודו אינו יודע איזו החלטה עליו לקבל, אלא שקשה לו לעשות אותה עד שהיא כמעט ומתקבלת עבורו. הוא יודע, למרות חששותיו, שזה לא רעיון טוב להמרות את פיו של גנדאלף, ויודע שהליכה למינאס טירית לא תקרב אותו להשלמת המשימה, כפי שסאם אומר אחר-כך לחבורה אין הוא מהסס בבחירת כיוון הדרך. מובן שלא! מה תועיל לו מינאס טירית? (חבורת הטבעת, עמ' 414).
כשפרודו מקבל החלטה זו בדרך כלל ההחלטה הנכונה. הכוונה כאן היא לא רק להחלטה לקחת את הטבעת הרחק מהפלך – הוא מצליח לחמוק מהפרשים השחורים בתוך הפלך, וגם אחר-כך כשהוא בוחר לצאת דרך היער העתיק. הוא סומך על הצעדן, בסופו של דבר, ואפילו מצליח לנווט באמין מואיל (ונראה שהוא מוצלח יותר מסאם בטיפוס על צוקים, אם כי לא ברור איפה הוא למד את זה).

אז מהיכן באה הפסיביות הזו? קודם כל, פרודו אמנם חכם, ובכל זאת הידע שלו מוגבל למדי ובהרבה מקרים הוא זקוק לעזרה. זה גם מתוך צניעות: גם גדולים וחכמים ממנו כמו אראגורן ובמידה מסויימת גנדאלף לא רוצים להתבלט ולהנהיג. הייתי אומר שאצל אראגורן, שאנו יודעים שנועד למלוכה, זה אפילו קצת צורם. פרודו, לעומת זאת, הוא בסך הכל הוביט קטן בעולם גדול ודי עוין. ויותר מכל, לדעתי, הדבר מדגיש את הניגוד בין גודל המשימה שנפלה על פרודו, ועוצמת הכוחות שאיתם הוא נאלץ להתמודד, לבין העובדה שפרודו הוא לא גיבור או לוחם גדול, וכך להראות לנו את הקשיים הפיסיים והפסיכולוגיים איתם עליו להתמודד.

אבל לפני שאגיע לקשיים הפסיכולוגיים יש לפרודו כמה נקודות חוזק שבעיני ראויות לציון משום שגם הן חלק ממה שעושה את הדמות הזו לאהובה עליי כל כך. לפרודו יש כישרון לדבר עם הבריות השונות בארץ התיכונה – אם זה גילדור או גולדברי, גלאדריאל, פאראמיר או אפילו גולום. הוא יודע כיצד לדבר אליהם, לפעמים בשפתם, ומסוגל לזכות בחיבתם ולפעמים אף לגייס את עזרתם. אמנם גם הוביטים אחרים שנתקלנו בהם, למשל בילבו, מרי ואף פיפין, ניחנו בתכונה כזו ולפעמים השגיהם אף יותר מרשימים משל פרודו. בילבו, אחרי הכל, התמודד עם דרקון וניסה למנוע מלחמה; מרי ופיפין ניחשו היטב את הלך מחשבתו של גרישנאך וניצלו זאת כדי להשתחרר מהשבי, ולאחר מכן התחבבו על האנטים ורכשו לעצמם חברים ברוהאן ובמינאס טירית. לעומתם, פרודו אילף את סמיאגול ושרד חקירה על ידי פאראמיר. עם זאת, הדבר הבולט בשיחות שמנהל פרודו מול אלו שמנהלים ההוביטים האחרים הוא ההשכלה שלו והנימוסים שלו. הוא מכיר את סגנון הדיבור הראוי ולפעמים אפילו את השפה הנכונה (כמו עם גילדור ואנשיו). כל ההוביטים נסמכים במידה כזו או אחרת על כישוריהם המילוליים והחברתיים, אבל בדרך כלל הבדל הסגנון ביניהם לבין בני השיח שלהם בולט למדי. רן בר-זיק כתב לא מעט על ההבדל בין הסגנון המודרני של ההוביטים לעולם האפי בו הם פועלים (למשל על טיריון ובילבו ו-טורין ופרודו). פרודו הוא אולי הוביט "מודרני" אבל הוא, בניגוד להוביטים האחרים, מכיר גם את העולם האפי ויודע לפעול בו ולדבר בשפתו.

