פוסטים בקטגוריה: שר הטבעות – סדרת פאלאנטיר

השארות בלוריין  

קלבורן פורש בפני בני החבורה שתי אפשרויות להמשך דרכם. האחת, להמשיך במסע שערכו עד כה, אל עבר עתידם הלא נודע במינאס טירית או מורדור. השניה, להיוותר בלוריין, אם עד יפתח העולם שוב לתנועה חופשית ללא פחד, אם עד שלוריין תהא מותקפת, ועליהם תהיה חובת ההגנה. ואני רוצה להעלות בעניין זה נקודת השקפה שונה במעט. אנו רואים כי השארות במקום כלשהו, ולחימה למענו, כמוהו, בסופו של עניין, כקשירת קצת מנפשך באותו הדבר. מרי-רוהאן, פיפין-גונדור, ואולי דבר נוסף, פרודו-טבעת (אם כי כאן העניין שונה במהותו, הרי שצורתו החיצונית דומה) וסאם-פלך. הלחימה לא באה כתנאי להיקשרות הנפש והגורל, כי אם ביטוי, והרי מרי ופיפין קשרו נפשם תחילה ורק לאחר מכן יצאו להגנת מקום שייכותם. ואילו כאן, בלותלוריין, מוצגת גם כן הבחירה הזו בצורה ברורה מעט יותר, ואנו איננו רואים אף אחד הנענה להזמנת קלבורן. ומה, לוריין איננה מקום ראוי לקשירת נפשך אליה?! הלא זהו מקום מופלא ונשגב, כליל יופי וכו'. ואולי כאן נעוץ העניין. נשגבותה של לותלוריין היא המונעת מאיתנו להזדהות עמה, לחוש קשר אליה, היא גבוהה-גבוהה, לא ארצית, ועקב כך גם לא ברת השגה, במיוחד לא לאחד מבני החבורה (מלבד, אולי, לגולאס בן הלילית). ודבר נוסף העולה לי מכך, הוא שההוביטים קשרו נפשם לדברים המתעוררים בעולמנו, לכוחות האדם הרעננים, ואולי הבחינו ההוביטים מבלי דעת, כי הקושר נפשו ללוריין, כמוהו קושר עצמו לעוגן מופלא, משובץ בזהב ובאבנים טובות, אך עתיד לשקוע עמו במצולות השכחה.
      
לא מחליטים על מסלול : תמונת ראי.  

קלבורן: "נו, אז הנה הגעתם סוף כל סוף לזמנכם לשוט מכאן הלאה, אל המסע החשוב ביותר בתולדות העידן השלישי, המסע שייעדו יקבע את גורל כולנו לטוב או לרע, לתבוסה או ניצחון, והכול תלוי בבחירתכם, שעליהם ישבתם וחשבתם בכובד ראש, בנצלכם בחוכמה את הזמן שנתנו לכם כאן."
גלאדריאל בוחנת את עיני כולם, ולוחשת משהו לאוזנו.
קלבורן: "מה?! אראגורן, אתם כמובן, בניגוד לדברי המכשפ-אה! אשתי, בחרתם מסלול?…"
אראגורן (במבוכה ובכעס) : "למה אני? למה אתה פונה אלי?! אני הרי עסוק בגעגועים שהמקום משרה עלי לאהובתי…"
קלבורן: "אם כן, למי אפנה? בורומיר? מה עליך?"
בורומיר: "מה אתה רוצה ממני?! יש לי מספיק דברים על הראש! התשוקה לטבעת שנתעוררה בי לא נותנת לי מנוח!"
קלבורן: "לגולאס? שארי המכובד? או אולי גימלי?"
לגולאס וגימלי (בעודם שלובים יד ביד) : "מה אנחנו? אנחנו רק הצטרפנו כנציגים! חוץ מזה, כל העניין שפרח בינינו לאחרונה יצר צורך ×¢×– לבדוק את מהות הקשר בין שנינו…"
קלבורן (נאנח): "פיפין, מרי? אולי אתם, בכל זאת?"
פיפין ומרי: "אנחנו?! האחריות לא עלינו! אנחנו הרי הוביטים קטנים ופוחזים. היינו עסוקים בהשתובבות ובשינה. חשבנו שהשאר יטפלו בכך!"
קלבורן: "אני מיואש. פרודו! פרודו! נושא הטבעת, האציל, בעל הנטל! אתה לבטח יודע או הרהרת במה שתעשו!"
פרודו: "אני חשבתי שאראגורן חושב על זה!"
קלבורן (בעודו רועם וזועם): "לא יתכן! אף אחד מכם לא לקח את האחריות הדרושה! מסע חשוב לפניכם, מסע שיקבע את גורל העידן! ואני יודע היטב במי מכם האשם!"
כולם: "סאם!"
(ולי נותר לשאול, איך אומרים "תסמונת הש.ג" בקווניה.)

בחירה. מסלולים שונים. שייט. 
בהמשך ל"לא מחליטים על מסלול: תמונת ראי", ויותר ברצינות. הנה אנו עדים לכך שהחבורה, בעודה בלוריין, העדיפה לא לדון במסלולם המיועד, ואילו רק לקראת סוף שהותם ולאחר שדחקו בהם ניאותו לדון בעניין. ליבי ליבי לחברים, אשר נאלצים בתוך תוכו של גן עדן עלי אדמות כלותלוריין לדון בעניינים אפלים כגון המשך מסעם, אך האחריות הריהי מוטלת עליהם. ומספר עניינים עולים לי מכך. 

הראשון, כי יכול להיות שהסיבה נעוצה בעובדה שעל אראגורן היה להתרגל למחשבה כי יכול להיות שמימוש זכותו על המלוכה ידחק הצידה לטובת מסע סודי ונטול תהילה (עד ההצלחה, אם תגיע), ותוך כדי שהוא מתפלא לנוכח השינוי לא חשב גם על הצדדים המעשיים, כגון קביעת הדרך.
השני, כי יכול להיות שהרגש שפעל כאן הוא רגש ההדחקה, במובן מסוים. ויש לשים לב כי גם בהמשך עניין ההדחקה ממשיך, מודע-לא מודע, עד כי גורמים חיצוניים ידחפו את החבורה לכיווניה השונים.
ואילו ההפך הגמור מכל זאת יכול להיות שאראגורן אימץ לעצמו את הדעה בה אחז גאנדאלף, ×›×™ זרמי הגורל הינם משתנים, ופתוחים לכל אחד, ואין לתחום אותם מראש. משמע, התכנון חסר טעם, או לא ×™×”×™×” נכון, מאחר ואיננו יודעים מה ילד יום. ואולי הוא חש ×›×™ ישנם דברים שעוד מצפים לקום וליפול עד אותה ההחלטה. ולדעה זו, שקרובה לדעתי, אוסיף ואבחין ×›×™ עצם השייט על הנהר מגיע כמטאפורה מצוינת למצבם – לא מחליטים, ממשיכים עם הזרם, עד ייתקלו בסופו של דבר במפל שממנו יתקשו להימלט. 
  
 גימלי. קבלת השונה. 

"לגולאס וגימלי, שנעשו ידידים בלב ובנפש". 

ואני מתמוגג אל מול המשפט הזה, שמוכיח כי חברים יכולים להגיע ממחוזות שונים לחלוטין, וכי ניתן לגשר בין שני העמים וכו' וכו'. ומול כל רצוני העז לנוח על זרי הדפנה, אינני מסוגל לעשות כן. מדוע? מאחר שהשינוי לטעמי מהיר מדי, לא מציאותי. והרי טרם כניסתם ללוריין היו הגמד ובן הלילית מנוכרים זה לזה, ופרצה ביניהם מיני-מריבה באשר לעניין קשירת העיניים. אם כן, כיצד איישב את פן ההיגיון, שאומר לי כי הדברים שבגו שונים? ואני אבחר בפירוש הנראה לי מתאים, ודווקא מעמיד במרכז את גימלי. ואבחין, כי מי שעשה ושינה מהתנהגותו הוא בעיקר גימלי, שדברי גלאדריאל השפיעו עליו עד עמקי נשמתו, ועל כן בחינת המצב טרם הכניסה או בעת הכניסה ליער לא תהייה מדויקת. משמע, גימלי, משקיבל הבנה טובה יותר לגבי הגזע השני, הוא זה שעושה את מרב הצעדים קדימה. ואם אקח זאת רחוק יותר, הרי שגימלי מושיט את הלחי השנייה, מקבל את השונה והזר ועושה את הצעד האמיתי קדימה. בסופו של דבר, כשהוא הולך לטייל ביער (שלא קשור לליבו כלל), כשהוא מקבל הבנה לגבי בני הלילית (שמהם סלד כל חייו), גימלי מבצע את החזרה בתשובה הקטנה שלו, צעד שרוב בני מינו מסרבים לעשות לעת עתה. ואני תוהה רק האם הכוונה כאן היא להראות את הטוב שביוצא מן הכלל, או להעיד על הראשון מבין הגמדים שחוצב דרך שעוד רבים ילכו בה. (ועל לגולאס אין לי להוסיף דבר). 

 בורומיר. סמנטיקה.  

הסמנטיקה בה בוחר בורומיר מעניינת ומעידה על דברים נסתרים. ואני כלל אינני מדבר על ההתבלבלות שלו בין "טרוף להשליך…" שאותו הפסיק מיד ותיקן ב"להשליך מנגד". כלומר, אותו הרגע בו הוא חושף לעיניים לא מיומנות את דעתו המוכרת על השלכת הטבעת. אני מכוון דווקא לכמה משפטים לפני כן. ובהם מציג בורומיר את השמדת הטבעת אל מול חיסול עוצמת מורדור, וזאת בהקשר הצורך באנשי מינאס טירית. (התרגום מובא ישירות מהמקור האנגלי) "אם רצונך רק להשמיד את הטבעת…" אומר תחילה בורומיר, ומעמיד מולו את "…אך אם ברצונך להשמיד את עוצמתו המזוינת של השר האפל…".
והדגש שלי הוא על ה"רק". מה אני יכול ללמוד מכך? בעיקר אוכל ללמוד, שככל הנראה לא רק שבורומיר חוטא במחשבות אסורות על שימוש בטבעת וכו', אלא כי בורומיר כלל לא ביצע את הקישור בנפשו ובשכלו כי השמדת הטבעת היא היא השמדת "עוצמתו המזוינת של השר האפל". ומטעות סמנטית ומחשבתית זו נוכל להבין גם כי בורומיר, ככל הנראה, לא ישנה דעתו לעולם אם עד עתה לא הבין את מהות העניין, וגם כי מחשבתו של בורומיר היא "ארצית", "פראקטית", התומכת במחשבה הנוגעת לסדר-כוחות, תמרונים והסתערויות, ולא יוכל כנראה לסגל לעצמו מחשבה כוללת על זרימה ועל דברים שמעבר.
   
 קלבורן. זקנעץ. זרות. 

קלבורן מעדיף שבני החבורה יתרחקו כמה שיותר מפאנגורן. ואני עומד מתפלא על העניין. והרי יודע קלבורן מי שוכן בפאנגורן, והוא יודע כי, בהצגה נכונה, לא יגרום זקנעץ כל נזק לחבורת ההולכים. כך לפחות העניין נראה. ובכל זאת מזהיר קלבורן את החבורה מלפסוע בפאנגורן ובאזור בכלל, ומעורר בהם את זכר הסיפורים המוזרים במקום לחשוף את האמת. ומדוע הוא מעדיף לעשות זאת? הסבר. פאנגורן הוא שחקן ניטראלי, בעיניו, שלא מתעניין בענייני מלחמת הטבעת ותוצאותיה כל עוד ה"טבע" לא ייפגם עד גבול מסוים, וקלבורן מסתכל בעיניים פוליטיות ומאמין שלא נחוץ להם כוח בלתי צפוי ובעל אינטרסים לא מובנים כאנטים ועוזריהם. אפשרות אחרת היא שקלבורן עצמו לא קיים שיג ושיח עם פאנגורן במשך זמן כה רב, עד כי אין הוא יודע למי נטיית הלב תהא שם, ולא יודע כיצד יתקבלו המהלכים שם. בצורה זו או אחרת, קלבורן מציג כאן את ההפך הגמור לאידיאל בשר הטבעות, ומעדיף גם הוא, על אף חוכמתו הרבה, להעדיף את חוסר ההבנה של השונה, להתעלם מה"טבע" ככוח, ולהאמין שיצא בכל זאת כשידו על העליונה.
   
 אלסר. למי?! (ידע א') 

על אף שאינני מתעסק לרוב בידע, הרי שנקודות השקפה אחרות יכולות להתקבל לעיתים גם מידע ולא רק מפרשנות. ובשל המוזרות הגדולה והעניין הרב שבעניין, אביא את סיפור המעשה באחת מהטיוטות הראשונות. ואילו כאן, מי שמקבל את אבן האלסר מידיגלאדריאל הוא לא אחר מאשר גימלי בן גלוין. וכאן, גימלי בן גלוין הוא זה שיתקרא מעתה "צור בני לילית". אך מיד לאחר מכן, מיד עם התנוצצותה של האבן בשמש, מחליט טולקין לשנות את יעודה. והאבן מוענקת לאראגורן. ואף שמו של אראגורן עובר שינויים רבים בשל האבן הזו. כי הוא מתקרא תחילה אראגורן (בתוספת הכינוי Trotter), ואז שמו הופך ל"צור בני לילית", ולאחר מכן מוחלף שמו לאינגולד, ובשל החלפת הבעלות של אבן האלסר הוא מתקרא שוב "צור בני לילית" ולבסוף מוחזר לו שמו אראגורן, בצורה מעגלית.
ומה נותן לי כל העניין? תחילה, אני מבין מכך כי מעשיו של גימלי בטיוטות הקדומות קיבלו פרס חשוב וגדול מאוד, ובכך אראה אישור לדברים שהעליתי כבר על מעשיו בפרשה זו. ועניין שני, שהוא נותן לנו את ההבנה כי אבן האלסר, מלבד ערכה הגדול בהווה, היא שנתנה חזרה לאראגורן את שמו, ובכך גדל עוד בהרבה ערכה בעבר.
  
 ג. גלאדריאל. קצר. (ידע ב') 

ומתוך חיבתי הרבה לאותיות, לכתבי החרט ולקליגרפיה משל בני הלילית, אוסיף כאן דבר שרבות תהיתי עליו, והוא הסמל אותו חרטה גלאדריאל על קופסת העץ של סאם. והדברים לקוחים מתוך כרך השביעי בהיסטוריה של הארץ התיכונה, "בגידתה של אייזנגארד". ודברים אלו מוקדשים גם לכל מי שלראשונה ראה את סמלו של גאנדאלף בסוף המכתב ב"סוסון" וליבו ניצת בתקווה לדעת לכתוב בכתב זה ביום מן הימים.
 
 בני לילית. שייכות. 

הכתוב מדבר על "שעות החסד" בהם יראו בני האדם את בני הלילית בעתיד. והכוונה כאן היא שבני הלילית יראו לבני האדם לעיתים רחוקות מאוד, חזיון לא נפרץ. וגם בספר הסיפורים האבודים מדובר על כך שעם השנים, נעשו בני הלילית דקים יותר ויותר, ותקשה העין לראותם, מלבד יחידי סגולה. ובצירוף פרטים אלו הדיווח של תיאור גלאדריאל מקבל עוד נפח "נוכחת, ועם זאת מרוחקה, חזיון דבר שהיה ואיננו עוד, שזרמי הזמן הניחוהו מאחוריהם בהתרחקם". משמע, גלאדריאל, כלותלוריין, היא תמונה של דבר מה מן העבר, לא מחובר ולא קשור לעולמנו אנו. ומתוך כך עלו בי שתי מחשבות. האחת, כי צערנו על התפוגגותם של בני הלילית מעידה על אנוכיות מסוימת, מאחר ואנו רואים עד כמה בני הלילית אינם שייכים עוד לעולמנו. והשניה, החשובה יותר, כי גלאדריאל מציגה לנו באופן חי ובפעם הראשונה את המונח "בני הלילית הדועכים", במובן אותו קיבלנו מאוחר יותר. 

מראה גלאדריאל. החלטה?  

ובעוד הגבירה שטה בסירת הברבור שלה, אין היא נראית עוד מאיימת ונוראת הוד. ואני תוהה על השינוי הזה שחל בה. האם נעשה רק בשל שעת היום שבה נערכה הפגישה על הנהר? אינני חושב כך. לטעמי, יש כאן דבר מה נסתר מהעין. ואפרש את השינוי בשתי צורות. הראשון, כי מרגע שנעשתה הבחירה בידיה של גלאדריאל, כעת היא נינוחה יותר, ומודעת לכך שזרמי הגורל יסחפו אותה לבסוף לואלינור. אין היא עוד חפצה בשליטה ובכוח, וכל שהיא רוצה עכשיו הוא שהסיפור יסתיים על הצד הטוב. בנוסף על כך, היא כאדם שקיבל את העובדה שהוא הולך לעזוב את ביתו האהוב, והוא מנסה ליהנות מרגעיו האחרונים בו. והצורה השנייה שניתן לפרש זאת, הוא שמאחר והסיפור כתוב בידי פרודו ומנקודת מבטו, יודע הוא כעט להבחין בצורה שונה בגלאדריאל, משחשפה את טבעתה, והמסכה שבה השתמשה עד כה כדי לבחון אותו נשרה באותו הרגע שהטבעת התנוצצה על אצבעה. אם כך ואם כך, הרי שאני מעדיף בהרבה את גלאדריאל הראשונה, צופנת הסוד, מאשר את הגלאדריאל הנוכחית, שעל פניה מצוייה הבעה של מטיילת בגן ציבורי ביום שבת אחר הצהריים.
  
שיר הפרשה 

מיתר לקשת 
צאו את הרחוב,
לכו לסדנה,
ובקשו שיכינו,
קשת קטנה.
ובקשת זו,
בלי שום ויכוחים,
שזרו שערכם,
במקום שאר החוטים. 

"אך זוהי שטות!"
יפטיר הנגר,
"שיער לא יחזיק שום דבר"
הוא יקרע מייד,
בלי שום התרעה,
ויותיר את חצכם,
ללא מטרה. 

ולהסביר לו חברים,
לא אמצא שום תכלית,
כי כידוע קיבל לגולאס קשת,
שזורה בשיער בני לילית. 

(ומכל הטכנולוגיות והקסמים שנתקלתי בהן בשר הטבעות, אראה את זו כתמוהה ביותר. ואולי במקום שיער שמוכר לנו, לבני הלילית בלותלוריין שיער העשוי מסיבי ניילון.)
  
 סאם. מתנה. זכר. 

סאם מקבל מתנה מופלאה מגלאדריאל, בה מובטח לו גן מלבלב היפה מכל הגנים בארץ התיכונה. ומנקודת מבטי, אף יותר מתלתלי הזהב שמעניקה הגבירה לגימלי, מסמלת המתנה של סאם את המתנה הגדולה ביותר אותה יכלה גלאדריאל להעניק למישהו. היא מעניקה לו את שארית הזיכרון שיוותר מלותלוריין, מעניקה לו פיסה זעירה מהארץ שהיא חלק ממנה. ולגבי בני הלילית, הרי שמתנה זו, הקשורה בזיכרון, כמוה לתת את אותה החוויה עצמה. אך שאלה עלתה לי מהעניין בכל זאת. כיצד יפרח גן ההוביט, אם לאחר שהדברים יסתיימו לא יוותר עוד כוח טבעתה של הגבירה, והיא לא תוכל להוות חוצץ בין זרמי הזמן המאכלים? וההסבר, להפתעתי, טמון דווקא אצל סאורון. הסבר. וכפי שראינו שסאורון שיקע מכוחו בדבר מה, בטבעתו, והיא מכילה חלק מכוחו ותשוקותיו, הנה לדעתי עשתה גלאדריאל, באספה אדמה זו, את אותו הדבר בזעיר אנפין. וגם אם יתפוגג כוח טבעתה, הרי שהכוח ששוקע באדמה שהוגשה כשי עדיין יוותר, חזק יותר או פחות, עד השימוש בו. ובדברים אלו אנו רואים כי ההערכה למתנת סאם גדולה עוד יותר. גלאדריאל לא מעניקה לו רק פיסה מהארץ אותה היא אוהבת, אלא מעניקה לו, במובן מסוים, פיסה מעצמה. זכר לגלאדריאל גם עם דעוך בני הלילית.

 פינת הנשר 

ואז פנתה גלאדריאל אל פרודו.
"ואתה, נושא הטבעת", אמרה. "אחרון אתה לבאים לפני, ולא אחרון אתה במחשבותיי. למענך הנה זאת הכנתי". בידה המורמת החזיקה צלוחית קטנה של בדולח. בנוע היד התברקה הצלוחית וקרני אור לבן בקעו מכף ידה. "בצלוחית זו", אמרה, "אצור אורו של כוכב הערב, אארנדיל, שזרח על המים במזרקה שלי. באפילת לילה אורו בהיר יותר. לו יהי לך למאור במחשכים, כשיכבו כל המאורות כולם. זכור את גלאדריאל והראי שלה!"
פרודו נטל את הצלוחית, ולרגע התברק אורה ביניהם. והנה, האור לא דעך, כי אם גבר יותר ויותר. "מהו זה? בשם כל הפליאות!" החלו למלמל בני הלילית. אז התברק האור בחוזקה, והוא מסנוור עיני כל, ומשב רוח חזק בא, ועמו קול רועם ומתגלגל. "לא יהיה צורך באור אבני החן הגדולות לסייע בעדו!", והנה ראו את גאנדאלף, והוא עוטה לבן, על גבו של אדון הנשרים. "גאנדאלף! גאנדאלף שב מן המוות!". ואכן היה זה גאנדאלף, ואדוני המערב חסו על המשך מסעם של חברי הטבעת, "בואה פרודו! הנה נסתיים העניין על הצד הטוב" אמר. והוא קטף את פרודו ממקומו, מהיר כרוח טס עם מלך הנשרים לאורודרויין, ופרודו השליך את הטבעת. תם העידן השלישי וסיפור מלחמת הטבעת, ולא יוסיפו לספר בשיר או באגדה את הקורות אשר מקדם.

קאראס גאלאדון. טבעי?

בני החבורה מתקרבים אל עבר לב ליבה של ארץ לוריין – קאראס גאלאדון. ואנו משופעים בתיאורי הטבע שעולים מהמקום, בעצי המלורן האדירים, בחומה הירוקה והטבעית, והכול כמו שוחה בירק ובנופים טבעיים ויפים. ומנקודת מבטי, העניין כלל וכלל לא כך. הסבר. טבע, פעמים רבות, אם מטופח הוא או אם לא, איננו סימטרי כמגדלים וחיילים. שיחים ועצים ראוי להם שיגדלו לכיוונים מעוקמים מעט, שיצמיחו ציץ ופרח שלא אמורים להיות היכן שהם. הטבע הוא ערבוביה שיוצרת הרמוניה. ואילו כאן? כאןמשמש הטבע כלבנים וחומרי הבניין, כשם שהברזל והאבן במצודות במורדור. הן כאן והן כאן הגיעו החרשים להבנה ועיצוב מוחלט של החומרים החביבים עליהם. ואם תשאלו לדעתי, הייתי אומר שני דברים. הראשון, ×›×™ כבר מראותי את קאראס גאלאדון על יופייה הייתי נזהר באנשים שעיצבוה, וברצונם החריף לעיצוב סביבתם. השני, ×›×™ מעדיף אני את פאנגורן, או את חורשות הפלך, ביופיין הטבעי והפראי, מאשר את הטבע המאורגן שיצר לנו כוח טבעת גלאדריאל. זיקוקי-די-נור. לותלוריין. קצר. (קסם א') סאם ופרודו משוחחים ביניהם על התחושה שמשרה עליהם לותלוריין. ומשתמע מדבריהם שהקסם אותו עשה גאנדאלף בהפרחת זיקוקיו נראה כמתגמד לעומת לותלוריין והקסם הטבוע בה. אני טוען ×›×™ הקסם של גאנדאלף בהפרחת זיקוקיו הוא יותר "קסום" מאשר השפעת השחיקה בלותלוריין. השתגעתי? הסבר. הקסם אותו עושה גאנדאלף הינו "לא טבעי". כפייה על חומרים שונים דברים שאינם טבעיים להם בעליל, כגון תעופה או פיצוץ. הקסם בלותלוריין הינו קסמה של הטבעת, שכל שהיא מנסה לעשות הוא דווקא לגרום לדברים להיות במצבם הטבעי ביותר, כפי שהם אמורים להיות ללא השפעת השחיקה של הרשע והזמן בארץ התיכונה (בניגוד ל"זמן אמאן"). אם כן, במבט שני, קסם טבעי אל מול קסם לא טבעי, ואני מהמר ×›×™ הבלתי אפשרי לגלאדריאל הוא הקשה עד אפשרי לגאנדאלף. ראי גלאדריאל. קצר. (קסם ב') וגלאדריאל אומרת ×›×™ "אינה מבינה את כוונתם" של אלו הקוראים לראי "קסם". מדוע? ככל הנראה, גלאדריאל מסכימה איתי בדברים מסוימים. הקסם שאוחז בראי נובע כנראה מהשפעת הטבעת, וכפי שהטבעת מאצילה על גלאדריאל את הבנת העבר, ההווה ומקצת העתיד, הרי שכך גם על המראה. והמראה, מאחר והיא חסרת נפש ודעות משל עצמה, אלא רק מים, מעבירה טוב יותר את כוח הטבעת ומקרינה אותו כלפי חוץ. כמו מוליך יותר טוב. ולמה גלאדריאל מסכימה איתי? מאחר והיא לא רואה בראי שברשותה דבר מה הנוגד את הטבע, כפי שטבעתה היא במסגרת הטבע. כמו שנאמר פעמים רבות, קסם הוא פשוט טכנולוגיה שאין בכוחנו להבין. ההקפדה בדברי גלאדריאל מעוררת אצלי מחשבות. היא אומרת לסאם (ובכלל) "הסתכל וראה את מה שמונה לך", ובגרסת המקור, "What you may", "את אשר אתה רשאי לו", אם נגדיר זאת כך. ותוך כך אנו למדים על מספר עניינים. הראשון, ×›×™ הראי איננו "דרך עוקפת", והגורל והמזל המשתקפים ממנו מספקים תובנות אשר גם כך וגם כך הינך רשאי להם. השני, ×›×™ היא מבהירה לנו שהמראה משמשת כמשקפת, או כמגבר, לגורל והמזל האישיים של כל אחד, ולא לאלה של יתר האנשים, משמע, אין היא כלי כנגד אויבים או לעזר חברים. והאחרון, ×›×™ הטענה בדבר הרשאהנותנת את התובנה ×›×™ יש מי שנתן את ההרשאה מלכתחילה, ובכך אנו מגיעים לעיסוק באל. ואלי נכון ×™×”×™×” להגיד, ×›×™ אם הפאלאנטירי הם אמצעי תקשורת ותצפית לעולם הממשי והגשמי, הרי שמראת גלאדריאל ×”×™× ×” פאלאנטיר מיוחד במינו אשר צופה על עבר הזרם התת-קרקעי הזורם בהוויית ארדה – חוט השני של הגורל והמזל. לותלוריין. מניין השנים (פיזי). קלבורן מברך את אראגורן ומדבר על "מניין השנים שמחוצה לנו". ואני תוהה על עניין ×–×” עד מאוד. "נו, מה אתה תוהה?! הרי יש פה את הטבעת, וכוחותיה משפיעים על זרימת הזמן וכל ×–×”", יאמר הקורא העצבני קמעה, ואני מטרידו בשאלות שכבר ניתנה עליהם התשובה. אך אני מעוניין בצד הפיזי דווקא. הסבר. אינני מצליח למצוא תשובה לעניין "זרימת הזמן" בצורה פיזית ומציאותית. משמע, להניח ×›×™ הזמן זורם לאט יותר שונה לחלוטין מלראות בפועל זמן מאט. ואני באופן כללי מתנגד לעיוות ישיר כלשהו בחוקים שאמורים להיות קבועים לחלוטין, והופכים את הכול ל"קסום" יתר על המידה. אם כן, מה הפתרון שנוצר מעניין ×–×”? לטעמי, זרימת הזמן עצמה לא משתנה כלל, והטבעת לא משפיעה על השמש הזורחת ועל הירח העולה, גם בתחום כוחה. הטבעת משפיעה על נפשות החיים ועל מהות הצמחים, ומעכבת מהם לזרום יחד עם הזמן הסוחף. הטבעת לא מאיטה את זרם נהר הזמן, אלא מהווה מסננת לשחיקה שהוא מביא עמו. ומעתה אל תאמרו "הזמן בארץ לוריין איטי יותר", אלא אמרו "הזמן בארץ לוריין נדמה כאיטי יותר", ודעו ×›×™ הכול תלוי בשחיקה וברמת ×”×”×’× ×” מפניה. ועוד דבר, הודיעו עניין ×–×” לקלבורן, הוא יכול להתחיל לספור את הזמן כמו שצריך. פרודו. טריילר. "נו, נו, שמעתם על הטריילר החדש של טרילוגיית שרה"ט? מראים שם כל מיני קטעים מגניבים, את מינאס טירית, ואת העין של סאורון, והים, וספינות שודדי הים!" "כן, בטח ששמענו! יו, איך השגת אותו? הוא לא התפרסם עדיין!" "הצצתי במראה של גלאדריאל וראיתי את ×”-×›-ו-ל!" (פרודו מספר למרי ופיפין על העניין, בלי לדעת שהסרט השלישי כבר יצא, ובכלל, שהוא ×–×›×” גם בלא מעט אוסקרים. כנראה הכול מגיע מאוחר לארץ התיכונה). פרודו. חיזיון. פרודו רואה זקן ישיש, עטוף באפור על דרך אפורה וכו'. ואני כבר מאמין ×›×™ זהו גאנדאלף, ×›×™ בשלב ×–×” עושה גאנדאלף את דרכו הלא נודעת, או יעשה את דרכו הלא נודעת, חזרה לארץ התיכונה. אם כן, שני דברים עולים לי מהעניין: הראשון, ×›×™ כפי שהראי מגביר ומעצים כמתווך ככל שהמשתמש בו גדול-נפש. ואני תוהה האם פרודו מציץ בעניין ×–×”, מקום שאליו קשה מאוד להביט אם אתה בן תמותה רגיל, בגלל הטבעת עצמה אשר עליה הוא אדון כעת, או משום מה שהטבעת גרמה לו. משמע, הטבעת או פרודו הם הגורם. השני, הוא ×›×™ העניין מזכיר לי מאוד את "דרך החלום", אולורה מאלה, בתור משל – דרך אפורה המחברת בין אמאן והקיום הגבוה לבין הארץ התיכונה ומכאוביה. וגאנדאלף כעת נמצא באמצעיתה, במסע לשם או בחזרה. ועוד תלאות רבות לפניו. גלאדריאל. ישור קו. (צבאי) גלאדריאל חושפת לרגע את היקר לה מכול, ומדברת על לותלוריין ועל אשר יקרה לה עם ההצלחה או הכשלון במשימת השמדת הטבעת. אך מיד היא מסתייגת מהעניין ומתרה בפרודו שלא יחשוב על אשר יקרה ללותלוריין. וזאת, מכמה סיבות. האחת, מאחר ופרודו נקשר בליבו ליופי הטמון במקום, כפי שכל יצור ×—×™ ייקשר (וראו פרשה קודמת לדיונים בנושא), ואם יחשוב על העניין דעתו תוסח. השנייה, היא מאחר וידוע לנו ×›×™ הגורל נקשר לאירועים שונים, עוד עלול גורל לותלוריין הנשכחת להקשר ולעמוד במחשבתו של פרודו וגורלו. והשלישית, החשובה מכל, היא שגורל העולם החופשי עתה עוד איננו קשור בארץ לוריין, והיא חריג שנשאר בצורה לא טבעית לזמן עבר. גלאדריאל רואה בצורה פראקטית את העניין, ויודעת ×›×™ זמנה תם גם כך וגם כך. על כן, אין היגיון בניסיון להציל את לותלוריין, ואין טעם בהטרדת נושא הטבעת הצעיר (לעומתה) בעניינים מעין אלו. "האומר דברים כמו אלה, משפט נמהר הוא מוציא" (גלאדריאל לקלבורן). בהכנת הסגל טרם הטירונות, או בכל מקום אחר מעין ×–×”, מיד באים ומדגישים את חשיבות אחידות הקו והלויאליות למפקדים האחרים. והתורה על רגל אחת, שניים ברמה מסוימת לא יציגו חילוקי דעות לרמות שמתחתם. קצינים מול מפקדים, מפקדים מול חיילים וכו'. הקו האחיד ייטע תחושת אמת וקבלה מצד הרמה הנמוכה יותר. והלויאליות תסייע ביצירת דמות פיקודית, מבלי להציג אותה בטעותה. ומה גלאדריאל עושה? מחריבה את דמות המלכים האצילים במחי יד, מאחר וברמת שני האדירים הללו גלאדריאל כרגע שברה את הפיקודיות של קלבורן, ושוברת את אחידות הקו שהם סיכמו ביניהם בהכנת הסגל. ואם אני במקום קלבורן, הייתי משאיר את גלאדריאל שבת. ובמחשבה שנייה, על פי ההתרחשויות נראה יותר כאילו גלאדריאל, משיתן לה קלבורן ריתוק, תחזיר לו בעשרים ואחד ימי מחבוש. בעיות בשרשרת הפיקוד? גימלי. מילים יפות גלאדריאל זורקת לעברו של גימלי כמה מילים יפות בלשונו המסתורית, ומיד דעתו נהפכת עליו. הנההפך הוא מגמד חשדן ונוטר טינה לגמד אוהב ומבין. ומה אני מסיק מכך? אינני מסיק ×›×™ בנקל הגמדים יהפכו לחביבים, אם רק יאמרו להם את אשר הם חפצים לשמוע. להפך. לטעמי, ×”×™×” מעדיף גימלי, באופיו הגמדי, את הריב והמדון, את המלחמה וצחצוח החרבות. אך אני כן מסיק ×›×™ בעולמם הקשה והדורשני של הגמדים, גילויי חיבה כאלו הינם נדירים עד מאוד, והדברים שמתעלים אל מעבר ליחסים הגשמיים והפיזיים נחקקים עמוק אל תוך ליבם הקשה. מה שגלאדריאל עשתה חשוב יותר מכל הוכחה שהיא הייתה יכולה לענות לגמד. היא היטיבה לקרוא את נפשו בצורה הטובה ביותר, ולמצוא את הפינה שבה תוכל לטעת חום ורוך. מכל תחקוריה וחיטוטיה בנפשות בני החבורה, דוגמה זו יש להעלות על נס בדבר כוחות קריאת הנפש של גלאדריאל. משמע, יותר משמצא בליבו רוך לגלאדריאל ולבני הלילית, גילה גימלי בעזרת הגבירה ×›×™ יש בליבו רוך בכלל. מפלה ארוכה. ובגרסת המקור (לא תרגום) אומרת גלאדריאל ×›×™ "מדור לדור לחמנו במפלה הארוכה וגם הובסנו בה", בדברה על האירועים שעברה יחד עם קלבורן ועל ההיסטוריה שלהם. ואני מתפלא על דבריה. לנוכח מה שאני זוכר, הדבר אותו ניתן לכנות "מפלה ארוכה", היא אותה מלחמה ארוכה וחסרת תכלית, אשר נעשתה בניגוד לעצת הואלאר וצוום, כנגד שר האופל הקדום. אך אותה מפלה תמה ועברה מהעולם, וכיסאו של מלקור נופץ ומלקור עצמו נענש ונוטרל. אם כן, למה גלאדריאל מכוונת את דבריה? ואני טוען ×›×™ ראייתה של גלאדריאל, משהיא שחה להוביטים, עוברת את תחום האירועים הקדומים, וגלאדריאל מדברת באופן כללי. והאופן הכללי מתייחס לשני פנים – המפלה אל מול הרשע הפרסונאלי, והמפלה אל מול הרשע שבחומר. הרשע הפרסונאלי משמעו מלקור, סאורון, רשע בעל זהות, שעד עתה הניצחון עליו ×”×™×” במערכות, אך לא במלחמה כולה. הרשע שבחומר הינו התבוסה הכללית כנגד החומר בארדה, שנוגע בידי מלקור. שתי תבוסות אלו הן סיפור דברי הימים של בני הלילית, ואולי אף של ארדה עצמה. וגלאדריאל, כבדרך אגב, שחה להוביטים מהפלך את סיכומה הפרטי לעניין כולו, ונותנת לנו מבלי דעת את תמצית סיפורם של בני הלילית. מפלה ארוכה. טבעת. מגן? טבעת גלאדריאל, על פי דבריה, היא הגורם לכך שסאורון לא מנחש את צפונות ליבה. כמו גאנדאלף והעשן האפור העוטף אותו בעיני גלאדריאל, כך אוחזי הטבעת האחרים בעיניו של השר האפל. ועניין ×–×” העלה בי התנגשות בין שתי תפיסות הנוגעות לטבעת הראשה. מצד אחד, אם נמשיל את הטבעת הזו לשאר הטבעות, הרי יכול להיות שחיפושיו של סאורון במחשבתו הנמרצת באים לשווא, מאחר וכמו שאר הטבעות (ואולי אף יותר מהן), גם הטבעת הראשה משמשת את פרודו ככיסוי, ולמעשה, באופן אבסורדי ובלי דעת, מונעת מאדונה למצוא אותה. התפיסה השניה גורסת, ×›×™ הטבעת, מאחר ונוצרה על ידי אדונה בצורה כזו, קוראת ומסמנת לאדונה היכן היא נמצאת בכל רגע, והוא חש אותה ומגלה את המחזיק בה במחשבתו. ואני טוען ×›×™ גם כאן וגם כאן לא נוכל למצוא את התשובה לעניין, וזה מאחר והטבעת כמעט שלא נענדת בידי פרודו, וגם כשתיענד, תהייה ×›×” קרובה לסאורון עד שיכול לחוש בה בכל מקרה. אם אתן ניחוש, אעדיף להגיד ×›×™ האופציה השניה היא הנראית לי, מאחר וידוע לנו ×›×™ הטבעת איננה "כשלעצמה", אלא חלק מסאורון, בניגוד לשאר הטבעות, שנעשו בנפרד ממנו. עבר. הווה. עתיד : אקטיבי/פסיבי (טבעת) "לא בבחירה בין דרך אחת למשניה" כוחה של גלאדריאל על פי טענתה. אלא בכך שהיא יודעת את מה שהיה, הינו ומקצת מהעתיד. ועוד היא מוסיפה ×›×™ כוחה איננו במעשה. ואני שואל, אם היא יודעת את הדברים השונים, כיצד לא תדע לתת עליהם עצה? האין ×–×” כמו לדעת לקרוא, אך לא לדעת על מה הסיפור הנקרא מספר? וכאן אנו נחשפים לפן נוסף ומעניין שעולה, וזהו ההבדל בין העשייה האקטיבית והפסיבית. הסבר. גלאדריאל אוחזת בטבעת, הטבעת אשר משפיעה על תחושת זרימת הזמן, הטבעת העוסקת באזכור ובהחייאת דברים שאינם עוד. מאחר וכך, נפשה של גלאדריאל זוכרת היטב את שקרה ומודעת היטב לקורה. ואולי בשל גדולתה אף מבינה מקצת מזרמי העתיד. אך משבחרה להיטמע במה שקרה ×–×” מכבר, ולחיות בפועל ב"עבר" (בשל הטבעת), הרי שאין היא עוד יכולה לנקוט בעשייה אקטיבית, אלא יכולה רק להבין ולדעת. גלאדריאל כבולה, ×›×™ בשימושה בטבעת המאזכרת ומונעת השחיקה, הפכה היא עצמה לדמות חסרת יכולת התערבות היסטורית, ובעצם, אם ננקוט בסלנג מאנגלית המתאר היטב את מצבה, Galadriel is history. גלאדריאל. עמדה במבחן. באיזה מבחן עמדה גלאדריאל, שאלתי את עצמי כמה פעמים. והתשובה העולה בדרך כלל היא על הטבעת שרצה להעניק לה פרודו. ומתי עברה אותו? אחרי החיזיון, כמובן. אך אציג כאן נקודת השקפה שונה מעט. אני טוען ×›×™ גלאדריאל עמדה במבחן עוד לפני ההצגה הנפלאה שלה, ועוד לפני שפרודו מציע לה את הטבעת מרצונו החופשי. גלאדריאל, על דעת עצמה, מעלה את המשפט שמחלץ אותה מהמבחן ומעיד ×›×™ ידעה שהרגע ×™×’×™×¢. ובמשפט ×–×”, דקות ספורות טרם מציע לה פרודו את הטבעת, היא אומרת בתגובה לשאלת פרודו "ומשאלתך מהי?" את התשובה "×›×™ אשר נועד להיות יקום ויהיה". ואנו יודעים ×›×™ עונשה של גלאדריאל בא רבות מכך שהיא סירבה להכיר בכך שישנו גורל המיועד לבני הלילית, והוא אחר משהיא חפצה, וטבעתה ×”×™× ×” בעצמה התרסה כלפי גורל ×–×”, שנועד לקום ולהיות. גלאדריאל בעברה סירבה לקבל את חנינת הואלאר, וחיפשה את הדבר שלא נועד לבני הלילית – לשלוט על הארץ התיכונה גם בתקופת האדם. אם כן, גם ללא המבחן הפיזי, במחשבתה גלאדריאל כבר עברה את השלב בו היא חפצה לעצב את גורלה בעצמה, והיא מודה בעובדה ×›×™ יש דברים אותם לעולם לא תוכל להשיג. השליטה על גורלה, משהיא טוענת ×›×™ היא חפצה רק שהכול יזרום במסלולו כפי שהכוח העליון תכנן זאת, אובדת לבלי שוב. ואת ההצגה שהיא עשתה לאחר מכן, עשתה אולי לאוזניים שלא יודעות להבחין ברמזים דקים, כנראה גם לאחר שעברה את המבחן, היא לא אמורה לחשוב ×›×™ לבוחן יש יותר מדי שכל בקודקודו. פינת הנשר "…אהיה נוראה כסופה וכברק! חזקה ממוסדות ארץ! הכול יאהבו אותי וימך ליבם." היא נשאה ידה, ומן הטבעת אשר ענדה יצא אור גדול שהאיר רק אותה בלבד, וכל היתר נשאר שרוי באפילה. בעומדה עתה לפני פרודו נראתה אדירת קומה, יפה עד אין נשוא, נוראה ונערצה. ואז הצניחה ידה והאור דעך, ופתאום שבה וצחקה, וראה! ×”× ×” נצטמקה: בת-לילית דקת-גזרה, לבושה בגדי לובן פשוטים, וקולה הרך ענוג ועצב. "עמדתי בניסיון," אמרה. "אתמעט, ואלך מערבה, ואוסיף להיות גלאדריאל." "יפה שחת, בת פינארפין!" נשמע קול גדול, והנה צל כבד עלה וכיסה את כוכב אארנדיל, ומקורו בדמות מכונפת אדירה לגודל, ועליה יושב זקן עטוי לבן. "גאנדאלף! גאנדאלף!" זעק פרודו בהשתוממות רוח. "אכן, גאנדאלף" ×¢× ×” הישיש ועיניו לוחשות תחת גבותיו העבותות "אך עתה, לא כזקן כפוף הגב, ×›×™ אם שליחו של המלך הקדום עצמו" ואז פנה לגבירה "עמדת במבחן, וזרמי הגורל ×”× ×” נעו, וההחלטה נפלה. אין עוד צורך בנושא הטבעת ובמבחנו". "בואה פרודו! ×”× ×” נסתיים העניין על הצד הטוב" אמר. והוא קטף את פרודו ממקומו, מהיר כרוח טס עם מלך הנשרים לאורודרויין, ופרודו השליך את הטבעת. תם העידן השלישי וסיפור מלחמת הטבעת, ולא יוסיפו לספר בשיר או באגדה את הקורות אשר מקדם.

