תְ'רָאנְדוּאִיל – Thranduil

באינדקס השמות בסילמריליון נכתב על תְ'רָאנְדוּאִיל*:

אלף ממוצא סינדרין, מלך אלפי-היער (Silvan) בצפון יער-ירק (יער-אופל), אביו של לגולס מחברי אחוות הטבעת. 1

ת'ראנדואיל, המלך-האלף מן ההוביט, נזכר במקומות שונים בכתבי טולקין אולם לא הרבה ידוע עליו. אפשר לבנות את סיפור חייו של ת'ראנדואיל, אופיו ומעשיו מרסיסי המידע המופיעים בטקסטים השונים, אם כי לעיתים קיימת חוסר עקביות בין הטקסטים הללו.

הסטוריה מוקדמת

זמן ומקום הולדתו של ת'ראנדואיל אינם ידועים. ניתן להניח שהוא נולד מתישהו בעידן הראשון או לפניו, בבלריאנד, כנראה בדוריאת', ממלכת הסינדר.
בתחילת העידן השני, לאחר הרס ממלכתם, חצו קבוצות מניצולי דוריאת' את ההרים הכחולים (Ered Luin) מזרחה.
על פי חלק מן הטקסטים אורופר, אביו של ת'ראנדואיל, הוביל את אחת הקבוצות הללו, ות'ראנדואיל נמנה עליה. מתוך טקסטים אחרים ניתן להסיק כי ת'ראנדואיל אשר יצא מלינדון מזרחה, הוא אשר הוביל קבוצה שכזו.

בתחילת העידן הזה עוד נשארו רבים מן האלפים הנעלים. רובם שכנון בלינדון, ממערב לאֶרֶד לוּיִן. אבל לפני הקמת ברד-דור, רבים מן הסינדר עקרו מזרחה, וחלקם הקימו ממלכות ביערות הרחוקים, שנתיניהם היו בעיקר אלפי-היער. ת'ראנדואיל אשר מלך בצפון יער-ירק היה אחד מהם.3

אורופר ×”×™×” סינדרין במוצאו, ואין ספק שת'ראנדואיל בנו × ×”×’ כדוגמת ת'ינגול מלפני ימים רבים בדוריאת'… אורופר בא לבינותם עם קומץ סינדר ותו לא…… ×›×™ הם ודומיהם באו מדוריאת' לאחר שנהרסה….. 2

…והם קיבלו בברכה את אלו מן הנולדור ובמיוחד מן הסינדר, אשר היגרו מזרחה (בתחילת העידן השני) במקום להפליג מערבה….. 13

מי היו אותם אלפים אשר קיבלו את המהגרים בברכה?
על פי הסילמריליון (הפרק "על הסינדר"), חלק מן הנָאנְדוֹר, אלפים מן הטֶלֶרִי אשר נטשו את המסע הגדול מערבה (the great journey) על המורדות המזרחיים של הרי הערפל (Misty Mountains), דרו לאורך שנים אין ספור ביערות אשר בעמק הנהר הגדול (האַנְדוּאִין – Anduin).
בדיון אטימולוגי בשמותיהם של גָלַאדְרִיאֵל, קֶלֶבּוֹרְן, ולות'לוריין, נאמר במפורש כי אלפי-היער (Silvan באנגלית או Tawarwaith בסינדרין) מיער-אופל ולות'לוריין הינם צאצאיהם של אותם אלפים מן הטלרי אשר נותרו בעמק האנדואין.
כלומר, אלפי-היער היו קרובים רחוקים של הסינדר, שאף הם הינם אלפים מן הטלרי. הם חיו במעבי היערות במחבוא, בקבוצות קטנות ומפוזרות. למרות מרחק הזמן מאז פיצול הקבוצות במהלך המסע הגדול, הם זכרו את מקורם כחלק מן האֶלְדָר** , ואת הקשר שלהם לנולדור ולסינדר.
תחת הנהגתם של האחרונים, הם הפכו למאורגנים יותר, והגדילו את הידע והחכמה שלהם. 13

אורופר, שהתקבל כמלך ×¢"×™ אלפי-היער ביער-ירק, התיישב בסמוך לגבול לות'לוריין, באמון לאנק (Amon Lanc – הגבעה החשופה). בהמשך, הוא העתיק את מושבו צפונה פעמיים. בחלקו, על מנת להתרחק מן הגמדים ממוריה, ובחלקו מתוך טינה להשפעתם של קלבורן וגלאדריאל בלות'לוריין. למרות זאת נותרו בני עמו בקשר רציף עם קרוביהם, האלפים מלות'לוריין.

בעידן השני מלכם אורופר (אבי ת'ראנדואיל אבי לגולס) נסוג צפונה מעבר לשדות הסייפנים. זאת הוא עשה על מנת להשתחרר מעצמתם והסגת הגבול של הגמדים בני מוריה, אשר התחזקה מאוד והפכה לאדירה שבממלכות הגמדים לאורך כל ההסטוריה. בנוסף, הוא נטר לגלאדריאל וקלבורן את חדירתם ללות'לוריין.
אולם בזמן ההוא לא היה דבר שיש לפחד ממנו בין יער-ירק וההרים, והיה קשר קבוע בין בני עמו לקרוביהם מעבר לנהר, עד למלחמת הברית האחרונה. 2

אביו של ת'ראנדואיל, אורופר, היה אלף ממוצא סינדרין. על אמו אין כל מידע. על בסיס מראהו, יתכן שבין אבותיו של ת'ראנדואיל היו אלפים מן הואנייר. לת'ראנדואיל היה שיער זהוב שהוא מאפיין בולט של הואנייר, אולם על פי תאור הגזעים השונים בהסטוריה של הארץ התיכונה אינו מאוד נפוץ בין הסינדר:

….ובראש שורה ארוכה של חוגגים ישב מלך היער, ועל ראשו הזהוב כתר של עלים… 6

…לאלווה (Elwë) עצמו אכן ×”×™×” שיער ארוך עם נוגה של כסף, אולם לא נראה שזו היתה תכונה נפוצה של הסינדר, למרות שהיא נמצאה בהם לעיתים. בעיקר בין אלה עם קשר דם קרוב לאלווה. ככלל, מראה הסינדר ×”×™×” מאוד דומה לנולדור הגולים, בהיותם ×›×”×™ שיער….10

…פרוש השם [ואנייה ביחיד] הוא "הבהיר", בהתייחסות לשערם הזהוב של הואנייר….1

בספר ההוביט, נאמר על ת'ראנדואיל (אם ×›×™ הוא אינו מוזכר בשם לאורך הספר, אלא מכונה "המלך-האלף", או "מלך האלפים" – The Elvenking) שהיה הגדול בין מלכי אלפי-היער.
למרות שלאורך העידן השלישי, אשר בו מלך ובו התרחשה עלילת ההוביט, היה ת'ראנדואיל האלף היחיד הנזכר כמלך, הרי שבעידן השני נזכרו גם אורופר אביו ביער-ירק הגדול, וגם אָמְדִיר ואָמְרוֹת' מלות'לוריין.

…במערה גדולה, מרחק כמה מילין מקצו המזרחי של יער אופל, ×—×™ בימים ההם הגדול במלכיהם. 6

In a great cave some miles within the edge of Mirkwood on its eastern side there lived at this time their greatest king.

ארועי העידן השלישי, אשר בו מלך ת'ראנדואיל, חושפים דמות של מנהיג חכם, כריזמטי וחזק. מנהיג אשר למרות דאגותיו וחששותיו השכיל להוביל את עמו דרך כל המאבקים וההתנסויות הקשות שעמדו בפניהם. בסופו של העידן השלישי, בממלכתו המחודשת, אנשיו כוננו חיים שלווים ואפילו היו מסוגלים להקצות מתוכם קבוצה שיצאה לרפא יער אחר נוסף על ביתם שלהם.

ת'ראנדואיל המלך

אורופר, אביו של ת'ראנדואיל, הבין ששום שלום לא יוכל להאריך ימים כל זמן שסאורון לא מוגר. מסיבה זו הוא אסף צבא גדול, וביחד עם מַאלְגָלָד*** מלות'לוריין, הצטרף לברית האחרונה עם הנולדור, שרידי נומנור והגמדים, בדָגוֹרְלָד, מישור צפוני לשער השחור בכניסה למורדור. המפגש המורכב הזה של כל העמים והתרבויות שהיו חלק מן הברית, היה מקור להתנגשויות וחוסר הסכמות.
נאמר על אלפי-היער:

אלפי-היער היו חסונים ואמיצים, אך דלים בשריון ונשק בהשוואה לאלדר מן המערב. הם גם היו עצמאיים ברוחם, ולא ניאותו לכפוף עצמם לפיקודו העליון של גיל-גָאלָד. לכן היו אבידותיהם כבדות מכפי הצורך, אפילו במלחמה הנוראה ההיא. מַאלְגָלָד ולמעלה ממחצית ההולכים אחריו ניספו בקרב הגדול בדאגורלאד, שכן נותקו מעל עיקר הצבא, ונהדפו אל ביצות המתים. אורופר נפל בהסתערות הראשונה על מורדור, שכן חש קדימה בראש הקשוחים בלוחמיו, לפני שגיל-גָאלָד נתן את האות לנוע. ת'ראנדואיל בנו שרד, אולם בתום המלחמה, כאשר סאורון נקטל (כפי שנראה היה), הוא החזיר הביתה פחות משליש מן הצבא אשר יצא למלחמה.2

ת'ראנדואיל, אשר יצא למלחמה כנסיך, חזר לביתו כמלך. ביתו היה מלא אור וחיים. בית בו יכלו הוא ולוחמיו התשושים לאזור כוחות חדשים, להחלים מאימי המלחמה, ומאובדנם של כה רבים מאחיהם. הבית הזה שאליו חזרו היה יער-ירק הגדול (Greenwood the Great)

תקופת שלום ארוכה ×”×’×™×¢×” בעקבות המלחמה. תקופה אשר בה שב וגדל מספרם של אלפי-היער… 2

שמו הקדום של היער היה יער-ירק הגדול. ומרחביו היו מקום מושבן של חיות רבות, וצפורי שיר. ושם היתה ממלכתו של המלך ת'ראנדואיל, תחת אלון ואשור.4

אולם למרות ששרר שלום (אשר ארך כאלף שנים, עד 1050), אלפי-היער לא היו שקטים. התמורות והשינויים שיגיעו עם העידן השלישי הטרידו אותם. ת'ראנדואיל עצמו הסתיר בליבו פחד נוסף. זכרון המלחמה לא מש ממנו, והוא חשש כל העת מפני הרגע בו ישוב האוייב שלא הושמד באופן סופי ויתחזק.

….אולם הם היו חסרי שקט וחרדים. חשים את התמורות אשר העידן השלישי יביא על העולם. בני האדם התרבו במספר וכוח.
תחום שלטונם של מלכי גונדור הנומנוריים התפשט צפונה עד לגבול עם לות'לוריין ויער-ירק.
האנשים החפשיים מן הצפון (שנקראו כך ע"י האלפים משום שלא היו תחת שלטון הדונדאין, ולא היו לרוב תחת שלטונם של סאורון או משרתיו) התפשטו דרומה, בעיקר מזרחית ליער-ירק, למרות שחלקם התיישבו בפאתי היער ובערבות העשב של עמקי האנדואין.
מאיימות יותר היו השמועות מן המזרח הרחוק יותר, אנשי הפרא היו חסרי מנוח. בעבר הם היו סוגדיו ומשרתיו של סאורון. כעת היו חפשיים מעולו, אך לא מן הרוע והאפלה שהחדיר בליבותיהם. מלחמות אכזריות התחוללו ביניהם, אשר גרמו לחלקם לסגת מערבה, בלב מלא שנאה. הם ראו את כל אלו אשר התגוררו במערב כאוייבים שיש להרוג ולבזוז.
ואולם, בליבו של ת'ראנדואיל היה צל עמוק עוד יותר. הוא ראה את אימת מורדור ולא יכול היה לשכוח אותה. בכל פעם שהביט דרומה, זיכרונה של האימה הזו עמעם את אור החמה, ולמרות שידע כי כעת היתה שבורה ונטושה, ותחת עינם הפקוחה של מלכי בני האדם, הפחד בלבבו אמר לו כי אימה זו לא מוגרה סופית. שהיא תשוב ותתעורר. 2

But there was in Thranduil's heart a still deeper shadow.
He had seen the horror of Mordor and could not forget it. If ever he looked south its memory dimmed the light of the Sun, and though he knew that it was now broken and deserted and under the vigilance of the Kings of Men, fear spoke in his heart that it was not conquered for ever: it would arise again2

ואכן בשנת 1050 של העידן השלישי, צל הזדחל אל תוך היער, וקבע את מושבו באמון לאנק בדרום היער, מקום מושבו הראשון של אורופר. המקום הפך למעוז האפלה, ונודע בשם דול-גולדור (Dol Guldur – גבעת הכשפים). תמורה זו ודאי לא היתה קלה לת'ראנדואיל. היער הפך לאפל ואנשים החלו לכנותו יער הלילה (Taur-nu-Fuin ובתרגום: Mirkwood – יער-אופל). 14, 5

מה פרוש "היער הפך לאפל"? בהוביט יש מספר מקומות בהם מתוארות הזוועות ביער:
עכבישים גדולים מדברים, אשר תלו את הגמדים החנוטים בקוריהם על ענפי עץ, ואשר בילבו נאלץ להלחם בהם בחרבו, עוקץ.
אורקים אשר הציתו את עצי היער ופלשו אל הממלכה, ובהם נלחמו אלפי-היער במלחמת הטבעת.
בעלי חיים מפחידים כמו סנאים שחורים, עטלפי ענק ועש שחור כפי שבילבו ראה, וכו'.

בתחילה חשבו כי הצל שהזדחל אל תוך היער הינו אחד מן הנאזגול, אולם בשנת 2060 החלו החכמים (סארומן, גאנדלף, אלרונד, גלאדריאל, קירדן ושרים אחרים מן האלדר) לחשוד כי יתכן שזהו סאורון אשר לובש צורה שוב. גאנדלף חדר לתוך דול-גולדור כדי לבדוק את החשד הזה. סאורון, שאכן היה הדייר במקום וטרם התחזק מספיק, נמלט מזרחה. לאלפים ביער ניתנו כ- 400 שנים של שלום זהיר, אשר הסתיים בשנת 2460, כאשר סאורון חזר במשנה כוח.
בשנת 2850 גאנדלף חדר פעם נוספת לדול-גולדור ומצא שסאורון הצליח לאסוף את טבעות הכוח של מלכי הגמדים, בנוסף לתשע הטבעות של מלכי האדם אשר באמצעותן שלט בנאזגול.
רק בשנת 2941 דחקה המועצה הלבנה (מועצה שהיתה מורכבת מן החכמים, ואשר ת'ראנדואיל אינו נזכר בין חבריה) את סאורון החוצה מתוך יער-אופל חזרה למורדור. 5

ניתן להניח כי האפלה אשר השחיתה את היער פגעה לא רק בעצים אלא גם במים וגרמה להתמעטות בעלי החיים שחיו בו, ואשר מן הסתם, היוו חלק ממקורות המזון של האלפים. דבר זה נרמז ב הוביט שם מתוארת ההדרדרות לאורך השנים. אלפי היער נאלצו להאבק קשה יותר למחייתם, וזאת, בשילוב עם התעצמות והתפשטות בני האדם, השפיע עליהם עמוקות והם הפכו לקשים, מסתגרים, וחשדניים.

