אתרבת פינרוד אה אנדרת

אתרבת פינרוד אה אנדרת

אודות המוות וילדי ארו, והשחתת האדם

מאנגלית: יואל ואינגר

הקדמה: (מתוך כתב יד אודות הטקסט)

לאלדר נודע כי לפי מסורת האדאין, בני אדם האמינו כי מטבען לא היו נשמותיהם קצרות ימים, אלא נעשו כן מחמת רשעותו של מלקור. לא היה ברור לאלדר האם נתכוונו בני אדם כי דבר זה קרה כחלק מהשחתת ארדה (בה האלדר תלו את האשמה להיחלשות נשמותיהם עצמן) או שמא על ידי מעשה מכוון כנגד בני האדם בעידנים החשוכים טרם נפגשו בני אדם ובני לילית בבלריאנד, או שתי האפשרויות גם יחד. אך נדמה היה לאלדר שאם תמותת האדם נגרמה ממעשי מלקור, הרי שטבעם היה שונה עד למאוד מתכנונו המקורי של ארו. דבר זה היה מקור לפליאה ויראה עבורם, שכן אם אכן כך היה הדבר, הרי שכוחו של מלקור אדיר אף משיעור הבנתם של האלדר (או היה כן בתחילת הימים). ואילו גורלם של בני האדם היה מוזר ושונה מזה של כל שאר שוכני ארדה.

במסורת העתיקה של האלדר נרשם כי פינרוד פלאגונד דן בנושאים אלו עם אנדרת החכמה בבלריאנד לפני זמן רב. כך נרשמה אחת הגרסאות שנשתמרו לדיון הזה, אשר האלדר מכנים "אתראבת פינרוד אה אנדרת".

החכם מגולי הנולדור ×”×™×” פינרוד בן פינרפין בן פינווה, שכן יתר על כל השאר מצא עניין בחוכמה (ולא ביצירה או כשרון כפיים). והוא ביקש ללמוד כל אשר יוכל אודות ×’×–×¢ האדם. ראשון ×”×™×” הוא שפגש בבני האדם בבלריאנד והתיידד עימם, על כן תכופות נקרא בפי האלדר אדניל – 'רע האדם'. את עיקר אהבתו נתן לאנשי באור הזקן, שכן הם אלו אשר מצא לראשונה ביערות מזרח בלריאנד.

אנדרת הייתה אישה מבית באור, אחות ברגור אבי בארהיר (אביו של ברן ארכמיון הנודע). חכמה הייתה, ומלומדת במסורת בני האדם ובדברי ימיהם. בשל כך קרואה לה האלדר בשם סאילינד – 'חכמת-לב'.

היו נשים בקרב החכמים, והן היו מוערכות עד למאוד בקרב בני האדם, בעיקר על ידיעתן את אגדות הימים הקדומים. אישה חכמה נוספת הייתה אדאנל, אחותו של האדור לורינדול, אדון אנשי מאראך שמסורתם, מנהגיהם ושפתם שונים היו מאלו של אנשי באור. אך אדאנל נישאה לשאר בשרה של אנדרת, בלמיר מבית באור שהיה סבה של אמלדיר אם ברן. שנים רבות התגוררה אנדרת בבית בלמיר בצעירותה, ולמדה רבות אודות מסורת אנשי מאראך מפי אדאנל.

בימי השלום, טרם פרץ מלקור את המצור על אנגבאנד, פינרוד ביקר את אנדרת תכופות, שכן שררה ביניהם ידידות עזה, והיא נכונה הייתה לחלוק עימו ידע יתר על כל חכמי האדם. צל שרר על בני האדם, וחשיכה רבצה על עברם עליה לא אבו לדבר אף בינם לבין עצמם. הם יראו את האלדר ומיעטו לחלוק עימם את מחשבותיהם ואגדותיהם. חכמי האדם (שלא רבים היו) שמרו את חוכמתם בסוד ומסרוה אך לאלו שבחרו בהם.

פרטים נוספים שהופיעו בכתב היד בנוגע לאדאנל:

אישה חכמה נוספת, אם כי מבית שונה ומסורות אחרות, הייתה אדאנל אחות האדור. היא נישאה לבלמיר מבית באור, נכדו של בלן שהיה בנו השני של באור הזקן. את רוב חוכמתו העביר באור (שנמנה על החכמים) לבלן. אהבה עזה שררה בין בלמיר לאנדרת שארת בשרו (אשר הייתה בתו של אאורומיר, דודנו מדרגה שנייה), וזמן רב היא חייה בביתו ולמדה חוכמה רבה אודות אנשי מאראך ובית האדור מפי אדאנל.

 

אתראבת פינרוד אה אנדרת

בימי האביב[א], עת היה פינרוד מתארח בבית בלמיר, החל לדבר עם אנדרת החכמה אודות בני האדם וגורלם. מכיוון שזה לא מכבר, בחודש יול, נאסף אל אבותיו בורון, אדון אנשי באור, ופינרוד נעצב אל לבו.

"עצובה בעיני הסתלקותם המהירה של בני מינך," הוא אמר. "כי עתה הלך בורון אבי אביך. ואף כי תאמרי שזקן היה, לפי ספירת האדם[ב], לא עמוקה הייתה היכרותי עימו. זמן מועט חלף בעיני מאז ראיתי לראשונה את באור במזרח הארץ הזו[ג], והוא חלף, ובנו חלף, ובן בנו גם כן."

"מאה שנה ויותר חלפו מאז עברנו את ההרים." אמרה אנדרת. "באור, באראן ובורון חיו למעלה מתשעה עשורים האחד. קצרים מזאת היו חיינו טרם מצאנו ארץ זו."

"אם כן, שבעי רצון אתם פה?" אמר פינרוד.

"שבעי רצון?" אמרה אנדרת. "לעולם אין לב האדם שבע רצון. כל מוות ופרידה הם צער עבורו. אך אם התארכו חיינו הרי זה תיקון מה, טפח מהצל שהוסר מאיתנו."

"מה כוונתך בזאת?" אמר פינרוד.

"לבטח תדע היטב!" אמרה אנדרת. "החשכה שעתה תחומה בצפון, אך אשר בימים עברו," וכאן נשתתקה ועיניה כהו, כאילו חזרה במחשבתה אל שנים שחורות אשר מוטב היה שלא לזכור. "אך אשר בימים עברו נחה על כל הארץ התיכונה, בעודכם דרים באושר שבפאתי מערב."

"לא אודות הצל שאלתי," אמר פינרוד. "אלא מה כוונתך בדברייך על הסרתו? או מה הקשר בינו לבין קוצר ימיהם של בני-האדם? שכן סבורים אנו (כאשר לומדנו מפי האיתנים אשר רבות ידוע להם) כי גם אתם ילדיו של ארו, וגורלכם וטבעכם ממנו באו."

"רואה אנוכי," אמרה אנדרת. "×›×™ בדבר ×–×” אין שונים אתם, בני הלילית הרמים, מבני גזעכם הפחותים מכם שפגשנו ברחבי חלד, גם אם לא דרו באור מעולם. כאחד תחשבו ×›×™ מעצם טבענו במהרה יבוא עלינו המוות – וכי שבירים אנחנו וקצרי יומין, בעוד אתם חזקים ומאריכים לחיות. ייתכן ×›×™ 'ילדי ארו' אנחנו, כפי שמסורתכם אומרת, אך גם בעינכם ילדים אנו. אולי תאהבונו מעט, אך עדיין פחותי ערך אנו בעיניכם, וממרום כוחכם ותורתכם תתבוננו בנו, בחיוך או ברחמים, או בניד ראש."

"לדאבוני אמת יש בדברייך," אמר פינרוד. "לפחות עבור רבים מאנשי. אך לא עבור הכול, ובוודאי שלא בעבורי. אך שקלי זאת היטב, אנדרת: כאשר 'ילדי ארו' נקרא אתכם, לא נעשה כן בקלות ראש. שכן לא נהגה שם זה בבדיחות דעת או ללא כוונה אמיתית. ובדברנו אלו ידע ישנו, ולא רק מסורת בני לילית. ומכריזים אנו שקרובים אתם לנו, בקירבה רבה יותר (בגוף ובנפש) מזו הקושרת יחדיו את כל שאר יצורי ארדה זה לזה ואותנו אליהם."

"רבים היצורים שנאהב בארץ התיכונה. כל אחד לפי מידתו וטבעו. החיות והעופות אשר ידידים הם לנו; העצים; ואף הפרחים הנאים שימיהם קצרים מאלו של האדם. על אובדנם מצרים אנו, אך מאמינים כי זהו טבע גורלם, ממש כצורתם או גוון-צבעם."

"אך רב מזאת צערנו עליכם, אשר קרובים אלינו יותר מכל. עדיין, אם נשקול את טבעם בר-החלוף של כל שוכני ארץ, הלא נאמין שקוצר ימיכם בטבעכם הוא? האין אנשייך מאמינים בכך אף הם? כי מנחש אני מדברייך המרים כי סבורה את כי שוגים אנו."

"סבורתני כי שוגים אתם, וכל אשר יחשבו כן אף הם ישגו," אמרה אנדרת. "ושטעות זו מן הצל באה. אך אם נדבר בבני האדם, חלקם יאמרו כך וחלקם אחרת. אך רובם, בהיותם ממעיטי מחשבה, יאמינו כי קוצר ימיהם תמיד היה ויהיה, אם יאבו ואם לאו. אך ישנם החושבים אחרת. בני האדם יקראו להם 'חכמים', אך לדבריהם לא יטו אוזן; כי דבריהם סתומים ואין הם תמימי דעים, באין להם ידע כדוגמת זה שבו התרברבת, נאלצים הם להישען על מסורה ממנה יש לנפות את האמת, אם אפשר למוצאה. וככל אשר ינפו, כך ידבק מוץ לשעורה שנבורה, וחלקה אף יושלך עם המוץ."

"עם זאת, מלים עוברות מחכם לחכם בקרב אנשינו, מאפלת ימינו הקדומים, מספרות שבני האדם שונים עתה מהווייתם אז, ומטבעם האמיתי מבראשית. ודברים ברורים יותר נשמרו בקרב חכמי אנשי מארך, שבזיכרונם נשמר שם לזה אשר תקרא לו ארו, אף שבקרב אנשי כמעט ונשכח הוא. כך למדתי מפי אדנל. אומרים הם בבהירות כי לא קצרי ימים הם בני האדם מטבעם, אלא נעשו כן מחמת רשעותו של שר האופל שבשמו לא יקראו."

"בזאת אוכל להאמין:" אמר פינרוד. "שבמידת מה סבל גופכם מרשע מלקור. שכן בארדה שנפגמה חיים אתם, כמונו, וכל אשר בה הוכתם בידיו בטרם אתם או אנחנו הגענו ושאבנו את גופינו ואת הנחוץ לקיומם ממנה. הכול הוכתם, מלבד אולי אמאן טרם בואו שמה[1]. דעי לך, שאין הדבר שונה לגבי הקוונדי[2] – קומתם שחה וחיותם התמעטה. אלו החיים פה, ואף אנו ששבנו הנה, נוכחים לדעת כי השינוי בגופנו מהיר הוא משהיה בתחילה. בעיני הדבר מעיד כי הם יתגלו כחלושים ועמידים פחות מאשר נועדו להיות, אף כי ייתכן ויחלפו שנים רבות טרם יתגלה הדבר.

"כך גם גוף האדם, חלש הוא משנועד להיות. לכן כאן במערב, במקום בו כוחו היה מועט מאז ומתמים, בריאים יותר תהיו, כדברייך."

" לא, לא!" אמרה אנדרת. "אינך מבין את דבריי, משום שדעתך תמיד אחת היא: בני לילית הם בני לילית, ובני אדם הם בני אדם. ואף כי יחלקו אויב משותף, אשר מכוחו שניהם פגועים, עוד עומדים ההבדלים המיועדים ביניהם. כבין אדונים לפשוטי עם. אלו נעלים וחייהם נצח, ואלו נחותים וזמן שירותם קצר."

"אין אלו המלים אשר שומעים החכמים מהאפילה ומעבר לה. לא, האדון. כך יאמרו חכמי האדם: 'לא למוות נוצרנו, ולא נולדנו כדי למות. המוות נכפה עלינו.' ראה! תמיד תנוח עלינו אימתו, וממנו ננוס, כמנוסת הצבי מן הצייד. אך אני מחזיקה כי לא נוכל להימלט ממנו במעגלות העולם הזה. לא, אף לא אילו באנו אל האור-מעבר-ים, אל אמאן עליה תדבר. כי בתקווה זו נעים ונדים היינו משך דורות רבים, אך תקוות שווא הייתה זו. כך אמרו החכמים, אך דבריהם אלו לא עיכבו את המסע, כי מעטים הם שהאזינו, כפי שאמרתי. הבט! אל אחרוני חופיה של הארץ התיכונה נמלטנו מהצל, רק כדי למוצאו כאן לפנינו!"

אז החריש פינרוד, ולאחר שהות מה אמר: "מוזרות מלים אלו, ונוראות למשמע. כאדם שכבודו נרמס תדברי, ולכן מבקש הוא לדקור במילותיו את כל המשוחח עימו. ואם כל חכמי האדם ידברו כך, נקל לי להאמין כי אכן פגיעה קשה נפגעתם. אך לא מיד אנשי, אנדרת, או מידו של מי מהקוונדי. אם הננו כאשר הננו, והינכם כאשר מצאנו אתכם, אין זה מעשה ידינו, אף לא רצוננו. אין צערכם משמח אותנו, ואת גאוותנו לא ילבה. רק אחד יטען אחרת, האויב אשר בשמו לא תקראו."

"הישמרי מהמוץ בדגנכם, אנדרת! יתכן ויצפון סכנת מוות: שקריו של האויב, שמקנאה שנאה יולידו. לא כל הקולות הבוקעים מתוך החשיכה אמת יספרו לאלו אשר אוזנם כרויה לשמועות משונות."

"אך מי הוא שעולל לכם את הרעה הזו? מי כפה עליכם את המוות? ברי לי שתקראו בשם מלקור, או בשם אחר בו כינתם אותו בחשאי. מכיוון שעל מוות ועל צלו תדברו בנשימה אחת, כמו חד הם; כמו סוברים אתם שבבריחה מהצל גם מהמוות תחמקו."

"אך אין השניים האלו זהים, אנדרת. כך מחזיק אנוכי. אחרת לא היה נמצא המוות בעולם. בעולם שלא הוא יצר אלא אחר. לא, מוות נקרא לדבר שטומא בידיו, ולכן רע הוא שמו. ואילו לא טומא, שמו היה טוב."

"ומה תדעו על מוות? באשר לא תדעוהו אף לא תיראו מפניו." אמרה אנדרת.

"את המוות ראינו, ויראים אנו מפניו," ענה פינרוד. "גם אנו עלולים למות, אנדרת, ואכן מתנו. אבי אבי נקטל באכזריות, ורבים הלכו אחריו, גולים בשחור הלילה, בקרח האכזר, ובים שלא ידע שובע. ובארץ התיכונה מתנו, באש ובעשן, ברעל ובאבחת חרב בשעת קרב. כי מת פאנור, ופינגולפין נרמס תחת רגלו של מורגות[3].”

"לאיזו תכלית? למען הדחת הצל. ואם אין לעשות זאת, למצער לשמור בל שוב ייפול על כל הארץ התיכונה. להגן על ילדי ארו, אנדרת, כל ילדיו ולא רק על בני הלילית הגאים!"

"שמעתי אומרים," אמרה אנדרת, "כי היה זה כדי להשיב לידכם את האוצר שגזל האויב, אך ייתכן ובית פינארפין אינו בדעה אחת עם בני פאנור. ולמרות כל גבורתכם, אשנה ואומר: 'ומה תדעו על מוות?' ייתכן וכאב הוא לכם, וטעם אובדן מר, אך רק לפרק זמן, מעט הנלקח מהמצוי בשפע, אם לא סבבוני בכחש. כי תדעו שבמותכם לא תעזבו את העולם, וכי תוכלו לשוב ולחיות."

"אחרת הדבר עימנו: במותנו – נמות, נעזוב לבלי שוב. מוות הוא הקץ הסופי, אובדן ללא תקנה. ונתעב הוא, כי הוא עוול שנעשה לנו."

"מבין אני הבדל זה," אמר פינרוד. "התבקשו לומר כי שני סוגי מוות הם: האחד – פגיעה ואובדן אך אינו קץ, והשני – קץ שאין להשיבו; והקוונדי ידעו רק את הראשון?"

"אכן, והבדל נוסף ישנו," אמרה אנדרת. "האחד רק מפגע הוא במהלכי העולם, אשר האמיץ, החזק או בר המזל יקוו לחמוק ממנו. השני הוא המוות שאין מפניו מנוס, צייד שלא ניתן להימלט מפניו. בין אם חזק האדם, מהיר או אמיץ-לבב, בין אם חכם ובין אם שוטה הוא, אם רשע ואם צודק ורחמן בכל מעשי-חייו, אם ירחש אהבה לעולם או ישנאו, אחת דינו – למות ולעזוב את העולם. להפוך לפגר אותו יחפצו בני האדם להסתיר או לשרוף."

"ובהירדפו כך, האין לאדם תקווה?" אמר פינרוד.

"אין להם הוודאות, ולא הידיעה. רק פחדים וחלומות בחשיכה." ענתה אנדרת. "אך תקווה? תקווה היא עניין אחר, אודותיו אף החכמים ימעטו לדבר." קולה התרכך. "ועדיין, האדון פינרוד לבית פינארפין, מבני הלילית הנעלים ורבי האון, ייתכן ונדבר עליו בקרוב, אני ואתה."

"ייתכן," אמר פינרוד, "אך עודנו מהלכים בצל הפחד. עד כה, סבורתני כי ההבדל בין האלדר לבני האדם הוא במהירות בה יגיעו לקץ. ובזאת בלבד. כי אם מאמינה את כי הקוונדי חופשיים ממוות ללא חזרה, טעות בידיך."

"אין יודעים אנו את עתיד ארדה, אף כי ייתכן וידוע הוא לואלאר. ואין יודעים אנו כמה זמן נועדה להתקיים. אך לא יהיה זה לעד. ארדה נוצרה בידי ארו, אך הוא איננו שוכן בה. הוא לבדו נטול גבולות. משום כך ארדה, ואף אאה כולה, תחומות הן. אותנו תראי בעידנים הראשונים לקיומינו, והסוף עודנו רחוק. כשם שבקירבכם יראה המוות לעלם צעיר במלוא אונו, להוציא שלנו שנים ארוכות ומחשבות רבות מאחורינו. אך הקץ יגיע. זאת נדע. ובבואו נמות. לחלוטין, כך נראה, שכן אנו שייכים לארדה בגוף ובנפש[4], ומה יש מעבר לה? 'עזיבה ללא חזרה,' כדברייך. 'הקץ הסופי, אובדן ללא תקנה'?".

"הצייד הבא אחרינו מאט לכת, אך לעולם לא יאבדו עקבותינו מעיניו. ואת אשר יהיה לאחר שיתקע את תרועת המוות[5] אין יודעים אנו, ואיש לא דיבר לנו תקווה."

"זאת לא ידעתי," אמרה אנדרת. "ואף על פי כן…"

" ואף על פי כן מאט לכת הינו, רצונך לומר?" אמר פינרוד. "אמת. אך אין זה ברור כי גורל חזוי שמתעכב ארוכות הוא נטל קל מזה הבא במהרה. אך אם הבינותי את דברייך עד כה, אינך מאמינה כי הבדל זה תוכנן מלכתחילה. ובראשית לא למוות מהיר נידונתם."

"רבות ניתן לומר באשר לאמונה זו (בין אם נכון הניחוש או כוזב). אך זאת אשאל בתחילה: כיצד טוענים אתם שארע הדבר? ניחשתי שבכך תאשימו את מלקור, ולא הכחשת זאת. אך עתה נוכחתי כי לא תדברי על הפיחות אשר נגרם לכל אשר נמצא בארדה שנפגמה, אלא על מעשה זדון המכוון כנגד בני האדם באשר בני אדם הם. האין זאת כך?"

"אכן כן," אמרה אנדרת.

"אם כך, זהו עניין מחריד," אמר פינרוד. "יודעים אנו את מלקור, אויבו השחור של העולם, ויודעים כי רב כוחו עד מאוד. אנוכי ראיתיו, ואת קולו שמעתי. כעיוור עמדתי במעמקי צלו השחור מליל. באשר את אינך יודעת דבר מעבר לשמועות ומעבר לזיכרון אנשייך. אך אף בחשוכה שבשעות הליל לא האמנו כי יכול למגר את ילדי ארו. ייתכן ויכול לרמות אחדים, אחרים יוכל להשחית. אך לשנות את גורלו של עם שלם מהילדים, לגזול מאיתם את מורשתם: אם יכול לעשות כדבר הזה כנגד רצון ארו, אזי אדיר ונורא הוא מששיערנו מעודנו. וכל גבורת הנולדור אינה אלא הבל ורעות רוח, וואלינור והרי הפלורי עצמם לחול ימשלו."

"ראה נא!" אמרה אנדרת. "הלא אמרתי כי לא תדעו מוות מהו? הבט! כאשר נאלצים אתם להשיר מבט בפניו, ולו במחשבתכם בלבד, כשם שאנו עושים במחשבה ובמעש כל ימי חיינו, מייד מגיעים אתם "לכדי ייאוש. יודעים אנו כי חסר השם הוא אדון העולם הזה, אף אם אתם לא תדעו זאת. וכל גבורתכם, וגבורתנו שלנו, הינה איוולת; או עמל עקר, למצער."

"הישמרי!" אמר פינרוד. "פן תאמרי את שאין לאמורו, מדעת או מבורות, ולרצונו של האויב תחשביהו לארו. אדון העולם אינו האויב, אלא זה אשר בראו, ומאנווה המבורך הוא שלוחו, המלך העליון על ארדה."

"לא, אנדרת, כי התבלבלה עלייך דעתך וחשכו מחשבותייך. להרכין ראש אך לתעב, לברוח אך לא לדחות, לאהוב את הגוף אך לבוז לו, כלנבלה. דברים אלו ממורגות אכן עלולים לבוא. אך לדון את חסרי המוות למוות, מאב לבנו, ועם זאת להותיר להם את זיכרון מורשתם שנגזלה, ואת תשוקתם לאשר אינו עוד. היכול מורגות לעשות כזאת? לא יתכן הדבר, אומר אנוכי. ומסיבה זו אמרתי כי אם אמת הם דברייך, כי אז כל אשר בארדה לשווא הוא, מפסגות אויולוסה עד למעמקי תהום. איני מאמין לסיפורך. איש לא יכול היה לעשות כן זולת האחד."

"על כן, אנדרת, אשאלך מה אתם, בני האדם, עוללתם לפני זמן רב באפלה? כיצד עוררתם את חמתו של ארו? אחרת כל אגדותיכם אינן אלא מעשיות אפלות פרי מוח אפל. התאמרי את שתדעי או ששמעת?"

"לא אדבר," אמרה אנדרת. "×›×™ אין אנו דנים בדברים אלו עם בני ×’×–×¢ אחר. אך החכמים לא בטוחים הם, ודברי האחד יסתרו את דברי האחר. ברחנו מאשר אירע לפני זמן רב, ×™×”×™×” אשר ×™×”×™×”. ניסינו לשכוח. זמן ×›×” רב ניסינו ×›×™ עתה לא נוכל לזכור זמן בו היינו שונים מאשר היננו כיום. אגדות נשתמרו על ימים בהם המוות איטי ×”×™×”, ותוחלת שנותינו – ארוכה. אולם מוות כבר ×”×™×”."

"אינכם זוכרים?" אמר פינרוד. "האין לכם אגדות על ימים טרם היות המוות, גם אם לא תחלקו אותם עם זרים?"

"ייתכן," אמרה אנדרת. "אם לא בקרב בני עמי, אולי בקרב אנשיה של אדנל." היא נשתתקה, מבטה נתון לאש.

"התחשבי כי אין היודע מלבדכם?" שאל פינרוד לבסוף. "כלום לא ידעו הואלאר?"

אנדרת נשאה מבטה. "הואלאר?" קראה. "וכיצד אדע זאת, אני או כל אדם? הואלאר שלך לא הטרידו עצמם בגיננו, לא בדאגה לנו אף לא בהדרכה. אותנו הם לא זימנו."

"מה תדעי אודותם?" אמר פינרוד. "אנוכי ראיתם, ובינם שכנתי. בנוכחות מאנווה ווארדה עמדתי באור. אל תדברי בהם כך, בהם או בכל דבר אשר נעלה מתפישתך. מלים כגון אלו באו תחילה מפיו של דובר הכזבים."

"האם עלה הדבר בדעתך, אנדרת, שבעידנים שחלפו הוצאתם את עצמכם מהשגחתם, מעבר להישג ידם לסייע? או אף שאתם, ילידי האדם, לא תחת ממשלם הייתם? שכן כבירים מדי הייתם. אכן זו כוונתי, ולא אך כדי להחמיא לגאוותך. כבירים מדי – אדונים לעצמכם בתחומי ארדה, תחת ידו של האחד. הישמרי בדברייך! אם לא תאמרו דבר לאחרים אודות מומכם, או כיצד אירעה זו, הישמרו פן תטעו בהערכת הפגע (כמרפאים רפי יד), או בגאוותכם תטילו את האשם בחפים מפשע."

"אך הבה נפנה לעניינים אחרים, שכן על אלו לא נכונה את להוסיף דברים. הנה אתן דעתי על מצבכם לפני שהוטל בכם המום. שכן גם דברייך אלו מופלאים בעיני, וקשים להבנה. 'לא למוות נוצרנו, ולא נולדנו כדי למות.' כך דיברת. האם כוונתך שכמונו הייתם, או שונים?"

"מסורה זו, לא עליכם היא מדברת." אמרה אנדרת. "שכן דבר לא ידענו אודות האלדר. אודות מוות ואי-מוות דיברנו. דבר לא שמענו על חיים שאורכם כחיי העולם אך לא מעבר לכך. אכן עד עתה המחשבה אף לא עלתה בראשי."

"אודה ואתוודה," אמר פינרוד. "חשבתי כי מקנאתכם בקוונדי באה אמונתכם זו, על היותכם חופשיים משלטון המוות. חלום שווא, ברצונכם להשתוות לקוונדי או לעלות עליהם. אך את אומרת שלא כך הם פני הדברים. עם זאת, זמן רב טרם בואכם לארץ זו, פגשתם עמים אחרים מקרב הקוונדי, וחלקם העניקו לכם ידידות. הלא כבר בני תמותה הייתם? האם מעולם לא דיברתם איתם על חיים ועל מוות? אף אם לא דיברתם על כך, היו מבחינים במהרה כי בני תמותה אתם, וכעבור זמן לא רב הייתם למדים כי המה לא כך."

"אכן אומרת אני כי 'לא כך הם פני הדברים'", ענתה אנדרת. "ייתכן ובני תמותה היינו בפגשנו בבני הלילית הרחק מכאן, וייתכן שלא. זאת אין המסורה מספרת. למצער, אף אחת מאלו שלמדתי. אך תורה כבר הייתה בידינו, ולא נזקקנו לזו של בני לילית. ידענו כי בתחילה נולדנו שלא על מנת למות. ובזאת נתכוון: לחיים שזמנם נצח נולדנו, נטולי צל אחרית."

"אם כך, האם תהו חכמיכם מה מוזר הוא טבעם האמיתי, לטענתם, של האטאני?" אמר פינרוד.

"האומנם מוזר הוא?" אמרה אנדרת. "בקרב החכמים רבים הם הסוברים כי כל דבר חי, מטבעו לא למות."

"בזאת יאמרו האלדר כי טעות בידם," אמר פינרוד. "טענתכם לגבי האדם מוזרה היא בעינינו, וקשה לנו לקבלה. וזאת משתי סיבות: טוענים אתם, אם אכן תבינו את מלוא משמעות דברכם, כי גופים היו לכם שלא נועדו לכלות, ולא היו כבולים לגבולותיה של ארדה, אך עם זאת ממנה באו והיא זו המכלכלת אותם. כמו כן טוענים אתם (אם כי יתכן ולא תראו זאת) שנשמותיכם וגופיכם מלכתחילה. אך אנו מאמינים כי הרמוניה בין גוף לנפש חיונית היא לטבעם האמיתי והבלתי מושחת של כל אלו שנבראו בצלם – המירואנווי, כפי שנקרא לילדי ארו."

"את הקושי הראשון מבינה אני," אמרה אנדרת. "ותשובה יש לגביו לחכמינו. את השני, כפי שניחשתי, איני מבינה."

"האמנם?" אמר פינרוד. "אם כך, לא תראו עצמכם בברור. אך תכופות יקרה וחברים וקרובים יראו ברורות דבר הנסתר מפני חברם עצמו."

"אנו – האלדר, קרוביכם אנחנו, וחבריכם (אם תאמינו בזאת). במשך שלושה פרקי ×—×™×™-אדם מתבוננים אנו בכם באהבה ודאגה. מחשבה רבה השקענו בכם. וזאת נוכל לומר בבטחה, אחרת כל חכמתנו לשווא היא: נשמות בני האדם, קרובות מאוד הן לנשמות בני הלילית. קרובות, אך לא זהות. ×›×™ נשמות בני האדם אינן כבולות לארדה, כשלנו, ואין היא ביתם."

"התוכלי לאמור אחרת? לא נכחיש כי תאהבו את ארדה וכל אשר בה (כל עוד חופשיים אתם מהצל), באהבה שתיתכן והיא גדולה כשלנו. אך באופן אחר. בדרכים שונות תופסים גזעינו את ארדה, ובאופן שונה מעריכים את יופייה. כיצד אסביר זאת? לגבי דידי דומה ההבדל כבין מבקר בארץ זרה, השוהה שם פרק זמן (מבלי שיהיה מחויב לכך), לבין זה החי בארץ מאז ומתמיד (ואינו יכול לעזוב). לראשון כל שיראה חדש הוא ומוזר, ובאופן זה יאהבם. לשני, הכול מוכר. כל הדברים, שלו הם – ולכן יקרים בעיניו."

