אליטרציה למתחילים

אליט- מה?

א-לי-ט-ר-ציה, או באנגלית – Aliteration.
לפני ההסבר, צריך להגיד שזה מושג חשוב לכל מי שקורא ספרים באנגלית, רואה טלוויזיה באנגלית, או חשוף בצורה כלשהי לתרבות אנגלית. יש מישהו בפורום הזה שזה לא נוגע לו?

טוב, אז תסבירי מה זה.

אליטרציה היא בעצם "חרוז הפוך": במקום ששתי מילים יסתיימו בצליל זהה – אותן שתי מילים מתחילות בצליל זהה.

מזתומרת? בחיים לא שמעתי כזה דבר.

בטח ששמעת, רק שהאוזן שלך לא מאומנת להבחין בזה. דוגמאות? לרוב הדמויות מהסרטים המצויירים יש שם אליטרטיבי:

מיקי – מאוס

דונאלד – דאק

באגס – באני

פינק – פנתר

רוג'ר – ראביט

אני לא שומע את זה ולא מבין את זה בדיוק.

טוב, זה בגלל שלוקח לאוזן זמן להתרגל ולאמץ את ה"חרוז ההפוך". וחוץ, מזה אם תגיד את זה בקול רם, תוכל לשמוע את זה יותר טוב.

אבל אני בעבודה ויחשבו שעוד פעם אני מתנהג מוזר בגלל הפורום.

אין מה לעשות. אם אתה לא מתכוון לקרוא את הדוגמאות בקול רם – עדיף שתפסיק לקרוא עכשיו.

טוב, אבל למה להמשיך אם זה ממילא רק בסרטים מצויירים לילדים?

זה ממש לא רק בסרטים לילדים. האליטרציה היא חלק בלתי נפרד מהתרבות האנגלית. אי אפשר לפתוח עיתון או ספר, או לבלות יום אחד בלונדון בלי להיתקל בה בכל מקום. עוד דוגמאות?

א.      practice makes perfectפתגמים:
               
When there is a will, there is a way

ב.      West Wingתוכניות טלוויזיה: "הבית הלבן" נקרא באנגלית “”
                               "באפי": הכלבים שאנדרו שיחרר במסיבה נקראו
Devil dogs

ג.        דמויות בספרים: בספר "מסביב לעולם בשמונים יום" – פיליאס פוג
                             בספר "החתול העובר דרך הקירות" –
לאזארוס לונג

ד.      בסרטים: בסרט "ארבע חתונות ולוויה", בסצנה שיו גרנט יושב לייד כל האקסיות שלו, אחת מהן צוחקת על וורוניקה שכל הזמן הקיאה, וקוראת לה – Vomiting Veronica

טוב, השתכנעתי, אבל האנגלים האלה לא קצת ילדותיים? הרי בעברית אין חרוז על כל צעד ושעל.

אליטרציה היא לא דבר ילדותי בכלל והיא לא שמורה לטקסטים ילדותיים, כפי שהראו הדוגמאות. למעשה, המקור שלה עתיק.

מילת המפתח כאן היא צורה. בכל מיני שפות יש כל מיני אמצעים סגנוניים שמטרתם לתת לטקסט צורה. כלומר, את הרעיון עצמו אפשר להביע בכל מיני מילים, אבל אם ניתן לרעיון צורה, כלומר נגיד אותו בדרך מסויימת מאוד, נוכל להרוויח שני דברים:

א.      יהיה יותר קל לזכור את המסר.

ב.      למסר תהיה צורה יותר יפה ואסטטית.

אמרת שזה קיים בכל מיני שפות, אז למה לא נתקלתי בזה בעברית?

לעברית יש (או היו) טכניקות משלה לתת צורה לסיפור או מסר. אפרט כאן רק טכניקה אחת שכולם מכירים משיעורי תנ"ך  – תיקבולת:

א.      אל תגידו בגת / אל תבשרו בחוצות אשקלון.

ב.      פן תשמחנה בנות פלישתים / פן תעלוזנה בנות הערלים. (שמואל ב', א', 20).

ג.        אחת היא לאימה/ ברה היא ליולדתה. (שירה"ש, ז', 10).

ד.      שמאלו תחת ראשי / וימינו תחבקני. (שירה"ש, ח', ג').

יש די הרבה סוגים של תקבולות: יש תיקבולות שבהן המשפט השני חוזר במדויק על הראשון, יש כאלה  שבהן המשפט השני משלים את המסר במשפט הראשון, ויש כאלה עם שלושה משפטים ולא שניים, אבל העיקרון בכולן זהה.

וכמו באליטרציה, המטרה של תקבולת היא זהה – לתת צורה מסויימת לטקסט, על מנת להקל על קליטתו ולעשות אותו יפה ואסתטי.

רגע, אפשר להבין את הנחיצות של להקל את קליטת המסר, אבל מה שייכת לכאן אסתטיקה?

שייכת גם שייכת. הערבים למשל שכללו את הכתב שלהם לדרגת אומנות כך שאפשר ממש לצייר איתו. אסתטיקה תמיד היתה חשובה בכל תרבות אנושית, ולא פלא שהיא נכנסה גם לשפה ולכתב. והיא לא חייבת להיות ויזואלית: במקרה של צירוף אליטרטיבי מתקבלת אסתטיקה שמיעתית.

 

 

 

 

   

 

 

  

 

  

  

דוגמאות לקליגרפיה ערבית אסתטית

 

 

נו, אנחנו בכל זאת בפורום טולקין כאן, אז איפה יש אליטרציה בשר הטבעות?

או, יש מספיק דוגמאות:

א.      Gandalf the Gray

ב.      fire fear fowקריאת האזעקה של באקלנד: "אש אימה אויב" – .
נחמד לראות שהתרגום אפילו שמר על האליטרציה אבל לא שמענו אותה כי האוזן שלנו לא מכווננת לטכניקה הזאת.

ג.        שמו של הלם, אבי הרוהירים Helm Hammerhand

ד.      בשיר הטבעת: "תישע לבני-תמותה שעליהם נגזר למות":
Nine for Mortal Men / doomed to die
שני הזוגות של ההברות האליטרטיביות מדגישים את המסר ויוצרים אפקט מבשר רע:
Mortal Men  ו- Doomed to die.

ה.      The Window on the Westשם הפרק: "חלון למערב הוא באנגלית - 

ויש כמובן דוגמאות נוספות.

ואי אפשר בלי סעיף מיוחד שיוקדש לאליטרציה בספרי הארי פוטר, שהם גן עדן אליטרטיבי:

א.      שמות דמויות:
Gregory Goyles
Pansy Parkinson
Parvaty Patil
Peter Pettigrew

ב.      החדר הקסום בהוגווארטס:
Room of Requirment

ג.        שם החנות השחורה בסמטת דיאגון:
Borgin & Burks

ד.      כל אחד ואחד מהצעצועים שפרד וגו'רג' המציאו:
Pygmy Puffs
(אני לא הולכת לפרט כאן את כולם)

ה.      ושם החנות שלהם:
Weasly's Wisard Wheezes  

וזה רק על קצה המזלג.

וואו, עד היום חשבתי שכדי לדעת אנגלית מספיק לדעת מילים ודקדוק…

זה בדיוק העניין עם אליטרציה. היא חלק מהתרבות האנגלית. לשלוט באליטרציה זה לשלוט בעוד אספקט של התרבות האנגלית.

אז תודה רבה, ותחזרי לכתוב על תמות פסיכולוגיות ותעזבי ת'בלשנות.

אני מאוד שמחה שהפנמת את הצורה האליטרטיבית, אבל אליטרציה היא כאמור עניין של תרבות וכמו שאתה רואה, כשמעבירים אותה לעברית היא מתבזבזת לחלוטין. לא עדיף להישאר עם הטכניקות שלנו ולא לכפות על העברית משהו שזר לה? יום טוב!

 

   

         

       

 

גבורה, רעות ואחוות לוחמים בשר הטבעות

תמליל הרצאה שנישאה בפני באי כנס 'אבק כוכבים' 2004 על המחבר: גבריאל שירת כלוחם וכחובש בגבעתי ולחם בלבנון ובשטחים, גם בשירות המילואים הוא ממשיך לשרת בתפקידי לחימה. במבצע "חומת מגן" נלחם בג'נין. שר הטבעות הוא סיפור של עולם במלחמה. ×›×›×–×”, מתוארים בו לא מעט קרבות ורבים מהגיבורים בו הם לוחמים ששגרת הלחימה שלהם מתוארת במגוון מצבים. סיפורים אלה נכתבו על בסיס סיפורו הפרטי של טולקין. הוא שאב אותם מחוויותיו כקצין ולוחם במלחמת העולם הראשונה. יש הגורסים ×›×™ סיפור שר הטבעות הוא אנלוגיה למלחמת העולם השנייה ודוגמאות לא חסרות: סאורון המנסה להשתלט על הארץ התיכונה הוא הִיטלר המנסה להשתלט על אירופה והעולם, גרמניה היא מורדור וארצות המערב הן בעלות הברית – בריטניה וארה"ב – הטבעת כפצצת האטום וכן הלאה. טולקין התכחש לכך מפורשות: "המלחמה שהתנהלה במציאות, אין היא דומה במהלכה ובתוצאותיה למלחמה שבאגדה." בהמשך הוא כתב הכחשה מוצקה יותר לרעיון ×–×”: "הפרק העקרוני 'צללי העבר' הוא אחד הפרקים הקדומים ביותר של הסיפור. הוא נכתב זמן רב לפני שתחזית הצל של 1939 נהפכה לאיום של שואה ללא מפלט, והעלילה המעוגנת בו הייתה מתפתחת, בעיקרו של דבר, לפי אותם קווים, גם אילו נמנעה השואה. מקורותיו של הסיפור נעוצים בדברים שגמלו בדעתי מכבר, ובחלקם אף נכתבו, ולא שונו מחמת המלחמה שפרצה ב-1939." סיפורי הלוחמים שעליהם כותב טולקין מתבלטים מיד לעיני (ובוודאי לעיני כל לוחם). לאור ניסיוני האישי כלוחם, אנסה בהרצאה זו להראות ×›×™ אכן היו השפעות חיצוניות על כתיבתו של טולקין, אולם מרבית ההשפעה נובעת ממלחמת העולם הראשונה. ההשפעה ניכרת בעיקר בסיפורי הלוחמים, בקרבות וברגעים הקטנים אשר בסיפור ופחות בתמונה הסיפורית הכוללת. טולקין לחם בקרב על נהר הסום – ×”×™×” ×–×” קרב חפירות שהתנהל במשך חודשים, ביום הראשון לקרב היו לבריטים ×›-60,000 נפגעים, מתוכם ×›-20,000 הרוגים. טולקין שהה בחפירות כמה חודשים עד שפונה בגלל מחלה קשה. במהלך תקופה זו נהרגו שניים מחבריו הטובים. חוויה משמעותית זו הטביעה את חותמה בכתיבתו של טולקין, שבה שזורים סיפורי גבורה רעות ואחוות לוחמים. "חייב אדם להתנסות אישית בקדרות צילה של מלחמה, כדי לדעת את כובד מועקתה". לאחר שהעליתי בפניכם את הטענה ×›×™ מלחמת העולם הראשונה היא זו אשר השפיעה יותר על טולקין, ברצוני להראות, בעזרת דוגמאות משרה"ט, כיצד מצבים אלו היו חיים אצל טולקין ונשאבו מניסיונו האישי. בשביל להעביר לכם את חיות התיאורים הללו, אעזר בניסיוני האישי, בחוויותיי ובאלו של חברי מעברי הצבאי ובסיפורים אמיתיים אחרים. את חיות התיאורים אמחיש בעזרת סיפורי רעות, אחוות לוחמים וגבורה. לפני שאתחיל אתן הסבר קצר – מהם רעות, גבורה ואחוות לוחמים. מהי רעות? רעות ×”×™× ×” קשר נפשי עמוק בין שני בני אדם או בין קבוצה מצומצמת מאוד של אנשים. הרעות יכולה להיווצר בשני אופנים מרכזיים: · חברות הנמשכת שנים רבות מאוד ויוצרת הכרות עמוקה בין הרעים. · מצב קיצוני בו נמצאים אנשים אשר מצליחים לגבור עליו בכוחות משותפים, כגון: קרב, מצב של מצוקה בטיול בהרים וכו'… מהי אחוות לוחמים? אחוות לוחמים ×”×™× ×” קשר הנוצר בתוך קבוצת לוחמים (קטנה יחסית, עד לסדר גודל של פלוגה [קבוצה של ×› 80 לוחמים המורכבת מ 4 מחלקות: 3 מחלקות לוחמות ומחלקת מנהלה] בה כולם מכירים האחד את השני). הקשר מתגבש במהלך השרות הצבאי ומתחזק כאשר הקבוצה מצויה בתנאים קשים של לחימה. הקשר בא לידי ביטוי גם בחיי השגרה ולא רק ברגעים של קרב או בסיטואציות קשות. לא כל הלוחמים חייבים לקיים קשר מופתי, בתוך הקבוצה יכולות להתקיים אינטריגות. מהי גבורה? גבורה ×”×™× ×” הקרבה עצמית של פרט או של קבוצה מסוימת לטובת הכלל ללא כוונת רווח. ההקרבה אינה בהכרח הקרבה של ×—×™×™ אדם אלא גם של רכוש וכדו'. ניתן להבחין בכמה רמות של גבורה: · הגבוהה ביותר היא ההקרבה שנעשית ללא ידיעה וללא ביטחון ×›×™ היא תפתור את המצב אליו נקלעו הסובבים. · הרמה השנייה היא ההקרבה שנעשית בידיעה ×›×™ היא תפתור את המצב. אבל האדם המקריב חש ספק אם ההקרבה לא תעזור. · הרמה השלישית היא ההקרבה שנעשית רק בידיעה ×›×™ היא תפתור את המצב. לאחר שהגדרנו את המושגים נעבור לדוגמאות:

רעות

במהלך הטירונות שלי בגבעתי, היו שני חיילים שלא אהבו אחד את השני (בלשון המעטה) בשל ריב שפרץ ביניהם כבר באחד הימים הראשונים של הטירונות. הם הרבו להקניט אחד את השני ולעיתים הגיעו גם לידי ריב ממשי. באחד הימים לקראת סוף הטירונות, הפכה אחת ההקנטות לקרב מהלומות ואגרופים. בתור עונש הפרידו אותם המפקדים מהמחלקה והלינו אותם במשך יומיים באוהל סיירים. במהלך יומיים אלה, ×”×™×” להם זמן פנוי בשפע וכך הם גילו ×›×™ רב המשותף על השונה. הם התקרבו אחד לשני עד שלא ניתן ×”×™×” להפריד ביניהם. איזו רעות בשרה"ט מזכירה דוגמא זו? הרעות הקרובה ביותר לדוגמה זו היא של לגולאס וגימלי. אם ננסה לנתח אותה נמצא ×›×™ גם הם לא "אהדו" אחד את השני בתחילה, אך בשונה מהדוגמה הקודמת, חוסר הסימפתיה נבע מדעות קדומות של השניים האחד על גזעו של השני. הקטע הבא הינו ציטוט מהפרק "המועצה של אלרונד", בו לגולאס מספר ×›×™ גולום ברח מהשגחתם. "'לא מיעוט השגחה' אמר לגולאס. 'ואולי עודף של חמלה. וכן חושדים אנו שהאסיר נעזר בכוחות מן החוץ, ויש היודעים על מהלכינו יותר מן הרצוי לנו. יומם ולילה שמרנו על אותו יצור, כבקשת גאנדאלף, לו גם עייפנו מן המשימה הזאת. אך גאנדאלף ביקשנו להשאיר פתח לתקווה שירפא, ועל כן לא נתננו ליבנו להחזיקו כל העת בצינוק שמתחת לאדמה, מקום שישובו מחשבותיו השחורות להשתלט עליו. 'בי לא נהגתם במידת החסד,' אמר גלואין וברק ניצת בעיניו, בהיזכרו בימי שבתו בבור-כלא בממלכת בני-לילית. 'חוסה נא' אמר גאנדאלף. 'אל נא תפסיק אותנו, גלואין רעי הטוב. ×”×™×” ×–×” מקרה מצער של אי-הבנה, והוא בא על תיקונו מכבר. אם יועלו כאן כל התלונות שבין גמדים ובני-לילית, ×›×™ אז מוטב לנו שננטוש את המועצה הזאת". השינוי בקשר בין לגולאס וגימלי החל כאשר ראה לגולאס את אבלו של גימלי על קברו של באלין ונמשך כאשר גאלאדריאל קנתה את ליבו של גימלי ביחסה אליו למרות התנהגותם של האלדיר וקלבורן. המחיצות האחרונות נפלו בעת הקרב בנקרת הלם. זאב ועידן "גילו" אחד את השני במהלך שירות מילואים בחומת מגן, מאז הפכו לצמד חמד. המיוחד בקשר ×”×–×” הינו השוני התהומי (ממבט שטחי) בין השניים. זאב – בן 34, יוצא גולני, אב ובעל ואיש מחשבים ממרכז הארץ ואילו עידן – בן 22 קיבוצניק עם רסטות שרק חזר מטיול בהודו, שהיה ×–×” לו שירות המילואים הראשון. דוגמה זו שוב מזכירה לנו את השוני בין לגולאס וגימלי וכיצד ניתן לגשר על הפערים כאשר מכירים לעומק. דן ורותם, בני 34, הגיעו לפלוגה באותה שנה, מאותו יום ועד היום (×›- 12 שנה) הפכו לחברים טובים. במהלך מבצע חומת מגן הם תפקדו יחד בחפ"ק (חוליית פיקוד קדמית) סמ"פ ועברו את כל התקופה יחד כאשר הם נשענים אחד על השני ומחזקים אחד את השני. מיותר לציין ×›×™ תקופה זו תרמה יותר מכל לחיזוק הקשר ביניהם. אם עד עתה הם נפגשו לעיתים רחוקות מחוץ למסגרת המילואים, כיום הם נפגשים הרבה יותר ומדברים הרבה יותר בטלפון. דוגמה זו מזכירה מאוד את הרעות שנוצרה בין מרי ופיפין – שניהם היו חברים טובים גם לפני המסע אך הם היו פוחזים וילדותיים משהו. הקשר בניהם התחזק מאוד לאחר החוויה הקשה שעברו בשבי האורקים, ולכל אורכו נעזרו ונתלו אחד בשני בכדי להקל על סבלם. מאז לא נפגמה ידידותם. בשובם לפלך נאמר לנו ×›×™: "מרי ופיפין המשיכו להתגורר יחד בקְרִיקְהוֹלוֹ, ותנועה רבה התנהלה בין בוקלאנד ובין מעון באג. שני הנוסעים הצעירים עשו רושם אדיר על יושבי הפלך בשיריהם ובסיפוריהם, בלבושם המהודר ומסיבותיהם הנפלאות. הבריות אמרו עליהם שהם נוהגים ×›"אדונים", אך נתכוונו רק לטובה. ×›×™ הם חיממו את לב רואיהם בצאתם רכובים בשריונם הנוצץ ובמגיניהם המעוטרים לנוי, ופיהם מלא צחוק ושירת עמים רחוקים; ואף על פי שעלו לגדולה ולתפארת לא נשתנו כל עיקר: יתירה מזו, עתה היו מסבירי פנים ואדיבי לשון ומלאי חדווה, עוד יותר מבעבר." ואילו הנספחים מוסיפים ×›×™ הידידות לא נפגמה לאורך כל חייהם, וגם בזקנתם עשו ביחד עוד מסע אחרון למינס טירית, שם מתו ונקברו בראת דינן. וכמובן, אי אפשר ללא הדוגמה של פרודו וסאם, ההבדל בין דוגמה זו לדוגמאות הקודמות הוא בסוג הקשר שהיה ביניהם לפני שיצאו למסע. הקשר ×”×™×” חברי אבל עם הבדלי מעמדות, קשר ×–×” התחזק מאוד בעקבות המסע למורדור אך בסופו עדיין נשאר עניין המעמדות. אין הדבר גורע מהרעות שנוצרה ביניהם כיוון שעדיין כל אחד מהשניים ×”×™×” מקריב עצמו למען חברו. האם יכולה להתקיים רעות בין כוחות הרשע? למיטב ידיעתי, אין בשרה"ט דוגמה לכך, אך אני מאמין שעקרונית הדבר בהחלט אפשרי. אולי בין האורקים לא ניתן ×™×”×™×” למצוא רעות, אך הלוחמים מהדרום ומהמזרח הם בני אדם לכל דבר, ואין סיבה שלא תתקיים ביניהם רעות. בקרב בפלנור מתואר אופן לחימתם: "ואנשי המזרח היו חסונים ולמודי מלחמה ולא ביקשו ×—× ×™× ×”. הם היו שבים ומתקבצים באשר יכלו, ליד בקתה שרופה או אסם הרוס, על גבעה ותל, בשולי חומה ובשדה פתוח, ולוחמים עד שפנה יום." היות והסיפור מתרחש מנקודת מבטם של חבורת הטבעת, אין אנו רואים התייחסות לרעות בין כוחות הרשע.

אחוות לוחמים

כאמור, אחוות לוחמים ×”×™× ×” קשר הנוצר בתוך קבוצת לוחמים בה כולם מכירים אחד את השני, אשר מתגבש במהלך השרות הצבאי. אחד מהשיאים הטרגיים במבצע חומת מגן ×”×™×” ההיתקלות בג'נין. לפי תחקיר התקלות כוח המילואים בג'נין – כאשר נתקל הכוח של המ"פ בפעם הראשונה, נהרגו ממכת האש 4 חיילים ושניים נפצעו (הם נפטרו מאוחר יותר). חבריהם בכוח החילוץ לא חשבו פעמים ונכנסו לסמטה בה שכבו חבריהם בניסיון לחלצם. הם לא חשבו לפני שנכנסו, בראש מעיניהם עמדה ההצלה של החברים לנשק. בדיעבד הייתה זו טעות, כיוון שעל כוח החילוץ ×”×™×” לנטרל קודם את הסכנה ורק אז להציל את חבריהם. בסה"×› נהרגו 13 לוחמים, מהם 6 מהכוח הראשוני ו7 מכוח החילוץ. גם בצה"ל וגם בצבאות זרים ידועים סיפורים לא מעטים על אחוות לוחמים. חובש שכל מעייניו נתונים לטיפול בפצוע, והוא מסתער תחת אש ונפגע בעצמו. חיילים שמסתערים לעזרת חבריהם מבלי לחשוב על הסכנה הצפויה להם עצמם. גם שירים נכתבו על כך, לדוגמה – בלדה לחובש של יהורם גאון. אחוות לוחמים בשרה"ט מתקיימת באופן הברור ביותר בחבורת הטבעת. כפי שהזכרתי קודם, אחוות לוחמים אינה אומרת ×›×™ הלוחמים עצמם מקיימים קשרי ידידות מלאים ביניהם וגם בקבוצה כזו יתכנו אינטריגות וחילוקי דעות. אבל האחווה צצה ועולה ברגעי מצוקה ולחימה קשה. בתחילת דרכה של החבורה לגולאס וגימלי לא כל כך "הסתדרו" וגם בורומיר ×”×™×” מעין אאוטסיידר, אולם בעת לחימה (כמו בחדר המָזָרָאבוּל ובפָארָת גָאלֶן) כולם לחמו יחד ובמידת הצורך אף היו מוכנים להקריב עצמם למען אחרים. "בני החבורה לא יכלו לעמוד על מספרם. ההסתערות הייתה נמרצת, אך האורקים נבוכו מול עוז-תוקפה של ×”×”×’× ×”. לגולאס ביתק גרונם של שניים בחציו. גימלי קטע רגליו של אחד שעלה בקפיצה על קבר באלין. בורומיר ואראגורן קטלו רבים. אחר שנפלו שלושה-עשר נמלטו היתר בקול צווחה בהשאירם את המתגוננים בלא נזק, להוציא שריטה שנשרט סאם בפדחתו. בכפיפה מהירה הציל את נפשו. את יריבו האורק הפיל בכל זאת, בתנופת החרב אשר לקח מן הכוך". כמובן שאסור לשכוח את הקרב בו מציל בורומיר את מרי ופיפין. אבל סיפור ×–×” יובא בהמשך. אולם, אחוות לוחמים אינה מתבטאת רק בעת לחימה, אלא גם באכפתיות ודאגה לחברים בדברים הקטנים והיומיומיים כגון מזון ביגוד וכו'… את יום העצמאות באותה שנה של חומת מגן חגגנו במחנה הפליטים בו היינו. זוהי אחת מאותן החוויות המיוחדות שעברו עלי. היינו באחד הבתים, והלחימה הייתה כבר לקראת סיומה. לאחר תפילת ערבית חגיגית התחלנו (החברה הדתיים) לרקוד ולשיר בקולי קולות "עם ישראל ×—×™" וכו'… ולאט לאט החלה כל הפלוגה להצטרף למעגלים ולשירים, הרמנו תאורות באוויר (תחליף לזיקוקין) שתינו יין טוב ושמפניה שהמ"פ החביא במיוחד לערב ×–×”. למחרת נודע לנו ×›×™ שמעו אותנו כמעט בכל מחנה הפליטים. "אותו בוקר הדליקו אש בגיא מוסתר ששיחי אדר סבוכים הקיפו אותו מעברים, וסעודתם, ספק ערבית ספק שחרית, הייתה עליזה מכל קודמותיה מאז צאתם לדרך. הם לא נחפזו לעלות על יצועם מאחר ששנת לילה שלם הייתה צפויה להם, ולא ×”×™×” בדעתם לצאת לדרך עד ערב יום המחרת. רק אראגורן ×”×™×” שתקן וחסר מנוחה. אחר שעת מה פרש מן החבורה ועלה בהר. שם עמד בצלו של ×¢×¥, משקיף לדרום ולמערב, וראשו נטוי כאילו הוא מקשיב למה. אחר חזר לשפת הגיא והשפיל מבט אל האחרים, השקועים בשיחה ובצחוק." האם תתכן אחוות לוחמים בכוחות השחור? בשרה"ט אין דוגמה ממשית אולם ישנו משפט המרמז ×›×™ האורקים ידעו אחוות לוחמים מהי. הקטע המצוטט הינו חלק משיחתם של שאגראט וגורבאג לאחר שתפסו את פרודו בקירית אונגול: "אני מתאר לעצמי שלא תמצא הרבה באותו ברנש קטן, אמר גורבאג. ייתכן שאין לו חלק במאורעות. האחר, ×–×” הגדול בעל החרב החדה, כפי הנראה לא יחס לו חשיבות – והפקיר אותו. אופייני לבני-לילית". בנוסף לכך איני רואה כל מניעה ×›×™ גם אצל לוחמי הדרום תתגלה אחוות לוחמים. אחוות לוחמים אינה חייבת בהכרח להיות חיובית. לפעמים יש לה גם פנים בעייתיות. הסיפור הבא הוא סיפורם של יוסי ואסידו. בתחילת הקרבות במחנה הפליטים, הפלוגה קיבלה משימה של כיתור המחנה. לאחר כיומיים קיבלנו פקודה להיכנס למחנה, פרט למחלקה אחת. יוסי ואסידו היו חיילים במחלקות שהיו אמורות להיכנס למחנה הפליטים. הם לא יכלו לעשות זאת מרוב הפחד, אסידו החל יורה באוויר ויוסי חזר ללא הפסקה ×›×™ מסוכן להיכנס כיוון שהוא עלול למות והוא בן יחיד. היות והמ"פ לא רצה בדמורליזציה של שאר חיילי הפלוגה, כיוון שידע שהפחד מדבק, ומצד שני, ×”×™×” חשוב לו בכל זאת לתת להם מוצא של כבוד, הם נשארו עם המחלקה האחרת ובה יכלו למלא תפקיד מועיל. המקרה המקביל בשר הטבעות הינו המקרה של 1000 הלוחמים שאראגורן שחרר לפני הקרב על השער השחור. לאחר הקרב בפֶּלֶנוֹר גאנדאלף רצה לקנות זמן לפרודו, אראגורן ושאר האלופים הובילו צבא לשער השחור על מנת להסיח את תשומת ליבו של סאורון. הדרך היתה מפחידה ומדכאת, וחלק מהחיילים נתקפו פחד: "×›×” עגום ×”×™×” מראה המקומות האלה, וכה עמוקה הייתה תחושת הזוועה, עד שמקצת החיילים נמס לבם ולא יכלו להמשיך עוד, אם ברגל ואם ברכיבה. אראגורן הביט בהם, ועיניו הביעו חמלה יותר מזעם. ×›×™ היו אלה בחורים צעירים, בני רוהאן וחבל המערב הרחוק… שהורגלו מילדות לראות בשם "מורדור" את התגלמות הרע שאין לו דמות של ממש, אגדה רחוקה שאין לה מקום בחייהם הפשוטים. עתה כמו מצאו עצמם מהלכים בחלום בלהות שקרם גידים ועור: הם לא הבינו את פשר המלחמה, ותהו על הגורל שהמר להם כך. "לכו!" אמר אראגורן. "אך שמרו על מקצת כבודכם ואל תרוצו בבהלה! יש תפקיד שתוכלו לעמוד בו ולא תתבזו בעיניכם. רדו בכיוון דרום מערב עד בואכם לקאיר-אנדרוֹס, אם תמצאוה מוחזקת בידי האויב, כפי שאני חושש, נסו לשוב ולכובשה. החזיקו בה עד הסוף ושמשו מגן לגונדור ולרוהאן!" אחדים מהם שבושו מפני חסדו, התגברו על פחדיהם והמשיכו ללכת, ואחרים התעודדו בשמעם על מעשה ראוי לגבר שהוא לפי שיעור כוחם, ופנו ללכת." תגובתו של אראגורן היא מצד אחד להכיר בפחד ולטפל בו, על מנת שלא יתפשט בין שאר החיילים, ומצד שני לעשות ככל שניתן על מנת לשמור על כבודם של החיילים בעיני עצמם.

גבורה

גבורה נובעת (בין היתר) מרעות ואחוות לוחמים. התנהגות הלוחמים מכוח החילוץ שאת סיפורה הבאתי קודם (מהתחקיר של הקרב בג'נין), ×”×™× ×” גבורה לשמה. הלוחמים חשבו בראש ובראשונה לא על עצמם אלא איך לחלץ את חבריהם שנפצעו או נהרגו. הם הסתערו קדימה למרות האש שנורתה עליהם ובמהלך הקרב נפצעו או נהרגו בעצמם. הקצין של כוח החילוץ (דרור ×–"ל) ×”×’×™×¢ לזירת הקרב תוך כדי שהוא יודע שהמ"פ (עודד ×–"ל) נפצע קשה. הוא וחייליו ניסו לחלץ את הכוח הנפגע וספגו בעצמם מכת אש קטלנית. "אחד החיילים, שנפצע במכת האש הראשונה, ואיבד במהלכה את נשקו, מוציא רימון ושולף את הנצרה. הוא שומע קולות בערבית ונדמה לו שהמחבלים סופרים גופות. הוא מתכנן לפוצץ את הרימון על עצמו ועל המחבלים כשיתקרבו אליו." (מתוך תחקיר הקרב בג'נין) זוכרים את הקרב של בורומיר שהזכרתי קודם לכן? ההקרבה של בורומיר בפארת גאלן ×”×™× ×” דוגמה קלאסית. בורומיר אץ לעזרתם של מרי ופיפין, הוא מנסה לתת להם סיכוי להימלט ואם תוך כדי כך יצליח להפחית את כמות הרודפים – מה טוב. בורומיר נהרג תוך ידיעה ברורה שהוא מקריב את עצמו למען הסיכוי שמרי ופיפין ינצלו. "והנה בורומיר, מסתער בין העצים. הוא הכריח אותם להלחם. רבים מיגר בחרבו, ויתרם ברחו… מטר של חצים המטירו וכולם מכוונים אל בורומיר. בורומיר תקע בקרנו עד שנצטלצלו היערות, ותחילה נבוכו האורקים ונרתעו אחור. אך כיוון שלא בא מענה מלבד ההד, חזרו והתקיפו במשנה זעם. מעבר לכך לא זכר פיפין הרבה. הדבר האחרון שנחרת בו ×”×™×” מראהו של בורומיר הנשען על ×¢×¥ ותולש ×—×¥ מגופו. ואז לפתע ירדה החשכה." דוגמאות נוספות לגבורה בשרה"ט: סאם במאורתה של שִילוֹבּ ובהיכנסו למבצר בקירית אונגול בכדי להציל את פרודו. מרי בעזרתו לאיאווין בקרב מול מלך הנאזגול. פיפין בקרב האחרון מול השער השחור כאשר התעמת עם הטרול. האם תיתכן גבורה בכוחות השחור? בהחלט, וכאן אף ניתנת לנו דוגמה בספר עצמו. במוריה, אחד מקציני האורקים פורץ לתוך חדר המאזרבול. הוא מתחמק מחרבו של אראגורן ופוגע בפרודו. אין ספק שהוא יודע שצפוי לו מוות. "אך בטרם הספיקו פיפין ומרי להציג את ×›×£ רגלם על המדרגות, התפרץ לאולם אחד מקציני האורקים שקומתו כמעט כגובה-איש, והוא עטוי שריון שחור מכף רגל ועד ראש; מאחוריו, בפתח הדלת, התגודדו בני לווייתו. פניו השטוחות נזעמו, עיניו היו כגחלים ולשונו אדומה; בידו החזיק חנית. בדחיפת מגינו הגדול, העשוי עור, סיכל את מכת חרבו של בורומיר, הדפו אחור והפילו לארץ. מהיר כנחש בכפיפת-גוו, נמלט מתנופת חרבו של אראגורן, פרץ לעיצומה של החבורה והטיח את חניתו בפרודו. החנית פגעה בצידו הימני של פרודו, השליכה אותו לקיר וסימרה אותו. סאם פלט צעקה והלם בחנית עד שנותצה. ובעוד האורק משליך מידו את גדם החנית השבורה ושולף פגיונו, נחתה 'אנדוריל' על קסדתו. אור התברק והקסדה נבקעה לשניים. האורק נפל, שסוע ראש. סיעתו ברחה ביללה, ובורומיר ואראגורן מזנקים אחריהם"

סיכום

בהרצאה זו ניסיתי להראות כמה חיים היו זיכרונותיו של טולקין ממלחמת העולם הראשונה וכמה הם חלק בלתי נפרד מן הסיפור. הדמיון בין סיפורים אלו לסיפורים של חברי ושלי אינו משאיר ספק ×›×™ מדובר באדם אשר התנסה במלחמה בעצמו. אנחנו, שקוראים את שר הטבעות היום, מניחים אוטומטית ×›×™ מלחמת העולם השנייה היא זו שהשפיעה עליו. מכמה סיבות: גם בגלל שבדורנו כמעט לא חיים אנשים אשר חוו את מלחמת העולם הראשונה ויכולים לספר עליה וגם בגלל שלנו כיהודים מלחמת העולם השנייה הרבה יותר רלוונטית. אבל צריך לזכור שבשביל טולקין המצב ×”×™×” הפוך. דווקא את מלחמת העולם הראשונה הוא חווה כחייל במערכה, ובשנייה הוא ×”×™×” בעורף המלחמה. "חייב אדם להתנסות אישית בקדרות צילה של מלחמה, כדי לדעת את כובד מועקתה; אך ככל שהשנים חולפות נוטים לשכוח ×›×™ מי שנקלע בצעירותו לשנת 1914, עבר חוויה מבעיתה לא פחות ממי שהיה מעורב ב1939 – ובשנים שלאחר-כך. עד שיצאה שנת 1918 נהרגו כל חברי הטובים, חוץ מאחד.".

200-120
210-260
200-310
SY0-401
810-403
300-320
400-101
70-410
N10-006
MB2-707
210-060
400-201
350-018
ADM-201
CISSP
1Z0-060
400-051
300-075
MB2-704
100-101
9L0-012
642-999
300-115
MB5-705
70-461
1V0-601
300-206
352-001
70-486
300-135
NS0-157
200-120
210-260
200-310
SY0-401
810-403
300-320
400-101
70-533
N10-006
MB2-707
210-060
400-201
350-018
ADM-201
70-411
70-463
1z0-808
70-532
PMP
300-208
1Y0-201
LX0-104
070-461
MB6-703
2V0-621
350-080
70-410
640-875
642-996
ICBB
102-400
1Y0-201
LX0-104
070-461
MB6-703
2V0-621
350-080
70-410
640-875
642-996
ICBB
102-400
M70-201
2V0-620
1Z0-051
1Z0-804
640-916
200-120
210-260
200-310
SY0-401
810-403
300-320
400-101
70-533
N10-006
MB2-707
210-060
400-201
350-018
ADM-201
CISSP
810-403
200-120
400-101
CISSP
300-320
350-018
300-101
210-260
300-208
MB2-707
400-201
SY0-401
70-462
EX200
100-101
1Z0-803
200-120
210-260
200-310
SY0-401
810-403
300-320
400-101
70-533
N10-006
MB2-707
200-120
210-260
200-310
SY0-401
810-403
300-320
400-101
70-533
N10-006
MB2-707
210-060
400-201
350-018
ADM-201
810-403
200-120
210-260
200-310
SY0-401
810-403
300-320
400-101
70-533
N10-006
MB2-707
210-060
400-201
350-018
ADM-201
CISSP
1Z0-060
1Z0-060
400-051
300-075
MB2-704
100-101
9L0-012
642-999
300-115
MB5-705
70-461
1V0-601
300-206
352-001
70-486
300-135
NS0-157
NS0-157
PR000041
300-101
70-346
CCA-500
70-480
642-732
70-462
1Z0-061
A00-211
500-260
EX200
3002
70-411
70-463
200-120
210-260
200-310
SY0-401
810-403
300-320
400-101
70-533
N10-006
MB2-707
210-060
400-201
350-018
ADM-201
CISSP
1Z0-060
400-051
300-075
MB2-704
100-101
9L0-012
642-999
300-115
MB5-705
70-461
1V0-601
300-206
352-001
70-486
300-135
200-120
210-260
200-310
SY0-401
810-403
300-320
400-101
70-533
N10-006
MB2-707
500-260
EX200
3002
70-411
70-463
1z0-808
70-532
PMP
300-208
1Z0-060
400-051
300-075
MB2-704
100-101
9L0-012
642-999
300-115
MB5-705
70-461
1V0-601
300-206
352-001
70-486
300-135
200-120
210-260
200-310
SY0-401
810-403
300-320
400-101
70-533
N10-006
MB2-707
210-060
400-201
350-018
ADM-201
CISSP
100-101
9L0-012
642-999
300-115
MB5-705
70-461
1V0-601
300-206
352-001
70-486
300-135
NS0-157
PR000041
300-101
70-346
CCA-500
200-120
210-260
200-310
SY0-401
810-403
300-320
400-101
70-533
N10-006
MB2-707
NS0-157
PR000041
300-101
70-346
CCA-500
70-480
642-732
70-462
1Z0-061
A00-211
500-260
EX200

ידו של הדריק

על "שונא המיתוס" וגורלו בשר הטבעות

 

אין צורך להכביר מילים על העובדה, כי המיתוס, וכן ההגנה על המיתוס מפני אלו המזלזלים בו, שזורים כחוט השני במכלול יצירתו של טולקין; הדברים מגיעים לשיאם במיתופיאה, הכתובה במפורש ככתב הגנה (כולל התקפת נגד) על המיתוס והחשיבה המיתית כנגד דמותו של "שונא המיתוס", בעל החשיבה ה"רציונלית", הנוטה לזלזל באגדות, ולטעון כי קיימת אמת אחת, והיא האמת הרציונלית-מדעית. בפתיחה ליצירה, מוגדר שונא המיתוס כדלקמן: "האיש שאמר כי המיתוסים שקרים הם, גם אם 'מופרחים מבעד לכסף', ועל כן אין ערך בם". 

 

המיתופיה אינה מתעדת את טיעוניו של שונא המיתוס, אלא את תשובתו הארוכה של אוהב המיתוס; אלא, שטענות אלו משתקפות פה ושם, כבבואת ראי, מתוך טיעוני הנגד של אוהב המיתוס:

"תשוט בארץ, לרגליך היא,

רק עוד כוכב מני רבים;

גוש חומר נע, כוכב הוא רק כוכב,

כבול למסלולו המחושב,

באין הקר והסדור, בינות

אטומים שנגזר דינם למות" (ההדגשות שלי – ×’.א).

ובתמצית, לכל דבר ישנו פירוש אחד, מדוייק, נטול ערכיות או משמעות נסתרת – מעין ברגים זעירים וחסרי פשר בתוך מכונה. לעל-טבעי, למיתי ולאלוהי אין מקום בעולם ×›×–×”, בו הם יחשבו במקרה הטוב לשרידים מתקופה קודמת, נבערת וא-רציונלית, פרי של תמימות וחוסר ידע. במקרה הרע, הם יתפסו כשקרים מחושבים שהופרכו בכוונה בדי להשיג מטרות חומריות (למשל, הטיעון המרקסיסטי של מניעת מלחמת המעמדות על-ידי פיזור "תודעה כוזבת"). מעל הכל, הם מותקפים ×›"מיושנים", ו"לא שימושיים", כפי שעולה מן הדברים ששם טולקין בפי שונא מיתוס מוצהר אחר, חבר המועצה טומקינס מ"עלה של קטנוני", שמתייחס לאוהב המיתוס (שמתבטא שם על-ידי ציור העלה והעולם שסביבו) כדלקמן: "לדעתי הוא ×”×™×” איש קטן ומטופש… למעשה, חסר ערך. הוא לא הביא כל תועלת לחברה"ובהמשך:"הוא לא הביא כל תועלת מעשית או כלכלית… אני מניח שניתן ×”×™×” לעשות ממנו בורג מועיל במכונה, לו הייתם אתם המורים עושים כהלכה את מלאכתכם".

ולגבי עצם הציור, הוא אומר: "כמובן ישנם שימוש לציור… אבל בציורים שלו אי אפשר ×”×™×” להשתמש. לצעירים הנועזים שאינם חוששים מפני רעיונות חדשים ושיטות חדשות ישנו כר נרחב לפעולה, לא לחומר המיושן ×”×–×” – חלומות בהקיץ פרטיים. הוא לא ×”×™×” מסוגל לתכנן כרזה בולטת בעד שום הון שבעולם, תמיד ×”×™×” מתעסק עם עלים ופרחים. שאלתי אותו פעם למה, הוא אמר שלדעתו הם חמודים! היית מאמין? חמודים, הוא אמר. 'מה, אברי עיכול ורביה של צמחים?' אמרתי לא, ולא ×”×™×” לו מה להשיב, הולך בטל מטופש ×›×–×”". (ההדגשות אינן במקור – ×’.א).

תשובתו של "אוהב המיתוס" לשאלה זו, האחרונה, ניתנת בהרחבה במיתופיה. אלא שמדברים אלו, ניתן מבט מאלף אל דמותו של שונא המיתוס דווקא, והערכים המנחים אותו – שילוב בין תפישה אינסטרומנטליסטית (קרי, כל דבר הוא/חייב להיות כלי להשגת מטרה מוחשית, בין אם הדבר נעשה בגלוי או בסתר[1]), עם תפיסה מטריאליסטית קיצונית, שאינה יכולה להכיר בשום דבר שאינו חומרי, או נועד לקדם מטרות חומריות. טומקינס אינו מסוגל לתפוס את הרוחניות שבציור – ואי לכך, אחת משתיים: או שהציור יתפקד ככלי גרידא להפקת משהו חומרי "תועלת כלכלית" – כגון כרזה מסחרית, למשל, או שהוא יתפס ×›"הבל" – דבר חסר ערך שראוי להשליך לפח.
שונא המיתוס מנסה להסוות את תפיסתו מאחורי אג'נדה מדעית (בבחינת "נכון ולא נכון", שאינם נושאים מטען ערכי
[2]), אך אף על פי כן ניכר כי שונא המיתוס מייחס בכל-זאת לתפישתו משמעות ערכית, שהופכת מושא לגאווה ולתשבוחות עצמיות של "קידמה" או "נאורות" (מושגים שהם ערכיים ולא 'מדעיים' בעליל) . את המשמעות הזאת תוקף טולקין כדלקמן, ומבהיר היטב באילו מונחים משתמש שונא המיתוס בכדי להאדיר את עצמו: "רק אל יהא חלקי עם הקופים,
המתקדמים שלך, חושבים, זקופים"
 

 

אלא, שהויכוח בין הגישה הטולקינאית לגישתו של שונא המיתוס אינה יכולה להיות מוכרעת בחיי המציאות; המיתופיה נותרת כ"כתב טענות", בתוך ויכוח נצחי בין שתי תפיסות עולם מקוטבות. כך ביצירות החיצוניות ללגנדריום, המהוות ויכוח עם שונא המיתוס; כעת, מן הראוי לבדוק את קיומו ותפקידו של שונא המיתוס בתוך העולם הטולקינאי; כאשר אנו נכנסים לתחומו של העולם ש"ברא" טולקין, ועיצב אותו לפי דרכו, הרי שלויכוח קיימת תשובה נחרצת – המיתוס, הערכים הנשגבים, וכן הקיום האלוהי אינם עוד נושא לויכוח תאורטי בין שתי גישות, אלא מציאות. ברמה האובייקטיבית, טענה לפיה הבורא העליון אינו קיים בארדה, אינה שונה מהותית מטענה לפיה זורחת השמש בחצות הלילה.

עם זאת, וחרף האמור לעיל, נקל לראות ×›×™ שונא המיתוס זוכה לקיום משל עצמו גם בתוך העולם הטולקינאי; הסיבות (ברמה הפנים-עלילתית) עשויות להיות מגוונות – החל בחוסר ידע, הנובע מתקופות ארוכות בהן לא השתמרו המיתוסים די צרכם, והישויות העליונות שומרות 'על פרופיל נמוך' יחסית, וכלה בהכחשה מכוונת, שנועדה למטרה זדונית – כאשר שקריו של סאורון בנומנור מהווים דוגמא מאלפת לכך: נסיון לטעון ×›×™ הבורא אינו קיים, אלא מהווה נסיון של בני-הלילית ופטרוניהם הואלאר למנוע מבני האדם את ×—×™×™ הנצח. קשה, פעם נוספת, שלא לשוב ולהזכר בטיעון המרקסיסטי, לפיהם האלוהים והדת הם בדיה, שנועדה בכדי לאפשר למעמדות העליון לשמור בידם את השליטה על אמצעי היצור והכח.

במילים אחרות; את "שונאי המיתוס", או מכחישיו, ניתן לחלק לשני חלקים אפשריים:

הקבוצה הראשונה, ×”×™× ×” זאת שמכחישה את המיתוס, או חלקים ממנו, במכוון ומתוך כוונה זדונית – בין אם מדובר בהשחתה לשמה, כמעשיו של סאורון בנומנור, ובין אם בכדי להפיק רווח חומרי, כפי שעושה סארומאן; מאחר ובויכוח שלו עם גנדלף (טרם כליאת האחרון באורתאנק), אין טעם להכחיש את קיום המיתוס (באשר שניהם מודעים לקיומו, ובמידה רבה שייכים אליו בעצמם), הוא נוקט בטרמינולוגיה אחרת, של "×”×™×” קיים בעבר, אולם חלף זמנו": לגבי הערכיות הנשגבת, הנמשלת בשיחה לצבע הלבן, הוא גורם כדלקמן: 

 

"לבן!" אמר בבוז "טוב הוא כהתחלה. בד לבן אפשר לצובעו; דף לבן אפשר לכתוב עליו; אור לבן אפשר לשוברו".

ואילו גנדלף עונה "מאותה שעה אין הוא לבן עוד, וכל השובר דבר מה בכדי לדעת ממה מורכב הוא, סר מדרך החוכמה".

קשה להתעלם מן הדמיון בין דבריו של סארומאן לאילו של טומקינס; בכדי שדבר-מה יהיה בעל-ערך, חייבים להיות לו שימוש או תועלת מעשיים. אין כל תועלת, אליבא דסארומאן, בערכיות ובערכים בפני עצמם, אם אי אפשרם לנצל אותם ולקבל מהם תמורה מוחשית. ניתן למצוא כאן אפילו את הדיה של "תפיסה אנתרופולוגית", הרואה את החברה הערכית (או המאמינה) כפרוטו-מודרנית, וממנה מתפתחת לאחר-מכן החברה המטריאליסטית ה"מתקדמת" יותר.

ובאותה עת, שם טולקין בפיו של גנדלף את התשובה הניצחת של אוהב המיתוס; חלק בלתי נפרד מערכם של המיתי והנשגב הינו דווקא העדר האינסטרומנטליות שבהם. מרגע שמנסים לנתח אותם באורח "רציונלי", בכדי להפיק תועלת מוחשית, הרי שהם "נשברים", ומאבדים את ערכם המיוחד – קרי, את הערך המוסף והמיוחד של השלם, מעבר לסכום חלקיו הפיזיים.

הדמיון בין סארומאן לטומקינס גדל אף יותר בהמשך, כאשר סארומאן עובר לתאורים ממשיים יותר של עמדתו[3], שם הוא מדגיש ×›×™ ימי העידן העתיק עברו ותמו, ו"בא תורו של העידן הצעיר" – עידן המתואר, באורח לא מקרי כלל במילים "עולמם של בני האדם שעלינו למשול בהם. אך לזאת תדרש לנו עוצמה, העוצמה לצוות על הכל".
ומאוחר יותר, הוא מדבר על:
"ידע, מרות, משטר; כל אותם דברים שנלאינו מלהשיגם כאשר ידידים עצלים ונרפים מעכבים בעדנו במקום להושיט עזרה".
ואילו טומקינס אומר:"אילו אני הייתי מנהל את המדינה הזאת, הייתי מטיל עליו ועל שכמותו עבודה שהם מסוגלים לעשות… והייתי דואג שהם יעשו זאת כראוי. או שהייתי נפטר מהם. ממנו הייתי נפטר כבר לפני זמן רב". 

 

בזאת, נחשף עוד מימד בדמותו של שונא המיתוס; סארומאן חושף את עצמו, כאשר הוא מגלה ×›×™ מעבר לדיבוריו על "עידן צעיר" (קרי, קידמה), מסתתרת השאיפה להפיק רווחים אישיים, לצבור כוחות ולצוות על אחרים. לשם כך, אין הוא מהסס "להשליך מן הספינה" ידידים לשעבר (וכן ערכים בהם דגל הוא עצמו בעבר), אשר נראים לו כמעכבים את הקידמה – המזוהה עם דרכו שלו אל ×”×›×—. דברים אלו נאמרים גם בידי טומקינס, האב-טיפוס החוץ-סיפורי של שונא המיתוס.
במילים אחרות: שונא המיתוס, מעבר לחזות הרציונלית שהוא מנסה לעטות על עצמו, הוא בעל אינטרס: הוא רודף את המיתוס ואת הנשגב, גם משום שקיומם נראה לו כמכשול למילוי כהשגת תועלת אישית, כח ועוצמה. בניגוד לאוהב המיתוס, שמסוגל לדגול בערכים הנשגבים משום שהם נשגבים, הרי ששבועת האמונים של שונא המיתוס ל"קדמה", לעולם שכרה בצידה. האין, או העולם נטול המיתוס, נראה לו כסביבה בה הוא יכול לפעול ביתר חופשיות בכדי למקסם את האינטרס החומרי-אישי שלו. סארומאן מנסה להגשים הלכה למעשה את דבריו של טומקינס: מרגע שהוא מבין, שגנדלף מסרב להיות גלגל במכונה שלו, הוא כולא אותו; הוא אינו מעוניין בקיום מקביל של גורם המייצג את התפיסה המסרבת "להתיישר" עם רצונו להפיק תועלת אישית ועוצמה.

קבוצה שניה, של כופרים במיתוס ובנשגב, ×”×™× ×” אלו העושים זאת מתוך חוסר ידע; נוח להם להאמין יותר בדברים הנטועים חזק יותר בעולם היומיומי, המציאותי, בו הם חיים. דבר ×–×” מתבטא היטב בהוביטים של הפלך, אשר מתוארים, בפרק "צללי העבר", ככאלו שרובם "צוחקים" על השמועות המדאיגות ההולכות וגוברות – על התגברותם של הצל ומשרתיו, כוחות על-טבעיים של רוע החורגים בהרבה מן העולם השליו והריאליסטי מאד של הפלך[4]. ראוי לשים לב, ×›×™ בשלב ×–×”, ההתעוררות של הצל טרם ×”×’×™×¢×” לשלב הסופי, של פלישה ישירה ורמיסת הקיום השליו של ההוביטים, אולם מאידך גיסא חרגה מהשלב הראשוני של "מסורת קדומה" גרידא. הדברים מצויים, למעשה, בשלב הביניים של "שמועות" – קרי, מידע שאינו בדוק ואינו מגלה פנים מוחשיות, אולם טוען לאמיתות ורלוונטיות בחיי המעשה, וחורג בהרבה מהמסגרת של "אגדות".