אראגורן: מיד ללות'לוריין

החבורה כעת יצאה ממוריה, ונפשם מרה על אובדן גאנדאלף וכו'. אראגורן, בפרץ אחריות/כבוד למת לקח על עצמו את המנהיגות. כעת עליו להחליט אנה פניהם מועדות, ומה יש לעשות. והנה הוא בוחר, אך בוחר למעשה באי-בחירה, אם תשאלו אותי. הסבר. ידוע לאראגורן כי בלות'לוריין תינתן להם שהות ומנוחה, וגם וודאי הוא יודע כי ישמע עצה טובה מפי גלאדריאל. מדוע לקחת על עצמו החלטה עתה? אראגורן, עדיין, טוב יותר בחציבת נתיבי חזון שנטוו על ידי אחרים, ולא בידי עצמו. עדיין לא רואה עצמו "גדול" דיו, כנראה, בכדי לקחת עתה את החבורה לרוהאן, או גונדור, או מורדור. עוד השהייה, עוד התעכבות במקום מוכר ונוסטלגי. ובנימה צינית, מדוע לא לחפש תחליף לדמות עוצמתית כגאנדאלף שייתן לו עצה טובה או טובה פחות? אין שום סיבה מדוע לא. והרי, היכן תמצא בארץ התיכונה דמות מודעת-לכוחה יותר מגלאדריאל, משעזב גאנדאלף? (ונניח את סאורון בצד בעניין זה). אם כך, בסופו של עניין, מוצא אראגורן בנפשו תחליף-אב טוב יותר מגאנדאלף, וזהו תחליף האם של גלאדריאל, והצעידה ללות'לוריין היא ברורה, חסרת סכנות גדולות מדי, אך בעיקר חסרת בחירה והחלטה. 
"ללות'לוריין? החלטה טובה אראגורן!".

אראגורן: צעדה. א. (מנהיגות) 

"האח! האח!
בחר מנהיגנו
נתיב מוצלח,
ללות'לוריין שם שוכנת גבירה,
נתחיל עתה בצעדה כבירה,
ואת החולים נזכור לשכוח,
מה 'כפת לי אם אין להם כוח?"
(מתוך "ניקוי קסדה", מופע סאטירי שהועלה בגונדור בזמן שלטון אראגורן)
אחד הדימויים הטובים ביותר למנהיג הינו דימוי הרועה, אשר שומר על העדר, אוסף אותו, ויחד עם זאת יודע להכתיב את כיוונו. משחק בא והולך בין רצון המונהגים (העדר, ברצונו לשתות או לאכול) לבין רצון המנהיג (הרועה, שדואג להביא את העדר חסר הידע למקום מבטחים וחזרה הביתה). והנה עוד דימויי שעמו מתנגש אראגורן כעת. ואבאר את העניין. שניים מהחבורה פצועים, ומידת פציעתם לא ידועה כעת לחבורה. אראגורן, בצעדתו המהירה ובעוד מוחו עסוק במחשבות על מנהיגו שנפל ועל ×”×”×’×¢×” ללות'לוריין, שוכח את סאם ופרודו הפצועים וממשיך קדימה. אילולא לגולאס, שהבחין בשניים המדדים מאחור, ×”×™×” אראגורן מאבד את שניהם, שאחד מהם הוא סיבת היציאה מלכתחילה, יש לציין. וכיצד מתנגשת הצעידה המהירה עם עניין העדר? משום שההליכה המהירה מייצגת את ההלך הבודד, האינדיבידואל, שמודע רק לקצב בו הוא מסוגל לצעוד, ומחשב את הדרך ופיתוליה על פי יכולתו. הרועה, לעומתו, אף שמכיר את הדרך גם כן, יעשה את דרכו גם על פי מה שידרוש מצבו של העדר – אותו קו תפר בין מכתיב למוכתב. אילו ×”×™×” הרועה הולך בקצב המוכר רק לו ובדרך הנוחה רק לו, ×”×™×” העדר אובד. משמע, באשר לענייננו, הרי שאראגורן עדיין תקוע בחשיבה האינדיבידואליסט (ורעיון ×–×” מזכיר לי מקרים קודמים בהם צוין ×›×™ אראגורן הלך מהר, ואני לא ניתחתי אותם), והולך "לעצמו", ולא מביט סביב, גם על חבריו הפצועים. למרות כל זאת, אציין נקודה טובה, והיא שלאחר שהעמידו לגולאס על מקומו, מיהר אראגורן לקחת על עצמו את האחריות ולתקן מעשיו. אבל הוא עוד ילמד לזהות דברים אלו בעצמו, לפחות כך יש לקוות.
  
אראגורן. צעדה. ב. (קצב)

הליכתו של אראגורן מזכירה לי את מסעות הטירונים בצבא. זאת, מאחר שמי שראה פעם פלוגת טירונים הצועדת בשני טורים אחרי מפקדה תמיד ראה תמונה שכזו – המפקד צועד רענן בראש, כמה מטרים אחריו חבורה מגובבת שעומדת איכשהו בקצב, ולאחר מכן ברווחים הולכים וגדלים הלכה שאר הפלוגה, בואכה לקצה, שם התאספו תמיד כמות מכובדת של אנשים שנקעה רגלם (או נפשם) מההליכה הנמרצת. את קושי המסע קבעו הן על פי האורך, והן על פי הקצב. קצב נמדד ביחס של כמות קילומטרים לשעה. משמע, קצב 4 הוא ארבעה קילומטרים לשעה, קצב 5 הוא חמישה קילומטרים לשעה, וכו'. ובניגוד לתיאוריה הקודמת שהעליתי בשל סיבת הליכתו המהירה של אראגורן, יכלו להיות פשוט שאראגורן החליט ×›×™ יש צורך לעלות בסרגל המאמצים, אבל במקום להקשות בעניין אורך המסע, החליט להגביר את עניין הקצב. ומעניין אותי אם שמע אראגורן על פקודות מטכ"ל החדשות, האוסרות לעלות מעל לקצב 6 בטירונות?
אני כבר הייתי פונה לנציב קבילות חיילים.
  
נתנזק. נשתנה. חותם.

"ומבין אלו המעטים [שחוזרים] אין אחד שלא נתנזק". כך אומר בורומיר על אלו שהולכים אל לות'לוריין מארצו. ואילו אראגורן מתקנו, ומעדיף את "נשתנה". נתנזק, נשתנה, אלו הם הבדלים סמאנטיים. ואני מתעניין יותר בעצם הדבר – השינוי שנגרם (לטובה או לרעה) במבקרים בלות'לוריין. דברים שונים נאמרים בעניין, על כך שפרודו לעולם ימשיך ללכת על מדשאות היער, ושליבו של אראגורן ישכון לעד בינות לעצים. אך מהו המטביע את חותמו על ההולכים? הרי אין כאן עניין ספציפי ביופי השורר שם, ואינני מאמין ×›×™ לטבעת גלאדריאל השפעה כל כך גדולה גם מחוץ לתחומה, משמע, מחוץ ללות'לוריין וזמן רב לאחר מכן. ואני פותר את העניין בצורה אחרת, בכך שבנפשו של כל יצור נשתמר זכר, כביכול, של "ארדה נקייה מרבב", טרם הכתמתה, כפי שהיא נראתה בעיני ארו והואלאר ללא השפעת מלקור. וברגע שהגיע היצור ×”×—×™ ללות'לוריין, הנראית כקרובה ביותר לדבר מה הנקי מכתם בתחומי הארץ התיכונה, זכר דברים אלו מתעורר לחיים. ומאותו רגע והלאה, כשיחשוב על "החוסר" בארץ התיכונה, ועל "כליל היופי" יעלה בדמיונו את לות'לוריין וטיבעה, ובכך לא יעלם מנפשו עניין ×–×” לעולם. משמע, זכר היופי בשלמותו כמוהו כחור מנעול, שהמפתח המתאים לו ביותר בארץ התיכונה הינו יופייה של לות'לוריין.

ואילו אלו המפליגים מערבה יפגשו "בדבר האמיתי", והוא זה שיתאים טוב יותר לתבנית שנוצרה על ידי יופי לות'לוריין. אם כן, לא "יופי" בלבד, ולא השפעת הטבעת, כי אם דבר מה הטבוע מראש בנפשו של כל יצור חי.
    
בדלנות. הוביטים – בני לילית וכל השאר.

כבר נידונה שאלת האופי השונה של בני ברי וההוביטים (פרשה ט', "ריחוק. שינוי"). אך ×”× ×” עולה העניין שוב, והפעם עם בני הלילית. האלדיר מזכיר ×›×™ לות'לוריין ניתקה עצמה מהעולם הסובב אותה, מלבד ריוונדל, ובני המקום ממעטים לעזוב את תחומי ארצם הנאווה וזאת מאחר ×›×™ הם מכירים את העולם הסובב, משמע, "ראו ×›×™ טוב" בארצם. על עניין האופי של יושבי המקום מתווסף השינוי האמיתי של הסביבה והנפש שנוצר בשל השימושים בטבעת שעושה גלאדריאל. לעומתו מדבר ההוביט מרי על עניינים אלו מנקודת מבטו – העולם המסוכן והמוזר שבחוץ וכו'. מספר נושאים מתעוררים מעניין בדלנות והבדלים אלו. הראשון, שבעוד שבדלנות בני-לות'לוריין נובעת מתוך ידיעה (והרי הם חיים בעולם כבר זמן רב וכו'), הרי שבדלנות ההוביטים נובעת מהדבר ההפוך – הם אינם יודעים כלל מה צופן העולם. ומעניין לראות ×›×™ שתי גישות קיצוניות אלו מתנקזות לאותה המסקנה. ומהפרטי (בני לילית – הוביטים) לכללי – בדלנות בכללותה בארץ התיכונה. דווקא בפרק הנוכחי רואים אנו זאת היטב – בורומיר מכיר היטב רק את אזורו ולא מכיר כלל את האזורים האחרים הגובלים בממלכתו (מלבד סיפורים משונים), ההוביטים בדלניים ומעדיפים גם הם את ההתרכזות בארצם, ×›× "ל האלדיר, ואף גימלי ולגולאס נותרו איש בממלכתו ומיעטו לתור את העולם הרחב וממלכותיו. מכל הבדלנות וההתרכזות הפנימית, איש איש בממלכתו, מתחוור לי שוב עניין הקושי שבאיחוד – אחת המשימות של העמים החופשיים היא בדרכם למלחמה בסאורון היא למוטט את החומות שהציבו במשך השנים, בהצטמצמותם הפנימית, כל עם בממלכתו. ובנוסף אציין את התוצאה המוצגת כאוטופיה בעידן הרביעי, האיחוד ושיתוף הפעולה, שלטעמי מייצג סוג של אידיאל.
 
בורומיר. דעת יחיד (שוב?). קצר 

ובהמשך לפרשה ט"ז (בורומיר. גאנדאלף. דעת יחיד), הנה שוב בורומיר משמיע קולו כנגד הכניסה למקום מסוכן, והפעם ללות'לוריין. ואני, במקום שאר חברי החבורה, הייתי מקשיב פעם אחת לאיש-גונדור ונמנע לרגע מלרוץ אל תוך מקום מסוכן ומסתורי כמו היער האסור. אך כמובן, שגם כעת אף אחד לא יטה לו אוזן. ומה ההבדל בין הפעם הקודמת לכעת? שאז היתה הסכנה ממשית וכעת היא מדומה. אם כן, מדוע הייתי הולך אחרי בורומיר? כי אני יודע את הדברים לאחר מעשה. ואולי במקום בורומיר עצמו הייתי מסרב להמשיך עם החבורה הלאה, והייתי מאיים בעזיבה, מאחר ואני רואה את החבורה הולכת מדחי אל דחי, ומצרה (אמיתית) לצרה (מדומה) גרועה ממנה. ואסכם בכך שאומר, שעם כל ההתעקשות הזו וחוסר המעש צד בורומיר (והרי הוא הולך לבסוף עם החבורה), מגיע לו להיכנס ללות'לוריין. עונש.

האלדיר. סך הכל ש.ג  

גימלי מתרגז ומנסה לשכנע את האלדיר שייתן לו לעבור ללא הכיסוי על עיניו. האלדיר לא מכופף עצמו לכאן או לכאן, ואומר שאיננו יכול לעשות דבר. והקורא ודאי מתרשם לטוב או לרע מקשיחותו של האלדיר בעניין. "וודאי שונא בן לילית זה את הגמדים מאוד מאוד, ואילולא כן היה מרשה גימלי ללכת כרצונו". ולצערי עלי לנפץ את התפיסה הזו, או את הסמכות המדומה שניתנת בידי האלדיר בקטע זה. האמת הפשוטה יותר היא, שהאלדיר כשומר, כש.ג, עוקב בקפדנות אחר פקודות שניתנו לו מראש, ואין לו כאן כל שיקול דעת לכיוון זה או אחר. לגימלי אין כלל צורך לשכנע את האלדיר, מאחר ועניין זה איננו בתחום סמכותו. כשם שלשומר במחסום בשטחים אסור להעביר משאית עם דשן, מאחר ומדשן ניתן להכין חומרי נפץ, ואלו הן הפקודות, אין זה משנה דבר לו ידבר בעל המשאית אל ליבו, כך גם כאן. ומתוך כל זה אני דווקא מזדהה עם האלדיר, שלא יכול לשנות את החוק והפקודה, ולא יודע מה לעשות עם הגמד הזה, שכנראה אף פעם לא שירת בצבא.

ריפוי – פיזי/נפשי?
  
אראגורן שולף את עלה האתילס ומשפר את מצבם של ההוביטים בעזרתו. ואני תוהה שוב על טיב פעולתו של העלה. בעניין יכולתו ×”"נפשית", הרי ראינו אותה בפעולה אל מול הפצע שנפצע פרודו מידי הנאזגול, ונראה את השפעתם של העלים לכשיעזור אראגורן לאנשי מינאס טירית', ובכללם פאראמיר, אאווין ומרי. לעלה יכולת "נפשית" מוכחת אל מול הצל. אך מה עתה? הרי פרודו וסם לא נפגעו פגיעה "נפשית", ×›×™ אם פגיעה פיזית ברורה, של חבורות ושריטות עמוקות יותר או פחות. אם כן, מה תכונתו של העלה? ואני אומר שעזרתו היא נפשית בלבד, אך משפיעה על הגוף. מקרים רבים ועניינים רבים מדברים על "אמונתו של הגוף" ובכך שחולים יכולים "לחלץ" עצמם ממחלה רק אם יינתנו בידם הכלים והידיות בהן ייאחזו. ואני מאמין ×›×™ עלה האתילס עושה בדיוק כך – מספק התעלות נפשית מרעננת ונותנת תקווה לחולה, אשר מתוך כך מרפא ועוזר לעצמו. לא סתם ניתן לאראגורן גם השם אסטל (את ביאור השם ניתן למצוא בפרשה ×™', "אראגורן. אסטל – ביאור") , ובידיו אולי הוא לא מביא רפואה ישירה, אך בידיו יביא תקווה שתעזור לרפואה המדוברת.  

נימרודייל. תכונות משכחות

לאחר שרחצו את רגליהם בנימרודייל, מצוין כי הוקל עליהם, ותלאות המסע כמו נשכחו מהם. ואני תוהה על התכונות המשכחות והמרעננות שבנחל. ידוע כי העניין ודאי מושפע מכוח הטבעת של גלאדריאל, ולא מכוח היותו של הנהר "נהר מרפא", וכאן אנו כבר רואים כי קרבים אנו יותר ויותר לתחום השפעתה. ובכל זאת, מה יש לתהות? השאלה העולה נוגעת לקשר בין הטבע, בעלי החיים וכוח הטבעת. הסבר. הטבעת נועדה "לשמר", ולדעתי נועדה לשמר בעיקר את "הטבע", משמע, כל הדברים שאינם בעלי חיים. ואילו את בעליהחיים עצמם, הנולדים וכלים מן העולם, והם בעלי ממשות עצמאית יותר מאשר "הטבע", לא יכולה הטבעת "לשמר". אך הנה בכל זאת אנו רואים השפעה מסוימת מצידה, ואותה מוביל הנהר. אם כן, מה קורה כאן? ועל כך אענה. ההבחנה שהבחנתי קודם לכן בין "טבע" לבין "בעלי חיים" איננה נכונה כלל. התוצאות הנזכרות כאן זהות לחלוטין. כשם שהטבעת מעלה ב"זכרון" הצמחים עולם ללא צל, וגורמת להם לצמוח בצורה הנכונה ללא השפעת רשע והתנוונות, כך הטבעת משכיחה את זכרון הרע מנפש המהלכים בתחומה, ועל כן תלאותיהם נעלמות ומתפוגגות. משמע, "איזכור" במקום "שימור". ועל דברים המתקשרים לכך ניתן למצוא בפרשה זו ב"נתנזק. נשתנה. חותם" וב"לות'לוריין-ריוונדל. שוני."
 
גולום. ברכת הפגשות
   
שלום לך סמיאגול! הנה הופעת לראשונה בספר בכבודך ובעצמך, ולא מסיפורים ומשמועות. אז קודם כל, ברוך הבא, שמחים אנו לראות את מי שיפתור אותנו בבוא היום מהטבעת, ומי שגורלו מעתה יתקשר בגורל החבורה. נסלח לך כבר עכשיו על הצרות והעצב שתגרום לנו, והרי עם כל רע יש גם טוב, וההפך.

ורק עוד עניין קטן שברצוני לציין בעניין הגורל – האלדיר מציין ×›×™ ראה את גולום אך לא שלח בו ×—×¥, ×›×™ לא רצה לעורר רעש. ואני תוהה מה ×”×™×” קורה לו האלדיר לא ×”×™×” חושב ×›×™ שליחת ×”×—×¥ מעוררת רעש, וכך באחת פוטר אותנו מגולום, מבלי שיידע או אנו נדע מה עוד יעלה בגורלו ומה חשיבותו בסיפור. וזאת תהייה אחת מיני רבות שעלו ויעלו בקשר לחוט הדק והשברירי של הגורל.

לות'לוריין-ריוונדל. שוני. טבעות.  

"בריוונדל נשתמר זכרונם של דברים עתיקי-יומין; ואילו בלוריין הדברים העתיקים הוסיפו לחיות".
משפט זה מסקרן מאוד מבחינת משמעותו. העניין המוצג כאן, למעשה, מצביע על הבדלים בין טבעתו של אלרונד, או כוחו של אלרונד, לבין טבעתה או כוחה של גלאדריאל. ומקצת מכך משתמע בהשפעת הנימרודייל על המשכשכים רגליהם בו. אם כן, מה טמון בתוך המשפט? אנו רואים הבדל ברור בין סוג ה"שימור" שנעשה בעזרת הטבעות. בעוד ריוונדל מוצגת על פי משפט זה כמעין גנזך של פעולות שנעשו אי אז, ובה עצב עמום שמשמר את יגונם של בני הלילית העוזבים, הרי שלות'לוריין מציגה חיים מלאים. אם ריוונדל מספרת על מה שקרה, הרי שלות'לוריין חיה את הדברים הללו. אם כן, מה ההבדל בין הטבעות?
לטעמי נעוץ ההבדל בהגדרת ×”"שימור". לריוונדל אכן הגדרה זו מתאימה. ריוונדל משמרת זכר של דבר מה. אך בלות'לוריין לא מתבצע למעשה "שימור" של דבר מה שהיה פעם, אלא העלאה של דבר מה שקיים תמיד, או אזכור שלו, שנשכח בשל הצל. כוחה של טבעת לות'לוריין היא באזכור דברים שאמורים היו להיות, ולא בשימור. ומתוך כך עולה הגדרה כללית המבדילה בין שלושת הטבעות ומייחדת כל אחת – טבעת גאנדאלף היא טבעת שמטבעה היא מעוררת דברים חדשים או רדומים, טבעת גלאדריאל מטבעה שומרת על חיותם העכשווית ומזכירה להם עולם ללא כתם, ואילו טבעת אלרונד משמרת את שהסתיים וכלה מן העולם. התעוררות-שמירה על חיוניות- שמירה על זכר הדברים שעברו. ולטעמי עניין ×–×” נראה כמעגל מייצג, שבני הלילית בתבונת כפם, משעשו דברים שיכפו עצמם על הטבע וזרימת הזמן, יצרו שלושה שלבים המחקים את
זרימת הזמן עצמה.
 
 אראגורן. ארוון (קצר)

אראגורן ממלמל לעצמו דבר מה, כאשר פרודו נמצא לידו. והוא אומר "ארוון ואנימלדה, נאמארייה!". ופירוש דברים אלו בשפתנו הוא בערך "ארוון הנאווה, היה שלום!". ומכך רציתי לתהות האם עצם העובדה שמיהרו ללות'לוריין היה שמלבד העובדה שאראגורן חפץ בעצה ובמנוחה, היא העובדה כך שזכר אהובתו יתעורר בקרבו כשם שכל הזיכרונות מתעוררים בלות'לוריין.

לות'לוריין : אין כל כתם? אין תשובה.

 בפרק זה ניתנת הצהרה המתנגשת עם שאר הדברים הידועים לנו על הארץ התיכונה וארדה. והצהרה זו באה בשלבים. תחילה נאמר כי על ארץ לוריין לא נח כל צל. ועל כך אנו יכולים למחול, כי לוריין עדיין לא נפלה תחת צל, וכוח הטבעת פועל בה וכו'. אך לאחר מכן עולה המשפט שאומר כי בארץ לוריין לא היה כל כתם. ואילו עם כך אני מתקשה להסתדר. הלא ידוע שהרוע, "ארדה המוכתמת", תלוי ועומד בכל. אם כך, כיצד העניין מסתדר? האם רומז הטקסט על כך שבלות'לוריין נמצאה יכולת שביטלה את ה"כתם" שבארדה, וכל זאת בעזרת הטבעת? ואאלץ אם כן לפתור זאת כך, שהטקסט טוען כי בלות'לוריין לא היה כל כתם כעת. משמע, לטבעת יכולת, בשל כך שהיא מזכירה את העולם ללא צל, לבטל זמנית את ה"כתם" ולדחוק אותו מזכרון ההולכים והחיים בתחום השפעתה. ואילו לאחר שיעלם כוח הטבעת עניין זה ייפסק (כפי שקרה).
ומאחר שתשובה זו לא מניחה לגמרי את הדעת, אפנה אל הצד החיצוני, שאליו אינני פונה בדרך כלל, ואומר כי בשלב זה תפיסותיו של טולקין באשר לארדה המוכתמת ככל הנראה לא היו מגובשות דיין, ולכאן השתרבב פרט ביניים בין כמה תפיסות. 
(ולאלו שמונחים שהוצגו בקטע זה לא מוכרים לו אני ממליץ לשאול בפורום "דיונים" של הקהילה הטולקינאית הישראלית).
 
פינת הנשר

הגיעה העת שעיניו של גימלי יכוסו בכיסוי עיניים. הוא סימר בקרקע את רגליו הפשוקות והניח ידו על ניצב קרדומו. "אלך כבן-חורין", אמר, "ואם לאו אשוב לי ואחפש את ארצי שלי, מקום שאני ידוע שם כדובר אמת, אפילו סופי לגווע לבדי בארץ שממה".
"יכול לא תוכל לחזור", אמר האלדיר בחומרה. "כיוון שהגעת עד כאן עליך להתייצב לפני האדון והגבירה. להם המשפט אם להחזיק בך ואם להתיר את לכתך. אינך יכול לשוב ולצלוח את הנהר, ומאחוריך הוצבו שומרים סמויים מעינך שלא יתנו לך לעבור. הם יהרגוך בטרם תספיק לראותם".
גימלי שלף את הקרדום מחגורתו. האלדיר וחבור דרכו קשת. "חולי-רע על הגמדים ועל קשי עורפם!" אמר לגולאס.
"המתינו!" אמר אראגורן, וקולו כמו גווע בתוך מערבולת חזקה מנשוא של רוח. כל הנוכחים הפנו מבטם אל על, והנה תורונדור, מלך הנשרים עומד מעליהם ומרעים בקולו. "בקשה אחרונה ביקש ממני הוא אשר מתקרא בפיכם גאנדאלף, ואני מכירו בתור אולורין – לתת שכם ולסיים את סיפור המעשה. לעזור לנושא הטבעת במשימתו".
וכך קרה שבאותו היום הגיע ללות'לוריין הנאווה תורונדור, מלך הנשרים ושליח מנווה, והוא קטף את פרודו ממקומו, מהיר כרוח טס לאורודרויין, ופרודו השליך את הטבעת. תם העידן השלישי וסיפור מלחמת הטבעת, ולא יוסיפו לספר בשיר או באגדה את הקורות אשר מקדם.

באלין. גמדים : קשר?

הגמדים הגיעו למוריה בתחילה בחיפושיהם אחר המית'ריל. ובחיפושיהם כרו עמוק יותר ויותר עד כי עוררו את "קללת דורין". ובכך נספו ומוריה נשמה. באלין הגיע לעורר את מוריה מתרדמתה, הכריז על כינון כיסאו, וגם הוא נספה עם הגמדים שהגיעו עמו. אותי מסקרן הרעיון של קשר בין המקרים. ולטענתי גם קיים קשר שכזה. הן הגמדים והן באלין נספו בשל מעשם. אך לא רק מעשם ה"פיזי" (כרייה, השתכנות), אלא בעצם עשו גם מעשה ברמה המוסרית. למען האמת, ניתן לזהות בשני המקרים סממנים של חטא. הגמדים, בתשוקתם למית'ריל שאיננה יודעת שובע, ואילו באלין בגאוותו ובשחצנותו עם מעשה כינון כיסאו והכרזת עצמו כשליט מוריה. אם כך מיהו הבאלרוג? את הבאלרוג, קללת דורין, אתפוס כמייצג העונש על חטאים אלו במקרה זה. ואת העניין בכללותו ניתן לתפוס בשני הצדדים: הן מהצד הפנים- סיפורי (הגורל, האל כגורם שהביא את הבאלרוג באופן לא מודע להשתכן במוריה) והן מהצד החוץ סיפורי (טולקין, קתולי אדוק, שמנסה להעביר מסר או מעביר מסר לא מודע). אם פנים ואם חוץ, הרי שהבאלרוג לא הגיע ב"טעות", על פי תיאוריה זו, למוריה, והיה מיועד להיות שם מלכתחילה. ומשום כך שתי שאלות נותרו לי (ואותן אשאיר פתוחות) : על שימוש במשרת הרוע על ידי האל להענשה או להעברת מסר, ועל כך שהעובדה כי משימתם המוסרית של חברי חבורת הטבעת אולי גרמה לכך שיכלו לבאלרוג ועברו את המכשול. 

 באלין. הכרזה.

והנה הגיע באלין למוריה, ואחר הדברים שמצוינים כי עשה היא עצם ההכרזה על "השיבה" ועל הפיכתו לשר מוריה (בתוספת כינון הכסא גם כסממן פיזי וכו'). ואחת התהיות שלי היא על החופזה שנהג באלין בהכרזה זו. טרם באמת הכין את היסודות הראויים לממלכתו החדשה. מדוע הכריז באלין מוקדם כל כך? הסבר. באלין איננו מנותק מעברו ומההווה בארץ התיכונה. על כן, משמעויות ההכרזה הן פוליטיות- חברתיות לחלוטין. תחילה רצה ודאי לעודד את נפש הגמדים שבאו איתו, והם רחוקים מביתם וממכורתם ומגיעים למוריה השונה מאוד בסיפוריהם, על כן לקח באלין תואר נשכח ונוסטלגי, ועורר אותו. שנית, רצה להראות למלעיזים מבית (ההר הבודד) כי איננו הרפתקן שאין להתייחס אליו, כי אם גמד מכובד המצליח במעשיו. ואחרון, משום שהעבר (וראו פרשה ט"ו, בקטע "גימלי. להט. אני") והיחס העצום עליו כפה עליו כנראה בחירה זו, משום הרצון הפנימי לעורר את השם. ולסיכום אומר כי מה מוזר שהחלטה כה ריבונית על כינונה של אדנות, נולדה דווקא מתוך לחצים חיצוניים וכפייה.
  
אורקים. סיבות.

ובתזמון מושלם עם קריאת סופם המבעית של הגמדים במוריה המחודשת, נשמעים קולות התיפוף והאורקים מגיעים. ואולי אשמע כתם, אך באמת אני תוהה מדוע לאורקים לתקוף את החבורה. ובכלל, מי ×”× ×”×™×’ את האורקים למעשה ×–×”? ×”× ×” ואמנה כמה מסיבות הנגד : מוריה היא מקום עצום, וקושי רב הוא לאתר תשעה הולכים במרחביה הגדולים, החבורה (מלבד מקרהו של פיפין) כמעט ולא עוררה רעש או דבר מה שיגרום למשיכת תשומת ליבם של האורקים, היחס בין כדאיות התקיפה לבין המאמצים שיש לארגנה גדולים מאוד, ועוד ×›×”× ×” וכהנה סיבות טובות לחלוטין מדוע לא. האם השנאה כלפי בני האדם ובני הלילית ×¢×–×” עד כדי כך? אינני חושב כך. ואולי הונהגו על ידי הבאלרוג שהקיץ למן הרגע שחש ×›×™ כוח כמו גאנדאלף ×”×’×™×¢ למשכנו? גם בכך קשה לי להאמין. נותרו לי אם כן שני מוצאים, ואפרוש אותם כאן. הראשון, והוא נוגע לשורה שאומרת ×›×™ היו באורקים גם אורקים ממורדור. דבר ×–×” נשמע לי מעניין מאוד מאחר ומורדור רחוקה מאוד, ואני לא מכיר דבר על הרגלי הנדידה של האורקים,, ובמיוחד בנדידה מארץ מכורתם ואדונם. על כן, קיים הסיכוי ×›×™ סאורון עצמו ×”×™×” מודע לעניין החבורה, כבר בשלב ×–×”, וניסיון ×–×” במוריה הוא ניסיון ללכדם. ולעומת ניסיון המוצא ×”"חיצוני", הרי שלנגדנו מוצא "פנימי" – כוח אשר מסוגל לאגד רבים גם ללא מודעות ישירה ומכוונת. הטבעת. "שוב טופלת האשמה בטבעת?" ישאל הקורא. ואני אזכיר ×›×™ הטבעת ואדונה שלטו על מאות רבות של אורקים ובני אדם, והטבעת כלי רב עצמה למשיכת רשע. ואולי חשה הטבעת את הרוע השוכן במקום, או "הקרינה" רוע מבלי דעת (אם אכן סרת דעת היא) ומתוך כך נוצרה התארגנות האורקים וכו'. אם כך ואם כך, עדיין אני חש ×›×™ ישנו דבר מה גדול יותר העומד מאחורי התארגנות האורקים, ואולי כל האירוע כולו נועד מבחינות מסוימות להוות במה למעמד גאנדאלף והבאלרוג. תמיד נאמר ×›×™ לגורל חוש בימוי מפותח.
 
 גאנדאלף. מזכיר את "ההוביט".

כשמגיעים האורקים וצובאים על דלתות חדר המאזארבול ניצב גאנדאלף על יד הדלת ומרעים בקולו על האורקים ×›×™ מטרידים הם את מנוחתו של באלין. ואני אינני מבין כלל מה עובר בראשו של הקוסם – האם הוא אכן מאמין ×›×™ ירתיע את האורקים במילותיו? וגם אם ירתיע כמה, הרי קיימת מסה גדולה מאוד מהם, וודאי שלא יסבו אחורה כעת. ועל סמך ההשערה שהועלתה בפרשה שעברה ( ראו פרשה ט"×–, "דיבור לבעלי חיים. קסם?") ניתן לחשוב כאילו מנסה גאנדאלף למישור אחר בתודעת האורקים, ועוד ×›× ×” וכהנה דברים מסובכים. אך לא אעשה זאת מאחר ויותר מכל, דווקא קרוב למותו, מזכיר לי גאנדאלף עם כל עוצמתו והאפלה השוררת על העלילה דווקא את הקוסם האפור שנתלווה לבילבו בהרפתקה ההיא, וכיצד הציל את הגמדים ואת בילבו מהטרולים בעזרת גווני קולו וערמתו המילולית. אם במישור ×–×” או אחר, גאנדאלף תמיד ×™×”×™×” חובב מילים גדול. 

 גאנדאלף. עייפות. אנושי. 

"עייפותו של גאנדאלף מהקסם מעידה על היותו אנושי."
לכאורה, נראה משפט זה כדבר והיפוכו. תחילה, יודעים אנו כי גאנדאלף איננו אנושי במלוא מובן המילה. והרי הוא אולורין שלבש צורה אנושית. שנית, בני אנוש אינם בעלי יכולת "קסם" כפי שהיא מוגדרת בארץ התיכונה (מלבד אראגורן ויכולתו לרפא, יש לציין). וכיצד בן אנוש יכול להתעייף מדבר מה שאיננו בהישג ידו? ומהצד השני, כיצד יכול מאיא להתעייף מדבר מה שהוא שגור לעשות? הסבר. גאנדאלף איננו אולורין. ניתן לומר, לתפיסתי, כי גאנדאלף הינו השתקפות של אולורין בדמותו האנושית. אולורין בעל רגשות אנוש ויכולות אנוש הינו גאנדאלף. יחד עם זאת, הואצלו על גאנדאלף האנושי, בפנימיותו, יכולותיו או חלק מיכולותיו של אולורין. בכדי שגאנדאלף יבצע פעולות קסם שאולורין יכול להם יאלץ גאנדאלף לקלף מעצמו את קליפות האנושיות, לשקוע בפנימיותו, דבר שידרוש ממנו ודאי את מלוא הריכוז והיכולת. דבר זה כמוהו כמקצוע עץ מחוספס למקל חלק. והרי טוען גאנדאלף כי להכנת קסם ראוי דרוש לו "זמן רב" ואני אומר משום העובדה שהוא איננו אולורין יותר. ועתה, נאלץ גאנדאלף להיחפז. גאנדאלף נאלץ להעמיס על כתפיו לרגעים את אולורין. וצד האנוש בגאנדאלף ככל הנראה התקשה לעמוד בכך. אילולא גאנדאלף אנושי כמעט כולו, היה הדבר מעייפו פחות, ואולי אף כלל לא, ברמת הקסם על הדלת. על כן אסכם ואומר שדווקא רגע ביניים זה, יותר משמעיד על עוצמתו של גאנדאלף כאולורין, מעיד על אנושיותו של אולורין כגאנדאלף.
  
באלרוג. שפה. מחזה

אולורין נעמד מלוא קומתו.
אולורין : בלה בלה בלה בלה, בלה בלה אנור.
בלה בלה בלה. בלה בלה בלה בלה בלה בלה
בלה, בלה אודון. בלה בלה בלה בלה בלה!
בלה בלה בלה."
אני: " המממ… מה הוא מקשקש לו שם?
אנור? אודון? סך הכול רציתי להיפרד מהם
לשלום, וכבר הקריזיונר הזה מתחיל לבלבל
לו שם? מה, הוא שכח שאני לא יודע
ווסטורן?! אולי אתקרב אליו טיפה כדי
לשמוע יותר טוב… " 
הבאלרוג עולה על הגשר.
(מתוך "אני באלרוג" מאת ק.אמוק)

 אראגורן. התעוררות. (קצר)  

והנה אראגורן משיל מעליו את גלימת השקט שעטה על עצמו בכניסה למוריה, ומתחיל לדבר. תחילה, בשיא יחסי, כאשר הקרב מול האורקים מתקרב, אך שם הוא נבלם ע"י עצותיו של גאנדאלף, ואילו לאחר מכן באחד משיאיו כמנהיג (עד שלב מסוים) בו הוא מוביל עם מות גאנדאלף את החבורה הלאה. ואנו נתקלנו באראגורן כבר במצב מעין זה, כשהוא שקול וקר רוח אך רק בעיתות משבר ( וראו פרשה י"ב, "עמידה. אראגורן"). ומכך עולים בי שני דברים. הראשון, בעניין "לקיחת המנהיגות", אני תוהה האם עשה זאת אראגורן בידיעה מלאה למצב, ולכך שעם תום "שעת החירום" הוא יהיה זה שיאלץ להוביל את החבורה הלאה, בשגרה, ולהחליט את ההחלטות הקטנות והגדולות כאחד, ולא רק בעת קרב? האם הרגיש עצמו מוכן או הרגיש כי עליו להתחיל להתכונן לדבר מעין זה?. והדבר השני הוא בכך שיש לשים לב לעובדה כי הדבר הראשון שעושה אראגורן עם "תפיסת המנהיגות" הוא לעשות כדברי גאנדאלף, ואף לציין זאת. אך על זאת לא אבקר אותו, הן משום הצער בו הוא נתון, וגם כי עצותיו של גאנדאלף משהלך כמוהן כמתכת שהתחממה בשמש, ועם שקיעת השמש עדיין מפיצה היא חום ותועלת לילה קר.

"עבור לא תעבור" 

הסמנטיקה במשפט אותו אומר גאנדאלף לבאלרוג מתגלה כמעניינת יותר בגרסת המקור (אנגלית). גאנדאלף לא אומר "you shall not pass", כפי שניתן להסיק מהתרגום העברי, או מהסרט. גאנדאלף לא משתמש באיום או בהתרעה שכזו. גאנדאלף אומר לבאלרוג "you cannot pass". משמע, אינך יכול לעבר. מה הכוונה במשפט ×–×”? האם גאנדאלף בחר פשוט ובמקרה במילים מעט שונות? אינני מאמין בכך. תחילה, משום שיודעים אנו ×›×™ גאנדאלף הוא קוסם הבוחר לרוב את מילותיו בקפידה. ואחר כך, משום שהמשפט במשמעות ובמעמד ×–×” מעורר תהיות. אם כן, אנסה לקחת אותו לכיוון משמעותו הפשוטה – הבאלרוג לא יכול לעבור. גם אם ירצה, גם אם לא, אולי אף אם ירצה גאנדאלף ואם לא, אין ×–×” משנה. לבאלרוג אין יכולת לעבור. האם מצהיר גאנדאלף ×›×™ לבטח ינצח את הבאלרוג? לא בטוח. ראינו ×›×™ נצחונו של גאנדאלף עמד על חוט השערה. האם ×–×” בשל הדברים שגאנדאלף ציין (נוטר להבת אנור וכו'?) גם כן דבר ×–×” לא בטוח, ואין הוא מתנה את המעבר בעניינים אלו. ולי נראה הדבר אחרת. לטעמי, לגאנדאלף בשלב ×–×” (כמו במקומות שונים אחרים) מודעות מוגברת לעניין הגורל והמזל. אם בשל הקרבה למוות, און בשל זיכוכו של הרגע כמלחמה בין "טוב" ל"רע", והעובדה שגאנדאלף מתאמץ להשיל כל מגבלה אנושית מעליו לקראת הקרב. ברגעי שיא מסוימים עולה הזרם התת-קרקעי של הגורל בסיפור ומתגלה לעיני אחדים. אם כן, גאנדאלף רואה, או יודע, ×›×™ הבאלרוג בסופו של דבר לא יעבור. אולי איננו יודע כיצד הדבר יקרה, אך כעת יודע גאנדאלף בביטחון שדבר ×–×” לא אמור לקרות. והוא מודיע על כך לבאלרוג, אולי מתוך ניסיון להכריז על עליונות, או אולי אזהרה שמטרתה הימנעות מקרב. ואולי דווקא בשל ידיעה זו נלחם בחירוף נפש יותר, לאחר שראה לאן שבילי הגורל מוליכים אותו ואת יריבו.

(מתוך יומנו של נושא הנטל) 

"… היום שוב נאלצנו להסתובב במחשכים. כיצד אמורים אנו לסבול כל זאת? החושך המעיק דוחק בי לנסות למצוא חופש ותקווה, אך אינני מוצא. תפקיד מוטל עלי, תפקיד כבד. יחד עמו עלי לשמור על חברי לחבורה, כולנו אחוזים בגורל אחד, כולנו תלויים ×–×” בזה. ×”× ×” שוב נתעוררנו ואני סוחב את הנטל ומדרבן קדימה. לא אתן לאף אחד מהם לשאת עמי בנטל. רוצה הייתי, אך אני חושש ×›×™ רק רע יצמח מכך, וגם… אינני מכיר ולו אורק אחד שאימו, מגיל צעיר, הכריחה אותו לקחת שיעורי תיפוף. ומילא לתופף, אבל בהליכה? עם התוף הענק ×”×–×”? הא! עדיף כבר ללכת במאסף עם הבאלרוג"
(מתוך יומנו של נגן התוף במוריה)

באלרוג/גאנדאלף (ניצחון) 

אם תשאלו אותי, הרי שאילולא הקרב מתרחש על גשר, גאנדאלף היה מפסיד במאבק נגד הבאלרוג. תחילה, משמום שכעת המצב הוא של לחימה בין בן אנוש לבין אינו, ולא של שווים מוחלטים. שנית, משום שגאנדאלף מותש ועייף כבר מהפקודה אותה נאלץ לתת, והוא מוצף דאגות ומחשבות על עתיד החבורה ומשימתה, בעוד הבאלרוג כלל לא איבד מכוחו ואיננו מודאג מדבר. שלישית, מאחר ואקט ניתוץ הגשר כלל לא נתפס בעיני כדבר מה של עצמה, כי אם הודאה בהפסד ופנייה לפן "לא הוגן" בקרב. בדבר דומה לשני מתאבקים בזירה, וכשלפתע אחד מהם פשוט ישבור את רצפת הזירה תחת רגלי היריב. בסופו של דבר גאנדאלף שבר את הגשר מתוך ייאוש, ובידיעה מסוימת שהנה לא רק פגש יריב השקול לו, כי אם יריב שעולה עליו כמה מידות (וכאן המקום להזכיר את גלורפינדל, ולתהות לרגע על עוצמתיות דמותו, אם ניצח בקרב באלרוג גם כן).
 