"כוונתך לומר שבני אדם הם האורחים," אמרה אנדרת.

"הנה אמרת את המלה." אמר פינרוד. "שם זה הענקנו לכם."

"באדנות, כדרכם תמיד," אמרה אנדרת. "אך אף אם אכן אורחים אנו בארץ בה הכול שלכם הוא, כדברייך, אמור לי אילו ארצות אחרות ודברים אחרים נדע?"

"לא! אמרי לי את," אמר פינרוד. "שכן אם אתם לא תדעו זאת, כיצד נוכל אנו? אך הידעת כי האלדר יאמרו כי בני האדם לעולם לא יתבוננו בדבר כאשר הינו? אם לומדים הם אותו, הרי זה כדי לגלות דבר אחר. אם יאהבהו, הרי זה רק מכיוון שיזכיר הוא להם דבר מה אחר, קרוב יותר לליבם. אך השוואה זו, כנגד מה היא? היכן הם הדברים האחרים הללו?"

"בני האדם ובני הלילית בארדה הם וממנה. וממנה נגזר כל הידוע לאדם (כך נראה הדבר). מהיכן אם כך בא הזיכרון הזה שלכם, טרם התחלתם לומדים?"

"אין זה מאזורים אחרים בארדה בהם נדדתם. גם אנו נדדנו ממרחק. אך אילו הלכנו, אני ואת, מזרחה אל ביתכם אשר מקדם, מזהה הייתי את הדברים שם כחלק מביתי שלי, אך בעינייך רואה הייתי את אותה הפליאה שרואה אני בעיני אנשי בלריאנד אשר נולדו כאן."

"מלים מוזרות תדבר, פינרוד," אמרה אנדרת. "אשר כמותן טרם שמעתי. אך לבי נרעד כמכוחם של דברי אמת שמזהה הוא, אף אם אני לא אבינם. זיכרון חולף הוא זה, נגוז טרם נספיק לאחוז בו, ובלעדיו נותרים אנו סומים באפלה. ואלו מקרבנו שיודעים את האלדר, אף אם יאהבום, אומרים כי 'אין לאות בעיני בני הלילית,' ומצאנו כי אין האלדר מבינים את האמרה השגורה בפי בני האדם: הנראה לעיתים קרובות מדי, חדל להראות. ולתמיהה להם כי בשפות בני האדם, אחת היא המילה לדבר מוכר ולדבר ישן."

"חשבנו שכך הוא בשל אורך חיי בני הלילית וחוסנם שאינו פוחת. לעיתים אנו, האורחים, נקרא לכם "ילדים מגודלים", אדוני. ואם כל דבר בארדה מאבד את טעמו עבורנו, וכל היפה מחוויר, מה אז? האין זה נובע מהצל שמוטל על ליבנו? התאמר שאין זאת כך, כי מטבענו הדבר, וכך היינו גם טרם הפגיעה?"

"אכן כך אומר," ענה פינרוד. "ייתכן והצל העמיק את חוסר מנוחתכם, האיץ את עייפותכם הנושאת בכנפיה דחייה, אך סבורני כי חוסר המנוחה היה בכם תמיד. ואם כך הוא הדבר, התוכלי להבחין עתה בחוסר ההרמוניה עליה דיברתי? אם מסורה לכם כשלנו, המלמדת כי המירואנווי איחוד הם של גוף ושל נפש, של ר'וא ופאה, או המשכן והשוכן בו, כפי שנאמר בלשון ציורית, כי אז מה המוות עליו תתאבלו אם לא הפרדה בין השניים? ומהו ה'אלמוות שאבד לכם' אלא אם שהשניים יישארו מאוחדים לנצח?"

"אך מה נחשוב אז על האיחוד בבני האדם? על שוכן שאורח הוא בארדה שאין היא ביתו, ומשכן אשר מארדה הוא ולכן כאן עליו להישאר?"

"לכל הפחות לא יבקש אדם כי ימי-חיי המשכן יעלו על אלו של ארדה אשר ממנה הוא רק חלק. אך האין את טוענת כי גם הגוף בן אלמוות היה? אבכר להאמין כי נפש כזו מטבעה ומרצונה תעזוב את משכנה הזמני כאן, גם אם שהותה נתארכה בעבר למעלה מהמורשה כיום. אזי המוות יראה לכם בצורה אחרת: כשחרור, או חזרה, לא! כשיבה הביתה! אך בזאת לא תאמיני, הלא כן?"

"לא, בזאת לא אאמין," אמרה אנדרת. "יהיה זה ביזוי הגוף. מחשבת אופל שאין היא טבעית לכל יציר שחייו הם איחוד של אהבה, ולא הושחתו. אך הגוף אינו כפונדק בו ישהה עובר אורח ללילה בטרם ימשיך בדרכו, ואז יתפנה לנוסע אחר. משכן הוא, הבנוי לאדם אחד בלבד. ולא רק משכן כי אם גם בגד. ולא ברור בעיני כי רק על תאימות הבגד ללובש עלינו לדבר, ולא לתאימות הלובש לבגד."

"לא יעלה על דעתי ×›×™ הניתוק בין שניהם הוא מטבע האדם. ×›×™ אם ×”×™×” ×–×” טבעי עבור גוף להינטש ולמות, ולנפש להמשיך ולחיות, ×›×™ אז אכן הייתה אי התאמה בבני האדם, וגופו ונפשו לא מחוברים היו באהבה. גופם ×”×™×” לנטל, לשרשרת אסורים – עונש ולא מתת. אך יש אחד אשר מטיל נטל, אשר מחשל שרשראות. ואם אכן ×”×™×” ×–×” טבענו מלכתחילה, הרי ממנו הוא בא – אך בזאת יעצת שלא לדבר."

"אבוי, עוד ישנם בני אדם המוסיפים לדבר כך אי שם בחשכה. אך לא האטאני, כפי שתדע. לא עתה. דעתי היא שבזאת כמותכם אנו, התגלמויות של נפשות, ואין אנו חיים אלא באיחוד של אהבה ושלום בין המשכן לשוכן בו. על כן המוות, המפריד בינם, אסון הוא לכם ולנו."

"דברייך לא חדלים להפתיעני, אנדרת." אמר פינרוד. "אם טענתך אמת הרי הביטי! נשמה שכאן היא, אך נודדת, וקשורה קשר איתן לגוף משל ארדה. הפרדתם היא פציעה חמורה, אך על כל אחד מהם למלא את ייעודו מבלי להיכפף לעריצות האחר. מכך בהכרח ינבע כי הרוח, בעוזבה, מוכרחה לקחת עימה את הגוף. ומה יכולה להיות משמעות דברים אלו אם לא כי תוכל הרוח לרומם את הגוף לקיום נצחי אשר מעבר לאאה ומעבר לזמן, כבן לווייתה ובן זוגה הנצחי. כך ארדה, או למצער חלק ממנה, לא רק שירפא מפגיעתו של מלקור, אלא גם ישוחרר מהגבולות שהושמו עליו ב"חזון ארו" עליו ידברו הואלאר."

"לפיכך אומר כי אם ניתן להאמין בכך, הרי בראשית אדירים נוצרו בני האדם תחת ארו, והשינוי שנעשה בהם איום הוא מעבר לכל אסון אחר."

"לכן זהו חזון של פני הדברים כשם שמיועדים היו להיות כאשר נשלמה יצירת ארדה: חזון בו כל החי, ואף ארצות-ארדה וימיה, נצחיים נוצרו ולא ברי הריסה, לנצח חדשים ויפה. אליהם ישוו נשמות בני האדם את אשר יראו כאן? או שמא היכן שהוא ישנו עולם בו כל הדברים שנראים כאן, כל הדברים שבני לילית או בני אדם ידעו, רק סמלים ותזכורות הם?"

"אם כן, שוכן הוא בדעתו של ארו, כמדומני," אמרה אנדרת. "כיצד נוכל למצוא תשובות לשאלות כגון אלו, בעודנו לכודים בערפיליה של ארדה שהושחתה? אילו לא שינו אותנו, פני הדברים עשויים היו להיות אחרת. אך בהיותינו כפי שאנו, אפילו החכמים מיעטו לחשוב על ארדה עצמה, או על אחרים החיים בה. בעיקר אודות עצמנו חשבנו: כיצד אמורים היו נשמותינו וגופינו לשכון יחדיו בגיל לנצח, ועל החשכה הבלתי חדירה שממתינה לנו."

"אם כן, לא רק האלדר הנעלים שוכחים את קרוביהם!" אמר פינרוד. "וכשם שנרעד ליבך כאשר על חוסר מנוחתכם דיברתי, כעת לבי שלי יזנק כלמשמע בשורות טובות."

"משער אנכי כי זו הייתה מטלת האדם. לא נלווים נועדתם להיות, כי אם לרשת ולהגשים את כל הדברים: ריפוי ארדה שהושחתה, עליה נח הצל עוד בטרם נוצר. ואף יותר מכן – כסוכני תפארתו של ארו: להעצים את המנגינה ולהתעלות על חזיון העולם[6]."

"כי ארדה שנרפאה לא תהיה ארדה שלא הושחתה, כי אם שונה וגדולה מהן, ועם זאת – כמוהן תהיה[7]. שוחחתי עם הואלאר אשר נכחו ביצירת המנגינה הגדולה טרם תחילת העולם. וכעת תוהה אנכי האם שמעו הם את סופה של המנגינה? האם היה דבר מה בצליליו האחרונים של ארו או מעבר להם, אשר הואלאר החמיצו בפליאתם[8]?"

"או שמא ארו, בהיותו חופשי תמיד, ניגן מנגינה או הראה חזון רק עד לנקודה מסוימת, שמעבר לה אין אנו יכולים לראות, עד כי נגיע אליה, איש איש בדרכו, יהי הוא ואלא, אלדא או אדם."

"כשם שמספר אמן ישמור את רגעי השיא עד שיגיע זמנם. אלו מאיתנו שהאזינו בתשומת לב ושכל, ייתכן ויוכלו לנחשם במידת מה – אך רק לרצון המספר. כך אמנותו אינה קטנה, ×›×™ אנו נוטלים חלק בכתיבתה. לא כך ×”×™×” הדבר אילו נודעו לנו כל הדברים טרם היו נשמעים."

"ומה הוא לדעתך הוא רגע השיא אותו ארו שמר?" שאלה אנדרת.

"אה! גבירה חכמה!" אמר פינרוד. "אלדא אנכי, ושנית על אנשי שלי חשבתי. אך לא! נכון הדבר לכל ילדי ארו. חשבתי כי בכוחם של ילדיו השניים של ארו ניוושע מהמוות. על המוות דיברנו כחלוקה של איחוד, אך אני בלבי חשבתי על מוות שאינו כזה – אלא סיום של שניהם יחדיו. כי זה הדבר העומד בפנינו, ככל שנדע לראות: השלמתה של ארדה וסופה, ולכן גם סופם של ילדיה. סוף בו כל ימיהם הארוכים של בני הלילית יהיו בעבר."

"ולפתע ראיתי כבחזון את ארדה שנוצרה מחדש. ובה האלדר, שלמים וללא קץ, יוכלו לחיות בהווה לנצח. ואולי אף להלך עם ילדי האדם, מושיעיהם, ולשיר באוזניהם שירים אשר, אפילו באושר שמעבר לאושר, יצלצלו בגאיות הירוקות, בעוד פסגות ההרים שימיהם נצח ירטטו כמיתרי נבלים."

או אז התבוננה אנדרת בפינרוד תחת גבותיה: "ובשעה בה לא תשירו, מה תאמרו לנו?" שאלה.

"אוכל רק לנחש," צחק פינרוד. "סיפורים נספר לכם, גבירה חכמה, אודות העבר ואודות ארדה הקודמת, אודות הסכנות, המעללים האדירים ויצירת הסילמרילי! תקופה בה אדונים היינו. אך אתם תהיו בביתכם אז, מתבוננים בכל הדברים בתשומת לב, כי שלכם הם. אתם תהיו האדונים. 'עיניהן של בני לילית תמיד נשואות אל דבר מה אחר,' תאמרו. אך אז תדעו את אשר נזכור: ימי פגישתנו הראשונים, עת ידינו נגעו זו בזו בחשכה. מעבר לקץ העולם לא נשתנה, כי הזיכרון – כישרון גדול לנו בו, כפי שיתבהר בחלוף העידנים בארדה זו. חוששתני כי נטל כבד יהיה זה לנו. אך בימים בם נדבר יהיה זה אוצר רב." אזי חדל בראותו את אנדרת מתייפחת חרש.

"אויה, האדון!" אמרה. "ומה יש לעשות בזמן זה? מדברים אנו כאילו נתקיימו הדברים, או עתידים להתקיים לבטח. אך בני האדם, קומתם פחתה, וכוחם נלקח מהם. לא אחר ארדה שתיעשה מחדש נחפש: אפילה ניצבת לפנינו, ולתוכה נביט לשווא. ואם משכנותיכם הנצחיים אמורים היו לקום בסיועינו, עתה לא יבנו."

"אם כך, האין לכם תקווה?" אמר פינרוד.

"מהי תקווה?" אמרה. "צפייה לטוב, שאף כי אינו וודאי יש לו בסיס בידיעה? אם כן, אין לנו כזו."

"זהו דבר אחד לו יקראו בני האדם 'תקווה'," אמר פינרוד. "אנו נקרא לו אמדיר – 'צפייה לטוב'. אך ישנו דבר אחר, הטבוע עמוק יותר. ולו נקרא אסטל – אמון. אין הוא מובס בדרכי העולם, משום שלא בניסיון מקורו, אלא מטבענו ומקיומינו הראשוני. אם אכן ארוהין אנו – ילדי האחד, הן לא ירשה לנשלו מאשר שלו הוא, לא ביד אויב, ואף לא בידינו שלנו. זוהי משענתו האחרונה של האסטל, עליה נשמור אף כשמהרהרים אנו בקץ: בכל מעשיו אושר ילדיו הוא החשוב מכל. אמדיר הוא שאין לכם, לדברייך. כלום אין בכם אסטל?"

"ייתכן," אמרה. "אך לא! האינך מבין כי חלק מפציעתנו הוא ערעור האסטל על יסודותיו? האמנם ילדי האחד הננו? הננטשנו כליל? או שמא תמיד היינו כך? האין זה שאין אנו נוקבים בשמו אדון העולם?"

"אל תאמרי כך ולו בשאלה!" אמר פינרוד.

"מלים שנאמרו, לא ניתן לבטלן," אמרה אנדרת. "אילו רק היית מבין את הייאוש בדברינו, הוא הייאוש בו רוב בני האדם חיים. מבין האטאני, כשם שתקראו לנו, או המחפשים, בלשוננו – אלו שנטשו את ארצות הייאוש ואנשי החושך ונדדו מערבה בתקוות שווא,ישנם המאמינים ×›×™ עוד ניתן למצוא מרפא, או שישנה דרך מילוט. אך האם זהו אכן אסטל? האין ×–×” אמדיר, אך שאינו מגובה בידע? בריחה לחלום מסיוט-ערותם: ×›×™ אין מפלט מאופל ומוות?"

"בריחה לחלום אומרת את," ענה פינרוד. "מאווים רבות נגלים בחלום. והם עשויים להיות ניצוץ אחרון של אסטל. אך לא לחלום התכוונת, אנדרת. חלום וערות מערבת את עם תקווה ואמונה. להחליש את האחד ולחזק את משנהו. האם ישנים הם כאשר ידברו על מילוט ומרפא?"

"ישנים או ערים, דברים ברורים לא ידברו הם," ענתה אנדרת. "כיצד ומתי יבוא מזור? אילו ישויות ייעשו אלו אשר יחזו בזמן השינוי הזה? מה יהיה על אלו מאיתנו אשר ירדו אל האפלה לפני זמן זה? לשאלות אלו רק 'אנשי התקווה הישנה' (כאשר יקראו לעצמם) יוכלו לנחש תשובות."

"'אנשי התקווה הישנה'?" אמר פינרוד. "מי אלו?"

"מעטים היו הם," אמרה. "אך מספרם גדל מאז בואנו לארץ זו, וראו הם כי ניתן להתריס כנגד רצונו של חסר השם. אך אין זו סיבה טובה. התרסה אינה מבטלת את מעשיו מקדם. ואם תכשל גבורת בני לילית, יעמיק ייאושם יתר על זה שלנו. כי התקווה הישנה לא הושתתה על עוצמת האדם, או על אף עם אחר מעממי ארדה."

"התדעי לקרוא בשמה של תקווה זו?" שאל פינרוד.

"אומרים הם," אמרה אנדרת. "כי האחד עצמו ירד לארדה, ויביא מרפא לבני האדם ולפצעיה של ארדה, מתחילה ועד סוף. טוענים הם כי שמועה היא זו – שנתגלגלה משך שנים אין-ספור, אף בטרם השינוי ששוננו[9]."

"הם אומרים? הם טוענים?" אמר פינרוד. "האין את כלולה במניינם?"

"כיצד אוכל, האדון? כל חוכמה נגדם תדבר. מיהו האחד, אשר לו תקראו בשם ארו? אף אם נתעלם מבני האדם העובדים את חסר השם, וכמותם רבים יש בארץ התיכונה, עדיין ירבו בני אדם המאמינים כי העולם הוא מאבק בין כוחותיהם השווים של האור והאופל. על זאת תגידו: 'לא, אלה הם מאנווה ומלקור. ארו עליון עליהם.' האם הכביר בואלאר הוא? אל עליון בין אלים, כפי שסוברים רוב בני האדם, אף אם יימנו על האטאני. מלך המתגורר רחוק ממלכתו ומותיר אחריו נסיכים פחותים לעשות בה כרצונם? שנית תאמרו: 'לא, אחד הוא ארו, ואין לו שווים. והוא ברא את ארדה, אך הוא מחוצה לה. ואף כי הואלאר כבירים לעומתנו, אין הם משתווים להדר מלכותו יתר עלינו.' האין זאת כך?"

"כן," אמר פינרוד. "כך נאמר. את הואלאר מכירים אנחנו, והם יאמרו אותו דבר עצמו. כולם למעט אחד. אך מי לדעתך ישקר: אלו המצניעים עצמם, או זה אשר מאדיר את שמו?"

"בכך אין אני מטילה ספק." אמרה אנדרת. "ולכן תקווה זו לא מובנת היא לי. כיצד יוכל ארו להיכנס לדבר אותו ברא, ממנו גדול הוא ללא שיעור? היכול משורר להיכנס לשירו, או אמן לתמונתו?"

"בתוכו הוא נמצא כבר, וגם מחוצה לו," אמר פינרוד. "אך אכן הנוכחות הפנימית שונה היא מן החיצונית."

"אכן," אמרה אנדרת. "בדרך זו יהיה ארו נוכח בדבר אשר ממנו בא. אך בכניסה של ארו לארדה ידברו הם, וזה עניין שונה לחלוטין. כיצד יוכל הוא האדיר לעשות כן? הלא ינתץ הדבר את ארדה, אף את אאה כולה?"

"אל תשאלי זאת ממני," אמר פינרוד. "דברים אלו נמצאים מחוץ לתחום חכמתם של האלדר, ואולי אף לזה של הואלאר. אך חוששתני כי מלים יוליכונו שולל. באומרך 'אדיר' על מימדי ארדה תחשבי, בה כלי קטן לא יכיל גדול ממנו."

"את חסר המידות לא ניתן לתאר במונחים אלו. אילו רצה ארו לעשות כן, אין ספק בקרבי כי היה מוצא דרך, אף אם אין יכול אני לנחשה. כי נראה לי שגם אילו נכנס לתוכה, מוכרח היה להישאר גם כפי שהוא: היוצר מחוץ. ועדיין, אנדרת, אדבר בענווה ואומר כי אין ביכולתי לחשוב על דרך אחרת לריפוי. וודאי לא יניח ארו למלקור להניע את העולם כרצונו ולגבור בסוף. אך מלבד ארו אין כוח העולה על כוחו של מלקור. לכן, אם לא יוותר ארו על עבודתו לטובת מלקור, אשר ילך ויתחזק, עליו להיכנס ולהביס אותו."

"יתרה על כך, אף אם ניתן להביס את מלקור (או את מורגות אליו הפך) או להשליכו אל מחוץ לארדה, עוד יוותר צלו, והרוע אשר חישל וזרע יפרח ויתרבה. ואם ניתן למצוא לזאת מרפא טרם הקץ – אור חדש מול האופל, אזי מוכרח הוא לבוא מחוץ. זו דעתי."

"אם כך, האדון," אמרה אנדרת בנושאה את עיניה בפליאה. "התאמין בתקווה זו?"

"אל תשאליני עדיין," ענה. "חדשות מוזרות הן עבורי, המגיעות ממרחק. תקווה כזו מעולם לא הוגדה לקוונדי. רק לכם נודעה היא. אולם דרככם אולי נשמעה ויוקלו לבבותינו." הוא נדם לפרק זמן, ואז דיבר, בהביטו בחומרה באנדרת. "כן, גבירה חכמה, אפשר ויועד הדבר כי אנו, הקוונדי, ואתם, האטאני, ניפגש בטרם יזקין העולם, ונחליף ידיעות בינינו. כך נלמד אודות תקווה מפיכם. ייתכן ויועד כי נשב יחדיו, את ואני, אנדרת, ונדבר מעבר לתהום המפרידה בין גזעינו. כך נמצא נחמה מהפחד, בעוד האופל נח על הצפון."

"מעבר לתהום המפרידה בין גזעינו?" אמרה אנדרת. "הלא ימצא גשר זולת המלים?" היא אמרה והחלה לבכות בשנית.

"ייתכן וימצא. עבור אחדים. איני יודע," אמר. "ייתכן והתהום לא בינינו היא, אלא בין גורלותינו, אשר מלבדם קרובים אנו, יתר על כל יצירי עולם. אך מסוכן הוא הדבר, לחצות תהום אשר הגורל פערה. סבור אנוכי כי גם אם ימצא אי מי אשר יחצנה, לא ימצא אושר בעבר השני, כי אם את צערם של שני הגזעים."

"אך מדוע 'זולת המלים' תאמרי? הלא המלים הן המגשרות בין אדם למשנהו, ומה שעבר בינינו יותר מאשר צלילים חלולים הוא? הלא התקרבנו זה לזו? אך נחמה מועטה היא לך, כמדומני."

"לא נחמה ביקשתי," אמרה אנדרת. "ולמה תיסכון לי זו?"

"כי גורל האדם נגע בך, בהיותך אישה," אמר פינרוד. "התחשבי כי לא אדע? האין הוא אחי האהוב? אאגנור[10]: אייקנר, חוד הלהבה, המהיר והלהוט. שנים מעטות חלפו מאז פגישתכם הראשונה, ובחשיכה השרויה על כולנו, נגעו ידיכם זו בזו. עלמה היית אז, אמיצה ולהוטה, באורו של בוקר על גבעותיה הנישאות של דורתוניון[11]."

"המשך לדבר!" אמרה אנדרת. "אמור: ומה את עתה מלבד אישה חכמה, בודדה, אשר הגיל, שבו לא נגע, צבע שערך באפור!"

"אבוי!" אמר פינרוד. "הזוהי המרירות, אנדרת האהובה, בת התמותה, המרירות שנמצאה בכל מילותיך? אילו מילות נחמה אמרתי, הייתי שופטת אותן כהתנשאות, הבאה מהצד שלי של הגורל המפריד בינינו. אך מה אוכל להגיד, מלבד להזכיר לך את התקווה שאת עצמך חשפת?"

"אמור לא אמרתי כי לי הייתה תקווה זו," ענתה אנדרת. "ואף אם היה כן, עדיין אבכה: מדוע מפגע זה אירע כאן ועתה? מדוע נאהבכם, ומדוע תאהבונו (אם כך הדבר), ועדיין תפערו בינינו תהום?"

"כך נוצרנו, שארת-בשרי," אמר פינרוד. "אך לא יצרנו את עצמנו, ולכן לא אנו, האלדר, פערנו את התהום. לא, אנדרת, לא בהתנשאות ננהג בעניין זה, כי אם בחמלה. מילה זו לא תשא חן בעינייך, אך שני סוגים של חמלה ישנם: אחת היא של הכרה בשארות-בשר, ולאהבה קרובה היא. השנייה מקורה בהכרה בהבדל בגורל, וזו קרובה לגאווה. אנוכי על הקודמת אדבר."

"אל תדבר על זו ולא על זו." אמרה אנדרת. "כי בשניהן אין לי חפץ. צעירה הייתי, והתבוננתי בלהבת הווייתו, ועתה זקנה אני, ואבודה. צעיר היה ולהבתו נגעה בי, אך הוא סב מפני, ועודנו צעיר. כלום יחמול הנר על העש?"

"והעש, כלום יחמול הוא על הנר, כאשר תכבהו הרוח?" אמר פינרוד. "אומר אני לך, אנדרת, כי אהבך אייקנר חוד הלהבה. בשל זאת לא ישא הוא אישה מבני גזעו, אלא לעד יוותר ערירי, ויזכור את הבוקר על גבעות דורתוניון. לא תאריך לבעור להבתו ברוח הצפון! נבואה ניתנה לאלדר בדברים אשר קרב מועדם, אך נדיר נעימה תהיה, ואנכי אומר לי לך כי תאריכי ימים לפי מניין אנשייך, והוא יעזוב לפנייך, ולא יאבה לשוב."

אז נעמדה אנדרת, ואת ידיה פשטה אל האש. "מדוע נפנה הוא ממני, אם כן? מדוע עזבני כשעוד נותרו לי מספר שנים טובות?"

"אבוי!" אמר פינרוד. "חוששתני כי לא תספקך האמת. האלדר, עם אחד הם, ואנשייך – עם אחר. וכל אחד ישפוט את האחר לפי מנהגיו הוא, עד אשר ילמד אחרת. ומעטים הם הלומדים. עת מלחמה היא, אנדרת. ובעת מלחמה לא יתחתנו בני לילית, אף צאצאים לא יעמידו[12]. למוות מתכוננים הם – או למנוסה. אאגנור אינו מאמין (ואף אני לא) כי המצור על אנגבנד יאריך ימים. ומה יארע אז לארץ הזו? אילו גבר בו לבו, מבקש היה לנוס עימך למרחק, למזרח או לדרום, ולנטוש את קרוביו וקרובייך. אהבה ונאמנות קושרים אותו לקרוביו. ומה באשר לך ולקרובייך? את היא שאמרה כי אין מפלט בתוך תחומי העולם."

"את כל אשר לי הייתי נותנת עבור שנה, עבור יום אחד מלהבתו. את שארי-בשרי, נעורי ואת התקווה עצמה: אדאנת[ד] אנוכי." אמרה אנדרת.

"זאת ידע," אמר פינרוד. "ונסוג ולא אחז את אשר היה בהישג ידו. מן האלדר הוא. כי דברים מעין אלו נקנים בייסורים שלא ינוחשו, עד אשר יתרחשו הם. ונעשים, לסברת האלדר, מתוך בורות ולא מתוך אומץ."

"לא, אנדרת. אם יתכנו נישואין בין גזעינו, יעשו אך לפי גזירת גורל רמה. קצרי-מועד יהיו, וקשה אחריתם. יקל להם הגורל אם המוות יסיימם במהרה."

"האחרית תמיד מרה היא עבור בני האדם." אמרה אנדרת. "לא הייתי מטרידה אותו לאחר שימי נעוריי הקצרים היו מגיעים לסופם. בזקנותי לא הייתי משתרכת אחר רגליו המהירות, שעה שלא יכולה הייתי עוד לרוץ לצידו."

"ייתכן ולא," אמר פינרוד. "כך תרגישי עתה. אך האם חשבת עליו? הוא לא היה רץ לפנייך, אלא נותר לצידך ותומך בך. אזי היו הרחמים מנת חלקך בשל שעה משעותייך. רחמים שאין מפניהם מנוס. כך לא היה מוכן הוא להבישך."

"אנדרת אדאנת, חלק ניכר מחיי האלדר ואהבתם בזיכרונם ישכון. ואנו מעדיפים (באם אתם שונים בזאת מאיתנו) לנצור זיכרון נאצל שלא בא לכדי סיום, מאשר אחד אשר סיומו מכאיב. לעד הוא ינצור בזיכרונו את דמותך לאור בוקר, ובאותו ערב אחרון אצל מימי האיילואין בהם ראה את פנייך משתקפות וכוכב זורח בשערך. עד אשר תכבה רוח הצפון את אישו. ואף לאחר מכן, ביושבו בבית מאנדוס באולמות ההמתנה. עד שיקיץ הקץ על ארדה."

"ומה אזכור אנוכי?" אמרה. "וכאשר אעזוב, לאילו אולמות אגיע? אל החשיכה בה ידעכו אף הזיכרונות של לובן להבתו? אף זיכרונות הדחייה. לכל הפחות זאת."

פינרוד נאנח וקם על רגליו. "רפואה אין לאלדר למחשבות מעין אלו, אדאנת," אמר. "כלום תשאלי כי האלדר ובני האדם לא היו נפגשים מעולם? האם לאור הלהבה, אשר לא היית אף רואה במקרה זה, אין עתה ערך בעינייך? התאמיני כי הושמת ללעג? לפחות מחשבה זו השכיחי מליבך, שכן מן האפלה היא באה. ועם תעשי כן, לא תהיה שיחתנו לשווא. היי שלום."

חשיכה נפלה על החדר. הוא נטל את ידה לאור האש. "לאן תלך?" שאלה.

"צפונה מכאן," אמר. "אל החרבות ואל המצור. ואל חומות המגן. למען ישטפו מים צלולים בנהרות בלריאנד, ועלים ינצו, וציפורים יבנו קיניהן. עוד שעת מה – טרם ירד עלינו הליל.