למעשה, זהו השלב המתאים ביותר לויכוח של ממש בין אוהב המיתוס לשונא המיתוס, כאשר שניהם טוענים בפני הקהל, ×›×™ גרסתם מייצגת את המציאות לאשורה. ואכן, טולקין מרים את הכפפה, ומציג לנו ויכוח של שני עמודים בין סאם גאמג'×™, ההוביט שמאמין לסיפוריו של בילבו וחולם על בני הלילית, לבין טד סאנדימן, בנו זחוח-הדעת של הטוחן, שמזלזל בסיפורים ומקטלג אותם ×›"סיפורי ילדים שאני שומע בבית, ליד האח" – קרי, קיטלוג של המיתוס הן ×›"ילדותי" (קרי, מייצג שלב ראשוני ונחות של התפתחות), והן ×›"סיפורים" – קרי, דחיקתו מן "השלב השני", בחזרה אל השלב הראשון, של אגדה גרידא.

כאשר סאם טוען, כי יש אמת מאחורי האגדות, עונה לו טד: "סיפורים כאלו שמעתי בעודי זאטוט, ואין סיבה שאאמין בהם עכשיו".

לכאורה, ניתן לפרש את הדברים כפשוטם; אין סיבה שאאמין, קרי: לא הובאו הוכחות די הצורך בכדי שאאמין לגרסה שלך. שאלה טובה היא, האם תתכן גם פרשנות נוספת, לפיה: "אין סיבה שאאמין" שווה "אין אני מפיק תועלת מכך שאאמין".

כך או כך, בהמשך הויכוח, עושה טד כל שהוא יכול, בכדי להפריך טענות של סם לראיות ישירות ליצורים על-טבעיים (עצים מהלכים), ומקטלג את עדות הראיה שמביא סם כפרי ×”×–×™×” או שקר של ×–×” שראה את ×”×¢×¥ המהלך. תחילה הוא טוען, ×›×™ ככל הנראה ×”×¢×¥ לא ×–×– – וכאשר מובהר לו ×›×™ הלה ×–×– ×›×” מהר, עד ×›×™ אין מקום לטעות בעניין ×–×”, הוא שב לגרסת ×”"לא יתכן" – קרי, מי שרואה על-טבעי הינו בעל-הזיות או שקרן. בנקודה זו, טולקין מציג את הקהל, כצוחק ומוחא כפיים – קרי, עמדתו של טד מייצגת בשלב ×–×”, בלא ספק, את דעת הרוב בקרב ההוביטים.

הקורא, כמובן, יודע טוב יותר; מיד בהמשכו של אותו פרק, הוא עד לשיחה בין פרודו לגאנדאלף, במסגרתה הופכות השמועות למידע בהיר,מפורש ואף מצמרר על התעוררותו של סאורון, וכי קיצו של "עידן השלווה", אף בפלך עצמו, הולך וקרב. אלא, שספק גדול מאד אם ×”×™×” טד סאנדימן משתכנע, אף לו ×”×™×” נוכח בעת שגאנדאלף מספר את הידוע לו. יתכן מאד, ×›×™ ×”×™×” מעדיף, כדרכו, לתת לדברים פירוש ההולם את השקפתו. אמנם, קשה לטעון ×›×™ גאנדאלף הוא שוטה או הוזה הזיות, אולם רמז לפירוש שיכול ×”×™×” "שונא המיתוס" לפרש בכדי לפתור את הבעיה, נרמז בדברי גאנדאלף עצמו: "נוכחתי לדעת ×›×™ קרני ירדה. אומרים עלי שאני מיטרד ועוכר שלווה. ויש מאשימים אותי שחטפתי את בילבו, ואף גרוע מזה. אם רצונך לדעת, יש מרננים שאתה ואני עשינו קנוניה כדי לזכות באוצרותיו".קרי, סביר להניח, ×›×™ אף הסבריו של גאנדאלף היו נענים בתשובה מבטלת, או בפרשנות קונספירטיבית, המייחסת לסיפוריו מניעים נסתרים שמטרתם שליטה ברכוש – ערך המוכר להוביטים מחיי היום-יום; פעם נוספת, מזכירים את הדברים את גישת "התודעה הכוזבת" שמקורה במרקסיזם, המנסה לפרש את התרבות המסורתית בכלל, ואת המיתוס בפרט, כנסיון להסוות אינטרסים חומריים של מעמדות המבקשים שליטה באמצעי היצור (ובמקרה ×–×”, נכסים וכסף). קרי, פיטום בני באגינס באגדות וערעור שיקול דעתם, כך לגישת ההוביטים, אינה אלא כלי ציני בידי "כוהן המיתוס", בכדי להשיג שליטה חומרית על נכסיהם. מאחר וקיומו של הערכי והנשגב מוכחש, הרי שחובה להציג את תומכיו כשקרנים המסווים מטרות חומריות, או (כמו במקרה של קטנוני) כהוזים חסרי תועלת. אלא, שבסופו של דבר, לא מציג טולקין את קהל ההוביטים בתור "שונאי מיתוס" שפלים נוסח טומקינס, אלא לכל היותר, כמי שפועלים מתוך בורות. אמנם, הבורות מתנקמת בהם עד מהרה, כאשר היא משחקת תפקיד בהשתלטות סארומאן והבריונים על הפלך, שנעשית תחילה דרך ההשתלטות הכלכלית-מגלומנית של לותו סאקוויל-באגינס. אלא שכאשר ההוביטים "טועמים" מטעותם, הם בסופו של דבר מתנערים ומתמרדים; לא בכדי, מובלת ההתמרדות בידי מרי ופיפין, שנושאים עליהם סמלים חיצוניים הקשורים בקשר למלך העליון, חלק בלתי נפרד מן העולם אותו תפשו ההוביטים בתחילה כבדיה גרידא. ההתלכדות של ההוביטים מאחורי נושאי אותם סמלים (שהופכים לאחר מכן למנהיגים לכל דבר ועניין), מסמלת את ×”"פיוס" בין ההוביטים לבין עולם הערכים בו זלזלו בראשית העלילה. המנהיגות ×”"פרו-מיתית" מחליפה, בסופו של דבר, את המנהיגות של לותו סאקוויל-באגינס ודומיו, שהביאה את הפלך לאסון. ניתן לראות כאן רמז לתפישה טולקינאית כללית, באשר לגורל אליה צפויה להוליך דרכו של שונא המיתוס, אליה הוא מתייחס במיתופיה כדלקמן: "לוטוס[5] לזלול באי-פלאים אמיד,
ונשמות למכור במחיר נזיד:
נזיד של פלסטיק הוא, מזון פתאים
תרמית כפולה, פתיון של רפאים"  

קרי; הדרך אותה מציע שונא המיתוס, חרף העובדה כי היא נראית בתחילה משתלמת ונוחה, הינה אשליה שתסתיים באסון; עם זאת, כפי שמודגם מפרשת טיהור הפלך, אין פירוש הדבר שכל אלו שסירבו להאמין וללכת בדרך הנכונה, נחרץ גורלם באורח סופי; לכאורה נראה, כי אלו שנסחפו אחרי "פתיון הרפאים", אך בשל בורות או חולשת דעת, עשויים להיות מסוגלים לחזור בהם. דומה, כי טולקין מכיר היטב את ההבדל בין זדון לבין חולשה אנושית בסיסית של הצמדות למוכר ונסיון לפרש את הארועים לפי המציאות המוכרת.

לא ×›×–×” הוא הכלל עם חברי הקבוצה הראשונה: אלו שכפרו ביודעין, מתוך מטרה זדונית; עבור אלו, ככל הנראה, אין דרך חזרה ואין מחילה. הדבר מתבטא באורח הקיצוני ביותר בדמותו של סארומאן; הלה, כבול לחלוטין ליוהרה ולשנאה, מסרב לחזור בו אפילו כאשר נכזבו כל תקוותיו, כוחו נופץ, והוא משרך דרכיו כקבצן עוטה סחבות בארץ השממה. זאת, באורח שלא ניתן להסבירו אך על-ידי שימוש בטיעון מטריאליסטי; ברור לכל, ואף לסארומאן, ×›×™ אין לו עוד מה להרוויח באמצעות הדבקות בשנאה ובנקמה, וכי אף מבחינת התועלת החומרית, עדיף לו להכנע בפני נציגי התפיסה המנוגדת. אלא, שהוא מסרב במפגיע לעשות כן. יתכן מאד ויש קשר בין דברים אלו לבין הגישה הקתולית, הגורסת ×›×™ החסד האלוהי מוצע גם לרשע – אולם הלה, ביהירותו ובהתנכרותו לאל, סביר להניח ×›×™ יסרב לקבל אותו, למרות שבכך ידון את עצמו ליסורי נצח בגהינום.

אלא, שדמותו של טד סאנדימן מציגה אתגר בפני גישה זו; בניגוד להוביטים האחרים, הוא אינו מתעשת וחוזר בו מדרכו הרעה, חרף החורבן ההולך וגובר בפלך, ואף כאשר המורדים מצויים בשיא כוחם, הוא שומר על נאמנות לאותם ערכים של "שונא מיתוס". בכדי לא להותיר מקום לטעות, טולקין שם בפיו, בין היתר, את הדברים האלו: "לא מוצא חן בעיניך, סאם? מאז ומתמיד היית יפה נפש. חשבתי שהפלגת באחת האוניות שנהגת לקשקש עליהן".הביטויים הללו מדברים בעד-עצמן. אף עתה, בשיא החורבן שהביאו אנשיו של שארקי (סארומאן) על הפלך, הדרך האחרת נתפסת בעיני טד כ"קשקוש". זאת ועוד; בנקודת הזמן הזו, טד אינו יכול שלא להיות מודע למצב העגום של הפלך, המתואר במונחים של חורבן מוחלט:"מאז שארקי, לא טוחנים קמח בכלל. רק הפטישים הולמים בלי הרף, העשן עולה והסרחון גדול, ואפילו בלילה אין מנוחה בהוביטון. את הפסולת הם שופכים במתכוון; הם זיהמו את כל הנחלים היורדים אל הברנדואין. אם הכוונה היא לשים את הפלך למדבר, הרי זו הדרך הנכונה".

יוצא, כי גם טד אמור היה להבין, כי הדרך שלו ושל לותו נכשלה כשלון חרוץ; כמו כן, בניגוד אולי ללותו, קשה להתבונן בו כמי שמפיק רווח או תמורה גדולה מן ה"קידמה" והחורבן שהיא מחוללת בפלך. לפי האיכר קוטון, הרי טד:
"מנקה גלגלים למען האנשים ההם, במקום שאבא שלו ×”×™×” טוחן ובעל בעמיו" – קרי, אף מהבחינה החומרית, הדבר נראה כירידת מעמד בסולם החברתי, ממדרגת טוחן כפרי שהוא בעל-הבית על עסקו, למעמד של פועל שחור ומטונף. מדוע, איפה, טד כל-כך מרוצה מעצמו, ומדרך שלפי כל קנה מידה רציונלי הביאה לכשלון חרוץ, אישי וקיבוצי?

 

 

זאת ועוד; דרך ההצגה שלו: החל מהצחוק הרם והגס, המשך בפנים והידיים העכורות והמטונפות, והגסות (גידופים, יריקה אגב דיבור וכ"ו), מזכירים מאד דמות של אורק, קרי, יצור מושחת בלא תקנה. הדבר מתחזק מדבריו של פרודו, שאומר:
"אני מקווה שלא רבים מן ההוביטים הפכו כך את עורם. ×–×” גרוע מכל הנזק שגרמו הגברים (הבריונים של סארומאן – ×’.א)". השימוש בביטוי "הפך עורו", וההבהרה, ×›×™ הדבר גרוע יותר מכל ההרס (כפי שתואר קודם לכן) – אולם בסופו של דבר תוקן, ולו בעבודה קשה של שנים, מעידים על העובדה, ×›×™ השינוי או ההשחתה של טד הם טרמינליים וחסרי תקנה. למעשה, באופן דומה להשחתה של סארומאן – המוצג באורח דומה הן בחזותו, והן ביהירות הגסה שלו, שאין לה לכאורה כל הסבר הגיוני.

השאלה העולה מכך הינה, מדוע הגיע טד סאנדימן למצב כה טרמינלי וחסר תקנה, עד כדי כך שהוא מעז ללעוג למורדים, אף בשעה ששלטונו של סארומאן בפלך כבר עומד על כרעי תרנגולת? האם משום שהוא טפש במיוחד? משום שטולקין היה זקוק לדוגמה של הוביט שהדרדר עד התחתית, בבחינת "יראו ויראו", או שמא מרמז הדבר על "נקמנות" מצידו של טולקין, שלא סולח לטד על הדרך בה לגלג על סאם בתחילת העלילה, ושיחק את תפקידו של "שונא המיתוס"? אם אכן, גורלו של שונא המיתוס הוא להדרדר עד לנקודה זו, במה גרוע טד יותר מכל קהל ההוביטים שישב בפונדק בעת הויכוח, ונראה כמזדהה ומסכים עם דבריו ועם המסר העולה מהם? מדוע הם (כולל אפילו לובליה באגינס המוצגת בראשית העלילה כמרשעת קטרנית) מתנערים מן הבריונים וממה שהם מייצגים, ואילו טד דבק בה, עד שהוא נוטש כליל את הטבע ההוביטי ומדמה לאורק?

בנקודה זו, יש לזכור, ×›×™ בניגוד לסארומאן, טד לא נמנה לכאורה (לפחות איך שנראים הדברים בתחילת העלילה) על הקבוצה הראשונה והמרושעת יותר של "שונאי המיתוס". זאת ועוד; בניגוד לסארומאן, שקיווה להשיג שליטה בטבעת האחת, ספק גדול אם טד יכול ×”×™×” להרוויח משהו חומרי מחורבן הפלך – נהפוך הוא; כבר מתאור הדברים ערב המרד, מוצג ×›×™ הוא לא הפך למנהיג, "נגיד", או איש עשיר – אלא לכל היותר לפועל שחור מלוכלך. לשון אחר; אף מהבחינה החומרית, ספק אם יש לטד סיבה כלשהי לאותה יהירות, המניעה (לפי התפישה הקתולית) את הרשע שלא לקבל את החסד.
זאת ועוד; אין לשאלה פתרון מניח את הדעת, אף נבחן את הדברים מהזווית של יוהרה מעוותת, קרי: סירוב של המובס לנשק את היד אשר הביסה אותו, אף אם הדבר משתלם מן הבחינה החומרית. בניגוד לסארומן, טד סאנדימן לא היה זה אשר המנצחים יצאו להחריב, אלא לכל היותר פיון קטן במכונה (באורח המזכיר, באופן פרדוקסלי ונלעג, את הדמות האידיאלית של האדם הפשוט לפי דברי טומקינס); נקל היה לו לפטור את עצמו לאחר-מעשה, כמישהו שפעל באל-כורחו והוטעה, ולא כ"נגיד אופל שנפל" דוגמת סארומאן. אלא שטד לא נוהג כך, ומציג עצמו כ"איש של הבוס", גם בשיא תבוסתו של אותו "בוס
[6]".

בכדי לנסות ולהבין את המניע לאמיתו, אשתמש בדוגמא מספר פנטזיה אחר[7], שם מובאת פרשה אחרת של התנהגות אי-רציונליות של "שונא מיתוס", תוך פגיעה ישירה בעצמו. באותו סיפור, עקב מאורעות שמאמר זה אינו המקום הנכון להרחיב עליהם, נעלמים הכוהנים של אלי האמת למשך מעל שלוש-מאות שנים, ועימם נעלמים קסמי המרפא שלהם. עקב כך, מתפתחת בחלק מן העולם דת שקרית, המובלת בידי ממסד דתי המנצל את התושבים ורודף בקנאות את מתנגדיו; בסופו של דבר, מרחיקים כמה מאנשיו אף עד כדי חבירה עם כוחות הזדון המתעוררים.

כך או כך, בעיר בה מתחילה העלילה, שולט כוהן גדול בשם הדריק. כאשר מופיעה בעיר דמות המייצגת את כוחם של האלים האמיתיים, ובידה חפץ קסם בעל כוחות מרפא, הוא רודף אותה בכל-כוחו. בנקודה מסויימת, במהלך תגרה כנגד הגיבורים, הוא נהדף לאחור ונופל אל תוך הלהבות באח; כאשר הוא עולה באש וצורח ביסורים, ניגשת אליו הדמות בעלת כוחות המרפא, ומצילה אותו בקסם המוטל מתוך החפץ שבידה. הדבר גורם, באופן טבעי, לשינוי דרסטי בעמדתם של הנוכחים – מלבד הדריק. לא זאת בלבד, שהוא אינו מודה לה, ונותר בעמדותיו הקודמות, אלא שהוא דוחף את ידו לתוך האש וגורם לעצמו כוויה קשה, תוך צעקה, שהוא מעדיף את הכאב והאש על כוחותיהם של יריביו: הוא מעדיף להשרף בכדי "לטהר את בשרו" מ"ריפוי בכוחות הזדון".

גם כאן, ההתנכרות לחסד האלוהי היא בוטה, מעלה השוואה זועקת לסארומאן הקבצן שנותר במריו, ומנוגדת באופן הקיצוני ביותר לאינטרס העצמי של הדריק. זאת ועוד;

בהכנסת היד לאש, הדריק אינו זוכה ואינו יכול לזכות בחזרה במעמדו הקודם שנשבר ללא תקנה, מרגע שהופעל קסם המרפא. לכן, אין לומר שהעדיף את מעמדו על פני בריאותו. הדבר מזכיר, במידה רבה, את מונח "האיוולת", בו מגדירה ברברה טוכמן[8] התנהגות של אי-אלו קבוצות במהלך ההיסטוריה, הפועלות באופן תמוה ולעיתים כמעט ביודעין כנגד האינטרס שלהן עצמן, ודרך המחשבה שלהן מתקשחת והולכת, ככל שהעובדות טופחות על פניהן.

דומה, כי הדריק הינו אבטיפוס בוטה הן לאיוולת, והן לרציונל העומד מאחוריה; הדריק הוא נציגו של ממסד, אשר הפיק את כוחו ועליונותו מתורה מופרכת; מרגע שהופעל כח המרפא בפומבי, נופצה התשתית עליה ניצב אותו ממסד. אלא, שהדריק מזהה את עצמו במידה כה גדולה עם הממסד שלו והרעיונות שקידם, עד שלפי תפיסתו הסובייקטיבית, קשה לתפוס אפשרות של קיום בנפרד ממנו. לכן, בתפישת עולמו לא יתכן מצב של מחד התקפה על הממסד שלו, ומאידך נסיון לסייע לו עצמו. זהו מצב בלתי מובן ובלתי מקובל, והוא מנסה "לתקן את המעוות", על-ידי השבת ידו אל תוך האש.

הד לאותה תפישה, אף כי מעודן יותר, ניתן למצוא בדברי התגר של סארומאן, כאשר הוא מעדיף להמשיך ולשוטט כקבצן מאשר לקבל את חסדם של המנצחים:

"בלכתי לגולה אתנחם לי במחשבה, ×›×™ בשעה שהחרבתם את ביתי עלי, גם את מוסדות ביתכם קעקעתם". טרמינולוגיה זו ראויה למחשבה; אותו חורבן צפוי למנצחים, לפי תפיסתו של סארומאן, הינו אובדן כוחן של טבעות בני הלילית ובעקבותיו העלמותם הסופית הצפויה מהארץ התיכונה. אלא, שדבר ×–×” לא נגרם בשל חורבן איזנגארד, הבסת צבאו של סארומאן או גירושו ממועצת הקוסמים; אובדן כוחן של השלוש נגרם בשל השמדת הטבעת האחת, וחורבן באראד-דור, ביתו של סאורון – ולא של סארומאן. 

 

אפשר לפרש את השימוש במושג "ביתי" בדרך זו, שסארומאן השתעבד לרוע עד כדי כך, שהוא מזהה עצמו באורח כה מוחלט עם סאורון ומטרותיו, עד כי באראד-דור נתפשת בעיניו כ"ביתו". אפשר לפרש את הדבר באורח יותר סמלי, קרי: באומרו "החרבתם את ביתי", מתכוון סארומאן דווקא לכך כי גאנדאלף ובעלי-בריתו סירבו לאמץ את הקונספציה שלו (שהתבטאה בדבריו אל גאנדאלף ערב כליאתו באורתאנק), שכללה שימוש בטבעת על-ידיו (ולא השמדתה). לפי דרך פרשנות זו, סארומאן מתכוון לומר, כי העובדה ש"חבריו", סירבו לאמץ את הרעיונות שלו, אלא אימצו רעיון מנוגד ובשמו החריבו (בין היתר) את כוחו שלו, המיט גם עליהם שואה.

כך או כך, המסקנה היא אחת: סארומאן (כמו הדריק), מזהה את עצמו עם הקונספטים בהם דגל, עד כדי כך שאין הוא יכול להעלות בדעתו הפרדה ביניהם; קרי, כאשר אלו קועקעו, אף הוא קועקע יחד עימם – ואי לכך, הרצון להושיט לו יד נראה בעיניו, במקרה הטוב, כהתחסדות, ובמקרה הרע, כנסיון נוסף להתעמר בו.

מכח מושכלה זו, אפשר לפרש אף את התנהגותו של "שונא המיתוס", שמסרב לסטות מדרכיו אף כאשר הן טופחות על פניו; זוהי איוולת בנוסח טוכמן, המונעת על-ידי כך ש"שנאת המיתוס" שלו חורגת מאי-אמונה או הצמדות אל המוכר גרידא, אלא הופכת אמצעי להגדרה עצמית. תחילה, בכדי להשיג מטרות חומריות (בין אם נכסים וכח של ממש, או מעמד חברתי), ואחר-כך, אף בלא קשר הכרחי לכך. בסופו של התהליך, שנאת המיתוס (או השנאה לערכי ולנשגב) הופכת לחלק בלתי-נפרד מתוכו, עד שהוא מעדיף לרדת איתה תהומה, ולא להפרד ממנה.

האם ניתן להסביר בדרך זו את התנהגותו של טד סאנדימן? יתכן מאד שכן. מקריאה מדוקדקת של הויכוח שלו עם סאם בתחילת העלילה, ניתן אכן לזהות את ראשיתו של התהליך; קשה להתנער מן הרושם, שטד משתמש ב"שנאת המיתוס" ככלי לצבור פופולריות חברתית; קריאה מדוקדקת של הויכוח מראה, כיצד הוא אינו מפסיק "לקרוץ" אל הקהל, וכמעט מנהל 'דיאלוג מקביל' עימו, במקביל לויכוח עם סאם, כשהוא מתענג על צחוקי ההסכמה ועל הפיכתו ל"מסמר הערב" – כאשר הזלזול במיתוס משמש ככלי מרכזי להשגת המטרה הזו.
הבהרה ברורה הרבה יותר בעניין ×–×”, נמצאת באופן בו מציג טד את עצמו בעת טיהור הפלך; לא ×›"הוביט חשוב", או ביטוי אחר המרמז על ערך עצמי, אלא ×›"חבר של הבוס" – קרי, חלק מן הממסד של לותו ושארקי; ולכך הוא מוסיף ×›×™ "יש לנו עבודה לעשות בפלך", זאת כאשר ×”"לנו" בא מייד אחרי, ועומד בניגוד ישיר לדרך בה הוא מציג את סאם: "יפה הנפש" ×”"מקשקש".

המסקנה המתבקשת היא, ×›×™ אותו תהליך, שהחל בנסיון לעשות רווח חברתי-מעמדי (ולו בזעיר אנפין), תוך שימוש בלעג למיתוס ככלי להפקת טובות הנאה כאלו, נמשך בהתחברות בינו לבין לותו סאקוויל באגינס, והפיכתו ל"חבר של הבוס"; יתכן, ×›×™ למשך זמן-מה, הפיק טד רווח מעשי מהחברות הזו, אלא שכאשר לותו נלכד כליל ברשתו של שארקי, הוא יורד עימו, והופך לאותה בריה מרופשת המזכירה אורק – ממש כשם שסארומאן עצמו נופל ביחד עם אדונו מבאראד-דור, והופך לדמות מלוכלכת עטויה בלויי סחבות. אלא שבנקודה הזו, ההזדהות הפנימית בינו לבין הממסד הנופל אליו חבר היא ×›×” גדולה, עד ×›×™ אין בעצם המפלה בכדי לנתק ביניהם; וכמו סארומאן, אין לו אלא לירוק בשנאה לעבר המנצחים ולגדף אותם. מלבד היריקות והגידופים, אין לטד כל טיעון הגיוני כנגד סאם; אין הוא יכול לטעון (ואף אינו טוען), ×›×™ דרכו הצליחה, או ×›×™ דרכו של סאם נכשלה. לא נותר לו אלא לדבר באופן עמום על "עבודה" שאינה בנמצא (מלבד עבודת הזדון וההרס), ועל "בוס" שאינו בוס עוד, ולהאחז בשברי האיוולת בכדי לכסות את קלונו, בלא שיוכל עוד להפרד ממנה.

סוף דבר; קו פרשת המים הוא הקו התוחם בין אי האמונה במיתוס לבין שנאת המיתוס; לא בכדי, נוקב טולקין דווקא במונח "שנאה"; באשר להבדיל מ"אי אמונה", מושג ×–×” מלמד על יחס ערכי, היוצא הרחק מעבר לויכוח עובדתי – חטאו הגדול של סאנדימן אינו נעוץ בהעדר אמונה, אלא בשימוש בחסר ככלי להפקת רווח חומרי – מעשה, שסופו בזיהוי עצמי בלתי ניתן להפרדה עם אותו אין, ועם הכוחות אשר עמדו מאחוריו; זהו, למעשה, אות האזהרה ששולח טולקין (במודע או שלא במודע) לעבר "שונאי המיתוס" באשר הם – מי שמבקש את העלמות המיתי והנשגב, בכדי להפיק מכך רווח. בסופו של יום, עשויים הם או יורשיהם למצוא עצמם בנעליו המפוייחות של טד, כאשר לא יוכלו אלא לרקוק בעליבות אל עבר שליחי המלך, כאשר ישובו סוף-סוף לרפא את העולם המיוסר מפגעיו, וכלשון המיתופיה: "לרגליהם נפערת תהום דומה,
סיום הולם לכל אותה קידמה.
אם רק יואיל האל לשים לה קץ,
 

 

ושוב במעגל לא תתרוצץ".



  

[1] כך למשל, הגישה המרקסיסטית לפיה כל יצירה היא אחת משתיים – חלק מן "התודעה הכוזבת" הנועדה לשמר את המצב הישן ולמנוע את מלחמת המעמדות, או חלק מן המאבק המרקסיסטי שנועד לנפץ אותה. כך או כך, כל יצירה נתפסת בהכרח כטקסט פוליטי, שנועד לקדם מטרות פוליטיות. הדבר היווה, בתורו, הנמקה אידיאולוגית לצנזורה ×”×–'דאנוביסטית על ספרות ואומנות ברוסיה של שנות ×”-30.

[2] ופעם נוספת, השווה לתפיסה המרקסיסטית, הרואה כ"אידיאולוגיה" (קרי, משהו ערכי) אך ורק את התורות היריבות, קרי, את התודעה הכוזבת. המרקסיזם, לעומת זאת, אינו נתפס כאידיאולוגיה, אלא כ"מדע".

[3] מעבר להשוואה שניתן לערוך בין תאור סארומאן כ"נואם ששינן היטב את מילותיו" לבין פוליטיקאי, הבא למכור את ה"קידמה" כמעין אג'נדה פוליטית המזוהה עימו.

[4] למעשה, הכחשת קיומו של הרוע החורג מגדר הטבע הרגיל, היא חלק אינטגרלי מהכחשת המיתוס, ועימו הכחשתם גם של הנשגב והאלוהי.

[5] פרח השכחה.

[6] בסיפורו של האיכר קוטון, נקל לראות כי "הבוס" כלוא וחושש לחייו, וזאת מזה זמן ניכר. דווקא כמי שנמצא קרוב כל-כך אל לותו, ספק גדול אם יכול היה טד סאנדימן שלא לדעת מאומה על כך.

[7] דרקונים של דמדומי הסתיו.

[8] בספרה, "מצעד האיוולת".

טולקין, אפלטון ומה שביניהם

"הכול זורם" (הראקליטוס)    

 


הקדמה

אלגוריות ואנאלוגיות בין עולמו של טולקין לבין עולמנו אנו הוא דבר שטולקינאים לרוב סולדים ממנו. אם בשל "חדירת" העולם החיצון אל תוך ארדה, שלדידנו אינם קשורים קשר כה הדוק כפי שהדבר יכול להראות לעין בלתי מזוינת, ואם בשל העובדה שטולקין עצמו לא חיבב כלל ועיקר דברים מעין אלו. "אני חש איבה לבבית לאלגוריה ולכל ספחיה"[1], אמר, ובכך יצר חיץ קשה למעבר.
פתיח זה נועד בעיקר בכדי להסביר כי על אף שמה שאעשה כאן הינו "השוואה", בצורה מסוימת, הרי שהשוואה עם תיאוריה פילוסופית לא נועדה להצביע על "אלגוריה" עם מסר, או על דמיון ששכר לא נמצא בצידו. אם רוצים אנו להבין טוב יותר את ארדה, הכוחות הפועלים בה ואף את המכאניקה שבה, עלינו לזכור שטולקין, כמו כל אדם אחר, הושפע מרעיונות שהיו כאן קודם, וודאי וודאי שהכיר רעיונות של פילוסופיים כמו אפלטון. כל שאני מנסה לעשות הוא לחפש אחר רעיונות אלו.
 מאמר ×–×” הולך לעסוק בקשר שטמון, לדעתי, בין תורתו המרכזית של אפלטון – תורת הצורות (אידיאות), לבין הפילוסופיה שפיתח טולקין בכל הנוגע לזרימה בארדה, ההבדלים בין "ארדה המוכתמת" לבין "ארדה ללא-רבב", ולסיכום להשפעות דברים אלו על טבעות העוצמה.
טרם אתחיל, ארצה להודות למי שעוררה בי לראשונה את כיוון המחשבה ×”×–×” (סביר להניח שבהיסח הדעת) – שירלי לירון, שבשיחה במפגש בפארק הירקון ב 26.6.2003 הסכימה לשמוע כמה מהקשקושים שלי על פילוסופיה יוונית, והעלתה כמה תמיהות משלה שגרמו לי להתחיל לחפש. תודה שירלי.
  
אפלטון ותורת האידיאות     

 

שורשי התפיסה האפלטונית – הראקליטוס, פארמנידיס, סוקראטס.

אפלטון נחשב לאחד הפילוסופים המשפיעים ביותר, אם לא המשפיע בה"א הידיעה, על העולם הקלאסי בפרט ועל העולם המערבי בכלל. פועלו הוא, למעשה, תחילתה של הפילוסופיה כפי שאנו מכירים אותה. מורשתו מתבטאת בעיקר בדיאלוגים – אוסף כתבים המציג שיחות של אנשים עם מורו ורבו, סוקראטס. בדיאלוגים המוקדמים הסברה הרווחת טוענת שישנו ייצוג אמיתי לסוקראטס, או לפחות לדעותיו ושיטת עבודתו. בדיאלוגים האמצעיים והמאוחרים כבר מתבטאים מחשבותיו ורעיונותיו הבלעדיים של אפלטון דרך סוקראטס, ככל הנראה.
אפלטון מבסס ומושפע בתורת האידיאות משלוש נקודות מרכזיות – שתיים של פילוסופיים שפעלו לפני תקופת סוקראטס – הפילוסוף היווני הראקליטוס והפילוסוף היווני פארמנידיס, והאחרונה של סוקראטס עצמו.
תחילה נסקור את שלושת הנקודות המרכזיות בקצרה, מאחר ויש בהן עניין לדיוננו.
א. הראקליטוס
 הראקליטוס אחז בתפיסה האומרת כי עולמנו הוא לא עולם סטאטי, אלא הוא עולם בו מתרחשים כל העת שינויים, מהם נראים לעין ומהם לא נראים לעין. אם ננתח זאת דרך משפטו המפורסם "אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים"[2], נראה כי כוונתו היא שהנהר זורם כל הזמן, על כן לכשתיכנס אליו שוב לא יהיו המים אותם המים. כמובן, ישנן דרגות שונות של פרשנות לתפיסותיו, הנעות מתפיסות קיצוניות השוללות בכלל את היותם של עצמים קבועים, ותפיסות קיצוניות פחות המדברת על עצמים קבועים המשתנים מא' לב' ללא איבוד מהותם.

ב. פארמנידיס

פארמנידיס, לעומת הראקליטוס, אחז בתפיסת העולם העומד. בסדרה של משפטים לוגים ×”×’×™×¢ פארמנידיס למסקנה ×›×™ אנו יכולים לחשוב רק על מה שיכול להתקיים. מתוך כך, הוא ×”×’×™×¢ למסקנה ×›×™ איננו יכולים לדבר או לעסוק בדברים שלא היו קיימים בשלב מסוים (לדוגמה, × × ×™×— ×›×™ X החל להתקיים משלב מסוים. משמע, מחויבים אנו להגיד ×›×™ ×”×™×” שלב בו X לא התקיים, דבר הגורם לנו לדבר על דבר מה לא קיים, עניין שאיננו יכולים לעשות על פי הנחת היסוד). מאחר ודבר מה לא יכול להגיע לקיום או אי אפשר להשמידו מהקיום, ×”×’×™×¢ פארמנידיס למסקנה ×›×™ אין הבדל בין עבר, הווה ועתיד, "לא ×”×™×” ולא ×™×”×™×”, מאחר והכול עכשיו, בכללותו, אחיד ומתמשך…"[3].
משמעויות רבות ניתנות לעניין זה, אך לענייננו, אחת מהמסקנות שהוסקו בעקבות דברים אלו היא שהעולם עומד, ללא שינוי מהותי, וימשיך כך עד אין קץ.

ג. סוקראטס

לסוקראטס לא היתה תפיסה אחת מגובשת לגבי הטבע, ככל הנראה. עיקר עיסוקו ×”×™×” בחיפוש אחר הגדרות לתכונות או מצבים. יש לציין, ×›×™ עקב העובדה שהוא × ×”×’ לעשות זאת על ידי שאילת אנשים שאלות לא נוחות, עד כדי חוסר אונים, הדבר גרם לאנשים לא לחבב אותו במיוחד, מה שהוביל להריגתו באשמה של הרס נפשות הילדים…
סוקראטס תהה רבות כיצד כולנו יודעים מהו "אומץ" או "שיקול דעת" או הגדרות מעין אלו, מבלי לדעת להגדיר את המונח בצורה מדויקת. כיצד מונחים קבועים, שברורים לכל אדם, נשארים כאלו גם ללא הגדרות ברורות. סוקראטס מעולם לא התיימר לפתור את התהיות האלו, וכפי שאמרתי, העדיף לשאול אחרים לדעתם. תשובה ברורה בעניין לא ניתנה לו, וסביר להניח שלא תינתן.

אפלטון נותן מענה בתורת האידיאות

בעיני אפלטון, הרעיונות שהעלו שלושת הפילוסופים הם רעיונות שיש לשלבם יחד. השילוב הזה, לתפיסתו, יתן לנו את התמונה האמיתית לגבי עולמנו, מהותו וצורת פעולתו. על כן פיתח את תורת האידיאות.
מאחר ותורה זו מורכבת מכמה חלקים שונים, שלא כולם נוגעים לענייננו, אתן בקצרה את המרכיבים המרכזיים שהובילו אליה. בסוף המאמר ישנן הפניות לספרים שלדעתי יכולים להועיל למי שירצה להרחיב את ידיעותיו בעניין.
א. תורת ההזכרות
על פי אפלטון, בני האדם נולדו כאשר נכנסה בגופם רוח נצחית. הם בעצם (בזכות אותה הרוח) נולדים כשהם כבר יודעים את כל הדברים הקיימים בעולם – לכן כל מה שנשאר להם ×–×” בעצם להיזכר בכל הדברים שהם יודעים. בעצם, המושג ידיעה מתוקן למושג אחר – הזכרות.
ב. ההוויה

ההוויה בעולם מורכבת למעשה משלושה חלקים – אינו הווה, הווה וכלה, הווה. את אלו ממשיל אפלטון לשלושה שלבים של ידיעה – אי ידיעה, סברה וידיעה.
רמת הסברה היא הרמה שרובנו חיים בה. משמע, על פי תורתו, רובנו עדים ל"הווה וכלה". הרמה הגבוהה, רמת ההווה, הידיעה, היא רמתן של האידיאות. מהן אידיאות? ניקח דוגמה שאותה מביא אפלטון בדיאלוג "פוליטאה", חלק ה'.
אם נסתכל כולנו על תמונה של מיטה, ונשאל מה אנו רואים, נענה, ככל הנראה, "מיטה". אך זוהי אינה מיטה, כי אם תמונה של מיטה. כולנו יכולים לזהות את ההבדל בין מיטה בתמונה, שהיא בבואה, לבין מיטה אמיתית, שהיא מוחשית ואמיתית. היחס בין אידיאת המיטה לבין המיטה כמוהו כיחס בין המיטה בתמונה לבין המיטה במציאות. המיטה האידיאית היא "מיטה כשלעצמה", שכל כולה מיטה.

האידיאות קיימות לכל דבר בעולם, החל ממושגים פיזיים, דרך מושגים מדעיים (כמו מספרים, או צורות גיאומטריות) וכלה במושגים דיאלקטיים ("טוב", "רע", "יפה", "מכוער" וכן הלאה). אם כן, מהי תמונת העולם המשתקפת מעיני אפלטון?
העולם המוכר לנו בכלליותו שרוי ברמת הסברה. ברמה זו אין דברים קבועים. העולם מתמיד בזרימתו (כפי שאמר הראקליטוס). אפלטון מוסיף ואומר כי בראשית הדברים העולם היה קרוב מאוד לאידיאות, אך במשך הזמן והזרימה העולם התנוון והתרחק מהאידיאות, וכיום הוא מנוון לחלוטין. אפלטון משליך את העניין גם על צורות ממשל, התנהגות הבריות וכו'.
אך ישנם דברים שנותרים קבועים ובלתי משתנים (כפי שטען פארמנידיס. ויש לציין ×›×™ כך מיישב אפלטון את המחלוקת בין השניים – פארמנידיס טען שכל מה שהווה נשאר תמיד ללא שינוי. אפלטון מוסיף שרוב הדברים שאנו מכירים כלל לא הווים במובן שאנו חושבים עליו – אנו מכירים את ×”"ההווים וכלים" ולא את "ההווים", וכך בעצם מתיישבת תורת הזרימה עם תורת העולם העומד) – אלו הן האידיאות. כל הדברים החומריים והרעיוניים לוקחים חלק באידיאות. למשל, בתמונה יפה אין רק "יופי", אלא גם דברים נוספים, כמו כיעור, צבע, או כל דבר אחר מעין ×–×”. התמונה היא לא "היופי כשלעצמו", אלא רק לוקחת בו חלק.
האידיאות הן המהוות את ההגדרות הקבועות לעולם (אותן הגדרות שביקש סוקראטס). הנפש, בשל נצחיותה, "זוכרת" את האידיאות בצורה מעומעמת, ומזהה את הדברים בעולם הסברה על ידי דמיונם לאידיאות הטהורות.
חשוב לציין, כי האידיאות הינן דבר תודעתי. לא ניתן לראות אידיאה כפי שרואים שולחן, אלא ניתן לראות או לדעת אותן רק בעזרת כוח המחשבה והרציונאל.

לסיכום, העולם מורכב משני חלקים – "הווה כלה" ו"הווה", ההווה הכלה לוקח חלק בהווה המתמשך והאמיתי, אך מתרחק ממנו יותר ויותר. ההווה האמיתי הינו מחשבתי בלבד. הנפש מזהה בהווה הכלה את ההווה, וכך אנו מזהים את הדברים בעולמנו.

משהבנו את העניינים הנ"ל, ניתן לעבור אל הקשר בין תורת האידיאות האפלטונית לארדה.    

תורת האידיאות פוגשת בארדה

לותלוריין – אבן דרך מייצגת

ארץ לוריין היא המקום היחידי בארץ התיכונה בו מתאפשר לנו לחזות בהרגשה שאמורה להתחיל ולעורר בנו מחשבה על קשר בין ארדה ותורת האידיאות. חשוב לציין שלותלוריין עוד תשוב בהמשך המאמר לכשנדון בעניין הטבעות. כעת, ננסה לדמות מצב כי לותלוריין הוא הדבר הקרוב ביותר לואלינור אשר בנמצא.


"דומה ×”×™×” בעיניו [פרודו, ×’.ד] למי שנפתח לו חלון גבוה לעולם טמיר ונעלם, וענייה הלשון שבפיו מלתאר את שפעת אורו. כל הצורות שראה היו מושלמות, חטובות לנוי, ובאחת נדמה לו שהצורות נהגו ונתגשמו בעצם הרגע שנפקחו עיניו לראותן, ושעתיקות הן וימיהן נצח… כלולה ביופייה הייתה ארץ לוריין"[4]

לותלוריין מנחה אותנו אל שני מושגים הלקוחים מתוך תורת האידיאות – "צורות מושלמות" ו"עתיקות וימיהן נצח". משמע, צורה וזמן. נתרכז כעת בשני הפנים, ונלך מהפרטי (שר הטבעות) לכללי.

האידיאות וההזכרות בארדה

פרודו מציין כי הוא הרגיש כי נכנס למקום בו כל הצורות הינן מושלמות, עולם "טמיר ונעלם". הביטוי "כלולה ביופי" יכול להתחלף בקלות במושג "היופי כשלעצמו", מושג אפלטוני המתאר את אידיאת היופי.
בארדה, בניגוד לעולם האפלטוני, האידיאות אינן רעיוניות בלבד. יש להם מקום משכן, ומקום המשכן הוא אמאן הברוכה.

" For in Aman no creatures suffered any sickness or disorder of their natures… So that all things coming at last to fullness of form and virtue remained in that state, blissfully…"[5]

אם כן, אנו רואים כי באמאן מתפתחים הדברים כדרך שבהם הם אמורים לצמוח. הואלאר השוכנים שם, אשר הותירו את הזנים השונים שהובאו לארץ התיכונה גם באמאן, הובילו לכך שהחיים שם הם מעין אידיאה של החיים בארץ התיכונה.

"…there were in Aman also a grate multitude of creatures…there, it is belived, were the counterparts of all the creatures that are or have been on Earth." [6]

פרודו השוזף עיניו ביופי המתקרב ליופי באמאן רואה את הדברים "כשלעצמם", כשהם חיים ורעננים, כפי שהם אמורים להיות.
כאן אנו מגיעים לעניין נוסף, והא עניין ההזכרות של הנפש בדמות האידיאות. הן אצל טולקין והן אצל אפלטון, קיימת האמונה שהנפש היא נצחית. אך בעוד שאצל אפלטון, בגלל שהדברים הקיימים לוקחים חלק באידיאות ועל כן מזהה אותם הנפש ככאלו, הרי שאצל טולקין אין הנפש אמורה לזהות את האידיאות, מאחר ואין הן "רעיוניות", ×›×™ אם גשמיות ונמצאות במובן מסוים – באמאן. אך בכל זאת ניתן לראות השפעה ממושכת על המבקרים בלותלוריין:

"גם אחר שיחזור לעולם החיצון יוסיף פרודו, עובר אורח מן הפלך, להתהלך על פני הדשא ×”×–×”…"[7]ניתן לטעון, ×›×™ ההשפעה הזו נוצרה בכל זאת מאחר והצורות בלוריין מייצגות דבר מה בעיני פרודו, דבר מה אשר מוטבע בתוך נשמתו, ומזהה את הצורות עד כדי כך שלעד מעתה ימשיך לחיות בחלקו בעולם הצורות המושלמות שראה בלוריין.
אם נאמר זאת כך, הרי שהנפש האפלטונית מזהה בצורה רעיונית את האידיאה, בעוד הנפש בארדה תזהה את האידיאה בצורה פיזית. הצורה האפלטונית כמוה כצורת חמר שהנפש תזהה לכשתראה משהו דומה לזה, ואילו בנפש בארדה קיימת תבנית , ולכשיגיע מצב שבו דבר מה יתאים אל תוך התבנית הזו תזהה אותה הנפש כאידיאה.
    

 

זרימת הזמן בארדה והקשר לרשע

כפי שהראיתי, אפלטון האמין כי בתחילה העולם היה קרוב מאוד לאידיאות, ואילו לאחר זמן מה ובשל זרימת הזמן החלו הדברים להתנוון ולהשתנות. עניין זה דומה מאוד לנעשה בארדה, ופעמים רבות מזכיר טולקין את הדעיכה של הדברים בארדה, אם מודבר בצמחים, בשגשוג של בני הלילית, או אף ביופי הארץ עצמה.
בתורת האידיאות וגם בארדה, זרימת הזמן הינה ניטראלית, לא טובה או רעה, ועל כן חלק מהטבע. אין "רשע" בהתנוונות, במצב טרום מורגות'.

"…That process which may be called the 'Ageing of Arda'. For Aman was within Arda and therefor within the Time of Arda (which was not eternal, whether Unmarred or Marred)…"[8]

אך כאן מתגלה הבדל – בעוד שאצל אפלטון, על אף התוצאות הרעות של ההתנוונות, נשארת זרימת הזמן והניוון שמגיע עמה טבעיים וניטראליים, הרי שבארדה מגיע גורם חדש, אשר ברשעותו גורם לניוון "שלילי", לא טבעי. לניוון, ולא להזדקנות. הגורם הזה הוא מורגות'.    

 

"Thus, outside the Blassed Realem, all 'matter' was likely to have a 'Melkor ingredient'…"[9]


 ארדה האידיאית, ה"הווה" של אפלטון, הינה ארדה "ללא רבב", בה לא נגעה רשעותו של מלקור. כך גם מוצגים לנו הדברים בהם רשעותו לא נגעה, הדברים שגם אם מזדקנים הם, באיטיות או במהירות, הריהם נותרים "כשלעצמם". ואילו ארדה המוכרת לנו, "ארדה המוכתמת", הריהי מתנוונת בשל הרשע שפשע בכל.

סיכום ביניים – צורת האידיאות וארדה, דומה ושונה

לסיכום ביניים, נראה את ההשפעות והקרבה ההדדית בין תורת האידיאות האפלטונית לפילוסופיה של ארדה, ואת ההבדלים שמצאנו.

הן אצל אפלטון והן אצל טולקין העולם נמצא בתהליך של התנוונות, התרחקות מהמצב האידיאי. אצל אפלטון התהליך הינו טבעי, אצל טולקין העניין נובע ממורגות'.
הן אצל אפלטון והן אצל טולקין קיימות אידיאות, צורות של הדברים כפי שהן אמורים להיות. אצל אפלטון הן רעיוניות, ואילו אצל טולקין הן מוחשיות, ונמצאות במקום בו זרימת הזמן היא איטית עד עומדת.
הן אצל אפלטון והן אצל טולקין מושפעת הנפש מהאידיאות. אצל אפלטון נזכרת הנפש בצורה אותה הכירה, והיא מזהה אותן בהיזכרותה בצורת באידיאות הרעיוניות, ואילו אצל טולקין משראתה הנפש את הצורה האידיאית "כשלעצמה", תזהה אותה ככזו ותנצור אותה בזיכרון כצורה ש"אמורה להיות". זיהוי רעיוני אל מול זיהוי חושי.

טבעות בני הלילית – גורם חוץ ארדאי?

הטבעות, כוחן, ופתרון הבעיה

נותרנו אם כן, לאחר שראינו כי בנקודות מספר ישנו דמיון עד זהות בין הפילוסופיה האפלטונית לפילוסופיה הטולקינאית, עם בעיה, והיא בעיית טבעות בני הלילית.
בני הלילית, בגעגועם למצב שמקדם, ניסו למצוא דרך להזכיר לעצמם את אמאן ואת ההוויה השוררת שם. למעשה, ניסו בני הלילית להשיב את האידיאות שזכרו בנפשם אל הארץ התיכונה, שבה הזרימה המתמדת של הזמן לא מאפשרת דברים מעין אלו. לכאורה, ניסיון זה אמור לא לצלוח, והרי הוא נוגד ברמה מסוימת את המטאפיזיקה הארדאית, הטוענת כי "הכול זורם ומתנוון".

להפתעתנו, מצליחות הטבעות, ובעיקר טבעתה של גלאדריאל, לשנות את המצב. הטבעות אכן גורמות לכך שהחיים סביבן יתחיל, במקום להתנוון, לצמוח אל המצב הקדום, הוא המצב האידיאי. לכאורה, אנו עדים כאן לתהליך "לא ארדאי", הנוגד את התיאוריה האפלטונית אולי את ההיגיון פנימי שנוצר בעקבותיו.

אך הדבר איננו כזה כלל, וזאת בגלל סיבה מרכזית אחת. כפי שציינתי, ההבדל בין ההזדקנות והניוון האפלטוניים לבין הניוון וההזדקנות הטולקינאיים נעוצים ברשע של מורגות'. אילולא מורגות' למעשה, היה המצב מבחינת זרימת הזמן וההתנוונות זהים אצל טולקין ואצל אפלטון. וכאן גם נעוץ הפתרון.
השערתי היא, שהטבעות עצמן אינן "מאטות" את זרימת הזמן, והרי זהו כלל איננו הגורם להתנוונות, על פי מה שהראנו במאמר זה. הגורם להתנוונות הינו הרשע שיצר מורגות'. אם כן, על הטבעות לשמש כמתווך בין האידיאות שבסיס כל דבר, זכרונו של כל דבר את "הוא כשלעצמו", לבין הדברים הקיימים בארץ התיכונה. הטבעות אינן גורם משמר, גורם מאט. הטבעות הינן גורם מעורר, גורם מזכיר, שבפעולתן הן מעוררות בסובב אותן את החיות שמקדם.
משמעו של עניין זה, לדעתי, הוא בכך שהוא הופך את טבעות בני הלילית, בניגוד לטבעת האחת או לטבעות הגמדים, ואף טבעות בני האדם, מדבר מה הקשור לשליטה וכפייה, דבר מה לא טבעי, לגום שתפקידו לאחות ולרפא. סביר להניח, שכך גם רצה טולקין שנראה אותן, כדבר הרמוני שנוצר יחד עם הטבע, כניגוד לטבעות אחרות הנוגדות את עקרונות הזרימה.

סיכום

במאמר זה ניסיתי להראות את הקשר בין תורת האידיאות האפלטונית לבין הפילוסופיה שהתפתחה בארדה. כמו כן ניסתי ליישב בעיה שמתעוררת מהעניין, ולמעשה ניסיתי "להפעיל" את התיאוריה על דבר מה בארדה, בכדי לבחון את שרירותה.קטונתי מלהגיד האם טולקין כיוון ביודעין לדמיון שהתפתח בינו ובין אפלטון. כפי שאמרתי, אפלטון היה ועודנו אדם שמחשבתו, גם אם התעוררה כ 2600 שנה לערך לפני זמננו, משפיעה על אנשים בעולם. אך אם ביודעין ואם לא, הריני בטוח שטולקין אכן הכיר את אפלטון ומשנתו, כאדם משכיל ובוגר לימודים קלאסיים.כולי תקווה שגם אם לא הוכח דבר, הרי הצלחתי להוסיף נדבך מעניין בפרשנות על נדבכים אחרים הקשורים לטולקין שר הטבעות ולהיסטוריה של הארץ התיכונה, ואולי עוררתי אחרים לנסות ולקשר בין תיאוריות ותפיסות הקרובות לליבם לבין טולקין ויצירתו.   

ספרים בנושאים שעליהם דיברתי

לכל מי שענייני הפילוסופיה היוונית עוררו טעם של עוד, או שהוא סתם חפץ להבין יותר את הקשרים בין התיאוריות, ×”× ×” מספר ספרים שיהוו עזר (ניתן להגיד שהם גם הביבליוגרפיה שלי):א. האוניברסיטה הפתוחה, הפילוסופיה היוונית [מתאלס ועד אריסטו], כרכים א' וב', תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.ב. שמואל שקולניקוב, תולדות הפילוסופיה היוונית : הפילוסופיים הקדם-סוקראטיים, תל אביב וירושלים : הוצאת יחדיו.×’. אפלטון, כתבים – כרך ×’' (תרגום : ×™'. ליבס), תל אביב : הוצאת שוקן.
(יש לציין כי גם בכרך ב' ישנם עניינים הנוגעים לנושא, אך עיקר החומר נמצא בכרך ג').
   

ספרים של טולקין ששימשו אותי:

A. Tolkien, J.R.R, The Lord of The Rings – The Fellowship of the Ring, Hammersmith, London : HarperCollins.

B. Tolkien, J.R.R, Morgoth's Ring , Hammersmith, London : HarperCollins.

ג. טולקין, ג.ר.ר, שר הטבעות – חבורת הטבעת (תרגום : ר. לבנית), זמורה-ביתן.



        

[1] טולקין, ×’.ר.ר שר הטבעות – חבורת הטבעת – הקדמה למהדורה השנייה, זמורה ביתן.