התכונה הבאה שאני רוצה לציין היא הנחישות של פרודו. לא מדובר על אופטימיות. פרודו לאורך כל הדרך לא מאמין ביכולתו להגיע להר האש (ועל אחת כמה וכמה לחזור חזרה). הוא אומר כך לסאם באמין מואיל:

אם גזירה היא שעלי להגיע לאותו גוש צללים מרוחק, מצוא תימצא הדרך. אך מי יורנה לי? הטוב או הרע? סיכויי ההצלחה שלנו היו תלויים במהירות. ככל שאנו מתעכבים כן גדל יתרון האויב. והנה אני תקוע כאן. כלום המגדל האפל הוא המכוון את צעדינו? כל בחירותי נמצאו מוטעות. (שני המגדלים, עמ' 192)

ובביצות המתות:

אם זו-האחת תיזרק לאש ואנו נימצא בקרבת-מקום? שואל אני אותך, סאם, האמנם עוד × ×”×™×” זקוקים ללחם? אני סבור שלא. אם נצליח לכוף רגלינו שיישאונו עד הר האבדון, – דיינו. אני מתחיל להרגיש שאף ×–×” הוא למעלה מכוחותינו. (שם, עמ' 212).

הוא מקווה שהצידה תספיק לדרך הלוך, ויודע שלא תספיק ליותר מכך. הוא לא יודע איך לצלוח את האמין מואיל, הוא לא יודע איך ייכנס למורדור (לא שמישהו יכול היה לומר לו), הוא יודע שהמשימה הזו גדולה עליו בכמה וכמה סדרי גודל – ובכל זאת הוא ממשיך ומנסה, שלב אחר שלב, צעד אחר צעד. בסופו של דבר, בתוך מורדור, המאבק נגד הייאוש כבר נעשה קשה מנשוא, ורק בזכות הנחישות והאופטימיות של סאם מצליח פרודו להגיע לסוף המסע, אבל זה קורה רק כשפרודו מגיע לסוף המסע ונטל הטבעת גובר. דווקא באמין מואיל סאם הוא זה שמתייאש מההליכה במעגלים ופרודו איכשהו מעודד אותו. פרודו לאורך רוב המסע נחוש להמשיך ויודע שאין ברירה, כפי שהוא אמר בארגיון הרבה לפני כן:

אך כיצד אוכל לחזור בלי בושת-פנים – אלא אם כן הובסנו וכלו כל הקיצים?" (חבורת הטבעת, עמ' 305).

הוא חייב להמשיך כי לעצור פירושו כישלון ודאי.

נקודות השבירה של פרודו ומה הן מלמדות אותנו

הדוגמאות לנחישותו של פרודו לקוחות בעיקר מחלק המסע שבין ריוונדל לגבולות מורדור, וזה לא במקרה. כשהתחלתי לכתוב את ההרצאה התוכנית שלי היתה להתמקד בעיקר בנקודות החולשה של פרודו – המקומות שבהם הוא כשל ונפגע: גבעת הרוחות, שם נכנע ללחצם של רפאי הטבעת, ענד את הטבעת ונדקר; מערת שילוב, בה איבד את הכרתו ונפל בשבי האורקים; והסאמאת נאור, בו לקח לעצמו את הטבעת לאחר שכרע תחת הנטל הבלתי-אפשרי. ההשראה לכך הגיעה מתוך הרצאתה של נבט טחנאי על דנטה וטולקין שהתפרסמה לפני מספר חודשים באתר נומנור (התופת של טולקין), ובפרט מההתייחסות שבה לחטאים שהחשיפה אליהם הקשתה על דנטה.
הכוונה שלי היתה לעשות דבר דומה עם מסעו של פרודו, ולראות מה ניתן ללמוד מכך. אולם תוך כדי הכתיבה נתקלתי בבעיה שהפריעה לתוכנית הראשונית שלי: בכל הנקודות הללו פרודו לא היה עצמו.