מגרעתם היחידה היא חשדנותם כלפי זרים……
הם שוטטו ביערות הגדולים שהגביהו לצמוח בארצות שאבדו בינתיים. הם נהגו לשכון סמוך לשולי היער, משם יצאו מדי פעם לצוד, או לרכוב ולרוץ בשטחים הפתוחים לאור הירח או הכוכבים. אך לאחר בואם של בני האדם דבקו יותר ויותר באור הדמדומים ובשעות בין הערביים. 6

בפני אפלה זו, האלפים ומלכם נסוגו שוב ושוב, עד אשר לבסוף ארמון חדש נחפר באדמה על פי הדוגמא של מנגרות' (Menegroth – אלף המערות) שהיתה מושב המלך בדוריאת'. זו אמנם היתה מערה, אך היא היתה מלאת אור וחיים, כפי שמתואר בהוביט. אלפי-היער ידעו לא רק להלחם, אלא גם לחיות ולשמוח.

כאשר חלפו אלף שנים של העידן השלישי, והצל נפל על יער-ירק הגדול, אלפי-היער, מונהגים על ידי ת'ראנדואיל

נסוגו לפניו. הצל התפשט ללא הפוגה צפונה, עד אשר לבסוף, ת'ראנדואיל קבע את ממלכתו בצפון מזרח היער, וחפר שם מצודה והיכלות גדולים מתחת לאדמה. אורופר היה מן הסינדר, וללא ספק ת'ראנדואיל, בנו, נהג על פי הדוגמא של המלך ת'ינגול בדוריאת', למרות שהיכלותיו לא יכלו לעמוד בהשוואה למנגרות'. לא היו לו את האומנות והעושר ולא את העזרה של הגמדים. ובהשוואה לאלפים של דוריאת', אלפי-היער שלו
היו גסים ופשוטים. אורופר ×”×’×™×¢ אליהם עם מעט מאוד מן הסינדר… 2

ואולם, המקום ×”×™×” מואר יותר מכל מאורת גובלינים ולא ×›×” עמוק או מסוכן….6

בפנים, המעברים היו מוארים באור לפידים אדום, והאלפים השומרים שרו בעודם צועדים לאורך המעברים המתפתלים, חוצים ומהדהדים. מעברים אלו לא היו כמו בערי הגובלינים. הם היו קטנים יותר, פחות עמוק מתחת לאדמה, ומלאים באוויר נקי יותר. בהיכל גדול עם עמודים החצובים מן האבן ×”×—×™×”, ישב המלך-האלף על כס של ×¢×¥ מגולף…12

האלפים העבירו קערות מיד ליד ומעבר לאש. חלקם ניגנו בנבל, ורבים שרו. פרחים היו שזורים בשערם הבוהק, ואבנים טובות לבנות וירוקות נצנצו בצוורוניהם וחגורותיהם. פניהם ושירתם היו מלאי עליצות. רמים, צלולים, ובהירים היו השירים הללו….6

למעשה, חגיגת סתיו גדולה היתה ביער באותו לילה. ובהיכלות שמעל כמעט כל אנשי המלך חגגו… 12

כך שכאשר ת'ורין וחבורת הגמדים שלו נתפסו בזמן אחת החגיגות של האלפים, הם לא התקבלו בברכה. למעשה, כאשר ת'ראנדואיל חקר אותם, והם סרבו לענות, הוא כלא אותם.
כפי שמסופר בהוביט, האלפים ראו בגמדים אוייב. הסילמריליון מספר לנו על מקור הטינה העתיקה הזו, כי הגמדים שהוזמנו ע"י מלך דוריאת' לקבע את הסילמריל בענק הנאוגלאמיר, רצחו את המלך במהלך ויכוח על הבעלות על התכשיט. ת'ראנדואיל, סינדר במוצאו, זכר את החלק הזה בהסטוריה של דוריאת'.

תאוות הגמדים התלהטה לזעם בעקבות דברי המלך, והם קמו עליו, ואחזו בו, והמיתוהו באשר עמד. כך מת אלווה סינגולו, מלך דוריאת' במעמקי מנגרות'. היחיד מילדי אילובטר אשר התאחד עם אחת מן האיינור. והוא, אשר יחיד מכל האלפים הנטושים ראה את אור עצי ואלינור, הביט ברגעיו האחרונים על הסילמריל. 7

טינה זו לא שונה בהרבה מן המוזכר לגבי אלף אחר מן הסינדר אשר עליו נאמר מפורשות:

קלבורן לא סבל מחיבה יתרה לגמדים מכל ×’×–×¢ (כפי שהראה לגימלי בלות'לוריין), ומעולם לא שכח להם את חלקם בהרס דוריאת'… 16

זיכרון זה יכול היה להיות אחת מן הסיבות ליחסו של ת'ראנדואיל לגמדים, אפילו אם הגמדים הנוכחיים לא היו קשורים לגמדים מדוריאת'. סיבה אחרת, פרוזאית יותר, באה לידי ביטוי בשאלות ששאל את הגמדים.
לאחר שנים כה רבות של עמידה על המשמר ומאבק להגנה על חיי בני עמו, המלך אינו מתיר לזרים לשוטט בממלכתו ללא הסבר שיניח את דעתו:

"מדוע ניסיתם אתה ואנשיך לתקוף את אנשי שלוש פעמים בעודם חוגגים?" שאל המלך

…שאלה כזו כמובן שהכעיסה את המלך יותר מכל, והוא ×¢× ×”: "זהו פשע לנדוד בממלכתי ללא רשות. האם אתה שוכח שהיית בממלכתי, השתמשת בדרך שאנשי סללו? האם לא רדפתם והטרדתם את אנשי שלוש פעמים ביער, ועוררתם את העכבישים עם המהומה וההמולה שהקמתם? אחרי כל ההפרעות שביצעתם, יש לי הזכות לשאול מה מביא אתכם הלום…" 12

תכונות ואישיות

המספר בהוביט מסביר ש"אם היתה למלך חולשה, זו היתה חולשה לאוצרות, במיוחד לכסף ולאבנים טובות לבנות."6 ומוסיף כי המלך תמיד רצה להגדיל את אוצרותיו משום שלמרות שהיו גדולים, עדיין לא השתוו לעושר שהיה למנהיגי האלפים מימי קדם. אנשיו לא עיבדו את האדמה, או כרו אוצרות, או עבדו בעיבוד מתכות, ולא היה להם כל מקור הכנסה אחר.
מכאן אפשר להניח כי את אשר היו צריכים לרכוש, רכשו בעזרת אוצרותיו של המלך, אשר מן הסתם שמשו כקופת הממלכה.

החולשה הנ"ל יכולה להיות הסיבה לכך שת'ראנדואיל הצטייר בדמיונם של קוראים כחמדן, אולם זו לא התמונה המתקבלת מן הכתוב בטקסטים. ת'ראנדואיל יצא אל ההר הבודד בתקווה לקחת חלק מאוצר הדרקון, אולם בדרך סטה ממסלולו והתעכב כדי להושיט עזרה לשכניו הפגועים, סירב להלחם עבור זהב כאשר בן בריתו ניסה לשכנעו, ודאג לבטחונו של "השליח מן האויב", בילבו, כאשר זה ניסה להציע אוצר שלא היה שייך לו, והמלך חשש שהצעה זו עלולה לסכן את בילבו מאוחר יותר.

כאשר ת'ראנדואיל שמע שסמוג הדרקון מת, הוא יצא לדרך עם צבא לכוון ההר הבודד. הוא ידע על אוצרותיו של ת'רור, מלך הגמדים האחרון מתחת להר, אשר נבזזו בידי הדרקון. בעודו בדרך, הגיעו אליו שליחים מאֶסְגָרוֹת' ההרוסה, עיר האגם אשר נשרפה על ידי הדרקון. הם התחננו בפני המלך לסייע לאנשיהם הפצועים והרעבים. ת'ראנדואיל סטה מנתיבו ופנה לכיוון העיר. במקביל שלח לפניו סיוע דרך הנהר.

ואולם, כאשר המלך שמע את תחינת שליחיו של בארד נמלא חמלה., משום שהיה מנהיגו של עם טוב ורחב לב. כוונתו הראשונית היתה לצעוד היישר אל ההר, אך כעת האיץ צעדיו במורד הנהר בכיוון האגם הארוך. לא היו לו די סירות או דוברות לכל אנשיו, והם נאלצו להתקדם בדרך האטית יותר, בצעדה. אך תחילה שלח בדרך המים מאגרי מזון גדולים. 19

לאחר שהשאיר מזון, תרופות, ואחדים מאנשיו לסייע לאנשי עיר האגם, המשיכו ת'ראנדואיל וצבאו, ביחד עם בארד, קוטל הדרקון, ואנשיו לכיוון ההר, עדיין תחת הרושם שהגמדים לא שרדו. הם למדו על גודל טעותם כאשר נסיון למשא ומתן עם הגמדים כמעט הסתיים בהתנגשות צבאית בין הגמדים מצד אחד והאלפים ובני האדם מצד שני. לקראת מה שנראה היה כסיום כושל לשיחות המשא ומתן, ניסה בארד לשכנע את המלך לתקוף לפני שיהיה לגמדים זמן להשלים את הכנותיהם. למלך אשר ידע אבדות רבות לאורך השנים, היו סדרי עדיפויות שונים כפי שאפשר לראות מתשובתו.

אולם המלך-האלף השיב: "רבות אתמהמה לפני שאפתח במלחמה עבור זהב"….8

But the Elvenking said: "Long will I tarry, ere I begin this war for gold…"

הסיטואציה שכמעט הפכה לאסון הסתיימה כאשר הופיעו הגובלינים והווארגים. גאנדלף הצליח להזכיר לצדדים היריבים כי יש להם אוייב משותף, וכך נלחמו גמדים, אלפים, ובני אדם, בקרב חמשת הצבאות, שכם אל שכם כבני ברית.

פעמיים היו בין בילבו ות'ראנדואיל חילופי דברים בעלי משמעות, ובכל אחת נחשף פן חדש באישיותו של המלך.
הפעם הראשונה היתה במשך המצור שהניחו ת'ראנדואיל ובארד על הגמדים מתחת להר. בילבו התגנב בלילה אל מחנם של ת'ראנדואיל ובארד בתקווה למצוא דרך לסיום המצור. הוא הביא עמו את הארקנסטון, אבן חן שהיתה יקרה לליבו של ת'ורין במיוחד, והציע אותו לבארד כאלמנט מיקוח. ת'ראנדואיל נפעם מן האבן, אולם במקביל היה מודאג מגורלו של בילבו כאשר ת'ורין יגלה מה עשה. הוא ניסה לשכנע את בילבו להשאר איתם במחנה, למען ביטחונו.

המלך-האלף הביט בבילבו בפליאה מחודשת. "בילבו באגינס" אמר, "אתה ראוי לשריון נסיכי-אלפים זה יותר מרבים אחרים אשר נראו בו יפים יותר. אולם אני תוהה אם ת'ורין יראה זאת כך. יש לי הכרות טובה יותר עם גמדים מאשר אולי לך. אני מייעץ לך להשאר עימנו. כאן תזכה לכבוד ותהיה ברוך פי שלושה." 17

הפעם השניה היתה בדרכם הביתה, על פרשת דרכים, לפני שנפרדו. בילבו הציע למלך ענק כסף משובץ בפנינים. כאשר ת'ראנדואיל תהה מדוע הוא מציע לו כזו מתנה, בילבו התוודה שהיה אורח בלתי קרוא במעונו של המלך, ונהנה מהכנסת האורחים שלו, ממזונו ויינו ללא ידיעתו. ת'ראנדואיל קיבל את המתנה אך בטרם נפרדו הוסיף בהומור:

"אקח את מתנתך, בילבו הנהדר!" אמר המלך בכובד ראש. "ומהיום תכונה 'רע אלפים', ו'מבורך'. מי יתן וצילך לעולם לא יתקצר (או שהגניבה תהיה קלה מדי)! להתראות!" 18

ת'ראנדואיל הוכיח שהוא יודע לפעול בשיתוף פעולה עם מתנגדים אחרים של האויב. כאשר אָרָגוֹרְן הביא אליו את היצור גולום, על פי עצת גאנדלף, הוא הסכים לקבל על עצמו את האחריות ולשמור על גולום. הוא אפילו נענה לרצונו של גאנדלף להראות לגולום מידה של רחמים. כאשר האחרון נמלט, ת'ראנדואיל לקח על עצמו את האחריות על הבריחה, למרות היותה מבצע מתוכנן של האויב, אשר כוחותיו תקפו את האלפים כפעולת הסחה. הוא שלח את בנו לגולס לאימלאדריס (היא ריבנדל), לדווח על האבדן, פעולה שהסתיימה בצרופו של לגולס לחבורת הטבעת.

מורשת וגורל

האיזכור החשוב האחרון של ת'ראנדואיל בכתבים, היה עמידתו האיתנה אל מול פני האוייב, כחלק ממלחמת הטבעת.
סיפור השנים בשר הטבעות מספר על לחימה עזה בכוחות מדול-גולדור אשר פלשו לממלכה, בקרב שכונה הקרב תחת העצים, כאשר עצי היער הובערו על ידי חילות האורקים. במקביל, בחלקים אחרים של הארץ התיכונה, פרודו נאבק להגיע להר האבדון, מינאס טירית נלחמה על חייה מול חילותיו של סאורון, בדייל בני אדם וגמדים נלחמו כתף אל כתף בבני המזרח, בלות'לוריין שלוש התקפות נהדפו ולאחר מכן קלבורן חצה את האנדואין וגלאדריאל הרסה עד היסוד את המבצר בדול-גולדור, ובמורדור הטבעת האחת הושמדה.
הקרב תחת העצים היה ארוך ונואש, ונזק רב נגרם ליער. אולם בסופו, ת'ראנדואיל ניצח. לאחר סיום הקרב, בראש השנה של האלפים, נפגשו ת'ראנדואיל וקלבורן באמצע היער וחילקו אותו. שיתוף פעולה זה לאחר שנות דור בהן הפריד מבצר דול-גולדור בין ממלכותיהם, יכול להתפרש כביטוי של שאיפה לשלוה 9
לאחר סיום המלחמה, שב לגולס לביתו, ובאישורו של אביו, לקח חלק מאנשיהם לסייע בהבראתו ושחזור יופיו של יער אִיתִילְיֶין אשר בדרום בגונדור.
הוא ייסד מושבת אלפים ביער איתיליין ונותר שם עד מותו של ארגורן. לאחר מכן הפליג במורד האנדואין בספינה שבנה, יחד עם גימלי הגמד כפי שסופר, אל המערב, ונעלם מן הסיפורים לעד.

