פרק 16: גנב בלילה

חמשירים מאת מג ויניב, המספרים על המתרחש בפרק:

בילבו הפורץ רצה לשים לזאת קץ בחשכת הליל התגנב אל מחנה "האויב" איתם התדיין והתייעץ. באומץ רב ובהיגיון הציע להם את ה"ארקנסטון" שתהיה להם למקח ושתורין ילמד הלקח ושסוף סוף יהיה סוף לזה השגעון. רצה לדבר עם גאנדאלף על יותר מדבר, אך היה חייב למהר אל ההר, שלא יגלו הגמדים את מעשיו, ואז יחשב למת כבר עכשיו, על כן עזב את גאנדאלף מהר.

**

בפרק ×–×” מתגלה בילבו בשיאו ומגלה יותר הגיון וחוכמה מהגמדים. אבל אין ×–×” פלא, כיוון שבילבו הוא "האדם המודרני" היחידי בסיפור. טום שיפי, בספרו 'Tolkien: Author of the Century', מנתח את דמותו של בילבו ומגיע למסקנה ×›×™ היא דמות מודרנית. הרי, בסך הכל, מה הוא בילבו? בילבו הוא אדם מודרני לחלוטין ×”×—×™ בארץ מסודרת, בה הדרקונים והמפלצות הן אגדה בלבד. הגמדים, גאנדאלף, האורקים – כולם דמויות מיתיות והרואיות, שכמו נלקחו מהסאגות ומהאדות הקדומות, אך בילבו אינו ×›×–×”.

האדם השייך לתרבות המודרנית לא נותן דעתו לכסף ולזהב, אלא לשלום. בילבו יצא למסע כיוון שגאנדאלף הכריח אותו, לא מכיוון שהתעניין באוצר. יתר הדמויות בסיפור – הגמדים, גאנדאלף, בני הלילית ואנשי האגם, כולם מתעניינים בזהב וחלקם אף מוכנים להלחם עליו.

מדוע הגמדים אינם מוכנים לוותר אף על חלק קטן מהאוצר? באדה מוזכרת לראשונה "קללת הזהב". הגמד אנדווארי (Andvari), היה בעל עושר רב. האל לוקי שדד ממנו את אוצרו, על מנת לתת אותו למלך הרידמר (Hreidmar) שאת בנו, אות'ר (Otter), הרגו, בטעות, האלים.

אך הגמד לא מוותר כל כך מהר ומקלל את הזהב – מעתה ימיט הזהב אסון וצרה על כל מי שמחזיק בו, בעיקר בשל תאוות בצע. את Hreidmar רצחו בדם קר בניו, פאפניר (Fafnir) ורגין (Regin). פאפניר שודד מאחיו את כל הזהב והופך לדרקון, ששומר על הזהב. את הדרקון הורג זיגפריד (Sigurd), גיבור ובנו המאומץ של רגין, ולאחר מכן, הוא הורג גם את רגין. המשך סיפורו של זיגפריד מופיע באפוס של ואגנר – 'טבעת הניבלונג'.

טולקין הכיר היטב את מיתוס "קללת הזהב" והשתמש בו במיתולוגיה שלו, באחד הטקסטים המוקדמים ביותר – ×”'נאוגלפרינג' שנכתב בשנים 1917-1918 ומופיע ב- 'Book of Lost Tales II'. זהבו של מים הגמד, גורם לטבח חבורתו של אורין (לאחר מכן הורין) ולמותם של רבים מבני הלילית. לאחר מכן גורם הזהב לנוֹם בשם Ufedhin לבגוד ולבסוף להרוג את המלך Tinwelint.

הסיפור ×”×–×” השתנה מעט מאד בגרסאות השונות של הסילמריליאון, וניתן למצוא אותו בגרסה ×–×”×” כמעט (מלבד שינויי השמות) גם בגרסאות המאוחרות יותר – עדות לכך ש"'קללת הזהב" בהחלט שבתה את דמיונו של טולקין, ולראיה – הוא השתמש בה גם ב'הוביט'. זהב הדרקון מעוור הרבה אנשים – את הגמדים, המסרבים לוותר אף על חלק זעום ממנו, את אנשי האגם, אשר מוכנים להסתכן במלחמה, את בני הלילית (למרות שבמידה פחותה יותר) ואת ראש העיר, שאף מוצא את מותו, בסוף הספר, בגלל התאווה הבלתי נשלטת לזהב.

התאווה לזהב ו'קללת הזהב' מופיעים בשיר, המופיע גם ב'הרפתקאות טום בומבדיל'. השיר תורגם מחדש על ידי דני אורבך, ואני מצרף אותו כאן ,בתוספת הפרשנויות שלו לבתים השונים.

האוצר

בנעורי התבל עת אורה של חמה, עול ימים ובוהק עוד על פני אדמה, והסהר צעיר בנעוריו הרכים, על זהב ועל כסף זימרו מלאכים ואלים על שכיות החמדה שוררו, עלי דשא ירוק נוגה פז הם פיזרו, במימי הנהר טוהר כסף זרם, בימי בני לילית עת צעיר העולם. עוד בטרם דרקון במחשך התפתל, ובטרם מלאה ברשעה התבל, כסיוט נפתחו שערי גיהנום, ובטרם ראו גמדים אור היום, בני לילית פייטו על יפי התבל, וידם יד אומן תכשיטים תחשל, בבטנה של גבעה ירוקה קסמיהם, בזהב ובכסף מלאו ידיהם, עת יצרו שלל שכיות חמדת עין ולב, ואורת כתריהם בהירה עד כאב, אך נגזר גורלם ויומם נארר, ותהומה שקעו בשְאוֹן קטל אכזר, נכבלו בשלשלת, גווע אף שירם, כך נגנז ונשכח אט מלב אוצרם. לב חמדן בלא שיר או חיוך טוב וחם, בחשכת מערות זהבם כך ערם, אָגַרוֹ במסתור היכלות אפלים, ועולם בני לילית נתכסה בצללים.

זוהי למעשה ההקדמה לשיר, המתארת את השחתת האוצר. מה שהיה יפה בהתחלה, הפך, בגלל החמדנות (שמקורה במורגות, הרמזים לכך חזקים וברורים מאד), לקללה מרבת צרה, דבר שיבואר בשיר עצמו. הבית הראשון מתאר את קורותיו של גמד שמצא את אוצרם של בני הלילית:

במאורה אפלה חי גמד מקומט, שחחה קומתו, יתהלך בה אט אט, באורת הזהב הוא מילא את ידיו, וליבו זוֹהַר כסף טהור כה יאהב, בם הכה בקורנס מחודד עד זוב דם, בפטיש וסדן הוא חישלם ועיבדם, הוא יצר לו טבעת בוהקת באור, מַטְבֵּעוֹת מזהב ומכסף טהור, כך חשב הוא לקנות שועי ארץ רמים, מלכים ותפארת שרים איומים. אך עורו צהבהב על גולגולת קמוטה, וכבדו שתי אוזניו, בעיניו עלטה. בידיו הכחושות הוא היפך מטילים, תרשישי יהלום זוהרים בן נופלים. הוא דבר לא שמע עת רעד במחשך ההיכל בשאון אש קדום ונשכח, מחלום הזהב איש אותו לא העיר, עת הרווה צמאונו הדרקון הצעיר, וישטוף הקיטור את דלתו השחורה, ריחשו להבות על ריצפת מאורה, ובדד הוא גווע בלא איש וגלמוד, ואבק עצמותיו במחשך עוד אבוד.

חטאו של הגמד האומלל ברור היטב – הוא הפך לעבד לחמדנות, קבר את האוצר, אותו פיזרו האלים בנדיבות בתוך הטבע ×”×—×™, במערה מתה וחשוכה, ורצה לקנות באמצעותו את כוחם של מלכים. החמדנות וההקשרות לאוצר עיוורו אותו, עד שלא הבחין בדרקון הצעיר שבא לרשת את האוצר. כאן מפנה הזקן את מקומו לצעיר, שיורש את האוצר ועושה אותן הטעויות בדיוק. הבית השני מתאר את קורותיו של אותו הדרקון הצעיר, שהרג את הגמד הזקן ולקח את אוצרו לעצמו. כמובן שהעלילה קופצת זמן רב קדימה:

תחת סלע אפור ×—×™ שלדו של דרקון, עצמותיו דואבות ובַּעֶלֶט ישכון, וגוועו נעוריו בצללים ×–×” מכבר, כל שמחת בחרותו נקברה בעפר. וכבדו אבריו, ×›×” רפוי, מקומט וראשו בכבדות על הקרקע נשמט. בכבשן לבבו להבה כבר כבתה, ולרמץ קפוא ודומם היתה. כבר שנים ארוכות התמסר לזהב, בנחושתיים לכסף כבול, מאוהב, ודבקו הפנינים לבטנו בְּרִפְשָה, לשונו יהלום ותרשיש אך ביקשה, הוא שאף לקרבו וליקק יום וליל, מטילים של זהב בהיכל אבן צל. הוא ידע אי תשכון כל טבעת קטנה, שבצל ×›× ×£ שמאלו באוצר עגונה. וכך על מצע זהבו הקישח, בלא אור חמה, כוכבים או ירח, על גנב הוא יחלום שיגזול אוצרו, את דמו הוא ישתה וימלוק צווארו, עצמותיו ירסק ויטרוף בשרו, אך אוזניו ×›×” כבדו ובקושי ינשום, לא ישמע מסביבו עת הסהר ייהום. שריון של פלדה שם שקשק וצלצל, הלוחם הצעיר העטוי בברזל, וקולו מהדהד במחשך מאורה, הוא שלף את חרבו – חזקה, בהירה ויזעק לדרקון בקריאת התיגר- ×›×™ ימוש ממרבץ ויגן על אוצר. ושיניו נועזות כסכין מחודד, ועורו ×›×” נוקשה לא יבקע אף אחד, אך ברזל קְרָעוֹ ודמו שם נשפך, הוא חרחר וכבה לבבו במחשך.

כמו הגמד, גם הדרקון מתעוור ומורעל בידי החמדנות. גם הוא רובץ על האוצר במערה חשוכה, לא עושה איתו דבר וניזון מחמדנות אפלה, המגבירה את האכזריות הטבועה בו גם כך. גם הוא מזדקן, מתבלה ומתנוון, ומרוב שהוא עסוק במחשבות על גנבים, לא מבחין בלוחם הצעיר, שהורג אותו ולוקח, בפעם השנייה, את האוצר. לכאורה, סצינה ידועה וחיובית – לוחם צעיר, המתואר כגיבור, הורג דרקון מרושע ולוקח אוצר. האם ישתמש בו למטרות צודקות, או יהפוך לחמדן ויתנוון בעצמו? הבית השלישי מבהיר לנו מה קרה לאותו לוחם צעיר, היורש השלישי של האוצר, כעבור שנים:

על כס קר ודומם של מלכות ישב שר, חלולות הן עיניו וקמוט הצוואר, וזקנו הלבן בצל כתר אפל, על ברכיו הגרומות מתפזר ונופל. ופיו מאכל ומשקה לא טעם, משירה ושמחת בני אנוש כבר נדם, רק לחשוב מסוגל על אוצר זהבו, שמכל חי על פני אדמה אהבו, חתמו בתיבות, במנעול ובריחים, במרתף האוצר האפל מושלכים. על זהב ועל כסף, פנינים בהירות, שבבוהק חולה ומחוויר זוהרות. בעמקי אדמה הן טמונות וקבורות, בדלתות פֶּלֶד עז ויוקד נשמרות. וחרבות אביריו נתכסו חלודה, תהילת נעוריו בצללים כבר אבדה, שלטונו שלטון עוול, חמס ומשפח, וחוטמו לא הריח הדם הניטח, עלי דשא ירוק בו תקעו שופרות, וראֹה לא ראו שתי עיניו העיוורות, להבי חרבות של נקם בהירות. בהיכל מלכותו אש יוקדת שילחו, ושרידיו לבור קבר קפוא הושלכו.

למעשה, גורלו של הלוחם אינו שונה מגורלם של הגמד והדרקון. הוא אינו משכיל להשתמש באוצר בתבונה, אלא שוגה באותה חמדנות הרסנית. גם הוא קובר את האוצר באדמה ושומר עליו בקנאות כזו, עד שדבר אחר לא מעניין אותו. הוא מאבד את כל העונג והעניין שבחיים, החרב שלו, שפעם היתה בהירה ובוהקת, מחלידה, וגם הוא, כמו הדרקון והגמד, חוטא בחטא העוול. הקטע "שלטונו שלטון עוול, חמס ומשפח" מלמד כי השלטון שלו אינו צודק, ככל הנראה בהשפעת תאוותו לזהב.

במחשך עוד שוכנה תחת צוק סלע קר, שכוחה מכל לב ערמה של אוצר. נעולה בבריח דלתות של פלדה, מכל חי לעולמי עולמים אבודה. במרום הגבעה יצמח דשא ירוק, יזמרו ציפורים את שירן המתוק, וכבשים ליחכו עשב טוב שעָרַב, יֵנַשְבוּ הרוחות מחוף ים מערב. רק האופל ישמור האוצר העתיק, ובְּעֶלֶט קפוא וטחוב בו יחזיק, לעדי עד בצל הניקרה הסלעית, עת הארץ ערה ונמים בני לילית.

האוצר המקולל, מרבה הצרה, שהושחת בידי הרוע שמקורו במורגות, נשמר בסופו של דבר במקום הראוי לו, בור חשוך ואפל. ובסופו של דבר הכל חוזר למסלולו – כבשים רועות בדשא הירוק, בגבעה מתחתיה קבור האוצר והרוח מהים נושבת. בסופו של דבר, כך אומר טולקין, הזהב והיהלומים, שנוצרו בידי בני הלילית, ומטרתם האמיתית עוותה כל כך, נשארים חסומים בפני כל היצורים החיים, ומוטב כך.

כמו מרבית השירים שהופיעו ב'הרפתקאותיו של טום בומבדיל', גם שיר 'האוצר' הוא שכתוב ועריכה של שיר מוקדם יותר. השיר המקורי, המהווה דוגמה מצויינת להתעניינות העצומה של טולקין ב"קללת הזהב", הופיע ב-'Gryphon', המגזין של אוניברסיטת לידס. כותרת השיר נלקחה מ'ביאוולף':

Iúmonna gold galdre bewunden

There were elves olden and strong spells

Under green hills in hollow dells

The sang o`er the gold they wrought with mirth,

In the deeps of time in the young earth,

Ere Hell was digged, ere the dragon’s brood

Or the dwarves were spawned in dungeons rudw;

And men there were in few lands

That caught some cunning of their mouths and hands,

Yet the doom came and their songs failed,

And greed that made them not to its holes haled

Their gems and gold and their loveliness,

And the sadows fell on Elfinesse.

There was an old dwarf in a deep grot

That counted the fold things he had got,

That the dwarves had stolen from men and elves

And kept in the dark to their gloomy selves.

His eyes grew dim and his eyes dull.

And the skin was yellow on his old skull;

There ran unseen through his bony claw

The faint glimmer of gems without a flaw

He heard not the feet that shook the earth,

Nor the rush of wings, not the brazen mirth

Of dragons young in their fiery lust:

His hopw was in gold and in Jewels his trust.

Yet a dragon found his dark cold hole

And he lost the earth and the things he stole.

There was an old dragon under an old stone

Blinking with red eyes all alone.

The flames of his feiry heart burnt dim;

He was knobbed and wrinkled and bent of limb;

His joy was dead and his cruel youth,

But his lust still smouldered and he had no ruth.

To the slime of his belly the gems stuck thick

And his things of golds he would snuff and lick

As he lay thereon and dreamed of the woe

And grinding anguish thieves would know

That ever sat a finger on one small ring;

And dreaming uneasy he stirred a wing.

He heard not the step nor the harness clink

Till the fearless warrior at his cavern’s brink

Called him come out and fight for his gold,

Yet iron rent his heart with anguish cold.

There was an old king on a high throne:

His white beard was laid on his knees of bone,

And his mouth savoured not meat nor drink,

Nor his ears song, he could only think

Of his huge chest with carven lid

Where the gold and jewels unseen lay hid

In a secret treasury in the dark ground,

Whose mighty doors were iron-bound

The swords of his warriors did dull and rust,

His glory was tarnished and his rule unjust,

His halls hollow and his bowers cold,

But he was king of elfin gold.

He heard not the horns in the mountain pass,

He smelt not the blood on the trodden grass,

Yet his halls were burned and his kingdom lost,

In a grave unhonoured his bones were tossed.

There is an old hoard in a dark rock

Forgotten behind doors none can unlock.

The keys are lost and the path gone,

The mound unheeded that the grass grow on;

The sheep crop it and the larks rise

From his green mantle, and no man’s eyes

Shall find its secret, till those return

Who wrought the treasure, till again burn

The lights of faery, and the woods shake,

And songs long silent once more awake.

טום שיפי כתב על השיר, במאמרו 'גרסאות האוצר', שהתפרסם במגזין 'Lembas', של הקהילה ההולנדית:

"הפואמה בנויה כמו שירה באנגלית עתיקה, כך שכל שורה מחולקת לשתיים, עם פסיק או עם מילת קישור המפרידה ביניהן. כל חצי שורה כוללת ארבע או חמש הברות (לעיתים נדירות שלוש), ושני טעמים חזקים הנמצאים, בדרך כלל, בהברות עוקבות. תכונות אלו מאפיינות שירה אנגלית מקורית, הרבה יותר משירה שנלמדה מהצרפתים… טולקין שילב עלילה אנגלית עתיקה, עם מילים באנגלית עתיקה ומשהו שמאד קרוב לסגנון באנגלית עתיקה, כאילו הוא רצה להראות שזה יתכן."

קל לראות כיצד בעולמו של ה'הוביט', שקשור מאד ל'ביאוולף' וגם לסאגות האיסלנדיות, קיימת חשיבות עצומה לזהב. זהב הוא לא רק אמצעי תשלום, יש לו מימד מיתי רב עוצמה, וטולקין לא רק שידע זאת, אלא גם שילב זאת ביצירותיו השונות וכן בפואמות שהזכרתי לעיל.

**

המקרה של תראין הוא אחד המקרים הבודדים, בהם ניתן לתפוס את טולקין בשגיאה, על אף שהוא עצמו לא הודה בכך. למרות שהשגיאה תוקנה, נותר לה שריד במשפט הבא:

"היות והארקנסטון של אבי," אמר [תורין] " (עמ' 214, תרגום הטייסים).

הארקנסטון מעולם לא היתה של תראין, אביו של תורין. תרור, סבו של תורין, היה המלך שמתחת להר, אז מדוע כתוב על המפה שמצורפת ל'הוביט': "Here of old was thrain King under the Mountain"? ומדוע מצויין כאן "הארקנסטון של אבי"?

אני משער כי בשלב כלשהו בכתיבת ה'הוביט', אכן היה תראין המלך תחת ההר, ובשלב מאוחר יותר טולקין שינה דעתו והפך את תרור למלך תחת ההר.

לאחר שקוראים הבחינו בסתירה הזו וכתבו על כך לטולקין, ציין טולקין, בהקדמה למהדורה השניה של 'שר הטבעות':

"A final note may be added, on a point raised by several students of the lore of the period. On Thror's Map is written "Here of old was Thrain King under the Mountain"; yet Thrain was the son of Thror, the last King under the Mountain before the coming of the dragon. The Map, however, is not in error. Names are often repeated in dynasties, and the genealogies show that a distant ancestor of Thror was referred to, Thrain I, a fugitive from Moria, who first discovered the Lonely Mountain, Erebor, and ruled there for a while, before his people moved on to the remoter mountains of the North."

במהדורה השלישית הוסיף טולקין איזכור לתראין הראשון, מייסד שושלת של תורין, בפרק 'מסיבה בלתי צפויה'.

כמו כן, מופיע איזכור לתראין הראשון בפרק השלישי של נספח א' ב'שר הטבעות'.

האם תראין הראשון היה קיים כל הזמן בראשו של טולקין או שמא הוא נוצר רק כתירוץ לבלבול? לטולקין הפתרונים.

קצה של הרפתקאה- המאמר המסכם של סדרת המאמרים "משם לפה ובחזרה"

אחת הבעיות הגדולות בסדרת המאמרים הנוכחית היא, כי לעתים נדמה כי המאמרים פורטים את ה'הוביט' לפרוטות ומתייחסים אל הדברים הקטנים ולא אל ה'הוביט' כמכלול. אמנם חסרה זווית ראייה כוללת יותר במאמרים האלה, אך לא זו היתה מטרתי כשהתחלתי לכתוב אותם. כל שביקשתי להראות, הוא שה'הוביט', הנתפס כספר ילדים ועומד בצילו של 'שר הטבעות', הוא ספר עצמאי, העומד ברשות עצמו ומאחוריו לא מעט עומק ומחשבה. אני מקווה שהצלחתי.

בסיכום הזה אנסה לגעת בשתי שאלות גדולות, האחת היא סוד קסמו של ה'הוביט' והיבדלותו מספרי ילדים "סטנדרטיים" והשניה היא הקשר בין ה'הוביט' ללגנדאריום הטולקינאי.

סוד קסמו של ה'הוביט'

ה'הוביט' הוא בראש ובראשונה ספר ילדים, אבל הוא ספר ילדים מיוחד במינו. מה פירוש המונח "ספרות ילדים"? אמנם בתקופה המודרנית, כאשר המחיצות בין עולם המבוגרים לעולם הילדים נופלות במהירות, הגדרת הז'אנר אינה ברורה, אך בתקופתו של טולקין היתה ספרות הילדים מוגדרת היטב.

ספרות ילדים, בשלהי המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים, כוונה לילדים "עד לגיל ארבע-עשרה או חמש-עשרה בערך" (אנציקלופדיה בריטניקה). התוכן שלה היה שונה מתכני ספרות המבוגרים - רוב הספרים הכילו תכנים דידקטיים, לעתים על סף המטיפנות ומקצתם לא התיימרו להכיל תכנים דידקטיים, אלא עסקו בפנטסיה טהורה, הדוגמא המובהקת לכך היא 'אליס בארץ הפלאות'. ה'הוביט' השתייך לקטגוריה השניה.

עד אז היתה פנטסיה נחלת הילדים בלבד. במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה החלה המסורת שבעל-פה להכנס לספרות הילדים – כל אותן אגדות עמים, מיתולוגיות וסיפורים עתיקים נכנסו לחדרי הילדים ונשכחו מלב המבוגרים. לכן כשכתב טולקין, בפעם הראשונה, "פנטסיה", ×”×™×” קל לו יותר לכתוב אותה כספר ילדים. אבל הוא לא כתב ספרות ילדים "קלאסית", אפילו בסטנדרטים של היום, ×”'הוביט' הוא ספר ילדים חריג.

ראשית, השפה – טולקין מכניס כמה וכמה מילים קשות (אותן פירשנו בסדרה זו), ובכללן מילים באנגלית עתיקה, שמות משונים וקשים להגייה, קללות והתחכמויות לשוניות.

שנית, העלילה – לא פעם, במכתביו של טולקין, חוזרת המילה Terrifying בהקשר של ×”'הוביט'. ואין ×–×” לא פלא, יש שם כמה דברים שלא היו עוברים בשקט, גם בספרות של היום – מלחמות, בגידה, השמדה ולבסוף מוות של מספר דמויות ראשיות ופרידה נוגעת ללב של תורין מבילבו. האם נתקלתם בעניין ×›×–×” בספר ילדים כלשהו?

שלישית, טולקין אינו משתמש ב"מספר", טכניקה שהיתה נפוצה למדי בתקופתו בספרי ילדים. הוא סומך על הילדים ולא מסביר או מפרט יותר מדי, ואינו מנסה להחדיר מסרים באמצעות דמות המספר. למען האמת, אין כלל מסרים ב'הוביט'.

כפי שניתן לראות, טולקין בהחלט אינו סופר ילדים "קלאסי", אבל הקסם של ה'הוביט' אינו יכול להיות מוסבר אך ורק בכך שטולקין חרג מהמסגרת הרגילה של ספרות הילדים, בכך שהוא לא הלך בתלם. שורשי הקסם של ה'הוביט' עמוקים יותר. אנסה לפרט על כמה מהם.

אחד מהאלמנטים החזקים ביותר ב'שר הטבעות' הוא תחושת העומק – התחושה שהסיפור מתרחש במקום אמיתי. ×”'בריאה המשנית' בהחלט מוצלחת. 'שר הטבעות' מאפיל על ×”'הוביט' בכל הנוגע לתחושת עומק, אך גם האחרון מצליח להעביר תחושת עומק נפלאה – בלי נספחים, בלי תאריכים ובלי הרצאות ארוכות ומשעממות, אלא באמצעות מילים מועטות, הנמדדות בקפידה ומעט מאד קוראים יכולים להבחין בחשיבותן, ראו למשל: 

"לעיתים קרובות נאמר (במשפחות אחרות בלבד), שבזמנים עברו נשא לו אחד מאבות המשפחה פייה לאישה – ×–×” כמובן מגוחך." (עמ' 12, תרגום הטייסים).

הקורא לא יודע דבר על עולם ×”'הוביט', אך המספר מכניס את ×”"כמובן", מדוע? כדי ליצור עומק. כאילו המידע הזה – שזהו רעיון מגוחך, אמור להיות ברור לקורא. ישנן עוד דוגמאות - אזכורים מקריים למידע שהקורא "חייב" לדעת, שמות משונים שהמספר מניח שהם ידועים לקורא ועוד ועוד.

תחושת העומק היא אחד מהאלמנטים שמקנים ל'הוביט' את הקסם המיוחד שלו, גם אם הם מנתקים אותו מ'שר הטבעות'.

'שר הטבעות' וה'סילמריליאון' נשענים על מקורות נוספים, אם הם המרק, אזי אגדות נורדיות ומעשיות גרמאניות הן העצמות שנותנות את הטעם למרק. אבל גם ה'הוביט' נשען על מקורות, לא פחותים במשקלם, מ'ביאוולף' ועד האדות, משמות ועד סצינות שלמות שמשולבות בתוך ה'הוביט' (כמו הדרקון למשל).

המקורות הללו אינם מוכרים לרובנו, אבל ללא ספק הם מעניקים ל'הוביט' את טעמו המיוחד. כוח דמיונו של טולקין בישל את "המרק", אך העצמות הגיעו ממקורות אחרים.

כפי שציינתי באחד המאמרים, גיבורו של ה'הוביט' הוא האדם המודרני והוא מספק לקוראים נקודת התייחסות. מדובר על עולם המאוכלס ביצורים אגדתיים ובגיבורים, עולם שבקלות יכול לעורר אצלנו זרות, פחד ואפילו גיחוך. אם גיבורו של ה'הוביט' היה גיבור עטוי שיריון ונושא חרב, אזי הסיפור לא היה אותו סיפור. בילבו הוא גיבור כמו שאנו גיבורים - הוא בורגני, בן למעמד הביניים ונקלע, שלא בטובתו, לעולם מיתי אפל וקדום. באמצעותו אנו יכולים להתוודע לעולם הזה ולהרפתקה. בילבו, הדמות המתווכת, מהווה את הגשר בינינו לבין תורין, בארד, מלך בני הלילית, הדרקון ושאר היצורים של עולם שאבד מזמן.

ישנן סיבות נוספות לקסם שמהלך ×”'הוביט' על הקוראים, כבר למעלה משישים שנה. יהיו שיציינו את העלילה או את משחקי המילים… ויהיו שיגידו, כמו טולקין עצמו, שאת סוד קסמו של ×”'הוביט', אי אפשר לנתח:

"אין ללכוד את ממלכת הפיות ברשת של מלים; שכן אחת מתכונותיה היא שאינה ניתנת לתיאור, אף שהיא ניתנת לתפיסה. היא מורכבת מחלקים רבים, אך ניתוח המרכיבים אינו חושף את סודו של השלם."

(מתוך 'על סיפורי פיות', 'עץ ועלה', בתרגומה של מיכל אלפון, עמ' 23).

האם ה'הוביט' הוא חלק מהקאנון הטולקינאי?

כאשר אנו נתקלים בשאלה פנים-סיפורית כלשהי ב'שר הטבעות', למשל: 'האם לגולאס היה בלונדיני?' האם אנחנו "רשאים" להשתמש ב'הוביט' כאסמכתא לתשובה?

התשובה היא, ברובם המכריע של המקרים בהם אנו מדברים על 'שר הטבעות' או על ה'סילמריליאון' (המהויים את ה"יקום הטולקינאי", המעניין את רוב הטולקינאים), כי ה'הוביט' אינו יכול לשמש כאסמכתא "פנים סיפורית".

למרות ש'שר הטבעות' הוא המשך ל'הוביט', ועל אף שטולקין ניסה לעשות את הקישור בין שני הסיפורים הן בהקדמה של 'שר הטבעות' והן בשינויים שהוכנסו ל'הוביט' בשלוש המהדורות השונות, 'ה'הוביט' שונה מ'שר הטבעות', ואין כוונתי רק בנימה הכללית.

אחד הדברים החשובים שהדגמתי בסדרת המאמרים, הוא ששילובן של דמויות מתוך ×”'סילמריליאון' בתוך ×”'הוביט' עלול להטעות. לפעמים מדובר באזכור מקרי כמו האזכור של אלרונד, שקיים כיוון שהיה נוח לטולקין להשתמש בדמות שכבר המציא, וקיומה עזר לו גם ב'שר הטבעות', כפי שהוא עצמו הודה. לפעמים מדובר באזכור של דמויות שגורמות לסתירה ולצרימה עם 'שר הטבעות' ועם שלבים מאוחרים יותר בכתיבת המיתולוגיה. דמויות כמו העכבישים, הנשרים, בני הלילית ובמידה רבה גם סמוג, גרמו לצרימות ולסתירות שטולקין לא ניסה לתקן או ליישב. בדרך כלל, כאשר סתר הכתוב ב'שר הטבעות' או בטיוטות מאוחרות של ×”'סילמריליאון' את הכתוב ב'הוביט', לא טרח טולקין להתיישר על פי ×”'הוביט', אלא, במקרה הטוב, ערך התאמות ב'הוביט'. רק במקרה אחד, גבולי, נרשמה השפעה של ×”'הוביט' – על תפיסת המוות של הגמדים ב'שר הטבעות' וב'סילמריליאון' (פירוט על כך ניתן למצוא במאמר המוקדש לפרק השמונה-עשר).

