מכתב מספר 246

[תשובה להערה של קוראת לגבי כשלונו של פרודו לוותר על הטבעת בבקע הדין] מעטים מאד (למעשה עד כמה שזה נוגע למכתבים רק את ועוד אחד) הבחינו או העירו על 'כשלונו' של פרודו. זו נקודה חשובה מאד. מנקודת מבטו של המספר המאורעות בהר הדין נובעים בפשטות מההגיון של הסיפור עד לאותו זמן. הם לא נבנו בכוונה תחילה ולא נצפו מראש עד אשר ארעו. אבל, דבר ראשון, התברר לבסוף שפרודו אחרי כל מה שקרה אינו מסוגל להשמיד את הטבעת מרצונו. כשאני מהרהר על הפתרון לאחר מעשה (פשוט כמאורע) אני מרגיש שהוא מרכזי לכל "התיאוריה" של אצילות וגבורה אמיתיות אשר מוצגת שם. פרודו אכן "נכשל" כגיבור, כפי שזה נתפס על ידי פשוטי הרוח: הוא לא החזיק מעמד עד הסוף; הוא נכנע, נסוג. איני אומר "פשוטי רוח" בבוז: לעיתים תכופות הם רואים בבהירות את האמת הפשוטה והאידיאל העליון שאליו יש לכוון את המאמצים, אפילו אם הוא בלתי מושג. אך עם זאת חולשתם היא כפולה. הם אינם משיגים את המורכבות של כל מצב הנתון בזמן, שבו האידיאל לכוד. הם נוטים לשכוח את היסוד המוזר הקיים בעולם שאנו מכנים רחמים או חמלה, שגם הוא דרישה עליונה בשיפוט מוסרי (כיוון שהוא נוכח בטבע האלוהי). ביישומו הגבוה ביותר הוא שייך לאלוהים. עבור שופטים מוגבלים בעלי ידע בלתי מושלם הוא מוכרח להוביל לשימוש בשני סולמות שונים של "מוסר". לעצמנו עלינו להציג את האידיאל העליון ללא פשרות, שכן אין אנו יודעים את גבול הכוח (+האצילות) הטבעית שלנו עצמנו, ואם לא נכוון מעלה-מעלה אנו בוודאי נכשל מלהגיע אל המיטב שיכולנו להשיג. כלפי אחרים, בכל מקרה שאנו יודעים עליו מספיק בשביל לחרוץ משפט, עלינו להשתמש בקנה מידה שנתמתן על ידי 'רחמים': זאת אומרת, כיוון שאנו יכולים לעשות כן ביושר בלי הדעה הקדומה הבלתי נמנעת שבשיפוט כלפי עצמנו, עלינו להעריך את גבולות כוחו של האחר ולשקול זאת כנגד העוצמה של נסיבות מסוימות. איני חושב שכשלונו של פרודו היה כשלון מוסרי. ברגע האחרון הלחץ של הטבעת יגיע למקסימום שלו – שבלתי אפשרי, הייתי צריך לומר, לאף אחד לעמוד בו, בוודאי שלא אחרי בעלות ארוכה, חודשים של עינוי הולך וגובר, ובמצב של רעב ותשישות. פרודו עשה מה שהיה ביכולתו, וכילה את עצמו לחלוטין (כמכשיר של ההשגחה) ויצר מצב שבו מטרת שליחותו יכלה להתמלא. ענוותו (שבה התחיל) וסבלותיו קיבלו את גמולם הצודק באות הכבוד הגבוה ביותר; ומנהג הסבלנות והרחמים שנהג בגולום הרוויח לו רחמים; הכשלון שלו בא על תיקונו. אנחנו בריות מוגבלות עם סייגים מוחלטים על עוצמת מבנה הרוח-גוף שלנו הן בפעולה והן בסיבולת. כשלון מוסרי, ניתן להכריז עליו, אני סבור, רק כאשר המאמץ או הסיבולת של האדם אינם מגיעים לגבולותיו, והאשמה פוחתת ככל שמתקרבים לגבול זה. ובכל אופן, אני חושב שאפשר להבחין בהיסטוריה ובניסיון אישי שאנשים מסוימים כאילו ממוקמים בעמדות "הקרבה": מצבים או משימות אשר דורשים עבור פתרונם המושלם כוחות שמעבר לגבול המוחלט שלהם, ואפילו מעבר לכל גבול אפשרי עבור יצור גשמי בעולם הפיזי – שבו הגוף עלול להיות מושמד, או שיוטל בו מום כזה שמשפיע על הרוח ועל הרצון. השיפוט לגבי כל מקרה כזה צריך להיות תלוי במניעים ובנטייה שבהם פתח, וצריך לשקול את פעולותיו כנגד היכולת המרבית של כוחותיו, לאורך כל הדרך עד למה שהתגלה כנקודת השבירה. פרודו נטל על עצמו את שליחותו מתוך אהבה – להציל את העולם שהכיר מאסון על חשבון עצמו, אם יוכל; וכן גם בענווה גמורה, בהכירו כי כוחותיו לחלוטין בלתי מספיקים למשימה. החוזה האמיתי שלו היה רק לעשות ככל יכולתו, לנסות למצוא דרך, וללכת לאורך אותה דרך רחוק ככל שיאפשרו לו כוחות הנפש והגוף שלו. הוא עשה כן. איני, כשלעצמי, רואה ששבירת רוחו ורצונו תחת לחץ שטני לאחר עינויים מהווה כשלון מוסרי יותר מאשר היתה מהווה שבירה של גופו אילו היה – נגיד, נחנק ע"י גולום, או נמחץ תחת סלע נופל. זה כמדומה היה השיפוט של גאנדאלף ואראגורן וכל מי שלמד את הסיפור המלא של מסעו. בוודאי שפרודו לא יסתיר דבר! אבל מה שפרודו עצמו חש לגבי המאורעות הוא עניין שונה לגמרי. בתחילה דומה שאין לו כל תחושת אשמה (III 224-5); הוא שב אל השפיות והשלווה. אבל אז הוא חשב שהוא נתן את חייו כקורבן: הוא ציפה למות תוך זמן קצר מאד. אבל הוא לא מת, וניתן לראות איך האי-שקט צומח בתוכו. ארוון היתה הראשונה להבחין בסימנים, ונתנה לו את התכשיט שלה לנחמו, וחשבה על דרך לרפא אותו. לאט לאט הוא דוהה "אל מחוץ לתמונה", אומר ועושה פחות ופחות. אני חושב שברור בדיעבד לקורא הקשוב שכאשר באו עליו הזמנים האפלים שלו ועלתה לתודעתו כי "נפצעתי בדקירת סכין, ובנשיכה ובמשא ארוך" (III 268) לא היו אלה רק זכרונות מסויטים מאימת העבר שפגעו בו, אלא גם האשמה עצמית חסרת הגיון: הוא ראה את עצמו וכל אשר עשה ככשלון שבור. "אף אם אבוא אל הפלך הוא יהיה שונה, כי אני אהיה שונה." זהו למעשה פיתוי מתוך האפילה, ניצוץ אחרון של גאווה: תשוקה לחזור כ"גיבור", בלתי מסופק להיות רק מכשיר של הטוב. והוא היה מעורב בפיתוי אחר, חשוך יותר, אבל (במובן מסוים) ראוי יותר, שכן יוסבר הדבר ככל שיוסבר, הוא לא השליך את הטבעת כמעשה רצוני: הוא התפתה להתחרט על השמדתה, ולחשוק בה עדיין. "היא הלכה לנצח, והכל מרוקן וחשוך", הוא אמר כשנעור ממחלתו ב- 1420. "האח! יש פצעי שאינם יכולים להרפא בשלמות", אמר גאנדאלף (III 268) – לא בארץ התיכונה. פרודו נשלח או הורשה לעבור מעבר לים כדי שיירפא – אם זה ניתן, בטרם ימות. בסופו של דבר יהיה עליו "לעבור מן העולם": אף בן תמותה לא יכל, או יכול, לשכון לנצח על פני האדמה, או בתוך תחום הזמן. לפיכך הוא הלך הן לכור המצרף והן אל גמולו, למשך זמן מה: תקופה של הירהורים ושל שלווה, ומציאת הבנה אמיתית יותר של מקומו בקטנות ובגדולה, תקופה שיבלה אותה עדיין בתחום הזמן בתוך היופי הטבעי של "ארדה שלא נשחתה", האדמה שלא הוכתמה על ידי הרשע. בילבו הלך גם הוא. ללא ספק כהשלמה של התוכנית המיוחסת לגאנדאלף עצמו. גאנדאלף הגה חיבה גדולה לבילבו, החל מילדותו של ההוביט ואילך. חברתו היתה נחוצה באמת למענו של פרודו – קשה לדמיין הוביט שיהיה מאושר באמת אפילו בגן עדן עלי אדמות בלי חבר בן מינו, ובילבו היה האיש שפרודו אהב יותר מכל. (השווה III 252 שורות 12 עד 21 ו- 263 שורות 1-2). אבל הוא גם נזקק והיה ראוי לחסד בזכות עצמו. הוא נשא עדיין את אותות הטבעת שהיו צריכים להימחות לבסוף: רמז לגאווה ורכושנות אישית. כמובן שהוא היה זקן ודעתו היתה מבולבלת, אבל עדיין היה זה גילוי של "הסימן השחור" כאשר הוא אמר בריבנדל (III 265) "מה היה לה לטבעת שלי, פרודו, אשר לקחת ממני?"; וכאשר הזכירו לו את אשר קרה, תגובתו המיידית היתה: "מה חבל! הייתי רוצה לחזות בה שוב." מה שנוגע לתגמול בעבור סבלו, קשה לחוש שחייו יהיו שלמים ללא חווית "האלפיות הטהורה", וההזדמנות לשמוע את האגדות והסיפורים במלואם, אלה שרסיסיהם עינגו אותו כל כך. זה ברור, כמובן, שהתוכנית תוכננה ואורגנה (על ידי ארוון, גאנדאלף ואחרים) לפני שארוון דיברה. אבל פרודו לא עיכל את זה באופן מיידי; המשמעויות יובנו לאיטן בהתבוננות לאחור. מסע כזה ייראה בתחילה כמשהו שאין בהכרח לפחוד ממנו, ואף כמשהו שיש לצפות לו – כל זמן שאין תאריך יעד והכל ניתן לדחיה. רצונו האמיתי היה הוביטי (ואנושי) רק 'להיות שוב הוא עצמו, ולקבל חזרה את החיים הישנים והמוכרים שהופרעו. כבר במסע חזרה מריבנדל הוא ראה לפתע כי זה לא יהיה אפשרי עבורו. מכאן הקריאה "איפה אמצא אני מנוחה?' הוא ידע את התשובה, וגאנדאלף לא ענה. אשר לבילבו, סביר שפרודו לא הבין בתחילה את כוונתה של ארוון באומרה 'שוב אין לפניו מסע ארוך זולתי אחד. בכל אופן הוא לא קישר את זה אל הנסיבות שלו עצמו. כאשר ארוון דיברה הוא היה עדיין צעיר, טרם מלאו לו 51, ובילבו היה מבוגר ממנו ב- 78 שנים. אבל בריבנדל הוא בא לידי הבנה ברורה יותר של הדברים. השיחות שהתקיימו שם אינן מדווחות, אבל מספיק מתגלה בברכת הפרידה של אלרונד III 267. החל מההתפרצות של המחלה הראשונה (אוק' 5, 3019) פרודו וודאי חשב על 'הפלגה', אם כי עדיין התנגד להחליט בצורה סופית – ללכת עם בילבו, או ללכת בכלל. היה זה ללא ספק אחרי מחלתו החמורה במרץ 3020 שדעתו הוכרעה. סאם אמור להיות חביב ומשעשע. הוא מרגיז קוראים מסוימים, ואפילו גורם להם זעם. אני יכול בהחלט להבין את זה. כל ההוביטים משפיעים עלי בצורה כזו מדי פעם, אם כי אני עדיין מחבב אותם מאד. אבל סאם יכול להיות מאד 'מאתגר'. הוא הוביט יותר ייצוגי מאשר כל אחד אחר שיוצא לנו לראות ממנו הרבה; וכתוצאה מזה יש בו רכיב חזק יותר של אותה איכות שאפילו הוביטים מוצאים לפעמים שקשה לשאתה: מין וולגאריות – ובכך אני לא מתכוון רק 'ארציות' – קוצר-ראייה רוחני הגאה בעצמו, זחיחות הדעת (בדרגות מישתנות) וביטחון עצמי מופרז, ונכונות למדוד ולסכם את כל הדברים מנסיון מוגבל, המושרש בעיקר ב"חוכמה" עממית מנופחת. אנו פוגשים רק הוביטים מיוחדים מקרוב – אלו ששרה עליהם חסד, או שקיבלו מתת: חזיון של יופי, הערכה לדברים אציליים יותר מעצמם, אשר שרויים במלחמה עם קורת הרוח הכפרית שלהם מעצמם. דמיינו את סאם ללא החינוך שקיבל מבילבו וההתלהבות שלו מכל דבר אלפי! לא קשה. משפחת קוטון והזקן הכפרי, כאשר 'הנוסעים' חוזרים הם הצצה מספקת. סאם היה בעל בטחון עצמי מופרז, ועמוק בפנים מעט יהיר; אבל יהירותו הותמרה על ידי מסירותו לפרודו. הוא לא חשב את עצמו לגיבור או אפילו אמיץ, או ראוי להערצה בכל דרך שהיא – מלבד בשירותו ובנאמנותו לאדוניו. היה בזה רכיב (כנראה בלתי נמנע) של גאווה ורכושנות: קשה להוציאו מגדר המסירות של אלה המעניקים שירות כזה. בכל מקרה זה מנע ממנו להבין בצורה מלאה את האדון שאהב, ומללכת בעקבותיו בחינוכו ההדרגתי אל האצילות שבשירות לבלתי אהובים ובתפיסת הטוב שהתנזק בתוך המושחת. הוא בברור לא הבין באופן מלא את מניעיו של פרודו ואת מצוקתו בתקרית שליד הבריכה האסורה. אילו הוא היה מבין טוב יותר את אשר התרחש בין פרודו לגולום, הדברים היו עלולים לקרות אחרת בסוף. לגבי, אולי הרגע הטראגי ביותר בסיפור מגיע ב-II 323 ואילך, כאשר סאם אינו מבחין בשינוי הכולל בנימת הדיבור ובמראה של גולום. 'לא כלום, לא כלום', אמר גולום ברכות. 'אדון נחמד!' חזרתו בתשובה נהרסת וכל חמלתו של פרודו (במובן מסוים) מבוזבזת. מערת שילוב הופכת להיות בלתי נמנעת. זה נובע כמובן מן "ההגיון של הסיפור". סאם לא יכול היה לנהוג אחרת. (הוא אכן הגיע לנקודת הרחמים לבסוף (III 221-222) אבל מבחינתו של גולום היה זה מאוחר מידי). אם היה נוהג כך, מה היה קורה אז? נתיב הכניסה אל מורדור והמאבק להגיע אל הר הדין היו אז שונים, וכך גם הסוף. העניין היה מוסט אל גולום, אני חושב, והמאבק שהיה מתנהל בין חזרתו בתשובה ואהבתו החדשה מצד אחד והטבעת. למרות שהאהבה היתה מתחזקת מידי יום, לא היה ביכולתה ליטול את השליטה מן הטבעת. אני חושב שבאיזושהי דרך מוזרה מעוותת ומעוררת רחמים גולום היה מנסה (אולי לא מתוך תוכנית מודעת) לספק את שתיהן. וודאי הוא שבאיזושהי נקודה לא הרבה לפני הסוף, הוא היה גונב את הטבעת או לוקח אותה בכוח (כפי שהוא עושה בסיפור הקיים). אבל משבאה 'הבעלות' על סיפוקה, אני חושב שאז הוא היה מקריב את עצמו למענו של פרודו, ומשליך את עצמו מרצון אל תהום האש. אני חושב שהתוצאה משיקומו החלקי על ידי אהבה היתה ראייה ברורה יותר כאשר הוא היה תופס שליטה על הטבעת. הוא היה מבין את הרוע של סאורון, ותופס לפתע שאינו יכול להשתמש בטבעת ושאין לו הכוח או שיעור הקומה להחזיק בה כנגד רצונו של סאורון: הדרך היחידה להחזיק בה ולפגוע בסאורון היתה להשמיד את עצמו ואותה גם יחד – ובהרף עין הוא עשוי היה לראות שיהיה בכך גם שירות גדול לפרודו. פרודו בסיפור אכן נוטל את הטבעת וטוען לבעלות עליה, וודאי שגם הוא היה זוכה בראיה ברורה – אבל לא ניתן לו זמן: הוא הותקף מיד על ידי גולום. כאשר סאורון נעשה מודע לתפיסת הטבעת תקוותו האחת היתה בכוחה שלה: שהטוען לבעלות לא יוכל לוותר עליה עד אשר סאורון יספיק לטפל בו. גם פרודו היה אז בוודאי, אם לא היה מותקף, נאלץ לבחור באותה דרך: להשליך את עצמו עם הטבעת אל התהום. אם לא כן הוא היה כמובן נכשל לחלוטין. זוהי בעיה מעניינת: איך סאורון היה נוהג אם הטוען לבעלות היה מתנגד. סאורון שלח מיד את רפאי הטבעת. הם היו באופן טבעי, בסוד העניינים, וכלל לא הוטעו בשאלת הבעלות האמיתית על הטבעת. נושא הטבעת לא יהיה בלתי נראה עבורם, אלא להפך; ועוד יותר פגיע לכלי נשקם. אבל המצב כעת היה שונה מזה שתחת פסגת הרוחות, שם פרודו פעל רק מתוך פחד וביקש (לשווא) אך להשתמש בכוחותיה הצדדיים של הפיכה לבלתי נראה. הוא גדל מאז. האם הם היו חסינים לכוחה אם הוא היה תופס בה ככלי של פיקוד ושליטה? לא לגמרי. אני לא חושב שהם היו תוקפים אותו בכוח, או תופסים אותו או לוקחים אותו בשבי; הם היו מצייתים או מזייפים ציות לכל פקודה מינורית שלו אשר לא הפריעה למשימתם – אשר הוטלה עליהם על ידי סאורון, אשר עדיין, באמצעות תשע טבעותיהם (שבהן החזיק) היתה לו שליטה מרכזית על רצונותיהם. משימה זאת היתה להרחיק את פרודו מן הבקע. מרגע שהוא איבד את היכולת או ההזדמנות להשמיד את הטבעת, לא היה יכול להיות ספק בנוגע לסוף – להוציא עזרה מבחוץ, שהיתה אפשרות קלושה ביותר. פרודו הפך לאישיות שיש להתחשב בה, אבל מסוג מיוחד: בגדילה רוחנית, במקום בהגדלה של כוח פיזי או מנטלי, כוח הרצון שלו היה חזק יותר מאשר היה קודם, אבל עד עתה הוא הופעל בהתנגדות לטבעת, ובהמנעות משימוש בה במטרה להשמידה. הוא היה זקוק לזמן, הרבה זמן, בטרם יוכל לשלוט בטבעת או (מה שבמקרה זה הוא אותו דבר) לפני שהיא תוכל לשלוט בו; לפני שכוח רצונו ויהירותו יגדלו לשיעור כזה שהוא יוכל להשתלט על רצונות אחרים עוינים וגדולים. ואפילו כך, לזמן רב פעולותיו ופקודותיו יצטרכו להיראות לו 'טובים', להיות לטובתם של אחרים מלבד עצמו. המצב בין פרודו והטבעת לבין השמונה ניתן להשוואה למצבו של איש קטן ואמיץ המחזיק בנשק אימתני, העומד אל מול שמונה לוחמי פרא בעלי כוח וזריזות גדולים, וחמושים בחרבות מורעלות. חולשתו של האיש היא בכך שאינו יודע עדיין איך להשתמש בנשקו; ומטבעו ומחינוכו הוא מתנגד לאלימות. חולשתם היא בכך שנשקו של האיש הוא חפץ הממלא אותם פחד כמושא לאימה בכת הדתית שלהם, שהתנתה אותם לנהוג במי שמחזיק בחפץ בהכנעה. אני חושב שהם היו מפגינים 'הכנעה'. הם היו מברכים אותו כ'שר'. בנאומים נאים הם היו משכנעים אותו לעזוב את סאמאת נאור – למשל 'על מנת להשקיף על ממלכתו החדשה, ולראות למרחוק בראייתו החדשה את משכן העוצמה שעתה עליו לתפוס ולהפנות למטרותיו שלו'. מרגע שהוא יצא מהמקום בזמן שהיה מתבונן חלק מהם היו משמידים את הכניסה. פרודו היה כבר עד אז שקוע מדי בתוכניות גדולות של שלטון מתוקן – דומות אך גדולות ורחבות בהרבה מן החזון שפיתה את סאם (III 177) – מכדי לשים לב לכך. אבל אם הוא היה משמר עדיין שריד של שפיות ומבין באופן חלקי את המשמעות של מעשה זה, כך שהוא היה מסרב עתה לבוא עימם לבאראד-דור, הם היו פשוט מחכים. עד אשר סאורון בעצמו היה מגיע. בכל מקרה היה מתחולל עימות בין פרודו וסאורון, אם הטבעת היתה נשארת שלמה. תוצאתו היתה בלתי נמנעת: פרודו היה מובס לחלוטין: נמחץ לעפר, או נשמר בעינויים כעבד חסר בינה. סאורון לא היה פוחד מהטבעת! היא היתה שלו ותחת שליטתו. אפילו מרחוק היתה לו השפעה עליה, לגרום לה לפעול למען החזרתה אל עצמו. בעצם נוכחותו מעטים מאד, בעלי דרגה שווה היו יכולים לקוות למנוע אותה ממנו. מ'בני התמותה' אף לא אחד, אפילו לא אראגורן. בהתמודדות על הפלנטיר אראגורן היה הבעלים החוקי. כמו כן ההתמודדות נעשתה ממרחק, ובסיפור שבו מותרת התגשמות של ישויות רוחניות אדירות בצורה פיזית הניתנת להשמדה כוחן צריך להיות רב לאין שיעור בנוכחותן הפיזית ממש. סאורון היה נחשב לנורא עד מאד. הצורה שהוא לקח היתה של אדם בעל גובה על-אנושי, אבל לא ענק. בגלגולו הקודם הוא היה מסוגל להסתיר את כוחו (כפי שעשה גאנדאלף) ולהופיע כדמות סמכותית בעלת כוח גופני רב והופעה והתנהגות מלכותית מאד. מבין האחרים רק מגאנדאלף ניתן לצפות לגבור עליו – בהיותו שליח של הכוחות ויצור מאותו סוג, רוח אלמותית שנטלה צורה פיזית נראית. בפרק 'הראי של גאלאדריאל', 1381, נראה שגאלאדריאל תפסה את עצמה כמסוגלת להשתמש בטבעת ולתפוס את מקומו של השר האפל. אם כך, כך היו גם שאר שומרי השלוש, במיוחד אלרונד. אבל זהו עניין אחר. היה זה חלק מן התרמית הבסיסית של הטבעת למלא את הנפש בדמיונות של כוח עילאי. אבל את זאת הגדולים שקלו היטב ודחו, כפי שנראה במילותיו של אלרונד במועצה. דחייתה של גאלאדריאל את הפיתוי מבוססת על מחשבה והחלטה קודמת. בכל מקרה אלרונד או גאלאדריאל היו מתקדמים באמצעות המדיניות הנקוטה עתה על ידי סאורון: הם היו בונים אימפריה עם מפקדים דגולים וצייתנים לחלוטין, ועם צבאות ומכונות מלחמה, עד אשר היו קוראים תיגר על סאורון ומשמידים אותו בכוח. התמודדות עם סאורון עצמו לבד, ללא עזרה, אחד על אחד, לא נשקלה. ניתן לדמיין את התמונה שבה גאנדאלף, נאמר, ממוקם במצב כזה. יהיה זה איזון עדין. מצד אחד הנאמנות האמיתית של הטבעת לסאורון; מן הצד השני כוח עדיף כיוון שהטבעת לא היתה בחזקתו הפיזית של סאורון, ואולי גם מפני שהוא נחלש כתוצאה מהשחתה ממושכת והוצאת כוחו על שליטה בנחותים. אם גאנדאלף היה מנצח, התוצאה היתה עבור סאורון זהה להשמדת הטבעת; בשבילו היא היתה מושמדת, נלקחת ממנו לנצח. אבל הטבעת וכל פועלה היו נשמרים. היא היתה האדון בסופו של דבר. גאנדאלף כאדון הטבעת היה הרבה יותר גרוע מסאורון. הוא היה נשאר 'צדיק', אבל צדיק בעיני עצמו. הוא היה ממשיך לשלוט ולצוות דברים למען 'הטוב', ולתועלתם של נתיניו בהתאם לחוכמתו (אשר היתה, והיתה נשארת רבה). ]הטיוטא מסתיימת כאן. בשוליים טולקין כתב: 'כך בעוד שסאורון הרבה [מילה בלתי קריאה] את הרשע, הוא הותיר את 'הטוב' מובחן ממנו. גאנדאלף היה הופך את הטוב למאוס ודומה לרשע].