גם בצפון היו מלחמה ומעשי זדון. אויבים פלשו לממלכתו של ת'ראנדואיל. קרב ממושך התחולל תחת העצים, והרס רב ושריפה. אולם לבסוף, הניצחון היה של ת'ראנדואיל. 9

…וביום ראש השנה של האלפים, נפגשו ת'ראנדואיל וקלבורן באמצע היער, וקראו ליער-אופל בשם Eryn Lasgalen, יער העלים הירוקים. ת'ראנדואיל לקח את כל החלק הצפוני עד ההרים שבלב היער להיות לממלכתו, וקלבורן לקח את החלק הדרומי מתחת למיצרים20  וקרא לו מזרח לוריין. וכל מרחב היער ביניהם ניתן לבני ביאורן ואנשי היער. 9,

חשוב לציין כי ת'ראנדואיל הינו היחיד מבין מנהיגי ממלכות האלפים המרכזיות שעדיין התקיימו בעידן השלישי, ונאבקו באופן פעיל באוייב, אשר היה ללא טבעת עוצמה. באימלאדריס אלרונד החזיק בוִילִיָה, טבעת האוויר. בלות'לוריין, גלאדריאל ענדה את נֵנְיָה, טבעת המים. וגאנדלף קיבל את נַארְיָה, טבעת האש, מקירדן כאשר הגיע לארץ התיכונה.
חוסר בטבעת עוצמה ודאי הקשה על מאבקם של ת'ראנדואיל ואנשיו באפלה, אך ניתן להניח כי זו היתה גם הסיבה לכך שהם יכלו לחיות בשלוה לאחר סיום המלחמה. אבדן כוחן של הטבעות לא השפיע עליהם.
שלוש טבעות העוצמה של האלפים היו קשורות, אם כי לא נשלטו, לטבעתו של סאורון, הטבעת האחת. טבעות אלה היו הכוח שאיפשר לגלאדריאל ולאלרונד לשלוט באיתני הטבע ולשמר את היופי והשלווה בממלכותיהם.
השמדת הטבעת האחת, אשר סיימה את מלחמת הטבעת ואת העידן השלישי, גרמה לאבדן כוחן של שאר טבעות העוצמה. נושאיהן, מותשים לאחר עידן שלם של שימוש בטבעות, הפליגו מערבה ומקומות מושבם, לות'לוריין ואימלאדריס החלו לדעוך בעיקבות איבוד כוח טבעות העוצמה ששימר אותם. אולם:

ביער-ירק, אלפי-היער נותרו באין מפריע 9

לא מצויין בכתבי טולקין מה היה גורלו של ת'ראנדואיל.

מילה אישית לסיכום: הייתי רוצה להציע סוף-טוב כלשהו לדמות שהיא הירואית בעיני, ואשר אני מקווה שהצלחתי להציג אותה ככזו. אולם אין פיתרון פשוט לשאלה מהו "סוף טוב" בכתביו של טולקין, המלאים בהתחבטויות פילוסופיות ומוסריות.
המערב נחשב לביתם של האלפים, אולם הוא זר לילידי הארץ התיכונה, ולא בטוח שאלו אשר עברו לשם מאושרים.
מאידך, הארץ התיכונה הפכה לביתם של בני האדם, ועל פי המסורה, האלפים אשר נשארו, גורלם הוא לדעוך.
לכן, דומה שחוסר סיום ברור הוא הסיום הטוב ביותר האפשרי. הוא משאיר את ההגדרה של סוף-טוב לדמיונו של כל אחד מן הקוראים.

על המאמר והמחברת:

המאמר הופיע לראשונה באתר Silmarillion Writers' Guild במסגרת הסדרה דמות החודש. סדרה זו מציגה מדי חודש, החל משנת 2007, מעין ביוגרפיה על דמות אחת מתוך הלג'נדריום. המאמרים נכתבים על ידי כותבים שונים והינם פרי מחקר של הכותב/ת.

מחברת המאמר, Greenwood, החלה את הכרותה עם כתבי טולקין בשנות השמונים, ואהבתה הגדולה היא הסילמריליון.

הערות:

*
משמעות השם ת'ראנדואיל היא "מעיין נמרץ".
מתוך Parma Eldalamberon גליון 17 עמוד 187

THAR-, vigour, only in Sindarin. tharan, vigorous, theria-, be vigorous, flourish. Hence th(a)randuil 'vigorous spring', a name. [D59.]

**
באינדקס השמות בסילמריליון, כתוב על האֶלְדָר:

פרוש המילה אלדר הוא "אנשי הכוכבים".
שם זה ניתן בתחילה על ידי הואלא אוֹרוֹמֶה לכל האלפים, אולם לאחר מכן הוא הפך לכינויָם של האלפים בני שלושת השבטים אשר יצאו למסע הגדול מאגם קוּאִיוִויֶינֶן (Cuiviénen) מערבה. 1

***
מַאלְגָלָד הינו דמות הנזכרת רק בציטוט הנ"ל. על פי ההקשר, כריסטופר טולקין מניח כי דמות זו, ודמותו של אמדיר, הינן אחת.

מַאלְגָלָד מלות'לוריין אינו נזכר בכל מקום אחר, ולא נאמר כאן שהוא היה אבי אַמְרוֹת'. ואולם, נאמר פעמיים (עמ' 268 ו- 271 לעיל) כי אמדיר אבי אַמְרוֹת' נפל בקרב דָגוֹרְלָד, ולכן נראה שאפשר לקבוע בפשטות כי מַאלְגָלָד הינו אמדיר, אולם איני יודע מי משני השמות היה הראשון ומי היה זה שהחליפו.2

– אורופר, אביו של ת'ראנדואיל, נזכר רק ב סיפורים שלא נשלמו. למרות שדמותו ומעשיו עשויים להיות בסימן שאלה, זהו נושא למאמר נפרד, והוא אינו משפיע עניינית על מאמר ×–×”.

– תודות ל Dawn_Felagund, IgnobleBard , ו- Russandol על עזרתם בעריכת המאמר ועל התמיכה המוראלית.
– תודה גדולה למוטי אבנר ועמרי אסקרלי על הסיוע בעריכה, ×”×’×”×” ותוכן של הגרסה העברית.

– בחלק מן הציטוטים השתמשתי בתרגומים שפורסמו, לעיתים ככתבם, ולעיתים עם שינויים. כל הטעויות הנובעות מכך הן שלי.

מקורות מצוטטים:

  1. The Silmarillion, Index of Names.
  2. Unfinished Tales, Part 2: The 2nd age, Appendix B, The Sindarin Princes Of The Silvan Elves (מתוך תרגום לוטם)
  3. The Lord of the Rings, Appendix B, Tale of Years of the 2nd Age (מתוך תרגום לוטם)
  4. The Silmarillion, Of the Rings of Power and The 3rd Age
  5. Lord of the Rings, Appendix B, The Tale of Years, The 3rd Age
  6. The Hobbit, Flies & Spiders (מתוך תרגום אכמון)
  7. The Silmarillion, Of the Ruin of Doriath
  8. The Hobbit, The Clouds Burst
  9. Lord of the Rings, Appendix B, The Great Years (מתוך תרגום לוטם)
  10. HoME 11-The War of the Jewels, Part Four: Quendi And Eldar, C. The Clan-names
  11. Silmarillion, The Ruin of Beleriand
  12. The Hobbit, Barrels out of Bonds
  13. Unfinished Tales, Part 2: The 2nd age, Appendix A, The Silvan Elves And Their Speech
  14. Unfinished Tales, Part 3: The 3rd age, The Disaster of the Gladen Fields, The sources of the legend of Isildur's death, note #12
  15. Silmarillion, Of the coming of Men into the West
  16. Unfinished Tales, Part 2: The 2nd age, Concerning Galadriel and Celeborn
  17. The Hobbit, A Thief in the Night
  18. The Hobbit, The Return Journey (מתוך תרגום אכמון)
  19. The Hobbit, Fire & Water (מתוך תרגום אכמון)
  20. Unfinished Tales, Part 3: The 3rd age, II Cirion and Eorl, (iv) The Tradition of Isildur, Notes 13, 3
  21. Unfinished Tales, Part 4: The History of Galadriel and Celeborn, note #10

אֲמַאנְדִּיל – Amandil

אמאנדיל, "ידיד של אמאן" בקווניה, היה הלורד האחרון של אַנְדוּנְיֶיה בנומנור, צאצאו של אלרוס טַאר-מִינְיָיטור ואביו של אֱלֶנְדִיל הגבוה. כאשר בגידת סאורון נחשפה, ונודע כי אַר-פָרָזוֹן מכין התקפה על הואלר עצמם, חשש אמאנדיל כי חרון אפם של הואלר ישמיד את ארצו ועמו והפליג לכוון אמאן, להתחנן לרחמיהם. גורלו לא נודע.

שרי אַנְדוּנְיֶיה

תאורה של אנדונייה, ששכנה בחוף המערבי של נומנור נמצא בסיפורים שלא נשלמו (סל"ן):

אַנְדוּסְטָר היתה טרשית בחלקיה הצפוניים, עם עצים גבוהים המשקיפים על הים. היו בה שלושה מפרצים קטנים שפנו מערבה, אשר ביתרו את הרמות. אולם במקומות רבים הצוקים לא הגיעו אל שפת הים, והותירו מצע של יבשה לרגליהם. הצפוני מביניהם נקרא מפרץ אנדונייה, כי בו שכן הנמל של אנדונייה (שקיעת חמה). לצידו על החוף שכנה עיר הנמל, ומגורים רבים נוספים טיפסו במדרון התלול שמאחור. 1

אנדונייה היתה אזור בנומנור בו כולם דיברו את שפת האלפים (סינדרין),2 בעוד שבשאר האי, שפת האם היתה אדונאית. על פי טולקין, ההצדקה למוזרות הזו היא העובדה שמתיישבי האזור הצפון מערבי של ארץ המנחה היו צאצאי בית בֵּאוֹר אשר "בבֶּלֶרִיאַנְד זנחו מוקדם את לשונם שלהם ואימצו את שפת סינדרין" 3

הלורד הראשון של אנדונייה היה ולאנדיל בנם של אֱלָטָן איש אנדונייה וסִילְמָארְיֵין בתו הבכורה של מלך נומנור הרביעי,4 טַאר-אֱלֶנְדִיל. הוא [ולאנדיל] וצאצאיו "נודעו בידידותם עם האלדר".5

"שרי אנדונייה היו הנכבדים מכל אחרי בית המלוכה", "הם היו נאמנים למלכים, ורחשו להם כבוד". "לורד אנדונייה נמנה תמיד על ראשי יועצי השרביט".9

"מועצת השרביט" הורכבה מנציגים מכל אזורי נומנור, אשר יעצו למלך6 אולם היו חסרי סמכות שלטונית.

אֲמַאנְדִּיל, חבר נעורים של אַר-פָרָזוֹן

אמאנדיל בנו של נומנדיל והשר השמונה עשר של אנדונייה,7 נשא את אותו שם כמו המלך השלישי של נומנור, טאר-אמאנדיל, נכדו של אלרוס8. תאריך הולדתו לא נרשם אולם נאמר כי "בימי נעוריהם המשותפים, אמאנדיל היה יקר לליבו של פרזון."9 ניתן להניח כי מכיון ששניהם היו צאצאים של אלרוס, ניתן לשניהם משך חיים דומה.

התאריכים שכן קיימים אינם תומכים בהצהרה הנ"ל. אר-פרזון נולד בשנת 3118 לעידן השני,10 בעוד שבצאצאיו של אלנדיל מצויין כי אלנדיל, בנו של אמאנדיל, נולד ב 3119 של העידן השני11, רק שנה אחת מאוחר יותר. אם אכן מקבלים תאריך זה כ"קאנון", הוא מרמז שאמאנדיל היה קרוב בגילו לאביו של פרזון, יותר מאשר להיות ידיד נעורים של פרזון עצמו.

ידיד האלדר

בתקופתו של אר-גימילזור, סבו של אר-פרזון ואויבם הגדול ביותר של הנאמנים, אשר העניש את אלו אשר קידמו בברכה את הספינות מאֶרֶסֵאָה, האלדר החלו להגיע לנומנור בסתר, עד אשר לבסוף, "הספינות מארסאה חדלו להגיע מכוון השקיעה ונמלי אנדונייה נָשַׁמּוּ."12

אפילו אם בנו של אר-גימילזור, טאר-פלאנטיר ניסה לבטל את הנזק, הוא לא הצליח כי נאמר "אף ספינה לא הגיעה עוד מן המערב אל נומנור, ואָבַלוֹנֵה צוֹעַפָה בענן".13

משום כך, הגיוני להניח כי הידידות בין אמאנדיל והאלפים נרקמה בעת מסעותיו לארץ התיכונה, ("הוא היה ספן אדיר בים"14) לממלכתו של גיל-גאלד. ההערכה שרחש לאלדר נענתה בנדיבות במתנת הפלנטירי.

אבנים אלו היו מתנת האלדר לאמאנדיל, אביו של אלנדיל, להיות לנחמה לנאמנים בנומנור בימיהם הקודרים, עת חדלו האלפים לבוא לארץ שנחה תחת צילו של סאורון. הם נקראו פלנטירי, הצופות ממרחק, אולם אלו שהובאו לארץ התיכונה אבדו זה מכבר. 31

ניתן להניח כי ידידיו האלפים של אמאנדיל סיפרו לו לפחות חלקית, על הארועים באֶרֶגְיוֹן, על מותו של קֶלֶבְּרִימְבּוֹר ועל חישול טבעות הכוח, כדי להזהיר אותו מפני סאורון. אולם אם אמאנדיל ידע על הבגידה, ואם הוא סיפר לאר-פרזון, אזהרותיו לא זכו לתשומת לב.

הסילמריליון אינו מציין במפורש אם אמאנדיל הפליג לאומבר עם אר-פרזון בעת המערכה נגד סאורון, או האם אפשרי שהוא הזהיר אותו מפני הסיכון שבהבאת שר האופל כבן ערובה אל נומנור, בשנת 3262 של העידן השני.