אלו שיבחרו להתייחס אל ה'ההוביט' כאל חלק אינטגרלי מהמיתולוגיה של טולקין, ויסתמכו עליו כאשר הם באים לענות על שאלות מתוך 'שר הטבעות', יתקשו לטפל בתפרים הגסים שבין שתי היצירות.

האם הנשרים של ה'הוביט', אלו שאומרים "חדל לצבוט. אינך צריך לפחוד כשפן, אף אם אתה נראה כמוהו." הם שלוחיו של מאנווה, התגלמויות של רצונו, למעשה, כפי שנכתב בכרך העשירי של ההיסטוריה?

האם גאנדאלף לא יודע לקרוא את מה שכתוב במפת תרור, ואילו אלרונד יודע?

האם אותם בני לילית שנהגו בגולום(!) במידת החסד, ושילמו על כך בחייהם, הם אלו שדנו למאסר עולם גמדים שעברו בשטחם, רק מפני שלא רצו לומר מדוע עשו זאת?

אלו רק מעט מהדוגמאות לסתירות בעלילה הפנימית. אלו המבקשים להכליל את ה'הוביט' כחלק מהמיתולוגיה, יאלצו לגשר על הפערים האלו וסביר להניח שלא יצליחו.

תהיה זו טעות לנסות ולהחשיב את ה'הוביט' כחלק מהקאנון הטולקינאי, כאשר אנו דנים בנושא "פנים סיפורי". יהיה זה גם עוול לספר, כיוון שבמידה רבה מאד, הוא יצירה עצמאית, יצירה מצויינת שעומדת בפני עצמה.

האם ה'הוביט' הוא חסר תועלת בכל הקשור למחקר הטולקינאי ה"פנים סיפורי"? ממש לא. כי עדיין ניתן ללמוד ממנו על אופיים של ההוביטים ועל תכונותיו של הוביט אחד לפחות - בילבו באגינס, שהתנהגותו ומעשיו אינם שונים, מבחינה מהותית, מאלו של פרודו, סאם, פיפין ומרי. וזה המון. אבל לא הייתי מסיק ממנו על פוליטיקה בין גושית בעידן השלישי או על שיטות הלוחמה של האורקים.

ומה בנוגע למחקר הטולקינאי החוץ סיפורי?

גם כאן יכול ×”'הוביט' להיות שימושי ורב ערך. במקרים מסוימים הוא מספק לנו מבט קרוב על תהליך היצירה של טולקין, על מקורות ההשראה שלו, על היחס שלו לילדים ולקוראים בכלל. ואולי, בעזרתו, נוכל לנסות לפענח את סוד הקסם של יצירתו המרכזית של טולקין – 'שר הטבעות'.

×”'הוביט' הוא יצירה נפלאה בכל קנה מידה ומעטים הם ספרי הילדים שמשתווים אליו. אנו, כטולקינאים חוקרים, אמורים להתייחס אליו בכובד ראש, אך בד בבד לא לנסות להפוך אותו ל'שר הטבעות – גרסת הבטא'.

תודות

אני רוצה להודות לעדי גילבוע, אשר ערכה והגיהה בנאמנות את כל סדרת המאמרים וכן סיפקה הערות מועילות בפורום. כמו כן מגיעות תודות ושבחים לאילן שמעוני, שסיפק לי כמה תובנות חשובות בנוגע לספר, לאילן אמינוב על העידוד ולגיא דואר על כך שנתן לי את הרעיון ואת הכוח לכתוב את המאמרים האלו.

פרק 19: מערכה אחרונה

חמשירים מאת יניב, המספרים על המתרחש בפרק:

בראשון למאי, לריוונדל הגיעו,
בני לילית שרו שירים והריעו,
על שחרור השלל ומות הדרקון,
וכעת הם בבית הידידותי האחרון,
בבוקר בהיר שם הופיעו.

אז סופר הסיפור מפי גאנדאלף לכל,
ובילבו הכיר את רובו הגדול,
אך פה ושם פרט חדש התווסף,
ובילבו שכבר היה נורא עייף,
נרדם ונלקח למיטה, ושכח כל עול.

כעבור שבוע ניעורו געגועיו,
ובילבו את ריוונדל עזב,
קיבל מאלרונד מעט מתנות,
למרות שסירב – מתנות קטנות,
ורכבו הוא וגאנדאלף למערב.

עברו הם בדרך שבה יצאו למסע,
ובילבו נזכר בדברים שעשה,
מה היה עם הטרולים, ואיך הם ניצלו,
את זהבם הקבור שם הם מצאו,
ולסוסונים הוא נהייה מעמסה.

כשהגיעו אל הוביטון, למעון באג,
פתאום חטף הלם בילבו ודאג,
בלאגן שלם היה מול ביתו,
הבית נמסר וגם תכולתו,
מרוב עצבים על כולם כמעט שאג.

נאלץ הוא לקנות חזרה את חפציו,
וזאת כלל וכלל לא אהב,
אבל לבסוף הכל סודר,
אף שבילבו נחשב כהוביט מוזר,
אבל זה כלל לא הפריע עכשיו.

באו גאנדאלף ובאלין לאחר שנים מועטות,
שתו קצת יין וגם העלו זיכרונות,
עישנו גם טבק ודיברו שם לרוב,
הסוף היה ממש ממש טוב,
וגם בצפון שנות שגשוג מגיעות.

**

"הסתבר שגנדלף ×”×™×” במועצה גדולה של הקוסמים הלבנים – אדוני המעשיות והכשפים הטובים – ושהם ביערו לבסוף את הניקרומנסר, ממלכותם האפילה בדרום מירקווד."

(עמ' 236, תרגום הטייסים).

כמובן, שמועצה שלמה של קוסמים לבנים כלל וכלל לא מתאימה לעלילת 'שר הטבעות'. בנספח ב' (קורות השנים) מחליף טולקין את "מועצת הקוסמים הלבנה" ב"מועצה הלבנה", שלא כוללת הרבה קוסמים. כפי שציינתי באחד המאמרים הקודמים, טולקין פשוט חיפש תירוץ בכדי להוציא את גאנדאלף מהעלילה, כאן הוא סוגר קצוות ומסביר מדוע חייב היה גאנדאלף לעזוב.

**

"לא רחוק היום," אמר גנדלף, "בו יהפוך היער לדבר פחות מזיק. הצפון יהיה חופשי מאיום זה למשך שנים רבות, מקווה אני. אך עדיין מאד רוצה הייתי שייכחד לחלוטין מן העולם."
(עמ' 236, תרגום הטייסים).

במהדורה הראשונה של הספר נכתב "הצפון יהיה חופשי מאיום זה למשך עידנים רבים". אך במהדורה השלישית הוכנס הטקסט המוכר היום וזאת על מנת להתאים את ה'הוביט' ל'שר הטבעות'. במהדורה הראשונה היה הנקרומנסר תירוץ ומילא תפקיד משני בעלילה. במהדורה השלישית, לא יכול היה גאנדאלף לומר 'שחררנו את הצפון לתמיד או לזמן ארוך מאד', כיוון שהוא יודע שהנקרומנסר (סאורון) רק נסוג.

**

"לכל דבר יש סוף, לכן – גם לסיפור ×–×”. לבסוף ×”×’×™×¢ היום בו הגיעו כמטחווי קשת מארץ הולדתו של בילבו…"
(עמ' 239, תרגום הטייסים).

עובדה מעט מפתיעה היא, שהשם המפורש "הפלך" לא מוזכר כלל ב'הוביט', אלא רק ב'שר הטבעות'.

**

הנה השיר שבילבו שר בסוף (בגרסה האנגלית):

Roads go ever ever on,

Over rock and under tree,

By caves where never sun has shone,

By streams that never find the sea;

Over snow by winter sown,

And through the merry flowers of June,

Over grass and over stone,

And under mountains in the moon.

Roads go ever ever on

Under cloud and under star,

Yet feet that wandering have gone

Turn at last to home afar.

Eyes that fire and sword have seen

And horror in the halls of stone

Look at last on meadows green

And trees and hills they long have known.

השיר הזה חוזר על עצמו בכל מיני סיטואציות ב'שר הטבעות'.

בילבו שר גרסה שונה של השיר בפרק הראשון של 'שר הטבעות':

The Road goes ever on and on
 Down from the door where it began.
Now far ahead the Road has gone,
 And I must follow, if I can,
Pursuing it with eager feet,
 Until it joins some larger way
Where many paths and errands meet.

 And whither then? I cannot say.

בניגוד לשיר הקודם, המסיים מסע ומסכם אותו, זהו שיר אופטימי, של הלך השר שיר-לכת עליז בצאתו לטיול. בילבו אכן מותיר מאחוריו נטל לא קטן כאשר הוא עוזב את הטבעת מאחוריו ויוצא לנדודים.

בפרק השלישי של 'שר הטבעות', שר פרודו שיר כמעט זהה (ההדגשה שלי):

The Road goes ever on and on
 Down from the door where it began.
Now far ahead the Road has gone,
 And I must follow, if I can,
Pursuing it with weary feet,
 Until it joins some larger way,
Where many paths and errands meet.
 And whither then? I cannot say.

אמנם השיר שונה במילה אחת בלבד – eager הפך ל- weary – אבל ההבדל ×”×–×” משנה את כל השיר. פרודו שר אותו כהלך שחייב לצאת למסע. שלא כמו בילבו, יוצא פרודו למסע בלב כבד.

בילבו שר עוד שיר אחד, אחרון, לפרידה, ב'שר הטבעות' בפרק 'Many Partings':

The Road goes ever on and on
 Out from the door where it began.
Now far ahead the Road has gone,
 Let others follow it who can!
Let them a journey new begin,
 But I at last with weary feet
Will turn towards the lighted inn,
 My evening-rest and sleep to meet.’

השיר ×”×–×” דומה במבנהו לשאר השירים, אך הוא מראה רצון לנוח. לא עוד לטייל, לבקר, להנות, אלא לנוח, או במשמעות אלגורית – למות.

יתכן שההשראה לפואמה הראשונה, שהיוותה בסיס לכמה פואמות ב'שר הטבעות', מקורה במשורר E.F.A Geach, שפרסם פואמה, באותו קובץ ספרותי, בו פורסמה הפואמה של טולקין 'Goblin’s Feet' (שעליה כתבתי בפרק 'מעל ההר ומתחתיו'). שימו לב לפואמה:

ROMANCE
BY E.F.A GEACH

Round the Next Corner and in the next street

Adventure lies in wait for you.

Oh, who can tell what you may meet

Round the next corner and in the next street!

Could life be anything but sweet

When all is hazardous and new

Round the next corner and in the nexy street

Adventure lies in wait for you.

**

"הוא הגיע חזרה בדיוק בעיצומה של מכירה פומבית!"
(עמ' 240, תרגום הטייסים).

טום שיפי מציין, בספרו 'Tolkien: The Author of the Century', ×›×™ יש כאן בדיחה פילולוגית – מכירה פומבית באנגלית היא Auction, בדיאלקט של דרום יורק 'אוקשן' פירושו בלגן, מהומה, בית מוזנח, בדיוק מה שמתרחש בביתו של בילבו – "רבים נכנסו ויצאו – אפילו לא טורחים לנגב רגליהם על המדרכה, כפי שהבחין בילבו לאי-שביעות רצונו." ההתמרה של המילה, ממילת סלנג למילה מכובדת, בה משתמשים בחיי היום-יום, שעשעה את טולקין והוא אף כתב על כך בהקדמה ל- 'A new glossary of the Dialect of the Huddersfield District'.
**

"כרזה גדולה, בשחור ואדום, היתה תלויה על השער – מצהירה שבעשרים ושניים לחודש יוני יעמידו האדונים גראב, גראב את ברוז למכירה פומבית…."
(עמ' 240, תרגום הטייסים).

במדריך למתרגם (הידוע יותר בשם 'Numenclature of the Lord of The Rings'), מציין טולקין ×›×™ בחר בשם Grubb על מנת להזכיר את הפועל האנגלי Grub – 'לחפור, לשרש, באדמה'. Grub ו- Vurrowes נראים כשמות אידיאליים להוביטים, שוכני הבורות. כמובן שהביקורת על עורכי דין קיימת כאן, לכאורה כמובן.

**

"שובו של מר בילבו בגינס יצר הפרעה רצינית – הן מתחת לגבעה והן מעליה והן מעבר למים – הרבה יותר מסתם שלהבת קש."
(עמ' 240, תרגום הטייסים).

"שִיבָתוֹ שֶׁל מַר בַּגִינְס גָּרְמָה לִמְבוּכָה נִכָּרֵת בְּמוֹרָד הַגִּבְעָה וּבְמַעְלָה הַגִּבְעָה, וּמֵעֵבֶר לַנַּחַל; הָיָה זֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר מִפֶּלֶא."
(עמ' 244, תרגום הנעמי).

ובאנגלית:

"The return of Mr. Bilbo Baggins created quite a disturbance, both under the Hill and over the Hill, and across the Water; it was a great deal more than a nine days' wonder."

קל לראות כי שני המתרגמים ניסו לתרגם את הביטוי >"nine days' wonder", במידה זו או אחרת של הצלחה. הביטוי משמש לתיאור דברים הגורמים עניין מרובה וסערה של כמה ימים ואז נשכחים כלא היו.

**

"נשאר הוא שמח מאוד עד אחרית ימיו. ואלה היו ארוכים מאוד-מאוד."

(עמ' 241, תרגום הטייסים).

אם יש משהו שפרודו חב לו את חייו, הרי זה המשפט הזה. במכתב מה- 24 ביולי, שנת 1938 (מכתב מספר 31 ב'אסופת מכתבי טולקין'), מציין טולקין את המשפט הזה כמכשול הגדול ביותר לקישור בין ה'הוביט' להמשכו. את הבעיה הוא פתר בדמותו של בן דודו של בילבו, פרודו, שיצא להרפתקה במקומו. כמובן שרוויזיה של ה'הוביט' לא באה אז בחשבון.

**

בסביבות שנת 1954, כתב טולקין את 'המסע לארבור' המופיע ב'סיפורים שלא נשלמו'. בסיפור ×”×–×” מגולל טולקין את סיפורו של ×”'הוביט' מנקודת מבטו של גאנדאלף, ובו הוא מנסה לענות על כמה שאלות בלתי פתורות שהיו לקוראי 'שר הטבעות' ובראשן – מדוע בחר גאנדאלף את בילבו. הסיפור מופיע בספר, שגם תורגם לעברית.

פרק 18: הדרך חזרה

חמשירים מאת יניב, המספרים על המתרחש בפרק:

 

בילבו חזר להכרתו בשדה הקרב,
ונוכח לדעת שהוא לבדו עכשיו,
הבין שלא היה זה הפסד של ממש,
שאל איש שעבר שם מה חדש,
אך האיש לא הבין מהו הקול ומי בעליו.

בילבו נזכר להוריד את הטבעת שעליו,
ואז נשאו האיש, קלות ומהירות היו רגליו,
הובא אז בילבו אל מול תורין הפצוע,
אך הפעם היה הרבה יותר רגוע,
ביקש מחילה והתנצל לפניו.

תורין מת, והם נפרדו בידידות,
ולבילבו סופר על המלחמה בפירוט,
איך גם עזרת הנשרים לא הספיקה לניצחון,
אך אז בא ביאורן – אחוז שיגעון,
וחיסל שדים וזאבים רבים במהירות.

המהומה הסתיימה, תורין נקבר,
ועל חזו הניח ברד את לב ההר,
מלך בני הלילית הניח את אורקריסט עליו,
ודאיין בן נאיין הוא המלך עכשיו,
ועתה הגיעה חלוקת האוצר.

אז בידי דאיין חולק האוצר,
אך בילבו חשב זאת דבר מיותר.
לקח הוא זהב וכסף, רק בשתי תיבות,
הוא נפרד מכולם, הוחלפו ברכות רבות,
יצא לדרכו, בצעד נמהר.

אצל ביאורן עשו עצירה לזמן מה,
וכשעזבוהו עברו בשממה,
אבל השדים לא היו שם יותר,
לא היה עליהם להסתתר,
ובילבו כבר רצה לחזור אל האח החמה.

**

בילבו לא הצטיין במיוחד בלחימה. בניגוד לתורין, הוא לא הסתער בגבורה עם לוחמיו בהסתערות נואשת; ושלא כמו ביאורן, איש הדוב האגדי, הוא לא הכריע את גורל הקרב. בילבו, למען האמת, פשוט מנסה לא להפריע. האם זאת אומרת שבילבו פחדן?

כפי שציינתי בסדרת המאמרים הזו, בילבו הוא נציגו של העולם המודרני, על ערכיו, שפתו ונורמות ההתנהגות שלו. בילבו מאפשר לנו לשים את עצמנו במקומו – כיצד היינו אנו נוהגים, לו היו "מעבירים" אותנו לעולמן הסאגות הנורדיות הקשוחות? הרי איננו לוחמים קשוחים, איננו יכולים להסתער קדימה עם גרזנים מונפים ולהרוג באויבנו, מתוך רצון לנקום על עוול ×–×” או אחר. גבורה מסוג כזה – מוחצנת ואלימה, נחשבת מיושנת במונחי העולם המודרני, שלאחר מלחמת העולם הראשונה. ההירואיות של ביאוולף הנלחם בגרנדל, או של גיבורי הסאגות נראית מיושנת, במקרה הטוב ובמקרה הרע מגוכחת. כיצד הייתם אתם מגיבים לסרט פעולה סוג ד', בו הגיבור, נטול תסביכים אישיים אך לא נטול רצון לנקמה, מסתער חזיתית והורג בכל אויביו? סביר להניח שהייתם מגיבים בגיחוך. אך התנהגות כזו היתה טבעית מאד והשתלבה היטב בסאגות העתיקות.

אך טולקין אהב את הסאגות הללו, הוא אהב את הגיבורים האלו ורצה לכתוב עליהם. כיצד ניתן להציג אותם כהלכה? באמצעות בילבו באגינס, הגיבור. בילבו הוא בבואה של דמותנו – מחזיק בערכים מודרניים, אינו מונע מתוך רצון לנקמה (כמו הגמדים), או מתוך רצון לאוצר (כמו בני הלילית), אלא מעדיף את דרך הפשרנות והשלום. ×”'הוביט' הוא, במידה רבה, סיפור השתלבותה של המודרניות בעתיקות והמתח ביניהן. בילבו הוא התשובה האופטימית המודרנית לכל אותם גיבורים קשוחים. הוא מייצג סוג אחר של אומץ - אומץ מודרני, אומץ מחושב וקר רוח, אומץ של "אין ברירה", אומץ בו אתה ניצב לבד מול הפחדים שלך ומנצח אותם, אומץ שהוא נעלה הרבה יותר מהאומץ של גיבורי הסאגות האיסלנדיות, ×›×™ הוא נעשה לבד ובחושך. זהו האומץ של בילבו, שקפץ מעל גולום בחשיכה והעדיף שלא להרוג אויב חסר ישע ("הריגת העכביש הענק – לגמרי לבדו, בחשיכה…"). זהו האומץ שמתבטא בהחלטתו לחזור למנהרות האורקים, על מנת לחפש את חבריו (רק כדי למצוא אותם, כאשר חיפש אותם, טוענים שהם אינם רוצים לחזור, על מנת למצוא אותו). וזהו האומץ שמתבטא במשפט: "את הקרב האמיתי שלו נלחם בילבו לבדו, במנהרה החשוכה, בטרם ראה בכלל את הסכנה האורבת לו". לכן, למרות שבילבו לא השתתף בקרב, אין ×–×” נזקף לחובתו, הוא את האומץ שלו כבר הפגין.

**

"הולך אני עתה אל האולמות הגבוהים, להמתין שם לצד אבותי, עד שיקום העולם מחדש"
(עמ' 229, תרגום הטייסים).

תורין מת. מה קורה לגמדים לאחר המוות? ב'הוביט' העניין ברור מאד – תורין הולך למין וואלאהלה שכזו, להמתין לצד אבותיו עד ליום הדין. אך מחשבותיו של טולקין בנוגע למותם של הגמדים, כמו גם בנוגע לחייהם של הגמדים, היו מאד לא מסודרות והשקפתו, לגבי גורלם לאחר המוות, השתנתה באופן תדיר.

בשנת 1937, לאחר פרסומו של ה'הוביט', כתב טולקין את הטקסט הבא על הגמדים:

"But it is said by some of the wise in Valinor, as I have since learned, that Aulë made the Dwarves long ago, desiring the coming of the Elves and of Men, for he wished to have learners to whom he could teach his crafts of hand, and he could not wait upon the designs of Ilúvatar. But the Dwarves have no spirit indwelling, as have the Children of the Creator, and they have skill but not art; and they go back into the stone of the mountains of which they were made."

(מתוך H.o.M.E: 5 – The Later Annals of Beleriand annal no. 104, עמוד 143 בגרסה שלי).

כאן ניתן למצוא הוכחה נוספת לכך, שבשלב הזה טולקין לא קישר עדיין בין ה'הוביט' ללגנדאריום וכל הקישורים בין השניים הם קישורים סמנטיים ואקראיים. ב'הוביט' הגמדים הם גיבורים, שלמרות מגרעותיהם נוטים לצד הטוב. אך ב'סילמריליאון' הגמדים שונים בתכלית, הם רעים וערמומיים (אחרי כן התדמית שלהם משתפרת, אך לא בהרבה), ונאמנותם מוטלת בספק.

רק לאחר כתיבת 'שר הטבעות', עשה טולקין שינוי כולל בדמותם של הגמדים ושיפר את מקומם ב'סילמריליאון' - מיצורים נייטרלים, חסרי נשמה, הם הפכו לגזע בעייתי, אך שוחר טוב ונאמן לבני הלילית. בשנת 1969 הוא אף חיבר מאמר, תחת הכותרת 'על גמדים ובני אדם' (מופיע בכרך העשירי של ההיסטוריה), בו תדמיתם של הגמדים כגזע עצמאי, שלהם חיים אמיתיים לאחר המוות, אינה מוטלת בספק. חשוב לציין כי הרעיון שהובא ב'הוביט' מאומץ על ידי טולקין גם במיתולוגיה שלו. אולי זו הדוגמא היחידה להשפעה של ממש שהשפיע ה'הוביט' על תפיסה מרכזית בלגנדאריום.

**

"If ever you visit us again, when our halls are made fair once more, then the feast shall indeed be splendid!"

"If ever you are passing my way," said Bilbo, "don't wait to knock! Tea is at four; but any of you are welcome at any time!"

נדמה לי שבפסקה הזו קל להבחין בהבדל בין סגנון דיבורם של הגמדים (באלין הוא הדובר כאן), ובין סגנונו של בילבו. לאורך כל הספר שותל טולקין, במומחיות, הבדלים דקים, יותר או פחות, בסגנון הדיבור של הדמויות, המשקפים את הרקע שלהן. כאן קל לראות את סגנונם הגבוה וההירואי של הגמדים, שהיה נשמע טבעי לגמרי באולמות גיבורי העבר, לעומת סגנונו המודרני של בילבו, שאינו שונה מסגנון הדיבור של כל אחד מאיתנו.

ואולי הדבר החשוב הוא, ששניהם אומרים, במילים שונות, את אותו הדבר בדיוק.

פרק 17: גנב בפרוץ הסופה

חמשירים מאת יניב, המספרים על המתרחש בפרק:

 
שליח הגיע לומר דברים למחרת היום,
ותורין חשב שזה בזכות דיין ה"איום",
תורין הסכים להקשיב לדברים,
בתנאי שיבואו לא חמושים ומעטים,
אז הגיעה המשלחת בצהריים פתאום.

הגיעה המשלחת לשאת ולתת,
אך תורין לא שינה דעתו אפילו כעת,
איני משנה דעתי לעיתים אמר,
ואין לכם מה להציע, אף לא דבר,
אך אז נתגלה מהו קלף מקחם באמת.

היה הוא בהלם, למשך זמן רב,
שאל אז פתאום – מי את הארקנסטון גנב,
חשד ביושרם של הנוכחים במקום,
ואז בילבו התוודה פתאום,
ובפרץ זעם הרימו לאוויר בידיו.

קילל הוא את גאנדאלף על בחירתו,
הסיר אז גאנדאלף את גלימתו,
אמר הוא לתורין – ×”× × ×™ כאן,
הירגע, הירגע, אל תעשה בלאגן,
ותן לבילבו לומר את דברו.

סולק אז בילבו מן ההר,
נחשב בעיני הגמדים מיותר,
נמסרה לדיין הודעה שעליו למהר,
ושחס וחלילה לא יאחר,
אז החיש את הקצב והגיע לאזור המכותר.

נשלחו שליחים לבקש מעבר,
אחרת יפרצו בכוח את הדרך להר,
בארד סירב בכל תוקף לכך,
למרות שהבין שעומד לפרוץ קרב מלוכלך,
אך זה לא הזיז לו דבר.

עמד לפרוץ הקרב, נערכו החיילים,
אך פתאום הופיעו שדים וזאבים,
התאחדו אז כולם ללחום באויביהם,
ולזמן מה שכחו את בעיותיהם,
ויצאו לקרב ללא חששות ופחדים.

הקרב היה עקוב מדם,
בו מתו שדונים, גמדים ובני אדם,
חשב בילבו שההפסד קרוב,
אך פתאום הופיעו נשרים לרוב,
ובילבו איבד הכרתו ולא קם.

**

“Each one of his folk was clad in hauberk of steel mail that hung to his knees…”

"כל אחד מאנשיו עטה שיריון פלדה היורד עד לברכיו…." (עמ' 221, תרגום הטייסים).

"כָּל אֶחָד מאנשיו הָיָה לָבוּשׁ שיריון פְּלָדָה הַיוֹרֵד עַד לברכיו…" (עמ' 224, תרגום הנעמי).

שני המתרגמים עקפו את המילה הבעייתית hauberk. זוהי מילה ארכאית בדיאלקט אנגלי שנקרא אנגלית תיכונה. האנגלית התיכונה היא אנגלית עתיקה שהושפעה מהנורמנים ומהווה שלב מעבר בין האנגלית העתיקה לאנגלית המוכרת לנו כיום. מקור המילה הוא בצרפתית עתיקה, לשם הגיעה מהגרמנית.

שיריון זה היה נפוץ בימי הביניים, מהמאה ה- 14 ואילך. הוא היה מורכב משרשראות וכיסה את ראשו של הנושא אותו עד הברכיים.

**

“In battle they wielded heavy two-handed mattocks”

"הם הניפו קרדומות ארוכים וכבדים, המצריכים אחיזה בשתי ידיים." (עמ' 221, תרגום הטייסים).

" בְּמִלְחָמָה הָיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּקַרְדֻּמִּים כְּבֵדִים" (עמ' 224, תרגום הנעמי).

התרגום המדויק של המילה Mattock הוא 'מכוש', כיוון שהוא משמש בעיקר לחפירה. כמו Hauberk, מדובר במילה באנגלית תיכונה, שהתפתחה מהמילה mattuc, באנגלית עתיקה. בשום מקום לא נזכר שמכוש יכול לשמש כנשק. אך בספר הפנטסיה 'The Princess and the Curdie', שנכתב על ידי ג'ורג' מקדונלד ונקרא על ידי טולקין בצעירותו (ראו בהקדמה לסדרת המאמרים), מסתובב גיבור הספר עם מכוש, המשמש אותו גם כנשק.

**

"נשלחנו על ידי דאיין, בנו של נאיין"
(עמ' 222, תרגום הטייסים).

גם שמות אלו מופיעים ב Voluspá. ראו ניתוח הפרק 'חשרת עננים'.

**

בטקסט המקורי ישנה הערת השוליים, שלא תורגמה לעברית בשתי הגרסאות. ההערה מופיעה ליד השם 'בולג' ובה מצוין כי בולג הוא בנו של אזוג, וישנה הפניה לאזכור של אזוג בפרק 'מסיבת הפתעה'.

אזוג הוא תוספת חדשה יחסית לטקסט. מקורו ב'שר הטבעות', בגרסה החמישית לפרק 'המועצה של אלרונד', שם הוסיף אותו טולקין לראשונה. אחר כך הוא נוסף לנספחים של 'שר הטבעות'. אזוג נוסף ל'הוביט' במהדורה השלישית, בשנת 1966, גם בהערת השוליים וגם בפרק 'מסיבת ההפתעה'.

**

בתרגום הטייסים ישנה הערה מקורית, אשר, למיטב ידיעתי, אינה מופיעה בשום תרגום אחר. ההערה מתייחסת לשורה:

"תקוותם היחידה היתה – למשוך את הגובלין לתוך העמק שבין זרועות ההר,"*

וההערה היא: * "ראה מקרה העי (יהושע, פרק ח')"

בפרק זה, משמידים יהושע וצבאו את העיר עַי. התרגיל הצבאי בו הם נוקטים הוא תרגיל כיתור בסיסי:

"וְכָל-הָעָם הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ, עָלוּ וַיִּגְּשׁוּ, וַיָּבֹאוּ, נֶגֶד הָעִיר; וַיַּחֲנוּ מִצְּפוֹן לָעַי, וְהַגַּי בֵּינָו וּבֵין-הָעָי. י"ב וַיִּקַּח, כַּחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ; וַיָּשֶׂם אוֹתָם אֹרֵב, בֵּין בֵּית-אֵל וּבֵין הָעַי–מִיָּם לָעִיר. ×™"×’ וַיָּשִׂימוּ הָעָם אֶת-כָּל-הַמַּחֲנֶה, אֲשֶׁר מִצְּפוֹן לָעִיר, וְאֶת-עֲקֵבוֹ, מִיָּם לָעִיר; וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא, בְּתוֹךְ הָעֵמֶק."

הצבת הצבא בשני מקומות, מצפון לעיר וממערב לעיר, נעשתה במטרה לנתק את אנשי העיר מעירם, ולכתרם בתמרון מלחציים פשוט. דבר דומה מתרחש ב'הוביט':

"תקוותם היחידה היתה – למשוך את הגובלין לתוך העמק שבין זרועות ההר ולאייש בעצמם את השלוחות הגדולות אשר בלטו דרומה ומזרחה."
(עמ' 224, תרגום הטייסים).