מכתב מספר 156

עריכה והגהה: אילן שמעוני ועדן ונהורסט לרוברט מוראי (טיוטה) 4בנובמבר, 1954 רוב יקירי נאה מאד מצדך לכתוב אלי מכתב ×›×” מפורט בעיצומה של, חוששני, תשישות. ×”× × ×™ עונה לאלתר, מפני שאני אסיר תודה, מפני שרק מכתבים שאני נוהג בהם כך זוכים למענה אי פעם, ומעבר לכל מפני שהחבילה שלך ×”×’×™×¢×” בעת שסיימתי את כל הכנותי- סידור כל הפרטים הזעירים וההבהרות הנחוצות למיפגש ארוך ווכחני בקולג' אתמול (לא היו שם עמיתים רעי-כוונה, רק 24 נציגים של האבסורד האנושי הרגיל. הרגשתי כמו צופה במיפגש הוביטים רבי מעלה המייעצים לראש-העיר על מבחר וסדר הצלחות במישתה בפלך) – נותרה בידי מחצית השעה פנויה לפני שארד בגיבעה למיפגש עם מזכיר הקתדרה. ×–×” סוג המשפטים שאני כותב באופן טבעי…. לא, סמיאגול לא התחוור לי במלואו, אך אמונתי היא שדמותו הצטיירה במעומעם ואך ניזקקה לשימת לב. אשר לגאנדאלף: הרי לא תצטרף לפ.×”. להביע ביקורת כלשהי! (הערת המתרגם: פיטר הייסטינגס כתב ביקורת מפורטת, אוהדת מאד ברובה, על שר הטבעות- אך ביקר בחריפות כמה עניינים תיאולוגיים בספר) אני עצמי הייתי עלול להיות ארסי יותר. ישנם, אני מניח, פגמים בכל יצירת אמנות גדולה בממדיה, במיוחד באלו שמתכונתן סיפורית ומבוססות על חומר קדום יותר שבא לשימוש חדש- כמו הומרוס, או ביוולף, או וירגיליוס, או טרגדיות יווניות ושייקספיריות! לתחום ×–×” שייך, אך אין הוא מתחרה ברמתו, שר הטבעות אם ×›×™ הוא מסתמך על טיוטת הסופר שלו-עצמו! סבורני שהדרך בה מוצגת חזרתו של גאנדאלף היא פגם ומבקר אחד, מוקסם כמוך, השתמש באורח מעניין אף הוא בביטוי "רמאות". חלקית הפגם נובע מהצרכים הדוחקים-תמיד של הטכניקה הספרותית. הוא חייב לחזור בנקודה הזו, ואם הסבר כלשהו לכך ששרד יינתן, עליו להיות שם – אך העלילה דוחקת, ואל לה להתעכב בהסברים ארכניים על המבנה המיתולוגי. גם כך היא משתהה, אפילו שקצצתי כהוגן בתיאור שנתן ×’. אולי הייתי צריך להיות יותר ברור בהערות בכרך II (ובכרך III) שמתייחסות לגאנדאלף או נאמרות על ידו, אבל בכוונה השארתי את כל ההתיחסויות לעניינים שברומו של עולם כרמז בלבד, נראות רק לקשובים ביותר, או שהשארתי אותן כצורות סימבוליות ללא הסבר. כך שאלוהים והאלים 'המלאכיים', אדוני המערב, או כוחות המערב, מציצים רק במקומות כמו שיחתו של גאנדאלף עם פרודו: "אני הוא ×’. הלבן שחזר מן המתים"; או בברכה הנומנורית של פאראמיר בארוחה. גאנדאלף באמת 'מת', והשתנה: ×›×™ ×–×” נראה לי הרמאות האמיתית היחידה, להציג משהו שניתן לקרוא לו 'מוות' כאילו שאין הוא משנה דבר. "אני הוא גאנדאלף הלבן, שחזר מן המתים". כנראה הוא ×”×™×” צריך לומר ללשון-כחש "לא עברתי דרך מוות (לא 'אש ודם') …" וכולי. עשוי הייתי לומר הרבה יותר, אך ×”×™×” ×–×” רק כהבהרה לרעיונות 'המיתולוגיים' שלי. לא ×”×™×” ×–×”, חוששני, פותר את העובדה שחזרתו של ×’. היא, כפי שהיא מוצגת בספר ×–×”, 'פגם', ופגם שהייתי מודע לו, וכנראה לא עבדתי קשה מספיק לתקן. אבל ×’. אינו, כמובן, יצור אנושי, (אדם או הוביט). באופן טבעי אין מונחים מודרניים מדויקים לומר מה הוא ×”×™×”. הייתי מעז לומר שהוא מלאך שהתגשם– ליתר דיוק "אנגלוס": כלומר, יחד עם שאר ×”"איסטארי", קוסמים, 'אלה שיודעים', שליח מאדוני המערב, שנשלח לארץ התיכונה, כשהמשבר הגדול של סאורון הופיע באופק.במילה 'התגשם' אני מתכוון שהם גולמו בגופים פיזיים שהיו מסוגלים לכאב, ועייפות, ולהפעלת פחד פיזי על הרוח, ומסוגלים להיהרג, אם ×›×™ בתמיכת רוח של מלאך הם יכולים לשאת הרבה, ולהראות רק לאט את שחיקת הדאגה והעמל. ההסבר מדוע יקחו לעצמם דמות כזאת כרוך ב'מיתולוגיה' של הכוחות ×”'מלאכיים' באגדה הזאת. בנקודה זו של ההיסטוריה הנפלאה המטרה היתה בדיוק להגביל ולהפריע את תצוגת ×”'×›×—' במישור הפיזי, וכך לגרום שהם יעשו את מה שבעיקר נשלחו לעשות: לאמן, לייעץ, ללמד, לעורר את הלבבות והמוחות של אלו המאויימים על ידי סאורון להתנגד בכוחותיהם שלהם; ולא רק לעשות את העבודה במקומם. לפיכך הם הופיעו בדמות מלומדים 'זקנים'. אבל ב'מיתולוגיה' הזאת כל הכוחות ×”'מלאכיים' שיש להם × ×’×™×¢×” לעולם היו מסוגלים לדרגות שונות של טעות וכשלון שנעו מן המרד השטני האבסולוטי של מורגות והלווין שלו סאורון, ואי-הפעולה של כוחות עליונים או 'אלים' אחרים. ×”'קוסמים' לא היו היוצא מן הכלל, ואף מהיותם בתוך גוף מועדים יותר לתעיה או לטעיה. גאנדאלף לבדו עומד במבחנים, לפחות במישור המוסרי (יש לו טעויות של שיקול דעת). במצבו ×”×™×” ×–×” קורבן עבורו למות על הגשר להגנת רעיו, פחות אולי מאשר לאדם בן תמותה או הוביט, כיוון שהיתה לו עוצמה פנימית גדולה בהרבה מאשר להם; אבל גם יותר, שכן ×”×™×” ×–×” בגדר השפלה וביטול של עצמו בהתאם ל'חוקים': למיטב ידיעתו באותו רגע הוא ×”×™×” היחיד שיכול לכוון את ההתנגדות לסאורון בהצלחה, וכל משימתו ירדה לטמיון. הוא מסר את עצמו לידי הרשות שקבעה את החוקים, וויתר על כל תיקווה אישית להצלחה. ×–×”, עלי לומר, הוא בדיוק מה שאותה רשות ביקשה, כמשקל נגד לסרומאן. ×”'קוסמים' נכשלו; או אם עדיף בעיניך: המשבר הפך חמור מדי ודרש כוח מוגבר. לפיכך גאנדאלף הקריב את עצמו, התקבל, הועצם והוחזר. 'כן, ×–×” ×”×™×” השם. הייתי גאנדאלף.' כמובן הוא נשאר דומה מבחינת אישיותו ומוזרויותיו, אבל הן חוכמתו והן עוצמתו גדולים בהרבה. בדברו יצווה קשב; גאנדאלף הישן לא ×”×™×” יכול לטפל כך בתיאודן, אף לא בסרומאן. הוא עדיין מחוייב לשמור את כוחו חבוי וללמד יותר מאשר להכריח או להשתלט על רצונותיהם של הסובבים, אבל במקום שבו עוצמתו הפיזית של האויב גדולה מידי מכדי שרצונם הטוב של המתנגדים ×™×”×™×” אפקטיבי, מותר לו לפעול פעולת חירום ×›'מלאך'–בלא יותר אלימות ממה שנדרש בפעולת שיחרורו של פטרוס הקדוש מן הכלא [הערת המתרגם: זהו סיפור מן הברית החדשה. הורדוס אסר את פטרוס בכלא לקראת מישפט, והפקיד עליו שמירה כבדה. בלילה לפני המשפט, עת פטרוס כלוא באזיקים וארבעה שומרים עומדים לשמור עליו בתאו הופיע מלאך, שיחרר את פטרוס מאזיקיו והוביל אותו דרך דלתות שנפתחו מעצמן ועוד שתי קבוצות שומרים אל החופש, ואז נעלם]. הוא פועל כך לעיתים רחוקות, בהעדיפו לפעול דרך אחרים, אבל במקרה אחד או שניים במהלך המלחמה (בכרך 3) הוא אכן מגלה עוצמה פתאומית: הוא מציל את פאראמיר פעמיים. הוא לבדו נותר לאסור את כניסתו של שר הנאזגול למינאס טירית, כאשר העיר נפלה ושעריה הושמדו – ועם זאת ×›×” ×¢×– ×”×™×” כל רצף ההתנגדות האנושית, שהוא עצמו עורר ואירגן, שלמעשה לא מתחולל קרב בין השניים: ×–×” עובר לידיים של אחרים בני תמותה. בסוף, לפני שהוא עוזב לנצח הוא מסכם: "אויב הייתי לסאורון". עשוי ×”×™×” להוסיף: "למטרה זו נשלחתי אל הארץ התיכונה". יכול ×”×™×” להוסיף שיותר מאשר בהתחלה. שליחתו היתה אך תוכנית זהירה של הואלאר או המושלים המלאכיים; אבל הרשות העליונה נטלה את התוכנית והרחיבה אותה ברגע כשלונה ממש. "עירום הוחזרתי, לתקופה קצרה, למען אשלים את מלאכתי". נשלח חזרה על ידי מי? ומאין? לא על ידי ×”'אלים' שעסקיהם רק עם העולם הגשמי ×”×–×” וזמנו; שכן הוא יצא 'מתחום הדעת והזמן'.עירום הוא, האח! בלתי ברור. הכוונה היתה מילולית, 'ללא לבוש כמו ילד' (לא נטול גוף), ולפיכך מוכן לקבל את הגלימות הלבנות של הנעלים ביותר. כוחה של גלדריאל אינו אלוהי, והריפוי שלו בלוריין אמור להיות יותר מאשר ריפוי פיזי והתרעננות. אבל אם 'רמאות' היא להתייחס אל ×”'מוות' כאילו אינו משנה דבר, אסור להתעלם מן ההתגשמות בגוף. גאנדאלף אולי חוזק מבחינת עוצמה (ולפיכך תחת כללי האגדה הזו מבחינת קדושה), אבל אם הוא עדיין גשמי, הרי שהוא מוכרח עוד לסבול דאגה וחרדה, ואת צרכי הגוף. אין לו יותר (ואולי יש לו פחות) בטחונות, או חרויות, מאשר נאמר לתיאולוג בן תמותה. בכל מקרה אף אחת מהדמויות ×”'מלאכיות' שלי אינה מוצגת כיודעת את העתיד בשלמות, או אף בכלל במקום שבו רצונות אחרים מעורבים. ומכאן הפיתוי התמידי שלהם לעשות, או לנסות, את מה שהוא חטא (וגם אסון): לכפות על רצונות פחותים בכוח: על ידי יראה, אם לא ממש על ידי פחד, או על ידי אילוץ פיזי. אבל טבעו של הידע של האלים את ההיסטוריה של העולם, וחלקם ביצירתו (בטרם הוא התגשם או הפך ל'אמיתי') – שמהם נשאב הידע שלהם את העתיד, ככל שהיה להם, מהווים חלק מן המיתולוגיה המרכזית. שם לפחות מוצג ×›×™ הכנסתם של בני הלילית ובני האדם לתוך הסיפור ×”×–×” לא היתה כלל חלקם של האלים, אלא חלק שמור: לפיכך בני הלילית ובני האדם נקראו ילדי אלוהים; ולפיכך האלים אהבו(או שנאו) אותם במיוחד: כבעלי אותו יחס אל הבורא השקול לשלהם, גם אם שונה בעוצמתו. זהו המצב המיתולוגי-תיאולוגי ברגע ×–×” של ההיסטוריה, אשר כבר הובהר אך טרם פורסם. בני האדם 'נפלו' – כל האגדות המעובדות לצורת 'כאילו היסטוריה' עתיקה של העולם המציאותי ×”×–×” שלנו צריכות לקבל זאת – אבל עמי המערב, הצד הטוב, נבנים מחדש. כלומר הם הצאצאים של בני האדם שניסו לחזור בתשובה ונמלטו מערבה מפני שלטונו של השר האפל הראשי, ופולחן השקר שלו, ובניגוד לבני לילית חידשו (והרחיבו) את הידע שלהם על האמת וטיבו של העולם. כך הם נמלטו מן "הדת" במובן הפגאני, אל עולם מונותאיסטי טהור, שבו כל הכוחות שעשויים להיראות כראויים לפולחן, אין לעבוד אותם, אפילו האלים (הולאר), בהיותם רק ברואים של האחד. והוא ×”×™×” מרוחק לאין שיעור. בני הלילית הנעלים היו גולים מן הממלכה הברוכה של האלים (בעקבות נפילתם (הערת המתרגם: נפילת האדם היא מונח נוצרי המתייחס לארוע הקדמוני בו האדם סטה לראשונה מדרכי האל) הייחודית של בני הלילית) ולא היתה להם 'דת' (או מנהגים דתיים, ליתר דיוק) שכן אלו היו בידי האלים, להלל ולהעריץ את ארו 'האחד', אילובטר אבי הכל, על הר אמאן. הסוג הנעלה ביותר של בני אדם, אלה משלושת הבתים, אשר עזרו לבני לילית במלחמה הקדומה נגד השר האפל, קיבלו כתגמול את מתנת אדמת הכוכב, או קדמת המערב (=נומנור) שהיתה המערבית בכל ארצות בני התמותה, וכמעט בטווח ראייה מבית בני הלילית (אלדאמאר) על חופי הממלכה הברוכה. שם הם הפכו לנומנורים, מלכי בני האדם. ניתן להם אורך חיים גדול פי שלוש, אך לא 'האלמוות' של בני הלילית (שאינו נצחי, אלא מוגבל על ידי משך קיומה של הארץ); שכן נקודת המבט של המיתולוגיה הזאת היא ש'תמותה' או טווח קצר, ו'אלמוות' או טווח בלתי מוגבל היו חלק ממה שאנו עשויים לקרוא הטבע הביולוגי והרוחני של ילדי האל, בני אדם ובני לילית (הבכורים) בהתאמה, ולא היו ניתנים לשינוי על ידי אף אחד (אפילו כוח או אל), ולא ישונו על ידי האחד, להוציא אולי באחד המקרים המוזרים היוצאים מכל כלל וחוק ותקנה אשר צצים לכאורה בדברי ימי היקום, ומראים את אצבע אלוהים, בתור הרצון והגורם היחיד החופשי לחלוטין.