מנהיג הנאמנים

באופן לא מפתיע, מייד כאשר סאורון החל לזכות בחסד המלך הוא דאג שאמאנדיל, אולי היריב האחרון שיכול היה להשפיע על המלך נגד שקריו, יסולק מן הזירה.

….כל היועצים להתרפס בפניו מלבד אחד ויחיד, אמאנדיל שר אנדונייה. אט אט חל שינוי בארץ, ולבבות רעי האלפים נטרדו מאוד, ורבים הפכו את עורם מפחד. ולמרות שאלו שנותרו עדיין, קראו לעצמם הנאמנים, אויביהם כינו אותם בוגדים.14

וגם

כעת הוא [אמאנדיל] שׁוּלַח, כי סאורון שנאו יותר מכל האחרים בנומנור. אולם בשל היותו כה אציל, וספן כה אדיר בים, רבים בעם רחשו לו כבוד, והמלך וסאורון כאחד לא העזו להרים יד נגדו, עדיין. 14

וגם

לכן אמאנדיל פרש לרוֹמֶנָה, ואת כל אלה בהם בטח שהיו עדיין נאמנים, זימן לשם בחשאי. כי חשש שהזדון יתפשט במהירות כעת, ורעי האלפים נמצאים בסכנה. 15

המלך החל לסגוד לאפלה, לכת העתיקה של מלקור, ואמאנדיל למד על כוונתו של סאורון לשכנע את המלך לכרות את נימלות'. הוא פחד שאר-פרזון יכנע לבסוף לשכנועיו של סאורון, ולאחר שחלק את פחדיו עם בנו אלנדיל ונכדיו אִיסִילְדוּר ואֲנַאריוֹן, איסילדור סיכן את חייו וגנב את פרי נימלות', מחצר המלך באַרְמֶנֶלוֹס.

ואיסילדור הגיע לבסוף בקושי רב לרומנה, ומסר את הפרי לידיו של אמאנדיל בטרם בגד בו כוחו. אז ניטע הפרי בחשאי, ובורך על ידי אמאנדיל, ונצר יצא ממנו ולבלב עם בוא האביב. 16

אלו היו זמנים חשוכים מאוד בנומנור וזהו פלא שאמאנדיל ומשפחתו שרדו, כאשר לחשים על בגידה היו סיבה מספקת להפוך לקרבן על מזבחו של מלקור, במקדש שבנה סאורון.

ומאז האש והעשן עלו ללא הפסקה, כי כוחו של סאורון גבר מיום ליום. ובמקדש ההוא, הקריבו בני אדם קרבנות למלקור, בשפיכות דמים, ועינויים, ורשעות גדולה, כדי שישחרר אותם מן המוות. בעיקר, בחרו את קרבנותיהם מקרב הנאמנים, ואולם מעולם לא תוך האשימו אותם בגלוי בחוסר סגידה למלקור מעניק החרות. הם טפלו עליהם האשמות של שנאת המלך, בגידה במלך, או קשירת קשר נגד שאריהם, בכזבים ורעל. לרוב, היו אלה האשמות שוא, אולם הימים היו מרים ושנאה הולידה שנאה. 17

מלבד האיזכור למזימות אפשריות בציטטה למעלה, אין תעוד של התקוממות או מרידה בנסיון להתנגד לאר-פרזון, או לפחות לסאורון, השליט האמיתי מאחורי הכתר. יתכן כי הנאמנות המוחלטת של שרי אנדונייה למלכי נומנור מנעה מאמאנדיל להתחיל במלחמה גלויה או אולי הנאמנים לא היו חזקים דיים לפתוח מתקפה. למרות שכונו מורדים נראה שהיתה מעט מאוד אם בכלל, התנגדות מן הנאמנים להחשכת ארצם, למעט אולי שימור עצמי.

כחמישים שנה לאחר שהגיע סאורון לנומנור המלך החל לחוש את המוות המתקרב, ולהתכונן למלחמה נגד הואלר, בעקבות הצעתו של סאורון, על מנת להשיג מהם אלמוות בכוח. לבסוף, אמאנדיל שגם הוא ודאי חש את גילו אם היה קרוב לזה של המלך, החליט לפעול.

וכאשר למד אמאנדיל על כוונותיו של המלך, נמלא יאוש ואימה, כי הוא ידע שבני אדם לא יוכלו לנצח את הואלר במלחמה, וכי הרס יבוא על העולם, אם מלחמה זו לא תמנע. לכן, הוא קרא אליו את בנו אלנדיל, ואמר לו:
'הימים הם אפלים, ואין תקוה לבני האדם, כי הנאמנים מועטים הם. לכן, יש בדעתי לעשות כמעשהו של אבי אבותינו אֵאָרֶנְדִיל, להפליג למערב על אף החרם, ולדבר עם הואלר, אפילו עם מַאנְוֶוה עצמו אם יתאפשר, ולהתחנן בפניו לעזרה, בטרם יאבד הכל.'
'אם כך, האם תבגוד במלך?' אמר אלנדיל, 'אתה הרי יודע כי הם מאשימים אותנו בבגידה וריגול, וכי עד עתה, אלו היו האשמות שוא.' 18

אמאנדיל היה מוכן לשאת בתוצאות של שבירת החרם והפלגה מערבה, מתוך תקוה לשכנע את הואלר להראות רחמים לאלו שנותרו נאמנים.

כדי להגן על משפחתו הציע שהוא יעמיד פנים כמפליג לכוון מזרח, ויפנה חזרה לכוון אמאן כאשר לא יהיה עוד בטווח ראיה מחופי נומנור. הוא יעץ לבנו להתכונן בסתר להפליג עם כל אנשיהם ועם "כל הדברים אשר לבכם לא יוכל לשאת פרידה מעימם", וכן להסתיר את כוונתו לקחת אנשים כה רבים, משום שאז הם יידרשו להצטרף לכוחות המלך נגד הואלר.

היתה לו תקוה מועטה שישוב, או אפילו שיצליח במשימתו משום שהוא גם אמר לאלנדיל:

קרוב לודאי שתצטרכו להמלט מארץ הכוכב ללא כוכב להנחותכם, כי ארץ זו מחוללת. אז תאבדו את כל אשר אהבתם, ותטעמו את טעם המוות עוד בחייכם, כאשר תחפשו ארץ גולה במקום אחר. אולם אם במזרח או במערב, הואלר לבדם יכולים לומר. 19

למרבה הצער, הוא צדק:

מסופר כי אמאנדיל הפליג בספינה קטנה לעת לילה ושט תחילה מזרחה, ואז פנה ועשה דרכו מערבה. והוא לקח עימו שלושה משרתים יקרים לליבו, ושוב לא נשמע מהם דבר ולא נראה מהם אות בעולם הזה, ולא נודע גורלם. בני אדם לא יוכלו פעם שניה להנצל באמצעות שליחות שכזו, שכן מַעַל נומנור, לא בנקל יִימָחֵל. 20

שלא כמסעו של אארנדיל, נראה שמסעו של אמאנדיל נכשל, למעט אולי הצלת שאריו וחבריו. הוא ודאי לא הקנה רחמים לאנשים שלא היו על סיפון הספינות אשר אלנדיל ובניו הצליחו להשיט לארץ התיכונה.

כך התכונן אלנדיל ולא התערב במעשי הזדון של הימים ההם, והמתין לאות אשר לא הגיע. אז הפליג בחשאי לחופים המערביים והשקיף על פני הים, כי צער וגעגועים מלאו את לבבו, ואהבה גדולה אהב את אביו. אולם הוא לא הבחין בדבר מלבד צייו של אר-פרזון שהתקבצו בנמלים המערביים. 21

נומנור שקעה מתחת לים או בשל זעמו של אִילוּבָטָר, אשר אליו כך נאמר, העבירו הואלר באופן נוח, את השליטה כאשר אר-פרזון דרך על אדמתם, או משום שהתמוטטה אל תוך התהום שנוצרה בעקבות הסרת אמאן מן העולם השבור.

ואנדור ארץ המנחה, נומנור של המלכים, אלנה ארץ כוכב אארנדיל נהרסה כליל, כי היתה קרובה למזרח הסדק הגדול ויסודותיה התמוטטו. והיא נפלה וצללה לאפלה ואיננה עוד. ואין עוד כעת מקום על פני האדמה, אשר בו נשמר זכרונם של ימים ללא זדון. כי אילובטר הדף את הימים הגדולים שממערב לארץ התיכונה ואת הארצות הריקות שממזרח לה, וארצות חדשות וימים חדשים נוצרו, והעולם התמעט כי ואלינור וארסאה נלקחו ממנו אל ממלכת הנסתר. 22

שלא לומר מאומה על נומנור.

התפתחות הדמות של אמאנדיל בכתבי טולקין

טולקין סיכם עם ידידו סי.אס. לואיס כי הוא יכתוב סיפור על מסע בזמן23 והתחיל את הסיפור, אשר יקח את גיבורו להיות עד לשקיעת אטלנטיס. הוא קרא לו "נומנור הארץ במערב". הגרעין שבבסיסו של רעיון זה התפתח לסדרה של מקרים בהסטוריה, בהם צמדים של אב ובן יחזרו ויחוו "זכרונות" או "חלומות" מן העבר הרחוק על אודות אב ובן מקוריים (אמאנדיל ואלנדיל) אשר היו נוכחים בעת שקיעת האי.

"הדרך האבודה" הוא סיפור בלתי שלם של מסע בזמן, אשר טולקין כתב. בסיפור זה טולקין יצר דמות כמעט אוטוביוגרפית בשם אָלְבּוֹיְן (Alboin)(דמות שקדמה לאמאנדיל באותו זרם של צמדי אב-בן שהגיחו שוב ושוב לאורך ההסטוריה)

הביוגרפיה של אלבוין כפי שהיא משורטטת בפרקים אלה, מעוצבת במקרים רבים על פי חייו של אבי – למרות שאלבוין לא ×”×™×” יתום, ואבי לא ×”×™×” אלמן. תאריכים הכתובים בעפרון על עטיפת כתב היד מחזקים את האלמנט הביוגרפי: אלבוין נולד ב 4 בפברואר (1891 >) 1890, שנתים לפני אבי. אודוין (Audoin) נולד בספטמבר 1918. 24

אלבוין הוא פרופסור להסטוריה ושפות עתיקות שחולם על משהו שיכול להיות עבר רחוק, וזוכר מילים משפה בלתי מוכרת בשם אֶרֶסֵאָן (Eressean). מאז ילדותו הוא מתגעגע ללא הרף לשוב חזרה בזמן לאורך "הדרך האבודה", אל אותם זמנים רחוקים,

..לראות בעיניים ולשמוע באזניים: לראות את צורתן של ארצות עתיקות אפילו שכוחות, לראות עמים עתיקים מהלכים, לשמוע את שפותיהם כפי שדיברו בימים שלפני הימים, כאשר שפות של שושלות שנשכחו נשמעו בממלכות שמזמן נפלו לחופי [האוקיינוס] האטלנטי. 25

משאלתו התקיימה כמיטב המסורת של סיפורי אגדה. איש בשם אלנדיל מציע לו בחזיון את האפשרות "לחזור", אם יבוא עם בנו אודוין (הדמות שקדמה לאלנדיל). כמובן שאלבוין מסכים.

האבולוציה של דמותו של אמאנדיל בתוך סיפור נומנור, אלמנט מפתח במיתולוגיה של טולקין, מרתקת אף היא. בטיוטות הראשונות, בתחילה, רק אלנדיל נזכר, ולאחר מכן אחים: אלנדיל וולאנדיל, אשר נמלטו מן ההרס וייסדו את הממלכות הנומנוריות בארץ התיכונה.

לאחר מכן הופיע אמאנדיל, אלא שהשמות בהם נקרא מבלבלים. הוא היה ולאנדיל בחלק מן הטקסטים וארבזן (Arbazan) באחרים,26 (אפנוזיר (Aphanuzir) לאחר מכן בגירסה הסופית של "טביעת אנדונה"), וגם לכל שאר הדמויות המוכרות והמקומות היו גרסאות מוקדמות של שמותיהם הסופיים באדונאית:

בין אלה ראש וראשון היה אחד ארבזן ובנו נימרוזן (Nimruzan), ספנים גדולים על הספינות. הם היו משושלתו של אידילזר אזראבלו (Indilzar Azrabelo), אולם לא מבית הבכור, אשל לו היו שייכים כס המלכות והכתר אשר בעיר ארמינאלת27 (Arminaleth).

לאר-פרזון וארבזן היה דיון מעניין על טִבְעוֹ העגול של העולם, והמשמעות של צורה שכזו על חרם הואלר:

ובזמן מסויים ישב אר-פרזון עם יועציו בבית הגבוה, והתדיין על דברי השליחים אשר אמרו כי צורת האדמה היא כזו שניתן לשים סביבה מחגורת. 'אולם אם נאמין לזאת', הוא אמר, 'כי אחד היוצא לכוון מערב ישוב מן המזרח, האם לא נכון יהיה כי זה ההולך תמיד מזרחה ישוב לבסוף מאחורי המערב, ולמרות זאת, לא יפר כל חרם?' 28

ארבזן טען כי אפילו אם העולם עגול, הוא כה גדול עד כי אדם יבלה את כל חייו בנסיון להקיפו. אולם אר-פרזון לא שוכנע:

…. הוא שקל בחשאי במחשבתו לבנות ספינות עם שׁוֹקַע ותפוסה גדולים, ולכונן עמדות תצפית על חופים רחוקים. 29

בשלב מסויים טולקין יצר לאמאנדיל אח, אלנטיר (Elentir), אולם זה לא הגיע אל הגרסה הסופית של אַקַלַבֶּת, כפי שפורסמה בסילמריליון. אלנטיר היה מאוהב בזימרהיל (Zimrahil), בתו של טאר-פלאנטיר (ובגרסה אחרת אלנטיר היה האח הבכור, היורש לכס הלורד של אנדונייה, והוא היה מאורס לזימרהיל), עד אשר היא ראתה את אר-פרזון, התאהבה בו ונישאה לו מרצונה. לבסוף, שוני משמעותי שנזנח מאוחר יותר הוא:

לכן, אר-פרזון רדף את הנאמנים, הפשיט אותם מכל עושרם, ומנע מיורשי ולאנדיל את כס הלורד. את אנדונייה הוא הפך למספנת בנייה ראשית לבניית ספינות המלך, ועל אמאנדיל שכעת היה הלורד, ציווה לעבור לגור ברומנה. 30

שאלות והרהורים

עבור ידיד לאמאן וחבר לאלדר, ודאי היה מייסר לראות כיצד שקריו של סאורון משחיתים לאט לאט את המלך והארץ, וניתן לתהות כיצד נאמנות או פחד מנעו מאמאנדיל והנאמנים לנקוט פעולה יותר החלטית, הרבה יותר מוקדם. אם אמאנדיל היה מוכן לסכן את חייו, האם לא כדאי היה לעשות זאת מוקדם יותר, כשעוד היה לו סיכוי להצליח, אולי בטרם הצליח סאורון להשלים את הרשת שטווה סביב אר-פרזון, או כאשר חלק גדול יותר מאוכלוסיית נומנור טרם פנה לסגידה למלקור ואולי היה מוכן למרוד במכשף?