האם טולקין היה מודע לאנלוגיה הזו? מסופקני. התמרון הוא תמרון צבאי בסיסי ביותר, ולמרות שטולקין בוודאי הכיר את התנ"ך היטב, לא נראה לי שהמקור כאן הוא ספר יהושע.

אולי לא מפתיע שההערה הזו, הנוגעת לאסטרטגיה צבאית, מופיעה בתרגום שנעשה על ידי אנשי צבא, טייסים, בהיותם בשבי במדינת אויב.

**

"בולג הצפוני בא, הו דאיין, הוא-הוא, שאת אביו קטלת במוריה."

(עמ' 223, תרגום הטייסים).

האם יש קשר בין מוריה לבין הר המוריה בירושלים? טולקין מסביר במכתב מספר 297 מתוך 'אסופת מכתבי טולקין' :

"השם מוריה מופיע כהד אקראי של 'Soria Moria Castle' באחד הסיפורים הסקנדינווים שתורגמו על ידי דאסנט (לסיפור אין שום עניין עבורי, כבר שכחתי אותו ומעולם לא קראתיו שוב. הוא שימש רק כמקור לרצף הצלילים 'מוריה' שכנראה נמצא או נתחבר במקום אחר). אהבתי את רצף הצלילים הזה שמתחבר בדרך האליטרציה למילה מכרות (Mines) והיא התחברה לאלמנט MOR [שחור, אפילה] בבניין הלינגוויסטי שלי.".

הסיפור 'Soria Moria Castle' מופיע ב'ספר הפיות האדום' של אנדרו לאנג, שהשפיע רבות על טולקין בצעירותו.

**

"עד שהגיעו אל מתחת להר הגדול שבצפון – גאנידאבד – שם שכנה בירתם"

(עמ' 225, תרגום הטייסים).

כאן מופיעה לראשונה העיר גונדאבאד (Gundabad). בהמשך מוזכרת העיר, בחטף, בנספח א' של 'שר הטבעות', כאשר נכתב שהגמדים השמידו את כל האורקים מגונדאבאד ועד לשדות הסיפנים. בתחילה, התכוון טולקין להרחיב על השם הזה, בכרך 12 של 'History of Middle Earth', המוקדש לטיוטות הנספחים ל'שר הטבעות', בפרק 'Of Dwarves and Men', נכתב על מקומות ההתעוררות של הגמדים, וכך מסופר על מקום ההתעוררות של הגמד השני:

"השני התעורר בהר גונדאבאד (במקור שם בקהוזדול), שמאז ועד עולם נחשב למקודש על ידי הגמדים, וכיבושו במשך העידן השלישי על ידי האורקים של סאורון הוא אחת הסיבות לשנאה הגדולה שלהם כלפי האורקים" (עמ' 301 בגרסה שלי).

בהמשך (עמ' 305 בגרסה שלי) מסופר, כי ההר נכבש במשך העידן השני, שנת 1695, כאשר החל סאורון להתחזק.

**

"היום התנהל הלאה, הגובלין התאספו שוב בעמק, לשם הגיעו גדודי וארג משחרים לטרף, ואיתם שומרי ראשו של בולג – גובלין עצומי מימדים ונושאי פגיונות פלדה מעוקלים."

(עמ' 225, תרגום הטייסים).

פגיונות הפלדה מכונים במקור Scimitar ("חרבות פלדה עקומות" בתרגום הנעמי). זוהי מילה מזרחית-פרסית טהורה שהיגרה לאיטלקית ולצרפתית ומשם, כנראה, לאנגלית. זו, כנראה, הפעם הראשונה בה משייך טולקין את המזרח לכוחות הרשע באופן מוצהר. מדוע הוא עשה זאת? ה- Scimitar לא היה מוכר באירופה עד שהמוסלמים, שעשו שימוש בחרבות האלו, פלשו ליבשת. האם טולקין רצה להבהיר עד כמה שונים האורקים? האם הוא בחר להשתמש בכלי נשק שנראה לו אכזרי וברברי? לטולקין הפתרונים.

**

"שירים רבים שמעתי אודות קרבות, ותמיד הבנתי שהמפלה אפופת תהילה היא. אך נראה לי לגמרי לא נוח שלא לומר, כי היא מביאה מצוקה."

(עמ' 227, תרגום הטייסים).

בספרו 'Tolkien: Author of the Century' מציין טום שיפי, כי השורות האלו דומות, באופן חשוד למדי, להמנון של בית הספר המלך אדוארד, בו למד טולקין שנים רבות ובוודאי הכיר היטב את ההמנון ואף נאלץ לשיר אותו בטקסים שונים.

"Oftentimes defeat is splendid, Victory may still be shame;

Luck is good, the prize is pleasant, but the glory’s in the game."

השיר חובר בתקופה הויקטוריאנית והוא נראה מעט אגרסיבי, אפילו עבור התקופה ההיא.

לדעתי, האבחנה של שיפי נכונה. טולקין לא מתאפק ועוקץ את ההמנון הזה. כבוגר מלחמת העולם הראשונה, יש לו תובנות מעמיקות יותר מאשר לבן התקופה הוויקטוריאנית. טולקין ראה איך מתנפצות התפיסות הרומנטיות של אומץ, בשדות הקרב העקובים מדם. שם אין "מפלה אפופת תהילה". בילבו המודרניסט, שלא חווה מלחמה, מבין זאת בקרב הראשון שלו.

פרק 15: חשרת עננים

חמשיר מאת מג, המספר על המתרחש בפרק:

 
על מות הדרקון סמוג – בידי בארד,
הודיע העורב האפור – ידיד הגמד,
אך הוסיף והזהירם
על בֹא צבא אלף ואדם
את חלקם בשלל – דרשו פה אחד.

הגמדים התבצרו
למלחמה התכוננו
שרו שיר על מלחמה
ועת זרחה החמה
אלף ואדם לעברם התקדמו.

בארד, בשם אנשי עיר האגם,
דרש, ובצדק, בשלל את חלקם,
שכן בזכות בארד
הדרקון הושמד
והרס רב נעשה בעירם.

אך תורין בעקשנותו וחמדנותו
אל דבריהם סתם אוזנו
דרש מהם את נשקיהם לפרוק
ואת אנשי האלף לברוח רחוק,
ובכרוז חץ מעופף ירה לעברו.

ובכך תורין עורר חמתם
של אנשי אסגרות', והאלף גם,
והם הכריזו על ההר כעומד תחת מצור.
אך בילבו המסכן רצה רק לחזור
אל ביתו הקט, מעון באג, אי שם.

**

כבר בהתחלה אנו נתקלים בשלושה מינים של ציפורים. הנה הראשון:

"Suddenly Bilbo pointed: "There is that old thrush again!" he cried"

Thrush מתורגם כ'טרד' בתרגום הטייסים וכ'קיכלי' בתרגומו של הנעמי. שם המשפחה: Turdus. העברית התקנית מסכימה עם הנעמי, במקרה זה.

הקיכלי בסיפור ×”×–×” מבין את מה שהגמדים ובילבו אומרים, גם אם הם אינם מבינים אותו, ויודע לדבר – הוא ×–×” שסיפר לבארד על החור בשיריון של סמוג.

קיכלי הוא לא ציפור מדברת, לפחות על פי הבדיקה השטחית שלי, מדוע החליט טולקין לתת דווקא לציפור הזו את תפקיד המתווך?

במיתולוגיה הוולשית ששרדה, בטקסט שנקרא 'Taliesin', ישנה שורה מעניינת, היכולה להאיר את מקור ההשראה של טולקין:

"I have fled as a thrush of portending language;"

(בתרגום חופשי: עופפתי כקיכלי המבשר את השפה)

סביר להניח שהטקסט הזה היה מוכר לטולקין. ניתן למצוא קשר בינו לבין סיפור שהוא חיבר אשר מופיע ב- 'History of Middle Earth 5' בשם 'King Sheaf'. מי שמתעניין יכול לקרוא את אסופת הכתבים באתר הזה: http://www.ynysprydein.org/myth

בהמשך הפרק מוזכרים עוד שני סוגי ציפורים, Raven ו- Crow. בעברית אין ממש הפרדה ביניהם – Raven הוא העורב השחור ו-Crow הוא העורב האפור. בנקודה זו, לוקים שני התרגומים בחסר: הנעמי בחר לתרגם Raven ×›'קאק' (מין של עורב, אך זהו אינו תרגום מדויק) ו- Crow ×›'עורב'. הטייסים תרגמו את Raven ×›'עורב אפור' ואת Crow ×›'עורב שחור' – בדיוק הפוך מהכוונה המקורית.

בפולקלור האנגלי המסורתי, עורב שחור (Raven) זו ציפור שבואה מסמל מזל רע. עורבים שחורים הופיעו גם במיתולוגיה הנורדית, באדה הפואטית של סנורי סטורלסון, שם הם מרגליו של אודין, אבי האלים.

**

"באלין בן פונדין"

(תרגום הטייסים, עמ' 206)

סוף סוף אנו למדים מהו שמו של אביו של באלין. כמו יתר שמות הגמדים ב'הוביט', גם פונדין לקוח מתוך רשימת שמות הגמדים ב-Voluspá. מדובר בקטע מתוך האדה הפואטית (המיתולוגיה הנורדית) בשם 'נבואת החוֹזָה', הכולל רשימה סתמית למדי של שמות גמדים. הנה קישור למתעניינים: http://www.geocities.com/Athens/Forum/1734/volueng.htm

כאן אולי המקום להרחיב על הפילוסופיה של טולקין בנוגע לסיפורים ולמקורות כפי שטום שיפי, אחד מחוקרי טולקין הגדולים ביותר, מפרט בספרו 'Tolkien: The Author of the Century'.

במסגרת עבודתו ואהבתו הגדולה למיתולוגיה הקדומה, נתקל טולקין בהרבה שמות ורסיסי סיפורים. הבלשן שבו איפשר לו להבין את מקורות השמות, כך הוא יכול היה לנתח את מקור המילה Shire (שמופיעה בשמות מקומות רבים באנגליה) או את מקור המילה Ettins. אבל מהן הסיבות שבעטיין הופיעו? דמיונו של טולקין צירף לשמות ולמילים האלו משמעות. וכך הרשימה הסתמית הזו, שריד אחרון לסיפור שנעלם, הפכה שוב למשמעותית, הודות לכוח דמיונו העצום של טולקין. טולקין ניסה, במקרים רבים, לשקם ולשחזר את הסיפור "האמיתי" שמאחורי הרסיסים האלו, השרידים האחרונים לסיפורים אדירים ולעלילות גדולות מימי קדם.

**

המשא ומתן הפורמלי והקשוח, שהתנהל בין הגמדים לבין המשלחת של בעלי הברית, מזכיר קטע מתוך הסאגות האיסלנדיות. בספרו 'The Road to Middle Earth', משער טום שיפי כי ישנה הקבלה משמעותית בין הסצינה הזו לבין סצינה מתוך סאגה איסלנדית בשם 'The Saga of Hrafnkell', אשר סביר להניח שטולקין הכיר היטב. בסצינה הזו דן Hrafnkel עם משלחת בפיצויים לאנשים אותם הוא הרג. שימו לב לדמיון הניכר בין הסצינה הזו לסצינה ב'הוביט'.

Hrafnkel retorted that he had killed more men than this one. “And it can be no news to you that I am unwilling to make anyone reparation, and folk have to put up with it just the same.

Even so, I admit that this deed of mine strikes me as among the very worst killing I have committed. You have been my neighbor a long while now, I have liked you, and each of us the other. No small matter would have made trouble between me and Einar, had he not ridden the stallion. Well, we must often regret opening our mouths too wide – and seldom repent speaking too little rather than too much. I am now going to make it clear that I regard this deed of mine as worse than anything else I have done. I shall provide your household with milch cows in summer and with meat in the autumn, and I shall do this for you season by season as long as you want to keep on your farm…. I will look after you to the day of your death; and we shall then be atoned….”

“I’ll not take this offer,” said thorbjorn.

“What do you want then?” Hrafnkel asked him.

“I want us to appoint men to arbitrate between us.”

“Then you consider yourself my equal,” replied Hrafnkel, “and we shall never be atoned on those terms.”

פרק 14: אש ומים

חמשיר מאת מג, המספר על המתרחש בפרק:

 
בארד בן גיריון האמיץ – את חיצו ירה

פגע בנקודת התורפה של הדרקון הנורא

והנה סוף סוף הגיע הקץ

של יצור נאלח שהיה לרועץ

אך על עיר האגם ירדו חורבן ומרה.

**

בפרק זה מופיע בארד לראשונה ומתגלה במלוא גדולתו. הוא זה המטיל פקפוק בחזיונות השווא של חבריו.

"איזה מלך?" שאל אחר בקול חמור. "הסיכויים שווים הם שזו אשו הבוזזת של הדרקון, המלך היחידי תחת ההר, שידענו מאז." (עמ' 197, תרגום הטייסים).

כשמתגלה שמקור הזוהר הוא הדרקון, בארד פועל כמו חייל משופשף – ביוזמתו מפילים את הגשרים (בכך הוא מונע את ההתקפה העיקרית של סמוג), הוא מעודד את הלוחמים להילחם ולשמור על עמדותיהם, להמשיך לירות עד ×”×—×¥ האחרון ולבסוף הוא נותר אחרון עם חייליו בעיר ההרוסה.

התנהגותו של בארד שונה לחלוטין מהתנהגותו של לוחם טיפוסי מימי הביניים. כדאי לבחון את דרך הלחימה של תורין בפרק 17 ('בפרוץ הסופה') - הוא פורץ קדימה ומסתער באומץ, אך לא מנסה לארגן קו לחימה ברור או נותן דעתו לטקטיקה כלשהי. באומץ ליבו הוא מנסה לחפות על העדר טקטיקה. הגיבור האמיץ, המהווה השראה ליתר הלוחמים, הוא האב-טיפוס הימי-ביניימי של דמות הלוחם, אך בארד אינו נלחם כך, בארד נלחם יותר כמו קצין או מפקד במלחמה מודרנית.

שימו לב לביטויים בהם הוא משתמש: "להלחם עד החץ האחרון" (עד הכדור האחרון), "held their ground" (באשר לחבורת הקשתים שבארד מציג). בנוסף לביטויים, גם התנהגותו של בארד מאפיינת גבורה 'מודרנית' של חייל בחיל רגלים יותר מאשר גבורה 'ימי ביניימית'.

בין השורות, אפשר להבחין בניסיונו של טולקין במלחמת העולם הראשונה בדרך ההתנהגות והלחימה של בארד.

**

טולקין התלונן על כך שאין מספיק דרקונים ביצירות המיתיות הצפוניות. ואכן, ישנם רק שלושה דרקונים באגדות הצפוניות: הדרקון/נחש האגדי Jormangund, שמקיף את העולם כאשר הוא נושך את זנבו, וממלא תפקיד חשוב בראגנורוק (סוף העולם); דרקון האש המופיע ב'ביאוולף', שהורס מחוז שלם בגלל שגנבו ממנו גביע, ו-Fáfnir  – דרקון ששמר על אוצר, אשר נהרג בידי Siegfried בדרך של תחבולה – הוא חפר מחילה וכאשר עבר מעליו הדרקון הוא תקע את חרבו בחלקו התחתון והרך.

למעט הדרקון הראשון, המיתי בממדיו ובגודלו, טולקין עשה שימוש במוטיבים, הלקוחים הן מהדרקון של 'ביאוולף' והן מפאפניר, בכל יצירותיו. הידועה שבהן היא האפוס על טורין, המופיע בסילמאריליאון, ואלו החוקרים את המימד ההתפתחותי של המיתולוגיה, רואים כיצד הוא נוכח עוד בתחילתה. כבר מהשלבים המוקדמים ביותר של המיתוס, טורין הורג את הדרקון Glórund באמצעות Gurtholfin - חרבו השחורה, בעזרת תחבולה הדומה לזו של זיגפריד, המאפשרת לו לפגוע בחלקו התחתון הרך של הדרקון. כבר מהשלבים המוקדמים ביותר החרב נכנסת 'עד הניצב' אל בטנו של הדרקון.

אצטט כאן קטע מתוך ה'קוונטה נולדורינווה I' פרק 13, המביא את סיפור הריגתו של הדרקון בידי טורין. הטקסט הוא משנת 1930 והוא הטקסט המפורט ביותר שנכתב, בוודאות, לפני שנכתב ה'הוביט':

“The next evening, when Turambar was now nearly spent, Glómund began the passage of the ravine, and his huge form passed over Turambar’s head. There Turambar transfixed Glómund with Gurtholfin, wand-of-death, his black sword; and Glómund coiled back in anguish and lay dying nigh to the river’s brink and came not into the woodmen’s land.”

(מתוך History of Middle Earth IV חלק 13 – The quenta § III)

גם סמוג נהרג בדרך דומה - בארד הגיבור משתמש בחץ שחור ומיוחד, על מנת לפגוע בצדו התחתון של הדרקון, במקום בו אין שיריון. החץ נכנס כולו אל גופו של הדרקון:

"פנימה ×”×›×” ונעלם. חוּדו, קנהו ונוצותיו – ×›×” ×¢×–×” היתה פגיעתו."

(עמ' 200, תרגום הטייסים).

אותו מקור השראה משמש את טולקין בכתיבה של שני סוגים שונים של סיפורת: ספר ילדים ואפוס היסטורי.

**

הדרקונים ביצירותיו של טולקין היו רעים מאז ומתמיד, החל בגלאורונג וכלה באנקלגון ובסמוג. אבל בדומה לפואמה 'Goblin’s Feet' (בה עסקנו בפרק 4), בה התייחס טולקין באופן מבודח ואף רגשני אל הגובלינים, כתב טולקין פואמה המתייחסת בצורה משועשעת אל דרקונים. הפואמה פורסמה בפברואר 1937 ב- 'Oxford Magazine' במסגרת 'סיפורים ושירים ממפרץ בימבל'

THE DRAGON VISIT

The dragon lay on the cherry trees

a-simmering and a-dreaming;

Green was he, and the blossom white,

and the yellow sun gleaming.

He came from the land of Finis-Terre

from over the blue mountains

where dragons live, and the moon shines

on high white fountains.

“Please, Mister Higgins, do you know

What’s a-laying in your garden?

There’s a dragon in your cherry trees!”

“Eh, what? I beg your pardon?”

Mister Higgins fetched the garden hose,

and the dragon woke from dreaming;

He blinked, and cocked his long green ears

When he felt the water streaming.

“How cool,” he said, “delightfully cool

are Mister Higgins’ fountauns!

I’ll sit and sing till the moon comes,

As they sing beyond the mountains;

And Higgins, and his neighbors, Box,

Miss Biggins and old Tupper

Will be enchanted by my voice:

They will enjoy their supper!”

Mister Higgins sent for the fire brigade

With a long red ladder:

And men with golden helmets on.

The Dragon’s heart grew sadder:

“It reminds me of the bad old days

When warriors unfeeling

Used to hunt dragons in their dens,

Their bright gold stealing.”

Captain George, he up the ladder came.

The dragon said: “good people,

Why all this fuss? Please go away!

Or your church-steeple

I shall throw down, and blast your trees,

And kill and eat for supper

You, Cap’n George, and Higgins, Box,

And Biggins and old Tupper!”

“Turn on the hose!” said captain George,

and down the ladder tumbled.

The dragon’s eyes from green went red,

And his belly rumbled.

He steamed, he smoked, he threshed his tail,

And down the blossom fluttered;

Like snow upon the lawn it lay,

And the dragon growled and muttered.

They poked with poles from underneath

(where he was rather tender) :

The dragon gave a dreadful cry

And rose like thunder.

He smashed the town to smithereens,

And over the Bay of Bimble

Sailors could see the burning red

From Bumpus Head to Trimble.

Mister Higgins was tough; and as for Box

Just like his name he tasted.

The dragon munching his supper said:

“So all my trouble’s wasted!”

And he buried Tupper and Captain George,

and the remains of old Miss Biggins,

On a cliff above the long white shore;

and he sang a dirge for Higgins

A sad song, while the moon rose,

With the sea below sighing

On the grey rocks of Bimble Bay,

And the red blaze dying.

For over the sea he saw the peaks

Round his own land ranging;

And he mused on the folk of Bimble bay

And the old order changing:

“they have not got the wit to admire

a dragon song or colour

Nor heart to kill him brave and quick –

the world is getting duller!”

And the moon shone through his green wings

The night winds beating,

And he flew back over the dappled sea

to a green dragon’s meeting.

לאחר שנים, בשלהי שנת 1961, ערך טולקין את הפואמה, תוך שהוא משנה את הסוף ומוסיף עוד בית. זאת הוא עשה כדי להתאים את הפואמה לספר 'הרפתקאות טום בומבדיל'. אך לבסוף הוא ויתר, כיוון שחש שאין זה ראוי לשנות את אופי הדרקונים בצורה כה חריגה, גם בספר כמו 'הרפתקאות טום בומבדיל'.

לאחר עריכה נוספת בשנת 1964, התפרסמה הפואמה באנתולוגיה בשם 'Winter’s Tales for Children I', יחד עם פואמה נוספת מאת טולקין בשם 'Once Upon a Time'. בפואמה זו הדרקון אינו הורג את מיס ביגינס והפואמה מסתיימת כך:

“None of them now have the wit to admire

a dragon’s song or colour,

Nor the nerve with steel to meet his fire –

The world is getting duller!”

He spread his wide wings to depart;

But just as he was rising,

Miss Biggins stabbed him to the heart,

And that he found surprising.

“I regret this very much” she said.

“You’re a very splendid creature,

And your voice is quite remarkable

For one who has no teacher;

But wanton damage I will not have.

I really had to end it.”

The dragon sighed before he died:

“At least she called me splendid.”


אגב – הדרקון האימתני, שבסך הכל רוצה לשיר ולבסוף מתעצבן ואוכל את כל העיירה, אינו המצאה בלעדית של טולקין. בספר 'Marvellous Land of the Snergs', שטולקין ציין בהרצאתו 'על סיפורי פיות' וכבר הוזכר בסדרת מאמרים זו, יש פרק על גוליתוס העוג (Ogre). אותו עוג אימתני "חזר בתשובה" – לא עוד אוכל ילדים וניזון מדיאטה צמחונית עלובה. גוליתוס בהחלט מנסה להיות נחמד לשני הילדים גיבורי הסיפור, אבל בסופו של דבר הכל נגמר בפיאסקו, בו גוליתוס כמעט ושובר את הדיאטה שלו.

פרק 13: אינו בביתו

חמשיר מאת שמעון נעים, המספר על המתרחש בפרק:

 

לחדר האוצר הגיעו גמדים,

ברק הזהב סימא את החושים,

התחמשו הם מכף רגל ועד ראש,

יצאו הם את ההר,

מפחדים פן הדרקון אותם יקוש.

**

"היתה זו הארקנסטון – "לב ההר". כך ניחש בילבו מתיאורו של טורין…"

(עמ' 190, תרגום הטייסים).

מקור השם ארקנסטון הוא במילה האנגלית העתיקה eorclanstān. משמעות המילה היא 'אבן יקרה' והיא הופיעה גם ביצירה 'ביאוולף', שנזכרה כבר בכמה מאמרים קודמים, כמקור השראה חשוב לטולקין ב'הוביט' וביצירות אחרות.

צורה מסוימת של המילה מופיעה גם באחת מהפואמות ב'אלדאר אדה', הנפח וללונד הורג שני אחים צעירים שביקשו לבזוז את אוצרו. לאחר שהרגם הוא כורת את ראשיהם ומעיניהם הוא עושה אבני חן (iarkansteina) שאותן הוא שולח לאמם.

ישנו קשר בין הארקנסטון לסילמארילי, מלבד התיאור הדומה שלהן. טולקין תרגם חלק מטקסט שנקרא 'The Annals of Valinor' לאנגלית עתיקה. בתרגום זה הוא בחר במילה Eorclanstánas לתרגום המילה סילמארילי. כך כותב כריסטופר טולקין על העניין הזה, בהערותיו לגרסה הראשונה:

"The Silmarils are Eorclanstánas (also treated as an Old English noun with plural Silmarillas). There are several different forms of this Old English word: eorclan-, eorcnan-, earcnan- and eorcan- from which is derived the ‘Arkenstone’ of the Lonely Mountain. The first element may be related to Gothic airkns ‘holy’."

גם הארקנסטון היא אלמנט שנלקח מהמיתולוגיה לטובת ×”'הוביט'. זו לא הפעם הראשונה, או האחרונה, שטולקין לוקח שם או אלמנט מהמיתולוגיה שלו ומשתמש בו בסיפור – עניין נוסף, המוכיח עד כמה ×”'הוביט' אינו קשור ללגנדאריום, אם ההוביט ×”×™×” מתקשר למרחב של המיתולוגיה ולאגדות הפנטסטיות, לבטח לא ×”×™×” טולקין מעניק לאבן החן הגדולה מה'הוביט' את שמם של הסילמארילי המופלאים.

**

"עשויה היתה מפלדת-כסף, אשר האלף קראוה "מית'ריל". אליו צורפה חגורת פנינים ובדולח…" (עמ' 192, תרגום הטייסים).

זו הפעם הראשונה בה מוזכר מיתריל בסיפור ומרבית הקוראים אינם יודעים כי מדובר בשינוי מלאכותי, במהדורה הראשונה של ה'הוביט' כלל לא הופיעה המילה 'מיתריל' בתיאור השיריון. כך נכתב במקור:

“It was of silvered steel and ornamented with pearls, and with it went belt of pearls and crystals.”

מיתריל הופיע לראשונה רק ב'שר הטבעות' ומשם חלחל אחורנית ל'הוביט' – במהדורה השלישית של ×”'הוביט', שיצאה לאור בשנת 1966, בחר טולקין לשנות את המשפט ולציין את המיתריל שממנו עשוי השיריון, על מנת להתאים את הטקסט ל'שר הטבעות'. במיתולוגיה אין כל זכר למתכת הזו.

**

"(אם ברצונך לדעת מה זה קראם, יכול אני לענותך שאינני יודע את המתכון, אך הם דמויי ביסקוויטים, נשמרים היטב לזמן בלתי מוגבל ואמורים להיות מזינים. לבטח אינם משעשעים, ולמעשה, מאוד לא מעניינים, מלבד היותם תרגולי לעיסה. הם נאפו על ידי אנשי האגם למסעות ארוכים)." (עמ' 196, תרגום הטייסים).

קראם היא מילה בשפת בני הלילית. באטימולוגיות (שנכתבו בשנות ה 30 המאוחרות), מופיע הסבר למילה הזו:

KRAB– press. N cramb, cram cake of compressed flour or meal (often containing honey and milk) used on long journey.

ערך זה נוסף, בוודאות, לאחר כתיבתו של ה'הוביט', כנראה שהצליל של המילה נשמע טוב באוזניו הרגישות של טולקין והוא החליט להוסיף את המילה לרשימת האטימולוגיות של השפה הדמיונית, שהשתייכה לגזע הנוֹמים אשר איכלס את המיתולוגיה שלו. מיתולוגיה, אשר באמצע שנות השלושים היתה עדיין מנותקת לחלוטין מסיפור הילדים ה'הוביט'.

**

בפרק הזה רואים כיצד הגמדים מתענגים על הזהב שלהם. החיבור בין זהב לבין גמדים הוא חיבור עתיק יומין, הגמדים בסאגות האיסלנדיות מאד אוהבים זהב, אותו הם כורים ולעתים יוצרים באופן קסום. האהבה לזהב מצאה את דרכה במהירות לתוך המיתולוגיה של טולקין, וכבר בשלב המוקדם ביותר של המיתולוגיה מופיע החיבור בין הגמדים לזהב.

רבים, וטולקין ביניהם, הישוו בין הגמדים ליהודים, כאשר תאוות הבצע של הגמדים, כפי שהיא משתקפת ב'הוביט', מציגה את ההשוואה הזו באור שלילי במיוחד. יחד עם זאת אנו חייבים לזכור, כי מקור תאוות הבצע היא בגמדי הסאגות האיסלנדיות ולא במקורות אחרים. כמו כן, ככל שהמיתולוגיה הלכה והתפתחה, כך הגמדים הלכו והתרחקו מהתפיסה האיסלנדית. גימלי, הגמד ב'שר הטבעות', שונה לחלוטין, הן בתפיסה והן בהתנהגות, מאביו גלואין ומשאר הגמדים המופיעים ב'הוביט'.

פרק 12: סודות מן החדר

חמשיר מאת שמעון נעים, המספר על המתרחש בפרק:

 

בילבו את הטבעת ענד,

מחדר הדרקון הביא גביע מיוחד.

חמתו של הדרקון התעוררה,

לאחר שיחה עם בילבו ושאר מהומה,

מחמת הדרקון ההר כמעט הושמד

**

שוב הגמדים מבקשים מבילבו האומלל שיסתכן עבורם. ובילבו אומר:

"'אך הפעם השלישית היא הקובעת' – כפי שנהג אבי לומר, ואינני חושב שאסרב."

(עמ' 172, תרגום הטייסים).

המשפט הזה מופיע פעמיים ב'שר הטבעות', פעם אחת כשפרודו מדבר עם גולום ובפעם השניה כשסאם מדבר עם גולום.

"תהי נא איפוא הפעם השלישית הטובה שבכולן!"

('שני המגדלים' בתרגום רות לבנית, עמ' 228)

""גולום!" קרא בקול שקט. "הפעם השלישית טובה מכולן, נחוץ לי קצת ירק."

('שני המגדלים' בתרגום רות לבנית, עמ' 241)

האם מדובר בפתגם הוביטי מסורתי? סביר להניח, אך לא מדובר רק בפתגם של הוביטים. מקור הביטוי "הפעם השלישית היא הטובה מכולן", או באנגלית: "Third time pays for all" הוא בימי-הביניים. הוא מופיע ביצירה שנקראת 'Sir Gawain and the Green knight'.

'סר גאווין והאביר הירוק' היא פואמה באנגלית עתיקה מימי-הביניים, בה מסופר על סר גאווין, אבירו של המלך ארתור, ועל מסעותיו לעבר האתגר שהציב לו האביר הירוק. מדובר בסיפור מהמאה ה- 13 שכתוב באנגלית תיכונה, אך לפי כללי הפואטיקה של האנגלית העתיקה. לא ברור מי חיבר את היצירה הזו, אך היא נחשבת לאחת מאבני היסוד של הספרות והיצירה האנגלית בימי-הביניים.