באלרוג/גאנדאלף (קסם)
בעת שמספר גאנדאלף על מלחמת הכוחות שלו עם הבאלרוג ליד הדלת בחד המאזארבול, הוא מפרט על דרגות שונות של מאמץ. תחילה לחש ואחר פקודה. ואני תוהה על ההבדלים בין השניים. לפני כן, נבחן את בפירוט שניתן על כל דרגה. באשר ל"לחש", הרי שזהו דבר שלוקח להכינו זמן רב (אם חפצים בלחש ראוי), ואילו ב"פקודה" הדבר נעשה מיידית, אך עם תוצאות קיצוניות יותר. שבירת הדלת. עוד אומר גאנדאלף ×›×™ (בניגוד ל"לחש") את הפקודה הוא "נאלץ" להגיד. ולטעמי, "היאלצות" זו נובעת משום ש"לא הייתה לו ברירה". ולדעתי, ניתן לחלק בין השניים כך, ×›×™ בעוד שה"לחש" הוא דבר מה המותר לגאנדאלף והוא בתחום יכולותיו, הרי ש"פקודה" באה ברמה אחרת לגמרי, והיא כופה על העצם דבר מה קשה יותר, על כן היא אסורה לגאנדאלף במסגרת תפקידו הנוכחי. היאלצותו של גאנדאלף נובעת מהעובדה שנאסר עליו ככל הנראה להשתמש ב"פקודות", ואילו ב"לחשים" כנראה השימוש מותר יותר (ואני רואה את הדלקת האש על ההר ×›"פקודה" ולא ×›"לחש"). ומכאן מתעוררת שאלה נוספת – האם נשברה הדלת מתוך "פקודה" (גאנדאלף) ו"פקודה נגדית" (באלרוג) או שמא רק מתוך פקודתו של גאנדאלף? לטעמי גאנדאלף מספק את התשובה – הוא טוען ×›×™ עקב הפקודה התנפצה הדלת "עקב העומס". אם נסכם את העניין בכללותו, אוכל להגיד ×›×™ על אף רמות הקסם הנחשפות כאן, נדמה לי שהן אולי ביטויים שונים לא רק לעצמת הקסם עצמו, אלא גם ובעיקר לרמת מבצעו – גאנדאלף דוחק את עצמו כאן עד לקצה, ואולי הניואנסים הללו הם פשוט ביטוי של אותו הדבר בעצמות שונות.
 
הצהרת כוונות

אחד המשפטים התעלומתיים ביותר בשרה"ט הננו ההכרזה של גאנדאלף : "אנוכי משרתה של אש הסתרים, נוטר להבת אנור". לא משום המונחים הבלתי שגורים ומוכרים, מכיוון שאת אלו ניתן לפתור בנקל. הכוונה היא במשמעותו של המשפט – גאנדאלף נראה כמגלה טפח ומכסה טפחיים בכל הנוגע למהותו. ×”× ×”, בפה מלא הוא מכריז מיהו ומה הוא, אך איננו מפרט עוד, כמו מצפה שהבאלרוג יבין ויפנים את הדברים. ומאחר שזהו אתר פרשני, אינני שואל לפשר דבריו, אלא שואל לסיבת אמירת הדברים. לטענתי, גאנדאלף לא מתכוון רק להבהיל/לעורר את הבאלרוג. אלא אני מוסיף ×›×™ גאנדאלף מצהיר כאן על ושולחיו יותר מאשר על כוונותיו. וזאת משתי סיבות. הראשונה, בכדי שהבאלרוג יידע על העומד מולו. השנייה היא שגאנדאלף מצהיר בפני הבאלרוג, אך מוסר מסר מכוון היטב לאוזניים רחוקות הכרויות למעשיו. גאנדאלף שם מבטחו באלו אותם הוא משרת, בד בבד עם הדרמטיזציה שהוא יוצר אל מול הבאלרוג, כפי שגאנדאלף יודע שהבאלרוג לא ייסוג אחרו, כך הוא מבין שכעת הוא הזמן את העזרה, או לפחות לפרוש את רשת הביטחון במקרה שיכשל. בכדי שאדוני המערב או האל עצמו יעוררו עצמם, ולא יתנו למשרתם הנאמן ליפול לתהום מבלי להצילו לאחר מכן. 

באלרוג. כנפיים.

אינני יכול להתעלם משאלת הידע הגדולה ביותר בעלילת שר הטבעות (מלבד "מיהו טום בומבדיל") – האם לבאלרוג יש כנפיים (אין. אך על הויכוח ×”×–×” ניתן למצוא פירוט הולם ב"שר השאלות"). ואני אומר שאין ×–×” משנה כלל האם יש או אין לו כנפיים, כל עוד הוא לא משתמש בהן אף פעם. כמו שאומר שיש לי מכונית, אך אני תמיד הולךברגל. אם כן, בכדי לתת שאלת ידע חדשה בתמורה לזו שביטלתי בהינף יד, אשאל "למה לבאלרוג יש או אין כנפיים". אני תוהה אם יצליחו בכלל להגיע לעמק השווה באשר לכוונת השאלה, שלא לדבר על התשובה בכללותה.
 
פינת הנשר

" 'עבור לא תעבור' אמר גאנדאלף בעודו עומד איתן. הבאלרוג לא השיב תשובה. האש הקודחת בו כמו דעכה והחשיכה גברה. אט-אט הציג רגליו על הגשר, ולפתע הזדקף מלוא קומתו וכנפיו נתפרשו מקיר אל קיר; אך מנגד ניצב גאנדאלף ודמותו מוארת באור קלוש. הוא נראה זעיר קומה, ובודד לחלוטין ; אפור ושחוח, כעץ עתיק-יומין בטרם סער, והוא נותן מבט עז בכנפי הבאלרוג.
'כנפיים יש לך! יצור זדון!' הרעים גאנדאלף, 'מה מוזר הוא הגורל, שבצוק העיתים מסייע לי ממקום לא צפוי! חושה, כי הזמן קצר ולנשרים קשה הגישה אל מוריה!'
כך קרה שבאותו היום פרש הבאלרוג, להבת אודון שסולח לה, את כנפיו האדירות והוא קטף את פרודו ממקומו, מהיר כרוח טס לאורודרויין, ופרודו השליך את הטבעת. תם העידן השלישי וסיפור מלחמת הטבעת, ולא יוסיפו לספר בשיר או באגדה את הקורות אשר מקדם.

זאבים. לא מה שהאויב חשב.

  אם אכן הייתה תוכנית למשוך את החבורה מראש למוריה, ואם הייתה זו תוכנית שאכן ייטרפו על ידי הזאבים, צצה במוחי השאלה מי יחפוץ בכך. "נו, הרי זה אחד משוחרי רעתם, סארומאן, או אף סאורון!" יאמר הקורא. אך מדוע לסארומאן או סאורון הרצון לגרום לנושא הטבעת ולטבעתו להיאבד בבטנו של זאב, או אף להיאבד לחלוטין, אם יצליח לברוח? האם לכידה של החבורה במוריה יועילו במציאת נושא הטבעת? לא בטוח. מוריה גדולה ומפותלת. גם איתור של זאב, השיירים שהוא מותיר או כל דבר אחר קשה הוא עד מאוד. האם מוכן סאורון, שתשוקתו לטבעת בוערת בו יותר מכל יצור אחר, להסתכן באבדן? האם מוכן סארומאן, שסיכויו היחיד אל מול בראד-דור טמונים בטבעת, לסכן את מעמדו? וגם אם איננו עצמאי, והוא שלוחה של סאורון, עדיין היכן ההיגיון? ושתי תשובות עולות לנגד עיני. הראשונה, שאותה אעדיף פחות, היא שבניגוד למוסכמות שקבעתי וקבע גאנדאלף, אין מדובר כאן בכוח מאורגן למטרה זו, אלא באמת חבורה של זאבים מרושעים, וזהו ייצוג נוסף של "הטבע כגורם משפיע" וכו'. והשנייה, שאותה אעדיף יותר, שהנה גילינו נקודת תורפה בתוכניותיו של סאורון/סארומאן, והרצון לכלות את יריביו באשר הם בסופו של דבר השפיע ועיוור את עיניו אל מול המטרות החשובות באמת, ומאזני הרשע השקולים שלו ניחנים מראש בנטייה טבעית. הא! ואני כבר חשבתי שיש כאן סוף כל סוף מישהו שפועל מתוך הגיון. 

זאבים. לא מה שחשבתי.
 
נהמות הזאבים הנשמעות סביב תמיד עררו אותי למחשבה שהנה, שלח מי את יצורי הרשע שלו בכדי למנוע מאיתנו להמשיך במסע ולקטול את החבורה עוד בתחילת הדרך. הזאבים מתקרבים למעגל האש, מנהיגם רודף קדימה, ולשמחתנו נעצרים בשל חיציו של לגולאס וקסמיו של גאנדאלף. אך לדעתי המחודשת נוסף הספק שהמציאות מעט שונה. ביאור. המספר שבו הגיעו הזאבים נראה כלפי חוץ כמאיים, אך עם הסתכלות שנייה ניתן להבין כי כמות הזאבים שהייתה שם לא שקולה כנגד גאנדאלף, אראגורן, גימלי, לגולאס ובורומיר. אלו לוחמים גדולים וחזקים, שמספר קטן של זאבים ללא מנהיג עדיף לא ישפיעו עליהם מאוד. מכך אני רק יכול להסיק, כי כל מטרתם של הזאבים הייתה לדחוף את החבורה למוריה, מתוך ידיעה כלשהי ששם לבטח יאבדו, או מספרם יצטמצם. מתוך מלחמה בזאבים הסיכוי גדול שאחד ההוביטים יצליח לברוח, או אף כמה מהם, והחבורה תוכל להמשיך הלאה. לעומת זאת, איבוד הדרך והכיוון במוריה מבטיח אבדה מוחלטת של כולם.

הוביטים. שמחים? בטח שמחים!

קשה הייתה הירידה מקאראדראס, וקשה עוד יותר הייתה השהייה עליו. ואף ההגעה לאזור לא הייתה דבר מה של כלום. אז מדוע אני מתפלא לשמע צהלתם הרגעית של ההוביטים עם הזכרתו של גאנדאלף את ריוונדל, ואת האפשרות לחזור אליה? ואני מתפלא לא בגלל הרגע, אלא בגלל הרטרוספקטיבה. הסבר. ההוביטים שאני מכיר הם מרי ופיפין, האחד שליבו שייך לגונדור והשני שליבו שייך לרוהאן, והם נאבקו במאבקים גדולים לאין שיעור מגובה קומתם, והוכיחו את אומץ ליבם וחשיבות ההוביטים בעיתות מצוקה וכו'. ואילו כעת אני נותר עם שני הוביטים מהפלך, שלא ראו או שמעו על דבר בחייהם מלבד הפלך הנעים והטוב, ריוונדל, ומה שביניהם. ואני מתפלא כולי על השינוי שחל (יחול) בהם. הזרימה הטבעית של הסיפור תציג את שינוי הכיוון הרגשי הזה רק בעת התעלות (המלך המכשף, המוקד של דנתור) ולא בשאר הזמן, שבו אני כאילו נותרתי עם אותם ההוביטים בעלי אותו הרגש, ואני משוכנע שאין זה כך. מעתה, אעקוב ביתר זהירות בכדי לראות את המפנה לכשיקרה, ואתריע עליו מבעוד מועד. אך אולי, מאידך, כל גדולתם היא בזאת שאכן נותרו "אותו הדבר" לחלוטין למרות המאורעות ולא בעקבותם? כעת לא אחרוץ משפט. כעת, אני רק מסתכל על זוג ההוביטים הצעיר והמתרגש לנוכח אזכור המילה, ותוהה בליבי מתי הם יתבגרו.
 
למה דווקא מוריה?! (כוח עליון). קצת אישי.

"כל הדרכים מובילות לרומא" נאמר, ואילו בפרשה זו נראה כאילו כל הדרכים מובילות אותנו בעל כורחנו למוריה ולרע שהיא צופנת. זוהי אחת הנקודות היחידות בספר בה אני מרגיש ×›×™ אכן אין לי את האפשרות ללכת בדרך שלא נכתבה לי מראש, ואינני יכול "לפרוץ מהשביל", וללכת ימינה, שמאלה או אחורה. הזאבים הסובבים אותנו, רשעותו של ההר, פער רוהאן ואנשיו מהווים נעלם, ומולנו נותר השער המערבי כמקום מזמין ובטוח למחצה. כאילו רק נותר לי לדחוף את ראשי ללוע הדרקון, ולחכות ×›×™ אעבור שלם ובריא במערכת העיכול החשוכה והארוכה שלו. והתחושה ×›×™ כל הצרות האלו, הנעמדות זו לצד זו בסדר מופתי ומכוונות אותי דווקא לנקודה אחת מפריעה לי. לכשאעמוד לצד האגם שנוצר מהצטברות מימי הסיראנון, כמעט שאבחין בכלונסאות ×”×¢×¥ המחוברות לזרועות היצור שבמים, כאילו מדובר באביזרים לסרט הוליוודי ישן, וכמעט שאשמע את פיצוץ הדינמיט שגרם לשער להיחסם מאחורי בשכבה בלתי עבירה של אבני קלקר גדולות. האפקטים והדרמות מושכות אותי פנימה. ועתה אתהה כיצד אתייחס לעניין – האם אדבר על כוח עליון, הגורל, המזל וכו', ואומר שהנה ×”× ×”, מישהו דוחף אותי אל תוך מוריה ×›×™ זהו מבחן רב חשיבות ומבגר?, ואולי לרגע קט אצא החוצה אל נקודת המבט החוץ סיפורית, ואתהה האם לא ×”×™×” ניתן לטוות מערכת אמינה יותר של שיקולים לנוכח מכרות הגמדים. ואולי, דווקא תחושה זו של אי נוחות איננה חוויה שצריך לעבור ולנתח, אלא חוויה שצריך לחוות ולהרגיש? אינני יודע, אך חלק ×–×”, כמעט היחיד משאר חלקי הסיפור, מבהיר לי בהחלט עד כמה לפעמים ההחלטות שנופלות לידנו כבר מעוצבות מראש, ולנו לא נותר אלא להרכין ראש ולהמשיך הלאה. רק שכל אחד מאיתנו יעבור את המוריה שלו בשלום.

סיראנון.  

נהר היה, גדול ורם,
נישא אל פתח נעלם,
חצוב תפארת בין גדות,
נח שם בערש אגדות. ממוריה זרם אי כה,
אל ארגיאון המשיך דרכו,
עם בני לילית וגמדים,
שצף ונע על פני זמנים. אך הוא הפך ברבבות ימים,
מנהר לאגם של פיגולים,
ובחובו זדון שולט,
עובר אורח כלל לא ימלט. וזמר זה הוא רק משל,
דוגמה לכל מי שישאל,
על שינוי והתנוונות,
לזמן אין כלל כל התחשבות,
כי ארץ תיכונה תדעך,
ומה שהיה הנה נשכח.

בורומיר. גאנדאלף. דעת יחיד.

בורומיר נותר האחרון שלא רוצה להיכנס למוריה. בורומיר הוא היחיד התוהה כיצד גאנדאלף לא יודע את הסיסמה לפתיחת השער המערבי. בורומיר פה, בורומיר שם. בדימיוני אני רואה את קולו הופך לצווחני ולא נעים לאוזן לשאר החבורה, כקסם שיעשה קולו של סארומאן לגאנדאלף. גם גאנדאלף נותן לו משוב שלילי מאוד עם עיניו הלוחשות, ולא מעודד כלל ביקורת עליו ועל מעשיו. ומתוך כל אלו אני נוטה עוד ועוד לחבב את בורומיר, אדם עצמאי עם דעות משלו. ודווקא על גאנדאלף אומר כאן שחשוב מאוד לדעת לקבל ביקורת כשצריך, ולא להישמע כחמום מוח, שכל תשובה מרוגזת שלו מלווה בעיניים בורקות ורצון להפוך את העומד מולו לקרפדה.
 
דיבור לבעלי חיים. קסם?

תפקידו של גאנדאלף בארץ התיכונה הוא לעורר, ומתוך כך נפרשת מערכת היחסים שלו עם הכלי העיקרי שבו הוא משתמש, המילה. וכעת הוא עושה בה שימוש עיקרי בכדי להפיח תקווה בלבבות בני החבורה, למשוך אותם הלאה בתחילתו של מסע שחלקם ספק אם יסיימו אותו, ואף נסלח לו קמעה על תקוות השווא שיינטע בליבו של הגמד באשר לבאלין. עד כאן, הנני מסכים. והא ממשיך ומשתמש במילה, והפעם להדלקת אש בעצים, או בניסיון לפתוח את השער המערבי בלחשים. עד כאן, הנני עדיין מסכים. אך הנה מגיע המצב בו אינני מבין דבר. גאנדאלף מדבר לזאבים? גאנדאלף מדבר לסוסון? מה פשר הדברים הללו? הדיבור לבעלי חיים רציני הוא, וגאנדאלף מאמין בכל מאודו שאכן עניין זה ישפיע על הניצב מולו. ואת זאת
אפרש. כשהוא דובר לבני אדם, גאנדאלף לא משתמש ב"עצמה" שיש לו. הוא ישכנעם בעזרת ההיגיון, או בטון הקול, ובדברים מסוג ×–×” – גאנדאלף לא רוצה לפגוע ברצון החופשי של בני האדם עמם הוא נפגש (וכאנטיתזה שלו ניתן לראות את סארומאן, המשתמש במילים בדיוק לשם מחיצת הרצון החופשי, וכשעוד ניפגש עמו אומר שתיים שלוש מילים על הנושא). וכשהוא דובר לעצמים, הוא משתמש במלוא "עצמת" הכוח שבו, משום שאלו דוממים חסרי נשמה או רצון עצמי, ועליהם יוכל להשפיע כמה שירצה. והאפשרות האחרונה, של בעלי חיים, הריהי נמצאת על קו האמצע. מאחר ואלו אינם דוממים לחלוטין, ואלו אינם בני אדם לחלוטין, אך יש בהם דבר מה המוגדר כרצון. כשהוא מדבר לבעל חיים, הוא משקע במילה עצמה את המהות שאותה היא מייצגת. הוא לא רק "אומר" אותה, הוא מייצג את המשמעות שבה בעזרת כוחו. אם הוא אומר "הזהר" לבעל חיים, הוא אולי פולט את רצף הצלילים שיוצר במוחנו את המשמעות, אך לגבי בעל החיים הוא מפעיל את כוחו כדי שיבין את המהות. גאנדאלף מעביר את המהות ולא רק את המשמעות, ובזה טמון הכוח שבני האדם (לבני הלילית ישנה מודעות רבה יותר לעניין) אינם מבינים ומסוגלים לו. וכך אולי נפתרת במוחי בעיית "הקסם" בארדה, הקסם הוא שיקוע המהות במילה, ולא רק נתינת משמעות. ואם כל ×–×” לא מובן, אסכם זאת במשפט, שכאשר גאנדאלף מתרה או מעודד בעל חיים, הריהו "קוסם" במובן הרחב בארדה הרבה יותר מאשר כשהוא מוציא רשפי אש ממטהו, גורם לדבר מה לזוז או מחולל שינוי בנפשו של בן האדם.

 גאנדאלף. מוריה?

וכבר בפרשה שעברה דיברתי על רצונו של גאנדאלף לניצחון כפול של החבורה, הן בפן המוסרי (התקוממות חופשית) והן בפן הפיזי (השרדות), והם קשורים וכרוכים ×–×” בזה כעת, ובעיני בלתי ניתנים להפרדה. לטעמי, הביטחון בו רוצה גאנדאלף להיכנס למוריה מעורר בי את החשד – הביטחון שבו מדבר גאנדאלף הוא לא רק של אחד היודע בוודאות שיצא שלם, אלא אחד שהולך בראש צלול אל סכנה שאין גדולה ממנה. אני מתאר ×›×™ גאנדאלף מניסיונו יכול בצורה כלשהי לנחש מהי "קללת דורין", ואם לא בדיוק, אזי יידע שזהו דבר מה שאולי יאלצו להתמודד עמו, והוא עלול, או בטוח, יאבד תוך כדי. ועוד ארהיב עוז ואתהה, האם לא רצה גאנדאלף בשלב ×–×” בהסתלקותו הנוחה, להותיר את בני החבורה לבד, להפיל על אראגורן את כובד אחריות ×”×”× ×”×’×”, להכריח את ההוביטים להתבגר, לכפות על פרודו את המשך המסע מתוך החלטה חופשית ולא מתוך עצה (שבוודאי היתה ניתנת לו לכשיגיעו לנקודת הפיצול), לגרום לגמד ולבן הלילית להבין ×›×™ יש צורך בשיתוף פעולה בכדי להמשיך ולשרוד, וכו' וכו'. האם לא החליט גאנדאלף ×›×™ זהו הזינוק האחרון שבו יחזיק היטב את בני חבורתו וידחוף אותם, יחד עמו, אל הקצה? ומאידך, אם אכן רצה בכך, מדוע לא הכין במעט את אראגורן? למה לא הראה סימני עזיבה?. מוריה, כורח מחייב המציאות או שאיפה של גאנדאלף לשחרור? ואותם שני כוחות, המוסרי והפיזי השקועים ×–×” בזה, נפרדים כעת ומוצבים על ×›×£ המאזניים – ניצחון מוסרי לחלוטין (אי ההיאחזות בגאנדאלף לאחר היציאה ממוריה) לעומת ניצחון פיזי לחלוטין (מעבר בטוח במקום אחר, אך עם גאנדאלף עדיין כמנהיג הבלתי מעורער). את בחירתו של גאנדאלף ניתן לראות כבר כאן. לבני החבורה, בסופו של דבר, לא נותרה הבחירה.
 
 אראגורן. אראגורן?

ובינתיים, החבורה צועדת בטור ערפי, ויש לשים לב במיוחד לאראגורן. קשה לשים לב אליו, מאחר וקולו כמו נאלם בתור גורם דומיננטי בחבורה. והוא צועד אחרון, ופניו זועפות. איכה אראגורן? מה קרה לגיבור עז הנפש שבפסגת הרוחות? היכן כישורי הניווט העילאיים שיוכלו להועיל כאן? והאפשרויות מתפצלות:
א. אראגורן מודע לכך שכעת זוהי ההצגה של גאנדאלף, וזוהי הסתמכות בלעדית על הגורל וזכרונו של הקוסם.
ב. אראגורן מאוכזב וכועס על כך שרעיונותיו לא הצליחו, והוא מובל כנגד רצונו אל תוך המקום ממנו הזהיר שוב ושוב.
ג. אראגורן שקט בכדי שלא יזכרו את הטעות בהחלטתו.
ד. כל התשובות נכונות.
(ותודה שבחרתם סקרי דעת קהל בארץ התיכונה).
ובנימה רצינית יותר, הרי שבמקומו של גאנדאלף הייתי מעביר את אראגורן מהמאסף קדימה, לצידי, מתייעץ בו ועוטף אותו בהתחשבות, וכל זאת בכדי לשקם את דמות המנהיג שנפגעה. כנראה גאנדאלף לא למד אף פעם בפו"מ (המכללה הצבאית הישראלית לפיקוד ומטה).
 
 פשר הדברים (קצר). 

גאנדאלף רועם על הדלתות באומרו "אנון אדהלן, אדרו ×”×™ אמן! פנאס נוגותרים, לאסטו בית לאמן!". פירושו של עניין הוא "שער בני לילית, הפתח לפנינו! דלת גמדים, שמעי את מילותיי!". ולדעתי חשוב לעמוד על ההבדל בין לחש האש שהשמיע על ההר לבין הדברים האמורים כאן. על ההר עשה גאנדאלף מעשה לא טבעי בעליל, והיה זקוק לאישור כלשהו למעשהו נוגד-הטבע (הבערת דבר מה בעזרה של כלום). על כן שם (ראו פרשה ט"ו, "הדלקות אש. פקודה?") ×”×™×” זקוק לאישור או לחסד. ואילו כאן אין עניין של קסם המעורב בפתיחת הדלתות – הדלתות עצמן קסומות הן, ובעצם, כך נראה לי, אי אפשר להגדיר את מה שהוא מנסה לעשות כאן ×›"קסם" או "לחש". גאנדאלף פשוט מנסה למצוא את הסיסמה הנכונה.
 
 הסתמכות עיוורת. 

ויותר מכל מקום אחר, מהווה המסע במוריה את תורתו של גאנדאלף על רגל אחת. ביאור. החבורה כולה צועדת בחושך, מובלת לאור מטהו של הקוסם. ההסתמכות לכאורה היא בלעדית על זכרונו ויכולתו של הקוסם. אך כפי שאני רואה זאת, הרי גאנדאלף מטיל במלוא כוחו את הסתמכותו על הגורל והמזל, על אמונתו ×›×™ דרכו היא הנכונה ועל כן חייב הוא להצליח. אם רעיונות כמו העדפה של הוביטים על פני בני לילית, או כניסה לארץ האויב יחד עם הטבעת נראו לנו אבסורדיים, ×”× ×” מגיע הרגע הגדול ביותר בו מקצין גאנדאלף את אמונותיו, ולוקח את החבורה למסע הרה גורל (שעלול להיות הרה אסון) בחושך המוחלט. אם ניתן להגדיר זאת כך, הרי שבמעלה רמות המעשים המסתמכים על אמונה, הרי שמוריה מהווה את השיא שממנו קשה להגיע למעלה יותר. גאנדאלף מוכיח כרגע גם לכוחות הלא מתערבים לכאורה שצופים בו ×›×™ אמונתו בהדרכתם היא מלאה גם כן. ולי נותרו שני דברים להגיד. האחד, שאינני מתפלא כעת שהקוסם הוכיח סופית את נאמנותו לשולחיו ולשולחם, ואלי אף מכאן נובע בטחונו וחוסר הפחד, ואולי אף מוריה תהווה את סמל הייצוג של גאנדאלף האפור באירועים שיובילו אותו לאחר המלחמה עם הבאלרוג. והשני, רק להצביע על המצב בו נתקלנו כעת – חבורה המסתמכת בביטחון מלא על קוסם שמסתמך בביטחון מלא על דבר מה עלום ולא ידוע. כמו שאומרים, "סמוך על סמוך", "×™×”×™×” בסדר". (ואני לא ידעתי שלגאנדאלף צדדים ישראלים).
 
 פינת הנשר  

"גאנדאלף נכנס והציג רגלו על המדרגה התחתונה. אך בתוך-כך התרחשו כמה וכמה דברים. פרודו חש כי אי-מה תופסו בקרסולו, ונפל ארצה בהשמיעו צעקה.
ביל הסוסון צנף צניפה של פחד, הפך זנבו ודהר אל תוך החשיכה, לאורך שפת האגם. סאם זינק אחריו, אך בשומעו את זעקת פרודו חזר בריצה, מחרף וממרר בבכי. האחרים החזירו פניהם וראו את מי האגם מתגעשים, ורוח חזקה מנשבת על פניהם. גאנדאלף התייצב אל מול הדמות העצומה המתנשאת אל מעל לאגם, אוחזת בפרודו כבעכבר שנתפס. "הנה הגעת לבסוף, תורונדור שר הנשרים! זמן רב ציפיתי לך, עוף חיש אל הדבר אשר לשמו באת!".
וכך קרה שבאותו היום הגיע תורונדור, שר הנשרים ושליח מנווה, והוא אחז היטב ברגליו בפרודו, מהיר כרוח טס לאורודרויין, ופרודו השליך את הטבעת. תם העידן השלישי וסיפור מלחמת הטבעת, ולא יוסיפו לספר בשיר או באגדה את הקורות אשר מקדם."

משלחת הבנים. פוליטיקה פנימית.  
ובעוד נמצאת החבורה בריוונדל, והם משתעשעים, או מהרהרים, או מתכנים תוכניות למסע הגדול שמוטל על כתפם, נשלחו הגששים לכל עבר בכדי להביא בשורה, ולמצוא האם נפוצו הפרשים השחורים, והדרך פנוייה לעת עתה לזינוק הפתיחה. הגששים נשלחו ברובם אל משימות סיור אמיתיות, אך מבין כולם אבחין את בניו של אלרונד, והרי אין כאן עניין בגששות, כי אם במשלחת. משלחת? העניין ברור למדי. מצוין כי
בניו של אלרונד הלכו במורד הסילברלוד אל "ארץ נכרייה". ולנו ידוע היטב, ×›×™ הארץ הנוכרייה ההיא היא הרי לותלוריין. אם כן, מדוע משלחת, מדוע אין זו העברת ידיעה רגילה, כפי שעשו על שאר העממים שאלרונד מחזיק עמם קשר דיפלומטי? כל זאת משום שבלותלוריין נמצא כוח פוליטי אחר, שנמצא במעמד אחד, אם לא גבוה יותר, ממעמדו של אלרונד, וזהו כוחה של גלאדריאל. לטעמי, אין בשליחת בני אלרונד משום ההודעה לגלאדריאל על התפתחות הדברים, אלא יש בה משום צורך בהסכמה מצדה שכך צריכים הדברים להתגלגל. עד כמה שהעניין ישמע זר לאוזני אלו המסתכלים מנקודת מבטם של ההוביטים, הפוליטיקה הפנימית קיימת בכל מקום. אני חושש לשער מה ×”×™×” קורה אילו היתה שומעת גלאדריאל מפה לאוזן ×›×™ נפל דבר, וגאנדאלף האפור שליח האלים, אראגורן יורש העצר לממלכות האדם, הוביט נושא הטבעת האחת ועוד אנשים משכמם ומעלה יוצאים במשלחת אל תוככי ארץ האויב, מבלי שלה נודע הדבר באופן רשמי, ואף ללא התייעצות. מחוות רשמיות (משלחת מטעם, נישאת על ידי בניו) יש בכל מקום, וגם כאן נתפסת המחווה לעיני המתבונן – אלרונד לא יעשה צעד חשוב שכזה ללא הגיבוי המתאים מלותלוריין. בני הלילית למדו מספיק על יריבות פנימית, ואלרונד לא מתכוון לכרות לעצמו בור נוסף בדרך מלאת מהמורות גם ×›×›×”. 

   גאנדאלף, מרי ופיפין. בחירה הגיונית?  

אלרונד הולך לבחור את השניים הנותרים לחבורת הטבעת. פיפין ומרי מתעקשים לצאת, והעזרה באה מכיוון לא צפוי. דווקא גאנדאלף? מעולם לא חשבתי ×›×™ יעמוד לצד שני ההוביטים הצעירים ויטיל את מלוא עצתו לטובתם. לא רק זאת, ×›×™ הוא נותן את העדפתו להוביטים על פני ההעדפה לגלורפינדל, בכנותו זאת "העדפת הידידות על פני הבינה היתרה". ובכן גאנדאלף, לדעתי, נתת שוב לאהבתך היתרה להוביטים להשפיע על ההגיון הבריא. מובן, שמבט לאחור כולנו יכולים לדבר על ×”"אור" המיוחד אותו נושאים ההוביטים לכל אשר ילכו, דבר שסייע להם כל אחד בדרכו (מינאס טירית' או הרוהירים). ואנו יכולים להזכר ולהבין ×›×™ גאנדאלף מאמין ×›×™ כאן ייפול הגורל דווקא לצד אלו בעלי הלב המשוחרר מהצל, אג'נדה שהוא מעניק לה כאן את כל כוחו. אך אמונה יפה לחוד ומציאות לחוד. אילו אני אלרונד, הייתי מתפכח ממשוגותיו של הנודד האפור, ומעדיף את דרך ההגיון הסביר, ולא את הריצה העיוורת אחרי אמונה תמימה. ודבר אחרון – מאז ומעולם אני מחפש אחר מגרעותיו של גאנדאלף, והנה אחת שתמיד ראיתי אותה כמעלה – האמונה הבלתי מעורערת שהצעיר התמים ועז הנפש ינצח את הבוגר, המנוסה אך המריר. יאמרו האומרים ×›×™ ×”× ×”, הכל הסתדר לצד הטוב לבסוף, ואני אומר שזו חוכמה קטנה מאוד לקבוע דברים אלו לאחר מעשה.
  
ברכת אלרונד. מסע צבאי 
אלרונד מעניק לחבורת הטבעת את ברכת הדרך שלו, ובתוכן מצהיר כי אל להם לצפות קדימה (ובתרגום העברי מצוין כ"אל תנסו לדרוש במופלא מכם"). מה כוונתו? כוונתו היא שיעשו את מסעם עקב בצעד אגודל, מרגע לרגע, מבלי להרים את ראשם ולחשוב כל הזמן על כיוונם העתידי. זאת משום שהמסע אל מורדור ארוך הוא, ומכביד על הנפש עם כל צעד. וכמובן שאין הוא מתכוון לצד הפיזי, ואף לא לשכלי, כי אם לצד הנפשי. ולי זה מעורר זכרונות אל המסעות הצבאיים שעשיתי פעם. השיטה במסע מעין זה הוא לעולם לא לחשוב על המרחק שעברת ועוד תעבור, משום שדבר מה כזה ישבור את רוחך. כל כולך מתרכז ב"עכשיו", ובצרכים המיידים כגון הרמת הרגל אל הצעד הבא, או הזזת הנשק בכדי להגביר את הנוחות. ולאלו ההולכים למורדור, ובראשם נושא הטבעת, שכמוה כג'ריקן 20 ליטר על הנפש, העצה הזו היא לא רק המלצה, מנקודת השקפתי היא חובה. (ואולי אתן לחברי המפקדים על טירונים את נאומו של אלרונד כמקור השראה).
   
  
אלרונד. הדים מגלאדריאל? 

מלבד ששלח את בניו בכדי לקבל את הסכמתם של גלאדריאל וקלבורן, אני בטוח שרצה אלרונד גם לשמוע עצה מפי האדון והגבירה שביער. ודווקא בזמן בחירתו את חברי החבורה, כשהוא משוחח עם פרודו ונותן לו את עצותיו, אני שומע את הדהוד קולה של גלאדריאל. תחילה, מדבר אלרונד על כך שגם לרגלי ההרים כבר ×”×’×™×¢ הצל, ולטעמי ידיעה זו נובעת מהמשלחת בה שלח את בניו. משמע, גלאדריאל היא זו אשר מתקשה להתבונן אל תוך הצל המתפשט בדרום, ולא אלרונד. ובהקשר לכך, אומר אלרונד דבר מה שאותו תנחש ותזהיר מפניו גלאדריאל – אויבים רבים הוא יפגוש, מהם גלויים ומהם נסתרים. וכל זאת מתוך הבנתה לגבי לבבות בני האדם וכלל היצורים, ויחסי הגומלין שלהם עם הטבעת. אם כן, כל שנותר לי לתהות הוא על שניים. הראשון, האם גלאדריאל עצמה ביקשה שמסר ×–×” יועבר, או שמא העלה אותו אלרונד מיוזמתו, והשני, אולי בכלל כל ההדים אותם אני שומע הם מדומים, וכל שאלרונד מנסה לרמוז הוא שלאויב מרגלים, בנוסף לאויבים ×”"גלויים".
  
   
 גאנדאלף. אראגורן. סוקראטס.  
פרודו ניעור לפתע לדו-שיח בין גאנדאלף לאראגורן. אנסה בקווים כלליים לתאר את הדו-שיח לפני שאגיד עליו דבר מה. גאנדאלף פותח במספר טיעונים באשר למעבר דרך ההרים, ומסיים ב"מה אתה חושב עכשיו על המסלול שלך, אראגורן?". אראגורן נותר איתן בדעתו, ומוסיף כי אין דרך בטוחה כעת. גאנדאלף מזכיר את הדרך "החשוכה והסודית". אראגורן מנסה לדחות את השיחה עד כי ייוודע שלא נותרה ברירה אחרת. גאנדאלף מקשה ומוסיף כי עליהם להחליט לפני שימשיכו, ואראגורן מסכים, בעוד השאר ישנים. אם כן, דו שיח (ויכוח) טיפוסי בין שני מנהיגים החוככים בדעתם. ואני בכל זאת נמנעתי מלהציג את העניין כ"ויכוח" לכל דבר ועניין, משום שיותר מכל נראה לי הדיון כשיעור שגאנדאלף מלמד את אראגורן בקבלת החלטות. ועוד יותר מכך, מזכיר לי את שיטת החקירה הסוקראטית המכונה "אלנכוס" (חקירה של שתי וערב תוך כדי שיקוף דעת היריב). משמע, גאנדאלף מהווה מראה לאראגורן ומשקף את התלבטויותיו הפנימיות בקול רם, זאת בכדי שאראגורן לא יתחמק משאלותיו הפנימיות וילמד להעריך נכונה סיכויים וסיכונים. ומנקודת מבט זו נראה כי גאנדאלף לא מעט פעמים איננו אותו קוסם חטטן המצטייר לעיתים מול עיננו, אלא דמות משקפת, שכל "התערבויותיה" אינן אלא העלאת שאלות שהאחרים לא חפצים להתבונן בהם. נותרתי תמה אל מול העובדה כי כסוקראטס בשעתו, לא מעט מהאנשים להם גאנדאלף מציק בחיטוטיו היו מעדיפים כי ילגום כוס רעל. 

 ארגיאון. נקודה.  
שירת אבנים,
הנה לא נדמה,
ומבטן הקרקע הקינות מגיעות,
אך ישנה עוד שירה,
שעדיין לא תמה,
מארגאיון יצאה גם
שירת טבעות.
*** 

ולא אוכל להתעלם מאזכור קצרצר של נקודה מעניינית – חבורת הטבעת עוברת כמעט כשלב ראשון בארגיאון בדרך להשמדת הטבעת, עניין סמלי למדי, והרי בארגיאון שכנו חרשי טבעות של בני הלילית, וארץ זו לקחה חלק בסיפור מעשה הטבעת האחת ואחיותיה. וכפי שלגולאס מיטיב להסכית אוזן לשירת האבנים הנשכחת, כך הוא לא שם ליבו לצעידתו בתוך תוכה של מנגינה נוספת הבאה מארגיאון, מנגינת טבעות העצמה. 
   
 התחלת המסע : שינוי בנוף, שינוי באופי. 

כבר סימנתי את היציאה מהפלך (ראו פרשה ו' "משוכה. גבול") כיציאה אל העולם הזר והמוזר, ואת
היער העתיק כמבחן הראשון וכהוכחה למוזרותו של העולם. ובכל זאת לא אוכל להתעלם ×›×™ היציאה מריוונדל מסמנת את תחילת המסע האמיתי, הברור והמכוון למורדור. לא כמסע אל ריוונדל כנקודת סיום בטוחה למחצה, אלא יציאה למסע האמיתי. ועל הרגשה זו מוסיף הנוף, מסביר את העניין כרגיל טוב מכפי שיאמרו המילים – הארץ צחיחה ואפורה, כאבחת חרב מריוונדל הסמוכה כל כך. אם כן אבחין בינתיים בשני שלבי "יציאה אל העולם" עד ×›×” – הראשון, מחיקו החמים מאוד של הפלך אל העולם המקיף אותו, מעין הרפתקה קצרת טווח עד לריוונדל. השני, היציאה הסופית מריוונדל אל עבר הלא נודע הסופי, מהארצות הירוקות וממושב האדם אל ארצות העולם הישן. אם כן, אולי למעגל הראשון ההבחנה היתה חדה וברורה יותר, אך לטעמי דווקא המעגל השני הוא המעיד באמת על המעבר אל העולם האמיתי. 
השיר על הטרול ובן הלילית  

על השלג טייל בן לילית קל משקל,
ומולו טרול זועף ורוטן,
בן הלילית מצחק ורוקד,
והטרול כבר הנה מתעצבן. ניסה הטרול על השלג לדרוך,
את בן הלילית ללכוד בפינה,
אך טרולים (וזה כבר ידוע מראש),
שוקלים לפחות כמו ספינה. 

והטרול שלנו גילה די מהר,
שיש לו משקל עודף,
לנסות לתפוס בן לילית קל משקל,
לא נתפס בעינו כבר ככיף. הטרול נלכד בשלג הרך,
ומוסר ההשכל כבר נכנס,
אם אתה טרול כבד משקל
רק חכה שהשלג ימס.
(מתוך "אלף שירים וסיפורים לטרולים לפני השינה")
 
 זרוע האויב. ספר/סרט. 

אינני יכול להתעלם כליל מהפרשנות הטולקינאית בעלת הנוכחות הרבה ביותר בשנים האחרונות, וכוונתי היא לפרשנותו של פיטר ג'קסון בסרטו "שר הטבעות". ובחרתי נקודה אחת כאן להתעכב בה ולהורות על הבדל בין תפיסת הספר לתפיסת הסרט לטעמי. בסרט מוצג עניין הטיפוס על קאראדראס כהתנגשות רצונותיו של סארומאן הלבן ורצונותיהם של בני החבורה, כל אחד מושך לכיוונו הוא. ג'קסון מעדיף לתת לאויב ולזרועו מוחשות אמיתית, ו"פנים" קלות לזיהוי. ואילו הספר? ובספר אנו עדים לכך שהאויב איננו חד גוני (אם שחור או לבן), והרשע שורר בארדה מעלה דשא ועד לפסגת ההר. אם נבחין היטב, הרי שבספר עצמו סותר אראגורן את התפיסה אותה משריש ג'קסון "רבים בעולם כוחות-הרע, ויש מהם שאינם מחבבים כל-עיר את ההולכים על שתיים ואף-על-פי-כן אין הם עבדיו של סאורון, ופועלים מכוח עצמם". ג'קסון מבטל במחי יד ובשיטתיות את היער העתיק, עץ הערבה, את ההואורנים ואת עצמאותו של קאראדראס, איננו מבין את האינטגרליות שבין הנופים המדהימים ומשמעותם ה"חיה" ומוציא מכלל שימוש את השחקן החזק ביותר בארץ התיכונה, הטבע. ועל כך אומר, תנו לי רבבת עצי ערבה זקנים על פני יום בארץ התיכונה הפרסונאלית של ג'קסון.
     גימלי. להט. אני.  