האם אמאנדיל הגיע בסופו של דבר לאמאן או האם אבד בים? מדוע, הו מדוע מנעו הואלר ואילובטר את רחמיהם מאנשי נומנור המרומים, ואולם הניחו לסאורון להמלט, כדי להמשיך להציק לארץ התיכונה במשך עידן שלם נוסף?

על המאמר והמחברת:

המאמר נכתב על ידי Russandol והופיע לראשונה באתר Silmarillion Writers' Guild במסגרת הסדרה דמות החודש. סדרה זו מציגה מדי חודש, החל משנת 2007, מעין ביוגרפיה על דמות אחת מתוך הלג'נדריום. המאמרים נכתבים על ידי כותבים שונים והינם פרי מחקר של הכותב/ת.

מחברת המאמר, Russandol, סבלה בשקט במשך 25 שנה מכישוף שנפל עליה כשקראה את שר הטבעות בפעם הראשונה. בסביבות 2008 במסגרת מסע חיפוש באינטרנט אחרי מקורות ללימוד טנגוור, נתקלה במקרה בעולם הפאנפיקשן על פי כתבי טולקין, והנגע התגבר והפך לחשוך מרפא. Russandol חיה בברקשייר אנגליה, ובכל פעם שהיא יוצאת לשוטט או לרכב ביער, היא מקווה למצוא מאלורן

הערות:

– תודה ל Russandol על הרשות לתרגם את המאמר.

– בחלק מן הציטוטים השתמשתי בתרגומים שפורסמו, לעיתים ככתבם, ולעיתים עם שינויים. כל הטעויות הנובעות מכך הן שלי.

– המחברת הביעה את רצונה לקרוא את תגובות הקוראים. תגובות בעברית יועברו אליה מתורגמות. אם היא תבחר להשיב, התשובות יובאו כלשונן, באנגלית.

מקורות מצוטטים:

  1. "Description of the Island of Númenor", Unfinished Tales. (מתוך תרגום לוטם)
  2. "Aldarion and Erendis", Unfinished Tales, note 19. (מתוך תרגום לוטם)
  3. Ibid.
  4. Ibid.
  5. "The Númenórean Kings", The Lord of the Rings: The Return of the King, Apendix A.
  6. "Aldarion and Erendis", Unfinished Tales, note 23. (מתוך תרגום לוטם)
  7. "The History of the Akallabeth", The Peoples of Middle-earth, History of Middle-earth XII.
  8. "The Númenórean Kings", The Lord of the Rings: The Return of the King.
  9. Akallabêth – The Downfall Of Númenor, The Silmarillion. (מתוך תרגום לוטם)
  10. "Tne Line of Elros: Kings of Númenor", Unfinished Tales. (מתוך תרגום לוטם)
  11. "The Heirs of Elendil", The Peoples of Middle-earth, History of Middle-earth XII.
  12. Akallabêth – The Downfall Of Númenor, The Silmarillion. (מתוך תרגום לוטם)
  13. Ibid.
  14. Ibid.
  15. Ibid.
  16. Ibid.
  17. Ibid.
  18. Ibid.
  19. Ibid.
  20. Ibid.
  21. Ibid.
  22. Ibid.
  23. "The Lost Road", The Lost Road and Other Writings, History of Middle-earth V.
  24. Ibid.
  25. Ibid.
  26. "The Drowning of Anadune", Sauron Defeated, History of Middle-earth IX.
  27. Ibid.
  28. Ibid.
  29. Ibid.
  30. "The History of the Akallabeth", The Peoples of Middle-earth, History of Middle-earth XII.

מַאכְטָן – Mahtan

מַאכְטָן* הוא אביה של נרדנל, אשתו של פאנור בסילמריליון. למרות שהוא מוזכר בטקסטים מספר פעמים בודדות, מאכטן אחראי במידה רבה לעיצוב מסלול הארועים בספר. תאורו של טולקין את דמותו מספק הצצה רבת ערך אל תוך מוטיב השימוש לרעה והשחתה של ידע, אשר מופיע בספרים.

מאכטן, משרתו של אאולה

הרבה מן הידוע לנו אודות מאכטן, מגיע ממקורות חיצוניים לסילמריליון**.
בתוך הסילמריליון הוא מוגדר בעיקר על ידי מערכת יחסיו עם בתו, נרדנל, אשר מתוכה נובעת השפעתו על פאנור. המפגש הראשון עם מאכטן מציג את השפעתו ואת נאמנותו לאאולה הנפח הגדול של הואלאר:

בעודו בנעוריו נשא [פאנור] לאשה את נרדנל, בתו של חרש גדול ושמו מאכטן, מן הנולדור היקרים ביותר ללבו של אאולה; וממאכטן הוא למד רבות על עשיית דברים במתכת ובאבן. 1

עובדה זו מציגה שניות מעניינת. השפעתו של מאכטן על פאנור מסבכת אותו עמוק במעשיו החמורים של פאנור. בעוד שלזכות פאנור נזקפת ההמצאה של מלאכת אבני היקר אשר הובילה ליצירת הסילמרילי2, המצאה שתועלתה נתונה בספק, הרי שלהדרכתו של מאכטן נזקף הידע שפאנור רכש, אשר שימש ליצירת חרבות וכלי מלחמה אחרים, וחשף לראשונה את האלפים באמן לאלימות.

ופאנור הקים מפחה בחשאי, אשר עליה אפילו מלקור לא ידע, ושם הוא חישל חרבות אימים לעצמו ולבניו, ושם הוא יצר קסדות גבוהות עם נוצות אדומות. מרה ניחם מאכטן על היום בו הורה לבעלה של נרדנל את תורת המתכות אשר למד מאאולה. 3

שני הקטעים הנ"ל הינם האיזכורים היחידים למאכטן בסילמריליון. הם יוצרים את הרושם שמורשתו של מאכטן היא ההדרכה שהעביר לפאנור באומנויות אשר מאוחר יותר שימשו ליצירת שריון ונשק. העברת ידע זה, אשר בזמנו נעשתה בתמימות וללא שימת לב מיוחדת, גרמה למאכטן חרטה מרה מאוחר יותר. הרושם הזה ידון בהמשך, בקטע הדן ברעיונותיו של טולקין על נושא שימוש לרעה והשחתה של ידע.

מאכטן נדון באופן מקיף יותר, ולעיתים שונה משמעותית, בטיוטות מוקדמות יותר של הסילמריליון. הוא מופיע לראשונה בטיוטה שכריסטופר טולקין מכנה הקוונטה סילמריליון המאוחרת (2), או LQ2 אשר הוצגה כעותק מודפס משנת 1958, זמן שכריסטופר טולקין מכנה "שלב שני בעבודתו המאוחרת של טולקין [האב] על הסילמריליון". שלב זה לפי כריסטופר טולקין החל לאחר שפרסום שר הטבעות שחרר את טולקין לשוב ולעבוד על יצירותיו המוקדמות יותר שאז עדיין לא פורסמו. 4 כמו בסילמריליון, מאכטן מוצג דרך הקשר שלו אל נרדנל, ולפיכך פאנור, כחלק מקטע מורחב, המתאר באופן מלא יותר את נרדנל. תפקידו מוצג באופן השונה רק במעט בצורת הצגתו, אך בעל שוני במשמעותו, לעומת הכתוב בסילמריליון:

בעודו בנעוריו נשא פאנור לאשה את נרדנל, עלמה מן הנולדור. על כך תהו רבים, שכן לא היתה בין היפים בבני עמה. אולם היא היתה חזקה, בעלת מחשבה חופשית, ומלאה בתשוקה לידע. בנעוריה אהבה לנדוד רחוק ממקומות מושבם של הנולדור. או לאורך החופים הארוכים של הים, או בין הגבעות. כך היא ופאנור נפגשו, והיו שותפים לטיולים רבים. אביה מאכטן, היה חרש גדול, אחד מן הנולדור אשר היו יקרים ביותר ללבו של אאולה. ממאכטן, נרדנל למדה רבות על מלאכות אשר בהן נשים מן הנולדור עסקו לעיתים רחוקות: עשיית דברים במתכת ובאבן. היא יצרה דמויות, חלקן של הואלאר בצורתם הגשמית, ורבות אחרות של גברים ונשים מן האלפים, ואלו כה דמו [למקור] עד אשר חבריהם, אם לא היו מודעים לאומנותה, היו מדברים אליהם. אולם דברים רבים היא עיצבה גם מתוך מחשבתה, בצורות חזקות ומוזרות, אולם יפות. [ההדגשה של המחברת]5

על פי הערותיו של כריסטופר טולקין, הדפסה מאוחרת יותר שנעשתה על פי פרק זה, חסרה את הקטע הנ"ל6. כריסטופר טולקין אינו מצרף את הטקסט המאוחר, שהוא הטיוטה הסופית המוצגת עבור הפרק "על פאנור ושחרור מלקור", וכן אינו מציין אם ההדפסה המאוחרת כללה איזכור כלשהו של מאכטן. המסקנה המתבקשת היא כי הקטע המצוטט למעלה חסר בטקסט המאוחר יותר, וכריסטופר טולקין בחר מתוך שיקולי עריכה להציגו מחדש [בסילמריליון], אולם, כפי שניכר בבירור מן הטקסט המודגש, גם שינה אותו. מאכטן לא הנחיל את כישוריו לפאנור. הוא לימד את נרדנל. מאוחר יותר, LQ2 כולל את הקטע על מאכטן "אשר ניחם מרה" על היום בו העביר את תורת חרשות המתכת לפאנור, כך שברור שהרעיון כי מאכטן הנחיל את הידע שלו לחתנו, כבר היה קיים בשלב ההוא7.
מדוע השינוי? מדוע החליט כריסטופר טולקין לא רק לחתוך, אלא גם לשכתב את הקטע אודות מאכטן ונרדנל?
בספרו Arda Reconstructed דאגלס צ'ארלס קיין מניח כי יתכן שעריכות הטקסט של כריסטופר טולקין כיוונו להשגת עקביות בין שני הקטעים על אודות מאכטן, תוך כדי שהוא מציין

אולם, אני חושב שזה פרט חשוב שהוא לימד את האומנויות הללו את נרדנל, וחבל שכריסטופר טולקין שינה את הכוונה הברורה של הקטע. זוהי אחת הדוגמאות הבוטות לכך ששינוייו של כריסטופר טולקין נראים כמחלישים דמות נשית חשובה. 8

מנקודת המבט של חקירת דמותו של מאכטן, הקטע המקורי מבסס מערכת יחסים בין נרדנל לאביה, אשר חסרה בסילמריליון. הנחה חשובה נוספת מתוך הקטע הנ"ל היא שלפחות חלק מן הידע של פאנור בתורת האבן והמתכת הגיע אליו מנרדנל, ולא ישירות ממאכטן. זהו שוני המשליך באופן משמעותי על מוטיב השימוש, שימוש לרעה והשחתה של ידע, כפי שידון בהמשך.

המאמר השיבולת של פאנור (אשר נכתב ב 1968 לכל המוקדם) מציג פרטים נוספים על דמותו של מאכטן, בעיקר בכל הנוגע לנאמנותו לאאולה. בהערה לגבי שמו של מאיד'רוס, צבע שערו של מאכטן "אדום-חום", תכונה מייחדת אשר התחבבה על כותבי סיפורים, מצויין בפעם הראשונה:

אולם [מאיד'רוס], והצעירים ביותר, ירשו את השיער האדום-חום הנדיר של בני משפחתה של נרדנל. לאביה ניתן הכינוי רוסקו (rusco) 'שועל'. 9

מאוחר יותר, בהערת סיום למאמר, כריסטופר טולקין כולל תוספות באורך דף מלא, של חומר אשר הודפס בנפרד באותו הזמן שהודפס הקטע המצוטט למעלה

אביה של נרדנל היה 'אַאוּלֶנְדִיל' ['אַאוּלֶנְדוּר'] והפך לחרש גדול. הוא אהב נחושת וערכה היה גדול בעיניו מזהב.

שמו היה [רווח, מאוחר יותר בעיפרון, סארמו?], אולם הוא היה ידוע ברבים כאורונדיל 'אוהב-נחושת'. בדר"כ הוא ענד לראשו רצועת נחושת. שערו לא היה כהה, או שחור, כמו זה של רוב הנולדור, אלא חום, עם נצנוצי אדום-נחושת. משבעת ילדיה של נרדנל, לבכור ולתאומים (דבר נדיר אצל האלדר) היה שיער כזה. הבכור גם הוא ענד עטרת נחושת על מצחו.

הערה נוספה לאַאוּלֶנְדוּר

'משרת של אאולה': כלומר, אחד אשר היה נאמן לאותו ואלא. תואר זה יוחס בעיקר לאותם בודדים או משפחות מן הנולדור אשר נכנסו בפועל לשירותו של אאולה, ואשר בתמורה קיבלו ממנו ידע.

הערה נוספת באותו דף מתייחסת לשם אוּרוּנְדִיל:

ראן (RUN) – 'אדום, לוהט'. בדרך כלל מתייחס לדברים כמו גחלים, ולפיכך שם תואר רוניה (runya), בסינדרין, רואין (ruin), "דמוי אש", אדום. לאלדר היו מילים לכמה מתכות משום שבהדרכתו של אורומה, הם תכננו כלי נשק נגד משרתיו של מורגות', בעיקר בזמן המסע [הגדול, למערב], אולם היחידים שקיימים בכל שפות האלדר היו ברזל, נחושת, זהב וכסף (ANGA, URUN, MALAT, KYELEP)

מוקדם יותר, אביה של נרדנל, החרש הגדול, נקרא מאכטן, (כרך X עמ' 272, 277), וכך הוא נקרא בסילמריליון. לאמירות קודמות הנוגעות לחימושם של האלדר במסע הגדול ראה כרך X עמ' 276-7, 281. 10

הקטע הנ"ל מכיל את רוב המידע שיש לנו על אודות מאכטן. מן הטפל, כמו העדפת נחושת על פני זהב, ועד לחשוב, קשרי המשפחה של נרדנל, והכי חשוב, זיהויו כאַאוּלֶנְדוּר. פרטים אלו קיימים רק ברמז בסילמריליון.

ידע הוא כוח [מושחת]?