"והוא, כלום יהיה שם, בהיר וגבה-קומה, והרוח נושבת בשערו? אמור לי כי לא ישליך חייו מנגד. ולא יחפש את הסכנה מבלי צורך!"

"אומר לו," אמר פינרוד. "ולך אומר: אל נא תבכי. לוחם הוא, אנדרת, ונפש עזה לו, וזעם. בכל מהלומה שינחית יראה הוא את האויב אשר המיט עלייך את גורלך לפני זמן רב."

"אך את לא לארדה נועדת. מי ייתן ותמצאי אור באשר תלכי. ושם המתיני לנו, לאחי ולי."

הערות


[א] שנת 409 לערך בתקופת השלום הארוך (260-455). בזמן זה בלמיר ואדנל היו זקנים לפי מניין האדם, בהיותם בני למעלה משבעים שנה. אך אנדרת עוד הייתה במלוא אונה, וטרם מלאו לה חמישים (48). רווקה הייתה, דבר שלא היה יוצא מגדר הרגיל עבור הנשים החכמות בקרב בני האדם.

[ב] בן 93 היה.

[ג] בשנת 310, כמאה שנים לפני זמן זה.

[ד] אישה בת תמותה. הצורה הנקבית של "אדאן". (המתרגם)


[1] ייתכן וניתן להשוות עם הקטע מ"דיון הואלאר בחוקים ומנהגים", בו ניינה אומרת למאנווה: "אף על פי שהמוות מחמת הניתוק עלול למצוא את האלדר בממלכתך, דבר אחד לא יקרה: עיוות ורקב." ובהערת שוליים נכתב: "ובכל זאת קרה כדבר זה לאחר קטילת העצים, כל עוד מלקור נותר שם. וגופתו של פינווה, שנרצח בידי מלקור, קמלה והייתה לאפר. כפי שקמלו העצים עצמם."

[2] כאן ובמקומות אחרים, אם כי לא בכולם, "קוונדי" תוקן ל"בני לילית" מאוחר יותר.

[3] זו טעות מעוררת תמיהה. פינגולפין מת בשנת 456, שנה לאחר הדאגור בראגולאך.

[4] מתוך "חוקים ומנהגים": האלדאר האמינו כי הנשמה החדשה, ולכן כל הנשמות, הגיעה ישירות מארו ומחוץ לאאה. לכן רבים מהם מחזיקים כי בני הלילית אינם כבולים לארדה, וקיומם לא יפסק בסיומה."

[5] התרועה שתוקע הצייד עם מות הניצוד.

[6] בשוליים נכתב: "בני האדם הופיעו במנגינת ארו רק לאחר צריר מלקור." כמובן שדבר זה נכון גם עבור הופעת בני הלילית.

[7] דבריו של מאנווה בסוף "דיון הואלאר בחוקים ומנהגים": שני הביטים יש לארדה שלא נפגמה. הראשון הוא רפואתם של הדברים אשר האלדאר ראו בארדה שהושחתה – ועל כך תושתת התקווה. השני הוא שלא נפגם: כלומר, אם נדבר בהתאם לזמן בו הם ישנם – ארדה שרופאה, אשר תהיה עצומה ויפה מן הראשונה, בשל ההשחתה – וזאת תהיה התקווה אשר תקיימם.

[8] באיינולינדאלה נאמר: "המנגינה נלקחה (מהם) בטרם הושלמו דברי הימים ובטרם המעגלים חושלו עד תום." ולזאת התווסף מאוחר יותר הקטע הבא, המיוחס לפנגולוד: "ויש האומרים כי המנגינה חדלה טרם ימי ממשלת האדם ודעיכת הבכירים. כך, למרות שמנגינה מושלת בכל, הואלאר לא ראו את העידנים המאוחרים ואת קץ העולם."

בתחילת הטקסט "תולדות אמאן" נאמר כי ניינה לא יכלה שאת עד לסוף המנגינה, ולכן "נטולה הייתה את התקווה אשר למאנווה."

[9] כמובן שעבור כל התפיסה של הימים הקדומים מהותי ×”×™×” שבני האדם ניעורו במזרח עם הזריחה הראשונה, ושהתקיימו לא יותר מאשר מאות שנים בודדות טרם פגש פינרוד פלאגונד בבאור ואנשיו למרגלות ההרים הכחולים. בדברי אנדרת מופיעים רמזים שהיא דיברה על זמנים קדומים יותר: "אגדות נשתמרו על ימים בהם המוות איטי ×”×™×”, ותוחלת שנותינו – ארוכה." ובדבריה אלו – "טוענים הם ×›×™ שמועה היא זו – שנתגלגלה משך שנים אין-ספור", נראה שינוי עמוק בתפיסה זו. עם זו, נשמרת כרונולוגיית שנות החמה בטקסט, בתיארוך פגישת פינרוד ואנדרת ב"שנת 409 לערך בתקופת השלום הארוך (260-455)."

[10] אגנור במקור.

[11] קוונטה סילמריליון: "אנגרוד ואגנור שמרו על בלאדוריון משיפוליה הצפוניים של דורתוניון." (בזמן המצור על אנגבנד). וגם: "באראהיר [בן באור הזקן] התגורר בעיקר בביצות הצפון עם אנגרוד ואגנור."

[12] מתוך "חוקים ומנהגים": "מצער היה עבור האלדאר אם הופרד זוג נשוי בזמן הריון, או בשנות ילדות ראשונות. מסיבה זו העמידו צאצאים רק בימי שלווה ואושר, אם יכלו."

אגדת גורלו של אמרוד

על הטקסט

  הטקסט המתורגם כאן לקוח מהפרק 'The Shibboleth of Feanor' אשר עוסק, בין השאר, בשמות צאצאיו של פינווה. החלק בפרק המספר אודות שמות ילדיו של פאנור, כולל אגדה קצרה ומעניינת, הקשורה לנושא השמות הניתנים לבני הלילית וחשיבותם. אגדה זו מכילה שתי דמויות שבמקורות האחרים הופיעו ברקע האירועים בלבד,  הדמויות הללו הן שני בניו האחרונים של פאנור, אמרוד ואמראס. באגדה הם מוזכרים בשמות אחרים, בשל ה"סינדריזציה" של השמות בקווניה שבכתבים האחרים, כפי שקורה עם כל השמות המוכרים לנו של בני הלילית הגולים ובשל השוני בעלילה, לעומת המסופר בכל הגרסאות האחרות וב'סילמריליון'.

  האגדה, והפרק בכלל, נכתבו בתקופה מאוחרת בחייו של טולקין, בסוף שנות השישים של המאה הקודמת, כך שהם מאוחרים מהגרסה המוכרת לנו מה'סילמריליון' על גורל האחים. מבלי להיכנס לעומק הדיון, האם המסקנה המתקבלת היא שהטקסט הזה יותר לגיטימי מבחינה פנים-סיפורית, רק אציין שמנקודת מבטי, הטקסט הינו גרסה נוספת לסיפור עם אופי מיתולוגי. האותנטיות שלו אינה משמעותית, והחשיבות היא בסיפור עצמו, בהעשרת הידע שלנו ובהעלאת תהיות ומסקנות מעניינות על המתרחש בו. מצב דומה קיים גם בשתי הגרסאות לסיפור הגעתה של אבן האלסאר לגאלאדריאל, כמסופר ב'סיפורים שלא נשלמו'.

על שמות אצל האלדאר

  תחילה יש להבין את נושא השמות אצל האלדאר. מהנאמר בפרק, אנו למדים כי ישנם ארבעה סוגים של שמות אצל בני הלילית מהאלדאר. השניים הראשונים, הנחשבים לשמות האמיתיים, ניתנים על ידי האב והאם, ונקראים "אסי" (essi).
  “שם האב” ניתן לוולד מיד לאחר הלידה, על ידי האב. בדרך כלל הוא מזכיר את שם האב, מבחינת צורה ומשמעות. במקרים רבים היה מקובל לתת, בפשטות, את שמו של האב ולאחר שנים, עם התבגרות הילד, להוסיף תחילית כלשהי לשם המבדילה ומאפיינת אותו. לדוגמא, שמות האב של בניו של פאנור שכמוהו, הקרויים על שם פינווה.
  “שם האם” הוא מעניין יותר, מכיוון שהוא ניתן על ידי האם מהאלדאר המוכשרת לדעת את היכולות העתידיות והאופי של הילד שלה; כך שהשם הזה כולל בתוכו מעין נבואה על גורלו. באגדה על גורלו של אמרוד, נראה את חשיבות שם האם אצל ילדיו של פאנור.
  ישנם עוד שני סוגי שמות אצל האלדאר. הראשון הוא ה”אפסה” (epesse) שפירושו הוא “כינוי”, זהו כינוי שניתן כסמל להערצה או כבוד, לא בהכרח ע"י בני משפחתו של בעל השם. דוגמא לכך הוא ה”אפסה” של ארייניון, הוא גיל-גאלאד (אור הכוכבים), ובשם זה הוא זכור בשיר ובאגדה. השם השני, מהשמות המשניים של האלדאר, הוא הקילמסי (kilmessi) שפירושו הוא “שם עצמי”. היו בני לילית, מבין הגולים של הנולדור שנתנו שם לעצמם כסוג של מסווה, או בהתאם למעשיהם ולהיסטוריה הפרטית שלהם. כפי שצויין מקודם, מבחינת האלדאר, רק שמות האב והאם הם האמיתיים לאורך כל החיים וההיסטוריה שלהם, אך ברשומות ההיסטוריה, על שלל סוגיהם, יכול להיות כל אחד מארבעת השמות בשימוש.

האגדה על גורלו של אמרוד

[הכרך השניים עשר של ההיסטוריה: 'עמי הארץ התיכונה', עמ' 353-355]

  דיונים ואגדות רבים נאספו בנוגע לשם האם אומברטו, אשר ניתן לאמרוד, האותנטית ביותר היא, כנראה, הגרסה הבאה:
 
  "שני התאומים היו בעלי שיער אדמוני. נרדאנל העניקה לשניהם את השם אמבארוסה, שפירושו הוא “צמרת בצבע חום-אדמדם”, המתייחס לשיערם, בגלל הדמיון הרב ביניהם, שנשאר במשך כל חייהם. כאשר פאנור ביקש שלפחות שמותיהם יהיו שונים, נרדאנל נעצה בו מבט מוזר ולאחר מכן אמרה כך: "אחד מהתאומים ייקרא אומברטו, אך הזמן בלבד יגיד איזה מהם".
  פאנור היה מוטרד מהשם מבשר הרעות, שכוונתו היא “נושא הגורל”, ושינה אותו לאמבארטו [*1]. בסיפורים אחדים נאמר שחשב שנרדאנל אמרה בעצמה אמבארטו, על מנת להשתמש באלמנט הראשון של השם “אמבא”, כפי שנעשה בשם אמבארוסה. אך נרדאנל אמרה: "אמרתי אומברטו; אבל עשה כרצונך, אין זה משנה".

  בתקופה מאוחרת יותר, כאשר פאנור הפך אלים ואפל ומרד בואלאר, החלה נרדאנל, שנואשה מלשנות את דעתו, להתרחק ממנו. משפחתה הייתה נאמנה לאולה, אשר ייעץ לאביה לא לקחת חלק במרד. הואלא אמר לה: "התקוממות זו תוביל את פאנור וילדייך לבסוף אל מותם בלבד". לאחר מילים אלו חזרה נרדאנל לבית אביה. אך כאשר נודע לה שפאנור וילדיהם יעזבו את ואלינור לעד, היא באה אליו, עוד לפני שהנולדור החלו את מסעם צפונה, והתחננה שישאיר לה את הצעירים בבניה, את התאומים, או לפחות אחד מהם. הוא הגיב כך: "לו היית אשתי הנאמנה, כפי שאכן היית עד להשפעתו של אולה, היית שומרת על ילדייך, בכך שהיית מצטרפת אלינו. אך אם את נוטשת אותי, את נוטשת גם את כל ילדייך, כי הם נחושים בדעתם ללכת עם אביהם". בנרדאנל נעור זעם והיא השיבה לדבריו: "אתה לא תאחז בכל ילדינו. לפחות אחד מהם לא יניח כף רגלו בארץ התיכונה". "השמיעי את נבואותיך המרושעות לואלאר אשר ישמחו בהן", אמר פאנור, "אני לא מאמין בהן". במילים אלו הם נפרדו. 
כעת מסופר שפאנור גנב את ספינות הטלרי, הפליג בהן עם תומכיו לארץ התיכונה, ובכך, גם ניפץ את האמון שהיה בינו ובין פינגולפין ואנשיו וגם הותיר את יתר בני עמו לעשות דרכם ברגל, בקשיים רבים. הם הגיעו עם הספינות לשפך הנהר דרנגיסט, שם הם ירדו ליבשה ובנו מחנה ללון בו.
  בלילה, העיר פאנור, מלא מחשבות זדון, את קורופין; והלך, איתו ועם מעטים מהנאמנים ביותר לו, אל הספינות והציתן באש. השמיים הכהים נעשו אדומים כשחר נוראי, וכל המחנה התעורר בשל זאת. כאשר חזר פאנור, הוא אמר: "לפחות עתה אני בטוח שאף איש רך-לבב או בוגד מבינכם, לא יוכל לקחת חזרה אף לא ספינה אחת, לעזור לפינגולפין ואנשיו". רוב אנשי המחנה היו מזועזעים מן האירוע., גם מכיוון שהיו להם חפצים יקרי ערך רבים על הספינות, אותם לא הספיקו עדיין לפרוק ולהעביר אל החוף, וגם מאחר שהספינות עצמן יכלו לשמש אותם בהמשך מסעותיהם. הם היו עדיין הרחק בצפון ותכננו להפליג דרומה אל חוף מבטחים טוב יותר.
  בבוקר נאסף ההמון, אך מתוך שבעת בניו של פאנור נמצאו רק שישה. אמבארוסה החוויר מפחד. "האם לא הערת את אחי אמבארוסה, אשר קראת לו אמבארטו?" שאל את אביו. "הוא אמר כי לא ירד לישון בחוף בשל היותו טרוד במחשבות". אולם ניתן לשער (וללא ספק, פאנור ניחש זאת בעצמו) כי אמבארטו תכנן להפליג עם ספינתו חזרה לואלינור ולהתאחד שוב עם אימו, מכיוון שהיה מזועזע מפעולתו של אביו [*2]. "זו הספינה הראשונה אשר השמדתי", אמר פאנור, בעודו מסתיר את צערו שלו מהאירוע. אמבארוסה השיב: "אז נכונה נתת את השם לצעיר שבין ילדיך; אומבארטו “נושא הגורל”, היה שמו הנכון. הפכת פזיז ומרושע". לאחר מילים אלו לא העז עוד איש לדבר עם פאנור על נושא זה. [*3] 

הערות

1. השמות הדומים של אותו התאום באנגלית הם כך: אומבארטו – Umbarto שפירושו באנגלית הוא “Fated”, ואמבארטו- Ambarto.
2. הכוונה לפעולת גניבת ספינות הטלרי ולנטישת פינגולפין.
3. גורלו של אמרוד מאוד מעניין ובעייתי. כאשר נרדאנל מתבקשת לתת שם שונה לאחד התאומים, יכולות הנבואה שלה כאם גורמים לה לתת את השם הערטילאי "נושא הגורל”. בשלב מאוחר יותר, היא אומרת לפאנור בכעס כי אחד מהתאומים לא יניח כף רגלו בארץ התיכונה. מה היא משמעותו של כעס זה? האם ברגעים אלו היא מקווה כי אחד מהם יבגוד בפאנור, ויחזור בשלום אליה? כי נראה שבכך היא חותמת גורלו של אחד התאומים לאסון, מבלי להזהירם. 
   נרדאנל מתוארת כמי שנמצאת תמיד בשליטה עצמית, ומעדיפה להבין את רצונותיהם של אחרים ולא לשלוט בהם, כמסופר בטקסט עליה בכרך העשירי, אך עתה היא, לראשונה, במצב של כעס, ונראה שכאימם אכן יש לה שליטה, או אמירה כלשהי, בנוגע לגורל התאומים. כמובן שאינני תומך בדעה שעשתה זאת בכוונה, כלומר התכוונה לגרום למותו של אחד מבניה. סביר להניח שדיברה ביאוש ובשנאה אל פאנור, ואכן קיוותה כי אחד מהתאומים ישוב אליה, אך עדיין המעשה שלה בשעת כעסה נותן נקודת מבט נוספת בנושא.
  כך שהדבר המעניין הוא שגורל התאומים בעצם לא היה בידיהם מיום היוולדם. האם מדובר במשהו מורכב, כך שאולי ניתן לחבר את גורלו המר של אמרוד לעצם השתתפותו בטבח השארים באלקוואלונדה? במקרה זה סיבת מותו לא תהיה שונה מזו של רבים מהנולדור אחריו. נושא זה נותר ללא תשובה ראויה, ושאלת הפסיביות של התאומים בנוגע לגורלם ראויה לדיון. 

תשובת־פנגולוד

   

 תרגום זה מוצג כהקדמה להרצאה "אי אפשר לטבול בנהר הסיריאון פעמיים" שתוצג בכנס מיתופיה 2007 שיתקיים ב 23.08.2007 במרכז רוזין שברמת אביב. ניתן גם לקרוא את התרגום בפורמט PDF או לקרוא את המקור באנגלית ב PDF.

תשובתו של פנגולוד לאלפווינה,
ששאל אותו איך קרה שלשונותיהם של בני-הלילית השתנו ונפרדו זו מזו

מאת ג'.ר.ר. טולקין, בפי פנגולוד החכם מגונדולין

תרגום עברי: יהודה רונן

תודתי לעדי גלבוע על עזרתה הרבה בהכנת התרגום 

הטקסט הזה, שנקרא "Dangweth Pengoloð" במקור, לקוח מהספר The People of Middle-earth. שהוא הכרך השנים-עשר בסדרת "ההיסטוריה של הארץ התיכונה".
ההערות הממוספרות, בסוף הטקסט, הן של כריסטופר טולקין; אלו שמסומנות בכוכב הן של
ג'.ר.ר. טולקין. ההקדמה של כריסטופר טולקין לטקסט, שעוסקת בשתי הגרסאות של הטקסט A) ו-B) ובעניינים טכניים שקשורים לכתב-היד, הושמטה מהתרגום העברי, מחוסר רלוונטיות. ניתן למצוא אותה באחד העותקים של הטקסט באנגלית שנמצאים בדוכן-הכנס, או באתר הכנס.

 

I   אלפווינה, שאלת אותי בנוגע ללשונות בני-הלילית, כי אתה תמה לגלות שהן מרובות,
    קרובות אמנם זו לזו, אבל נבדלות; בראותך שבני-הלילית לא מתים, ושזכרונותיהם מגיעים
    הרחק לעבר, אתה לא מבין למה לא שמרו הקוונדי על הלשון האחת שהיתה משותפת פעם
    לכל עמיהם.
  5 ראה, אלפווינה, באיאה כל הדברים נתונים לשינוי, אפילו הואלאר, כי באיאה נגלים לנו
    קורות-העולם בתהליך התהוותם. הדבר דומה לספר גדול שאדם קורא, וכשהוא מסיים
    לקרוא אותו, הוא מונח שלם במחשבתו, לפי מידת-שכלו. או אז, הוא מבין שכל דבר –
    יהא זה הר או נהר גדול, ממלכה או עיר אדירה, בריה אצילה כמו מלך, אומן או אשה
    יפה והדורה, או אפילו אחד מאדוני-המערב – כל אחד מאלו הוא כל מה שנאמר עליו
  10 מההתחלה ועד הסוף. מהמעיין שבהר ועד לשפך-הים, כל זה הוא סיריאון; ומנביעתו
    לראשונה ועד שכלה כשנבקעה הארץ בקרב הגדול, גם זה הוא סיריאון, ולא פחות מכך.
    עם זאת, אנחנו, שעומדים ומתבוננים בהיסטוריה וקוראים בה שורה לאחר שורה, נדבר
    על השתנותו של הנהר כשהוא זורם ומתרחב, או על מותו כשהוא נשפך אל הים. אכן, מאז
    שהגיע לראשונה אל איאה ממקומו לצד אילובאטאר, דרך היותו אדון לואלאר בצעירותו,
  15 זועם במלחמתו במלקור, ועד שנהיה למלך שתקני למשך שנים ארוכות, ישוב על כסאו
    בפסגות אויולוסה וצופה מבלי להוסיף לדבר – כל ×–×” הוא מי שאנחנו קוראים בשם מאנווה.
     
II   הנה, עץ גדול יחיה מעבר לימיהם של בני-אדם רבים, נושא בקרבו את זכרון הזרע ממנו
    בא בטרם כל בני-האדם שמתהלכים כעת על-פני האדמה נולדו; אבל הקליפה עליה אתה
    מניח את ידך והעלים המצלים עליך לא דומים הם לאותו הזרע, ואף לא לעץ היבש שברבות
  20 הימים ירקב או ישרף באש. עצים נוספים עומדים ליד אותו העץ. כל אחד מהם שונה בצורתו
    ובגודלו, לפי קורות חייו, אבל כולם דומים: צאצאים לעץ עתיק עוד יותר, ולפיכך נצר לזרע
    קדום אחד. [1]
    אמנם האלדאר בני-אלמוות באיאה, אבל כיוון שכמו בני-האדם גם הם שוכנים בגוף שמקורו
    באיאה, הם נתונים לשינוי לא פחות מהעצים הגדולים, הן בגוף שבו הם שוכנים והן בדברים
  25 שהם משיגים באמצעותו. אם כן, מדוע לא ישתנו בדיבור שבפיהם, שנוצר בלשון ונשמע
    באזניים?
     
III   נאמר בקרב המלומדים אצלנו, שהמבוגרים בבני-האדם מלמדים את צאצאיהם לדבר
    ולאחר זמן קצר עוזבים את העולם, וכך קולותיהם לא נשמעים עוד ולילדים אין דבר שיזכיר
    להם את לשון-ילדותם מלבד זכרונות מעורפלים; ולכן בכל דור של בני-אדם השינוי מהיר
  30 ונטול-רסן.
    העניין נראה לי פחות פשוט. אמנם כח-זכרונם של בני-האדם חלש, אבל אומר לך זאת,
    אלפווינה: אפילו היה זכרונך שלך צלול כשל החכם באלדאר, עדיין היה משתנה דיבורך
    בימי-חייך הקצרים, ואם היית ממשיך וחי כבן-לילית, הוא היה משתנה עוד, עד שכשהיית
    מסתכל לאחור לשון-ילדותך היתה נדמית לך כלשון זרה.
     
IV 35 במהלך חייהם מחליפים בני האדם את מילותיהם הישנות בחדשות ואת דרכי-דיבורם
    הישנים באחרים, ולא רק כאשר הם לומדים לראשונה לדבר. שינוי זה נובע, מעל לכל,
    מהשתנותה של איאה עצמה, או – אם תרצה – מטבעו של הדיבור, שהוא ×—×™ במלואו רק
    ברגע שהוא נוצר. אבל כשהקשר בין המחשבה ובין הצליל נעשה הרגל והם לא נתפסים
    עוד במנותק זה מזה, או אז המילה כבר גוועת ונעשית חסרת-חיות:[2] הצליל מחכה למחשבה
  40 חדשה והמחשבה למלבוש-צלילי חדש.
     
V   לשלושת אלו, שהם אחד – להשתנותה של איאה, להתעייפות הדברים שאינם משתנים,
    ולחידושו של הקשר בין מחשבה וצליל – נתונים גם האלדאר בדרגתם הם. אך שונים הם
    מבני-האדם במודעותם הרבה למילים בהן הם משתמשים, כנפח המכיר את כלי-עבודתו
    או כאורג המכיר את מרקם הבד. דבר זה תורם דווקא לשינוי אצל האלדאר יותר מאשר
  45 להעדרו: היות והאלדאר מוכשרים במלאכה ולהוטים לעשותה, יוצרים הם ברצון דברים
    חדשים, הן לשם ההנאה ממראם, מצלילם או מתחושתם, והן לשם שימוש יום-יומי: בין אם
    מדובר בכלים, בבדים, או בדיבור.
     
VI   יכול אדם להחליף את הכפית או הספל שלו כרצונו, ואינו צריך לעצתו או להסכמתו
    של אחר. הדבר שונה כשמדובר במילים ובדרכי-דיבור. אם אדם יחשוב על מילה חדשה,
  50 והיא תיראה לו רעננה ויפה, היא עדיין לא תועיל לו בשיחה, אלא אם אנשים אחרים
    יקבלו את המצאתו זו. אך בקרב האלדאר רבות האזניים הזריזות ורבים המוחות החריפים
    לשמוע ולהעריך המצאות כאלה. על אף שתבניות רבות וחידושי-דיבור רבים שנוצרו בדרך
    זו התגלו לבסוף כנועמים רק למעטים, או אפילו לבן-לילית אחד, רבים אחרים נתקבלו
    בברכה ועברו במהרה מפה לאוזן, בבת-שחוק והנאה, או בכובד-ראש – כמו שמליצה או
  55 אימרת-שפר חדשה תעבור בין אנשים חדי-מחשבה. יצירת-הדיבור היא עבור האלדאר
    העתיקה והאהובה שבמלאכות.
     
VII   לכן, אלפווינה, אומר לך זאת: השינוי המתרחש כמו צמיחה של עץ, מבלי שיבחינו בו, אכן
    היה איטי באמאן בימי-קדם, לפני זריחתו של הירח לראשונה, ואפילו בארץ התיכונה תחת
    שינת-יאבאנה הוא היה איטי מזה הקיים בקרב בני-האדם כיום. עם זאת, אותה יציבות
    עורערה על-ידי שינויים מתוכננים ומכוונים, שרבים מהם נראים דומים כלפי חוץ לשינויים
  60 שאינם במודע. כך, האלדאר משנים לעתים את צלילי-דיבורם לצלילים אחרים, שנראים
    בעיניהם כיותר נעימים, או פחות מיושנים; אך לעולם לא יעשו זאת באקראי. האלדאר
    יודעים את שפתם לא רק כסך המילים שבה, אלא כשלם: כאשר הם הוגים מילה, הם יודעים
    לא רק מה הם הצלילים שמרכיבים אותה, אלא מאילו צלילים ותבניות-צליל מורכבת שפתם
  65 כולה. * [3] לכן, האלדאר לעולם לא ישנו את הצלילים של מילה אחת בלבד, אלא צליל כלשהו
    במערכת-הדיבור כולה; כמו כן, הם לא יחדשו במילה בודדת צליל או צירוף-צלילים שלא
    נמצא בשפה לפני כן, אלא יחליפו צליל ישן בחדש בכל המילים שבהן הוא נמצא, או – אם לא
    בכולן – בכמה מילים לפי צורתן ותכונותיהן, בהתאם לתבנית החדשה. הדבר דומה לאורג,
    שאם ישנה חוט אדום באריג לחוט כחול, לא יעשה זאת באקראי, פה ושם, או בפינה אחת,
  70 אלא באריג כולו או באותם מקומות שנראים לו מתאימים לתבנית החדשה.
     
VIII   ראה אלפווינה, שינויים אלה נבדלים אך במעט משינויים דומים
    שמתרחשים בלשונות-האדם במהלך הזמן. ככל שהדברים אמורים באלדאר, ידוע שבעבר
    השינויים נעשו מבחירה, באופן מודע ומכוון, ושמותיהם של אלו שיצרו מילים חדשות או
    שהניעו שינויים גדולים זכורים היטב.
  75 מסיבה זאת האלדאר לא מאמינים שלשונותיהם של בני-האדם משתנות באופן שהוא
    לחלוטין בלתי-מודע: מאין – הם אומרים – מגיעים הסדר וההרמוניה שבדרך-כלל רואים
    בשינויים אלו, או השלמות שקיימת הן בדרכי-הדיבור הישנות והן באלו שמחליפות אותן?
    יש העונים שמוחותיהם של בני-האדם רדומים למחצה. בזאת הם לא מתכוונים לכך שאותו
    חלק שאליו בני-האדם לא מודעים הוא שישן, אלא דווקא זה האחר.
  80 אחרים, הרואים שיותר מכל דומים בני-האדם (ובמיוחד אלו מהמערב) לבני-הלילית
    בדיבור, [5] עונים שהדברים אותם לימדו האלדאר את בני-האדם בשחר-ימיהם עדיין נותנים
    את השפעתם, כמו זרע בחשיכה.
    אבל יתכן שכולם טועים, אלפווינה, כי למרות כל חכמתם, פחות מכל מבינים בני-הלילית
    את נפשם של בני-האדם. [6]
     
IX 85 ובאשר לזיכרון, אלפווינה, אדבר רק על בני-הלילית, כי איני מכיר את נפשם של בני-האדם.
    הדבר לו אנחנו קוראים "קויריאה קווניה" (הדיבור החי) הוא השפה שבאמצעותה אנחנו
    חושבים ומדמיינים. הקויריאה קווניה הוא למחשבתנו כמו שהגוף לנפשנו, והם גדלים
    ומשתנים ביחד בכל ימי-חיינו. [7] כל מה שאנחנו זוכרים מהעבר, בין אם דברים ששמענו או
    אמרנו בעצמנו, מגיע לידיעתנו כשהוא מתורגם לשפה זו. בן-אדם הנזכר בדבר-מה שאמר
  90 בילדותו, האם עולה בזכרונו ההיגוי המדוייק שבו השתמש אי-אז? זאת לא אדע, אבל אצלנו
    הקוונדי אין הדבר כך. אנו אמנם יודעים כיצד דיברו ילדים ובוגרים בימים עברו, אבל ידע
    זה אין מקורו בזכרונות-חיים אלא במסורת. ואכן רבה המסורת אודות השפות העתיקות,
    בין אם היא אצורה בזכרון או בכתובים, אבל איננו שומעים את עצמנו כפי שדיברנו בעבר
    אלא דרך אותה השפה שמהווה לבוש עבור מחשבותינו בהווה. יתכן שבעבר דיברנו בלשון
  95 זרה ואנחנו זוכרים את תוכן הדברים שנאמרו אז, אבל לא את השפה שבה נאמרו. נוכל
    אמנם להזכר בצלילים של לשון זרה מהעבר כפי שנוכל להזכר בצלילים אחרים, דוגמת
    שירת-הציפורים או פכפוך-המים, אבל רק כשמדובר בקריאה קצרה או בביטוי קצר. אם
    הדברים שנאמרו היו ארוכים, לעומת זאת, או אם העניין בו הם עסקו היה מעודן ומורכב,
    נלביש אותם בלבוש הלשון החיה שמשמשת את מחשבותינו בהווה; ואם נרצה להתייחס אל
  100 הדברים כפי שנאמרו, נצטרך לתרגם אותם לאותה הלשון החיה, כאילו היינו מתרגמים ספר
    משפה אחת לאחרת. ואפילו אז, הרי הקולות שאנחנו שומעים בזכרוננו, הדוברים בשפה
    ההיא, קולות זרים הם, ואת עצמנו אנחנו שומעים רק לעתים נדירות; או, ככל שהדברים
    אמורים בי – לעולם לא.
    אמת, האלדאר קלים ללמוד לשונות זרות, והם איטיים לשכוח את שלמדו, אבל מה שהם
  105 לומדים נשאר כפי שהיה בזמן שלמדו אותו, כאילו נכתב בין דפיו של ספר**. [8] לעומת זאת,
    הקויריאה קווניה – שפת-המחשבה – גדלה וחיה בתוכנו, וכל שלב חדש נוסף ונבנה על אלו
    שקדמו לו, בדומה לעץ, שחבויים בו גם הפרי וגם השתיל הצעיר ממנו צמח.
     