* הנומנורים סללו בכך דרך טובה וחדשה, וכמונותאיסטים; וכמו היהודים (אבל עוד יותר) עם מרכז פיזי יחיד של 'סגידה': פסגת הר מנלטארמה, 'יסוד הרקיע' מילולית, שכן הם לא תפסו את השמים כמשכן האלוהי – במרכזה של נומינור; אבל לא ×”×™×” שם בניין ולא מקדש, שכן כל הדברים מן הסוג ×”×–×” היו כרוכים בזכרונות של רשע. אבל הם 'נפלו' שוב – בגלל חרם או איסור, באופן בלתי נמנע. נאסר עליהם להפליג מערבה מעבר לאדמתם שלהם ×›×™ לא הותר להם להיות או לנסות להיות 'בני אלמוות'; ובמיתוס ×”×–×” הממלכה הברוכה מיוצגת כאילו עדיין יש לה קיום פיזי כאזור בעולם הממשי, שאליו הם יכלו להגיע בספינה בהיותם ספנים דגולים ביותר. בזמן שהיו צייתנים, אנשים מהממלכה הברוכה ביקרו אותם לעתים תכופות, וכך הידע שלהם ואומנותם הגיעו כמעט לרמת בני הלילית. אבל קרבתה של הממלכה הברוכה, עצם אורך משך חייהם שניתן להם כתגמול, והנועם ההולך וגדל של חייהם, גרמו להם להם להתחיל לחמוד את 'האלמוות'. הם לא הפרו את האיסור אבל הם נטרו לו טינה. ובהדחקם מזרחה הם סרו מן הנדיבות בהופעותיהם בארץ התיכונה, והחליפוה בגאווה, תאוות עוצמה ועושר. כך הם הם הגיעו לידי עימות עם סאורון, קצינו של השר האפל הקדמוני שחזר אל דרכי הרשע וטען לכס המלכות והאלוהות על אנשי הארץ התיכונה. ×”×™×” ×–×” בעיקר בשאלת המלכות שאר-פאראזון, מלכה ×”-13 והאדיר ביותר של נומנור, קרא עליו תיגר. הצי שלו שחנה באומבר ×”×™×” ×›×” גדול, והנומנורים בשיאם היו ×›×” נוראים ונהדרים, שמשרתי סאורון נטשו אותו. לפיכך נאלץ סאורון לפנות אל דרך העורמה. הוא × ×›× ×¢, והובא לנומנור כאסיר-בן ערובה. אבל הוא ×”×™×” כמובן אישיות 'אלוהית' (במונחי המיתולגיה הזאת; בן נחות לגזעם של הולאר) ולפיכך הרבה יותר מדי חזק מכדי להיות נשלט בדרך זו. בעקביות הוא הביא את דעתו של אר פאראזון תחת שליטתו שלו, ובאותה הזדמנות השחית רבים מן הנומנורים, השמיד את קונספצית ארו, שהוצג עתה אך כהמצאה של הולאר או אדוני המערב (רשות פיקטיבית שאליה פנו אם מישהו פקפק בפסיקותיהם), והוחלף בדת שטן עם מקדש גדול, פולחנו של בכור הולאר המנושל (השר האפל המורד של העידן הראשון)*. לבסוף הוא משפיע על אר פאראזון המפוחד מהתקרבות הזיקנה, לבנות את הצי הגדול ביותר, ולצאת למלחמה כנגד המלחמה הברוכה עצמה, ולתפוס אותה ואת 'האלמוות' שלה לידיו+. לואלאר לא היתה תשובה למרד המפלצתי ×”×–×” – שכן ילדי האל לא היו בסמכותם המלאה: הם לא הורשו להשמיד אותם, או לכפות עליהם באמצעות מצגת 'אלוהית' של השליטה שהיתה להם בעולם הפיזי. הם פנו לאלוהים; ו'שינוי תוכנית' קטסטרופאלי התחולל. ברגע שאר פאראזון ×”× ×™×— רגלו על החוף האסור, הופיע קרע: נומנור שקעה וכוסתה כליל; הצי נבלע; והממלכה הברוכה סולקה לנצח ממעגלי העולם הפיזי. לאחר מכן אדם יכול ×”×™×” להפליג מסביב לכדור הארץ ולא למוצאה לעולם. כך בא הקץ על נומנור-אטלנטיס וכל תפארתה. אבל במין סיטואציה המזכירה את נוח החבורה הקטנה של הנאמנים בנומינור, אשר סרבו לקחת חלק במרד (למרות שרבים מהם הוקרבו במקדש ×¢"×™ אנשי סאורון) הצליחה להמלט בתשע ספינות (כרך I . 379, II. 202) תחת הנהגתו של אלנדיל ( = אלפווין, ידיד בני הלילית) ובניו איסילדור ואנאריון, והקימו מעין זכר מועם של נומינור בגלות על חופי הארץ התיכונה – ביורשם את שינאת סאורון, את ידידות בני הלילית, את הידע על האל האמיתי, וכן (באופן משמח פחות) את הכמיהה לחיי נצח, ואת מנהג החניטה ובניית בתי קבורה מרהיבים – 'הקודשים' היחידים שלהם, כמעט. אבל 'הקדושה' של האל וההר מתה, ולא ×”×™×” לה תחליף של ממש. כמו כן, כאשר קיצם של 'המלכים' ×”×’×™×¢ לא היתה מקבילה ל-'כהונה': כיוון שהשניים היו זהים במושגים נומנוריים. כך שבעוד אלוהים (ארו) ×”×™×” נתון של טוב בפילוסופיה הנומינורית, ועובדה מרכזית בתפיסת ההיסטוריה שלהם, לא ×”×™×” לו בזמן מלחמת הטבעת פולחן או מקום קדוש. וסוג ×–×” של אמת שלילית ×”×™×” אופייני למערב, וכל האזור שתחת השפעה נומנורית: הסרוב לעבוד 'יצור' כלשהו, ומעל לכל איזשהו 'שר אפל' או שד שטני, סאורון, או כל אחד אחר, ×”×™×” כמעט ככל שהגיעו (בפולחן האל. המתרגם). לא היו להם (אני מניח) תפילות תחנון לאלוהים; אבל הם שימרו שריד לברכות ההודיה. (אלה שהיו תחת השפעה מיוחדת של בני הלילית עשויים היו לקרוא את הכוחות המלאכיים לעזרה כשהיו בסכנה מיידית או בפחד מפני אויבים בני רשע). מאוחר יותר דומה שהיה 'מקום קדוש' על מינדולואין, שהגישה אליו הותרה רק למלך, במקום שבו בעת הקדומה הוא ×”×™×” מעלה מתנות ותשבחות בשם אנשיו; אבל הוא נשכח. אראגורן נכנס אליו מחדש, ומצא שם חוטר של ×”×¢×¥ הלבן, ושתל אותו מחדש בחצר המזרקה. יש להניח שעם הופעתה מחדש של שושלת הכהנים-מלכים (אשר לותיין עלמת בני הלילית המבורכת היתה אימם הקדומה) פולחן האלוהים יחודש, ושם האל (או תוארו) יישמע שוב לעיתים תכופות יותר. אבל לא ×™×”×™×” מקדש של האל האמיתי כל עוד התקיימה ההשפעה הנומנורית. אבל הם עדיין היו על גבול המיתוס- או יותר נכון כפי שהסיפור ×”×–×” מציג "מיתוס" כשהוא עובר להיסטוריה או לממשלת האדם; מפני שברור שהצל יקום שוב במובן מסוים (כפי שנובא בבירור על ידי גנדאלף), אבל לעולם לא יקרה שוב (אלא אם כן ×–×” לפני הסוף הגדול) ששד רשע יתגלם כאויב פיזי; הוא יכוון בני אדם ואת כל התיסבוכות של רע-למחצה וטוב פגום, וניצני ספק באשר לצדדים (הערת המתרגם: הכוונה היא לספק מה טוב ומה רע), מצבים שאהובים עליו ביותר (אתה יכול לראות אותם מתעוררים כבר במלחמת הטבעת, שאינה בשום פנים ×›×” ברורה וחד-משמעית כפי שטענו כמה מבקרים): אלה יהיו והינם גורלנו המסובך יותר. אבל אם אתה מדמיין אנשים במצב מיתי ×›×–×”, שבו הרשע הוא ברובו גשמי, ושבו התנגדות פיזית לרשע היא הפעולה העיקרית של נאמנות לאלוהים, אני חושב שתקבל את 'האנשים הטובים' בדיוק המצב ×›×–×”: מרוכזים בשלילה: בהתנגדות לשקר, בעוד 'האמת' נשארת יותר היסטורית ופילוסופית מאשר דתית. אבל 'קוסמים' אינם בשום מובן או דרגה 'אפלוליים'. לא שלי. אני נתון בקשיים למציאת שמות אנגליים ליצורים מיתולוגים בעלי שמות אחרים, בגלל שאנשים לא 'יקבלו' סדרה של שמות בשפת בני לילית, ואני מעדיף שהם יקבלו את היצורים האגדתיים שלי אפילו עם האסוציאציות המוטעות של ×”"תרגום" מאשר בכלל לא. אפילו הגמדים אינם באמת ‘dwarfs’ (גמדים) גרמאניים (Zwerge,dweorgas,dvergar), ולכן כיניתי אותם ‘dwarves’ כדי להדגיש את הדבר. הם לא מרושעים מטבעם, ולאו דווקא עוינים, ולא סוג של אנשי-רימה המתרבים באבן; אלא מגוון התגלמויות של יצורים רציונלים. האיסטרימתורגמים 'wizards' (קוסמים) בגלל הקשר של 'wizard' עם 'wise' (חכם) כמו גם הקשר עם ‘witting’ (מחוכם) ועם ידיעה. הם בעצם שליחים מהמערב האמיתי, ולכן בעקיפין מהאלוהים, שנשלחו במטרה הבלעדית של חיזוק ההתנגדות של ×”'טובים', כאשר הואלאר הפכו מודעים שהצל של סאורון שב ולוקח צורה. [הטיוטה מסתיימת בדיון על טבעם של האיסטרי ועל המוות והחזרה לחיים של גאנדלף אשר מזכירה את הפסקה בנושא, מוקדם יותר במכתב.] ——————————————————————————– *הסיפור של ברן ולותיין הוא היוצא מן הכלל הגדול, שכן זו הדרך שבה 'ליליות' נעשית מעורבת כחוט השני בהיסטוריה האנושית. *ישנו רק 'אל' אחד: אלוהים, ארו אילובאטאר. ישנם הברואים הראשונים, ישויות מלאכיות, אשר מהם הנידונים לרוב בקוסמוגניה הם אלה המתגוררים (מתוך אהבה ובחירה) בתוך העולם, כולאר או אלים, או מושלים; וישנם יצורים גשמיים תבוניים, בני לילית ובני אדם, שהם בעלי טבע ודרגה דומים אך שונים. +זו היתה אשלייה כמובן, שקר של השטן. שכן כפי ששליחים מן הוולאר מודיעים לו בבירור, הממלכה הברוכה אינה מעניקה אלמוות. הארץ היא ברוכה משום שהברוכים מתגוררים בה, לא להפך, והוולאר הם בני אלמוות בזכות ובטבע, בעוד בני האדם הם בני תמותה בזכות ובטבע. אבל תחת פיתויו של סאורון הוא פוטר את כל ×–×” כטיעון דיפלומטי שנועד להדוף את כוחו של מלך המלכים. ×–×” עלול להיות או לא להיות 'כפירה', אם מיתוסים אלה נחשבו כהצהרות אודות טבעו למעשה של האדם בעולם האמיתי: איני יודע. אבל נקודת המבט של המיתוס היא שמוות – עצם קוצרו של משך ×—×™×™ האדם – אינו עונש על הנפילה, אלא חלק אינהרנטי של טבע האדם מבחינה ביולוגית (ולפיכך גם רוחנית כיוון שגוף ורוח הם מאוחדים). הנסיון להתחמק ממנו הוא מרושע בשל היותו 'לא טבעי', ומטופש כיוון שהמוות במובן ×”×–×” הוא מתנה מאלוהים (מושא לקנאת בני הלילית), שיחרור מהלאות של הזמן. מוות, במובן של עונש, נתפס כשינוי ביחס אליו: פחד, אי-רצון. נומנורי טוב מת מרצונו החופשי כאשר הרגיש שהגיע הזמן לעשות כן.