קשריו החזקים של מאכטן עם אאולה מדרגים אותו באותה רמה עם קבוצה מעניינת. לתלמידיו של אאולה יש נטיה שלילית ליפול לשחיתות, ולפתח אובססיה לכוח ושליטה. סאורון, סארומן וכמובן, פאנור, כולם מקושרים בנקודות מסויימות בסיפור עם אאולה, וכולם הופכים מושחתים. נראה שזו אינה מקריות אלא נקודה משמעותית: מה בדיוק בואלא של מלאכת החרשות מעודד התנהגות רעה? אאולה עצמו נראה כדמות חמה, אמפאתית, ומסייעת. ניתן אם כך להניח, כי לא המגע עצמו עם אאולה הוא הגורם, כמו שאפשר להניח למשל, לגבי קשר לאורך זמן עם מלקור, אלא טבעם של אלה הנמשכים לאאולה הוא זה הגורם להם להיות בסכנת השחתה.

נראה כי לטולקין יש חוסר אמון עמוק ביוצרים, האאולה-ים והפאנור-ים של עולמו הדמיוני, וכיצד הם ישתמשו בכישוריהם. נראה כי אלו אשר רכשו שליטה גדולה בכישורים טכנולוגיים, אינם מסוגלים להגביל את עבודתם למה שנחשב ראוי בעיניו של טולקין:
פאנור יצר את הסילמרילים ונשק, קלברימבור יצר את טבעות הכוח, סאורון יצר את הטבעת האחת, סארומן יצר את המכונות של אייזנגרד.
לעיתים תכופות המצאות אלה קוראות תיגר על הסדר הטבעי, מאפשרות מיזוג של כוח עם שליטה ברצונם של אחרים, בנוסף להרס הנוף הפסטורלי שטולקין אהב. טולקין עצמו היה איש של ידע והמצאות. כיצד אם כן הוא מצא פשרה בין כישוריו היצירתיים שלו עצמו לבין הגורל העגום שהוא ייחס ליוצרים בעולמו הדמיוני?
בשיבולת של פאנור הוא מבחין בין סוגי ידע שונים: nolmë הוא ידע בפילוסופיה ומדעים תאורטים, כולל בלשנות. kurwë הוא כשרון לטכנולוגיה והמצאות. טולקין מקפיד לציין כי בעוד שפאנור היה הגדול מכל הנולדור ב kurwë, ב nolmë, הוא לא היה הגדול מכולם.11
ובקצרה, סאורון, סארומן, ופאנור, כמו גם מאכטן, והידע שלהם, הם מסוג שונה ממנו עצמו.

מאכטן אינו נופל כמו האחרים, אולם הוא מקושר באופן מפורש לנפילת פאנור והנולדור. טולקין מקפיד לציין כי היה זה מאכטן, הנראה כחף מפשע, אשר לימד את פאנור את כל שהיה נחוץ לו לדעת כדי לטבוח את שאריו באלקוולונדה ולהפיץ את המלחמה ושפיכות הדמים מעבר לים אל תוך הארץ התיכונה.
עצם העובדה כי טולקין נתן למאכטן את תגובת האשמה, הינה אמירה בעלת משמעות. ידע נחשב בדרך כלל נטרלי, האחריות לאופן השימוש בו, לטובה או לרעה, חלה על המבצע, לא על המורה. לדוגמא, מישהו הבקיא בעשבים ובתורת הרעלים יכול להשתמש בכישוריו להצלת חיי חולים אשר הורעלו, או יכול להשתמש בכישוריו כדי לייצר רעלים אשר יטלו חיים, בסיכון קטן של גילוי. במקרה השני, אף אחד לא יפנה אצבע מאשימה אל מוריו של יוצר הרעלים בבית הספר לרפואה, וסביר להניח כי מורים אלו לא יחשבו אפילו לרגע כי הם היו צריכים למנוע את הידע מן המרעיל, מתוך מחשבה על איך הוא יעשה בו שימוש בעתיד. עצם הרעיון נראה מגוחך.
ואולם, קל יותר לדמיין מישהו בעל כישורים להכנת פצצה לדוגמא, במקרה שהידע אותו העביר למישהו נוסף גרם לאובדן חיים, חש אשמה. זהו כישור עם נטיה להרס ואלימות. עצם הרצון לרכוש כישור זה מרמז על אפשרות להשחתה אצל התלמיד. וכך זה עם מאכטן. בעולמו של טולקין בו kurwë הוא מדרון עם נטיה של העוסקים בו להחליק לכוון של שחיתות ואלימות, מאכטן צריך היה לגלות יתר זהירות באשר לנכונותו לשתף את הידע שלו באופן נרחב, או למצער, לזהות בעצם העובדה שפאנור רצה לדעת, את קיום נטייתו לשחיתות.

בהקשר הזה, השינוי בטקסט ההופך את פאנור, לא נרדנל, לתלמידו של מאכטן, הוא הגיוני. נרדנל מעולם לא נעשתה מושחתת. למעשה, היא אחת מן הנולדור אשר הפגינו עמידת נגד איתנה כאשר פאנור החל להדרדר להרס. היא עזבה אותו מוקדם, סרבה להכנע לפיתויים, אפילו כאשר היו אלה ילדיה שהוצעו לה כגמול, ולא הפנתה עורף לחוש הצדק ומה שבעיניה נראה נכון. אם הידע של אאולה אשר למאכטן ואחר כך לנרדנל, לא השפיע עליהם ושניהם נותרו בלתי מושחתים, הרי שאין סכנה בידע עצמו. על ידי נתינת הידע לפאנור במקום זאת, הסכנה שב kurwë מודגשת ביתר שאת.

אז מה מציל את מאכטן?
מלבד היותו מסובך בנפילת הנולדור מעצם היותו מורהו של פאנור, מאכטן אינו הופך למושחת. הוא אפילו לא נזכר בהקשר עם המרד של הנולדור. הוא נותר נאמן לואלאר, ובמיוחד לאאולה. נרדנל חולקת עימו נאמנות זו, עובדה הדוקרת את פאנור כקוץ בבשר החי. פאנור מאשים את נרדנל כי איבדה את ילדיה משום ש"פותתה על ידי אאולה".12 הוא רואה פער בלתי ניתן לגישור בין מטרותיה, לאילו שלו עצמו. במילים אחרות, מאכטן ונרדנל "יודעים את מקומם". הם לא שוגים באשליות של חשיבות, בעקבות כישוריהם להכניע חמרים עיקשים לרצונם. הם לא שואפים לרכוש כוח מעבר למה שראוי לאנשים במעמדם.

על המאמר והמחברת:

המאמר נכתב על ידי Dawn Felagund והופיע לראשונה באתר Silmarillion Writers' Guild במסגרת הסדרה דמות החודש. סדרה זו מציגה מדי חודש, החל משנת 2007, מעין ביוגרפיה על דמות אחת מתוך הלג'נדריום. המאמרים נכתבים על ידי כותבים שונים והינם פרי מחקר של הכותב/ת.

מחברת המאמר הנכחי, Dawn Felagund, היא מייסדת ובעלת האתר Silmarillion Writers' Guild (בקיצור- SWG). היא כתבה יותר מ 30 סיפורים המבוססים על הסילמריליון, אשר חלקם תורגמו לשפות אחרות ופורסמו בעיתוני מעריצים במקומות שונים בעולם. בימים אלה היא מנתבת את האנרגיות הטולקינאיות שלה לפרוייקטי מחקר, ולהמשך פיתוחו של אתר SWG, כמרכז הנאה ומידע לחובבי הסילמריליון. כתובת הדואל שלה מפורסמת בתחתית דף המאמר המקורי.

הערות:

*
כיצד מבטאים את השם מאכטן (מקור: מדריך להגייה של ג'וליאן בראדפילד)
משמעות השם מאכטן על פי דארת' פינגון היא: איש העובד עם ידיו, או איש מלאכת כפיים.

**
– במאמר ×–×”, המונח סילמריליון מתייחס לספר שפורסם על ידי כריסטופר טולקין בשנת 1977.

– תודותי ל Dawn Felagund, על תמיכתה לאורך כל הדרך.

– בחלק מן הציטוטים השתמשתי בתרגומים שפורסמו, לעיתים ככתבם, ולעיתים עם שינויים. כל הטעויות הנובעות מכך הן שלי.

– המחברת הביעה את רצונה לקרוא את תגובות הקוראים. תגובות בעברית יועברו אליה מתורגמות. אם היא תבחר להשיב, התשובות יובאו כלשונן, באנגלית.

מקורות מצוטטים:

  1. The Silmarillion, "Of Fëanor and the Unchaining of Melkor." (מתוך תרגום לוטם)
  2. כנ"ל
  3. The Silmarillion, "Of the Silmarils and the Unrest of the Noldor." (מתוך תרגום לוטם)
  4. The History of Middle-earth, Volume X: Morgoth's Ring, The Later Quenta Silmarillion, "The First Phase."
  5. The History of Middle-earth, Volume X: Morgoth's Ring, The Later Quenta Silmarillion, "Of Fëanor and the Unchaining of Melkor."
  6. כנ"ל
  7. The History of Middle-earth, Volume X: Morgoth's Ring, The Later Quenta Silmarillion, "Of the Silmarils and the Unrest of the Noldor."
  8. Douglas Charles Kane. Arda Reconstructed. Bethlehem: Lehigh UP, 2009. 80.
  9. The History of Middle-earth, Volume XII: The People's of Middle-earth, The Shibboleth of Fëanor, "The names of the Sons of Fëanor with the legend of the fate of Amrod."
  10. The History of Middle-earth, Volume XII: The People's of Middle-earth, The Shibboleth of Fëanor, "note 61."
  11. The History of Middle-earth, Volume XII: The People's of Middle-earth, The Shibboleth of Fëanor, "The names of Finwë's descendants" and note 30.
  12. The History of Middle-earth, Volume XII: The People's of Middle-earth, The Shibboleth of Fëanor, "The names of the Sons of Fëanor with the legend of the fate of Amrod."

מופע היחיד של קלבורן

מפעם לפעם מישהו מבקש ממני ללמד סנגוריה על קלבורן. קלבורן הוצג באור שלילי והובן שלא כהלכה, אולי יותר מכל דמות אחרת של טולקין. אנשים רבים סבורים שאדונה כסוף השיער של לוריין הוא גולם או אפילו מטופש. מדוע? בעיקר בגלל משפט אחד שאמרה גלדריאל.
http://www.airmaxrunningsneaker.com
וכעת אפשר כבר לשמוע את חרבות הרציונליזציה מקרקשות בנדניהן. "אה, אבל הוא לא ממש עושה שום דבר בספר" אומרים משמיציו. כאילו, גלדריאל מזיזה את הישבן המלכותי שלה ועושה משהו? מצטער, אבל אף עכוז לא זז – אף אחד משניהם אינו מגיע להישגים גדולים בסיפור. שניהם עושים הרבה מאד ברקע: גלדריאל מסייעת לגנדלף, וקלבורן מסייע להביס את כוחות דול גולדור. ביחד הם מנהיגים את עלפי לוריין.
http://www.airjordansneakerretro.com
נראה שהטרוניה העיקרית של כמה אנשים נגד גלדריאל היא השאלה מה היא עושה עם מפסידן כמו קלבורן. בכנות, אם תשאלו אותי, מי שזוכה להתחתן עם מישהי כמו גלדריאל הוא מצליחן, אבל זו רק דעתי. אפשר לומר שזו פרשנות של הטקסט. אפשר לומר שאני קורא משמעויות בטקסט שאינן נמצאות שם. זה לא שלא עשו את זה לפני.

הבעיה האמיתית עם קלבורן היא שטולקין מעולם לא גיבש את דעתו בקשר לטיפוס הזה. למשל, טולקין קרא לו "קלבורן החכם". ואנשים שאלו "למה?". הערתו היחידה של רוברט פוסטר על הנושא בהמדריך השלם לארץ התיכונה היא שקלבורן לא עושה רושם פיקח במיוחד בשר הטבעות. אבל מי כן? האם מישהו עומד לטעון שסמווייז גמג'י (שפשר שמו הפרטי הוא "חכם-למחצה", או בעברית פשוטה "רפה-שכל") הוא אות ומופת להתפתחות אינטלקטואלית? ומה עם גימלי, הפילוסוף-הגמד, המעלה על נס את שבחי האבן?

החבר הפיקח ביותר באחווה, גנדלף, לא מצליח אפילו לעלות על העובדה שסרומן בגד בו. מתי בפעם האחרונה נפל קלבורן בשבי סוכני האויב? טוב, אולי זה לא הוגן כלפי גנדלף. אחרי ככלות הכל, מישהו היה צריך ליפול בשבי, והוא ממש מתאים לטיפוס האסיר. כל-כולו ערמומי וחשאי – פלא שסרומן לא שם אותו תחת סוגר ובריח אלף שנים מוקדם יותר.
http://www.oakleyeyewear2015.com
נראה שההגדרה של טולקין ל"חכם" שונה מההגדרות בהן משתמשים רוב האנשים כיום. טולקין לא התכוון ל"קלבורן חכם התורה". כשמגיעה האחווה ללוריין לא שמים להם טלית ותפילין, מאלצים אותם לנשק את המזוזה ואת זקנו של קלבורן – "גלדריאל, תסדרי את השביס! טפו, מבצבצת שם קווצת-שיער זהובה שלמה! שיער באישה ערווה! וגימלי, תפסיק ללטוש עיניים! תצא בחוץ, עויין!".

טולקין גם לא התכוון ל"קלבורן החכמולוג". "הי, גימלי! כמה גמדאים צריך כדי להחליף מנורה?"

אבל כאשר אנשים מדברים על "החכמים", לעתים קרובות אני מקבל את הרושם שהם סבורים ש"החכמים" היו העלפים הפיקחים ביותר בסביבה. אבל היכן הצידוק לסברה זו? פיאנור היה הנולדו הפיקח ביותר בזמנו, ותראו לאן הוא הגיע עם כל השכל שלו. האם אינטליגנציה גבוהה מעניקה איזה שהוא סוג של חוכמה? לגמרי לא. למעשה, אנשים אינטליגנטיים עושים לפעמים את השגיאות המטופשות או האוויליות ביותר. ההיסטוריה מלאה בשגיאותיהם של גאונים.