X   לכן, אלפווינה, אם תשקול את הדברים שאמרתי לך, לא רק את מה שנאמר במפורש אלא גם
    את מה שניתן לגלות בהם בכח המחשבה, תבין עכשיו שלשונותיהם של הקוונדי משתנות
  110 בדומה ללשונותיהם של בני-התמותה, גם אם באופן יותר מודע ויותר איטי.
    וכך, אם יחיה מי מן האלדאר חמישים אלף שנים לפי מניינכם, השפה ששימשה אותו
    בילדותו תהפוך לנפרדת מזו שמשמשת אותו בהווה, בדומה להבדל בין שפתה של עיר או
    ממלכה של בני-אדם בימי תפארתה ובין השפה ששימשה את אלו שהקימו אותה בימים
    עברו.
     
XI 115 בעניין הזה דומים עמינו אחד לשני. אמנם גדול כשרונם של הקוונדי לעצב דברים לרצונם
    ולהתגבר על הקורות באיאה, ועדיין אין הם כוואלאר, ובכל הנוגע לכוחות העולם ולגורלו
    אין הם אלא בריות קטנות וחלשות. לכן, גם עבורם פירוד הוא פירוד, ומרחק רב בין חברים
    וקרובים לא בקלות יגושר. אפילו אבני-הרואי של האומנים הקדומים לא יוכלו לאחד
    לחלוטין את אלו שנפרדו; ואותן אבנים ואלו שיכלו ליצור אותן היו מעטים. לכן השינויים
  120 בשפות בני-הלילית, בין אם מכוונים או שאינם מכוונים, לא היו משותפים לכל עמיהם;
    ולמעט אלו שנפגשו תכופות ושוחחו האחד עם רעהו במלאכה או שחוק, השינויים לא
    התקדמו באותו הכיוון. וכך, אם במהירות ואם באיטיות, עמי-הקוונדי, שהיו מופרדים מרחק
    ארץ רבה, נעשו באופן בלתי-נמנע מופרדים גם בדיבורם: האבארי מהאלדאר; והטלרי
    משאר האלדאר; והסינדאר, ששכנו בארץ התיכונה, מהטלרי שבאו לבסוף אל אמאן;
  125 וגולי-הנולדור מאלו שנשארו בארצם של הוואלאר. וכך עד היום בארץ התיכונה.
     
XII   אך מזה זמן רב, אלפווינה, נשתנה העולם; ואנחנו השוכנים כעת במערב העתיק נמצאים
    מחוץ למעגלי-העולם והזכרון מהווה חלק גדול מהוויתנו, כך שאנחנו משמרים מבלי ליצור
    דברים חדשים. ובאמאן – מחוץ לגבולותיה של ארדה אם ×›×™ עדיין בתוך איאה – השינוי
    ממשיך ומתקיים, עד לאחרית-הימים, גם אם הוא איטי מכדי להבחין בו אלא בחלוף עידנים.
  130 עם זאת, כאן בארסיאה לשונותינו סוף-סוף יציבות, ולאחר שנים רבות מספור אנחנו
    מדברים באופן שונה אך במעט מזה בו דיברנו אנחנו ואילו שאינם עוד, בימי המלחמות
    בבלריאנד, בעת שהשמש היתה צעירה.
     
    סִי קװֶנְטֶה קװֶנְדִינְגוֹלְדוֹ
    אֶלֶנְדִילֶנַה
     
    ההערות של ג'.ר.ר טולקין 
     
  * וצלילים אלו מעטים במספר. היות והאלדאר היו מוכשרים במלאכה, הם לא פעלו בבזבזנות, והעדיפו
    שימוש מושכל והרמוני במספר מצומצם של צלילים על בליל נטול-סדר.
     
  ** מקרה חריג הוא כשילמדו בני עם שלם לשון זרה וזו תהפוך ללשון החיה המשמשת אותם ביום-יום. לשון זו
    תשתנה ותגדל ביחד איתם, אבל הלשון הקודמת בה דיברו תעלם או שתדחק להיות עניין לבעלי-המסורה בלבד.
    דבר זה קרה רק פעם אחת במהלך ההיסטוריה של האלדאליאה, כשהגולים קיבלו על עצמם את לשון-בלריאנד,
    סינדארין, והנולדורין נשתמרה אצלם רק כלשון-מסורה.
     
    ההערות של כריסטופר טולקין 
     
  1 סוף המשפט הזה, מהמילים "צאצאים לעץ עתיק עוד יותר", לא מופיע בגרסה A.
     
  2 בגרסה A: "גוועת או מתה".
     
  3 בטקסט "שיבולת-פיאנור" (שמופיע גם הוא בספר The People of Middle-earth . י.ר.) כתב
    אבי הערה שהשמטתי משם:
    לאלדאר היתה יכולת תפיסה מולדת למבנה ולמערכת-הצלילים של שפתם
    כישות שלימה, שהתחדדה כתוצאה מלימוד. במובן מסויים כל הלשונות
    האלדאריניות היו לשונות "מלאכותיות" או "מומצאות", יצירות-אומנות, שלא
    התקבלו רק באופן סביל אלא גם עוררו עניין פעיל אצל דובריהן, בוחנות
    את הטעם וכושר-ההמצאה שלהם. תכונה זאת בלטה בואלינור ודעכה בארץ
    התיכונה, שם ההתפתחות של הסינדארין נעשתה בעיקרה – זמן רב לפני
    שהגיעו גולי-הנולדור – לתוצאה של שינויים שקרו מבלי-משים, בדומה
    להתפתחות של לשונות-האדם.
     
  4 בגרסה A מופיעה ההערה הבאה, שהושמטה מגרסה B (ההדגשות לא מופיעות במקור. י.ר.):
    וכך, השינוי של השם העתיק Banyai Vanyar-ל התרחש רק בגלל השינוי של
    הצליל -ל בשפה כולה (מלבד בכמה סביבות צליליות), שינוי שלפי העדויות
    התחיל אצל הואניאר. סימון ריבוי ב- r, שמשמש בכל המילים מצורה מסויימת,
    התחיל אצל הנולדור.
     
  5 תחילת המשפט לא מופיעה בגרסה A, שם כתוב "ואחרים עונים שהדברים […]".
     
  6 בנקודה זאת גרסה A, כפי שנכתבה במקור, קופצת מיד אל הפסקאות המסכמות של
    הדאנגוות, מהמילים "בעניין הזה עמינו דומים אחד לשני" ועד לסוף-הטקסט. הפסקאות
    האלו נמחקו בקו ופסקאות
    בעיקרו של דבר זהות.
     
  7 המשפט הזה חסר בגרסה A.
     
  8 הערת-השוליים לא מופיעה בגרסה A.
     

נבואת מנדוס השניה

תרגם יואל ואינגר, ערך מוטי אבנר.
 
אלו הדברים שדיבר מאנדוס בנבואתו, בשבת האלים על כס המשפט בואלינור, ושמועתם לוחשה בין בני הלילית במערב: כאשר זקן יהיה העולם והאיתנים יעפו, ומורגות, בראותו כי ינום המשמר, ישוב מבעד לדלת הלילה מהאין חסר הזמן. ואת החמה והלבנה יחריב הוא. אך איארנדיל יעוט עליו כשלהבת בוערת ולבנה ויניסו מן המרומים. אזי בשדות ואלינור יערך אחרון הקרבות. ביום ההוא יאבק טולקאס במורגות, את ידו הימנית יסמוך איאונווה, את השמאלית טורין טוראמבאר, בן הורין, בבואו מהיכלות מאנדוס. וחרב טורין השחורה תביא על מורגות את מותו, ולא ישוב עוד. וכך יפרעו ממנו ילדי הורין וכל בני האדם.
 
לאחר הדברים האלה תישבר הארץ ותוקם מחדש, ויושבו הסילמארילי מן האויר ומן הים ומן האדמה, שכן איארנדיל ירד ממעל וימסור את הלהבה שבמשמרתו הייתה. או אז יקח פיאנור את שלוש אבני החן וישאנן אל יאבאנה קמנטארי, ותנתצן ובאשן ידלוקו שני העצים ואור עצום ורב יהיה. והרי ואלינור ישוטחו למען יגיע האור אל תבל כולה. ובאור זה האלים ישובו לצעירותם, ויעורו בני הלילית וכל מתיהם עימם, ותתממש תכלית אילובאטאר אותם. אך באשר לבני האדם ביום ההוא הנבואה אינה מספרת, ולא קוראת בשם אף אחד מהם, מלבד טורין, שמקום ינתן לו בין בני הואלאר.

חוקת פינווה ומיריאל

'חוקת פינווה ומיריאל' – הכרך העשירי של ההיסטוריה: 'טבעתו של מורגות', עמ' 256-263
 
על הטקסט
הסיפור המלא על פינווה ומיריאל הינו חלק מהקוונטה סילמריליון המאוחרת (חלק ב'). הטקסט נכתב במהלך השנים בארבע גרסאות שונות, כאשר טולקין קיצץ והוסיף עד שהגיע לתוצאה סופית, ואת הגרסא האחרונה הזו בחרתי בהתאם לתרגם (שנכתבה בסביבות 1958). 
 הטקסט עצמו לדעתי חשוב לא רק בשל הפרטים החדשים שהוא מלמד אותנו על הדמויות והאירועים המוזכרים בו, אלא גם בגלל שהוא עוסק בנושאים כמו ההשפעה של השחתתה של ארדה על בני הלילית ומערכת החוקים שלהם וגם נותן עוד מבט אל היחסים שלהם עם הואלאר.
 ביצעתי בו עריכה של חלק קצר (לא להיבהל) בגלל שכריס' העדיף שלא לגעת בשלמות הטקסט והשאיר פסקה שנוגדת את הזו שאחריה באופן ברור. לא פגעתי באותנטיות וברצף שלו או הורדתי משהו חשוב, והחלק הקצר שכן בעל חשיבות נמצא בהערות.
 דבר אחרון שאני אציין זה שההערות כאן הן שלי ולא ההערות המקוריות של כריס' מהכרך העשירי.
 

הטקסט אמור לעניין את מעריצי הסיל' למיניהם ובמיוחד את אלו שמתעניינים בבני הלילית באמאן. תהנו!
 
'עתה כאשר שלושת עמי בני הלילית נאספו לבסוף יחדיו בואלינור, ומלקור היה כלוא, היה תור הזהב של הממלכה הברוכה. זה נמשך שנים רבות, אך זיכרונם קצר מדי.
בימים אלו האלדאר הגיעו לבגרות מלאה בגוף ובתבונה, והנולדור התקדמו בהתמדה בכישרון ובידע; כך שבמשך השנים הרבות היצירות מלאות החן שלהם התרבו ונעשו דברים מדהימים ביופיים.
בזמן זה הנולדור יצרו את האותיות, והיה זה רומיל מטונה מהמלומדים אשר הצליח לראשונה להתאים סימנים לרישומים של הדיבור והשירה, חלקם בחריטה על מתכת או אבן, וחלקם שורטטו עם מברשת או עט.
  באותה עת באלדמאר, נולד הבן הבכור של פינווה בבית המלך בטיריון. קורופינווה היה שמו, אך אימו קראה לו פאנור, רוח האש, ובתואר זה הוא מוכר בסיפורי הנולדור.
  מיריאל היה שמה של אימו. שיערה היה כסוף, ומראה היה עדין כפרח לבן בדשא. קולה היה רך ונעים, וכאשר היא עבדה היא שרה, בדומה לגלים הקטנים במי מעיין שקטים, מוסיקה ללא מילים. כשרון עבודת הכפיים שלה היה הטוב ביותר בין בני עמה, ודברים רבים היא יצרה באופן מושלם ועדין. אומנות האריגה פותחה על ידיה, ובאם רק חלק מיצירות האריג שלה היה נראה בארץ התיכונה, היה הוא נחשב יקר ערך מממלכה ואוצר; וזאת מכיוון שעושר יצירותיה והלהט הגוונים שלהן היה בהיר כעלה ופרח בשדותיה של יאבאנה. לכן מיריאל כונתה סרינדה (*1).
  האהבה בין פינווה למיריאל הייתה גדולה ומלאת אושר, מכיוון שהתחילה בממלכה הברוכה בימי השלום. אך הבאתו של פאנור לעולם גזלה ממיריאל את רוב כוחה הנפשי והגופני, ולאחר שנתנה לפאנור את שמו היא אמרה לפינווה: "לא עוד אוכל לשאת ברחמי ילדים, כי הכוח שהיה יכול לטפחם הושקע כולו בפאנור".
  פינווה התעצב עמוקות, מכיוון שהנולדור היו באביב נעוריהם, והיו עדיין מעטים במספר והוא רצה להביא מספר ילדים רב לברכת אמאן. הוא השיב כך: "לבטח יש מזור באמאן? כאן כל עייפות תמצא מנוחה".
  אך כאשר מיריאל עדיין סבלה, פינווה חיפש את עצתו של מאנווה, וזה העבירה לטיפולו של אירמו בלוריין. בפרידתם (גם אם שיער שזה יהיה לזמן קצר) פינווה היה עצוב, כי נגזר על מיריאל להפסיד את תחילת ימי הילדות של בנה.
  "אכן זה מצער", אמרה מיריאל, "והייתי מזילה דמעות, אם לא הייתי כה תשושה. אך אל תאשימני בכך, ובכל מה אשר עתיד לבוא. אני זקוקה למנוחה עתה. היה שלום, שר יקר!"
  למרות שהיא דיברה בבהירות, בליבה היא כמהה לא רק לשינה ומנוחה, אלא גם לשחרור מתלאות החיים. היא הלכה ללוריין ושם נשכבה לישון מתחת לעץ כסוף. היא נראתה ישנה, אך רוחה נטשה את גופה ועברה בדממה אל משמרתו של מאנדוס, ועברה לשכון בביתה של ואירה. המשרתות של אסטה טיפלו בגופה כך שהוא נשאר נאה ושלם, אך היא לא שבה אליו.
  פינווה חי בצער. לעיתים תכופות הלך לגני לוריין, וישב מתחת לעצי הערבה הכסופים לצד גופתה של אשתו, קורא לה בשמותיה. אך היה זה ללא הועיל, ופינווה היה היחיד בממלכה הברוכה נטול שמחת חיים. לאחר זמן מה, הוא הפסיק ללכת ללוריין, מכיוון שלראות את מיריאל הנאה לא שומעת את קריאותיו, רק העצימה את יגונו. את כל אהבתו העניק לבנו פאנור; פינווה היה לו כאב וגם כאם, וקשר האהבה ביניהם הוכפל והועצם.
  למרות זאת פינווה עדיין לא היה שבע רצון, ובהיותו צעיר ברוחו, הוא עדיין השתוקק להביא עוד ילדים כדי למלא את ביתו בעליצות. כך שלאחר שתיים עשרה שנים מלידת בנו, שוב הוא פנה אל מאנווה: "אדוני", הוא אמר, "יחיד אני מבין האלדאר שאין לו אישה, ומלבד בני היחיד אין לי תקווה לבנים נוספים ולבנות, בעוד אינגווה ואולווה הביאו ילדים רבים לברכת אמאן. האם נידונתי כך לנצח? ליבי מזהירני כי מיריאל לא תשוב לעולם מבית ואירה".
  המילים של פינווה הטו את מאנווה לרחמים, אך בגלל שהנושא נראה לו רב חשיבות, ובואו של המוות (למרות היותו מרצון חופשי) לממלכה הברוכה, היווה אות לבאות שאסור לשפוט בקלות דעת. לכן מאנווה זימן את הואלאר למועצה, וביקש את נוכחותם של המנהיגים והמלומדים מבין האלדאר. דיון ארוך זה תועד על ידי האלדאר ונקרא 'נמנה פינווה מיריאלו' (*2), חוקת פינווה ומיריאל, והוא נשמר בין ספרי המשפט שלהם; מכיוון שבדיון זה נבחנו ונחקקו נושאים רבים הקשורים לאלדאר ולגורלם בארדה, ואודות המוות והלידה שלהם מחדש. הואלאר הודאגו לראות כי פועלם למען הגנתה של ואלינור מן העולם סביבה היה לשווא, והם הבינו ביתר-בהירות כמה אדיר היה הנזק שמלקור הסב לארדה בימי קדם, כך שכל מי שנולד בארדה המושחתת, יכול להגיע למצב של צער, ולסבול או לעשות דברים אשר היו נחשבים ללא טבעיים בארדה הלא מושחתת. עתה לא ניתן להסיר נזק זה במלואו, גם על ידי מלקור באם יתחרט על מעשיו; כי כוח עבר ממנו ולא ניתן להשיבו, וכוח זה ימשיך לפעול בהתאם לרצון האפל שהכניס אותו לתנועה (*3). מחשבה זו העיבה על ליבם של הואלאר; אות מבשר רע על העצב שילדיו של אילובאטאר יביאו ויחוו בעולם.
  כאשר הכל נדון ונאמר, מאנווה הורה למאנדוס להכריז על פסק דינו. מאנדוס עמד על גבעת הגורל ואמר: "כידוע לכם, ילדיו של אילובאטאר, לכם ניתנה דרך החיים, וזו של הקוונדי לא תסתיים עד קצה של ארדה. וכל עוד ארדה קיימת, תבחרו בן זוג אחד למשך חייכם. אך כאן לא הייתה התייחסות למוות, אשר הגיע בשל השחתת ארדה. פסק דין זה, ניתן בזכות סמכות קביעת החוקים אשר אילובאטאר נתן למאנווה.
  כאשר הרוח של הבעל או האישה, תעבור אל משמרתו של מאנדוס מכל סיבה שהיא, אז הנותר בחיים יוכל לקחת באופן חוקי בן זוג נוסף, באם האיחוד הקודם הסתיים לחלוטין.
באילו מקרים הנישואים יסתיימו לחלוטין? על פי רצון המתים, באם הם יסרבו לנצח לשוב לחיי הגוף; ולפי החלטתו של מאנדוס, באם הוא לא ירשה להם לשוב לחיים. ואלו מכיוון שהאיחוד, אשר היה מתקיים עד קצה של ארדה, מסתיים, אם הוא לא יכול לחזור ולהתממש שוב במסגרת החיים בארדה.
  אנו אומרים 'על פי רצון המתים' מכיוון שאין זה יהיה צודק שהחיים ירתקו את המתים במאנדוס עקב רצונם האישי, ובכך ימנעו מהם תקווה של חזרה לחיים. אך גם אין זה יהיה הוגן שהמתים יסרבו לשוב לחיות ובכך יכפו על החיים להישאר בבדידות עד הסוף.
כך שהחלטתנו היא שבמקרה מסוג זה יהיה מותר לחיים לקחת בן זוג נוסף. הבינו היטב שבאם זה יקרה, אז סירוב החיים של המת יהיה בלתי ניתן לשינוי, והוא לא ישוב לחיי הגוף; מכיוון שלאף אחד מבין הקוונדי לא יהיו שני בני זוג באותו הזמן ערים וחיים.
  זהו פסק דינו של נאמו מאנדוס בפרשה זו".
 
לאחר מילים אלו של מאנדוס, האלדאר אשר נכחו במועצה שאלו: "כיצד רצון המת או פסק הדין יהיו ידועים?", ולכך נענו: "על ידי פנייה למאנווה, ועל פי הצהרתו של מאנדוס, מכיוון שמי מבין החיים יכול לדעת את רצון המתים, או בעמדת הטלת ספק בהחלטותיו של מאנדוס?"
  בשלב זה מאנווה זימן את פינווה אליו ואמר: "שמעת את פסק הדין אשר הוכרז. אם מיריאל, אשתך, לא תשוב, הנישואים שלכם יסתיימו ואתה תהיה רשאי לקחת אישה אחרת. אך זו היא זכותך, לא עצה.
זכות זו קיימת בשל השחתתה של ארדה; ואלו אשר מקבלים זכות זו מקבלים גם את העובדה שארדה היא אכן מושחתת, בעוד שהשכולים אשר נשארים נאמנים, שייכים ברוחם וברצונם לארדה הלא מושחתת. זהו נושא רציני אשר ייתכן ויקבע גורל רבים. אל תהיה פזיז במעשיך!"
  פינווה השיב: "איני נחפז, אדוני, ושאיפת ליבי היחידה היא שכאשר מיריאל תדע פסק דין זה, היא תבין את יגוני".
  ואירה, אשר איתה מיריאל שכנה, סיפרה לה על החלטת הואלאר, ודיברה גם על יגונו של פינווה. אך מיריאל השיבה: "הגעתי לכאן על מנת לברוח מהגוף השלי, ואין בכוונתי לשוב אליו. כוח חיי יצא ממני אל פאנור, הבן שלי. מתנה זו נתתי לזה אשר אהבתי אותו. אינני יכולה לתת מעבר לזה, מחוץ לגבולותיה של ארדה אולי אמצא מזור. אבל לא בתוכה".
  לאחר מילים אלו ואירה אמרה למאנדוס: "רוחה של מיריאל שוכנת איתי ואני מכירה אותה. היא חזקה ועקשנית בהחלטתה, החלטה שבעיניה היא כחוק שאין לשנותו. באם לא תאולץ לכך, היא לא תשוב לחיים או לפינווה, אפילו במידה וימתין לה עד הזדקנות העולם".
  מאנדוס השיב כך: "אין זה חוקי שהואלאר יכפו על המתים לשוב"; והוא זימן את רוחה של מיריאל להופיע בפניו. "רצונך הוא זה אשר יקבע בנושא זה, הו רוחה של מיריאל, אשתו לשעבר של פינווה", אמר לה. "במאנדוס את תישארי, אך שקלי את החלטתך היטב! מכיוון שאת מהקוונדי, וגם אם את מסרבת לגוף, את מחויבת להיות בארדה ובמסגרת גבולות הזמן של ההיסטוריה שלה. האלדאר הם לא כמו הואלאר, הרוח שלהם פחות חזקה ממה שאת חושבת. כך שאל תופתעי באם רצונך ישתנה עם הזמן, והגורל הזה שאת לוקחת על עצמך יהפוך לצער בשבילך. כן, וגם לרבים אחרים!"
  אך רוחה של מיריאל נשארה דוממת. בשל כך מאנדוס קיבל את החלטתה, והיא עזבה להיכלי ההמתנה אשר היו מיועדים לאלדאר שם הושארה לנפשה. (*4)
אף על פי כן, מאנדוס הכריז כי מרווח של שתיים עשרה שנים יהיה בין רצון המת לבין הצהרת גורל ביטול הזוגיות.
  בתקופה זו פאנור גדל תחת השגחתו של אביו. כעבור זמן קצר הוא התחיל להפגין את כישורי מלאכת הכפיים ויכולות המחשבה של מיריאל ופינווה; וכבר בילדותו הוא דמה יותר לאביו במראהו ובהבעות פניו, אך בהלך רוחו דמה יותר למיריאל. רצונו היה איתן והחלטי, ואת כל מטרותיו השיג בלהט ובנחישות. מעטים שינו את דרכיו בעצה, ואף לא פעם בכוח.
  אינגווה, בשמעו על היגון של פינווה, וברצון לרומם את ליבו ולגרום לו לנטוש את אבל-השווא שבלוריין, שלח לו מסרים בהם ביקש שיעזוב את טונה לתקופה, ושיבוא לחיות משך עונה, באור המלא של העצים. פינווה הודה לו אך לא הלך כל עוד הייתה תקווה כי מיריאל אולי תשוב. אך כאשר פסק דינו של מאנדוס נאמר, בליבו הבין כי הוא צריך לבנות את חייו מחדש. "אולי, יש מזור באורו של לאורלין ותקווה בפריחתו של טלפריון", הוא אמר. "אני אקבל את עצתו של אינגווה".
  כך שביום אחד, כאשר פאנור טייל הרחק בהרים בכוח נעוריו, פינווה עזב לבדו את טונה ועבר בדרכו דרך הקאלאקיריאן, והלך לעבר ביתו של אינגווה על המדרון המערבי של אויאולוסה. בואו לא נודע, וכאשר אינידיס ראתה את פינווה מטפס בשבילי ההר, ואורו של לאורלין מאחוריו במלוא הדרו, בלא מחשבה תחילה לפתע החלה לשיר באושר רב. פינווה שמע את השיר מגיע אליו מלמעלה, והרים את מבטו וראה את אינדיס עטופה אור זהוב, וברגע זה ידע שהיא אהבה אותו זמן רב (*5), וליבו נטה אליה. הוא האמין שהזדמנות זו ניתנה לנחמת שניהם. "ראו!", הוא אמר, "אכן יש מזור ליגון באמאן!". 
  כעבור שנה מעת פגישתם על ההר, פינווה מלך הנולדור, נשא לאישה את אינדיס אחותו של אינגווה (*6); והואניאר והנולדור ברובם שמחו בנישואיהם. באינדיס התבררה לראשונה כנכונה האמרה: 'האבידה של האחד יכולה להיות הרווח של האחר'; אך גם את האמרה הבאה אינדיס מצאה כנכונה: 'הבית זוכר את מקימו, גם כאשר יבואו לשכון בו אחרים'. זאת משום שלמרות שפינווה אהב אותה עמוקות, והיה שוב מאושר; והיא נשאה לו חמישה ילדים אשר אהב (*7), צילה של מיריאל לא עזב את ביתו של פינווה, וגם לא את ליבו; ומבין כל אלו אשר אהב, לפאנור ניתנה תמיד עיקר דאגתו.
  פאנור לא היה מרוצה מנישואי אביו, ולמרות שאלו לא פגעו בקשר שביניהם, פאנור לא אהב יתר על המידה את אינדיס וילדיה. בהזדמנות הראשונה העדיף לעזוב ולחיות בנפרד מהם, והעסיק את עצמו בלמידה ובמלאכה אשר אהב, ובחקר שביליה של אמאן .
באירועים העגומים אשר היו מאוחר יותר, בהם פאנור היה מנהיג, רבים ראו את השפעתו של קרע זה בבית פינווה; והאמינו שאם פינווה היה מקבל את אבידתו והיה מסתפק בגידול בנו רב הכשרונות, דרכיו של פאנור היו שונות, וצער רב ורוע היו נמנעים. אך ילדיה של אינדיס היו מהוללים,  וכך גם צאצאיהם; ובאם הם לא היו, ההיסטוריה של האלדאר הייתה דלה יותר.'     
 

 

 

הערות
 
*1- סרינדה = האורגת.
 

*2- 'Namna Finwe Miriello'
 
*3-  יש לציין שהשורות האלו גם קשורות לנושא הספר ושמו: 'טבעתו של מורגות', שההסבר המלא של כותרת זו קיים בפרק 'Myths Transformed'. הכוונה בגדול היא לארץ התיכונה כטבעת של מורגות', אליה הוא העביר כוח רב (ובטקסט הנ"ל נאמר שכל ארדה הושפעה מהרוע הזה שהוטמן ביסודותיה) ובכך ארדה נהייתה מושחתת, ולא ניתן לרפא פצע זה.  
 

*4 – הערה שקיימת בהקשר למילים אלו אבל לא נמצאת עם הטקסט עצמו:
'אך נאמר כי לאחר תקופה מסוימת ניתנה לה הרשות לחזור לביתה של ואירה, ושם היה תפקידה לתעד במלאכת אריגה את כל אירועי ההיסטוריה של בית פינווה ומעשי הנולדור'.
 
*5 – להלן קטע על אינדיס ואהבתה לפינווה שיצא בעריכתי כי היה קשור לפסקה נוספת שלא תאמה את המשך הטקסט.
 

  'פינווה היה אהוב ויקר לליבה של אינדיס; מכיוון שליבה נטה אליו לפני זמן רב, כאשר הואניאר עדיין שהו עם הנולדור בטונה. בימים ההם כאשר הביטה בשר הנולדור הוא נראה לה הנאה והאציל מהאלדאר, עם שיערו השחור ועורו הצח, פניו מלאות להט אך עיניו מלאות מחשבה; קולו ושליטתו בשפה גרמו לה עונג. לכן היא נשארה לא נשואה כאשר בני עמה עברו לואלינור, ולעיתים תכופות הלכה לבדה בשדות הואלאר ומילאה אותם בצלילי קולה.'                        
 