[2] הראקליטוס, פרגמנט B12.

[3] פארמנידיס, פרגמנט B8

[4] טולקין, ג.ר.ר שר הטבעות – חבורת הטבעת, פרק 6 – לותלוריין, זמורה-ביתן.

[5] Tolkien, j.r.r, Morgoth's Ring– Part five, Myths transformd, HarperCollins.

[6] שם,שם.

[7] טולקין, ג.ר.ר שר הטבעות – חבורת הטבעת, פרק 6 – לותלוריין, זמורה-ביתן.

[8] Tolkien, j.r.r, Morgoth's Ring– Part five, Myths transformd, HarperCollins.

[9] שם, שם.

ספרי הילדים של טולקין

הרצאה שנישאה לפני באי המפגש בפארק הירקון, 6.11.2003

במאמר שלהלן אנסה לתת סקירה קצרה על כל אחד מספרי הילדים שכתב ×’.ר.ר.טולקין, תוך נסיון לשלבם בביוגרפיה שלו, ולמצוא קשרים מעניינים ביניהם. אז בואו נתחיל. מי הם ספרי הילדים של טולקין? ההגדרה הזאת כוללת לדעתי, קודם כל את ההוביט, וכן את "Farmer Giles of Ham", "הנפח מווטון רבא", "רובראנדום", "Letters From Father Christmass" וספרון קטן בשם "מר אושר" (Mr. Bliss). אני אדבר קצת גם על שר הטבעות ועל "עלה של קטנוני", למרות שאלה לא ספרי ילדים, ×›×™ הם משתלבים לי בתמונה הגדולה; ואגיד גם כמה מילים על הרפתקאות טום בומבדיל, ועל "הדרך הלאה נתמשכה" (שלא תורגם לעברית), בעיקר למען הסדר הטוב. הסיפור הראשון שטולקין מתחיל לספר לילדים שלו הוא מה שיהיה בסוף " Letters From Father Christmass". פעם בשנה, החל ב-1920 הוא כותב להם מכתב בשמו של סנטה קלאוס, המתאר את הארועים בביתו אשר בקוטב הצפוני. המכתב הראשון נכתב כשג'ון הבכור ×”×™×” בן 3, ומייקל ×–×” אך נולד. המכתב האחרון הוא מ-1943, כשפרסילה היא כבר בת 14, וכל הילדים כבר גדולים מדי בשביל סנטה קלאוס. הספר ×”×–×” יוצא ב-1976, 3 שנים אחרי מותו של טולקין. אני, אתם תראו גם בהמשך, יש לי דיעה מאד גרועה על ספרים שיוצאים אחרי מותו של הסופר, במיוחד אם ×–×” סופר שפרסם בימי חייו. אבל דווקא הספר ×”×–×” מאד חמוד. הוא לא כתוב טוב, אבל יש בו חוסר יומרה ×›×–×”, שיכול ×”×™×” לצאת מהטולקין אסטייט רק ב-1976. ×–×” באמת יותר מחווה לזכרו של אדם אהוב מאשר נסיון לגרד עוד רווח מטישו משומש של אדם מפורסם. והציורים של טולקין שמאיירים את המתואר במכתבים, מוסיפים לספר המון חן. אגב, לכל חובבי השפות: הספר מכיל את האלף-בית של הגובלינים, וכן מכתב בשפת הגובלינים שנשלח ×¢"×™ עוזרו של Father Christmass, דוב הקוטב. ×–×” נראה בערך ×›×›×”: ב-1925 טולקין כותב את רובראנדום, כאשר מייקל טולקין בן ×”-5 מאבד את כלב הצעצוע שלו, וכדי לנחם אותו טולקין מספר לו סיפור על כלב אמיתי בשם רובר, שהרגיז קוסם רב עוצמה עד שזה הפך אותו, כעונש, לכלב צעצוע. הספר מתאר את הרפתקאותיו של הכלבלב עד אשר הצליח לשוב ולהפוך לכלב אמיתי. הרפתקאות אלה כוללות בעיקר פגישה עם האדם שבירח ועם כלבו רובר (בעקבות מפגש ×–×” שונה שמו של הגיבור לרובראנדום, שהרי לא ייתכן להחזיק בבית אחד שני כלבים בעלי אותו שם), בריחה נועזת מן הדרקון הלבן שבירח, ביקור בארץ החלומות, ופגישה עם כל חצר המלכות של הים, כולל הכלב התת-מימי, רובר; וכמובן העימות הבלתי נמנע עם הקוסם כדי לשבור את הקסם המקורי. הספר ×”×–×” פורסם רק ב-1998, הרבה אחרי מותו של טולקין (ב-1973). יש הרבה אנשים שחושבים שהספר חמוד וחינני. אני לא אהבתי אותו במיוחד. הוא נראה לי כנסיון כתיבה בלתי מגובש, מעין טיוטא לסיפורים עתידיים, ומוטב שהיה נשאר כטיוטא בלבד. הספר הבא הוא ספר שנקרא Mr. Bliss משהו שאפשר לתרגם ×›"מר אושר". זהו ספר לילדים ממש קטנים, בערך בגיל 4. לא הצלחתי לגלות בדיוק מתי הוא נכתב, אבל אני מנחשת שקצת אחרי רובראנדום, ושהוא נכתב בעיקר עבור כריסטופר, הבן השלישי של טולקין, שנולד ב-1924 (אגב, הבן הראשון שלו, ×’'והן נולד ב1917, ופרסילה נולדה ב- 1929). אז אמרנו, רובראנדום ב1925, ואני מנחשת שמר אושר נכתב עבור כריסטופר טולקין בן 3 עד 4, כלומר 1927-28. זהו סיפורו של מר אושר שקונה מכונית חדשה ונקלע עימה לכל מיני הרפתקאות לא נעימות שסופן הוצאות כספיות גדולות.×–×” ספר במסורת של ספרי טרום-קריאה: בכל עמוד מופיעה תמונה גדולה שההורה יכול להראות לילד בזמן ההקראה, ורק כמחצית מן העמוד מודפס בכתב גדול למדי. יש משהו כמו 30 עמודים, כלומר לא הרבה מילים. ספר קטנטן. הספר ×”×–×”, גם הוא התפרסם אחרי מותו של טולקין – ב-1982. ובעיני ×–×” ספר ממש-ממש גרוע, חסר חן, חסר השראה, וחסר כל עניין. ובמקרה ×”×–×”, גם התמונות לא משהו. יתכן שטולקין ניסה כאן את כוחו בסיפור בעל אג'נדה ברורה כנגד התיעוש והרכב הממונע (מר אושר מוותר לבסוף על מכוניתו בשאט נפש), ואם כן, עלינו להודות למזלנו הטוב שהוא משך ידיו מן ×”×–'אנר ×”×–×”. אחר כך, למרבה השמחה, הכתיבה של טולקין השתפרה קצת, ×›×™ הסיפור הבא שהוא מספר לילדים שלו הוא סיפורו של הוביט אחד, שחי בחור באדמה. ×–×” המשפט הראשון בהוביט, וזה גם המשפט שממנו הכל התחיל: טולקין ישב ובדק בחינות (ב-1930), ובאחת המחברות הסטודנט דילג על דף. כשטולקין התבונן בדף הריק הוא חשב פתאום על מילים, ובלי להתעמק הרבה הוא רשם בדף הריק "In a hole in the ground there lived a hobbit". ואז, בצורה מאד טיפוסית, הוא הפך והגה במשפט ×”×–×”, עד שהבהיר לעצמו מי ×–×” ההוביט ×”×–×”, למה הוא ×—×™ בחור באדמה וכיוצא בזה. העלילה כידוע מספרת על ההוביט בילבו באגינס שחי ×—×™×™ נוחות במחילה החמודה שלו, עד שגאנדאלף מחליט שהוא האיש המתאים ביותר בעולם להצטרף לגמדים במסעם כנגד הדרקון סמוג, ואז, לאחר שהוא יוצא לדרך בלי מטפחת ובלי כובע, ובטח בלי חשק, הוא פתאום מגלה את הכוח הפנימי שלו, בורח מגולום, מציל את רעיו הגמדים מהעכבישים, ומגלה כיצד להרוג את הדרקון. הספר ×”×–×” יוצא לאור בשנת 1936, מתפרסם וטולקין מוצף בדרישות להמשכון. הוא מתיישב לכתוב ספר שאולי שמעתם עליו, שר הטבעות. 1937 עד 1949 הוא עוסק בכתיבת הספר, 12 שנים. ב-1949 הספר גמור, אבל לוקח עוד 5 שנים עד שהוא יוצא לאור, בגלל ההתעקשות של טולקין ששר הטבעות צריך לצאת ביחד עם הסילמריליון. המו"ל מתנגד, ב-1952 טולקין מחליט להתפשר, וב-1954 יוצא לאור הכרך הראשון "חבורת הטבעת". ספר נוסף שיוצא בתקופת כתיבתו של שר הטבעות ×–×” הספר "עלה של קטנוני". הספר נכתב ב-1938-9 ויוצא לאור ב-1945. כמו שאמרתי בעיני ×–×” לא ספר ילדים. זהו סיפור על איש בשם קטנוני שצריך לצאת למסע; כך מציגים אותו במשפט הפתיחה. האיש ×”×–×” הוא צייר, אבל הוא לא מצייר כל כך טוב, וגם כל הזמן מפריעים לו כל מיני טרדות יומיום, ובייחוד השכן שלו שכל הזמן צריך עזרה. יש לו ציור אחד שהוא עובד עליו, שמתחיל כציור של עלה, ועל העלה ×”×–×” צומח ×¢×¥, ועל ×”×¢×¥ באות לשבת ציפורים, ומאחורי ×”×¢×¥ צומח יער, וכו. קטנוני הוא מאד פדנט, והוא רוצה שכל עלה ×™×”×™×” מושלם. הוא מאבד עניין בתמונות אחרות שלו, או שהוא מדביק אותן כחתיכות לתמונה הגדולה. הוא מאד רוצה שהכל יצא מדויק, והוא מקפיד מאד על כל פרט, וזה כמובן לוקח המון זמן, וכזכור, כל הזמן מפריעים לו… ואז מגיע ×”× ×”×’ לקחת אותו למסע, שהוא בכלל לא רוצה לצאת אליו, אבל הוא חייב, ובקיצור, הוא יוצא למסע. אני לא רוצה להמשיך את תאור העלילה, יש עוד כמה דברים תמוהים שקורים שם, אבל מה שקורה לקטנוני בסוף ×–×” שהוא מגיע למעין גן עדן ובו הוא רואה את ×”×¢×¥ שלו שהתגשם לכלל מציאות. לעומת זאת, מה שקורה בבית הישן שלו ×–×” שכל היצירה שלו מושחתת, להוציא החתיכה הקטנה שעליה מצוייר העלה שהתחיל את הכל. כל הסיפור הקצר ×”×–×” הוא לחלוטין בלתי מובן אלא אם כן רואים אותו כסיפור אוטוביוגרפי, כאלגוריה על חיים, מוות, גן עדן וכור המצרף. אם מתייחסים לקטנוני כאל בן דמותו של טולקין ואל הציור כאל סמל לשר הטבעות, אז המסר מאד ברור. כלומר, יש לנו בן אדם שיודע שיש דבר אחד בחייו, יצירת אומנות אחת, שהיא הרבה יותר חשובה מכל דבר אחר; באותו זמן, הוא די מודע שערכה כיצירת אומנות הוא לא משהו, אבל הוא מאמין שיש לה ערך רוחני. המסע הוא בבירור דימוי למוות, וקטנוני תקוע בכל מיני התחייבויות של חולין שמפריעות לו להתעסק עם המאסטר פיס שלו. ידוע לנו שטולקין עשה המון שכתובים של שר הטבעות, שהכל ×”×™×” מוכרח להיות מושלם. הסיפור ×”×–×” יצא כזכור באמצע הכתיבה של שר הטבעות, והוא בעצם מבטא את החשש של טולקין מצד אחד שהמוות ימנע ממנו לסיים את היצירה שלו (באותה תקופה אם אתם זוכרים הוא ראה בסילמריליון ובשר הטבעות יצירה אחת שצריכה לצאת לאור ביחד), ומצד שני, חשש שבסופו של דבר לא ישאר הרבה מהתמונה הגדולה, ואנשים יזכרו רק את החתיכה המאד קטנה (אבל מאד מושלמת) שהיא שר הטבעות, ואולי גם ×–×” לא. ספר נוסף שיוצא בתקופה הזאת ×–×” Farmer Giles of Ham , ספר שלא תורגם לעברית, כמדומני. ×–×” ספר שמחקה תרגומים ישנים מן הלטינית, כולל התייחסויות ל"vulgar tongue", כן, האיכר גיילס מהאם ×–×” כמובן הלשון הוולגארית. שמו המלא של האדון הוא Ngidius Ahenobarbus Julius Agricola de Hammo. טולקין מוצג, במיטב המסורת כמתרגם הטקסט בלבד. הסיפור הוא על האיכר גיילס, דמות שמבקרים החליטו משום מה שהיא חמודה, כאשר בערך הדבר הראשון שאנחנו שומעים עליו ×–×” שהכלב שלו גאה בו וגם פוחד ממנו, בגלל שהאיכר הוא יותר בריון וגם יותר שוויצר מהכלב. יום אחד מגיע לשדות של גיילס ענק מאד גדול ומאד טיפש. לגיילס יש מין רובה ×›×–×” (blunderbuss – רובה שמטעינים אותו ברסיסי ברזל ומסמרים שעפים למטרה ×¢"×™ אבקת שריפה וגורמים נזק באזור גדול). הוא מטעין את הרובה ויוצא להתמודד עם הענק. הענק כמובן לא רואה אותו בכלל, וגיילס יורה בו, בעיקר מרוב בהלה. הענק מתעצבן על היתושים שיש באזור, מסתובב והולך. גם גיילס חוזר הביתה, ומתקבל בהערצה כמי שגרש את הענק. אחת התוצאות של ההערצה ×–×” שהמלך שולח לו מכתב תודה בצרוף איזה חרב ישנה שהסגנון שלה בדיוק יצא מן האופנה. גם הענק חוזר הביתה, ומספר לכל החבר'×” על הארץ הנפלאה שהוא מצא, שאין בה אבירים, ואין בה לוחמים, רק אי-אלו יתושים מעצבנים. הסיפורים האלה מתחילים להסתובב עד שהם מגיעים לדרקון אחד, מרושע וגם רעב, בשם קריזופילקס, שמחליט לבדוק את העניין מקרוב, אז הוא יורד דרומה, ומתחיל לאכול כפרים. טוב, הכפריים כמובן מצפים שהמלך ואביריו יטפלו בעניין, אבל הם קצת יותר מידי עסוקים באופנה האחרונה בכובעים. אגב, מי שחושב בעקבות שר הטבעות שטולקין הוא מלוכני נאיבי, מאד מומלץ להתרשם מחדש בנושא באמצעות קריאת האיכר גיילס. טוב, בקיצור, המלך לא עושה כלום, ובינתיים הדרקון הולך ומתקרב להאם. אנשי הכפר באים לגיילס בדרישה להלחם בדרקון, דרישה שאינו יכול לסרב לה בלי שתגרם פגיעה בלתי נסבלת במוניטין שלו. אחרי שהכומר מגלה שהחרב שניתנה לו מעם המלך היא החרב הקסומה tailbiter (×–×” כמובן בלשון הוולגארית. שמה האמיתי הוא Caudimordax) שלא תאבה להשאר בנדן אם יש דרקון במרחק של 5 מיילים, הוא יוצא על סוסתו האפורה להלחם בדרקון. כיוון שהחרב היא חרב קסומה באמת, הוא מצליח להכניע את הדרקון עד שהלה מבטיח את כל רכושו, אם רק יתנו לו ללכת ולהביא את ×–×”. אנשי הכפר מסכימים, הדרקון נשבע לחזור תוך שבועיים ומסתלק. השמועות על גבורתו של גיילס יוצאות כמובן מכלל פרופורציה, ומגיעות לאוזניו של המלך, שמיד מחליט שיש פה הזדמנות למלא את הקופות. והוא מגיע לביקור בהאם, ומודיע לאזרחים הנאמנים שהוא רואה את כל האוצר כשייך לו; התושבים די מאוכזבים, אבל אין מה לעשות, וכולם מתיישבים לחכות לדרקון, אשר כמובן, מעולם לא חשב אפילו לחזור. בסוף כולם מבינים שאין דרקון ובעיקר שאין אוצר, וכולם, ובעיקר המלך, מאד מתעצבנים; המלך מחליט לשלוח משלחת שמורכבת ממיטב האבירים שלו בצרוף גיילס. טוב, המשלחת יוצאת לדרך. ודי מהר אחרי שהם מגיעים לארץ הדרקונים, קריזופילקס מתנפל עליהם וכמעט כולם נהרגים או בורחים. אז קריזופילקס רואה את גיילס ומהר מאד נרגע. בכלל אין קרב. קריזופילקס וגיילס הולכים למערת הדרקון, והאחרון מתחיל להוציא לו אוצר. בהתחלה הוא מוציא לו תיבה קטנה, ואומר "×”× ×” ×–×” כל מה שיש לי", וגיילס לא מאמין לו ושולח אותו להביא עוד, ולאט לאט הדרקון מביא עוד דברים, עד שיש שם יותר ממה שהסוסה של גיילס יכולה לסחוב. לא נעמוד פה על חילופי הדברים שהם די משעשעים בסיפור, אבל הדרקון מבטיח לגיילס שאם הוא ישאיר לו את כל השאר, אז הוא גם יסחוב לו את כל העסק חזרה להאם, וגם יעזור לו להגן על ×–×” בהמשך. גיילס באופן מפתיע מאמין לו, וקיצורו של דבר שניהם חוזרים להאם, וכשהמלך עם יתרת אביריו באים לתבוע את האוצר, גיילס והדרקון מגרשים אותם בבושת פנים. ולאחר מכן, תוך כמה שנים גיילס הופך למלך בעצמו, והדרקון חוזר לביתו כשהוא מפוטם היטב. ×–×” הסיפור. מה שמעניין פה מבחינתי, ×–×” שאפשר לראות דמיון מאד גדול בין הדמות של בילבו באגינס לדמות של האיכר גיילס. שניהם מתעניינים בעיקר בדברים היומיומיים, ולא מחפשים הרפתקאות. שניהם מאד עם הרגליים על הקרקע. מצד שני, שניהם מתוארים כמי שבנעוריהם אהבו מאד אגדות, וזה הניצוץ שמאפשר להם גם בבגרותם לעשות מעשי גבורה, ברגע שמגיעה לידיהם ההזדמנות לכך בדמות חפץ קסום. מצד שני, בגלל שהם כל כך פרקטיים המעמד החדש שלהם לא מסחרר להם את הראש, והם ממשיך לנהוג בסובבים אותם בצורה הגיונית. גיילס לא מתפתה על ידי האוצרות הדמיוניים שיש לדרקון במערה שלו – למרות שהדרקון מודה שיש עוד. הוא מעדיף את הפתרון הפרקטי – אוצר בכמות מספקת שגם ×™×’×™×¢ לביתו בנוחות. בילבו לא מתפתה על ידי העוצמה של הטבעת. שימו לב, סאם, שהוא בחור פשוט לפחות כמו בילבו רק לוקח את הטבעת, ומיד רוצה להיות מלך גנן. גלדריאל רק מסתכלת עליה, ומדמיינת את עצמה כמלכת העולם. בילבו? כלום! לטבעת יש השפעה עליו, ללא ספק, אבל היא לא מסובבת לו את הראש כמו שהיא עושה כמעט לכל אחד אחר. עוד נקודת דמיון מעניינת היא מקור הסיפור. לטולקין ×”×™×”, כידוע, עניין גדול בשפות. כפי שההוביט צמח מתמיהתו על המילה "הוביט", כך האיכר גיילס צמח מתמיהתו על שם מקום (אמיתי) – Worminghall, בתרגום חופשי: אולמות הדרקון. טולקין תהה על השם המוזר והמציא סיפור על דרקון מאולף המתגורר באולם בנוי. בכלל, האיכר גיילס הוא במידה רבה ההמשך שלא נכתב להוביט. כידוע, כשטולקין התיישב לכתוב את שר הטבעות, הוא רצה לכתוב בעצם את "הוביט 2"; ×–×” החזיק מעמד פרק אחד בדיוק, ×›×™ ב"צללי עבר" הצדדים היותר אפלים של הסאגה כבר מופיעים, וכל האווירה העליזה וחסרת הדאגות של "המסע לשם וחזרה" הולכת לאיבוד, והתיאוריה שלי היא שכשטולקין ראה, עם סיום העבודה על שר הטבעות שלא יצא לו ההמשך הרצוי, אז הוא לקח את כל השאריות של הרעיונות להמשכון שהיו לו, וכתב אותם בתור סיפורו של גיילס, הפעם בלי שום הוביטים ובני לילית, ליתר בטחון. ובכל זאת, הכפר האם יכול בשקט להשתלב בפלך, עם האופה המאוס והנפח הדכאוני, והתושבים שצר עולמם כעולם נמלה. גם כל הפוזה הזאת של טולקין המתרגם מופיעה כאן כמו בהוביט בגוף הטקסט, מה שלא קיים בשר הטבעות. שר הטבעות כאמור כבר גמור ב-1949, אבל מתפרסם רק ב-1954 (כרכים א, ב) וב-1955 (כרך ×’). טולקין לא מפרסם דברים נוספים בזמן ×”×–×”, עד 1962. ב-1959 הוא גם פורש מעבודת ההוראה באוקספורד, אז אני מנחשת שהוא מקדיש את זמנו לעבודה על הסילמריליון. אבל ב- 1962 יוצא לאור הרפתקאות טום בומבדיל. השירים האלה אמורים להיות שירי הוביטים שנתחברו בחלקם על ידי הוביטים מוכרים כמו בילבו באגינס וסאם גאמגי, וחלקם מוזכרים או מצוטטים חלקית בשר הטבעות כגון שיר האוליפאנט שסאם מזכיר. ויש גם כמה שירים שהשתרבבו פנימה במקרה כמו ×” mewlips והספינה האחרונה. השירים האלה מתארים מקומות וארועים בארץ התיכונה, אז מי שאהב את השירים בשר הטבעות יש לו כאן אוצר בלום. ב- 1967 יוצא הספר the road goes ever on. שזה בסה"×› נאמארייה ואלברת גילתוניאל מתוך שר הטבעות בצרוף תווים (שהולחנו ×¢"×™ דונאלד סוואן), תרגומים וביאורים. בהוצאות מאוחרות יותר צורף גם שיר הפרידה של בילבו. ב- 1967 יוצא לאור גם ספר קצת מוזר בשם הנפח מווטון רבא. הוא מוזר, ×›×™ הוא כתוב כספר ילדים, אבל טולקין עצמו העיד עליו שאינו מיועד לילדים. גם נראה לי שילדים לא ממש מבינים את הספר. לפי דעתי גם מבוגרים לא ממש מבינים אותו. למען האמת, בקריאה שטחית לא ממש ברור מה הפואנטה. מסופר שם על כפר בשם ווטון רבא שיש בו מנהג שכל 24 שנה הטבח הראשי מכין עוגה גדולה (ועל פי עוגה זאת נשפטת יכולתו כטבח). לאכילת העוגה מוזמנים 24 ילדים שהיו ילדים טובים. בשנה מסוימת נוצר מצב שהטבח הראשי הוא לא כל כך מוצלח, והעוזר שלו, אַלף, עושה את כל העבודה. הוא גם מטמין בעוגה קישוט מיוחד בצורת כוכב. הילד שמקבל את הקישוט ×”×–×” בחתיכה שלו בולע אותו בלי לשים לב, והכוכב יוצא לו וזורח על מצחו, אם ×›×™ לא כל אחד יכול לראות אותו, או ליתר דיוק, לא כל אחד שם לב. הילד ×”×–×” גדל להיות הנפח של הכפר, ומסתבר שהכוכב מעניק לו אפשרות להכנס לממלכת הפיות וגם ×”×’× ×” מסוימת מפני היצורים המזיקים אשר שם. כל חייו הנפח יוצא למסעות בארץ הפיות, והדבר נותן בו את אותותיו בכך שהיצירות שלו כל כך נפלאות, וכל מה שהוא עושה מקבל את המגע המיוחד של הפיות. בסופו של דבר הוא מגיע יום אחד ל"בירה" של מלכת הפיות, מסתבר לו שזמנו תם, הוא יוצא מן הממלכה בידיעה שלא ישוב לשם, ובדרך החוצה פוגש את אלף, עוזר הטבח לשעבר, והטבח הראשי בהווה. אלף מבקש ממנו לבחור את הילד שיקבל את הכוכב, והוא בוחר בבנו של האופה, ומקבל אישור מאלף שאכן גם הוא חשב עליו. אלף מצליח לקחת את הכוכב ממצחו ולהחזיר אותו לקופסא, והנפח חוזר לנפחייתו ולמשפחתו בידיעה שלא יצא עוד למסעות. אוקי? איפה הדרקונים? איפה החרבות? איפה המסע? איפה ההרפתקאות? אין. נגמר. נגוז. אז מה הקטע? לדעתי, גם הסיפור ×”×–×” יש להבין אותו כסיפור אוטוביוגרפי למחצה. בעצם הנפח הוא בן דמותו של טולקין: אדם שניתן לו החסד המיוחד לשוטט בממלכת הפיות, ולפגוש את מלכת הפיות ואף את מלך הפיות. אדם שהוענקה לו מתת יצירה שהיא מעבר לאנושי גרידא, אלא היא מסומנת ביופי חלומי המתקשר בספרות הפוסט טולקינאית עם בני הלילית. מהבחינה הזאת, הנפח מווטון רבא הוא המשכו הישיר של העלה של קטנוני, דווקא. שני הספרים האלה מאפשרים לנו להציץ על טולקין כפי שהוא נראה בעיני עצמו. כמובן, יש לנו פה מרווח זמן שמשחק תפקיד. קטנוני בעיקר מודאג שמא לא יספיק לגמור את יצירת המופת שלו, או שהיא לא תובן ותשכח. הנפח מווטון רבא יודע גם שיצירתו הגדולה הסתיימה וגם שהיא זכתה כנראה למקום מכובד מאד במוזיאון הגדול של התודעה האנושית. לכן הוא אינו כועס כאשר הוא מגלה שמסעותיו הסתיימו, ואף אינו מתרגש במיוחד מזה שיורשו אינו אחד מבניו הביולוגיים. מכיוון שאנחנו גם יודעים שטולקין אהב חידות, אני חושבת שיכול להיות מעניין להתייחס לנפח כאל חידה: מיהו האיש שטולקין מזהה אותו כיורשו? אנחנו יכולים להיות די בטוחים שאינו מבני משפחתו של טולקין, סבורני שהאיש כנראה אינו סופר, שהרי הוא בנו של אופה, ואילו טולקין הסופר מזוהה עם נפח. מיהו אלף עוזר הטבח המעניק לאנשים את מתנת הכוכב? טולקין מעיד במכתביו שהוא פגש באחרית ימיו איש שהוא ×–×™×”×” אותו עם גאנדאלף. הייתכן שהפגישה עם אלף ביער היא הד נוסף לפגישה ההיא? הדמיון בשמות ברור למדי. אני חייבת להודות שאני לא יודעת את התשובות. לא קראתי את הביוגרפיות של טולקין, וייתכן מאד שאת סוד פתרון החידה הספציפית הזאת הוא נטל עימו כאשר נפטר 6 שנים מאוחר יותר בגיל 81.

מופע היחיד של קלבורן

מפעם לפעם מישהו מבקש ממני ללמד סנגוריה על קלבורן. קלבורן הוצג באור שלילי והובן שלא כהלכה, אולי יותר מכל דמות אחרת של טולקין. אנשים רבים סבורים שאדונה כסוף השיער של לוריין הוא גולם או אפילו מטופש. מדוע? בעיקר בגלל משפט אחד שאמרה גלדריאל.
http://www.airmaxrunningsneaker.com
וכעת אפשר כבר לשמוע את חרבות הרציונליזציה מקרקשות בנדניהן. "אה, אבל הוא לא ממש עושה שום דבר בספר" אומרים משמיציו. כאילו, גלדריאל מזיזה את הישבן המלכותי שלה ועושה משהו? מצטער, אבל אף עכוז לא זז – אף אחד משניהם אינו מגיע להישגים גדולים בסיפור. שניהם עושים הרבה מאד ברקע: גלדריאל מסייעת לגנדלף, וקלבורן מסייע להביס את כוחות דול גולדור. ביחד הם מנהיגים את עלפי לוריין.
http://www.airjordansneakerretro.com
נראה שהטרוניה העיקרית של כמה אנשים נגד גלדריאל היא השאלה מה היא עושה עם מפסידן כמו קלבורן. בכנות, אם תשאלו אותי, מי שזוכה להתחתן עם מישהי כמו גלדריאל הוא מצליחן, אבל זו רק דעתי. אפשר לומר שזו פרשנות של הטקסט. אפשר לומר שאני קורא משמעויות בטקסט שאינן נמצאות שם. זה לא שלא עשו את זה לפני.

הבעיה האמיתית עם קלבורן היא שטולקין מעולם לא גיבש את דעתו בקשר לטיפוס הזה. למשל, טולקין קרא לו "קלבורן החכם". ואנשים שאלו "למה?". הערתו היחידה של רוברט פוסטר על הנושא בהמדריך השלם לארץ התיכונה היא שקלבורן לא עושה רושם פיקח במיוחד בשר הטבעות. אבל מי כן? האם מישהו עומד לטעון שסמווייז גמג'י (שפשר שמו הפרטי הוא "חכם-למחצה", או בעברית פשוטה "רפה-שכל") הוא אות ומופת להתפתחות אינטלקטואלית? ומה עם גימלי, הפילוסוף-הגמד, המעלה על נס את שבחי האבן?

החבר הפיקח ביותר באחווה, גנדלף, לא מצליח אפילו לעלות על העובדה שסרומן בגד בו. מתי בפעם האחרונה נפל קלבורן בשבי סוכני האויב? טוב, אולי זה לא הוגן כלפי גנדלף. אחרי ככלות הכל, מישהו היה צריך ליפול בשבי, והוא ממש מתאים לטיפוס האסיר. כל-כולו ערמומי וחשאי – פלא שסרומן לא שם אותו תחת סוגר ובריח אלף שנים מוקדם יותר.
http://www.oakleyeyewear2015.com
נראה שההגדרה של טולקין ל"חכם" שונה מההגדרות בהן משתמשים רוב האנשים כיום. טולקין לא התכוון ל"קלבורן חכם התורה". כשמגיעה האחווה ללוריין לא שמים להם טלית ותפילין, מאלצים אותם לנשק את המזוזה ואת זקנו של קלבורן – "גלדריאל, תסדרי את השביס! טפו, מבצבצת שם קווצת-שיער זהובה שלמה! שיער באישה ערווה! וגימלי, תפסיק ללטוש עיניים! תצא בחוץ, עויין!".

טולקין גם לא התכוון ל"קלבורן החכמולוג". "הי, גימלי! כמה גמדאים צריך כדי להחליף מנורה?"

אבל כאשר אנשים מדברים על "החכמים", לעתים קרובות אני מקבל את הרושם שהם סבורים ש"החכמים" היו העלפים הפיקחים ביותר בסביבה. אבל היכן הצידוק לסברה זו? פיאנור היה הנולדו הפיקח ביותר בזמנו, ותראו לאן הוא הגיע עם כל השכל שלו. האם אינטליגנציה גבוהה מעניקה איזה שהוא סוג של חוכמה? לגמרי לא. למעשה, אנשים אינטליגנטיים עושים לפעמים את השגיאות המטופשות או האוויליות ביותר. ההיסטוריה מלאה בשגיאותיהם של גאונים.

חוכמה היא צירוף של ידע, נסיון ואינטואיציה. ולכל העלפים של טולקין יש ידע, נסיון ואינטואיציה. אפילו לגולס, שעושה רושם קצת צעיר בשביל עלף (גילו לא עלה כנראה על כמה מאות שנים) היה בעל ידע, נסיון ואינטואיציה. הוא חכם מעבר לשנות חייהם של בני תמותה, ודאי. אבל האם הוא אחד מחכמי העלפים? ברור שלא. הרי ככלות הכל, הוא נרשם למסע להר-הגזירה ובסוף מוצא את גזירת-גורלו לחוף הים. היי שלום, הארץ התיכונה. ברוך הבא לפרישה מוקדמת באמאן.
http://www.ray-baneyewear2015.com
אנשים אחרים סבורים שכישורי הסקת מסקנות והיקשים הם היבט של חוכמה. הרי אדם חכם יקלוט את כל הרמזים ויעלה על זה שמוריארטי הוא בעצם האיש הרע. אבל קלבורן אינו שרלוק הולמס, ווטסון יקירי. ואין צורך שיהיה. ככלות הכל, קלבורן מבין מיהו אויבו. שלא כמו אישתו, הוא אינו אכול ספקות כבדים ופיתויים. מבחינה זו יש לו אישיות יציבה למדי.

אמינותו של קלבורן בתור חכם מוטלת בספק, בדרך כלל, על בסיס שלוש נקודות: מדוע נוזפת בו גלדריאל נוכח אנשי-חצרם והאחווה; מדוע אין הוא חבר במועצה הלבנה; ומדוע אין הוא חושק בטבעת האחת? כמובן שהסיבה שהוא ננזף היא שטולקין רוצה להעביר מסר כלשהוא לקורא. ומה מנסה הסופר לומר לנו?

קלבורן המום ככל האחרים מן השמועות (המוקדמות מדי) על מותו של גנדלף. כאשר אומר קלבורן "לו היה הדבר אפשרי, אומר הייתי כי הנה סוף-סוף סרה חוכמה מגנדלף ורוח שטות נכנסה בו, אם הוליך אתכם בלי-צורך לפחת מוריה," הרבה קוראים מתחילים להתחמם – אתה אל תזלזל בקוסם האהוב עלינו! הוא לא זלזל בך, אתה אל תזלזל בו. היה צליל זלזול!

אבל הסתייגותו של קלבורן היא חזרה נחוצה על אזהרתו הקודמת של ארגורן לגנדלף שלא להיכנס למוריה. אמינותו של גנדלף כאחד מהחכמים נפגעה קשות. הוא לא יכל לעקוף את המכשולים שבדרכו, ובשעת המבחן הערים עליו הבלרוג (שגרר אותו עימו לתהום). אנשים רבים מניחים שהבלרוג ניסה להשיג את הטבעת האחת. אך היכן נאמר לנו שהבלרוג אפילו ידע אודות הטבעת האחת? אני חושב שלגנדלף היה עסק עם בלרוג מעוצבן, וזה הכל. הבחור הפיל כלאחר-יד חתיכת הר על הבלרוג כשנגמרו לו הרעיונות מה לעשות. אני די בטוח שבלרוגים, יצורי-להבה שכמותם, לא מתלהבים כשמפילים עליהם הרים.

הנקודה שלי היא שלעתים קרובות הקוראים מתמקדים יותר מדי בנקודה העיקרית של הסיפור. טולקין הכניס לסיפור עימות אישי עבור גנדלף כדי שיוכל לסלק אותו בנוחות מזירת ההתרחשויות. אובדנו של גנדלף במוריה אינו שונה, במהותו כאמצעי ספרותי, מאשר העיסוקים הדחופים שלו בדרום הרחוק בההוביט. הוא פשוט דמות רבת-עוצמה מכדי שהסופר יוכל להשאיר אותו כל הזמן עם האחווה, ולכן הוא צריך להסתלק.

אבל סילוקו של גנדלף פוגע באמינותו. לפיכך יש צורך במישהו ש(עד כה) לא עשה רושם חלש ומטופש כדי להחזיר לגנדלף את אמינותו. עכשיו, כולנו יכולים להסכים שגלדריאל מצילה את שמו הטוב של גנדלף כשהיא עונה תשובה ניצחת לפקפוק בהחלטותיו של גנדלף. אבל היא לא יכולה להשיב תשובה לסתם מישהו שמטיל ספק. היא חייבת להשיב תשובה להטלת ספק ממקור מכובד. מישהו צריך לסכן את אמינותו שלו על מנת שגלדריאל תהיה בעמדה בה תוכל להגן על גנדלף.
air jordan 4
הבעת הספק לא תישמע במקומה אם תבוא מארגורן או מישהו מחברי האחווה. גם לא יהא זה הולם אם מישהו מהעלפים הפחותים שבחדר יפצה את פיו ויאמר "שמע, מרן, הגנדלף הזה ממש עיזה עיוורת!" ספקותיו של הקורא בקשר לחוכמתו של גנדלף ונכונות החלטותיו צריכים לבוא ממישהו בעל סמכות. ולקלבורן יש הסמכות המתאימה.

על-ידי הקרבת האמינות של קלבורן (באופן זמני), טולקין מציע לקורא דרך-מוצא מהתסבוכת הספרותית. אין צורך לבוא בתרעומת אל גנדלף האומלל על כך שקיבל מה שנראה כהחלטה אווילית. ככלות הכל, האחווה יכלה פשוט לחצות את ההרים במעבר הגבוה מעל ריבנדל, עליו הגנו בני ביאורן, ולהמשיך דרומה דרך הארצות שתחת איום האורקים לאורך עמקי האנדוין, הלא כן? או שהם יכלו לחמוק דרך פער רוהאן כשהאורקים מנמנמים כולם באור החמה. החוליה החלשה בסיפור היא טענתו של טולקין (מפי גנדלף) שהדרך היחידה לצאת מאריאדור (ואדרין) עם הטבעת היא ללכת דרך מוריה ללוריין.
air max
גנדלף רצה, כמובן, להגיע ללוריין. הוא ידע שיזכה לעזרה שם. כך שבמבט לאחור, מסע דרך פער רוהן אינו חכם. טוב שגנדלף לא בזבז זמן בויכוח עם בורומיר על התועלת שבהבאת הטבעת לגונדור. למען האמת, אנו מתחילים להעריך את חוכמתו של גנדלף קצת יותר כשאנו שוקלים את העובדה שגנדלף דחק את הויכוח הזה לשוליים.

יש, כמובן, עוד תלונה כנגד קלבורן שזוקפת את ראשה המכוער מפעם לפעם. כשהוא חוזר בו מברכת השלום לגימלי (ולכל ההולכים עם גימלי – דהיינו, לכל האחווה), אנשים רואים זאת כסימן לטיפשות. אבל יש לתהות על הנימוקים לשיפוט שכזה. הלא קלבורן מודה שהוא (וגם גלדריאל, יש להניח) חושש זה כבר שיצור בלהות רב עוצמה שוכן במוריה. עתה קיבל הגדול שבפחדיו משנה תוקף, והוא מגלה שממלכתו הקטנה מאויימת לא רק על-ידי דול גולדור, אלא גם על-ידי הכוח שבמוריה. ואין זה סתם כוח, זהו בלרוג.

אנשים מעיינים בהסילמריליון וחושבים, "בוא'נה, עלפים חיסלו בלרוגים על ימין ועל שמאל. אז למה שקלבורן יהיה מודאג מאחד?" ובכן, הסילמריליון מטעה. הסיפור היחיד בו עלפים קוטלים בלרוגים הוא הסיפור על טואור ומפלת גונדולין, והיה על כריסטופר טולקין לתמצת סיפור מאד מוקדם, סיפור שקדם להסילמריליון מתוך ספר המעשיות האבודות, על-מנת ליצור את הפרק הזה. במציאות, לו זכה ג'.ר.ר. טולקין לחיות די זמן ולהספיק לשכתב את הסיפור הזה עבור הסילמריליון, קרוב לודאי שלא היה משאיר כל-כך הרבה קטילות בלרוגים. הוא היה עשוי לשמר את הקרבת הגבורה של גלורפינדל וזהו.

לקלבורן היתה אחריות להשאיר את לותלוריין על המפה זמן רב ככל האפשר. הסיכויים להישרדותה של לותלוריין לאורך זמן היו, למעשה, מאד גרועים. ומדוע לא יהיה החכם (בפרט אחד מחכמי-העלפים, שממילא יש להם דאגות משלהם) מוטרד מעט לכשישמע שבלרוג גר ממש ממול? גם ליבה של גלדריאל ודאי החסיר פעימה, והתפרצותו של קלבורן חסכה ממנה את הצורך להביע את דאגתה.

למעשה, החרטה של קלבורן על ברכתו מראה שהוא וגלדריאל לא תמיד הסכימו בכל. התנצלותו המהירה לגימלי, בעקבות נזיפתה הקלה, מראה על חוזק אופי שגלדריאל לא גילתה כמותו בעצמה. קלבורן יכל להחליף סוסים בעלייה. הוא לא חש עצמו כבול לדרך פעולה יחידה בגלל בחירותיו בעבר. גלדריאל, לעומתו, כלאה עצמה בארץ התיכונה בשל בחירותיה שלה (או כך נרמז לנו בספר הדרך הלאה היא הולכת [1]) מזגו של קלבורן גמיש ופתוח לשיכנוע.

ועם זאת, הוא גם בעל ידע על העולם החיצון. כשארגורן מגלה שטרם החליט באיזו דרך תלך האחווה, קלבורן מרוויח בשבילו קצת זמן על-ידי כך שהוא נותן לאחווה כמה סירות. הסירות מאפשרות לארגורן להחזיק ברירות פתוחות; אך הן גם מזרזות את הקבוצה בדרכם לעבר ההחלטות שאין מהן מנוס שעליהם לקבל. ארגורן אינו מבחין בכך, משום שהוא אינו אומד נכונה את המהירות בה הם מתקדמים במורד הנהר.
replica oakley sunglasses
כשקלבורן מזמן את האחווה בפעם האחרונה בטרם ייפרדו, הוא אומר להם: "כי הנה אנו ניצבים על סף שעת הגזירה. כאן יוכלו הנשארים להמתין עד בוא השעה הזאת, ואז תיפתחנה שוב דרכי העולם, או נזעיקם להיחלץ להגנתה האחרונה של לוריין." יש תחושת דחיפות בדבריו, החבויה מאחורי ספקותיו של ארגורן וטיפולו המיומן של קלבורן בספקות אלה. קלבורן אמנם נמנע מלהחליט עבור האחווה, אך הוא מגביל את אפשרויותיהם בחוכמה.

נניח שהאחווה עוזבת את לותלוריין ברגל. לאן יילכו? קלבורן מזהיר אותם להתרחק מיער פנגורן. כך שיהא עליהם לשוב להרים ולנסות לחמוק סביב אייזנגרד באין משגיח, או שיהא עליהם ללכת לאורך הנהר – אולי אף לנסות לחצות את הנהר בעיקולים הגדולים. מתנת הסירות מרחיקה את האחווה הן מן ההרים והן מצליחת הנהר מוקדם מדי. הצליחה המכרעת תתבצע בדרום כתוצאה מהחלטתו של קלבורן.

כמובן, לאור התפתחות הדברים ביער פנגורן, טבעי לשאול מדוע יזהיר קלבורן את האחווה להתרחק מהיער. למעשה, כאשר ארגורן, לגולס וגימלי שבים ונפגשים עם גנדלף, הדבר קורה תחת שולי יער פנגורן. מרי ופיפין, לאחר שהם פוגשים בזקנעץ עצמו, שואלים אותו מדוע הזהיר אותם קלבורן לא להיכנס ליער שלו. זקנעץ, מצידו, משיב "ואני עשוי הייתי לומר לכם אותו דבר עצמו, אילו הלכתם בדרך ההפוכה." הוא מאשר שהן ארצו שלו והן זו של קלבורן מסוכנות מאד לזרים. גנדלף רומז למשהו דומה אף הוא, כשהוא אומר לארגורן, לגולס וגימלי שכל אחד מהם מסוכן הוא על-פי דרכו, ממש כשם שזקנעץ והעצנים הם מסוכנים.

אזהרתו של קלבורן מספיקה כדי לטעת זהירות בנוסעים. אין הוא יכול למנוע מהם להיכנס ליער פנגורן, גם לא לדחוק בהם לעשות כן. אבל אל מול ספקותיו של בורומיר בנוגע לסיפורי סבתות, מזכיר קלבורן לנוסעים כי "סבתות, יש שהן שומרות בזיכרונן שמע דברים שהחכמים ייחסו להם חשיבות בשעתם."

להערה זו יש הד מסקרן במילות הפרידה של טולקין עצמו ממורשתו של קלבורן, המופיעות בפתח-הדבר: "אבל אין איש יודע מתי ביקש [קלבורן] לבסוף את הנמלים האפורים, והוא נשא עימו את אחרון הזיכרונות החיים מימי קדומים בארץ התיכונה." כשנטש קלבורן החכם את הארץ התיכונה, דברים רבים שהחכמים ייחסו להם חשיבות בשעתם עזבו עימו. מבחינה מסויימת, טולקין התרה בקורא שלא יקבל את קלבורן כמובן מאליו. הוא היה אוצר בלום של נסיון וידע, ולפיכך של חוכמה. הוא היה ממולח מאד ויכל לקרוא את זרם הנהר לא פחות טוב מכל אחד אחר.

לפיכך, כאשר אמר קלבורן "היה שלום" לארגורן, הוא קיבל את העובדה שבקרוב ייפרד מעל גלדריאל. הוא היה מוכן לקבל את הפרידה, בידיעה שבבוא הזמן ייסע בעקבותיה מעבר ים. לעתים קרובות שואלים אנשים מדוע איפשר קלבורן לגלדריאל לנטוש אותו כך. אך אני סבור שטולקין הסביר את סיבותיו של קלבורן היטב במקומות שונים.
ray ban wayfarer
בתור התחלה, כנראה שגלדריאל נזקקה להחלמה כלשהי. לא זו בלבד שהיא היתה אחת משומרי טבעות הכוח, ולפיכך כפופה לכוחה של הטבעת האחת (גם אם לא באופן ישיר), היא גם היתה האחרונה שנותרה בחיים ממנהיגי הנולדור המורדים בעידן הראשון. עם השנים הארוכות עייפה גלדריאל מגלותה, ואת חרטתה הביעה בשיר שחיברה לאחווה כשעזבו את לותלוריין. קרוב לודאי שהיתה זקוקה לשהות כדי להסתגל מחדש לתיקשור והבנה עם הולאר. שכן היא ואלרונד היו גם האחרונים בשומרי הטבעות, וטבעות הכוח היו במקורן מעשה התקוממות עלפי שני. כלומר, גלדריאל היתה צריכה להיטהר מאשמת שני אירועים של "נפילה". שום עלף חי אחר לא היה זקוק להחלמה שכזו.

הפרידה מעל גלדריאל היתה, לפיכך, ההזדמנות של קלבורן להיפרד מן הארץ התיכונה. הוא היה כרוך רגשית בארץ באופנים שגלדריאל לא היתה ולא יכלה להיות. יש אנשים המאמינים בלהט שקלבורן בא מאמאן, בדיוק כמו גלדריאל. אחרי ככלות הכל, בשנת חייו האחרונה ציין טולקין עצמו את הנקודה הזו. אבל בזמן ההוא הספיק טולקין לשכוח דברים רבים אשר כתב, דברים שהיה עליו לייחס להם חשיבות. בסיפורים שלא נשלמו מספר לנו כריסטופר:

הנה-כי-כן, ראשית חוכמה, התפיסה המוקדמת ביותר היא שגלדריאל יצאה מבלריאנד וחצתה את ההרים מזרחה לבדה, לפני סוף העידן הראשון, ושהיא פגשה את קלבורן בארצו שלו, בלוריין; הדבר נאמר מפורשות בכתבים שלא יצאו לאור, ואותו רעיון עצמו מקנן מאחורי דבריה של גלדריאל לפרודו (אחוות הטבעת, עמ' 361), כאשר סיפרה על קלבורן כי הוא שוכן במערב מאז ימי השחר, ואנוכי שוכנת עמו שנים לאין-מספר; כי לפני נפילת נרגותרונד וגונדולין עברתי את ההרים, ויחדיו, במרוצת עידני העולם, לחמנו נגד התבוסה המתמשכת. קרוב לוודאי שקלבורן היה, לפי תפיסה זו, עלף נאנדורי (דהיינו אחד הטלרי שסירבו לחצות את הרי האובך במסע הגדול מקויביינן.

זוכרים שאמרתי קודם שנראה כאילו טולקין לא מצליח לגבש את דעתו בקשר לקלבורן? המוצא הנאנדורי של קלבורן לא החזיק מעמד זמן רב. בסופו של דבר, הוא הפך לנסיך סינדארי – שאר בשר לתינגול אפור-הגלימה – אשר בזמן מן הזמנים שכן בדוריאת, ומאוחר יותר בהארלינדון כשר הסינדאר תחת גיל-גלד. שינוי זה התרחש בזמן כלשהוא בין השנים 1956 ל-1965, וקרוב לודאי שקרה בשנת 1965 עצמה, כאשר שינה טולקין את שר הטבעות כך שיתמוך במסורת הסינדארית.

את השינויים שטולקין הכניס ב-1965 למהדורה השנייה של שר הטבעות שומה עלינו לקבל כקאנון, המבטל את מה שנכתב במהדורה הראשונה (כשם שהמהדורה השנייה של ההוביט הכניסה את הסיפור ההוא לארץ התיכונה). קלבורן הוא, לפיכך, עלף סינדארי ללא עוררין. אך מילותיה של גלדריאל אינן הגיוניות בעצם, אלא אם כן ממציאים סיפור רקע בלתי סביר למדי לקלבורן, או מפרשים את דבריה לפרודו בכלליות, בין אם כפיסקה שלא תוקנה ובין אם כרמיזה שהיא וקלבורן חצו את ההרים יחדיו.

יש, כמובן, תימוכין חלקיים לפירוש זה האחרון. בדברי-ימי גלדריאל וקלבורן שלא ראו אור, הם אמנם נכנסים לאריאדור יחדיו. אך שם מסתבכים הדברים. טולקין משאיר את תפקידו של קלבורן בארגיון מעורפל, והוא אינו בטוח מתי הגיע קלבורן ללותלוריין, או כיצד, או מדוע. משום שבהופכו את קלבורן לעלף מדוריאת, טולקין יוצר סיבה להפוך את קלבורן לעוין כלפי גמדאים. קלבורן זוכר את משיסת דוריאת ואת מותו של תינגול (שהוא כעת שאר בשרו הקרוב).

קלבורן אינו עויין במיוחד כלפי גמדאים בשר הטבעות. אך אם אנו מקבלים את השקפתו של טולקין שקלבורן אינו מחבב אותם, אזי יש הגיון בחוק העתיק אשר קלבורן מפר אותו על-מנת לאפשר לגימלי להלך חופשי בלותלוריין. נראה שאמרות, מלך לותלוריין בעבר, היה מיודד עם הגמדאים. הוא ואביו היו, ללא ספק, בעלי בריתם של הגמדאים ארוכי-הזקן מקהאזאד-דום. אך כשעוררו הגמדאים את הבלרוג ונסו, הם גרמו לבני עמו של אמרות בהלה רבה. ממלכתו באה בעצם לקיצה בשנת 1981.

גלדריאל וקלבורן התיישבו אחר-כך בלותלוריין וניסו להחזיר מעט יציבות לממלכה העלפית. היות ואוכלוסייתה של לותלוריין פחתה במידה רבה עקב ההגירה, הם התקינו מדיניות חדשה. לותלוריין הפסיקה כמעט כל שיג-ושיח עם העמים שמחוץ. הם אפילו הפסיקו להחליף דברים עם ממלכתו של תראנדויל בצפון יער-אופל. הם נותרו בקשרי ידידות רק עם ריבנדל, ייתכן שעם קירדן בנמלים, ואולי עם שרי גונדור. בראותו כי הגמדאים גרמו להגירה, יכול להיות שקלבורן החליט שהם לא יהיו רצויים עוד בלותלוריין כאמצעי לצמצם מגע עם הדבר אשר עוררו, יהא אשר יהא.

לפיכך, החלטתו להפר את החוק הקדום כשהגיעה האחווה היתה עדות נוספת לאופיו הגמיש של קלבורן. הזמנים הנה השתנו, וצרכיהם של בני עמו היו שונים ממה שהיו אלף שנים קודם לכן. אוכלוסיית לותלוריין גדלה, ללא ספק, ובנקודה זו היה ברור שהגמדאים לא היוו איום עליה. לפיכך יכל קלבורן להרשות לעצמו לנהוג ברוחב לב. אפשר להבין את הספק הפתאומי שהתעורר בו לאחר שנודע לו כי בלרוג שוכן במוריה. זה-עתה שינה את הסטטוס קוו. גימלי עשוי להיות הגמד הראשון מני רבים השב ללוריין לאחר אלף שנים או יותר של בידוד. הבשורה על הבלרוג היתה תעודת עניות להחלטה שזה עתה קיבל קלבורן.