מכתב מספר 1

[טולקין התארס עם אדית בראט, אותה פגש בנעוריו בבירמינגהם, בינואר 1913, כשהיה בן עשרים ואחת. המכתב הבא נכתב במהלך שנתו האחרונה כסטודנט לתואר ראשון באוקספורד, כשלמד שפה וספרות אנגלית, ובאותו זמן תרגל עם יחידת הכשרת הקצינים של האוניברסיטה ×›×”×›× ×” לגיוס.] ללא תאריך, אוקטובר 1912 קולג' אקסטר, אוקספורד אדית יקירתי: כן הופתעתי למדי על-ידי הגלויה שלך מבוקר שבת והצטערתי למדי מכיוון שידעתי שמכתבי שלי יצטרך לנדוד אחרייך. את באמת כותבת אלי מכתבים נהדרים, קטנטונת שלי; אבל אני כל כך חזיר אלייך. ×–×” נראה לי כאילו עברו עידנים מאז שכתבתי. ×”×™×” לי סוף-שבוע עמוס (ומאד רטוב). ביום ששי לא קרה דבר, וכך גם בשבת, אף שהיה עלינו לתרגל כל אחר הצהריים ונרטבנו לגמרי מספר פעמים והרובים שלנו התלכלכו לגמרי ולקח שנים לנקות אותם אחר כך. ביליתי את רוב מה שנשאר מהימים הללו בבית בקריאה: ×”×™×” לי מאמר, כפי שסיפרתי לך, אבל לא הצלחתי לסיים אותו כאשר שייקספיר הופיע, ואז (סגן) תומפסון [1] (מאד בריא ומצוחצח במדים החדשים שלו) ומנעו ממני מלעבוד ביום השבת, כפי שהצעתי … הלכתי לאלויסיוס הקדוש למיסה – ונהנתי למדי – עידנים מאז ששמעתי אחת, ×›×™ האב פ. [2] לא ×”× ×™×— לי ללכת כשהייתי בכנסייה בשבוע שעבר. הייתי מוכרח לערוך ביקור חובה אצל הרקטור [3] אחר-הצהריים מה שהיה מאד משעמם. אישתו באמת מחרידה! התחמקתי מהר ככל שיכולתי, ונמלטתי בגשם אל הספרים שלי. אחר כך הלכתי לפגוש את מר סיסאם [4] ואמרתי לו שלא אוכל לסיים את המאמר שלי עד יום רביעי: ואז נשארתי ושוחחתי עימו זמן מה, ואז הלכתי וניהלתי שיחה מעניינת עם האיש המוזר ×”×–×” ארפ [5] שסיפרתי לך עליו והצגתי בפניו (להנאתו הגדולה) את 'הקאלוואלה' הבאלאדות הפיניות. בין כל שאר העבודות אני מנסה להפוך את אחד הסיפורים – שהוא באמת סיפור דגול מאד וטראגי עד למאד – לסיפור קצר בערך בסגנון של הרומנים של מוריס עם פיסות שירה בין לבין … [6] אני צריך ללכת אל ספריית הקולג' עכשיו ולהתלכלך בין ספרים מאובקים – ואז להסתובב באזור ולפגוש את הגזבר. … ר.[7] ——————————————————————————– [1] א. שייקספיר ול. ל. ×”. תומפסון מקולג' אקסטר. [2]האב פרנסיס מורגאן (1934 – 1857) מכנסיית בירמינגהם, הכומר הקתולי שהפך לאפוטרופסו של טולקין אחרי מות אימו ב- 1904 . [3] ל. ר. פארנל, רקטור (כלומר ראש) קולג' אקסטר 28-1913. [4] קנת סיסאם (1971 – 1887), אשר ב- 1912 ×”×™×” תלמיד מחקר ועוזרו של פרופסור ס. נאפייר. הוא תפקד כחונך אישי של טולקין; ראה מכתב 318. [5] תומאס וייד ארפ, אז סטודנט לתואר ראשון בקולג' אקסטר; הוא התפרסם מאוחר יותר בספריו על ציירים מודרניים. ראה במכתב 83 את התייחסותו של טולקין אליו כאל ט. ו. ארפ, החנון (twerp) המקורי; כיוון שמילון הסלנג של פארטרידג' מתעד את השימוש הראשון של 'twerp' בערך ל-1910, אפשרי ששמו של ארפ הוא ששימש השראה למילה. ארפ ×”×™×” אחד העורכים של השירה של אוקספורד 1915, שבו נדפס אחד השירים הראשונים של טולקין שהתפרסמו, 'רגליים של גובלין' . [6] העיבוד של טולקין לאחד מסיפורי הקאלוואלה, 'סיפורו של קולרוו' , לא נשלם מעולם, אבל הפך להיות הגרעין של הסיפור על טורין טוראמבאר בסילמאריליון. לתיאורו של טוקין בעניין ×–×” ראה מס' 163 . [7]טולקין חתם בדרך כלל את מכתביו אל אדית בראט 'רונאלד' או 'ר.' , אם ×›×™ לעתים הוא בכל זאת השתמש בשמו הפרטי הראשון, ×’'ון.

מכתב מספר 5

מכתב מספר 5 תורגם על ידי אילנה בוגוד [בזמן שהיו בבית-הספר על שם המלך אדוארד, בירמינגהם, ב-1911, טולקין ושלושה חברים, רוב גילסון, ×’'פרי סמית וכריסטופר וייזמן, הקימו להם אגודה בלתי-רשמית וסודית למחצה אשר נקראה 'מ.ת.א.ב' [1] , ראשי-תיבות של 'מועדון התה והאגודה הבארוביאנית', רמז לחיבתם לשתיית תה בתוך ספריית בית-הספר, נגד הכללים, ובתוך החנות של בארו הסמוכה לבית-הספר. לאחר עזיבת 'המלך אדוארד', המ.ת.א.ב. שמרו על קשר הדוק אחד עם השני, ובדצמבר 1914 הם קיימו 'מועצה' בביתו של וייזמן בלונדון, שלאחריה טולקין התחיל להקדיש הרבה ממרצו לכתיבת שירה – כתוצאה, הוא האמין, מן האידאלים המשותפים והעידוד ההדדי של המ.ת.א.ב. וייזמן שירת לעת הזאת בצי, גילסון וסמית נשלחו אל סום [2], וטולקין ×”×’×™×¢ אל אותו שדה-קרב, כקצין קשר גדודי של החטיבה ×”-11 של רובאי לנקשייר [3] , בדיוק כשמיתקפת בעלות-הברית של ×”-1 ביולי התחילה. באותו יום, רוב גילסון נהרג בפעולה, אבל הידיעה על מותו לא ×”×’×™×¢×” אל שאר חברי המ.ת.א.ב. אלא לאחר מספר שבועות. ×’'פרי סמית שלח לטולקין הודעה על כך, ולאחר מכן העביר לו מכתב מכריסטופר וייזמן.] 12 באוגוסט 1916 ×”-11 של רובאי לנקשייר, חיל המשלוח הבריטי [4], צרפת ×’'פרי יקר שלי, תודה רבה לך על מכתבו של כריסטופר. חשבתי רבות על הדברים מאז – רובן מחשבות שאינן ניתנות למסירה עד שאלוהים יזמן אותנו יחד שוב ולו לזמן קצר. איני מסכים עם כריס – אם ×›×™ כמובן הוא לא אומר הרבה. אני מסכים בכל ליבי כמובן עם השורה שהדגשת – אבל באופן משונה איני מסכים עכשיו כלל עם החלק שאני סימנתי והערתי. יצאתי החוצה אל החורשה אתמול בלילה וגם בלילה שלפני כן – אנחנו במחנה חוץ בחזרה מן הסיבוב השני שלנו בחפירות עדיין באותו האזור שבו נפגשנו – וישבתי וחשבתי. איני יכול להתחמק מן המסקנה שטעות היא לבלבל את הגדולה שרוב ×–×›×” לה עם הגדולה שהוא עצמו פקפק בה. הוא עצמו יידע שאני כן לחלוטין, ובשום פנים ואופן איני בוגד באהבתי כלפיו – הרי אני מבין רק עכשיו, יותר ויותר עם כל יום, שהוא אבד מן הארבעה – כשאני אומר ×›×™ אני מאמין עכשיו שאם הגדולה אשר שלושתנו ללא ספק התכוונו אליה (והתכוונו ליותר מקדושה או אצולה בלבד) ×”×™× ×” באמת הגורל של המתא"ב, ×›×™ אז מותם של אי מי מן חברים אינו אלא ניפוי כואב של אלו שלא נועדו להיות בגדולה – לפחות באופן ישיר. אלוהים ייתן שזה לא נשמע יהיר – אני חש עניו למדי למען האמת, חלש ועני יותר עד בלי די עכשיו. הגדולה שאני התכוונתי אליה היא של מכשיר גדול בידי האל – מזיז, עושה, משיג דברים גדולים, יוזם לכל הפחות של דברים גדולים. הגדולה שרוב מצא אינה בשום אופן פחותה – ×›×™ הגדולה שהתכוונתי אליה ובחיל ורעדה פיללתי שתהיה שלנו ×”×™× ×” חסרת-ערך אלא אם כן היא ספוגה באותה קדושה של אומץ-לב, סבל והקרבה – אבל היא מסוג שונה. הגדולה שלו היא עכשיו במלים אחרות עניין אישי עבורנו – מסוג שיגרום לנו לשמור את ×”-1 ביולי כיום מיוחד למשך כל השנים שאלוהים עשוי להעניק למישהו מאיתנו – אבל היא נוגעת למתא"ב רק מהבחינה המדויקת הזאת אולי – ×–×” אפשרי – שהיתה היחידה שרוב באמת הרגיש – 'חברות בעוצמה ×”-N-ית'. מה שאני התכוונתי, וחשבתי שכריס התכוון, ואני כמעט בטוח שאתה התכוונת, ×”×™×” שלמתא"ב הוענק איזשהו ניצוץ של אש – ללא ספק כקבוצה אם לא בנפרד – שהיה מיועד להצית אור חדש, או, מה שהוא אותו הדבר, להצית מחדש אור ישן בעולם; שלמתא"ב נועד הגורל לעמוד לצד האל והאמת בדרך שהיא אפילו יותר ישירה מאשר מסירת ×—×™×™ החברים בו במלחמה הזאת (אשר היא למרות כל הרוע שבצד שלנו במבט מגבוה מלחמת הטוב ברע). עד ×›×” הרושם העיקרי שלי הוא שמשהו נסדק. אני מרגיש בדיוק אותו דבר כלפי שניכם – קרוב יותר אם כבר וזקוק לכם עד מאד – אני רעב ובודד כמובן – אבל עכשיו אני לא מרגיש כאיבר בגוף קטן ושלם. אני באמת חש שהמתא"ב בא אל קיצו – אבל אני כלל לא בטוח שאין זו הרגשה מטעה שתעלם – כמו קסם אולי כשנשוב וניפגש. עדיין אני מרגיש אך כאדם פרטי בהווה – עם תחושות עזות יותר מאשר רעיונות אבל חסר-אונים עד למאוד. יתכן כמובן שהמתא"ב ×”×™×” כל מה שחלמנו – ועבודתו תעשה בסופו של דבר על-ידי שלושה או שניים או ניצול יחיד וחלקם של האחרים יופקד על-ידי האל לידי ההשראה אשר אנו יודעים שלכולנו יש ושאנחנו מקבלים אחד מן השני. על כך אני בונה עכשיו את תיקוותי, ומתפלל לאלוהים שהאנשים שנבחרו להמשיך את המתא"ב אינם פחות מאשר שלושתינו. …אני בכל אופן מפוחד ומתאבל על כך – לבד מגעגועי האישיים – מכיוון שאיני יכול עדיין לזנוח את התקווה והשאיפות (ראשוניים ומעורפלים אני יודע) שהפכתי מודע אליהם לראשונה במועצה בלונדון. כפי שאתה יודע תוצאות אותה מועצה במקרה שלי היו מציאת קול עבור כל מיני דברים אגורים ופתיחה עצומה של הכל עבורי:– תמיד ייחסתי את ×–×” להשראה שאפילו שעות ספורות עם הארבעה תמיד הביאו לכולנו. הרי לך – התיישבתי ברצינות וניסיתי לספר לך ביובש בדיוק מה אני חושב. גרמתי לזה להישמע מאד קר ומרוחק – ואם הכתוב הוא בלתי קוהרנטי הרי ×–×” משום שזה נכתב במספר ישיבות נפרדות בתוך הרעש של ארוחות פלוגתיות משעממות מאד. שלח את ×–×” הלאה אל כריס אם אתה חושב שזה כדאי. אני לא יודע מה ×™×”×™×” הצעד הבא שלנו או מה צופן העתיד. השמועות פורחות ככל שהעייפות הכללית מן המלחמה הזאת מאפשרת להן. הלוואי שיכולתי לדעת איפה אתה נמצא. אני מנחש כמובן. הייתי יכול לכתוב מכתב ענקי אבל יש לי המון עבודות לעשות. קצין הקשר החטיבתי רודף אחרי הינו אחרי בגלל שיחות חולין, ויש לי שתי שורות לעשות עם הק"מ [5] ומסדר מתועב ב- 6:30 – 6:30 בערב ביום שבת שטוף שמש . כתוב אלי כשיהיה של צל צילה של אפשרות . שלך ×’'והן רונלד. ~~~~ הערות: [1]במקור: TCBS [2]במקור: Somme [3]במקור: 11th Lancashire Fusiliers [4]במקור: B.E.F. [5]במקור: I have two rows to have with the QM. ×”-QM הוא כנראה ×”-110th Quarter Master יחידת חיל רגלים בריטית.

מכתב מספר 200

שמתי לב להערותייך לגבי סאורון. בכל פעם שהובס, גופו הגישמי אבד לו. התאוריה, אם ניתן לכנות כך את תבנית הסיפור, היא שסאורון הוא רוח. רוח משנית אך אם זאת עדיין רוח מלאכית. בהתאם למיתולוגיה של הדברים הללו, הוא השתייך לגזעם של יצורים תבוניים שנוצרו טרם העולם הגשמי, והורשו לסייע ביצירתו, כל אחד לפי מידתו הוא. אלו שמעורבותם בעבודה על אאה הייתה הגדולה ביותר, נעשו כה (שקועים) בה, שכאשר הבורא הפכה לקיימת (כלומר העניק לה מציאות משנית, הכפופה לשלו, אותה אנו מכנים המציאות הראשונית, ובאותה ההירארכיה באותו המישור כשלהם) הם חשקו להכנס אליה מתחילת קיומה.
הם הורשו לעשות כן, והגדולים מביניהם הפכו למקבילה של "אלים" במיתולוגיות המסורתיות. אך הוצב תנאי לפיו הם ישארו באאה עד שהסיפור יגיע לסיומו. כך שהם היו בעולם, אך התגלמות פיסית לא הייתה הכרחית לדידם. אם רצו, יכלו ליטול גוף לעצמם, אך גוף זה אינו מקביל לגופנו אנו אלא יותר לבגדינו, מלבד היות גופם ביטוי רב יותר לתשוקותיהם, מצבם, רצונותיהם ותפקידהם. ידיעתם את הסיפור כשם שהולחן, בטרם התממשותו, נתנה להם מידה של ידיעה מוקדמת. מידה זו הייתה שונה במידה ניכרת מישות לישות. מהבנתו המלאה יחסית של מאנווה, המלך הקדום, את דעתו של הבורא, ועד להבנתם של רוחות משניות, שחלקן התעניינו אך ורק בנושאים משניים, כגון עצים או ציפורים. אחדים חברו לרוחות רמות יותר וידעו דברים בעיקר בצורה עקיפה מידיעתם את דעת אדוניהם. סאורון חבר לגדול מכולם, מלקור, שהפך בסופו של דבר למורד הבלתי נמנע ועובד עצמי מהמיתולוגיות של בורא יחיד. אולורין חבר למאנווה.
הבורא לא היה מנותק. הוא הכניס נעימות חדשות למנגינה המקורית, והן לא היו חזויות על ידי רבות מהרוחות שירדו לארדה. היו גם מאורעות בלתי צפויים (כלומר מאורעות שאפילו ידיעה מלאה של העבר לא יכלה לחזות).
מהסוג הראשון, ולמעשה החשובה מהן, הייתה הנעימה של בני הלילית ובני האדם, שאף אחת מהרוחות לא חשבה עליה או נגעה בה. לכן הן נקראו ילדי אילובאטאר. בהיותם שונים מהרוחות, מ'מעמד' קטן יותר, אך מאותו סוג. הם היו מושא תקוותם ותשוקתם של הרוחות הגדולות, שידעו דבר מה על צורתם וטבעם ומועד ואופן הגעתם המשוער. הם הבינו גם כן שאין לשלוט על ילדי אילובאטאר, למרות שהם הם יהיו נתונים לשלטון במיוחד.
התעסקות יתרה זו בילדי אילובאטאר, הייתה הסיבה לכך שהרוחות לבשו תכופות את צורתם, במיוחד לאחר הגעתם של הילדים. לכן סאורון הופיע בצורה זו. בצורה מיתולוגית מניחים שצורה זו הייתה אמיתית, כלומר בעלת נוכחות פיסית ולא חזיון המועבר מתבונה אחת לרעותה. וככזו, לקח זמן להכינה, והיא הייתה ניתנת להריסה ככל אורגניזם פיסי אחר. כמובן שזה לא יהרוס את הרוח, ולא ישחרר אותה מהעולם אליו היא כבולה עד סופו. לאחר הקרב מול גיל גאלאד ואלנדיל, לקח לסאורון זמן רב ליטול צורה מחדש, זמן רב יותר מאשר אחרי הריסת גופו בטביעת נומנור (אני מניח שזה מכיוון שכל נטילת גוף לוקחת חלק מהאנרגיה הטבועה ברוח, שניתן לקרוא לה "הרצון" או 'הקישור המעשי' בין התבונה שאינה ניתנת להשמדה לבין מימוש דמיונה). אי יכולתו של סאורון ליטול גוף לאחר השמדת הטבעת מובן למדי בצורה מיתולוגית בספר הנוכחי.
אני מצטער אם כל זה נראה משמים ונפוח, אך זה הדין עם כל ניסיון להסביר מאורעות מיתולוגיים. הסיפורים קודמים לכך בצורה טבעית. אך אני מניח כי זהו בוחן כלשהו לעקביות של מיתולוגיה שכזו, אם היא ניתנת להסברה ראציונלית במידת מה.