*6 – יש להניח שעברו שתיים עשרה שנים בהתאם לפסק דינו של מאנדוס מעת החלטתה של מיריאל עד ליציאתו של פינווה מטונה ונישואיו לאינדיס. אך יכול להיות גם שבמקרה ×”×–×” הכוונה היא לשתיים עשרה שנים מעת ההחלטה של מיריאל לעזוב את הגוף שלה, כמוזכר בטקסט מוקדם יותר: 'כך שלאחר שתיים עשרה שנים מלידת בנו, שוב הוא פנה אל מאנווה…'.
 

*7- לפי גרסא זו של הסיפור לפינווה ואינדיס היו חמישה ילדים לפי הסדר הבא: פינדיס (נ), פינגולפין, פינויין (נ), פינארפין ופאניאל (נ). שלוש בנות ושני בנים. מההערות על הטקסט נאמר גם כי פינדיס ופאניאל לא עזבו את אמאן לגלות עם הנולדור.
  אך חשוב לציין שבטקסט בנושא אחר מתקופה מאוחרת יותר (The Shibboleth of Feanor מהכרך ה-12) טולקין כתב שלפינווה ולאינדיס היו ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. רק פינדיס נשארה לבטח, ונאמר שלאחר מותו של אביה הלכה עם אימה לחיות עם הואניאר עד שפינווה שב לחיים.

הצל החדש

סיפורנו זה מתחיל בימי אלדאריון בן אלאסר, עליו סיפורים רבים סופרו. מאה וחמש שנים עברו מנפול המגדל האפל, וקורות התקופה ההיא נשתכחו כמעט לגמרי מלבם של רוב אנשי גונדור, למרות שאחדים מאלה שזכרו את מלחמת הטבעת כצל החולף מעל שחר ילדותם עדיין היו בין החיים. אחד מאותם האנשים היה בורלאס מפַּן-אָרדוּין. הוא היה בנו הצעיר ביותר של ברגונד, ראש משמרו של הנסיך פאראמיר, שעקר יחד עם אדונו מהעיר לאמין ארנן.
"לעומק רב חודרים שורשי הרוע" אמר בּוֹרלָאס "ומי המרה השחורה זורמים בלב-ליבם. העץ ההוא לעולם לא ייגדע. ולו גם ינסו בני האדם לכרות אותו פעם אחר פעם ככל העולה על רוחם, הוא עדיין יעלה נצרים כל אימת שיסבו את מבטם למקום אחר. אין לתלות את הגרזן חזרה אף בזמן חגיגות הפלינג!"
"ברור הדבר כי סבור אתה שדבריך דברי חוכמה הם" אמר סַאֶלוֹן "מסיק אני זאת מהקדרות בקולך ומדרך הנהון ראשך. אך מדוע רובצות מחשבות אלה בראשך? חייך נראים עדיין טובים למדי עבור אדם שאינו יוצא את הגבולות בימים אלה. היכן מצאת אתה כי צומח הנצר של העץ האפל שלך? כלום בגנך שלך מצאתו?".
בורלאס הרים עיניו, בחן היטב במבטו את סאלון ותהה לפתע האם במחשבותיו של אותו צעיר, שהיה בזמנים כתיקונם עליז ואף נוטה ללגלוג, היה יותר מאשר הביע כלפי חוץ. לבורלאס לא היתה שום כוונה לפתוח בפניו את אשר על ליבו, אך בשל העובדה שהיה שקוע במחשבותיו, ביטא אותן בקול רם והדבר נעשה יותר עבור עצמו מאשר עבור בן- שיחו. סאלון לא השיב לו מבט. הוא זימזם דבר מה, בעודו קוטע שריקה של ערבה ירוקה בעזרת תער קטן וחד.
השניים היו יושבים בסוכת גן ליד חופו המזרחי והתלול של נהר האנדואין, במקום בו הוא נשק לרגלי גבעות ארנן. הם ישבו בגנו של בורלאס וניתן היה לראות את בית האבנים האפורות שלו עומד בראש התל בינות עצים במעלה, כאשר פניו אל המערב. בורלאס התבונן בנהר, ובעצים המעוטרים עלוות חודש יוני, ואז הפנה מבטו לנוף מגדלי העיר הזוהרים תחת בוהק אור שעת הדמדומים. "לא, לא בגני שלי", הוא אמר לאחר מחשבה. "אם כך, מדוע כה טרודות מחשבותיך?" שאל סאלון. "באם יש לו לאדם גן נאה עם חומות בצורות, אזי יש לו את כל הנדרש עבור כל אדם כדי לשלוט בו בהנאה." דיבורו נעצר לרגע, ואז הוסיף "כל עוד הוא אוצר בעצמו את כוח החיים. וכאשר זה עוזבו, מדוע יטריד מחשבתו בדברים פחותים בחשיבותם? כי אז קרבה השעה בה יעזוב את גנו, ועל האחרים מוטלת המלאכה לטפל בעשבים השוטים."
בורלאס נאנח, אך בחר שלא לענות וסאלון המשיך, "אולם כמובן יש כאלו שלא ימצאו מרגוע, ועד קץ חייהם יוטרד ליבם באשר לשכניהם, לעירם, ממלכתם ולשאר התבל. הינך אחד מאותם האנשים, אדון בורלאס, והיית אחד מהם מאז ומתמיד, והיה כך גם באותו היום בו פגשתיך לראשונה כנער שאותו תפסת במטע שלך. אפילו באותם ימים לא יכולת להניח לגילוי כלשהו של רוע. יכולת אז להפחיד אותי במכות, או לחזק את חומותיך, אך לא זו הדרך בה בחרת. נעצבת אז בלבך ורצית לשנות אותי. הכנסת אותי לביתך ודיברת עמי."
"אני זוכר זאת היטב, ' דרך אורקים היא זאת', אמרת פעמים רבות, 'שכן לגנוב פירות בשלים וטובים זה אכן גרוע לכל היותר במידה של תעלול נערים שאין הפת מצויה בביתם או אם אביהם חוסך שיבטו מהם, אך לקטוף תפוחים שטרם הבשילו בשביל להרסם או לזרקם?! זוהי עבודת אורקים ללא כל ספק. כיצד הגעת לכדי מעשה כזה, נערי?', עבודת אורקים! דבר זה הכעיס אותי, אדון בורלאס, והייתי נרגז מכדי לענות, אולם רציתי בליבי לענות לך כדרכם של העוללים, ' אם זה רע שנער יגנוב תפוחים בכדי לאכול אותם, זה רע באותה המידה לגנוב תפוח בכדי לשחק בו, ואין דבר אחד עולה על השני בחומרתו. אל תספר לי על עבודתם של האורקים, או שאראה לך כדומתה בזה הרגע!', היתה זו טעות, אדון בורלאס, כיוון ששמעתי סיפורים על האורקים ועל מעלליהם, אך עד אותו הרגע הם לא עניינו אותי יתר על המידה. ואילו אתה הסבתה את מחשבותיי לאותם הסיפורים. הפסקתי אומנם לעסוק בגניבות של זוטות (אבי לא חסך שבטו ממני), אך לא נשתכחו ממני האורקים. התחילה לקוד בי שנאה וחילחלו בליבי מחשבות על מתק הנקמה. שיחקנו ב"אורקים" אני וחברי, ולעיתים התעוררו בי מחשבות, שמא אולי אאסוף את חבורתי ונלך לכרות את עציו של אותו האיש, ואז יחשוב כי האורקים חזרו באמת ובתמים. אך דבר זה היה לפני זמן רב", הוא סיים את דבריו בחיוך.
בורלאס הוכה בתדהמה. ברגע זה הוא שמע וידוי ולו הוציא אחד בעצמו. והיה דבר מה מטריד בנימת קולו של אותו אדם צעיר, שמא אולי עמוק בפנים, כעומק חדירתם של שורשי עצי הרוע, הטינה הילדותית לא שכחה בו עדיין. אכן, אפילו בליבו של סאלון שהיה ידידו של בנו שלו ואדם צעיר שעזר לו מאוד בשנים האחרונות כאשר הוא היה אפוף בבדידות. יהא אשר יהא, לא התכוון להוסיף דבר אליו עוד על מחשבותיו.
"האח!", הוא אמר, "אין אדם שהוא חף מטעויות. איני טוען שניחנתי בבינה יתירה, חוץ מאולי זו הבאה מאליה עם חלוף השנים, אישי הצעיר. וזו לימדה אותי שלעיתים אלו שכוונתם טהורה יכולים להזיק יותר מאלה הנותנים לעולם לפעול על פי דרכו. מצטער אני כעת על מה שאמרתי, באם הדבר עורר שנאה בליבך. אולם אני חושב שהיה צדק בדברי, גם אם נאמרו בטרם עת. שהרי אפילו נער צריך להבין שפרי הינו פרי, ואינו מממש את ייעודו עד שמבשיל, כך שלקטוף אותו למטרות אחרות בטרם הבשיל זה גרוע מפשוט לשדוד את האיש אשר טיפח אותו. זה שודד את העולם, עוצר דבר מלהגיע אל ייעודו. אלה שנוהגים כך, חוברים לכל אשר הינו קלוקל, עם המהרסים, הרקובים והרוחות הרעות, וזוהי דרכם של האורקים.
"וזוהי גם דרכם של בני האדם", אמר סאלון. "לא! איני מתכוון רק לאנשי הפרא, או אלה שגדלו 'תחת הצל', כפי שנוהגים לכנותם. כוונתי לומר כל בני האדם. לא אשתמש לשווא בפירות בוסר כעת, אבל רק כי כבר אין לי כל שימוש בתפוחים לא בשלים, ולא בשל הסיבות הנשגבות שלך, אדון בורלאס. מדמה אני את רעיונותיך למיותרים כתפוחים שנשתמרו במחסן יתר על המידה. עבור העצים כל בני האדם הינם כאורקים. האם חושבים בני האדם על סיום סיפור חייו של העץ לפני שגודעים אותו? ולא משנה האם עשו זאת בתואנה שהם צריכים מקום עבור שדותיהם, שרוצים הם להשתמש לבשרו כקורות או כחומר דלק, ואולי אף פשוט במטרה לפנות את הנוף? אם העצים היו אלה היושבים על כס המשפט, האם היו מחשיבים את בני האדם כטובים יותר מאורקים ומהמרסים והרקובים, כדבריך?"
"אדם", אמר בורלאס, "אשר מטפל בעץ ושומר אותו מפני מזיקים ומיני אוייבים אחרים, לא מתנהג כאורק או כמהרס. אם הוא אוכל את פירותיו של העץ אין הוא גורם לפציעתו, שכן הוא מייצר פירות מעל ומעבר לנחוץ לו למטרתו, שהיא המשכיות מינו."
"אז תן לאדם לשחק בפירות או לאוכלם", אמר, "אך אני דיברתי על הריגה על ידי גדיעה ושריפה, ובאיזו זכות אנשים עושים זאת לעצים."
"לא על כך דיברת, כי אם על הדרך בה ישפטו העצים בנושאים מעין אלה. אך אין העצים יושבים על כס המשפט. ילדי האחד הינם המושלים. ואת גזר דיני, כאחד מהם, יודע אתה כבר. חוליי העולם לא נכללו תחילה במנגינה הגדולה, אך הוכנסו לשם במרד של מלקור. יצירת בני האדם לא נפגעה מהמרד הזה, כי הם הוכנסו רק מאוחר יותר למנגינה כישות חדשה ישירות מארו, האחד, ולכן הם נקראים ילדיו, וכל מה שנכלל במנגינה יש להם הזכות להשתמש בו לתועלתם ובצדק, ללא שיקולי גאווה או זדון וביראת כבוד."
"גם אם ירגיש ילדו הקט ביותר של שוכן יערות בעצמותיו את כפור החורף, לא ייעשה עוול אף לעץ הגאה ביותר, אם גורלו הוא למסור את בשרו בכדי לחמם את הילד. אך מאידך, אסור לילד עצמו להשחית את העץ בשעת משחק או בכוונה תחילה, ולו אף להסיר את קליפתו או לשבור את ענפיו. ואדם ישר ישתמש תחילה, במידת האפשר, בעץ מת או זקן. הוא לא יכרות עץ צעיר וישאירו להירקב רק כי מצא הנאה במשחקי גרזן. זוהי דרכם של האורקים."
"אכן הדבר הינו בדיוק כאשר אמרתי: שורשי הרוע נעוצים עמוק, וממרחקים רבים מגיעה המרה השחורה הפועלת בתוכינו, כך שמפעם לפעם רבים עושים את הדברים הללו, ונהיים משרתי מלקור ברמ"ח איבריהם. אך האורקים עשו זאת תמיד, הם פגעו בהנאה בכל הדברים שכוחם יכל להם, ורוסנו רק על ידי חוסר יכולת לגרום נזק, ולא בידי תבונה או רחמים. אך עסקנו בכך די והותר."
"וכי למה?", אמר סאלון, "הרי בקושי התחלנו. לא בגנך, תפוחיך או אף בי עסקו מחשבותיך כאשר דיברת על צמיחתו המחודשת של העץ האפל. אך עם זאת, יכול אני לנחש לאן נדדו מחשבותיך. ניתנו לי הראיה והשמיעה, ביחד עם חושי האחרים, האדון", קולו הפך להיות נמוך וחרישי, ובקושי ניתן היה להבדילו מצליל ליחשושם של עלים במשב רוח פתאומי, בעוד השמש שוקעת מאחורי המידולואין. "אם כך, הגיע לאוזניך השם?" ובקול שקט כקולה של נשימה הצליח לבטא את, "של הֶרוּמוֹר"? בורלאס התבונן בו בפליאה וביעותים. קולו רעד כמתוך ניסיון למר דבר- מה, אך שום צליל לא בקע ממנו.
"רואה אני כי אכן כך הדבר", אמר סאלון, "ואתה נראה מופתע לדעת כי השם גונב גם לאוזני. אך אינך מופתע יותר ממני כאשר הבנתי כי השם גונב גם לאוזניך. וזאת מהסיבה שבעוד אני עצמי ניחנתי בחושי ראיה ושמיעה חדים, עיניך ואוזניך שלך הינם עמומים אפילו בכדי לשמשך כראוי בפעולות היומיות, כפי שכבר אמרתי קודם, והעניין נשמר בסוד ע"י הערמומיים והמחוכמים ביותר".
"בזכות העורמה של מי הדבר נשמר?" אמר בורלאס בפתאומיות ובהתלהמות, ראות עיניו אולי עמומה בימים אלו, אך עכשיו הבזיקה באותם העיניים חימה. "אצל אלה ששמעו את קריאת השם, כמובן," ענה סאלון בלא התרגשות. "הם לא רבים דיים עדיין בכדי להתמודד במערכה מול אנשי גונדור, אך מספרם עולה בהתמדה. לא כולם שלווים ומרוצים מאז מותו של המלך הגדול, וכיום מעטים יותר הם החוששים".
"כך ניחשתי", אמר בורלאס, "וזו היא המחשבה המקדירה את הקיץ בליבי. כי גם אם יש לו לאדם גן עם חומות בצורות, סאלון, עדיין לפרקים לא ימצא בתוכו ביטחון. כי ישנם אויבים שחומות מעין אלו לא יגנו בפניהם, כי הרי הגן הזה, הוא רק חלק מנחלה גדולה יותר. ובחומות הנחלה הזו, בסופו של דבר, צריכים אנו לשים יהבינו. אך מהי קריאה זו? מה יש בדעתם לעשות?" הוא זעק, בעודו מניח את ידו על ירכו של האדם הצעיר.
"אשאל אותך אני שאלה לפני שאשיב על שאלתך," אמר סאלון בעודו מביט באיש הזקן כתר אחר דבר מה. הכיצד אתה, שיושב פה באמין ארנן ויוצא לעיתים רחוקות אפילו לעיר, כיצד אתה שמעת את ליחשושי השם?"
בורלאס נעץ מבטו באדמה וטמן את ידיו בין ברכיו. זמן מה לא ענה כל תשובה. בסופו של דבר הוא הישיר מבטו שוב. פניו נהיו קשוחים יותר, ועיניו שידרו כי נזהר יותר מקודם. "לא אתן לך תשובה על כך, סאלון", הוא אמר. "בכל אופן, לא עד שאשאל אותך שאלה נוספת. תחילה אמור אתה לי," הוא אמר באיטיות, "האם אתה מאלה ששמעו לקריאה?"
חיוך מוזר הבזיק על שפתיו של האיש הצעיר. "מתקפה הינה המגננה הטובה ביותר", הוא ענה, "או לפחות כך אומרים לנו המפקדים, אך כששני הצדדים נוהגים אחר עצה זו, אזי נוצר קרב חזיתי. אלחם איתך חזיתית. לא אענה לך, אדון בורלאס ,עד אשר תאמר לי האם אתה הינך אחד מאלה ששמעו לקריאה?"
"כיצד יכול אתה להעלות זאת בדעתך?", זעק בורלאס.
"וכיצד אתה יכול להעלות זאת בדעתך?, שאל סאלון.
"באשר לי", אמר בורלאס, "האין כל מילותי זועקות את התשובה?"
"אך באשר לי, תאמר בוודאי", השיב סאלון," כי מילותי יכולות להחשידני? וזאת כי הגנתי על ילד קטן שזרק תפוחים לא בשלים על חבריו למשחק, ולא חשבתי שראוי הדבר להשוותו לאורק? או האם זה מפאת שדיברתי על סבלם של העצים תחת מעללים של בני האדם? אדון בורלאס, אין זה חכם לשפוט את טיב ליבו של אדם מדברים שאמר בלהט ויכוח, שבו אין לו כביכול כבוד לעמדתך. ייתכן שבכוונה תחילה הם נאמרו בכדי להפריע לך. אולי הדבר עז מצח, אך קרוב לוודאי שצורת ביטוי זו עדיפה מדו פרצופיות. אין לי כל ספק, כי רבים מאלה שהזכרנו אותם מקודם היו משתמשים במילים נעלות כשלך, מדברים היו ביראת כבוד על המנגינה הגדולה ודברים מסוגה, וזאת בנוכחותך בלבד. אם כך, מי יקבל זכות ראשונים לענות?"
"בימים עברו צריך היה זה להיות הצעיר, מתוך יראת כבוד למבוגר ממנו", אמר בורלאס, "או בין שני אנשים השווים במעמדם, זה שנשאל ראשון. כך או כך, הזכות היא שלך."
סאלון חייך באומרו "יהי כך הדבר, הבה נראה. השאלה הראשונה ששאלת ולא זכתה לתשובה היתה, מהי הקריאה ומה יש בדעתם לעשות? האם בהסתמך על גילך ובינתך לא תוכל למצוא לכך תשובות בדברי הימים? אני הינני צעיר ופחות מלומד. אך עם זאת, אם אתה באמת חפץ לדעת זאת, אוכל להבהיר את פשר הליחשושים למענך."
הוא נעמד. השמש שקעה מאחורי הרים והצללים העמיקו. החומה המערבית של ביתו של בורלאס במורד הגבעה נצבעה באור צהבהב של שקיעה, אך הנהר שזרם במורד המדרון היה חשוך. הוא הביט בשמים, ואז הוריד את מבטו לאנדואין. "לעת עתה זהו ערב נאה", הוא אמר, "אך משב הרוח החליף כיוונו למזרח. עננים יסתירו את הירח הלילה."
"ולאן חותרים דבריך?" שאל בורלאס בעודו נרעד מצינת האוויר שהחל להתקרר אט- אט. "אלא אם כן כוונתך היא פשוט להזהיר אדם זקן כי עליו למהר להיכנס לביתו שמא עצמותיו  יציקו לו." והוא קם ופנה ללכת לעבר הבית, כי חש שאין בכוונתו של האיש הצעיר להוסיף לדבר. אך סאלון ניגש אליו והניח את ידו על זרוע האיש הזקן.
"כוונתי היא להזהירך להתעטף היטב אחרי רדת הליל", הוא אמר. "זאת בתנאי שאתה רוצה לדעת עוד. כי אם אכן רוצה אתה בזאת, תתלווה אלי למסע הלילה. אני אפגוש אותך בשער ביתך המזרחי, או בכל אופן אעבור במקום ההוא כאשר תהיה עלטה מוחלטת, ואתה תבוא איתי או לא, כרצונך. אהיה עטוי שחורים, וכל מי שיבוא איתי צריך להיות לבוש כמותי. שלום לך, אדון בורלאס! חשוב היטב על הצעתי בעוד נותרו קרני אור מועטות".
ובאומרו זאת, סאלון קד קידה ופנה ללכת בשביל אחר שעבר ליד מצוק החוף התלול, לעבר בית אביו. דמותו נעלמה עם פיתול השביל, אולם מילותיו שבו והידהדו באוזני בורלאס.
זמן מה לאחר עזיבתו של סאלון, בורלאס עוד עמד דומם, מכסה את עיניו ומשעין את מצחו על קליפתו הקרירה של עץ שצמח על השביל. ובעומדו, הוא החל לשחזר את השיחה המוזרה והמחשידה. עם זאת, מחשבתו לא היתה נתונה למה יעשה בנפול הליל. רוחו לא היתה טובה עליו מאז האביב, למרות שגופו היה איתן לגילו, כי בדידותו היתה זו שהטרידה אותו יותר. מאז שבנו בוֹרלַאך, שמתוקף שירותו הרבה לשוט בספינות ורוב הזמן כיום התגורר ליד הפלארגיר, עזב שוב באפריל, סאלון העניק לו תשומת לב רבה כל אימת שהיה בביתו. הוא תר רבות בארץ לאחרונה. בורלאס לא היה בטוח במה עסק, אך הוא הבין שבין שאר ענייניו עסק בעצים. הוא הביא חדשות מכל רחבי הממלכה לחברו הזקן, או שמא לאביו הזקן של חברו. אולי זה משום שברלאך נמצא רבות בחברתו תקופה מסוימת, למרות שהם נפגשים כיום לעיתים רחוקות. "כן, כך היה מהלך הדברים", אמר לעצמו בורלאס. "דיברתי עם סאלון על הפלארגיר, וסיפרתי את דברי ברלאך. דבר מה העיב על השלווה באתיר: שני ספנים נעלמו, ואיתם נעלמה גם אוניה קטנה של הצי. עניין של מה בכך, לדברי ברלאך. "השלום גורם לדברים להתנוון", הוא אמר בנימת קול אופיינית למפקד זוטר. "הם בוודאי עזבו כדי לעסוק בענייניהם, כנראה כדי לבקר חברים באחד מנמלי המערב, ללא אישור וללא יכולת לנווט כראוי, וכנראה שטבעו. ודבר זה הגיע להם בהחלט. יש לנו מעט מידי יורדי ים אמיתיים בימים אלו. הדייג הינו עסק רווחי יותר, אך לפחות כולם עכשיו יודעים שחופי המערב אינם בטוחים עבור אלו שאינם מיומנים דיים."
הוא לא הוסיף לדבר עוד על המקרה, אך אני עצמי דיברתי על כך עם סאלון ושאלתיו אם שמע דבר מה על אותו המקרה בדרום. "שמע שמעתי", אמר, "ומעטים הסתפקו בעמדה הרשמית. האנשים הללו לא היו בלתי מיומנים. הם היו בני דייגים, ולא היו סערות בחופים זה זמן רב." ובשומעו את סאלון אומר זאת, לפתע נזכר בורלאס בשמועות אחרות, שמועות עליהן דיבר אוֹתרוֹנדִיר. היה זה הוא שהשתמש במילה "מהרס". ואז, חצי לעצמו, דיבר בורלאס בקול רם על העץ האפל. הוא חדל לכסות את עיניו, מישש את קליפת העץ הנאה עליו נשען והתבונן על העלים המוצללים הנצבים מול שמים ששינו צבעם לשחור באיטיות. אורו של כוכב חדר מבעד לענפים. הוא דיבר שוב ברכות, בכאילו דבריו מופנים לעץ.
"ובכן, מה יש לעשות עכשיו? על כך שסאלון מעורב בזה, אין עוררין. אך האם זה גמור ומוחלט? היה שמץ של זילזול בדבריו ובוז לחיי האדם הפשוטים. הוא לא מוכן היה לענות על שאלה ישירה. המלבושים השחורים! ועדיין, מדוע לו להזמין אותי להתלוות אליו? בוודאי לא בכדי להמיר את אמונתו של בורלאס הזקן! זה חסר טעם. חס טעם לנסות. איש לא יכול לעלות בדעתו להמיר את אמונתו של אדם הזוכר את הרוע אשר מקדם, גם אם הדברים התרחשו לפני זמן רב. ונניח שיצליחו במשימתם, מה תועלת להם בכך, בורלאס לא יוכל לעזור כבר לאיש, כמו כלי עבודה חלוד שלא יועיל כבר לשום מלאכה. ואולי סאלון משחק את תפקיד המרגל, ומנסה לפענח את פשר ההתרחשויות מאחורי הליחשושים. לבוש השחורים יכול לשמש להסוואה, או לשמש עזרה בהתגנבות כלשהי. אך שוב עולה השאלה, כיצד אני אוכל לעזור בסוד או במשימה מסוכנת כלשהי? עדיף שאושאר בצד.
ואז מחשבה צוננת התגנבה לליבו של בורלאס. אושאר בצד? האין כך? האם בכוונתו לפתות אותו להגיע למקום מסויים, ואז להעלימו כמו את הספנים? ההצעה להתלוות אליו נשמעה מפי סאלון רק כאשר התפלא לשמוע כי הוא יודע על הליחשושים, ואף שמע את השם. ואז הוא הביע עמדה עויינת. מחשבה זו חרצה את החלטתו של בורלאס, והוא ידע שהוא עתיד לעמוד עטוי שחורים בשער בנפול הליל. זרקו לו כפפה, והוא ירימה.
הוא השעין את ידו על העץ. "עוד איני רפה שכל זקן, נֵלדוֹריי, הוא אמר, "אך המוות קרב ובא, ואיני מסתכן באיבוד שנים רבות מחיי אם אפסיד בהימורי".
הוא יישר את גבו, הרים ראשו והחל ללכת במעלה השביל באיטיות אך בקצב אחיד, והמחשבה חלפה במוחו אפילו כאשר הוא עבר את המפתן, "ואולי נשתמרה בי רוחי זמן כה רב למטרה זו, בכדי שיוותר אדם חי וצלול במחשבתו שזוכר את הימים שלפני השלום הגדול. זכר הריח יכול להשתמר זמן רב בזיכרונו של אדם, ונראה לי שעדיין עולה בנחירי ריחו של הרוע שמקדם, ומסוגל אני לזהות אותו בבהירות". דלת המרפסת היתה פתוחה, אך הבית עצמו נהיה אפלולי. לא נשמע כל צליל אופייני של ערבית, רק שקט עדין, שקט של מוות. הוא נכנס והשתומם מעט. הוא קרא ולא חזרה אליו כל תשובה. הוא נעצר בטרקלין של הבית, ונראה היה כי הינו מוקף מכל עבריו בחשיכה, אף שביב אור מהעולם שבחוץ לא חדר לבית. ולפתע, הוא הריח זאת, או כך היה נדמה לו, למרות שזה הגיע כאילו מתוך החוש עצמו ומעבר לו: הוא הריח את הרוע שמקדם ובזאת לא ניתן היה לטעות.

על נאום פאנור בטונה

משנודע כי נמלט מורגות מואלינור, ומאמצי הרודפים היו לשווא, נותרו הואלאר ישובים זמן רב בטבעת הגורל השרויה בחשכה, והמאיאר והואניאר עמדו לצדם ובכו, אך הנולדור חזרו ברובם אל טונה בעצב. אפלה הייתה עתה טיריון הנאווה, וערפילים חלחלו מן הימים המוצלים ועטפו את מגדליה. ופנס מינדון הבליח חיוור בעלטה.
 
אזי במפתיע הופיע פאנור בעיר וזימן את כולם אל חצר המלך הרמה שעל פסגת טונה. בהופיעו מרד בואלאר, משום שלא הוסרה גזירת הגירוש שהוטלה עליו. לכן נאסף במהרה המון עצום ורב לשמוע את דברי פאנור, והגבעה ורחובות העיר והמדרגות המעפילות אל חצר המלך נמלאו בלפידים שנשאו עימם הכול בבואם.
 
אמן המלים היה פאנור, וכוח היה בו להטות את שומעיו לרצונו. ועתה בערה בו אש ובליל ההוא נאם לפני הנולדור, ואת דבריו לא שכחו לעולם. עזות ונוראות היו מילותיו, ושומעיו נמלאו בזעם ובגאווה, וטירוף פשה בהם כאדיו של יין עז. עיקר זעמו ושנאתו כלפי מורגות הופנה, אך כמעט כל דבריו הדהדו משקריו של מורגות עצמו. והוא תבע עתה את המלוכה על הנולדור כולם, כי נפל פינווה חלל, ואת דיני הואלאר שם פאנור ללעג.
 
"מדוע זה, בני עמי," זעק "מדוע זה נמשיך לעבוד אלים קנאים אלו, שאין ידם משגת להגן עלינו, או אף על ארצם שלהם מפני אויבם. ואף שעתה אכן אויבם הוא, האין הוא אחד מהם? נקם הביאני הנה, אך אף אם לא היה כן, מסרב הייתי להוסיף ולשכון בארץ שאריו של קוטל אבי וגוזל אוצרי. ואני איני אמיץ הלב היחיד בעם אמיץ זה. הלא כולכם את מלככם איבדתם? ומה טרם אבד לכם, כלואים בארץ צרה זו בין ההרים הקנאים לים העקר? אור היה כאן, אור שמנעו הואלאר בקנאותם מן הארץ התיכונה, אך עתה שורה אפלה בכל. הנתאבל כאן, בטלים ממעש לנצח, עם של צללים, רדוף ערפל, המגיר דמעות עקרות לים המלוח שדבר לא הביא לנו? או שמא נשובה אל ביתנו? מתוקים זרמו מי קוייוויאנן תחת כוכבים ללא ענן, ורחבות השתרעו ארצות בהן עם חופשי יכול להלך. עודם נמצאים שם וממתינים לנו, שזנחנו אותם במשוגת ליבנו. נלכה מכאן, לרכי הלבב נותיר עיר זו. אך בדמו של פינווה! אם לא הוכיתי סנוורים, דשא יצמח ברחובות אם רק הפחדנים יוותרו מאחור. אכן, ריקבון, טחב ופטריות."
 