לכן יש לזקוף לזכותו של קלבורן את העובדה שיכל להאזין בכל לב להתראתה של גלדריאל לבל יחזור בו מברכת השלום שלו לגימלי. קלבורן היה מספיק חכם כדי להבין שדאגותיו אינן היחידות בעולם. גלדריאל זוקפת לזכותה חיבה כלפי הגמדאים משום מוצאה הנולדורי. בני עמה היו מיודדים יותר עם הגמדאים מאשר בני עמו של קלבורן (בין אם נאנדור או סינדאר). אך קלבורן היה נחרץ, והכורח הניעו. אפשר לומר שיצא הבלרוג מן השק. מניעת הכניסה מגימלי וכל ההולכים עימו לא היתה מועילה לכלום. קלבורן היה צריך להתמקד בצרכי השעה, ומילותיה של גלדריאל הזכירו לו שצרכים אלה היו כה חשובים משום שהעלפים ובעלי בריתם נאבקו לשמר את כל היקר להם.

גלדריאל הראתה לו, ברמז, כיצד יגשר על הפער ויגיע להבנה עם גימלי. "אילו עמך גולה שנים רבות, הרחק מלותלוריין, מי מן הגלאד'רים, לרבות קלבורן החכם, יעבור על-ידה ממש ולא ישתוקק להעיף מבט על ביתו העתיק, אפילו נהפך למאורת דרקונים?"

אלה הן מלים נבואיות, וקלבורן ודאי הפך בהן ובנגיעתן לעתידו שלו. קרב יום בו גלדריאל תנטוש אותו, ואחריו יבוא בסופו של דבר יום בו ינטוש הוא את הארץ התיכונה. הגעגועים לעבר והחרטה היו תחושות שעלפים, כל העלפים, יכלו להבין ולקבל בקלות. גלדריאל דיברה עם קלבורן, כעלף לעלף, ושאלה אותו בדיוק את סוג השאלה איתה היה עלף מסכים. הוא הבין את כוונתה ללא היסוס, ומילות הפיוס שלו מעידות עליו שהיה מוכן לקבל את ההבנה הזו עם גימלי.

מכל שרי העלפים המוזכרים בספר, נראה שקלבורן נוטה הכי פחות להזדעזע בקלות. גילדור אינגלוריון נמנע מלסייע לפרודו במישרין כנגד הנזגול. קרוב לודאי שהוא חושש שהתנגדות גלויה לסוכני סאורון תמשוך תשומת לב גדולה מדי. הוא מעביר מסרים לבומבדיל, ארגורן וריבנדל בשם פרודו – אך תכופות מדי אנשים שואלים מה עשה גילדור למען פרודו. קלבורן נכון, כמעט להוט, לסייע לפרודו. הוא חי בסמוך לחזית ויודע את גודל הסיכון.

אך סביר שגילדור היה גם אחד משרי ארגיון, או אולי שר מלינדון, אשר היה מעורב מקרוב בתככי הטבעות. [2] הנולדור, עם כל חכמתם וידידותם כלפי גזעים אחרים, חטאו עם זאת חטא גדול בכך שיצרו את טבעות הכוח ולא חשפו את כל המידע שלהם אודות הטבעות. קלבורן, למרות שקרוב לוודאי ידע שיש לגלדריאל טבעת כוח, היה נקי מאשם כמעט לחלוטין. בעוד שאלרונד היה כמעט משותק מפחד הטבעת האחת, קלבורן קיבל את החלטותיו במהירות ובקלות. כן, נסייע לנושא הטבעת. כן, נעמוד בפני דול גולדור וכל דבר אחר שישליך סאורון למערכה כנגדנו.

אם הספק היחיד שמביע קלבורן הוא בנוגע לקבלת הפנים החמה שלו לגימלי, ספק אותו הוא מבטל בקלות עם מעט סיוע מגלדריאל, הרי שהוא בבירור שר העלפים בעל האופי החזק ביותר בספר. אפילו לגולס מצטייר קצת כחלשלוש לפעמים. אלרונד, עם כל חוכמתו, אינו מצליח לכאורה למצוא מה לעשות בפרודו. רק לאחר שפרודו מתנדב לקחת את הטבעת למורדור, מחבר אלרונד את כל הרמזים אחד לאחד ומבין שזוהי המשימה שנועדה להוביט. קלבורן, מאידך, בראותו איך הכל מתגרדים בפדחתם וחושבים מה לעשות כעת, מוצא דרך לסייע לאנשים להתקרב ליעדם אך להשאיר בידיהם ברירות פתוחות.

יש, כמובן, עוד פיסקה בה נראה שקלבורן מהסס מעט. זה קורה לקראת סוף הספר, כאשר הוא וגלדריאל משוחחים עם זקנעץ. "איני חושב שנשוב ניפגש עוד," אומר להם זקנעץ. "ידוע לא אדע, הבכור," עונה לו קלבורן בכבוד. למען האמת, אני חושב שהתשובה נאמרה קצת יותר בטקט מאשר בכבוד. כלומר, קרוב לודאי שקלבורן מבין ששלושתם לא ישובו עוד להיות יחדיו לעולם. אנשים מציבים כנגד זאת את תשובתה המתיפייפת של גלדריאל "באחווי הערבות של טסארינן" כאילו היא מגשרת על הפער בין טימטום לבין תורת היחסות.

עבורי, משמעותה הגדולה ביותר של פיסקה זו היא שהקורא זוכה לעוד הצצה לאחד מאותם סיפורים שטולקין מעולם לא מצא את הזמן לספרם. אם תחזרו ותקראו את הערותיו של זקנעץ למרי ופיפין בנוגע ליער פנגורן ולותלוריין, ואז תקראו את דברי הפרידה המתוקים-מרים שלו ב"פרידות רבות", מתחוור בבירור כי לקלבורן, זקנעץ וגלדריאל יש היסטוריה משותפת. מה עשו בעידנים עברו? כמה פעמים התראו?

כאשר תירגם טולקין את ברכתו העלפית של זקנעץ לקלבורן וגלדריאל (אה ואנימאר, ואנימאליון נוסטארי!) הוא כתב: "ברכתו של זקנעץ לקלבורן וגלדריאל משמעותה 'הוי היפים, הורים לילדים יפים.'" ידוע לכל כי קלבריאן היתה בתם של גלדריאל וקלבורן, אך פחות ידוע כי – לזמן מה – טולקין חשב גם על אמרות בתור בנם. בסופו של דבר הפך אמרות
לבנו של אמדיר (או של מלגלד), אך מילותיו של זקנעץ מעידות כי הכיר (ואהב) את ילדי גלדריאל וקלבורן. ברור שהיה בקשר זקנעץ-גלדריאל-קלבורן יותר מאשר חשף טולקין בשר הטבעות.

והוא הדין בקלבורן עצמו. אנו רואים רק הבזקים קצרים מצדדיו המרובים של קלבורן. הוא אינו כל-כך יהלום בלתי מלוטש כשם שהוא אבן חן נוצצת הקבורה למחצה בין אבנים יקרות אחרות, חלקן מבהיקות יותר או נסתרות פחות. כפי שטולקין עצמו היה עשוי לומר, אין איש יודע את הסיפור המלא על קלבורן, כי כרוך היה בליבו של טולקין, וכאשר ביקש טולקין לבסוף את הנמלים האפורים בדרכו שלו, הוא נשא עמו את אחרון הזיכרונות שלא נחשפו אודות ימי קלבורן בארץ התיכונה.

[1] הספר The Road Goes Ever On של ג'.ר.ר. טולקין יצא לאור בראשית שנות ה-60, ומכיל שירים ומנגינות מאת דונלד סוון, וגם כמה וכמה הערות והארות של טולקין. הספר טרם תורגם לעברית.

[2] הערה סתומה במקצת. הסיבה שמרטינז סבור שגילדור היה מעורב בתככי הטבעות, ודעתו בכלל על יחסם של העלפים לטבעות-הכוח, מובהרת במאמרו הס! זו טבעת סודית!

אודות הכותבים:

מייקל מארטינז הוא טולקינאי מוכר מאד בקהילה העולמית. מארטינז הוא המחבר של הספר האלקטרוני פארמה אנדוריון: מאמרים על טולקין וכמו כן עוסק בפרסום מאמרים על טולקין.

יובל כפיר, המתרגם, עזר רבות לעמנואל לוטם בהכנת מהדורת התרגום החדש של שר הטבעות.

על המאמר:

מופע היחיד של קלבורן הוא תרגום של המאמר Celborn Unplugged.

תודה לזוהר אלון, (Oaken_Glow), על ההצעה לתרגום השם.
תודה לאילנה בוגוד ורוני רוחקין על הערותיהם והצעותיהם.

הערות-השוליים הן של המתרגם.

כל המונחים והשמות העבריים במאמר זה תורגמו לפי נוסח המהדורה החדשה.

להגנת הארץ התיכונה – אודות ספרו של פטריק קארי Defending Middle Earth

מתרגם מגרמנית: דני אורבך כאשר אנו מתבוננים ביצירות ספרות ואומנות, עולה לעיתים קרובות השאלה: כיצד הן רלוונטיות לחברה בה אנו חיים ולחיינו אנו? הסופר גינתר גראס, למשל, זוכה בימים אלה בפרס הנובל לספרות, גם בשל העובדה שספריו מאפשרים לקוראים המתעניינים להבין את חייהם של בני אדם בחברה טוטליטרית ופוסט טוטליטרית. בסופו של דבר הם גם מסייעים להבין ולמנוע את הטעויות החברתיות והפוליטיות שעושים בני אדם, באמצעות מראה על הטרגדיה הגרמנית במאה העשרים. יצירותיו של גראס, כמו יצירותיהם של רבים מקודמיו, מושרשות היטב בעולם הממשי ולעיתים אף מעניקות תשובות כיצד עלינו להתנהג בעולם ×–×”. אפילו סופרים כמו גבריאל גרסיה מרקס משקפים במודע באמצעות הפנטזיה את העולם הממשי. במאמר ×–×” אנסה, בתקווה, להוכיח ×›×™ אין כל קשר בין יצירתו הדמיונית של טולקין לבין העולם הממשי. טולקין ממקם את דמויותיו במרחב, שאין לו נקודות מגע כלשהן עם העולם שאנו מכירים. באופן טבעי, כתב טולקין את המיתוס שלו על רקע חוויותיו והשקפותיו החברתיות. בנוסף לכך לא ×”×™×” יכול לכתוב יצירה חדשה לחלוטין ונאלץ להסתמך על מוטיבים סיפוריים של אלה שקדמו לו, סופרים וחברות עממיות כאחד. בהקשר ×–×” אזכיר רק את מיתוס הבריאה הנוצרי, האדה והאגדות מארצות מרכז אירופה. אך לעולם של הארץ התיכונה יש קיום עצמאי, שניתן להבינו רק אם איננו מנסים למצוא מקבילות לעולם הממשי. בחיבור "על סיפורי פיות" מתאר טולקין את מטרתו: ליצור עולם פנטזיה שיחייה מחדש את הפליאה ואת הקסם, כנחמה וכמקום מפלט. וכאן נראה ×›×™ מבקרי שר הטבעות פשוט אינם מסוגלים להאמין בכך או לקבל זאת. פטריק קארי עסק בכך בספרו, Defending Middle Earth, שלמרבה הצער לא תורגם עוד לשפה הגרמנית. על פניו, ניתן לראות ×›×™ אף אחת מאותן ביקורות אינה עוסקת בכשרונותיו של טולקין כמספר. ואני חייב לציין, שגם לי לא מוכרת ביקורת שמאשימה את טולקין ×›×™ "סיפר סיפור גרוע לקוראים". תחת זאת מוגדרת הארץ התיכונה בביקורת באחד או בצירוף של שמות התואר הבאים: שוביניסטית ("פטרנליסטית"), ריאקציונרית, גזענית, פשיסטית או "בסך הכל- לא רלוונטית". (קארי 1997, עמ' 16). לדעתו של קארי, נובעת הביקורת הזאת מרדוקציוניזם הפוגע באינטגרציה הפנימית של יצירת טולקין. ואכן, גישה זו לא מקבלת את טולקין כפשוטו, אלא מנסה לפרש כל מעשה והתרחשות כמקבילים לדבר-מה שהתרחש או מתרחש בעולם הממשי. על מנת לסתור טענות אלו, טוען קארי ×›×™ עצם הביקורת אינה רלוונטית, ואני סבור שהצדק עמו. כמובן שבשר הטבעות הוצגו ×›"טובים" אותם הדברים שטולקין הוקיר גם בעולם הממשי: ×—×™×™ הכפר בפלך, היופי שבני הלילית מגלמים באמצעות השפה שלהם והמוטיב החוזר ונשנה של העצים. דברים "רעים" הם אותם הדברים שטולקין פחד מהם גם בעולם המציאותי: השממה של מורדור כניגוד לטבע הבריא ומוטיב המכונות בפלך המושחת בידי סארומאן. אך כל ×–×” לא משנה את העובדה, שהארץ התיכונה ×”×™× ×” יצירה העומדת באופן נפרד ועצמאי מהעולם האמיתי. בהקשר ×–×” טוען קארי ×›×™ לשר הטבעות "יש חיים עצמאיים". לאחר מכן הוא כותב ×›×™ אותם חיים עצמאיים חורגים אפילו מכוונותיו הראשוניות של טולקין כאשר כתב את הסיפור. כך למשל הוא טוען ×›×™ סיפורי פיות דורשים דמיון גם מצד הקורא והשומע, ובסיפורים טובים מסוג ×–×” עולה הקריאה האינדיבידואלית מעבר למשמעויות אלגוריות מקובלות. כל קורא, כך קארי, מתאים את הסיפור לחייו הוא. כעת, ברצוני להביא דוגמא, הלקוחה מתוך ספרו של קארי, לפרשנות מסולפת של כתבי טולקין. אמנם הכוונה טובה אך הביקורת, לדעתי, מחטיאה לחלוטין את המטרה. ×’'ק זייפס כותב ב-Breaking the magic Spell (קארי, עמ' 17) ×›×™ "ההוביט" מנסה לתאר ברית בין המעמד הזעיר בורגני- בילבו באגינס, ומעמד העובדים- הגמדים של תורין אוקנשילד, שחוברים יחדיו בכדי לסלק את הדרקון, גורם קפיטליסטי פרזיטי. פרשנות זאת, כך קארי, ×”×™× ×” משעשעת, אך מלמדת יותר על המרקסיזם מאשר על "ההוביט" עצמו. אך האם יכולה תפיסה זו, של נקודת המבט האינדיבידואלית, להתיר פירושים זדוניים של היצירות בכיוון חד צדדי? האם ניתן לתאר את טולקין, במידה לא פחותה של צדק, ×›×’×–×¢× ×™ ושוביניסטי? אולי. אבל במקרה ×›×–×” חייבת להיות הפרשנות החד צדדית משכנעת מאד, והיא לא! כעת נראה כיצד ניתן להתמודד עם נקודות הביקורת העיקריות על הארץ התיכונה. 1. גזענות האשמתו של טולקין בגזענות מבוססת על שני סעיפים עיקריים. מצד אחד כל גיבורי שר הטבעות הם בעלי חזות אירופית טיפוסית, ומצד שני כל העמים המרושעים, אשר באים מהדרום והמזרח, הינם שחומים, קטני קומה ואף מלוכסני עיניים במידת מה. אך כאן חייבים להבחין במספר עובדות עיקריות: 1. מקור הרוע הוא מלאכי ולא אנושי. 2. סאורון, סארומאן ושר הנאזגול הם לבנים. 3. ההוביטים הם בהחלט לא "ארים טהורים" בחזותם. 4. הרוע מנגע גם גיבורים בלונדיניים ממוצא אצילי מרוהאן וגונדור. 5. עצם הסיכוי להשמדת הטבעת תלוי בשיתוף פעולה בין ×’×–×¢×™, במסגרת חבורה המורכבת מבני אדם, בני לילית, הוביטים וגמדים. טולקין עצמו דחה נחרצות את ההאשמה כאילו שר הטבעות הוא ×’×–×¢× ×™. הוא טען ×›×™ בארצות אירופאיות תתאר הפנטזיה באופן טבעי את מה שמכירים תושבי הארצות הללו. טולקין עצמו הוא אירופאי, ולכן הוא יתאר את מה שהוא מכיר וייצור גם את מערב הארץ התיכונה לפי תבנית אירופית. 2. פאשיזם מבקרים שונים משווים בלא הפסק בין שר הטבעות ל"טבעת הניבלונגים" מאת ריכרד ואגנר. טולקין לא חיבב את ואגנר, ובמיוחד לא אהב את דמדומי האלים. פעם אחת התפרץ ואמר ×›×™ "שתי הטבעות הן עגולות, וכאן מתחיל ונגמר הדמיון ביניהן!". תמונת המלחמה הקולוסאלית משמשת את המבקרים הרלוונטיים להוכחה, כאילו טולקין הוא בעל נטיות פשיסטיות. ומה מלבד זאת? שר הטבעות חוגג על ערכים אריסטוקרטיים ופיאודליים ותומך בשלטון אוטוריטרי, או כך לפחות הם טוענים. בפועל נעשים חלק מהמעשים החשובים בעלילה בידי דמויות עוצמתיות ממוצא אצילי כגון אראגורן, בורומיר והמלך תיאודן. אבל את ×”×›×£ מכריעים דווקא "אנשים קטנים" שאינם בטוחים בעצמם כלל וכלל כגון בילבו, פרודו, סאם ואפילו גולום. ומצד שני משחקת דמות פשיסטית למראה כמו בורומיר, אוטוריטריסט שמאמין בעליונותו האריסטוקרטית, היישר לידיו של הרוע. המסר הפוליטי המשמעותי של שר הטבעות, ואין מנוס ממסקנה זו, הוא ×›×™ תאוות שלטון אריסטוקרטית מובילה להרס וחורבן. עבור גלדריאל, אלרונד וגנדאלף ×”×™×” פשוט בהרבה ליטול את הטבעת על כל עוצמתה. אבל בדיוק המתנה הזאת, אותה עוצמה מוחלטת, היתה משחיתה גם אותם. לכן, בהתחשב בכך, אינני מבין כיצד ניתן להאשים את שר הטבעות בפאשיזם! בכדי להמשיך ולסתור את ההאשמה ניתן להעלות לקדמת הבמה גם את דיעותיו ×”"ליברליות" של טולקין (כך פירס, 1998, עמ' 133). עדות למחשבה פוליטית מסוג ×–×” ניתן למצוא במכתבים ואני מצטט: "דיעותי הפוליטיות נוטות יותר ויותר לאנרכיה (ואני מתכוון למובן הפילוסופי של ביטול השליטה, ולא לאנשים משופמים עם פצצות) או למונרכיה בלתי חוקתית". (קארטר 1981, עמ' 63). אף אחת מהעמדות הללו איננה פאשיסטית. 3. שוביניזם – פטרנליזם מבקרים שונים משווים בלא הפסק בין שר הטבעות ל"טבעת הניבלונגים" מאת ריכרד ואגנר. טולקין לא חיבב את ואגנר, ובמיוחד לא אהב את דמדומי האלים. פעם אחת התפרץ ואמר ×›×™ "שתי הטבעות הן עגולות, וכאן מתחיל ונגמר הדמיון ביניהן!". תמונת המלחמה הקולוסאלית משמשת את המבקרים הרלוונטיים להוכחה, כאילו טולקין הוא בעל נטיות פשיסטיות. ומה מלבד זאת? שר הטבעות חוגג על ערכים אריסטוקרטיים ופיאודליים ותומך בשלטון אוטוריטרי, או כך לפחות הם טוענים. בפועל נעשים חלק מהמעשים החשובים בעלילה בידי דמויות עוצמתיות ממוצא אצילי כגון אראגורן, בורומיר והמלך תיאודן. אבל את ×”×›×£ מכריעים דווקא "אנשים קטנים" שאינם בטוחים בעצמם כלל וכלל כגון בילבו, פרודו, סאם ואפילו גולום. ומצד שני משחקת דמות פשיסטית למראה כמו בורומיר, אוטוריטריסט שמאמין בעליונותו האריסטוקרטית, היישר לידיו של הרוע. המסר הפוליטי המשמעותי של שר הטבעות, ואין מנוס ממסקנה זו, הוא ×›×™ תאוות שלטון אריסטוקרטית מובילה להרס וחורבן. עבור גלדריאל, אלרונד וגנדאלף ×”×™×” פשוט בהרבה ליטול את הטבעת על כל עוצמתה. אבל בדיוק המתנה הזאת, אותה עוצמה מוחלטת, היתה משחיתה גם אותם. לכן, בהתחשב בכך, אינני מבין כיצד ניתן להאשים את שר הטבעות בפאשיזם!בכדי להמשיך ולסתור את ההאשמה ניתן להעלות לקדמת הבמה גם את דיעותיו ×”"ליברליות" של טולקין (כך פירס, 1998, עמ' 133). עדות למחשבה פוליטית מסוג ×–×” ניתן למצוא במכתבים ואני מצטט: "דיעותי הפוליטיות נוטות יותר ויותר לאנרכיה (ואני מתכוון למובן הפילוסופי של ביטול השליטה, ולא לאנשים משופמים עם פצצות) או למונרכיה בלתי חוקתית". (קארטר 1981, עמ' 63). אף אחת מהעמדות הללו איננה פאשיסטית. הטענה היא ×›×™ בשר הטבעות, נעשים כל המעשים הגדולים בידי גברים. בעלי הטענות הללו מתעלמים מאיאוון שקטלה את שר הנאזגול, ×›×™ הם טוענים שהיתה רק כלי משחק בידי הנבואה, לפיה לא יוכל אף גבר ילוד אשה להורגו (באותה מידה ×”×™×” יכול אנט להרוג את המלך המכשף). אכן, טענה זו מתיישבת עם המציאות. אך האם היא מצביעה על שוביניזם? ניתן להגיע למסקנה מסוג ×–×”, רק אם מעוניינים לקרוא את שר הטבעות בדרך מסויימת מאד. לפי ראייה זו, יצר טולקין חברה הנשלטת לחלוטין בידי הגברים, ובכך שלל מהנשים כל אפשרות להשפיע על האירועים אשר נוגעים, ככלות הכל, לכל יושבי הארץ התיכונה. גם דמותה הנשית-טיפוסית של ארוון, שמסתפקת בציפייה פסיבית לשובו של אראגורן, מסייעת לתמוך בטענה זו. לא ניתן לשלול אותה לחלוטין, ואם רוצה אי-מי לקרוא כך את שר הטבעות- בבקשה. אולם לדעתי, אין להאשים את שר הטבעות כאילו הוא תומך ברעיונות פטרנליסטיים או שובינסטיים. פטרנליזם מוגדר כיחס מתנשא וסמכותי כלפי אחר, ואילו שוביניזם אינו אלא גרסה קיצונית שלו. טענתי כאן ×–×”×” לתשובותי להאשמות באוטוריטריזם ופאשיזם. ומדוע? ×›×™ היכן שמוזכר שוביניזם בשר הטבעות, ניתן לראות שהאיזכור הוא שלילי לגמרי. למשל, איאוון. היא מפירה באופן ישיר את פקודתו של תיאודן, לא להצטרף לצבא וכך ממיתה את שר הנאזגול. אם היתה מצייתת לפקודה, סביר ×›×™ ×”×™×” ממית את גנדלף בשערי מיניאס-טירית. העיר היתה נופלת כמובן, וכך לא ×”×™×” נלחם הצבא מעולם מול שערי מורדור. במקרה ×›×–×”, לא היתה מוסחת דעתו של סאורון, ועינו היתה בוודאי מתמקדת בטבעת. אם רוצים ללמוד לקח משר הטבעות, אזי הלקח הוא כדלקמן: הכל קשור להכל, ולאיש אין זכות לקבוע לאדם אחר מה טוב ונכון עבורו. לכן מסקנתי היא שההאשמה בשוביניזם אינה מבוססת. גם כאשר מדובר על שוביניזם של גברים כלפי נשים, מתבססת תופעה מצומצת זו (בשר הטבעות) על מעט פטרנליזם ושיפוט מוקדם. אולם תמיכה של המחבר בפטרנליזם ובשוביניזם אין כלל בנמצא. 4. אוויליות ושטחיות טענה נפוצה כנגד טולקין, כמוהו כשאר הסופרים בז'אנר הפנטזיה, גורסת ×›×™ ספריו ילדותיים ושטחיים. אותם מבקרים נוטים להגדיר את הספרים הללו ×›"ספרות זבל". הם שוכחים ×›×™ האפוס של הומרוס, שירת הגיבורים של אריוסט ו"חלום ליל קיץ" לשייקספיר (המוגדרים בפי כל כספרות מופת) אינם שונים מבחינה זו. ההבדל היחיד בינם לבין ספרי טולקין היא הוותק שצברו והעובדה שהעניקו מהשראתם כבר לדורות רבים. הם שרדו במשך מאות ואלפי שנים מאחר והכילו דבר-מה, שהניע את בני האדם לטפחם ולשומרם. יתכן וכדאי להעמיד גם את ספרות הפנטזיה של ימינו במבחן הדורות, ×›×™ אין ספק שקיימות בה יצירות זולות ובלתי ראויות. אותם יצירות ירודות יעלמו בסופו של דבר, ואין כל צורך בהטחת רפש מצד האליטות הספרותיות והחינוכיות או בהעלאתם באש המדורות. ומה בעצם מפריע למבקרים? האם ניכורה של הפנטזיה מהמדע, היותה עולם נפרד ועצמאי או שמא העובדה שאין אנו לומדים ממנו משהו "מועיל"? ב"מכתבי אפי" אנחנו לומדים עד היכן יכולים לדרדר אותנו אי הסובלנות ושוביניזם אמיתי. פאוסט מלמד אותנו היטב על מוות, היבריס וכישלון אנושיים. ומה עם שר הטבעות? לכאורה הוא איננו מלמד אותנו דבר, מחוץ להזמנה, להקשיב היטב ולהיות שותפים למעשה בריאה משנית. הוא אינו מעוניין ללמד דבר, כפי שמוכיחה גם סלידתו של טולקין מאלגוריות. ובכן, האם נכונה הביקורת? האם שר הטבעות איננו רלוונטי לתקופתנו, מאחר והוא איננו מלמד אותנו דבר? אין אני סבור כך. אם לומד אדם להקשיב היטב, ובבד בבד לפתח גם את כושר היצירה והדמיון שלו עצמו, הרי זו כבר תורה החשובה מעין כמוה. יתר על כן, יש להזכיר גם את שפתו של טולקין, העשירה בביטויים ורבדים, ממנה יכול כל אחד לשאוב עומק ועושר לשוני לשפתו הוא. כעת נותרנו עם האשמה מס' 5: חוסר רלוונטיות. רלוונטיות של יצירה אומנותית, וגם של כל דבר אחר, משמעה הערכה של אותן תופעות, דבר שלא יכול להיות קשור אלא בשיפוט אישי של כל אחד ואחד. כל אדם שופט את מידת הרלוונטיות בהתאם לנסיונו ולעולמו הפנימי. כפי שרואים מבקריו של טולקין את שר הטבעות כבלתי רלוונטי, כך רואה אני את הביקורת שלהם כבלתי רלוונטית- גיבוב של שחצנות, ציניות וסנוביזם (ראה עמ' 142). ניתן לבקר אומנות, אך הביקורת באשר ליצירות, והאם הן ראויות לקריאה, יכולות ללמד את הקוראים דבר-מה ועוד, קשורה יותר מכל לטעמו האישי של המבקר. אולי שר הטבעות באמת איננו ספר מתאים לקריאה, לאותם האנשים שכל עניינם למצוא לקחים ואלגוריות (אם ×›×™ רבים, כגון קארי עצמו, יכולים לטעון כנגדי ולומר, שלקחים ואלגוריות הם דווקא בנמצא בשר הטבעות). ולבסוף, מה ניתן למצוא בשר הטבעות? לפי דעתו של קארי (וגם דעתי), בעיקר את אותו הקסם והפלא, שמסייע לנו להשקיף אחרת על המציאות היומיומית (עמ' 161). זו היא בדיוק הבריאה המשנית אליה התכוון טולקין. מלבד זאת, ולכך לא מתייחס קארי במפורש, יכול כל אדם ליהנות מהמתח העלילתי וההיסטוריה הסוחפת והכובשת של הארץ התיכונה. וולטר בנימין כתב שאגדות שמספרים אותן היטב, בלא גיבובים על גיבובים של פרשנות מדעית ופסיכולוגית, יתכנו באם הקורא מוותר על קבלה של "מסרים" הקיימים בשפע בעולם הממשי. ולסיום מילת ביקורת על ספרו של קארי. נקודת החולשה העיקרית שלו היא חוסר עקביות: למעשה, חוטא קארי פעמים רבות באותו החטא כמבקרים שהוא תוקף. גם הוא איננו יכול להתאפק ומחפש אחר אלגוריות בשר הטבעות. בסעיף של "פוסט מודרניזם בארץ התיכונה" (×¢"×¢ 26-20), מפרש קארי את דמותו של סאורון כמגלמת המודרנה, על המיכון והקדמה שבה, ואת הטבעת ×›"מגה-מכונה" שהשימוש בה ממכר (עמ' 76). אפילו אם טולקין עצמו ראה כך את המציאות, הוא לא ×”×™×” מסוגל או רצה להכתיב לקורא, שמתאים את הסיפור לליבו ולנטיותיו הוא, מסרים כאלו או אחרים. כל ניסיון ×›×–×” ×”×™×” פוגע אנושות בערכה של היצירה כבריאה משנית. מבקרים שונים משווים בלא הפסק בין שר הטבעות ל"טבעת הניבלונגים" מאת ריכרד ואגנר. טולקין לא חיבב את ואגנר, ובמיוחד לא אהב את דמדומי האלים. פעם אחת התפרץ ואמר ×›×™ "שתי הטבעות הן עגולות, וכאן מתחיל ונגמר הדמיון ביניהן!". תמונת המלחמה הקולוסאלית משמשת את המבקרים הרלוונטיים להוכחה, כאילו טולקין הוא בעל נטיות פשיסטיות. ומה מלבד זאת? שר הטבעות חוגג על ערכים אריסטוקרטיים ופיאודליים ותומך בשלטון אוטוריטרי, או כך לפחות הם טוענים. בפועל נעשים חלק מהמעשים החשובים בעלילה בידי דמויות עוצמתיות ממוצא אצילי כגון אראגורן, בורומיר והמלך תיאודן. אבל את ×”×›×£ מכריעים דווקא "אנשים קטנים" שאינם בטוחים בעצמם כלל וכלל כגון בילבו, פרודו, סאם ואפילו גולום. ומצד שני משחקת דמות פשיסטית למראה כמו בורומיר, אוטוריטריסט שמאמין בעליונותו האריסטוקרטית, היישר לידיו של הרוע. המסר הפוליטי המשמעותי של שר הטבעות, ואין מנוס ממסקנה זו, הוא ×›×™ תאוות שלטון אריסטוקרטית מובילה להרס וחורבן. עבור גלדריאל, אלרונד וגנדאלף ×”×™×” פשוט בהרבה ליטול את הטבעת על כל עוצמתה. אבל בדיוק המתנה הזאת, אותה עוצמה מוחלטת, היתה משחיתה גם אותם. לכן, בהתחשב בכך, אינני מבין כיצד ניתן להאשים את שר הטבעות בפאשיזם!בכדי להמשיך ולסתור את ההאשמה ניתן להעלות לקדמת הבמה גם את דיעותיו ×”"ליברליות" של טולקין (כך פירס, 1998, עמ' 133). עדות למחשבה פוליטית מסוג ×–×” ניתן למצוא במכתבים ואני מצטט: "דיעותי הפוליטיות נוטות יותר ויותר לאנרכיה (ואני מתכוון למובן הפילוסופי של ביטול השליטה, ולא לאנשים משופמים עם פצצות) או למונרכיה בלתי חוקתית". (קארטר 1981, עמ' 63). אף אחת מהעמדות הללו איננה פאשיסטית.הטענה היא ×›×™ בשר הטבעות, נעשים כל המעשים הגדולים בידי גברים. בעלי הטענות הללו מתעלמים מאיאוון שקטלה את שר הנאזגול, ×›×™ הם טוענים שהיתה רק כלי משחק בידי הנבואה, לפיה לא יוכל אף גבר ילוד אשה להורגו (באותה מידה ×”×™×” יכול אנט להרוג את המלך המכשף). אכן, טענה זו מתיישבת עם המציאות. אך האם היא מצביעה על שוביניזם? ניתן להגיע למסקנה מסוג ×–×”, רק אם מעוניינים לקרוא את שר הטבעות בדרך מסויימת מאד. לפי ראייה זו, יצר טולקין חברה הנשלטת לחלוטין בידי הגברים, ובכך שלל מהנשים כל אפשרות להשפיע על האירועים אשר נוגעים, ככלות הכל, לכל יושבי הארץ התיכונה. גם דמותה הנשית-טיפוסית של ארוון, שמסתפקת בציפייה פסיבית לשובו של אראגורן, מסייעת לתמוך בטענה זו. לא ניתן לשלול אותה לחלוטין, ואם רוצה אי-מי לקרוא כך את שר הטבעות- בבקשה. אולם לדעתי, אין להאשים את שר הטבעות כאילו הוא תומך ברעיונות פטרנליסטיים או שובינסטיים. פטרנליזם מוגדר כיחס מתנשא וסמכותי כלפי אחר, ואילו שוביניזם אינו אלא גרסה קיצונית שלו. טענתי כאן ×–×”×” לתשובותי להאשמות באוטוריטריזם ופאשיזם. ומדוע? ×›×™ היכן שמוזכר שוביניזם בשר הטבעות, ניתן לראות שהאיזכור הוא שלילי לגמרי. למשל, איאוון. היא מפירה באופן ישיר את פקודתו של תיאודן, לא להצטרף לצבא וכך ממיתה את שר הנאזגול. אם היתה מצייתת לפקודה, סביר ×›×™ ×”×™×” ממית את גנדלף בשערי מיניאס-טירית. העיר היתה נופלת כמובן, וכך לא ×”×™×” נלחם הצבא מעולם מול שערי מורדור. במקרה ×›×–×”, לא היתה מוסחת דעתו של סאורון, ועינו היתה בוודאי מתמקדת בטבעת. אם רוצים ללמוד לקח משר הטבעות, אזי הלקח הוא כדלקמן: הכל קשור להכל, ולאיש אין זכות לקבוע לאדם אחר מה טוב ונכון עבורו. לכן מסקנתי היא שההאשמה בשוביניזם אינה מבוססת. גם כאשר מדובר על שוביניזם של גברים כלפי נשים, מתבססת תופעה מצומצת זו (בשר הטבעות) על מעט פטרנליזם ושיפוט מוקדם. אולם תמיכה של המחבר בפטרנליזם ובשוביניזם אין כלל בנמצא. טענה נפוצה כנגד טולקין, כמוהו כשאר הסופרים בז'אנר הפנטזיה, גורסת ×›×™ ספריו ילדותיים ושטחיים. אותם מבקרים נוטים להגדיר את הספרים הללו ×›"ספרות זבל". הם שוכחים ×›×™ האפוס של הומרוס, שירת הגיבורים של אריוסט ו"חלום ליל קיץ" לשייקספיר (המוגדרים בפי כל כספרות מופת) אינם שונים מבחינה זו. ההבדל היחיד בינם לבין ספרי טולקין היא הוותק שצברו והעובדה שהעניקו מהשראתם כבר לדורות רבים. הם שרדו במשך מאות ואלפי שנים מאחר והכילו דבר-מה, שהניע את בני האדם לטפחם ולשומרם. יתכן וכדאי להעמיד גם את ספרות הפנטזיה של ימינו במבחן הדורות, ×›×™ אין ספק שקיימות בה יצירות זולות ובלתי ראויות. אותם יצירות ירודות יעלמו בסופו של דבר, ואין כל צורך בהטחת רפש מצד האליטות הספרותיות והחינוכיות או בהעלאתם באש המדורות. ומה בעצם מפריע למבקרים? האם ניכורה של הפנטזיה מהמדע, היותה עולם נפרד ועצמאי או שמא העובדה שאין אנו לומדים ממנו משהו "מועיל"? ב"מכתבי אפי" אנחנו לומדים עד היכן יכולים לדרדר אותנו אי הסובלנות ושוביניזם אמיתי. פאוסט מלמד אותנו היטב על מוות, היבריס וכישלון אנושיים. ומה עם שר הטבעות? לכאורה הוא איננו מלמד אותנו דבר, מחוץ להזמנה, להקשיב היטב ולהיות שותפים למעשה בריאה משנית. הוא אינו מעוניין ללמד דבר, כפי שמוכיחה גם סלידתו של טולקין מאלגוריות. ובכן, האם נכונה הביקורת? האם שר הטבעות איננו רלוונטי לתקופתנו, מאחר והוא איננו מלמד אותנו דבר? אין אני סבור כך. אם לומד אדם להקשיב היטב, ובבד בבד לפתח גם את כושר היצירה והדמיון שלו עצמו, הרי זו כבר תורה החשובה מעין כמוה. יתר על כן, יש להזכיר גם את שפתו של טולקין, העשירה בביטויים ורבדים, ממנה יכול כל אחד לשאוב עומק ועושר לשוני לשפתו הוא.כעת נותרנו עם האשמה מס' 5: "חוסר רלוונטיות". רלוונטיות של יצירה אומנותית, וגם של כל דבר אחר, משמעה הערכה של אותן תופעות, דבר שלא יכול להיות קשור אלא בשיפוט אישי של כל אחד ואחד. כל אדם שופט את מידת הרלוונטיות בהתאם לנסיונו ולעולמו הפנימי. כפי שרואים מבקריו של טולקין את שר הטבעות כבלתי רלוונטי, כך רואה אני את הביקורת שלהם כבלתי רלוונטית- גיבוב של שחצנות, ציניות וסנוביזם (ראה עמ' 142). ניתן לבקר אומנות, אך הביקורת באשר ליצירות, והאם הן ראויות לקריאה, יכולות ללמד את הקוראים דבר-מה ועוד, קשורה יותר מכל לטעמו האישי של המבקר. אולי שר הטבעות באמת איננו ספר מתאים לקריאה, לאותם האנשים שכל עניינם למצוא לקחים ואלגוריות (אם ×›×™ רבים, כגון קארי עצמו, יכולים לטעון כנגדי ולומר, שלקחים ואלגוריות הם דווקא בנמצא בשר הטבעות). ולבסוף, מה ניתן למצוא בשר הטבעות? לפי דעתו של קארי (וגם דעתי), בעיקר את אותו הקסם והפלא, שמסייע לנו להשקיף אחרת על המציאות היומיומית (עמ' 161). זו היא בדיוק הבריאה המשנית אליה התכוון טולקין. מלבד זאת, ולכך לא מתייחס קארי במפורש, יכול כל אדם ליהנות מהמתח העלילתי וההיסטוריה הסוחפת והכובשת של הארץ התיכונה. וולטר בנימין כתב שאגדות שמספרים אותן היטב, בלא גיבובים על גיבובים של פרשנות מדעית ופסיכולוגית, יתכנו באם הקורא מוותר על קבלה של "מסרים" הקיימים בשפע בעולם הממשי.ולסיום מילת ביקורת על ספרו של קארי. נקודת החולשה העיקרית שלו היא חוסר עקביות: למעשה, חוטא קארי פעמים רבות באותו החטא כמבקרים שהוא תוקף. גם הוא איננו יכול להתאפק ומחפש אחר אלגוריות בשר הטבעות. בסעיף של "פוסט מודרניזם בארץ התיכונה" (×¢"×¢ 26-20), מפרש קארי את דמותו של סאורון כמגלמת המודרנה, על המיכון והקדמה שבה, ואת הטבעת ×›"מגה-מכונה" שהשימוש בה ממכר (עמ' 76). אפילו אם טולקין עצמו ראה כך את המציאות, הוא לא ×”×™×” מסוגל או רצה להכתיב לקורא, שמתאים את הסיפור לליבו ולנטיותיו הוא, מסרים כאלו או אחרים. כל ניסיון ×›×–×” ×”×™×” פוגע אנושות בערכה של היצירה כבריאה משנית. ביבליוגרפיה: Curry, Patrick: Defending Middle Earth. Tolkien: Myth and Modernity. New York 1997.

הטוב והרוע ב'שר הטבעות'