גימלי ניצב ספק נרעש ספק נפעם אל מול פסגות הרי מוריה, כאדם השרוי בהתעלות. ולי זה מזכיר דווקא הר מוריה אחר והזיקה אליו. משמע, הלהט אותו מגלה גימלי כמוהו כלהט לאומי-דתי אל האדמה, ואף הביטוי "ארץ אבותינו" לא נשמע זר כאן כלל וכלל. ומתוך כך נשתנתה נקודת מבטי כמעה על דברים מספר. הראשון הוא שיבתו של באלין למוריה כאקט לאומי-דתי, המקרב את קימומה של ממלכת מוריה בבטן ההר על ידו מדבר מה מרוחק וחסר היגיון לדבר מה קרוב יותר. השני, סירובם של הגמדים לשליח מורדור, להצעתו למסור את הטבעת לידיו בתמורה לטבעות הגמדים ושיבה למוריה, איננה התלבטות מובנת מאליה, אלא הצעה שהיה לשקול אותה בכובד ראש. הגמדים ויתרו על דבר מה מכריע לטובת שאר העממים (גם אם היו
נותנים לעצמם במודע ללכת אחר הבטחות סאורון). והאחרון הוא, כמובן, שמחתי על כך שגימלי מוסיף כאן בהיסח הדעת עוד זרד למדורה הבוערת לפרקים של "הגמדים כיהודים". ואצהיר כאן מראש כי כל כוונתי היא לא לבצע "אנאלוגיה מושכלת", ואף לא רואה טעם בכך, אלא להפנות את תשומת ליבנו הרגשית למוריה, וכשאחלוף בפעם המי יודע כמה על התמוגגויותיו של גימלי לנוכח הנוף, אחשוב דווקא על עצמי.
  
  
 מירובור. לזכר דאורין. 
גאנדאלף שולף את המירובור להחיות את נפשם ולעודד את רוחם של היושבים לצידו בקן השלגים על קאראדראס. ובמחילה אתן כאן הערה לגבי מוצאו של המירובור והופעתו בכתובים. הפעם היחידה בו מופיע המירובור בסיפור ובשיר בכל כתבי טולקין (מלבד ביאור אטימולוגי ב"לקסיקון הקניה") הוא בעלילת גניבת הסילמארילים בידי מלקו, בגרסה הראשונה והקדומה ביותר של הסיפור מסוף שנות העשרה. ושם, ווירילומה (לימים אונגוליאנט) הולכת לטמא ברגלה את השרף הניגר מטלפריון הפצוע, אך לפתע מופיע בן לילית בשם דאורין, וחרבו טבולה במירובור, פוצע את רגלה של העכבישה בחרבו, אך מת מדקירת סכינו של מלקו תוך כדי המעשה. ונראה לי כי אם היה מספר גאנדאלף את הסיפור בעודם לוגמים את היין, לא רק שהיה מחמם ומחייה את נפשם עוד יותר לשמע השימוש האצילי שנעשה במשקה, אלא היה מעניק כבוד רב לקורבנו של דאורין, ואם לא עשה, הרי שבשל כך עושה זאת אני כאן.
(וכהערת אגב ראו את אנקדוטה זו כהמלצה חמה לגשת ולקרוא בספר הסיפורים האבודים, אחד מספרי "היסטורית ארץ התיכונה" האהובים עלי ביותר).
  
 הדלקת אש. פקודה? 

"נאור אן אדריית' אמן!" פוקד גאנדאלף. ובכדי לסבר את האוזן, בתרגום מקווניה יהיה זה "תהא אש לשם הצלתנו!". ומה אני למד מכך? ראשון ראשון, כי אינני רואה כאן בעצם כל פקודת קסם. גאנדאלף במקרה הנדון לא מצווה דבר, הוא נשמע יותר כמבקש. כאן ניתן לראות כי גאנדאלף איננו "משולל רקע", והוא עדיין זוכר (שלא כסארומאן) את היותו שליח בלבד, והוא מבקש את חסד האלים בכדי שיאצילו עליו את היכולת להבעיר את הזרד ולהציל את בני החבורה. ומתעורר הספק, האם היה מצליח להבעיר את הזרד ללא בקשה בנוסח זה? אינני בטוח. אני מעדיף לדמות את גאנדאלף, גם אם הדבר יוריד ממעמדו כקוסם דגול, למעין כלי שרת, שממנו ניתן להחסיר או למלות לפי הצורך בדרכים שונות. ובכך אינני מתכוון לאופיו, כי אם ליכולותיו. ואחרון אחרון למדתי שיש קליטה ממש ממש טובה בין ואלינור לארץ התיכונה, וגם יש מי שתמיד מקשיב ומחכה לשיחות מהצד השני. 
 גאנדאלף. אש. להשען.  

גאנדאלף מציב עובדה ברורה "בין אש או מוות", אם יאלץ להבעיר זרדים. ולנו ברור ×›×™ מה שנבהל ממנו גאנדאלף עוד יותר מכשלון החבורה הוא מעצם הרעיון ×›×™ יאלץ להפר את ההגבלות שהוטלו עליו על ידי משלחיו. אך האמנם אין הדברים קשורים ×–×” בזה מלכתחילה? ביאור. גאנדאלף רואה את הבקשות להבערת אש על ידו כהפיכתו למשענת ולקביים לחבורה כתקדים מוקדם ומסוכן, וכל שהוא רוצה כנראה הוא ההפך הגמור – ללמד את החבורה (כזעיר אנפין של העמים החופשיים) להלך ללא הקביים שהוא מציע. כשלונה של החבורה חד הוא, אם תשתמש דחופות בעזרתו (כשלון רוחני) או אם תגווע בכפור הנושב מההר (כשלון פיזי). ובעוד גאנדאלף צופה ×›×™ יבוא הרגע שיאלץ לגמול אותם באחד מעזרתו, אינני בטוח אם לא ניחש ×›×™ תהליך הגמילה ×™×”×™×” חד כנפילה של מי לתהום מוריה.
  
 פינת הנשר 

הרוח זעפה והתגעשה, וגל אבנים התדרדר מטה לעברם.
"לא נוכל להוסיף לכת בלילה זה," אמר בורומיר. "יאמר כל הרוצה כי רוח היא זו ההומה כך. קולות אלה שבאוויר נוראים הם, ואבנים אלו, אלינו הן מכוונות."
"אנוכי האומר כי רוח היא," אמר אראגורן, "אך אין בזה כדי לסתור את אמיתות דבריך. רבים בעולם כוחות-הרע, ויש מהם שאינם מחבבים כל-עיקר את ההולכים על שתיים ואף-על-פי-כן אין הם שלוחיו של סאורון, ופועלים מכוח עצמם. יש מהם המתקיימים בעולם עוד לפניו."
"קאראדראס נקרא הר-רשע, ושמו נודע לשמצה לפני עידן ועידנים," אמר גימלי, "בטרם יגיע שמעו של סאורון לחבל-ארץ זה."
"אחת היא לנו מי האויב, אם קצרה ידנו להודפו," אמר גאנדאלף.
"אך מה נוכל לעשות?" קרא פיפין במר לבו. הוא נתמך בידי מרי ופרודו והיה רועד כולו.
"אל דאגה, פרגרין טוק!" אמר גאנדאלף, אך עתה דמותו כמו נתגדלה, וקולו מפלח את קול הסערה כרעם מתגלגל, וטרם המשיך בדבריו עלתה זעקת שמחה מפיו של בן הלילית, "רואה אני, הנה, הנשרים באים! הנשרים באים להושיענו!".
וכך קרה שבאותו היום הגיע לקאראדראס תורונדור, מלך הנשרים ושליח מנווה, ונשריו עמו, והוא קטף את פרודו ממקומו, מהיר כרוח טס לאורודרויין, ופרודו השליך את הטבעת. תם העידן השלישי וסיפור מלחמת הטבעת, ולא יוסיפו לספר בשיר או באגדה את הקורות אשר מקדם.

הגעה : גורל? 

אלרונד מודיע קבל עם ועדה ×›×™ הגעתם של המוזמנים להתייעצות הייתה ללא הזמנה מראש, וללא שום סיבה נראית, ועלינו לראות זאת כאות וסימן וכו'. ואני מעדיף להתייחס לדבריו בסוג של חשדנות, ואולי אף ללוליינות מילולית. ומדוע זאת? משום שלא הגורל סתם כך זימנם, ×›×™ אם פעולותיו של אחד, השר האפל. והשר האפל כבר לא ילד, וכשהוא מתחיל לבצע תוכניותיו, הוא עושה זאת ביסודיות ובכל הכיוונים. ישלח מרגלים למערב, אל הצפון ישלח כרוזים וכו'. וכשסאורון מעורר את השטח, ההיגיון יאמר ×›×™ משהו מתרחש, ויש לשאול בר סמכא כלשהו בעניין. ומה לעשות שאלרונד הוא אחד היחידים שמוגדרים כברי סמכא כאלו?! אם כן, עניין הגעתם ביחד, פחות או יותר, אינם דבר משמיים, ואינם ממש "גורל – הייתי מעדיף לראות זאת כסתם הגיון בריא וחשש (ועל ×¢× ×™×™× ×™ רשע מעט יותר מטאפיזיים ראו ב"סך רשע" בפרשה זו). האם אלרונד חשב על כך במוחו אך העדיף להעניק נופך חשיבות רב לאירוע שגם כך מלא חשיבות כשלעצמו? נו, גם אלרונד כבר לא ילד.

אראגורן. תמצית הכאב. (קצר) 

"אך יורש הנני לאיסילדור, ולא איסילדור עצמו".
אראגורן מנהל את הדו שיח הטעון שלו עם בורומיר, ותוך כדי כך אומר את המשפט ×”× "ל. ואני לא יכול להתעלם מכובדן הרב של מילים אלו, שלמתבונן מבחוץ אינן נראות ×›×” רבות משקל, אך לכל אלו המכירים את אראגורן מעט מתחוורות המלים הללו כתמצית הכאב – שנים של בדידות, של ציפיות מאנשים רבים ושונים, ומעול כבד על הכתפיים יודעות הסבל של איש השממה. ואם אראגורן ×”×™×” פחות חזק ממה שהוא, אני משער שלאחר משפט ×–×” ×”×™×” פורץ בבכי. חבר'×”, הוא רק יורש לאיסילדור, הוא לא איסילדור עצמו.

קריאה לפגישה.

"דינג דונג! דינג דונג!"
קורא כך האות,
מצלצל לו הגונג,
מה זה קרה? מה העניין?
זוהי פגישה סודית כמובן,
ואיך נדע שכך הדבר?
נצלצל ונרעיש עד כי גרוננו ייחר,
מקצות העולם, צלצולים ורעשים,
כך בביתנו פגישה סודית מבקשים,
ואם ארצה לשמור איזה סוד,
אותו אצרח רק עוד ועוד.
(מתוך ספר הילדים הגנוז "ששש… אני שומר סוד!" מאת אלרונד)

סך רשע. תת מודע.  

וכל השליחים שהגיעו, מרחבי הממלכות והישובים שבארץ התיכונה, לא רק חשו בשליחיו של סאורון, אלא בדבר אחר בנוסף, במן "רשע", רוע לא מוגדר, אשר מעיב על הגוף והנפש. מעין ×¢× × ×” שעולה אט אט ובכבדות על ליבם ועל השמיים למעלה. ואם אסתכל בסטטיסטיקות "הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה" שבריוונדל אראה סך הרשע בארץ התיכונה "איזה סך רשע?!". הסבר. ידוע לנו ×›×™ כאשר פעילותו של השר האפל מתגברת אין היא מתבטאת רק בשליחים פיזיים ובארגון צבאות, העלאת מס עובד וניסיונות השתלטות טריטוריאליות ואחרות. סאורון פועל במישור נוסף – המישור הרוחני. כאשר כוחו מתגבר הוא משפיע על הסביבה, "מקרין" אותו הלאה ובכך מעלה את "סך הרשע", או "סך הרשע הפעיל" בארץ התיכונה. עד כאן טוב ויפה, ואף טריוויאלי. אך המעניין אותי מנושא ×–×” היא עצם ההשפעה והקשר. משמע, כוחו של סאורון להשפיע ולעורר "תת מודע" קולקטיבי של יצורי הרשע השונים, ואולי אף להשפיע על נפשות שאינן "מרשעות" מטבען. אם כן, כיצד לסאורון יכולת כזו? ההצעה שלי לפתרון נושא ×–×” טמונה בעבר הרחוק של ארדה, והמקור הראשי לכך הוא מורגות'. מורגות', כאשר הכתים את ארדה ללא יכולת לתיקון, הטביע בכל אחד מיציריה, ואף באדמה עצמה, את עצמו ואת רשעותו. ×”"תת מודע" ×”×–×” קיים בכל יצור, קשר שעובר כחוט שני בכל דבר ודבר. לסאורון, מעצם גדולתו, יש השפעה על אותו "תת מודע", וכך הוא למעשה "מעורר", וזהו הפתרון למעשה לעניין – סאורון מחובר לתת המודע שהטביע מורגות' בארדה, ולו היכולת גם להתחבר אליו, או להשפיע עליו. ואוסיף תמיהה לא פתורה אחרונה – האם הטבעת משמת ×›"מגבר" ליכולת זו? האם האדנות של סאורון נובעת מהתקשרותו לתת המודע המוכתם של היצורים החיים? ×–×” כבר עניין למאמר בפני עצמו.

ללכת בעקבות חלום?  

פאראמיר חולם חלום, בורומיר חולם חלום, ועל כן יוצא בורומיר למסע על עבר אימלאדריס. לנו, המגיעים מארצות הצפון, ומכירים את גאנדאלף, פרודו וסיפור העלילה, נראה הדבר מעט פחות תמוה אולי, כי אנו יודעים על האמת שבחלום. אך לאדם הגר כה רחוק ממקום ההתרחשות לבטח עניין זה נראה מוזר לחלוטין, ואולי אף טירוף מסוג שהוא. כפי שאם מי מאיתנו יחלום כי עליו לצאת לדרך בשעה זו ממש כי חלם חלום על איסטנבול או בולגריה, ואכן יעשה כך. אם כן, כיצד עניין זה קרה? וכל שהצלחתי למצוא בכדי להוריד את הרעיון המטורף אל הקרקע היא ההבנה כי בארץ התיכונה החלום איננו רק מזור פסיכואנליטי למוח בעת השינה, כי אם רמז, מורה דרך וחושף נסתרות. ואולי אף ידע דנתור במעומעם על מסורת בני הלילית, ועל אולורין ולוריין, והקשר המציאותי שבין החלומות לבין עולם הערות. וכפי שרבים כיום מאמינים כי בחלום ישנם דברים היכולים להעיד על דברים שעלינו לשפר בהם את חיינו, הרי שגם בארץ התיכונה עניין זה קיים. ואוסיף על כך, שגם אם טירוף וגם אם לא, אני מאחל לכל אלו המאמינים בכך כי יוכלו ללכת אחרי חלומותיהם כפי
שעשה בורומיר.
 
בראד-דור. לותלוריין : אותו הדבר.

אלרונד מודיע ×›×™ הברית האחרונה אמנם הצליחה, אך לא השיגה כלל את מטרתה – ×›×™ כוחו של סאורון ×™×”×™×” שריר וקיים כל עוד הטבעת קיימת. על זאת הוא מוסיף ×›×™ יסודות בארד-דור לא יעקרו ממשורש, משום שהם נבנו בכוח הטבעת, וכל עוד היא עומדת יעמדו גם הם. ויעמדו על שום השימור. שימור? הסבר. הטבעת פועלת לשימור מצב מסוים, במקרה ×–×”, מצב של שליטה ואדנות על האחר. ובמקרה ×–×”, השימור לא פועל על דבר מה ×—×™, ×›×™ אם על מבנה (שהוא גם סמל, אך זהו עניין אחר). הטבעת, לפי תפיסתי, משמרת את בארד דור, משמרת את הרוע הטבוע בו, ורק השמדה שלה תשמיד את המגדל ושימורו. ולמה הדבר דומה? ללותלוריין כמובן. טבעת גלאדריאל היא המשמרת את המצב בלותלוריין, שם הזמן זורם באיטיות, והעולם נראה מושלם ויפה יותר. ואנו יודעים ×›×™ כאשר תם העידן השלישי ונכנסנו אל העידן הרביעי, איבדה לותלוריין מיופייה וייחודיותה, בשל אובדן הכוח המשמר ששכן בה. אם כן, הטוב הקיצוני (לותלוריין) והרע הקיצוני (בארד-דור) שניהם זקוקים לטבעות ולשימור בכדי לשמור על קיצוניותם. ואולי עדיף ×›×™ ישרור ממוצע של טוב בינוני ורע בינוני, מאשר שני קיצוניים לא טבעיים שכאלו.
 
  
 פרודו. לחץ חברתי.

פרודו קם על רגליו, כאילו איננו שולט על ×–×”, ואומר ×›×™ יצא עם הטבעת על עבר ההר, על אף שאיננו יודע את הדרך. ואלרונד משבח אותו על החלטתו הקשה אך הנבונה, ומייד ממקם אותו בין טורין לברן (אם ×›×™ אינני בטוח שפרודו מעריך את מלוא גדולת המעמד). ולי כל העסק מריח כסוג של לחץ חברתי. הסבר. אלרונד, עוד טרם המועצה, ידע היטב מה יש לעשות בטבעת, והוא אף נושא עמו זיכרון כבד מהברית האחרונה ומסירובו של איסילדור. אם כן, כל שעליו לעשות, הוא לכוון את ההוביט המכוון גם ×›×›×” עוד מדבריו של גאנדאלף לקחת על עצמו את המשימה. חשב ועשה. הוביל את המועצה לדרך ללא מוצא רטורית, ובמקום לתת יום מחשבה נוסף והתכנסות לשעה יותר מאוחרת (ואף בילבו דיבר כבר על בטנו המקרקרת), החליט ללחוץ עד הסוף.והתחושה השלטת הייתה משהו שמזכיר לי את המצב בו אדם צריך לקום ולהגיד משהו, והוא יודע זאת בליבו פנימה, אך הוא לא ממש רוצה. ואכן פרודו (לרווחת כולם) קם ועשה. אם מתוך תחושת שליחות אמיתית, ואם מתוך הרגש המוכר ×”× "ל. ואולי בזמן אחר ובמקום אחר לא ×”×™×” מחליט כך, למשל, בשיחה אחד על אחד עם בילבו. אם כן, הלחץ החברתי הסמוי על פרודו פעל, וכעת יש לנו עובד שחור שיעשה בשבילנו את העבודה, והנה כל השאר מצטרפים בשמחה לעניין, וכולם מרגישים ×›×” חשובים ורציניים. ואולי כדאי לבקש מאלרונד עוד כמה טיפים כאלו, להעברת החלטות קשות במצבי לחץ, אם לאראגורן המלך לעתיד, וגם לאריאל שרון – שמעתי שיש בעיות לאחרונה בקואליציה.

פרודו. לא רוצה לוותר. 

ולעומת "פרודו. לחץ חברתי", אמשיך בקו אחר שנקטתי בו פעם (פרשה ב', קטע "בחירתו של פרודו"), באשר להחלטתו של פרודו להמשיך עם הטבעת. וכפי שחשבתי פעם, לא מן הנמנע שכל רצונו של פרודו לא היה לחסל את הטבעת, כי אם בתוך תוכו רצה לשמר את השליטה עליה, ועל כן, בכדי שלא תילקח ממנו, יצא למסע אל עבר הר האש. וכמו מכור רגיל לכל דבר אחר, הוא לא חושב בהגיון כי הוא ממשיך עם אהובתו לשם הדמתה, אלא מה שחשוב כאן הוא עצם ההשארות עם הטבעת. ואולי כבר חשבו על זה גאנדאלף ואלרונד, ובכל זאת אנו מתקשרים כאן ל"פרודו. לחץ חברתי"? זוהי אפשרות שלא הייתי פוסל במחי יד.
 
רוע מול רוע. 

בורומיר ואראגורן שניהם עומדים כל אחד בדרכו אל מול רשע – בורומיר אל מול הרשע המאורגן והמתועש של סאורון, על צבאותיו הסדורים, מרגליו ויכולותיו הלוגיסטיות. ואילו אראגורן עומד בצפון אל מול רוע אחר, חסר שם, אשר מתבטא בעצי היער העתיק, בצלמי הכוכים, בטרולים ובאורקים פזורים, ובמיני מפלצות לא מזוהות. ומנושא ×–×” אנו יכולים להבחין בין שני סוגי רוע – האחד "פרסונאלי", בעל שם וגוף (סאורון) והשני חסר שם, חסר תיאור וכללי (הרוע בצפון). ושני דברים עולים לי מכך. הראשון היא התהייה מה הקשר בין שני אלו, ומה המודעות של כל רוע לרוע האחר. השני הוא מי גרוע יותר. באשר לראשון, הרי שכבר דיברתי על הקשר בין סוגי הרוע ב"סך הרשע. תת מודע" בפרשה זו, אך אוסיף ×›×™ מודעותו של סאורון לרשע הצפון ודאי גדולה יותר מבחינה רציונאלית, משום שסאורון עוסק רבות יותר ברציונאל, ואילו רשע הצפון "חש" את סאורון ונוכחותו, אך לא יודע עליו באופן מפורש דברים רבים. ובאשר לשני, אני משוכנע ×›×™ אעדיף תמיד את הרשע הפרסונאלי – גם משום שזוהי מטרה קלה יותר לפגיעה ולהערכות (ללחום אל מול צבא מאורגן, עם "חוקים" וסדר, הוא דבר קל יותר להערכות מאשר מול רוע חסר שם התוקף בצורות שונות ומשונות) ובעיקר משום שזוהי מטרה קלה בהרבה להתקוממות ומרד כנגדו. משמע, המתקוממים כנגד סאורון רואים לנגד עינם דבר מה מוחשי וכו', ואילו אלו הרוצים להתקומם כנגד יצורי הצפון יתקשו מאוד למשוך אחריהם מתנגדים נוספים – אתה לא יכול להלחם נגד מה שאתה לא רואה.
 
אחת ושלוש. 

אלרונד מעיד ×›×™ לדעתו, כשתאבד האחת יאבדו גם השלוש. ואני לא מבין כל כך את אלרונד. הלא השלוש אינן קשורות לאחת כלל, מלבד הידע שניתן על ידי סאורון ליצירתן. ואף גלאדריאל ודעות נוספות ושונות אוחזות בדעתו של אלרונד, ואני עדיין לא מבין. והנה גם מגיע מבחן התוצאה, ואכן כמש כוח הטבעות בסופו של דבר וכו', ואני עדיין לא מבין. איה הקשר בין הטבעות? אז אם אינני מוצא קשר, אני טוען שאין קשר כלל. אם כן, מה על הכמישה?! תשובתי לעניין ×–×” תלויה בנושאיהן של הטבעות, וכלל לא בטבעות עצמן. משמע, אלרונד אומר ×›×™ יכמשו הטבעות משום שהוא מציג ניחוש מלומד – לאחר ×¢× ×™×™× ×™ מלחמת הטבעת לא יוותרו עוד נושאי הטבעת בארץ התיכונה, ואף אחד לא יוכל להחליפם באחיזה בטבעת. ומשום כך הוא מעדיף לתת את תשובת ×”"כמישה" מאשר תשובה מסובכת ולא שייכת על רצונותיהם הפנימיים של שני בני לילית ומיא אחד. הסבר. על גאנדאלף וטבעתו אנו יודעים ×›×™ סיימו את תפקידם, והציתו את הלבבות, וגאנדאלף לאחר הניצחון ודאי לא ראה עוד צורך בשימוש בטבעת לאחר השימוש האינטנסיבי שעשה.בה. על גלאדריאל אומר ×›×™ היא ויתרה על שאיפתה לארץ לשלוט בה, והסכמתה להתמעט ולחזור למערב הייתה גם הודאתה בנטישת לותלוריין, ושימור הזמן שבה. על אלרונד אומר ×›×™ גם כאן, מרגע שסיים את מה שראה כתפקידו בארץ התיכונה, ולא ראה עוד צורך בריבנדל כמעוז אחרון במזרח בפני הרשע של סאורון, עזב גם הוא. אם כן, בסופו של דבר, עניין כמישת הטבעות הינו תעלול דיסאינפורמציה שנעשה על ידי בני הלילית, אולי בעיקר בכדי שלא ינסה מי מבין הנותרים ליצור לעצמו טבעת אחרת. ולעת עתה, נראה לי ×›×™ הלקח והאמונה ×›×™ כמשו הטבעות השתרשו היטב. (עד אשר יקרא פלוני אלמוני את דברי כאן וינסה להכין לעצמו טבעת מסוג כלשהו).

פינת הנשר

ואז פתח פרודו את פיו ואמר 'אנוכי אקח את הטבעת,' אמר, 'לו גם איני יודע את הדרך.'
אלרונד נשא עיניו להביט בו, ופרודו חש כאילו ננעץ בלבו המבט הפתאומי והעז. "אם הבינותי אל-נכון כל אשר שמעתי," אמר, "חושב אני כי לך, פרודו, נועדה המשימה הזאת: ואם אתה לא תמצא דרך לא ימצאנה איש. זו שעתם של בני הפלך בהילקחם משדותיהם השלווים לזעזע את מגדליהם ומועצותיהם של גדולי-ארץ. מי בחכמים עשוי היה לנבא את זאת? ואולם, אם אכן חכמים הם, מה טעם יצפו-"
"עצור בדבריך, אלרונד בן הלילית למחצה, בן לאארנדיל יורד הים ולאלווינג הנאווה!" קול רעם לפתע והנה הם רואים את גאנדאלף עומד, ולאצבעו הוא עונד את נאריה, והיא מתלחשת באש, "לא יהיה עוד צורך בזאת, כי הנה פניתם וגזרתם את הגורל על הצד הטוב בעיני המלך הקדום במערב" ואז נשבה רוח גדולה
ומסמרת שיער כמשק כנפיים אדירות. 'הנשרים באים! הנה הנשרים באו להושיע!' נמעו האומרים. כך קרה שבאותו היום הגיע לריבנדל תורונדור, מלך הנשרים ושליח מנווה, והוא קטף את פרודו מכיסאו, מהיר כרוח טס לאורודרויין, ופרודו השליך את הטבעת. תם העידן השלישי וסיפור מלחמת הטבעת, ולא יוסיפו לספר
בשיר או באגדה את הקורות אשר מקדם.

פרודו. מה שלום התקרה? "ידוע ×›×™ בני בית באגינס לאורך הדורות שאבו את חוכמתם לאורך השנים משיחות נפש עמוקות עם תקרות מחפורותיהם ברגע שהתעוררו" (תשובתו הגנוזה של פרודו לגאנדאלף לאחר שזה האחרון שאל אותו מדוע הוא מדבר לתקרה. מתוך "הספר האדום -הגרסה המלאה"). אז אני גם שואל את פרודו -אז מה, לא ידעת שהתקרות בבית אלרונד בכלל מדברות קווניה?! פלך/ריבנדל. משלימים ×–×” את ×–×”. גאנדאלף מציין ×›×™ גם הפלך כמוהו כנקודת אור בים האפלה. כמוהו כריבנדל. הפלך כמו ריבנדל? המעוז האחרון של שועי בני הלילית כמוהו כמשכן המחפורות של ההוביטים?! גאנדאלף לא יצא מדעתו, כמובן, אלא מביא נקודה מעניינת שלטעמי דורשת ביאור. ופירושי לעניין הוא, שכפי שאמרתי לא פעם, כוחם של ההוביטים הוא בתמימותם, בחיות שלהם ובאור השמש הקורן על פניהם. לעומת זאת, כוח ריבנדל הוא בעומק השנים, בקמטי הזקנה, בחוכמה שנצברה ביגון ובכאב לאורך דורות. וכך עומדת לה ריבנדל העתיקה ליד הפלך הרענן, ושניהם יכולים ומהווים מקור כנגד הרשע הכולל. וזוהי אמירה שניתן להשליכה על דברים רבים בעידן השלישי -הן הזקן והן הצעיר, המנוסה והלא מנוסה, שניהם חשובים מתוקף כוחם הם, ושניהם בעיקר משלימים ×–×” את ×–×” (ומשפט יפה הוא האומר ×›×™ לא ×”×™×” קיים פלך ללא ריבנדל, אך גם לא הייתה קיימת ריבנדל ללא הפלך). דעיכה. רק התחיל? בעוד שוכב פרודו אצל מיטתו בריבנדל, ומשוחח עם גאנדאלף על העניינים התמוהיםוהמסוכנים שעברו עליו, מועלית גם הסצנה האחרונה, באשר לגלורפינדל ודמותוהבוהקת, ולפרשים אשר נראו לאור היום ללא גלימותיהם השחורות, ועל כך שפרודו יכוללדבר איתם כדבר אדם אל חברו. ואז מסביר גאנדאלף את העניין בכך שפרודו כבר החל לדעוך, ועל כן כל ×–×” קרה וכו'. ולי עניין ×–×” נראה תמוה, ואף לא מסתדר עם דברי מהפרשה הקודמת -ושם אמרתי ×›×™ לטעמי פרודו כבר דעך כליל, או מרחק × ×’×™×¢×” מכלילות זו. משמע, לא "החל דועך", ×›×™ אם "כבר דעך", עבר את קו החצי. אם כן, כיצד איישב את הנושא? מתוך חוסר החלטה, אעדיף לתמוך בצדקתו של גאנדאלף ולבארה, אך להעלות עמה תהייה נוספת, והקורא יוכל להעמיד את דעתי מהפרשה הקודמת כנגד דעת גאנדאלף כאן. ואם בעדה אדבר, הרי אוכל לטעון ×›×™ אמנם דעך כבר כולו, אולם הדעיכה התבטאה במובן הנפשי והפנימי בלבד. משמע, נפשו של פרודו הייתה כבר תלויה מעבר לפי התהום, והיא כבר דעכה כמעט לגמרי. אך גופו של פרודו, חשוב לציין, לא דעך כלל. הגשמיות נותרה כמעצור בפני הדעיכה הגמורה. וגם עניין ×–×” לא שלם, והרי ראה גאנדאלף מעט מהשקיפות בפרודו, משמע, אכן רק "החל לדעוך", במובן הפיזי. והתהייה שעולה בי האם כיוון גאנדאלף במחשבת תחילה את מילותיו, והעדיף במודע להתייחס רק לצד הפיזי, גם בכדי לא לדכא את פרודו, וגם משום שבתוך ליבו רצה וידע שעל הוביט ×–×” לשאת את הטבעת עוד קדימה, ואם יחשוף בפניו ×›×™ כבר נפשו דעכה כמעט כליל, שליחות זו תיתקל בבעיה של חוסר תחושת יכולת ואכזבה. גאנדאלף מניפולאטור רטורי? לא החלטתי עדיין. פיזי/נפשי. חדירה. ואז מציין גאנדאלף את עמידתו/עמידותו של פרודו. משום שהיה איתן בהתנגדותו, ודרך כך עמד חלקית בהתקפה של סכין המורגול על ליבו. משמע, ניסה שר הנאזגול לנעוץ את הפגיון בליבו של פרודו, אך בסופו של דבר הצליח להגיע או לפגוע רק בכתפו. והשאלה המתעוררת היא לאיזו התנגדות מתכוון גאנדאלף. משמע, האם הוא מתכוון להתנגדות הפיזית (פרודו שלף הרי את חרבו וניסה לפגוע בפרש) או להתנגדותו הנפשית (טבעו כהוביט). ולמען האמת, אני דווקא מעוניין בקישור של השניים ביחד. הסבר. לטעמי, קיים קשר הדוק בארדה בין הגשמיות של הדברים לבין "רוחניותם". מבעד לווילון הממשיות, דרך עינם של הגדולים, העולם מקבל צורה אחרת לגמרי -דמויות קורנות, בריות דועכות, וכל ×–×” בעקבות הקשר של הפאה (שמן של הנשמות בפי בני הלילית) לגוף. על כן, גם על פי רמיזת גאנדאלף, ישנו יסוד להניח שמוצקותו הנפשית של פרודו משפיעה דרך קבע על זו הפיזית. מוצקותם של ההוביטים, ככל הנראה, איננה רק "מטפורית", אלא בדברים מעין אלו היא גם ממשית לחלוטין. והאם, אם התנאים היו נוחים יותר, ×”×™×” מצליח בכל זאת מנהיג הפרשים במשימתו? סביר להניח שכן, גם משום כוחו הרב ועוצמתו הנפשית האדירה, וגם משום שבנוסף ל"מוצקות" האמורה, עומד ויעמוד לצד פרודו כוח חזק בהרבה – הגורל. לא ידע את גודל הסכנה. אומר פרודו ×›×™ טוב שלא אמד את גודל הסכנה שמולו, ×›×™ אם ×”×™×” מבין מה מהות הפרשים השחורים לא ×”×™×” מתנגד, או ×”×™×” מאבד את עשתונותיו מרוב אימה. שני עניינים לנושא ×–×”: א. בהזדמנות זו אשמח על כך שלא גילדור, או גאנדאלף או אראגורן חשפו בפני ההוביט(ים) את עניין הפרשים, ×›×™ ×”× ×” פרודו מצדיק אותם וכו' (אם ×›×™ לטעמי תמיד הדמיון מפתח רעיונות נוראיים משאין לו את נתוני המציאות). ב. ועוד אזכיר ×›×™ דבריו של פרודו, שלא במודע, לאו דווקא נכונים ובאים יותר מעניין של הצטנעות. הסבר. לדעתי, פרודו בפנימיותו, מכל שאר האחרים, עמד על גודל הפרשים, וזאת משום שאחיזתו בטבעת והחרדה לה חידדה את חושיו והגבירה את ערנותו ליצורים מעין אלו. משמע, בתת המודע של פרודו הפרשים הצטיירו בדיוק כדבר המאיים שהם מהווים, והוא החל לחוש זאת ביתר שאת, החל מהמפגש הראשון, וכלה כשיא במעבר הנהר. לדעתי, פרודו יותר מבצע הדחקה של מה שהעלו ניחושיו, מאשר באמת מודה למזל הטוב על חוסר הידיעה. וכדבר אחרון אוסיף, שגם אם ידע וגם אם לא, הרי שאל לו לפרודו לתת את כל הקרדיט ל"מזל" שמנע ממנו את הידיעה. הרבה ממעשיו נזקפים לזכותו שלו בלבד. אולורה מאלאה. פרודו שומע את שירת בני הלילית ליד האח המבוערת ומעט "מאבד את עצמו", ואני שומע באוזני נעימות אחרות לחלוטין, מזמנים רחוקים בהרבה, ומכל התיאורים הללו, של ציפה ושינה, התגלגלות למקומות שמעולם לא ביקרתי בהם והכול נסוך בצבעי זהב, אני נזכר בסיפורי האח המבוערת שבבית המשחקים האבודים, בהם יושב אריאול ומאזין בשקיקה לסיפורים מימי קדם. ובמיוחד לאחר העניין ×”×–×” עולה לי המחשבה על אולורה מאלה, נתיב החלומות המקשר בין אמאן לבין הארץ התיכונה. לכאורה, מה הקשר בין יצירה משנת 1916 לזמן ×–×”? אבל טולקין, שמתייחס לתמונות הטבועות בראשו ולא רק לזמנים ביומנו, מביא את קטע האח המבוערת ורק מדגים על קצה המזלג ×›×™ שר הטבעות איננה יצירה תלושה, וסיפורי בני הלילית הם בעלי רקע עמוק ונרחב. ואוסיף ×›×™ לבן הלילית בטול ארסאה הקריאה על מראה האח וכו' כנראה ×”×™×” מעלה אסוציאציות דומות למדי. ועוד נותר לי רק להמליץ לכל המתמהמה להתחיל ולקרוא את "ספר הסיפורים האבודים", עם או בלי קשר למה שכתבתי באשר לעניין ×–×”. גאנדאלף. שקיפות. הוזה? גאנדאלף מבחין בעיניו החדות והמיומנות בשקיפותו הקלה של פרודו באזור הכתף. ועניין ×–×” ברור, משום שאם נדמה את שבר הפגיון לעוקץ, הרי שבקרבתו האזור ×™×”×™×” פגוע בהרבה, ומשם באה הרעה וכו'. אך במחשבה שנייה, אינני מבין כיצד רואה גאנדאלף את השקיפות המדוברת. זאת משום שאם אינני טועה, גאנדאלף כרגע איננו מאיא במלוא מובן המילה. הסבר. כידוע, כשנשלחו האיסטארי לארץ התיכונה במצוות הואלאר, לא עטו על עצמם רק את אדרת האנושיות, ×›×™ אם הפכו ברובם לאנושיים לחלוטין, בעלי ×™×’×¢, רעב, פגיעות, וכל הכרוך בכך (ויש חשיבות גדולה להבהיר את ההבדל בין האיסטארי וגאנדאלף האפור בפרט מחד לגאנדאלף הלבן מאידך, לכל התוהים). אמנם, עדיין אנושיותם כמוה אולי כשל אדירים מבין בני האדם, כמוהם אולי כמלכי הנומנורים ביכולת וכו', אך עדיין אנושיים. ומתוך זאת, אני מתקשה לקבל את העובדה שגאנדאלף, אם אכן אימץ את האנושיות שנקבעה לו, מסוגל להבחין בשקיפות האמורה. אם כן, כיצד קורה הדבר? קשת התשובות מבחינתנו יכולה לנוע החל מטענה שאומרת ×›×™ האיסטארי אינם אנושיים לחלוטין בכל זאת, ועד לטענה ×›×™ גאנדאלף במקרה ×–×” עשה מעשה שנאסר עליו והשתמש בכוחותיו המלאים. והתשובה שלי? התשובה האפשרית שלי היא שגאנדאלף לא ראה את השקיפות, אלא ידע שקיימת כזו, וזאת לא מתוך מהותו האנושית, אלא מתוך עברו כמאיא, משמע, גם אם כעת איננו מאיא ולא בעל כוחות שכאלו, הרי שבעברו ×”×™×” ×›×–×” ובתמצית זהותו נמצא יסוד ×›×–×”. ואני משוכנע שמעולם לא חשבנו על האפשרות של מאיא הוזה. בן לילית. שירי לילה טוב. היו ×”×™×” בן לילית מחונן, שחרוזים לעצמו חרז רוב הזמן, על עידנים רחוקים, וסירות שבים, חיבר בן לילית ×–×” שירים על כולם. גם חבריו לגזע בכיר, חרוזו, טענו, הוא ×”×›×™ טוב בעיר, שמוצלח הוא מאוד, שמרקיע שחקים, אז אולי ישמיע זאת לבני התמותה, הנחותים. אך כשהתחיל לזמר ליד בני אדם, לתדהמתו גילה ×›×™ נמים הם כולם, שינה עמוקה, אף אחד לא מקיץ, כשהוא מזמר על ברן האמיץ? חש בן לילית עצב ×›×” רב, מה יעשה עם יופי שיריו? כיצד יועילו לשאר העולם, אם כשהוא מזמר נרדמים הם כולם? אך בעולמנו הקט, זאת ידע כבר בחוש, הכול ×–×” עניין של היצע וביקוש, ובמקום לשיר לשם ערנות, ימכור את שיריו כתרופת הירדמות אז שירי לילה טוב הוא מפיץ בעולם, בדיסק, בקלטת, מחיר שווה לכולם, וכל המאזין לו יקבל רוגע נפשי, הו! כמה טוב הוא השוק החופשי! ומוסר השכל אוסיף לסיכום, גם בשביל להרדים צריך יכולת דקלום. מוקדש לפרודו המתנמנם בשירי בני הלילית, ולכל טולקינאי שקדן שנרדם באישון לילה לאחר שנפל שדוד אל מול שירי שר הטבעות והוא מלא ברגשות אשם. טבעת אלרונד. כוח. הנהר געש על הפרשים השחורים ושטף אותם בעברתו. וכעת מסביר גאנדאלף ×›×™ אלרונד ציווה על המים. אנו יודעים כמובן ×›×™ יכולת הציווי על המים באה מתוקף אחיזת אלרונד בטבעת. ובי התעוררה השאלה המיידית כיצד הדבר יתכן. הסבר. מטרת הטבעות של בני הלילית היא לא לשמש כנשק, אלא כדבר מה הבא לשמר את הקיים. והטענה שלי היא שהאצת מימי הברואינן אינם כלל וכלל "שימור". להפך, אלרונד מחולל כאן שלטעמי מבחינת הטבע מתקרב ל"נס". אם כן, כיצד עושה אלרונד את המהפך ×”× "ל באופי הטבעת? אם כן, התשובה שלי מתקשרת אכן לאופי הטבעת, רק מכיוון אחר. משמע, הטבעת אכן שולטת במה שמכונה "זרימת הזמן", והיא מאיטה את הזמן או ליתר דיוק את קצב הדברים המתרחשים בסביבת השפעתה. ומה קורה כאן שכל כך שונה? בעצם לא הרבה. במקום להאט את קצב הדברים, אלרונד מחיש אותם (ובוודאי במאמץ כביר, יש לציין) -קצב זרימת הזמן גובר ועולה, ומים זורמים יותר ויותר. לסיכום, זרימתו המוגברת של נהר הברואינן, גם אם במבט ראשון נראה ×›"נשק", ומעלה אפשרויות דמיוניות באשר לכוח הטבעת כנשק כנגד הרוע, במבט שני חושף את הטבעת שוב במצבה הטבעי -לא כנשק, לא כדבר מה מזיד ורע, אלא פשוט ככלי ששואף להרמוניה בטבע. וכל חריג ויוצא מן הכלל בעניין ×–×” ראוי לו שיבחן בזהירות רבה. פרודו. בילבו. שאלה של השקפה. בילבו חפץ בטבעת, ומרגע שחושף אותה פרודו, לפתע כמו צל נופל בינם, ופרודו רואה את בילבו כיצור קטן ומתועב, וחש צורך לחבוט בו. ולמען האמת, לכל אלו שראו את הסרט, גם שם הבמאי מתאר את בילבו כמתעוות לנוכח הטבעת. ואני לא רק שלא מסכים עם התפיסה הזו שנשתרשה, אלא יוצא נגדה בכל כוחי. הסבר. האשם העיקרי בהפיכת בילבו לאותו יצור זדוני איננו בילבו, ולא התשוקה לטבעת היא שעוררה בו תגובות כאלו. האשם הוא פרודו. משמע, פרודו, ברצונו לשמור על הטבעת (ובהשפעתה הישירה), מתרגם כל ניסיון לקחת ממנו את הטבעת כדבר מה נורא, רשע, שפל ונכלולי. בילבו לא התעוות פיזית, אלא רק נראה כך אל מול עיניו הלא אובייקטיביות בעליל של פרודו המושפע. אם נאמר את ×–×” כך, בילבו באותו הרגע ראה בדיוק את אותו המראה, רק הפוך -פרודו נראה לו כיצור זדוני ומכווץ, והוא (בילבו) חש רצון ×¢×– לחבוט בו. אין פלא שתגובתו של בילבו היא תדהמה ובהלה אמיתית, אפילו יותר מזו של פרודו, משום שהוא משכיל להבין טוב יותר את שקרה מרגע שראה את פרודו כיצור השפל ×”× "ל. משמע, בקשתו של בילבו להרחיק את הטבעת מייד לא נובעת מזה שהוא התגבר על עצמו, אלא ×›×™ ראה מה הטבעת מעוללת לנקודת השקפתו, ולא לרגשותיו ולצורתו הפיזית. ואותו "צל" הנופל בינם איננה אלא עדשה מיוחדת במינה שדרכה מציץ כל מי שחפץ בטבעת, או כל מי שלטבעת אחיזה בו. ואולי אפילו לגולום נראו ההוביטים כיצורים מכוערים ושפלים, כצורתו הפיזית הממשית, והוא דווקא לא ראה עצמו כמכוער, חלקלק וערמומי, אלא כטיפוס הצודק בכל הסיפור. הכול שאלה של השקפה. ×’'ט לג בריבנדל. פרודו מקיץ מספק החלום ספק ההאזנה בזמן שבילבו מקריא מחרוזיו. ואז בילבו מסביר לפרודו ×›×™ "קשה לשמור כאן על הערות עד שאתה מתרגל לכך". ובי משפט ×–×” מעורר (בתוספת הצהרתו של בילבו על כך שהזמן בריבנדל כמו עוצר מלכת) מחשבות באשר לאופי זרימת הזמן בריבנדל. וכבר ברור לנו ×›×™ דברים אלו נגרמים בעיקר בשל המצב המשומר והמיוחד שיוצרת הטבעת שאלרונד אוחז בה. אך הדבר שלא ברור הוא מדוע היא משרה תשוקה לשינה על ההוביטים. האם ההווה המתמשך שריבנדל מצויה בו, כאשר כוחות השינוי הטבעיים מעוכבים, גורמים לבני תמותה לחוש עייפות? למען האמת, הייתי מצפה דווקא למצב הפוך. הסבר. רצון לשינה נגרם מעיפות ומלאות, אך דווקא לאות שכזו אמורה לבוא כאשר מדובר בעולם המהיר והמשתנה הרגיל, ולא בעולם השינויים האיטיים, שאמור לטעת בנו תחושת חיות רבה יותר. ומכך עולה בי התשובה ×›×™ בני הלילית אינם נלאים מהשינויים האיטיים, ובהם הם חפצים, בעוד בני האדם יתעייפו דווקא משינויים איטיים ולא מהירים (עד שיתרגלו לכך). אם כן, שתי מסקנות. האחת היא שעניין ×–×” היא הוכחה לכך שהשימור שגורמת טבעת אלרונד נועד בראש ובראשונה לבני הלילית ולאופיים, ולאו דווקא לטבע הסובב אותם, משמע, יותר לזיכרון הטבע שהיה ולא לדרכי העולם בהווה (ואולי ×–×” הדבר הקרוב ביותר ל"זמן ואלינור" ולזרימת הזמן שם. והשנייה היא שלריבנדל, וכנגזרת מכך גם ללותלוריין "זמן" משלהן, כמו מעבר משעון חורף לקיץ, או מאזור זמן ×–×” לאחר, ולהוביטים, לבני התמותה ולטבע בכלל פשוט יש ×’'ט-לג. פינת הנשר. "השירה והנגינה סביבם כמו נקטעה, ודממה נפלה. בילבו שלח מבט מהיר בפניו של פרודו והעביר ידו על עיניו. 'הסר אותה מנגד ×¢×™× ×™! צר לי. צר לי שעליך נפל המשא ×”×–×”. צר לי על הכול. כלום אין להרפתקאות תכלה וקץ? מסתבר שאין. תמיד יימצא אחר שעליו להמשיך בסיפור. כך נגזר, כפי הנראה. תמה אני אם יש טעם לטרוח ולסיים את ספרי?'. לפתע שמע קול גדול קורא, קולו של גאנדאלף, ועיניו לוחשות תחת גבותיו העבותות. 'אל ייאוש, בילבו לבית באגינס!' וכל פני המסובים סבו על עבר החלון הגדול, משם נשמע משק כנפיים אדירות. 'הנשרים באים! ×”× ×” הנשרים באו להושיע!'. כך קרה שבאותו היום ×”×’×™×¢ לריבנדל תורונדור, מלך הנשרים ושליח מנווה, והוא קטף את פרודו מכיסאו, מהיר כרוח טס לאורודרויין, ופרודו השליך את הטבעת. תם העידן השלישי וסיפור מלחמת הטבעת, ולא יוסיפו לספר בשיר או באגדה את הקורות אשר מקדם."