מתוך מכתב מספר 306

במכתב זה טולקין מספר על המסע שלו לשוויץ בצעירותו. הנופים וההרפתקאות שהוא חווה במסע זה נחרטו במוחו ושימשו אותו אחר כך, כאשר יצר את יצירותיו הספרותיות. בתחתית מכתב זה ישנן תמונות של המקומות המוזכרים בו, להתרשמותכם.

ממכתב למייקל טולקין

[למעלה, טולקין רשם : "נמצא בין רישומי המפוזרים, לא מוכן. המכתב לא נשלח מסיבות אשר פרחו מזכרוני. ג'.ר.ר.ט 11.10.68". אך לבסוף, נשלח המכתב למייקל טולקין. כתיבת המכתב החלה בדרך סנדפילד  מס' 76 (טולקין העיר : מעט לאחר ה25 באוגוסט 67') והושלם בדרך לייקסיד מס' 19, הבית החדש, אשר נחשב כחלק מפוּל, דורסט אך היה למעשה פרוור של בורנמאות'.]

 

×”× × ×™…מאושר מכך שיצא לך להכיר את שוויץ, ואת החלק שבעבר הכרתי טוב כל כך ואשר היתה לו השפעה נרחבת ביותר עלי.

מסעו של ההוביט (בילבו) מריוונדל אל מעבר להרי הערפל, כולל מפולת הסלעים אל יערות האורן, מבוסס על הרפתקאותי ב 1911 : שנה שמשית מופלאה, אשר במהלכה, למען האמת, לא ירדה טיפת גשם בין אפריל לסוף אוקטובר, פרט לערב ובוקר הכתרתו של ג'ורג' החמישי -  Adfuit omen (בלטינית: סימן מקדים).

זכרונותי ממסעותינו שהתנהלו בעיקר ברגל בחבורה של 12 איש אינם צלולים כפי שהיו, אך עדין נותרו המון תמונות בהירות כשמש (עד כמה שאפשר בזכרון של אדם מבוגר).

למעשה, צעדנו עם תרמילים גדולים כל הדרך מאינטרלקן, בעיקר דרך ההרים, עד ללאוטרברונר (Lauterbrunner)  והלאה למוּרן ולבסוף הגענו ללאוטרברונרטל – עמק הלאוטברונר.

בקושי ישנו, לעיתים קרובות על ערימות שחת וחציר, מכיוון שהלכנו על-פי מפה ונמנענו עד כמה שאפשר מדרכים סלולות, ואת ארוחת הבוקר הדלה בישלנו בעזרת כלי בישול ומעט "ספירידוין" (כפי שדובר הצרפתית הלא מלומד שליווה אותנו קרא לכוהל מפולג [ספירט]).

סביר להניח שהמשכנו מזרחה אל מעבר לשיידאגה לגרינדלוולד, כשאייגר ומוֹנך לימיננו, ולבסוף הגענו למיירינגן. עזבתי את הנוף של היוּנגפראו בצער רב ובחוסר רצון מוחלט : שלג ניצחי, פיסגה שמגיעה כמעט עד לשמש הנצחית, והסילברהורן משסע את השמיים הכחולים: הסילברטין; קלבדיל של חלומותי.

לאחר מכן חצינו את מעבר גרימסל במורד דרך מאובקת, מעבר לנהר הרונה, היכן שכרכרות סוסים עדיין נסעו; אך לא עבורנו. הגענו לבריג ברגל. זכרון לא נעים של המולה: רשת החשמליות שחרקו לאורך הפסים פעלה כמעט 20 שעות ביממה. כך לפחות, ×”×™×” ×–×” נדמה…

לאחר לילה טיפסנו כאלף רגל לכפר למרגלות קרחון אלץ' (Aletsch), ושם לנו מספר לילות בפונדק כפרי תחת קורת גג ובמיטות (או למען האמת, שק חסר צורה עליו נימנמת). אני יכול לזכור מספר תקריות משם! אחת מהן היתה שהלכתי לוידוי בלטינית. תקרית פחות חשובה היתה המצאת השיטה לטיפול בחברינו העכבישים, שכללה טיפטוף שעווה חמה על גופם השמן (דבר שהמשרתים לא אהבו); כמו כן, היה גם משחק הבוֹנֵה שתמיד ריתק אותי. היה זה מקום נהדר למשחק: מים בשפע זרמו במורד הפלג ממרומים, אבנים המותאמות לבניית סכר לא היו במחסור, שיחים דשא ובוץ. מהר מאוד היתה לנו מעין "ביצה" קטנה ומקסימה (שהכילה, אני מניח, כ200 גלונים של מים). או אז התעורר בנו הרעב, ואחד מההוביטים שבחבורה (הוא עדיין בחיים), צעק "אוכל!" והחריב את הסכר בעזרת מקל ההליכה שלו. המים געשו במורד הגבעה ולפתע הבחנו שסכרנו זרם שהמשיך עד למאגר המים של אותו פונדק. באותו רגע אישה מבוגרת עם דלי יצאה מהפונדק ע"מ להביא קצת מים, והתקבלה ע"י מסה של מים שוצפים. היא השליכה את הדלי וברחה בצעקות לכל הקדושים. התחבאנו למשך זמן מה, ולבסוף התפננו, מטונפים (כך הינו רוב הטיול) אך מרוצים, לארוחת הצהריים.

יום אחד יצאנו לצעדה ארוכה בליווי מדריכים אל קרחון אלץ', ושם כמעט נהרגתי. אמנם מדריכים היו, אך השפעות הקיץ החם היו מעבר לנסיונם, או שלא היה להם איכפת במיוחד, או שהתחלנו מאוחר מלכתחילה. בכל מקרה, בצהרי היום הינו בטור על קטע צר עם מדרון מושלג לימיננו, ולשמאלנו גיא. אותו קיץ המס שלגים רבים, ואבנים וסלעים אשר בדרך-כלל היו מכוסים, אני מניח, היו עתה חשופים. חום השמש המשיך להמיס ונחרדנו לראות רבים מאותם סלעים מתחילים להדרדר לכיווננו בתאוצה מצטברת:בגדלים שונים, החל מתפוז וכלה בכדורי-רגל גדולים, ומעט גדולים בהרבה. הם שרקו מעל המעבר בו הינו, וצללו הישר לגיא. מחיאות כפיים גבירותי ורבותי.

הסלעים התדרדרו באיטיות ובקו ישר אך הדרך היתה גסה והיית צריך להשגיח על הדרך בה אתה צועד. אני זוכר את חברת הקבוצה שצעדה לפני (מנהלת בית-ספר מבוגרת) כשנתנה צווחה פתאומית וזינקה קדימה כשגוש סלע גדול נחת ביננו, במרחק של כרגל לפני ברכי הלא גבריות עדיין.

לאחר מכן הלכנו לולאיס, ומשם זכרונותי צלולים פחות; למרות שאני זוכר את הגעתנו, מטונפים כרגיל, ערב אחד לצרמט ואת המבטים שקיבלנו מנשים בורגניות…

טיפסנו עם מדריך לבקתה בהרים, בעזרת חבלים (אחרת היתי נופל בבקעים), ואני זוכר את הלובן המסנוור של המדבר המושלג ביננו ובין פסגתו השחורה של המטרהורן מספר מיילים הלאה. אני מניח שכל זה לא כל כך מעניין עכשיו, אך היתה זו חוויה נהדרת מבחינתי, בגיל 19, לאחר ילדות עניה.