מאמר שהוגש כמטלה לימודית בבית ספר תיכוני בעולם שברא טולקין מתקיימת הפרדה ברורה בין הטוב ובין הרע. כך, למשל, בבריאת העולם, בתחילה כולם טובים, כולם טהורים; אך הרוע נובע מרצון להשיג יותר, מעבר למיועד – מרצון להתבדל ולהיות חזק ושולט. ארו יצר בתחילה את האלים הנקראים ואלאר, והם בפקודתו עיצבו את העולם, בעזרת שירה שהוא העביר לכל אחד מהם: "אז אמר להם [לואלאר] אילובטר: 'זהו רצוני, ×›×™ תהפכו את הניגון אשר הכרזתי לפניכם למנגינה כבירה, כולכם גם יחד… עטרו את הנעימה במחשבותיכם ורעיונותיכם כאוות נפשכם…'" ('סילמריליון', עמוד 15). כך בורא אילובטר את העולם, בעזרת שירת הואלאר. כך גם מתעורר הרוע בעולם – חטא הגאווה, ההיבריס, הוא שמביא להתעוררתו. מלקור, הגדול והחזק שבואלאר, החל "לשזור במנגינה דברים אשר היו נפשו שלו, ואשר לא תאמו את נעימת אילובטר" ('סילמריליון', עמוד 16). מקור הרוע מתחיל בהיבריס, חטא הגאווה.כאמור, בגלל רצונו של מלקור לשלוט, ולהיות גדול מכפי שנועד לו – מתעורר הרוע בעולם. אומר אילובטר למלקור: "ואתה, מלקור, תגלה את כל המזימות הכמוסות שהיו בלבך, ותיווכח ×›×™ לא היו הן אלא חלק מן השלם, להעיד על תפארתו" ('סילמריליון', עמוד 17). עולה השאלה מדוע יצר ארו מלכתחילה את מלקור. אם הוא הבורא הכל-יכול, ×”×™×” עליו לדעת מראש שמלקור יושחת, ששוכן בו יצר הרע. לפי משפט ×–×” אנו מבינים, שאין עולם ללא רוע. טולקין קובע בבריאת העולם שלא ייתכן עולם שבנוי כולו מטוב. בכל מקום יש רע וטוב, ולנו, בני האדם, ניתנת הבחירה באיזו דרך ללכת. המשפט "חלק מן השלם" מראה לנו שהעולם כולל גם רוע, הרוע הוא מובנה בעולם. לפי טולקין, הרוע קיים בכל אדם. אף אחד אינו מושלם. אפשר לראות את המאבק הפנימי בין הטוב והרע בדבריו של גולום, עליו אפרט מאוחר יותר. כשפרודו, נושא הטבעת, מציע אותה לגאנדאלף או לגאלאדריאל, עליהם ארחיב בהמשך, אנו רואים עד כמה הם חוששים להחזיק בה. אפילו הם, החזקים והגדולים בארץ התיכונה, לא יוכלו לעמוד בפיתוי ויושחתו ×¢"×™ הטבעת. אנו שוב רואים שהבחירה בין הדרך הטובה והדרך הרעה ניתנת לכל אחד מאיתנו. בכל אחד קיים רוע, ואנו בוחרים האם ללכת בדרכו או בדרך "הנכונה". הטוב בעולם של 'שר הטבעות' מתואר כטהור, נעים, יפה, מחייה. הרע לעומתו הורס, מקלקל, מכוער, משחית, וניזון מגאווה, שנאה וקנאה. בהופעתו בטבע, הרוע מזוהה עם צבעים כהים ושחורים, וטוב מזוהה עם לבן וצבעים בהירים. סאורון, המייצג את הרוע ב'שר הטבעות', מתואר בצבעים כהים, וכן גם עוזריו ומשרתיו מזוהים עם צבעים כהים. גאנדאלף, אויבו הגדול, חוזר ×›"גאנדאלף הלבן". הספר מציג את עונשם של החוטאים בחטא הגאווה בצורה ברורה. העונש הוא הדרדרות עצמית. טולקין מראה לנו בספרו, שהעונש לא יבוא "מלמעלה", אלא מבפנים, עד כדי חורבן. אפשר לראות זאת במקרה של סארומאן ושל בורומיר, עליהם ארחיב בהמשך. שניהם רצו דברים שלא הגיעו להם, ובסופו של דבר שילמו מחיר אישי. שניהם הידרדרו לחורבן אישי, ובסופו של דבר מתו. ניתן אם כן לראות שרוע והדרדרות נעים בכיוון אחד, נראה שאין דרך להירפא מהשחתת הטבעת ומחטא הגאווה. הפתרון היחיד הוא, בסופו של דבר, מוות. כך למשל במקרה של סארומאן, המושחת עד כדי שפלות, ובסופו של דבר נרצח ×¢"×™ משרתו. במקרה של בורומיר אפשר לראות שרק במותו הוא נרפא. רק על סיפו הוא מבין את טעותו הגדולה. אפילו במקרה של גולום ניתן לראות שהוא מושחת עד כדי כך שרק מותו שם לכך סוף. למרות כל השינויים שעבר, ופיצול האישיות שלו בין הצד הטוב לרע, בסופו של הדבר הצד הרע משתלט עליו. עוד על השחתתם של בורומיר, סארומאן וגולום יובא בהמשך. מובן שאין צורך להזכיר את סאורון ומלקור ואת משרתיהם האפלים, שהושחתו ברמה עמוקה כל כך, שקשה להאמין שיחזרו בתשובה. אמנם, קיימת דרך לחזרה בתשובה, אך מי שהושחת ×¢"×™ הטבעת כבר לא ×™×”×™×” אותו דבר. אפשר לראות זאת בבילבו וגם בפרודו. החזרה בתשובה מלווה בעוצמה נפשית ובוויתור כלשהו. תיאורטית, דרך החזרה בתשובה פתוחה. אפשר לראות זאת לפי יחסם הסלחני של גאנדאלף ופרודו לגולום, ובשיחרורם של הואלאר את מלקור, לאחר שלכדו אותו בפעם הראשונה. אך בשתי הפעמים החזרה בתשובה הוכחה ככוזבת – למרות שנראה ×”×™×” ששניהם חזרו בתשובה, למעשה הם הושחתו עמוקות, ורק גרמו לרוע נוסף אחרי ששוחררו. גם לסארומאן מוצעת פעמיים דרך החזרה בתשובה, אך בשתי הפעמים הוא מסרב וממשיך בדרכו המושחתת והאפלה, דבר שמוביל אותו בסופו של דבר לחורבנו האישי. לטולקין ראייה פסימית מאוד את לב האדם. הבחירה בין הטוב והרע ניתנת לנו, אך משבחרנו בדרך הרוע, והזדון והגאווה חלחלו אל ליבנו, קשה מאוד לחזור אל דרך הישר. למרות שדרך החזרה בתשובה קיימת, מרבית המקרים בכתביו של טולקין הוכיחו שההדרדרות אינה ניתנת להיפוך. טולקין רואה באדם יצור תבוני, בעל בחירה בין טוב ורע, אך מצד שני הוא מוצא באדם גם רובד ייצרי השואף לשליטה ולכוחניות, ולאדנות על שאר היצורים. למרות זאת ישנה נקודת אור אופטימית בראייה הפסימית הזו: למרות שהאדם נשחת בקלות ומתפתה לשליטה ולכוח, הוא גם שואף לטוב בראשיתו, ×›×™ בתחילתו הוא ×”×™×” טוב, אך דומה שיצר השליטה והכוח מנצח לעיתים את השאיפה הראשונית לטוב. ומשנעשתה הבחירה ברוע, קשה מאוד לחזור חזרה. החזרה בתשובה מוצגת בסופו של דבר אצל טולקין רק כמוות. באחד ממכתביו כתב טולקין: "הסיפור הוא במונחים של טוב נגד רע, יופי נגד כיעור, מלכות נגד דיקטטורה, חופש נגד שלטון כוחני ששכח מהי מטרתו והוא צובר רק כוח [טולקין מזכיר שוב את היצר הגדול של האדם – הרצון לשלוט ולצבור כוח] וכך הלאה. אבל שני הצדדים, במידה שונה, רוצים שליטה ברמה כלשהי. אולם, אם האדם נשבע להיות ענו, דוחה שליטה ונהנה מהדברים כמות שהם, מבלי לשאוף למה שהיו עשויים להיות (דהיינו ללא ראייתם כמשהו שניתן לנצל לתועלת אישית) עבורו, ×›×™ אז שאלת הצדדים הטובים והרעים של הכוח והשליטה, הופכת חסרת חשיבות עבורו ואמצעי הכוח הופכים חסרי חשיבות". טולקין התייחס במכתב ×–×” אל טום בומבדיל, אחת הדמויות ב'שר הטבעות'. הדבר שמייחד אותו הוא שלטבעת אין שליטה עליו, ושהוא אינו לוקח חלק פעיל במלחמת הטבעת. במכתב ×–×” אפשר לראות את דעתו של טולקין על אותה שליטה: השאיפה לשליטה תמיד משחיתה, ויהיו המניעים טהורים ככל שיהיו. טום בומבדיל לא ביקש לשלוט בדבר; הוא ×—×™×™ את חייו השקטים ודאג רק לאיזורו שלו. כאן אנו רואים שוב שהשאיפה לשלוט ולהרחיב את השליטה על מקומות אחרים, יכולה להשחית. במועצת אלרונד, שם נקבע שהטבעת חייבת להיות מושמדת, ושתורכב קבוצה שתישלח למורדור, המקום היחיד בו הטבעת עשויה להיות מושמדת, עולה ההצעה שהטבעת תינתן לטום בומבדיל, מאחר והוא מייצג את הנייטרליות לטוב ולרע; הוא לא נוטה לשום צד. (למרות שבסיפורנו הוא מתחבר לצד "הטוב" מפני שהוא מיצג את הטבע והצמחייה). לפי דעתי, טום בומבדיל הוא נקודת אור אופטימית בראייה הפסימית של טולקין על האדם. הנייטרליות בעצם איננה נייטרלית כלל. האדם שואף לטוב, למרות החסרונות שבו, והעובדה שהוא נשחת בקלות רבה כל כך. בומבדיל מייצג את העובדה שהאדם אכן שואף ורוצה בטוב, גם אם הוא אינו יכול לפעול למענו, ולמרות שהוא נשחת בקלות ויצר השליטה מתגבר בתוכו ככל שהוא יודע יותר, ושולט יותר. "…אין לטבעת שליטה בו. אדון הוא לעצמו. אבל אין בכוחו לשנות את הטבעת עצמה או לבטל את שליטתה בזולתו" ('אחוות הטבעת', עמוד 272). הסמל הגדול ביותר לרוע ב'שר הטבעות' הוא, כמובן, הטבעת האחת. סביבה מתרחש כל הספר והיא המניע העיקרי. הטבעת היא בעצם הרוע המושלם. היא אוגרת בתוכה את גורלו של סאורון, כשהיא תושמד – הוא יושמד. כל עוד היא קיימת, היא משמרת את כל כוחו. ואם יתאחדו בשנית, ×™×”×™×” ×–×” הסוף. היא תעניק לו כוח אינסופי שאף יצור לא יוכל להתנגד לו. "קומתו של סאורון התמעטה אך הוא לא הושמד. טבעתו אבדה לו, אך לא עברה מן העולם. הצריח האפל נותץ, אך יסודותיו לא נעקרו, ×›×™ בכוחה של הטבעת נוצקו היסודות, וכל עוד היא קיימת, עמוד יעמדו" ('אחוות הטבעת', עמוד 251). הטבעת היא התגלמות הרוע המושלם, מפני שכל הקשור בה הוא רע. יוצרה סאורון הוא רע, המקום בו נוצרה מסמל את הרוע, מטרת היווצרותה היא רעה (שליטה ושבירת הרצון האישי), והיא נוצרה בתהליך שכלל מרמה ושקר. הטבעת היא כוח מעבר להבנת האדם. היא נלקחה מסאורון במלחמת הטבעת השניה, ואז כמעט הושמדה. אולם כבר אז השתלט הרוע של הטבעת על האדם, והיא נלקחה: "איסילדור לקחה [את הטבעת], ולא טוב עשה. ×”×™×” עליו להשליכה ללועו של אורודרואין, הוא מקור מחצבתה, כל עוד היתה בקרבתו… 'זו תהי לי כופר נפש אבי ואחי' אמר. על אפנו ועל חמתנו לקח אותה ותהי לו לשלל. אך עד מהרה בגדה בו והביאה עליו את מותו". ('אחוות הטבעת', עמוד 251). טולקין מעביר בכתביו ביקורת ברורה על לב האדם. הוא יוצא מהנחה שלב האדם הוא טוב – אך נשחת בקלות. בראשיתו רוצה האדם בטוב, זוהי האופטימיות אצל טולקין. אך האדם חלש אופי ונשחת בקלות אחר תאוות שליטה וכוח. בדבריי הקודמים, קבעתי שבתחילה כל יצור ×”×™×” טוב. אפילו סאורון. לכן, כל היצורים החיים זכאים למחילה. אפילו מלקור מקבל הזדמנות נוספת. אבל הטבעת, הייתה מתחילתה רעה, היא הרוע המושלם. לכן אי אפשר להשתמש בה כנגד סאורון וכוחות האופל, ×›×™ את הרוע שבה לא ניתן לרסן או לנטרל, אלא רק להשמיד. הטבעת שואפת לשלוט. לבטל את הרצון החופשי. כל מי שמחזיק בה, או רואה או שומע עליה, עשוי להפוך למושחת. היא גורמת לאותם אנשים להשתגע עד כדי חורבן אישי. ישנן דוגמאות לכל אחד מהמקרים, עליהן ארחיב בהמשך. הטבעת יכולה להשחית כל אחד. שום יצור אינו מחוסן מפניה. גם לאחר המסע הגדול שעשה להשמדת הטבעת, פרודו עודנו מתפתה אליה, ואינו יכול להשמיד אותה: "אז ננער פרודו ופתח לדבר בקול צלול, אכן צלול ועז ×”×™×” הקול, וכמוהו לא שמע סאם מפיו מעולם, והוא החריש את שאונו של הר האבדון, והרעים בין הדפנות והגג. 'הגעתי הלום', אמר, 'אין בדעתי לעשות את המעשה אשר באתי לעשותו! עשה לא אעשנו. שלי היא הטבעת!…'". אין לדעת מה ×”×™×” קורה אילו גולום לא ×”×™×” מגיע פתאום ומביא להשמדת הטבעת. גם בילבו בשעתו התקשה להיפרד מהטבעת: "'אין את נפשי להיפרד ממנה. ובעצם איני רואה מדוע עליי לעשות כן. מדוע תתבע זאת ממני?' שאל, ושינוי מוזר ניכר בקולו. הוא נעשה צווחני, מחמת החשד והרוגז…'מה עניינך מה אני עושה בחפצי שלי? היא שלי. אני מצאתיה אותה. היא באה לידי… שלי היא, אני אומר לך. שייכת לי. אוצרי. כן, אוצרי!…'". בילבו מדבר כמו גולום בשעתו, ומנסה לשמור את הטבעת לעצמו, ואפילו חושד בגאנדאלף שהוא חומד אותה. הטבעת גורמת לאיבוד הרצון האישי, היא משתלטת על נפש האדם. כוחותיה יכולים להפוך גם את הטובים ביותר למרושעים לא פחות מסאורון (כפי שמשתמע מדבריו של גאנדאלף) האשליה שטוב טהור יכול לנטרל את השפעת הטבעת היא בעצם הטעיה של הטבעת, של הרוע. דברי אלרונד במועצה, ודברי גאלאדריאל וגאנדאלף כשהטבעת מוצעת להם ממחישים זאת, כמו כאשר פרודו מציע את הטבעת לגאנדאלף: "'…אתה חכם ואדיר. הלא תיקח את הטבעת?' 'לא!' נצטעק גאנדאלף וקם בקפיצה. 'אילו ניתן בידי הכוח ×”×–×”, ×”×™×” כוחי גדול ונורא, ושלטונה של הטבעת בי ×”×™×” גדול וקטלני עוד יותר'. עיניו הטילו ברקים, פניו הוארו כמו באש פנימית. 'אל תעמידני בניסיון! אין רצוני להדמות לשר האפל עצמו. אבל דרך הטבעת אל לבי, דרך חמלה היא, חמלה על החלש ושאיפת החזק להיטיב. אל תעמידני בניסיון! אין אני מעז לקחתה, אף לא להחזיקה כפיקדון. פן תגבר עלי התשוקה להשתמש בה'". ('אחוות הטבעת', עמוד 73). זו תגובת גאלאדריאל להצעת הטבעת: "לא אכחיש שאכן נכסף לבי לבקש את אשר הצעת. שנים רבות וארוכות הייתי הופכת בדעתי, מה הייתי עושה אילו נפלה לידי הטבעת הגדולה, וראה! ×”× ×” היא בהישג ידי. הזדון אשר נתכן בימים ×›×” רחוקים פועל בדרכים רבות, אם יעמוד סאורון ואם יפול. כלום לא הייתה טבעתו זוקפת לזכותה מעשה רב ערך אילו גזלתיה מידי אורחיי, בכוח או באיום? והנה קם הדבר ונהיה סוף סוף… במקום השר האפל תקום מלכה. ואני לא אהיה אפלה, אלא יפהפייה אהיה ונוראת הוד!… חזקה ממוסדות ארץ! הכל יאהבו אותי ולבם ימך!…" גאלאדריאל כמעט ומתפתה לטבעת, ומתארת עד כמה תהיה גדולה וחזקה בעזרת הטבעת, אך היא עומדת בניסיון, וליבה נשאר טהור. דברי אלרונד: "אין אנו יכולים להשתמש בטבעת השליטה, את זאת יודעים אנו היטב. לסאורון היא שייכת, הוא לבדו יצרה, וכל כולה זדון. גדול כוחה, בורומיר, מכדי שיוכל המחזיק בה להטותה לרצונו, אלא אם כן הוא עצמו אחד מאדירי הכוח. ולהם, לחזקים, היא מסוכנת שבעתיים. עצם התשוקה אליה משחיתה את הלב. ראה את סארומאן. אם יסתייע בה אחד החכמים וידיח את מושל מורדור בטכסיסיו שלו, סופו שיכונן עצמו על כס סאורון, ויקום עוד שר אפל. ×”× ×” עוד טעם להשמיד את הטבעת. כל עוד היא מצויה בעולם, היא מסוכנת אפילו לחכמים. ×›×™ אין לך דבר שהוא זדוני מראשיתו. אפילו סאורון לא ×”×™×” ×›×–×”. חושש אני להחזיק בטבעת על מנת להסתירה. אחוז לא אוחז בטבעת על מנת להסתייע בה". אלרונד החכם מסביר שאי אפשר להשתמש בטבעת בשביל הטוב, ×›×™ תכליתה הוא זדון מוחלט. הוא מסביר שאין דבר שהוא זדוני מראשיתו, כלומר כל אחד יוכל להפוך למושחת ולעבור לרוע לאחר שיושפע מהטבעת. אפילו החכמים ביותר לא יוכלו לעמוד בפני כוחה של הטבעת. אפשר לראות, אם כן, מוטיב החוזר כמה פעמים ב'שר הטבעות' – הגורם לרוע, גורם ההשחתה, ההיבריס. חטא הגאווה חוזר כמה פעמים בסיפור. להלן דוגמאות: 1. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא מלקור, הואלא. כמו שהסברתי בתחילת הפרק, הוא ×”×™×” האל החזק ביותר, אך היו לו תוכניות משלו והוא רצה יותר ממה שיועד לו. הוא רצה לשלוט בעצמו בבני האדם ותושבי הארץ התיכונה. מלקור הופך להיות האויב הגדול ביותר של בני האל בארץ התיכונה. הוא מנסה בכל דרך להשמידם ולהשחיתם, ומנסה לשלוט בהם. חטא נוסף, מלבד גאוותו ורצונו לשלוט ולהיות חזק מכולם, הוא הקנאה: "אז ראה [מלקור] את תפארתם ואת אושרם, וקנאה מילאה את לבו. והוא ראה את ילדי אילובטר ביושבם לרגלי האדירים, ושנאה מילאה את לבו". ('סילמריליון', עמוד 63). בסופו של דבר הואלאר משמידים אותו. אך אפשר להגיד שתפקידו מולא ותכליתו מולאה. למרות שהוא הושמד, הוא השריש את הרוע והשחית דברים רבים. וכמובן שיש לו ממשיכים, שמנסים להמשיך את דרכו ולשלוט בארץ התיכונה. 2. דוגמה נוספת היא נומנור. אנשי נומנור חיו חיים נהדרים לפי מושגי האדם. הם נהנו מחברותם של בני הלילית ונחשבו לבני האדם המפותחים ביותר. על אנשי נומנור נאמר: "הם לא נמלטו מגורל המוות אשר הציב אילובטר לכל בני האדם, ונותרו בני תמותה, אף ×›×™ ארכו שנותיהם והם לא ידעו חולי בטרם כיסה אותם הצל [ר' בהמשך]. לכן גדלו חוכמתם ותפארתם, ובכל דבר היו דומים יותר לבכורי הארץ מאשר לשאר בני האדם. אור עיניהם ×”×™×” כאור הכוכבים המבריקים". ('סילמריליון', עמוד 237). מלכי נומנור הראשונים מלכו מאות שנים, אך ככל שהצל גבר והם הושחתו יותר, כך גם שנות חייהם פחתו, וידידותם עם בני הלילית התקררה. נאמר: "[אנשי נומנור] נעשו בקיאים היטב במלאכות רבות, ואילו חפצו בכך היו גוברים בנקל על מלכי הארץ התיכונה הרשעים באמנות המלחמה ובחישול הנשק. אבל הם היו אנשי שלום" ('סילמריליון', עמוד 237-238). הואלאר הטילו איסור אחד בלבד על אנשי נומנור: "שרי ואלינור [ארץ הואלאר] אסרו עליהם להפליג מערבה, אל מעבר למקומות שמהם עוד נראו חופי נומנור. וזמן רב × ×—×” דעת הדונדאין, אף ×›×™ לא הבינו את פשרו של החרם ההוא. ×›×™ כוונת מאנווה [ראש הואלאר] הייתה שלא יתפתו לבקש את הממלכה הברוכה, ולא ישתוקקו לחרוג מן הסייגים שהושמו לאושרם, ויחפצו באלמוות אשר לואלאר והאלדאר בארצות שבהן כל הקיים עומד בעינו". ('סילמריליון', עמוד 238). בואלינור, ארצם של הואלאר, הזמן עומד מלכת. בני האדם לא זכו בחיי נצח, ונאסר עליהם לרצות בהם. עם הזמן, גם אל נומנור חלחל הרשע, וסאורון, משרת מלקור, ×”×’×™×¢ גם לשם. הוא זרע בלבות אנשי נומנור שקרים, שהואלאר רוצים להרע לאנשי האי. עם הזמן הכמיהה למערב, לחיי הנצח, גברה, "לבותיהם נטו תמיד מערבה" ('סילמריליון', עמוד 239). כך החל סופם של הנומנורים. "הנומנורים החלו להשתוקק לעיר האלמוות אשר ראו ממרחק, והתאווה לחיי נצח, להצלה ממוות ומכלות כל שמחה, הלכה ונתחזקה בם. ככל שגדלו כוחם ותפארתם, כן גברה סערת רוחם. ×›×™ אמנם חיים ארוכים העניקו הואלאר לדונדאין, אך לא ×”×™×” בכוחם להסיר מעליהם את ×”×™×’×™×¢×” מן העולם הבאה לבסוף, והם מתו עד אחד בשעתם…, כך נפל עליהם הצל, ואפשר שפעל בו רצון מורגות אשר עוד התקיים בעולם [ויתקיים לעד]. והנומנורים החלו לרטון, תחילה בליבותיהם, ואחר כך בגלוי, על גורל האדם, ומעל לכל על החרם אשר אסר עליהם להפליג מערבה". ('סילמריליון', עמוד 239). התפוררות נומנור נבעה מחטא הגאווה, מההיבריס. הם רצו יותר ממה שהיה להם ומשיועד להם. הם ראו עצמם גדולים יותר מכפי שהיו באמת – "האין אנו האדירים שבקרב עמי ארדה?" ('סילמריליון', עמוד 239). הם לא הבינו שמה שיש להם הוא גדול יותר משיש לכל בני האדם. במקום להסתכל על שאר בני האדם ולהבין במה זכו, הם הסתכלו לכיוון השני, לעבר בני הלילית והואלאר, וקינאו בהם, רצו להיות כמוהם. לזכות בחיי נצח. הואלאר ובני הלילית התאכזבו מאוד מבני נומנור: "את גורל העולם יוכל לשנות רק האחד, והוא אשר יצרו. גם אם יעלה בידכם בהפלגותיכם לחמוק מכל הפחים והמכשולים ותבואו עד אמאן, לא תצמח לכם תועלת" ('סילמריליון', עמוד 239). בהמשך, בעמוד 240, אומרים הואלאר (דרך שליחיהם) לאנשי נומנור: "…אתה ועמך [הנומנורים] אינם מן הבכירים [בני לילית], אלא בני אדם בני תמותה, כאשר יצרכם אילובטר. ולנו נראה ×›×™ תבקשו לכם את הטוב שבשני העמים, להפליג לואלינור כחפצכם, ולשוב לבתיכם כאוות נפשכם. הדבר לא ייתכן". בהמשך מנסים הואלאר להסביר לאנשי נומנור שבני הלילית לא "זכו" בחיי נצח, וכי זוהי תכליתם ומהותם. על ×—×™×™ הנצח של בני הלילית אומרים הואלאר: "אין ×–×” להם גמול או עונש, אלא הגשמת מהותם. אין ביכולתם להימלט מן העולם ×”×–×” והם קשורים אליו…, לא כעונש נועד המוות לשמש מראשיתו. ×›×™ בו אתם נמלטים, ועוזבים את העולם ואינכם כפותים אליו, בתקווה או ביגיעה." הואלאר מנסים להסביר לבני נומנור שהמוות הוא אינו עונש. זהו חלק מתכלית האדם, אין הוא נועד לחיי נצח. העובדה שבני האדם מזדקנים ומתים מוצגת כמתנתו של ארו לבני האדם. בהמשך דבריהם, הואלאר קובעים בבירור שלבני אדם יש תכלית וייעוד, אך היא אינה ידועה להם: "אפשר שיעברו דורות רבים של בני אדם אשר טרם נולדו בטרם תיוודע תכליתם. היא תתגלה לפניכם ולא לפני הואלאר". כך ×”×’×™×¢ סופם של בני נומנור. גאוותם היא שגרמה להתפוררותם. בסופו של דבר הם הפליגו לאמאן וניסו להלחם נגד הואלאר. אז "הופיע אילובטר במלוא כוחו, ושינה את מתכונת העולם. ופער גדול נפער בים בין נומנור לבין ארצות האלמוות, ומים שטפו לתוכו, ושאון האשדות ועשנם היתמרו השמימה, והעולם נזדעזע". אילובטר השמיד את נומנור, והאי נעלם כלא ×”×™×”. באותו הזמן גם "אמאן ועימה ארסיאה נלקחו והורחקו לעד מהישג יד האדם". אילובטר השמיד את נומנור, ואת ארצות האלמוות שם במקום, אליו לא יוכל האדם שוב לנסות להגיע. סיפור נומנור מראה את הגאווה, את הרצון לזכות בדבר שלא מגיע לך. אפילו הניב הלשוני – "הסתפק במועט" אינו מתאים כאן, מפני שהנומנורים חיו בעושר גדול, חיו חיים ארוכים יותר מכל אדם. אך גאוותם והרצון להדמות לבני לילית ולואלאר הם שגרמו להשמדתם. 3. אחת הדוגמאות הבולטות להשחתת הטבעת היא דוגמתו של סארומאן. כמו גאנדאלף, גם הוא ×”×™×” אחד מן האיסטארי – הם "הופיעו לראשונה בארץ התיכונה בסביבות שנת 1000 לעידן השלישי, אבל במשך זמן רב התהלכו בה במסווה, בדמות בני אדם באים בימים אך בריאים בגופם, נוסעים ונודדים, אשר אספו ידיעות על הארץ התיכונה ויושביה, אבל לא גילו מאומה מכוחם ומתכליתם… הם באו מעבר לים, מקצוות מערב… שליחים היו מאת מושלי המערב, הואלאר, שעדיין נתנו דעתם על הארץ התיכונה, וכאשר החל צל סאורון עולה מחדש, נקטו את הצעד ×”×–×” נגדו". ('סיפורים שלא נשלמו', עמוד 432). הקוסמים, האיסטארי נשלחו ×¢"×™ "האלים" כדי לשמור על בני הלילית, ולפעול למען הטוב בארץ התיכונה – "הם נצטוו לייעץ לבני האדם ולבני הלילית ולשכנעם לטובה, ולחתור לאחדות, באהבה ובהבנה, בין כל אשר יבקש סאורון, אם יבוא שוב לשעבד ולהשחית". ('סיפורים שלא נשלמו', עמוד 432). למרות שהאיסטארי מגלמים את הטוב ואת הדרך הנכונה, נאמר בבירור שהם "היו עלולים להתרחק משליחותם, כבני האדם ובני לילית, ולעשות רע, ולשכוח את הטוב בעודם חותרים לקנות את הכוח הדרוש להגשמתו" ('סיפורים שלא נשלמו', עמוד 432). זוהי אמירה חשובה מאוד. טולקין קובע בה בבירור ×›×™ הרוע קיים בכל אחד, אפילו בדמויות שלכאורה היו אמורות לגלם את הטוב השלם, המלא ונטול הרוע. באמירה זו הוא גם קובע שההדרדרות נובעת מהרצון לחתור לכוח, לשליטה. נאמר ש"נאסר על השליחים לגלות עצמם בדמויות של הוד והדר, או לבקש לשלוט ברצונותיהם של בני אדם או בני לילית באמצעות הפגנה גלויה של עוצמתם" ('סיפורים שלא נשלמו', עמוד 432). גם אם הכוונה הראשונית היא טובה ואינה נובעת ממניעים כוחניים, עדיין במהלך הלמידה וצבירת הכוח והידע, אפשר להדרדר ולהישחת. זהו בדיוק סיפור השחתתו של סארומאן, שהיה ראש האיסטארי. גאנדאלף מתאר אותו ×›"אדיר בקרב החכמים. הוא ראש המסדר שאני נמנה עליו, וראש המועצה. רחב דעת הוא, אך עם חוכמתו גברה בו גם גאוותו, ואין הוא נושא פנים למתערבים בענייניו" ('אחוות הטבעת', עמוד 60). סארומאן לא עמד בכוחה של הטבעת, ורצה להביס את סאורון ולהיות בעצמו לשליט הארץ התיכונה. בפגישתם מנסה סארומאן לשכנע את גאנדאלף להצטרף אליו ולהערים על סאורון. כוחה של הטבעת מעוור אותו והוא מנסה בכל כוחו להשיג אותה: "הטבעת השליטה, אילו סרה לפקודתנו, היתה מעניקה לנו את השלטון. וזוהי לאמיתו של דבר הסיבה שהבאתי אותך לכאן. עיניים רבות בולשות למעני, ואני משוכנע שאתה יודע את מקום הימצאו של האוצר ×”×–×”" ('אחוות הטבעת', עמוד 266). סארומאן ניסה להוציא מגאנדאלף את מקום הימצאה של הטבעת האחת. הרצון לשלוט, להחזיק בטבעת, מעביר אותו על דעתו. הוא אוסף לעצמו צבא של אורקים וזאבים, ויוצא נגד כוחות "הטוב". מסופר על סארומאן ש"יושרו הושחת מכוח גאווה אישית ותאווה להשלטת רצונו שלו. מחקריו בטבעות הם שהביאו לכך, ×›×™ הוא האמין בגאוותו שהוא יוכל להשתמש בהן, או בה, כנגד כל רצון אחר" ('סיפורים שלא נשלמו', עמוד 457). גאוותו ותאוות השליטה שלו גרמה לו לחשוב שיוכל לשלוט בכולם. הגילוי שסארומאן הושחת לטבעת, העובדה שהיא יכולה להשפיע על אחד מהגדולים בארץ התיכונה, קשה מאוד. "קשה ומרה הבשורה על סארומאן, ×›×™ אנו בטחנו בו, וכל עצותינו היו גלויות לפניו. סכנה היא להעמיק בחקר מעשי האויב, אם לטוב או לרע" ('אחוות הטבעת', עמוד 272). זוהי קביעה נוספת שכל אדם יכול לעבור לרוע, ובכל אדם קיים הרוע. תמיד קיימת הסכנה מפני שהרוע נמצא בכל אדם. גם אם הכוונה הראשונית לא הייתה רעה – "אם לטוב אם לרע". חטא נוסף בו חטא סארומאן הוא הקנאה: "עד מהרה החל סארומאן מתקנא בגאנדאלף, ויריבות זו הפכה לבסוף לשנאה עמוקה שבעתיים, משום שנשמרה בהסתר, ומרה שבעתיים משום שסארומאן ידע בסתר ליבו ×›×™ הנודד האפור ניחן בעוצמה רבה משלו, וכי השפעתו על יושבי הארץ התיכונה גדולה מהשפעתו, ולו גם הסתיר את כוחו ולא ביקש להפיל פחד או לעורר הערצה" ('סיפורים שלא נשלמו', עמוד 388). בהמשך מסביר טולקין שתחילה לא הרוע הוביל את סארומאן אלא טיפשות וגאווה, והאחרונה היא זו שהובילה אותו לרוע בסופו של דבר: "סארומאן לא החל לרגל ולנקוט חשאיות לתכלית הזדון, אלא פעל רק מכוח האיוולת שביסודה גאווה". ('סיפורים שלא נשלמו', עמוד 389). הגאווה והקנאה, ובהמשך הרצון לשלוט, הם שגרמו להדרדרותו של סארומאן עד כדי התבזות ומוות. אחד השלבים הקשים בהדרדרותו של סארומאן הוא כשגאנדאלף מתעלה עליו, ובעצם מנצח אותו. גאנדאלף מנסה לשכנע את סארומאן לחזור בו, ונותן לו אפשרות של חזרה בתשובה. אך שוב אנו רואים שדרך זו היא אינה עוד אפשרות אמיתית לפי טולקין. אנו רואים שגאנדאלף התעלה על סארומאן כשהוא נותן לו פקודה והוא מציית לו: "'שובה סארומאן!' אמר גאנדאלף בקול נגיד ומצווה. לתימהון כל היתר החזיר סארומאן פניו, נמשך כמי שכפאו שד חזרה אל מעקה הברזל ונשען עליו, נושם בכבדות… 'לא נתתי לך רשות ללכת, עדיין לא סיימתי. אוויל נעשית סארומאן, ועם זאת מעורר חמלה. עדיין יכולת להתנער מן הטירוף והרשע ולתרום את תרומתך. אך בחרת להשאר, ולכרסם את שאריות מזימותיך שמכבר. הישאר איפוא!'" ('שני הצריחים', עמוד 178). גאנדאלף מנצח את סארומאן: "'סארומאן, נשבר מטה עוזך'. קול נפץ נשמע, המטה נשבר בידו של סארומאן, וחלקו העליון נפל לרגלי גאנדאלף" ('שני הצריחים', עמוד 178). גאנדאלף נותן לסארומאן הזדמנות נוספת, אך הוא בגאוותו נשאר בדרכו הרעה. גאנדאלף מנדה אותו מן המסדר שהיה בראשו ושובר את מטהו, המסמל את מנהיגותו. סארומאן הופך מאחד החכמים והגדולים בתחילת הספר, לדמות עלובה ומסכנה בסופו. בסוף הספר סארומאן מנסה בצורה בוגדנית להרוג את נושא הטבעת, פרודו, ובכל זאת הוא מקבל הזדמנות נוספת: "אפילו עכשיו אל תהרוג אותו. ×›×™ לא פגע בי. על כל פנים איני רוצה שייהרג בשעה זו של זעם. בזמנו ×”×™×” אחד מגדולי ארץ, נצר לגזע רם שאל לנו לערוב לבנו להרים עליו יד. הוא נפל, ולא בידנו להושיעו. בכל זאת רוצה הייתי לחוס עליו, בתקווה שיימצא את ישועתו" ('שיבת המלך', עמוד 280). סופה של אחת הדמויות המכובדות והחכמות והגדולות בארץ התיכונה, הוא למות מידי עבדו העלוב: "לשון נחש התרומם פתאום, שלף פיגיון נסתר, ובנהמת כלב זינק בקפיצה על גבו של סארומאן, כופף את ראשו לאחור, שיסף את גרונו, ובקול צריחה פנה לרוץ במורד המשעול…" ('שיבת המלך', עמוד 280). בדמותו של סארומאן אנו רואים גם מה הקנאה, הגאווה והרצון לשלוט עושים ללב האדם – הם גורמים לסארומאן להדרדר יותר ויותר במהלך הספר, ולהפוך לדמות עלובה ומסכנה שאפילו ההוביטים, דמויות פחותות, במיוחד ליד קוסם חשוב מן האיסטארי כמו סארומאן, מרחמים עליו, למרות כל הרע שגרם להם. 4. בורומיר – בורומיר הוא אחד מהתשעה שנבחרו להישלח למורדור להשמיד את הטבעת האחת. כבר כשהוא רואה את הטבעת בפעם הראשונה, אנו רואים שיש לו רצון סודי כלשהו, הוא אינו שלם עם ההחלטה להשמיד את הטבעת: "איני מבין את כל ×–×”. סארומאן בוגד הוא, אך כלום לא × ×’×” בו שביב של חכמה? מה לכם מדברים על הסתרה ועל השמדה? מדוע לא נחשוב ×›×™ הטבעת הגדולה נפלה לידינו על מנת שתשרתנו? אם ניעזר בה אנו, בוודאי נוכל למגר את האויב" ('אחוות הטבעת', עמוד 274). במהלך המסע חושד פרודו במחשבותיו הזדוניות המתגברות של בורומיר, ומבין שמשהו אינו כשורה. ככל שהזמן עובר, גאוותו של בורומיר מעבירה אותו על דעתו וגורמת לו לחשוב שהוא צריך לזכות בטבעת, והוא יוכל להשתמש בה כדי להגן על עירו וכדי להביס את סאורון. פרודו מבין שבורומיר אינו משתף את החבורה בכל מחשבותיו: "פרודו קלט משהו חדש וזר במבטו של בורומיר, ונעץ בו עין נוקבת. ×”×™×” גלוי ×›×™ מחשבותיו של בורומיר נבדלו מדברי הסיום שלו. תהיה זו איוולת להשליך: את מה? את טבעת העוצמה? הוא אמר משהו ברוח זו במועצה, אך מיד קיבל את תיקונו של אלרורנד…" ('אחוות הטבעת', עמוד 373). בסופו של דבר מתגבר טירופו של בורומיר, גאוותו גוברת עליו והוא מנסה לגזול את הטבעת מפרודו בכוח: "הרגשה מוזרה עמדה בו [בפרודו], שאי מי עומד מאחוריו, ועיניים לא ידידותיות נחות עליו. הוא קם בקפיצה ופנה לאחור, לגודל ההפתעה לא ראה אלא את בורומיר… 'אה! הטבעת!' אמר בורומיר ועיניו התברקו. 'הטבעת! כלום אין ×–×” תעתוע של הגורל שאנו מתייסרים בפחדים ובספקות בשל דבר ×›×” פעוט? דבר ×›×” פעוט! רק להרף עין ראיתי אותה בבית אלרונד. האוכל להציץ בה שנית?'… 'בשל איוולתנו שלנו יגבר עלינו האויב' קרא בורומיר. 'כמה ×–×” מכעיס אותי! שוטה! שוטה קשה עורף! ירוץ לו בעקשנות אל מותו וימיט שואה על תכליתנו. אם ישנם בני תמותה שזכות להם להחזיק בטבעת, הלא הם אנשי נומנור ולא בני מחצית! אין היא שלך אלא מכוחו של מקרה אומלל. היא יכלה להיות שלי. היא צריכה להיות שלי! תננה לי!… תוכל לומר שגברתי עלייך ולקחתיה בכוח. ×›×™ חזק אני ממך, בן המחצית', קרא בקול, ולפתע דילג מעל לאבן וזינק על פרודו. פניו הנאות והנעימות נשתנו עד אימה, אש בערה בעיניו…" בורומיר משתגע. הוא מוכן אפילו לפגוע בפרודו על מנת לזכות בטבעת. בגאוותו הוא חושב שהוא יוכל לשלוט בטבעת, ולהגן על עירו ועל אנשיו. כשהוא מבין את מעשיו, ×–×” מאוחר מדי: "'מה ×–×” אמרתי?' זעק. ' מה ×–×” עשיתי? פרודו! פרודו!' קרא בקול. 'חזור! שיגעון אחז בי, אך הוא חלף, חזור!…'". בורומיר חושב שהשיגעון חלף, אך כמו שכבר ראינו – אין רפואה להשחתת הטבעת לרוע. אחרי מעשיו, הוא יכול להירפא רק במותו. לכן, למרות שדרך החזרה בתשובה פתוחה בפני כל אחד, בעצם היא דרך של משל בלבד. כשהרוע מחלחל וממלא עד כדי כך, אין שום סיכוי להרפא. אנו רואים את ×–×” שוב ושוב בכתביו של טולקין. בסופו של דבר נרפא בורומיר רק במותו: " לא הרחק מהאגם, מצא [אראגורן] את בורומיר. ישוב ×”×™×” וגבו אל ×¢×¥ עבות, כמו הוא × ×—. אבל אראגורן ראה ×›×™ חצים רבים שחורי נוצה פילחו את גופו. עדיין הייתה חרבו בידו אך הלהב ×”×™×” שבור בסמוך לניצב… 'ניסיתי לגזול מפרודו את הטבעת' אמר. 'צר לי. שילמתי את המחיר. ×”×™×” שלום אראגורן! לך למינאס טירית והושע את בני עמי. אני נכשלתי'. 'לא!, ×›×™ ניצחת… לא רבים זכו לניצחון אשר ×›×–×”…'" ('שני הצריחים', עמוד 14). בורומיר נרפא במותו, וזוכה למחילתו של אראגורן. הוא מבין את טעותו, וכמו כן הבין ×›×™ הדרך היחידה להירפא מתאוותו לטבעת היא במותו. הוא מגן על ההוביטים והורג אורקים רבים עד שהוא מובס. אחת הדמויות המעניינות בכתביו של טולקין היא גולום; סמיאגול בשמו הראשון. בגולום אנו רואים את המאבק התמידי בין הטוב והרע שבאדם. הרוע מחלחל אל ליבו של סמיאגול כשהוא רואה את הטבעת לראשונה. אם ×›×™ במקרה ×–×” פועל גם אופיו החלש, והוא במהרה רוצה את הטבעת לעצמו, הוא הורג את חברו על מנת להשיג אותה: "…והוא תפס בגרונו של דיאגול וחנק אותו, ×›×™ קסם לו ברק הזהב ויופיו. והוא ענד את הטבעת לאצבעו… הוא גילה שאיש מבני משפחתו אינו יכול לראותו כשהוא עונד את הטבעת. תגלית זו שימחה אותו מאוד, והוא הסתיר אותה, והשתמש בה לגילוי סודות ואת אשר למד ניצל לדברים נלוזים…" ('אחוות הטבעת', עמוד 65). אחר רצח חברו עוזב גולום את ביתו, והופך ליצור עלוב, גנב ורוצח. ככל שהחזיק גולום בטבעת, היא כירסמה בו יותר, והוא אהב אותה יותר, אך גם שנא אותה באותה מידה. הוא איבד את כוח הרצון שלו; הטבעת שלטה בו לגמרי. גאנדאלף מספר על גולום: "אפילו גולום לא ×”×™×” מושחת ללא תקנה… הוא שנא כל דבר, ואת הטבעת יותר מכל… הוא שנא וגם אהב אותה, כפי ששנא ואהב את עצמו. הוא לא יכול להיפטר ממנה. ניטל ממנו הרצון בעניין ×”×–×”" ('אחוות הטבעת', עמוד 66 – 67). גולום סובל מפיצול אישיות, הוא גם אוהב את הטבעת אך גם שונא אותה, אוהב את עצמו, אך שונא את עצמו. אראגורן מתאר את רשעותו הגדולה של גולום: "מזדון ליבו הרב הוא שואב כוח שקשה להאמין שימצא ביצור ×›×” מדולדל ומצומק. אילו בן חורין ×”×™×” גדול כוחו להזיק. ואין ספק בליבי שהניחו לו לצאת ממורדור בשליחות כלשהי של זדון". ('אחוות הטבעת', עמוד 262). פיצול האישיות בין הצד הטוב והרע של גולום מגיע לרמה כזאת שהוא מתווכח עם עצמו: "'סמיאגול הבטיח', אמרה המחשבה הראשונה. 'כן, כן, אוצר שלי', באה תשובה. 'הבטחנו: להציל את האוצר שלנו, כדי שהוא [סאורון] לא יקבל אותו לעולם. אבל הוא מתקרב עם כל צעד. מה ההוביט חושב לעשות איתו, אנחנו נרצה לדעת, כן, אנחנו רוצים לדעת'. 'אינני יודע. אינני יכול לעשות כלום. הוא אצל האדון. סמיאגול הבטיח לעזור לאדון'. 'כן, כן, לעזור לאדון: האדון של האוצר. אבל אם אנחנו × ×”×™×” האדון, היינו יכולים לעזור לעצמנו… ואולי × ×”×™×” חזקים, חזקים מהרפאים [תשעת משרתיו של סאורון, המחזיקים בטבעות עוצמה ורודפים אחר הטבעת]. השר סמיאגול? גולום הגדול? גולום האחד!… גולום בעל האוצר! אנחנו צריכים אותו! אנחנו רוצים אותו ! אנחנו רוצים אותו! אנחנו רוצים אותו!…'". ('שני הצריחים', עמוד 228). בסופו של דבר, למרות הצד הטוב כביכול של סמיאגול-גולום, הצד המרושע שלו "מנצח" בויכוח. הרוע כבר חילחל בו יותר מדי. הוא ×”×™×” תחת השפעת הטבעת יותר זמן רב מדי ונעשה למשרתה. בגולום אנו רואים בצורה מוגברת את המאבק התמידי בין הרוע והטוב הנמצא בכל אדם והוא מייצג את המאבק ×”×–×”. כל אדם יכול להישחת לטבעת, כלומר, כל אדם יכול למעוד וליפול לרוע, אך הבחירה והאפשרות נמצאת בידנו. גולום מושחת על ידי הטבעת ברמה ×›×” עמוקה שהוא אינו יכול לחזור בתשובה ולהירפא. כמו בורומיר, סופו למות, להדרדר עד כדי חורבן אישי. הוא ממלא את תכליתו הסופית כשהוא מת עם הטבעת וכך מגיע הסוף עליו ועל הטבעת האחת: "'האוצר, האוצר, האוצר!', קרא גולום. 'האוצר שלי!, כן!, האוצר שלי!'. וכך, בעודו נושא עיניו להתענג על שללו, שלח רגלו רחוק מדי, מעד, התנודד לרגע על פי תהום, ונפל בזעקת שבר. ממעמקים עלתה שוועתו האחרונה, 'האוצר שלי!', והוא נעלם" ('שיבת המלך', עמוד 208). כמו במקרהו של בורומיר, יכול גולום לחרוג ממעגל הרשע שלו רק במותו, אך בניגוד לבורומיר הוא אינו נרפא באמת, ואינו מבין את טעותו ואת השתעבדותו לטבעת. לסיכום, מתוך כתביו של טולקין נובעת ראייה פסימית של אופי האדם. טולקין רואה באדם יצור תבוני, אך עם זאת בעל יצרים. הבחירה בין הטוב והרע היא מצד אחד בחירה תבונית, אך מצד שני בחירה יצרית. ראשית האדם הוא טוב, תחילה כולם היו טובים, היצר שואף לטוב. זוהי הנקודה האופטימית היחידה בראייתו של טולקין. הצד התבוני הוא שלכל אדם ניתנת הבחירה באיזו דרך ללכת, הדרך הטובה או הדרך הרעה. כאן נכנסת הראייה הפסימית של טולקין על האדם – האדם שואף לשלוט, יצר השליטה הכוח והחמדנות מובילים אותו, ואדם שבחר ללכת בדרך זו, ספק אם יוכל לחזור לדרך הישר. דרך החזרה בתשובה גם היא חסומה, כמו שהסברתי בדברי הקודמים. תיאורטית, לכל אדם מגיעה הזדמנות נוספת, אך כל המקרים הוכחו כמוטעים – ×›×™ משהרוע מחלחל עמוק, אין לאדם דרך אחרת מלבד מותו.

טבעת סאורון, ליבו של פרודו – הצגת עניין המאבק ברוע ושאלת טבעו

הרצאתו של אילן שמעוני (זארן אוגה) בכנס 'אבק כוכבים', הכנס הראשון של הקהילה הטולקינאית הישראלית, סינמטק ת"א 2003

'שר הטבעות' הוא ספר שמרכזו מאבק ברשע. פרודו יוצא להשמיד את הטבעת, משום שהרוע יצוק בה והיא עשויה להשחית את הארץ התיכונה כולה. הרוהירים והאנטים עומדים על נפשם מול סארומאן, הקוסם החכם שבחר בדרך הרעה, גונדור נאבקת בצבאות מורדור, הארץ הרשעה, לותלוריין וארבור נלחמים בצבאות זדים הבאים להשמידם.
למאבק ברשע יש גם פן אישי והרסני יותר - לאורך הספר הדמויות שרויות במאבק מתמיד מול פיתויי ומדוחי הרשע, ולעתים נכנעות לו. בורומיר נכשל. דנתור – דעתו מתערבבת עליו. גאלאדריאל עומדת מול פיתוי להושיט את ידה, לקבל את מתת הכוח המוצעת לה, וכך להגשים חלום שיצאה להגשימו לפני למעלה מששת-אלפים שנה. פרודו עומד פעם אחר פעם בפני הפיתוי לענוד את הטבעת – יש שהוא × ×›× ×¢ לו, יש שהוא עומד בפניו, ויש שמדובר בכפיה פשוטה שאין ביכולתו לעמוד נגדה.
לנו, החיים, אין, למרבה המזל, צורך לעמוד על נפשנו מול השר האפל. ברחבי העולם יש מדינות יותר ופחות מוצלחות, אבל אף לא באחת מהן עומד בראשה בן אלמוות ששם לו למטרה להשמיד ולאבד את כל הקיים. אבל גם כאן – הרשע קיים. רצח, עינויים, אונס והתעללות קורים בעולם מעשה יום ביומו, המספרים אך גדלים ולא נראה שאי פעם יבוא קץ לדבר.

שאלת המקור – הגישה הבואתיאנית

מהו רשע? כיצד בא לעולם? בעידן של מבוכה והפניית עורף לתשובות מסורתיות, התשובה הולכת ומיטשטשת, אבל גם בזמנים קדומים יותר, כשבעולם המערבי שלטה במוצהר ובכפיה דוגמה של "אל אחד – אמונה אחת" לשאלות הללו לא היתה תשובה ברורה. תאולוגים מכובדים עסקו בה והפכו בה והעלו רעיונות שונים ותפיסות שונות. הנצרות המסורתית, הקתולית, אימצה תפיסה מוגדרת. תפיסות אחרות הוגדרו כמינות.
התפיסה המדוברת הוגדרה היטב על ידי בואתיוס, סנטור רומאי בשלהי האימפריה. בואתיוס טען שרוע אינו אלא העדר חסד אלוהי. במלים אחרות – רוע אינו קיים ממש, הוא חסר, כשם שצל אינו אלא העדרו של אור. להלחם ברשע, על פי בואתיוס, משמעו "להגיש את הלחי השניה". ×¢"×™ הפגנת חסד אלוהי יבוא ×–×” ללב שחשוך ממנו.
לתפיסה זו יש את היתרון של הבהרת האבחנה הברורה בין טוב ורע – לא נותר מקום לטענות מסוג "טוב ורע הם עניין של הגדרה" – מעין כוח דומה בהיפוך תפקיד. ברור לחלוטין שה"רוע" אינו רצוי, משום שאינו כלול בחסד האל. התפיסה הבואתיאנית גוררת מסקנה שמוסרית תמיד מוטב להיות הקורבן, ואף מגנה את מי שמנסה להשמיד את עושי הרעה – ככלות הכל הקורבן האמיתי אינו הנרצח, אלא הרוצח, ששולל מעצמו את חסד האל ועל כך עשוי לרשת גיהינום. בסופו של חשבון, ממשיך בואתיוס, כל האשליה הזו, שבני אדם מכנים רשע, תבוטל עם מימושה של התוכנית האלוהית. כל מעשי הרשע ימחקו כלא היו, והקורבנות יישארו חפים מפגיעתם, טובלים באור האלוהי. ללא ספק זו השקפה שקשה לאדם מוסרי להחזיק בה, ולעמוד מנגד ללא מעש בראותו מעשה זוועה בהתרחשו.
טולקין ×”×™×” נוצרי, ולא סתם נוצרי – הוא ×”×™×” קתולי רומי אדוק, אפילו קנאי, שבמהלך חייו עשה מאמצים והמיר כמה מהקרובים לו לקתוליות (באנגליה הכנסייה האנגליקנית – גרסה מקומית של פרוטסטנטיות – היא הנפוצה). בנוסף לכך הוא ×”×™×” אדם משכיל בצורה יוצאת מן הכלל, ומעבר למכתביו ולכתביו תעיד על כך העובדה שעמד בראש קתדרא באוקספורד – לא רק פרופסור, אלא אחד מחמישה בלבד במוסד יוצא מן הכלל ×–×”. כל ×–×” בא לומר שאין ספק שטולקין הכיר היטב את ההשקפה הבואתיאנית, וידע על מקומה באמונה הקתולית. ואמנם אנו מוצאים לכך עדויות בכתביו ומכתביו. במכתב 183, בו בין השאר הוא מנסה לעשות הפרדה בין המניעים הפוליטיים של רוב הסיכסוכים, לכך שיכולים להיות בסיכסוך צד טוב וצד רע, הוא בא ואומר באופן ברור ומפורש – "בסיפור שלי אינני מתעסק ברוע מוחלט. אינני חושב שיש דבר ×›×–×”, שהרי הוא אפס". לתוך הסיפור עצמו נשזרה הגישה הבואתיאנית. על כך מעיד סיפור הבריאה הקדמוני (שמצוי ב'סילמריליון') בו מוצג הרוע הראשוני, מלקור, כיציר של האל האחד שמרד בו – והאל, בהצהרה בואתיאנית ממש, בא ואומר
"ואתה, מלקור, תראה כי אין לנגן נעימה אשר מקורה הראשון איננו בי, אף אין לשנות נעימה על אפי ועל חמתי. כי כל המנסה זאת יווכח כי לא היה אלא כלי בידי, לעשות בו דברים נפלאים אשר לא שיערה נפשו".

אך לא רק בסיפור הבריאה נמצא את הגישה הבואתיאנית. ב'שר הטבעות' – ספר מיתולוגי פחות ואנושי הרבה יותר מן ×”'סילמריליון', אנו מגלים את הגישה הבואתיאנית מוצגת הלכה למעשה שוב ושוב. אלרונד אומר "אין לך דבר שהוא מושחת מלכתחילה. אפילו סאורון לא ×”×™×” כן".
דוגמה תקפה יותר באה מעדותם של שליחי הרשע בכבודם ובעצמם, האורקים. כיצד תופס הרשע את עצמו? האם אין הוא מבחין בין טוב לרע, או שמה שרע בעינינו הוא טוב בעיניו?
בפרק האחרון של 'שני המגדלים', פרודו משותק בשל הארס של שילוב. סאם שומע את דברי האורקים, שאגראט מקירית אונגול וגורבאג ממינאס מורגול. גורבאג מזהיר את שאגראט שלמרות שהם לכדו "מרגל" יחיד, פרודו, ברור שמישהו, כנראה "גיבור מלחמה… יש לו חרב של בני לילית" פצע את שילוב ועדיין מסתובב חופשי, ואילו ×”"ברנש הקטן" שתפסו:
"ייתכן שאין לו חלק במאורעות. האחר, ×–×” הגדול בעל החרב החדה, כפי הנראה לא ייחס לו חשיבות – והפקיר אותו. תעלול של בני לילית."

אי אפשר להחמיץ את הגינוי בדברי גורבאג. הוא יודע היטב שדבר רע הוא לנטוש חברים לנשק. גורבאג יודע להבחין בין טוב לרע, ומה שרע בעיננו רע גם בעיניו. גם האורקים אינם יכולים להתכחש למצפון – אותו מצפון כפי שאנו מכירים אותו, ואין הם מסוגלים לבנות מצפון הופכי כפי שאינם מסוגלים להתכחש לכללי החיים ולחיות על רעל. הם יצורים בעלי מוסר, שדנים ב'טוב' ו'רע', ומושגים אלו עבורם זהים לאלו שלנו.

סתירות וספקות

במבט ראשון נראה, איפה, שהשאלה פתורה מראש. טולקין הנוצרי האדוק הטמין את אמונתו, בעניין ×–×” כבעניינים אחרים, עמוק בלב יצירתו. הרשע בשר הטבעות הוא פיקציה, העדר חסד אלוהי. סאורון, כמו מלקור לפניו, לא מהווה "כוח אחר" – אין כוח אחר. הוא תועה דרך, מלאך שנפל. הטבעת, יצירתו של סאורון, אינה מהווה אלא מין אמצעי משחית – היא אינה יכולה להכיל כוח משלה, שכן, כפי שנאמר, אין כוח ×›×–×”. על כן מדובר במשהו שמפתה ומדיח בני לילית ואדם ואפילו קוסמים חכמים, למעשה מלאכים, כדוגמת סארומאן וגאנדאלף. מעצים את תשוקותיהם לכוח ועוצמה וכבוד, פורט על הצרכים האגואיסטיים שמצויים בלב כולם, למעט טום בומבדיל, ומשכנע אותם לשרת צרכים אלו ולהתעלם מצו המצפון, מורה הדרך של חסד האל. מעין מגבר תשוקות שמגביר תשוקות מסוג מסוים בלבד, אותו סוג שבסופו של דבר מוליך להתכחשות לאמונה באל ולטוב שלו.
אלא שב'שר הטבעות' באות הצהרות החכמים וסותרות הסבר נאה ×–×”. אם הטבעת היא מגבר מעין ×–×” הרי אין לה כוח משלה – אין כוח ×›×–×” – ועל כן כל שצריך לעשות ×–×” להיפטר ממנה איכשהו. לתת אותה לטום בומבדיל, אותו יצור מוזר שכל התשוקות האגואיסטיות זרות לו. לטמון אותה במקום בלתי נגיש, אף למטמין עצמו. אבל כאן באים דברי גאנדאלף ואלרונד במועצה ומתרים בנו לא ללכת בדרך זו. וגם אם נימוקיהם אינם ברורים, הרי באים המאורעות אחרי השמדת הטבעת להוכיח ששגינו בפירוש שלנו. גולום נושך את אצבעו של פרודו, על הטבעת שהיתה ענודה עליה, ורוקד בטירוף, ונופל לגיא האבדון. סאם רץ ואוסף את פרודו בזרועותיו, ופונה לצאת מהסאמאת-נאור ולהתרחק מהאש, אבל אז הוא רואה "חזיון שכולו אימה ופליאה" והוא עומד מרותק וצופה "להרף עין ראה עננים מתערבלים, ומתוכם נשקפו מבצרים וצריחים עצומים-לגודל, בנויים על צלע-הר, מעל תהום עמוקה עד אין שיעור; וחצרות וקסרקטינים, ובתי כלא ללא אשנב, ושערים פעורים של פלדה ואלגביש: ולפתע כל ×–×” קרס תחתיו. מגדלים התמוטטו, וצלעות הר גלשו. חומות נפרצו נמוגו ונתרסקו. עלעולי עשן ואד התאבכו מעלה-מעלה, עד היותם כגל גואה שקצפו נשפך לארץ. ממרחקים, מעבר לשפלה, רעמה הארץ, ושאון הרעש גבר עד-להחריש. האדמה ×–×¢×”, השפלה נירומה ונסדקה, ואורודרואין נתרעד: אש השתפכה מפסגתו המשוננה. ברקים ורעמים צרבו את השמיים. מטר שחור ניתך לארץ, גשם זלעפות."
חתיכת מגבר רגשות! לב הארץ עצמה נשמע לו. התאור אינו מותיר מקום לספק. יש כוח היצוק בטבעת, כוח עצום, כוח שאין לו דבר וחצי דבר עם פיתוי וחולשת לב אנוש. האם טולקין סותר את עצמו? אפשר שלא שם לב – אחרי הכל מדובר ביצירה גדולה ומורכבת, אולי נשמט הדבר מדעתו?
נמשיך לעקוב אחרי תאורי הטבעת: הטבעת מתרחבת ברגע מאוד לא מתאים עבור איסילדור, נשמטת מידו וחושפת אותו לעין קשתי האורקים. על פי הפירוש הבואתיאני קשה מאוד לבאר זאת – משאלת מוות של איסילדור?
כשגאנדאלף מבקש מפרודו את הטבעת על מנת לשימה באש האח במעון באג פרודו "הגישה לקוסם לאט לאט. לפתע כמו הייתה כבדה מאוד, כביכול משהו בתוכה, או בפרודו עצמו, נרתע ממגע ידו של גאנדאלף".
בתוכה או בפרודו עצמו? חוסר החלטיות? והרי אנו כבר יודעים – אם מדובר במשהו בפרודו עצמו – הכל מסתדר עם הפירוש הבואתיאני. אבל משהו בטבעת? על פי הפירוש ×”×–×” הדבר לא יתכן.
בסוסון המרקד פרודו נבוך כשדורשים ממנו לשיר לאחר שהתייצב על שולחן על מנת להשתיק את פיפין הלא-זהיר. הוא "נתקף תשוקה ×¢×–×” לעונדה ולהסתלק מן המצב" וזה רצון מובן מאליו למי שנבוך ולא יודע איפה לקבור את עצמו, אבל למרבית המוזרות "נדמה לו אי-×›×” שהפיתוי בא מבחוץ". הוא שר שיר, מכרכר ורוקד, ואז לפתע, ללא מניע דוגמת המבוכה שחש לפני כן, עונד את הטבעת במקרה. תאונה מוזרה מאוד. פרודו מנסה למצוא הסבר הגיוני – אולי ענד את הטבעת במקרה כשחיטט בכיסו? אבל "לרגע תמה אם הטבעת עצמה לא הערימה עליו; אולי גילתה נוכחות בתגובה על משאלה או פקודה שהייתה מורגשת בחדר".
שוב השניות, שוב הסבר כפול.
בגבעת הרוחות, רוחות הרפאים אשר לטבעת תוקפים. פרודו חש בתביעה לענוד את הטבעת, והפעם ביתר שאת. הוא יודע היטב שהדבר אינו רצוי, זוכר את האזהרה המפורשת של גאנדאלף, אבל "דומה ×”×™×” שדבר מה כופה עליו" להתעלם ממנה. אולי הוא חש בתשוקה להעלם מן העין? לא, שכן הדחף מקורו "לא בתשוקה להימלט… הוא פשוט הרגיש שהוא אנוס ליטול את הטבעת ולשימה על אצבעו". הוא נאבק לזמן מה בדחף, אך לבסוף "ההתנגדות הייתה מעל לשיעור-כוחו".
אין כמעט ספק – מדובר בכוח חיצוני לפרודו, כוח שרמס את רצונו של פרודו.
נמשיך – עוד פעם עונד פרודו את הטבעת על מנת לחמוק מבורומיר. אין ספק שמדובר כאן ברצונו שלו, ולא במשהו חיצוני. אבל דקות מספר לאחר מכן קורה דבר מה מוזר. הוא עונד את הטבעת, שוב, הפעם על מנת לחמוק מכל חבורת הטבעת, ואז להוותו חש בנוכחות העין וחש בלחצה –
"הוא שמע עצמו זועק: לא, לעולם לא! ושמא היה זה: הנני ואבוא? שוב לא היה יכול לומר. ואז, ממוקד אחר של כוח, התברקה מחשבה אחרת במוחו: הסירנה! הסר אותה! שוטה, הסר אותה! הסר את הטבעת!
שני הכוחות נאבקו בו. לרגע נתאזנו שני החודים איזון מושלם והוא היה קלוע ביניהם, מפרפר בייסוריו. ואז, פתאום, התעשת ושב אל עצמו. שוב הוא פרודו, לא הקול ואף לא העין: בן חורין הוא לבחור, ונותר לו אך רגע אחד. הוא הסיר את הטבעת מאצבעו."

מי הם שני הכוחות? מאוחר יותר מבאר גאנדאלף שהוא היה אחד מהם, אך של מי השני? האם זה סאורון, שמפעיל לחץ ממרחקים או הטבעת עצמה, מזנקת כשהיא חשה בתביעת אדונה האמיתי, השר האפל?
באופן דומה פרודו, על מדרגות קירית-אוּנגוֹל, מתחבא מהמלך המכשף המוליך את צבאו לאסור מלחמה על מינאס טירית, אבל הפרש השחור חש בו. פרודו מרגיש "כוח זר המתדפק מן החוץ" אשר נוטל שליטה על ידו "וזרת אחר זרת הוא מוליך את היד לעבר השרשרת שעל צווארו". אך הפעם "שוב לא נמשך להיענות מרצונו", וכך הוא מוליך את ידו חזרה, לבקבוקון של גאלאדריאל. הפעם אין ספק – הכוח בא מן החוץ. ×–×” אינו פגם בפרודו – זהו כוח זר ועוין.
התמונה האחרונה היא זו על הר הדין, בחדרי האש של סאמאת-נאור. ככל שסאם ופרודו מתקרבים לשם מתעצמת הופעתו של אותו כוח זר ועוין. סאם רואה שידו של פרודו מזדחלת שוב ושוב אל הטבעת, שוב ושוב נעצרת ומורחקת "בשוב כוח רצונו אליו". בפעם האחרונה שפרודו רואה את העין, ידו שוב זוחלת אל הטבעת עד שהוא לוחש "עזור לי, סאם! עזור לי, סאם! החזק בידי. אין בי כוח לעמוד נגדה" – וסאם נוטל את יד פרודו ומרחיק אותה ללא מאמץ, למעשה "ברוך". מסתבר שהכוח שפועל על פרודו אינו כוח פיזי, שכן מה שעבור פרודו הוא בלתי מנוצח, עבור סאם הוא בלתי מורגש. באותו אופן הטבעת היא משא כבד מנשוא לפרודו, אך כשסאם מניף אותו, מצפה לחוש את אותו "משא רובץ של הטבעת הארורה", אין הוא חש דבר.