ארוכות דיבר הוא, ודחק בנולדור להצטרף אליו ובכוחותיהם לזכות בחירות ובממלכות רחבות ידיים בארצות המזרח, טרם יהיה מאוחר מדי. ושקריו של מלקור הדהדו בדבריו, על כך שבדברי חלקות רימו אותם הואלאר, ונתכוונו להחזיקם שבויים על מנת שבני האדם ישלטו בארץ התיכונה. ורבים היו מן האלדר שלראשונה שמעו על ילודי-במאוחר. "נאה יהיה הקץ," זעק "אף שארוכה וקשה תהי הדרך! היפרדו משעבוד, אך גם מנוחות! היפרדו מעל החלושים! ומאוצרותיכם היפרדו - אוצרות חדשים נעשה עוד! הקלו על עצמם במסעכם, אך את חרבותיכם קחו עמכם! כי מטאורוס (א) נרחיק לכת, ומטולקאס נרבה שאת: ממרדפנו לא נאמר נואש לעולם. אחר מורגות, עד קצוות הארץ! מלחמה נביא עליו, ושנאה לעולמי עד. אך כשמנצחים נהיה והסילמארילי שגנב יושבו אלינו, לבדנו נהיה אדונים לאור שלא טומא, ולאושרה של ארדה וליופייה! אף גזע אחר לא ידחק את רגלינו!" (1)
 
אזי נשבע פאנור שבועה נוראה. ושבעת בניו זינקו לצדדיו בו ברגע ונשאו את אותה השבועה, ואדומות כדם נגהו חרבותיהם השלופות לאור הלפידים.
 
"יהי הוא אויב או ידיד, טמא או טהור,
משרציו של מורגות או ואלא מזהיר,
בן לילית או מאיא או יליד-במאוחר,
אדם שטרם נולד בארץ התיכונה,
לא דין, לא אהבה, לא ברית חרבות,
לא אימה ולא סכנה, אף לא הגורל עצמו,
לא יגנו עליו מפאנור, ומשאריו של פאנור,
זה שיחביא או יחזיק או יקח בידו,
ישאירו אם מצאו או ממנו יזרוק,
סילמאריל.
כך כולנו נשבענו:
מוות חטוף נחלוק לו,
עד קץ העולם! שמע מילתנו,
ארו אבי-כל! לאופל העומד לעד
דון אותנו אם יכשלו מעשינו.
על ההר הקדוש שמעו כעדות
וזכרו שבועתנו, מנווה ווארדה."
 
כה דיברו מאידרוס ומאגלור, וקלגורם, קורופין וקראנתיר, דאמרוד ודיריאל, נסיכי הנולדור. ובשם ההוא אל ישבע איש, יהיה הוא רשע או צדיק, ולא בכעס יקרא עד שכזה. ורבים נרתעו למשמע מילותיהם הנוראות. כי שבועה שכך נישאה להפירה לא ניתן, בין אם טובה היא ובין אם לאו, והיא תרדוף את ממלאה כאת מפירה לעד.
 
לכן פינגולפין וטורגון בנו דיברו כנגד פאנור, ומלים עזות נשאו, וחמתם שנית כמעט והגיעה לחודי חרבותיהם. אך פינרוד (ב), שהיה מוכשר במלים גם הוא, דיבר ברכות, כדרכו, וביקש להרגיע את הנולדור, והפציר בהם להמתין ולהרהר טרם יעשו מעשים שאין להשיבם. אך מבניו אורודרת לבדו דיבר כמותו; שכן אינגלור עמד לצד טורגון ידידו (2), ואשר לגאלאדריאל, היחידה מנשות הנולדור שעמדה ביום ההוא זקופה ואמיצה בינות לנסיכים הנצים, גם היא השתוקקה לצאת. שבועות לא נשאה היא, אך ניצת בה ליבה בדבריו של פאנור על הארץ התיכונה, והשתוקקה לראות את הארצות רחבות הידיים שטרם דרכה בם רגל, ואולי אף לשלוט שם על ממלכה משלה. כי מכל בית פינווה הייתה הצעירה שנולדה ממערב לים, ומאום לא ידעה עוד על הארצות שאינן שמורות. ופינגון בן פינגולפין החזיק בדעה דומה לשלה, כי גם בליבו נגעו דברי פאנור, על אף שאהבה מעטה רחש לו (3). ולצד פינגון עמדו כתמיד אנגרוד ואגנור, בניו של פינרוד. אך הם נצרו לשונם, ולא דיברו כנגד אבותיהם.
 
אחר מחלוקת ממושכת היתה ידו של פאנור על העליונה, ואת רוב הנולדור שנקבצו שם הצית באש התשוקה לראות דברים חדשים וארצות זרות. לכן עת דיבר שוב פינרוד על דחייה ויישוב-דעת, זעקה עזה עלתה: "לאו, הבה נלכה! הבה נלכה!" ומיד החלו פאנור ובניו להתכונן למסע.
 
מעטה היא ראיית הנולד באלו אשר יעזו לצאת לדרך כה אפלה. ולמרות זאת, הכול נעשה בחיפזון יתר, שכן דחק בהם פאנור, בחששו פן יצטננו לבותיהם ומילותיו יאבדו מלהטם ועצות אחרים תגברנה. וחרף גאוות דבריו לא שכח הוא את עוצמת הואלאר. אך מואלמאר אף מסר לא הגיע, ומנווה החריש, בסרבו עדיין לאסור על עצת פאנור או לעכבה: כי נעצבו הואלאר על אשר נאשמו בכוונות זדון אל האלדר, כאילו אסרום נגד רצונם. עתה התבוננו והמתינו, כי טרם האמינו שיכול פאנור לכפוף את כל עם הנולדור לרצונו.
 
ואכן, כשהחל פאנור לערוך את הנולדור למסעם, מיד נתגלעה מחלוקת. שכן אף כי בכל הנאספים עורר הוא רצון לעזוב, וודאי שלא כולם רצו בו כמלכם. אהבה רבה יותר רחשו לפינגולפין ובניו, ואנשי משק ביתו ורוב תושבי טיריון סירבו להתכחש לו, אם יצא עמם. וכך לבסוף יצאו הנולדור למסע מחולקים לשתי סיעות. בחלוץ היו פאנור וההולכים אחריו; אך הסיעה הגדולה מהשתיים הייתה עם פינגולפין. והוא יצא לדרך כנגד עצתו, כיוון שפינגון בנו דחק בו, ומכיוון שלא אבה להיפרד מאנשיו הלהוטים לצאת לדרך, אף לא חפץ להפקירם לנמהרות עצותיו של פאנור. עם פינגולפין הלך גם פינרוד מטעמים דומים, אבל פחות מכל אבה הוא לצאת לדרך.
 
מסופר כי מכל הנולדור בואלינור, שהיו עתה עם עצום ורב, אך מעשר סירב לצאת לדרך: חלקם מאהבתם לואלאר (ואאולה בראשם), אחרים מאהבתם את טיריון והדברים הרבים שעשו; אף לא אחד סירב מפחד סכנות הדרך. כי אכן היו הם עם אמיץ לבב.
 