פרשים. שוב להמתין? הפרשים יודעים ×›×™ ההוביטים אינם נעים לבד, זאת לבטח הבינו ממרגליהם השונים. ולא בלבד שאינם נעים סתם כך, יחד עמם נמצא אראגורן וכו'. ואני חשבתי שהפרשים וראשם הכינו תוכנית מורכבת, והם מחכים לשעת כושר לתקוף את חבורת ההוביטים ואראגורן בראשם. אולי טעיתי? ×›×™ אם צודק הייתי, הרי שהיו אמורים מראש להבין ×›×™ תהייה התנגדות, ואף התנגדות ×¢×–×” מצד כל הנוגעים בדבר, ואראגורן אומר שסיבת מנוסתם היתה דווקא זו. ובמקום שייתקפו במלוא העוצמה, כשאראגורן מבולבל וההוביטים מבועתים (ופרודו פצוע), הם נסוגו אל הצללים. ומכל זאת אני דווקא למד (ומאמין) שאין שום מקריות. לטעמי, מטרת הפרשים הייתה אך ורק תקיפת פרודו ודקירתו, ולא מלחמה שערה כנגד החבורה. כל זאת, משום שלפרשים היתרון בכל הנוגע למרדף, והם הציידים ולא הניצודים. וכנראה מאמין ראש הנאזגול (ובצדק), ×›×™ מרגע הדקירה של פרודו אין לנושא הטבעת סיכוי כנגד רשע המורגול. על כן, יכול אני כנראה לפתור את אי הבנתו של אראגורן – הפרשים לא באו לחסל את פרודו, הם רק נתנו לו טעימה מהרעל. פגיון מורגול. א. (דבורה). אור הבוקר מפציע ולהב המורגול כלה כעשן בידי הצעדן. מדוע קרה דבר שכזה? ומדוע נותר רק הניצב?. ולי מזכיר מכל עניין ×–×” את הדבורה. הסבר. הדבורה, לאחר שעוקצת את קורבנה, לא מסוגלת לשחרר עצמה מהעוקץ משום שזהו חלק מגופה. מרגע שניתקה עצמה, תגסוס ותמות לבסוף. פגיון המורגול, לאחר שמיצה את תפקידו, ושביב מהלהב נעוץ עמוק בקורבן, איננו מתפקד יותר ומתפוגג. אינני חושב ×›×™ אור השמש הוא ×–×” שגרם להתמוססות אם כן, אלא מילוא תפקידו של הלהב, ואולי האור רק החיש את ההתפוגגות. והלהב וכוחו מדומים כאן לארס קטלני המוזרק לדם הקורבן. ואולי כל תיאוריה זו איננה נכונה, ולהב המורגול הלז אינו אלא חיקוי שסאורון קונה במחיר מוזל עקב קיצוצי עתק?! ואני חשבתי ששר האופל מקפיד תמיד על איכות וביטוח לכל החיים (לדוגמה הטבעת). סאורון איבד אצלי את הרושם של קונה איכותי. פגיון מורגול. ב. (מהות). וכבר הזכרתי את משל הדבורה בכל הנוגע ללהב המורגול ("פגיון מורגול. א. דבורה."), אך בכל זאת אין בו מספיק בכדי לדון בשאלה המטרידה של מהות הפגיון, ודרך פעולתו, ויצורו. תחילה אנסה לברר את מקורו. ניתן לשער רק שני "מייצרים" חזקים דיים אשר ירקחו פגיון מעין ×–×” – סאורון עצמו, ומלך הנאזגול. ואני טוען ×›×™ לא יתכן שסאורון מעורב ביצור הפיזי, ואולי רק ב"הדרכה מלמעלה", משום שסאורון פסק מהתעסקות במישור הפיזי. משמע, על אף שהוא מפקד על כוחות ענק וכו', סאורון הוא יותר מנהיג רוחני בעל כוח רצון אדיר הכופה עצמו על פקודיו ונתיניו, מאשר מנהיג פיזי המצווה בעצמו. אם כן, הלהב בא מידיו של מלך הנאזגול (ואולי מכאן גם שם הפגיון). על יצורו ×”"מדויק" איננו יכולים להעיד דבר, מחוסר הפרטים, ולו רק נוכל לומר ×›×™ הפגיון חרוט במיני פסוקי בלע, ועניין ×–×” קשור לכוחן של המילים בארץ התיכונה וכו', ואף בטבעת חרוטות מילים, וגם בעוקץ, וגם באנדוריל שתחושל. משמע, מלך הנאזגול, המייצר, משתמש בכוחו (ובכוח המואצל מטבעתו?) ובעזרת פסוקים אלו משקע מן הרשע והזדון שבו אל תוך הפגיון. והעניין השלישי, מהות הפגיון, מתקשר לטעמי כחוליה נוספת בשרשרת שחישלתי – אם הפגיון יוצר על ידי מלך הנאזגול, ואם הוא שואב כוחו מתוקף עוצמתו ורשעותו של יוצרו, הרי גם מהותו קשורה למהות רצון המלך. הסבר. המלך המכשף, ככל החפצים בטבעות, תר אחר שליטה ואדנות (ומשום כך לקח מלכתחילה טבעת וכו'), ומשום רצון ×–×”, והשאיפה להשליט תחת רצונו דברים אחרים, תגרום לו לייצר דבר מה שמהותו ×–×”×” לרצונותיו. ופגיון המורגול לא נועד להמית, אלא לשעבד את הקורבן לעולם הצללים של הנאזגול, ולהפכו לאחד מהם, רק פחות בכוח. אם כן,הפגיון שיוצר וחושל על ידי מלך הנאזגול מחזיק בחלק ממהותו, והיא רצון לשליטה ולהכפפת דברים, וכל ×–×” "בדרכו שלו" (הכנסה אל עולם הצללים, זריעת חוסר תקווה מהצלה). ולסיום רק אגיד ×›×™ כל העניין מזכיר לי מאוד את הטבעת, בקנה מידה קטן בהרבה. ואולי בכלל להב המורגול הינו הטבעת בזעיר אנפין. אראגורן. גלורפינדל : מושכות. "נוח לך, בן אראתורן מהמשא שאותו לקחת, לרגע קט, ימים ספורים, את ×”×”× ×”×’×” צלחת, אך מרגע ×”×’×™×¢ גלורפינדל את המושכות השלכת, ומפיקוד והנהגה את עצמך הברחת. אז איך אתה מנהיג היום עם שלם ורב, האם תמסור את המושכות לו גלורפינדל יבוא עכשיו? (מתוך עיתוני קיר המשויכים למחתרת הדמוקראטית במינאס טירת, ולקבוצת ההיסטוריונים החדשים שפעלו באותה תקופה). גלורפינדל. רפואה. חום מתפשט בזרועו של פרודו לאחר שגלורפינדל מטפל בה. ולמעשה הוא איננו עושה דבר – הוא לא חובש אותו, או מחטא את פצעו, או מורח עליו מיני מרקחות, לא עלה ולא עשב. רק בנגיעה ובמישוש מביא הוא להטבתו הרגעית של פרודו. מה גורם לגלורפינדל להיות התרופה המשככת לפצע המורגול? ואני חושב שיש להתעכב במיוחד על כך שבפרודו, בנוסף לחום, נמסכת תקווה. לטעמי, וכידוע לאחר מכן, הנשק כנגד פרשי הטבעת הוא אי ×”×›× ×™×¢×”, והאמונה במחר. בכל ניסיונותיהם מראים הנאזגול את הייאוש כנשקם העיקרי, ולהב המורגול ופצע שנגרם על ידו יכולים להמית ולהכניע משום כוח רצונו וזיקת החיים החלושה של הקורבן (ועל עמידתו של פרודו בפרשה זו). גלורפינדל, במכאניקה נסתרת מעיני, מצליח להדליק בפרודו מעט מהתקווה הנדרשת, ולהעניק לו מן החיות שקיימת בבן הלילית. אם הייתי מגדיר זאת יותר טוב, הרי שבנגיעה בפצע לא מנסה גלורפינדל לרפא את הפצע – הוא מנסה לרפא את הנשמה. גלורפינדל. נסים מפניו? ×”× ×” מגיע גלורפינדל, שר מבני הלילית, איש גונדולין בעידן הראשון, וטיפוס מצוין בפני עצמו, וקולו מתרונן בקריאות שמחה אל מול הדונאדן. והוא מספר ×›×™ הפרשים השחורים נסו מפניו בעודו רוכב ומחפש אחר ההוביטים התועים (כך חשב) במרחבי השממה. ולמען האמת מסקרן אותי עצם מנוסת הפרשים. "הרי ×–×” ברור מאליו", יאמר הקורא, "הוא גלורפינדל, שר מבני לילית, איש גונדולין בעידן הראשון וכו'. הם ראו אותו בכעסו ונסו מפניו". ואותי אין ×–×” מספק כלל וכלל. חמישה מבין משרתיו הגדולים של האוייב נסיים על נפשם אל מול בן לילית אחד, גם אם גדול הוא? הרי אפילו את גאנדאלף התקיפו בפסגת הרוחות, וגאנדאלף הוא מאיא. ואני מחפש את התשובה מתחת לפני השטח. ולמעשה, מצאתי שתיים. האחת, היא משום שאין עסקיהם נוגעים כרגע לגלורפינדל, והיא לא מהווה כרגע מכשול לגביהם. משמע, לא תהיה לתקיפתו ולהסתכנות המיותרת שום טעם (ואם ×”×™×” טעם, היו תוקפים). השנייה, היא משום שלדידו של גלורפינדל כל אותה זריעת יאוש ופחד בלבבות האדם איננה מעלה או מורידה מיכולותיהם האובייקטיביות של הפרשים. גלורפינדל, כבן לילית שהיה באמאן, צריך דבר מה מטיל אימה בהרבה בכדי רגיש ×›×™ לא יוכל להתמודד עמו. שלהבתו לא תכבה בקלות על ידי פלוני נאזגול. אם כן, לא נסים מפחד מפניו אלא מכך שיודעים הם שהשפעתם לא חלה עליו כלל. סוס. קווניה. "נוסו! נוסו! האויב עלינו!" גלורפינדל זועק. הפרשים מתקרבים מאחור, הם מנוראים למראה, מי לא ינוס בפניהם??. ובכן, מסתבר שסוסו הגאה של גלורפינדל. הוא לועס במלוא יחוסו הרם בשלווה עשב ולא מתכוון לרוץ לשום מקום. "דהר הלאה! דהר הלאה!" זועק במלוא גרונו בן הלילית האציל. ועדיין, לא מבין הסוס מה רצה גלורפינדל מחייו ומענייני רוכבו (פרודו). ולפתע "נורו לים! נורו לים אספלות'!" ומייד מזנק הסוס כהרף עין ופותח בדהירה מטורפת השוות ערך למרוץ פורמולה 1. למה פשוט לא דיברת אל הסוס בקווניה?! ועל הקורא אשאיר את המשימה המביכה להחליט מי בינתו של מי גדולה יותר – זו של גלורפינדל, אשר הביען ×›×™ סוסו לא יודע את השפה המשותפת, ולכן לא יזוז גם אם צבא באלרוגים מגיע אליו, או הסוס, שבכל זאת מבין קווניה (ומתי לאחרונה פגשתם סוס המבין קווניה?!). אני את בחירתי כבר עשיתי. אבן חן. עדות. "…עוד בהיותי בבטן האדמה ייעד לי האל תפקיד מרכזי בעידן השלישי. במשך מילוני שנים התבשלתי בלב האדמה פנימה, עד שחילצו אותי בני הלילית, עיצבו והשחיזו אותי, והייתי נישאת על צוואריהם של שועי ארץ בגאווה. ועדיין ידעתי ×›×™ לא מילאתי ייעודיי. וכל אבני החן האחרות התקנאו בי על תפקידי החשוב בעלילה המכרעת. עברו עוד אלפי שנים, והעידן השלישי בא לאחר מלחמות שונות וארוכות משחר העולם, והנה עוד כמה אלפי שנים, וכבר מזדמנת עת מילוא ייעודיי. ולאחר שנים אין ספור ×”× ×” השליכוני על אדמת הבוץ. ×”× ×” הוא מתקרב! אראגורן בכבודו ובעצמו! עוד מעט ירים אותי, עוד מעט אממש את הווייתי ומהותי, הסיבה שלשמה נוצרתי! אראגורן הזהר! אראגורן,, גלורפינדל ×”× ×—× ×™ פה!…" אבן החן מתייפחת בכי תמרורים. "ומה קרה אז?" "הוא אמר… הוא אמר… 'המממ… אני צריך סימן מובהק יותר'." "את חשה אכזבה?" "אני חשה מנוצלת." (מתוך עדותה של אבן החן שמצא אראגורן ליד הגשר האחרון מהספר "אבנים מספרות בארץ התיכונה". בקרוב, סיפורה קורע הלב של האבן שהשליך פיפין במוריה לבאר.) עמידה. אראגורן. לאחר תקיפת הפרשים אראגורן מגלה עצמו שוב כמנהיג שקול וקר רוח. הוא יודע מה מצבו של פרודו, ומנתח היטב את המצב ושאת יש לעשות. באותו הזמן, הוא לא שוכח לטעת תקווה בלבו של סאם ולתת את ההרגשה שעל אף הקשיים הם יצליחו להגיע ליעדם. ומעניין ×–×” אני רק יוצא מבולבל. תיאורי פה את אראגורן מזכיר במידת מה חוות דעת על קצין מצטיין בזמן לחימה, או משהו מעין ×–×”. אך אנו יודעים ×›×™ התפקוד של אראגורן הוא לא כך כל הזמן, אלא רק כעת. אם כן, מה עלי לחשוב על אראגורן כעת? האם הוא מנהיג טוב רק בעיתות מצוקה? האם בתור "מנהיג שלא בחירום", אשר נדרש להחלטות מסוג אחר לגמרי, הוא עדיין לא מפגין בשלות? אין לי פתרון ברור. אך אוסיף משהו אחר שעלה בדעתי לקלחת זו – נראה לי ×›×™ כאשר אראגורן מתפקד היטב, הוא מצטייר כמתפקד "×”×›×™ טוב", ואילו כאשר ההחלטות שלו אינן כאלו, אזי הוא מצטייר "×”×›×™ גרוע", וזאת, ככל הנראה, משום הדרישות הגבוהות שאנו מציגים לו ומשום צורת התיעוד על מעלליו. אולי עלינו להפסיק ולחפש סימן ברור לכל אלו לנסות לתת לאראגורן מרחב נשימה. כנראה שאסטל הוא רק בן אדם, אחרי הכול. פרודו. ענידה. (המשך מפרשה שעברה). וכעת פרודו חש ×›×™ לא ×”×™×” ×–×” רצונו לענוד את הטבעת, ×›×™ אם רצון ששלטו בו אויביו. וב"אויביו"? מתכוון לבטח לנאזגול. משמע, בתשובה ל"ענידה.פרש/טבעת" פרודו קם וטוען "הפרשים עשו זאת!". מה אגיד ומה אומר, והפעם אאלץ שלא להסכים עם פרודו בכל הנוגע לעניין ×–×”, ולטעון שאין בידיו מספיק ידע או זמן מחשבה בכדי להגיע למסקנה באשר "פקודה" שנתנה לו ממי. משום שלו המצב ×”×™×” כך, הרי שנגזר מדבר ×–×” ×›×™ לפרשים כוח לקרוא על הטבעת ולפקוד עליה להחיש את תשוקתו של פרודו אליה, ודבר ×–×” מעצים יתר על המידה את יכולותיהם ומעמידם באור שונה. ואני מעדיף להישאר באמונה ×›×™ היחיד שיכול לפקוד ולנתב את הטבעת הוא אדונה סאורון. אם כן, פרודו טעה, אך אולי נוכל לנתב את תחושותיו למחשבה מחודשת? ורק אוסיף על תיאורית ×”"מנעול והמפתח" מפרשה קודמת ×›×™ הפרשים הם ×”"מפתח" המתאים לא בשל כוחם ומעמדם (כפי שסברתי), ולא בגלל יכולתם לצוות על הטבעת להיחשף (כפי שסבר פרודו), אלא משום שהם הייצוג הפיזי לרצונו השלוח של שר הטבעות. משמע, הרצון ש"אויביו" שלטו בו לא בוקע מכוחם הם, וההיענות של הטבעת לא נובעת ממעמדם, ×›×™ אם הכול נובע מהאצלת רצון סאורון וייצוגו על ידי משרתיו. ובכך אני חושב שהמעגל הושלם דיו, ופרודו מבלי מבין סייע לנו רבות בהבנת כל אותן פעמים שהטבעת נענתה ותיענה לנאזגול/רצון סאורון. פרודו. "עמודו!" מסיבה זו או אחרת, פרודו מתנגד. לא סתם מתנגד, אלא מניף את חרבו ככל יכולתו ומתריע בפני הפרשים השחורים לשוב אחור, לא להתקרב. עד כאן הכול טוב ויפה. אך אז מוזכר מעשהו של פרודו כדבר מה שעשה בומבדיל לפניו. וליתר דיוק, שטום בומבדיל עשה וכוחו עמד לו, בעוד שכוח פרודו פחות בהרבה מכך. ואני צלחתי את המשפט בתמיהה ובתמימות. אינני זוכר שטום חביבנו עשה דבר מה הדומה לעצירת פרשים שחורים!. אך תמימותי לא עמדה לי – ישנו מקור וביאור לעניין ×–×”, והזדמנות זו טובה לחרוג ממנהגי, ולהביא ביאור שלא מתוך העלילה פנימה. בטיוטות שר הטבעות בסדרת ההיסטוריה של הארץ התיכונה, כרך 6 ("שובו של הצל"), מופיע תכנונו הראשוני של טולקין לקו העלילה. והנה הקטע המדובר, מיד לאחר שטום שחרר את ההוביטים מהכוך ומרפא הכוך : "טום אומר ×›×™ ילך עמם, לאחר שסונט בהם על כך שישנו ליד האבן. במהרה מוצאים הם את הדרך הנראית קצרה. הם ממשיכים עם הדרך. [בשעטה (רפאיהכוכים מגיעים אחריהם)]. טום סובב אחורה ומניף את ידיו, הם נסים…". והנה קטע המעבורת של פרודו באותו קו עלילה קדום : "… בינגו [שמו הקדום של] פרודו מיידה אבן ומחקה את טום בומבדיל [משמע, בהנפת ידיים]. לכו אחור ודהרו מכן! הפרשים עוצרים כנדהמים… לכו אחור אומר בינגו, אך הוא איננו טום בומבדיל…" בהקשר הקדום, המשפט נשאר מקושר היטב לעלילה. פרודו מחקה את מעשי בומבדיל. אך המשפט בהקשרו הנוכחי נותר, בעוד העלילה השתנתה סביבו. ולי רק נותר לתמוה מדוע בחר טולקין להותיר את המשפט במקומו, גם ללא מתווה עלילה מתאים מסביב. ובאותה ההזדמנות גם להמליץ בחום לכל המתעניין להציץ בטיוטות אלו, ולנסות לראות את הדברים מנקודת השקפה אחרת. פרודו. התנגדות. וכשהוא עבר ברובו (כמעט בכולו, יש לדייק) את עולם הצללים, והוא על סף דעיכה, מוצא פרודו ממעמקי נפשו את הכוח להתנגד לפרשים, ולנסות להניסם אחרוה. ומה הסיבה לכך? האם פרודו הוא גדול נפש עד כדי כך? וברשותכם אנטוש לרגע את התיאוריה השלטת והסבירה יותר, באשר לגרעין החופש בנפש ההוביט, ולדבקותו בשליחות וכו', וארצה לקחת כיוון אחר. אני טוען ×›×™ כוחה של התנגדות ההוביט לא נבעה הפעם מהמניעים ×”× "ל. אני טוען ×›×™ פרודו הושפע מכוח הטבעת. הסבר. ובעתיד נראה כיצד מדרבן סאם את פרודו במורדור בעזרת "הצעת עזרה", ובכך מאלץ את אדונו להגיב בקשיחות, לסרב להעניק את הטבעת ולהמשיך הלאה. ולהבדיל ראינו את תגובתו ×”×¢×–×” של בילבו לבקשת גאנדאלף להניח לטבעת, ורק במאמצים גדולים התרצה. אם כן, אינני רואה סיבה שההתנגדות ×”×¢×–×” שפרודו מפגין באה משום רצון פנימי ונסתר להמשך בעלות על הטבעת האחת. משמע, פרודו, משראה את דעיכתו והסכנה שבאדנותו לטבעת, מוציא מקרבו את אחרון כוחותיו בכדי להשאיר את האצור, משום התשוקה. כלומר, תוצאה חיובית (התנגדות) מתוך כוונה פנימית שלילית (התשוקה הקיימת לטבעת). ועוד לא עסקנו באופציה שכל ענידה של הטבעת איננה רק הענות לפרשים, אלא קריאת תגר בלתי מודעת ורצון להכריז ×›×™ עונד הטבעת ×™×”×™×” בהכרח גם אדונה. עמידות. פרודו. הוביטים. צדק אראגורן באומרו ×›×™ פרודו קורץ מחומר מוצק משחשב, על אף רמיזות גאנדאלף בעניין. ואני משוכנע ×›×™ ×”×™×” נדהם יותר לו ×”×™×” יודע (ולמעשה עוד ייווכח בכך עם מרי) ×›×™ פרודו איננו יוצא מן הכלל. משמע, סביר להניח שכל הוביט במצב ×›×–×” ×”×™×” מצליח לעמוד, מי יותר ומי פחות, בדקירת להב המורגול. ועל שאלת עצם העמידות וה"מוצקות" עצמה כבר רמזתי והזכרתי מספר פעמים. בעם ההוביטים טבועה החירות, ועליזות הנפש והתקווה. ודברים אלו מגיעים עם כל הוביט סטנדרטי "ביילת – אין", ומועשרים משום החיים שיחייה בפלך, עם הוביטים כמוהו, בסביבה נפלאה ונטולת דאגות קיומיות כמעט. וככל שההוביט גדל כן יצר ×–×” משתרש עוד ועוד פנימה, כחלק בלתי נפרד מהמהות וכו'. ועל כן ×™×”×™×” כל הוביט עמיד בפני רצונות הרשע וכו', וזוהי גדולת ההוביטים (שלא במכוון על ידם וללא יודעין). וכבר הזכרתי פעם ×›×™ אותו ניצוץ תקווה וחופש תמידיים הם אלו שמשכו את עינו ולבבו של אולורין לפלך, והפלך וההוביטים שמשו לבטח רבות לאולורין כנחמה וכמשענת אל מול צוק העיתים. אולי ראוי ×™×”×™×” להגיד ×›×™ עם ההוביטים יחזיק במוצקותו גם כמשענת לכל העמים החופשיים תחת הצל ואחריו. פינת הנשר ומעתה פינה חדשה! זוהי פינת הנשר, שתתן את זווית הראייה המעמיקה של אלו החפצים בכך שהנשרים יופיעו מאי שם ויגאלו את הסיפור כולו. והפעם על פי פרשה זו. "…המנהיג, שעמד באמצע הנהר, התרומם באוכפו בתנועת איום ונשא ידו. פרודו נאלם דום. לשונו דבקה לחכו, לבו הלם בחוזקה. חרבו התנפצה ונשרה מידו הרועדת. סוסם של בני-לילית צנף ועמד על רגליו האחוריות. עוד מעט וראשון הסוסים השחורים יציג פרסתו על החוף. וברגע ×–×” התגעשה הארץ. במעומעם שמע פרודו זעקות סביבו – 'הנשרים באים! הנשרים באים!' והנה ×”×’×™×¢ תורונדור מלך הנשרים, והוא קטף את פרודו מגב הסוס, מהיר כרוח טס לאורודרויין, ופרודו השליך את הטבעת. תם העידן השלישי וסיפור מלחמת הטבעת, ולא יוסיפו לספר בשיר או באגדה את הקורות אשר מקדם."

 קרן באקלנד (א). ומה יעשו?

"עורו! אש! אויב! אימה! עורו נא!" פאטי בולג'ר פעל בקור רוח. הוא ידע ×›×™ עליו להזעיק את בני הפלך להתעורר אל מול האימה מהמזרח. אין שאלה באשר לצורך בעניין ×–×”. עם זאת, עולה בי השאלה המתבקשת – ומה יעשו?. משמע, אנשי הפלך חסרי נשק ככל הנראה, ובוודאי לא מצוידים במשמר רציני אשר יטפל בפרשים. ואם לא בפרשים, כמעט בכל פולש שאכן ×™×’×™×¢. האם היו ערוכים בני הפלך להגנה ממשית על אזורם? מסופקני. לטעמי, אנשי הפלך נקראים בקרן בכדי להיות מודעים ×›×™ אכן קרה דבר מה, ולדעת ×›×™ המצב לא כשהיה. משמע, הקריאה איננה כהקפצה של כוח משמר דרך לפעולה. היא הקפצה לאמהות ולעולליהן שיוותרו בבית, ולאבות שיצאו לעיסוקיהם בזהירות. ואחרי הכל מה יש בידי ההוביטים להתגונן מפני אויבים מסוג ×–×”. קרן באקלנד – הקפצה אזרחית, לא צבאית.

קרן באקלנד (ב). מודעות לסביבה.

מתמיהה אותי המחשבה על עצם קיומה של קרן באקלנד. הסבר. הפלך, על אף קרבתו ליער העתיק ולדרך המלך וכו', איננו מקום שחווה סכנות גדולות (מאז בוא הזאבים). ועם זאת, ראו ההוביטים צורך בקיומה של קרן כזו. ואולי הקרן קיימת "לכל מקרה שלא יבוא?". אינני בטוח. חדירה של דבר מה מהיער, או כל יצור מוזר אחר, הוא בבחינת אגדה להוביטים, ואין מדובר ברעיונות ממשיים. אלא אם כן. אלא אם כן מה?. אלא אם כן הפלך איננו ×›×” רגוע ושאנן, בלתי מודע לסביבתו, כפי שניתן לתאר. והכוונה ב"פלך" היא למודעותם של ההוביטים את הסובב אותם. הסבר. העולם אינו מושלם ומלא בבריות מוזרות. ×–×” ידוע, אך הקישור בין ×–×” לבין האפשרות שאותן בריות ויצורים יתקפו את הפלך נראה לי עד עתה כמשהו שאיננו מתרחש. קצוות התודעה "לא התחברו". והנה באה קרן באקלנד והופכת את קערתיעל פיה – ההוביטים מודעים לאפשרות ×›×™ יתקפו אותם. הפלך איננו מבצר לעד. ולצערי יזכו ההוביטים במנה גדושה ביותר של מציאות כואבת זו. לעת עתה שיתקעו נא בקרנותיהם!
   
פרשים. טקטיקה. (הגיון). 

"עתה ידעו כי ריק הבית והטבעת איננה".
רק עתה?! נראה לי כי כעת הבנתי את ההגיון שבטקטיקת הפרשים השחורים. ביאור. כבר תהיתי פעמים מספר מדוע אינם תוקפים את ההוביטים, ומדוע השתהו כל כך. וכל הנראה אכן נהגו הפרשים כאלו שזמנם בידם. תחילה פרשו את כוחותיהם, ככל הנראה, בכוח אחד שנותר בבאקלנד והשני נותר על הדרך בחיפוש אחר מיקום ההוביטים (ולבסוף התמקם בברי). לבסוף, לאחר שהיו בטוחים כי שתי הקבוצות ממוקדות על ההוביטים הנכונים תקפו באותו הזמן. אך לשמחתנו, טובה הייתה תוכנית זו רק אם לא היו נתקלים בצעדן (גורם בלתי צפוי) ואם לא היו חושבים ההוביטים על השארת בולג'ר מאחור (גורם צפוי). אם היו כל ההוביטים עוברים (משמע, לא משאירים את פאטי מאחור), היו הפרשים מתקבצים ומובילים למצב שאין ממנו בריחה. אם לא היה אראגורן, היו נמצאים חסרי הגנה בלילה בברי. לסיכום העניין שני דברים: א. אני מתנצל בפני שר הנאזגול על הזלזול בטקטיקה שלו. ב. על אף שלא ידע זאת, ולא היה מוכן לכך, היה בולג'ר גורם ישיר בהרחקת כל הנאזגול מהתקבצות, ולמעשה מתפיסת ההוביטים. האח לגיבור בעל כורחו!
 
פרשים. הכרות עם הארץ.

אראגורן מוביל את חבורת ההוביטים בדרכים לא דרכים, בביצות, בשבילים סבוכים ולא מוכרים. כל זאת, כידוע, בכדי לבלבל ולהתחמק מפני כל מעקב. והנה עניין שאראגורן לאו דווקא העלה בדעתו. כידוע, הפרשים לא משוללי עבר (וראו בפרשה זו "חרב. זכר"). הפרשים בימי גדולתם היו שועי בני אדם, שרים ומלכים. וכזכור לנו, חלקם אף הגיעו ממרחבי אריאדור. תהייה. האם היכרותם עם הארץ לא משתווה ואף עולה על הכרות אראגורן? הלא הם מכירים דרכים נשכחות רבות (הן מתוך שבימיהם היו דרכים אלה בשימוש, והן משום שזיכרונם משתרע הרחק לאחור). וודאי תרו את הארץ שנים ארוכות מאראגורן. אם כן, לטעמי, אין סיבה נראית לעין שלא ישתוו לאראגורן בכל הנוגע למרחבי ארץ השממה. ומה כוונתי בעניין זה בכלל? תחילה להזכיר כי אראגורן מתחרה עם שווים לו, והוא איננו "היחיד בדורו" בתחום זה, ואולי להצביע על כך שבמבחן התוצאה אין זה משנה באילו דרכים לקחו, הלא כולם הגיעו לבסוף לאמון סול, עם דרכים נסתרות או לא.

מלך מכשף. מפגש ראשון. 
"השלישי היה גבוה מן השאר: שערו ארוך ומבהיק, וכתר לו על קסדתו. ידו האחת מחזקת חרב, והשנייה
סכין; הסכין, וכן היד האוחזת בה, הפיצו אור חיוור". מלך מכשף (מתחיל בתנועות ריקוד כאשר מוזיקה
מתנגנת ברקע):
"×”×™! ×”×™!!
הנה אני כאן!
שמח לראותך אחרי כל כך הרבה זמן!
לראשונה תראני בתפארתי,
שזוף עינך בשלמתי,
אני מלך מכשף נורא,
אותך אשסע בסערה".
פרודו (מצטרף לריקוד ופותח בשיר):
"מזהה אותך אכן,
בן בלי יעל יקירי,
הרי אתה הוא השפל,
הרוצה באוצרי,
נוס עתה במהרה,
אתה עם כל שאר הרוכבים,
ולא עכשיו אקרא בשמה,
של מציתת הכוכבים".
שניהם שרים ביחד תוך שמאחוריהם רוקדים כל שאר המשתתפים:
"כן, כן, כי רק כאן,
נוכל בפתיחות ללא מורא,
לחשוף מול שאר החברים,
את עוצמת רגשותינו בשירה,
(כולם) עוצמת רגשותינו ב-ש-י-ר-ה!"
(מתוך "שר הטבעות – המחזמר האלטרנטיבי" מאת ×’.ד).

חרב. זכר.

חרבות בארדה אינן משוללות הקשר. החל מהחרב האדירה אנדוריל, וכלה בעוקץ. חרבות מלאות ביעוד, שייכות, גורל. חרבו של מרי מהכוך תשמש לביתוק גידי רגלו של רש הנאזגול, ובכך תמלא את יעודה. ולטעמי גם חרבו הנוכחית של פרודו מילאה יעוד חשוב. הסבר. ברגע שליפת חרבו, עצר פרודו את שני הנאזגול שהתלוו למלך המכשף עצמו. זכר החרב, מחשלה מקדמת מערב בימיהם כבני אדם ולא כרפאים, בעירתה באודם, כל אלו עצרו מבעדם (וודאי זיהו את החרב ומקורה, וכבר טעמו נתיניהם אי אז את טעמן של חרבות דומות, והרי הם אינם משוללי עבר וכו'). לולא חרב זו, לא מן הנמנע ששלושת הנאזגול היו עטים עליו כולם, ורע ומר היה סופו וסופם של העממים החופשיים. על כן, ראו את מימוש גורלה של החרב וזכרה, את ההתנגדות בידי נושא הטבעת, לשווים בזמנם להתנגדותו של מרי. במקרה זה, עצם המעשה גדול מתוצאותיו.
 
פרשים. צל. מכאניקה.

כשם שפרשי האויב מטילים צל עלינו, כן בני התמותה מטילים צל עליהם. ועל אף שניתן למצוא עניין רב מדוע מטילים הפרשים צל בנפשותינו, אתמה דווקא על הצד השני. ותמיהתי מגיעה משום שצללי הפרשים מגיעים עם כוונה. משמע, בעזרת הטבעות אשר להם (או היו להם), ובתעצומותיהם, מכוונים הפרשים לייאוש שבבני האדם, לפחד מהחשוך והאפל, ומשתמשים בתכונות אלו להשגת מטרתם, תהייה אשר תהייה. לעומת זאת, אין משתמשים או מכוונים בני התמותה לצל נגדי, לאור, אשר ייפול ויטריד את נפשות הפרשים. כיצד עובדת "מכאניקת הצללים", כאשר היפוך וניגודו מטילים צל זה על זה? ואני טוען שכל העניין קשור בסופו של דבר לקשר עם מהות הטבעות. ביאור. טבעות בני האדם ניתנו לשם הטלת מרות ושימור הכוח. גם בהיותם צללים, מחפשים הנאזגול אחר כפיית רצונם (או רצון אדונם) על שאר הבריות. כוונה זו, בעזרת הטבעות, היא
המתועלת לשימוש ביאוש ובפחד, להטלת הצל. ומה באשר לבני התמותה, אשר אינם מכוונים או חפצים בדבר? הנקודה תלויה היפוך הדבר הוא הנכון. בני התמותה שמודבר בהם כאן (אראגורן, -בכך שבני התמותה לא שואפים לכפות את רצונם הוביטים) רוצים בחירות משעבוד, בחופש. וככל הנראה, שאיפה זו לחופש, לחירות, שחרור מעול וכפייה, כל אלו מציקים ומטילים צל בנפשות הפרשים. הנשק כנגד הנאזגול, זה שמטיל בהם צל, היא התקווה והאמונה במחר. ולמעשה מוצגים כאן, ב"מכאניקת הצללים", הניגוד העמוק בין אדנות על אחרים ושיעבוד לבין החופש ואדנות על עצמך. ובעצם תקציר של פילוסופיית העידן השלישי כולה.
 
 אראגורן. החלטה ראשונה, החלטה שנייה.

החלטתו הממשית הראשונה של אראגורן מתגלה אל מול עיננו בעודו חוכך בדעתו על כיוון הליכתם. אם מתוך קושי הבחירה או לא, אראגורן מהסס. לטעמי, אין זו פגישה ראשונה טובה עם לקיחת אחריות של מנהיג. החלטתו השנייה, היא ההעפלה לגבעת הרוחות בחיפוש אחר רמז מגאנדאלף. החלטה זו, בדיעבד, התבררה כפזיזות לא אחראית. אם כן, מה אסיק משתי החלטות אלו?  א. אסיק כי אראגורן, בשלב זה, איננו מגובש דיו על צורת התנהגותו כמוביל. משמע, רגע אחד הוא
הססן (החלטה ראשונה) ואחר הוא פזיז קמעה (החלטה שנייה). אינני יכול להאשימו וכו' רק לציין עובדה ולהזכיר כי איננו מורגל כלל בדברים מעין אלו. ב. הסקתי השנייה תהיה דווקא אראגורן, בשתי החלטות אלו -לעניין שעומד מאחורי הקלעים בוחר בדרך המובילה כמה שיותר מהר לגאנדאלף. משמע, ההגעה לגבעת הרוחות וההעפלה עליה מראות כי בתוך תוכו מחפש אראגורן את משענתו של גאנדאלף, שיוריד לעת עתה
את עול המנהיגות הזר והמוזר הזה מכתפיו של שומר היער.
לטעמי, בצורה לא מודעת גרמה תחושה זו לצרות רבות יותר מכפי שניחש הצעדן (איתורם על ידי הפרשים, פרודו ולהב המורגול). ואולי בנפשו של הטוען לכתר דווקא שתי מכות אלו גרמו לו להבין דבר או שניים על פיקודיות ומנהיגות.
 
ענידה. פרש/טבעת? 

פרודו חש צורך (כפייה) לענוד את הטבעת אל מול דמויות הפרשים השחורים. ולא החלטתי עדיין מי כופה עליו את עצם הענידה: 

א. טבעת. הטבעת, משחשה את משרתי אדונה, כופה עצמה על פרודו, בכדי לחשוף עצמה ולהביא אותה למשמרתם של הנאזגול. במקרה זה, הטבעת היא העצם הפעיל, החש את רפאי הטבעת, העצם הסביל, ולמעשה הזרז בתהליך.

ב. פרשים. הפרשים, משהגיעו לנושא הטבעת, חשים בנוכחות הטבעת ומשתמשים ביכלותיהם בכדי לכפות על פרודו לחשוף אותה מלפניהם, בכדי שיוכלו לקחת אותה. כשם שקרה בברי, או בנפה המזרחית בהתקלות הראשונה עם פרש שחור. במקרה זה הפרשים הם אלו שנמצאים בצד הפועל והיוזם, ואילו הטבעת משמשת כניצוד, כצד הסביל. ואולי, משום חוסר ההחלטה הברורה, אעדיף את דרך הביניים : הטבעת והפרשים כמוהם כמפתח ומנעול המתאימים זה לזה. משמע, כוח פחות מצד הטבעת לא היה מעורר בפרודו רצון לענוד אותה, ונציגים פחותים מהפרשים לא היו מעוררים בטבעת תשוקה שכזו. ואעדיף תמיד כנראה לראות יותר בטבעת כחפץ המעצים ומגביר דחפים ורגשות הקיימים גם ככה, ולא כחפץ עצמאי. ובכל מקרה, עניין זה של ענידה וכפייה מדגים בקצרה כבר כעת כי פרודו בבוא הזמן יתקשה מאוד לבצע את משימתו (השלכת הטבעת וכו').
נקודה למחשבה, לא?
  
 כושר?-בולג'ר

ואזכיר כי פאטי מבין כי חייו בסכנה. והוא נס על נפשו מפני הפרשים התוקפים את ביתו (בית פרודו). עד כאן טוב ויפה. אך הוא מגיע כשכוחותיו תשו לבית הקרוב. ובמוחי הצטייר הבית כמרוחק מיילים מספר, או כמן מסלול ארוך הדורש מאמץ וכוחות נפש. אך טעיתי. מייל אחד. מייל אחד?! קילומטר וקצת?? פאטי
בולג'ר כנראה הגיע מתנשף לא מהפחד, מהמנוסה, או מכל עניין אחר. בולג'ר פשוט לא בכושר. (ועל כל העלילה כתוכנית לפיתוח הכושר בפעם אחרת. בפרשה אחרת). 