הפירוש האחר – דואליזם ומאניכאיזם – וטולקיניזם
כל ×–×” מביא לשאלה האם נכשל פרודו במאמץ האחרון. הוא מגיע לסאמאת-נאוּר ומותיר את סאם להתמודד עם גולום. כשסאם הולך בעקבותיו ונכנס, מסתבר שאפילו הבקבוקון של גאלאדריאל אינו פועל. במקום ×–×” "לב ממלכתו של סאורון… במקום ×–×” בטל כוחן של כל יתר המעצמות". ואז, בעומדו על שפת תהום-האש, פרודו נשבר. דבריו הם:
"באתי הלום, אך עתה לא אבחר לעשות את המעשה שאמור הייתי לעשותו. עשה לא אעשנו. הטבעת שלי היא!"

ואז הוא עונד את הטבעת. חיוני לנו לדעת האם כך קורה מפני שפרודו אנוס, או שהוא × ×›× ×¢ לפיתוי פנימי. דבריו אולי מרמזים על האפשרות האחרונה, כיוון שדומה שהוא נוטל על עצמו את האחריות בקול גדול: "לא אעשנו… הטבעת שלי היא!" אך בניגוד לכך ישנה תחושה מתעצמת של ×”×’×¢×” למוקד של עוצמה, היכן שכל כוח אחר בַּטֶל. אם כך הדבר פרודו לא יכול למנוע זאת יותר מאשר אילו נסחף בנהר גועש או נקבר במפולת אבנים. פרודו אינו אומר "אני בוחר לא לעשות" אלא "לא אבחר לעשות". הכרזה זו מדויקת כפשוטה. פרודו לא בוחר, הבחירה נעשית עבורו. כך ×¢× ×” טולקין למכתב ששאל שאלה זו על הארוע.
אני מקווה שלא הותרתי ספק בלבכם – טולקין לא טעה ולא התבלבל, אלא באופן מכוון ועקבי הציג בסיפור פירוש אחר – או פירוש נוסף – לשאלת הרוע. בכל מקום בו ×”×™×” הדבר רלבנטי הוא טרח והעמיד את השניות, את הכפילות, והציג אותה מול הקורא.
אבל מהו ההסבר השני, במחילה? אילו עוד תיאוריות הוצעו על מנת להסביר כיצד קיים רשע בעולם, שעל פי ההשקפה היודו-נוצרית נוצר ע"י אל רב חסד?
קיימת גישה על פיה לרשע עוצמה משלו, והוא כוח מתחרה לטוב: דואליזם. על פי הדואליזם העולם הוא שדה קרב בין שני הכוחות, הטוב והרע. ההשקפה הדואליסטית נחשבת לכפירה בעיקר, למינות, בנצרות הקתולית, וזאת מפני שגישה זו אינה באה להסביר במה שונה הטוב מהרע – מדובר בתחרות בין כוחות שוים ומנוגדים. טולקין נזהר מדואליזם כמפני אש, וכשנכתב בביקורת על 'שר הטבעות' שכל שהטוב והרע עושים בסיפור הוא להרוג אחד את השני ו"נראה שמוסרית אין הבדל ביניהם", העניין הפריע לו מאוד. טולקין אינו מקבל את ההשקפה שהטוב והרע הם שווי מעמד, ובודאי לא ×”×™×” משרבב במתכוון גישה זו לתוך כתביו.
גישה נוספת, שצמחה ממסורת הדואליזם, היא הגישה המאניכאית. על פי הגישה המאניכאית מקור הטוב בעולם הרוח, ומקור הרע בעולם החומר. המאניכאים ירדו לפרטים מכאניים ממש בבואם להסביר ולבאר כיצד באים העולמות במגע, בתארם איך בכל חומר קיימים ניצוצות של טוב ורוחני. על כך פילוסופים שקולים מהם, כדוגמת אוגוסטינוס הקדוש, באו ועשו מהם חוכא ואיטלולא. עם זאת, על אף שאין ספק שטולקין הכיר את הגישה המאניכאית ואת הביקורת המוצדקת עליה, הוא כתב את הדבר הבא:
"Melkor 'incarnated' himself (as Morgoth) permanently. He did this so as to control the hroa, the 'flesh' or physical matter, of Arda. He attempted to identify himself with it. A vaster, and more perilous, procedure, though of similar sort to the operations of Sauron with the Rings. Thus, outside the Blessed Realm, all 'matter' was likely to have a 'Melkor ingredient'"
"מלקור, בתור מורגות, לבש דמות גשמית לעד. הוא עשה כן על מנת שתהה זהות בינו לעולם החומר, על מנת לשלוט בארץ באופן פיזי ממש, להפוך את הקיים, חומרית, לחלק מעצמו. זהו הליך זהה, עקרונית, למה שסאורון ניסה לבצע עם הטבעות, אלא שמדובר במעשה גדול ומסוכן לאין שיעור. כיוון שכך עשה כל חלקיק חומר הכיל 'גורם מלקור' בתוכו, מחוץ לואלינור."

מתוך 'ההיסטוריה של הארץ התיכונה'; כרך ×™' – 'טבעת מורגות'.
וזו הרי הצהרה מאניכאית של ממש.
מסתבר שטולקין סוטה במתכוון מן התקן הבואתיאני. כמו בואתיוס הוא מציג את הרשע הקדמון כמהלך של הפניית עורף לאל, אבל הרשע לבש פנים, בנה רצון משלו, הפך לכוח נגדי, אף שלא שווה. הצל, כביכול, החל לעשות כרצונו – ורצונו, על פי עצם ההגדרה, הפוך מרצונו של האור.
טולקין אמנם ×”×™×” נוצרי, אבל הוא בן אנגליה במחצית הראשונה של המאה העשרים. הוא שירת כקצין במלחמת העולם הראשונה וראה את חייליו הנאמנים נטבחים כשיצאו להסתערויות אמיצות אך מטופשות מתוך החפירות. כמו כל אדם בעולם המודרני הוא הכיר סבל שנגרם לא מרשעותו של אדם, אלא בשל משהו שטמון במערכת. מערכות שלטון עוררו בו אי אמון, בירוקרטיה היתה שנואה עליו והוא אף הגדיר את עצמו כאנארכיסט. טולקין ראה כיצד טכנולוגיה תעשייתית מגיעה למקומות נאים, פורחים ושקטים והופכת אותם לאזורים ששאון מכונות לא נותן בהם מנוח וצחנת דלק שרוף מכסה על ריחות הפרחים. הוא חווה, במלים אחרות, את קיומו של רוע חסר פנים, ×›×–×” שאי אפשר לייחס אותו ברצינות לאדם או לקבוצת בני אדם, אלא משהו מערכתי. אינני יודע אם קרא את קפקא, ומן הסתם חש התנגדות ליאוש העמוק שספרות ממין ×–×” מביאה ללב הקורא, אבל עובדה היא שהכיר ושטם את "המערכת" – מפלץ חסר פנים והגדרה, שיורד לחיי האדם ועשוי לעשות אותם גיהינום עלי אדמות. הוא הכיר את הרשע כמשהו קיים, ושאף למאבק בו, הכרה ומאבק שהגישה הבואתיאנית לא סיפקו. על כן הלך צעד אחד נוסף, ובשומרו בערפו את הגישה עליה התחנך הרחיב אותה על מנת להתאים לניסיונו ולמצפונו. הרשע ב'שר הטבעות' – ובעולם הממשי – איננו שקול לטוב, אבל הוא שריר וקיים, ועל האדם להלחם בו – לא בכל דרך, אבל בכל דרך כשרה.
 

 

יסודות נורדיים עתיקים ביצירתו של טולקין

מאת מרטין וטשטיין – אגודת טולקין הגרמנית מתרגם: דני אורבך

עד הגיעו של ×’'ון רונלד רעואל טולקין לגיל עשרים ושלוש שנים בלבד, הוא הספיק כבר ללמוד יוונית, לטינית, אנגלו-סקסונית, אנגלית עתיקה, פינית, וולשית וגותית. בנוסף לכך, המציא גם שתי שפות משל עצמו – הנוובוש והקווניה. בנוסף לחיבתו הידועה ללשונות, מצא טולקין עניין גם במיתוסים ואגדות השייכים לארצות ולעמים שמאחוריהן, וקרא בשקיקה כל אגדה עתיקה עליה הצליח להניח את ידו. וכך, במהלך הלימוד, הבחין ×›×™ לאנגליה עצמה אין מיתולוגיה. היו כמובן המיתוסים הקלטיים, הרומאיים, הנורדיים והנוצריים, אך שום דבר הייחודי לאנגליה עצמה. עובדה זאת, והעדר המיתולוגיה מאחורי שפתו שלו, הקווניה, הניעו אותו לחבר סיפורים קצרים ופואמות שעסקו באישים ואירועים היכולים להיות שייכים למיתולוגיה אנגלית כזו. במהלך היצירה הושפע טולקין מהתנ"ך, מהאֶדָה [17, 18], מיצירותיו של שייקספיר ומסיפורי פיות ואגדות עם קלטיות שונות ומגוונות. היו, כמובן, מקורות נוספים, מלבד היצירות העיקריות שנזכרו לעיל. במאמר ×–×” ברצוני להתמקד ביסודות הנורדיים שביסוד יצירתו של טולקין. מטרתי, בשום פנים ואופן, אינה להשוות בין רעיונות מסוימים של טולקין לרעיונות דומים במיתולוגיות הצפוניות, מאחר שקיימים כבר אינספור מאמרים על הטבעת כיסוד נורדי או על ניסיונות להשוואה בין אודין [אבי האלים במיתולוגיה הנורדית – המתר'], לכמעט כל אחד מהאיינור או לטום בומבדיל. תחת זאת, כוונתי היא להראות עד כמה שימשה מיתולוגיה זו כמקור השראה לטולקין וליצירותיו. 1. קוסמולוגיה 1.א. מִידְגָרְד = הארץ התיכונה אם נסתמך על המיתולוגיה הנורדית, מהווה מידגרד את אחד משלושת העולמות המרכיבים את היקום. מדובר בעולם התיכון, בו חיים בני אנוש, בני לילית אפלים וגמדים, מקום בו הזמן חולף במהירות והטוב נלחם ברע ללא הפסק. את הראייה הראשונה להסבתה של מידגרד לארץ התיכונה ניתן למצוא בשירת אארנדיל. מלח ×–×” ×”×™×” אחד מהדמויות הראשונות במיתולוגיה של טולקין, וביצירת דמותו הושפע המחבר מקטע מתוך פואמה אנגלית עתיקה (קריסט איש קִינֶווּלְף): אֶאַלָה אֶאַרֵנְדֶל אֶנְגְלָה בֶּאוֹרְטַאסְט אוֹפֶר מִידָנְגֵאָרְד מוֹננוּם סֶנְדֵד (×™×—×™ אארנדל מלאך השחר / בשחק ארץ תיכונה נשלח הוא לאדם) טולקין אימץ את הדמות הזאת. אֶאַרֵנְדֶל (שהפך מאוחר יותר לאארנדיל), מלח שהופך לכוכב הערב שזורח מעל מרחבי הארץ התיכונה. 1.ב. אָזְגַרד = ולינור הפעם השנייה בה טולקין נטל השראה מהמיתולוגיה הנורדית היתה בהמצאת ממלכת ולינור. במיתוסים הצפוניים שוכנת אזגרד, הנעלה מבין העולמות הנבראים, מעל מידגרד, והאלים, האָאֵסִיר, מאכלסים אותה. באזגרד חולף הזמן לאיטו, והיא משכן לצחוק ולאושר נצחי, בניגוד מוחלט למידגרד. גם טולקין ×”×™×” זקוק לניגוד לארץ התיכונה שהמציא, ולכן יצר את ולינור לפי צלמה של אזגרד. הממלכה הברוכה (שפירוש שמה בקווניה הוא "ארצם של האיתנים") היא התאמה אטימולוגית וקוסמולוגית של אזגרד לארדה. בממלכה הנורדית, לכל אאסיר יש את משכנו שלו, וכל אלה נבנו מאחורי חומה גדולה שסוגרת על אזגרד. גם אצל טולקין ניתן למצוא משכנות נפרדים ואף את החומה (הנקראת פֶּלוֹרִי). במיתולוגיה, מחוברת אזגרד למידגרד באמצעות קשת בענן הנקראת ביפרוסט, שמעליה, כגשר, יכולים האאסיר לנדוד לעולם התיכון. גשר ×–×”, הבנוי כאמור מקשת וענן, מופיע בגרסה הראשונה של הקוונטה סילמריליון, אך טולקין החליט לנטוש אותו לאחר מכן. בגרסה הסופית של הסילמריליון הוא אינו מוזכר כלל. 1.×’. אלפהיים = אלדמר אלפהיים מהווה חלק מאזגרד, והיא ביתם של בני הלילית הבהירים. אלה חיים עם האאסיר, וידועים כלוחמים חזקים וקוסמים מוכשרים ועזים. טולקין אימץ הן את בני הלילית הבהירים והן את ממלכתם, ואף המציא להם שפה – הקווניה. 1.ד. נילפהיים: נילפהיים שוכנת מצפון למידגרד, מקום של כפור ושלג, ובו נמצאת גם הכניסה לעולם התחתי, להֶל. ניתן לומר, במידת מה, ×›×™ אנגבנד מזכירה מקום ×–×”. 1.×”. סְוַורְטָלְפְהַיים: במיתולוגיה הנורדית, סוורטלפהיים היא ממלכתם של בני הלילית האפלים. לעיתים, מוזכר מקום ×–×” אף כמשכן הגמדים. היא מהווה חלק ממידגרד וניתן להגיע אליה דרך מכרות ומערות בעמקי ההרים. טולקין אימץ את בני הלילית האפלים כניגוד לאחיהם הבהירים. הוא ×”×™×” זקוק לניגוד ×–×”, על מנת להראות כיצד יכולה שפה להשתנות כאשר חלק מהעם ×—×™ בארץ של אושר נצחי, והחלק השני – בארץ של אימה ומלחמות. אצל טולקין, בניגוד למקור הנורדי, בני הלילית האפלים אינם חיים במערות (מלבד מנגרות, ביתו של תינגול), אלא ביערות. 1.ו. הבדלים בניגוד לעולמות שנזכרו לעיל, טולקין לא אימץ את יתר העולמות במיתולוגיה הנורדית. ונהיים, השוכן בארץ אזגרד, ×”×™×” ביתם של הוָנִיר. ×”×™×” ×–×” ×’×–×¢ שונה של אלים, שהורד מרום מעמדו על ידי האאסיר. מוּזְפֶּלְהַיים שכנה דרומית למידגרד, ושם בערה כל הימים אש של כבשן. הל, העולם התחתי, ×”×™×” הניגוד לאזגרד, ושכן מתחת למידגרד. טולקין החליף מקום ×–×” באנגבנד, הנמצאת בארץ התיכונה ולא מתחתיה. אף את יוטונהיים, ביתם של הענקים, לא ניתן למצוא בעולמו של טולקין. אף על פי שענקים מוזכרים בגרסאות הראשונות וכן בהוביט, טולקין נטש אותם לאחר מכן ומעולם לא העניק להם ארץ או ממלכה משל עצמם. 2. הגזעים 2.א. בני הלילית עבור טולקין היתה השפה, כידוע, אחת הסיבות ליצור מיתולוגיה חדשה משל עצמו. כפועל יוצא, ×”×™×” זקוק לעמים שידברו בה. מאחר והשפה היתה שונה כל כך מאנגלית, או מכל שפה שמדוברת היום, ובכל זאת היתה המיתולוגיה אמורה להתאים לאנגליה, ×”×™×” צורך בגזעים אחרים, שאינם בני אדם, שישתמשו בה. בני הלילית, המצויים במיתולוגיה הנורדית, התאימו לתכלית זאת ככפפה. טולקין אימץ את בני הלילית הבהירים ואת ארצם אלפהיים (שהפכה לאלדמר), ואת בני הלילית האפלים במידגרד (הארץ התיכונה). לראשונים העניק את לשון הקווניה, ולאחרונים המציא שפה חדשה, איקורין (שהפכה מאוחר יותר לסינדרין). על שפה זאת להיות קרובה לקווניה, אך בכל זאת שונה, מושפעת מהחיים הקשים של בני הלילית האפלים וממלחמתם במורגות. מאוחר יותר, חילק טולקין את בני הלילית הבהירים לשלושה בתים, שלכל אחד מהם סגנון חיים שונה וייחודי: הונייר, שקושי או אימה זרים להם, שרים במשך כל היום עם הולאר. הנולדור (גנומים) חיים בהרים ועובדים בפרך. והטלרי שחיים על החופים ומקשיבים לשחפים ולגלי הים במשך כל היום. לכל שלושת הבתים היתה בהתחלה אותה שפה, האלדרין, אך זאת השתנתה בשימושה היום יומי, בשל השוני באורח החיים. ההיסטוריה של בני הלילית ומלחמתם במורגות הומצאה על ידי טולקין ועל ידיו בלבד, ומהמיתולוגיה הנורדית הוא לקח רק את השמות והתכונות האופייניות לבני הלילית. עם ×–×”, בגרסתו הנורדית, הוא קסום ויקר המציאות במידגרד, ובני האדם מכירים אותו דרך סיפורים ואגדות עתיקות בלבד. 2.ב. הגמדים הגמדים הטולקינאיים, בבירור, נלקחו מבין דפי המיתולוגיה הנורדית. באגדות הצפוניות, חיים הגמדים במערות ובמכרות בהרים, ושם כורים הם זהב ואבנים טובות. הם בעלי מלאכה מיומנים ומחשלים כלי נשק קסומים וטבעות במפחותיהם. בני העם ×”×–×” חישלו את מיולניר (פטישו של האל תור) ואת דראופניר (טבעתו הקסומה של האל אודין). את שמותיהם של הגמדים לקח טולקין בעיקר משורותיה של שירה נורדית עתיקה, שנקראת וּלוּפְּסָה, הפותחת את האדה הפואטית. כאן אצטט את השורות הנוגעות לגמדים, כאשר השמות המופיעים ביצירותיו של טולקין יופיעו במודגש: [הטקסט מובא בעברית בתרגומו של שאול טשרניחובסקי – המתר']: "ויהי מוטסוגניר האדיר ביניהם, בכל הננסים, ודורין השני. ויעשו הננסים, כמה צורות בני אדם, באדמה כמצוות דורין. ניאי ונידי, נורדרי וסודרי אוסטרי ווסטרי, אטליוף, דוולין, נר ונאין, ניפינג, דאין, ביפור, בפור, בומבור, נורי, אן ואונר, איי, מיודביטניר. ויג וגנדלף, וינדולף, טורין, טרור וטראין, טק, ליט וויט, ניר ורגין, נירד ורדסביד, נכונה מניתי את הננסים. פילי וקילי, פונדין, נלי הפטיפילי, אנר, סויאור, פרר, הורנבורי, פרג ולוני, אאורונג, יארי, איקינשלדי. עת לכנות בשיר, את האדם בשמו בני עם הננסים, אבי אבות לופר, גזעם עלה, מארץ הטרשים, דרך בקעות טיט, אל שדמת החול. הר, האוגספורי, הלונג, גלואין דורי, אורי, דוף, אנגורי שירפיר, וירפיר, שפיד, איי אלף ואינגווי, איקינשלדי, פיאלר ופרוסטי, גנר ופיד, עד בלתי ירח, יידעו ידוע שושלת ארוכה זאת של אבות לופר. מפתיעה היא העובדה שאף גנדלף הוא גמד במיתולוגיה הנורדית. ככל הנראה, כאשר חיפש טולקין שמות של גמדים בפואמה, מצא ביניהם גם את שמו. 2.×’. דרקונים גם הדרקונים מופיעים במיתולוגיה הנורדית, לפיה הם חיים במערות ומגנים על אוצרותיהם. נקודת התורפה היחידה שלהם היא הבטן. הואיל וגם במיתולוגיה הקלטית מופיעים דרקונים, קשה לומר איזה גורם השפיע על יצירתו יותר. אבל ישנן נקודות דמיון מכריעות בין מותו של גלאורונג בסיפורו של טורין טורמבר [2] ובין מותו של פפניר באדה הפואטית [18]. במקור הנורדי, כאשר זחל פפניר מעל הנקיק היתה בטנו בדיוק מעל סִיגְרוּד, והגיבור זינק למעלה והחדיר את חרבו עמוק לתוך בטנו של הדרקון (בדיוק הדרך בה הרג טורין את גלאורונג). כאשר שכב פפניר גוסס, שאל הוא את סיגרוד לזהותו, והגיבור השיב בחידות (מוטיב בו ניתן להבחין גם בהתקלות בין בילבו לסמוג [3]). אזי סיפר פפניר לסיגרוד את האמת על העבר, ההווה והעתיד. גם גלאורונג לא מסוגל ×”×™×” לשקר לטורין כאשר גסס. 2.ד. ענקים ×’×–×¢ ×–×” מופיע בכמה מסיפורי האבודים וכן בהוביט. במיתולוגיה הנורדית מהווים בני עם ×–×” יסוד חשוב מאד – אויביהם של האאסיר וגורם חשוב בהולדת העולם וכן באחרית הימים. במידה מסויימת מחליף מלקור, שמושפע גם מלוציפר, השטן הנוצרי, את ענקי המיתולוגיה הנורדית. 2.×”. רוהירים אנשי רוהאן [1] הינם בלונדינים וחיים בארץ מישורית בעלת גבולות שמורים היטב. באזורי הספר יש רק חוות בודדות, ורוב בני העם חיים בבירה או על גדות הנהרות. מאפיינים אלה מזכירים את בני העם השוודי לאחר ההגירה, ואפילו שמותיהם של הרוהירים דומים לשמות סקנדינביים. המילה אֵאוֹ פירושה באנגלו-סקסונית סוס. טולקין השתמש בה בשמות רוהיריים רבים, וכן במילה איארולינגס, השם בו בני עם ×–×” מכנים את עצמם. 2.ו. אחרים את הגזעים הנוספים המוזכרים ביצירותיו של טולקין, כגון האורקים, הטרולים, הפיות, אנשי הזאב, הנשרים וכו', קשה לשייך למיתולוגיה ספציפית. הם מופיעים באגדות קלטיות, נורדיות, יווניות ואחרות. 3. דמויות 3.א. אֵרִיוֹל אריול הוא הגיבור העיקרי בסיפורים האבודים, ומוזכר גם במיתולוגיה הנורדית. בסיפורים הצפוניים הוא בנו של אארנדל, ששושלתו מיוחסת לאל אודין בכבודו ובעצמו. 3.ב. ביאורן: ביאורן מופיע בהוביט ומוזכר בסיפורים האבודים. ביצירה הראשונה הוא משנה צורה, ומסוגל להפוך לדוב בכל עת שיחפוץ. פשר שמו בגרמנית עתיקה הוא 'דוב'. בסיפורים הצפוניים נכנסו לעיתים לוחמים לטירוף של קרב. משמעות הדבר היא שהתנהגו כחיות טרף כל עוד נלחמו. במקרה ×›×–×” כונה הלוחם 'דוב', 'זאב' או כל ×—×™×” אחרת אותה הזכירה התנהגותו במהלך הקרב. היכולת להכנס לטירוף כגון ×–×” נחשבה כסגולה, וביאורן של ההוביט הוא יישום של עקרון ×–×” במיתולוגיה של טולקין. לא זאת בלבד שהיה יכול להתנהג כדוב, אלא אף שינה את צורתו באופן ממשי כאשר עשה זאת. 3.×’. גנדלף כאשר גנדלף הופיע לראשונה בהוביט, ×”×™×” הוא קוסם נודד בעל זקן ארוך וכוחות נבואה. בהקשר ×–×” לא ניתן עוד לראות בו מאיא או איסטאר. ציינתי כבר ששמו נלקח מהאדות, אבל גם דמותו מושפעת מהמיתולוגיה הנורדית. אודין, אבי אלי האאסיר, × ×”×’ לנדוד בינות בני האדם לעיתים קרובות, וכאשר עשה זאת נראה כקוסם זקן ונודד. סביר מאד ×›×™ טולקין הושפע מהתגלמות זו של אודין כאשר יצר את גנדלף. 3.ד. שאדופאקס סוסו של גנדלף, שניתן לו על ידי תיאודן, מהיר יותר מהרוח, הסוס המהיר ביותר שחי אי פעם עלי אדמות. אבותיו היו סוסי המערב, ובמיתולוגיה הטולקינאית, כך סביר להניח, משמעות הדבר היא שהיו איינור בהתגלמות גשמית של סוס. ניתן לאתר סוס דומה במיתולוגיה הנורדית – סוסו של אודין, סלייפניר, ×”×™×” גם הוא הסוס המהיר ביותר עלי אדמות. ההבדל העיקרי ביניהם ×”×™×” ×›×™ לסלייפניר היו שמונה רגליים, אך מבחינת כל התכונות האחרות אין כל הבדל מהותי בין הסוסים. 4. מקומות 4.א. יעראופל מירקוויד, או מירקווד [יעראופל] באנגלית מודרנית, ×”×™×” יער אגדי באדה הפואטית. המילה היא ממקור איסלנדי, ומשמעותה "יער על הגבול". לא ידוע לאיזה יער עתיק התכוונה האדה, אך ככל הנראה ×”×™×” ×–×” יער כלשהו בצפונה של אירופה (גרמניה או פולין). 4.ב. הרי הערפל הרי הערפל מופיעים בשירת סקירניר באדה הפואטית. על גיבור ×–×” הוטל לרכוב מעבר להרי הערפל, והיה עליו להיות זהיר במיוחד, בשל הענקים וטרולי המערות שחיו בהרים אלה. טולקין שאל גם את היסודות הללו מהמיתולוגיה הנורדית. 5. חפצים 5.א. הטבעת טבעת הקסמים היתה ותהיה נקודה מרכזית בדיונים על היחס בין טולקין לבין המיתולוגיה הנורדית. טבעות (קסומות ורגילות) נוכחות ברוב האגדות של האדה. הקסומות ביותר היו דראופניר (טבעתו של אודין) וטבעת הניבלונגים. שתיהן חושלו בידי גמדים, ולאף אחת מהן לא היתה העוצמה שטולקין מייחס לטבעת האחת בשר הטבעות. טולקין עצמו ציין ×›×™ אמנם הן טבעתו של סאורון והן טבעת הניבלונגים היו עגולות, אך הדמיון מתחיל ומסתיים בזאת. לכן, אינני רוצה למצוא נקודות דמיון שהיוצר עצמו לא העלה בדעתו את קיומן. מעבר לכך, נעשה שימוש בטבעת כמטאפורה – אם החזקת בטבעת, פירוש הדבר הוא שהחזקת בעוצמה. אדון השובר טבעות נחשב כאדם המעניק את רכושו למשרתיו בחינם. טבעת אדומה היא דימוי המתאר עושר שנלקח במלחמה על ידי הריגתו של בעליו האמיתי והחוקי. מי שהעניק טבעות, נחשב הדבר כאילו חלק את רכושו עם זולתו (דבר ששרד במסגרת טקסי הנישואין של ימינו). את העובדה ×›×™ בילבו מצא דווקא טבעת, ולא חפץ אחר, במאורתו של גולום, נוטה אני לזקוף לזכות ההשפעה הנורדית על העלילה כולה. השמות, הגזעים ואפילו אחדות מהדמויות נלקחו מאגדות אלו, ולכן, כאשר מצא הגיבור חפץ קסום, ×”×™×” על חפץ ×–×” להיות טבעת, על מנת להמשיך את הקו, שנמשך כחוט השני לאורך הספר כולו. 5.ב. חרבות המיתולוגיה הנורדית מעניקה שמות לחרבות המפורסמות כולן, דבר שמעורר אותן לחיים במהלך העלילה – כך חדלות הן מלהיות סתם חפצים והופכות לשחקנים עיקריים במחזה. אף טולקין העניק תכונה זו לחרבות שביצירותיו, והמפורסמת מביניהן היא גורתאנג, חרבו של טורין טורמבר. יש לה תכונות נוספות מלבד השם, וודאי שהיא יותר מסתם חפץ פשוט. בתמונת התאבדותו של טורין, גורתנג אפילו מדברת אליו. 6. שירות 6.א. מצלול אליטרטיבי שירת "נארן אי הין הורין" [6] כתובה במצלול אליטרטיבי, אותו הקצב המאפיין שירות אנגלו-סקסוניות כמו ביאוולף. במיוחד ב"שירת ליתיאן" [6] ניתן למצוא אותן ברוב הפסקאות. שבועתו של פאנור (שורות ff 1848):

Be friend or foe or demon wild of Morgoth, Elf or mortal child or any here on earth may dwell, no law, nor love nor league of hell, no might of Gods, no binding spell, […]

בדרך כלל משמשות אליטרציות כסימן זיהוי בטוח לשירות גרמאניות. טולקין אהב סגנון זה עד מאד, ותמיד ניסה לזכות את שיריו באותו מגע יחיד ומיוחד. ניתן לראות זאת גם בשירו של אראגורן ('לא כל הזהב יש לו זוהר' [1]). חשוב לשים לב כי בשירי ההוביטים, כמו בשיריו של טום בומבדיל, לא השתמש טולקין באליטרציות, וכך נראים הם כשירים עממיים יותר ועתיקים פחות. 6.ב. תחרות חידות המוטיב של תחרות חידות מופיע ב'שירת ואפטרודניר' באדה הפואטית, שם בוחן אודין את הענק ואפטרודניר בחידות על מנת לראות עד כמה הוא חכם. תחרות זו דומה מאד לתמונת ההיתקלות בין בילבו וגולום [3]. גם בסאגה על המלך היידרק החכם ניתן למצוא תחרות דומה. 7. רונות 7.א. רונות הירח: במפתו של תרור [3] ניתן להבחין ברונות גמדיות שמראות את הדרך לכניסה הסודית. כתב, שידוע גם כפוּטְהַארְק, שימש את השבטים הגרמניים משנת אפס לספירת הנוצרים ועד להתנצרות הצפון, כאשר הוחלף בידי האלף בית הלטיני. פעם נוספת, מבחינים אנו ביסודות נורדיים מקוריים בהוביט. 7.ב. אָנְגֵרְתַאס (קִירְת) עבור שר הטבעות המציא טולקין מערכת אלף בית מקורית של רונות, בהתאם לתבנית של הפוטהארק, היות ולא רצה לחקות מערכת כתב קיימת. הוא המציא מערכת חדשה, שדמתה לטנגוואר מבחינת התבנית אך נראתה כפוטהארק. להלן יוצגו סימניות הטנגוואר ביחד עם מקבילותיהן האנגרתיות והלטיניות על מנת להראות את הדמיון מבחינה תבניתית:

מקרא לגרמנית: Latein=לטינית Stamm=שורש Vokale=תנועות Ausn= חריג הרונות האנגרתיות מחולקות אף הן לשלוש קבוצות: שורשי C,P,T ו-K. מספרם של הקווים המקבילים היוצאים מהניצב מורים באיזו עוצמה יש להגות את הסימניה, בדיוק כמו הענפים בטנגוואר. במקום לשנות את כיוון הניצב, כפי שנעשה הדבר בטנגוואר, הרונות האנגרתיות סימטריות. על פי המיתולוגיה הטולקינאית פיתח דיירון [הנגן האגדי] מדוריאת את הכתב האנגרתי, מאחר שהיה זה קשה לחרוט את אותיות הטנגוואר על עץ ואבן. מערכת זו שימשה אותו כתבנית, ומכאן הדימיון בין השתיים. רונות

7.×’. רונות קסומות המוטיב של רונות קסומות החרוטות על חרבות, טבעות ושאר חפצי קסם, על מנת להעצים את כוחן, נפוץ מאד באגדות הנורדיות וגם במיתולוגיה של טולקין. לדוגמא אנו יודעים ×›×™ רונות שכאלה נחרטו על גלאמדרינג, אורקריסט, סטינג וגם על הטבעת האחת [3]. באגדות הנורדיות מעוטרים ברונות גם חפצים הנמצאים בשימוש יומיומי, כגון מגפיים, שופרות, שריונות וכדומה, על מנת להגביר את עמידותם, אך לא ניתן למצוא שימושים כגון אלה ביצירותיו של טולקין. סיכום ממאמר ×–×” מסתבר בוודאות ×›×™ רבים מהיסודות הנורדיים ביצירותיו של טולקין הופיעו לראשונה בהוביט, וההסבר לכך טמון בתכלית שלמענה כתב טולקין סיפור פיות ×–×”. לאחר שסיים את ספר הסיפורים האבודים, ×”×™×” בטוח ×›×™ איש לעולם לא יקרא בו. הוא ×”×™×” סבוך מדי וצמח בקרקע בתולה מבחינה ספרותית, ולכן החליט לכתוב משהו שונה, סיפור לילדים שאינו שייך למיתולוגיה שיצר. הוא נטש את כל הגזעים, המקומות והקוסמולוגיה והשתמש תחת זאת במקבילות הנורדיות. האורקים, הגנומים, מלקור, הבלרוגים ועוד לא הופיעו בסיפור כלל וכלל, והאיזכור היחיד למיתולוגיה הן חרבות גונדולין. שמות הגמדים, גנדלף, יעראופל והרי הערפל נלקחו מהאדה. הענקים, סמוג (דרקון אמיתי במקום המכונות בספר הסיפורים האבודים), ביאורן, הטרולים והזאבים נוצרו אף הן בצלם אגדות המיתולוגיה הצפונית. רק כעבור שנים, לאחר שכתב את שר הטבעות, החל לחבר את המיתולוגיה שלו לעולם של ההוביט. לכן, ניסה להסביר את ההוביט במונחים של שר הטבעות ויצר עידן חדש ללגנדריום. כך חדרו היסודות הנורדיים, כמו מדלת אחורית, לתוך המיתולוגיה שיצר. ההקבלות אותם ציינתי בין יצירותיו של טולקין למיתולוגיה הנורדית נועדו לתת לקורא התרשמות כללית, עד כמה השפיעו אגדות אלה על טולקין בכתיבתו. אף על פי כן, ברור שהושפע לא רק מהן, אלא גם מיסודות יווניים, רומאיים, קלטיים, נוצריים ומזרחיים. וודאי הוא הדבר, שניתן לכתוב מאמרים לא פחות ארוכים על היחס בין טולקין למיתולוגיות הללו. ומעבר לכך ישנם ביצירותיו גם יסודות מקוריים רבים מאד. אני סבור ×›×™ רק השילוב בין המיתוסים היפים ביותר שבתולדות האגדה האנושית, ביחד עם אופיים המיוחד של סיפורי פיות, הופך את יצירותיו של טולקין לחומר קריאה ראוי. לכן, מסוגל כל אחד לגלות גורמים מדמיונו ומאמונותיו הוא בתוך הטקסט, ולא משנה לאיזו דת ישתייך. מקורות ביבליוגרפיים: [1] The Lord of the Rings, J,R,R, Tolkien, HarperCollinsPublishers, 1994 [2] The Silmarillion, J,R,R, Tolkien, HarperCollinsPublishers, 1999 [3] The Hobbit, J,R,R, Tolkien, HarperCollinsPublishers, 1999 [4-15] The History of Middle Earth I – XI, J,R,R, Tolkien, HarperCollinsPublishers, 1997 [16] The Road to Middle Earth, T.A. Shippey, HarperCollinsPublishers, 1992 [17] The Edda of Snorri Sturluson [18] Heldenlieder der ×”lteren Edda, A. Krause, Reclam, 2001 [19] http://valarguild.org/varda/Tolkien/encyc/papers/language.html [20] http://www.valhs.org/index.html [21] http://www.angelfire.com/on/Wodensharrow/texts.html [22] http://www.jrrtolkien.org.uk/tolkien_as_student.htm

נפילה, קדושה וחסד- ערכים קתוליים בלגנדריום הטולקינאי

הרצאתו של מר דני אורבך בפני באי כנס 'אייקון' שנת 2002


תודות:

ברצוני להודות לאילן שמעוני, רן בר-זיק ויובל ווליס שקראו את הטקסט והעירו הערות חשובות. תודה מקרב לב גם לחוקר הנצרות ד"ר אביעד קליינברג, שהועיל להבהיר מספר סוגיות תיאולוגיות נוצריות. קטעי המקור המשולבים בטקסט, נלקחו, כאמור בהערות, מתרגומיהם של רות לבנית (שר הטבעות), ד"ר עמנואל לוטם (הסילמריליון וסיפורים שלא נשלמו), יובל ווליס (את'ארבת'), מיכל אלפון (×¢×¥ ועלה – על סיפורי פיות), ופרופ' פרנץ דליץ' (הברית החדשה).


"דמעות לאין מספר עוד תזילו. והואלר יגדרו את ולינור בעדכם, וינעלו אתכם מחוצה לה, עד כי אף לא הד קינותיכם יעבור את ההרים הללו. על בית פאנור שפוכה חמת הולאר ממערב עד קצה מזרח, ועל כל ההולכים עימו תיפול. שבועתם תרדפם, ותבגוד בהם, ותמיד תגזול מידיהם את האוצרות אשר נשבעו לרדוף. קץ רע ייפול על כל אשר יתחילו לטובה. ובבגידת אח באחיו, ובחשש בגידה, יקרו כל הדברים האלה. המנושלים יהי שמם לעד.
את דם אחיכם שפכתם בעוולה, ואת ארץ אמן הכתמתם. על דם בדם תשלמו, ומעבר לאמן תשכנו בצל המוות. כי אף שבמצוות ארו נועדתם שלא למות באאה, וכל חולי לא יפגע בכם, עוד בני קטל אתם, וקטול תיקטלו: בנשק ובעינוי וביגון. ונשמותיכם בנות בלי בית תבואנה אז אל מנדוס. שם תאריכו לשכון ותכמהו לגופיכם, ולא תמצאו ניחומים גם אם יעתרו בעדכם כל אשר קטלתם. והנותרים בארץ התיכונה אשר לא יבואו עדי מנדוס יתייגעו מן העולם כמנטל כבד ומתיש, וייכמשו, ויהיו כצללי יגון לפני הגזע הצעיר מכם אשר יבוא אחריכם. כה דיברו הולאר1".

אלו הם הדברים אשר אומר מנדוס, הישות המלאכית הממונה על הגורל בארדה, עולמו של הסופר ג'.ר.ר טולקין, לבני הלילית המורדים, באחד מפרקיו הראשונים של האפוס המיתולוגי "קוונטה סילמריליון". זוהי גזירת הולאר, הישויות המלאכיות המקבילות לאלים, על המורדים בצו האלוהי ועל קוטלי אחיהם ושאריהם. מבחינתם של אותם המורדים, בני הלילית מעם הנולדור, פתחה גזירת מנדוס היסטוריה ארוכה ואומללה של מוות, בגידה, מלחמות ויגון, אך גם של אומץ לב, גבורה, חסד אנושי והקרבה עצמית. ממנה והלאה נפרס "הסילמריליון", האפוס המיתולוגי של טולקין, המפרט את מלחמתם של בני הלילית המורדים במשרתיו של שר האופל מלקור, תחת צילה של גזירת מנדוס חסרת הרחמים אותה הצגתי זה עתה. אקורד הסיום האדיר של מלחמה זאת נפרס בפנינו בטרילוגיה האפית "שר הטבעות", יצירתו הידועה ביותר של טולקין, שיצאה לאקרנים זה לא מכבר בסרט שובר קופות. מאות מליונים של קוראים, וכעת גם של צופים, הוקסמו מהעלילה של סיפורי טולקין: ההוביט, שר הטבעות והסילמריליון. לא רבים מהם, סביר להניח, הבחינו באמונתו הנוצרית של ג'.ר.ר. טולקין, החבויה לאורך היצירה כולה. כבר בקטע שהצגתי, גזירת מנדוס, ניתן להבחין בהשפעה תנכ"ית חזקה: תורת הגמול, עין תחת עין, "על דם בדם תשלמו". העם החוטא נענש לדורות, ורק בעתיד הרחוק ולאחר סבל רב יוכל לכפר על חטאיו. על גזירה זאת נחזור לדבר, כמובן, בהמשך.

ג'ון רונלד רעואל טולקין, שנולד ב-1982 בדרום אפריקה, היה נוצרי אדוק משחר ילדותו. חייו עברו שינוי דרמטי כאשר חזר עם אמו לאנגליה לאחר פטירת אביו. בהיותו בן שמונה הפכה אמו לקתולית, בניגוד לרצון משפחתה הפרוטסטנטית. בכך נגזר עליה נידוי, וכתוצאה מכך מצבה הכלכלי והבריאותי הלך והחמיר. עבור טולקין היתה זאת הקרבה דתית שאין נעלה ממנה, והדבר השפיע עליו עמוקות. משנפטרה כחמש שנים מאוחר יותר מדלקת ריאות, הוא ראה בה קדושה שנתנה את חייה למען אמונתה. לכן, מילדותו המוקדמת ועד יום מותו, ראה טולקין את עצמו כמאמין אדוק בכנסייה הרומאית של האפיפיור. האם השפיעה עובדה זאת על כתיבתו ועל יצירתו? למרות שטולקין דחה כל טענה לפיה סיפורו הוא "אלגוריה", ואמר כי אין דת מפורשת בשר הטבעות, הוא הודה מספר פעמים כי כל יצירתו רווייה בערכים קתוליים ולפי הגדרתו ב"אמיתות נוצריות". מטרת הדיון שלנו היום היא לחשוף את אותם הערכים הנוצריים ולראות כיצד הם משתלבים במיתוס שהוא, למראית עין, פגאני וקדם-נוצרי. אבל לפני שנתחיל לדבר על הנצרות הקתולית ביצירות טולקין, כדאי להתעכב קצת על הדת הזאת. מהי נצרות? ויותר מכך, מהי נצרות רומאית קתולית?

בשנות השלושים למאה הראשונה לספירה נצלב למוות בירושלים היהודי הגלילי ישוע בן יוסף. בעיני רוב בני התקופה, יהודים כרומאים, ×”×™×” ×–×” אירוע שולי – עוד מנהיג משיחי תמהוני שהוצא להורג בפקודת הנציב הרומאי של יהודה. הקבוצה הקטנה עד כדי רחמים של תלמידיו ומוקירי זכרו ניסתה לשכנע את העולם ×›×™ רבה ×”×™×” המשיח, ×›×™ קם לתחיה ביום השלישי לאחר צליבתו וכי עתיד הוא לחזור בסוף הימים על מנת לגאול את האנושות. הצלחתה היתה מוגבלת בלבד, ורוב האנשים ראו בה קבוצת מטורפים שעתידה לחלוף מהעולם במהרה. אולי כך היו הדברים מתנהלים, אלמלא הוגה גאוני שקם לנצרות בשעתה הקשה ביותר. שאול הטרסי, רב יהודי, שידוע יותר בשמו היווני פאולוס, שהיה יהודי קנאי והפך לנוצרי קנאי עוד יותר, החליט את אחת ההחלטות הגורליות ביותר בתולדות הקבוצה המשיחית: להפנות את הבשורה, אותה הפנה ישו ליהודים בלבד, אל הגויים – אל כל אומות העולם. פאולוס הציב אידיאל קשה של גאולה, אך מצד שני – ביטל כמעט את כל המצוות המעשיות של היהדות, כולל ברית המילה, ובכך הקל על לא יהודים רבים להצטרף לקהילה. קהילות נוצריות פשו בכל רחבי האימפריה הרומית, ונרדפו באכזריות הן על ידי היהודים והן על ידי השלטון הרומאי. במאה הרביעית, כאשר היו כבר מיעוט בעל משמעות, סבלו הנוצרים מרדיפה שאיימה להשמידם לחלוטין. הקיסר האלילי דיולקטיינוס, שראה בנצרות דת המאיימת על שלמות האימפריה, ציווה לשרוף את כל הכנסיות, לשרוף את כל עותקי כתבי הקודש הנוצריים ובסופו של דבר – לדון את הנוצרים כולם למוות. הם מתו במיתות נוראות: הושלכו לחיות טרף בזירות הקולוסיאום, נצלבו, צאווריהם שוספו וראשם נערף. אולם בסוף תקופת הרדיפה קרה הבלתי יאומן – קונסטנטינוס, הקיסר שהחליף את דיולקטיינוס, קיבל על עצמו את הדת הנוצרית. המיעוט הנרדף והמדוכא הפך, במחי החלטה קיסרית, לשליט האימפריה הרומית כולה.

הנצרות הסתגלה במהירות מדהימה ממעמד של דת נרדפת לדת שליטה. התמוטטות האימפריה הרומית, שצברה תאוצה בשנים שלאחר מכן, והתמוטטות הדת היוונית-רומית ביחד איתה, הפכה את הנצרות לגורם הדתי המשפיע ביותר במערב. מבין המנהיגים הדתיים הנוצריים, הבישופים, בערים הגדולות של העולם, צבר בישוף רומא, שנקרא מאוחר יותר גם האפיפיור, כוח הולך וגדל, עד שטען ×›×™ לו הזכות לשלוט על כל העולם הנוצרי. אוגוסטינוס הקדוש, אולי ההוגה הנוצרי הגדול מכולם, חיזק את טענות האפיפיור בתיאוריה פילוסופית ותיאולוגית מקיפה, בה טען ×›×™ רק הכנסייה הקדושה, שבראשה עומד האפיפיור, יכולה לתווך בין ישו לבין המוני העם. "ללא הכנסיה", אמר אוגוסטינוס, "לא הייתי מאמין בכתבי הקודש כלל". הכנסייה שבראשה עמד האפיפיור נקראה הכנסייה הקתולית, ובתרגום לעברית – הכנסייה האוניברסלית. עד המאה ×”-12 צבר מוסד האפיפיוריות, ואיתו הכנסייה הרומית-קתולית, כוח אדיר. הוא מינה קיסרים ונידה קיסרים, הקים אוניברסיטאות, קתדרלות, מנזרים וחלש על כלל החינוך באירופה. הוא שלט במחוזות עצמאיים, החזיק בכוח צבאי והיה אחד מהגורמים המשפיעים ביותר בעולם הנוצרי כולו. שורה של תיאולוגים ופילוסופים ימי בינימיים עזרו לחזק את הכנסייה והאפיפיור, עד שבוצר סופית שלטונו של בישוף רומא כמנהיג הנצרות המערבית כולה.

מהי למעשה נצרות קתולית? איך רואים הנוצרים את האדם והעולם? לפי תורת הכנסייה, ברא אלוהים את העולם במצב מושלם. ראשית ברא את העולם הרוחני ואת המלאכים, שיהיו לצידו וישרתו אותו. אך כמה מן המלאכים, בראשות המלאך לוציפר, מרדו באל מאחר וקינאו בכוחו. האל, בחמתו, השליך אותם מעל פניו לגיהנום – ממלכה תת קרקעית של חטא וסבל. לוציפר, המלאך שמרד, הפך לנושא הרוע והחטא בעולם, בעוד האל מייצג את הטוב המוחלט. לאחר הדברים הללו, ברא האל את אדם וחווה ושיכן אותם בגן העדן. לפי אוגוסטינוס הקדוש, ×”×™×” הכל טבעי ומושלם בגן העדן: הרמוניה מוחלטת בין האדם לטבע, בין הגבר לאשה ובין הגוף לרוח. אבל האדם והאישה פותו על ידי השטן, שלבש דמות נחש, ואכלו את פרי ×¢×¥ הדעת, מאחר ורצו גם הם לדמות לאלוהים. אלוהים גירש את האדם מגן העדן ודן אותו לחיים של ייסורים וסבל. מעתה האדמה הפכה לו לאויב ולאחר מותו נידון לחיי נצח בייסורי הגיהנום. נפילת האדם מגן העדן, או "החטא הקדמון", יצרה במין האנושי מעין מוטציה מוסרית הרסנית. כל בני האדם ירשו את החטא ברגע לידתם, ולכן כל אדם הוא חוטא וראוי לגיהנום. ואכן, במשך דורות רבים ×”×™×” כך: דור חולף ודור בא, והגיהנום הולך ומתמלא.

עד שריחם האלוהים על האדם, ונתן לו את החסד, מתנת החינם האלוהית. בתחילת המאה הראשונה לספירת הנוצרית התגשם האלוהים בדמות אדם, וכך נוצר ישו הנוצרי, בנו יחידו של האל ולמעשה – התגשמותו בבשר עלי אדמות. ההתגשמות בבשר, האינקרנציה, יצרה בפעם הראשונה תקווה למין האנושי. על מנת לגאול את האדם מהחטא הקדמון, ×”×™×” חייב ישו להקריב את עצמו ולמות מות ייסורים על הצלב. ובכך הביס את השטן ופתח דרך גאולה לאדם. רק ההולכים בדרכו של ישו יוכלו להגאל מן השטן ומן הגהינום. דרך זאת היא האמונה הנוצרית.

הנוצרים הקתולים מאמינים בשילוש הקדוש: שלוש צורות שלובש האל, פרסונות בלטינית. השלוש שהם אחד: האב – האלוהים התנכ"×™, הבן – ישו הנוצרי, ורוח הקודש – ששמה את הדברים בפי הנביאים. שליחיו של ישו נבחרו להמשיך את דרכו, עד שיחזור לגאול את העולם סופית מן השטן ביום הדין. בכיר השליחים, פטרוס, קיבל מישו את מפתחות גן העדן – בסמכותו להכניס אנשים למלכות השמיים או לדחות אותם. לפי האמונה הקתולית, יורש האפיפיור, בישוף רומא, את מקומו של פטרוס והבישופים האחרים את מקומם של השליחים. החסד האלוהי, חסדו של ישו הגואל מן החטא הקדמון, יכול להגיע לאדם רק דרך נציגיו עלי אדמות, אנשי הכנסייה, המונהגים בידי האפיפיור, שבידיו המפתחות למלכות השמיים. הכמרים מעבירים את החסד האלוהי להמוני העם דרך הטפה לקיום המצוות המוסריות של הנצרות – האהבה הנוצרית והחסד הנוצרי, אמונה בלתי מתפשרת בישו ובשליחיו, הפצת בשורת ישו בעולם כולו, וחשוב מכל, שבעת הטקסים, הסקרמנטים הקדושים, שדרכם מעביר הכומר את החסד האלוהי, ואלו הם: טבילה – כל תינוק נוצרי נטבל במים, ובכך מקבל את חסד רוח הקודש, מטוהר מהחטא הקדמון וכל חטאיו עד לטבילה נמחלים לו. אישוש – משיחת מצח הילד בשמן על ידי בישוף כאשר הוא מגיע לגיל שבע. באמצעות סקרמנט האישוש אישר הילד את הטבילה והתקבל לנצרות, הפעם מרצונו ומהבנתו הוא. סקרמנט החרטה – כאשר נוצרי חוטא הוא מתוודה בפני הכומר, מקבל את העונשים שזה מטיל עליו וכך ממורקים חטאיו. יש לציין ×›×™ לפי התפיסה הנוצרית הקלסית, משאירה המחילה הזאת כתם על הנשמה. כאשר מת הנוצרי, עליו למרק כתמים אלו בכור המצרף, הפורגטוריום, מקום בו הנשמה סובלת סבל נורא. רק כאשר כיפר על חטאיו בפורגטוריום, יכול הנוצרי להגיע לגן העדן. הסקרמנט הרביעי הוא סקרמנט ההסמכה – שעוסק בהכשרת נוצרים פשוטים לכמרים לבישופים, לאחריו יש את סקרמנט המשיחה האחרונה – הכומר מעניק "מתנת חסד" אחרונה לנוטה למות, שומע את וידויו האחרון ומושח את גופו בשמן לפני המשפט השמיימי בפני האלוהים, סקרמנט הנישואין – שלפי האמונה הקתולית הוא אינו הפיך- גירושין אסורים בתכלית האיסור, והסקרמנט האחרון, בין החשובים ביותר, הוא סקרמנט המיסה. תפילה נוצרית, שבמהלכה מגיש הכומר למתפללים לחם ויין, שהופכים במהלך הטקס, פיסית ולא סמלית, לגופו ולדמו של ישו. כך מעביר ישו את החסד למאמינים, בשרו הופך לבשרם ודמו נמהל בדמם. הטקס מבוסס על דבר ישו לתלמידיו בסעודה האחרונה: "אכלו את הלחם ×›×™ ×–×” בשרי, שתו את היין ×›×™ זהו דמי, דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים".