נסעתי לאוקספורד באותו קיץ…

~~~~

תמונות המקומות השונים שעליהם טולקין כתב במכתבו:   

 

מפת המסלול


דרך סנדפילד מס' 76

פוּל, דורסט

בורנמאות'

אינטרלקן

מוּרן

לאוטרברונרטל

שיידאגה

גרינדלוולד

אייגר

מוֹנך

Der Mönch

מיירינגן

יוּנגפראו

אייגר מוֹנך ויונגפראו

סילברהורן

מעבר גרימסל

נהר הרונה

בריג

קרחון אלץ'

ולאיס

צרמט

מטרהורן

 

 

 

 

מכתב מספר 214

השמות, המונחים והציטוטים הם מהתרגום הישן.
ההערות המקוריות הן הממוספרות.

אל א.ס. נון – [טיוטות]

[ תשובה לקורא שמצא לכאורה סתירה בשר הטבעות: בפרק "מסיבה שציפו לה ימים רבים"

מצוין כי: "מנהג הוא להוביטים לחלק מתנות אחרים ביום הולדתם" ( עמ 35 ). בעוד שגולום מתייחס לטבעת כאל "מתנת יום ההולדת" שלו, והדיווח על הדרך בה היא הגיעה לידו, בפרק "צללי העבר", מרמז שבני עמו קיבלו מתנות ביום הולדתם. המכתב של מר נון ממשיך: "עקב כך, אחת מהסיבות הבאות צריכה להיות נכונה: (1) בני עמו של סמיאגול לא השתייכו לגזע ההוביטים, כפי שמציע גאנדאלף ( עמ' 62 ). (2) מנהגם של ההוביטים לחלק מתנות נוסד לאחרונה. (3) מנהגיהם של בני סטור ( שעליהם נמנו סמיאגול ודיאגול ) היו שונים ממנהגי שאר ההוביטים. או (5) ישנה טעות בטקסט. אודה לך מאוד אם תוכל להקציב זמן על מנת כדי לרדת לעומקו של נושא חשוב זה." ]  
[ ללא תאריך – כנראה סוף 1958 – תחילת 1959. ]

אינני מודל ללמדנות (1), אך באשר לעידן השלישי אני מחשיב את עצמי כ"מתעד" בלבד. הליקויים המופיעים בתיעוד שלי, אני מאמין, אינם בשל טעויות, כלומר אין בנמצא הצהרות שאינן נכונות. השמטות נגרמות עקב הצורך בצמצום, ובשל הניסיון להציג מידע המתרחש במהלכו של סיפור עלילתי אשר, בצורה טבעית, נוטה להשמיט דברים רבים שאינם קשורים אליו ישירות.
באשר למנהגי יום-הולדת ואי-ההתאמה כביכול שציינת, אנו יכולים, לדעתי, לבטל את אפשרויות (1) ו-(5). את (4) השמטת.

באשר ל-(1) גאנדאלף בהחלט אומר בתחילה "לפי השערתי" ( עמ' 62 ). ביטוי שמתאים לדמותו ולחוכמתו. בשפה מודרנית יותר היה אומר "אני מסיק", בהתייחסותו לעניינים שלא היו תחת השגחתו הישירה, אך שהגיע למסקנה שמתבססת על למידה אודותם. ( בנספח השני תבחין בכך שהקוסמים הגיעו מעט לאחר הופעתם הראשונה של ההוביטים ברשומות. כבר אז ההוביטים התחלקו לשלוש קבוצות שונות. ) אך למעשה הוא לא פקפק במסקנתו: "ואף על פי כן יש בו מן האמת" ( עמ' 64 ) (a) .

אלטרנטיבה (2) שהצגת עלולה הייתה להיות אפשרית אילולא אמר המתעד בעמוד 35: "הוביטים" ( בשם זה הוא משתמש לתיאור כל הגזע, ללא הבחנה במוצאו ), ולא "הוביטי-הפלך" או "אנשי הפלך". יש להניח שכוונתו היא שמנהג נתינת המתנות היה משותף לכל הסוגים בצורה מסוימת, כולל את בני סטור. אפשרות (3) היא נכונה בעליל, לכן יכולים אנו לצפות שאף מנהגים כה מושרשים יוצגו בצורה שונה בענפים שונים. עם הגירתם של בני סטור בחזרה לארצות השממה ב 1356, נותקו כל הקשרים בין קבוצה מתנוונת זו לבין אבותיהם של אנשי הפלך. חלפו יותר מ-1100 שנים לפני תקרית דיאגול-סמיאגול ( 2463 ). המסיבה ( 3001 ), בה מוזכר חלק קטן מהמנהגים של אנשי הפלך, התרחשה כ-1650 שנה לאחר התקרית.

כל ההוביטים משתנים באיטיות, אך בני סטור שהיגרו מחדש, חזרו לסגנון חיים פרימיטיבי ופראי יותר בקהילות קטנות ומתדלדלות. לעומתם, אנשי הפלך פיתחו ב-1400 שנות ישיבתם חיים חברתיים סדורים ומשוכללים יותר. מסורות מפורטות, בכתב ובעל פה, השפיעו על חשיבותה של קרבה משפחתית במנהגיהם. למרות שהשמטתי כל דיון בנושא מסקרן אך מאפיין זה של התנהגותם, ניתן לתאר את העובדות הנוגעות לפלך בפירוט מה, כאשר בני סטור שעל הנהר נשארים, באופן טבעי, יותר בגדר השערה.

לימי הולדת נודעה חשיבות חברתית מרובה. אדם החוגג את יום הולדתו נקרא "ריבאדיאן" ( ribadyan – שלפי השיטה המפורטת (2) ניתן להפוך ל-"ביירדינג" ( byarding ) (3) ). המנהגים הקשורים לימי הולדת הוכוונו, למרות היותם מושרשים עמוק, על ידי כללי התנהגות נוקשים למדי, וכך הופחתו במקרים רבים לטקסיות בלבד. בהתייחסות למתנות: ביום הולדתו ה"ביירדינג" נתן כמו גם קיבל מתנות. אך התהליכים היו שונים במוצאם, תפקידם וכלליהם. המספר השמיט את קבלת המתנות ( משום שאין היא נוגעת למסיבה ) אך למעשה הייתה זו המסורת הישנה יותר, ולכן המסורת הרשמית יותר. ( אמנם עניין זה נוגע לפרשת סמיאגול-דיאגול, אך המספר, שנאלץ לצמצם אותה לאלמנטים המשמעותיים בלבד, ולהציגה מפי גאנדאלף שמדבר אל הוביט, בצורה טבעית לא העיר על המנהגים שההוביטים ( ואנו ) צריכים להתייחס אליהם כאל מובנים מאליהם ).

קבלת מתנות: ×”×™×” ×–×” טכס עתיק הקשור לקרבת משפחה. במקור הייתה זו הכרה בהשתייכותו של ×”"ביירדינג" למשפחה או לשבט, והנצחה של הכללתו בה. לא ניתנה מתנה מאב או מאם לילדיהם ביום הולדתם ( של הילדים ) מלבד במקרים נדירים של אימוץ. לעומת זאת, ראש שבט בעל מוניטין אמור ×”×™×” להעניק דבר מה, ולו סמלי. הענקת מתנות: הייתה עניין אישי, לא מוגבל לקרובי משפחה. הייתה זו צורה של הבעת תודה, שהתפרשה כהכרה בשירותים, הטבות והפגנת חברות, במיוחד בשנה שחלפה. ניתן לציין שהוביטים, מרגע היותם פאונטים ( faunt  – משמעותה: מי שלמד ללכת ולדבר, בצורה רשמית נחשב ליום ההולדת השלישי ) נתנו מתנות להוריהם. מתנות אלו היו אמורות להיות פרי יצירתם של הנותנים ( דבר שנמצא, גודל או יוצר על ידי ×”"ביירדינג" ), החל מפעוטות עם חופן פרחי בר. ייתכן שזהו המקור להבעת תודה בחלוקה רחבה יותר של מתנות, והסיבה שבעטייה הדבר נשאר "נכון" אפילו בפלך שמתנות כאלו יהיו דברים המיוצרים או שייכים לנותן. דוגמיות של גידולי גניהם או תוצרת בתי המלאכה שלהם נותרו הדוגמא הסטנדרטית של מתנות, בייחוד בין ההוביטים הפחות עמידים כלכלית.

בכללי ההתנהגות של הפלך, בתקופה בה התרחשה המסיבה של בילבו, "צפייה לקבלת מתנות" הוגבלה לקרבה של בני דודים מדרגה שנייה, ואלו המתגוררים במרחק שאינו עולה על 12 מייל. אפילו חברים קרובים ( אם אינם קרובי משפחה ) לא היו "נדרשים" להביא מתנה, למרות שיכלו לעשות כן. ההגבלה על מקום המגורים הייתה תופעה חדשה למדי, שנגרמה עקב ההתנתקות ההדרגתית בין קהילות של קרובי משפחה ומשפחות. המתנות שהתקבלו ( ללא ספק כשריד למנהגיהן של משפחות קטנות עתיקות ) צריכות היו להינתן ישירות, בערב יום ההולדת או לפחות עד לארוחת הצהריים ביום ההולדת עצמו. הם התקבלו באופן פרטי בידי ×”"ביירדינג" והיה ×–×” מאוד לא מנומס להציגם בנפרד או כאוסף – בדיוק כדי להימנע ממבוכה העלולה להיגרם בתערוכות החתונה שלנו ( שהיו מזעזעות את בני הפלך ). כך הנותן יכל להתאים את המתנה לעומק כיסו וחיבתו מבלי לעורר הערות פומביות ומבלי לפגוע באף אחד מלבד ( אולי ) מקבל המתנה. המנהג לא דרש מתנות יקרות, והוביט ×”×™×” נכון יותר להיות שבע רצון ממתנה "טובה" או נחשקת מאשר להיפגע ממתנה סמלית של רצון טוב מצד המשפחה.
שמץ מכך יכול להראות בדיווח על סמיאגול ודיאגול – בהתאמה לאופיים הייחודי של נציגים עלובים אלו. דיאגול, קרוב משפחה בעליל ( כפי שהיו ללא ספק כל חברי הקהילה הקטנה ), כבר נתן לסמיאגול את מתנתו בהתאם למנהג, למרות שכנראה הם יצאו לטיולם מוקדם מאוד בבוקר. ובהיותו יצור קטן ונבזי הוא נתר טינה על כך. סמיאגול, בהיותו יותר נבזי וחמדן, ניסה לנצל את יום הולדתו כתירוץ למעשה רודנות. "וחפצתי בזה" ( עמ' 63 ) הייתה ההצהרה ×”×›× ×” בתביעתו. אך הוא גם רמז ×›×™ מתנתו של דיאגול הייתה זולה ובלתי מספקת. דיאגול טען כנגדו שהמתנה הייתה יותר משיכול ×”×™×” להרשות לעצמו.

נתינת המתנות בידי ×”"ביירדינג", שהייתה צורה אישית של הבעת תודה, הייתה שונה בזמנים ומקומות שונים, ובהתאם לגילו ולמעמדו של ×”"ביירדינג". אדון וגבירה של בית או מחפורת, בפלך, נתנו מתנות לכל הגרים תחת קורתם, כמו גם לאלו שבשרותם, ובדרך כלל גם לשכנים קרובים. כמו כן יכלו הם להרחיב את הרשימה כחפצם, בזוכרם טובות מיוחדות בשנה שחלפה. ×”×™×” ×–×” מובן שנתינת המתנות אינה מקובעת בחוק. למרות שמניעת מתנה נהוגה ( לדוגמא לילד, משרת, או לשכן ממול ) כמוה כנזיפה וסימן לאי-שביעות רצון חריפה. חברים ודיירים ( אלו שאין להם בית משלהם ) לא היו תחת חובות אלו של בעלי הבית. הם נתנו מתנות בדרך כלל בהתאם לחיבתם ואפשרותם. "לא יקרות במיוחד" – תקף לכל המתנות. בדבר ×–×”, כבדברים אחרים, ×”×™×” בילבו יוצא דופן, ומסיבת יום ההולדת שלו הייתה השתוללות של נדיבות אפילו עבור הוביט עשיר.

אחד מהמנהגים הנפוצים ביותר היה עריכת מסיבה בערב יום ההולדת. כל המוזמנים קיבלו מתנות מהמארח, וציפו להן, כחלק מהבידור ( אם גם משני לסעודה ). הם לא הביאו איתם מתנות. אנשי הפלך היו מתייחסים לכך כחוסר נימוס. אם האורחים טרם העניקו מתנה ( בהיותם אלו הנדרשים להעניק אחת מתוקף קרבתם ), היה זה מאוחר מדי. לאורחים האחרים היה זה בבחינת "לא יעשה" להביא מתנה למסיבה – דבר שנראה כתשלום עבור המסיבה או ניסיון להשתוות למתנות הניתנות. היה זה מעשה מביך ביותר. לעיתים, במקרה של חבר קרוב מאוד שנבצר ממנו להגיע למסיבה ( עקב מרחק או מטעמים אחרים ), הייתה נשלחת הזמנה סמלית, עם מתנה מצורפת. במקרה כזה המתנה תמיד הייתה דבר מאכל או משקה, שהתיימר להיות דוגמא לסעודת המסיבה.

אני חושב שניתן לראות שכל הפרטים שנרשמו כ"עובדות" מתאימים לתמונה מוגדרת של רגש ומנהג, למרות שאין תמונה זו משורטטת אפילו בצורה הלא גמורה של מכתב זה. היא יכלה, כמובן, להיכלל בפרולוג. אך למרות שחתכתי דברים רבים, הפרולוג עדיין ארוך מדי ועמוס יתר על המידה אפילו לפי אותם מבקרים המאשרים כי יש לו שימוש כלשהו, ולא ממליצים ( כחלק מהאחרים ) לדלג עליו ולשכוח ממנו.

למרות אי-שלמותו, מכתב זה עלול להראות לך ארוך מאוד, ולמרות שביקשת זאת, עלול להראות יותר ממה שביקשת. אך אינני רואה כיצד הייתי יכול לענות על שאלותייך בדרך קצרה שהייתה עם זאת מתאימה למחמאה שאתה חולק לי בהתעניינותך בהוביטים במידה מספקת בכדי לשים לב לחלל במידע המסופק.
אם זאת, נתינת מידע תמיד פותחת נופים נוספים. אתה תגלה ללא ספק שההסבר הקצר על "מתנות" פותח עוד נושאים אנתרופולוגיים המשתמעים ממונחים כגון: שבט, משפחה ,קרבת משפחה וכיוצא בזאת. אסתכן ואוסיף הסבר נוסף על נקודה זאת, שמא, בהתייחסות לטקסט לאור מכתבי, תרצה להוסיף ולחקור בעניין "סבתו" של סמיאגול, שגאנדאלף הציג כשליטה ( של משפחה "מכובדת, ענפה ועשירה" ( עמ' 62 )) ואפילו קרא לה "אם-שבט ( עמ' 66 ) (b).

ככל הידוע לי, הוביטים היו מונוגמיים לחלוטין ( למעשה הם כמעט ולא התחתנו שנית, אפילו אם בן או בת זוג נפטרו בגיל צעיר ). הייתי אומר שבעוד שהמעקב אחר השושלת היה מהצד הגברי, המשפחה לא הייתה פטריארכאלית. כלומר, שמות המשפחה הגיעו מהגבר ( האישה אימצה את שם המשפחה של בעלה ). כמו כן, הזכר המבוגר ביותר הוא שהוכר רשמית כראש המשפחה. במקרה של משפחות גדולות ורבות עוצמה ( כבני טוק ), שעדיין היו מאוחדות למרות מספרם הרב, אולי מתאים יותר להשתמש במונח "שבט". ראש השבט היה כנראה הזכר המבוגר ביותר של השושלת הישירה ביותר. שיטת המנהל של משפחה, כיחידה האמיתית: משק הבית, לא הייתה מונרכיה ( מלבד בדרך מקרה ). הייתה זו דיארכיה ( dyarchy ) (c), שבה לאדון ולגבירת הבית היה מעמד שווה, אם כי תפקידים שונים. כל צד נחשב למייצג הרשמי של הצד השני במקרה של היעדרות ( כולל מוות ). לא היו "מטרוניות". אם בעל מת לפני אישתו, מקומו נתפס בידיה. בזה נכללה ( אם הוא החזיק במעמד זה ) הראשות הרשמית של משפחה או שבט. כך שהתואר לא עבר לבנו של הנפטר, או יורשו, כל עוד אישתו נותרה בחיים, אלא אם כן היא התפטרה מרצונה. בנסיבות מסוימות, יכלה אישה תקיפה ומאריכת שנים להישאר "ראש המשפחה" עד שנכדיה התבגרו.

לאורה באגינס ( לפני החתונה גראב ) נותרה ראש משפחת באגינס בהוביטון עד שמלאו לה 102. משום שהייתה צעירה מבעלה ( שנפטר בגיל 93 ב-1300 לספירת הפלך ) ב-7 שנים, היא החזיקה בתואר זה 16 שנים, עד שנת 1316. בנה בונגו לא נהיה ראש המשפחה עד לגיל 70, עשר שנים לפני מותו בגיל המוקדם של 80. בילבו לא ירש את התואר, עד למות אימו, בלדונה טוק, ב-1334, בהיותו בן 44.

ראשות המשפחה של בני באגינס בזמן ×–×” הוטלה בספק בשל אירועים מוזרים. אוטו סאקוויל- באגינס ×”×™×” יורש התואר – ללא קשר לשאלת הרכוש שהייתה מתעוררת אילו ×”×™×” בילבו מת מבלי להותיר אחריו צוואה. אך לאחר ביזיון החוק של שנת 1342 ( כאשר בילבו שב ×—×™ לאחר שהוכרז כמת ) איש לא ×”×¢×– להניח ×›×™ הוא מת בשנית. אוטו נפטר ב-1412, בנו לוטו נרצח ב- 1419, ואשתו לובליה מתה ב-1420. כאשר אדון סאם דיווח על "מעברו אל מעבר לים" של בילבו ( ושל פרודו ) ב1421, עדיין אי אפשר ×”×™×” להניח את דבר מותם. כאשר סאם נבחר לראשות העיר ב-1427, הוא העביר חוק שלפיו: "אם תושב כלשהו של הפלך יעבור על מעבר לים, בנוכחות עד אמין, ובכוונה מפורשת שלא לחזור, או תחת נסיבות המרמזות ברורות כוונה כזאת, הוא או היא יחשבו כמי שוויתר על כל זכות לתואר ורכוש שהיה שלהם או מיועד להם, ויורשו או יורשיהם יקבלו החל מהרגע ההוא את כל התארים, הרכוש והזכויות, כפי שמונחה תחת המסורת המוגדרת, או לפי הצוואה והנטייה של העוזב, לפי דרישות המקרה." ניתן לשער שהתואר עבר אז לצאצא של פונטו באגינס – כנראה פונטו ( השני ) (4).

מקרה ידוע נוסף היה זה של לליה הגדולה (5) ( או בפחות נימוס: השמנה ). פורטינבראס השני, ראש משפחת טוק ותאין בזמנו, נשא לאישה את לליה מבני קלייהנגרס (d) ב-1314, כשהיה בן 36 והיא בת 31. הוא נפטר ב-1380, בגיל 102, אך היא האריכה שנים אחריו, עד מותה הטרגי ב-1402 בגיל 119.  כך שהיא משלה בבני טוק ובסמיאלים הגדולים במשך 22 שנה, אם שבט דגולה וזכורה, אם כי לא תמיד אהובה. אי השתתפותה במסיבה המפורסמת ב-1401, נגרמה בגלל גודלה וקושי התנועה שלה, ולא בשל גילה. בנה, פרומבראס, היה רווק, משום שלא יכל (כך ריננו) למצוא מישהי שתהיה מוכנה להתגורר בסמיאלים הגדולים, תחת שלטונה של לליה. בשנותיה האחרונות והשמנות ביותר של לליה, נהגו להסיע אותה מדי בוקר לכניסה הראשית, כדי שתשאף את אוויר הבוקר הצח. באביב 1402 העוזרת המגושמת שלה הניחה לכסא הגלגלים שלה לעוף מעבר לסף הדלת והפילה את לליה במורד המדרגות אל הגן. כך הסתיימה תקופת שלטון וחיים שהייתה עשויה להתמודד בזו של טוק הזקן.