הדוגמה הברורה ביותר היא בסאמאת נאור, חדרי האש שעל הר האבדון. כל אחד היה נכשל בנקודה הזו, היכן שהטבעת בשיא כוחה וכל הכוחות האחרים בטלים. פרודו בנקודה הזו הוא תחת שלטונה של הטבעת – אבל לא בגלל מאפיין של אישיותו, אלא בגלל עצמת הכח שעימו נגזר עליו להתמודד. עם זאת, גם הנקודות האחרות לא הניבו תוצאות טובות יותר:
בגבעת הרוחות נראה שהגורם המרכזי היה לחץ חיצוני שהביא אותו לענוד את הטבעת וכמעט הביא לאסון. דבר דומה קרה לו קודם לכן בברי וליד עץ הערבה ביער העתיק; לעומת זאת, במצבים אחרים, בפלך ובכוך הקבורה, פרודו עמד בפיתוי. לאחר התקרית בגבעת הרוחות נראה שהוא למד את הלקח, אבל היו מספר מקרים שבהם כמעט נכשל: באמון הין ענד את הטבעת והיה בלב מאבק בין קולות שונים (בדיעבד אנו יודעים שאלו היו גנדאלף מצד אחד, וסאורון, או הטבעת עצמה, מצד שני). בביצות המתות וליד מינאס מורגול פרודו מצא את עצמו נמשך אל המקומות שנאמר לו להמנע מהם: הפנים המתות בביצות, והגשר למינאס מורגול (ובשני המקרים גולום מסייע לו). בכל זאת, קשה לומר אם הדבר מאפיין את פרודו. לפעמים הוא עומד בלחץ טוב יותר, לפעמים פחות, לפעמים היה צריך התערבות חיצונית. ובכל מקרה, גם כאן, בהתחשב במה שהיה עליו להתמודד עמו, ובהתחשב בכוחה העצום של הטבעת, שהוא בעצם כוחו של סאורון – מיא ולא אחד הפחותים שבהם – קשה לומר שמדובר במאפיין של ממש.

המקרה השלישי, הנקודה המסוכנת ביותר פרט להר האבדון, הוא אולי התמוה ביותר. מדובר, כמובן, במערת שילוב, שם פרודו נפגע קשה ומאבד את הכרתו. אלמלא תושייתו ונאמנותו של סאם המשימה היתה נכשלת. הנפילה של פרודו במערת שילוב נבעה מטעות גורלית של פרודו, שרץ אל האויר שבחוץ מבלי להזהר ומבלי לחשוב ונפל למארב שטמנה לו שילוב. אלא שההתנהגות שלו בנקודה הזו היתה מאוד לא אופיינית לו, שהרי פרודו הוא בדרך כלל הוביט זהיר למדי. הוא נוטה לקבל את ההחלטות הנכונות ברוב המקרים, ופסיביות מאפיינת אותו הרבה יותר מפזיזות. לפיכך, אין הרבה מקרים שבהם הוא מתנהג בחוסר זהירות, וכשזה כבר קורה הדבר מיוחס בדרך כלל להשפעה חיצונית, כפי שראינו קודם (אם כי ייתכן שזה דווקא משתלב עם המשיכה שלו לפנים המתות בביצות). הנקודה הזו הקשתה עליי במיוחד, וטרם מצאתי לה פיתרון מספק. ייתכן שאין פיתרון כזה, מעבר לחשכה, לצחנה ולתחושת הסכנה שבמערה, בנוסף לעובדה שמבחינה חוץ-סיפורית, בנקודה זו טולקין התכוון שפרודו יאבד את הכרתו, גם אם הדבר דרש התנהגות לא-אופיינית מצד פרודו.

עם זאת, החשיבות של הנקודות הללו שונה לגמרי. מעבר לחשיבות שלהן לצורך התפתחות העלילה, ולכדי להבהיר לקוראים עד כמה המישמה מסוכנת (ולמעשה בלתי אפשרית), יש להן חשיבות גם במסגרת ההתפתחות שעוברת דמותו של פרודו בסיפור. אלה שתי נקודות מפנה שעובר פרודו:

גבעת הרוחות, על אף שהייתה אירוע טראומטי עבור פרודו, השאירה אותו מחוזק. חושיו מתחדדים, הוא נעשה מחובר יותר אל עולם הרוחות ומסוגל לחוש ולזהות את נוכחותם של הנאזגול ולא רק האימה שהם משרים. כשפרודו מגיע ללותלוריין הוא מסוגל להבין את מחשבותיה של גלדריאל ולראות את הטבעת שהיא עונדת. אין לי ספק שגם לנשיאת הטבעת מספר חודשים עד אז היתה חשיבות, ושמדובר בתהליך, אבל גם נראה לי ברור למדי שאם עד גבעת הרוחות פרודו הוא הוביט כמו שאר ההוביטים, אולי משכיל יותר – ושפרט לעובדה שהוא זה שנושא את הטבעת הוא שווה לגמרי לאחרים (או לפחות למרי ופיפין) – הרי שמאותו רגע (ועוד יותר מזה לאחר שלקח על עצמו את המשימה בריוונדל) הוא שונה מהם. הוא נעשה נושא הטבעת. פרודו שאחרי גבעת הרוחות ומועצת אלרונד נעשה הדמות הנחושה והקודרת שראינו קודם.

להבדיל מגבעת הרוחות, מערת שילוב היא נקודה של שבירה לקראת המסע במורדור, ובסופו של דבר ההכרעה (תרתי משמע) בהר האבדון. זו למעשה הנקודה שבה סאם עובר לקדמת הבמה ומתבסס לא רק כגיבור בפני עצמו אלא כמי שיש הרואים בו את הגיבור האמיתי של היצירה. עד לנקודה זו פרודו מוביל ומנהיג, מקבל החלטות ונושא ונותן. במורדור ,היכן שכוחו של סאורון וכוחה של הטבעת גדולים, פרודו הולך ודוהה, ונעשה תלוי בסאם שימשוך אותו הלאה. תוך כדי המסע פרודו מפתח גם את ה"פציפיזם" שלו – שאינו פציפיזם אידאולוגי אלא סלידה אישית מכלי נשק ואלימות – וכאן אחרוג ואצטט מתוך מכתב שכתב טולקין לאמי רונלד:

נקודה אחת, יחסו של פרודו לכלי נשק היה אישי, הוא לא היה פציפיסט במונחים מודרניים. הוא היה, כמובן, מבועת מהאפשרות של מלחמת אזרחים בין ההוביטים; אבל הוא גם (אני סבור) הגיע למסקנה שלחימה פיזית היא בסופו של דבר פחות אפקטיבית מכפי שרוב האנשים (הטובים) סבורים. (מכתב מספר 195 מתוך ספר המכתבים של ג' ר ר טולקין, עמ' 255, תרגום שלי).

לאחר הר האבדון פרודו מפתח מספר תסמינים שהושוו בעבר, בהרצאה של ארזה סטימצקי לפני מספר שנים, לתסמינים המוכרים (בימינו) של עקה פוסט-טראומטית – ואולי לא במקרה הימים שבהם פרודו חולה, שנה אחרי שנה (לפחות עד שהוא מפליג למערב, כך שאלה לא הרבה שנים), הם ימי השנה למערת שילוב ולהשמדת הטבעת. אלה הנקודות שבהן במובן מסויים ההתפתחות של פרודו החלה לנוע מטה, אם כי במובנים אחרים (וזה אחד הדברים המיוחדים בפרודו) היא המשיכה לעלות.

וכאן אנחנו מגיעים למה שעושה את הסיפור של פרודו כל כך מיוחד בעיני. פרודו, כשאר ההוביטים, לא מתחיל כגיבור. יש שיקראו לו "גיבור מודרני" – רן בר-זיק העביר על הנושא מספר הרצאות ולפחות מאמר אחד בנומנור, המשווה בין פרודו לטורין (טורין ופרודו, ר' לעיל), עוסק בכך. יש שאפילו יאמרו שפרודו הוא סוג של "אנטי גיבור", אם כי נראה לי שזה מותח מעט את ההגדרה. אולם בניגוד להוביטים האחרים בחבורה, או לבילבו בההוביט, פרודו לא סתם יוצא להרפתקה שממנה הוא חוזר הוביט שלם ובוגר יותר, עם סט של חוויות וגם קצת זהב, מזכרות וקשרים בארצות רחוקות. על פרודו נופלת משימה שגדולה על מידותיו בכמה וכמה סדרי גודל. המשימה הזו מציבה אותו בשורה אחת עם הגיבורים הגדולים מימי קדם: ברן, הורין, טורין וכיוצא באלה. זוהי משימה גורלית וחסרת-סיכוי שנופלת עליו כרעם ביום בהיר ומותירה אותו אצילי וחכם יותר, אבל גם שבור ומצולק.