זאת היא, בקווים כללים מאד, הכנסייה הרומית-קתולית שלתוך אמונתה גדל ×’'ון רונלד רעואל טולקין החל משנתו השמינית, כאמור, ובה האמין, בדבקות בלתי מתפשרת עד יום מותו. לפי מה שציין במכתביו, היצירות שכתב אינן נוצריות במובן המקובל של המילה, ואינן אלגוריה לנצרות (העלילה מתרחשת הרבה לפני התגשמותו של ישו בבשר), אך טבועות בהם אמיתות נוצריות וערכים נוצריים. כאשר בוחנים את כתבי טולקין בזהירות, אכן מוצאים בהם ערכים נוצריים רבים, וגישה זאת מתחזקת כאשר קוראים את מכתביו. אבל חשוב לזכור שטולקין השתמש גם במקורות פגאניים רבים, מאחר שאהב את המיתוסים העתיקים, הצפון אירופיים, אהבת נפש. דיעותיו המוסריות והתיאולוגיות, כפי שהביע אותן, הן לא קתוליות טהורות אלא ייחודיות, במקרים רבים. ניתן להגדיר אותן כמיסטיות או נוצריות מוקדמות. בנושאים מסויימים, כפי שנראה, הקתוליות שלו היא מיוחדת מאד ולא תואמת את עמדת הכנסייה. בלגנדריום לא מוצגים הברואים כיצורים קטנים ועלובים, חוטאים מעצם טבעם, שמקבלים את החסד כמתנת חינם מן האל, כפי שמתחייב מתורת פאולוס. בעולמו של טולקין אין כנסייה, אין סקרמנטים ואין סמכות דתית שכל המלכים חייבים לציית לה. חשוב מכל – המוות, ועל כך נדבר מאוחר יותר, אינו עונש על הנפילה, כפי שמתחייב מעקרונות הנצרות, אלא מתת האל לבני האדם. האל נותן לבני האדם להשתחרר מגבולות העולם לאחר זמן מה, וכך הם לא מתייגעים מן העולם כמו בני הלילית, החיים כביכול לנצח. טולקין לא מאדיר את הסגפנות, הנזירות והפרישות המינית, וסבור ×›×™ רק סבל שיש לו מטרה, ולא סבל בפני עצמו, הוא בעל ערך בעיני האל. אילו ×”×™×” ×—×™ בימי הביניים ומביע את תפיסתו הדתית במשנה תיאולוגית סדורה, סביר שהיה מוקע על ידי הכנסייה ואפילו מועלה על המוקד בעוון מינות – כפירה בעקרונות הכנסייה הקתולית.

דומה שאי אפשר להדגיש זאת מספיק: הסילמריליון ושר הטבעות אינן אלגוריה ולא משל. לכן כל הניתוחים, ההשוואות והדימויים הם משניים בלבד. אנחנו לא ננסה למצוא מקבילות מדוייקות, אלא לאתר ערכים ומושגים נוצריים ביסוד הסיפור, ערכים ומושגים שהנחו את טולקין בחייו ובכתיבתו. אני טוען שביצירתו של טולקין ניתן למצוא את הערכים והאמונות הנוצריות הבאות: נפילה, מעין גירוש מגן עדן, שמפירה מצב טבעי וגוררת חיים של חטא וסבל, ואת חטא הגאווה, החמדנות והרצון לשלוט באחרים, שהוא אחד מבין שבעת החטאים הממיתים לפי האמונה הנוצרית. ביצירות טולקין – הרצון לשלוט, או במילים אחרות, הגאווה, היא אם כל הרע. התגלמות בבשר (כמו התגלמותו של האלוהי בישו) הן של כוחות אלוהיים טובים והן של כוחות שטניים, וחשוב מכל- חמלה וחסד- שרק הם, בסופו של דבר, יכולים לכפר על הנפילה, אם ×›×™ המצב לעולם לא יחזור לקדמותו באופן במלואו.

המיתולוגיה הטולקינאית, כפי שהיא מתבטאת בשר הטבעות ובסימלמריליון, מספרת לנו את תולדות העולם, הארדה, מרגע בריאת העולם ועד השמדת הטבעת השליטה בסופו של העידן השלישי. כבר סיפור הבריאה הטולקינאי הוא מעניין מאד, וסותר טענות כאילו המיתולוגיה שלו היא, למעשה, סיפור פגאני. כדאי להקשיב לקטע הבא מתוך סיפור הבריאה, האיינולינדלה:

"היה ארו, האחד, והוא אשר קרוי בארדה בשמו אילובטר. הוא ברא בתחילה את האינור, הקדושים. הם היו ילידי מחשבתו, והיו עמו בטרם נברא כל דבר, והוא דיבר אליהם, והעלה לפניהם צלילי מנגינות…
ויהי היום ואילובטר כינס יחדיו את כל האינור והכריז לפניהם נעימה אדירה, אשר חשפה דברים גדולים ונפלאים מכל אשר ידעו עד הנה".

אם כן אנו רואים אל יחיד, ארו, שבורא את האיינור- מעין מלאכים. המנגינה שהוא משמיע בפניהם, והם שותפים ביצירתה, בוראת למעשה את הארדה- העולם. אחדים מהאיינור מכניס אילובטר לתוך העולם שברא, ועליהם להשאר בו עד סופו. לאיינור הללו, שלא ניתן להתכחש לדמיון בינם לבין המלאכים, יקראו בעתיד ולאר. הם יהיו האלים של תושבי ארדה, למרות שלמעשה הם רק מלאכים- משרתיו ויציריו של האל האחד.
אלא שכמו בסיפור גן העדן הנוצרי, הבעיות לא מאחרות לבוא:

"אבל בהתמשך הנגינה, עלה על ליבו של מלקור לשזור במנגינה דברים אשר היו את נפשו שלו, ואשר לא תאמו את נעימת אילובטר. כי כך ביקש להאדיר את כוחו ואת תפארתו של התפקיד אשר הוענק לו. מכל האינור זכה מלקור בגדולה שבמנחות הכוח והדעת… ועתה שזר כמה מן המחשבות הללו במנגינתו. מיד התעורר סביבו צריר, .. כך הלך צריר מלקור ונתפשט הלאה והלאה, והנעימות שנשמעו לפניו טבעו בים של צליל טורד…".

האיינו מלקור, בגלל גאוותו ורצונו להאדיר את עצמו, מפריע לנגינת הבריאה ויוצר צריר, דיסוננס, צרימה במוסיקה הקדושה. ברגע ×–×”, למעשה, נוצר הרוע. בעתיד ×™×”×™×” מלקור השטן המוחלט- אדון הרוע והאופל שנלחם נגד הולאר, המלאכים ושליחי האלוהים, ומפתה את כל יצירי הבריאה לחטא ולרוע. כמו בנצרות, חטא הגאווה הוא כלי בידי השטן, שרוצה לדרדר את כל הבריאה לתהום שאליה נפל. לפי דעתו של ×’'וזף פירס, שכתב ביוגרפיה נוצרית של טולקין, מקביל סיפור הבריאה הטולקינאי לסיפור הבריאה הנוצרי. ארו הוא אלוהים, האיינור המלאכים, מלקור הוא לוציפר – השטן, ומנווה, מנהיג הולאר, הוא המלאך מיכאל – שר צבא המלאכים הנלחם בשטן. גם אם לא נקבל את ההקבלה המוחלטת, אין ספק שיש בין שני הסיפורים יסודות חזקים מאד של דמיון.

מעתה העניינים מסתבכים. הולאר, המלאכים שנכנסו לתוך העולם הנברא, הם הכוחות החזקים ביותר השולטים בו ומעצבים את גורלו. ארו, האל האחד, מתערב רק לעיתים רחוקות. הוא יוצר, בלי התערבות הולאר, שני גזעים: בני הלילית ובני האדם. ראשונים מתעוררים בני הלילית: דמויי אנוש יפים וחכמים, שקשורים לגבולות העולם ולכן חיים לנצח, או ליתר דיוק, עד שיסתיימו תולדות העולם הנברא. בני הלילית הם אהובי הולאר, ואליהם פונים הם בעת צרה. הולאר מוציאים אותם מהיבשת העיקרית של ארדה, הארץ התיכונה, ומביאים אותם לממלכתם הברוכה במערב: ואלינור, מעין גן עדן קדום, בו זורחים לנצח עץ הכסף ועץ הזהב.

אבל ×”× ×” מגיע הטוב לקיצו. מלקור מסתנן לואלינור, גן העדן, הורס את שני העצים באמצעות עכבישה שטנית ומחשיך את הממלכה הברוכה. פאנור, האומן הגדול ביותר של בני הלילית, יצר שלושה יהלומים – הסילמרילים – שמכילים בתוכם את האור הגנוז, האלוהי של שני העצים. האלים, הולאר, מבקשים מפאנור את היהלומים, על מנת לשקם את גן העדן שנהרס. פאנור מסרב, מתוך רכושנות וגאווה, לוותר על היהלומים שיצר. ההזדמנות האחרונה להחזיר את הסדר האלוהי למוטב נהרסת, וגאוותו של פאנור מביאה לסדרה של אסונות עליהם יקוננו עוד בני הלילית במשך אלפי שנים. תוך זמן קצר נגנבים גם היהלומים בידי מלקור, ופאנור מחליט לצאת עם בני עמו לארץ התיכונה על מנת להשיג אותם בחזרה. עם הנולדור, אליו שייך פאנור, מפר את רצון הולאר, נוטש את גן העדן ויוצא לרדוף אחרי מלקור, לו קורא פאנור מורגות- בשפת בני לילית- אויבו השחור של העולם. חטאו של פאנור הולך וגובר: לא רק שהוא מפר את צו האלים, אלא על מנת להפליג מואלינור הוא קוטל בני לילית אחרים וגוזל את ספינותיהם. כעת הוא מואשם לא רק במרד אלא ברצח. "קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה", ועל טבח השארים לא יכפרו הולאר בקלות. כאשר נוטשים פאנור ושאר הנולדור את חופי אמן, שם אחר לואלינור, מטיל עליהם הואלא מנדוס, האחראי על הגורל והמתים, את הקללה הנוראה אותה הקראתי בתחילת ההרצאה.

"על דם בדם תשלמו". תורת הגמול התנכ"ית היא ברורה מאד. יש חטא ויש כפרה, והכפרה כרוכה בסבל. כאן אנו רואים את המקבילה של טולקין לנפילה הנוצרית – הגירוש מגן העדן. לאחריה יבואו נפילות נוספות. בואלינור הכל ×”×™×” מושלם, או לפחות למראית עין. כעת יסבלו וימותו בני הלילית על כל צעד ושעל, במאבק אבוד מראש במלקור השטן. כפי שאמר אוגוסטינוס, כאשר מופר הסדר האלוהי והאדם מגורש מגן העדן, הופכת לו האדמה לאויב. כך גם בסילמריליון – השבועה הנוראה שנשבעים בני פאנור, שמוגדרת על ידי טולקין ×›"שבועה הארורה", למצוא את היהלומים בכל מחיר ולהרוג כל מי שמסרב למסור אותם, ×™×”×™×” ×–×” אויב או ידיד נפש, גורמת לשרשרת אסונות, בין השאר משום שהזכירו את שם האל בשבועתם. בני הלילית מפסידים בקרב אחר קרב מול מלקור, אף ×›×™ יש בדרך נצחונות בודדים, הורגים אחד את השני להנאתו של האויב, מסתכסכים עם הגמדים ושאר יושבי הארץ התיכונה, ומביאים על עצמם חורבן בכל אשר ילכו. אנו רואים ×›×™ חטאי הגאווה והחמדנות, שניים מהחטאים הממיתים הנוראים ביותר במסורת הנוצרית, מביאים על בני הלילית את אובדנם. הם גורשו מגן העדן בו שהו בעבר, וכעת הם מקוללים. אני טוען שאצל טולקין האסונות והטרגדיות באים משילוב של שני גורמים: התערבות שטנית וחטא אנושי. כאן ניתן לראות זאת בבירור: החשכת ואלינור על ידי מלקור מצד אחד, וגאוותו ועקשותו של פאנור, יוצר הסילמרילים, מצד שני.

כאן ניתן לראות את האלמנט הנוצרי הבולט הראשון בכתבי טולקין – הנפילה. לא רק בני הלילית נפלו, גם ×”×’×–×¢ הצעיר שמתעורר אחריהם, בני האדם, בורח מאפלת השטן הרודפת אותו. גם בני האדם חוו נפילה. הביוגרף של טולקין, פירס, טוען ×›×™ הסופר הקתולי לא רצה לפרט על נפילת בני האדם, ובכוונה. הוא מספר על נפילת בני הלילית, ואת הסיפור על גירוש בני האדם מגן עדן הוא משאיר לתנ"ך. "אפלה שוכנת מאחורינו", אומר המנהיג האנושי ביאור למלך בני הלילית פינרוד, "ואנחנו הפכנו לה עורף, ואין בנו רצון לשוב שמה אף במחשבותנו. מערבה נטו ליבותנו תמיד, וסבורים אנו ששם נמצא אור". אך בקטע נוסף מאת טולקין, דיון פילוסופי על חיים, מוות גורל, במסגרת של שיחה בין מלך בני הלילית פינרוד ובין בת אדם בשם אנדרת', ניתן למצוא פרטים מדוייקים יותר. הקטע לא יצא לאור בעברית, אך הוא מצוי בתרגומו המעולה של יובל ווליס. לפי קטע ×–×”, דיבר קול ארו אל בני האדם כאשר התעוררו, אך במהרה פיתה אותם מלקור, והבטיח להם מתנות, אוצרות, תנאים חומריים נוחים יותר וידע על העולם. הוא הדיח אותם לנטוש את האלוהים ולסגוד לו-

"מלאה התבל אוצרות ופלאים, שהיה ואם תדעום, כי אז יהיו לכם. מזון יהי לכם, שאין כמוהו ערב לחיך ועסיסי מכל המזונות שאוכלים אתם. מגורים נוחים יהיו לכם, ובהם מאור לגרש את הלילה. מלבושים יהיו לכם, אשר לא ידעתם את מראיתם. מפוארים תהיו, כאשר הינני2"

קשה להתעלם מהדמיון לסיפור גן העדן התנכ"י. האדם נופל בפיתויי השטן ועובר לסגוד לו (יש כאן גם דימוי לטכנולוגיה, שטולקין ראה אותה תמיד כשטנית). הוא נוטש את האל וניחת עליו עונש נורא. כאשר עוברים בני האדם לסגוד למלקור, נשמע אליהם קול ארו, בוראם:

"אף כי דחיתם אותי מפניכם, לא תוכלו להתחכש לי. חיים נתתי לכם ועתה אלה יתקצרו. כי לא תארך העת בטרם תבואו אלי, ואז תדעו מי הוא אדונכם. הוא אשר אתם עובדים, או אנוכי, אשר יצרתיו?".

כעת "הופכת האדמה לאויב", כפי שאמר אוגוסטינוס. גם האדם, כמו בני הלילית, נידון לחיים של סבל וחסד האל סר ממנו. בעתיד יזכו בני האדם לאור האלוהי, כמו בני הלילית, רק בזכות אהבה, ויתור על כוח ושלטון והקרבה עצמית. הארדה, כפי שאנדרת' אומרת בדיאלוג, היא עולם פגום. פינרוד, בן הלילית החכם, מנבא כי בעתיד, כאשר התכלית האלוהית תתגשם (מעבר לגבולות הסיפור שמתווה טולקין) יגיע ארו בעצמו אל העולם על מנת להושיע את האנושות. אי אפשר לא לראות זאת כנבואה על האינקרנציה, התגשמות האל בבשר בדמות ישו, שתתרחש בעתיד הרחוק ומטרתה לכפר על החטא הקדמון.

בני הלילית, למרות כל חטאיהם ונפילתם, מייצגים עדיין את הטוב בארץ התיכונה, הנלחם מול כוחות השטן מלקור. גם האדם בורח מהאפלה. גם הוא נתון לאיומי השטן. שני הגזעים מאחדים כוחות במלחמה מרה ונמשכת. אך לבבות בני האדם מושחתים בנקל- רבים מהם מצטרפים למלקור שר האופל ונכנעים לפיתויי השטן. אצל טולקין, כמו בנצרות, לאדם יש בחירה בין הטוב לרע. הרע הוא מוחלט – הטוב אינו מוחלט, הוא חווה נפילה וחטא חטאים. העולם הוא פגום. אך בכל זאת, החסד והאור הם הבחירה הנכונה. האדם חייב לפנות עורף לרוע, למרות כל הקושי הטמון בדבר.
למעשה, אנו רואים כאן שני עקרונות נוצריים חשובים: הנפילה, והחסד האלוהי, המתגלם באור המערב, שהוא הדרך היחידה לזכות בניצחון על השטן, למרות הנפילה. אצל טולקין, מסמל המערב את הטוב האלוהי. זהו הכיוון של ממלכת ואלינור האבודה, אליה לא יכולים בני הלילית לחזור עוד. כל גיבורי טולקין חיים, למעשה, בגלות. האור האמיתי נמצא במערב, אך הוא רחוק ובלתי מושג. ניתן לכמוה אליו, לחיות לאורו, אך רק לעיתים רחוקות מאד להגיע אליו. הרוע, לעומת זאת, קרוב, מוחשי ולעיתים מפתה. המאבק בין הטוב לרוע מתחולל בליבות כל הברואים. למרות שאין לעמים בעולמו של טולקין דת של ממש, והם, מלבד בני נומנור, אינם סוגדים לולאר ולא מכירים את ארו, העקרונות הנוצריים, כפי שאמר טולקין עצמו, מתבטאים בכל מהלך העלילה. למעשה, וכאן אנו רואים עיקרון הייחודי לטולקין, רק השילוב בין הטוב שבשני הגזעים, בני הלילית ובני האדם, יכול להביא את הגאולה. על כך נשוב ונדבר מאוחר יותר.

הייתי רוצה להדגים זאת באמצעות שני הסיפורים המרכזיים המוצגים בסילמריליון. הסיפור הראשון הוא הטרגדיה של טורין טורמבר. לוחם אנושי נועז, שעל אביו מטיל מלקור, השטן, קללה נוראה. מלקור שובה את האב, הורין, וכאשר זה לועג לו ומסרב לשרתו, מוטלת עליו גזירת גורל מחרידה:

"שב עתה כאן, וראה את הארצות אשר בהן יבואו רשעה וייאוש על אהובי לבך. ללעוג לי הרהבת, ולפקפק בכוח מלקור, שר ואדון לגורלות ארדה. לכן מבעד לעיני תראה, ומבעד לאוזני תשמע. ולעולם לא תצא את המקום הזה, עד יתגשם הכל אל קיצו המר".

הקללה הוטלה כמובן על הורין, אך היא כוונה ישירות אל בנו יחידו, טורין, שנולד בעיר האנושית דור-לומין, ומחונך על שנאה בלתי מתפשרת למלקור ולמשרתיו. טורין יקדיש את חייו למלחמה במשרתיו של מלקור, אך הקללה שהוטלה על אביו, במשולב עם גאוותו ועיקשותו, יביאו אותו לסוף מר ונורא. הוא גדל כנער בממלכת בני הלילית דוריאת, שם הוא מוגן בפני הקללה. אך פרשה אומללה בה הוא מסתבך מביאה אותו, על לא עוול בכפו, למשפט המלך. במקום להתייצב למשפט, שם, כפי שמתברר מאוחר יותר, ×”×™×” מזוכה, בורח טורין מבני הלילית בשל גאוותו ובכך חושף את עצמו בפני קללת מלקור הנוראה. הוא הופך לפורע חוק נוקשה, ואף ×›×™ הוא שומר תמיד על אצילות ונלחם במשרתי האויב היכן שיהיו, הוא מסרב לשוב לדוריאת, אפילו כאשר שליחי המלך אומרים לו שזוכה במשפט. גאוותו מכשילה אותו והוא ממשיך בנתיב שיוביל אותו לחורבנו המר. ממלכת בני לילית נוספת, נרגותרונד, אליה מתחבר טורין, נחרבת עד היסוד באשמתו. בשל רצונו בתהילה ובקרבות, הוא מפתה את לוחמי הממלכה לצאת לקרב גלוי נגד מלקור. הדרקון השטני גלאורונג, משרת השטן, מחריב את נרגותרונד, אך טורין מצליח לברוח ונשבע לחסל את הדרקון. נתיב הדמים שלו עוד לא ×”×’×™×¢ לקיצו. מכאן פועלת הקללה באופן מושלם: טורין קוטל בטעות את ידידו הטוב ביותר. למרות שהוא הורג את גלאורונג בסופו של דבר, הוא מגלה שנשא לאשה בלא ידיעה את אחותו ורוצח, בזעמו חסר המעצורים, את מנהיג אנשי היער שהעניק לו ×”×’× ×” ומחסה. סופו הוא מר – הוא נופל על חרבו, אותה החרב בה קטל את ידידו ומת בודד, נטוש ואומלל.

האם גם לפי הנצרות נקבע גורל האדם מראש, לפי קללה? השאלה עלתה גם בסיפורי המיתולוגיה היוונית, ושם שולט הגורל בבני אדם שלטון מוחלט ואין להמלט ממנו. גם הוגים נוצריים מסויימים, כמו אוגוסטינוס הקדוש, חשבו ×›×™ גורל האדם נגזר מראש על ידי האל ואין להמלט ממנו. אך הנצרות ברובה מחזיקה בדיעה ×›×™ החסד האלוהי זמין גם לחוטאים, ואם רק יועילו לקבלו ולעיתים גם להענש ולסבול, יוכלו לזכות במחילה ובכפרה. לדעתי, גם לסיפור טורין יש מסר נוצרי חזק, בדיוק כמו לסיפור נפילת בני הלילית. גזירת הגורל, שנקבעה על ידי השטן, מחבלת בחייו של טורין, אך ללא חטאיו וגאוותו – היא לא היתה מתגשמת. אם לא ×”×™×” עוזב את ממלכת דוריאת, לא ×”×™×” מתחתן עם אחותו בטעות. גזירת גורל מובהקת. גם כאן משתלבים המעשה השטני והחטא האנושי, ומביאים לנפילתו הסופית של טורין. תפיסת הגורל הטולקינאית, ברוב המקרים, תואמת את המקרה ×”×–×”. "All is as it is, and yet made free", או "הכל צפוי והרשות נתונה", העיקרון שקבע טולקין בפואמה מיתופייה, מנחה את רוב סיפורי הלגנדריום. הגורל משפיע על חייהם של אנשים, אך ביכולתם לשנות אותו באמצעות מעשיהם. החריג היחיד הוא אולי סיפורו של הכלב הואן, עליו נגזר ליפול בפני הזאב האדיר ביותר. בניגוד לגורלו הנסתר של טורין, גורלו של הואן ידוע לכל. אבל סיפור ×–×” חריג ואינו מייצג את הכלל.

כפי שטורין נפל בשל גאוותו, ובשל רצונו לפעול תמיד לבדו, כך, מצד שני, מביאים הצניעות, החסד והשילוב בין בני הלילית לאדם לניצחון ולגאולה. את זאת אפשר להדגים באמצעות הסיפור המרכזי השני בסילמריליון, ולדעתי הסיפור המקסים ביותר בכל יצירתו של טולקין – סיפורם של ברן ולותיין. ברן, כמו טורין, הוא לוחם אנושי צעיר שמתייתם מאביו בעודו נער. אביו מנהיג חבורה של פורעי חוק הנלחמת כנגד מלקור ומשרתיו, שמשליטים את עריצותם השטנית בצפון הארץ התיכונה. בעקבות בגידה מושמד מחנה המורדים ומבין כולם נשאר רק ברן בחיים. מיואש ומתוסכל נודד ברן בשטחי הפרא, וקוטל את משרתי האויב היכן שיהיו. בנדודיו הוא מרחיק לכת וחוצה את גבולותיה הסודיים של ממלכת בני הלילית דוריאת, בה התחנך גם טורין, אותו הזכרתי קודם לכן. כאשר ברן נודד ביער הוא שומע נגינת חליל נפלאה, ורואה עלמה בת לילית יפיפייה רוקדת ביער. זאת היא לותיין, בתו של מלך דוריאת תינגול. לותיין בורחת מברן כאשר היא רואה אותו, אך כאשר הוא זועק את הכינוי שנתן לה – טינוביאל, זמיר בשפת בני לילית, היא עוצרת. באחד מרגעי השיא הרגשיים של הסילמריליון, מתאהבים ברן ולותיין באהבה טהורה וחסרת מעצורים, כמתואר בשירת ליתיאן:


“He leapt upon the grassy hill
his arms with loveliness to fill
his arms were empty and she fled
away, away, her white feet sped
but as she went he swiftly came
and called her with the tender name
of nightingales in elvish tongue,
that all the woods now sudden rung:
Tinuviel! Tinuviel!
And clear his voice was as a bell:
Its echoes wove a binding spell:
Tinuviel! Tinuviel!
His voice such love and longing filled
One moment stood she, fear was stilled
One moment only, like a flame
He leaped towards her as she stayed
And caught and kissed that elfin maid."

איש לא יוכל לאוהבים הללו, שאין בהם כל גאווה או חמדנות, אף לא השטן עצמו. תינגול, אביה של לותיין, מסרב מכל וכל להתיר לבתו לחיות עם בן תמותה ולכן מטיל על ברן משימה שהוא יודע שימות בה: גניבת יהלומי האור, הסילמרילים, מכתרו האפל של מלקור השטן עצמו. צבאות גדולים לא הצליחו במשימה זאת, וכיצד יעמוד בה ברן לבדו? ברן לועג לתינגול, ואומר לו שאם מלכי בני הלילית מוכרים את בנותיהם תמורת תכשיטים, לו יהי כן. ללותיין הוא מבטיח שלעולם לא יקנה אותה, אלא יקח אותה רק מרצונה החופשי. חטא הרכושנות והגאווה של תינגול, כמובן, יתנקם בו מאוחר יותר. למעשה, ברגע זה גוזר מלך דוריאת על ממלכתו את סופה הנורא. אשתו מליאן, הרואה גורלות, מנבאת לו זאת במילים חריפות:

"מלכי, עצת עורמה עלתה בלבבך. אבל אם לא טחו עיני מראות, רעה צפונה לך בעצה, בין אם תיכשל שליחות ברן ובין אם תעלה בידו. כי חרצת את גורל בתך, או את גורלך אתה. ועתה נכרכה דוריאת בגורלה של ממלכה אדירה ממנה".
תינגול לא מבין את הנבואה ועונה:

"איני מוכר לבן לילית או לאדם את אשר יקרה לי ואהבתי למעלה מכל אוצר. ואילו היו תקווה או חשש כי ישוב ברן חי למנגרות, לא היה שב לראות את אור השמיים, אף כי נשבעתי".

מלכי בני הלילית, ככל הנראה, לא למדו דבר מהעבר.

ברן יוצא לחפש את הסילמריל ועובר הרפתקאות מסמרות שיער, כאשר רק אהבתו ללותיין מניעה אותו לאורך כל הדרך. הוא מקבל עזרה מפינרוד פלגונד, אציל הנפש, שליט ממלכת בני הלילית נגרותרונד, ומאהובתו לותיין, שבורחת מהבית בו כולא אותה אביה, על מנת שלא תצטרף לברן במסעו. כאשר נלכדים פינרוד וברן בידי סאורון, גדול משרתיו של שר האופל, מקריב מלך בני הלילית את חייו למען בן האדם. בתיאור מותו ניתן לראות הקבלה לתיאור מותם של מרטירים וקדושים נוצריים. פינרוד הגוסס מתאר לברן את פלאי ואלינור, הממלכה הברוכה שבמערב, אליה יחזור לאחר מותו. קשה להתעלם מהדמיון לתיאורי גן העדן, המצפה לקדוש המעונה לאחר מותו:

“Then voice he heard: Farewell!
On Earth I need no longer dwell
Friend and comrade, Beren bold.
My heart is burst, my limbs are cold.
Here all my power I have spent
To break my bonds, and dreadful rent
Of poisened teeth is in my breast
I now must go to my long rest
Neath Timbrenting in timeless halls
Where drink the gods, where the light falls
Upon the shining sea. Thus died the king
As elvish singers yet do sing"

לותיין, המלווה בכלב הנבון הואן, שמקורו בגן העדן, ואלינור, מביסה את סאורון ומשחררת את אהובה. לאחר מסע מפרך מביסים ברן ולותיין, בתחבולות שונות, את השטן עצמו וברן, המחופש לזאב, עוקר את אחד הסילמרילים מכתרו. מול אהבתם של ברן ולותיין, אומץ ליבם, ונכונותם למות למען המשימה – איש לא יכול לעמוד. מלקור עצמו, שכל גבורת בני הלילית לא הצליחה להביסו, מובס על ידי אהבה ונכונות להקרבה עצמית. חטאיו של טורין טורמבר מובילים אותו למותו ולתבוסותו. הרגשות הטהורים של ברן ולותיין מובילים אותם לנצחונם. כאשר ברן מת בקרב מול קרכרות, הזאב השטני האדיר, מרחיקה לותיין עד ארץ המתים על מנת להוציא אותו. אפילו מנדוס האכזר, שקללתו הוטלה על כל בני הלילית הגולים מגזע הנולדור, לא יכול להפריד בין השניים, והוא משחרר את ברן. אך לאהבה יש גם מחיר: על לותיין לוותר על ×—×™×™ האלמוות שלה כדי להיות עם ברן. היא מסכימה, והשניים נישאים. הטוב שבגזע בני הלילית ובגזע בני האדם מתאחד, ובעתיד – יציל אחד מצאצאיהם של ברן ולותיין את העולם כולו.

אך למרות שהסילמריל הוא פרי נצחונם של ברן ולותיין, מביא הוא על אביה של לותיין, תינגול, את אובדנו. הגמדים, איתם הוא מסתכסך בשל חמדנותו ותאוותו ליהלום, קוטלים אותו ומחריבים את ממלכתו, ובני פאנור, שרוצים את הסימלריל לעצמם, משמידים אותה באופן סופי. העיקרון הנוצרי שניתן לראות הן בסיפור טורין והן בסיפור ברן ולותיין הוא ×›×–×”: גאווה וחמדנות הן חטאים ממיתים שמביאים לאובדן, בעוד שאהבה, הקרבה עצמית ומסירות – רק הם מביאים את הגאולה.

ההקרבה העצמית הזאת, אותה גילו ברן, לותיין ופינרוד פלגונד בסיפור אותו תיארתי כרגע, מגיעה לשיאה בימי חייו של המלח אארנדיל, צאצא של בני לילית ובני אדם. אארנדיל לוקח את הסילמריל, ובמקום לחמוד אותו לעצמו, מוצא את הדרך לגן העדן האבוד, ואלינור, על מנת לבקש רחמים על בני הלילית ובני האדם גם יחד. רק מכיוון שאארנדיל מאחד בתוכו את הטוב שבשני הגזעים, נעתרים הכוחות האלוהיים לבקשה, והאלים מסכימים לסלוח לבני הלילית על חטאיהם ולבטל את גזירת מנדוס. אך שוב מקריב אארנדיל את חייו הקודמים – אסור לו לחזור לארצות בני התמותה, מאחר שראה את גן העדן. עליו מטילים האלים לשייט בשמיים בספינתו, ככוכב, כאשר הוא נושא על התורן את אור הסילמריל אשר לא יכבה. אארנדיל הופך לסמל של תקווה לאנושות כולה. מיתוס פגאני, אותו ניתן למצוא במיתולוגיות רבות, או סיפור נוצרי? יש כאלו הסבורים שמקורו של הסיפור במיתולוגיה הגרמאנית-נורדית, אך לדעתי המסר הוא קתולי מאד. רק ההקרבה העצמית המוחלטת והאהבה הטהורה, יכולות לכפר על חטא הנפילה ולהביא גאולה לעולם. האלים שולחים צבא אדיר מואלינור, ועוזרים לבני הלילית המוכים והעייפים להדביר את כוחותיו של השטן, מלקור. הוא עצמו נכלא על ידי האלים בכלא מחוץ לעולם, לנצח נצחים, כאשר ראשו כבול לברכיו. זהו סופו של המורד הגדול באלוזהו המסר שמעביר טולקין – לאילו תהומות מוביל הרצון הלא מרוסן לשלוט ולשעבד את כל היצורים החיים ולהדמות לאל העליון – שליט העולם האמיתי.

אך כפי שהנצרות מאמינה שהשטן יאיים תמיד על המין האנושי, בעקבות הנפילה והגירוש מגן עדן, כך לא פס הרוע עם תבוסתו של מלקור. וכאן אנחנו נכנסים לסיפור גדול נוסף, האקלבת', ולדעתי – הסיפור הנוצרי ביותר במסורת הטולקינאית. מאחר שרוב בני האדם שרתו את מלקור במלחמתו בכוחות הטוב, נגזר עליהם להשאר באפלת הברבריות בארץ התיכונה. אך את בני האדם הנאמנים מעם האדיין לוקחים הולאר מערבה, לאי הקרוב לגן העדן ואלינור. רק לואלינור אסור להם להפליג, ולא לשאוף לחיי אלמוות. אורך חייהם גדול, חוכמה רבה ניתנת להם, אוצרות עצומים מופקדים בידיהם והם מקימים ממלכה המבוססת על צדק, חוכמה ויראת אלוהים. הממלכה החדשה, הנקראת נומנור, נמצאת במאה דרגות מעל כל שאר המין האנושי: בחוכמה, בידע ובכוח. בהתחלה חיים הנומנורים, מעין עם נבחר, בהתאם לחוקי האל, סוגדים לארו האל האחד ישירות (הם היחידים שעושים זאת בעולמו של טולקין) ונהנים מחייהם הארוכים. רק דבר אחד אין להם, ×—×™×™ אלמוות. וכאן מתחילה התסיסה. מאחר שהאל נתן לנומנורים הכל, הם מתחילים לבקש יותר – הם מבקשים לחיות לנצח.

טולקין מאמין כי המוות הוא מתנה מהאל, ולא עונש על הנפילה. כאן, דרך אגב, חורגת עמדתו מהעמדה המסורתית של הנצרות. לפי התיאוריה הפילוסופית, אותה התווה בסיפור נומנור וכן במכתביו השונים, יוצרת הנפילה רוע. הרוע הזה, אצל בני תמותה, משתלב עם התאווה לחיי אלמוות ויוצר תמהיל הרסני. בני האדם מסרבים לקבל את המוות כחסד, ולכן נידונים לייסורים. על מנת לפצות על היותם בני תמותה, נתקפים בני האדם הנומנורים בתסכול ובחמדנות. לאט לאט הם מתנתקים ממורשת בני הלילית וצוברים עוד ועוד עושר וכוח צבאי. הם מפסיקים להיות עם נבחר, ומתחילים לראות את עצמם כגזע עליון. רק מיעוט קטן בנומנור נשאר נאמן למסורת, ומתריע שוב ושוב בפני שליטי המדינה שחטאיהם לא יעברו ללא עונש. התיסכול על חיי התמותה הולך וגובר, והנומנורים מתחילים להיות רעים ואכזריים, לאט ובהדרגה. אם לא ינתנו להם חיי אלמוות, ינצלו את מלוא כוחם וישעבדו את עמי הארץ התיכונה. וכך כתוב בסיפור אקלבת':

"והם אמרו בינם לבינם: מדוע זה יישבו אדוני המערב בשלוות נצחים, ואילו עלינו נגזר למות ולהסתלק, לא נדע לאן, ולהניח מאחורנו את ביתנו ואת כל אשר עשינו? ומדוע לא נתקנא בולאר, או אף בפחות שבבני אלמוות? כי גם אנו אוהבים את הארץ ולא נאבה לצאתה".

השלב הראשון הוא ציות בחוסר רצון. חוסר אמונה, הנגרם בשל גאוות יתר וסירוב להסתפק בגורל הקיים. הנומנורים רוצים להדמות לאלים, לולאר, ולזכות במה שלא מגיע להם. בדיוק כמו האדם בגן העדן הנוצרי. אבל הנחש, המפתה, עדיין לא הגיע, והנומנורים ממשיכים בתהליך ההרס העצמי. תסכולם מופנה במהרה כנגד עמי הארץ התיכונה, השרויים באפלה ובברבריות. כפי שציינתי קודם, העם הנבחר הופך את עצמו לגזע אדונים. החטא הולך ומתגבר:

"ובעת ההיא החלו הנומנורים לבנות מושבות גדולות בחופי המערב של הארצות העתיקות. כי ארצם שלהם נראתה גמודה בעינהם, והם לא מצאו בה מנוח ומרגוע, ובקשו עתה עושר וממשלה בארץ התיכונה, אם נשלל המערב מהם. אך עתה הופיעו כשרים וכאדונים וכגובי מס, ולא כעוזרים וכמורים. והרוחות נשאו את ספינות הנומנורים הגדולות מזרחה והשיבון עמוסות לעייפה, ועוצמת מלכיהם ותפארתם הלכו ורבו. והם שתו וחגגו והתלבשו בכסף ובזהב".

שוב ניתן לראות את ערכיו הנוצריים של טולקין, וכן את ההשפעה התנכ"ית בכתביו. המרד נגד האל, אף ×›×™ הוא סמוי בשלב ×–×”, גורר את חטאי הגאווה והחמדנות. והנחש, שגורם לחורבן, אינו מאחר לבוא. גדול מלכי נומנור והאכזרי שבהם, אר-פרזון, פולש לארץ התיכונה בראשותו של צי אדיר ומביס את סאורון, אדון האופל ומשרתו הבכיר של מלקור, שהפך כעת להתגשמות הרוע בבשר בארץ התיכונה, לאחר תבוסת אדונו. סאורון לובש צורה אנושית יפה והולך ברצון כשבוי לממלכתו של אר-פרזון. בהגיעו לנומנור הוא מתחיל לפזר את השפעתו הארסית ומסית את אנשיה כנגד האלים. אם עד עתה ×”×™×” מרדם סמוי, עכשיו הופך הוא למרד גלוי. סאורון מסית את העם והמלך לאתיאיזם – חוסר אמונה באל האחד, ומשם קצרה הדרך לאמונה בשטן, כאל האמיתי שעתיד לשוב מהאפלה. טולקין למעשה יוצר פה משוואה – מרד באלוהים, חוסר אמונה באלוהים – גוררים לאמונה באל כוזב, הקשור לברזל ולנשק, ומכאן קצרה הדרך לשטן ולגיהנום. וכך אומר סאורון אדון המעל לאר-פרזון מלך נומנור, המתוסכל יותר ויותר מהידיעה שהוא מזדקן ומותו הולך וקרב:

"כי הולאר הונו אתכם באשר לו, והציגו בפניכם את שם ארו, צלם נבוב אשר התקינו באיוולת ליבם, בבקשם לכפות את האדם לשירותם. כי הם המתנבאים בשם ארו זה, והוא משמיע רק את אשר ירצו. אך יד אדונם האמיתי עוד תגבר, והוא יגאלכם מן הצלם הלז. ושמו מלקור, אדון הכל, מעניק החירות, ובכוחו תחזקו מהם".

סאורון מלמד את הנומנורים לבנות מכונות, ולא לחינם. בשביל טולקין המכונה, ואיתה הטכנולוגיה, מסמלת את הרוע הגלום שבחומרנות ובנטישת האל לטובת השטן. ברגע שמשכנע סאורון את אר-פרזון שאין אלוהים, מתחיל המלך, ואיתו רוב העם, לעבוד את כוחות האופל. סאורון משכנע אותו לפלוש לואלינור, ובכזביו אומר לו שברגע שידרוך על האדמה האסורה, ישיג ×—×™×™ אלמוות. האדם, כמו בני הלילית, לא למד כלום. פעם שנייה נפל ברשתו של הנחש. כאשר פולש צבא אר-פרזון לואלינור, מוסרים הולאר את העולם פעם נוספת בידי ארו, האל האחד, והוא מעניש את נומנור בעונש נורא. היא טובעת בים על כל אוצרותיה, חוכמתה, קבריה, טפה ונשותיה. צבא אר-פרזון נקבר מתחת לגבעות מתמוטטות ושם הוא נשאר שכוח – עד הקרב האחרון ויום הדין. רק הנאמנים הבודדים, שהתנגדו לאר-פרזון והמשיכו לסגוד לאל האמיתי, בראשותו של אלנדיל, אותו מגדיר טולקין במכתביו ×›"נוח של העולם האגדי", יוצאים בספינות לארץ התיכונה, ומקימים שם את ממלכות גונדור וארנור. בכל מקרה, ממלכות אלו הם רק צל חיוור לתפארת נומנור הישנה. העונש על הנפילה השנייה של בני האדם, ששוב נגרמה בגלל הגאווה, החמדנות והרצון לקבל את מה שלא שייך לך, הוא גדול ולא יכופר בנקל. מעתה מצויים בני האדם ששרדו למלחמת נצח עם סאורון, התגלמות הרשע בארץ התיכונה. להם עוזרים בני הלילית שלא חזרו לגן העדן, ואלינור, למרות התרת הגזירה והקללה, ×›×™ אהבו את הארץ התיכונה ורצו להשאר בה.

וזוהי נקודת הפתיחה לאפוס הגדול של טולקין – "שר הטבעות". סאורון, שנחוש בדעתו להשליט את האופל על הארץ התיכונה, יוצר את טבעות העוצמה ביחד עם מלך בני הלילית קלברימבור, שמרומה על ידו. שלוש ניתנות לבני הלילית, שנופלים פעם נוספת בפח שטומן להם סאורון, שבע לגמדים, תשע לבני האדם ואחת – הטבעת השליטה – לסאורון עצמו. בני האדם שלקחו את הטבעות מדרדרים לאופל והופכים לעבדיו של סאורון. גם על כמה מטבעות הגמדים הוא משתלט במהרה, והיתר מושמדות באש דרקונים. טבעות בני הלילית אמנם משמשות ליצירת דברים יפים ולא נשלטות על ידי סאורון, אך הוא יכול להתעלם מהן. ברית אחרונה של בני לילית ובני אדם יוצאת למלחמה מול צבאות סאורון ומביסה אותו. איסילדור, בנו של אלנדיל, כורת את הטבעת מידו של סאורון. אך גם הוא נופל בפיתוי ההרסני – הוא נוטל את הטבעת ולא משמיד אותה. כך, פעם נוספת בגלל החמדנות, הרוע מורשה להמשיך. הטבעת נקברת למשך שלושת אלפים שנה בעמקי האדמה.

שר הטבעות, שאין טעם להרחיב עליו, הוא מסעו של פרודו, ההוביט בן הפלך, להר האבדון שבמורדור, המקום היחיד שבו ניתן להשמיד את הטבעת האחת וכך למגר את סאורון והרוע לנצח. הוא מלווה בנציגי העמים החופשיים – בני לילית, גמדים, הוביטים ובני אדם, שעוזרים לו בדרכו. במהלך הדרך מגלה פרודו שהטבעת לא רק משחיתה כל מי שנושא אותה, אלא שכוח הפיתוי שלה אדיר. אפילו טובים וגדולים נופלים בו. אסור להשתמש בנשק האויב נגדו: גם אם יקח מנהיג חיובי את הטבעת וישלוט בה, הוא יושחת ויהפוך להיות סאורון שני. על מנת להביס את הרוע צריך להשמיד אותו, ולוותר על הכוח האדיר המוקנה באמצעות הטבעת. הייתי רוצה למנות מספר אלמנטים נוצריים אותם ניתן לראות בשר הטבעות. ושוב חובה לציין – "שר הטבעות" אינו אלגוריה. מדובר בגורם אחד מבין גורמים רבים הנמצאים מאחורי העלילה, ואין לראות אותו כמכריע או כבלעדי. אך בכל זאת, הוא קיים.

1. תחושת הגלות: הנצרות מאמינה שלאחר הנפילה, הגירוש מגן עדן, האדם גולה מביתו האמיתי. כך, גיבורי שר הטבעות יודעים ×›×™ אין גאולה מלאה בארץ התיכונה. גם אחרי תבוסת סאורון הרוע לא מוגר סופית, הדברים היפים שבעולם דועכים בעקבות חיסול הטבעת ובני הלילית חוזרים למערב. בני הלילית חיים בגלות: הם עוד לא חזרו לממלכתם שמקדם. בכרך הראשון, חבורת הטבעת, נושאת גלדריאל, מלכת בני הלילית, קינה על ביתה האבוד שבמערב, ותוהה איזו ספינה תחזיר אותה לשם. לאחר נפילת נומנור, הרחיק האל את ואלינור מהעולם, וכעת ניתן להגיע לשם רק בדרך סודית – הדרך המישירה, שפתוחה רק לבני הלילית שניתנה להם הרשוב לשוב. טולקין סבור ×›×™ הגאולה היא רק בעולם הבא, ואין אוטופיה – עולם מושלם – בעולם ×”×–×” (או באגדה – בארץ התיכונה). האדם הוא גולה בעולמו שלו, ורק בעולם הבא ניתן למצוא מנוח ומרגוע.

2. השליחות האלוהית: על מנת לעזור למין האנושי במלחמה מול סאורון, שולחים הולאר לארץ התיכונה חמש ישויות אלוהיות, מעין מלאכים, הנקראים איסטרי. הם מתגשמים בבשר (שימו לב לכך – זהו עיקרון נוצרי) ונראים לבני האדם כאנשים זקנים. על ידיהם הם נקראים קוסמים. היחיד מבין האיסטרי שנשאר נאמן למשימתו הוא אולורין, או בשמו המקובל בקרב ההוביטים ובני האדם בצפון – גנדלף. על האיסטרי נאסר לשלוט בעמי הארץ התיכונה – אל להם לחזור על חטאיו של סאורון. תפקידם הוא לעזור, לאמן, להדריך ולהכשיר את הלבבות לקראת מלחמת הטוב ברוע. גנדלף עושה זאת, ולמעשה הוא האסטרטג המרכזי במלחמה מול סאורון. הוא מוכיח, נוזף, מנחם, מתכנן ומדריך. באחד מהמכתבים משווה טולקין את גנדלף לפטרוס הקדוש, בכיר השליחים הנוצריים. כמו פטרוס, גנדלף נשלח על ידי הולאר (ולמעשה על ידי האל האחד) להדריך את בני האדם התועים במלחמתם בשטן, שכעת מתגשם בבשר בדמות סאורון, שר האופל ממורדור. ההשוואה לפטרוס היא מעניינת, מאחר שלפי המסורת הקתולית מפקיד ישו בידיו את המפתחות למלכות השמיים. ואכן, בסוף שר הטבעות, גנדלף הוא מי שמאפשר (ברשותו של האל) להוביטים גיבורי הספר, בילבו, פרודו וסם, לעלות על הספינה ולהפליג למערב, לגן העדן. בדמותו של גנדלף יש גם אלמנט חשוב מדמותו של ישו: הוא מקריב את עצמו למען הצלחת חבורת הטבעת, ולאחר מכן קם לתחייה ×›"גנדלף הלבן", שליח אלוהי חזק ועוצמתי הרבה יותר, הרשאי לצוות אף על מלכים לנהוג כרצונו. גם ישו נצלב, הקריב את עצמו, ולאחר מכן קם לתחייה. כמובן שיש הבדל מהותי: בניגוד לשליחים הנוצריים, גנדלף אינו מתיימר לשלוט אלא רק להדריך, ותפקידו הוא למגר את סאורון ואז לעזוב את הארץ התיכונה לנצח. ניתן לראות בדמותו, ובמיוחד בעימותיו עם השליטים תיאודן ודנתור, משהו המזכיר נביא תנכ"×™. אי אפשר להקביל את גנדלף באופן מוחלט לישו או לפטרוס, אך הדמיון, שוב, בולט לעין.

3. הקרבה עצמית למען אחרים: בסעודה האחרונה, הגדיר ישו את דמו כ"דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים". פרודו ההוביט, גיבור שר הטבעות, יוצא להציל את העולם ולהשמיד את הטבעת, וחוזר פגוע בגוף ובנפש. הוא אינו מוצא מנוחה ואף אינו יכול לחזור לחייו הקודמים, ובסופו של דבר מפליג לואלינור, לממלכת המערב, לנצח. הרעיון של הקרבת עצמי למען אחרים, הקרבה של ממש, הוא רעיון יסודי בנצרות הקתולית.

4. חמלה נוצרית ומוסר נוצרי: בניגוד לרבים מגיבורי המיתולוגיות העתיקות, גיבורי שר הטבעות לעולם אינם הורגים שלא לצורך. גולום, שנשא את הטבעת במשך שנים ארוכות, הוא יצור מרושע ומעורר רחמים, שהושחת כמעט לחלוטין על ידי כוח הטבעת, ונוהג לקרוא לה "חמדתי". הוא עוקב אחרי פרודו לאורך כל הדרך כדי להשיב את "חמדתו". כאשר, בתחילת הספר, מצטער פרודו שבילבו לא הרג את גולום בעת שהיתה לו הזדמנות, עונה לו גנדלף בדברי החכמה הבאים:

"חבל? לא חבל שהרחמים עיכבוהו. רחמים וגם חמלה: לבלתי קטול ללא הכרח. וגמולו ×”×™×” רב. תן דעתך, פרודו: הוא התנגע במידה ×›×” מועטת, ולבסוף נחלץ, משום שהחל כך את הבעלות על הטבעת: בסימן הרחמים… רבים מן החיים ראויים למוות. ויש מן המתים הראויים לחיים. כלום בידך לתיתם להם? אל נא תהא נחפז לחרוץ דין מוות. גם החכם בחכמים לא יראה את תכלית כל הדברים. אין בי תקווה רבה שאפשר לרפא את גולום בטרם ימות, אך יש סיכוי לכך. והוא קשור בגורל הטבעת. לבי אומר לי שהוא אמור למלא תפקיד כלשהו, לטוב או לרע, בטרם תסתיים הפרשה. ויתכן אז ×›×™ רחמיו של בילבו קבעו גורלם של רבים – לרבות גורלך אתה3".

החמלה שמגלים נושאי הטבעת, בילבו ופרודו, במספר הזדמנויות, כלפי גולום, אף שאינו ראוי לה, מצילה למעשה את העולם כולו. כאשר מגיע פרודו להר האבדון, בלב מורדור, הוא אמור להשליך את הטבעת לאש תופת. אך הטבעת השטנית מפעילה את שיא כוחה ולאחר חודשים שהחזיק בה, והוא מותש ורעב – אינו יכול פרודו לעמוד מולה. אדם פשוט אינו יכול לעמוד מול שיא כוחו של השטן. הוא מסרב לזרוק את הטבעת. אך גולום, שכלפיו גילה חמלה בעבר, נושך את אצבעו, כורת אותה וגונב את הטבעת. הוא רוקד משמחה, וכך נופל עם הטבעת השליטה לתוך תהום האש. גולום אינו עושה זאת בשל חסידות: הוא רוצה את הטבעת לעצמו. אך נסתרות דרכי האל, ורק בדרך זאת יכולה הטבעת להיות מושמדת. לפי דבריו של גנדלף, אף החכם ביותר לא רואה את כל הגורלות. האל הועיד לגולום עוד תפקיד למלא, ורק בסוף הספר, כאשר נחשפת התוכנית האלוהית, מתגלה מהותו של תפקיד ×–×”.

טולקין מבהיר במכתביו היטב שאם ×”×™×” הורג פרודו את גולום בעבר, לא היתה מושמדת הטבעת האחת – והכל ×”×™×” אבוד. רק באמצעות השמדת הטבעת נבלם השטן, הכובש ארץ אחרי ארץ, וכוחות הטוב, למרות כל גבורתם, אינם מסוגלים לעמוד מולו. בסופו של דבר רק החמלה מצליחה להביס את השטן. (מעניין לומר שטולקין כתב זאת כתשובה לקורא לא חכם, ששאל מדוע "לא הוציאו להורג את פרודו על בגידה" בסוף הספר, מאחר שלא זרק את הטבעת לאש מרצונו).

5. ענווי הרוח: "אשרי ענווי הרוח ×›×™ להם מלכות שמיים1", אומר ישו לחסידיו בברית החדשה. ואכן, בשר הטבעות, לא עומדים הגדולים והחכמים אל מול כוחו של סאורון. כל חוכמתו העמוקה של גנדלף, כל גבורתם של הרוהירים ואנשי גונדור, כל הוד המלכות והכוח האצילי של אראגורן – מצליחים לעכב את התקדמות השטן אך לא לבלום אותה לחלוטין. רק ההוביטים, בני עם פשוט שאיש כמעט לא שמע עליו ולא נתן עליו את דעתו, מצליחים להשמיד את הטבעת ולהביס את כוחות הזדון. טולקין מבהיר היטב במכתבים ×›×™ "הפיכתם של אנשים פשוטים לאצילים" קוסמת לו יותר מכל. העובדה שדווקא "האנשים הקטנים", נטולי הגאווה, כמו פרודו וסם, מצליחים להציל את העולם בסופו של דבר, היא אולי העיקרון הנוצרי ביותר בעלילה כולה.