למרות ניסיונה של משפחת טוק לשמור את העניין במשפחה, הייתה זו שמועה נפוצה שהעוזרת הייתה פרל ( אחותו של פיפין ). בחגיגות ירושתו של פרומבראס חוסר שביעות הרצון וצערה של המשפחה הופגנו רשמית באי-הכללתה של פרל בטכס ובסעודה. אך מעיני רבים לא חמקה העובדה שמאוחר יותר ( לאחר פרק זמן סביר ) פרל הופיעה במחרוזת נהדרת של אבנים יקרות שהשתייכה מזה זמן רב לאוצרות התאין.

המנהג ×”×™×” שונה במקרה בו ראש המשפחה מת מבלי להותיר אחריו בן. במשפחת טוק, מכיוון שראשות המשפחה באה יחד עם תואר ומשרת התאין ( משרה צבאית במקור ), הירושה הייתה רק דרך הקו הגברית. במשפחות גדולות אחרות ראשות המשפחה יכלה לעבור דרך בתו של הנפטר לנכד המבוגר ביותר שלו ( ללא קשר לגילה של בתו ). מנהג מאוחר ×–×” ×”×™×” מקובל יותר במשפחות החדשות יחסית, ללא רשומות עתיקות או אחוזות משפחתיות. במקרים כאלו היורש ( אם הסכים לקבל את התואר ) לקח את שם משפחת אמו – למרות שלעיתים תכופות הוא גם השאיר את שם משפחת אביו ( במקום השני ). ×–×” ×”×™×” המקרה של אוטו סאקוויל-באגינס. ראשות המשפחה הרשמית של משפחת סאקוויל ×”×’×™×¢×” אליו דרך אמו קאמליה. הייתה זו שאיפתו המגוחכת למדי להגיע למעמד הנדיר של ראשות שני משפחות ( במקרה ×›×–×” כנראה שהיה קורא לעצמו באגינס-סאקוויל-באגינס ). מצב ×–×” הוא שעורר את רוגזו של אוטו עקב הרפתקאותיו והיעלמותו של בילבו, מלבד הפסד הרכוש הנגרם לו עקב אימוצו של פרודו.

הייתה זו מחלוקת חוקית חשובה אצל ההוביטים ( שחקיקתו של ראש העיר סאם מנעה במקרה ספציפי זה ), האם אימוץ בידי ראש משפחה ללא יורש ישפיע על ירושת התואר. הוסכם שאימוץ של בן משפחה אחרת לא ישפיע על ירושת התואר, בהיותה עניין של קרבת משפחה ודם. אך הייתה דעה כי אימוץ של קרוב בעל אותו שם לפני הגיעו לגיל בגרות זיכה אותו בכל הזכויות של בן טבעי. כמובן שאוטו התנגד לדעה זאת ( בעוד שבילבו החזיק בה ).

אין כל סיבה להניח שבני סטור של ארץ השממה פיתחו קו משפחה מטריארכאלי. אין זכר לדבר מעין זה בין בני סטור בנפה המזרחית ובבוקלנד, למרות שהם שמרו על מגוון של הבדלים במנהג ובחוק. השימוש של גאנדאלף ( או לכל הפחות שימושו של המתרגם והמדווח של דבריו ) בביטוי "אם-שבט" לא היה "אנתרופולוגי", אלא פשוט סימן לכך שאישה שלטה בשבט. ללא ספק משום שהיא נותרה בחיים לאחר מות בעלה, והייתה בעלת אישיות תקיפה.

הגיוני שבחברה המנוונת והפרמטיבית יותר של בני סטור בארץ השממה, נשות השבט ( כפי שקורה לעיתים קרובות במצבים כאלה ) נטו לשמור על התכונות הפיסיות והמנטאליות של דורות העבר יותר מן הגברים, וכך הייתה להן חשיבות יתרה. אך אין לשער ( לדעתי ) שחל שינוי משמעותי במנהגי החתונה שלהם, ולא שהתפתחה חברה מטריארכאלית או חברה שמתירה ריבוי בעלים ( למרות שמצב כזה עלול להסביר את אי הזכרת אביו של סמיאגול-גולום ). "מונוגמיה" הייתה בתקופה זו הכלל בכל המערב, והייתה סלידה עמוקה ממערכות אחרות, כדברים שנעשים אך ורק "תחת הצל".

התחלתי לכתוב מכתב זה לפני ארבעה חודשים, אך לא סיימתי אותו לעולם. מעט לאחר שקיבלתי את קושיותיך אשתי, שלא חשה בטוב במשך רוב 1958, חגגה את חזרתה לקו הבריאות בנפילה בגינה, שפגעה בזרועה השמאלית כה קשה שעדיין היא סובלת מנכות ובגבס. כך ששנת 1958 הייתה שנה מאוד מתסכלת עבורי, ועם צרות אחרות, והתקרבות פרישתי שדורשת סידורים רבים, לא היה לי זמן לעבוד על הסילמאריליאון. למרות חפצי העז לעסוק בכך ( ולשמחתי, גם לחפצם של אלן ואנווין ).

[ הטיוטה מסתיימת כאן ]

1. במכתבו כינה מר נון את טולקין "מודל של למדנות".

2. ראה נספח F של שר הטבעות.

3. נובע מהמילה האנגלו-סקסונית ביירד ( byrd ), "לידה".

4. ישנם שני הוביטים בשם פונטו בעץ המשפחה של משפחת באגינס בהוביטון. אחד מהם היה אב קדום של פרגרין ומריאדוק.

5. לליה הגדולה אינה מוזכרת בשר הטבעות, אך בעלה, פורטינבראס השני, מופיע בעץ משפחה של הסמיאלים הגדולים של טוק.

הערות המתרגם:

a. המקור נחרץ יותר בנקודה זאת: It is true all the same ( עמ' 53 ) – ובכל זאת אמת.

b. במקור Matriarch.

c. שלטון של שני שליטים.

d. במקור Clayhangers 

מכתב מס' 181: למייקל סטרייט [טיוטות]

מתרגם: יובל כפיר[1]
יובל כפיר, המתרגם, עזר רבות לעמנואל לוטם בהכנת מהדורת התרגום החדש של שר הטבעות. כל המונחים והשמות העבריים במאמר זה תורגמו לפי נוסח המהדורה החדשה.

[לפני שכתב ביקורת על שר הטבעות כתב מייקל סטרייט, עורך ה"ניו רפבליק", לטולקין ושאל כמה שאלות: ראשית, האם הייתה "משמעות" מאחורי תפקידו של גולום בסיפור ובכישלונו המוסרי של פרודו בנקודת השיא; שנית, האם הפרק 'טיהור הפלך' כוון במיוחד לאנגליה של זמננו; ושלישית, מדוע הנוסעים האחרים צריכים להפליג מן הנמלים האפורים עם פרודו בסוף הספר – "האם זה מאותה סיבה שישנם אלה הזוכים בניצחון אך אינם יכולים ליהנות ממנו?"]

[ללא תאריך; כנראה מינואר או פברואר 1956.]

מר סטרייט היקר,

תודה לך על מכתבך. אני מקווה שנהנית משר הטבעות? נהנית היא מילת המפתח. שכן הוא נכתב על-מנת לשעשע (במובן הנעלה ביותר): להיות קריא. אין "אלגוריה" ביצירה כלל וכלל, בין אם מוסרית, פוליטית או עכשווית.

זהו "סיפור-פיות", אך כזה שנכתב – לפי האמונה שהבעתי פעם במאמר ארוך 'על סיפורי-פיות', עבור מבוגרים – שהם-הם הקהל הראוי עבורו.  משום שאני סבור שלסיפור-הפיות יש דרך משלו לשקף את "האמת", בשונה מאלגוריה, או סאטירה (בת קיימא), או "ריאליזם", ובמובנים מסוימים עוצמתו רבה מכל אלה.  אך תחילה עליו להצליח בתור מעשייה ותו לא, להלהיב, להשביע רצון, ואפילו לעתים לרגש, ובתוך עולם הדמיון הפנימי שלו לזכות באמונה (ספרותית). ההצלחה בכך עמדה בראש שאיפותיי.

אך, כמובן, אם אתה מעוניין לפנות לקהל "מבוגר" (בכל אופן, לאנשים בוגרים שכלית), הרי לא ניתן יהיה להשביע את רצונו, להלהיב או לרגש אותו, אלא אם כן נראה לו שהשלם, או האירועים, דן במשהו שמצדיק את התייחסותו, יותר, למשל, מאשר בסכנה ומנוסה גרידא: חייבת להיות נגיעה כלשהי ב"מצב האנושי" (של כל התקופות). וכך, משהו מהרהוריו ו"ערכיו" של המספר יישזר בהכרח בסיפור. אין זה זהה לאלגוריה. כולנו, בקבוצות או כיחידים, ממחישים עקרונות כלליים; אך אין אנו מייצגים אותם. ההוביטים אינם "אלגוריה" יותר מאשר (נאמר) הפיגמים שביערות אפריקה. גולום הוא עבורי רק "דמות" – יצור דמיוני, אשר בהינתן המצב פעל כך וכך תחת לחצים מנוגדים, כפי שנראה סביר שיפעל (תמיד יש גורם בלתי ניתן לחישוב בכל אדם, אמיתי או דמיוני: אחרת לא יהיה/תהיה אדם ייחודי אלא "טיפוס").

אנסה לענות לשאלותיך אחת לאחת. הסצנה האחרונה של השליחות עוצבה כפי שעוצבה פשוט משום שבהתייחסי למצב, ול"אופיים" של פרודו, סם וגולום, האירועים הללו נראו לי אמינים מבחינה מכאנית, מוסרית ופסיכולוגית. אך, כמובן, אם רצונך להפוך עוד בדבר, עלי לומר שבמסגרת סגנונו של הסיפור, ה"קטסטרופה" ממחישה את המלים המוכרות (רובד כלשהו שלהן): "מחל לנו על עוונותינו כשם שאנו מוחלים לאלה הפועלים עוון כנגדנו. אל תביאנו לידי פיתוי, אלא הושיענו מרע."[2]
אל תביאנו לידי פיתוי" וגו' היא התחינה הקשה יותר, וזו שמקדישים לה פחות מחשבה. ההשקפה, במונחים של הסיפור שלי, היא שאף על פי שלכל אירוע או מצב יש (לפחות) שני היבטים: תולדותיו והתפתחותו של הפרט (האם זהו דבר אשר הוא יכול להפיק ממנו טובה – טובה מהותית – לעצמו, או להיכשל בכך), ותולדות העולם (אשר תלויות בפעולתו כשלעצמה) – עדיין יש מצבים חריגים אשר בהם אנו עשויים למצוא עצמנו. מצבים "הקרבתיים", עלי לכנותם: רוצה לומר, מצבים אשר בהם "טובת" העולם תלויה בהתנהגותו של יחיד בנסיבות אשר תובעות ממנו סבל וסיבולת מעל ומעבר לרגיל – אפילו, כפי שעלול לקרות (או להיראות, מבחינה אנושית), דורשות חוסן גוף ונפש אשר אינו מצוי בו: במובנים מסוימים הוא נדון לכישלון, נגזר עליו להיכנע לפיתוי או להישבר על-ידי לחץ כנגד "רצונו": כלומר, כנגד כל בחירה אשר יכול היה לקבל או ניאות לבחור מרצונו החופשי, שלא בין המצרים.

פרודו עמד בפני מצב שכזה: לכאורה מלכודת שאין מנוס ממנה: קרוב לודאי שאדם בעל עוצמה פנימית גדולה יותר לא היה עומד זמן כה רב בפני מדוחי הטבעת המציעה לו שליטה; לאדם בעל עוצמה פחותה לא הייתה כל תקווה לעמוד בפני פיתוי זה ברגע ההכרעה הסופית. (פרודו לא היה מוכן לפגוע בטבעת עוד בטרם יצא לדרך, ולא היה מסוגל להפקידה בידי סם).

השליחות, מ.ש.ל., נדונה לכישלון מעצם היותה חלק מתוכנית ארצית, וגם נדונה להסתיים באסון כסיפור התפתחותו של פרודו הפשוט למדרגת "אציל", קידושו. לכישלון נדונה, וכשול כשלה ככל שהדברים אמורים בפרודו עצמו. הוא "התפקר", הפך ל"כופר" – ואני קיבלתי מכתב תוקפני אחד, אשר זעק שהיה צריך להוציאו להורג בעוון בגידה, לא להרעיף עליו כבוד. האמן לי, עד שקראתי זאת לא היה לי-עצמי מושג עד כמה עשוי המצב הזה להיראות רלוונטי לימינו. הוא נבע באופן טבעי מה"עלילה" שאת קוויה העיקריים טוויתי ב-1936. לא חזיתי שבטרם יפורסם המעשה ניכנס לעידן אפל אשר בו דרכי העינוי ועיוות האישיות יתחרו באלה של מורדור והטבעת ויעמידו את כולנו בפני הבעיה המעשית המתעוררת כאשר אנשים הגונים וישרי דרך נשברים והופכים לכופרים ולבוגדים.

אך בנקודה זו, "ישועת" העולם ו"ישועתו" של פרודו עצמו מושגות בשל הרחמים אשר הפגין קודם לכן, ובשל מחילתו על פגיעה. בכל נקודה שהיא היה האדם הזהיר אומר לפרודו שגולום ללא ספק[3] יבגוד בו, ועשוי לשדוד אותו בסוף. היה זה מעשה שטות "לרחם" עליו, להימנע מלהרוג אותו, או שמא אמונה מיסטית בערך המוחלט של הרחמים והנדיבות כשלעצמם, אפילו הם הרי-אסון בעולם הזמן. ואכן הוא שדד אותו ופגע בו בסוף – אך בשל "חסד", בגידה אחרונה זו התרחשה בדיוק בנקודת ההכרעה אשר בה אותו מעשה אחרון של רוע היה הדבר המועיל ביותר אשר יכול מישהו לעשות למען פרודו. מצב אשר נוצר בשל ה"חמלה" שלו הושיע אותו, ומשאו ניטל ממנו. בצדק רב זכה לכבוד הרם ביותר – משום שברור שהוא וסם מעולם לא הסתירו את מהלך העניינים המדויק. אשר לחריצת המשפט הסופי על גולום, בזאת אינני מעוניין לדרוש. זו תהיה חדירה ל"פרטיותו של האל" (Goddes privitee), כפי שכינו זאת בימי הביניים. גולום היה עלוב ומעורר-חמלה, אך בסופו של דבר הידרדר לכדי רשעות מתמשכת, והעובדה שזו הביאה לכדי טוב אין בה כדי ללמד עליו זכות. אומץ ליבו וכוח סבלו המופלאים, גדולים כשל פרודו ושל סם או אף עולים עליהם, בהיותם מוקדשים לרוע היו מרשימים, אך לא ראויים לכבוד. חוששני שאין זה משנה מהן אמונותינו, עלינו להכיר בעובדה שישנם אנשים אשר נכנעים לפיתויים, דוחים מעליהם את ההזדמנות לאצילות או ישועה, ונראה כי הם "ארורים". השאלה עד כמה הם ארורים, אם בכלל, אינה דבר הניתן למדידה במונחי המקרוקוסמוס (אשר בו הוא אף עשוי להביא לטוב). אך אנו, הנמצאים כולנו "באותה סירה", אל לנו לתפוס את מקומו של שופט כל הארץ. עוצמת שליטתה של הטבעת הייתה מעל ומעבר לכוחה של נשמתו העלובה של סמיאגול. אך לא היה עליו לשאת בה אלמלא הפך לגנב עלוב עוד בטרם נתקל בה. האם היה הכרח שייתקל בה? האם הכרחי שמי מאיתנו ייתקל אי-פעם בסכנה כלשהי? מעין תשובה תימצא אם ננסה לדמיין את גולום מתגבר על הפיתוי. הסיפור היה שונה לגמרי! בכך שדחה את הקץ, ולא קיבע לטוב את רצון סמיאגול שעדיין לא הושחת לחלוטין בויכוח בבור הפסולת, הוא החליש עצמו לקראת ההזדמנות האחרונה כאשר האהבה שניעורה בו לפרודו נמקה בקלות רבה מדי על-ידי קנאתו של סם לפני מאורתה של שילוב. לאחר מכן אבוד אבד.

אין התייחסות מיוחדת לאנגליה ב'פלך' – פרט, כמובן, לעצם העובדה שבתור אנגלי אשר גדל בישוב  "כמעט כפרי" קטן  בוורוויקשייר, בשולי היישוב הבורגני המשגשג ברמינגהם (בערך בתקופת יובל היהלום!) אני, כמו כל אדם אחר, נוטל את התבניות שלי מה'חיים' אשר אני מכיר.  אך אין כאן התייחסות ישירה למצב שלאחר המלחמה. אינני 'סוציאליסט' בשום מובן – אני סולד מ'תכנון' (כפי שברור בוודאי) בעיקר משום שה'מתכננים', כשהם עולים לשלטון, הופכים כה רעים – אך לא הייתי אומר שנאלצנו לסבול כאן את רשעותם של שארקי ובריוניו. אף על פי שרוחה של 'אייזנגארד', אם לא של מורדור, כמובן צצה ומופיעה תמיד. התוכנית הנוכחית להרוס את אוקספורד על-מנת לספק את צרכי המכוניות הממונעות היא דוגמה לכך[4]. אך יריבנו העיקרי הוא חבר בממשלה 'שמרנית'[5].  אך אפשר להחיל זאת כמעט על כל דבר בימים אלה.

כן: אני סבור ש'המנצחים' לעולם אינם יכולים ליהנות מה'ניצחון' – לא בתנאים שהם תיארו לעצמם; וככל שלחמו למען משהו כדי שייהנו ממנו בעצמם (בין אם זו השתלטות או שימור גרידא), כך ייראה להם ה'ניצחון' מספק פחות. אך לעזיבתם של נושאי-הטבעות יש פן אחר לחלוטין, בכל מה שנוגע לשלוש. עומד, כמובן, מבנה מיתולוגי מאחורי הסיפור הזה. למעשה הוא נכתב תחילה, ואולי כעת הוא עשוי לצאת בחלקו לאור. זוהי, עלי לומר, 'מיתולוגיה מונותיאיסטית אך "תת-בריאתית"'. אין שום התגלמות של האחד, של אלוהים, אשר נותר אכן מרוחק, מחוץ לעולם הזה, ונגיש ישירות רק לוואלאר או לשליטים. אלה תופסים את מקומם של 'האלים', אך הם רוחות ברואות, או אלה השייכים לבריאה הראשונית אשר מרצונם נכנסו אל תוך העולם[6]. אך האחד הוא בעל הסמכות הסופית, ולו שמורה (או כך היא נראית כאשר צופים בה מתוך הזמן הזורם) הזכות להתערב ולהכניס אל הסיפור את אצבע אלוהים: כלומר ליצור מציאויות אשר לא ניתן להקיש עליהן אפילו בעזרת ידיעה מלאה של העבר אשר קדם להן, אך בהיותן מציאותיות הן הופכות לחלק מהעבר-למעשה עבור כל הזמן שבא אחריהן (שזו הגדרה אפשרית ל'נס'). על-פי האגדה, עלפים ובני-אדם היו ההתערבות הראשונה מעין זו, אשר נעשתה בעצם כאשר ה'סיפור' היה רק סיפור ולא 'ממשות'; לפיכך, הם לא נֶהגו או נוצרו בשום מובן על-ידי האלים, הוואלאר, והם נקראו האֶרוּהִינִי או 'ילדי האלוהים', ועבור הוואלאר היו גורם שלא ניתן לחשבו: כלומר, הם היו בריות רציונליות בעלות רצון חופשי ביחס לאלוהים, מאותה דרגה היסטורית כשל הוואלאר, אם כי כוחם ומעמדם הרוחניים והשכליים היו פחותים בהרבה.