ועת הריעו החצוצרות ופאנור יצא משערי טיריון, בא לבסוף שליח מאת מנווה וכה דיבר: "כנגד איוולת פאנור רק עצתי אתן. אל תצאו! כי רעה היא השעה, ודרככם תוליך אל יגונות שאינכם חוזים. בניסיונכם זה הואלאר לא יושיטו עזרה לכם; אך ראו! בעדכם לא יעכבו המה; דעו לכם: כאשר באתם לכאן מרצונכם, מרצונכם אף תוכלו לעזוב. אך אתה, פאנור בן פינווה, בשבועתך הוגלית. את שקרי מלקור תלמד לשכוח במרירות. ואלא הוא, אומר אתה. לכן לשווא נשבעת, כי בהיכלי אאה לא תוכל לגבור על ואלא, עתה או לעולם. אף לו ארו, שאת שמו נשאת, היה מעניק לך גדולה כפולה ומשולשת מגדולתך עתה (4)."
אך פאנור צחק, ולא דיבר אל השליח כי אם אל הנולדור, ואמר: "ראו! הישלח עם אמיץ זה את יורש מלכו בדד לגלות, רק בניו עמו, ויחזור לשלשלותיו? אך אם יבוא אי מי איתי, אומר לו: הצער חזוי לך? הרי באמאן ראינו זאת. באמאן עברנו מאושר ליגון. עתה ננסה את הדרך השנייה: מעצב למצוא אושר. או למצער - חירות!"
אז, בפנותו לשליח, זעק: "זאת אמור למנווה סולימו, מלך עליון על ארדה: אם לא יכול פאנור להדיח את מורגות, לכל הפחות לא יתמהמה לתקוף אותו, ולא ישב בטל בצערו. ואפשר שארו הצית בי אש רבה מכפי שתדע. ולמצער אביא על אויב הואלאר מכאוב אשר אף האדירים היושבים בטבעת הגורל ישתאו למשמעו. כן, לבסוף הם יצאו אחרי. היה שלום!"
בשעה ההיא נעשה קולו של פאנור כה חזק ומלא עוצמה, עד כי אפילו שליח הואלאר השתחווה בפניו כמי שנענה עד תום, ויצא מעליהם; ודעת הנולדור נתבטלה. על כן המשיכו במסעם, ובית פאנור נחפז לפניהם לאורך חופי אלנדה: ואף לא פעם אחת הפכו פניהם לאחור אל טיריון שעל טונה. ואחריהם, בצעד איטי יותר ובחשק מועט משלהם, באה סיעת פינגולפין. מאלה בראש צעד פינגון, אך במאסף היו פינרוד ואינגלור, ורבים מהיפים והחכמים בנולדור. ורבות הביטו אחור לראות את עירם הנאווה, עד אשר אורו של פנס המינדון אלדאלייווה נבלע בחשכת הליל. יתר על כל שאר הגולים נשאו הם זיכרונות מהאושר שנטשו, ואחדים אף נשאו מהדברים הנאים שהכינו שם: ניחומים ומשא לדרך.
 ~~~~

הערות:

(1)   בפסקה הזו, הקטע המתחיל ב"טרם יהיה מאוחר מדי" ועד ל"שמעו על ילודי-במאוחר" והמשפט "אף גזע אחר לא ידחק את רגלינו" היו תוספת מאוחרת.
(2)   שיוכם של נסיכי הנולדורין ×”×™×” שונה שכן בפסקה זו נכתב במקור: "פינגולפין ובניו טורגון ופינגון דיברו כנגד פאנור" וכן "אך מבניו [של פינרוד] אינגלור לבדו דיבר כמותו; שכן אנגרוד ואגנור עמדו לצד פינגון, ואורודרת עמד בצד. ואשר לגאלאדריאל…" אך נראה שהשינויים נעשו מיידית, מכיוון שהקטע בסוף הפסקה נכתב במקור.
(3)   נמחק מכאן: "ובניו עוד פחות מכך".
(4)   נמחק מכאן: "ומלקור פחות מכולם, שכן הוא החזק מכל למעט אחד."

(א)   שם מוקדם לאורומה.
(ב)   הדמות שהשם פינרוד משמש לה כאן, שמה שונה לאחר מכן לפינארפין.

על נרדאנל


כרך ההיסטוריה העשירי- 'טבעתו של מורגות'- הקוונטה סילמריליון המאוחרת (חלק 2), עמ' 272-273- תירגם טל כץ.

"כאשר פאנור היה עדיין צעיר לימים, הוא נשא לאישה את נרדאנל, עלמה מן הנולדור; על כך תהו רבים, כי היא לא הייתה מהנאות בבנות עמה. אך היא הייתה חזקה, ועצמאית ברוחה, ומלאה בתשוקה לידע.
כאשר הייתה צעירה היא אהבה לנדוד הרחק ממגורי הנולדור, הן לצד החופים הארוכים והן בגבעות הירוקות; וכך היא ופאנור נפגשו, והפכו לשותפים במסעות רבים.
אביה, מאת'אן, ×”×™×” מגדולי הנפחים, ומבין הנולדור – היקר ביותר לליבו של אולה. מאביה למדה נרדאנל רבות על המלאכה הנדירה בקרב נשות הנולדור: ×”×›× ×” ועיצוב של דברי מתכת ואבן.
היא הכינה צלמים רבים, חלקם של הוואלאר בצורתם הגלויה, ואחרים של גברים ונשים מן האלדאר, ואלו היו כה דומים ומציאותיים שחבריהם, אם לא ידעו שהם פרי יצירתה, היו מדברים עימם; אך דברים רבים היא יצרה לפי דמיונה האישי בצורות חזקות ומוזרות, אך מדהימות ביופיין.
נרדאנל הייתה בעלת רצון נחוש, אך יותר סבלנית מפאנור, עם שאיפה להבין רצונות של אחרים ולאו-דווקא לשלוט בהם. כאשר הייתה בחברת אחרים לעיתים קרובות ישבה ללא נוע, הקשיבה לדבריהם, ועקבה אחר תנועותיהם ומחוות ההבעה של פניהם.
חלק מהלך רוחה הטוב היא הורישה לאחדים מבניה, אך לא לכולם. שבעה בנים היא ילדה לפאנור, ולא נזכרים בכתבי ימי הקדם של ההיסטוריה אחרים מבין האלדאר שהיה להם מספר כה רב של ילדים. בזכות חוכמתה בהתחלה היא ריסנה את פאנור כאשר ליבו התלהט ביתר-שאת; אך מעשיו המאוחרים יותר גרמו לה צער והם התרחקו זה מזו."  

על האורקים

הקטע השמיני מתוך החלק החמישי, Myths Transformed, של הכרך העשירי בסדרת "ההיסטוריה של הארץ התיכונה", Morgoth's Ring. תרגם מאנגלית: יואל ואינגר. במשפט האחרון של הגרסא הקצרה של טקסט שבע, אבי כתב שהאלדאר האמינו שמורגות גידל את האורקים ע"י לכידת בני אדם (ובני לילית) מוקדם (כלומר בתחילת קיומם). כלומר, דעותיו בנושא זה השתנו מאז שכתב את רשומות אמאן (Annals of Aman)(1). בגרסא האחרונה של הרשומות נכתב: "אלו הדברים כפי שמאמינים בהם חכמי אראסאה:

'כל בני הלילית מהקוונדי שנפלו לידיו של מלקור בטרם נפילת אוטומנו, נכלאו שם. ובאמצעות אומנויות הרשע הושחתו והשתעבדו באטיות. כך, בקנאה ובלעג לאלדאר, הרבה מלקור את הגזע האיום של האורקור, שהפכו לאויביהם המרים ביותר של בני הלילית. האורקור חיו והתרבו כדרכם של ילדי אילובאטאר, ומלקור לא יכול היה ליצור דבר בעל חיים או דמיון לחיים ממרידתו באינולינדאלה טרם ההתחלה. כך אומרים החכמים.'"

על הדפס של רשומות אמאן אבי העיר כנגד הכתוב על מוצא האורקים: "שנה זאת. אורקים אינם קשורים לבני לילית." הקטע הנוכחי הוא חיבור קצר (למעשה, טקסט של "חשיבה ע"י כתיבה") שנמצא בעיתון משנת 1959, יחד עם טקסטים שלוש ושש. בדומה אליהם, גם הוא נכתב על נייר של קולג' מארטון משנת 1955, ובדומה לטקסט שש ישנה התייחסות אל 'פינרוד ואנדרת'. אורקים טבעם ומוצאם דורשים עוד מחשבה. לא קל להכניס אותם לתיאוריה ולמערכת.

  1. כפי שמראה המקרה של אאולה והגמדים, רק ארו יכול ליצור יצורים בעלי רצון חופשי ויכולת לחשוב בהיגיון. אך נראה שלאורקים יש את שניהם – הם יכולים לנסות ולרמות את מורגות / סאורון, למרוד בו או להעביר עליו ביקורת.
  2. ? לכן הם מוכרחים להיות יצורים שהתקיימו לפני כן והושחתו.
  3. אך אורקים התקיימו עוד לפני הופעת בני האדם. אאולה יצר את הגמדים מזיכרונו מן המנגינה, אבל ארו לא יאשר את עבודתו של מורגות במידה שתאפשר את עצמאות האורקים. (אלא אם כן הם ברי תיקון בסופו של דבר, או שניתן לרפאם ולהצילם?) למרות שמלקור יכול היה להשחית לחלוטין ולהרוס פרטים יחידים, נראה כי ברור (ראה 'פינרוד ואנדרת') שאין זה אפשרי לשקול את עיוותו של עם שלם, או קבוצה של אנשים, והפיכת מצב זה לתורשתי(2). [נוסף מאוחר יותר: האחרון חייב להיות (אם אכן זה כך) מעשה של ארו.] במקרה כזה, בני לילית אינם סבירים כלל כמקור. והאם אורקים הם "בני אלמוות", באופן בו בני הלילית הם בני אלמוות? וטרולים? נראה שבשר הטבעות מרומז בברור שטרולים התקיימו מזכותם שלהם, אך מלקור "התעסק" איתם(3).
  4. אך מה באשר לציפורים וחיות מדברות ובעלות חשיבה הגיונית? אלה אומצו, בצורה קלילה למדי, ממיתולוגיות פחות "רציניות", אך ממלאים תפקיד שלא ניתן להשמיט כעת. הם ללא ספק חריגים, ולא בשימוש רב, אך במידה מספקת להראות ×›×™ הם תופעה מוכרת בעולם. כל שאר היצורים מקבלים אותם כטבעיים, אם ×›×™ לא נפוצים. אך יצורים בעלי יכולת חשיבה אמיתית, "יצורים מדברים", כולם דמויי-אנוש. רק הואלאר והמאיאר הם ישויות היכולות לעטות צורה כרצונם. הואן וסורונתאר עשויים להיות מאיאר – שליחיו של מנווה(4). אך למרבה הצער, בשר הטבעות נאמר ×›×™ גוואיהיר ולאנדרובאל הינם צאצאיו של סורונתאר(5). בכל אופן, האם סביר או אפשרי שאפילו הנחותים מהמאיאר יוכלו להפוך לאורקים? כן. מחוץ לארדה, כמו גם בתוכה, לפני נפילת אוטומנו. מלקור השחית רוחות רבות, חלקן עוצמתיות יותר, כסאורון, וחלקן פחות, כבאלרוגים. פחותות העוצמה יכולות היו להיות לאורקים פרימטיביים (אך חזקים ומסוכנים בהרבה). אך כאשר יעסקו בהתרבות בגופם (השווה: מליאן) יקשרו לארץ יותר ויותר, עד שלא יהיו מסוגלים לחזור למצב של רוח ללא גוף (אף לא לצורת שד), כוחם יתדלדל, עד שישוחררו על ידי מוות (הריגתם). כאשר ישוחררו, כמובן שהם יאוררו, כסאורון. כלומר יופחתו למצב אי-אונות, מצב נסגני ונצחי: עדיין ישנאו אך יותר ויותר לא יהיו מסוגלים לבטא זאת באופן פיסי יעיל (או שמה אורק הרוג שכוחו לא התדלדל בהרבה ×™×”×™×” רוח רפאים?). אך שוב – האם ארו יספק נשמה ליצורים מעין אלה? לנשרים וכיו"ב יתכן, אך לא לאורקים(6). נראה שהדרך הטובה ביותר להתבונן ביכולתו של מורגות להשחית, לפחות ההתחלית, היא ברמה המוסרית והתיאולוגית. כל יצור שקיבל אותו כאדון (ובייחוד אלו שבכפירתם קראו לו האב או הבורא) הושחת בכל חלקי הווייתו, כאשר נשמתו מדרדרת את גופו למורגותיזם – שנאה והרס. באשר להיות בני הלילית בני אלמוות, למעשה, הייתה להם רק תוחלת חיים עצומה, והם נשחקו פיסית, וסבלו מהתדרדרות איטית אך הדרגתית של גופם. לסיכום: אני חושב שהכרחי להניח שיכולת דיבור אינה בהכרח סימן לקיום נשמה ויכולת חשיבה(7). האורקים היו חיות בצורה דמוי-אנושית (בכדי ללעוג לבני הלילית ולבני האדם) שעוותו בכוונה לצורה קרובה לאנושית. דיבורם ×”×™×” "גלגול רשומות" שהכניס בהם מלקור. הוא אף ידע על דבריהם המרדניים וביקורתם. מלקור לימד אותם לדבר ויכולת זו הפכה לתורשתית אצלם. עצמאות הייתה להם כשם שלכלבים או סוסים, לדוגמא, יש עצמאות מאדוניהם בני האדם. דיבורם ×”×™×” בעיקרו הד (השווה: תוכים). בשר הטבעות נאמר על סאורון ×›×™ התקין שפה עבורם(8). ניתן להגיד דבר ×–×” עצמו גם על הואן והנשרים: הואלאר לימדו אותם לדבר, והעלו אותם לרמה גבוהה יותר, אך עדיין לא הייתה להם נשמה. הערכתו של פינרוד, שמלקור לא יכול להשחית לגמרי יצירה של ארו, או שארו בהכרח יתערב בכדי לבטל את מעשיו, או בכדי לסיים את חייהם של יצוריו שהושחתו ונפלו לרשע, הייתה מוגזמת(9). לכן בהחלט יתכן, למרות שנורא הדבר, שמוצאם של האורקים ×”×™×” לפחות בחלקו מבני הלילית(10). יתכן אף שאלו הורבעו עם חיות (עקרים!) – ולאחר מכן עם בני אדם. תוחלת חייהם הופחתה. ובמותם הם יגיעו למנדוס ויוחזקו בכלא עד קץ הימים."

הטקסט מסתיים כאן, אך אבי הוסיף את הקטע הבא לאחר מכן. תחילתו מתייחסת לטקסט מס' שש, 'מלקור מורגות'. "ראה 'מלקור'. שם יראה כי רצונותיהם של אורקים, באלרוגים וכו' הינם חלק מכוחו המפוזר של מלקור. נשמתם היא שנאה. אך שנאה אינה משתפת פעולה (מלבד תחת פחד מיידי). לכן המרידות כאשר מורגות נראה להם מרוחק. אורקים הם חיות ובאלרוגים הם מאיאר שהושחתו. כמו כן, מורגות ולא סאורון הוא המקור לרצונם של האורקים. סאורון הינו רק סוכן נוסף (אם כי עוצמתי יותר). אורקים יכלו למרוד בו מבלי להפר את בריתם הבלתי הפיכה עם הרוע (מורגות). אאולה רצה אהבה. אך כמובן שלא עלתה במוחו המחשבה לפזר את כוחו. רק ארו יכול להעניק עצמאות ואהבה. אם תת-יוצר סופי מנסה לעשות כן, הוא חפץ באהבה וציות מוחלטים, שהופכים לעבדות רובוטית ולרשע."

הערות

  1. במכתב ארוך (שלא נשלח) לפטר הסטינגס, מספטמבר 1954 (מכתב מספר 153), אבי כתב באשר ליכולתם של אורקים להיות בעלי נשמות: "שבמיתולוגיה שלי אינני מתייחס ליצירת ישויות בעלי נשמות, שהן מאותו סוג, אם ×›×™ לא מאותה העוצמה, של הואלאר, כיכולת שהוענקה מהבורא, לכן הצגתי את האורקים כישויות קיימות עליהם הפעיל השר האפל את מלוא כוחו בכדי לעצבם מחדש ולהשחיתם, ולא לברוא אותם. …עם זאת, יתכן שהיו "ברואים" אחרים שהיו כבובות מלאות ברצונו ובמוחו של בוראם, או כנמלים הפועלות תחת רצונה של המלכה."
  2. פינרוד מצהיר באתראבת: "אך מעולם, אפילו במעבה אופל העלטה ההוא, לא האמנו ×›×™ ×™×”×™×” בכוחו ללכוד ברשתו את ילדי ארו. אחדים אולי ×”×™×” מפתה; אחרים יכול ×”×™×” להשחית; אולם לשנות גורלם של כל בני ×”×’×–×¢, כל הילדים – לשלול מהם את מורשתם: אם זאת יכול ×”×™×” לעשות כנגד רצון ארו, ×›×™ אז נורא ואדיר כוח הוא מששיערנו מעודנו."
  3. בנספח השישי בשר הטבעות נאמר ביחס לטרולים: "בתחילת קיומם, בימי הדמדומים אשר מקדם, היו הם נטולי בינה ומגושמים בטבעם, ושפתם הייתה כשפת החיות. אך סאורון השתמש בהם, ולימד אותם את המעט שהיה ביכולתם ללמוד, והגדיל את תבונתם בדרכי רשע." במכתב הארוך משנת 1954 המצוטט בהערה 1 הוא כתב עליהם: "אינני בטוח לגבי טרולים. אני חושב שהיו "זיופים" בלבד. ולכן (למרות שכאן אני משתמש ביסודות ישנים ממיתולוגיות ברבריות ללא מטפיסיקה מודעת) היו חוזרים לצורת אבן פשוטה באור השמש. אך ישנם סוגים נוספים של טרולים מלבד טרולי האבן המגוחכים והברוטאליים הללו. לסוגים אחרים אלו, עשוי להיות מוצא שונה. כמובן… כאשר אתה גורם לטרולים לדבר אתה נותן כוח בידיהם, כוח אשר בעולמנו (כנראה) קשור לקיום נשמה."
  4. אבי כתב: "יצורים חיים באמאן. כשם שהואלאר עטו גוף כזה של הילדים, רבים מן המאיאר עטו גוף של יצורים פחותים. כעצים, פרחים, חיות. (הואן)"
  5. "בא גוואיהיר אדוני הרוחות, ולאנדרובאל אחיו, אבירי הנשרים שבצפון, צאצאים אדירי כנף לתורונדור הישיש." (שובו של המלך, עמ' 201).
  6. בנקודה זו ישנו פתק המתחיל ב: ביקורת על (1) (2) (3) (כלומר נקודות הפתיחה של הטקסט) ואז ישנה התייחסות 'לקרב האחרון ונפילת באראד-דור'. בשר הטבעות. לאור ההמשך, כנראה שאבי חשב על הקטע הבא מהפרק 'הר האבדון': "הוא שחרר דעתו מן התככים והחשבונות, מכל מזימות הבגידה וטכסיסי המלחמה. רטט עבר בממלכתו מקצה ועד קצה, עבדיו נתרפו וצבאותיו עמדו מלכת, מפקדיו איבדו את העשתונות, נבוכו ונואשו. כי אכן נשכחו מלב." (שובו של המלך, עמ' 199). הפתק ממשיך: "היה להם מעט מאוד רצון חופשי, ואולי כלל לא, כאשר מחשבתו של סאורון לא הייתה מופנית אליהם."
  7. ראה את סוף הציטוט מהמכתב בהערה 3.
  8. הנספח השישי: "נאמר כי השפה השחורה הותקנה על ידי סאורון בשנים האפלות."
  9. ראה את הציטוט מהאתראבת בהערה השנייה. למעשה פינרוד אינו טוען את החלק האחרון בדעה המיוחסת לו כאן.
  10. ההערה "לכן בהחלט יתכן, למרות שנורא הדבר, שמוצאם של האורקים היה לפחות בחלקו מבני הלילית" כנראה בסך הכול נועדה לסתור את הנאמר לפני כן, באשר להיותם של האורקים רק "חיות מדברות" ללא מחשבה נוספת בנושא. בקטע שהוסף בסוף הטקסט, ההצהרה "אורקים הם חיות" נשנית.

רשימות על מניעים בסילמריליון

מתוך החלק החמישי, Myths Transformed, של הכרך העשירי בסדרת "ההיסטוריה של הארץ התיכונה", Morgoth's Ring. מאמר ×–×” נמצא בשתי צורות. המוקדם יותר (א') הוא טקסט קצר למדי של ארבעה עמודים הכתובים בכתב יד. כותרתו היא: "מספר רשימות על 'הפילוסופיה' של הסילמריליון". הוא מנוסח בחופזה ומסתיים בצורה לא בהירה. השני (ב') הוא גרסא נרחבת בת תריסר עמודים, גם היא בכתב יד, שנכתבה בצורה זהירה יותר ומתחילה בכתב נאה. גם גרסא זו נפסקת לפני הסוף, ולמעשה באמצעה של שורה. כותרתה היא: "רשימות על מניעים בסילמריליון". בשל היחס בין שני המאמרים אין צורך להביא כמעט דבר ממאמר א', משום שכל תוכנו נמצא במאמר ב'. המאמרים מתפצלים בנקודה בה הואלאר מואשמים בהרמת רכס הפלורי. במאמר ב' מציג אבי ארוכות את הנסיבות המקלות שהיו לואלאר, והמאמר נקטע בטרם הגיעו לסיכום הנמצא במאמר א'. לכן הסיום ממאמר א' מופיע בסוף מאמר ב'. מאמר ב' חולק לאחר מכן לשלושה חלקים וסומן (I), (II) ו־(III). I בעידן השני ×”×™×” סאורון חזק יותר, מבחינה מעשית, מאשר מורגות בסוף העידן הראשון. מדוע? משום שלמרות שעוצמתו הטבעית נפלה מזו של מלקור בהרבה, הוא עדיין לא התדרדר באותה המידה. בסופו של דבר בזבז גם הוא את כוחו בניסיון לשלוט באחרים. אך הוא לא נאלץ להוציא ×›×” הרבה מעצמו. כדי להשיג שליטה על ארדה, מורגות ×”× ×™×— לרוב ישותו לעבור אל תוך המסד הגשמי של הארץ. לכן כל הדברים שנולדו על הארץ וחיו ממנה, צמחים וחיות וישויות בגוף גשמי, היו מועדים להכתם. בזמן מלחמת התכשיטים, נקשר מורגות לצמיתות לגופו הגשמי. מסיבה זאת הוא פחד, ונלחם כמעט ורק באמצעות תחבולות, שליחים ועבדים. לעומתו, סאורון "ירש" את ארדה שנפגמה, ואת כוחו (הדל בהרבה) בזבז רק על הטבעות. מכיוון שחפץ לשלוט ברצונם של יצורי הארץ. גם בזאת ×”×™×” סאורון חכם ממורגות. הוא לא ×”×™×” מעורר הצרימה הראשון. וככל הנראה הוא ידע יותר על המנגינה מאשר ידע מלקור, שמוחו תמיד מלא ×”×™×” בתוכניותיו שלו, ולא הקדיש תשומת לב רבה לדברים אחרים. הזמן בו כוחו של מלקור ×”×™×” בשיאו ×”×™×” בתחילת היקום הגשמי. הייתה בו תאווה עצומה לשלטון אלוהי ולהגשמת מאוויו ותוכניותיו הגרנדיוזיות. מאוחר יותר, לאחר שהדברים התייצבו, מלקור התעניין יותר, והיה מסוגל להתמודד טוב יותר עם התפרצות געשית, לדוגמא, מאשר עם ×¢×¥. אכן סביר שהוא פשוט לא ×”×™×” מודע לקיומן של היצירות הקטנות או העדינות יותר של יאבאנה, פרחים קטנים, למשל [I]. כך שבתור "מורגות", כאשר נתקל מלקור בעובדת קיומם של תושבים אחרים של ארדה, בעלי רצון וחשיבה משל עצמם, עצם קיומם גרם לו לזעם רב, ודרכו היחידה לטפל בהם הייתה באמצעות כוח פיסי, והפחד מכוח ×–×”. מטרתו הסופית היחידה הייתה השמדתם. בני לילית, ובני אדם אף יותר מכך, הוא תעב בשל "חולשתם" – החיסרון בכוח פיסי וכוח על "חומר". אך הוא גם פחד מהם. הוא ×”×™×” מודע, לפחות בהתחלה, כאשר ×”×™×” עוד מסוגל לחשיבה הגיונית, לכך שאין הוא יכול להשמידם [II] – כלומר להרוס את עצם הווייתם. אך חייהם הגשמיים, וצורתם הגשמית הפכו במחשבתו לדבר המשמעותי היחיד [III]. או שהוא הפך למומחה ×›×” גדול בטוויית שקרים, עד ששיקר אפילו לעצמו, והעמיד פנים שהוא יכול להשמידם ולפטור את ארדה מהם לחלוטין. לכן הוא תמיד ניסה לשבור את רצונם, לשעבד אותם ולספוג אותם לתוך רצונו לפני הריגתם. ×”×™×” ×–×” ניהיליזם טהור, ועמד בסתירה למטרתו היחידה – אם ×”×™×” מנצח, ללא ספק ×”×™×” משמיד גם את משרתיו, כגון האורקים, לאחר שמיצה את השימוש היחיד שלהם עבורו – השמדת בני הלילית ובני האדם. ייאושו ואי־אונו של מלקור היו בכך שבעוד הואלאר (ובני הלילית ובני האדם) יכלו לאהוב את ארדה שנפגמה, כלומר ארדה שבה מרכיב של מלקור, ויכלו עדיין לרפא פצע ×–×” או אחר, וליצור יופי ממנה, מלקור לא יכל לעשות עם ארדה דבר שלא ×”×™×” ממוחו שלו והיה קשור בעבודתם ומחשבותיהם של אחרים. לו ×”×™×” נשאר לבד יכול ×”×™×” רק להמשיך בזעמו עד שארדה היתה חוזרת למצב אחיד של תוהו. ואפילו כך ×”×™×” הוא מובס, מכיוון שארדה עדיין היתה קיימת, כדבר עצמאי ושונה ממנו וכעולם בפוטנציה. לשלב ×›×–×” של טירוף ניהיליסטי סאורון לא ×”×’×™×¢ מעולם. הוא לא התנגד לעצם קיומה של ארדה, כל עוד ×”×™×” חופשי לעשות בה כחפצו. עדיין נותרו בו שרידים של רצון טוב, מכיוון שבתחילה הוא ×”×™×” טוב מטבעו. מידתו הטובה (וגם הסיבה לנפילתו ולהתדרדרותו) היתה בכך שאהב סדר ותיאום, וסלד מבלבול ובזבוז. (משיכתו הראשונית אל מורגות היתה בשל כוחו להגשים את תוכניותיו במהירות ובכישרון) למעשה, סאורון דמה מאוד לסארומאן, על כן הוא הבין אותו במהירות והיה מסוגל לנחש מה הוא עשוי לחשוב ולעשות, אף ללא עזרתם של מרגלים או של הפאלאנטירי. גאנדאלף, לעומת זאת, הפליא אותו ותעתע בו. אך ככל הישויות שבחרו בדרך זו, אהבתו (בתחילה) והבנתו את האחרים היו חלשות יחסית. ולמרות שהטוב היחיד, או המניע הרציונאלי היחיד, שהיה בכל הסידור, התכנון והארגון ×”×–×”, ×”×™×” דרישת טובתם של כל יצירי ארדה (גם אם נודה שלסאורון הזכות לשלוט בהם), תוכניותיו, הרעיונות שנולדו ממוחו המבודד, הפכו למטרתו היחידה, וסוף, הסוף, בפני עצמו [IV]. למורגות לא הייתה "תוכנית". אלא אם כן נוכל לקרוא להשמדת העולם בו ×”×™×” לו רק חלק, והפיכת העולם לאין, תוכנית. אך זוהי כמובן הפשטה של הדברים. סאורון לא יכל לשרת את מורגות, אפילו בשלביו האחרונים, מבלי להדבק בתאוותו להרס ובשנאתו לאלוהים (המוכרחה להפוך לניהיליזם). כמובן שסאורון לא יכול להיות אתאיסט אמיתי. למרות שהיה מהרוחות הפחותות שנוצרו לפני תחילת היקום, הוא ידע את ארו, בהתאם למידתו. כנראה שהשלה את עצמו ברעיון שהואלאר (כולל מלקור) נכשלו, שארו נטש את אאה, או לכל הפחות את ארדה, ולא יטריח את עצמו יותר בעניינה. נראה שהוא פירש את "שינוי העולם" במפלת נומנור, כאשר אמאן הופרדה מהעולם הגשמי, כסילוקם של הואלאר (ובני הלילית) מהשלטון, בעוד שבני האדם נמצאו תחת חמתו וקללתו של אלוהים. על האיסטארי, ובייחוד על גאנדאלף וסארומאן, חשב כעל שליחים של הואלאר שמטרתם להקים "מאחז" בארץ התיכונה, כניסיון פשוט של אימפריה מובסת לחדש את שליטתה שם (ללא ידיעתו של ארו או תמיכתו). הבנתו הצינית (אם ×›×™ ×”×›× ×”) את מניעי מנווה כזהים למניעיו שלו, נראית כנכונה לחלוטין ביחס לסארומאן. את גאנדאלף הוא לא הבין. אך ללא ספק הוא כבר ×”×™×” רשע, ולכן טיפש במידה מספקת בשביל לייחס את התנהגותו של גאנדאלף לחוסר תוכנית כללית ולאינטליגנציה נחותה. בעיניו של סאורון גאנדאלף ×”×™×” גרסא מתוחכמת יותר של ראדאגאסט. מתוחכמת יותר – משום שהרווח (מבחינת צבירת כוח) בלמידת אנשים גדול יותר מהרווח בלמידת בעלי חיים. סאורון לא ×”×™×” אתאיסט אמיתי, אך הוא הטיף לאתאיזם משום שזה החליש את ההתנגדות לו (והוא הפסיק לחשוש מהתערבותו של אלוהים בארדה). ניתן לראות זאת בסיפור על אר־פאראזון. אך גם השפעתו של מלקור ניכרה בסיפור ×–×”. סאורון דיבר על מלקור במונחיו של מלקור עצמו, כאל, או אפילו כאלוהים עצמו. יתכן שהיה ×–×” משקע שניתן לראותו במובן מסוים כטוב. היכולת של סאורון להעריץ, או לכל הפחות להודות בעליונות של מישהו אחר. מלקור, וסאורון עוד יותר, הרוויחו מתכונה זו ומשירותיהם של "מאמינים". אך ניתן להטיל ספק בקיומו של משקע ×›×–×” בסאורון בתקופה ההיא. הדרך הטובה ביותר לגמול מישהו מאמונתו ופחדו מאלוהים היא להציג מושא אחר להערצה ולאמונה. מושא בלתי נראה. להציג לו אדון שיאשר את רצונותיו במקום לאסור עליהם. זו היתה מטרתו הערמומית של סאורון. בתור יריב מנוצח ושבוי, לא יכל סאורון להציג את עצמו כאדון ×–×”. אך כמשרתו ושליחו לשעבר של מלקור, עבודת מלקור תעלה אותו ממעמד של שבוי לזה של הכהן הגדול. ולמרות שמטרתו האמיתית של סאורון היתה השמדת הנומנוריאנים, ×”×™×” גם העניין של נקמה באר־פאראזון בשל ההשפלה שגרם לסאורון. לעומת מלקור, סאורון ×”×™×” נכון להניח לנומנוריאנים לחיות, כנתיניו. ואכן הוא השתמש ברבים מהנומנוריאנים שעלה בידו להשחית. II אף אחד, אפילו לא אחד מהואלאר, לא יכול לקרוא את מחשבותיה של "ישות השווה לו" [V]. כלומר, איש אינו יכול להבין את מחשבותיו של אחר במלואן ×¢"×™ בדיקה פשוטה. ניתן להסיק הרבה מהשוואות כלליות המובילות למסקנות בנוגע לטבען ולדרכי חשיבתן של ישויות שונות, כמו גם מהכרות עם ישויות אלו. אך אין זו קריאת מוחו של מישהו כשם שניחוש או הסקה בקשר לתכולת חדר סגור אינם שקולים לידיעת תכולתו. גם "העברת מחשבות" אינה מתבצעת ×¢"×™ קריאת מחשבות, זוהי בסך הכול קליטה ופירוש של מחשבה הנובעת מישות אחרת. אין זו תודעתה של ישות זו, כפי שמראהו של אדם רץ במרחק הוא אינו האדם עצמו. ישות יכולה, מרצונה החופשי, להציג ולגלות את תודעתה לישויות אחרות (אם ×›×™ ספק אם אפילו מרצון, יכולה ישות לגלות את כל תודעתה לישות אחרת כלשהי). לכן הרצון לשלוט ולהגביל את רצונן של ישויות חלשות הוא פיתוי לישויות חזקות יותר – הרצון לאלץ אחרים לחשוף את עצמם בפניהם. אך נאסר לחלוטין לכפות גילוי שכזה, בין אם בכוח או בעזרת שקרים והונאה, אפילו למטרה "טובה" (כולל טובתה של הישות עליה נכפה הגילוי). זהו פשע לבצע זאת, ומטרתו של העושה כן תתעוות גם אם כוונותיו היו טובות. כך שדברים רבים יכלו לעבור "מאחורי גבו של מנווה". התודעה הפנימית של כל ישות, גדולה כקטנה, היתה מוסתרת מעיניו. דבר ×–×” תופס במיוחד באשר למלקור. מנווה לא יכל לחדור למוחו של מלקור כדי ללמוד את מחשבותיו ומטרותיו. רצונו ×”×¢×– של מלקור ×”×™×” ונותר לשמור על מוחו חבוי. רצון ×–×” בוטא ×¢"×™ החשכה והצללים שעטפו אותו. אך ברור הוא שמנווה יכול ×”×™×” להשתמש, ואף השתמש בפועל, בידיעותיו הרבות, ניסיונו עם דברים שונים וישויות שונות, זכרונו ממנגינת האיינור, ראייתו למרחקים ובשורות שלוחיו. בדומה למלקור, גם מנווה מעולם לא נראה הרחק מהיכלותיו ומשכנותיו. מדוע זאת? ללא כל סיבה עמוקה. הממשלה תמיד יושבת בבית הלבן. המלך ארתור בדרך כלל נמצא בקאמלוט או בקארלאון, וחדשות והרפתקאות מגיעות ונוצרות שם. ברור ×›×™ "המלך הקדום" לא יובס ולא יושמד, לפחות לא עד איזשהו "ראגנארוק" [1] סופי, שאפילו עבורנו הוא עדיין בעתיד. כך שאין יכול "המלך הקדום" לחוות הרפתקאות של ממש. אך אם תשמור אותו בבית, כל מאורע שהוא ישאר אך בגדר מתח ספרותי (שכן המאורע אינו יכול להסתיים ב"שח־מט" סופי). אפילו במלחמה הסופית מול מורגות מי שמוביל את כוח הואלאר הוא פיונווה, בנו של מנווה. כשנזיז את מנווה תהיה זו המלחמה הסופית, וסוף העולם (או סופה של ארדה שנפגמה), כפי שעשויים לומר בני הלילית. [סיבתו של מלקור שלא "לעזוב את ביתו", כפי שנאמר לעיל, היתה שונה. הסיבה היתה פחדו ממוות או פציעה. (חסר המוטיב הספרותי, משום שבהיותו אויב של המלך הקדום, תוצאתו של כל ניסיון שלו ×”×™×” מוטל בספק).] מלקור נקשר לגופו (כמורגות) לצמיתות. הוא עשה זאת על מנת שיוכל לשלוט בחומר הגשמי של ארדה. הוא ניסה ליצור זהות בין ארדה הגשמית לבין עצמו. תהליך מסוכן ורחב יותר, אם ×›×™ דומה בטבעו, להכנת הטבעות בידי סאורון. כך שמלבד הממלכה הברוכה, כל חומר גשמי ×”×™×” בעל מרכיב משל מלקור. ישויות בעלות גוף, שניזונו מחומר ארדה, נטו כלפי מלקור במידה זו או אחרת. אף לא אחד מהם ×”×™×” חופשי לגמרי מהשפעתו בגופם הגשמי, וגופם השפיע על רוחם. אך בדרך זו מלקור איבד (או החליף, או שינה) את כוחותיו המלאכיים, רוחנית ושכלית, לטובת שליטה נוראה על העולם הגשמי. מסיבה זאת היו חייבים להלחם בו בעזרת כוח פיסי. תוצאה סבירה של מתקפה ישירה נגדו היתה, בין אם ×”×™×” מפסיד ובין אם ×”×™×” מנצח, הרס עצום של ארדה. זוהי הסיבה העיקרית לחוסר רצונם התמידי של הואלאר להלחם במורגות בגלוי. בעיותיו ומשימותיו של מנווה היו קשות בהרבה מאלו של גאנדאלף. כוחו הקטן יחסית של סאורון ×”×™×” מרוכז. כוחו העצום של מלקור ×”×™×” מפוזר. הטבעת של מורגות היתה כל הארץ התיכונה, למרות שתשומת ליבו הייתה נתונה זמנית בעיקר לצפון־מערב. מלחמה נגדו עשויה הייתה לגרום להרס הארץ התיכונה, ואולי אפילו כל ארדה, אלא אם כן הניצחון ×”×™×” מושג במהירות. קל לומר: "הייתה זו משימתו ותפקידו של המלך הקדום לשלוט בארדה ולאפשר לילדי אילובטר לחיות בה בשלווה". אך הואלאר התחבטו בדילמה הבאה: לשחרר את ארדה ניתן ×”×™×” אך ורק על ידי מלחמה, אבל תוצאה סבירה של מלחמה כזאת תהיה הריסתה של ארדה ללא תקנה. יתרה על כן, השמדתו הסופית של סאורון הושגה באמצעות השמדת הטבעת. לא ניתן ×”×™×” להשמיד את מורגות בצורה זו, שכן הייתה נדרשת השמדה מוחלטת של חומר ארדה. כוחו של סאורון לא ×”×™×” טמון בכל הזהב (לדוגמא), אלא בחפץ ספציפי המחושל מכמות מסוימת וחלק ספציפי מתוך הזהב הכולל. כוחו של מורגות ×”×™×” מפוזר בכל הזהב, ולמרות שלא ×”×™×” חלק שהיה מוכתם לחלוטין (משום שלא הוא יצר את הזהב), לא ×”×™×” גם חלק נקי ממורגות לחלוטין. (מרכיב ×–×” של מורגות בחומר ×”×™×” הדבר שאיפשר את הקסם ושאר הרעות שסאורון השתמש בהן באמצעות ועל החומר.) יתכן שחלקים או מצבים מסוימים של חומר משכו אליהם את תשומת ליבו של מורגות יותר מאחרים (בעיקר מסיבות המתאימות לתוכניותיו). לדוגמא, כל הזהב (בארץ התיכונה) ×”×™×” במיוחד מוכתם ברוע. לא כן כסף. מים תוארו כנקיים ממורגות כמעט לחלוטין. (כמובן שניתן ×”×™×” עדיין להרעיל או לזהם מקור מים מסוים, כשם שניתן ×”×™×” לעשות זאת לכל הדברים.) III הואלאר דוהים ונעשים חסרי אונים ככל שהדברים נעשים יותר מוגדרים וקבועים. ככל שחלף זמן רב יותר, כך העתיד צפוי יותר ופוחתת האפשרות לשינוי משמעותי (פעולה בלתי מוגבלת, במישור הגשמי, שמטרתה אינה הרס). העבר, לאחר ש"הושג", הופך לחלק מ"המנגינה בהתהוותה". ארו הוא היחיד הרשאי והמסוגל לשנות את המנגינה. המעשה האלוהי בטבעו האחרון של הואלאר ×”×™×” הרמת רכס הפלורי לגבהים עצומים. אמנם אין ×–×” מעשה "רע" ממש, אך בהחלט ניתן לראותו כשגוי. אולמו הסתייג מהמעשה [2]. אך למעשה היתה מטרה אחת מוצדקת וטובה – שימור חלק מארדה הבלתי מוכתמת. אבל נראה שישנו גם מניע אנוכי או רשלני (ואולי מניע של יאוש). המאמץ לשמור על בני הלילית לבל יושחתו ×”×™×” נכשל אילו היו מותירים אותם חופשיים. רבים סירבו לעבור לארץ הברוכה, רבים מרדו ועזבוה. באשר לבני האדם, מנווה ושאר הואלאר ידעו ×›×™ אין הם יכולים לבוא לשם כלל. אריכות ימיהם (דו־הקיום עם ×—×™×™ ארדה) של הואלאר ובני הלילית נאסרו על בני האדם במפורש. כך שהסתרת ואלינור כמעט והיתה תגובה רכושנית יריבה לרכושניות של מורגות. הקמת תחום של