 אראגורן. נשאר.
 
כבר קרה פעמים שהעליתי על נס החלטות קטנות שקיימת התעלמות נכרת מהן, ויש מקום רב להדגשתן (גילדור וסיעתו, פרודו והחלטתו בכוך, סאם ועץ הערבה). וכעת ×”×’×™×¢ תורו של אראגורן. הסבר. והנה חונים בני החבורה על אמון סול, ושעת לילה מגיעה. וכבר יודע אראגורן ×›×™ אורו על ידי הפרשים או לפחות על ידי משרתיהם. אפשרות היא לנוס ולנסות למצוא אזור נוח למסתור, או שמא להישאר על גבעת הרוחות. ואראגורן, למרות שיחד עמו לא בני חיל, ×›×™ אם הוביטים שלא נלחמו ולו קרב אחד בחייהם, ולמרות שבעברו קיים צל שגרמו הפרשים לנפשו, בוחר בדרך המנהיגות ונותר עם ההוביטים על מקומם. ואולי אין מודגשת ההחלטה האמיצה משום מעצוריו הפנימיים של אראגורן ומשום שהחלטה זו היא על רקע החלטות נועזות בהרבה שיבצע בעתיד. אך בכל זאת, רואים אנו את המנהיג אסטל עולה מדמותו של הצעדן – הוא מבהיר לנושא הטבעת ×›×™ איננו בודד, ×›×™ יעמוד לצדו כמגנו, ובעיקר אומר משפט שילווה אותנו להמשך דרכו – "לא אפסה התקווה".
 
 חרב. צבע. קצר.

האם שמנו לב לעובדה שצבע החרב הוא אדום לוהט? כמובן. וצבעה של עוקץ בהתקרב האויב? כחול חיוור. וצבע חרב המורגול (לא מצוין, רק נאמר "חיוור"). ונותר לי לתמוה על קישור הצבע לחרבות, וכיצד הייתה נראית עוקץ דרך עינו של עונד טבעת כלשהו. משום שאם הייתה בוהקת לפתע באור אדום, ולא כחול כבעולם המואר (כנגד עולם הצללים שמראה הטבעת), הרי שאוכל לומר כי הטבעת משמת כמשקפיים לעולם שבו הערכים הם "הפוכים", משמע, הכחול (טוב) הופך לאדום (רע) וכו'. ואם לא, ותישאר באותו הצבע, אוכל רק לומר כי הטבעת משמשת לנו לא רק כמראה לעולם הצללים, אלא לתת הזרמים במציאות הנראית לעין, וחושפת מעט יותר מהאמת. ובכל אופן אחפש לי שבוע הבא חרב זוהרת בצבע כלשהו, לכל מקרה שלא יבוא.

רוג'ום.

בסלנג הצבאי, כאשר מנווט מגיע לנקודה רצויה, אך אין סימן מוסכם מוקדם בנקודה זו, הוא מותיר אחריו גל אבנים מוגבה ובראשו אבן המחזיקה פתק. בפתק זה נרשמים השם, המספר האישי, כמות המים ומצב הקשר של המנווט. גלעד אבנים זה נקרא "רוג'ום". פעמים רבות ניווטי צלח או נכשל תודות לרוג'ומים שכאלו, שאישרו כי הייתי בנקודה הנכונה. ולא נותר לי אלא לשמוח כי גאנדאלף הכיר היטב את תורת הניווט הצבאית, השאיר על גבעת הרוחות רוג'ום מכובד, ובכך ענה על סימני השאלה של הצעדן וההוביטים באשר לביקורו שם. אז קודם כל גאנדאלף, כל הכבוד על התושייה ועל ההקפדה בכללים. ודבר שמני רק אשאל
מדוע לא ציינת מספר אישי, מצב קשר ואת מצב המים שלך?! עשר נקודות פחות, מבחינתי.

קריאתו של פרודו.

ואז פרודו קורא בקול "אה אלברת'! גילתוניאל!". אחסוך כרגע את כל המידע על משמעות הקריאה, ועל מי דובר בה וכו'. ואבהיר להסרת הספק גם כי פרודו הכיר את הקריאה ומשמעותה [אם כי לא את תוצאותיה, וודאי לא שקריאה זו תפגע יותר בפרשים מאשר חרבו (ועל כך בפרשה הבאה)]. אתפנה, אם כן, לתהות על רגעי הקריאה עצמה. לטעמי, מוצגות לפנינו שתי התנגדויות המתגלמות בפרודו בעת הקריאה וההלימה ברגלי אויביו. התנגדות של פרודו עצמו, והתנגדות הלימה ברגל האוייב, וזאת משום שלא -נוספת לא מודעת. פירוש. מעשה אחד באותה התנגדות היה כולו של פרודו " וכו' או כל צורה פסיבית אחרת : הוא עצמו "הלם" בה. לעומת זאת אני טוען כי קיים גורם ?מצויין "וראה עצמו הולם נוסף. בלתי רצוני. חיצוני. הגורם הבלתי רצוני הוא הקריאה בשם אלברת', וזאת משום שלא נאמר (כפי שנאמר בעניין ההלימה) כי "פרודו קרא בקול", אלא "פרודו שמע עצמו קורא בקול". משמע, פרודו לא שלט על הקריאה. לשבריר שנייה השליטה במעשיו הייתה נתונה לגורם נוסף. אם כן, מה אוכל להסיק מחלוקה זו לגורם עצמי וחיצוני?
א. שגם ללא הקריאה, בפרודו היה הניצוץ המאפשר לו להתנגד לאימה, וההתנגדות לא הייתה לשווא.
ב. אך אסיק גם ×›×™ פרודו מונע על ידי כוחות שלא מעורבים ישירות בעלילה, וברגע קיצוני ×–×” לא הייתה ברירה (או שמא התגלה רצון לשם הבהרה על ידי החכמים) לכוח ×–×” אלא להגיע ולחשוף מעט מעצמו. ואולי בכלל ×–×” אחד הרגעים היחידים שאגדיר אותם ×›"נס" במלוא מובן המילה – התערבות כוחות שלא כדרך הטבע. אל לנו לזלזל בקריאתו של פרודו (ועל זהות הגורם החיצוני לא אוכל להגיד מילה).

פרשים. לא מבחינים? ואז אומר הצעדן ×›×™ הלילה לא ילונו בחדריהם, ×›×™ אם בטרקלין, וזאת משום הזהירות. וכמו כן מוסיף הצעדן ×›×™ הפרשים השחורים לא יתקפו את הפונדק, ×›×™ אינם בשיא מספרם, וכמו כן הטקטיקה שלהם היא אחרת מאשר תקיפת פונדקים, והם אינם נואשים כלל. ואם אתעלם לרגע מהקורה אותם לאחר מכן (וכל מי שהציץ בפרקים הבאים לבטח יודע), ולא אנסה האם יחשוב -להיות חכם לאחר מעשה, אנסה בכל זאת להבין מדוע חשב אראגורן שהפרשים חסרי בינה הם. ואפרש: אראגורן שהפרשים אינם מסוגלים להבחין בין סחבת סמרטוטים לבין פרודו וחבריו? האם חשב אראגורן שכוחה של הטבעת גדול דיו בכדי למשוך אותם לניסיון שאיננו דורש מאמץ ניכר מצדם? אעדיף להאשים את אראגורן בחוסר זהירות ×”× ×” לפניכם הזדמנות קלה לתפוס את -מסוים. ואם כיליתי את שאלותיי בו, אכלה אותם בפרשים השחורים עצמם ההוביטים על נקלה, בבניין סגור, לפני שהם נעלמים אל מרחבי אריאדור. מדוע לא לנצל הזדמנות זו? מדוע להמתין? ועל פניותיי לשני הצדדים אשיב בדבר השערה. טענתי כאן היא, שלו היו יודעים הפרשים ×›×™ הצעדן עם ההוביטים, ויצר עמם קשר וכו', היו ממהרים להתקיף, משום שהיו מנחשים ×›×™ בעזרתו של אראגורן עוד עלול הגלגל להתהפך, ואילולי הוא, הרי ההוביטים הם כילדים אובדים, ללא מורה דרך בשממה הנפרשת לעינם. וכיצד לא ידעו? הלא ביל בן שרך מסר להם דין ודברים וכו'. ובכן, לשמחתנו הצעדן לא ×”×™×” דמות שראוי להזכירה, סתם עובר אורח מזיק אך לא בעל חשיבות. ולו ×”×™×” מחליט ביל בן שרך שיש צורך באזכור הצעדן, הדברים היו עלולים להתגלגל לכיוון הלא רצוי. ושוב אנו רואים כיצד ניצלים בעזרת חוט השערה, הגורל והמזל. מרי. טביעה. משהו קצר. "חשבתי שאני צולל במים עמוקים". וכבר פגשנו בפרודו החולם חלום שמנבא את העתיד (או ההווה. גאנדאלף). ודווקא אצל מרי אין ניבוי מדויק של העתיד, אלא ניבוי מדויק של תחושה. משמע, מרי בבית בומבדיל ניבא את תחושתו לכשייפגש בנשימה השחורה (ולא אדבר על ההולך לקרות אותו ועל "הטביעה" שיספוג בשנית מהצל). חלום הטביעה אצל בומבדיל שב ולובש ממשות. ויחד עם זאת, עוד בחלומו בבית בומבדיל מודע מרי לכך שהוא איננו טובע מעצמו, ×›×™ אם מישהו חפץ להטביעו, והוא נוקט בלשון סביל. אם כן, ניבוי מדויק של תחושה, ניבוי לא מדויק של דרך. ועל הכל גובר הפלא בכך שאכן חלום מעין ×–×” התרחש. ואני לא ידעתי ×›×™ אולורה מאלה (נתיב החלומות) משתרג בחוזקה ב"שר הטבעות". תמהני מה יש לאולורין לומר על כך. מה ×”×™×” קורה אילו… גאנדאלף עזב את הסוסון המרקד. עוד באותו הרגע, לוקח בארלימן את המכתב, נותן אותו לנוב, ונוב יוצא אל הפלך. המכתב מתגלגל תוך יום אל מפתן דלת מעון באג. פרודו מקבל את המסר ויוצא בבהילות. ומה אז? השערתי היא שפרודו, גם אם יצא את ביתו שלושה חודשים לפני הזמן האמור, ×”×™×” נתקל בקשיים אחרים. האם ידע לבטח היכן ריבנדל? האם יכול ×”×™×” ללא עזרה חיצונית לעמוד במצב הקשה? ואולי אף ×”×™×” טועה ומתבלבל (וכבר ראינו מקרים שכאלו עם חבורת ההוביטים), ואובד, ומי שהיה מוצא אותו היו הפרשים? אך במקום בלעסוק ב"מה ×”×™×” קורה אילו", אשמח על הקיים. הסבר. יש דבר מה מנחם בכך שצירוף המקרים הוביל את ההוביטים להיפגש בצעדן, ובכך שמכתבו של גאנדאלף הופיע ברגע המכריע. לטעמי, ההישענות על הגורל ועל המקרים שהוא מזמן היו יכולים במעט להרגיע את חבורת ההוביטים, ולהבין ×›×™ דברים שלעיתים נראים סתמיים, אין הם כאלו בכלל. כפי שהתנחם גאנדאלף בכך שאולי הייתה מיועדת הטבעת לנחות אצל פרודו וכו', כך אתנחם לעת עתה (מבלי שאני יודע את העלילה קדימה) בכך שההוביטים מצטרפים כעת אל הצעדן, שנראה בעיני טיפוס רב ערך. אראגורן. טבעת? יפה אמר הצעדן באשר לכך שאם ×”×™×” רוצה, ×”×™×” לוקח בכוח הזרוע את הטבעת ופוטר את העולם מנוכחות ההוביטים כהרף עין. אני מסכים עמו בהחלט. אך שאלה אחרת צצה מדבריו – מדוע באראגורן לא מתעוררת תשקוה לטבעת? והוא הרי מעורב בסוד העניינים (אם ×›×™ ב"תמיהה. תעלול" ישנו ספק קל, שאולי מסיר את עניין ×–×”), ואולי אף יודע דבר או שניים יותר מההוביטים באשר לטבעת וכוחה. וכמה תועיל הטבעת למטרותיו! אך בכל זאת, איננו חושק בה. אם כן, השערתי לשלב ×–×” מתבססת על עניין המודעות של אראגורן. פירוש. אראגורן דורש את המלכות על רוב רובה של א"ת. מתוקף כך, רצון השליטה שלו ×¢×– ומכוון בשנים רבות של ייסורים וציפייה. האם אפילו הטבעת לא מצליחה להסיט את דעתו מייעודו? ואולי דווקא משום שיודע אראגורן שבדין מגיעה לו המלכות איננו רואה צורך בטבעת? בכל מקרה, הוא איננו שת ליבו לכך שברגע אחד למעשה עמד מולו דבר מה היכול לקדם את מטרותיו מאוד, וגם אם שם ליבו, מסתיר הוא זאת היטב (וראו את הברכה לאראגורן בפרשה זו כהקדמה לקטע ×–×”). גאנדאלף. סדר עדיפויות. גאנדאלף היקר, למה לך לסמוך על פונדקאי שכזה, שמוחו משול למחסן עצים? ועוד בעניין בעל חשיבות שכזו?! ואולי היית צריך לתת את המכתב לאראגורן, או לשלוח הוביט אחר מברי, או לדהור בעצמך למעון באג? סדר עדיפויות גאנדאלף, פשוט סדר עדיפויות. [מתוך "מנהיגות, פו"ש וניהול בארץ התיכונה", מאת ק. רוניר]. צעדן הייתי רוצה, אם אוכל יום אחד, ולפתע אני אלך ואצעד, לא סתם לצעוד, בגמיעת מרחקים, הייתי רוצה גם כינוי גנאי, משכנים. להיות צעדן, להיות מסתורי, להגיח מצל אפלולי ושולי, לרמוז רמיזות, לחייך חיוכים, עם חרב שבורה ובגדים מרוחים, ובסוף כל יום לנוח על צד, ולחשוב לאן מחר עוד, אצעד. מורדור-בארלימן. דעתו של בארלימן איננה × ×—×”, בלשון המעטה, משימוש בשם "מורדור" בפונדקו. ומייד אף מנפיק לבשורה המצמררת את התואר "הבשורה הגרועה ביותר". (וראו קטע "ידיעות. מדרוג"). ואני תוהה על הפחד המיידי שמעורר שם ×–×”, בפי אדם שחי ×› 660 קילומטר לערך מבאראד-דור (ואזכיר במילה ×›×™ מרחקים בעידן השלישי היו "ארוכים" יותר, משום חוסר התקשורת והתחבורה של ימינו). מובן ×›×™ הפונדקאי, מכל הבריות באזור, שמע שמועות רבות באשר לארץ השחורה, ואולי אף ידע פרטי היסטוריה שונים. אך בכל זאת נראית לי תגובתו מרתקת משום ההתעוררות שבה, משום האסוציאציה המיידית. דומה ×›×™ גדולתו של סאורון איננה רק בהטלת הפחד המיידי, אלא שימור הצללים בנפשות בני האדם זמן רב לאחר שאכן פחד ×–×” ×”×™×” בו ממש (לאנשי הצפון). ואומר ×›×™ סאורון לא ×”×™×” רק אחת מהתגלמויות הרשע הנוראות בהיסטוריה, אלא ×”×™×” קופירייטר ומנהל שיווק לא רע בכלל. פרודו – לבטוח. ובכן פרודו, הטבת דרכך (לאחר שהטפתי ×›×” רבות לך ולהוביטים!) וכעת אתה "זהיר". אך עדיין לא מספיק, באופן אובייקטיבי. ההוביטים נופלים לחיקו של האדם הכמו-אמין הראשון שנקרה לדרכם, ואני כבר מבולבל. האם חושבים ההוביטים שאין ביכולתו של האויב לטוות תוכנית רצינית יותר מפרשים הרודפים אחריהם? רק חושיו של סאם נותרו חדים, עד לשלב בו אראגורן מקהה אותם בהצגת התכלית המאירה שלו ("הייתי יכול להרוג אתכם – עכשיו" וכו'). לו הייתי במקומם, לא הייתי נותן את אמוני כל כך מהר, ואולי אף בכלל לא. ולאויב אורך רוח רב בכדי לנטוע את כל הסיפור כתרמית מלכתחילה. ואולי אף ×”×™×” עולה בדעתי ×›×™ מוזר הוא שלאחר השיחה עם הצעדן בערבו של היום ועידודו את פרודו להפסיק את חבריו מלספר על תקרית יום ההולדת, החליקה לפתע הטבעת על אצבעו של פרודו וכו'. ובכל זאת אמרתי "באופן אובייקטיבי". ואפרש. מנקודת מבטם של ההוביטים אין יכולים הם לגמרי לשנות את טבעם, ולהפוך באחת לפרנואידים מחפשי מזימות, ועדין בסיסם הפנימי מושתת על ביטחון ואמון בזולת, במיוחד בעתות מצוקה. ואראגורן כנראה ידע זאת, ועל כן פנה לכיוון ×–×”. ופרק ×–×”, כמדומני, יותר משעוסק באראגורן, או בניסיונו לרכישת אמון ההוביטים, מרמז דווקא על אופיים, ומגלה דבר מה על תפיסתם את הטוב הפנימי באנשים ובנתינת אמון. ובכל זאת לא ×”×™×” פרודו זהיר דיו. תאונה. תעלול. הצעדן תמה על התעלול הקטן שפרודו ביצע בסוף שירו. פרודו קופץ מייד להגנה. שלושה עניינים: א. עצם בהילותו של פרודו הוא עניין האומר דרשני, משום שמי שמעורב בסוד העניין יגלה רבות מכך שההגדרה למקרה הטבעת היא "תאונה" ולא "תעלול". משמע, דבר מה שלא ניזום על ידי פרודו (ועל עניין יזימת הטבעת ראה פרשה קודמת), ודבר מה שיש בו מן הסכנה. לשונו של פרודו חשפה יותר מאשר נתכוון להסתיר. ב. לאראגורן, מצד שני, עניין ×–×” עוזר מאוד להבין מי מולו. ואכן, הוא הודיע להוביטים שהיה צריך לדעת האם הוא יוכל לבטוח בהם, ולא להפך. אראגורן יכול להסיק ×›×™ אכן נמצא לפניו דבר מה שפרודו לא שלט עליו, ומה גם כבר ברור הוא שזה דבר הגרם להיעלמותו. ועוד, לו ×”×™×” רוצה האויב ללכוד את אראגורן, ×”×™×” מייד מגלה ×›×™ אכן יש בידיו דבר מה קסום, במקום לחשוף בצורה יותר ישירה את הנעשה. ×’. ועולה עניין אחרון, והוא באשר להיכרותו של אראגורן עם הטבעת. העליתי כאן ("אראגורן. טבעת?") תהייה באשר לכך שלאראגורן לא קיימת תשוקה וכו'. ולא עלה בדעתי שכל אשר גאנדאלף חשף לפניו הוא שהטבעת היא חפץ מסוכן, ומתוך זהירות לא אמר יותר. את זאת לא נוכל לדעת. צעדן. דקירה? "ואז עשה הצעדן, משהו שאת פשרו, נפרש כדבר נורא, שהתרחש בעברו" (מתוך "הפואמה לצעדן" של גיא דואר). דמותו של הצעדן מתגלה כיודעת סוד, ולא סתם סוד, ×›×™ אם מכירה במידת מה את הפרשים השחורים ואת טיבם. אך הדבר שהצעדן הפתיע אותי בו הן תגובותיו הפיזיות לשיחו על הפרשים. הוא מהדק את אצבעותיו למסעד הכסא, פניו נעווים מתוך כאב רחוק, ולאחר רגע ארוך הוא יוצא מסבלו. מתעוררת בי השאלה, האם מלבד לחימה בפרשים (עניין ברור מאליו) גם נפגע אראגורן כשם שנפגע פרודו. משמע, האם נדקר הצעדן מלהב מורגול. יאמרו אחדים "הכיצד? פגיעת להב זו קשה, ופרודו יצא בשן ועין, וכמעט שנעלם גם הוא לעולם הרפאים". ואני טוען ×›×™ אראגורן, על חוזקו שעוד יתגלה ועל תשוקותיו, על פירוש שמו, ובכל סממניו, ממלא יפה אחר השם "צור בני לילית". וגם אם לא נפגע פגיעה אנושה, בכל זאת תגובות שכאלו לא היו נותרות לו מפגיעה רגילה. ומכל ידיעותינו עליו, וכיצד יודע הוא להתייחס ולרפא פצועים שנפגעו מהנשימה השחורה או מהלהב עצמו, אין מנוס מהמסקנה שאראגורן חווה על בשרו את טעמו של להב ×–×”, ויצא בחיים. וכל כוחו מרוכז בכך שבהעברת יד על מצחו זיכרון האירוע חלף. ידיעות. מדרוג. דמות אפלולית התקדמה אל פונדק "הסוסון המרקד" אשר בברי. בנקישה כבדה על הדלת, ובמלמול מספר הברות לא ברורות, נכנסה פנימה. "כן?" שאל הפונדקאי. הדמות זרקה לעברו פיסת קלף מגולגלת ונעלמה כלעומת שבאה. וזו לשון המגילה: "שלום רב! נבחרת להשתתף בסקר שעורכת חברת הסטטיסטיקה "דור את מורגול בע"מ". אנא דרג את ההודעות הבאות מ 1 עד 10, כאשר 1 מציין את התואר "ההודעה הטובה ביותר ששמעתי בימי חלדי" ובעוד 10 מייצגת את התואר "ההודעה הגרועה ביותר ששמעתי בימי חלדי". 1. הפרשים השחורים מגיעים ממורדור. 2. הצעדן הוא למעשה יורש הכתר של ממלכת הצפון והדרום. 3. בעוד כשנה תיהפך התנועה לערה יותר והעסקים יפרחו. 4. בגיל 21 תגיע לירח. המגילה היא מגילת גוביינא, כך שאינך משלם דבר על השליחה חזרה. בתודה על שיתוף הפעולה ולימים אפלים יותר". וחוץ מזה שסאורון הוא קופירייטר לא רע, כבר דיברת על פילוח המגזרים שלו?! אראגורן. אסטל – ביאור. הצעדן לא מקל עלינו כלל וכלל בהכרות עמו, וזאת משום שהוא מבין שדמות נחמדה מידי תעלה ספקות רבות הרבה יותר מדמות שאיננה חביבה. ומלבד זאת שאני עדיין חושב שאם לא מכתבו של גאנדאלף כל העניין ×”×™×” הולך על הצד הרע, אינני יכול שלא לנטוש רגע את הסיפור הפנימי ולהזכיר ×›×™ לראשונה נחשף בפנינו שמו האמיתי של הצעדן, והא אראגורן בן אראתורן. זאת ועוד, מתגלה בפנינו מקצת מהאור הבוקע ממנו, ומהדברים הנכרכים אחריו. ולעצם האירוע של חשיפת השם אני חורג ממנהגי ומביא ביאור מ"ההיסטוריה של הארץ התיכונה" לשמו המקורי של אראגורן, אסטל, וזאת לא בכדי להביא מידע גרידא, אלא להראות ולהורות על דרכו של אראגורן מעתה, ולמעשה מאז עולם, ואולי להעניק לנו חומר נוסף למחשבה. והביאור מובא מתוך "מלחמת אבני היקר" (ספר 11). אסטל, מפורש גם ×›"מקובע על מטרתו" וגם ×›"אדם שקשה להניאו ולא בנקל ייפול לייאוש או ייטוש את ייעודו", וכל אלו בנוסף לפירוש המקובל "תקווה". ורק נותר לי לייחל ×›×™ שם ×–×” צופן בחובו עוד הרבה מתקווה סמויה לאופיו של הצעדן, ואני מקווה ×›×™ אכן לא ייפול לייאוש, ולא ינטוש את ייעודו. וודאי ידע בילבו כל זאת היטב, הן מידיעותיו בקווניה והן מהיכרותו עם הדונאדן וסיכם זאת ממני טוב בהרבה בשורתו "לא כל טועה דרך יאבד".

 הוביטים. מפגש – משהו קצר.
ברי איננה נראית חביבה כל כך בעינם של ההוביטים. ברי מקום מפחיד ומאיים, ופרשים שחורים מציצים מקרן זווית, והאנשים הגדולים גם כן לא נעימים לעין וכו'. אך עם זאת, בתיאור "בלתי תלוי" ברי מתוארת כמקום נעים, ואם אנו נקלעים לברי הרי שהיינו רואים בה עיירה אנגלית נעימה וחביבה. ממה נובעת חוסר ההתאמה? "הרי הם מבועתים מהפרשים השחורים, ומאירועי ארץ הכוכים, וכיצד שלא יהיו מבוהלים מכל
השאר?!". אך לטעמי הפחד נובע בעיקר מפער התרבויות והגודל העצום. ההוביטים, על אף בורגנותם כלפי פנים, עדיין פרובינציאלים כלפי חוץ. ולהבא, כשיגיעו לאדורס/מינאס טירית, השאירו את "מקרה ברי" בזיכרונכם, והבינו את הזרות הגמורה הנפרשת לעינם.
 שומר היער. אנשי הדרום. התגוששות.
כבר הגיעו, ומייד נפגשים בבריות אשר לא שמחות את הגעתם. שומר השער חוקר אותם בחוסר חביבות (אך אזכיר שם אם אותי היו פוגשים פרשים שחורים לא הייתי נשאר חביב וקר רוח). ביל בן-שרך גם הוא לא מהחביבים. אך אותי מעניין במיוחד עניינם של אנשי הדרום, ליתר דיוק, של איש הדרום עקום העין. בוודאי שישנו עניין עמוק, והוא מקשור למערך רחב יותר של מרגלים וכו'. אך עולה השאלה למי הוא שייך. זוג אפשרויות.:

 א. איש הדרום מקשור למורדור. וראו קשרו עם ביל בן-שרך והפרשים ואת הסתלקותו המיידית אחר עניין ההיעלמות (וזאת מתוך ידיעה מסויימת באשר לטיב הדבר אותו הוא מחפש).

ב. איש הדרום מקושר לסארומן. ועניין זה גם כן לא מופרך, והרי הם ככל הנראה מגיעים מאזורים אלו, וסארומן הנה גם מנסה לטמון ידו בצלחת (ולאחר מעשה אנו יודעים על כליאת גאנדאלף וכו'). עניין נוסף הוא עיוותו החיצוני של איש הדרום, המזכיר את עניין בריוניו של שארקי. ובכן, עניין זה יכול להיות מוכרע לכאן (סאורון) או לכאן (סארומן), אך דבר מה אחר אם משרת הוא של -נובע משאלות אלו, ודבר מה זה יסכם את ענייננו אחד הצדדים, כבר בחלק זה של המערכה אנו רואים את איש הדרום מגלם את התגוששות כוחותיהם של סאורון וסארומן, והתגוששות זו טומנת בחובה יותר מאשר רואים אנו בשלב זה של העלילה.
 
   
 ריחוק. שינוי.
"ואף על פי שארצם הקטנה לא הייתה מרוחקת מגשר הברנדיווין יותר ממרחק רכיבה של יום מזרחה, מיעטו ההוביטים מהפלך לבקר בה".
עניין מוזר הוא לטעמי, והרי המרחק הפיזי לא גדול, ואף לא המרחק ב"תפישת העולם" (שלא כמו, נאמר, בן טוק ובן לילית ממירקווד). ועל אף כל אלו, שום דבר שיתוף פעולה לא ניכר בין הפלך לברי. ומדוע עניינים אלו קרו?

1. כלפי פנים.
ההוביטים מברי כבר עברו את בדלנותם. הרי הם מקיימים שיג ושיח פעיל עם האנשים הגדולים, ודבר זה לא נראה להם מוזר -כלל וכלל. אנשי הפלך לא בשלים עדיין לעניין מסוג זה. והם סוגרים עצמם כלפי פנים (ומעט מזה בקטע "הוביטים. מפגש משהו קצר").

2. כלפי חוץ. אנשי ברי מוזכרים גם הם כ"מתעסקים בארצם" וכו'. ואולי דווקא ה"אשמה" בהם, והם סוגרים
עצמם לכל ניסיון כלפי חוץ, ומלבד בן ברנדיבאק מזדמן לא יקבלו קשר אמיץ יותר עם הפלך. ומתוך שתי נקודות אלו לא נוכל להתעלם מהסיבה הצצה, באשר להסתגרותם הטבעית של כלל ההוביטים (והרי גם עניין "התחפרות במחילה" כמוהו כדימוי פרטי למצבם הכללי, באשר להיותם יושבי בית). ובגזע זה הסגירות טבועה היטב במנהגים, באורחות החיים ובצורת המחשבה. ולמעשה, אם ניתן היה לחשוב שאחרי מלחמת הטבעת וכינון המלוכה המחודשת יעברו מנהגים אלו זעזוע וההוביטים יפסיקו מהסתגרותם, אנו רואים כי ההפך הוא הנכון, וקעקוע של אופי זה על ידי הכרזת הפלך כאזור סגור, ושמו של פרודו עדיין המשיך כחיצוני ובעל אורחות מוזרים משהו. ההוביטים לעולם לא יצאו מסגירותם.
 
 אראגורן. ציפייה. 

פרודו מבחין בברנש חשוד הצופה בהם (הוביטים) בפונדק. "הוא מכונה הצעדן", מסביר לו באטרבר.
ולנו כבר ידוע מיהו אראגורן, ואף ידוע לנו כי אראגורן ניחש היטב מהם ההוביטים (לאחר ששמע אותם וכו'). ובכל זאת, השאלה המתבקשת היא האם מלכתחילה ניחש כי יעברו על דרך המלך וכו'. משמע, הוא ידע על סיפור המעשה מפי גאנדאלף, אך לא ידע מתי בדיוק יצאו לדרכם מהפלך, לאן יפנו, ורק במקרה ידע כי יגיעו לפונדק וכו'. אם אכן ניחש, הרי שיצא ממוזל להפליא להאזין לשיחתם עם בומבדיל, משום שלא היה ביטחון כלל שיחכה להם בדיוק בנקודה בה נפרד טום מהם, ואם לא ניחש, ובמקרה נקלע לשם, הרי שיצא ממוזל ביתר גם כן. בכל מקרה, שוב אנו רואים כיצד המקרה והמזל (?) פוגעים ונתקלים שוב ושוב בעלילה.
לטעמי, יכול היה אראגורן לראות בכל אלו סימנים לכך שהדברים מתנהלים כשורה, גם אם לא בתכנון.
 בני אדם. נעקרים.
הנה נתעוררו צרות רבות בדרום, ובני אדם נעקרים ממקומם ועולים בדרך הירוקה אחר שלווה ושקט. ועניין זה כבר קורה רבות בזמן האחרון, וזהו עניין מדאיג וכו'. על אף שישנה נדידה אצל בני האדם, הרי שצרות אלו נגרמות מדבר מה חיצוני, לא טבעי, אשר שורר אי שם. ומהו אותו גורם חיצוני?

א. אותו גורם חיצוני אשר מחליש את כוחן של מדינות הדרום, שאינן מצליחות עוד לתמוך באנשיהן?

ב. אותו כוח המחליש את תיאודן בפרט ואת רוהאן כולה, שנוקטת בקו מדיני תבוסתני ומבוהל?

ג. אותו כוח סארומן. ואנו מגלים כי סארומן -המגרש אנשים ומשעבד אותם לצרכיו? כל נקודות אלו מתאחדות לדמות אחת ובעלת עוצמה לא משפיע רק על מהלכים "גדולים", אלא גם על המשפחה מהחווה ממול, שלא יכולים לעמוד בפרץ (תקיפות אורקים, חוסר ביטחון) עוד, ונוטשים את אזוריהם. ועוד אנו מגלים כי סארומן מתרחב ומתפשט, ומשפיע מכל וכל על אזור הדרום. ובעצם כך עולה בי המחשבה, סארומן בדברים אלו כרגע גורם נזק רב יותר מסאורון, והרי סאורון מסוגר בארצו, וכך גם כוחותיו, וכוחה של מינאס טירית עוד עומד, אך משום שלסארומן אין ארץ להסתגר, מתחיל הוא לשנות סדרי בראשית. ולעיתים עקירה ממקום
למקום והריסת דברים קיימים (סארומן) קשה תוצאותיה מהשארות במקום אך תחת צל בלתי נסבל (סאורון).
  
 אנשי ברי. מחזיקים. בחירה.
אנו מדווחים בספר כי אנשי ברי מחזיקים בנחלותיהם מימים ימימה. וכבר שקע זיכרון המלכים בעשב, ועדיין עומדים הם. לא רק זאת, אלא הם הדוגמה לשילוב וליחסי גומלין ערים ביותר בין בני גמדים, בני לילית ואף הוביטים. ומתוך אידיליה זו עולים בי דבר -האדם לבין שאר ברואי ארדה מה ושאלה. דבר מה. אברך כאן את אנשי ברי על עמידותם ומצבם הנוכחי וכו'. שאלה. ובמחילה אשאל כיצד זה שדווקא אנשיה הפשוטים של ברי עמדו על כנם עד עתה (ובכך לא אדבר על התקופה הנוכחית ושמירת הדונאדין, אלא על תקופות קדומות יותר). תשובה. אנשי ברי העדיפו להתעמק בעניינם פנימה. משמע, אנשי ברי מעדיפים את השקט והשלווה, את ההתנהלות הפשוטה של החיים, ובכך קיבלו עליהם כל עול, או חוסר עול, שעלה או ירד בארץ התיכונה. ואם זה המלך המכשף, ואם אלו מלכים צאצאי איסילדור, ואם יהיה זה סאורון, בסופו של עניין. ומכל דברי אלו עולה עניין הראוי להתייחסות. מחד, אנשי ברי מציגים את האוטופיה באשר לחיים שקטים, וליחס עם הסובבים אותם. חיובי. מאידך, מציגים אנשי ברי נייטרליות באשר לכל עניין "גדול", ואולי אף אכנה זאת "ניטרליות אל מול טוב או רע. שלילי. האם טוב לחיות צורה אחת בכדי לוותר על הצורה השנייה? בחירה של אנשי ברי.
 
  
 טבעת על האצבע?
ניסיון להפריח מקרה פשוט בטענה -אקדים ואומר. אינני מאמין במקריות בשר הטבעות. עניין הגורל והמזל טבוע כה עמוק של מקריות איננו רציני. ונגיע מתוך תפיסה זו למקרה הטבעת. פרודו מזנק מהשולחן והטבעת נענדת על אצבעו. וכבר לפני= כן הרגיש בכוח חיצוני הכופה עליו לעונדה, אך הוא עמד בפיתוי. הטבעת "יזמה" את עצמה. מדוע חפצה הטבעת להיענד דווקא כאן? והרי אם היו תופסים את הטבעת בריות אחרות, שאינן ממן העניין, הייתה מעקבת תפיסה זו את התקדמותה אל עבר מטרתה הסופית (וכבר ניחשתי אי אז שזוהי טובת הטבעת לצאת עם פרודו לדרך). שתי אפשרויות:

 א. קרבתה לרפאים ולמשרתי מורדור. תשוקתה לאדונה גוברת, והטבעת "תסתכן" ותחשוף עצמה. הרפאים ככוחות חיצוניים מצליחים בקרבתם להשפיע עליה. זוהי טענה מקובלת.

ב. הטבעת טעתה. ומשום מה וכיצד טבעת טועה? מכוח רשע נוסף הקיים. והיא פועלת על דרך האופל והרשע, משמע, כוח חזק ומבלבל ככוח משרתי סאורון קיים אי שם. ואני טוען שאכן זיהתה דבר מה היכול לקחת אותה למקור רשע חזק ועולה. כוחו של סארומן (המגולם באיש הדרום). ואם הטבעת התבלבלה, הרי שכוחו של סארומן מתגבר ומשפיע עליה, ולמעשה איננו מבינים כי מרוחקים מפסע כפסע ממצב שבו סארומן יהיה זה שממנו עלינו בראשונה לחשוש, ולא סאורון. ועל זה אומר, כי למשך כל העלילה ההתרכזות הייתה בגודל הצבא, ובכמות הנשק (כזכור בהשוואה בין אביר חמוש לבין ילד קטן המתחרה בו), אך התעלמות מסויימת ננקטה באשר למידת הכוח. ובסופו של דבר רק אומר, כי אל לנו לזלזל בסארומן.
 
  
 גילוי נאות
פרודו קופץ מהשולחן. המסובים הולכים לפעור את פיהם בצחוק.

הם נאלמים דום. מסובים: "איה המשורר?!".

מהומה משתררת בפונדק. בארלימן מנסה להרגיע את הרוחות.

בארלימן : "ואני אומר שיש כאן אי הבנה".

פרודו: "כמובן, יש כאן אי הבנה".
המסובים כולם נרתעים אחור.
מסובים : "הנה הוא!".
בארלימן : "מה זה עלה בדעתך?"
פרודו : "אה! פשוט ענדתי מבלי משים את הטבעת האחת!"
מסובים : "הטבעת האחת? למה לא אמרת קודם?"
בארלימן (בעודו מחייך ומנענע בראשו בחביבות) : "יהי כן, מר
גבעוני. אך אם יש בדעתך לעשות עוד דברים מיני אלו, מוטב
שתזהיר תחילה את הבריות-ואותי".
כל המסובים צוחקים בשחרור על המקרה המשעשע. לפתע מקרן
זווית קם הצעדן.
צעדן : "ואני בכלל היורש החוקי של שושלת מלכי קדמת מערב,
החל מאלרוס וכלה באיסילדור".
ביל בן שרך (בשמחה עולצת) : "ואני בכלל מרגל ומשרת של
סאורון שר האופל".
בן הדרום (בחיוך רחב) : "והרי אני של סארומן הלבן".
כולם צוחקים בצחוק גדול ומתיישבים לעוד כוס בירה על
חשבונו של בעל הבית.
…
ואני שואל, האם כל זה לא יכל לקרות בעלילה במסגרת הגילוי הנאות?!
 

הכרזה.

"זכות יש להם לחיות ככל אדם". אמירה זו לא מגיעה מפיו של רודף צדק, או של שר בני לילית, או ברייה נעלה זו או אחרת. והרי היא רק מגיעה מפיו של איש עכרורי ועקום-עין המגיע מן הדרום, ובדבריו מתייחס לשינויים הדמוגרפים וכו'. על אף שיוכו ה"רע", ועל אף שלתושבי ארץ ברי נגמרת חוסר נוחות רבה בעקבות דבריו, בכל זאת צודק. לכל אדם יש צורך בנחלה ובבית, גם הוא "רע נעקר" ולא "טוב נעקר", אך מוסיף העכרורי על הצהרה הומאנית זו כי "בכוחות עצמם ימצאוה", הרי  מייד מבינים אנו כי מדובר כאן על כוח הזרוע, וגזלת אדמות וכו'. אם אתעלם מהשאלות המוסריות העולות כאן, אתייחס דווקא שוב לסארומן. ומשהו אומר לי שאיש הדרום שמע דברים אלו עוד מקודם, מאדם בר- מינה ממנו. ולא מן הנמנע שבמתק שפתיו סארומן מתחיל לממש את שאיפותיו האימפריאליסטיות, ומבטיח דברים לא לו לתושבי דרום אשר נוטים לצדו

הרמוניה ואהבה. 

טום מברך את גולדברי בשמחה כשהוא מגיע הביתה.
טום וגולדברי עורכים את השולחן.
טום וגולדברי שוטפים את הכלים.
אהבה בלגנדריום בין שני בני זוג הוא חזיון לא נפרץ. אין כוונתי לסיפור האהבה האפי בין ברן ללותיין. כוונתי
לתיאור חיים של בני זוג. חיים משותפים, מערכת יחסים מובנת, דבר מה הקרוב אלינו. ודווקא בביתו של טום
בומבדיל קיימת מערכת יחסים כזו, ואנו לא הבחנו כלל בכך. אם משום האפלתה של שאלת הזהות הבומבדילית, המטילה עצמה כצל על הפרשה, ואם מתוך חוסר התבוננות מספקת, הרי שברמיזות אנו רואים כאן תשובה למערכת יחסים שרבים מקוראי שר הטבעות טוענים כי לא קיימת
כלל. ואני מדבר כמובן על טום בומבדיל וגולדברי. ובכל תנועותיהם (המשלימות זו את זו וכו') ישנו דבר מה שקט, מרגיע, ארצי. והנה נסתבר לנו שאולי מערכת היחסים שאליה עלינו לכוון אליה כאידיאל היא לא אראגורן וארוון, לא אאווין ופארמיר, לא גלדריאל וקלבורן. עלינו לכוון לריקוד הרגוע והתזזיתי, המשלים את עצמו, של טום בומבדיל וגולדברי.
  
 ציפינו. שיערנו. (מנותק/לא מנותק).
מתברר כי טום שיער כי יגיעו ההוביטים אל היער ואל ביתו בדרך זו או אחרת. שתי שאלות עלו בי בעניין זה. הראשונה, בביטחון שמפגין טום בעניין ההובטים המגיעים אליו. השנייה דווקא בצורת הצגתו את הדברים.
א. כיצד ידע טום בכלל שיעברו ביער העתיק וכו'?! הרי דבר לפני כן לא העיד על כך שאפילו נתכוונו ללכת בדרך זו. (לאיש לא נגלה דבר, ורק על הכיוון לריבנדל ידעו מעטים). בעניין זה עלי להסתמך דווקא על אופיו של טום, ולא על ידיעותיו. ידע יותר על "יד המקרה" ולא על הבנות ברורות. כי שיער שלא ילכו בדרך הראשית וסמך על המזל שיגרום להם להגיע אל הנחל, אך אף על פי זאת לא עשה מאמצים גדולים בעצמו לצאת ולחפשם. (ובכלל, אופיו של טום מכוון אותו בדרך כלל לניתוק מהסובב אותו, במובן הנפשי, ובהתרכזות בענייניו הפנימיים, והגיוני הדבר שאכן לא יחכה להם).
ב. טום מדבר בלשון רבים. ציפינו. שיערנו. שמענו. ידענו. ומי הנסתרים בדבריו? גולדברי אולי, או גילדור, או אולי אף מאגוט. אך גם אם עניין זה נראה סמנטי לכאורה, הרי שהוא מעיד על שיחה. דיון. טום התדיין עם אדם אחר על ההוביטים, משמע דווקא חשב עליהם, והרהר במעשיהם, והתווכח על כיוון דרכם וכו'. על אף שאמר אחרת והראה עצמו כמנותק וכו'. (סתירה עצמית שלי? לאו דווקא. סתירה עצמית של טום. כבר לא כל כך מנותק?!).
 