אני לא מזלזל בהישגים של ההוביטים האחרים – זה לא עניין של מה בכך לעמוד מול דרקון, וגם לא מול המלך המכשף. סאם ליווה את פרודו כל הדרך להר האבדון. אלא שעבור כל אחד מהם זו היתה משימה שלקח מרצון: בילבו לא תפס את סמוג כאיום עליו לפני שיצא למסע; פיפין ומרי יכלו בהזדמנויות שונות להשאר מאחור; גורלו של סאם אמנם נקשר בזה של פרודו, ובשלב האחרון של המסע נופל עליו נטל לא קטן (ולכן הוא זוכה לבסוף להפליג למערב), אבל גם הוא בסופו של דבר רואה את המסע (לפחות בתחילתו) כסוג של הרפתקה. לגבי פרודו המצב שונה, כפי שהוא אומר לגנדאלף במעון-באג:

לא אחת השתעשעתי במחשבה שאלך מכאן, אך הדבר הצטייר בעיני כחופשת-חג, כשרשרת הרפתקאות כמו אלו של בילבו ואפילו טובות מהן, וסוף-דבר הכל בא על מקומו בשלום. אך עתה אחיה כמי שיוצא לגלות, בורח מסכנה אל סכנה ומושכה אחריו. ואני משער שעלי ללכת לבדי אם אקבל עלי שליחות זו, להציל את הפלך. קטונתי בעיני עצמי, כמו נעקרתי משורש – כמו הגעתי לסף היאוש. כה חזק האויב, וכה נורא! (חבורת הטבעת, עמוד 71).

מדובר בניסוי קשה ואכזרי שלוקח את פרודו מעבר לגבול יכולותיו ומעמיד אותו, הוביט פשוט מן הפלך, בפני משימה שאיש לא יכול לעמוד בה (אם כי דווקא להוביטים יש יתרון במשימה שכזו, ואילו גדולים מהם היו נופלים עוד קודם).

אני מוצא בניסוי הזה אמירה מעניינת. במקרים רבים בסיפורים ההרפתקה והמסע נתפסים כדבר חיובי, שבעקבותיו הדמות מתבגרת, מתחזקת, מתפתחת ולומדת. גם אם בתחילת המסע הסכנות נראות גדולות על מידותיה, הרי שעד סופו הדמות מצליחה להתגבר על כל הקשיים. אבל בחיים זה לא תמיד ככה – לפעמים אנשים נקלעים לסיטואציות שמעל לכוחם, או אפילו מעל לכח הסבל האנושי, ופשוט נשברים. אני לא יודע אם זו הייתה ההשפעה, אבל קשה שלא לחשוב על החייל הפשוט המוצא את עצמו, לפעמים בעל-כורחו, עומד מול הקשיים האל-אנושיים שמעמידה בפניו המלחמה, ועל הצלקות שהיא עלולה להותיר בגופו ובנפשו. טולקין, שהיה קתולי אדוק, התייחס לזה מזווית נוצרית כפרשנות על השורה מתוך התפילה המכונה תפילת האדון: ואל תביאנו לידי פיתוי אלא הושיענו מרע. (וראו מכתב 181, עמוד 233 בספר המכתבים של ג' ר ר טולקין, תרגום מאת יובל כפיר )

התייחסות לביקורת על דמותו של פרודו

לקראת סיום אתייחס לכמה ביקורות על דמותו של פרודו שעלו בעבר, ושבעיני אינן מדוייקות או משהן פספסות את הנקודה (אם כי אין צורך לציין שהן נקודות מבט לגיטימיות). אלה הולכות בשני כיוונים מנוגדים:

מצד אחד יש התייחסות אל פרודו כאל "קדוש" מרוחק ובלתי ניתן להבנה. אני חושב שפרשנות כזו מחטיאה את המטרה, הן משום שהיא מתעלמת מחולשותיו של פרודו, שלא לדבר על נקודות השבירה והכישלון שלו (אם כי ניתן לראות בהם סוג של קורבן), והן משום שרוב בחירותיו של פרודו (עד כמה שהוא בוחר, וגם הפסיביות שלו יכולה להצביע על כך שלא מדובר על דמות מופת) הן אמנם חכמות והגיוניות אבל לא מדובר על החלטות שבלתי-סביר שאדם מן השורה יקבל. החריג העיקרי הוא הרחמים על גולום, וגם כאן בילבו הקדים אותו בסיטואציה מלחיצה יותר ובלי הדרכה קודמת מגנדאלף. חריג אחר הוא היחס שלו לסארומאן בסוף המסע; לגבי כך אומר שאכן נכון שאחת ההשפעות של המסע הוא הפיכתו של פרודו לאצילי יותר, אבל זה בא ממש ממש בסוף הדרך, ומלווה בשבירה של פרודו.

מצד שני, יש המתמקדים דווקא בפסיביות של פרודו ורואים אותו כדמות חלשה, עד כדי הפיכת סאם לגיבור במקומו. כמו הגישה הקודמת, גם לזו יש אמנם במה להאחז, אבל גם היא מפספסת את החוכמה של פרודו, שבזכותה הגיעו הוא וחבריו בבטחה עד ברי (שם הצטרף אליהם הצעדן), ושבזכותה מצאו פרודו וסאם את דרכם באמין מואיל והגיעו עד מורדור – וגם בתוך מורדור, רוב הזמן פרודו מצא דרך. הגישה הזו מפספסת גם את נחישותו של פרודו, ואת ההרואיות השקטה שגורמת לו לעזוב ראשית את ביתו הנעים ולאחר מכן את הגנתם ותמיכתם של חבריו, ולצאת למסע חסר-סיכוי. אכן, פרודו נשבר לקראת הסוף, ונותר מרוסק לאחר המסע. ניתן גם להתווכח עד כמה הסוף שלו, בו הפליג למערב, היה למעשה סוף טוב. את הגדילה שלו ואת האצילות שלו הוא רכש במחיר כבד מאוד, עד כדי כך שלא יכול היה להנות מהן, אך בכל זאת אין להכחיש שהוא גדל והתפתח.

נראה לי שעכשיו אני יכול להסביר טוב יותר למה אני כל כך אוהב את הדמות של פרודו, וכיצד אני חושב שניתן להזדהות איתו. מדובר, לדעתי, בגיבור החנון האולטימטיבי, ג'נטלהוביט משכיל שכוחו אינו בלחימה: הוא לא גיבור מהולל, לא פורץ מדופלם, אין לו שום יכולת מיוחדת פרט להבנה שלו שאין ברירה, לרצון שלו להגן על חבריו, על ארצו ועל העולם, ולנחישות שלו לסיים את המשימה שהתחיל אף שהוא יודע שהיא בלתי-אפשרית, ומודע לאפשרות שייאלץ להקריב את חייו. הוא לא עושה את זה בשביל ההרפתקה, לא בשביל כסף, לא בשביל לזכות בבחורה, ואפילו לא בשביל להרשים חבורה של גמדים נרגנים – והוא מצליח יותר ממה שגדולים וחזקים ממנו היו מסוגלים. הוא הוביט פשוט, אבל כזה שמכיר את העולם שבחוץ. הוא קצת כמו חובב פנטסיה שפתאום מגלה שזו המציאות ועם זה הוא צריך להתמודד; קצת כמו חייל שמקבל צו גיוס ומוצא את עצמו בחזית. אני בעיקר מעריך את היכולת שלו להתמודד עם המאורעות שנוחתים עליו ולהמשיך, לא מתוך מחשבה אופטימית שהדברים יסתדרו, אלא למרות שהוא רואה את המצב בצורה ריאלית ומפוכחת ובכל זאת בוחר לעשות את הדבר הנכון. כפי שאמרתי קודם, אני סבור שדווקא בעובדה שהסיפור עבורו לא נגמר טוב, שהוא נשבר ונותר פגוע, יש לקח חשוב. חלק מהחוכמה היא גם לדעת שלא צריך בהכרח לחפש הרפתקאות, ולצד זאת לדעת להתמודד איתן כשצריך, כשאין ברירה.

ביבליוגרפיה

ברצוני להודות לאחותי, יעל בן-ישראל, על עזרתה בהגהת המאמר