כמובן, ולמעשה מחוץ לסיפורי, עלפים ובני-אדם הם רק היבטים שונים של האנושיות, ומייצגים את בעיית המוות כפי שהוא נתפס על-ידי אדם סופי אך בעל רצון ומודעות-עצמית. בעולם מיתולוגי זה, העלפים ובני-האדם הם שארי-בשר בדמותם הגשמית, אך ביחסן של 'רוחותיהם' לעולם הזמן הם מייצגים שני 'ניסויים' שונים, אשר כל אחד מהם מתאפיין בנטייה טבעית ובחולשה משלו. העלפים מייצגים, לכאורה, את ההיבטים האמנותיים, האסתטיים והמדעיים הטהורים של הטבע האנושי, המורמים לדרגה גבוהה ממה שאכן קיים בבני-אנוש. כלומר: יש בהם אהבה עמוקה לעולם החומרי, ושאיפה לצפות בו ולהבינו באשר הוא ובתור 'אחר' – כלומר, כמציאות הנובעת מאלוהים במידה דומה  להם עצמם – לא כחומר גלם לשימושם או כבסיס לעוצמה. הם ניחנו גם ביכולת 'תת-בריאתית' או אמנותית מעולה. לפיכך הם 'בני-אלמוות'. לא 'לנצח', אלא להישאר עִם ובתוך עולם הבריאה, כל עוד נמשך סיפורו. כאשר הם 'נהרגים', על ידי פגיעה או השמדה של דמותם הגשמית, אין הם יוצאים מתחום הזמן, אלא נותרים בתוך העולם, בין אם בצורה לא-גשמית או בלידה-מחדש. דבר זה הופך למשא כבד בחלוף העידנים, בפרט בעולם בו יש זדון והרס (לא הזכרתי את הדמות המיתולוגית שלובשים הזדון או נפילת המלאכים באגדה זו). עצם השינוי כשלעצמו אינו מיוצג כמשהו 'זדוני': זהו הסיפור הנגול ונפרש, והתנגדות לו עומדת, כמובן, כנגד תוכניתו של אלוהים. אך החולשה העלפית במובנים אלה היא, באופן טבעי, להתחרט על העבר, ולהפוך למי שאינם מוכנים להכיר בשינוי: כאילו ישנא אדם ספר ארוך מאד אשר עדיין לא הסתיים, וירצה לעצור ולהתיישב בפרק אהוב. משום כך נלכדו במידה מסוימת ברשת נכליו של סאורון: הם חפצו ב'כוח' על הדברים כפי שהם (דבר הנבדל לחלוטין מאמנות), לממש את רצונם המיוחד בשימור: לעצור את השינוי, ולשמר את הדברים רעננים ונאים תמיד. 'שלוש הטבעות' היו 'טהורות', משום שמטרה זו, במידה מוגבלת, הייתה טובה, היא כללה את ריפויים של הנזקים האמיתיים של הזדון, לא רק את עצירת השינוי גרידא; והעלפים לא רצו לשלוט ברצונות אחרים, אף לא לחמוס את העולם כולו למען הנאתם שלהם. אך עם נפילת ה'כוח', התרסקו מאמציהם הקטנים לשמר את העבר. לא נותר עבורם דבר בארץ התיכונה מלבד הלאות. ולפיכך אלרונד וגלדריאל עוזבים. גנדלף הוא מקרה מיוחד. הוא לא היה יוצרהּ או בעליה המקוריים של הטבעת – אלא קירדן הפקיד אותה בידיו, לסייע לו במשימתו. גנדלף עמד לשוב, כיוון שתמו עמלו ושליחותו, לביתו, ארץ הוואלאר.

המעבר אל מעבר לים אינו מוות. ה'מיתולוגיה' יוצאת מנקודת-מבט עלפית. לפיה, היה בתחילה גן-עדן אמיתי עלי-אדמות, ביתם וממלכתם של הוואלאר, שהתקיים כחלק ממשי של הארץ.

אין 'התגלמות' של הבורא בשום מקום בסיפור הזה או במיתולוגיה. גנדלף הוא אדם 'ברוא', גם אם יתכן שהוא רוח אשר התקיימה לפני-כן בעולם הגשמי. תפקידו כ'קוסם' הוא מלאך או שליח מן הוואלאר או השליטים: לסייע לבריות הרציונליות בארץ התיכונה להתנגד לסאורון, שכוחו היה גדול מדי עבורם ללא עזרה. אך היות שהסיפור והמיתולוגיה האלה גורסים כי כוח – כאשר הוא שולט או רוצה לשלוט ברצונות ומחשבות אחרים (שלא על-ידי הסכמתם המודעת) – הוא זדוני, ה'קוסמים' הללו לבשו דמות של צורות-החיים אשר בארץ התיכונה, וכך סבלו את ייסורי הרוח והגוף. מאותה סיבה הם גם היו חשופים לסיכוני בשר-ודם: אפשרות ה'נפילה', החטא, אפשר לומר. עבורם יתבטא החטא בעיקר באי-סבלנות, אשר מובילה לרצון לאלץ אחרים  לשרת ולקדם את מטרותיהם הטובות, וכך, באופן בלתי-נמנע, בסופו של דבר לשאיפה הפשוטה לאכוף את רצונם בכל דרך שהיא. לזדון זה נכנע סארומן. גנדלף לא נכנע לו. אך המצב הורע כל-כך בשל נפילתו של סארומן, שה'טובים' נדרשו ליתר מאמץ והקרבה. וכך ניצב גנדלף בפני המוות ומצא את מותו; וחזר או נשלח חזרה, כדבריו, בעוצמה מוגברת. אך גם אם זה עשוי להזכיר את הברית החדשה, אין זה אותו הדבר כלל ועיקר. התגשמות האלוהים היא דבר גדול עד אינסוף מכל מה שאי פעם אעז לכתוב. כאן אני דן רק במוות כחלק מטיבו הרוחני והגשמי של האדם, ובתקווה נטולת הבטחות. משום כך אני רואה את סיפור ארוון וארגורן כחלק החשוב ביותר בנספחים; הוא חלק מהסיפור החיוני, ומיקומו נובע רק מכך שלא הייתה דרך לשלב אותו בסיפור-המעשה הראשי מבלי להרוס את מבנהו: אשר מתוכנן להיות 'הוביטו-צנטרי', כלומר, בעיקרו בחינה של האצלתם (או קידושם) של פשוטי-עם.

[אף אחת מהטיוטות אשר מהן הורכב מכתב זה לא הושלמה.]

[1] תורגם מאנגלית ע"י יובל כפיר (אייתלאדאר). תודה מקרב לב לרמי שלהבת (גרומיט) על העריכה וההערות המאלפות.

[2] מתוך "תפילת האל" (The Lord's Prayer), אחת התפילות המרכזיות ביותר בנצרות. – המתרגם.

[3] לא לגמרי "ללא ספק". הנאמנות המגושמת של סם הייתה הדבר האחרון אשר דחף את גולום אל מעבר לקצה, כאשר עמד לחזור בו. [הערת המחבר]

[4] הכוונה להצעה ל"כביש עוקף" דרך אחו קרייסטצ'רץ'. [הערת העורכים] (האחו הוא חלק מאוניברסיטת אוקספורד, וצמוד לקולג' מרטון אשר בו כיהן טולקין כפרופסור החל משנת 1945. – המתרגם)

[5] במקור 'Tory', הכינוי הבריטי לשמרנים. – המתרגם.

[6] הם לקחו חלק ב'יצירתו' – אך רק באותו מובן שאנו 'יוצרים' יצירת אמנות או סיפור. מימושו, המתנה של הענקת מציאות ברואה לעולם, באותה רמה כשלהם, הייתה מעשהו של האל האחד. [הערת המחבר]

מכתבים 29 ו-30

אסופת מכתבי טולקין (The Lettes of J.R.R Tolkien) הוא ספר המאגד כשלוש מאות מכתבים שטולקין כתב לאנשים שונים בחייו. מכתבים אלו שופכים אור על טולקין עצמו, דעותיו ויצירותיו הרבות. מכתבים 29 ו 30 חשובים במיוחד לקוראים הישראלים – כאשר הנאצים שלטו בגרמניה (עוד לפני מלחמת העולם השניה), החלה אפלייה חמורה של היהודים. הוצאות הספרים השונות נדרשו לברר את מוצאם של המחברים השונים לפני הפרסום. מכתבים אלו כוללים את תגובותיו של טולקין לשאלה לגבי מוצאו. מכתב מספר 29 הוא מכתב למוציא לאור שלו (סטנלי אונווין) ומכתב מספר 30 הוא טיוטה של מכתב שהיה אמור להישלח להוצאה הגרמנית. מכתבים אלו מבהירים מעבר לכל ספק את דעתו של טולקין על היהודים ומוכיחים שטולקין מעולם לא ×”×™×” אנטישמי – להיפך. יש לשים לב לתקופה שבה נכתבו המכתבים – תקופה אשר בה אנטישמיות היתה גלויה ואפילו מקובלת בכל ארצות המערב. תאריך המכתב מוכיח שהחיבה של טולקין ליהודים היא ×›× ×” ואמיתית ולא 'הכאה על חטא' מזויפת שהיתה אופיינית לרוב האנטישמים לאחר מלחמת העולם השניה. מכתב מספר 29 מתוך מכתב אל סטנלי אונווין [אלן את אונווין ניהלו משא ומתן על הוצאה לאור של תרגום גרמני להוביט עם רוּטן את לוֹנינג מפוטסדאם. החברה כתבה אל טולקין לשאול אם הוא 'Aricsh' (ארי) במוצאו.] 25 יולי 1938 אני מוכרח לומר שהמכתב המצורף מרוטן את לונינג הינו נוקשה מעט. האם אני נאלץ לסבול את החוצפה הזו בשל שמי הגרמני, או שהחוקים המטורפים שלהם דורשים תעודת מוצא 'Aricsh' מכל האנשים בני כל המדינות? באופן אישי אני נוטה לסרב לתת איזשהו [1]Bestätigung (אף על פי שבמקרה אני יכול), ולהניח לתרגום הגרמני ללכת לאבדון. בכל מקרה אני מתנגד לחלוטין להופעת הצהרה כזאת בדפוס. איני רואה את היעדרו (כנראה) של דם יהודי בעורקי כמכובד דווקא; ויש לי חברים יהודים רבים, ואצטער אם אתן איזשהם תימוכין לרעיון שאני מאמין בדוקטרינה הממאירה והבלתי-מדעית לחלוטין של תורת ×”×’×–×¢. האינטרס כאן הוא בעיקר שלכם, ואיני יכול לסכן את הסיכוי להוצאה גרמנית בלי הסכמתכם. לפיכך אני שולח שתי טיוטות של תשובות אפשריות. מכתב מספר 30 אל רוטן את לונינג, וורלאג. [אחת מ'שתי הטיוטות' שהזכיר טולקין במכתב הקודם. זו הטיוטה היחידה שנשמרה בתיקי אלן את אונווין, ולכן סביר מאד שהמו"ל האנגלי שלח את האחרת לגרמניה. ×–×” ברור שבמכתב ההוא טולקין סירב לתת איזשהי הצהרה על מוצא 'Aricsh'.] 25 יולי 1938 דרך נורתמור 20, אוקספורד אדונים נכבדים, תודה על מכתבכם … לצערי איני מבין למה אתם מתכוונים במילה 'Aricsh'. אינני ממוצא ארי: כלומר הודו-פרסי; למיטב ידיעתי אף אחד מאבות-אבותי לא דיבר פלינדוסטאנית, פרסית, צוענית, או איזשהו דיאלקט קרוב. אבל אם עלי להבין שאתם מבקשים לדעת אם אני ממוצא יהודי, אני יכול לענות רק ×›×™ לצערי אין לי כמדומה בין אבותי מן האנשים המוכשרים הללו. הרב-רב-סבא שלי ×”×’×™×¢ לאנגליה במאה השמונה-עשרה מגרמניה: עיקר המורשת שלי הוא איפוא אנגלי טהור, ואני נתין בריטי – מה שחייב להספיק. התרגלתי עם זאת, לשאת בגאווה את שמי הגרמני, והמשכתי בכך בכל תקופת המלחמה האחרונה המצערת, שבה שירתתי בצבא הבריטי. איני יכול, עם זאת, להימנע מלהעיר שאם שאלות מחוצפות ובלתי ענייניות כאלה יהפכו למנהג נפוץ בתחום הספרות, ×›×™ אז לא ירחק היום שבו שם גרמני לא ×™×”×™×” עוד מקור לגאווה. חקירתכם נעשית בלי ספק על מנת לציית לחוקי מדינתכם, אבל הנסיון להחילם על נתינים של מדינה אחרת הינו בלתי הולם, אפילו אם ×”×™×” בכך (ואין בכך) להשפיע באיזושהי צורה על איכות עבודתי או התאמתה לדפוס, שבה כמדומה השתכנעתם בלי שום קשר ל-[2]Abstammung שלי. אני מקווה שתמצאו תשובה זאת למספקת, ונשאר שלכם בנאמנות ×’'. ר. ר. טולקין. ——————————————————————————– [1] בגרמנית : אישור. [2] בגרמנית : מוצא, מורשת.

מכתב מספר 310

תרגם: דני אורבך
בסיועם של: אילנה בוגוד, יובל ווליס

[קאמיליה, בתו של ריינר אנווין, התבקשה כחלק ממטלה לימודית לברר את 'משמעות החיים']

20 במאי 1969

גב' אנווין היקרה,
צר לי שתשובתי התאחרה. אני מקווה שהיא תגיע אליך בזמן. איזו שאלה כבירה! אינני סבור שלדיעות, יהיו אשר יהיו, יש ערך שימושי מבלי שיובא הסבר על התהליך שמאחוריהן. אך בשאלה הזו יהיה קשה לקצר בדברים.
מהי משמעותה האמיתית של השאלה? המילים "משמעות" ו"חיים" דורשות הגדרה כלשהי. האם זו שאלה מוסרית או אנושית טהורה, או שמא היא פונה ליקום כולו? אולי הכוונה היא: "כיצד עלי לחיות את תקופת החיים שניתנה לי?" או "איזו מטרה אני משרת בעצם היותי חי?". השאלה הראשונה תיענה (אם בכלל), רק לאחר שתימצא תשובה לשניה.
אני סבור כי שאלות על "משמעות" הינן שימושיות רק כאשר הן מתייחסות למושאים ולמטרות מודעות של בני אדם, או לדברים הנוצרים על ידם. ביחס ל"דברים אחרים", ערכם טמון בעצם קיומם. הם הינם, ויתקיימו גם אם אנו נחדל מלהיות. אבל מאחר ואנו קיימים, אחד מיישומיהם הוא הפירוש שניתן להם על ידינו. אם נתקדם במעלה סולם הקיום ל"צורות חיים אחרות", כמו למשל צמחים קטנים, נוכל לומר כי הם מייצגים סדר וצורה. תבנית (משתנה) שניתן להבחין בה בהתאם למין ולמוצא. זה מעניין במיוחד מאחר והדברים הללו הם "אחרים": לא אנו יצרנו אותם, והם נובעים ממעיין-רעיונות עשיר מזה שלנו.
בשלב הזה, הסקרנות האנושית מגיעה מהר מאוד לשאלה 'איך?'; איך בדיוק נוצרו הדברים הללו? היות והתבנית שניתן להבחין בה מצביעה על תכנון, ניתן להמשיך לשאלה "מדוע"? סוגיה זאת במשמעות הנזכרת, בהתחשב בסיבות ומניעים, חייבת להתייחס לתודעה. רק לה יכולות להיות מטרות הדומות לאלה האנושיות. כאן עולה גם השאלה: "מדוע החיים וכל מגוון האורגניזמים הופיעו בעולם הגשמי?" ועל כן: "האם קיים אלוה, בורא והוגה, בעל תודעה הדומה לתודעתנו (היות ותודעתנו נוצרה ממנה), שאנו, במובן כלשהו, מסוגלים לרדת לחקרה?". כאן אנחנו מגיעים לדת, ולרעיונות המוסריים הנובעים ממנה. בהקשר זה, אומר רק ש"מוסר" הוא דבר הדדי. מכיוון שיש לנו קשר עם כל הדברים האחרים, זיקה הקרובה לקשר המוחלט שלנו עם המין האנושי, חרף היותנו אינדיבידואלים (כמו כל היצורים החיים, במובן מסויים). משום כך איננו יכולים לחיות בבידוד.
מכאן אנחנו מגיעים למסקנה שעל המוסריות לשמש לנו כמדריך למטרותינו האנושית, להנחות אותנו בדרכי-חיינו: 1. כיצד למצות את כשרונותינו האישיים ללא בזבוז או שימוש לרעה, וכן (2.) תוך הימנעות מפגיעה בבני מיננו, או מהתערבות בהתפתחותם האישית. מעבר לכך קיים הרעיון הנשגב יותר, והוא ההקרבה העצמית למען האהבה.
אבל כל אלה אינן אלא תשובות לשאלה הפעוטה. לשאלה הכבירה אין תשובה מלאה, מאחר ולצורך זה נזדקק לידע מוחלט על טיבו של האל, דבר שמונח מחוץ להשג ידינו. אם נשאל: "מדוע כלל אותנו האלוה במחשבת-היצירה שלו"?, התשובה תהיה אחת: "משום שהוא עשה זאת", ותו לא.
אם אינך מאמינה באל אזי שאלתך, "מהי משמעות החיים", היא עקרה ולא ניתנת לתשובה. למי או למה בכוונתך היה להפנות אותה? אולם מאחר ובפינה מוזרה (או בפינות מוזרות) זו של היקום התפתחו תודעות השואלות שאלות ומנסות להשיב עליהם, ביכולתך להפנות את השאלה לאחת מאותן ישויות מוזרות.
אילו הייתי אחד מהן הייתי עונה (ביומרה מגוחכת ושחצנית לדבר בשם היקום) בצורה הבאה: "הנני אשר הנני, ואת אינך יכולה לעשות דבר בנידון. את יכולה לנסות ולגלות מה אני, אך לעולם לא תצליחי, ואינני מבין מדוע רצונך לדעת. אולי השאיפה לדעת למען הידיעה עצמה, קשורה לתפילות שכמה מכם מפנים למה שאתם קוראים לו אלוהים. במיטבן הן מהללות אותו על מה שהוא הינו, על קיומו, ועל שברא את אשר שברא, בצורה בה ברא אותו".
אלה המאמינים באל אישי, בבורא, אינם סבורים כי היקום לבדו ראוי שיסגדו לו, חרף העובדה שחקר מעמיק שלו הינו אחת הדרכים לכבד את האל. ומאחר שאנו, כיצורים חיים (ולו בצורה חלקית) נמצאים בתוכו ומהווים חלק ממנו, תפישת האלוהים שלנו והדרכים להביעה, נובעים במידה רבה מהתבוננות בעולם שסביבנו. (אף שאנשים מסויימים, וגם האנושות כולה, נחשפים גם הם להתגלויות אלוהיות).
על כן ניתן לומר שהמטרה העיקרית של החיים, עבור כל אחד מאיתנו, הינה להגדיל, בהתאם ליכולת ההבנה שלנו, את ידיעתנו על האלוה בכל האמצעים שלרשותנו. ידיעה זו תוביל אותנו לתודות ולדברי תשבוחות. על כן אנו מתפללים ב"Gloria in Excelsis", לאמור: "Laudamus te, Benedicamus te, adoramus te, glorificamus te, gratias agimus tibi propter magnam gloriam tuam". "נהלל שמך ונפאר לך, ולך נודה על הוד תפארתך, תהילתך נספר ושמך הקדוש נקרא".
ברגעי ההתעלות עלינו לקרוא לכל הברואים להצטרף למקהלתנו ולדבר בשמם, כפי שנעשה במזמור תהילים 148, ובשיר שלושת הילדים בספר דניאל: "הללויה, הללו את ה'… ההרים וכל גבעות עץ פרי וכל ארזים, החיה וכל בהמה רמש וציפור כנף".
זו תשובה ארוכה מדי, וגם קצרה מדי, על שאלה כזאת.
באיחולים לבביים,
ג'.ר.ר. טולקין