שיר. הצלה. (הנוסח של גיא  דואר).
הי טום חביבי,
בוא נא והציל,
מרשע, מאופל,
אתה כבר רגיל.
מעץ ערבה שאותי חונק,
מצלם שחור שאותי חובק,
מיער עתיק שבו נעים השבילים,
נחלים שאותי מבלבלים,
מכל חי צומח או דומם,
הי טום הצילנו,
כל אני עוד נושם.
  
   
 חלום (מרי, פיפין). רגישות.

מרי ופיפין חולמים חלום בלהות. תחושתם מתעצמת ככל שחלומם מתקרב לשיאו. שניהם מתעוררים. את שניהם מנחמת אותה ברכה. ברכת גולדברי. ושני עניינים מסקרנים אותי. האם ידעה גולדברי כי יש צורך בברכתה? (משמע, על סמך הכרותה את היער העתיק והרוחש בו ובלבבות עובריו). ובכלל, האם עצם ברכתה הוא ש"גירש" את החלום. ושתי התשובות נשזרות זו בזו. אינני חושב שבידיה של גולדברי להשפיע אם טוב אם רע על חלומות. למעשה, כל עניין הברכה והחלומות מעיד על ארציות/אנושיות גדולה מצד גולדברי. ובעצם, כל כוחה של ברכתה לפני הלילה היא ככוחה של ברכתה של אימא, או של דמות אהובה אחרת. אם כן, מובן שהברכה באה מתוך הבנתה (או רגשותיה) של גולדברי באשר למצבם הנפשי של ההוביטים, והם מפוחדים במקום זר ומוזר. ואם באמת כל אלו נכונים, מדוע לי לדון במעגל ולהגיע למסקנה כי ברכת גולדברי היא רק ברכה ותו לא? עניין זה מצביע לנו על דבר מה חשוב, מכיוון שלהבנתי, גולדברי מכירה את נפשם של ההוביטים, ומבינה אותה, הבנה שיכולה לבוא מתוך הזדהות (בניגוד, למשל, מתוך הבנה שיכולה להגיע מחשיבה לוגית/רציונאלית). משמע, ישנה שפיכת אור מסוימת על דמותה של גולדברי, המזכירה יותר אישה בת תמותה מאשר דמות מרוחקת ובלתי מושגת (כפי שהיא נראית בהתחלה). וכבר נאמר באשר ליחס לגולדברי שהוא אמנם מופלא, אך לא זר. תמהני מהיכן מגיעה קרבה זו.
 חלום (פרודו). 
 פרודו מתגלה לנו זה מכבר כחולם חלומות "משמעותיים".וחלומו השני פרטני ומדויק מזה הראשון (ים וכו'). ומהיכן באה יכולת זו (אם עניין זה אכן יכולת של פרודו)?. החלום חושף את גאנדאלף ובריחתו מקצה אורתנאק. מתאים להשגתי ש"יכולת" זו איננה דבר מה הקשור בפרודו (כפרודו באגינס) אלא במיקומו בעלילה, ואם אחר היה נושא הטבעת, לא היה פרודו חולם חלום זה. לא משום תעצומות נפש שנוספו לו עקב תפקידו והחפץ שעמו בא חלום זה, אלא משום קשרו המסוים של גאנדאלף לחלומות (אולורין, לוריין). השגות: א. על גאנדאלף הוטלו מגבלות ידועות עם הגיעו לארץ התיכונה. (ובשל כך קשרו ללוריין לא משמעותי וכו').

 ב. החלום הגיע באיחור.

ג. פרודו לא הבין את פשר החלום, כך שלא יצא דבר ממנו למעשה.

ועל אלו נענה:

 א. אמנם על גאנדאלף הוטלו מגבלות, אך בעתות מצוקה נחשף משהו מגדולתו האמיתית, וכאן גאנדאלף
מתאר כי זוהי סכנה שעוד לא התנסה בה, וקיצונית מאוד, ועל כן אני חושב שמצוקה זו היא שייצרה קשר מסוים למודעות של פרודו (חלום).

ב. משום שעניין זה לא היה בכוונה מלאה, ככל הנראה לא הגיע בזמן, וחוץ מזה, גאנדאלף הוא תחנת שידור?!

ג. גם אם עזר וגם אם לא, אין זה משנה, החלום "הגיע", בסופו של עניין. פרודו אשר לא מפרשו נכונה תלוי גם בכוונת האדם שעליו החלום דובר, גם במרחק ובזמן, וגם בעובדה כי פרודו מעולם לא נתקל באורתנאק ואייזנגרד.
 
 טום ועינו.

טום לוקח את הטבעת. טום משתעשע עמה מעט. ואז עושה דבר מה מוזר – הוא מציץ עם עינו דרך חור הטבעת. ומיד קופצת לעיננו תמונה, מחרידה מעט אך מוכרת, של עין אחרת, לא כחולה כשל טום, המציצה מתוך הטבעת האחת. וזוהי עינו של סאורון וכו', והציור מוכר לכל טולקינאי ולא טולקינאי אשר נתקל בשר הטבעות. מה חשב לעצמו טום? תחילה, האם בכלל הכיר את האסוציאציה? לדעתי כן. אינני חושב שהציור הנודע הוא פרי עטו של טולקין עצמו. גם מבחינת המאמין וגם מבחינת הלא מאמין, השרטוט המדובר לקוח הישר מעולם שר הטבעות, וכמוהו כציור השער המערבי של מוריה. משמע, שרטוט "פנים" ולא שרטוט חוץ (כגון ציוריו של טולקין המתארים נופים וכו', הלקוחים מדמיונו). אם כן, ובאמת הכיר טום את ההרמז, מדוע עשה זאת? ובלבי עלתה מחשבה אחרת, שלא נוגעת להשתעשעותו של טום בטבעת. לטעמי, לרגע קט, התנסה טום במחשבה של אדונות על הטבעת, אך עניין ×–×” ×›×” רחוק ממנו, והשפעתה של הטבעת ×›×”
קטנה, עד ×›×™ עברה מחשבה זו עליו במהירות ונעלמה במהירות. וכיצד ביטא טום את רצונו ×–×”? לא בענידה (משום שענידתו את הטבעת, ללא קבלתו את מערכת את האדונות והשליטה שבאה עם הטבעת, עדיין לא תיצור את מערכת היחסים שהייתה נוצרת עם כל יצור ×—×™ אחר, משום מעמדו המיוחד של בומבדיל וכו'), אלא בניסיון בהידמות לשר הטבעות המקורי, ועניין ×–×” התבטא בלקיחת הטבעת והצצה דרכה, גם במובן הפיזי ( של הרמז לאותו ציור מפורסם), וגם במובן המשמעות – טום מסתכל דרך הטבעת, רואה את העולם דרך הטבעת, ובוחן כיצד יראה אם אכן הוא ×™×”×™×” ×–×” אשר יאחז בטבעת. אולי ראה את אותו עולם, אולי דמיין במוחו דבר מה אחר, אך בסופו של דבר אחרי מעשה ההצצה עשה מעשה נוסף – הוא ענד את הטבעת. שוב, איננו יכולים לדעת אם משום התרסה כנגד כוחה של הטבעת, אולי לשם בחינה עצמית, ואולי אף משום התפתות רגעית ואמיתית להיות שליט בעל נתינים, ולא אדון כשהוא עכשיו. אם כך ואם כך,
הרי שבסופו של דבר ויתר על כל העניין, ופתר עצמו בצחוק ובהינף יד, ללא אזכור על המחשבות הסוערות שתקפו אותו באותו הזמן. ולנו רק נותר לנחש מה באמת עבר במוחו באותם רגעים, ומה היה קורה אילו, ולשוב להסתכל על התופעה הבומבדילית בסקרנות ובהערצה מסוימת.
 
 טום וחבצלות.
"לא, בכלל לא דאגתי לכם, הוביטים-קטנים-חסרי-ישע-הנרדפים-על-ידי- משרתיו-הנוראים-ביותר-של-האויב-ונושאים-את-המפתח-לחיסול-הצל. פשוט יצאתי בשליחות חשובה יותר, רמת מעלה, שאין להשהותה.
…
לחפש חבצלות מים לגולדברי!". טום מפגין טאקט בומבדילי מובהק. (איכשהו כשהוא אומר את זה בחרוזים זה נשמע יותר טוב.).
   
 טום, אדון, חופש.

"הוא אדון היער, המים והגבעה".
תשובת גולדברי. ומה חובק בחובו דו שיח קצרצר ונמהר זה? ("אדון"). ואני נזהר מלעסוק בשאלת "מיהו טום בומבדיל", כי שאלה זו מכוונת אל סוג של שאלת ידע. ואותי מעניינת מהותו של טום בומבדיל. אך בכל זאת?! אדון לטענת גולדברי, אין כוונתה לשליט, כי אם לעצמאות. אם כן, מוביל אותי הכתוב למסקנה חדשה כי לטום אין כוח שליטה ישיר של שייכות (אתה שייך לי ועל כן תציית), כי אם כוח של אדונות (השפעה) ואולי אף
אדונות מתוך בחירה (של המושפע, לא של המשפיע). וההוביטים, המגיעים מעולם מעמדי, מנסחים
ושואלים בשנית האם כל הארץ שייכת לו (משום שהוא אדון וכו'). גולדברי מסתייגת מייד ומצביעה על כך שכל צמח והחי שייכים לעצמם. ובעצם נוצר החי -כאן דגם מנהיגותי מהפכני בארץ התיכונה והצומח חופשיים הם, טום הוא אדונם, אך מכוח הבנתו את עצמאותם. והנטל על כתפיו בשייכו אותם אליו יהיה כבד יתר על המידה. משמע, בעברו במים, בלכתו ביער, בדלגו על ראשי הגבעות, טום חופשי וללא נטל, הסובב אותו חופשי וללא נטל, אך מכוח הדדיות כלשהי נשמעים היצורים והצמחים לטום. ואולי כאן רואים אנו דוגמה ראשונה למצב אוטופי, של שליט שהוא ראשון בין שווים, שסומך על נתיניו, שאינו רוצה בהם כ"חפצים השייכים לו", אלא כיצורים חופשיים השייכים כל אחד לעצמו. ולי לא אמרו בכלל שבלגנדריום יש ליבראליזם.
 

טום. משתתק? 
טום מפליג בדיבורו על ימים עברו, וחותר עוד ועוד אחורה בזמן. והנה כבר מדבר על עולם ללא שמש וירח, ועל אבותיהם של בני הלילית, ולפתע משתתק ומשתררת דממה. ודממה זו פתאומית, מוזרה לעין ולאוזן. למה פסק טום מסיפורו? עניין זה נראה לי מעניין במיוחד. כי הרי מצב שכזה, מאדם (?) שמדבר ומזמר כטום תשתרר פתאום שתיקה מעיקה מעט מעין זו. רעיון. האם טום, בהגיע זכרונו לאותם מחוזות רחוקים מאוד של זיכרון, מאבד את הקשר לסובבים אותו? לא מתוך שכחה או "סניליות" חלילה, אלא מתוך הגעה לדברים שעליהם אין הוא מדבר מחוסר יכולת? ובכלל, האם יש כאן רמז על גילו של טום? כל הדברים נ"ל מתקשרים אחד לשני. תחילה, אציין כי הסיפור שהולך אחורה עוד ועוד מזכיר לי קלטת שמריצים לאחרו במהירות גדולה, עד כי המהירות מגיעה לשיא וכל הפרטים מטשטשים. ואולי כך גם אצל טום (מרוב זיכרונות שאצורים בו). אך אני באמת ובתמים חושב ששתיקה זו מראה משהו מגילו של טום. בכלל, נראה כאילו זכרונו לא משיג אל מעט מעבר להיווצרות הכוכבים. האם, אם כן, לא היה קיים טום לפני זמן זה? לא ניתן להגיד. אולי נשער כי לפני זמן זה טום היה חסר את יכולת הזיכרון וההבנה, ולא לבש את צורתו העכשווית.
אולי היה קיים טום, רק בצורה אחרת כלשהי. אולי לא היה קיים כלל. אולי ואולי. מה המסקנה? בשלב זה אינני יכול להחליט. אך בכל זאת, אין ספק כי בשלב הסיפור הזה של טום הגיע האדון הישיש מהיער לאזור זמן וזיכרון עליו לא יכל לדבר או לא רצה לדבר מחמת אירוע כלשהו. ולנו רק נותר לתהות מהו אותו אירוע, או פרק זמן, שעליו אפילו בומבדיל לא יכול לחרוז חרוז קצבי ומשעשע.
 
  
 טום ומאגוט.
יפה בעיני הערכתו של טום בומבדיל את האיכר מאגוט. ומתיאור העניין כי האיכר נראה בעיני טום אדם בעל חשיבות רבה, ניתן ללמוד מספר דברים. הראשון, הבסיסי ביותר, הוא שמאגוט, בתור מקור מלקט מודיעין, הוא מקור מתוחכם מאוד. משמע, מאגוט, בכל אשר נוגע לאסיפת מודיעין בפלך, הוא המרגל המושלם. הוא הוביט, הוא מכיר את הליכות המקום, מיקומו די מרוחק ומבודד, איש לא יחשוד בו, ובעיקר, שאר ההוביטים לא יתעניינו בדברים "מוזרים" שהוא עושה, משום המקומיות (פרובינציאליות) שלהם. הדבר השני, שמאגוט לא רק מלקט מודיעין (ולעניין זה תמיד תמצא הערכה), אלא טום גם מעריך את שכלו החריף, ואת יכולת הניתוח והתחקור שלו. עניין זה לא קיים אצל כל מביא מידע, ונראה כאילו טום גם יקבל את דעותיו של מאגוט בעניינים מסוימים, מתוך הכרה ביכולותיו של מאגוט. הדבר השלישי, הכללי ביותר, הוא באשר ליחס של טום למאגוט כהוביט. כוונתי היא, שטום לא מקפח את מאגוט מבחינת יחס והערכה, אף על פי שהוא איכר צדדי
וחסר חשיבות בדברי העולם. משמע, אף על פי שטום מכיר גדולים ושועי עולם, ועלילות גדולות, ומעשים דגולים, אין הוא מבטל את מאגוט. טום מתייחס למאגוט כשווה, בתחומו שלו, לבני לילית או לבני אדם בתחומיהם שלהם, דבר זה מעיד לדעתי על אופיו של טום, על הבנתו כי היצורים, בתחומים שונים, שווים זה לזה מבחינת יחס ומעמד (לעומת, למשל, גדולים אחרים אשר יבטלו את ההוביט מולם, וייחסו אותו לילד או דבר מה מעין זה). עניין זה מזכיר גם את גאנדאלף, שלמד להעריך את ההוביטים כפרטים בעלי חשיבות. ובאופן כללי עוד יותר ניתן להעיד כי גם טום גם גאנדאלף ראו מאות שנים לפני שאר העממים את גדולתם ותכונתם הטובה של ההוביטים. אשרי המתבונן על המהות, ולא על הצורה והמקום.
  
 תשוקה וטבעת.
אעסוק בעניין הטבעת וטום בקצרה בקטע זה (ועניין זה יכול להוות מאמר או מחקר שלם). על סמך כל הדברים שנאמרו בקטעים אחרים בפרשה זו, אין אפשרות להתעלם מהשאלה מדוע באמת לא
השפיעה (בתחום הנראה והמורגש) הטבעת על טום, ומדוע לא הייתה בו תשוקה (ידועה, לפחות) לשליטה בה. וכל התשובה נעוצה באותה תשובה של גולדברי והכינוי בה היא מכנה את בומבדיל – אדון. ובאמת, טום הוא אדון לעצמו ולסובב אותו, חופשי ממגבלות ונטל, × ×”× ×” מאדונות טבעית, שלא קשורה בחפצים קסומים, ברדיפה ובדיכוי, או בשלטון ושררה. מכל אלו אסיק, ×›×™ אין כאן עניין של חוסר צורך בטבעת במובן הבסיסי (לשם שליטה) אלא משום עובדה לטום אין תשוקה לאדונות. משמע, כל הוויתו היא כזו, -אחרת והוא רואה עצמו ×›×›×–×”, ועל כן, בניגוד לסאורון בזמנו או בני אדם או יצורים אחרים, אין הוא צריך "הוכחה" פיזית או נפשית לאדנותו זו. והטבעת זקוקה בתחילה לתשוקה שלך לשליטה, מעין דבר מה חסר אשר יש צורך למלא, ואותו היא ממלאת הן בשליטה והן ברשע. אך אזור ×–×” בנפשו של טום מלא, ואין הוא זקוק לדבר מה
נוסף. ואולי בכלל מציג כאן טום דוגמה של אדם המסופק ממעשיו ומעצמו, ואין הוא רואה צורך בדברים נוספים שייוחסו אליו, ומתוך תחושה זו הוא חש את אדנותו על עצמו ועל הסובב אותו. אם כן,
אין אולי דבר מה ייחודי בעצמיותו של בומבדיל אשר מנע ממנו את התשוקה לטבעת או את הרצון לשליטה, אלא מה שמנע זאת היא הבנתו והוויתו, המסרבת לשלוט או להישלט, ואיננה מקבלת מרות
כלשהי, גם אם מקבלת בתמורה כוח עצום ורב. (ומעט מזכיר לי העניין את סם והטבעת לאחר מערת שילוב, וסם גם כן לוקח את הטבעת אך מסרב לקבל אדונות עליה בנפשו, ועל כן גם מוותר עליה בקלות שכזו לאחר מכן).
 

"מי אתה, האדון?" 
ואף על פי שכבר הבהרתי כי שאלת זהותו של טום איננה בראש מעיניי (ואותי מעניינת יותר מהותו
ואמירתו מאשר זהותו וההיסטוריה הוודאית שלו), ואף על פי שרבים וטובים עסקו בשאלה זו מלפנים
ומאחור, מלמעלה ומלמטה, ומכל צד אחר אפשרי, ואף על פי שטום עצמו אמר מיהו (הוא טום בומבדיל), לא אוכל להתעלם מעניין זה לחלוטין.
א. בכל זאת אציין כי לפנינו לאן עומדת אחת השאלות המדוברות ביותר בשר הטבעות ובלגנדריום.

 ב. אוסיף דבר מה קטן משלי לקלחת הזו, ודווקא מתוך דבריו של טום עצמו – "מי אתה, לעצמך, באין לך שם?". משמע, טום מכנה את עצמו בשם, ובכך פותר את עצמו מהמשך השאלה. ומכפי שנראה, טום מכנה את עצמו בשם שבחר לעצמו, ולא מכפי שכינוהו אחרים, והוא חסר אב ואם (כנראה). ומתוך כך עלי להסיק, שללא שם, לא יכול ×”×™×” טום בומבדיל "לתחום" את עצמו ב"מסגרת" כלשהי, ולא ×”×™×” יודע בעצמו מהו
מהותו האמיתית, ולמעשה, כך נראה, משום שהוא בחר שם לעצמו, כנראה גם טום בומבדיל הדמות
לא יודע באמת ובמלוא הוודאות את כל אשר יש לדעת על עצמו (טום בומבדיל התופעה). ומחשבה
שכזו כבר מניחה יותר את הדעת (אנחנו בחברה טובה). ובעצם, מי מאתנו בטוח שהוא מכיר את
עצמו במאת האחוזים?
  
  
 רוחות. אזכור.
"אין אני אדון לרוחות, כמוני ככל ההולכים על שתיים".
טום אומר משפט זה, שנראה סתום להוביטים, ככל הנראה, כי לא מכירים הם את הולאר ואת המלך הקדום במערב. אך אנו מכירים, ואזכורו של מנווה סולימו מצביע על שני דברים. האחד הוא, שטום מודע לעובדה שאכן קיים כוח כזה, אשר שולט ברוחות, והוא בעל שם וגוף והגדרה. השני הוא, שטום הוא הולך על שתיים. ומה מיוחד בכך שטום הולך על שתיים?!
המיוחד בכך הוא, שישנה כאן עדות קלושה לכך שטום אינו יכול שלא ללכת על שתיים, ואינו יכול לשנות את צורתו. אם נגזר עליו ואם זוהי מהותו, טום הוא ארצי, ללא קשר נראה לכוחות ואלינור (וגאנדאלף או סאורומאן לעולם לא יאמרו שהם בני תמותה, או הולכים על שתיים, ולפחות ירמזו על כך שהם אינם הולכים על שתיים "רגילים"). ועניין ×–×” מוזר מעט – אם טום הוא אכן הולך על שתיים תמידי, הרי שהוא איננו ממן האינור, או שאיננו חושף זאת, ובכל זאת מכיר הוא את מנווה. וזאת יכול להיות מתוך סיפוריהם של בני הלילית. האם יכול להיות שטום קשור לאץ התיכונה, ומעולם לא ביקר ולא יבקר במערב ובואלינור? דבר ×–×” משפיע מעט על התפיסה של טום בומבדיל ככוח היכול לעשות כרצונו, והנה, גם טום מכיר במגבלותיו (שליטה ברוחות, הליכה על שתיים). ועל כל מהות טום וכו' ניתן לכתוב אין ספור קטעים, ואני אסתפק במה שרשמתי עד עתה, ושאר הדברים יישארו חסרי דיון בזמן ×–×”. באופן כללי ופרטי, ולסיכום קטן, הרי שכנראה לעולם לא נדע די
על בומבדיל, גולדברי וביתם, וכל ניחוש ותהייה כמוהם כנעיצת סיכה ביריעת בד שחורה, שמאחוריה מקור אור גדול וחזק.

 עצים. שפה?!
"אין לי כוונה לעשות דבר" וכו'. פיפין. ובכלל, יודעים העצים לדבר ווסטורן?! הרי נראה כי הבינו פחות או יותר את דבריו וכו'. דעה. אולי לא "הבינו" את פשר הדברים, אך ודאי הבינו את ההקשר והטון שבהם נאמרו, וההקשר והטון מספיקים בהחלט במקרים אלו.
 

משוכה. גבול. 

וכבר יוצאים ההוביטים את המשוכה, ועוברים את שער הברזל. השער נטרק בנקישה. עתה אין ההוביטים מוגנים יותר מפני כל עוד היו בתוך הפלך, -דבר. וזהו עניין שיש לשים עליו דגש הרי שהיו מוגנים בצורה כלשהי מפאת הכירות עם האזור ואורח חייו. ואולי אף יכלו להיטמע ולהסתתר טוב יותר, מפני פרשים או משאר מרעין בישין שהיו יכולים לטרוד אותם. כעת, גם אם לא יהיו נרדפים, הריהם זרים לחלוטין בכל הליכה מהליכות העולם הגדול. משמע, לא עוד היטמעות בקהלך, אלא זרות וניכור, ופחד תמידי. המשוכה הגדולה לא רק מגינה ממוזרותו של היער העתיק, אלא מעניקה הגנה מפני מוזרותו של העולם הסובב את הפלך. והיער העתיק מבחן ראשון "חזק" מספיק על זרותו של העולם.
  
 טום. הופעה ראשונה.

"מרתקות הליכותיו של טום בומבדיל צהובות מגפיו וכחול המעיל".
אם יש דמות המעניינת ומסקרנת מבין דמויות המשנה בשר הטבעות, ×”× ×” היא הופיעה כעת, בשעטתה כפרה אל השוקת. ואף על פי שכבר עסקו ועוד יעסקו בשאלת זהותו וכו', הרי ש – א. יש לתמוה על יד המקרה שהובילה אותו לאזור (ואנו כבר כרוכים היטב בכל עניין המזל, הגורל, וחוט השערה עליה תלויות מרבית תקוותינו). ו – ב. לברך את הדמות המוזרה, החיצונית, שהכניסה שמחה וחיות לעלילה.
 
עץ הערבה (או : מה באמת חשב עץ הערבה).
א
עץ ערבה
זקן, בודד
עמד לו סתם בים ירוק,
ומכיוון קצת לא ברור,
שמע היטב קולות של
צחוק.
"אזמין אותם אלי, לכאן"
הרהר מעט בחביבות,
ממש בודד לי פה ביער,
האילנות משרים עצבות.

ב
ניגן ניגון של עץ בודד,
בלחן שאותו חיבר,
ההוביטים קרבו אליו,
לישון רוצים (להישאר!).
רינה שטפה את זה העץ,
מאמירו עד שורשיו,
"כיצד אראה אהבתי?"
איך ישמח ידידיו?

×’
אחבקם, החליט בסוף,
חיבוק עצי, כורך, אוהב,
כדי שהם יראו מייד,
מה עליהם אני חושב.
ואכן אותם חבק,
שניים מהם בו נבלעו,
והאחר, על שורשיו,
נפל למים שזרמו.

ד
את ההמשך הלא תכירו,
ומוסר השכל מכאן יוצא,
להבא כשתקראו הצילו,
נסו לבדוק מה העץ רוצה.
 

רשע של אילנות. (פונדמנטליזם א'). 
מדוע כה רעים העצים כלפי ההוביטים? פעם אף ניסו להרוס את המשוכה, ובחיות גדולה עשו זאת, כמלחמה במשוכה ובמה שהיא מייצגת (שליטה של ההוביטים). והרי חוץ מאותו מקרה ושריפה המונית לאחר מכן אין סיבה לרוע שכזה. והעצים כלל לא מסביריפנים ובכלל, מאוד סגורים ועצורים. ולי נראה כל העניין כמקרה ברור של שמרנות קיצונית. העצים (גזע עתיק ותוסס) מתקשים לקבל דבר מה חדש (בקנה מידה "עצי") כגון ההולכים על שניים, ועושים כל שביכולתם בכדי להדוף את החדש והזר הזה, ודרך כך הופכים לקרירים ולא מזמינים. ואולי אין הם ממש שונאים אותנו, אלא רק את אשר אנו מייצגים, ובשביל עצים אנחנו זה קידמה.(כל אחד לומד להתמודד עם דברים חדשים בצורה שונה). ומעניין האם קיים בנמצא עץ ליבראלי.
  
 עצים ואנטים. (פונדמנטליזם ב').
חיוניות (חיים) גדולה יש ביער העתיק. עצים נעים ממקום למקום, מניעים עליהם, משנים והופכים את פני הקרקע. יער עתיק מזכיר לי חבורה של פוחחים המנסים להרעיש ולהפריע לכל עובר דרך. בשל זאת, נראה לי כי יהלום מאוד את המקום אנט, שירסן את רוחו, ומכיוון שאינני יכול לזמן אנט האם אין כבר אנטים ביער העתיק? וטום לא מזכיר -וכו', הרי נותרה התהייה אנטים, וזקן עץ לא מרבה במילים עד כדי כך על טיב היער הזה. וכל שנותר לי להעלות השערה כי אכן, לא רק שהיה קיים אי אז אנט באזור, אלא עדיין קיים. ואנטים אלו הריהם כאלו שהפכו סופית לעצים. וכל זאת שוב מוסבר ברמת החיות והיוזמה הגדולה של העצים. ותוספת למה שנאמר בקטע אחר, אנטים אלו שמרניים מאוד, ולא נוטים חיבה יתרה ל"חדשים" (הולכים על שתיים). בסיכומו של עניין רצוי להוסיף, כי גם אם קיים אנט ואם לאו, הרי עדיין צריך לזמן אנט כלשהו ליער העתיק, או לפחות לתת לטום יד חופשית בחינוך העצים למוטב (אם כי טום לא נראה לי רואה איתי עין בעין באשר לדרכים פדגוגיות).
 

 יער נגד פרשים.
רגע! ומה בדבר הפרשים השחורים, ועניין הטבעת, וגאנדאלף. כל אלו נשכחו אל מול היער?. בצורה אחרת – האם גדולה סכנת היער העתיק מסכנת הפרשים, אם אפשר, באופן "אובייקטיבי". ואענה בצורה כזו – עדיף לו ×”×™×” היער "תופס" את ההוביטים (ובכך אולי הייתה הטבעת נעלמת וכו') לעומת מצב בו הפרשים תופסים את ההוביטים (וההסבר מובן). משמע, 1:0 לפרשים. אך אם השאלה היא על "סכנה ולא על "כדאיות", הרי שהיער מסוכן פי כמה, בשל יכולתו לאפוף אותך ולהקיף אותך, לשחק בך כרצונו ולהתישך. (1:1). ומה בכלל יעזור לי לדעת מי מסוכן או חזק יותר?! אולי לא יעזור, אך יתרום לתובנה החשובה, ×›×™ יש כוחות רוחשים ונוספים בארדה, מלבד "העלילות הגדולות" (ולא רק כעת, אלא מאז ולתמיד), וגם לאלו מקום ומחשבות, וגם אלו מסוכנים וידידותיים, ולמעשה טובה פרשת היער העתיק רק לשם תובנה זו, ואולי אף לא יותר.
  
 זקן עץ וטום. טום וזקן עץ.
אני משוכנע ככל שקראתי יותר ×›×™ יש קשר בין טום לבין זקן ×¢×¥. הן בכיוון מחשבתם (הטבע וכו'), הן בניתוקם מהעולם הגדול (אם ×›×™ ידוע שזקן ×¢×¥ עוד יצא מניתוקו וכו', וטום מנסה ללקט ידיעות ממאגוט). ובכלל, משהו בתבנית דיבורם מזכיר מאוד אחד את השני. ולי קפץ במיוחד המשפט הראשון הלא מושר שאומר להוביטים בומבדיל – "הו-הא, הו-הא, אל נא תחפזו". ואם זהו אינו משפט של זקן ×¢×¥, מהו? ואולי בכלל טעיתי בהנחה שביער העתיק אין רועה (אנט) אמיתי וחי, וטום בומבדיל הוא כאנט (אנושי?) ליער העתיק. (אך טום מכחיש
אדנות על דבר מה וכו', והתשובה יכולה להיות כי בכדי להשגיח ולטפח דבר מה אין הוא צריך להיות שלך).
 

שירה, ניגון, קסם. 
קסם אחר נסוך ביער העתיק, הן אצל טום והן אצל ×¢×¥ הערבה, וזהו קסם הלחן והשירה. משמע, טום, בצהלותיו, בדיבורו החרוזי המתנגן ובשיריו המילוליים המתפרצים, אך גם ×¢×¥ הערבה, בניגונו ניגון שינה ללא מילים, ברשע או עצבות. ולפי מה שראיתי עד ×›×”, אני מניח ×›×™ יש תבניתיות בסוג ×–×” של קסם. אומר כך – בעוד שלילדי ארו יש את הטבעות המנתבות את כוחם, או את החפצים הפיזיים, ולאיסטארי יש את המילה ככוחם העיקרי לשליטה על האמצעים השונים, הרי שקסם השירה שמור במיוחד לצמיחה (ולצומח), לטבע וליסודותיה של ארדה. החל משירת האיינור שהצמיחה את העולם, דרך שירה של יאבאנה שהצמיחה את העצים וכלה בשיריו של טום בומבדיל ועץ הערבה. ואם ברור לנו ההבדל בין קסם השליטה (טבעות, אביזרים, מילה) לבין קסם הצמיחה (ניגון), השאלה העולה היא מדוע החלוקה היא כזו וכו'. ואני חושב שעל הקסם שיש בו ניגון יש לשים חשיבות גדולה יותר, מפאת היות המוזיקה והנגינה דבר מה חובק כל, אוניברסאלי. בסופו של דבר, על אף ניגודיותם, בומבדיל ועץ הערבה "מדברים" באותה "שפה" וטון (אם ×›×™ נשגבים משהו מאתנו).
 

 הולכים עם בומבדיל. 

ונתקלים אנו שוב במצב בו אין ההוביטים משערים עד הסוף מה עלול להיקרא בדרכם. הסבר. היער העתיק, על מגוון מוזרויותיו, היה כבר אמור לנטוע חשדנות וספקנות מספקת בלבבות. אך גם כעת, כשמוצע להם על ידי טום לבוא לביתו (או שמא הם מתוודעים לכך ללא ברירה "הרי הוא הציל -אמיתית), אין הם חוששים או תוהים, אלא מייד באים אחריו. ויאמרו אחדים את חייהם כרגע!", אך בכל זאת, מרוב חוסר היכולת להבין את המתרחש ביער, רואי היה שהיו מנסים לחשוב שוב על הנושא וכו'. אולי טום הוא יצור הקשור לפרשים? ואולי כל עניין העץ זוהי מזימה שלו?!. לסיכום רק אוסיף שני דברים. האחד, שלמעשה לא הייתה להם ברירה בסופו של עניין, ואולי אף ראו את עצמם אנוסים ללכת עם האיש המוזר לאחר המקרה. השני, שמשהו בגוון קולו המרגיע, ובהתנהגותו המשוחררת, אישר להם שיכולים ללכת אחריו בבטחה. (אך להבא הישמרו יותר, הוביטים!).
  
 ערני-סם
ואם נזכיר במילה שתיים עניינים של כוח רצון, ראוי להזכיר את סם. בעוד ניגון השינה מתנגן וההוביטים שוקעים אט אט בתרדמה, נותר סם היחיד שמבין את מוזרות המצב. ועוד מוסיף על כך וקורע את קורי השינה הנטווים סביב עיניו במיומנות. ויש גם לשים את הדעת על התעוררותו המוחלטת מרגע שאדונו בסכנה. אם כן, נודה לסם על כוח רצונו האיתן, שאילולי הוא היו ההוביטים לבטח מסיימים את מסעם.
  
   
 ויתיוינדל – נחל נושא מוזרות?
כבר בתחילת הפרשה (פרק) מוזכר נהר הויתיוינדל, כמקור כל מוזרות היער וכו'. ההוביטים מוכוונים ללכת בו, כי דרכיהם מוכתבות כנגד רצונם אל עץ הערבה הזקן. האם למעשה נובעת "מוזרות" הנהר מעץ הערבה? ונניח לרגע לתהייה זו ונמשיך יחד עם הנהר, שעובר יחד עם ההוביטים בעודם מתלווים לטום בעודו הולך לביתו, והנהר עובר גם ליד ביתו של טום וכו'. ואולי ביתו של טום בעמק הויתיוינדל, שממנו בוקעת כל מוזרות היער. אז אולי באה בעצם שונות הנהר מטום? אם כך, מספר גורמים שונים טוענים ל"השפעה" על הנהר. ומהו הנכון, בסופו של עניין?. אני טוען כי כל העניין כולו מוזר, אך בוקע מטום, שלדעתי הוא הגורם המרכזי להשרות חיות גדולה על היער ועציו, ושומר על ערנותם ועל השפעתם הגדולה, וטום מקרין זאת מאזור
מושבו, ובכל מקום שהוא עובר (על אזור הנהר בעיקר) גדלה החיות (שבעיני ההוביטים נמשלת למוזרות) עוד יותר. ועץ הערבה עצמו חי כל כך גם כן עקב טום (אם כי למעשה טום לא חפץ בכך וכו', אך הדבר לא בשליטתו). אם כן, מוזרות הנהר = חיות היער = טום בומבדיל, שהכל מתחיל (וכנראה גם נגמר) בו.

היכל ברנדי, חפירות, תיעוד של הוביטים.

ומכל הדברים המשונים בבני בקלנד, דווקא עורר בי תיאור גורהנדד אולדבק והיכל ברנדי שלו שאלה בנאלית למדי, אם כי נדמה כי לא כיצד הרחיב -עסקו בה באופן רציני היכן שהוא כיצד -כל כך את מחפורותיו? ומהפרטי לכללי, בונה בכלל ההוביט את מחפורתו?!. וכבר נאמר על התפתחות המחפורת (וכעת משתמשים בה רק העניים ביותר והעשירים ביותר), אך ללא תיאור אמיתי ומדויק. כיצד, בעצם, אנו נמצאים במצב בו שר הטבעות, אשר עוסק כולו בעלילה כפי שנחזתה ע"י ההוביטים, לא מפרט כלל בעניין שהוא כה בסיסי?. ואת אהבת הגמדים והבנייה שלהם לביתם דווקא מזכירים, ואף במספר מילים את בניית מינאס טירית, או את אזכור פלא בניית האורתנק. והרי כל שמם העתיק בפי רוהן (קוד-דוקאן) מתייחס לכך ששוכנים ההוביטים במחפורת. אך לא נמצא מקום אחד שיתואר בו בכלליות על תהליך הבנייה. והתשובה שאני מצאתי גם היא ברורה: הספר האדום מנקודת מבטם של -בעצם- הוביטים. וככזה, לא ימצא בו דבר מה שהוא כה בנאלי וברור כשמש (להוביט) כחפירת מחפורת. והרי לא יכתוב גמד למשנהו בפירוט על חציבה באבן, או בן לילית לאחר על אהבת הלשון. שר הטבעות-ספר של הוביטים, להוביטים.
   
   
מגדל לבן
בחלומי הופיע
מגדל לבן.
בין גלים וסופות ורוחו של הים.
מגדל לבן
כה שקט, כה קרוב,
מי יתן לי מגדלים לבנים לרוב.
   
   
פחד?-פרש
שוב אנו נתקלים בצלליתו של הפרש השחור, והפעם עומד הוא על גדת הנהר ומביט במעבורת המתרחקת. ובי עולים ההירהורים מהפעם הקודמת, על טיב הטקטיקה וכו'. ואנו יודעים כעת כי הפרשים לא איבדו את דרכם, כי ידעו להגיע אל המעבורת וכו', ואף ניחשו כי יעברו שם ההוביטים (כשם שנאמר למגוט). וגם לאחר שעברו ההוביטים את הנהר, והנה הם יושבים בבית בקריקהולו, עדיין לא תוקפים הפרשים. ומדוע אין הם תוקפים?! מדוע צופה הפרש השחור על הגדה כתצפית, ולא כתוקף? ואני חושב שיש בעניין שלפננו משהו אחר. אין ספק כי בטוחים הפרשים שזהו באגינס, ושם הטבעת וכו'. ואין ספק כי יודעים הם שיכולים להתמודד ללא קושי אל מול הוביטים ספורים. אך אני טוען שיש לפרשים יסוד של חשש. או במילים אחרות, הפרשים פוחדים ממשהו. ממישהו. וממי יכולים הם לפחד (לחשוש)? הפרשים חוששים מגאנדאלף. הסבר. סביר להניח כי ניחשו הנאזגול כי גאנדאלף בוחש בקדרה הזו. ואם כך, מעשה הגיון הוא, שההוביטים לא יעזו לצאת למסעם הארוך לבדם, ללא תמיכתו של הקוסם. וגם אם מחכה להם בבית בקריקהולו, וגם אם נוסע איתם בדרך, הרי יש לחשוש ולהזהר ממנו, כי יכול להשיב מלחמה שערה כנגדם, והם עדיין לא נחשפו במהותם המלאה וכו'. אך לא ניחשו הפרשים כי לא המתינו ההוביטים לגאנדאלף, וכי הם יוצאים בצורה מסוכנת ביותר לבדם. אם כך ואם כך, העדיפו הפרשים ללקט מודיעין ולהמתין, מאשר לתקוף מייד ואולי אף לפספס את ההזדמנות. בסופו של עניין, לדעתי אי ההתקפה היתה בגין פחד מהקוסם, ומחשש שהוא נמצא ותומך בהוביטים (מה שהיה אמור להיות נכון). אם כן, לא טקטיקה תמוהה של המלך המכשף, כי אם פחד זהיר מפני אוייב, שיכול להרוס את התוכניות לחלוטין. גם כשהוא נמצא וגם כשהוא איננו, גאנדאלף תמיד היה לעזר.
  
פרודו הולך. המחזה שלא היה.

ההוביטים ישובים מול האח. פרודו קם.
פרודו : אני הולך.
אני הולך עם סם.
אני הולך עם סם למסע מסוכן שאין ממנו חזרה.
אני הולך עם סם למסע מסוכן שאין ממנו חזרה בגלל שאני אוחז בטבעת
האחת שבה חפץ שר האופל ולמעשה כל גורל העולם החופשי תלוי על כתפי
הדקות
ואם אכשל ישרור בעולם חושך לעידני עידנים וכל תרבותנו תמחק כליל.
הוביטים (במבט קפוא) : טוב. להתראות.
פרודו קם, סם איתו, והם יוצאים את הבית בדממה.
הוביטים (מתעוררים ומבינים את גודל הרגע) : לא פרודו! שוב הנה!
פרודו חוזר בריצה.
פרודו : הו! ידידים טובים, אל תנסו לעצור אותי, אל תתלוו אלי, זהו-
הוביטים: פרודו, יצאת את הבית מבלי לסגור את הדלת. להתראות.
פרודו קם, סם איתו, והם יוצאים את הבית (לאחר שסגרו את הדלת) בדממה.
 

סוג של אגואיסטיות?-לקחת אנשים 

כמובן ששמח פרודו משגילו לו חבריו על המזימה וכו'. והרי, איזה אדם לא ישמח כאשר מצטרפים אליו חברים לדרך? ובכל זאת, ידע גם על הסכנות האורבות להם, על האוייב המצפה להם ועל נוראותו ותכליתו של המסע בצורה ברורה הרבה יותר מאשר ידידיו. האם, בסופו של דבר, אין סוג של אגואיסטיות בהחלטתו של פרודו, לאפשר לחבריו להתלוות עמו? אמנם, הוא הסתייג מהעניין, אך לטעמי, לא במידה המספקת (אם "באמת" חפץ בכך וכו'). מילא סם, אשר הצטרף/צורף על ידי גאנדאלף. אך מרי ופיפין?! אינני מאמין כי פרודו התעצב באמת עד עמקי נשמתו מכך שהוא לוקח את חבריו, כי עניין זה בא לו בהקלה, ואם באמת היה משוכנע בסכנה, היה מנסה לשכנע אותם בצורה אגרסיבית יותר, או להעלם להם באופן מסויים (כשם שאכן עשה לבסוף).

לעניין זה, בסופו של דבר, אני טוען כי אכן זוהי סוג של אגואיסטיות, אך כזו "מובנת" (ואולי אף לא זה, אלא פשוט חוסר הבנה אל מול הצל והסכנה הגדולים). האדם שהולך אל סוף כה מר, אך טבעי הוא שינסה להעזר במסיחי דעת ובעוזרים. אם כן, אגואיסטיות, אך כזו "לא מודעת", אנושית ("הוביטית") תמימה ופשוטה.
בהצלחה לכל היוצאים למסע אל החושך.
 