במשך שנים לא היה לפואמה תרגום סביר לאנגלית מודרנית, עד שבשנת 1925 טולקין וא.ו. גורדון תרגמו את היצירה הזו לאנגלית, באופן שהפך לימוד ומחקר שלה לאפשרי. עד היום משתמשים בתרגום הזה באוניברסיטאות בכל רחבי העולם. מידע נוסף על היצירה ניתן למצוא באתר הזה.

**

"לומר שנשמתו של בילבו פרחה ממנו לא יסכון לתאר את המצב כלל. לא נותרו מילים להביע תדהמתו, מפני שאנשים שינו את השפה אותה למדו מן האלף בימים בהם העולם היה כה נפלא." (עמ' 174, תרגום הטייסים).

שני המשפטים האלו, המתארים את מצבו של בילבו כאשר הוא רואה את הדרקון ואוצרו, הם הציון היחידי לפילולוגיה בספר ה'הוביט'. גם האלמנט הזה נלקח כמובן מהמיתולוגיה. בטקסט שמתוארך לתקופת כתיבת ה'הוביט', ונקרא 'להאמאס' או 'עץ השפות', טולקין מפרט את השתלשלות השפות מהואלארין, היא שפתם של הואלאר, לשפתם של הנוֹמים ולשפת בני-האדם.

הנה פרק 11 בגרסה המאוחרת של ה'להאמאס' שמספר על שפת בני-האדם. התרגום הוא שלי וכך גם כל הבעיות והצרימות:

"שפות האדם היו מתחילתן מרובות ושונות: למרות זאת מקורן של רובן נמצא בשפות הואלאר. כיוון שבני-הלילית האפלים וחלק מאנשי הלֶמְבִּי התרועעו עם בני-אדם נודדים בזמנים ובמקומות שונים בימי קדם. אבל בני-אדם אחרים למדו גם באופן מלא או חלקי מהאורקים ומהגמדים. בעוד שבמערב, לפני בואם לבלריאנד, בתי בני-האדם האציליים למדו מהדאנאס, בני הלילית הירוקים. אך דבר לא נשמר מהשפה הקודמת של בני-האדם מלבד שפתם של אנשי באור, האלת והאדור. השפה של בני-האדם הללו הושפעה משפתם של בני-הלילית הירוקים, ונקראה טאליסקה בימי קדם, ושפה זו היתה ידועה לטואור, בנו של הואור, בנו של גומלין, בנו של האדור, והיא תועדה בחלקה על ידי חכמי גונדולין, כאשר טואור גר שם.

למרות זאת טואור עצמו לא השתמש בשפה הזו יותר, כי אפילו בתקופתו של גומלין אנשי בלריאנד זנחו את השימוש היומי של שפתם ודיברו ואף העניקו שמות לילדיהם בשפת הנוֹמים. אבל היו עוד בני-אדם שנותרו ממזרח לאֶרֵדלִינְדוֹן, שנותרו נאמנים לשפתם, ומשפה זו, שנותרה דומה לטאליסקה, הגיעו, לאחר עידנים רבים של שינוי, שפות שעדיין חיות בצפון הארץ. אבל אנשיו הכהים של בור, ואולדור המקולל לא היו מגזע זה. ושפתם היתה שונה והשפה הזו אבדה ללא כל תיעוד מלבד שמות אותם אנשים."

(מתוך: The History of Middle Earth 5: The Lost road: The Lhammas ch.11)

טולקין עצמו התייחס לפסקה מה'הוביט' שצוטטה כאן. במכתב, שנכתב לאלן ואנווין, טולקין מתייחס להערה שמופיעה על כריכת ספר, המשווה בינו לבין צ'ארלס דודג'סון (שמו האמיתי של לואיס קרול), פרופסור למתמטיקה שכתב את 'אליס בארץ הפלאות'. בהערה מצויין שכמו שדודג'סון הכניס מתמטיקה סמויה ל'אליס', כך טולקין הכניס פילולוגיה סמויה ל'הוביט':

"ההערה הפילולוגית היחידה (אם אינני טועה) בהוביט, מופיעה בעמוד 221 (שורות 6-7 מהסוף). גישה מיתולוגית מיוחדת למבט על פילוסופיה לינגוויסטית, ונקודה שכנראה תוחמץ (למרבה השמחה) על ידי כל מי שלא קרא את בארפילד (מעטים קראו) וייתכן שגם על ידי אלו שקראו."

(אסופת מכתבי טולקין, מכתב מספר 15).

לא מדובר בסתם הערה במכתב. טולקין מספק כאן רמז לאחד הבלשנים, שאולי השפיע יותר מכל על תפיסתו את הלינגוויסטיקה הבדיונית והשפעתה על הספר. Owen Barfield (שחי בשנים 1898-1997) ×”×™×” חבר קרוב של ק.ס לואיס וכן ×”×™×” חבר לא קבוע באינקלינגס. בשנת 1928 הוא הוציא ספר תחת הכותרת 'Poetic Diction', שהשפיע רבות על טולקין ועל לואיס. בארפילד טוען, שלא ניתן להפריד בין מיתוס לבין שפה; שהשפה הקדומה, בתחילתה, לא הפרידה בין מטאפורה לבין משמעות מילולית. בתפיסה המוקדמת של השפה, לפיכך, אין מטאפורות או משמעויות – היא מבטאת משמעות אחת מאוחדת הכונסת את מכלול הרגשות, הדימויים והביטויים שכיום מפוצלים בין מילים שונות.

כשטולקין מציין שלא נותרו מילים להביע את תדהמתו של בילבו, הוא בעצם רומז לתפיסתו של בארפילד לגבי שפות, תפיסה שהשפיעה עליו רבות.

**

"הוא אחז בגביע בעל שתי ידיות, כבד ככל שיכול היה לשאת"

(עמ' 175, תרגום הטייסים.)

סצינה דומה, בה אדם גונב גביע מאוצר שמור של דרקון, וכשהדרקון מגלה זאת הוא כועס ומשמיד בלילה את כפרו של האדם, נמצאת ב'ביאוולף'. טולקין נשאל על כך באופן ישיר וענה שלמרות ש'ביאוולף' השפיע עליו ונמצא בתודעתו בשעה שכתב את ה'הוביט', אין מדובר כאן בהשפעה ישירה

(מכתב מספר 25 מאסופת מכתבי טולקין).

**

במכתב מספר 25 טולקין מספר על מקור השם סמוג:

"שמו של הדרקון, או שמו הבדוי – הוא צורת העבר של הפועל Smugan בגרמנית קדומה, שמשמעותו היא להידחק דרך חור. סוג של בדיחה פילולוגית נמוכה."
טולקין כנראה אהב את הבסיס הנורדי העתיק ×”×–×”, ×›×™ הוא גזר ממנו שתי מילים נוספות: smial – "מחילה", ו-Sméagol – "מזדחל, מתגנב". גם שלושת השמות ×”"אמיתיים" (בניגוד לשמות ×”"מתורגמים" שמופיעים בספרים), שומרים על אותו קשר אטימולוגי: Smaug נקרא Trâgu בלשון אנשי דייל, smial הוא trân בשפת ההוביטים (ווסטרון), ו-Sméagol נקרא Trahald בשפה של עמקי האנדואין הצפוניים. כולם נגזרים מאותו בסיס – trah.

**

השיחה הזהירה במיוחד בין בילבו וסמוג מקורה, כנראה, במיתולוגיה הנורדית שמופיעה ב'אלדאר אדה'. שם הגיבור סיגארד משוחח עם פאפניר ונזהר מאד שלא לגלות לו את שמו ואת מקורו האמיתי, מפחד קללת הדרקון. פאפניר, כמו סמוג, מנסה להפריד בין חבריו של סיגארד על ידי עירור של תאוות הבצע והחשש מגניבה הדדית של המטמון.

האלדאר אדה (או האדה הפואטית), היא אחת משני קבצי אגדות המגוללים את המיתולוגיה הנורדית. טולקין ציין מספר פעמים את המיתולוגיה הזו כמקור בלתי נדלה של השפעה והשראה. ראוי לציין כי טולקין דיבר איסלנדית עתיקה באופן רהוט, ובמשך שהותו באוניברסיטת לידס הוא הקים מועדון בשם Viking club, שבו הוא ותלמידיו שתו בירה והקריאו סיפורים ושירים מתוך המיתולוגיה הזו.

**

"אם כי חשב שאנשי האגם היו מאחורי כל התוכנית, ושרוב הביזה תיעצר שם בעיר ליד החוף, אשר בצעירותו נקראה בשם אסגרות."

(עמ' 182, תרגום הטייסים).

בשנות ה- 30 המאוחרות טולקין כתב את אחד הטקסטים הפילולוגיים החשובים ביותר, תחת השם 'האטימולוגיות'. בטקסט זה מופיע הערך הבא:

ESEK– ilk. esg sedge, esgar reed-bed. Cf. Esgaroth Reedlake, because of reed-banks in West.

אסגרות מופיעה כאן לראשונה – זו הפעם הראשונה שהמילה מוזכרת בלגנדאריום. מדובר כאן באחת הדוגמאות הבודדות, שבהן אלמנט כלשהו מתוך ×”'הוביט' מוצא את דרכו למיתולוגיה הכללית – ולו רק באיזכור בודד באטימולוגיות.

**

"מכאן התגלגלה השיחה על המטמון הגדול עצמו, ולדברים שטורין ובאלין זכרו. הם תהו האם כל אלה עדיין נחים, בלתי ניזוקים, באולם שמתחת: החניתות שחושלו עבור צבאותיו של המלך הגדול באלדורת'ין (נשמתו עדן ×–×” מכבד)…."

(עמ' 186, תרגום הטייסים).

השם בלאדורתין מעניין למדי. בטיוטה המוקדמת של ה'הוביט', שמו המקורי של הקוסם היה בלאדורתין ורק לאחר מכן הוא השתנה לגאנדאלף. השם בלאדורתין נותר כנראה לא מנוצל והמלך בלאדורתין (Bladorthin) המוזכר כאן, אינו מופיע בשום מקום אחר בלגנדאריום. למרות שב'הוביט' מצויין כי הוא אדם (נשמתו עדן זה מכבר), נראה שמקור השם הוא בשפת בני הלילית. בגליון מס' 17 של כתב-העת 'וויניאר טנגוואר', הועלתה השערה כי פירוש שם העצם Blador הוא כנראה נודד/נווד והצביעו על העובדה כי מיתראנדיר, שמו של גאנדאלף בסינדארין, משמעותו 'הנודד האפור'. חיזוק נוסף לקשר זה מתקבל כאשר רואים כי האלמנט blador מופיע בשני שמות נוספים בלגנדאריום:

  • בנספח השמות בכרך הראשון של הסיפורים האבודים, מופיע השם Bladorwen, כמקבילה הנומית ל-Palurien, שמה הנוסף של Yavanna. השם ×”×–×” מפורש שם כנגזר מהבסיס PALA (מופיע ×›-PAL באטימולוגיות), ומשמעותו: "The wide earth, the world and its plants and fruits, Mother Earth."
  • בתקופה מאוחרת יותר וסמוכה יותר לכתיבתו של ×”'הוביט', מופיע השם Bladorion ב'קורות השנים של ואלינור', כשמו של המישור רחב-הידיים שמאוחר יותר יקבל את השם המוכר Ard Galen. (עמ' 333 'History of Middle Earth 4').

פרק 11: על סף הדלת

חמשיר מאת שמעון נעים, המספר על המתרחש בפרק:

אל גדת הנהר הגיעו וירדו אל החוף,

אל ההר הבודד הגיעו סוף כל סוף,

בעיה היתה את הדלת למצוא,

מצאו לבסוף את הדלת, הכניסו המפתח בפנים,

אל ההר הבודד נכנסו הגמדים.

**

"האדמות שסביבם נעשו שוממות וחרבות, אם ×›×™ פעם – כפי שטורין סיפר להם – הן היו ירוקות ופורחות. דשא מועט ×”×™×”, ועצים או שיחים נעלמו עד מהרה, כשגזעים שבורים וחרוכים בלבד באו להעיד על זמנים עברו. הם עברו ב"שממת הדרקון".

(עמ' 165, תרגום הטייסים).

זו הפעם הראשונה שהגמדים ובילבו נתקלים בעדות ממשית, מוצקה, לקיומו של הדרקון. מהו מקורו של הדרקון הזה? מהיכן הוא מגיע?

דרקונים הם בריות עתיקות למדי במיתולוגיה האנושית. ניתן למצוא דרקונים במיתולוגיה כמעט אצל כל עם - מהסינים במזרח ועד הסקנדינבים במערב. הסיבה לכך נעוצה, כנראה, בניסיון להסביר את עצמות הדינוזאורים המאובנים שנתגלו לעתים. מדע הפלאונטולוגיה הוא מדע צעיר יחסית, שקיים רק מאמצע המאה השמונה-עשרה. מאובנים ועצמות גדולות של דינוזאורים, שנתגלו על ידי בני האדם, נחשבו כעצמות של 'ענקים' או 'דרקונים'.

האיזכור הקדום ביותר לדרקון מופיע במיתולוגיה האבוריג'ינית – דרקון הקשת שעדויות לו מופיעות בציור בן 40,000 שנים. במיתולוגיה הסינית הדרקונים מופיעים בשלב מוקדם, אפילו בתנ"ך מוזכרים דרקונים (התנינים הגדולים מספר בראשית) וגם במיתולוגיות האירופאיות היותר מוקדמות מככבים דרקונים.

ישנם מספר איזכורים של דרקונים במיתולוגיה הסקנדינבית, אך אלו הם דרקונים שאינם נושפים אש ואינם בעלי כנפיים. דרקונים "קלאסיים" מוזכרים מספר פעמים ובמיוחד הדרקון פאפניר, Fafnir, ששומר על אוצר.
גם ב'ביאולף', שמהווה מקור השראה בלתי נדלה לטולקין, במיוחד כשמדברים על ×”'הוביט', יש דרקון – הדרקון שבסופו של דבר הורג את ביאולף.

בהרצאה שלו 'אודות סיפורי פיות' טולקין מתוודה שכילד הוא לא אהב את 'אי המטמון' או את 'עליסה בארץ הפלאות':

"אולם ארצם של מרלין וארתור היתה טובה מאלה, ועל הכל עלה הצפון בן בלי השם של סיגורד מהוולסונג ואדון הדרקונים כולם. ארצות אלה עוררו תשוקה עליונה. מעולם לא עלה בדעתי שהדרקון עומד בשורה אחת עם הסוס. ולא רק משום שבסוסים נתקלתי יום יום, בעוד שמעולם לא חזיתי בעקבותיה של התולעת. על הדרקון התנוססה בבירור תווית ממלכת הפיות. העולם המסתורי בו הוא מתקיים היה עולם אחר. פנטזיה, בריאת עולמות אחרים או הצצה לתוכם, זה היה לבה של ממלכת הפיות. תשוקתי לדרקונים היתה עמוקה. מובן שגופי הפחדני לא רצה לראות אותם בשכונה, מתערבים בעולמי הבטוח באופן יחסי, בו ניתן למשל לקרוא סיפורים בשלוות נפש ובלא חשש. ברם העולם בו ניתן אפילו לדמיין את 'פפניר' היה עשיר ויפה יותר, גם במחיר הסכנות."

(אודות סיפורי פיות, מתוך 'עץ ועלה' בתרגומה של מיכל אלפון, עמ' 53-54).

כפי שטולקין עצמו מעיד, עוד בהיותו ילד היה עבורו הדרקון תמרור ראשי לכניסה אל ממלכת הפיות. אין פלא, שבמיתולוגיה של טולקין הדרקונים ממלאים תפקיד חשוב.

הפעם הראשונה שבה אנו נתקלים באיזכור מפורש של דרקון במיתולוגיה הטולקינאית, היא בתיאור של 'שערי הלילה', המופיע בגרסה המוקדמת ביותר של המיתולוגיה שנכתבה בשנת 1916, אחד מהמבנים הנוראים והעצומים ביותר שבנו הואלאר:

Its pillars are of the mightiest basalt and its lintel likewise, but great dragons of black stone are carved thereon, and shadowy smoke pours slowly from their jaws.

(מתוך: 'Book of Lost Tales I' – 'The Hiding of Valinor', עמ' 216).

הדרקון כאן משמש למטרות הפחדה והטלת אימה. לא מדובר בדרקון אמיתי, אלא בצלם של דרקון.

מי ברא את הדרקונים? היכן הם נוצרו? במיתולוגיה המוקדמת טולקין מספק לכך הסבר ברור ביותר:

"Now those drakes and worms are the evillest creatures that Melko has made, and the most uncouth, yet of all are they the most powerful, save it be the Balrogs only. A great cunning and wisdom have they, so that it has been long said amongst Men that whosoever might taste the heart of a dragon would know all tongues of Gods or Men, of birds or beasts, and his ears would catch whispers of the Valar or of Melko such as never had he heard before. Few have there been that ever achieved a deed of such prowess as the slaying of a drake, nor might any even of such doughty ones taste their blood and live, for it is as a poison of fires that slays all save the most godlike in strength.

Howso that may be, even as their lord these foul beasts love lies and lust after gold and precious things with a great fierceness of desire, albeit they may not use nor enjoy them."

(מתוך: 'Book of Lost Tales II' –'Turambar and the Foalókë', עמ' 85).

בשלב הזה של המיתולוגיה, בשנת 1919-1917, מלקו (מלקור) יוצר את הדרקונים. הדרקונים אינם מכונפים עדיין, הם דומים מאד לדרקונים הלא מכונפים מהסאגות הנורדיות. כדאי לשים לב לתכונות שלהם: ערמומיים, חכמים, אוהבים מאד זהב.

מזכיר למישהו את סמוג? אבל גלומונד הוא תולע שוכן עפר וסמוג הוא מעופף.

הדרקונים המכונפים מוזכרים לראשונה בשנת 1930, כאשר טולקין מספר על אודות מלחמת החרון ב'קוונטה נולדורינווה' (הגרסה השניה):

"But Morgoth quailed and he came not forth; and he loosed his last assault, and that was the winged dragon.

Added later:

For as yet had none of these cratures of his cruel thought assailed the air."

באותה פסקה גם מצויין אנקאלאגון השחור לראשונה (וגם לאחרונה, הוא לא מופיע בגרסאות מאוחרות של המיתולוגיה), ומוזכרת גם העובדה ששני דרקונים מעופפים נמלטו למזרח.

(מתוך: 'The Shaping of Middle Earth': 'History Of Middle Earth 4': The Quenta §18 QII, עמ' 192).

גלומונד (שמו המוקדם של גלאורונג) מופיע בכל המיתולוגיה ובפרט בכל פעם שמוזכר טורין. טולקין ממשיך לאזכר שמקורו של גלומונד הוא ממורגות. מורגות יצר אותו, כמו גם את הבאלרוגים, האורקים ושאר המרעין בישין. כך למשל בטקסט 'Annals of Beleriand', שממוקם כרונולוגית בין השנים 1930-1934:

“but Morgoth ponders new devices, and bethinks him of Dragons”

(מתוך: 'The Shaping of Middle Earth': 'History Of Middle Earth 4': 'The earliest annals of Beleriand', עמ' 122).

הגישה הזו, לפיה מורגות יצר את הדרקונים, משתמרת עד לאחת הטיוטות האחרונות, שנכתבו לפני, או במהלך כתיבת ה'הוביט'. בטיוטה של 'The Lost Road', המגוללת את סיפור מפלת נומנור ונכתבה בשנת 1936-1937, הרנדיל שומע מאביו:

"And There were evil things also upon earth, made by Morgoth in the days of his dominion, demons and dragons and mockeries of the creatures of Ilúvatar."

(מתוך The Lost Road: H.o.M.E 5: The Lost road  פרק 4, עמ' 71).

על בסיס כל הכתוב לעיל, אני מסיק שסמוג הוא אלמנט נוסף השאוב מהלגנדאריום - הוא עונה על מאפייני הדרקון, הוא משתלב יפה בלגנדאריום, ויתכן אף כי האזכור המפורש ב-Quenta §18 QII, של שני דרקונים שהצליחו להמלט למזרח, נעשה מתוך מחשבה על ה'הוביט'.

סמוג ענה, כמעט במדויק, על כל הקריטריונים של הדרקונים במיתולוגיה של שנת 1937. אך המיתולוגיה המשיכה להתפתח ועברה את אחד השינויים החשובים ביותר שלה. לאחר כתיבת 'שר הטבעות', הבין טולקין כי הרעיון שמורגות, עם כל עוצמתו וכוחו, יכול לברוא, מנוגד לתפיסה בסיסית ביותר שאוזכרה ב'שר הטבעות' והפכה למרכיב מרכזי בלגנדאריום. למעט האיזכורים ב'שר הטבעות' עצמו, בלגנדאריום שלאחר 'שר הטבעות' כבר ניתן למצוא את הלבטים של טולקין ואת הניסיונות שלו לתקן את המיתולוגיה בהתאם לתפיסה החדשה. על מנת להוכיח שטולקין שינה בפועל את הלגנדאריום, בקביעה שמורגות אינו יכול לברוא, אביא כאן ציטוט הנוגע לגלאורונג:

ב'נארן אי כין הורין', שנכתב בשנות החמישים ומופיע ב'סיפורים שלא נשלמו', ישנה פסקה המתארת כיצד ניינור הביטה לראשונה בגלאורונג. במקור נכתב:

“The Fell spirit of Morgoth, who made him”

מקור המשפט הזה ב'קוונטה נולדורוניווה' (H.o.M.E 4: §13), שמשתייכת, כאמור, לתקופה הקודמת ל'שר הטבעות'.

אך המשפט הזה הודגש בעפרון ובשוליים טולקין כתב ש:

“Glaurung must be a demon [???contained in a worm form]”

לפיכך כריסטופר טולקין שינה את המשפט ל:

"ונוראות היו הן, שכן נמלאו ברוחו הנוראה של מורגות אדוניו"

 ('סיפורים שלא נשלמו' בתרגום עמנואל לוטם, עמ' 134).

[מתוך ,The War of the Jewels: H.o.M.E 11: 'The Grey Annals' הערה 307]

השינויים האלו, שממבט ראשון נראים מייגעים למדי, מראים כיצד התפיסה של טולקין את הרוע כבורא השתנתה והתפתחה. טולקין שינה את המיתולוגיה, וזאת מבלי להתחשב ב'הוביט' ובסמוג, שבעידן שאחרי כתיבת 'שר הטבעות', נותר כסרח עודף וכזכר למיתולוגיה המוקדמת.

בגרסאות המאוחרות יותר של הלגנדאריום אי-אפשר לשלב את סמוג בעלילה, עם כל הרצון הטוב, עצם המצאותו סותרת את התפיסה לפי הרוע אינו יכול ליצור. גם בחינה של הטקסט ב'הוביט' שוללת את התירוץ הקלוש שסמוג יכול להיות מאיא.

לפנינו, אם כן, עוד סתירה משמעותית בין ה'הוביט' ללגנדאריום. הסקת מסקנות על הדרקונים בלגנדאריום על פי ה'הוביט' אינה מדויקת, במקרה הטוב. כאשר אנו בוחנים את הדרקונים בלגנדאריום, עלינו לשכוח את סמוג ואת 'ההוביט' ולהתמקד בגרסאות המאוחרות, בהן טולקין טוען שגלאורונג יכול להיות רק מאיא.

פרק 10: קבלת פנים חמה

חמשיר מאת שמעון נעים, המספר על המתרחש בפרק:

 

הגמדים מן החביות יצאו,

אל עיר האגם בגאווה פרצו,

את אדון העיר פגשו,

בסירות משוטים מן העיר יצאו,

להרוג הדרקון הנורא הם רצו.

**

"לא הרחק משפכו של הנהר עמדה העיר המוזרה, אודותיה שמע את האלף מדברים במרתפי המלך. היא לא נבנתה על החוף, אף ×›×™ ×”×™×” שם מספר מצומצם של בקתות ומבנים, אלא ממש מעל למשטח האגם – מוגנת ממערבולות הנהר. הנכנס באמצעות שוּנית סלעית, אשר יצרה מפרץ רוגע. גשר גדול, עשוי ×¢×¥, הובילך מהחוף למקום, שם – על כלונסאות גדולים מעצי היער, היתה בנויה עיר ×¢×¥ פעלתנית; לא עיר של אלף, אלא של אנשים, אשר עדיין העזו להתגורר כאן בצלו של הר הדרקון המרוחק. החיים עדיין שגשגו כאן, בשל המסחר אשר × ×¢ לאורף הנהר הגדול מהדרום, והעולה מעבר למפלים לעירם. אך בימות התהילה של העבר, כאשר דאיל בצפון היתה עשירה ומשגשגת, גם החיים פה היו עשירים יותר." (עמ' 157, תרגום הטייסים).

ערים שבנויות על מים היו נפוצות בכל אירופה כבר מהתקופה הפרהיסטורית. באנגליה ניתן למצוא מבנים כאלו בסקוטלנד וגם ביורקשייר – מקום בו הוצב טולקין למשך כשנה, במלחמת העולם הראשונה. גם בשוויץ יש עדות למבנים ולכפרים כאלו.

דאגלאס אדאמס מצטט את ההיסטוריון היווני הרודוטוס (425-480 לפני הספירה):

"הבתים של שוכני האגם הם ממש בתוך המים, הם עומדים על משטחים שנתמכים על ידי קורות ארוכות והגישה אליהם מהיבשה מתאפשרת באמצעות גשר צר… לכל חבר בשבט יש את הבקתה שלו על אחד מהמשטחים, עם פתח רצפתי למים שמתחת… את סוסיהם ואת שאר חיות הבית הם מאכילים בדגים, שכל כך נפוצים באגם שכל מה שנדרש על מנת לתפוס אותם ×–×” לשלשל דלי מבעד לפתח ברצפה, לחכות דקה ואז למשוך אותו למעלה, כשהוא מלא."

מידע נוסף על ערים עתיקות שבנויות על מים, כדוגמת אסגארות, ניתן למצוא בקישור הזה.

**

מי הם האנשים שחיים בצפון? במיתולוגיה שנכתבה לפני ה'הוביט' אנחנו לא רואים זכר לעם הזה, מן הסתם. בטקסט 'The Grey Annals', שמהווה קו זמן (בלתי גמור) של העידן הראשון, המופיע בכרך האחד-העשר של ההיסטוריה, טולקין מואיל לתת איזכור למקורם של אנשי דייל ואסגארות, כהערת שוליים: "נאמר שמקורם של בני האדם העתיקים ביותר שחיו בצפון אריאדור לאחר מכן, בעידן השני, הוא בבני בור."

(הערת שוליים לגרסה השניה של 463 §186)

ייתכן מאד שכאן טולקין נותן הסבר מסוים להמצאותם של אנשי האגם. אני לא חושב שמדובר בהסבר להמצאותם של הרוהירים, כיוון שבני בור (בניו של מנהיג בני האדם המזרחיים שנותרו נאמנים לבני הלילית בעידן הראשון), הם אנשים כהים, בעוד שהרוהירים הם זהובי שיער. אם זה אכן כך, זו הפעם היחידה שבה משהו מה'הוביט' נכנס ללגנדאריום.

**

"אחדים מהצעירים שבאנשי העיר אף הטילו ספק בגלוי בקיומו של דרקון כלשהו בהר, וצחקו על אפורי הזקן וקמוטי הפנים, אשר אמרו כי ראו אותו חולף בשמיים בימי צעירותם."

(עמ' 159, תרגום הטייסים).

במקור:

and some of the younger people in the town openly doubted the existence of any dragon in the mountain, and laughed at the greybeards and gammers who said that they had seen him flying in the sky in their young days.

Gammers – הכוונה היא לנשים זקנות (קיצור של סבתות – Grandmothers) המקבילה הגברית היא Gaffer.

**

ראש העיר ויועציו מתגלים כאנשים קטנוניים ופוליטיקאים קטנים. זו לא הפעם הראשונה בה ביטא טולקין את התיעוב שחש כלפי אנשים כאלו, ב'סיפורים ממפרץ בימבל' – סדרה של פואמות, סאטיריות ואחרות, שהתפרסמו בעיתונים שונים וחלקם אף היוו את ההשראה לכתיבת ×”'הוביט' (כפי שציינתי במאמרים הקודמים), ניתן למצוא גם סאטירה על ראש העיר הקטנוני ועל הקידמה והזיהום. הפואמה פורסמה בחמישה-עשר במאי 1931 (סביר להניח שנכתבה כמה שנים קודם לכן):

PROGRESS IN BIMBLE TOWN

(Dedicated to the Mayor and Corporation.)

Bimble-bay has a steep street:

It runs down with many houses,

Tall ones, short ones; shops with meat,

Shops with cabbages, shops with blouses,

Jersies, jumpers and umbrellas;

A post-office (new and squalid) ;

A library filled with best-sellers

In yellow jackets; an old, solid,

Manywindowed inn where motors

Make strong smells, and no horse goes

In cobbles yard; a place where bloaters

From wooden boxes lie in rows

(brought by train for sea-side air) ;

a pharmacy with sunburn-lotion

and picture-cards (of Godknowswhere,

and fat women dipped in ocean) ;

a toy bazaar with things of tin,

and bits of crock, and all the news;

windows, windows with chocolate in,

cigarettes, and gum one chews

(wrapped in paper, cased in card,

for folk to strew on grass and shore) ;

loud garages, where toiling hard

grimy people bang and roar,

and engines buzz, and the lights flare,

all night long – a merry noise!

Sometimes through it (this is rare)

one can hear the shouts of boys;

sometimes late, when motor-bikes

are not passing with a screech,

one hears faintly (if one likes)

the sea still at it on the beach.

at what? At churching orange-rind,

piling up banana-skins,

gnawing paper, trying to grind

a broth of bottles, packets, tins,

before a new day comes with more,

before next morning’s charabangs,

stopping at the old inn-door

with reek and rumble, hoots and clangs,

brings more folk to Godknowswhere

and thedontcare, to Bimble town

where the steep street, that once was fair,

with many houses staggers down,

            See Britain First!

            K. Bagpuize

"See Britain First" היתה שורת סלוגן תיירותית מהתקופה ההיא. K. Bagpuize הוא שם בדוי שטולקין השתמש בו לפואמה הזו.