6. לסיכום הדיון על "שר הטבעות" כדאי לומר ×›×™ כל העקרונות עליהם דיברנו עד עכשיו הם (פחות או יותר) עקרונות נוצריים כלליים. אך בשר הטבעות מצוי גם אלמנט שיחודי לנצרות הרומית-קתולית. כל ילד קתולי, ממש אחרי שהוא לומד את שמו של ישו, יודע להעריץ ולהוקיר את אמו – הבתולה מריה. אמו של המשיח, שנתעברה מאלוהים עצמו, הנקראת לעיתים קרובות "הגבירה", מהווה דמות מופת אותה מעריצים הקתולים, מתפללים לחסדה בעת צרה וכותבים עליה אין סוף תפילות, שירים והמנונים. דמותה של מריה מצויירת באין ספור כנסיות וקתדרלות קתוליות ברחבי העולם. הנוצרים הפרוטסטנטים, ברובם, בזים לפולחן מריה ונוטים להדגיש יותר את דמותו של ישו. לכן, מדובר בפולחן קתולי ייחודי.

פרשניו הקתוליים של טולקין טוענים, במידה רבה של צדק, כי מספר דמויות נשיות בספריו מושפעות מהסגידה הקתולית למריה הקדושה. וארדה גבירת הכוכבים, הואלא אליה פונים בני הלילית בתפילות, היא דוגמא להשפעה כזאת. אחד מהפרשנים הקתוליים משווה את המנון בני הלילית לוארדה (או בשמה השני- אלברת') לשיר דתי ידוע על מריה הקדושה, והדמיון בין שני השירים ניכר לעין. אולם הדמות החביבה על פרשניו הקתוליים של טולקין היא, בלי ספק, הגבירה גלדריאל מלכת לוריין. גלדריאל היפה והנשגבת, שבתיאוריה ב"שר הטבעות" ניתן לחוש נוגה של קדושה, אינה מקבילה מדוייקת למריה, אבל סביר להניח שבעיצוב דמותה הושפע טולקין מפולחן הגבירה הקתולי. גימלי הגמד, ההופך למעריץ הגדול ביותר של גלדריאל בארץ התיכונה, מתייחס אליה כמעט כפי שיתייחס מאמין קתולי לאמו של המשיח.

בניגוד לספרים רבים אחרים, המהווים אלגוריות דתיות גסות, טווה טולקין באומנות את העקרונות המוסריים הנוצריים לתוך העלילה, בלי לאבד את הקהל הלא נוצרי. העקרונות הנוצריים-קתוליים בהם הוא מאמין יכולים להתפרש גם כעקרונות אוניברסליים, והם אינם פוגמים בחיות של הסיפור. "I neither teach nor preach", אינני מטיף או מלמד, אומר טולקין במכתבים, "אני מספר סיפור". אבל דווקא גישה זאת, לדעתי, מעבירה את המסר הטולקינאי בצורה החזקה ביותר. בגלל שהסיפור לא מכוון כולו למסר, אלא המסר טמון בסיפור. עובדה זאת נותנת לשר הטבעות את גדולתו ומבהירה מדוע הוא אינו "בריחה מהמציאות". העקרונות המוסריים הטמונים בו נוגעים לכל אחד מאיתנו, נוצרי או לא נוצרי.

גם את חייו שפט טולקין על פי עקרונות נוצריים. בסיפור "עלה של קטנוני" הוא מתאר צייר, שהתרכז בכל עלה בעץ שצייר, דבר שמסמל, לפי הודאתו, את התרכזותו בכל פרט במיתולוגיה שיצר. מכיוון שאנו חיים בעולם פגום, מתנגשת אומנותו של קטנוני עם חובותיו הדתיות והמוסריות, ובסופו של דבר, מאחר שהוא ממלא אותן, הוא לא מספיק להשלים את ציורו לפני המוות, המגולם בסיפור כמסע. לאחר המוות עובר קטנוני מעין משפט אלוהי ותקופת סבל, המפורשת כפורגטוריום – כור המצרף הנוצרי. בסופו של דבר, כגמול אלוהי על כך שמילא את חובותיו למרות הסבל הכרוך בכך – עובר קטנוני לגור בעולם שצייר, שהופך לאמיתי לכל דבר. טולקין האמין, לפי עיקרון "הבריאה המשנית" שפיתח, ×›×™ עולם שיוצר סופר אמיתי לא פחות מהעולם שנברא על ידי האלוהים, מאחר שכישרון היצירה לקוח מהאל, וכפי שהאדם נברא בצלמו, כך גם הכישרון ×”×–×” הוא בצלם אותה בריאה עליונה. הנצרות, למעשה, היא "סיפור פיות אמיתי", ואלוהים הוא "הסופר ומספר הסיפורים הגדול מכולם". במכתבים מגדיר טולקין את "עלה של קטנוני" כסיפור אוטוביוגרפי, דבר שאושר ×¢"×™ בניו אחרי מותו. סיפור ×–×” מראה לנו עד כמה היו העקרונים הנוצריים חשובים לטולקין. גם בשיריו השונים מודגשים עקרונות אלו – החמדנות מביאה למוות, או לגורל נורא ממוות, כמוה כגאווה. רק הויתור על הרצון לשלוט והנאה מעולמו של האל כפי שהוא, תוך כדי מלחמה עיקשת ברוע הפנימי והחיצוני, רק הם מתגברים על הרוע הטמון באדם, מכפרים על הנפילה ומביאים את הגאולה.

לכן, טולקין ראה את "ארץ הפיות", או המיתולוגיה שיצר, כאמיתית לכל דבר. לא מכיוון שהיא היתה בהיסטוריה, אלא בגלל שהיא מכילה אמיתות אוניברסליות. טולקין אהב והעריץ את ארץ הפיות, העומדת בבסיס מפעל חייו והיצירה הענקית שיצר:

"מחוזותיו של סיפור הפיות רחבים ועמוקים וגבוהים הם ומלאים בדברים רבים: כל מיני חיות וציפורים נמצאות שם, ימים ללא חוף וכוכבים רבים מספור. יופי שהוא קסם – וסכנה מתמדת. אושר וצער, שניהם חדים כתער. אם הצליח מי לעבור במחוזות ההם, עליו להודות למזלו הטוב, אולם הם ×›×” גדושים וזרים עד שהתייר המתאווה לתת להם שם נאלם דום. ובעודו שם, אל לו לשאול שאלות רבות מדי, פן ייסגרו השערים והמפתח יאבד5".

וכפי שיש בארץ הפיות קסם, פלא, חיות וציפורים – כך יש בה עקרונות מוסריים, ובמקרה של טולקין גם נוצריים קתוליים. האם הלגנדריום הוא מיתוס קתולי? התשובה היא כן ולא. הוא מיתוס אנושי, אוניברסלי המדבר לכל אחד מאיתנו, שהאמונה הנוצרית ×”×¢×–×” של מחברו משתקפת בו ומעשירה אותו, אך בשום אופן לא בולעת אותו או הופכת אותו לאלגוריה ריקה. הוא יצירת מופת אנושית – במובן הרחב והעמוק ביותר של המילה.

הייתי רוצה לסיים בציטוט נוסף, האהוב עלי במיוחד, ובו חושף טולקין את גישתו הנוצרית הייחודית, ומראה את אהבתו העמוקה לעולם הפיות, הדמיון והיצירה. הוא רואה בו מעין מחוז נפרד ומסתורי, בעל קסם משיכה אדיר, שאינו זהה לדרך האדיקות הדתית המובילה לגן העדן, וכמובן גם לא לדרך הרשעים המובילה לגהינום:

"ראה נא את השביל הצר
בינות קוצים וחרולים-
זוהי דרך הצדיקים,
בה מעטים הם העולים.
והתראה שם שביל רחב
רפוד וסוג בשושנים?
זוהי דרך הרשעים
ולא אל גן העדנים.
והתראה שם שביל נאווה
בינות שרכים הוא מתפתל?
לארץ הפיות יוביל
ובו נלך עם רדת ליל".



1קטע זה, ככל יתר הקטעים הלקוחים מהסילמריליון, תורגם לעברית על ידי ד"ר עמנואל לוטם.
2תרגום כל הקטעים מדיאלוג פינרוד ואנדרת' על ידי יובל ווליס.
3התרגום לעברית הוא של רות לבנית
4 התרגום הוא של פרופ' פרנץ דליץ'
5קטע זה, כמוהו כשיר המופיע בסוף המאמר, תורגם לעברית ע"י מיכל אלפון

עמוקה קהאזאד דום ותהומות רבים לה – הפילוסופיה הטולקינאית

"כרינו בור – זכותנו היא לבחור,
 (גם אם ברע) זכותנו לא מוגרה
 בצלם בו נבראנו עוד נברא"

מתוך: ×’'.ר.ר. טולקין, מיתופיה – אוהב המיתוס לשונא המיתוס

רבים מכירים את יצירותיו הנפלאות של ×’'.ר.ר. טולקין ומוקירים אותן. מעטים הם הקוראים שלא התפעלו מהאפוס הענק של "שר הטבעות", עצרו את נשימתם עם הגיבורים ברגעי סכנה, הזדהו עם תלאותיהם ועם אומץ ליבם של פרודו וסאם, התרשמו מדמותו המלכותית של אראגורן, מהקסם של גאלאדריאל ומחוכמתו העמוקה של גאנדאלף. אך בשביל הקורא המעמיק יותר, "שר הטבעות" אינו סיפור גרידא. לא קשה לראות שיש בו הרבה יותר ממה שנראה לעין. ראשית – המיתולוגיה. ביצירותיו הספרותיות של טולקין, ובמיוחד ב"שר הטבעות" וב"ההוביט" שום דבר אינו מנותק מהקשר. כל דבר שכתוב ביצירה - מחובר לעשרות דברים אחרים שאינם כתובים, ואין סיפור שמוזכר ללא הקשר מיתולוגי. אין שום שיר מנותק. איכויות אלו נובעות מתפיסת היצירה המיוחדת של טולקין, בה נדון עוד בהמשך המאמר. אך בשלב ×–×” נסתפק ונאמר ×›×™ טולקין כתב עוד לפני יצירות אלו גירסת מיתולוגיה רחבה, המתמשכת מבריאת העולם ועד לסיפור "שר הטבעות", המציין את סוף העידן השלישי. התפיסה המיתולוגית הזאת נותנת עומק נוסף ל"שר הטבעות", ותורמת לתחושת האפוס הגדולה מהחיים הניכרת בו.

אך מעבר לכך, חשוב לציין כי טולקין לא היה רק סופר, הוא היה גם חוקר ופרופסור לבלשנות, מגדולי עולם בתקופתו. מומחיות זאת ניכרת היטב ביצירתו - שום שם ב"שר הטבעות" אינו נזרק סתם כך ושום שפה מומצאת (כגון שפת בני הלילית) אינה ג'יבריש וגיבוב של מילים (כנהוג בספרי פנטזיה אחרים). טולקין, בהיותו מומחה לפילולוגיה, המציא שפות שלמות בשביל המיתולוגיה שלו. מבין אלו ניתן לציין את סינדארין וקווניה, שני הניבים של שפת בני הלילית, המגיעים כמעט לדרגה של שפות מוגמרות. השמות ביצירה תמיד אומרים משהו, ומכילים בדרך כלל משמעויות נסתרות. גם דבר זה, כמובן, מוסיף לעומק שביצירותיו של טולקין.

ואם לא די בכך, טולקין היה גם משורר גדול. השירים המופיעים ב"שר הטבעות" וב"ההוביט", ברובם הגדול, הם חזקים ובעלי יופי פנימי ועומק ספרותי. לזאת יש להוסיף גם יצירות מיתולוגיות נוספות, כגון "שירת לית'יאן" (פורסמה ב-lays of Beleriand, במסגרת סדרת "ההיסטוריה של הארץ התיכונה") ו"הרפתקאות טום בומבדיל". ביצירות טולקין ניתן למצוא שירים מכל הגוונים והסוגים, החל משירה אפית מיתולוגית ("שירת לית'יאן", למשל), עבור בבלדות נוגות (הקינה על בורומיר), וכלה בשירת "nonsense" היתולית, כדוגמת שיר הטרול ב"שר הטבעות" ושיריו השונים של בומבדיל. דומה כי אין הרבה משוררים בעולם, שהצליחו לכתוב בסגנונות כה שונים בעומק ובהצלחה כזאת.

כל אלו הוזכרו לא על מנת להרבות בשבחיו של טולקין, אלא על מנת להבהיר לקורא שביצירתו יש מימדים רבים, הרבה יותר מהנראה לעין. "עמוקה התהום מתחת לגשר דורין, ואיש לא מדד אותה מעולם", אומר גאנדאלף לגימלי וללגולאס ב"שני המגדלים". בהשאלה, ניתן לראות בכך ביטוי מייצג לעומק שביצירת טולקין כולה. במאמר זה ברצוני להתמקד במימד אחד, הוא המימד הפילוסופי. טענתי היא, שטולקין, בנוסף להיותו סופר, משורר ובלשן, היה גם פילוסוף ואידיאולוג דעתני ורב עוצמה. את רעיונותיו הפילוסופיים, הרלוונטיים מאד לימינו, ניתן למצוא הן ביצירותיו הספרותיות כמו "שר הטבעות", "ההוביט" ו"שירת לית'יאן", הן בחיבורים ספרותיים אידיאולוגיים כמו "מיתופיה" ו"עלה של קטנוני", והן בקטעי עיון פילוסופיים וספרותיים, כדוגמת "על סיפורי פיות". במאמר זה אנסה לסקור את הרעיונות הפילוסופיים המרכזיים, על מנת ליצור תמונה של "פילוסופיה טולקינאית" או "אידיאולוגיה טולקינאית", החבוייה לדעתי בין דפי השירים, העיון, הסיפורים והמיתוסים.

הרעיונות הפילוסופיים שטולקין עסק בהם הינם רבים עד מאד, אך לדעתי ניתן לחלק אותם למספר קבוצות: תפיסת האומן והיצירה, התנגדות לטכנולוגיה ול"ריאליזם מחשבתי", מאבק בין טוב לרע ואמונה דתית עזה, החבויה בין השיטין.

א. תפיסת האומן והיצירה


"אדם, בורא משני, בו משתבר
אור קרן לבנה ושוב חוזר
בשלל גונים, וכך הוא משתלב
ביצירת דמויות, מלב אל לב".


ג'ר.ר. טולקין- מיתופיה

התפיסה הטולקינאית החשובה ביותר בהקשר זה נקראת תפיסת ה"בריאה המשנית" ובאנגלית, sub creation. גישה זאת מתנגדת לתפיסה הספרותית המקובלת, לפיה יצירות הספרות (ובמיוחד המיתוסים) הינן, בסופו של דבר, בדיוניות ולא קשורות למציאות. בדיות אלו יכולות להיות יפות, משעשעות, מחכימות, רבות עוצמה, אך בסופו של דבר, בדיות הן ובדיות ישארו. סי.אס. לואיס, חברו הטוב של טולקין וסופר פנטזיה בעצמו, ייצג גישה זאת כאשר אמר לטולקין כי הוא מכיר בכוח שבמיתוסים, אך בסופו של דבר הם "שקרים המופרחים מבעד לכסף" ועל כן, בסופו של דבר, "אין ערך בם".

על מנת לענות ללואיס, כתב טולקין פואמה ארוכה ורבת עוצמה בשם "מיתופיה – אוהב המיתוס לשונא המיתוס". הפואמה כולה מתנהלת כויכוח בין פילומיתוס (אוהב המיתוס – גישתו של טולקין) ובין מיזומיתוס (שונא המיתוס – הגישה הרציונלית-מדעית), כאשר אנו שומעים רק את דבריו של אוהב המיתוס, ושונא המיתוס הינו צד נעלם בויכוח. למרות זאת, אנו יכולים להבין היטב את גישתו של מיזומיתוס מדבריו של פילומיתוס. הפואמה, שנשאה בתחילה את הכותרת "תשובה ארוכה לשטות קצרה", ×”×™× ×” למעשה חיבור פילוסופי שירי, המציג בפני הקורא את רעיון "הבריאה המשנית".

מהי "בריאה משנית"? לפי גישתו הקתולית של טולקין, נברא האדם על ידי אלוהים. האל, בבוראו את האדם, נתן לו כוח לברוא בעצמו. לכן, כאשר יוצר האדם עולמות חדשים באמצעות המיתוס, עולמות אלו אמיתיים ונכונים לא פחות מהעולם המציאותי. למעשה, משמש הסופר כמשנה לאלוהים, או, במילותיו של טולקין, "שולית בוראים". בחיבורו האידיאולוגי, "על סיפורי פיות", פיתח טולקין תפיסה זאת, ואף טען ×›×™ בעיניו עולם המיתוסים אמיתי יותר (בבטאו אמיתות אנושיות) מתחנות הרכבת המכוערות ברחבי אנגלייה. אמיתי, בעיני טולקין – כל דבר המבטא את רחשי לב האדם ואת יכולת הבריאה שלו. במיתופיה כתוב ×›×™ "לב האדם אינו מצבור בדיות; בינה ינק הוא מאבי בינות; ולא ישכח גם ממרחק וזמן; עוד לא אבדו לו צלם ודיוקן". התורה הפילוסופית הטולקינאית, המאמינה באדם ובכוח היצירה שלו, גורסת ×›×™ כל מה שיוצא מנשמתו של האדם (שנבראה על ידי אלוהים) הינו, בסופו של דבר, אלוהי בעצמו ולכן אמיתי.

היכן רואים אנו את רעיון הבריאה המשנית ביצירתו של טולקין? לכאורה בשום מקום, ולמעשה בכל מקום. אומנם בשר הטבעות יש דמויות של אומנים ויוצרים (בילבו למשל), אך דבר זה אינו מודגש, ולעולם לא דנים אומנים בתפיסת היצירה שלהם. אני לא מצאתי שום סיפור בלגנדריום (המיתולוגיה הטולקינאית הכוללת את ההוביט, שר הטבעות, הסילמרליון, סיפורים שלא נשלמו, שירת לית'יאן ושאר ספרי ההיסטוריה של הארץ התיכונה) הדן ברעיון הבריאה המשנית. אך למעשה, תפיסה זאת מתבטאת בכל יצירתו של טולקין. העולם גדוש הפרטים, שלא קיים במציאות אך עם זאת מציאותי להפליא, ההקפדה על כל פרט, ולו הקטן ביותר, כגון יצירת שפות שלמות, חיבורים היסטוריים ומאמרים בלשניים על העולם המיתולוגי, הם יישום הלכה למעשה של רעיון זה. טולקין ניסה להיות "בורא משני", על כל המשתמע מכך.

ביטוי מפורש של רעיון "הבריאה המשנית" ניתן למצוא כאמור בפואמה "מיתופיה", וגם בסיפור מקסים הנושא את השם "עלה של קטנוני", המופיע ביחד עם הפואמה לעיל בקובץ הנקרא "×¢×¥ ועלה". הסיפור הקצר ×”×–×” מספר לנו על צייר בשם קטנוני, שעובד על ציור של ×¢×¥. בתחילה הוא מצייר עלים בודדים ומשקיע בהם את כל מרצו, ולאט לאט מתגבש עולם שלם מאחורי ×”×¢×¥ – שקיעה, מרחבי דשא, יערות ופסגות מושלגות. בסופו של דבר, לאחר תהליך המקביל למוות, פרוגטוריום (המקום בו מטוהרות הנשמות החוטאות, לפי הדת הקתולית), ומעין משפט אלוהי, עובר קטנוני לגור בעולם שברא, שהופך לאמיתי לכל דבר. זאת ועוד, שגם שכנו של קטנוני, פלך (גנן קפדן המגלה אדישות ליצירה במהלך חייו), מצטרף לקטנוני בעולם שיצר, וכך מודגש ניצחונה של תפיסת "הבריאה המשנית" על פני התפיסה ההגיונית-רציונלית.

ב"עלה של קטנוני" ניתן למצוא גם רעיון פילוסופי אחר, הקשור בטבורו עם רעיון "הבריאה המשנית". תפיסה זאת כונתה ×¢"×™ טולקין "×¢×¥ ועלה", והוא דן בה בהרחבה גם בחיבור הפילוסופי "על סיפורי פיות", המופיע באותו הקובץ. לפי תפיסה זאת, על מנת שיצירה תהיה מושלמת, חייב כל פרט, ולו הקטן ביותר, להיות מושלם בפני עצמו. אין מקום לרשלנות בבריאה של עולם חדש. רק העלים הבודדים יוצרים את ×”×¢×¥. ב"עלה של קטנוני" ניתן לראות זאת באופן חזק ומשכנע. הצייר, קטנוני, התחיל את יצירתו הכבירה בהשקעה מאומצת בדמותו של עלה אחד. התמקדותו בפרטים בונה אט אט את היצירה כולה, אך גם עולה לו במחיר יקר – הוא לא מספיק לסיים את היצירה בטרם הוא "יוצא למסע" (אלגוריה למוות). טולקין עצמו, באחד ממכתביו, כותב ש"עלה של קטנוני" מהווה מעין אלגוריה לחייו שלו עצמו. ואכן, נבואה זאת התגשמה גם בחייו של טולקין. הקפדתו המושלמת על כל פרט ופרט בלגנדריום יצרה את העולם המשכנע שאנו מכירים, אך בסופו של דבר, כמו קטנוני, לא הספיק טולקין להשלים את כתיבת המיתולוגיה בטרם עקר לעולם האמת.

שני הרעיונות הללו – "בריאה משנית", ו-"×¢×¥ ועלה" - הם המרכיבים התשתיתיים העיקריים בתפיסת היצירה הטולקינאית. העולם הטולקינאי, המשכנע כל כך בפרטיו ובתפיסת המציאות לו, נוצר על בסיסם של שני העקרונות הללו.

ב. התנגדות לטכנולוגיה, חומרנות וריאליזם מחשבתי

"עוקר נבוי מקרקע ניסיון
מציל זהב רוח מסיג הגיון"

ג'ר.ר. טולקין- מיתופיה

הויכוח בין אוהב המיתוס לשונא המיתוס, הנפרש במהלך הפואמה מיתופיה, אינו נוגע רק ברעיון הבריאה המשנית. בתפיסתו של מיזומיתוס, שונא המיתוס, ניתן לראות רעיונות רבים המקובלים בימינו: אמונה בחומרנות, בקידמה ובחברת השפע המערבית. האדם "הנאור" דוחה את המיתוסים כשקרים, בז לרומנטיקה העשירה של האגדות ומצדד, תחת זאת, בטכנולוגיה ובמדע. הכלי העיקרי שלו הינו ההיגיון, המפריך, כביכול, את כל השקרים והדיעות הקדומות של התפיסה המיתולוגית-רומנטית.הויכוח בין אוהב המיתוס לשונא המיתוס, הנפרש במהלך הפואמה מיתופיה, אינו נוגע רק ברעיון הבריאה המשנית. בתפיסתו של מיזומיתוס, שונא המיתוס, ניתן לראות רעיונות רבים המקובלים בימינו: אמונה בחומרנות, בקידמה ובחברת השפע המערבית. האדם "הנאור" דוחה את המיתוסים כשקרים, בז לרומנטיקה העשירה של האגדות ומצדד, תחת זאת, בטכנולוגיה ובמדע. הכלי העיקרי שלו הינו ההיגיון, המפריך, כביכול, את כל השקרים והדיעות הקדומות של התפיסה המיתולוגית-רומנטית.טולקין תוקף את הגישה הזאת בכל יצירותיו וכתביו, והדוגמאות לכך רבות מספור. ראשית כל, הוא פותח בהגנה על האגדות והמיתוסים, תוך הדגשת האמת שבהם. ברעיון זה, "הבריאה המשנית", דנו כבר בסעיף הקודם. לאחר מכן, הוא פותח בהתקפה על תפיסתו האידיאולוגית של היריב, תוך הדגשת הנזק שגורמת תפיסה זאת לאנושות:

"הן את הליל השכיחו אחרים
 לעונג מאורגן לנוס קוראים
 לוטוס לזלול באי פלאים אמיד
 ונשמות למכור במחיר נזיד
נזיד של פלסטיק הוא, מזון פתאים
תרמית כפולה- פתיון של רפאים"

ג'ר.ר. טולקין- מיתופיה

הויכוח בין אוהב המיתוס לשונא המיתוס, הנפרש במהלך הפואמה מיתופיה, אינו נוגע רק ברעיון הבריאה המשנית. בתפיסתו של מיזומיתוס, שונא המיתוס, ניתן לראות רעיונות רבים המקובלים בימינו: אמונה בחומרנות, בקידמה ובחברת השפע המערבית. האדם "הנאור" דוחה את המיתוסים כשקרים, בז לרומנטיקה העשירה של האגדות ומצדד, תחת זאת, בטכנולוגיה ובמדע. הכלי העיקרי שלו הינו ההיגיון, המפריך, כביכול, את כל השקרים והדיעות הקדומות של התפיסה המיתולוגית-רומנטית.טולקין תוקף את הגישה הזאת בכל יצירותיו וכתביו, והדוגמאות לכך רבות מספור. ראשית כל, הוא פותח בהגנה על האגדות והמיתוסים, תוך הדגשת האמת שבהם. ברעיון זה, "הבריאה המשנית", דנו כבר בסעיף הקודם. לאחר מכן, הוא פותח בהתקפה על תפיסתו האידיאולוגית של היריב, תוך הדגשת הנזק שגורמת תפיסה זאת לאנושות:לא קשה לראות את הצורה הנלעגת בה מציג טולקין את יריבו. כאשר הוא משליך את כל יהבו על חברת השפע המודרנית, הוא משכיח את האגדות העתיקות ואת שירת המשוררים (מובהר בשורות הקודמות לציטוט). כתחליף, הוא משליך את יהבו על חברת שפע מדומה וריקנית, שאין בה למעשה ולא כלום. ראוי לציין כאן כי בפואמה המתורגמת, "נזיד של פלסטיק" הינו תחליף לאסוציאציה מיתולוגית שמעלה טולקין במקור האנגלי. הוא מאשים את יריבו בהתמכרות ל"נשיקתה של קירקיי". מדובר כאן במכשפה מהמיתולוגיה היוונית, שפיתתה את חבריו של אודיסיאוס, הגיבור המיתולוגי, לבוא לביתה ולאחר מכן הפכה אותם לחזירים. דימוי נלעג למדי לאנשים "הנאורים" כביכול של חברת השפע הטכנולוגית, המתמכרים להנאות ושוכחים את המיתוסים, האגדות והשירים העתיקים. הויכוח בין אוהב המיתוס לשונא המיתוס, הנפרש במהלך הפואמה מיתופיה, אינו נוגע רק ברעיון הבריאה המשנית. בתפיסתו של מיזומיתוס, שונא המיתוס, ניתן לראות רעיונות רבים המקובלים בימינו: אמונה בחומרנות, בקידמה ובחברת השפע המערבית. האדם "הנאור" דוחה את המיתוסים כשקרים, בז לרומנטיקה העשירה של האגדות ומצדד, תחת זאת, בטכנולוגיה ובמדע. הכלי העיקרי שלו הינו ההיגיון, המפריך, כביכול, את כל השקרים והדיעות הקדומות של התפיסה המיתולוגית-רומנטית.טולקין תוקף את הגישה הזאת בכל יצירותיו וכתביו, והדוגמאות לכך רבות מספור. ראשית כל, הוא פותח בהגנה על האגדות והמיתוסים, תוך הדגשת האמת שבהם. ברעיון זה, "הבריאה המשנית", דנו כבר בסעיף הקודם. לאחר מכן, הוא פותח בהתקפה על תפיסתו האידיאולוגית של היריב, תוך הדגשת הנזק שגורמת תפיסה זאת לאנושות:לא קשה לראות את הצורה הנלעגת בה מציג טולקין את יריבו. כאשר הוא משליך את כל יהבו על חברת השפע המודרנית, הוא משכיח את האגדות העתיקות ואת שירת המשוררים (מובהר בשורות הקודמות לציטוט). כתחליף, הוא משליך את יהבו על חברת שפע מדומה וריקנית, שאין בה למעשה ולא כלום. ראוי לציין כאן כי בפואמה המתורגמת, "נזיד של פלסטיק" הינו תחליף לאסוציאציה מיתולוגית שמעלה טולקין במקור האנגלי. הוא מאשים את יריבו בהתמכרות ל"נשיקתה של קירקיי". מדובר כאן במכשפה מהמיתולוגיה היוונית, שפיתתה את חבריו של אודיסיאוס, הגיבור המיתולוגי, לבוא לביתה ולאחר מכן הפכה אותם לחזירים. דימוי נלעג למדי לאנשים "הנאורים" כביכול של חברת השפע הטכנולוגית, המתמכרים להנאות ושוכחים את המיתוסים, האגדות והשירים העתיקים.אחד מהדברים השנואים ביותר על טולקין (שהשתקף גם בביקורות לא מחמיאות על ספריו) הינו האמונה כי לכל דבר ישנו פירוש הגיוני אחד ובודד. האנשים המאמינים בגישה זאת סבורים כי העולם כולו מתנהל בדרך מתמטית, וכי יש חוקיות אחת העומדת מאחורי הכל. כפי ששתיים ועוד שתיים שווים לארבע, כך ניתן לקבוע כללים מוחלטים לרוח האנושית. טולקין דחה גישה זאת בשאט נפש. ראשית כל- בהצגת עמדת יריבו בתחילת המיתופיה:

"תביט בעץ ושמו ברור לך
כי עץ הוא עץ, לצמוח הוא צמיחה
תשוט בארץ, לרגליך היא
רק עוד כוכב אחד מיני רבים
גוש חומר נע, כוכב הוא רק כוכב
כבול למסלולו המחושב
באין הקר והסדור בינות
אטומים שנגזר דינם למות"

הויכוח בין אוהב המיתוס לשונא המיתוס, הנפרש במהלך הפואמה מיתופיה, אינו נוגע רק ברעיון הבריאה המשנית. בתפיסתו של מיזומיתוס, שונא המיתוס, ניתן לראות רעיונות רבים המקובלים בימינו: אמונה בחומרנות, בקידמה ובחברת השפע המערבית. האדם "הנאור" דוחה את המיתוסים כשקרים, בז לרומנטיקה העשירה של האגדות ומצדד, תחת זאת, בטכנולוגיה ובמדע. הכלי העיקרי שלו הינו ההיגיון, המפריך, כביכול, את כל השקרים והדיעות הקדומות של התפיסה המיתולוגית-רומנטית.טולקין תוקף את הגישה הזאת בכל יצירותיו וכתביו, והדוגמאות לכך רבות מספור. ראשית כל, הוא פותח בהגנה על האגדות והמיתוסים, תוך הדגשת האמת שבהם. ברעיון זה, "הבריאה המשנית", דנו כבר בסעיף הקודם. לאחר מכן, הוא פותח בהתקפה על תפיסתו האידיאולוגית של היריב, תוך הדגשת הנזק שגורמת תפיסה זאת לאנושות:לא קשה לראות את הצורה הנלעגת בה מציג טולקין את יריבו. כאשר הוא משליך את כל יהבו על חברת השפע המודרנית, הוא משכיח את האגדות העתיקות ואת שירת המשוררים (מובהר בשורות הקודמות לציטוט). כתחליף, הוא משליך את יהבו על חברת שפע מדומה וריקנית, שאין בה למעשה ולא כלום. ראוי לציין כאן כי בפואמה המתורגמת, "נזיד של פלסטיק" הינו תחליף לאסוציאציה מיתולוגית שמעלה טולקין במקור האנגלי. הוא מאשים את יריבו בהתמכרות ל"נשיקתה של קירקיי". מדובר כאן במכשפה מהמיתולוגיה היוונית, שפיתתה את חבריו של אודיסיאוס, הגיבור המיתולוגי, לבוא לביתה ולאחר מכן הפכה אותם לחזירים. דימוי נלעג למדי לאנשים "הנאורים" כביכול של חברת השפע הטכנולוגית, המתמכרים להנאות ושוכחים את המיתוסים, האגדות והשירים העתיקים.אחד מהדברים השנואים ביותר על טולקין (שהשתקף גם בביקורות לא מחמיאות על ספריו) הינו האמונה כי לכל דבר ישנו פירוש הגיוני אחד ובודד. האנשים המאמינים בגישה זאת סבורים כי העולם כולו מתנהל בדרך מתמטית, וכי יש חוקיות אחת העומדת מאחורי הכל. כפי ששתיים ועוד שתיים שווים לארבע, כך ניתן לקבוע כללים מוחלטים לרוח האנושית. טולקין דחה גישה זאת בשאט נפש. ראשית כל- בהצגת עמדת יריבו בתחילת המיתופיה:את הגישה הזאת תוקף טולקין במהלך מיתופיה. לדעתו היא שוללת מהיקום את כל היפה שבו: את שפע הפרשנויות לכל מאורע, את כוחה של הנפש ליצור אגדות ושירים מיופיו של הטבע, את הרומנטיקה הנפלאה שמאחורי הדברים. הגישה המדעית, המתירה רק פירוש אחד לכל דבר, הינה גישה קרה ומנוכרת, עוינת לאדם ולליבו. תפיסת הטבע של פילומיתוס, או טולקין, הינה שונה לחלוטין:

"האל ברא סלעים ודשא עשב
ומאורות וכוכבים, ורצף
צאצאי-אדם זערורים
שעצביהם עם צליל ואור שרים.
גלי הים, הרוח בזמורות,
הדשא הירוק, עיני פרות,
מעוף צפור, קול רעם וברקים,
תולעת שבבוץ ומקקים –
הכל נקלט, כל אלה משאירים
עקבות על התאים האפורים"

כאן אנו רואים ×›×™ תפיסת האובייקט של טולקין שונה לחלוטין מהתפיסה של יריבו. במקום פירוש אחד ובודד – תפיסה כוללת של היופי שבטבע, במקום תפיסה הגיונית וקרה – תפיסה ריגשית ורומנטית. בסוף הפואמה דוחה פילומיתוס את תפיסת "הפירוש האחד" במהלומת מחץ:

"רגלי במשעוליך לא תצעד
שם יש לכל דבר רק שם אחד
עולם סגור הוא זה, שם אין שומעים
שירת בריאה של שוליית בוראים"

והמשמעות היא – בעולם ההגיוני הקר, בו יש לכל דבר פירוש ושם אחד, אין מקום ל"בריאה משנית", לא לסופר ולא ליצירתו. עם העולם הדל, הקר והמנוכר ×”×–×” טולקין אינו מוכן להשלים.

הויכוח בין פילומיתוס למיזומיתוס אינו נגמר במיתופיה, אלא נמשך גם על דפי "שר הטבעות". שוב ושוב, מציגות הדמויות החיוביות שבספר את הגישה הרומנטית, המעריכה אגדות ומיתוסים ולא דוחה אותם בהנף בוז שחצני. "בחבורת הטבעת" למשל, מתרחש ויכוח דומה בין סאם גאמג'י, המייצג את פילומיתוס, לבין בן הטוחן המגעיל, טד סנדימן, המייצג את מיזומיתוס בהקשר זה. הויכוח מתרחש בפלך, בפונדק "הדרקון הירוק", שם שתהיה לו חשיבות סמלית במהלך הפולמוס:

"מיני דברים מוזרים מתרחשים בימים אלה, לפי השמועה", אמר סאם.
"אה", אמר טד, "כך סבור מי שמקשיב לשמועות. אני, די לי בסיפורי ילדים שאני שומע בבית, ליד האח".  

לא קשה לראות את חוסר האמונה והקנטרנות של "שונאי המיתוס" בדבריו של סאם גאמג'י. במשפטים הבאים מחריף הויכוח, ועולה גם שאלת "הפירוש האחד" מול "הפירושים הרבים".

"יתכן שדי לך", אמר סאם, "אך אני מסתכן לומר שיש דברים בגו. ובכלל, מי ממציא את סיפורי המעשיות? קח, למשל, את הסיפורים על דרקונים.
"לא תודה", אמר טד. "לא אקח. סיפורים אלה שמעתי בעודני זאטוט, ואין סיבה שאאמין בהם עכשיו. רק דרקון אחד יש בבייווטר וזה- ירוק".

חשוב לשים לב לתפיסה הרציונלית של "הפירוש האחד" המתבטאת בדבריו של טד סנדימן. "הדרקון" היחיד בעיירה הוא הפונדק הנושא שם זה. אין מקום למיתוסים, אין מקום לתפיסה רומנטית ורגשית, ואין מקום לאגדות עתיקות השייכות, לדעתו של טד (ולדעתם של רבים ממבקרי טולקין), אך ורק לילדים קטנים.

ולאן מובילה אותה תפיסה דלה של "הפירוש האחד"? מה היא התוצאה של אמונה קלוקלת זאת? די לראות את גורלו של טד סנדימן בסוף הטרילוגיה. הוא הופך לפועל מאובק ומפוחם, עבד לאדונים חזקים ממנו ושותף בהשחתת הנוף, הטבע והחירות של מולדתו. מה שמתחיל בדחיית האגדות בהנף יד שחצני, מסתיים, בסופו של דבר, בשיעבוד לכבשניו הבוערים של סארומאן. ובעולם המציאותי- לשיממון וחורבן מוחלט של הטבע.

וכאן הולך טולקין צעד אחד קדימה. הטכנולוגיה המודרנית, לפי דעתו, מייצגת את הרע והמכוער, ומאיימת על עצם קיומו של העולם. הוא שולל ודוחה אותה מכל וכל. ראשית כל, במיתופיה:

"רק לא יהא חלקי עם הקופים
 המתקדמים שלך, חושבים, זקופים
 לרגליהם נפרסת תהום דומה
 סיום הולם לכל אותה קידמה
 אם רק יואיל האל לשים לה קץ
 ושוב במעגל לא תתרוצץ"

הקורא המעמיק ראות יכול להבחין כאן, כמובן, בלעג מוסווה על תורת האבולוציה. פילומיתוס לא ילך בדרכם של קופי המדע, בין אם הם כפופים ובין אם הם זקופים ו"מתקדמים". הקידמה שלהם מובילה לחורבן ואסון- למדבר שממה טכנולוגי, שאין בו יופי, אין בו אגדות ואין בו מעשיות. רק מכונות, כבשנים, אשפה וזיהום. פילומיתוס אינו מוכן להכנע לגישה זאת ועומד במריו-
"עוד
לא השלכתי שרביטון זהב
 בפני כס הברזל ראשי לא חף"

השרביט, באגדות העתיקות, מסמל את יכולת הבריאה. טולקין לא מוכן להשליך אותו ולהכנע לעולם הטכנולוגי המחניק. "כס הברזל" הוא איזכור למורגות, השטן במיתולוגיה הטולקינאית, שלא יודע ליצור אלא רק לעוות ולהשחית. כך רואה טולקין גם את הטכנולוגיה המודרנית.

האיזכורים לאסונות שממיטה הטכנולוגיה על האנושות ב"שר הטבעות" הינם רבים מספור. כבשני אייזנגארד המכלים עצים ויערות (סמל לשריפת היערות ולחורבן הטבע), תחנת הקמח ה"מודרנית" המזוהמת שמקימים אנשיו של סארומאן בפלך, ויותר מכל, ארץ מורדור החרבה והמטונפת. כדאי לשים לב לקטע הבא מתוך "שובו של המלך"-
"חומת הסוללה הקודרת כולה מחוררת במנהרות ובמחילות… הם תפשו עמדות על שני תילים של עפר ואבני מפולת שערמו האורקים בשנות עמל רבות. בינהם ובין מורדור חצץ חפיר שמילאוהו מי מדמנה ורפש"

תיאור זה מזכיר, כמובן, חצר אחורית של אזור תעשיה מודרני, על כל מי המדמנה, ערמות האשפה ותילי הגרוטאות שבו. קטע יותר חזק המתאר את אימת הטכנולוגיה נמצא בשירת לית'יאן. כאשר חודרים ברן ולותיין, גיבורי הפואמה, למבצרו של מורגות שבאנגבנד, מתואר המבצר בצורה הבאה. מאחר ואין עוד תרגום לעברית של שירת לית'יאן, יצוטט הקטע הבא בשפת המקור:

"red was the glare through open doors
of firelight mirrored on brazen floors
and up the arches towring clomb
to gloomes unguessed, to vaulted dome
swathed with wavering smokes and steams
stabbed with flickering lightning gleams"

 

 

כאן לא מוצגים רק הטינופת, הלכלוך והרס הטבע, כמו בשר הטבעות. כאן מוצגת הטכנולוגיה כולה- האורות המבהבים, העשן, הקיטור,מסדרונות האבן האפלוליים, כמשהו רע ומאיים, כמעשה שטן. בהקשר זה ניתן גם להבין את הקישור בין הגישה המדעית למורגות בפואמה "מיתופיה".

למעשה, אנו רואים כאן תהליך. תפיסת "הפירוש האחד" השוללת את המיתוסים והאגדות, מובילה להערצת הטכנולוגיה, שהיא, בתורה, מביאה לחורבן מוחלט ושטני. הגישה הפילוסופית הרעה גוררת, בסופו של דבר, את המעשה השטני.

ומה היא הגישה החלופית של טולקין? די לקרוא את דברי אראגורן לרוכבי רוהאן ב"שני המגדלים". לאחר שאחד מהרוהירים מלגלגל על דברי אראגורן ואומר כי הם שייכים לעולם האגדות ולא לעולם המציאות, עונה לו מלך גונדור הגולה כי-

"יכול אדם להלך בשתיהן גם יחד", אמר אראגורן, "לא אנו, אלא הבאים אחרינו, ירקמו את אגדות הזמן שאנו חיים בו. האדמה הירוקה, אמרת? אף זה עניין שכל עצמו הוא אגדה, ואף על פי כן אתה דורך עליה באור היום".

כלומר, אין הבדל ממשי בין אגדה ובין מציאות. אל מול דברי הרהב של הרוהירי מציג אראגורן תפיסה המזכירה מאד את הבריאה המשנית שבמיתופיה ועלה של קטנוני. לפי התפיסה הטולקינאית, המציאות רווייה באגדות ואין הבדל ממשי, עקרוני, בין מציאות לאגדה. בדיוק משום כך ניתן לפרש כל דבר באלפי אופנים. בדיוק משום כך אין להגיון הקר והמדעי ממשלה בעולמו של טולקין. המציאות מורכבת מאינספור סיבים וחוטים של מיתוסים, ומסוכן, ואפילו אסור, לפרש אותה בצורה פשוטה וחד מימדית
מעבר לזאת, מקדש טולקין ערכים כמו אהבה, רעות, נאמנות, אצילות רוח וקשר לטבע. גיבוריו חיים במקומות ירוקים כמו הפלך, ריוונדל, לות'לוריין. מקומות שוממים וחרבים שייכים תמיד לכוחות הרוע. מדחיית הגישה הרציונלית והמדעית נובעת גם גישה נוספת- דחיית החומרנות ותאוות הרכוש. גיבוריו של טולקין לעולם לא נלחמים בשביל כסף ועושר וחומרי. התאווה לזהב מוצגת כרעה ומסוכנת. בהקשר זה די להזכיר את סיפור מותו של תינגול מלך דוריאת, שנהרג על ידי הגמדים בשל תאוותו לסילמרילי, יהלומיו של פאנור. גם אהבתם היתרה של הגמדים לזהב מוצגת כשלילית, למרות כל האהדה אליהם. כך למשל, ב"ההוביט", חמדנותו ועקשנותו של תורין כמעט ומביאות למלחמה מיותרת בין העלפים לגמדים. יש בלג'נדריום עוד דוגמאות רבות לכך, אך הקטע המקסים ביותר המייצג את גישתו של טולקין בעניין זה, לדעתי, נמצא גם ב"ההוביט". לאחר שבילבו חוזר לריוונדל בפעם השנייה, שרים לו בני הלילית את השיר הבא:

"הוכה הדרקון
נופץ שריונו
שוברו עצמותיו
הושפל גאונו!
כי סוף יש לסיף
גם כוח יתם,
גם מלך גם עושר
יכלו ואינם.
אך לעד פה יצמח
הדשא הרך,
ולחוף נחל צח,
שדון שיר יפצח…
פה אור כוכבים
מבהיק שבעתיים
מכסף ופז
וזהב הפרוויים
ויפה אור האש
באח בלילות
מברק הזהב
הנחפר במחילות"

 וזוהי מהות העניין – זהב, עושר, כוח, עוצמה, שפע – כל אלו כלים וחולפים מן העולם. רק הטבע הרומנטי, האגדות והשירים ישארו לעד. אל מול שיקוציו של מורגות, אל מול הזוהמה והאשפה, העשן והקיטור, הפחמים והכבשן, מציג טולקין את הדשא הרך, הנחל, השירים והאח המרצדת.

ג. הלגנדריום- מיתוס נוצרי?

×’'וזף פירס, הביוגרף של טולקין, כותב בספרו "טולקין – האיש והאגדה", ×›×™ מיתוס הבריאה הטולקינאי, מתחילתו ועד סופו, הינו מיתוס דתי נוצרי. לפי פרשנות זאת, ארו אילובטר מייצג אל האל האחד, בורא העולם. האיינור אינם אלים אלא מלאכים, מנווה הינו מנהיגם של המלאכים הטובים, המלאך מיכאל, ואילו מלקור אינו אלא לוציפר – המלאך שמרד באל ולכן הפך לשטן.

האם גישה זאת נכונה? אני לא כל כך בטוח. ודאי שניתן לראות בסיפור הבריאה יסודות נוצריים, אך קשה להתעלם גם מהיסוד המיתולוגי הפגאני המצוי בהם. בכל מקרה, אין ספק שטולקין הושפע רבות מהמוסר הנוצרי כאשר ניגש לכתוב את המיתולוגיה שלו. החמלה הנוצרית, למשל, מודגשת בלג'נדריום פעמים רבות. מספיק להזכיר כאן את הרחמים שמגלים בני הלילית של מירקווד וגאנדאלף כלפי גולום, למרות שקרנותו, נבזותו ופשעיו הרבים. זאת בשל הסיכוי הקלוש שיחזור בתשובה. גם לסארומאן הבוגד מוצעות אינספור הזדמנויות לחזור בו ולקבל חנינה. הרעיון הנוצרי של רחמים כלפי החוטא, אף כי לא יושם תמיד במציאות, מוצא כר נרחב במיתוס הטולקינאי. אך רחמים אלו, וזאת יש להדגיש, מופעלים כלפי אנשים עם חופש בחירה, ולא כלפי ההתגלמות המובהקת של הרוע, אורקים למשל. רחמים כאלו יכולים להיות אפילו שליליים ומזיקים. כאשר הואלאר מרחמים על מורגות לפני תחילת העידן הראשון, הם נותנים לו הזדמנות להשתחרר ולזרוע רוע בעולם מחדש. אבל כלפי חוטאים אנושיים, עם חופש בחירה בין טוב לרע, מגלים הגיבורים בדרך כלל רחמים. כאשר סאם רואה גופה של אחד ההראדרים בשדה הקרב, הוא מתמלא עצבות ושואל את עצמו אילו שקרים הובילו אותו אל מותו. החמלה הנוצרית, לכן, מצוייה בכל חלקי הלג'נדריום וניתן להבחין בה היטב.

רעיון נוצרי נוסף שפירס מוצא בלגנדריום הוא רעיון הגלות. כפי שבני האדם גורשו מגן עדן בשל חטאיהם, גולים בני הלילית מואלינור (למרות שגלות זאת היא מתוך בחירה), ונאסר עליהם לחזור. וזאת היא גזירת הואלאר על בני גזע זה, הנשמעת מפי מנדוס בתחילת הסימלריליון:

"דמעות לאין מספר עוד תזילו. והואלאר יגדרו את ולינור בעדכם, וינעלו אתכם מחוצה לה, עד כי אף לא הד קינותיכם יעבור את ההרים הללו. על בית פאנור שפוכה חמת הואלאר מערב עד קצה מזרח, ועל כל ההולכים עמו תיפול. שבועתם תרדפם, ותבגוד בהם, ותמיד תגזול מידיהם את האוצרות אשר נשבעו לרדוף. קץ רע ייפול על כל אשר יתחילו לטובה. ובבגידת אח באחיו, ובחשש בגידה, יקרו כל הדברים האלה, המנושלים יהי שמם לעד.
את דם אחיכם שפכם בעוולה, ואת ארץ אמן הכתמתם. על דם בדם תשלמו, ומעבר לאמן תשכנו בצל המוות. כי אף שבמצוות ארו נועדתם שלא למות באאה, וכל חולי לא יפגע בכם, עוד בני קטל אתם, וקטול תקטלו: בנשק ובעינוי וביגון, ונשמותיכם בנות בלי בית תבואנה אז אל מנדוס. שם תאריכו לשכון ותכמהו לגופיכם, ולא תמצאו ניחומים גם אם יעתרו בעדכם כל אשר קטלתם. והנתורים כארץ התיכונה אשר לא יבואו עדי מנדוס יתייגעו מן העולם כמנטל כבד ומתיש, וייכמשו, ויהיו כצללי יגון לפני הגזע הצעיר מכם אשר יבוא אחריכם. כה דיברו הואלאר".

לא קשה לראות את ההשפעה התנכ"ית על טולקין, כאשר קוראים את הקטע הזה. תורת הגמול (על דם בדם תשלמו), נעילת שערי ואלינור, ויותר מכל- גזירת הגורל הקשה על בני הלילית, המזכירה מאד את גזירות האל התנכ"י על עם ישראל החוטא. וכמו אלוהי ישראל, מענישים הואלאר את בני הלילית, אך לא משליכים אותם מעל פניהם לגמרי. בסופו של יום, לאחר שאלו כיפרו על חטאיהם בסבל, באים הואלר לעזרתם ומביסים את מלקור באופן סופי. את האפיזודה הזאת, מיותר לציין, ניתן לראות גם בתנ"ך כאשר מתבוננים ביחסי העם עם אלוהיו. פעמים רבות מספור מעניש אלוהים את עם ישראל ומוכר אותו בידי אויביו, אך בסופו של דבר תמיד בא לעזרתו ומושיע אותו, רגע לפני החורבן. כאשר אנו לוקחים בחשבון את העובדה הפשוטה, שטולקין היה נוצרי אדוק, קל להבין את ההשפעה התנכ"ית על כתביו ועל יצירתו.

ג'וזף פירס מרחיק גם צעד אחד קדימה. הוא טוען כי סיפור יצירת בני האדם בארדה, משאיר בכוונה מקום לגירוש התנכ"י מגן העדן. בני האדם הגיעו מהמזרח, ואיש לא יודע מה היו תולדותיהם שם. ביאור, המנהיג הראשון של בני האדם, אומר למלך בן הלילית פלגונד כי "אפלה שוכנת מאחורינו, ואנחנו הפכנו לה עורף, ואין בנו רצון לשוב שמה אף במחשבותינו. מערבה נטו ליבותינו תמיד, וסבורים אנו ששם נמצא אור". פירס טוען כי יש כאן רמז למיתוס הנוצרי-יהודי של הגלות מגן העדן, אף כי זאת השערה בלבד. לפי פירס, טולקין עוסק בגלותם של בני הלילית, ומשאיר לתנ"ך את הסיפור על גלותם של בני האדם. ובכל מקרה, בין אם אנו מקבלים את פרשנותו של פירס ובין אם לא, לא קשה למצוא את היסוד הנוצרי גם בדברים הללו: האדם החוטא המחפש את אור הגאולה, ובמקרה זה- פונה מן האפלה שבמזרח אל האור שבמערב.

המוטיבים הנוצריים אצל טולקין רבים מספור, ולא ניתן לסקור כאן את כולם. נסתפק בלהזכיר את נפילת נומנור בשל חטאיה ומרייה כנגד החוק האלוהי, המאבק הנצחי בין הטוב לרע, ואת משרתיו של מורגות המדיחים את בני האדם לרע, בדומה למשרתיו של השטן במיתולוגיה הנוצרית. לכן, ניתן להסיק כי תפיסת העולם של טולקין הינה תפיסה נוצרית, וגישה זאת השפיעה על המיתולוגיה שלו משמעותית, בין אם בכוונה ובין אם לא בכוונה. קשה לומר שהלג'נדריום הוא מיתוס נוצרי במלוא מובן המילה, אך אין ספק שיש בו יסודות נוצריים מרובים והשפעה נוצרית חזקה עד מאד.

סיכום ומסקנות

במאמר ×–×” סקרנו שלושה רעיונות פילוסופיים מרכזיים ביצירתו ובהגותו של טולקין: תפיסת הבריאה המשנית, ההתנגדות לקידמה ולרציונליות (ובבסיסה התפיסה הרומנטית) והאמונה הנוצרית. אי אפשר לומר שיצירתו של טולקין שייכת בלעדית לאחד מהרעיונות הללו, או לשלושתם גם יחד. הם עוברים כחוט השני במהלך היצירה ומשפיעים על כולה, אך ×›×