אור ואושר מול תחום של חשכה ושליטה. ארמון וגן תענוגות (מגודרים היטב) מול מבצר וצינוק. חוסר המעש האנוכי לכאורה של הואלאר במיתולוגיה כפי שסופרה (למרות שלא הסברתי זאת ולא הערתי על כך) הוא, לדעתי, רק למראית עין. מראית עין שאנו ממהרים לקבל כאמת, משום שבמידה מסוימת כולנו מושפעים מצלו של האויב, משקריו של המלעיז. עלינו לזכור שהמיתולוגיה עברה שני שכתובים מהמקור. ראשית כל היא מבוססת על הרשומות והידע של בני הלילית על הואלאר, ועל מגעם עימם. ואלו הגיעו אלינו במקוטע משרידים של המסורת הנומנוריאנית, שהגיעה מהאלדאר בימים הקדומים, והושלמה על ידי היסטוריה אנתרופולוגית ואגדות בתקופות מאוחרות יותר. אמנם אלו עברו מדור לדור בין הנאמנים וצאצאיהם בארץ התיכונה, אך גם הן הועכרו בשל עוינותם של אנשי המלך לואלאר. עם כל זאת, ועל בסיס הסיפורים שבידינו, ניתן לפרש את העניין אחרת. סגירת ואלינור בפני הנולדור (שעזבו אותה מרצונם וכנגד אזהרת הואלאר) היתה מוצדקת. אך אם × ×¢×– להעמיד עצמנו במקומו של המלך הקדום, ליחס לו מניעים ולמצוא בו מגרעות, ×™×”×™×” עלינו להיזכר בכמה דברים נוספים טרם נחרוץ משפט. חוכמתו ופיקחותו של מנווה היו גדולות מאלו של כל ישות אחרת בארדה. הוא מוצג כבעל התפיסה הטובה ביותר של המנגינה, כשלמות. התפיסה הטובה ביותר אליה יכולה להגיע ישות מוגבלת. בנוסף, הוא היחיד בזמן ההוא המוצג כבעל קשר ישיר עם ארו. הוא כנראה ראה ברורות את הדבר אותו אנו מבינים במעורפל: עלייתו התמידית של הרוע והיווצרותו התמידית של טוב חדש כתוצאה מכך היו חלק חיוני מתהליך ההיסטוריה. היבט מיוחד של העניין הוא הצורה המוזרה בה הרוע של המשחית ושל יורשיו הופנה כנגדם. אם נשקול את המצב שנוצר לאחר בריחתו של מלקור והקמת מבצרו בארץ התיכונה מחדש, נראה שהנולדור היו הנשק הטוב ביותר שניתן ×”×™×” להפעיל נגדו. הם הטילו עליו מצור כך שהוא מצא עצמו כמעט לגמרי מכותר, ובכל מקרה מועסק בשוליה הצפוניים של הארץ התיכונה, מבלי לעורר אותו לטירוף של הרס ניהיליסטי. כך התאפשר לבני האדם, או לחלק הטוב ביותר של בני האדם, להשתחרר מעולו ולבוא במגע עם ישויות שראו את הממלכה הברוכה בעיניהם. הקשר עם בני הלילית הנלחמים העלה את בני האדם למלוא שיעור קומתם. שתי בריתות הנישואין ביניהם החדירו יסוד ממיטב האצולה של בני הלילית לבני האדם, ×›×”×›× ×” לימים הרחוקים, עדיין, אם ×›×™ הבלתי נמנעים, של שקיעת בני הלילית. את שבירת התאנגורודרים, התערבותם הפיסית האחרונה של הואלאר, ניתן לראות כמתוזמנת להפליא, ולא כמבוצעת בחוסר חשק או מעוכבת ללא סיבה. ההתערבות נעשתה לפני השמדתם של האלדאר והאדאין. למרות שמורגות ×–×›×” בניצחון מקומי, הוא ×”×–× ×™×— את רוב הארץ התיכונה בזמן המלחמה. וכך למעשה הוא נחלש, בכוחו, ביוקרתו (הוא איבד סילמריל ולא עלה בידו להחזירו), ומעל הכול במחשבתו. הוא × ×”×™×” מרותק למלכות, ואף שהיה טירן עצום בעל כוח נוראי, הייתה זו נפילה גדולה מרשעותו הקודמת, מלאת השטנה, ומהניהיליזם הנוראי שלו. עיקר הנפילה ×”×™×” בכך שהוא אהב להיות מלך ורודן של עבדים, ושל צבאות ממושמעים אדירים [3]. המלחמה הייתה מוצלחת, וההרס הוגבל לבלריאנד, חלק קטן (אם ×›×™ יפה) של הארץ התיכונה. מורגות נתפס בגופו הגשמי [4], והובא כאסיר נקלה לאמאן, שם הוא נמסר לידיו של מי שהיה השופט והמוציא לפועל, נמו מאנדוס. מורגות נשפט והוצא להורג מחוץ לממלכה הברוכה. כלומר נהרג כישות בעלת גוף גשמי. אזי התברר (למרות שהיה ×–×” ידוע למנווה ולנמו מראש) שלמרות שהוא יצק את רוב כוחו (הרשע שלו, רכושנותו וטבעו המרדני) בארדה, הוא איבד את השליטה הישירה בכוח ×–×”. וכל שנותר ממנו ותחת שליטתו הוא הרוח המגומדת ששכנה בגוף שכפה על עצמו (שעתה הוא אהב). כאשר הושמד גופו, מלקור מצא את עצמו חלש וחסר גוף, אובד עצות וללא דבר שיחזיק אותו. אנו למדים שלאחר מכן הוא הושלך אל תוך הריק [5]. הכוונה האמורה היא הוצאתו מחוץ לזמן ולחלל, מחוץ לאאה כולה. אם כך הוא הדבר הרי שזה מרמז על התערבות ישירה של ארו (בין אם לבקשת הואלאר ובין אם לאו). אך יתכן שזוהי אך התיחסות לא מדויקת [VI] לעזיבת (או מנוסת) רוחו מארדה. בכל אופן, בחיפושו לספוג או להחדיר את עצמו בחומר, מה שנותר ממנו לא ×”×™×” חזק מספיק בכדי לקחת לעצמו גוף חדש. (הוא יוותר לעד בתשוקתו לעשות כן. לעולם לא תהיה הכאה על חטא, אפשרות לחרטה. מלקור נטש את כל שאיפותיו הרוחניות, והתקיים כמעט לחלוטין ברצון לשלוט על חומר, ועל ארדה במיוחד) לכל הפחות, הוא עדיין לא ×”×™×” חזק מספיק בכדי לעטות גוף חדש. אסור לנו להניח שמנווה השלה את עצמו במחשבה שהייתה זו מלחמה שתשים קץ למלחמה, או אפילו למלקור. מלקור לא ×”×™×” סאורון. אנו אומרים שהוא נחלש, התכווץ, איבד מעצמו. אך כל זאת בהשוואה לואלאר רבי העוצמה. מלקור ×”×™×” ישות בעלת פוטנציאל עצום. בני הלילית האמינו שרוח יכולה לגדול מעצמה (ללא תלות בגוף), כשם שהיא יכולה להיפגע ולהחלים, להתמעט ולהתחדש [6]. ניתן לצפות שרוחו האפלה של מלקור תתאושש לבסוף, לאחר עידנים רבים. ואולי אפילו (כפי שהאמינו אחדים) תחזיר לעצמה חלק מכוחה המפוזר. מלקור יעשה זאת (גם אם סאורון לא ×”×™×” מסוגל לכך) בשל גדולתו היחסית. הוא לא התחרט, ולא נטש את שיגיונו, אך הוא שמר על שרידים של חוכמה, כך שיכול ×”×™×” להמשיך ולפעול לקראת מטרתו באופן עקיף, אך לא בעיוורון. הוא ינוח, יתרפא, יסיח את דעתו באמצעות מחשבות ותשוקות אחרות. כל זאת בכדי להתאושש במידה שתספיק לו בכדי לחזור ולתקוף את הואלאר, וכך לחזור לשיגיונו הישן. ככל שיתעצם הוא יחזור להיות כשהיה, צל אפל ×”× ×— על גבולות ארדה, ומשתוקק אליה. עדיין, שבירת התאנגורודרים וגירושו של מלקור היו סופו של מורגות בגלגולו הנוכחי, בעידן ההוא ולעידנים רבים אחריו. כך שבמובן מסוים ×”×™×” ×–×” גם סוף תפקידו הראשי של מנווה כמלך הקדום, עד בוא הקץ. הוא ×”×™×” יריבו של האויב. ×™×”×™×” ×–×” סביר להניח שמנווה ידע ששלטון בני האדם עומד להתחיל בקרוב (כפי שהוא ראה את הזמן) ויצירת ההיסטוריה תנוח על כתפיהם. הוכנו הכנות מיוחדות עבור מלחמתם ברוע. כמובן שמנווה ×”×™×” מודע לסאורון. הוא ציווה על סאורון להתייצב לפניו למשפט, והותיר לו אפשרות לחרטה ולשיקום. סאורון סירב וברח למקום מסתור. אך בכל מקרה, היתה זו בעיה עימה יצטרכו להתמודד בני האדם, הראשונה מרעות רבות שיכונסו אל נקודות כוח ספציפיות, בהן יצרכו בני האדם להלחם. אך זו היתה האחרונה שלבשה צורה מיתולוגית ולא אנושית. יש לציין שתבוסתו הראשונה של סאורון הושגה על ידי הנומנוריאנים לבדם (למרות שסאורון לא הובס אישית. כניעתו היתה תכסיס שנעשה מרצון). התבוסה ואיבוד גופו הראשון של סאורון בארץ התיכונה (אם נתעלם מניצחונה של לותיין) [7]. כאן מסתיים חלק ב', עם סופו של דף. עתה אביא את הסיכום מחלק א' המתחיל מהנקודה בה החלקים מתפצלים, המתחיל במשפט המופיע בחלק ב': "המעשה האלוהי בטבעו האחרון של הואלאר…". המעשה האחרון מסוג ×–×” שבוצע על ידי הואלאר ×”×™×” הרמת רכס הפלורי. אך לא ×”×™×” ×–×” מעשה טוב. כמעט והייתה זו התנגדות למורגות בדרכיו שלו, זאת בנפרד מהאנוכיות שבשימורה של אמאן כאזור מבורך לחיות בו.הואלאר משולים לאדריכלים הפועלים לפי תוכנית שהועברה אליהם מהממשלה. הם מאבדים מחשיבותם ככל שהתוכנית מתקרבת לסיומה. אפילו בעידן הראשון אנו רואים אותם לאחר עידנים רבים של עבודה, מלאכתם מתקרבת לקיצה, אך לא כך חוכמתם ועצותיהם (ככל שחוכמתם גדלה הם מאבדים מכוחם לעשות כל דבר מלבד להשיא עצה). בני הלילית דוהים באופן דומה, לאחר שהציגו אומנות ומדע [8]. גם בני האדם ידהו, אם התוכנית היא שהעולם ימשיך בדרכו לאחר שהם יסיימו את תפקידם. אך אפילו בני הלילית החזיקו בדעה שלא כך יהיו הדברים, אלא שסוף האדם ×™×”×™×” קשור לסוף ההיסטוריה, או לסופה של ארדה שנפגמה (Arda Sahta), ולהשגת ארדה שרופאה (Arda Envinyanta). (נראה שדבריהם היו ברורים ומדויקים כשם שהם אמורים להיות. בין אם ארדה שרופאה תהיה הישג קבוע – ולכן ניתן להשגה רק מחוץ לזמן, כך שניתן ×™×”×™×” להתבונן בהיסטוריה השלמה. ובין אם היא תהיה מקום מבורך וללא פגום, אך בתוך הזמן, כהמשך ישיר וצאצא היסטורי של עולמנו שלנו, או ארדה שנפגמה. לעיתים קרובות נראה שבני בלילית התכוונו לשני האפשרויות יחדיו. ארדה ללא פגם לא התקיימה באמת, אלא נותרה במחשבה בלבד – ארדה ללא מלקור, או ליתר דיוק, ללא התדרדרותו לרוע, היא המקור לכל רעיון של סדר ושלמות. לכן ארדה שנרפאה היא גם השלמת "תולדות ארדה", בה נכללים כל מעשי מלקור, אך גם, בהתאם להבטחתו של אילובטר, מקום טוב, מחוץ למעגלי העולם, ומצב של ברכה בו תתוקן כל עוולה.) המעשה האחרון מסוג ×–×” שבוצע על ידי הואלאר ×”×™×” הרמת רכס הפלורי. אך לא ×”×™×” ×–×” מעשה טוב. כמעט והייתה זו התנגדות למורגות בדרכיו שלו, זאת בנפרד מהאנוכיות שבשימורה של אמאן כאזור מבורך לחיות בו.הואלאר משולים לאדריכלים הפועלים לפי תוכנית שהועברה אליהם מהממשלה. הם מאבדים מחשיבותם ככל שהתוכנית מתקרבת לסיומה. אפילו בעידן הראשון אנו רואים אותם לאחר עידנים רבים של עבודה, מלאכתם מתקרבת לקיצה, אך לא כך חוכמתם ועצותיהם (ככל שחוכמתם גדלה הם מאבדים מכוחם לעשות כל דבר מלבד להשיא עצה).בני הלילית דוהים באופן דומה, לאחר שהציגו אומנות ומדע [8]. גם בני האדם ידהו, אם התוכנית היא שהעולם ימשיך בדרכו לאחר שהם יסיימו את תפקידם. אך אפילו בני הלילית החזיקו בדעה שלא כך יהיו הדברים, אלא שסוף האדם ×™×”×™×” קשור לסוף ההיסטוריה, או לסופה של ארדה שנפגמה (Arda Sahta), ולהשגת ארדה שרופאה (Arda Envinyanta). (נראה שדבריהם היו ברורים ומדויקים כשם שהם אמורים להיות. בין אם ארדה שרופאה תהיה הישג קבוע – ולכן ניתן להשגה רק מחוץ לזמן, כך שניתן ×™×”×™×” להתבונן בהיסטוריה השלמה. ובין אם היא תהיה מקום מבורך וללא פגום, אך בתוך הזמן, כהמשך ישיר וצאצא היסטורי של עולמנו שלנו, או ארדה שנפגמה. לעיתים קרובות נראה שבני בלילית התכוונו לשני האפשרויות יחדיו. ארדה ללא פגם לא התקיימה באמת, אלא נותרה במחשבה בלבד – ארדה ללא מלקור, או ליתר דיוק, ללא התדרדרותו לרוע, היא המקור לכל רעיון של סדר ושלמות. לכן ארדה שנרפאה היא גם השלמת "תולדות ארדה", בה נכללים כל מעשי מלקור, אך גם, בהתאם להבטחתו של אילובטר, מקום טוב, מחוץ למעגלי העולם, ומצב של ברכה בו תתוקן כל עוולה.)רוע מתרבה ×¢"×™ התפצלות, אך בעצמו הוא עקר. מלקור לא ×”×™×” מסוגל להעמיד צאצאים, או להינשא לאישה (אף שהוא ניסה לאנוס את אריאן, ×”×™×” ×–×” במטרה להרוס ולטמא אותה, ולא כדי להעמיד צאצאים עם רוח אש). דברים מרושעים הופיעו מחוסר ההרמוניה של המנגינה. כלומר לא ישירות מהנעימות [9] של ארו או של מלקור, אלא מהצריר שנוצר מחוסר ההתאמה ביניהן. מקורם אינו מתכנון או חזיון ישיר של מלקור, ולכן אין הם ילדיו. ומכיוון שכל הרוע שונא, הם שנאו גם אותו. לידתם הייתה מושחתת. מכאן אורקים – חלק מושחת מרעיון בני הלילית ובני האדם. למרות שבאשר לאורקים, האלדאר האמינו שמורגות עיוות בני אדם (ובני לילית) על ידי הגברת כל נטייה לשחיתות שהייתה בהם למלואה.המעשה האחרון מסוג ×–×” שבוצע על ידי הואלאר ×”×™×” הרמת רכס הפלורי. אך לא ×”×™×” ×–×” מעשה טוב. כמעט והייתה זו התנגדות למורגות בדרכיו שלו, זאת בנפרד מהאנוכיות שבשימורה של אמאן כאזור מבורך לחיות בו.הואלאר משולים לאדריכלים הפועלים לפי תוכנית שהועברה אליהם מהממשלה. הם מאבדים מחשיבותם ככל שהתוכנית מתקרבת לסיומה. אפילו בעידן הראשון אנו רואים אותם לאחר עידנים רבים של עבודה, מלאכתם מתקרבת לקיצה, אך לא כך חוכמתם ועצותיהם (ככל שחוכמתם גדלה הם מאבדים מכוחם לעשות כל דבר מלבד להשיא עצה).בני הלילית דוהים באופן דומה, לאחר שהציגו אומנות ומדע [8]. גם בני האדם ידהו, אם התוכנית היא שהעולם ימשיך בדרכו לאחר שהם יסיימו את תפקידם. אך אפילו בני הלילית החזיקו בדעה שלא כך יהיו הדברים, אלא שסוף האדם ×™×”×™×” קשור לסוף ההיסטוריה, או לסופה של ארדה שנפגמה (Arda Sahta), ולהשגת ארדה שרופאה (Arda Envinyanta). (נראה שדבריהם היו ברורים ומדויקים כשם שהם אמורים להיות. בין אם ארדה שרופאה תהיה הישג קבוע – ולכן ניתן להשגה רק מחוץ לזמן, כך שניתן ×™×”×™×” להתבונן בהיסטוריה השלמה. ובין אם היא תהיה מקום מבורך וללא פגום, אך בתוך הזמן, כהמשך ישיר וצאצא היסטורי של עולמנו שלנו, או ארדה שנפגמה. לעיתים קרובות נראה שבני בלילית התכוונו לשני האפשרויות יחדיו. ארדה ללא פגם לא התקיימה באמת, אלא נותרה במחשבה בלבד – ארדה ללא מלקור, או ליתר דיוק, ללא התדרדרותו לרוע, היא המקור לכל רעיון של סדר ושלמות. לכן ארדה שנרפאה היא גם השלמת "תולדות ארדה", בה נכללים כל מעשי מלקור, אך גם, בהתאם להבטחתו של אילובטר, מקום טוב, מחוץ למעגלי העולם, ומצב של ברכה בו תתוקן כל עוולה.)רוע מתרבה ×¢"×™ התפצלות, אך בעצמו הוא עקר. מלקור לא ×”×™×” מסוגל להעמיד צאצאים, או להינשא לאישה (אף שהוא ניסה לאנוס את אריאן, ×”×™×” ×–×” במטרה להרוס ולטמא אותה, ולא כדי להעמיד צאצאים עם רוח אש). דברים מרושעים הופיעו מחוסר ההרמוניה של המנגינה. כלומר לא ישירות מהנעימות [9] של ארו או של מלקור, אלא מהצריר שנוצר מחוסר ההתאמה ביניהן. מקורם אינו מתכנון או חזיון ישיר של מלקור, ולכן אין הם ילדיו. ומכיוון שכל הרוע שונא, הם שנאו גם אותו. לידתם הייתה מושחתת. מכאן אורקים – חלק מושחת מרעיון בני הלילית ובני האדם. למרות שבאשר לאורקים, האלדאר האמינו שמורגות עיוות בני אדם (ובני לילית) על ידי הגברת כל נטייה לשחיתות שהייתה בהם למלואה.למרות מצבו הלא שלם של המאמר (בין אם בגלל חוסר המסקנה הסופית בצורה המפותחת במלואה של המאמר, ובין אם בנטישתו) זהו המסמך המקיף ביותר שמציג את דעותיו של אבי, בתקופה המאוחרת של חייו, בקשר לפירושו את טבעו של הרוע במיתולוגיה שלו. זהו המסמך היחיד בו הוא כתב בבהירות כזו על טבעו והתדרדרותו של מורגות, בו הוא הסביר את ההבדל בין מורגות לסאורון: "כל הארץ התיכונה היתה הטבעת של מורגות". נראה שכמעט בלתי ניתן למקם מאמר ×–×” ביחס לשאר המאמרים הפילוסופים והתיאולוגיים בספר ×–×”. למרות שההתייחסות ל"פיונווה, בנו של מנווה" עלולה לרמז שהוא אחד המאמרים המוקדמים. ישנו דמיון בולט בינו לבין מכתבים רבים בנושאים אלו שאבי כתב בשנות החמישים המאוחרות. נראה לי סביר מאוד שהתכתובת שהקדימה את פרסום שר הטבעות שיחקה תפקיד משמעותי בפיתוח השקפותיו על "תמונות ומאורעות" במיתולוגיה [10]. הערות ההערות I – VI הן של המחבר. I. אם דברים מעין אלו הובאו לידיעתו בכוח, הוא כעס ושנא אותם, משום שלא ממנו באו. II. כמובן שמלקור לא מסוגל ×”×™×” להשמיד חומר. הדבר היחיד שיכול ×”×™×” לעשות הוא להשמיד או להשחית את צורתם החיצונית של דברים. צורה שנתנו להם ישויות אחרות על ידי יצירת המשנה שלהם. III. מסיבה זו החל הוא עצמו לפחד מהמוות – הריסת גופו הגשמי – מעל לכל, וביקש להימנע מכל פגיעה בו. IV. אך יכולתו להשחית ישויות, ואפילו לשכור את שירותיהן, היתה משקע מכך שבתשוקתו הראשונית לסדר הוא רצה בטובת נתיניו (ביחוד בטובתם הגופנית). V. כל הרוחות שבאו ישירות מארו הן שוות במעמדן. אם ×›×™ לא בהכרח שוות בכוחן. VI. מכיוון שבני האדם (ואפילו בני הלילית) נטו לבלבל בין האין, כרעיון של אי־קיום אשר נמצא מחוץ לגבולות הבריאה, אאה, לבין חללים עצומים הנמצאים בתוך אאה, ביחוד אלו העוטפים את ממלכת ארדה (אלו הנקראים בפינו "מערכת השמש"). 1. יום הדין של האלים. 2. הרשעה גלויה של הואלאר את הסתרת ואלינור נמצאת בסיפור בבול"ט 1, אך נעלמה מסיפורים מאוחרים יותר. בסילמריליון לא נותר שריד לישיבה הסוערת, אף לא רמז לחוסר ההסכמה בין הואלאר, כאשר מנווה, וארדה ואולמו מסתייגים באופן פעיל מהעבודה ונותרים מהצד במהלכה. הערתי ×›×™: מעניין שמעשה הואלאר נבע בעיקרו מעצלות מהולה בחשש. זהו המקרה הברור ביותר של "האלים העצלים" בתפיסתו המוקדמת של אבי. הוא החזיק בדעה שכישלונם להתמודד עם מלקו בזמן ובמקום ההוא ×”×™×” טעות חמורה ובלתי ניתנת לתיקון (כפי שזה נראה). כוחם הצטמצם עקב כך. בכתביו המאוחרים יותר הסתרת ואלינור נותרה, אך רק כעובדה גדולה ממיתולוגית העבר, ואין שום זכר להסתייגות. המלים האחרונות מופנות כלפי הסיפור בסילמריליון. הסתייגותו של אולמו חוזרת להתגלות, ומראה את ריחוקו ממועצות הואלאר. דבריו לטואור בויניאמאר (בהם הוא הזכיר, בין דברים נוספים, את הסתרת הממלכה הברוכה. למרות שאין אנו יודעים מה הוא אמר) היו: "לכן, למרות שבימים אפלים אלו נראה שאני מתנגד לרצונם של אחיי, אדוניי המערב, זהו חלקי ביניהם, לו מוניתי עוד בטרם היות העולם" (מתוך הבול"ט). 3. מכיוון שדיון ×–×” מוצג כהצדקת הסתרת ואלינור, הרעיון בטענה הוא שההיסטוריה של הארץ התיכונה במאות האחרונות של העידן הראשון לא היתה מוגשמת אילו ואלינור היתה מאפשרת את חזרת הנולדור. 4. כשם שארע למלקור לפני זמן רב, אחרי חורבן אוטומנו. 5. ממסקנות הסילמריליון: "ואת מורגות עצמו השליכו הואלאר מבעד לדלת הלילה שמעבר לחומות העולם, אל תוך האין חסר הזמן". (עמ' 231). 6. הקטע הבא הוסף בשולי הדף לאחר שהוא כבר נכתב: "אם הם לא חוצים קו מסויים. מכיוון שישות אינה יכולה להיות מושמדת, מוקטנת לאין או ללא־קיום, לא ברור למה היתה הכוונה. לכן, על סאורון נאמר שהוא ×”×’×™×¢ לנקודת האל־חזור, למרות שבעבר הוא התאושש. כנראה שהכוונה היא שרוחות מרושעות מתקבעות בשאיפה או תשוקה מסויימת, ואם אין ביכולתן להתחרט אזי תשוקה זו נהיית כל קיומן. אך התשוקה עשויה להיות מעבר ליכולתה של הישות, במצב החלש אליו היא נפלה, או אז אין היא מסוגלת להסיח את דעתה מהתשוקה הבלתי ניתנת להשגה, אף לא בכדי לטפל בעצמה. וכך היא תיוותר לנצח בתשוקה ואי־אונות, או בזיכרון התשוקה." 7. התייחסות לסיפור תבוסתו של סאורון בידי לותיין והואן באי טול־אין־גאורהות, היכן שברן ×”×™×” כלוא. 8. מתוך מכתב 181: "עלפים ובני אדם הם רק היבטים שונים של האנושיות, ומייצגים את בעיית המוות כפי שהוא נתפס על־ידי אדם סופי אך בעל רצון ומודעות עצמית. בעולם מיתולוגי ×–×”, העלפים ובני האדם הם שארי בשר בדמותם הגשמית, אך ביחסן של 'רוחותיהם' לעולם הזמן הם מייצגים שני 'ניסויים' שונים, אשר כל אחד מהם מתאפיין בנטייה טבעית ובחולשה משלו. העלפים מייצגים, לכאורה, את ההיבטים האמנותיים, האסתטיים והמדעיים הטהורים של הטבע האנושי, המורמים לדרגה גבוהה ממה שאכן קיים בבני אנוש." (מתרגומו של יובל כפיר, כפי שנמצא באתר נומנור). 9. שלושת נעימותיו של אילובטר מוצגות כאן כאחת, כניגוד לנעימה הצורמת של מלקור. 10. במכתב מס' 200 הוא כתב: "אני מתנצל אם כל ×–×” נראה משמים. אך כך הם כל הניסיונות להסביר מאורעות מיתולוגיים. באופן טבעי החשיבות העליונה היא של הסיפורים. אך אני מניח ×›×™ זו היא בדיקה מסויימת של עקביות המיתולוגיה, אם היא ניתנת להסבר הגיוני."

שירת ליתיאן

קטעים משירת ליתיאן, מתוך הכרך העשירי של 'ההיסטוריה של הארץ התיכונה': The Lays of Beleriand. תרגם: דני אורבך.

"אספר לכם את סיפורה של טִינוּבִיאֵל," אמר הצעדן. "בקצרה- ×›×™ סיפור ארוך הוא ואין יודעים את סופו; וספק אם יש מי… היודע את מקורו העתיק. יפה הסיפור ונוגה, ככל סיפורי הארץ התיכונה, ועם זאת עשוי הוא לרומם את רוחכם". שר הטבעות, סכין בחשכהתרגמה מאנגלית- רות לבנית. זמורה ביתן- הוצאה לאור, 1979

שִירָת בֶּרֶן בן בָּרַאהִיר ולוּתְיֵין בת הלילית אשר שמה נקרא טִינוּבִיאֵל ציפור השיר או שירת לֵיתִיאָן- השחרור מעבדות

קָנְטוֹ I

אי אז בשחר העולם, טרם ניעורו בני אדם, היה היה שליט אדיר, ידו נישאת על גיא וניר. בצל מערה כס מלכותו, כסופים נשקו ואדרתו, עטור כתרו כסף טהור, ואוצרותיו רבים מספור. תהילתו עדי עולם, קול שופרותיו צלול ורם. בעוז ניסיו מתנופפים, לאור חופה של כוכבים. מָלַך מכס עשוי שנהב , אבני גזית אולמותיו. בממלכתו חושל ברזל, בהיכלות של אבן צל. אבני תרשיש, יהלומים, שובצו בתכשיטים קסומים. ברזל ונחושת שם רוקעו, כקשקשים של דג בוקעו. תל מגנים ושריונות, וגרזנים וחרבות, חישלו יצרו שם אומנים, בכלי מלאכתם מיומנים. אך כל זאת כקליפת השום, שקל המלך לעומת, זו שיקרה מכל אוצר, בין בני אנוש כמוה אין, בתו היחידה לוּתְיֵין. לא עוד רגליה יחלפו, בינות דשאים ירחפו. עלמה יפה כה לא תהי, מדמדומים עד ים ראי. כחול בגדה כמו בשירים, כשמי הקיץ הטהורים. יפי עיניה כה ערב, אפור כערב השליו. ראשה בזהב פרחים עיטרה, כהה כליל שערה. קלות רגליה כציפור, צחוקה כיום אביב טהור. מריח אחו ופרחים, מקול המים המפַכִּים, מדוק וטל על עלעלים, מבוהק מי אגם כחולים, יופייה הוא על כולם עלה, חיוורים כצל אל מול קסמה, אל מול יופייה, מתיקותה, אל מול הודה ותפארתה. אותה אביה כה אהב, יָקרַה לו מנשמת חייו, משתי ידיו, משתי רגליו, מדם ליבו ואור עיניו. בֶּלֶרִיאַנְד מכורָתַם, ובני לילית שלטו עוד שם. לדוֹרִיאָת יערות סביב, איש לא מצא את הנתיב. ולא העז בו להלך, ולהחריד עלה או עץ, בציד או במלחמה, ברְמוֹס עצים ואדמה, בסוס, כלבים, תקיעת שופר, בסבך היער הנסתר. צפונה- ארץ האימה, דרכיה רשע ומזימה. טָאוּר נָה פוּאִין- בין הרים, קרים, חורשי רעה, שחורים. סביב צללים מלאי שטנה, בלא חמה או לבנה. דרומה- ארץ לא זרועה, נסתרת, ולא ידועה, לבן אנוש או בן לילית. ים הקדומים ממערב, ישאג, יזעם בכוח רב, ואיש עוד עוגן לא הרים, במרחביו האדירים. מקֶדֶם רכס ההרים, ארבע כָּנְפוֹת תבל עוטרים. פסגותיהם כחולות קלושות, בין ערפילים מלחשות. הרחק מיערות סבוכים, רכס בוקע פני שחקים. טובל בקסם, ערפל, עתיק עת צעירה תבל. שם תִינְגוֹל על עמו מושל, פתחים טובלים בערפל, השער הם לממלכה, נסתרת ומבוֹרַכָה. והיכלו נישא, עמוק, בו אש מָאוֹר לעד תדלוק. הוקף בנחל ששצף, וכמסך אותו עטף, אֶזגַלדוּאִין כינוהו שם, פיות בשחר העולם. ועל כל זאת מלך תינגול, שליט נסתר, נישא, גדול. ריבון על מים ועצים, חרבו וקסדתו עזים. בינות עצים ועמקים, בינות חורשות ובין פרחים, רקדה לותיין המקסימה, לקול תפארת הנעימה, אשר ביער ריחַפה, צלולה, יפה, מכוּשַפָה, יותר מכל שְלָל כליהם, של בני אנוש בנשפיהם, ומשירת הציפורים, במרחבי האַפָרים. עת העלים עוד ארוכים, והדשאים עוד ירוקים, עת אור היום הופך לצל, יושב דֶיירוֹן ומחלל. מפיק צלילים מכושפים, מסתחררים, מרחפים. אך לתכלית אחת ניגן, אהב ליבו את לותיין. בדוריאת שרקו חיצים. צבאים חיש נסו בין עצים, מציידים הרכובים על סוסיהם הזהובים. גאים, עזים, רעמתם קלועה צמות, כסוף מתגם, נוצץ ריסנם והם חולפים, כחץ שלוח הם עפים, לצליל פעמונים כסופים. אחר הציד הם דולקים, במרחבי העמקים. אנשי תינגול מלאו עוצמה, ביערות ניגון נשמע. ושְלָל שכיות חמדה יצרו, זהב בתכשיטים שזרו, גביעים מכסף זך, טהור, יהלומים רבים מספור. וכך חלפו ימים, שנים, במרוצת העידנים, בבלריאנד הרחוקה, שקטה, רָגְעַה הממלכה. עד כי ביום בהיר אחד, דבר יחיד ומיוחד, נפל בארץ הפיות, והוא חולל שם נפלאות.

(סוף הקנטו השמיני ותחילת התשיעי)

או אז בליל קפוא של סתיו, תנשוב רוחו של מערב, עטפה הסהר החיוור, מבעד עננים זוהר, וכוכבי מרום דולקים, באור קלוש הם בוהקים, מבעד לסורגי ענן. או אז רוחות כקול שופר, נִשְמָעוּ בשאון מטר, נִרְעָדוּ כענפי לולב, האורנים ברוח סתיו. ולותיין לא ראתה את הואן. והיא נבעתה. בליל סתווי קר ורָטוֹב, נמוג ופג שומרה הטוב. וחששה מצל עורמה, תכלית נסתרת, מזימה. או אז בלילה השומם, צליליו גוועו בדד, דוֹמֵם, לאורך כותל נע הצל, אט אט ללותיין זוחל. נפל אז באוושה רכה, דבר מה לצד הנסיכה. שמלה של אוב שחורה, קסומה, צנחה לקרקע בדממה. היא רעדה עת ראתה, פרוות הואן בעלטה, ולידה הוא מתכרבל, כפעמון המצטלצל, נשמע קולו המהדהד, כממגדל סתרים בודד. אזי נשא דברים הואן, במרוצת תולדות הזמן, בלשון לילית לראשונה, ערב קולו כמנגינה צלול כפעמון זהב, דיבר באש אשר תלהב, עוד פעמיים בחייו: "הסכיתי, הו, עלמה נאווה שעל כל חי כה אהובה, שבני לילית, ובני אדם, וציפורים, דגי אגם, וכל חיה שלה פרווה, אך ישרתוך באהבה, וינצרו אותך לעד, לימינך הם עד אחד. הקשיבי לי! למלחמה נצא לפני זריחת חמה, לתופת הצפון נשעט, נדהר כעת, אני ואת". ולב הואן טיכס עצה, טווה תוכנית למנוסה, והאזינה לו לותיין, באהבה בו תתבונן. נפעם לבב הנסיכה, וזרועותיה היא כרכה, סביב צווארו בברית עולם, שתעמוד עד יום מותם.

קָנְטוֹ IX

אזי בעיצומו של סתיו, באי שטנים נטוש שכב, בבור צינוק אפל, טחוב נפל ברשת לבלי שוב, בעינויים קשים עונה, עיוור בעלטה שחונה, שם ברן ואיתו, אבוד, רעו המלך פלגונד. נספו עשרת חבריהם, ואך שברי עצמותיהם, יִלְחָשוּ לילדי אדם: היטב שירתו את אדונם. לפלגונד אזי אמר: "רעי הטוב, דיני נגזר, דוהר כרוח יום מותי, איש לא יבכה על שכמותי. גמרתי אומר לדבר, לתו סודנו לספר, וכך אולי אותך, היום, אציל מאש הגהינום, מבור צינוק של ריש אפל, מתלאובות מחוז הצל. לכן אקרא אותך לדרור, מוטת עול שבועתך אשבור, חמלת אך על עוניי, אתה בלבד. למעני, הורקת כוס התרעלה, מילאת שבועתך כולה". ופלגונד אמר בקור: "שמע לי ברן, וזכור! לעבד מורגות לב נתעב, כולו תרמית, דברי כזב, כקש ברוח מילתו, כצל חולף היא שבועתו! לא נֵחַלֵץ מבור כאב, מרעל גיהנום צורב, אף אם יידע כל שיחפוץ, קלושה הבטחתו כמוץ! זכור היטב כי אם יכיר, את ברן בנו של בראהיר, ופלגונד בנו של פינרוד, אשר היה שר נרגותרונד, יכה אותנו אף יותר, בשבט חד ומייסר, ועוד יותר אף אם ישמע, על שליחותך האיומה". שמעו אז רעם צחוק שטנים, בינות כתלי האבנים, בבור צינוק טחוב, אפל, כופל את עלטת הצל: "אמת דברך, פורע חוק, כי אם כעת אותך אחנוק, איש לא יבכה על שכמותך, דוהר כרוח יום מותך. אך מלך בני לילית אבוד, בנו של פינרוד, הוא פלגונד, יחייה לעד, ואף ייסבול קוּבַּעָת ייסורי שאול, זאת בן תמותה אינו יכול. אולי מבין אלה כתלים, בני עמך הנבלים, יִשְמָעוּ קול זעקתך, ולי יתנו כופר פדותך. יהלומים, זהב שחוט, פנינים וטבעות מלכות, יִשְפָּל אף לבבם מולי, ישתחוו אל מול צילי. אולי אף קלגורם יכזיב, זהב למסור עבור יריב, שמא יחמול על אוצרותיו, פנינים וטבעות זהב? אולי אותך ייטוש בכפור, את כתר נרגותרונד לשמור? שמא בייסורי מותך אף לי תֵגַל דבר שליחותך? אך ריר יטיף זאב זדון, לא עוד ימתין לאבדון, והוא שריד אף לא יותיר, עת כי יטרוף בן בראהיר!" חלפו דקות מיוסרות, עד לאין קץ אכזריות. אזי ראו, בְּהַבְהֵבָה טומאת עיני זאב צהובה, וברן במר יגונו, ראה מולו את אובדנו, על צווארו עול ומוטה, חָזְקוּ מכל ידי תמותה, ואין לשבור כבלי פלדה, כַּלֵיל תקוות חייו אבדה. וראה! שלשלאות זדון, פקעו לפתע בשאון, ועול פלדה המתפוקק, מאפר פלגונד זינק, הנאמן, אמיץ הלב, אחז בגרון אותו זאב, החל לחנוק, ולא חשש, כי רעל עז מכל נחש, נשא אותו תפלץ מחריד, עת שחור מלתעותיו הרעיד. כך נאבקו בצל מחשך, עת זה חנק וזה נשך, שיני תרעלת ננעצות, ידי פלדה המוחצות, גרון האויב- ואז דממה קורס זאב על אדמה, שְמַעוֹ גוסס ומחרחר, על סף המוות מפרפר. אזי שמע: "היה שלום! חיים נִשְלָמוּ כחלום. ראה! היום הוא יום מותי, לעד אטוש את אדמתי. הו ידידי, אמיץ לבב, אחי לנשק שאוהב, הו ברן, לבבי דָוֵוה, עיני כבדו, אורן כבה. ושתי רגליי נוקשות ככפור, עת ניפרד, אותי זכור! כי כל עוצמת חיי אבדה, בשבור שלשלאות פלדה. ובחזי שן תרעלה, אילחת הסם בו חילחלה, תמו חיי! הגיע יום, אוכל לנוח בשלום, בטִימְבְּרֶנְטִינְג בה אור ירהב, בהיכלות המערב, בם האלים יישתו נקטר, כמי נהר קסום ניגר. וזוהר אור חמה שוטף, גליו של ים מתוק, שוצף". דממה. יצאה נשמת השר, כך בפיוט לילית יושר.

השמות הרבים של עמי בני הלילית מאת פנגולוד חכם גונדולין


כרך ההיסטוריה העשירי – 'טבעתו של מורגות' – הקוונטה סילמריליון המאוחרת (חלק 1), עמ' 164-165
תירגם טל כץ.

"שמות שונים בשיר ובאגדה ניתנים לעמי בני הלילית:
הוואניאר הם בני הלילית המבורכים, בני הלילית של החנית, בני הלילית של האוויר, ידידי האלים, בני הלילית הקדושים, בני האלמוות, וילדי אינגווה; הם העם הנאה והלבן.
הנולדור הם החכמים, הזהובים, עזי הלב, בני הלילית של החרב, בני הלילית של האדמה, יריביו של מלקור, בעלי כשרון הכפיים, יוצרי התכשיטים, ידידי בני האדם, חסידיו של פינווה.
הטלרי הם רוכבי קצף הגלים, זמרי חוף הים, החופשיים, המהירים, ובני הלילית של החץ; הם בני הלילית של הים, בוני הספינות, רועי הברבורים, דולי הפנינים, בני הלילית הכחולים, אנשיו של אולווה.
הנאנדור הם אנשי דאן*, בני הלילית של היערות, הנודדים, בני הלילית של הגרזן, בני הלילית הירוקים והחומים, האנשים הנסתרים; ואלו אשר הגיעו לבסוף לאוסיריאנד הם בני הלילית של שבעת הנהרות, הזמרים הבלתי נראים, חסרי המלך, נטולי הנשק, והעם האבוד, כי עכשיו הם אינם.
הסינדאר הם הלמברי, המשתהים; הם ידידי המאיה אוססה, בני הלילית של שעת הדמדומים, הכסופים, אנשי הקסם, בני חסותה של מליאן, עמה של לותיאן, אנשיו של אלווה."

*בסיל' שמו הוא לנווה. בנו דנתור הוא זה שהנהיג את הנאנדור צפונה לבלריאנד והתיישב באוסיריאנד.