פרק 09: חביות יוצאות לחופש

חמשירים מאת יואל ואינגר, המספרים על המתרחש בפרק:

הגמדים שם לא נשארו
את השביל למצוא מיהרו
אז הופיעו שדונים
חמושים בכידונים
ואת ידיהם קשרו.

בילבו כרגיל מיד נעלם
וצפה בשתיקה איך לוקחים את כולם
אחריהם צעד
שלא להיות לבד
עד שהגיעו לתוך האולם.

אז המלך הורה את כולם לזרוק
בלי יוצא מן הכלל – ישר לצינוק
תאים מבודדים
קיבלו הגמדים
שנכלאו שלא כחוק (בלי משפט הוגן וללא עורך דין).

בילבו הקטן חי בפחד
גונב אוכל מהצלחת
הוא עקב אחרי שומר
את תורין מצא מהר
והסב לו הרבה נחת.

הוא ריגל את הארמון
ומצא לו רעיון
תוכנית מעולה
אבל יש מכשלה
על השער שמר גליון.

לילה אחד הייתה מסיבה
והשמחה של כולם הייתה רבה
השומרים נרדמו
חלומות הם חלמו
בילבו החליט שההזדמנות היא טובה.

את המפתחות גנב
ושחרר את חבריו
אותם הוא הוביל
הם הרעישו כמו פיל
אך כולם הלכו אחריו.

לחביות אותם דחף
עם חור קטן בשביל האף
ואז הוא נוכח
שאת עצמו הוא שכח
מה יעשה הוא עכשיו.

המשרתים העירו את גליון
וגם צחקו עליו המון
הוא התחיל לצעוק
שחביות יש לזרוק
כדי שיוכל לחזור לישון.

בילבו הקטן היה בצרה
מהר הוא הבין שאין לו בררה
למים צלל
וכך הוא ניצל
והמשיך עם החבורה.

על חבית הוא עלה
הרגיש רוח קלה
אז המסכן
קצת הצטנן
וכך יום שלם הוא בילה.

כך הגמדים הגיעו כולם
ביעילות מירבית אל עיר האגם
את החביות העלו לחוף
אנשים שגרו קרוב
ובילבו היה איתם גם.

**

"סכיניהם הבודדים – הנשק היחידי שברשותם – היו חסרי תועלת נגד חצי האלף, היכולים לפגוע בעינה של ציפור בלילה." (עמ' 141, תרגום הטייסים).

טולקין לא יצר את הזיהוי של Elves עם חצים וקשתות, קשתות נחשבו לכלי הנשק המסורתיים של הפיות וקישור ×–×” נותר גם ביצירתו של טולקין. באנגלית קיים הביטוי Elf-shot – אם אדם מת מסיבה פתאומית כלשהי, אומרים שהוא מת כתוצאה מ- Elf-shot או מ- Elf-stroke (וכך, אגב, נוצרה המילה האנגלית עבור 'שבץ' – stroke). גם חבורות לא מוסברות או שיתוק הוסברו על ידי Elf-shot, כלומר – ×—×¥ זעיר שירו הפיות באדם הנפגע, שלא הותיר סימנים על העור. חצים דקים מאבן, שהוכנו על ידי תושביה הקדומים של אנגליה נחשבו לחצי פיות.

מי שרוצה לדעת עוד על הפיות, מוזמן לקרוא את הספר Faeries.

**

"בְּאוּלָם גָּדוֹל בַּעַל עַמּוּדִים שנחצבו בְּאֶבֶן יָשַׁב מֶלֶךְ השדונים עַל כִּסֵּא שֶׁל עֵץ מְגֻלָּף. עַל רֹאשׁוֹ הָיָה כֶּתֶר שֶׁל ענבות וְעָלִים אֲדֻמִּים, כִּי שׁוּב הִגִּיעָה עֵת הסתו. בְּאָבִיב הָיָה חוֹבֵשׁ כֶּתֶר שֶׁל פִּרְחֵי יַעַר. בידו הֶחֱזִיק מָטֵּה אַלּוֹן מְגֻלָּף." (עמ' 144, תרגום הנעמי).

הבאתי ציטוט דווקא מתרגום הנעמי, כיוון שהטייסים תרגמו Oak כאורן ולא כאלון. איזכור ×”×¢×¥ שממנו מורכב מטה המלך אינו מקרי – האלון הוא ×¢×¥ שנקשר לדרואידים, אותה כת קלטית מסתורית שאיכלסה את בריטניה עוד בטרם פלשו אליה הרומאים. שמם של הדרואידים – Druids נגזר מהמילה drus, 'אלון' ביוונית, ובטקסים השונים של הדרואידים ×”×™×” מקום חשוב לעץ האלון.
בנוסף לכך, אלון נחשב לאחד משלושת העצים המיתיים הקדושים עבור הפיות. גם שני העצים האחרים מופיעים בספר, בפרק האחרון – 'מערכה אחרונה'. ×”× ×” הבית הרלוונטי באנגלית, כיוון ששני התרגומים העבריים אינם מדויקים:

"Hush! Hush! Oak, Ash, and Thorn!
Hushed be all water, till dawn is at hand!"

(הבית האחרון של השיר שבני הלילית שרים לבילבו, מתוך הפרק האחרון – 'The last stage')

**

את הקשר בין נארגותרונד - ממלכת בני הלילית מהעידן הראשון, שהיתה קיימת בלגנדאריום מימיו הראשונים, לבין ממלכת בני הלילית ביער אופל, הזכרתי כבר במאמר הקודם. ניתן לראות דמיון אפילו בין הציורים של טולקין. השוו את הציור שבו טולקין צייר את ההיכל ביער אופל (קישור) לבין הציור שלו את נארגותרונד (קישור).

**

"צריך להיות משקה חריף במיוחד כדי להפוך את אלף היער לישנונים. יין זה, כפי הנראה, היה מן הבציר המשכר של גני דורוויניון הגדולים, ולא נועד לחייליו ולמשרתיו של המלך, אלא למלך עצמו בלבד; כמו כן, נועד לגביעים קטנים, ולא לקנקניו הגדולים של השמש הראשי."
(עמ' 146, תרגום הטייסים).

השם דורוויניון, Dorwinion, נלקח גם הוא מהלגנדאריום המתהווה. הוא מופיע כבר בטקסט 'The Lay of the Children of Húrin', שנכתב, כנראה, בשנים 1918-1926:

“Then he bade them drink,    and drew from his belt

A flask of leather   full filled with wine

That is bruised from the berries    of the burning south-

And the Gnome-folk know it,   and the nation of Elves,
and by long ways lead it    to the lands of the North.

There bakéd flesh    and bread from his wallet

they had to their hearts’ joy;               But their heads were mazed

by the wine of Dor-Winion   that went in their veins”   

 

(שורה 229-230, בגרסה הראשונה של הפואמה השם מופיע כ- Dorwinion)

“amid the wine of Dor-Winion   that went ungrudged

in their golden goblets;    and goodly meats”

(שורה 425-426)

כפי שניתן לראות, השם דורוויניון מופיע לפחות פעמיים, וכמו ב'הוביט', גם כאן זה שם של חבל-ארץ עשיר בכרמים המניבים יין חזק במיוחד. בפואמה מצויין שהכרם נמצא בדרום החם וממנו מיובא היין לארצות הצפון.

השם שרד גם בגרסה השניה של הפואמה:

Then he bade them drink   from his belt drawing

a flask of leather    full-filled with wine

that is bruised from the berries   of the burning south-

the Gnome-folk know it.   From Nogrod the Dwarves

by long ways lead it     to the lands of the North

for the elves in exile    who by evil fate

the vine-clad valleys    now view no more

in the lands of Gods.    There was lit gladly

a fire, with flames    that flared and spluttered

of wind-fallen wood    that his wizard’s cunning

rotten, rain-sodden,    to roaring life

there coaxed and kindled    by craft or magic;

there baked they flesh  in the brands’ embers;

white wheaten bread   to hearts’ delight

he haled from his wallet    till hunger waned

and hope mounted,   but their heads were mazed

by that wine of Dor-Winion    that went in their veins,

and they soundly slept   on the soft needles

of the tall pinetrees    that towered above.

(גרסה שניה של הפואמה – 537 – 555)

“and the wine of Dor-Winion   that went ungrudged

in their golden goblets;    and goodly meats”

(גרסה שניה של הפואמה – 806-807)

ניתן לראות שלא רק השם Dor-Winion היה חשוב לטולקין אלא גם המיקום של חבל-ארץ זה בדרום, שנשמר גם בגרסה השניה.

את דורוויניון אנחנו פוגשים בכרך החמישי של ההיסטוריה ('History of Middle Earth'), בטקסט 'Quenta Silmarillion', שמתוארך לשנת 1937, מעט לפני שטולקין החל לכתוב את 'שר הטבעות' ואחרי שהוא השלים את ה'הוביט':

“Here endeth the silmarillion: which is drawn out in brief from those songs and histories which are yet sung and told by fading Elves, and (more clearly and fully) by the vanished Elves that dwell now upon the lonely Isle, Tol Eressëa, whuther few mariners of Men have ever come, save once or twice in a long age when some man of Eärendel’s race hath passed beyond the lands of mortal sight and seen the glimmer of the lamps upon the quays of Avallon, and smelt afar the undying flowers in the meads of Dorwinion. Of whom was Eriol one, that men named Ælfwine, and he alone returned and brought tidings of Cortirion to the Hither Lands.”

(Quenta Silmarillion §33)

כאן לשם דורוויניון אותה משמעות, אבל מיקומו משתנה – לא עוד בבלריאנד, אלא בטול ארסאה. יתכן שטולקין החליט להשמיט את דורוויניון הדרומית מסיפור המיתולוגיה, אך השם מצא חן בעיניו ולכן הוא השתמש בו גם ב'סילמאריליון' בשנת 1937. יתכן גם שהוא שכח שהשם כבר הופיע בסיפור ילדי הורין. איננו יכולים לדעת מה עבר בראשו של טולקין, אך ניתן לראות את השינויים במיקום של דורוויניון לאורך ההיסטוריה:

1925 דורוויניון (בסיפור ילדי הורין, בדרום בלריאנד) -> 1932+/- דורוויניון ('בהוביט', לא מצויין מיקום) -> 1937 דורוויניון (ב'קוונטה סילמאריליון', בטול ארסאה).

אחרי כן אנחנו לא שומעים יותר על דורוויניון בלגנדאריום, אבל בשנת 1970, פאולין ביינס, המאיירת ה"רשמית" של טולקין, מפרסמת, בעצה אחת עם טולקין' מפה של הארץ התיכונה שבה דורוויניון מופיעה ליד ימת ר'ון.

יש כאן שאלה הרבה יותר רצינית מאיזוטריה הנוגעת למיקומה של דורוויניון - אחד הטיעונים החזקים ביותר כנגד הכללתו של ×”'הוביט' בלגנדאריום וכנגד הסתמכות עליו כמקור מוסמך למידע על העולם שטולקין יצר, הוא שבעוד 'שר הטבעות' השפיע על המיתולוגיה ועל הלגנדאריום, ל'הוביט' לא היתה השפעה כלל. בכל פעם ש'ההוביט' סתר אלמנט מסוים ב'שר הטבעות' שונה ×”'הוביט' (ולא 'שר הטבעות'). אם נראה שאלמנט מסוים בלגנדאריום כן השתנה בגלל ×”'הוביט' – אזי הטענה לעיל קועקעה.

במקרה הזה, למרבה הצער, דורוויניון לא תספק לנו את ההוכחה לכך. מדוע? בגלל הציטוט לעיל של ה'קוונטה סילמאריליון' שמראה שמיקומה של דורוויניון השתנה שוב, אחרי שב'הוביט' אוזכר המיקום במפורש. זה מראה שלשם דורוויניון לא היתה משמעות רבה בעיני טולקין, או שהוא התעלם ממה שכתוב ב'הוביט'. כך או כך, במקרה הזה ה'הוביט' לא השפיע על המיתולוגיה או על הלגנדאריום.

**

אפרופו החביות בנהר, מדובר בצורת תעבורה ומסחר שהיתה מקובלת בימי הביניים באנגליה. גם ב'רוח בערבי הנחל', הספר האנגלי המפורסם, יש דלת ברצפה המובילה למעבר סודי שמגיע אל הנהר. איני יודע אם טולקין הושפע מהעניין הזה.

**

בפרק הזה מתגלים לנו בני לילית אחרים במקצת מבני הלילית שראינו אצל אלרונד. בני הלילית כאן הרבה יותר דומים לבני אדם - הם משתכרים, מתרגזים, מועלים בתפקידם ונוחרים על השולחן. בניגוד מוחלט לבני הלילית של אלרונד ולבני הלילית של 'שר הטבעות' ושל ה'סילמאריליון'. מדובר כאן באחת הסתירות הגדולות בין ה'הוביט' ל'שר הטבעות' ול'סילמאריליון', כפי שציינתי במאמר שעסק בפרק השלישי.

לעומת בני הלילית חמי הדם והאדירים של המיתולוגיה, או בני הלילית העצובים והאציליים של 'שר הטבעות', בני הלילית של ה'הוביט' עומדים קצת בצד. אי אפשר לקשר אותם לשום דבר ולמיתולוגיה בכלל. זו עוד טענה בעד אי הכללתו של ה'הוביט' בלגנדאריום.

פרק 08: זבובים ועכבישים

חמשירים מאת יואל ואינגר, המספרים על המתרחש בפרק:

הם הלכו ביער בלי אור
עד לנהר השחור
ראו סירה
בגדה השנייה
ומשכו אותה לאחור.

אך בומבור למים נפל
כי דחף אותו אייל
מיד נרדם
חלומות חלם
ולסחוב אותו לא היה קל.

כל מזונם נגמר
ובילבו היה ממורמר
על עץ עלה
הרגיש רוח קלה
ואת כולם ביאס כשחזר.

אז בומבור התעורר
ומיד התחיל לקטר
עליו צעקו
אך עדיין הוא
על סעודות להם סיפר.

אז ביער הרחק
הם ראו אור בוהק
עצות שכחו
מהשביל הם ירדו
למקום בו עם-יער חוגג.

בקסמי בני לילית הגמדים נרדמו
עכבישים רשעים אותם אז שבו
בילבו התעורר
אחריהם הלך מהר
מסביבו עכבישים קורים טוו.

בילבו אותם הציל
את העכבישים הוא הבהיל
כי אותו לא ראו
רק שיריו הם שמעו
וזה כשרון לא רגיל.

הם גילו לתדהמתם
שתורין לא איתם
אותו המלך חקר
אך לא גילה דבר
כי תורין את פיו סתם.

**

בפרק הזה ההוביט והגמדים נודדים ביער אופל. יערות היו מאז ומתמיד רקע לסיפורי הרפתקאות ואימים. כל מי שביקר ביער אירופי יכול להבין את האימה והיראה שעוררו היערות בלב האירופאים במאות הראשונות לספירה. טולקין מנסה להחדיר בקוראים את היראה הזו באמצעות האזהרות של גאנדאלף וביאורן.

**

באמצע יער אופל עובר נהר מכושף. נהרות מכושפים הם מוטיב קבוע באגדות הקלטיות. באגדות האיריות על הקדוש ברנדן (483-577 לספירה) מסופר על נהר קסום, שנמצא באי, שעל כל מי ששותה ממנו נופלת שינה עמוקה ומלאה סיוטים, וככל ששתית יותר, כך השינה מתארכת יותר. למידע נוסף על מסעותיו של הקדוש ברנדן, ראו בקישור הבא: http://www.newadvent.org/cathen/02758c.htm

טולקין הכיר את הסיפורים על הקדוש ברנדן, ובשנת 1945 אף חיבר פואמה המספרת על מותו של הקדוש. בשנת 1955 טולקין ערך מחדש את הפואמה ופירסם אותה תחת השם Imram (באירית: הפלגה, מסע). שתי הגרסאות מופיעות בכרך התשיעי של ההיסטוריה ('History of Middle Earth'). אני מביא בפניכם את הגרסה המאוחרת:

Imram

At last out of the deep sea he passed,

and mist rolled on the shore;

under clouded moon the waves were loud,

as the laden ship him bore

4

to Ireland, back to wood and mire

and the tower tall and grey,

where the knell of Clúain-ferta's bell

tolled in green Galway.

8

Where Shannon down to Lough Derg ran

under a rain-clad sky

Saint Brendan came to his journey's end

to find the grace to die.

12

'O tell me, father, for I loved you well,

if still you have words for me,

of things strange in the remembering

in the long and lonely sea,

16

of islands by deep spells beguiled

where dwell the Elvenkind:

in seven long years the road to Heaven

or the Living Land did you find?’

20

‘The things I have seen, the many things,

have long now faded far;

only three come clear now back to me:

a Cloud, a Tree, a Star.

24

‘We sailed for a year and a day and hailed

no field nor coast of men;

no boat nor bird saw we ever afloat

for forty days and ten.

28

Then a drumming we heard as of thunder coming,

and a Cloud above us spread;

we saw no sun at set or dawn,

yet ever the west was red.

32

‘Upreared from sea to cloud then sheer

a shoreless mountain stood;

its sides were black from the sullen tide

up to its smoking hood,

36

but its spire was lit with a living fire

that ever rose and fell:

tall as a column in High Heaven's hall,

its roots were deep as Hell;

40

grounded in chasms the waters drowned

and swallowed long ago

it stands, I guess, on the foundered land

where the kings of kings lie low.

44

‘We sailed then on till all winds failed,

and we toiled then with the oar;

we burned with thirst and in hunger yearned,

and we sang our psalms no more.

48

At last beyond the Cloud we passed

and came to a starlit strand;

the waves were sighing in pillared caves,

grinding gems to sand.

52

And here they would grind our bones we feared

until the end of time;

for steep those shores went upward leaping

to cliffs no man could climb.

56

But round by west a firth we found

that clove the mountain-wall;

there lay a water shadow-grey

between the mountains tall.

60

Through gates of stone we rowed in haste,

and passed, and left the sea;

and silence like dew fell in that isle,

and holy it seemed to be.

64

‘To a dale we came like a silver grail

with carven hills for rim.

In that hidden land we saw there stand

under a moonlight dim

68

a Tree more fair than ever I deemed

in Paradise might grow:

its foot was like a great tower's root,

its height no man could know;

72

and white as winter to my sight

the leaves of that Tree were;

they grew more close than swan-wing plumes,

long and soft and fair.

76

‘It seemed to us then as in a dream

that time had passed away,

and our journey ended; for no return

we hoped, but there to stay.

80

In the silence of that hollow isle

half sadly then we sang:

softly we thought, but the sound aloft

like sudden trumpets rang.

84

The Tree then shook, and flying free

from its limbs the leaves in air

as white birds rose in wheeling flight,

and the lifting boughs were bare.

88

On high we heard in the starlit sky

a song, but not of bird:

neither noise of man nor angel's voice,

but maybe there is a third

92

fair kindred in the world yet lingers

beyond the foundered land.

But steep are the seas and the waters deep

beyond the White-tree Strand! ’

96

'O stay now, father! There is more to say.

But two things you have told:

the Tree, the Cloud; but you spoke of three.

The Star in mind do you hold?’

100

‘The Star? Why, I saw it high and far

at the parting of the ways,

a light on the edge of the Outer Night

beyond the Door of Days,

104

where the round world plunges steeply down,

but on the old road goes,

as an unseen bridge that on arches runs

to coasts that no man knows.’

108

‘But men say, father, that ere the end

you went where none have been.

I would hear you tell me, father dear,

of the last land you have seen.’

112

‘In my mind the Star I still can find,

and the parting of the seas,

and the breath as sweet and keen as death

that was borne upon the breeze.

116

But where they bloom, those flowers fair,

in what air or land they grow,

what words beyond this world I heard,

if you would seek to know,

120

in a boat then, brother, far afloat

you must labour in the sea,

and find for yourself things out of mind:

you will learn no more of me.’

124

In Ireland over wood and mire

in the tower tall and grey

the knell of ClÅ­ain-ferta's bell

was tolling in green Galway.

128

Saint Brendan had come to his life's end

under a rain-clad sky,

journeying whence no ship returns;

and his bones in Ireland lie.

132

**

"בעודם עומדים מעליו, מקללים את מזלם הרע ואת סרבולו של בומבור, ומקוננים על אבדן הסירה, אשר מנע מהם חציית הנחל שנית וחיפוש הצבי – שמעו קול ענות חלושה של קרנות יער ומשהו בדומה לכלבים נובחים במרחק. כולם השתתקו, וכאשר שרר שקט, יכלו לשמוע קולות של ציד גדול הנערך מצפון לדרך, אף ×›×™ לא ראו שום סימן לכך.

שם ישבו זמן רב ולא העזו לזוז, בומבור ישן וחיוך על פניו השמנים, כאילו לא אכפת לו עוד מכל צרותיהם.

לפתע הופיעו על הדרך שלפניהם צבאים לבנים, כמה צביות ועופר – כולם לבנים כשלג. הם הבהיקו על רקע הצללים, ולפני שהצליח תורין לעוצרם, קפצו שלושה גמדים על רגליהם ושילחו בהם חצים מקשתותיהם. אף אחד מהם לא נראה כאילו השיג את מטרתו, והצבאים הסתובבו ונעלמו אל בין העצים, כשהגמדים משלחים בהם חצים – לשווא."
(עמ' 122-123, תרגום הטייסים).

מי צד ביער אופל? רק בני הלילית יכולים לעשות זאת. מסע ציד של פיות (Fairies) הוא אלמנט שמופיע בהמון סיפורי אגדות ומיתוסים מימי-הביניים. ציד של פיות מופיע גם ב'סר אורפאו' – פואמה באנגלית תיכונה שנכתבה במאה ×”- 13-14. לפואמה הזו מקורות רבים – היא מתבססת, כמובן, על אורפאוס מהמיתולוגיה היוונית, על אגדות קלטיות שונות וכן על המיתוס הלירי הצרפתי 'Breton Lais'. העלילה עוסקת באביר שיוצא לחפש את אהובתו באנגליה הימי-ביניימית.
טולקין עסק בפואמה הזו באופן אינטנסיבי למדי, הוא למד עליה באוקספורד ואף נבחן עליה כחלק מבחינות סיום התואר שלו בקיץ 1915.
סביר מאד להניח שהפואמה הזו השפיעה על טולקין בכמה מובנים ובמיוחד בציד של בני הלילית המתואר ב'הוביט'. שימו לב לשורות הבאות:

There often by him would he see,

When noon was hot on leaf and tree,

The king of Faërie with his rout

Came hunting in the woods about

With blowing far and crying dim,

And barking hounds that were with him;

Yet never a beast they took or slew,

And where they went he never knew.

(שורות 281-288)

התקלות בחיות לבנות (ובצבאים לבנים במיוחד) מסמלת במיתולוגיה הקלטית מפגש עם פיות או מעבר אל עולמן העל טבעי. לעתים הציד אחר הצבי הלבן מסמל את המרדף אחר החוכמה (במקרה ×”×–×” המרדף נכשל… מה כבר אפשר לצפות מגמדים?). צבאים לבנים, אגב, קיימים באנגליה.

**

הגמדים מנסים לשווא להכנס אל מסיבת בני הלילית, אך בכל פעם שהם נכנסים למעגל האורות, הכל כבה והמסיבה "עוברת הלאה", בעוד הגמדים המסכנים ממשיכים להסתובב ביער אחוזי תדהמה. הדבר נראה כמו כישוף ומאד לא אופייני לבני הלילית המופיעים במיתולוגיה או ב'שר הטבעות'. אך כפי שראינו בפרק 'מנוחה קצרה', התפיסה של בני הלילית ב'הוביט' שונה במקצת מאשר בשאר היצירות, על אף הדמיון בשמות.

תמונה דומה, של מסיבת בני לילית (פיות), אשר בן תמותה עוקב אחריה ולבסוף היא מתפוגגת כלא היתה, מופיעה בפואמה 'Sister Songs: An Offering of Two Sisters', שנכתבה על ידי פרנסיס תומפסון, בשנת 1895. פרנסיס תומפסון (1859-1907) היה קתולי-רומי אדוק במיוחד והפואמות שכתב מציגות חזיונות על גן העדן. טולקין העריך מאד את תומפסון במהלך לימודיו באוקספורד. בארבעה במרץ 1914, הוא הגיש עבודה תחת הכותרת: 'Francis Thompson', בה הוא טען שתומפסון צריך להמנות עם גדולי המשוררים.
יצירותיו של תומפסון מופיעות בפרוייקט גוטנברג. לכל המעוניין. אני מצרף כאן את השורות הרלוונטיות, אשר לפי דעתו של דאגלאס אנדרסון מבטאות את הקשר בין הפואמה של תומפסון לתמונת המרדף אחר בני הלילית ב'הוביט':

Now at that music and that mirth
Rose, as 'twere, veils from earth;
And I spied
How beside
Bud, bell, bloom, an elf
Stood, or was the flower itself
'Mid radiant air
All the fair
Frequence swayed in irised wavers.

(שורות 74-82)

 
Others, not yet extricate,
On their hands leaned their weight,
And writhed them free with mickle toil,
Still folded in their veiny vans:
And all with an unsought accord
Sang together from the sward;
Whence had come, and from sprites
Yet unseen, those delights,
As of tempered musics blent,
Which had given me such content.
For haply our best instrument,
Pipe or cithern, stopped or strung,
Mimics but some spirit tongue.

(שורות 99-111)

Next I saw, wonder-whist,
How from the atmosphere a mist,
So it seemed, slow uprist;
And, looking from those elfin swarms,
I was 'ware
How the air
Was all populous with forms
Of the Hours, floating down,
Like Nereids through a watery town.

(שורות 120-128)

Every step was a tinkling sound,
As they glanced in their dancing-ground,
Clouds in cluster with such a sailing
Float o'er the light of the wasting moon,
As the cloud of their gliding veiling
Swung in the sway of the dancing-tune.

(שורות 191-196)

I stirred, I rustled more than meet;
Whereat they broke to the left and right,
With eddying robes like aconite
Blue of helm;
And I beheld to the foot o' the elm.

(שורות 201-205)

**

"בראש קהל גדול של חוגגים ישב מלך היער עם כתר עלים לראשו על שערו הזהוב…"
(עמ' 128, תרגום הטייסים).

זהו אחד המשפטים היותר משונים בספר, והוא סותר את הכתוב ב'שר הטבעות' ובמיתולוגיה המאוחרת. המשפט מתאר את מלך בני הלילית (תראנדואיל, שלא מצויין בשמו בספר) ואת שיערו הזהוב, אך מאוחר יותר מצויין במפורש שבני הלילית היושבים ביער אופל הם מבני הלילית שלא היו בואלינור – דהיינו הסילוואן. בנספח ו' של 'שר הטבעות' כתב טולקין במפורש שלבני הלילית שיער שחור מלבד בני פינארפין. בחינה של ההיסטוריה של נספח ו' מגלה שבתחילה טולקין התכוון לנולדור ולאחר מכן העניין שונה לבני הלילית כולם.

כך או כך, משפט ×–×” מוכיח כמעט בוודאות שללגולאס, בנו הנערץ של תראנדואיל, יש שיער זהוב, או לפחות שאַטֶנִי…

**

בין היצורים המעניינים שמופיעים בפרק נמנים העכבישים. טולקין הרבה לכתוב על עכבישים ולעסוק בהם ביצירותיו. הם מופיעים תמיד באופן שלילי, כיצורים בעלי אופי רע ומרושע. ייתכן שטולקין התייחס לעכבישים בצורה כזו בגלל ניסיונו המר באפריקה – כשהיה בגיל שלוש נעקץ על ידי עכביש טרנטולה. במכתביו מתוודה טולקין שהוא אינו זוכר את החוויה הזו, אך העובדה היא שעכבישים מסוג כלשהו נמצאים במיתולוגיה, ב'שר הטבעות' וגם בפרק ×”×–×” ב'הוביט'.

טולקין ציין בראיון רדיופוני ב-15 בינואר, 1957, בתוכנית 'Carnival of books', שהעכבישים מופיעים ב'הוביט' בגלל שאחד מילדיו שנא במיוחד עכבישים (הילד המדובר הוא מייקל טולקין). אך יתכן שטולקין הכניס את העכבישים בגלל סיבות אחרות לחלוטין. כפי שנאמר, עכבישים מופיעים ביצירותיו כבר מהשלב המתועד המוקדם ביותר.

העכבישה אונגוליאנט הופיעה כבר בגרסאות המוקדמות ביותר של המיתולוגיה, משנת 1916 (שמובאות ב- 'Book of Lost Tales'). בכל מקום בו היא מופיעה, מודגשים אופייה וצורתה העכבישית. אונגוליאנט, כפי שכולם יודעים, מילאה תפקיד נכבד ביותר בהשמדת שני העצים, בכך תרמה תרומה לא קטנה להפיכת העולם למקום פחות טוב ופחות מואר.

העכבישים המופיעים בפרק אינם קשורים, כמובן, לאונגוליאנט. על אף שהייתה קיימת בלגנדאריום באותה תקופה, טולקין עדיין לא קישר בין ספר הילדים שכתב למיתולוגיה שלו (למעט שמות ופכי היסטוריה שהוא שאל מהלגנדאריום – ראו מקרה אלרונד, בפרק 3). עכבישים תבוניים ומדברים, כמו הווארגים, לא יכולים להשתלב במיתולוגיה. מאוחר יותר, כאשר ×”'הוביט' הוביל ל'שר הטבעות', המקושר ללגנדאריום, טולקין הרגיש, כנראה, צורך להסביר מהיכן ×”×’×™×¢×” שילוב. לכן אנו מוצאים ב- 'Annals of Aman', שנכתב בשנים 1950-1951, מעט אחרי שנשלמה כתיבת 'שר הטבעות', את הפסקה הבאה:

“…and she down into Beleriand and dwelt awhile beneath Ered Orgoroth in the valley which after was named Nan Dungorthin, because of the fear and horror that she bred there. But when she has healed her hurts and spawned there a foul brood she passed away out of the Northlands, and returned into the South of the world, where she abides yet for all that Eldar have heard.”