חוכמה היא צירוף של ידע, נסיון ואינטואיציה. ולכל העלפים של טולקין יש ידע, נסיון ואינטואיציה. אפילו לגולס, שעושה רושם קצת צעיר בשביל עלף (גילו לא עלה כנראה על כמה מאות שנים) היה בעל ידע, נסיון ואינטואיציה. הוא חכם מעבר לשנות חייהם של בני תמותה, ודאי. אבל האם הוא אחד מחכמי העלפים? ברור שלא. הרי ככלות הכל, הוא נרשם למסע להר-הגזירה ובסוף מוצא את גזירת-גורלו לחוף הים. היי שלום, הארץ התיכונה. ברוך הבא לפרישה מוקדמת באמאן.
http://www.ray-baneyewear2015.com
אנשים אחרים סבורים שכישורי הסקת מסקנות והיקשים הם היבט של חוכמה. הרי אדם חכם יקלוט את כל הרמזים ויעלה על זה שמוריארטי הוא בעצם האיש הרע. אבל קלבורן אינו שרלוק הולמס, ווטסון יקירי. ואין צורך שיהיה. ככלות הכל, קלבורן מבין מיהו אויבו. שלא כמו אישתו, הוא אינו אכול ספקות כבדים ופיתויים. מבחינה זו יש לו אישיות יציבה למדי.

אמינותו של קלבורן בתור חכם מוטלת בספק, בדרך כלל, על בסיס שלוש נקודות: מדוע נוזפת בו גלדריאל נוכח אנשי-חצרם והאחווה; מדוע אין הוא חבר במועצה הלבנה; ומדוע אין הוא חושק בטבעת האחת? כמובן שהסיבה שהוא ננזף היא שטולקין רוצה להעביר מסר כלשהוא לקורא. ומה מנסה הסופר לומר לנו?

קלבורן המום ככל האחרים מן השמועות (המוקדמות מדי) על מותו של גנדלף. כאשר אומר קלבורן "לו היה הדבר אפשרי, אומר הייתי כי הנה סוף-סוף סרה חוכמה מגנדלף ורוח שטות נכנסה בו, אם הוליך אתכם בלי-צורך לפחת מוריה," הרבה קוראים מתחילים להתחמם – אתה אל תזלזל בקוסם האהוב עלינו! הוא לא זלזל בך, אתה אל תזלזל בו. היה צליל זלזול!

אבל הסתייגותו של קלבורן היא חזרה נחוצה על אזהרתו הקודמת של ארגורן לגנדלף שלא להיכנס למוריה. אמינותו של גנדלף כאחד מהחכמים נפגעה קשות. הוא לא יכל לעקוף את המכשולים שבדרכו, ובשעת המבחן הערים עליו הבלרוג (שגרר אותו עימו לתהום). אנשים רבים מניחים שהבלרוג ניסה להשיג את הטבעת האחת. אך היכן נאמר לנו שהבלרוג אפילו ידע אודות הטבעת האחת? אני חושב שלגנדלף היה עסק עם בלרוג מעוצבן, וזה הכל. הבחור הפיל כלאחר-יד חתיכת הר על הבלרוג כשנגמרו לו הרעיונות מה לעשות. אני די בטוח שבלרוגים, יצורי-להבה שכמותם, לא מתלהבים כשמפילים עליהם הרים.

הנקודה שלי היא שלעתים קרובות הקוראים מתמקדים יותר מדי בנקודה העיקרית של הסיפור. טולקין הכניס לסיפור עימות אישי עבור גנדלף כדי שיוכל לסלק אותו בנוחות מזירת ההתרחשויות. אובדנו של גנדלף במוריה אינו שונה, במהותו כאמצעי ספרותי, מאשר העיסוקים הדחופים שלו בדרום הרחוק בההוביט. הוא פשוט דמות רבת-עוצמה מכדי שהסופר יוכל להשאיר אותו כל הזמן עם האחווה, ולכן הוא צריך להסתלק.

אבל סילוקו של גנדלף פוגע באמינותו. לפיכך יש צורך במישהו ש(עד כה) לא עשה רושם חלש ומטופש כדי להחזיר לגנדלף את אמינותו. עכשיו, כולנו יכולים להסכים שגלדריאל מצילה את שמו הטוב של גנדלף כשהיא עונה תשובה ניצחת לפקפוק בהחלטותיו של גנדלף. אבל היא לא יכולה להשיב תשובה לסתם מישהו שמטיל ספק. היא חייבת להשיב תשובה להטלת ספק ממקור מכובד. מישהו צריך לסכן את אמינותו שלו על מנת שגלדריאל תהיה בעמדה בה תוכל להגן על גנדלף.
air jordan 4
הבעת הספק לא תישמע במקומה אם תבוא מארגורן או מישהו מחברי האחווה. גם לא יהא זה הולם אם מישהו מהעלפים הפחותים שבחדר יפצה את פיו ויאמר "שמע, מרן, הגנדלף הזה ממש עיזה עיוורת!" ספקותיו של הקורא בקשר לחוכמתו של גנדלף ונכונות החלטותיו צריכים לבוא ממישהו בעל סמכות. ולקלבורן יש הסמכות המתאימה.

על-ידי הקרבת האמינות של קלבורן (באופן זמני), טולקין מציע לקורא דרך-מוצא מהתסבוכת הספרותית. אין צורך לבוא בתרעומת אל גנדלף האומלל על כך שקיבל מה שנראה כהחלטה אווילית. ככלות הכל, האחווה יכלה פשוט לחצות את ההרים במעבר הגבוה מעל ריבנדל, עליו הגנו בני ביאורן, ולהמשיך דרומה דרך הארצות שתחת איום האורקים לאורך עמקי האנדוין, הלא כן? או שהם יכלו לחמוק דרך פער רוהאן כשהאורקים מנמנמים כולם באור החמה. החוליה החלשה בסיפור היא טענתו של טולקין (מפי גנדלף) שהדרך היחידה לצאת מאריאדור (ואדרין) עם הטבעת היא ללכת דרך מוריה ללוריין.
air max
גנדלף רצה, כמובן, להגיע ללוריין. הוא ידע שיזכה לעזרה שם. כך שבמבט לאחור, מסע דרך פער רוהן אינו חכם. טוב שגנדלף לא בזבז זמן בויכוח עם בורומיר על התועלת שבהבאת הטבעת לגונדור. למען האמת, אנו מתחילים להעריך את חוכמתו של גנדלף קצת יותר כשאנו שוקלים את העובדה שגנדלף דחק את הויכוח הזה לשוליים.

יש, כמובן, עוד תלונה כנגד קלבורן שזוקפת את ראשה המכוער מפעם לפעם. כשהוא חוזר בו מברכת השלום לגימלי (ולכל ההולכים עם גימלי – דהיינו, לכל האחווה), אנשים רואים זאת כסימן לטיפשות. אבל יש לתהות על הנימוקים לשיפוט שכזה. הלא קלבורן מודה שהוא (וגם גלדריאל, יש להניח) חושש זה כבר שיצור בלהות רב עוצמה שוכן במוריה. עתה קיבל הגדול שבפחדיו משנה תוקף, והוא מגלה שממלכתו הקטנה מאויימת לא רק על-ידי דול גולדור, אלא גם על-ידי הכוח שבמוריה. ואין זה סתם כוח, זהו בלרוג.

אנשים מעיינים בהסילמריליון וחושבים, "בוא'נה, עלפים חיסלו בלרוגים על ימין ועל שמאל. אז למה שקלבורן יהיה מודאג מאחד?" ובכן, הסילמריליון מטעה. הסיפור היחיד בו עלפים קוטלים בלרוגים הוא הסיפור על טואור ומפלת גונדולין, והיה על כריסטופר טולקין לתמצת סיפור מאד מוקדם, סיפור שקדם להסילמריליון מתוך ספר המעשיות האבודות, על-מנת ליצור את הפרק הזה. במציאות, לו זכה ג'.ר.ר. טולקין לחיות די זמן ולהספיק לשכתב את הסיפור הזה עבור הסילמריליון, קרוב לודאי שלא היה משאיר כל-כך הרבה קטילות בלרוגים. הוא היה עשוי לשמר את הקרבת הגבורה של גלורפינדל וזהו.

לקלבורן היתה אחריות להשאיר את לותלוריין על המפה זמן רב ככל האפשר. הסיכויים להישרדותה של לותלוריין לאורך זמן היו, למעשה, מאד גרועים. ומדוע לא יהיה החכם (בפרט אחד מחכמי-העלפים, שממילא יש להם דאגות משלהם) מוטרד מעט לכשישמע שבלרוג גר ממש ממול? גם ליבה של גלדריאל ודאי החסיר פעימה, והתפרצותו של קלבורן חסכה ממנה את הצורך להביע את דאגתה.

למעשה, החרטה של קלבורן על ברכתו מראה שהוא וגלדריאל לא תמיד הסכימו בכל. התנצלותו המהירה לגימלי, בעקבות נזיפתה הקלה, מראה על חוזק אופי שגלדריאל לא גילתה כמותו בעצמה. קלבורן יכל להחליף סוסים בעלייה. הוא לא חש עצמו כבול לדרך פעולה יחידה בגלל בחירותיו בעבר. גלדריאל, לעומתו, כלאה עצמה בארץ התיכונה בשל בחירותיה שלה (או כך נרמז לנו בספר הדרך הלאה היא הולכת [1]) מזגו של קלבורן גמיש ופתוח לשיכנוע.

ועם זאת, הוא גם בעל ידע על העולם החיצון. כשארגורן מגלה שטרם החליט באיזו דרך תלך האחווה, קלבורן מרוויח בשבילו קצת זמן על-ידי כך שהוא נותן לאחווה כמה סירות. הסירות מאפשרות לארגורן להחזיק ברירות פתוחות; אך הן גם מזרזות את הקבוצה בדרכם לעבר ההחלטות שאין מהן מנוס שעליהם לקבל. ארגורן אינו מבחין בכך, משום שהוא אינו אומד נכונה את המהירות בה הם מתקדמים במורד הנהר.
replica oakley sunglasses
כשקלבורן מזמן את האחווה בפעם האחרונה בטרם ייפרדו, הוא אומר להם: "כי הנה אנו ניצבים על סף שעת הגזירה. כאן יוכלו הנשארים להמתין עד בוא השעה הזאת, ואז תיפתחנה שוב דרכי העולם, או נזעיקם להיחלץ להגנתה האחרונה של לוריין." יש תחושת דחיפות בדבריו, החבויה מאחורי ספקותיו של ארגורן וטיפולו המיומן של קלבורן בספקות אלה. קלבורן אמנם נמנע מלהחליט עבור האחווה, אך הוא מגביל את אפשרויותיהם בחוכמה.

נניח שהאחווה עוזבת את לותלוריין ברגל. לאן יילכו? קלבורן מזהיר אותם להתרחק מיער פנגורן. כך שיהא עליהם לשוב להרים ולנסות לחמוק סביב אייזנגרד באין משגיח, או שיהא עליהם ללכת לאורך הנהר – אולי אף לנסות לחצות את הנהר בעיקולים הגדולים. מתנת הסירות מרחיקה את האחווה הן מן ההרים והן מצליחת הנהר מוקדם מדי. הצליחה המכרעת תתבצע בדרום כתוצאה מהחלטתו של קלבורן.

כמובן, לאור התפתחות הדברים ביער פנגורן, טבעי לשאול מדוע יזהיר קלבורן את האחווה להתרחק מהיער. למעשה, כאשר ארגורן, לגולס וגימלי שבים ונפגשים עם גנדלף, הדבר קורה תחת שולי יער פנגורן. מרי ופיפין, לאחר שהם פוגשים בזקנעץ עצמו, שואלים אותו מדוע הזהיר אותם קלבורן לא להיכנס ליער שלו. זקנעץ, מצידו, משיב "ואני עשוי הייתי לומר לכם אותו דבר עצמו, אילו הלכתם בדרך ההפוכה." הוא מאשר שהן ארצו שלו והן זו של קלבורן מסוכנות מאד לזרים. גנדלף רומז למשהו דומה אף הוא, כשהוא אומר לארגורן, לגולס וגימלי שכל אחד מהם מסוכן הוא על-פי דרכו, ממש כשם שזקנעץ והעצנים הם מסוכנים.

אזהרתו של קלבורן מספיקה כדי לטעת זהירות בנוסעים. אין הוא יכול למנוע מהם להיכנס ליער פנגורן, גם לא לדחוק בהם לעשות כן. אבל אל מול ספקותיו של בורומיר בנוגע לסיפורי סבתות, מזכיר קלבורן לנוסעים כי "סבתות, יש שהן שומרות בזיכרונן שמע דברים שהחכמים ייחסו להם חשיבות בשעתם."

להערה זו יש הד מסקרן במילות הפרידה של טולקין עצמו ממורשתו של קלבורן, המופיעות בפתח-הדבר: "אבל אין איש יודע מתי ביקש [קלבורן] לבסוף את הנמלים האפורים, והוא נשא עימו את אחרון הזיכרונות החיים מימי קדומים בארץ התיכונה." כשנטש קלבורן החכם את הארץ התיכונה, דברים רבים שהחכמים ייחסו להם חשיבות בשעתם עזבו עימו. מבחינה מסויימת, טולקין התרה בקורא שלא יקבל את קלבורן כמובן מאליו. הוא היה אוצר בלום של נסיון וידע, ולפיכך של חוכמה. הוא היה ממולח מאד ויכל לקרוא את זרם הנהר לא פחות טוב מכל אחד אחר.

לפיכך, כאשר אמר קלבורן "היה שלום" לארגורן, הוא קיבל את העובדה שבקרוב ייפרד מעל גלדריאל. הוא היה מוכן לקבל את הפרידה, בידיעה שבבוא הזמן ייסע בעקבותיה מעבר ים. לעתים קרובות שואלים אנשים מדוע איפשר קלבורן לגלדריאל לנטוש אותו כך. אך אני סבור שטולקין הסביר את סיבותיו של קלבורן היטב במקומות שונים.
ray ban wayfarer
בתור התחלה, כנראה שגלדריאל נזקקה להחלמה כלשהי. לא זו בלבד שהיא היתה אחת משומרי טבעות הכוח, ולפיכך כפופה לכוחה של הטבעת האחת (גם אם לא באופן ישיר), היא גם היתה האחרונה שנותרה בחיים ממנהיגי הנולדור המורדים בעידן הראשון. עם השנים הארוכות עייפה גלדריאל מגלותה, ואת חרטתה הביעה בשיר שחיברה לאחווה כשעזבו את לותלוריין. קרוב לודאי שהיתה זקוקה לשהות כדי להסתגל מחדש לתיקשור והבנה עם הולאר. שכן היא ואלרונד היו גם האחרונים בשומרי הטבעות, וטבעות הכוח היו במקורן מעשה התקוממות עלפי שני. כלומר, גלדריאל היתה צריכה להיטהר מאשמת שני אירועים של "נפילה". שום עלף חי אחר לא היה זקוק להחלמה שכזו.