יודעים מספיק?
ואז גילו מרי פיפין פטי וסם על הקנוניה החיובית שלהם. וסם התגלה כ"מרגל ראשי". והם יודעים את טיב הטבעת וכו'. או בעצם שלא? (קטע קטנוני). סם נצר את לשונו מרגע התפסותו על ידי גאנדאלף וכו'. בשיחה
ההיא ("צל העבר") מודיע גאנדאלף לפרודו על טיב הטבעת, האוייב ובאשר לדברים האחרים. אם כן, ישאל הקורא הקטנוני, כיצד זה ידעו פיפין מרי ופטי על "האוייב" ועל כך שהטבעת איננה עניין של שטות?! תשובה
ברורה לעניין זה לא מצאתי. כמובן שנוכל לשער כי ניחשו ההוביטים חלק מהעניין המדובר, אם כי דבר זה קשה לתפיסה (והרי איך ינחשו דברים שכה רחוקים מהבנתם?). אך אני מאמין, כי גם בעודם מתכנים את תוכניותיהם, לא ידעו באמת ההוביטים מה עומד מולם, ורק לאחר מכן נסתבר להם על העניין כולו. האם, אם כן, החליטו לצאת עם פרודו על בסיס השערות וכו'?. אין זה משנה בסופו של דבר. סבורני כי גם אם ניחשו מעט מהכלל, הרי ששיערו רשע ועצמה שמתאימה למידת תפישתם, ואם איתה התמודדו בגבורה, גם זה מספיק. (כי הרי התגברו על הפחד ממשהו שמפחיד אותם בשיעור קומתם).
    

למסור או לא?
פטי בולג'ר נותר מאוחר, הן בשל חוסר בשלותו (פחדנות?) והן לשם השלמת הקנוניה. פטי בולג'ר יודע כעת דברים רבים ומסוכנים להוביט קטן ובודד. ועליו הוטל גם לשמש כעזר (מודיעיני) לגאנדאלף שיגיע בעתיד. כמובן שרעיון טוב הוא, להותיר דבר מה לקוסם הישיש כאשר יגיע. אך האם חשבו ההוביטים עד הסוף, או שמא החליטו החלטה חפוזה באשר להשארותו?
ואפרש- הרי ידעו שהפרשים השחורים בדרך והם מסוכנים. וידעו גם שככל הנראה לא יגיע גאנדאלף במהירות הרצוייה. אם כן, פטי האומללל מתועד להפגש עם הפרשים (דבר שקורה) בשלב כלשהו. פטי אל מול הפרשים?!
פטי בחקירה אצל הפרשים? ואם יתפסו אותו ויחקרוהו, יקיץ -וגרוע מכך הקץ על התוכניות והמסווה, או לפחות יפגע בהם באופן משמעותי. ויש לזכור כי לא צפו את בואו של אראגורן או כל עזרה חיצונית אחרת.
ההחלטה החפוזה היתה עלולה להוביל לאסון, ובמקרה זה הייתי מייעץ להוביטים להשמר להבא, לחשוב כמה רגעים על העתיד, כי עומדים הם מול אוייב חזק ומסוכן. (ואם לא שמעו אותי, בפעם הבאה שתקראו ב"שר הטבעות" מסרו עניין זה בשמי).
באקלנד 
מוזרים הם בני באקלנד,
כך אומרים,
בפלך.
אולי דומים הם קצת,
להוביטים ההגונים,
בערך.
שוחים במים הם,
בסירות שטים גם,
בנהר.
וגרים כולם ביחד,
בהיכל ההוא,
בהר.
ואם אראה בן באקלנד,
אברכהו בזהירות,
כי לא צפויים הם שם בבאקלנד,
יש בהם כזו מן,
מוזרות.
 
  
חלום (ים).
פטי בולג'ר נותר מאוחר, הן בשל חוסר בשלותו (פחדנות?) והן לשם השלמת הקנוניה. פטי בולג'ר יודע כעת דברים רבים ומסוכנים להוביט קטן ובודד. ועליו הוטל גם לשמש כעזר (מודיעיני) לגאנדאלף שיגיע בעתיד. כמובן שרעיון טוב הוא, להותיר דבר מה לקוסם הישיש כאשר יגיע. אך האם חשבו ההוביטים עד הסוף, או שמא החליטו החלטה חפוזה באשר להשארותו?

ואפרש- הרי ידעו שהפרשים השחורים בדרך והם מסוכנים. וידעו גם שככל הנראה לא יגיע גאנדאלף במהירות הרצוייה. אם כן, פטי האומללל מתועד להפגש עם הפרשים (דבר שקורה) בשלב כלשהו. פטי אל מול הפרשים?!פטי בחקירה אצל הפרשים? ואם יתפסו אותו ויחקרוהו, יקיץ -וגרוע מכך הקץ על התוכניות והמסווה, או לפחות יפגע בהם באופן משמעותי. ויש לזכור כי לא צפו את בואו של אראגורן או כל עזרה חיצונית אחרת.ההחלטה החפוזה היתה עלולה להוביל לאסון, ובמקרה זה הייתי מייעץ להוביטים להשמר להבא, לחשוב כמה רגעים על העתיד, כי עומדים הם מול אוייב חזק ומסוכן. (ואם לא שמעו אותי, בפעם הבאה שתקראו ב"שר הטבעות" מסרו עניין זה בשמי).מוזרים הם בני באקלנד,כך אומרים,בפלך.אולי דומים הם קצת,להוביטים ההגונים,בערך.שוחים במים הם,בסירות שטים גם,בנהר.וגרים כולם ביחד,בהיכל ההוא,בהר.ואם אראה בן באקלנד,אברכהו בזהירות,כי לא צפויים הם שם בבאקלנד,יש בהם כזו מן,מוזרות.   
וזו הפעם הראשונה שמוזכר ×›×™ פרודו חולם על הים ועל מגדל לבן. ואולי זוהי נבואה, או חיזיון, אשר בא להעיד על דבר מה שיבוא בהמשך? וכיצד יודע מהו ים בכלל?! ואני חושב ×›×™ חלום הים לא מעיד על דבר שיקרה (אף ×›×™ עוד יראה פרודו את הים), אלא הוא ערגה לשלווה, וכבר עול הטבעת מתחיל להעיק עליו, וגם כעת, בתחילת הדברים, מתגעגע פרודו לחוסר הנטל והשכחה, והוא מתגעגע למקום שעוד לא ×”×™×” בו מעולם – לים.

סם ושליחות. פרודו מתעניין בדעתו של סם על בני הלילית לאחר הפגישה מאמש (וסם ×›×” רצה לראותם!). אנו מקבלים בתגובה סם שאליו אנו לא מורגלים (מהורהר וכו'). וסם מזכיר בהרהוריו את "חוט השני הטולקינאי" (ששר הטבעות הוא רק פיסה ממנו, כחלק מהלגנדאריום) – חוט הגורל והשליחות. נראה לו שהוא רואה קדימה, שיש לו דבר מה לעשות. שאין הוא יכול לשהות עוד במקומו. לסם יש שליחות. ומתוך כך צצות שתי שאלות, שאולי יש לשים עליהן את הדעת (והנה אני כבר שם עליהן את דעתי): האחת, היא באשר לנביטת תחושה זו – האם הייתה ? זרועה כבר מקודם, או שמא הפגישה עם בני הלילית היא שנטעה את זרע השליחות? השנייה, באשר למילואה של שליחות זו. האם אכן נתמלאה לבסוף? נעסוק בהן בנפרד. סם ושליחות א' "פתאום קם הוביט בבוקר, הוא מחליט שיש לו שליחות, הוא מתחיל ללכת." האם אכן ×–×” כך? בשלה בסם תחושת יעוד. והרי אמרו לו בני הלילית לא לעזוב את אדונו ולו לרגע. ואף אמר לו זאת גאנדלף כשראה שיש טעם בחבר לדרך לפרודו. ואולי בכלל אימץ לעצמו סם את התחושה הזו כצורת התמודדות עם הרוע הרב השורר מלפנים, אל מול מוחו התמים והפשוט (ההוביטי כל כך)? או שמא זאת, שזרע (גורל) שהיה נטוע היטב בסם גמג'×™ התעורר למשמע בני הלילית? ואני בוחר הנסתרת יותר. לא -בתשובה השנייה דווקא בגלל תגובתו של סם לאחר ליל אמש. תגובה חיצונית. אלא מהקלות בה צירף גאנדלף אותו למסע. ×›×™ ×–×™×”×” בו את החיוניות, את זיק אור השמש. סם הוא נושא הרוח ×”×—×™×” והאור של הפלך. לפיד לנושא הטבעת בדרכו למחשכים.(ופרודו איננו הרוח ×”×—×™×” וכו'? לא, ×›×™ פרודו הוא העממים החופשיים שניצבים איתן אל מול הרוע, וסם "רק" הפלך וכו'). סם ושליחות ב' והאם יודע סם מהי שליחותו? והאם יידע כאשר יגשים אותה? ובכלל, הגשים אותה?! "ודאי" יאמרו אחדים – "סם עזר לפרודו ברגעיו הקשים והטבעת הושמדה וכו' ". ובדעתי עלתה אפשרות אחרת, שליחות אחרת שלא נוגעת להשמדת הטבעת. שליחותו האמיתית של סם היא הפלך. שליחותו של סם היא קימום הפלך כנגד הרוע שפשט בו לאחר מלחמת הטבעת. שליחותו של סם היא שיקום הפלך לאחר מכן. שליחותו של סם היא ללוות את הפלך כל עוד יעמוד בנטל. נראה ×›×™ בעוד שפיפין ומרי נקשרו בנפשם לרוהן ולגונדור וייצגו את רוח הפלך בנכר, וכבר אמרנו מהו פרודו וייצוגו, הרי שסם נותר כל כולו לפלך. סמוויז גמג'×™, איש הפלך. פרש עילג דיבורו של הפרש אל מגוט חלוד. נוקשה. האם ידע שפה זו על בוריה? ברור ×›×™ ידע היטב את שפת האורקים של מורדור, וידע את הלשון השחורה. אך יש לשים לב ×›×™ ×”×™×” צריך גם לשלוט בווסטורן (הלא ×”×™×” פעם מלך בין בני אדם וכו') ואולי אף ידע סינדארין או קווניה (בתור אדם משכיל אי אז). אם כן, מדוע דיבר בצורה נוקשה וחלודה? לטעמי, אין זאת בגלל שלא ידע את השפה ואף לא משום שהוא נאזגול וכו'. אלא פשוט משום שלא עשה בה שימוש שנים רבות. מאות שנים. האם עוררה בו זיכרונות לימים עברו? ככל הנראה שלא במובן הרגשי (הרי כל מחשבותיו לטבעת ולאדונו וכו'). ובכל זאת, אחרי הכל, לא ראה לנכון סאורון לעשות לו קורס רענון לווסטורן?! אוקנוס הזהב אולי לא נראה עוד/ את אוקנוס הזהב/ שם נשפך השיכר/ ברעש ×›×” רב/ אולי לא נטעם עוד/ טעמו של שיכר/ ×›×™ גורלנו/ נראה לנו מר/ אך עדיף לי גורל מר/ כשאני בחיים/ מאשר שיכר מר/ ביינות לרפאים מגוט. ניחוש. ריגול. בביתו של מגוט שומעים אנו את סיפור ביקור הפרש. מה שמעניין יותר הם ניחושיו המדויקים של האיכר באשר לפרודו וכו'. האם יש בסיס לרעיון שמגוט ידע יותר מאשר חשף? והרי מנהל הוא דין ודברים עם בומבדיל, וחריף מחשבה הוא, ונראה ×›×™ מכיר את דרכי העולם. אך מאידך, כמובן שאין הוא יודע דבר על הטבעות, הלא כן?. תשובה. על אף השורות המצומצמות בכל העניין, חושב אני שידע מעט יותר, אך לא על פרודו, ×›×™ אם על בילבו ומסעו. לא רק ×›×™ יצא למסעות משונים וחזר עם יהלומים, אלא יותר מהסיפור המלא (דרקון ואוצר), ×›×™ אחרת לא יכל להסיק את מסקנותיו הנוכחיות. וכל זאת מאיסוף שמועות. לזה נקרא "איסוף מודיעין בפלך". מגוט. תמימות. ועל אף כל הדברים, עדיין רואה אני את מגוט בזווית של תמימות. הכיצד? בכל זאת ניחש דברים וכו'. אך אינני מתכוון לעניין ×–×”. מגוט מחליט להביא את ההוביטים אל המעבורת (ומה ×”×™×” עושה אל מול רפא טבעת?!). מגוט מסלק את הפרש השחור משטחו, ומאיים לשסע בו את כלביו. ואת כל אלו אני רואה כסוג של תמימות. והלא לו ידע מגוט ממקצת הדברים, ×”×™×” נופל על פניו מרוב פלצות אל מול הפרש. אך מגוט מאמין בדברים שראה עד עכשיו בעולם, בעץ, במחרשה, במשיג גבול מסוג פרודו הצעיר, ולא יכול לדמיין את האופל המגיע ממורדור במוחו. ולעומתו, באזור אחר של העולם, ×”×™×” אדם הרואה פרש שחור מתכווץ במקומו. על כל אלו אני מברך, שאף אצל אחד ההוביטים ×”"קשוחים", ישנה תמימות. גילדור. תובנה נכונה. גילדור סירב להגיד לפרודו יותר על הרפאים. אם בפרק הקודם לא החלטת האם עשה טוב או רע (בבחינת "מה שאתה לא יודע לא פוגע בך"), הרי שדווקא בפרק ×–×” אני מגלה ×›×™ החלטתו היתה נכונה. ואני מתאר לעצמי את ההוביטים מתעוררים מליל אמש, והם חרדים לגורלם אל מול הרפאים אשר עומדים מולם. והם גם חרדים בהמשך דרכם, מפלסים דרכם בסבך, ואולי אף היו מסרבים לצאת בחשכה עם מגוט אל עבר המעבורת. וכל זאת מפני הפחד המשתק, מהידיעה שמולך עומדים גדולי משרתיו של האויב. וכיצד באמת היו ממשיכים להתנהל? ואילו החלטות היו לוקחים? לטעמי, היו מתעכבים רק עוד ועוד, מסרבים לעזרתו של אראגורן וכן הלאה. בסיכומו של עניין, הרי שכאשר אתה עומד במשימה מעין זו אל מול שר האופל, טובה חוסר הידיעה על פני הידיעה. (יברך ארו את חוסר הידיעה). ניווט. נקודה שחורה. "וכשאראה את פרודו, אתן לו מפת 1:50000 של הפלך ומד קורדינאטות". עלה עניין בדעתי, בעוד ההוביטים גוררים רגליהם באזור הפלך המזרחי. וההוביטים לא רק גוררים רגליים, ×›×™ אם גם הולכים לאיבוד וכו', ומוצאים את עצמם לבסוף -במזל אצל חוות מגוט. הוביטים יקרים אינכם מכירים את הפלך שלכם?! הלא חיים אתם בפלך זמן לא מעט, כל חייכם למעשה. פרודו מרבה לטייל ×›×” וכה, מרי מגיע מאזור ×–×”. ובכל זאת מצליחים אתם להיאבד?שמא בגלל הפחד, מזג האוויר או העונה? ובאמת, אין ×–×” מעניין אותי האם לבאלרוג יש כנפיים או אין, או כיצד ניתן לשמוע את מחשבותיו של השועל, או מה מוצאה של גולדברי. דבר מה חדש כיצד חבורת הוביטים הגונה לא מצליחה למצוא את דרכה בתוך ביתה. טקטיקה של פרשים. הערה קטנה באשר לטקטיקה תמוהה למדי של רפאי הטבעת- מדוע לא ארבו לחבורת ההוביטים באזור חוותו של מגוט? או מדוע לא ארבו באזור המעבורת?! הלא היו יכולים כך לתפוס לבטח את ההוביטים. ובכל זאת העדיפו לחכות כמה ימים, ואף ערכו התקפה רק כאשר היו ההוביטים כבר בברי. ועוד ידוע לנו, ×›×™ הפרש שהגיע אל מגוט ידע ×›×™ פרודו יעבור בזמן הקרוב בדרך זו (בעקבות דין ודברים עם מגוט באותה פגישה נמהרת). יהיו סיבותיו של המלך המכשף עמו, אך טעויות טקטיות שלו בתחילת המערכה הן הקריטיות היו לו את כל היתרונות, הן מבחינת -ביותר מודיעין והן מבחינת כוח. ועל עניין ×–×” אינני יכול לענות. אם למי מהקוראים יש רעיון, אשמח לשמוע. צוויחה. פיל. השפעה. מתוך דממת הסיפור וקולות הרקע הנעימים של הפלך בוקעת לראשונה צווחת הנאזגול. וצווחה זו כרגע אינה אלא הד עמום לצווחה הנוראית ליד מינאס טירית. זו אשר מקדירה את השמיים. אשר מקפיאה את הדם. אך עדיין כוחה אתה. וישאל: האחת- "האם באמת דברים יש בתוך הקריאה -האחת הזו?". ואני טוען, דווקא בניגוד לפרודו, שאין מילים בצווחה הזו, ×›×™ משמשת היא לפחד ולאיתור האחד את השני ותו לא (והרי הנאזגול ממש כקריאתו של הפיל. וישאל -יודעים לדבר) "ומדוע כעת היא לא בשיא עצמתה?". ושנית -שתי הסיבות הנראות לעין הן, שמחד, אין לנאזגול אישור עדיין להיחשף במלוא כוחם וכו', ומאידך, רחוקים הם עד מאוד מארצם, וכוחם חלש יותר באזור וזמן ×–×” של העולם.

למהר ולצאת?
בסופו של דבר, יצא פרודו את ביתו בתאריך המיועד (23לספטמבר). משמע, לא "התמהמה", אך גם לא "מיהר". עניין הגורל והמזל משתלב היטב בעניין זה.
מדוע? לו ×”×™×” יוצא פרודו את ביתו מייד (יום, שבוע, מקסימום חודש) עם התוודעותו לטבעת ומהותה, יכולות היו התוצאות להיות גרועות יותר, ואף לסיים את העניין לצמיתות. גנדלף לא ×”×™×” מספיק לעדכן את בארלימן (מכתב), פרודו לא ×”×™×” שם את מבטחו בארגורן (אם ×”×™×” פוגש אותו בכלל). פרודו ×”×™×” ממשיך על דרך המלך, מבלי להיות מודע לצל הפרשים השחורים, אשר דיונים הישר לכיוונו. וכך, חסר ×”×’× ×” והבנה את גודל הסכנה, יכול ×”×™×” אף להיתפס. וכבר אמר מישהו "קיצור דרך – סופו השהיה"…
   
   
פספוס של רגע (או עניין של מזל)
 

×’×–×¢ ההוביטים התברך במזל. פרודו ניצל בזכות מזל ×–×”. אילולא ×”×™×” גמג'×™ הקשיש משלח בתמימות את הפרש השחור, העלילה הייתה מסתיימת. יאמר קורא הטור "נו? מדוע להזכיר את המובן מאליו?!?" ואני אומר, שעניין מזל מעין ×–×” אין הוא מובן מאליו, ויש לשים עליו את הדעת כמה פעמים. זהו איננו (כנראה) סתם "מזל". לפרודו גורל ויעוד. גורלו וייעודו הם אלו שמביאים את המזל (ואולי בעצם לכל ×’×–×¢ ההוביטים גורל ויעוד ועל כן המזל לגזע כולו וכו'). ומה גם, שכל האירוע ×”×–×” נראה לי כנגזרת של העלילה כולה – התחמקות החלש בזכות המזל כשכל ×–×” תלוי על חוט השערה.

ריבנדל – בדרך לשם. 

גנדלף יועץ (אומר) לפרודו לשים פעמיו לריבנדל. ריבנדל מקום מבטחים, ריבנדל מקום מושבו של אלרונד. על אף שהדברים הסתדרו על הצד הטוב, לא בטוח שגנדלף חשב "עד הסוף" על הדרך לריבנדל. הסיכון
המחושב שלו ×”×™×” עלול לעלות באסון (פרשים שחורים). תמהני אם גנדלף ×”×™×” בוחר בדרך לריבנדל אם ×”×™×” מעלה בדעתו שילוב של פרשים שחורים והיעדרותו. ואולי בעצם בחר בחירה נכונה – ההסתננות היחידה של הוביטים על דרך המלך (או ביערות) בעלת סיכויים גדולים יותר להצלחה מאשר צעידתם עם קוסם (קוסם ×›"מושך אש"). האם ×”×™×” טמון פה סיכון ביודעין? כן. ומדברים אלו נראה לי שאני למד יותר ויותר, שגנדלף הוא למעשה אופטימיסט.
  
   
 שיר הפרשה

 התמהמהות גנדלף 
"לאן זה הלכת
גנדלף?
מדוע
התמהמהת? האם את ההוביטים
כבר ושכחת?
חזור, שוב, הגע לכאן,
עלינו למהר
ולצאת
בזמן".
ובאמת, גנדלף לא ×”×’×™×¢. אם לעוץ עצה לפרודו, אני במקומו לא הייתי יוצא. ללא גנדלף, אינך יודע כלל את כיוונך, את הסכנות, כיצד תשרוד בדרך, ממי להיזהר, באילו דרכים ללכת, כיצד להלחם… למה לעזאזל לצאת ללא גנדלף?! (×›×›×”).
  
אלן סילה לומן אומנטילבו

המשפט הראשון בקווניה ב"שר הטבעות". ומלבד הרצון להזכיר ולשמוח על עניין פעוט זה, רק רציתי לחשוב. לא "אני שמח לפגוש אותך", לא "טוב לראותך בעת צרה", לא "שאורה של אלברת יאיר עליך". כי אם ברכה
הקשורה בכוכב. והרי עניין ×–×” ידוע לכל – בני הלילית יחשיבו את הכוכבים יותר מהשמש, יותר מהירח. חשיבות הכוכב אצל בני הלילית ידועה ומובנת. מי ייתן ויזרחו על ראש כולכם כוכבים לרוב.
 

 החלטת גילדור
הפרש השחור נמלט מפני בני הלילית אשר מופיעים ביער. למעשה, פרודו ניצל בזכותם. גילדור, מרגע ששמע על עניין הפרשים השחורים וכו', מחליט לאסוף את פרודו וחבריו אליהם, להתלוות לחבורה. גילדור לקח את פרודו תחת חסותו, אך האם חשב על התוצאות? והרי ידוע לו ×›×™ הפרש השחור הוא אחד הנאזגול בכבודו ובעצמו. ואין לגילדור נשק רב או כבד, אלא כמה חרבות (כך ניתן להניח). וצצה בי השאלה, מה ×”×™×” קורה אילו ×”×™×” הפרש אוסף עוד מחבריו, ואלו היו מנסים ותוקפים את חבורת גילדור. ההיו יכולים להתגונן? הגדול כוחם מספיק? לטעמי לא. אך בכל זאת, לקח גילדור את הסיכון. אם כן, כיצד עשה זאת? (אולי) ידע משהו על כך שהפרשים חפצים בזמן ×–×” לא להיחשף, על כן, לא ייתקפו. ואולי ניחש משהו מעם פרודו, והבין שההוביט נמצא במצוקה גדולה. אם כך ואם כך, החלטתו האמיצה של גילדור (וגילדור עצמו) נדחקת הצידה בהמשך העלילה, ועל כן אומר כאן כעת – תנו לה כבוד ויקר!
 

פרודו/בילבו/דומה/שונה
אעמוד על ההבדל בפרק בין פרודו ובילבו. פסעו הם את אותן הפסיעות בעזיבת מעון באג (דומה – ×–×”×”). מה אומר עניין ×–×”? לטעמי, בא הוא הן לקשר והן להפריד. מבחינת הקישור. פרודו כממשיך דרכו של בילבו (משפיע על עממי הארץ התיכונה, הוביט קטן שמתעסק עם עלילות גדולות וכו'). מבחינת ההפרדה. צורם לעיניי השוני העצום בין יציאתו של בילבו באותן פסיעות ממש ובאותה צורה אל הרפתקאתו האחרונה, בלב קל ושמח, אל מול כובד העול שנושא עליו פרודו. משמע, ההבדל העצום באותן תנועות של ממש. המשמעות השונה שיכולה להסתתר בתנועות זהות, ברקע, במשמעות. ומה גם, שעניין ×–×” מודגש – "אצעד בצעד קל וטוב" אומר בילבו לעצמו, בעודו יוצא לדרך עם הגמדים, לעומת "יכבד כל צעד במכאוב" של פרודו. ושוב מודגש כאן, למעשה, "יוצא לאבד…" וכו' (ראו בטור הבא).
 
 "יוצא לאבד…"

פרודו מדגיש שההרפתקה שלו היא למעשה "אנטי-הרפתקה" (?Antiquest). יוצא לא כדי למצוא אוצר, אלא כדי לאבדו. אך פה טעותו. מלכתחילה אין עליו לראות מסע זה כהרפתקה. עליו לראות זאת כשליחות. פרודו, גולה, בודד, מורחק, נחבא, מוקרב. פרודו מוקרב למען חופשיות הארץ התיכונה. פרודו מקריב את עצמו למען הכלל.
האם הוא מבין את הגדולה שבמעשהו? ככל הנראה הוא מנסה שלא לחשוב על זה. הדחקה. ומשום כך בחר ב"הרפתקה", כבריחה מפני הגורל שרודף אחריו.
 

רחרוח 
מהו עניין הרחרוח ×”×–×”? מדוע לו לפרש לרחרח? בזה כוחו?. ואני אומר ×›×™ יש קשר הדוק בין הרחרוח לבן כל השאר. ביאור והסבר. הטבעת מתקשרת לתשוקה, תשוקה קמאית, חייתית. לפרש השחור תשוקה חייתית לטבעת. הטבעת שולטת בו, מניעה את צעדיו, מושכת אותו בכוח בלתי נמנע. הרחרוח הוא אקט חייתי ויצרי, המדגיש את השליטה של הטבעת ברגש, בלא מודע. ולאו דווקא במודע ובחשיבה. משמע, בכדי למצוא כוח חייתי (הטבעת) שאתה מזדהה עמו באופן מוחלט (פרש) עליך ללכת כפי שהכוח פועל. או במילים פשוטות יותר – כל מין מושך את מינו בדרך הטובה לו. הטבעת מושכת את הפרש בכוח יצרי וחייתי אשר מתאימים לשניהם. ולי בסופו של דבר מזכיר כל עניין היצריות את הייחום אצל יונקים – שיחרר ריח למשיכה וכו'. האם הפרש השחור מיוחם על הטבעת?…
  
   
פרש. תשוקה.

הפרש השחור מעורר תשוקה לטבעת. הפרש השחור הוא משרת הטבעת האולטימטיבי עלי אדמות. מה גורם לטבעת "להתעורר" בקרבת הפרש? לטעמי, זהו עניין פשוט של "ידיעה" – הטבעת חפצה בסאורון (לא בפרודו). הפרש ייקח אותה אל סאורון במהירות האפשרית. הטבעת בעלת מודעות. על כן, הטבעת מנסה בכל כוחה להודיע לפרש על כך שהיא נוכחת. ואיך תעשה זאת טבעת מסכנה וקטנה אחת? תכריח אותך לענוד אותה. וכך היא עושה. ואני משתדל בכל כוחי שלא להיכנס לנושא "מודעות הטבעת" וכו', בכדי לא לערבב חוסר ידיעה ומיסטיקה עם אירועים הקשורים בטבעות. אך כנראה שאין לי מנוס.
"ענוד אותי, ענוד אותי!" דרשה הטבעת. "מחר", ענה פרודו. "מבטיח?", שאלה הטבעת בחנפנות. "כן", הבטיח פרודו. "תזכור" אמרה הטבעת וכיבתה את האור. סוף.

חריטות על הטבעת מדוע לסאורון לחרוט על הטבעת את המשפטים? האם בדרך זו הטמיע כוח בטבעת? האם זהו חלק מתהליך היצירה? לא ידוע ×›×™ על הטבעות האחרות חרוטים דברים. ואני חושב שיש קשר בין החריטה לכוח הטבעת. הסברה האחת שלי היא, שהקשר נעוץ בכוחן של המילים בארדה. משמע, ייצוגן של המילים על הטבעת, נותנת לשליטה שלה משמעות אחרת ומעצימה את כוחה (ואולי נחרטו לשם הבהרת נקודה של סאורון לשם תפקידה. "הוראת שימוש בטבעת"?). הסברה השנייה היא ששיקוע חלק מכוחו בטבעת דרש דבר מה פיזי, ודבר מה פיזי ×–×” ×”×™×” מעשה החריטה (מעשה של בעלות?) על הטבעת. גנדלף, החלטה מהירה פרודו נוכח לדעת מהי הטבעת שבאמתחתו. פרודו איננו מ"האדירים". הוביט פשוט (יחסית), רודף שלווה (יחסית). ומשנוכח לדעת על דבר הטבעת וכו', מציע אותה, כמעט על מגש של כסף, לקוסם. את הסיבה לסירובו של גנדלף אנו כבר יודעים (צו הולאר על האיסטרי, נאמנות לשליחות). אך התלבטותו ברגע ההצעה והדחייה המיידית שלה גורמת לנו לתהות, האם גנדלף לא חשב כבר על כך שפרודו ינסה להציע לו את הטבעת. האם הכין עצמו לרגע ×–×”? לא מן הנמנע שכן. למעשה, אני חושב שתכנן כבר ×›×™ פרודו יבצע את השליחות, לפחות עד לריבנדל. ואם פרודו לא ×”×™×” מעלה רעיון ×–×”, ×”×™×” מוצא דרך לגרום לו לעשות כן. אם כך ואם כך, גנדלף פרש את נימוקו כנגד קבלת הטבעת כנאום אשר שמר לעת מצוא בחגורתו. אין כגנדלף בניחושים. בלתי משתנה א. הטבעת האחת גורמת לאוחז בה "להשתמר היטב". סמאגול, בילבו, פרודו. הטבעת כוח מקפיא, מאט. כך עולה עניין מתוך "מהות כוח הטבעות". משמע, השאלה הנושנה על "מה ×”×™×” כוחן של הטבעות". מעניין הוא, שכל טבעות הכוח באו לשמר (להקפיא, להאט) מצב של דבר מה. השלוש בטבע ובכוחותיו. השבע את הונם של הגמדים. התשע את עצמתם ויכולתם של מלכי בני האדם. והטבעת האחת? באה לשמר מצב של שליטה, של אדנות. ב. הפלך מקום רגוע ושאנן. הפלך גם כן נדמה ×›"משתמר היטב". מה הקשר בין המצאות הטבעת בפלך לבין השתמרותו? האם החזקתה של הטבעת משפיעה במידת מה על הפלך? התשובה לא בטוחה. מצד אחד, אין ביטחון שכוחו של הוביט שאוחז בטבעת גדול דיו ל"שימור" אזור גדול. מצד שני, אין ביטחון שעניין ×–×” בכלל בשליטתו. בוקיצה מהלכת על מה מדבר סמוויז? האם האל דודנו שפוי? בוקיצה מהלכת?! והרי אין בוקיצות באזור ההוא של הפלך. ואולי (כך ניתן לסבור) זוהי אשת אנט. אני שולל סברה זו. בקרב ההוביטים אין אגדות על אנטים (ראו תגובת מרי ופיפין לזקנעץ). והיער העתיק ורחשיו מתייחס לרוע העצים עצמם. משמע, מעולם לא נראה אנט (או משהו דומה לו). האם האנטים מסתתרים טוב כל כך? הרי אנשי רוהאן מכירים אגדות על אנטים. אם כך זהו איננו אנט. אז מה ×–×” ×”×™×” בכל זאת? נו, ×–×” ×”×™×” ×¢×¥ בוקיצה!! להקשיב לאמא בילבו לא הקשיב לאימא שלו. אימא תמיד אומרת לא לתת לזרים פרטים על עצמכם (שם, מקום מגורים). בילבו אמר לגולום איך קוראים לו, ומאיפה הוא בא. בילבו הוביט רע .בילבו-כמעט-גרם-לחורבן-חופשיותה-של-הארץ-התיכונה. אימא תמיד צודקת. תמימות של עם גנדלף אומר שהוא היחיד מבין האדירים ששם ליבו להוביטים ולמד את מסורתם. גנדלף מופתע מחדש על עמידותו של ×’×–×¢ ההוביטים. גולום, בילבו. תמוהה היא התעניינותו הרבה בהוביטים (חוץ מעישון). בני לילית, גמדים, בני אדם. כל אלו בעלי השפעה רבה יותר בארץ התיכונה. מדוע הוביטים? ואני חושב שגנדלף נשען על ×”×’×–×¢ ×”×–×” כנחמה (אסקפיזם?). ההוביטים עם חופשי. ההוביטים עם רענן, ללא צל. ההוביטים הם עם תמים. האם צפה גנדלף את עם ההוביטים כמעורב במעללים גדולים עוד קודם? למרות הכל, דומני שלא. אולורין פשוט אהב הוביטים. פרודו, אותיות האש "אינני יכול לקרוא את אותיות האש". האם פרודו לא יכול פיזית לקרוא, או שאיננו מבין את הכתב? וכיצד איננו מבין, אם הכתב הוא כתב טנגוואר? הפירוש שלי הוא, שפרודו לא יכול (לא הבין). פרודו לא מבין את משמעות המילים. פרודו לא אנאלפבית. "פרודו, פרודו, מדוע אינך יכול לקרוא את אותיות האש?" (פרודו מכיר רק פונט אחד של טנגוואר) גולום א גולום הוא אחת הדמויות המרתקות בשר הטבעות. גולום הוא התגלמותו של יצור ממשי (לא נזגול) אשר הטבעת קנתה עליו את שליטתה. גולום מכור לטבעת, אך גם סולד ממנה. יותר מכל, מזכיר גולום נרקומן אשר זקוק לסם שלו. מחד, הסם (טבעת) גורם להתרוממות רוח, תחושה של שליטה. מאידך, × ×”×™×” גולום תלוי בטבעת (בסם). גולום אוהב את הטבעת, אך מתעב לבסוף את מה שהיא עושה לו. כשהוא יוצא לחפש אחריה ברחבי הארץ התיכונה לאחר מקרה בילבו, ניתן לכנות זאת – "הקריז של גולום". גולום ב האם גנדלף ידע מלכתחילה על כך שגולום ישמש כגורם מרכזי ועוזר במשימת השמדת הטבעת? אני חושב שגנדלף אולי לא ידע בוודאות, אך ידע משהו. ניחושיו של גנדלף בעניין גולום תמוהים. ממה שאנו יודעים, רצוי ×”×™×” לפטור את העולם מקיומו של גולום. אך גנדלף מתעקש על השארתו בחיים בשל "תחושת בטן" באשר לגורל גולום. גנדלף ותחושת בטן? עניין ×–×” קשור לגולום עצמו. גולום הוביט, גולום "נוצר" על ידי הטבעת. גורלו, כך התברר, נקשר בטבעת כשם שגורל סאורון עצמו נקשר בה. גנדלף הסיק בסופו של עניין, ככל הנראה, ×›×™ בשל סיבות אלו לא מן הנמנע שגולום ימשיך עם הטבעת עד הקץ, החיובי או השלילי. יותר משהשפיעה הטבעת על גורל גולום, השפיע גולום על גורלה של הטבעת. בחירתו של פרודו א. כשם שעמד בילבו במעמסה עצומה בויתורו על האדנות של הטבעת, כך פרודו בהחלטתו האמיצה על המשך נשיאת הטבעת אל הקץ (טוב? רע?)הבלתי נמנע. על ההחלטה עצמה ועל ×’×–×¢ ההוביטים בכלל בהקשר ×–×” לא ארחיב כאן, ×›×™ זהו דיון לטור שלם. אך שאלה קטנה בכל זאת. במבט לאחור,האם פרודו ×”×™×” לוקח את מלוא המשימה? ושאלה ביתר פירוט – האם פרודו ×”×™×” היצור המתאים למשימה זו? יקבע כל אחד לעצמו. ב. סאורון החל ומושך את הטבעת לכיוונו (בילבו וגולום, אולי אף מקרה יסילדור). אולי נאמר, הטבעת נמשכה לסאורון. לטבעת כוח רצון והשפעה משלה (אולי בגלל שיש בחובה משהו מסאורון). אם כך, ניתן להשתעשע ברעיון ×›×™ מעשה החלטתו של פרודו להמשיך עם הטבעת לא ×”×™×” מתוך אצילות, אומץ לב או אבירות. אולי פרודו רצה פשוט להישאר עם הטבעת? אולי הטבעת כיוונה את פרודו להישאר איתה. אחרי הכל, בהשתלשלות עניינים אחרת (מותו של גולום על הר האבדון ×¢"×™ סם), הטבעת הייתה מגיעה לסאורון, הישר לביתו. הטבעת "תופסת טרמפ" על פרודו? פרודו כבעל רצון חופשי?

התוכנית המלאה גאנדאלף ובילבו מכירים לא מעט שנים. גאנדאלף ביקר את בילבו גם לאחר הרפתקתם לארבור. למעשה, ביקר אותו קרוב (עד שנה, אולי יותר) ליום ההולדת. אנו מבינים זאת מכך, שגאנדאלף מכיר את תוכניתו של בילבו. שניהם יושבים כעת אל אדן החלון, משקיפים מערבה. בילבו אומר שגמל בהחלטתו על כך מלפני מספר חודשים. בכל זאת, אנו רואים עדיין בשיחה זו את חילוקי הדעות הנושנים, בין הקוסם להוביט. "די דובר בדבר", אומר גאנדאלף. מי העלה ראשון את רעיון זניחת הטבעת ראשון? אני בספק אם בילבו. בילבו לא ×”×’×™×¢ למלוא התוכנית לבד. אולי החלק של המסע ×”×™×” שלו, ואולי ×”×™×” בו גם קמצוץ מאי הנוחות שהוא חש מהטבעת, אך גאנדאלף ממהר ומזכיר לו את "התוכנית המלאה" – מסע + טבעת? רק היום! רק היום! 2 במחיר של אחד! נימוסים הערה קטנה באשר לנימוס בקרב אנשי הפלך – גם לפני שמדברים על נושאים שברומו של עולם, הנימוס לא נשכח. "מה הדור גנך!" אומר גאנדאלף לבילבו. משמע – "אז מה אם אני חושד שאתה מחזיק בטבעת שגורמת לייסורי העולם. קודם כל, תראה איזה ×’×™× ×” יש לך!". ומה עם מזג האוויר? גדול? קטן? לא כאן הוא המקום לדון במיהו גאנדאלף האפור, הקוסם הישיש, שכמו כל צרות הארץ התיכונה על כתפיו הגרומות. אך עניין אחר הוא צורתו החיצונית המשתנה. כאשר הוא מתרעם על בילבו, כמו גדולה קומתו ומתעצמת, ולאחר מכן מצטמקת חזרה לגודלה ×”"טבעי". אין ספק שגאנדאלף שולט בעניין ×–×” של שינוי צורה. אך אם כך, ישנה שאלה שצצה לי בראש. אם אכן שולט גאנדאלף בחיצוניותו, האם התכופפותו המתמשכת והפיזית תחת עול הארץ התיכונה אכן "אמיתית", או שמא גאנדאלף "כופף" עצמו לשם מטרה או הבהרת נקודה. מניפולציה או אמת? הכרעה, גורל בילבו הוא היצור היחיד שויתר על הטבעת מרצונו החופשי. בילבו הכריע לטובת חופש משליטה על חפץ, שכל מטרתו היא לשלוט. אף לא פרודו, שנשא את הטבעת ביודעין כל כוחותיה ובמטרה להשמידה, לא יכל ברגע האמת לוותר על הטבעת. במה שונה בילבו? אמר גאנדאלף, ×›×™ בשל צורת הרכישה של הטבעת (בסימן הרחמים) כנראה קל יותר ×”×™×” לבילבו לוותר עליה. ואותי מעניין יותר פן היעוד והגורל. בילבו יועד למצוא את הטבעת, כשם שפרודו יועד לשאת אותה לאחר מכן. אם כן, האם בילבו אכן השתחרר באופן חופשי, או שמא "יד הגורל" מעורבת בעניין ×–×”. בילבו בחר בטוב, או שמא מיועד ×”×™×” לבחור בטוב? לטעמי, בחירה זו של בילבו היא חופשית. הגורל יכול לסלול לך את הדרך, אך אתה הוא ×–×” שצריך לצעוד בה ("הדרך הלאה היא הולכת" כשיר על גורלו של אדם). הומור אחד הפרקים היחידים בהם יש הומור גלוי. פתקיו של בילבו. בילבו אווטסיידר במחשבותיו מחד, אך אחד המבין ×›×” טוב את התנהלות סובביו יכול לצחוק עליהם בדייקנות כזו. בילבו, על אף כל הדברים, תמיד ×™×”×™×” חלק מהפלך. הוביט מצחיק, בילבו. הבדיחה לבילבו הייתה תוכנית מפורטת בקשר לבדיחה – הבאתם של 144 מוזמניו במבוכה, וחשיפת מעט מהאמת תוך כדי היעלמות זו. בילבו מעיר לגאנדאלף על שנטל את העוקץ מבדיחתו בגל ההבזק, שהסתיר את סיבת היעלמותו האמיתית. ואני חושב שהחלק של מבוכת האורחים עקב ההיעלמות ×”×™×” פרט שולי בבדיחה. בילבו לא חפץ להתבדח – הוא רצה להראות את סיבת היעלמותו, את הטבעת. גם כעת, שעה שעתיים לפני שייפרד מעליה, רוצה להראות בילבו את אדנותו על הטבעת, בכך שיפגין את השימוש שלו בה. גאנדאלף ידע היטב שיש דברים שאסור להראות. ומה אם אכן הייתה נראית הטבעת? לשונות מקשקשות ולא מן הנמנע שהיו מחישים את הגעתו של סארומאן, או אף את של סאורון לפלך. אותו (בילבו) ×–×” הצחיק. מיקום הפרק היחיד בשר הטבעות שלא מודע לצל. הטבעת היא כוח זר ומוזר, אך חסרת כתובת ושם מפורש. ואנו רואים כאן את ×—×™×™ הפלך של ימי התום, לפני השנים הגדולות. מכאן מתחיל הצל לגבור. תהייה: מדוע פרק ×–×” פותח בשר הטבעות בעוד שיכל להוות מעין אפילוג ל"הוביט"? הצעתי שלי: ישנה חשיבות מכרעת לכך שסיפורו של בילבו מסתיים בשר הטבעות ולא בהוביט. א. פרודו מקבל את העול מבילבו, שר הטבעות סיפורו של פרודו, נקודת החיבור היא בפרק ×–×”. ב. יש לראות את הפרק בהקשר השרהט"×™ ואת הטבעת בהקשר ×–×”, ולא בהקשר ×”"הוביטי". הטבעת כוח רשע מאיים המשנה את האופי, לא חפץ קסום המעלים מן העין. הכול תלוי במיקום. סיטוניה סיטוניה היא מילה המונית ומעליבה. סיטוניה מילה לספירת בהמות או בקר, פירות או ירקות. סיטוניה פרות, סיטוניה עגבניות, סיטוניה עזים, סיטוניה תפוחים, סיטוניה חזירים. סיטוניה הוביטים?! אל תכניס אותי בסיטוניה שלך.