('Annals of Arda' Section 5 §126)

זו הפעם הראשונה שבה מוזכר מוצאם האפשרי של שילוב ושל שאר עכבישי העולם. הפסקה הזו, שבה אונגוליאנט מתרבה, אינה מופיעה בגרסאות מוקדמות יותר ועכבישים אחרים אינם מוזכרים. על פי תארוך כתיבת הקטע, אני משער שההסבר לקיומה של שילוב ושל שאר העכבישים המרושעים (גם ב'הוביט'), נבנה לאחר היווצרותה של שילוב.

כדוגמת הנשרים, גם תפקידם ומראם של העכבישים משתנה מיצירה ליצירה:

ה'הוביט': דמויות גרוטסקיות וטפשיות למדי.

'שר הטבעות': יצור מפלצתי ומאיים.

הלגנדאריום: בריה מיתית שיש לה חלק ב- Arda Marred (ארדה שנפגמה) – רוע אלטרנטיבי למורגות.

**

בילבו שר לעכבישים כמה שירים, מעניין לבחון כמה מהם:

מקור

תרגום הטייסים

תרגום הנעמי

Old fat spider spinning in a tree!
Old fat spider can't see me!
Attercop! Attercop!
Won't you stop,
Stop your spinning and look for me!

Old Tomnoddy, all big body,
Old Tomnoddy can't spy me!
Attercop! Attercop!
Down you drop!
You'll never catch me up your tree

יושב לו עכביש שמן בעץ, חוטים טווה,

יושב לו עכביש שמן, אותי הוא לא רואה.

שק חוטים! שק חוטים!

די בפטפוטים,

הפסק את טוויתך אם לתפסני אתה רוצה.

גולם עץ מצחיק, כולו רק גוף גדול,

גולם עץ מצחיק מן העץ יפול,

שק חוטים! – שק חוטים!

עצלן בעצלנים,

אותי הן לא תמצא ותאבד הכל.

עכביש שמן גדול

לראות אותי אינך יכול.

עכביש – עסק ביש!

חפש אותי – חיש-חיש-חיש!

עכביש שמן גדול

הזהר – נפול תיפול!

רד למטה בקפיצה

חפש אותי ולא תמצא!

קל לראות שכל המתרגמים עקפו באלגנטיות את המילה Attercop, מן הסתם הם לא הבינו אותה, ובצדק. כמו הרבה מונחים ב'הוביט', מדובר בוורסיה של מילה באנגלית עתיקה: attorcoppa (המילה השתמרה גם באנגלית התיכונה כ attercop(pe( אך לא נמצאת באנגלית המודרנית). משמעות המילה היא 'עכביש': ator 'רעל' + cop 'ראש'.

מילה נוספת שהמתרגמים לא ממש ידעו מה לעשות איתה היא Tomnoddy. לפי מילון אוקספורד פירוש המילה הוא אדם טיפש.

Lazy Lob and crazy Cob
are weaving webs to wind me.
I am far more sweet than other meat,
but still they cannot find me!

Here am I, naughty little fly;
you are fat and lazy.
You cannot trap me, though you try,
in your cobwebs crazy.!

לוב העמלן וקוב המטומטם

טווים קורים לכרכני,

ערב הנני מכל מטעם,

אך אינם יכולים למצאני.

הנני כאן זבובון שובב,

כולכם הולכי בטל;

לא תלכדוני, אף בעמל רב,

כי אני בכם אתעלל.

עכביש – אמן מוכשר

אורג קורים לתפוס אותי

אני מתוק מכל בשר

אך לא תוכל למצוא אותי.

×”× ×” אני פה – קיש קיש קיש.

תפוס אותי, גע בי, גע,

לא תתפסני, עכביש,

אורג קורים כמו משוגע.

שתי מילים לא ממש מובנות פה: cob ו- lob, שתיהן מילים באנגלית עתיקה. lob משמעה עכביש (מכאן בא השם Shelob – 'עכביש נקבה'). גם משמעותה של המילה cob היא עכביש, אך בדרך כלל מילה זו אינה מופיעה לבדה אלא כצירוף עם המילה web, כך cobweb הם קורי עכביש.

**

"האנשים החוגגים בלילה היו אלף היער, כמובן, אין הם אנשים רעים, אך אם יש להם מגרעת – הרי היא אי אמונם בזרים. על אך שקסמיהם חזקים היו, בכל זאת היו זהירים מאד. שונים מן האלף הגבוהים שבמערב, יותר מסוכנים ופחות חכמים, מפני שרובם (יחד עם קרוביהם המפוזרים בגבעות ובהרים) היו צאצאי השבטים העתיקים, אשר מעולם לא נדדו לארץ הפיות שבמערב, מקום שם האלף הבהירים והכהים שכנו במשך דורות. שם במערב החכימו והשכילו והשקיעו את חכמת הערמומיות והכישוף ביצירת דברים נאים ונפלאים, לפני שחזרו לעולמנו אנו, העולם הרחב." (עמ' 139, תרגום הטייסים).

ובאנגלית:

“The feasting people were Wood-elves, of course. These are not wicked folk. If they have a fault it is distrust of strangers. Though their magic was strong, even in those days they were wary. They differed from the High Elves of the West, and were more dangerous and less wise. For most of them (together with their scattered relations in the hills and mountains) were descended from the ancient tribes that never went to Faerie in the West. There the Light-elves and the Deep-elves and the Sea-elves went and lived for ages, and grew fairer and wiser and more learned, and invented their magic and their cunning craft, in the making of beautiful and marvellous things, before some came back into the Wide World.”

לא אכנס במאמר הזה לתולדותיהם של בני הלילית ולתפיסתו של טולקין אותם. דאגלאס אנדרסון מציין שינוי מעניין שנעשה בין המהדורות:

במהדורה הראשונה (1937) נכתב:

"The Deep-elves (or Gnomes) and the Sea-elves lived for ages"

ואילו במהדורה השלישית (1966) מופיע:

"The Deep-elves and the Sea-elves went and lived for ages"

השינוי הזה נעשה כדי להתאים את הכתוב ללגנדאריום, בו הנולדור (בני הלילית העמוקים) נקראו בתחילה 'נוֹמִים'. בשלב מאוחר יותר של כתיבת הלגנדאריום, טולקין זנח לחלוטין את השימוש במונח הזה.

הפסקה הזו יכולה להראות על הקשר בין הלגנדאריום לבין ×”'הוביט', אך אני חולק על הטענה הזו. בשלב ×–×”, טולקין כלל לא התכוון ליצור קשר בין ×”'הוביט' ללגנדאריום. השיבוץ של שמות וגזעים מתוך הלגנדאריום נעשה, כפי שטולקין עצמו ציין, לשם הנוחות וכדי להימנע מהטורח של המצאת שמות ומושגים חדשים. לעתים דווקא עצם השימוש במונחים מהלגנדאריום ב'הוביט' גורם לבעייתיות. בעיית 'אלרונד-גלאמדרינג' שהעליתי קודם לכן היא דוגמא לכך. כאן יש בעיה נוספת – כיצד ניתן להסביר את המשפט: "Though their magic was strong"? ומה עם ×”- Faerie? זוהי מילה שטולקין השמיט לחלוטין בגרסאות המאוחרות של הלגנדאריום.
המשפט הזה לא מוכיח שטולקין התכוון מלכתחילה לקשר את ה'הוביט' למיתולוגיה. לכל היותר הוא מראה שטולקין השתמש בחלקים מהמיתולוגיה תוך כדי כתיבת ה'הוביט'.

דוגמא נוספת לשאילת מוטיבים ואלמנטים מהמיתולוגיה אנו יכולים לראות במשפט הבא:

"בימים עתיקים היו להם מלחמות נגד גמדים, אותם האשימו בגניבת אוצרם. רק הוגן ×™×”×™×” ×–×” לומר שלגמדים היתה גרסה אחרת והיא – שהם לקחו רק את המגיע להם, ×›×™ מלך האלף התמקח איתם על עיבוד זהבו הגולמי, ולאחר מכן סירב לשלם את שכרם."

זה כמובן איזכור לסיפור על המלך תינגול מדוריאת ולמשיסת מנגרות. הסיפור הזה היה קיים כבר בגרסה הראשונית של הלגנדאריום (המופיעה ב- 'Book of Lost Tales II'), והוא השתנה כמעט בכל גרסה.

**

ולסיום, קצת פיקנטריה – שימו לב למשפט הבא: "Then the elves put thongs on him…" בתקופתו של טולקין thongs היו חוטי עור המשמשים לקשירה, בתקופתנו המשמעות השתנתה במקצת ומשמעותה של המילה thongs באנגלית היא… חוטיני! להבהרות: http://trinidad_parties.tripod.com/thongs.htm

פרק 07: אכסניה מוזרה

חמשירים מאת יואל ואינגר, המספרים על המתרחש בפרק:

הגמדים מאוד שמחו
ואת הנשרים ברכו
הנשרים אותם נשאו
הרחק מהמקום ההוא
ובמהרה הם שוב הלכו.

ואז גאנדאלף להם סיפר
על איש שגם יהיה חבר
בראשו תכסיס בישל
שלא יכל להכשל
ורק ביקש להיזהר.

הוא אמר להם לחכות
וכשישרוק לבוא בזוגות
לבית הלך
בסיפור פתח
סיפר על ההרפתקאות.

ואז בכל מקום מותח
בעוד ביאורן אותו משבח
באו גמדים
מאוד מדוייקים
וביאורן את כולם אירח.

התעלול שלו הצליח
ביאורן להם עזרה הבטיח
נתן להם מזון
וגם מקום לישון
והלך עקבות זאבים להריח.

סוסים להם ביאורן השאיל
ואחרי מסע רגיל
גאנדאלף אותם זנח
עם הסוסים הלך
ואמר: לעולם אל תרדו מהשביל.

**

גיבור הפרק הזה הוא ביאורן, שסביבו היו לא מעט מיתוסים, אגדות וגם ויכוחים בין שוחרי טולקין.

ביאורן גר ליד ה- Carrock, שמתורגם בגרסת הטייסים באופן מילולי 'קרוק' ובתרגומו של משה הנעמי 'קירצוק'. כמו מילים רבות אחרות, מקור המילה הזו באנגלית עתיקה, שבה משמעות המילה carr היא 'אבן' או 'סלע'. המילה Carrock מופיעה גם בספר 'The English Dialect Dictionary' משנת 1898, ומשמעותה היא "תל, ערימת אבנים המשמשת כסימן גבול, מקום קבורה או סימן דרך למטיילים". טום שיפי ציין שפירוש המילה carrecc בוולשית עתיקה הוא 'אבן'.

הקרוק הוא הגבול לממלכתו או לתחומו של ביאורן.

**

מי הוא ביאורן? גאנדאלף מכנה אותו 'מחליף עורות', ומאוחר יותר בפרק אנו אכן רואים שהוא יכול "להחליף את עורו". כלומר, להפוך לדוב. שמו של ביאורן (Beorn) הוא בעצם מילה באנגלית עתיקה שמשמעותה 'אדם' או 'לוחם', אבל המשמעות המקורית שלה היא 'דוב' (מקור המילה הוא נורדי)

לביאורן יש עוד כמה תכונות, הבולטות שבהן – חמת זעמו הנוראית וכוחו העצום בקרב. אולי יש כאן קשר ל-Berserks, אותם אנשים מהמיתולוגיה הנורדית שהיו לבושים בעורות של דובים ולחמו בטירוף. עד היום השם Berserks משמש לתיאור אלו הלוקים בשגעון קרב.

לא רק ביאורן קשור למיתולוגיה הנורדית. גם ביתו נראה כמו בית גרמני/נורדי קדום, בדיוק כמו זה המתואר בפואמה 'ביאוולף'. טולקין אף צייר את ההיכל המרכזי בביתו של ביאורן, הדומה להפליא לכמה וכמה איורים שנעשו על פי 'ביאוולף'.

**

השיטה, שבה גאנדאלף מציג את הגמדים לביאורן, הפוכה בדיוק לדרך בה הוא הציג את הגמדים לבילבו. כאן הוא מגיע בעצמו ומשלב אותם בסיפור בחוכמה, ואילו אצל בילבו הוא נותן להם להגיע קודם, בעוד הוא משתרך מאחור ונותן לבילבו המסכן לתהות מי אלו הגמדים שבאו לביקור…

**

""אני קוסם" המשיך גנדלף, "שמעתי אודותיך, אף אם אתה לא שמעת עלי. אך אולי שמעת על עמיתי, בן דודי רדגסט, אשר בקרבת גבולו הדרומי של היער האפל – מירקווד?"

(עמ' 102, תרגום הטייסים).

המילה 'בן דוד' אין מטרתה לרמוז שיש קרבה משפחתית בין ראדאגאסט לגאנדאלף. מילון אוקספורד לאנגלית מפרט שלושה שימושים שונים למילה 'בן דוד' (Cousin), ואחד מהם הוא השימוש לתיאור אנשים ממוצא משותף או בעלי מאפיינים משותפים.

מקורו של השם 'ראדאגאסט' אינו ברור. היה מנהיג גותי בשם Radagaisus, שפלש לאיטליה במאה החמישית לספירה וכן אל סלאבי בשם Redigast. אך עדיין מקורו של השם לוטה בערפל.

**

ביאורן מגיש לגמדים ולבילבו Mead (בגרסת הטייסים – תמד, בתרגומו של הנעמי – מי דבש). Mead הוא משקה אלכוהולי העשוי מדבש וממים. יש לו היסטוריה ארוכה למדי וכנראה שהקלטים החלו לייצר אותו כבר בשנת 500 לספירה. ×”- Mead ×”×™×” משקה פופולרי מאד בתרבות האנגלוסקסונית ואין פלא שמגישים אותו ב'הוביט'.

**

בפרק ×”×–×” גאנדאלף נוטש את הגמדים על סיפו של יער אופל (בתרגום הטייסים – מירקווד, בתרגומו של הנעמי – יעראפל, במקור – Mirkwood). מה משמעותו של השם? במכתב מספר 289 (מתוך אסופת המכתבים של טולקין), הוא מפרש את העניין:

"Mirkwood זו לא המצאה שלי, אלא שם עתיק מאד שאליו צמודות אסוציאציות מיתיות. כנראה שבמקור הוא השם הגרמני הפרימיטיבי לשטחי היער ההרריים הגדולים, שבעבר היוו את הגבול הדרומי בפני ההתפשטות הדרומית. בחלק מהמסורות השתמשו בו כדי לתאר את הגבול בין הגותים וההונים. מזכרוני בלבד: עתיקות השם מוכחת בכך שהוא מופיע בגרמנית מוקדמת מאד (המאה ה 11?) כ- Mirkiwidu למרות ש *merkw- שם עצם "אפל" לא מופיע כלל בגרמנית (רק באנגלית עתיקה, סקסונית עתיקה ונורדית עתיקה) ושם העצם witu מופיע רק במשמעות הלא נפוצה של לוחות עץ, ולא שרד בגרמנית המודרנית.
המילה Mirce באנגלית עתיקה שרדה רק בשירה ובמשמעות של 'אפל' או 'קודר'. רק בביאולף, שורה 1405: ofermyrcan mor. במקומות אחרים הוא מופיע במשמעות 'מעוות', 'גיהנומי'. אך המילה לא היתה מעולם מילת "צבע", שחור, פשוטה ומלכתחילה משמעותה היתה יותר לכיוון 'קודר'… נראה לי שלמרבה המזל המילה לא מובנת באנגלית מודרנית."

כלומר, Mirkwood משמעותו יער אפל/קודר. המילה הזו הופיעה, אגב, באותה המשמעות בספרו של וויליאמס מוריס: 'A Tale of the house of the wolfing'. מוריס (1834-1896), הוא סופר מעורך מאד שספריו (שזמינים להורדה חוקית ברשת), לא מוכרים בארץ. הוא כתב ספרים שהושפעו מאד מהתרבות האיסלנדית והם היו מוכרים היטב לטולקין. לפרטים נוספים: http://www.morrissociety.org

**

האזכור של הנקרומאנסר (מעלה האוב) כאן הוא מקרי, אך טולקין עושה בו שימוש מאוחר יותר ב'שר הטבעות', שם הנקרומאנסר הוא סאורון, השולט בדול גולדור. כאשר נכתב ה'הוביט', הנקרומאנסר היה עדיין בגדר אמצעי לספק לגאנדאלף סיבה טובה לנטוש את הגמדים ואת בילבו ולאפשר לבילבו להראות את יכולותיו השונות.
כאמור, לאחר שנכתב 'שר הטבעות' התברר שסאורון הוא ה'מעלה באוב'. המאמר 'Laws and costumes among the Eldar' מסביר, בין היתר, מדוע סאורון זכה לכינוי הזה. המאמר נכתב בשנת 1958, וסביר להניח שכמו 'המסע לארבור', הוא נועד להסביר נקודות תמוהות ב'הוביט' שלא השתלבו במיתולוגיה וב'שר הטבעות'.

פרק 06: מן הפח אל הפחת

חמשירים מאת עדן ונהורסט, המספרים על המתרחש בפרק:

 

בילבו ברח הרחק משם
עד ששמע דיבורים בקול רם
אלה היו הגמדים
והם היו מבולבלים
כשהופיע לפתע בינם.

החבורה ירדה מההר
כשמתחת רגליה הסלע נשבר
הם התדרדרו במדרון
אך ברגע האחרון
הצליחו להיחלץ מסוף מר.

הם נכנסו לעומק העצים
כשמאחוריהם יללו זאבים
על עצים הם עלו
ומשם מבטים תלו
כי מתחתם זאבים התכנסו.

גאנדאלף כמה זאבים שרף
ולמדורה היער נסחף
אז אורקים הגיעו
ואת האש הרגיעו
אך את החבורה עשן אפף.

כי מתחת רגליהם האש בערה
והם היו נשרפים עד מהרה
אלמלא הנשרים
שחיו בהרים
ואותם הצילו מהצרה.

**

בפרק הזה בילבו מבין שהוא עבר את הרי הערפל (זהו שמם העברי של ה-Misty Mountains בתרגומי הטייסים, הנעמי ולבנית. בתרגומו של לוטם ההרים נקראים 'הרי האובך'). טום שיפי טוען שטולקין שאל את השם 'הרי הערפל' מהפואמה 'Skírnismál' (עלילות סקירניר) שמופיעה ב-'Elder Edda'. בסיפור הזה סקירניר, שנשלח לחטוף בת של ענק, מדבר אל סוסו ומזכיר את ה- Misty mountains.

שם זה היה קיים במחשבתו של טולקין עוד בטרם השתמש בו ב'הוביט'. ישנו ציור בצבעי מים שהוא צייר אשר נושא את הכותרת 'Misty Mountains'. לבסוף הרי הערפל היו מקום מרכזי לא רק ב'הוביט' אלא גם ב'שר הטבעות' ובמיתולוגיה בכלל.

**

בפרק הזה אנחנו שומעים בפעם הראשונה על הווארגים (Wargs), אותם זאבים אשר משתפים פעולה עם האורקים. מהו המקור למילה 'ווארג'? במכתב לג'ין וולף מהשבעה בנובמבר 1966 (המכתב אינו מופיע באסופת המכתבים שיצאה לאור), טולקין מספר על כך:

"זוהי מילה עתיקה המתארת זאב, שיש לה גם משמעות נוספת של עבריין או פושע נמלט. זה הפירוש הרווח בטקסטים ששרדו. אימצתי את המילה, שהיה לה צליל טוב עבור המטרה, כסוג מסוים של זאב שטני בסיפור."

מקורה של המילה Warg ב- Wearg (אנגלית עתיקה), Warg (גרמנית עליונה עתיקה) ו- Warg (בנורדית עתיקה).

בנוגע לכל הסיטואציה עם הווארגים, טולקין טוען במכתב לבנו מייקל (הערה במכתב מספר 306) כך:

"בכל הפרקים של ה'ווארגים' היה חלק שנלקח (כך אני מאמין) מסצינה בספרו של ס.ר קרוקט, דאגלאס השחור, שהוא אולי הרומן הטוב ביותר שלו ובכל מקרה ספר שמאד השפיע עלי בתקופת הלימודים שלי, למרות שמאז לא קראתי אותו שוב."

מי שיטרח לעיין בספר 'דאגלאס השחור' ימצא בפרק 49 סצינה דומה, שבה שלושת הגיבורים נמלטים דרך יער ונאלצים להלחם בזאבים שטניים.

**

השיר של הגובלינים, כאשר הם רוקדים מסביב לעצים, מכיל בסוף את השורות:

×™Ö·×” ×”Ö·×™!

יַה-הַרִי-הַי!

יַה-הוֹי!

יתכן שזה ג'יבריש, אבל בחינה מדוקדקת מעלה שה"ג'יבריש" הזה מופיע גם ב'שר הטבעות'. שימו לב למה שהאורקים אומרים, כאשר הם מרימים את פרודו בפרק 'הכרעותיו של סאם' בספר 'שני המגדלים' (תרגום לבנית) :

"יא הוי! יא הארי הוי!…" ואח"×› "יא הוי!". האם זהו ×’'יבריש סתמי שטולקין חזר עליו בהיסח הדעת? או שמא חלק מהשפה השחורה האבודה? שימו לב לדברים שטולקין כותב בנספח ו' של 'שר הטבעות' בנוגע לשפה השחורה:

"נאמר שאין להם שפה משלהם, אך הם לקחו את מה שהם יכולים משפחות אחרות ועיוותו אותו באופן שלהם; הם יצרו אוצר מילים גס, בקושי מספיק אף לצרכיהם, אלא אם כן היו אלו קללות ונאצות".

**

בפרק הזה אנו פוגשים בפעם הראשונה בספר את הנשרים. כמו דברים רבים ב'הוביט', גם הנשרים כבר הופיעו במיתולוגיה המתהווה. אנו פוגשים בהם לראשונה כבר בתחילת המיתולוגיה, בסיפור נפילתה של גונדולין שנכתב בשנים 1916-1917:

“Then arose Thorndor, King of Eagles, and he loved not Melko, for Melko had caught many of his kindred and chained them against sharp rocks to squeeze from them the magic words whereby he might learn to fly….”

('Books of Lost Tales II' – 'The Fall of Gondolin', עמ' 193 בגרסה שלי)

הנשרים מתגלים כאן כאויביו של מלקור (כאן הוא עדיין נקרא מלקו), אך הם עדיין לא הגיעו לשלב שבו הם שליחיו בפועל של מאנווה (מנהיג הואלאר, שליחי האל במערב). הם יצורים עצמאיים ועזים.

אך הנשרים הגדולים כיצורים עצמאיים משתנים מהר מאד, בסקיצה של ה'סילמריליון', אשר מהווה בסיס למיתולוגיה המאוחרת ונכתבה בשנת 1926, אנחנו מוצאים את הטקסט הבא:

“Manwe, to whom birds bring news upon Timbrenting of all things which his farsighted eyes do not see upon earth, fashions the race of Eagles, and sends them under their king Thorondor to dwell in the crags of the North and watch Morgoth. The eagles dwell out of reach of Orc and Balrog, and are great foes of Morgoth and his people.”

('The shaping of Middle Earth'- Vol 4 H.o.M.E, עמ' 25 בגרסה שלי)

המיתוס של הנשרים כיצורים עצמאיים נזנח. מנווה הוא זה ש"יוצר" את הנשרים ושולח אותם כשליחיו. שימו לב לכך שהתפיסה של הואלאר כאן שונה מהתפיסה המאוחרת שלהם.

אך במהרה טולקין זונח את התפיסה שמאנווה "יצר" את הנשרים. ב'קוונטה נולדורינווה', השלב הבא בכתיבת המיתולוגיה, שנכתבה בשנת 1930 לערך, אנו מוצאים את הקטע הבא:

“Manwe to whom all birds are dear, and to whom they bring news upon Tindbrenting of all things which his farsighted eyes do not see, sent forth the race of Eagles. Thorondor was their king. At Manwe command they dwelt in the crags of the North and watched Morgoth and hindered his deeds, and brought news of him to the sad ears of Manwe.”

('The shaping of Middle Earth' – Vol 4 H.o.M.E', עמ' 123 בגרסה שלי)

ב'קוונטה סילמריליון' – הגרסה האחרונה של המיתולוגיה שנכתבה בשנים 1937-1938, הטקסט ×”×–×” נותר כשהיה. מי שרוצה לדעת כיצד הנשרים נתפסו במוחו של טולקין משנת 1926 ועד (לפחות) 1938, יכול לקרוא את הפסקה למעלה – הנשרים הם שליחיו של מאנווה.

תפיסתו של טולקין את הנשרים התפתחה, אם כן, לפי השלבים הבאים: הנשרים כגזע עצמאי => הנשרים כגזע שנוצר על ידי מאנווה ומשרת אותו => הנשרים כגזע שמשרת את מאנווה.

אבל אם נקרא את הפרק ב'הוביט', אנו נראה שבו הם לא מצטיירים כשליחיו של מאנווה או כשליחים בלבד. הם בהחלט אויביהם של הגובלינים ושל הווארגים ומוכנים לעזור לגאנדאלף ושות' מפני שהגובלינים ניסו לתפוס אותם, אבל הם מסרבים לעזור לגאנדאלף "עד הסוף", למרות שהוא מבקש. נראה שהתפיסה של הנשרים ב'הוביט' דומה לתפיסה שלהם ב'נפילת גונדולין' ב- 'Book of Lost Tales II' – יצורים שונאי רוע, אך עצמאיים ובעלי אינטרסים משלהם; שונים לחלוטין מהתפיסה של טולקין את הנשרים כמשרתיו של מאנווה.

זו אחת הסתירות בין ה'הוביט' לשאר המיתולוגיה. אבל מדוע היא קיימת? כאשר טולקין השתמש ביצורים מתוך המיתולוגיה (כמו אלרונד, הגובלינים, אורקריסט וגלאמדרינג) הוא הקפיד לתת להם את אותם המאפיינים שאיפיינו אותם במיתולוגיה שלו. אז מדוע כאן יש סתירה?

התאריך המדויק לכתיבתו של ×”'הוביט' אינו לגמרי ברור. העובדה היחידה הידועה היא שבינואר שנת 1933 הוצגה טיוטה לק.ס. לואיס. טולקין עצמו טען שהוא החל לכתוב את ×”'הוביט' בשנת 1930, כאשר התגורר בדרך נורת'מור מספר 20. בניו הבכורים של טולקין, מייקל וג'ון, זוכרים שאלמנטים ב'הוביט' סופרו להם על ידי אביהם מתחילת 1926 ועד לשנת 1930. 'Land of the Snerg', שבאחד המאמרים הקודמים ציינתי שהיה אחת ההשראות ל'הוביט', נכתב בספטמבר 1927 – כך שסביר להניח שטולקין לא החזיק בתפיסה הראשונית של "הנשרים כיצורים עצמאיים" כאשר הוא כתב את ×”'הוביט', אלא דווקא בתפיסה של "הנשרים כמשרתי מאנווה".

לאחר שפסלנו את האפשרות הזו, לא נותרו בידינו יותר מדי ברירות. יש שיגידו שפשוט יש סתירה, ×›×™ למרות השם ×”×–×”×” – Eagles<, הנשרים של ×”'הוביט' לא דומים לנשרים המיתולוגיים. יש שיטענו שאולי טולקין לא שם לב לסתירה הזו או פשוט לא חשב שהיא מספיק חשובה וישנם שיאמרו שאם הנשרים היו מביאים את תורין ושות' להר הבודד אז ההוביט ×”×™×” חצי ספר... אבל אני אומר משהו שונה: אני חושב שמאז ומעולם היו לטולקין קונפליקטים בנוגע לנשרים ולתפקידם. התפיסה של הנשרים ותפקידם במיתוס הכללי לא היתה ברורה - בכל יצירה "מרכזית" בלגנדאריום, לנשרים אופי שונה וצורת התנהגות שונה. אני רוצה להראות כאן כיצד השתנתה התפיסה של הנשרים אצל טולקין ומדוע' סביר להניח' שהוא שינה את דעתו בנוגע אליהם.

התפיסה של טולקין את הנשרים, שהראיתי כיצד התפתחה משנת 1916 ועד לשנת 1937, המשיכה להשתנות. בשנת 1951, ברשימות 'Annals of Aman', טולקין כתב כמה הערות בכתב ידו על גבי הטקסט המודפס. אחת מהן מראה שינוי שחל בתפיסתו את הנשרים:

“Manwe however sent Maia spirits in Eagle form to dwell near Thangorodrim and keep watch on all that Melkor did and assist the Noldor in extreme case”

('Morgoth’s Ring' – Vol 9 H.o.M.E, עמ' 138 בגרסה שלי)

ב'קוונטה סילמאריליון' המאוחרת, שגם היא נכתבה בשנת 1951 (וכנראה אחרי ×”-'Annals of Aman'), טולקין מונה את הנשרים עם החיות המדברות, כמו הואן. (עמ' 251, שם). כלומר, חל היפוך מסוים – טולקין התחיל לחשוב על הנשרים כמאיאר, אך עדיין לא החליט על כך סופית.

באחד הטקסטים החשובים ביותר בלגנדאריום, 'Myths transformed', מופיע מאמר על האורקים, ושם טולקין מתייחס להואן ולנשרים בצורה מפתיעה למדי:

"But true ‘rational’ cratures ‘speaking people’ are all human / ‘humanoid’ form. Only the Valar and the Maiar are intelligences that can assume forms of Arda at will. Huan and Sorontar could be Maiar – emissaries of Manwe. But unfortunately in The Lord of the Rings Gwaehir and Landroval are said to be decendants of Sorontar.”

כלומר, לאחר כמה וכמה תהפוכות, טולקין הגיע למסקנה שהנשרים הם מאיאר. אך למרבה צערו, כאשר הוא הגיע לתפיסה הזו 'שר הטבעות' כבר יצא לדפוס והוא לא יכול היה ליישב את הסתירה בין ההצהרה שגוואיהיר ולאנדרובאל הם צאצאים של סורונטאר ובין התפיסה שהנשרים הם מאיאר. טולקין מצא פתרון מאולץ, שכריסטופר טולקין הכניס לתוך העריכה של ה'סילמאריליאון'. אך למרות ההסבר, הנשרים ב'סילמאריליון' נתפסים כמאיאר של ממש.

כיוון שהנשרים, כמעט יותר מכל גזע אחר, עברו המון תהפוכות, לא פלא שיש סתירות. מה שמעניין הוא שנוצר מצב שבשלוש היצירות יש לנו שלושה אספקטים של דמויות הנשרים, כפי שטולקין תפס אותם:

ב'הוביט' – הנשרים ×›×’×–×¢ עצמאי, שונא את הרוע שנאה ×¢×–×”, אך בעל אינטרסים משלו.