הפרידה מעל גלדריאל היתה, לפיכך, ההזדמנות של קלבורן להיפרד מן הארץ התיכונה. הוא היה כרוך רגשית בארץ באופנים שגלדריאל לא היתה ולא יכלה להיות. יש אנשים המאמינים בלהט שקלבורן בא מאמאן, בדיוק כמו גלדריאל. אחרי ככלות הכל, בשנת חייו האחרונה ציין טולקין עצמו את הנקודה הזו. אבל בזמן ההוא הספיק טולקין לשכוח דברים רבים אשר כתב, דברים שהיה עליו לייחס להם חשיבות. בסיפורים שלא נשלמו מספר לנו כריסטופר:

הנה-כי-כן, ראשית חוכמה, התפיסה המוקדמת ביותר היא שגלדריאל יצאה מבלריאנד וחצתה את ההרים מזרחה לבדה, לפני סוף העידן הראשון, ושהיא פגשה את קלבורן בארצו שלו, בלוריין; הדבר נאמר מפורשות בכתבים שלא יצאו לאור, ואותו רעיון עצמו מקנן מאחורי דבריה של גלדריאל לפרודו (אחוות הטבעת, עמ' 361), כאשר סיפרה על קלבורן כי הוא שוכן במערב מאז ימי השחר, ואנוכי שוכנת עמו שנים לאין-מספר; כי לפני נפילת נרגותרונד וגונדולין עברתי את ההרים, ויחדיו, במרוצת עידני העולם, לחמנו נגד התבוסה המתמשכת. קרוב לוודאי שקלבורן היה, לפי תפיסה זו, עלף נאנדורי (דהיינו אחד הטלרי שסירבו לחצות את הרי האובך במסע הגדול מקויביינן.

זוכרים שאמרתי קודם שנראה כאילו טולקין לא מצליח לגבש את דעתו בקשר לקלבורן? המוצא הנאנדורי של קלבורן לא החזיק מעמד זמן רב. בסופו של דבר, הוא הפך לנסיך סינדארי – שאר בשר לתינגול אפור-הגלימה – אשר בזמן מן הזמנים שכן בדוריאת, ומאוחר יותר בהארלינדון כשר הסינדאר תחת גיל-גלד. שינוי זה התרחש בזמן כלשהוא בין השנים 1956 ל-1965, וקרוב לודאי שקרה בשנת 1965 עצמה, כאשר שינה טולקין את שר הטבעות כך שיתמוך במסורת הסינדארית.

את השינויים שטולקין הכניס ב-1965 למהדורה השנייה של שר הטבעות שומה עלינו לקבל כקאנון, המבטל את מה שנכתב במהדורה הראשונה (כשם שהמהדורה השנייה של ההוביט הכניסה את הסיפור ההוא לארץ התיכונה). קלבורן הוא, לפיכך, עלף סינדארי ללא עוררין. אך מילותיה של גלדריאל אינן הגיוניות בעצם, אלא אם כן ממציאים סיפור רקע בלתי סביר למדי לקלבורן, או מפרשים את דבריה לפרודו בכלליות, בין אם כפיסקה שלא תוקנה ובין אם כרמיזה שהיא וקלבורן חצו את ההרים יחדיו.

יש, כמובן, תימוכין חלקיים לפירוש זה האחרון. בדברי-ימי גלדריאל וקלבורן שלא ראו אור, הם אמנם נכנסים לאריאדור יחדיו. אך שם מסתבכים הדברים. טולקין משאיר את תפקידו של קלבורן בארגיון מעורפל, והוא אינו בטוח מתי הגיע קלבורן ללותלוריין, או כיצד, או מדוע. משום שבהופכו את קלבורן לעלף מדוריאת, טולקין יוצר סיבה להפוך את קלבורן לעוין כלפי גמדאים. קלבורן זוכר את משיסת דוריאת ואת מותו של תינגול (שהוא כעת שאר בשרו הקרוב).

קלבורן אינו עויין במיוחד כלפי גמדאים בשר הטבעות. אך אם אנו מקבלים את השקפתו של טולקין שקלבורן אינו מחבב אותם, אזי יש הגיון בחוק העתיק אשר קלבורן מפר אותו על-מנת לאפשר לגימלי להלך חופשי בלותלוריין. נראה שאמרות, מלך לותלוריין בעבר, היה מיודד עם הגמדאים. הוא ואביו היו, ללא ספק, בעלי בריתם של הגמדאים ארוכי-הזקן מקהאזאד-דום. אך כשעוררו הגמדאים את הבלרוג ונסו, הם גרמו לבני עמו של אמרות בהלה רבה. ממלכתו באה בעצם לקיצה בשנת 1981.

גלדריאל וקלבורן התיישבו אחר-כך בלותלוריין וניסו להחזיר מעט יציבות לממלכה העלפית. היות ואוכלוסייתה של לותלוריין פחתה במידה רבה עקב ההגירה, הם התקינו מדיניות חדשה. לותלוריין הפסיקה כמעט כל שיג-ושיח עם העמים שמחוץ. הם אפילו הפסיקו להחליף דברים עם ממלכתו של תראנדויל בצפון יער-אופל. הם נותרו בקשרי ידידות רק עם ריבנדל, ייתכן שעם קירדן בנמלים, ואולי עם שרי גונדור. בראותו כי הגמדאים גרמו להגירה, יכול להיות שקלבורן החליט שהם לא יהיו רצויים עוד בלותלוריין כאמצעי לצמצם מגע עם הדבר אשר עוררו, יהא אשר יהא.

לפיכך, החלטתו להפר את החוק הקדום כשהגיעה האחווה היתה עדות נוספת לאופיו הגמיש של קלבורן. הזמנים הנה השתנו, וצרכיהם של בני עמו היו שונים ממה שהיו אלף שנים קודם לכן. אוכלוסיית לותלוריין גדלה, ללא ספק, ובנקודה זו היה ברור שהגמדאים לא היוו איום עליה. לפיכך יכל קלבורן להרשות לעצמו לנהוג ברוחב לב. אפשר להבין את הספק הפתאומי שהתעורר בו לאחר שנודע לו כי בלרוג שוכן במוריה. זה-עתה שינה את הסטטוס קוו. גימלי עשוי להיות הגמד הראשון מני רבים השב ללוריין לאחר אלף שנים או יותר של בידוד. הבשורה על הבלרוג היתה תעודת עניות להחלטה שזה עתה קיבל קלבורן.

לכן יש לזקוף לזכותו של קלבורן את העובדה שיכל להאזין בכל לב להתראתה של גלדריאל לבל יחזור בו מברכת השלום שלו לגימלי. קלבורן היה מספיק חכם כדי להבין שדאגותיו אינן היחידות בעולם. גלדריאל זוקפת לזכותה חיבה כלפי הגמדאים משום מוצאה הנולדורי. בני עמה היו מיודדים יותר עם הגמדאים מאשר בני עמו של קלבורן (בין אם נאנדור או סינדאר). אך קלבורן היה נחרץ, והכורח הניעו. אפשר לומר שיצא הבלרוג מן השק. מניעת הכניסה מגימלי וכל ההולכים עימו לא היתה מועילה לכלום. קלבורן היה צריך להתמקד בצרכי השעה, ומילותיה של גלדריאל הזכירו לו שצרכים אלה היו כה חשובים משום שהעלפים ובעלי בריתם נאבקו לשמר את כל היקר להם.

גלדריאל הראתה לו, ברמז, כיצד יגשר על הפער ויגיע להבנה עם גימלי. "אילו עמך גולה שנים רבות, הרחק מלותלוריין, מי מן הגלאד'רים, לרבות קלבורן החכם, יעבור על-ידה ממש ולא ישתוקק להעיף מבט על ביתו העתיק, אפילו נהפך למאורת דרקונים?"

אלה הן מלים נבואיות, וקלבורן ודאי הפך בהן ובנגיעתן לעתידו שלו. קרב יום בו גלדריאל תנטוש אותו, ואחריו יבוא בסופו של דבר יום בו ינטוש הוא את הארץ התיכונה. הגעגועים לעבר והחרטה היו תחושות שעלפים, כל העלפים, יכלו להבין ולקבל בקלות. גלדריאל דיברה עם קלבורן, כעלף לעלף, ושאלה אותו בדיוק את סוג השאלה איתה היה עלף מסכים. הוא הבין את כוונתה ללא היסוס, ומילות הפיוס שלו מעידות עליו שהיה מוכן לקבל את ההבנה הזו עם גימלי.

מכל שרי העלפים המוזכרים בספר, נראה שקלבורן נוטה הכי פחות להזדעזע בקלות. גילדור אינגלוריון נמנע מלסייע לפרודו במישרין כנגד הנזגול. קרוב לודאי שהוא חושש שהתנגדות גלויה לסוכני סאורון תמשוך תשומת לב גדולה מדי. הוא מעביר מסרים לבומבדיל, ארגורן וריבנדל בשם פרודו – אך תכופות מדי אנשים שואלים מה עשה גילדור למען פרודו. קלבורן נכון, כמעט להוט, לסייע לפרודו. הוא חי בסמוך לחזית ויודע את גודל הסיכון.

אך סביר שגילדור היה גם אחד משרי ארגיון, או אולי שר מלינדון, אשר היה מעורב מקרוב בתככי הטבעות. [2] הנולדור, עם כל חכמתם וידידותם כלפי גזעים אחרים, חטאו עם זאת חטא גדול בכך שיצרו את טבעות הכוח ולא חשפו את כל המידע שלהם אודות הטבעות. קלבורן, למרות שקרוב לוודאי ידע שיש לגלדריאל טבעת כוח, היה נקי מאשם כמעט לחלוטין. בעוד שאלרונד היה כמעט משותק מפחד הטבעת האחת, קלבורן קיבל את החלטותיו במהירות ובקלות. כן, נסייע לנושא הטבעת. כן, נעמוד בפני דול גולדור וכל דבר אחר שישליך סאורון למערכה כנגדנו.

אם הספק היחיד שמביע קלבורן הוא בנוגע לקבלת הפנים החמה שלו לגימלי, ספק אותו הוא מבטל בקלות עם מעט סיוע מגלדריאל, הרי שהוא בבירור שר העלפים בעל האופי החזק ביותר בספר. אפילו לגולס מצטייר קצת כחלשלוש לפעמים. אלרונד, עם כל חוכמתו, אינו מצליח לכאורה למצוא מה לעשות בפרודו. רק לאחר שפרודו מתנדב לקחת את הטבעת למורדור, מחבר אלרונד את כל הרמזים אחד לאחד ומבין שזוהי המשימה שנועדה להוביט. קלבורן, מאידך, בראותו איך הכל מתגרדים בפדחתם וחושבים מה לעשות כעת, מוצא דרך לסייע לאנשים להתקרב ליעדם אך להשאיר בידיהם ברירות פתוחות.

יש, כמובן, עוד פיסקה בה נראה שקלבורן מהסס מעט. זה קורה לקראת סוף הספר, כאשר הוא וגלדריאל משוחחים עם זקנעץ. "איני חושב שנשוב ניפגש עוד," אומר להם זקנעץ. "ידוע לא אדע, הבכור," עונה לו קלבורן בכבוד. למען האמת, אני חושב שהתשובה נאמרה קצת יותר בטקט מאשר בכבוד. כלומר, קרוב לודאי שקלבורן מבין ששלושתם לא ישובו עוד להיות יחדיו לעולם. אנשים מציבים כנגד זאת את תשובתה המתיפייפת של גלדריאל "באחווי הערבות של טסארינן" כאילו היא מגשרת על הפער בין טימטום לבין תורת היחסות.

עבורי, משמעותה הגדולה ביותר של פיסקה זו היא שהקורא זוכה לעוד הצצה לאחד מאותם סיפורים שטולקין מעולם לא מצא את הזמן לספרם. אם תחזרו ותקראו את הערותיו של זקנעץ למרי ופיפין בנוגע ליער פנגורן ולותלוריין, ואז תקראו את דברי הפרידה המתוקים-מרים שלו ב"פרידות רבות", מתחוור בבירור כי לקלבורן, זקנעץ וגלדריאל יש היסטוריה משותפת. מה עשו בעידנים עברו? כמה פעמים התראו?

כאשר תירגם טולקין את ברכתו העלפית של זקנעץ לקלבורן וגלדריאל (אה ואנימאר, ואנימאליון נוסטארי!) הוא כתב: "ברכתו של זקנעץ לקלבורן וגלדריאל משמעותה 'הוי היפים, הורים לילדים יפים.'" ידוע לכל כי קלבריאן היתה בתם של גלדריאל וקלבורן, אך פחות ידוע כי – לזמן מה – טולקין חשב גם על אמרות בתור בנם. בסופו של דבר הפך אמרות
לבנו של אמדיר (או של מלגלד), אך מילותיו של זקנעץ מעידות כי הכיר (ואהב) את ילדי גלדריאל וקלבורן. ברור שהיה בקשר זקנעץ-גלדריאל-קלבורן יותר מאשר חשף טולקין בשר הטבעות.

והוא הדין בקלבורן עצמו. אנו רואים רק הבזקים קצרים מצדדיו המרובים של קלבורן. הוא אינו כל-כך יהלום בלתי מלוטש כשם שהוא אבן חן נוצצת הקבורה למחצה בין אבנים יקרות אחרות, חלקן מבהיקות יותר או נסתרות פחות. כפי שטולקין עצמו היה עשוי לומר, אין איש יודע את הסיפור המלא על קלבורן, כי כרוך היה בליבו של טולקין, וכאשר ביקש טולקין לבסוף את הנמלים האפורים בדרכו שלו, הוא נשא עמו את אחרון הזיכרונות שלא נחשפו אודות ימי קלבורן בארץ התיכונה.

[1] הספר The Road Goes Ever On של ג'.ר.ר. טולקין יצא לאור בראשית שנות ה-60, ומכיל שירים ומנגינות מאת דונלד סוון, וגם כמה וכמה הערות והארות של טולקין. הספר טרם תורגם לעברית.

[2] הערה סתומה במקצת. הסיבה שמרטינז סבור שגילדור היה מעורב בתככי הטבעות, ודעתו בכלל על יחסם של העלפים לטבעות-הכוח, מובהרת במאמרו הס! זו טבעת סודית!

אודות הכותבים:

מייקל מארטינז הוא טולקינאי מוכר מאד בקהילה העולמית. מארטינז הוא המחבר של הספר האלקטרוני פארמה אנדוריון: מאמרים על טולקין וכמו כן עוסק בפרסום מאמרים על טולקין.

יובל כפיר, המתרגם, עזר רבות לעמנואל לוטם בהכנת מהדורת התרגום החדש של שר הטבעות.

על המאמר:

מופע היחיד של קלבורן הוא תרגום של המאמר Celborn Unplugged.

תודה לזוהר אלון, (Oaken_Glow), על ההצעה לתרגום השם.
תודה לאילנה בוגוד ורוני רוחקין על הערותיהם והצעותיהם.

הערות-השוליים הן של המתרגם.

כל המונחים והשמות העבריים במאמר זה תורגמו לפי נוסח המהדורה החדשה.