ב'שר הטבעות' – הנשרים ×›×’×–×¢, שליחיו של מאנווה.

ב'סילמריליון' – הנשרים כמאיאר (למרות שבטקסט עצמו מוצהר שהם לא).

**

כמה מילים על תרגום המילה נשרים:

בשתי מהדורות ה'הוביט', וכן בתרגום לבנית, המילה Eagles תורגמה כנשרים. Eagle הוא סוג של עוף דורס שנמצא בעיקר באירופה. הוא נחשב ל'ציפור מלכותית' ומופיע בהרבה סמלים ודגלים של מדינות.

הבעיה עם התרגום ×”×–×” היא שבשל סיבה מוזרה כלשהי, Eagle מתורגם בעברית ×›'עיט'. ×”'נשר' – ביטוי לציפור מלכותית שמופיע בעיקר בתנ"ך, שמור לציפור גדולה ואוכלת נבלות – vulture. אצל היהודים הנשר הוא מלך העופות, ולפיכך המתרגמים תרגמו באופן טבעי Eagle ×›'נשר', למרות שהתרגום המילולי המדויק הוא 'עיט'. לא להתבלבל ולחשוב ×›×™ ×”'נשרים' האלו הם אותם נשרים שמנקרים גופות מבחילות אי שם ברמת הגולן. מדובר בציפורים המופלאות והמלכותיות שלא ראיתי, עד ×›×”, בארצנו.

פרק 05: חידות באפילה

חמשירים מאת עדן ונהורסט, המספרים על המתרחש בפרק:

הוא התעורר בחושך לבד
הוא ניסה ללכת אך מעד
הוא גישש בידיו
את הקיר מעליו
ומצא טבעת יפה במיוחד.

הוא המשיך במנהרה לצעוד
והיא ירדה עוד ועוד
עד שהגיעה
מעט במפתיע
לאגם גדול עד מאוד.

לחופו של זה בילבו עצר
ומשהו בחזו הקטן נשבר
הוא שמע לחישות
מגעילות ורעות
של יצור מגעיל ומכוער.

הם שיחקו במשחק החידות
שנעשו עם הזמן די קשות,
בילבו קצת רימה
והיצור לא ענה
אך את בילבו ניסה לרמות.

היצור המגעיל חזר אל האי
במקום בו את אוצרו החביא –
טבעת קסומה
אך היא נעלמה
והוא צרח בקול מקפיא.

היצור לכיוון היציאה הלך
כי חשב שלשם בילבו ברח
"בילבו ברח", חשב
אז בפתח הוא ישב
ועליו כמעט שבילבו דרך.

בילבו ברח לכיוון היציאה
כשבראשו צרחה מקפיאה
אך שם הוא נתקל
במשמר מתוסכל
שעליו הסתכל בתמיהה.

את הטבעת הוא השיב לאצבעו
וניסה לגבור על מכשולו
אל הפתח הוא נהר
ואפילו הצליח ועבר
אך איבד את כפתורי מעילו.

**

מדובר באחד הפרקים היותר מעניינים ב'הוביט', הן בגלל תוכנו והן בגלל ההיסטוריה שלו. ראשית אפרט על ההיסטוריה, על מנת שנבין על מה המהומה, ואחר כך אכתוב מעט על התוכן, המעניין לא פחות.

ההיסטוריה

כפי שכתבתי בהקדמה, המהדורה הראשונה של ×”'הוביט' פורסמה בשנת 1937, זכתה להצלחה גדולה ואף פורסמה בארצות הברית. בעקבות ההצלחה, טולקין החל לכתוב המשך ל'הוביט', אך עד מהרה גילה ×›×™ מה שהוא מוציא תחת ידיו איננו כלל המשך אלא יצירה גדולה במיוחד, המכילה בתוכה את שיאה של המיתולוגיה שכתב במשך כל ימי חייו – ×”'סילמאריליאון'.

למרבה הצער, מספר פרטים ב'הוביט' לא התאימו כלל לקונספציות בסיסיות ב'שר הטבעות'. חוסר ההתאמה הגדול ביותר התגלה בפרק החמישי – חידות באפילה.

בפרק הזה בילבו מוצא טבעת במנהרה חשוכה, פוגש בגולום ומסכים לערוך עימו דו-קרב של חידות, אשר לפי תוצאותיו יוחלט אם בילבו יאכל על ידי גולום או שגולום יראה לו את הדרך החוצה. בסופו של דבר גולום מפסיד, מנסה לבגוד בבילבו, מגלה שהטבעת נעלמה ותוקף אותו. בילבו נמלט ממנו תוך כדי שגולום מנסה לתפוס אותו.

במהדורה הראשונה הסיפור שונה: לפי גרסה זו בילבו מוצא טבעת, מגיע לאגם התת-קרקעי ופוגש בגולום. גולום ובילבו מתערבים על דו קרב של חידות: אם בילבו יפסיד בו הוא יאכל ואם הוא ינצח אז גולום יתן לו מתנה. גולום מפסיד, הולך לאי ומגלה שהטבעת נעלמה, הוא חוזר לבילבו ואחרי אלף התנצלויות מציע להראות לו את הדרך החוצה. הוא עומד בהבטחתו והוא ובילבו נפרדים כידידים.

אין צורך לציין עד כמה הפרק במהדורה הראשונה נוגד במהותו את 'שר הטבעות', הרי אי-אפשר להציג את הטבעת כמשהו משחית ומשעבד, כאשר גולום יכול ×”×™×” לוותר עליה כך סתם! אם 'שר הטבעות' היא יצירה אפית, שגם קשורה להוביט, נוצר צורך להתאים את 'שר הטבעות' ל'הוביט' או להיפך. מרבית היוצרים אולי היו מתאימים את היצירה הלא מפורסמת ליצירה הפופולרית והמפורסמת, אך למרבה המזל טולקין לא עשה כן. הוא נקט בפתרון שנוי במחלוקת – המהדורה השניה של ההוביט, שיצאה בשנת 1951, היתה שונה מהמהדורה הראשונה. בפתח המהדורה השניה, הקוראים מצאו את ההקדמה הבאה (היא אינה נמצאת במהדורות בעברית) :

בהוצאה מחודשת זו תוקנו מספר אי-דיוקים, שרובם נתגלו על ידי הקוראים. למשל, הכתוב בעמודים 32 ו- 62 מקביל בהוצאה זו במדויק לרונות במפה של תרוֹר. עניין חשוב יותר הוא מה שכתוב בפרק החמישי. בהוצאה זו, הסיפור האמיתי על סופו של משחק החידות כפי שבסופו של דבר (אחרי לחץ) סיפר בילבו לגאנדאלף, מופיע בהתאם לכתוב בספר האדום, במקום הגרסה שבילבו סיפר קודם לחבריו ואף כתב ביומנו. ההתחמקות הזו מהאמת, על ידי הוביט הגון ביותר, היא סימן בעל חשיבות גדולה. אך אין זה נוגע לסיפור זה ואלו אשר עורכים את הכרותם הראשונה עם ההוביטים במהדורה זו, אינם צריכים להתעמק בכך. ההסבר לכך נעוץ בהיסטוריה של הטבעת, כפי שתוארה ברשומות הספר האדום של הנפה הדרומית וכעת כתוב בשר הטבעות.

אם יורשה לי, הערה אחרונה בנוגע לנקודה שהועלתה על ידי מספר למדנים שקדנים. במפתו של תרוֹר נכתב 'כאן שכן מקדם המלך תראין אשר מתחת להר'. אבל תראין היה בנו של תרור, המלך האחרון שמתחת להר לפני בואו של הדרקון. למרות זאת, אין טעות במפה. שמות בדרך כלל חוזרים על עצמם בשושלות מלכותיות ועצי המשפחה מראים לנו שהכוונה היא לאחד מאבות אבותיו של תרור, תראין הראשון, פליט ממוריה שגילה לראשונה את ההר הבודד, ארבור, ושלט שם למשך תקופה לפני שאנשיו עברו להרים המרוחקים יותר שבצפון.

בנוסף לאי-דיוקים רגילים שמתוקנים במהדורות מאוחרות, טולקין החליט לשנות פרק שלם ולשכתב אותו כמעט לחלוטין. אין מידע מספיק בנוגע לאופן שבו התקבל השינוי בקרב הקוראים, אך כמסתבר, ההימור של טולקין הצליח. כיום, אף אחד לא זוכר את הפרק החמישי בגרסתו הראשונה. לעומת זאת, אם טולקין היה מבצע שינוי מהותי ב'שר הטבעות', יתכן שהיצירה כולה היתה מאבדת מאיכותה ומטעמה.

יש לציין כי גם במהדורה השלישית, שיצאה לראשונה בשנת 1965 ובשנת 1966 (באלאנטיין-ארה"ב) היו כמה וכמה תיקונים. רובם ככולם מפורטים ב- 'Annotated Hobbit' של אנדרסון. חלק מהתיקונים נועדו להתאים את הטקסט לגיאוגרפיה ולפרטים נוספים ב'שר הטבעות', חלקם מתקנים כמה סתירות ובעיות קלות בעלילה וחלקם הוכנסו על-ידי טולקין כדי לחדד נקודות מסוימות או להעלים ניסוח קלוקל. כך למשל הועלמו כמעט כל ההתבטאויות של המספר, שטולקין חשב שהן מתנשאות ומנמיכות את הספר.

כעת, כשאנחנו יודעים הכל על ההיסטוריה המורכבת של הפרק הזה וגם על הפרק שקדם לו, נעסוק בתוכנו, שהוא לא פחות מעניין.

התוכן

כאשר בילבו מתעורר באפילה ועליו להתאושש ולחשוב על מצבו, הוא מבקש דבר ראשון, כמו כל מעשן טוב, את הסם שלו:

"לאחר זמן בלתי מוגדר גישש אחר מקטרתו; היא היתה שלמה, והיתה זו נקודת אור. אחר כך גישש אחר נרתיק הטבק ומצא בו קמצוץ, והיתה זו נקודת אור נוספת, אז גישש אחר גפרורים ולא מצאם כלל, וזה ניפץ את אשליותיו לחלוטין." (עמ' 63, תרגום הטייסים).

רגע אחד… גפרורים?!? מה עושים גפרורים בארץ התיכונה? גפרורים הומצאו לראשונה בשנת 1827 על ידי רוקח אנגלי בשם ×’'ון ווקר. מה הם עושים בעולם ימי-ביינמי? הרי הגמדים משתמשים באבני מצת ו"עד היום לא משתמשים בגפרורים" (עמ' 96, תרגום הטייסים).

זו לא הסתירה ×”"טכנולוגית" הראשונה ב'הוביט', אך זו סתירה שטולקין לא טרח לתקנה. וזה לא שהוא לא שם לב לסתירות כאלו, כך למשל בפרק הראשון הוא מחק את העגבניות שבילבו מגיש לגמדים והחליף אותן בחמוצים – כיוון שבעולם של שר הטבעות אין מקום לעגבניות (הארץ התיכונה היא אירופה של ימינו, שהעגבניות הובאו אליה מאמריקה רק במאה ×”- 15).

**

כפי שנכתב בהקדמה, חלק גדול מהמקור להוביט הוא ממקבץ סיפורים שטולקין חיבר והקריא לילדיו. חלקם התפרסמו בעיתונים ובמגזינים שונים כפואמות שנקראו בשם הכולל: Tales and songs of Bimble bay. הפואמה הזו, שהיא האיזכור הראשוני לגולום החביב, נכתבה בשנת 1928 בקירוב:

GLIP

Under the cliffs of Bimble Bay

Is a little cave of stone

With wet walls of shining grey;

And on the floor a bone,

A white bone that is gnawed quite clean

With sharp white teeth.

But inside nobody can be seen –

He lives far underneath,

Under the floor, down a long hole

Where the sea gurgles and sighs.

Glip is his name, as blind as mole

In his two round eyes

While daylight lasts; but when night falls

With pale gleam they shine

Like green jelly, and out he crawls

All long and wet with slime

He slinks through weeds at highwater mark

To where the memaid sins,

The wicked memaid singing in the dark

And threading golden rings

On wet hair; for many ships

She draws to the rock to die.

And Glip listens, and quietly slips

And lies in shadow by.

It is there that Glip steals his bones.

He is slimy little thing

Sneaking and crawling under fishy stones,

And slinking home to sing

A gurgling song in his damp hole;

But after the last light

There are darker and wickeder things that prowl

On Bimble rocks at night
זהו כנראה המקור הקדום ביותר לגולום שאפשר למצוא. גליפ הוא יצור מאוס למדי, אבל יש כאלו שיותר מסוכנים ממנו, בדיוק כמו גולום "המקורי". אגב, משמעותו של Goll בדיאלקטים הקדומים ביותר של נורבגית עתיקה היא "זהב, אוצר, משהו יקר", ולעתים Gull במשמעות של 'טבעת'. יתכן שטולקין היה מודע לכך. יתכן גם שלא.

**

עיקר הפרק הוא משחק החידות המשעשע עד מאד. במכתב של טולקין לעיתון משנת 1938 (מכתב מספר 25) הוא כותב:

"ומה בדבר החידות? יש עבודה לעשות בנוגע למקורות ולאנלוגיות. אני כלל לא אופתע אם אגלה שגם ההוביט וגם גולום יגלו שטענתם להמצאת חידה כלשהי, מופרכת."

כלומר, לכל חידה וחידה ישנה אנלוגיה או מקבילה היסטורית. ובהחלט מעניין לנסות ולמצוא אותן. הנה טבלה המראה את החידות בשלוש גרסאות ומוסיפה עליהן מעט מידע:

עברית (תרגום הנעמי)

עברית (תרגום הטייסים)

אנגלית

שורשים לו עמוקים
וקצהו בשחקים,
מעלה-מעלה הוא זוחל
ולעולם אינו גדל
שורשים לו כפי שאיש לא ראה

מעלה מעלה הוא נישא

מעצים הוא גבוה ורם

אינו צומח לעולם

What has roots as nobody sees,
Is taller than trees,
Up, up it goes,
And yet never grows
זו חידה מקורית של טולקין, שימו לב שהחידה הזו, בנוסף לרבות אחרות, משתמשת בעיקר בתחכום לשוני. התשובה נמצאת כבר בחידה, הפילולוג הנבון יעלה על התשובה חיש מהר, כיוון שהוא יודע ש Root יכול להיות קשור להרים.
שלושים סוסים לבנים על שביל אדום –
קודם נוגסים
אחר-כך רומסים
ואחר – עומדים דום.
שלושים סוסים לבנים על גבעה אדומה

ראשית הם נוגסים

אחר הם דשים

ואז הם עומדים ונחים

Thirty white horses on a red hill,
First they champ,
Then they stamp,
Then they stand still.

מדובר בווריאציה של חידה מוכרת ונפוצה מאד באנגליה. שימו לב לקטע הבא מתוך Oxford dictionar of Nursery Rhymes:

Thirty white horses

Upon a red hill

Now they tramp

Now they champ,

Now they stand still.

בלי קול הוא צווח
בלי כנפיים פורח,
נושך  – בלי שיניים
שורק – בלי שפתיים.
מנפנף בלא גפים

מרחף ללא כנפיים,

נושך הוא וחסר שיניים

ממלמל בלא שפתיים

Voiceless it cries,
Wingless flutters,
Toothless bites,
Mouthless mutters.

שוב, בעיקר חידה פילולוגית.

כשהעין בכחול
פגשה בעין בירוק,
חשבה – היא דומה לה
אך זו למטה
וזו למעלה.
עין בפנים כחולים

ראתה עין בפנים ירוקים

"עין זו דומה לעין זו"

אמרה העין הראשונה,

"אך היא נמצאת היא שם למטה

במקום להיות אי שם למעלה"

An eye in a blue face
Saw an eye in a green face.
"That eye is like to this eye"
Said the first eye,
"But in low place,
Not in high place."

החידה הזו מבטאת את האטימולוגיה של המילה Daisy (מרגנית). השם Daisy הוא במקור אנגלו סקסוני: dæges éage (Day's eye – עין היום). שם ×–×” ניתן לו עקב צורתו וצבעו. עלי הכותרת נפתחים בבוקר ונסגרים בערב. אגב, טולקין השתמש במונח ×”×–×” גם בתולדות ילדי הורין (כרך שלישי של ההיסטוריה) שנכתב בשנות ×” 20 המוקדמות:

But Beleg Yet breathed in blood drenchéd

aswoon, till the sun to the south hastened

and the eye of day was opened wide.

(שורות 716-18)

אין הוא נראה ואין הוא מוּחָש
לא יִשָמַע ולא יְמוּשַש
פוסעים לפניו כוכבים מבהירים
ממלא הוא את כל החורים הריקים
הוא בא הראשון והולך מאחור
הוא סוף החיים וסוף המזמור.
לא יכול להראות ואף לא להשמע

לא ניתן להרחה ואף לא לתחושה

רובץ מתחת לגבעות ומאחורי הכוכבים

וממלא הוא חללים ריקים…

ראשון לבאים ואחרון למאספים,

הורג הצחוק בחטף ושם קץ לחיים.

It cannot be seen, cannot be felt,
Cannot be heard, cannot be smelt.
It lies behind stars and under hills,
And empty holes it fills.
It comes first and follows after,
Ends life, kills laughter.

ישנה אנלוגיה אפשרית לחידה איסלנדית ידועה שייתכן מאד שטולקין היה מודע לה:

It will soon cover the roof of a high house

It flies higher than the mountains

And causes the fall of many a man

Everyone can see it, but no one can fetter it.

It can stand both blows of the wind

And it is not harmful

(מתוך Ízlenzkar gátur – אוסף חידות איסלנדיות)

לקופסה אין מפתח, צירים וכיסוי
ואוצר של זהב בתוכה מצוי –
תיבה ללא מכסה, מפתח או צירים,

ואוצר של זהב טמון שם בפנים

A bo, x without hinges, key, or lid,
Yet golden treasure inside is hid,

במכתב מספר 110, שנכתב להוצאת הוטון מיפין, טולקין מתייחס ל'זכויות היוצרים' של החידות וכאן הוא מתייחס לחידת הביצה:

save only the egg-riddle which is a reduction to a couplet (my own) of a longer literary riddle which appears in some 'Nursery Rhyme' books, notably American ones.

הנוסח המקורי הוא:

In marble halls as white asmilk,

Lined with skin as soft as silk,

Within a fountain crystal-clear

A golden apple doth appear.

No doors there are to this stronghold,

Yet thieves break in and steal the gold.

חי בלי נשימה
וצונן הוא כמו מת;
שותה בלי צמא
ולשריון קשקשיו
אין צליל ואין הד
חי, אך לא נושם,

כמוות הוא צונן.

לעולם אינו צמא, תמיד שותה הנו.

עטוי מעטה שיריון, אך מצלצל אינו.

Alive without breath,
As cold as death;
Never thirsty, ever drinking,
All in mail never clinking.

בסאגה King Heidrek the wise יש תחרות בין המלך לבין גסטומבלינדי (אודין בתחפושת) בתחרות גסטומבלינדי מעלה את החידה הבאה:

What lives on high fells?

What falls in deep dales?

What lives without breath?

What is never silent?

This riddle ponder,

O prince heidrek!

והתשובה:

The raven lives ever on the high fells

The dew falls ever in the deep dales

The fish lives without breath

The rushing waterful is never silent

ראוי לציין כי בשר הטבעות גולום משמיע גרסה מורחבת של החידה הזו:

בעברית:

מנשימה נעקר;

כמוות קר;

אינו צמא, תמיד לוגם;

עוטה שיריון אך לא רועם.

על חול טבע,

סבר: גבעה,

היא אי קטן.

סבר: מעיין

הוא כיס אוויר.

יפה, סביר!

מה נאה המפגש!

עתה נדאג

לדוג פה דג

מתוק כדבש!

(תרגום לבנית, עמ' 209 של שני המגדלים. את השיר תרגם אוריאל אופק)

ובאנגלית:

Alive without breath;
as cold as death;
never thirsting, ever drinking;
clad in mail, never clinking.
Drowns on dry land,
thinks an island
is a mountain;
thinks a fountain
is a puff of air.
So sleek, so fair!
What a joy to meet!
We only wish
to catch a fish,
so juicy-sweet!

(Book IV ch. 2)

אין-רגל נח על חד-רגל
דו-רגל ישב על תלת-רגל
מעט קיבל ארבע-רגל
חסר רגלים נח על רגל אחת,

שתי רגלים ישבו על שלוש,

ארבע רגליים קיבלו דבר מה

No-legs lay on one-leg, two-legs sat near on three-legs, four-legs got some.

החידה הראשונה שעולה לראש היא החידה שהספינקס נתן לאדיפוס: איזו חיה הולכת בבוקר על ארבע, בצהריים על שתיים ובערב על שלוש? (התשובה היא אדם שזוחל על ארבע בינקותו, מהלך על שתי רגליו בבגרותו ובזקנתו נעזר במקל). יש עוד כמה וכמה חידות כאלו. ב Oxford dictionary of Nursery rhymes יש את החידה הבאה:

Two legs sat upon three legs

With one leg in his lap;

In comes four legs

And runs away with one leg;

Up jumps two legs.

Catches up three legs,

Throw it after four legs,

And makes him bring back one leg.

הפתרון הוא אדם היושב על הכסא ובחיקו רגל של כבשה, הכלב מגיע וגונב אותה, האדם

זורק עליו כסא והכלב מחזיר לו את הרגל.

את הכול הוא בולע בחמדה –
חיות ופרחים ועופות השמיים.
הוא נוגס בברזל ואוכל בפלדה
אבנים הוא טוחן וגומע כמים
מלכים הוא מפיל, מחריב הוא ערים
ושאולה מוריד הוא הרים אדירים.
הוא מחסל הכל עלי אדמות

עצים, פרחים, ציפורים, חיות.

נוגס בפלדה, מכרסם ברזלים,

וטוחן עד דק אבני צורים,

הורג מלכים, הורס ערים,

ומשפיל עד עפר הרים גבוהים.

This thing all things devours:
Birds, beasts, trees, flowers;
Gnaws iron, bites steel;
Grinds hard stones to meal;
Slays king, ruins town,
And beats high mountain down.

יש כאן דמיון לטקסט באנגלית עתיקה שסביר מאד להניח שהיווה את ההשראה לטולקין: הטקסט נקרא: Second Dialogue of Solomon and Saturn וטום שיפי תרגם אותו בספרו: Poems of Wisdom and Learning in Old English

Saturn said: But what is that stange thing that travel through this world, goes on inexorably, beats at foundations, causes taers of sorrow, and often comes here? Neither star nor stone nor eye-ctaching jewel, neither water nor wild beast can decieve itat all, but into its hands go hard and soft, small and great….

Solomon said: Old age has power over everything on earth…She smashed trees and break their branches, in her progress she uproots the standing trunks and fells it to the ground. After that she eats the wild birds. She fight better than a wolf, she waits longer that a stone, she proves stronger than steel, she bites iron with rust; she does the same to us.

כמו כן יש חידה איסלנדית דומה המופיעה ב Ízlenzkar gátur (אוסף החידות האיסלנדיות) :

I am without beginning, yet I am born. I am also without end, and yet I die. I have neither eyes nor ears, yet I see and hear. I am never seen, and yet my works are visible. I am long comquered, I am never conquered, and yet I am vanquished. I labor ever, but am never tired. I am wise but dwell among the foolish. I am a lover of a Providence, and yet it may appear to me that it hates me. Often I die before I am born, and yet I am immortal. Without being aware of it, I often taken by surprise. I live with Christians, I dwell among the heathen; among the cursed in Hell I am cursed, and I reign in the Kingdom of Glory.

התשובה כמובן היא זמן.

כפי שנאמר גם ב'הוביט', לתחרות חידות יש מסורת ארוכה ומקודשת כמעט. ניתן למצוא אותן בסאגות הנורדיות הקדומות. ב'אלדאר אדה' יש סיפור שבו אודין שומע על חוכמתו של הענק Vafthrúdnir ועורך עמו תחרות חידות. אודין גם מנסה את כוחו כנגד המלך היידריך ב- 'King Heidrek the wise', אשר הזכרתי קודם. גם במסורת האנגלו-סאקסונית יש כמה וכמה איזכורים לתחרות חידות. אחד מארבעת אוספי השירה הגדולים, ה-'Exeter book' (אשר נכתב בשנת 1072), עוסק, רובו ככולו, בחידות.

**

הטבעת היא עיקר הפרק הזה. כשטולקין כתב את ה'הוביט', הוא לא חשב על הטבעת כפי שהוא חשב עליה ב'שר הטבעות', הטבעת היתה רק חפץ קסום שגורם להעלמות. טבעות כאלו אוזכרו רבות במהלך ההיסטוריה, כשהאיזכור הקדום ביותר הוא בסיפור של Gyges בספר השני של המדינה מאת אפלטון (347-429 לפני הספירה). טבעת קסמים שגורמת להעלמות נמצאת גם באחד מספרי הילדות של טולקין שדיברתי עליהם בהקדמה ובהודעות קודמות: 'The Enchanted Ring' מתוך ספר הפיות הירוק (1892) ו- 'The Dragon of the North' מתוך ספר הפיות הצהוב (1894).

רק מספר שנים מאוחר יותר, כאשר טולקין יתחיל לכתוב את 'שר הטבעות', תהפוך הטבעת להרבה יותר מ"סתם" טבעת קסמים.

פרק 04: מעל ההר ומתחתיו

חמשירים מאת עדן ונהורסט, המספרים על המתרחש בפרק:

הם כבר הגיעו להרים כשבשמים נפתחו שערים והגשם ירד וגם קצת ברד ולמחסה הם היו נואשים. הם מצאו מערה בצלע ההר ואליה מיהרו לישון עד מחר וכולם נרדמו אך לא טוב ישנו ואפילו לא הציבו משמר. דופן המנהרה נפתח מבפנים וממנו יצאו פרצופים מעונים- אורקים רעים מחזיקים סכינים התגנבו בשלווה לישנים. בדיוק אז בילבו התעורר רק כדי לראות אורק מקרקר הוא צעק- "הקיר" ואת גאנדאלף העיר ששילח ברק מסנוור. דרך הסדק הם נלקחו ואורקים על עקביהם דרכו, מהמעבר הטרשי לאולם הראשי ולפני אורק מגודל הם הוצגו. אך אז כל הלפידים כבו ואורקים בכאב זעקו חרב הבהיקה ודם היא הקיזה ומשם במהירות הם ברחו. אך מאחור האורקים התגנבו וידים מרושעות הם שלחו ובילבו נפל וראשו שם נחבל ואותו הגמדים שכחו. **

סוף-סוף הגענו להרפתקה אמיתית. ראשית אני רוצה להפנות אתכם למכתב מספר 306:

"מסעו של ההוביט מריוונדל לצד האחר של הרי הערפל, הכולל את גלישת אבני המפולת ליערות האורן, מבוסס על הרפתקאותי [בשוויץ] ב- 1911… השיטוטים שלנו, כקבוצה בת תריסר שהלכה בעיקר ברגל, לא זכורים לי כל כך, אבל הותירו בי מספר תמונות מלאות חיות ובהירות כאילו התרחשו אתמול… הלכנו ברגל כשאנו נושאים תרמילים גדולים… ישנו במקומות לא נוחים – הגברים – בדרך כלל בערימת קש או ברפת…."

ההרים האלו, בהם טייל טולקין, אי אז באוגוסט-ספטמבר 1911, היו הרים אלפיים בחזותם; אבל בקיץ, כשאנו רוצים לדמיין את המסע דרך הרי הערפל, כדאי שנזכור את היידי בת ההרים…

**

מבין היצורים המעניינים בפרק הזה ראוי להזכיר את ענקי האבן:

"כשהציץ מבעד לשמיכה, ראה מעבר לעמק, לאור הבזקי הברק, ענקי אבן משתוללים בזורקם סלעים, אחד לעבר השני, לשם השעשוע." (עמ' 54, תרגום הטייסים).

רבים התחבטו בניסיון להבין מה טיבם של ענקי האבן הללו – האם מדובר בגזע חדש ומוזר? נראה שלא. ניתן לפרש את 'ענקי האבן' כסוג מסוים של טרולים: בנספח ו' של 'שר הטבעות' מוזכרים "Stone Trolls". האם טרולים=ענקים? יתכן…

**

בפרק ×”×–×” נתקל בילבו לראשונה בגובלינים – יצורי הרשע הזדוניים. מהו מקורם של אותם גובלינים? מקורם של הגובלינים, או Goblins, הוא בכלל צרפתי. מדובר בהמצאה צרפתית, שחילחלה במהירות לכל אירופה. הגובלינים הם יצורים כעורים למדי, קטנים, מטרתם בחיים היא להציק ולהפריע והם גרים במערות ובשורשי עצים עתיקים.

ההשראה לשימוש בגובלינים כיצורי האופל ×”×’×™×¢×” מהספר 'הנסיכה והגובלין', מאת ×’'ורג' מקדונלד (1824-1905). הספר, שנכתב בשנת 1872, ×”×™×” מוכר היטב לטולקין, ובמכתב מספר 144, הוא אף כתב במפורש שהגובלינים "שלו": "חייבים חוב נכבד, אני משער, למסורת הגובלינים… במיוחד כפי שהם מופיעים אצל ×’'ורג' מקדונלד, למעט כפות-הרגליים הרכות, שלא ממש האמנתי בהן".

הגובלינים אצל ג'ורג' מקדונלד היו בעלי כפות-רגליים רגישות במיוחד. טולקין זנח את המאפיין הזה כשתיאר את הגובלינים "שלו".

גישתו של טולקין לגובלינים השתנתה במהלך השנים. בשנת 1915, כאשר טולקין היה צעיר, הוא די אהב גובלינים וחשב עליהם בצורה שונה לחלוטין. כפי שמראה הפואמה הזו, הגובלינים בדמיונו של טולקין הצעיר הם יצורים חביבים וקסומים במיוחד.

GOBLIN FEET

I am off the road

Where the fairys lanterns glowed

And the pretty little flittermice are flying:

A slender band of grey

It runscreepily away

And the hedges and the grasses are a-sighing

The air is full of wings, And of blunderling beetle-things

That warn you with their whirring and their humming.

O! I hear the tiny horus

Of enchanted leprechauns

And the padding feetof many gnomes a-coming!

O the lights: O! the gleams: O! the little tinkly sounds:

O! the rustles of their noiseless little robes:

O! the echo of their feet = of their little happy feets:

O! their swinging lamps in little starlit globes.

I must follow in their train

Down the crooked fairy lane

Where the coney-rabbits long ago have gone,

And where silverly they sing

In a moving moonlit ring

All a-twinkle with the jewels they have on.

They are fading round the turn

Where the glow-worms palely burn

And the echo of their padding feet is dying!

O! it’s knocking at my heart –

Let me go! let me start!

For the little magic hours are all a-flying.

O! the warmth! O! the hum! O! the colours in the dark!

O! the gauzy wings of golden honey-flies!

O! the music of their feet – of their dancing goblin feet!

O! the magic! O! the sorrow when it dies!

הפואמה הזו היא יצירתו הראשונה של טולקין שהופיעה בדפוס. היא התפרסמה לראשונה בדצמבר 1915 בבטאון 'Oxford Poetry' ואחר כך ב- 'Book of Fairy Poetry' שיצא בשנת 1920. אני מצאתי אותה בכרך הרביעי של ההיסטוריה ('History of Middle Earth').

מלבד היותה פואמה מקסימה ויפה, ניתן לראות כיצד הגובלינים נתפסו בדמיונו של טולקין הצעיר – יצורים חביבים, מלאי קסם, חלק בלתי-נפרד מעולם הפיות הקסום. אך גישה זו כלפי הגובלינים השתנתה לחלוטין עם הזמן: כחמש שנים מאוחר יותר, כאשר החל טולקין לכתוב את הקטע הקרוי 'The Music of the Ainur' המופיע בכרך הראשון של ספר הטיוטות 'The Book of Lost tales' אנחנו מוצאים אזכור שלילי לגובלינים, אשר רק 5 שנים קודם לכן היו יצורים חביבים בדמיונו של טולקין: אריול, המלח התועה, מדבר עם רומיל, הנום המלומד המספר לו את תולדותיה של ארדה. רומיל מספר לו: "I lightened my thraldom under Melko in learning the speech of all monsters and goblins…" (עמ' 47 בגרסת הכריכה הרכה). גם ב- 'Gilfanon tale', אף הוא בערך מאותה תקופה, יש איזכור לגובלינים. באותה תקופה יש גם איזכור ראשוני לאורקים. בסיפורים מאותה עת טולקין משתמש במקביל הן במונח 'גובלינים' והן במונח 'אורקים'. מאוחר יותר, בשנות השלושים, כבר מופיע המונח 'אורקים' בלבד. למרות זאת, במכתב מספר 131, מתחילת שנות החמישים הוא כותב: "Also the Orcs (goblins)…"

**

האם הגובלינים והאורקים הם אותם יצורים? טולקין כותב במכתב מספר 144: "goblin is used as a translation in The Hobbit, where orc only occurs once, I think" – כלומר, 'אורק' ו'גובלין' הם מונחים שונים המשמשים לתיאור אותו יצור. במהלך השנים המונח 'גובלין' הלך ונזנח בעוד המונח 'אורק' הלך והתקבע. בשרה"ט כמעט ואיננו רואים 'גובלינים', אלא נעשה שימוש בעיקר ב'אורקים', כך גם בגרסאות המאוחרות של ×”'סילמאריליון'.

מדוע? מה רע בגובלינים? הזכרתי את המוצא הזר שלהם. למרות עתיקותה של המילה goblin והשתלבותה במסורת האנגלית, המילה Orc מקורה באנגלית עתיקה ויש לה ניחוח הרבה יותר 'אנגלי'. המילה orc, לא רק שהיא אפלה יותר מגובלין (היא נגזרה, כנראה, מ- orcus – "שאול", בלטינית, השם שבו כונה לעתים האדס, אל השאול, במיתולוגיה הרומית), היא גם מחברת את טולקין היישר אל השורשים שמהם ינק – המסורת האנגלו-סאקסונית, ובעיקר היצירה 'ביאוולף'. מעניין, אגב, שהמילה orc מופיעה ב'ביאוולף' בסמיכות לשתי מילים נוספות: "eotenas ond ylfe ond orcneas", ו-eotenas, הרי הם המקור ל- ents (צורה שהשתמרה בשם Ettenmoors, האיזור שמצפון לריוונדל). אנטים ובני-לילית ואורקים – אולי שלושת הגזעים המזוהים ביותר עם טולקין (למעט ההוביטים) – בשורה אחת של 'ביאוולף'. המילה 'אורק' אינה נושאת עימה מטען אסוציאציות רחב כמו ×”'גובלינים', הנפוצים באגדות ובמיתוסים האירופאים. זו הסיבה שאת הגובלינים אנחנו יכולים למצוא בעיקר ב'הוביט', כאשר נכתב 'שר הטבעות', כבר נעלמו כמעט לחלוטין הגובלינים והוחלפו באורקים, הן במיתולוגיה והן בסיפורת.

פרק 03: מנוחה קצרה

חמשירים מאת עדן ונהורסט, המספרים על המתרחש בפרק:

 

לבית אלרונד הם הגיעו ולהם שם בני הלילית הריעו, וגם שרו שירים על זקני גמדים אך אותם מדרכם לא הניאו.

 

העניינים שם היו ממש שמימיים והם חשבו כמה טובים החיים הם ערכו משתאות והחליפו כוחות ונגעו קצת בעניינים רציניים.

 

כי מולם עמדו ההרים כמעט ואינם עבירים מלאים סכנות יצורים ומפולות שהעפילו על השבילים.

 

הם נפגשו עם אלרונד השר והדבר כלל לא היה מיותר כי תכססו שם עצות והתכוננו לבאות כי דבר לאלרונד לא היה זר.

 

באמצע הקיץ הם עזבו ולהרים במהירות הם קרבו, מצוידים מחדש אך מלאים בחשש

ואל הזריחה הם רכבו.

**

ביתו של אלרונד מכונה במקור האנגלי "The Last homely house". homely, פירושו נוח, ביתי, מקום בו מקבלים יחס נעים. בעברית, הבית מכונה "אחרונת האחוזות הביתיות" בתרגום הטייסים ו"הבית הידידותי האחרון" בתרגומו של הנעמי. כלומר, המקום הידידותי האחרון שתורין ושות' יכולים לנוח בו לפני חציית ההרים המאיימים.

**

בפרק ×–×” אנו פוגשים לראשונה בבני הלילית. בני הלילית (×”-Elf, או ×”-Elves ברבים), הופיעו לראשונה באדות הנורדיות המוקדמות ומאז הם מככבים באגדות האירופאיות האנגליות. ×”-Elf, שבמקור שימשו לתיאור נשמות המתים ולאחר מכן לתיאור יצורים דמויי אדם, עברו מטמורפוזה ובתקופה בה כתב טולקין, היוו תת זן של ×”-Fairies – אותם יצורים קטנים ובלתי נראים, חלקם מעופפים, אשר משוטטים להם בשדות הירוקים ובגינות ומעוללים מעללים שונים, יצורים שונים בתכלית השינוי מבני הלילית המוכרים לנו מ'שר הטבעות' ומה'סילמאריליון'.

כשטולקין ×”×’×” לראשונה בשם Elf, המיתולוגיה והתפיסה שלו את בני הלילית היו שונים לחלוטין ממה שמוכר לנו. בשנת 1916 החל טולקין לכתוב את 'The cottage of lost play', שפתח את השער למיתולוגיה נרחבת הרבה יותר על תולדותיהם של בני הלילית. לא ארחיב כאן על המיתולוגיה המוקדמת ועל ההבדלים בינה לבין התוצאה המוגמרת (ניתן לקרוא יותר על כך במאמר של יאיר קוצר). מה שמעניין אותנו הוא שאותם בני לילית השתנו במהלך ההיסטוריה, וככל שבני האדם הפכו לחזקים יותר, כך הלכו הם ונקלשו והפכו בהדרגה לדמויי הפיות האנגליות – נמוכים ובלתי נראים. הסיפורים שכתב טולקין מראים כיצד הם הגיעו למצב ×”×–×”.

ככל שטולקין המשיך לפתח את המיתולוגיה שלו, כך התרחקו בני הלילית מהפיות. בשלב מאוחר יותר הוא זנח את עניין ה'הקלשות' והשינוי במבנה הפיסי של ה- Elves. בתקופה בה נכתב ה'הוביט', היו בני הלילית של טולקין כבר רחוקים מהפיות, אך עדיין אנו רואים, במיוחד בפרק זה, את עקבותיהם של השדונים החביבים מהמיתולוגיה המוקדמת. בני הלילית בפרק הזה משתעשעים יותר, צוחקים יותר ונחמדים יותר מבני הלילית המהורהרים שנפגוש ב'שר הטבעות' או מבני הלילית הטראגיים המוכרים לנו מה'סילמאריליון'.

**

"ומיד החלו בשיר נוסף, מגוחך לפחות כמו זה שרשמתי מקודם" (עמ' 49, תרגום הטייסים).

לא כולם יודעים שבנוסף לשיר על הגמדים ישנו שיר נוסף, שלא היה ידוע קודם לכן, שהתפרסם על ידי דאגלאס אנדרסון. וזהו השיר הנוסף:

ELVISH SONG IN RIVENDELL

Come home, come home, ye merry folk!

The sun is sinking and the oak

In gloom has wrapped his feet

Come home! The shades of evening loom

Beneath the hills, and palely bloom

Night-flowers white and sweet.

Come home! The birds have fled the dark,

And the sky with silver spark

The early stars now spring.

Come home! The bats begin to flit,

And by the hearth `tis time to sit.

Come home, come home and sing!

Sing merrily, sing merrily, sing all together!

Let the song go! Let the sound ring!

The moon with his light, the bird with his feather:

Let the moon sail, let the bird wing!

The flower with her honey, the tree with his weather:

Let the flower blow, let the tree swing!

Sing merrily, sing merrily, sing all together!

**

יחד עם בני הלילית אנו פוגשים גם באלרונד, בן הלילית למחצה. כאן מופיעים לראשונה איזכורים למיתולוגיה העשירה, שבשלב זה היתה כבר מפותחת, לפחות בחלקה. חלק מהאיזכורים, אגב, היו בלתי מתוכננים. כך מתוודה טולקין במכתב 257 (מתוך אסופת מכתבי טולקין):

"הפסקה בפרק השלישי, המשייכת אותו לחצאי בני הלילית במיתולוגיה, היתה תאונה רבת מזל, תודות לקושי בהמצאה חוזרת ונשנית של שמות טובים לדמויות חדשות. נתתי לו את השם אלרונד ללא מחשבה, אך כיוון ששם ×–×” ×”×’×™×¢ מהמיתולוגיה… הפכתי אותו לבן לילית למחצה".

אלרונד לא היה חלק אינטגרלי מהמיתולוגיה. הוא מופיע לראשונה רק בכרך הרביעי של ההיסטוריה ('History of Middle Earth') ב'סקיצה של המיתולוגיה', וגם שם שונה דמותו מזו המוכרת לנו.

שתי העובדות האלו יכולות בהחלט להסביר מדוע אלרונד לא מתרגש מגלאמדרינג ואורקריסט, בשבילו אלו חרבות ממיתולוגיה אחרת… במהדורה הראשונה משנת 1937 מופיע, בקשר לחרבות, המשפט: "Swords of the elves that are now called Gnomes". המשפט הוחלף אחר כך ל: "Swords of the High Elves of the West, my kin". הסיבה לכך היא שבמיתולוגיה של שנת 1937 נקראו הנולדור Gnomes (מבטאים ×›'נוֹמִים'), בהשראת המילה היוונית Gnome שמשמעותה 'חכמה'. טולקין החליף את המונח נומים ב'בני לילית רמים' או 'נולדור' כאשר הבין שהמונח קשור יותר מידי לנומים האירופאים.

**

דיוויד סאלו, אחד מחוקרי טולקין, הצליח למצוא את העמק שהיווה את מקור ההשראה לריוונדל. בהודעה הזו הצגתי את התמונות הרלוונטיות המוכיחות, מעל לכל ספק, שההשראה לעמק באה מעמק שוויצרי שטולקין היה בו. טולקין הרי ביקר בשוויצריה יחד עם דודתו בשנת 1911 והביקור שימש כהשראה לעוד כמה חלקים ב'הוביט'. על כך בהמשך.

פרק 02: בשר כבש צלוי

חמשירים מאת עדן ונהורסט, המספרים על המתרחש בפרק:

 
בילבו התעורר למחרת מאוחר
ומצבו הנפשי היה מעורער,
אז גאנדאלף הופיע
ולו הוא הודיע
שימהר לפונדק המוכר.

הוא הגיע בזמן למקום המפגש
ושם בחבריו הגמדים הוא פגש,
הם נתנו לו מצנפת
ישנה ומטונפת
ואחר כך לדרך יצאו בחשש.

ההתחלה היתה טובה (בערך)
כי הם עדיין טיילו בשבילי הפלך,
אך כשאותו הם עזבו
ולהרים הם קרבו
לא היה כיף לצעוד בדרך.

לא הייתה להם אש לחימום
ובאמצע חורשה נראה אור עמום,
והכל היה לח
והגשם קלח
אז לשם שלחו הוביט רדום.

הוא שם ראה טרולים שלושה
שאכלו בשר-כבש בהנאה לא רבה,
הוא ניסה ארנק לקחת
וכמעט והוכנס לקלחת
כשעליו פרצה מריבה.

באמצע נכנסו להם הגמדים
אחד אחד ורובם מבולבלים,
מכיוון שגמד הוא שינוי
גם מטוגן וגם אפוי
הטרולים הפסיקו להיות יריבים.

את הגמדים הם תפסו
וכמעט ואותם הם צלו,
אז גאנדאלף הופיע
והשחר הפציע
והטרולים לאבן הפכו.

**

פונדק ×”'דרקון הירוק' מופיע כבר בתחילת הפרק. מי שקרא את המכתבים או בקיא בביוגרפיה, יודע ש'דרקון ירוק' ×”×™×” הסיפור הראשון שכתב טולקין מעודו, כאשר ×”×™×” בן 7. כנראה שהסיפור נזרק על ידי אימו, שכדרכן של אמהות רבות השליכה הכל לפח. אם מישהו ×”×™×” מוצא אותו היום, הוא ×”×™×” מליונר….

בהיבט הפנים-סיפורי – מעניין מה מקור הידע של ההוביטים על דרקונים בכלל או על דרקונים ירוקים בפרט? הרי לא היו בפלך יותר מדי דרקונים. אולי הם שמעו על דרקונים מהגמדים שהיו מבקרים בפלך בדרכם מההרים הכחולים או אליהם.

**

גם בפרק הזה, כמו ביתר הפרקים, ערך טולקין שינויים, כאשר התברר לו שה"המשך" של ה'הוביט' (הלא הוא 'שר הטבעות'), מתפתח ליצירה שתהווה את קצה הפירמידה של המיתולוגיה. אחד השינויים החשובים הוא השינוי הגיאוגרפי. כך למשל תיאר טולקין את האיזור אחרי ברי בגרסה המקורית:

"הפונדקים היו נדירים ולא מן המשובחים, וגבעות במרחק התנשאו לגובה רב יותר ויותר. היו טירות על כמה מן הגבעות ורבות נראו כאילו הן לא נבנו עבור מטרות טובות כלשהן."

השוו לתיאור בגרסה המאוחרת:

"ללא פונדק ובדרך הנעשית גרועה ככל שהתקדמו בה. לא הרחק לפניהם התנשאו גבעות טרשיות אשר הלכו והתרוממו והיו מכוסות יערות כהים. על אחדות מהן טירות עתיקות, בעלות מראה כה מאיים, כאילו נבנו על ידי אנשים רשעים." (עמוד 35, תרגום הטייסים).

בגיאוגרפיה של 'שר הטבעות' לא היו שום פונדקים אחרי ברי, לכן טולקין נאלץ, בדיעבד, לתקן את הגיאוגרפיה של ה'הוביט'.

כך, למשל, נאלץ טולקין להכניס פנימה עמק, להשמיט משפט שבו המספר אומר שתורין ושות' חצו נהר שהוא אינו יודע את שמו (בחלק בו הם עוברים על הגשר האחרון בנהר המיתאייתל), ולהשמיט קטע, בו מסופר על ארץ השממה שהיא כל כך שוממה שאפילו שוטרים (!) לא מגיעים לשם.

**

למרבה הצער, היתה נקודה אחת שטולקין לא תיקן וזו הסתירה הצורמת הראשונה שנפגוש בין ה'הוביט' ל'שר הטבעות'. ב'הוביט', תורין ושות' מבחינים בזוהר האש של מדורת הטרולים, כמעט מייד לאחר שהם חוצים את הגשר האחרון. שבעים ושבע שנים מאוחר יותר, אראגורן וההוביטים ישהו בדרכים במשך שישה ימים (!) עד שיגיעו לאותה קרחת-יער שבה נמצאים הטרולים.

טולקין לא תיקן את הסתירה, על אף שהיו לו לפחות שתי הזדמנויות לכך, הרי יצאו שתי מהדורות (1951, 1966), בהן התאפשר לו לעשות שינויים כרצונו, מאד לא סביר שהוא התעלם מכך.

קרן פונסטד, שכתבה את האטלס של ארדה, הציעה הסבר לפער הזמנים, לפיו אראגורן וההוביטים סטו מדרך המלך. המפה המתורגמת שישנה באטלס העברי מראה את מסלולם של אראגורן וההוביטים לעומת מסלולם של תורין ושות'. כרגע זה נראה לי ההסבר ההגיוני ביותר.

**

אחד ה'פספוסים' בתרגום העברי הוא הדיאלקט שהטרולים משתמשים בו. מי שיפתח את המקור האנגלי יראה שישנם משפטים רבים שאינם כתובים באנגלית סטנדרטית. הנה מספר דוגמאות:

tomorrer

למחרת

blimey

משפט של הפתעה, קיצור של 'God blind me'

yer

שלך

הדיאלקט ×”×–×” נקרא דיאלקט קוקני – דיאלקט של בני המעמד הנמוך, בעיקר ממזרח לונדון. הכוונה היא לדיאלקט הכולל בתוכו קיצור מילים ולא החלפת מילים מתחרזות (שהוא מאפיין נוסף).

**

המספר של ה'הוביט' מזכיר את אחת הבריות המוזרות שנפגוש, טרול בעל יותר מראש אחד: "כן, לצערי כך מתנהג הטרול, גם אלה שראש אחד להם". (עמוד 37, תרגום הטייסים). טרול בעל יותר מראש אחד? למרות שהדבר לא הוזכר בלגנדאריום, טרול בעל כמה ראשים בהחלט מופיע בסיפורי פיות ובאגדות עם. 'ספר הפיות האדום' (יש כמה ספרים בסדרה שלכל אחד מהם צבע שונה), שנערך על ידי אנדרו לנג (1890), הוא אחד מספרי הילדות האהובים על טולקין והוא מכיל סיפור ואיור של טרול בעל כמה ראשים.

ואם בטרולים עסקינן, אי אפשר שלא להזכיר את הטרול החביב מ'הרפתקאות טום בומבדיל' ואת פרי ווינקל שבעט באחוריו של הטרול, שעשויים, כמה מצער, מאבן. הפואמה מופיעה בפרק 12 ב'חבורת הטבעת'.

טרולים, בעלי ראש אחד או יותר, מככבים בסיפורי העם האיסלנדיים והגרמאניים. במיתולוגיה האיסלנדית הם יצורים גדולים ומכוערים, דומים לבני אדם נוראים, החיים, בדרך כלל, במערות או בקרבת הרים ותוקפים בני אדם בלילה או כשהם לבדם. בחלק מהסיפורים יש לטרולים כוח רק בלילה וביום הם הופכים לאבן. בגרסאות הנורבגיות הם מתפוצצים.

אם הסיפור על גאנדאלף, שמשסה את הטרולים ×–×” בזה, נשמע לכם מוכר, אתם לא טועים. סיפור דומה כבר הופיע אצל האחים גרים בסיפור 'החייט הקטן והאמיץ' שפורסם לראשונה בשנת 1812. עוד השראה לתעלוליו של גאנדאלף, ובכלל ליסודות רבים ב'הוביט' מופיע בסיפור 'Puss cat mew', שטולקין אף מזכיר במכתב 319. הסיפור, שנכתב על ידי EH Knatchbull Hugesson בשנת 1869, מספר את סיפורו של ×’'ו בראון שמגיע ליער גדול ואפלולי שבו חיים Ogers (סוג של טרולים), גמדים ופיות. הגמדים חוברים לטרולים, במאמץ לתפוס את ×’'ו כדי לאכול אותו. הפיות הן אויביהם ופיה אחת בשם Puss cat mew עוזרת לג'ו. בסיפור יש המון אלמנטים שטולקין כנראה שאל, במודע או שלא במודע – לג'ו יש טבעת שהופכת אותו לבלתי נראה (!), היא עוזרת לו לשסות שני טרולים אחד בשני בצורה דומה מאד לצורה שבה גאנדאלף עושה זאת, מופיעים יצורים דמויי עצים ועוד.
את הסיפור ניתן למצוא באסופת הסיפורים 'Tales Before Tolkien' שנערכה על-ידי א. אנדרסן וכוללת סיפורים שהשפיעו על טולקין.

בנאום בשנת 1977, בפני אגודת טולקין הבריטית, אמר מייקל טולקין, בנו של רונלד, שכילדים הוא, אחיו ואחותו אהבו את הפרק על הטרולים יותר מכל.

מאמר נוסף שאפשר לעיין בו בנוגע לפרק הזה הוא משולש של ג'יפה.

פרק 01: מסיבה בלתי צפויה

חמשירים מאת עדן ונהורסט, המספרים על המתרחש בפרק:

 

בילבו ישב ועישן מקטרת

חושב על ארוחת בוקר מאוחרת,

כשבדרך הופיעה

מבלי שהודיעה

ברייה עם מגבעת מחודדת.

 

זה היה גאנדאלף הקוסם הגדול

שאת זיקוקיו בילבו לשכוח לא יכול,

הוא דיבר על הרפתקאות

רווחיות ומסוכנות

ומחשבות כאלה בילבו לא יכול לסבול.

 

ליום המחרת הוא הוזמן

אך הוא איחר במעט כמובן,

הוא הביא חברים

גמדים מגודלים

ובילבו אליהם לא היה מוכן.

 

הם היו ארבעהעשר במספר

ותכננו להישאר עד מאוחר,

הם שם דיברו

חגגו וישנו

ובמזווה אוכל כמעט לא נשאר.

 

**

אחד הדברים המעניינים במפגש הראשון עם ביתו של בילבו, הוא גודלו העצום של מעון באג (בניגוד לדרך שבה הוצג בסרט). זהו מעון גדול, ענקי ממש ובמבט ראשון, לא מאד ידידותי. יש בו די הרבה חדרים - מלתחות, חדרי אוכל ומזווים בכמות גדולה במיוחד, כולם באותו מפלס. דבר המעיד על עושרו של בילבו. די מוזר שהוא גר שם לבדו, לא?

גם בספר 'הרוח בערבי הנחל' גר החפרפר במאורה נוחה מתחת לאדמה. שמו של הבית הוא Mole-End… מזכיר משהו?

את מעון באג וכן את סמטת באג שבסופה הוא שוכן, אפשר למצוא גם בתולדות חייו של טולקין. דודתו גרה ב- cul-de-sac, ביטוי צרפתי שמשמעותו המילולית דומה ל- Bag-end (סוף השק), המשמש בעיקר לציון רחוב ללא מוצא. אבל כמובן ש'קול דה סאק' נשמע הרבה יותר מתוחכם, הרבה יותר אלגנטי וגם… הרבה יותר צרפתי.

**

השם הראשון שמן הראוי לתהות על קנקנו הוא השם באגינס. טום שיפי, בספרו 'The Road to Middle earth', מפרש את השם: Bagging היא מילת סלנג באנגליה הצפונית לאוכל שנאכל בין ארוחות רגילות או בארוחת אחר-הצהריים. טולקין הפך את השם Bagging ל- Baggins כיוון שהיה סבור שרוב האנשים יהגו את השם הזה ביתר קלות, וכן מכיוון שלפי התפתחות הפונטיקה האנגלית Bagging יהפוך ל- Baggins .

אם יש משפחה שמייצגת את ההוביטים – הרי זוהי משפחת באגינס, כך שאין פלא שטולקין בחר לקרוא לבילבו, אולי ההוביט החשוב ביותר בכל העידן השלישי, בשם המבטא יותר מכל את טבעם של ההוביטים - אלו האוכלים שש ארוחות ביום, אם רק ידם משגת לכך.

**

ובילבו? קיימת מילה עתיקה בספרדית בשם Bilbo שפירושה הוא 'חרב'. האם טולקין ידע על כך? אין לדעת בבירור, אבל רצוי לזכור את הכומר פרנסיס מורגן, שהיה מעין דמות אב עבור טולקין הצעיר, ומוצאו מספרד. ואם בבילבו עסקינן, קשה שלא לשים לב לדמיון בינו לבין טולקין עצמו – בילבו הוא בנה של בלדונה טוק, אחת משלוש האחיות לבית טוק. הוא בן למעמד הבינוני המכובד, אוהב ללבוש בגדים בצבע בהיר וחסיד של אוכל פשוט. טולקין הוא בנה של מייבל, אחת משלוש האחיות לבית משפחת סופילד, גם הוא אהב ללבוש בגדים בהירים ולאכול אוכל פשוט. האם טולקין ראה עצמו במקומו של בילבו?

**

אחד הדיאלוגים המשעשעים ביותר ב'הוביט' הוא דו-שיח שמתנהל בין גאנדאלף ובילבו בפגישתם הראשונה. גאנדאלף אומר לבילבו: "האם אתה מאחל לי בוקר טוב או מתכוון שהבוקר הוא טוב, בין שאסכים לכך או לא, או שאתה חש בטוב הבוקר, או אולי זהו בוקר בשביל להתנהג בו טוב?" (עמוד 13, תרגום הטייסים) ואחר כך: "והבוקר שלך לא יהיה טוב עד שאסתלק ואלך." (עמוד 14, שם). טולקין הבלשן לא מחמיץ הזדמנות להראות לנו כמה כוונות אפשר לגזור מביטוי אחד פשוט. לא פלא שזה הפך לדיאלוג האהוב ביותר, לפחות עלי.

**

גאנדאלף כבר מעורב בענייני ההוביטים מזה זמן רב, הלא בילבו מזהה אותו ונוהג בו בכבוד. אך ראוי לשים לב לדבריו: "לא אותו גאנדאלף שהיה אחראי להיעלמם של כה הרבה נערים ונערות שקטים בהרפתקנות שגעונית, החל מטיפוס על עצים ועד ביקור בני הלילית, או הפלגה בספינות לחופים רחוקים?" (עמ' 14, שם). האם יש הוביטים אחרים שביקרו בואלינור? לאילו חופים רחוקים מתכוון בילבו? תמהני. כאן אנו רואים סתירה ראשונה בין ה'הוביט' ל'שר הטבעות', אבל על כך, בהמשך.

**

למחרת הפגישה ההזויה עם גאנדאלף, ניצבים על סף דלתו של בילבו מספר גמדים. לא זו בלבד שהם מגיעים לביקור בלתי-צפוי, אלא שהם מגיעים בעיצומה של שעת התה! שעת התה באנגליה היא מסורת קדושה כמעט. כך ביום הפלישה לנורמנדי, מלחמת העולם השניה: "התקדמות הצוותים [הבריטיים – ר.ב.×–.] המסתערים בפנים הארץ כבר לא היתה מהירה ולא היתה עמוקה כפי שרצה מונטוגומרי. הנטייה היתה להיעצר, לחלוט תה…" (מתוך 'יום הפלישה' מאת סטיבן אמברוז, עמ' 460). איך אפשר להאשים אותם? השעה כבר היתה ארבע אחרי הצהריים! האמריקאים האשימו את הבריטים שהתקדמותם נעצרה בשל נטייתם המרגיזה לעצור את ההסתערות ולחלוט תה בשעה היעודה – האם ישנה הוכחה מוצקה מזו שבילבו הוא אנגלי?

בסוף הספר אומר בילבו לגמדים: "שעת התה היא ארבע אחר הצהריים, אך כל אחד מכם רצוי בכל עת". איזה שינוי עצום מאותו הוביט שהתרעם על כך ששעת התה שלו מוצפת בכל כך הרבה גמדים, ועוד כאלו שאינם מוקירים את מסורת התה ומבקשים קפה ושיכר…

**

ראוי לציין את ההבדלים בין סגנון הדיבור של בילבו ובין סגנון הדיבור של הגמדים. אם בתרגום העברי קשה להבחין בהבדלים הללו, הרי במקור האנגלי הם בולטים לעין. סגנון הדיבור של בילבו הוא כשל אדם מודרני, כמונו ממש, בעוד ×–×” של הגמדים הוא ארכאי ו'גבוה'. טולקין משחק כאן בשפה, כיאה וכיאות לפרופסור שתחום התמחותו העיקרי הוא בלשנות. ההבדל בין הסגנונות מדגיש את הניגוד בין שני העולמות, בין עולמו של בילבו – העולם המודרני לבין עולמם של הגמדים – העולם המיתי.

**

אחד ההבדלים המעניינים בין המהדורות השונות של ×”'הוביט', נמצא בדיאלוג בין גאנדאלף ותורין, בו מתרעם תורין על 'בעל האוב' וטוען: "עלינו להקדיש מאמצים לנקרומנסר!" גאנדאלף עונה לו: "אל תהיה מגוחך. אויב ×–×” מעבר לכוחות הגמדים הוא, אף אם ניתן לאספם כולם מארבע רוחות השמים" (עמ' 30, גרסת הטייסים). במהדורה המקורית, בשנת 1937, המשפט ×”×™×”: "That is a job quite beyond the powers of the Dwarves…" אך כאשר טולקין ערך שינויים לקראת המהדורה השניה, בעל האוב לא ×”×™×” כבר "עבודה" פשוטה – הוא ×”×™×” אויב, הרבה מעבר לכוחותיהם של הגמדים.