ביתן המשחקים האבודים – The cottage of lost play

הפואמה The cottage of lost play נכתבה על ידי טולקין באיזור שנת 1915-1916 (אל תתפסו אותי במילה). באמצעות הפואמה הזו אנחנו יכולים להבחין בכמה דברים מעניינים.

ראשית, הפואמה כפי שפורסמה ב Book of lost Tales I (לא ארוכה אז לא להבהל) :

We knew that land once, You and I,
and once we wandered there
in the long days now long gone by,
a dark child and a fair.
Was it on the paths of firelight thought
in winter cold and white,
or in the blue-spun twilit hours
of little early tucked-up beds
in drowsy summer night,
that you and I in Sleep went down
to meet each other there,
your dark hair on your white nightgown
and mine was tangled fair?

We wandered shyly hand in hand,
small footprints in the golden sand,
and gathered pearls and shells in pails,
while all about the nightingales
were singing in the trees.
We dug for silver with our spades,
and caught the sparkles of the seas,
then ran ashore to greenlit glades,
and found the warm and winding lane
that now we cannot find again,
between all whispering trees.

The air was neither night nor day,
an ever-eve of gloaming light,
when first there glimmered into sight
the Little House of Play.
New-built it was, yet very old,
white, and thatched with straws of gold,
and pierced with peeping lattices
that looked toward the sea;
and our own children's garden-plots
were there: our own forgetmenots,
red daisies, cress and mustard,
and radishes for tea.
There all the borders, trimmed with box,
were filled with favourite flowers, with phlox,
with lupins, pinks, and hollyhocks,
beneath a red may-tree;
and all the gardens full of folk
that their own little language spoke,
but not to You and Me.

For some had silver watering-cans
and watered all their gowns,
or sprayed each other; some laid plans
to build their houses, little towns
and dwellings in the trees.
And some were clambering on the roof;
some crooning lonely and aloof;
some dancing round the fairy-rings
all garlanded in daisy-strings,
while some upon their knees
before a little white-robed king
crowned with marigold would sing
their rhymes of long ago.
But side by side a little pair
with heads together, mingled hair,
went walking to and fro
still hand in hand; and what they said,
ere Waking far a apart them led,
that only we now know.

ועכשיו התקציר: טולקין מספר פה על ארץ שהוא ואדית (שאינה מוזכרת כאן בשמה, אבל הכוונה היא אליה) הגיעו אליה באמצעות החלום ושוטטו בה, אוחזים יד ביד. בארץ החלומות המופלאה היה בית קטן ויפה עם אווירה מופלאה של קסם (New-built it was, yet very old) שהשקיף לים. בגנים היו בריות קטנות שדיברו בשפה שלא הוא והיא הבינו.
הם לא היו הילדים היחידים בארץ הזו. היו עוד ילדים ששיחקו במשחקים שונים: השפריצו אחד על השני מים, טיפסו על הגג, ערכו תוכניות, שיחקו במלך ונתינים ושרו שירים אבודים. הם שוטטו בארץ הזו עד שהתעוררו, והדברים שדיברו ביניהם נותרו איתם עד היום.

מדובר בשיר מקסים בהחלט שכל אישה היתה שמחה אם בעלה היה כותב לה. אבל כרגיל אצל טולקין, ניתן לנתח גם את היצירות המוקדמות שלו במסגרת היצירה הכוללת שלו. מסתבר שכל יצירה ויצירה של טולקין מתקיימת במסגרת מסוימת ואלמנטים דומים מופיעים ביצירות שונות.

המסע באמצעות החלום

The cottage of Lost play מופיע גם בלגנדאריום בשלב המוקדם ביותר שלו. אריול הימאי, שהפליג מאנגליה אל המערב מגיע לאי קסום. שם הוא משוטט ומגיע לעיירה ובה יש בית. איך שהוא רואה את הבית יצר הנדודים שלו נגוז והוא מחליט לנוח מעט בבית. בבית הוא פוגש בן לילית (Vaire) שמספר לו על בית דומה לזה, שהיה בואלינור ואליו ילדי בני האדם היו יכולים להגיע באמצעות החלום.
גם ברובראנדום, ספר הילדים הפחות מוכר (וחבל שכך) של טולקין מוצג מקום ×›×–×” – מעין מקום קסום שאליו ילדים (וילדים בלבד) יכולים להגיע באמצעות חלימה.

המסע אל מקומות פלאיים ומוזרים באמצעות חלום הוא אלמנט ידוע ומוכר היטב בסיפורי פנטסיה והידוע מכולם הוא אליס בארץ הפלאות. גם טולקין הזכיר את האלמנט ×”×–×” ב'על סיפורי פיות'. חשוב לציין שברוב ספרי הפנטסיה החלימה מהווה מסגרת לסיפור – כלומר בסוף הסיפור מסתבר שזה ×”×™×” רק "חלום" או "אשליה". אצל טולקין החלום מתרחש בתוך הסיפור ומשמש כאמצעי למסע.

גם ביצירות מאוחרות (כולל שר הטבעות) החלימה מאפשרת מסע בחלל וגם בזמן. פרודו חולם חלומות המספרים לו מה התרחש במקומות אחרים ומה יתרחש בעתיד. כמו למשל החלום על ואלינור בביתו של טום בומבדיל. בורומיר ופאראמיר חולמים על כך שהם צריכים להגיע לריוונדל, פאראמיר חולם על מקום שהוא לא ×”×™×” בו בזמן עבר – החלום עם הגל שמטביע את נומנור.
אחת היצירות היותר בולטות שבהן מוזכרת חלימה כדרך למסע בזמן ובחלל היא מסמכי מועדון הרעיונות ששם מוזכר לואודהאם (שהוא טולקין עצמו אאל"ט) שנוסע בזמן לנומנור באמצעות החלום.

עדי גלבוע בזמנו העבירה הרצאה מצויינת על הנושא, כמה חבל שאין לי רפרנס…

הפואמה הזו מראה לנו כמה החלימה כמסע בזמן ובחלל היא מוטיב שורשי אצל טולקין שהיה קיים מההתחלה, אין זה פלא שהוא מוצא את עצמו בכל הלגנדאריום.

הביוגרפיה של טולקין, הפואמה והלגנדאריום

עוד מוטיב שקיים הוא מוטיב ביוגרפי. על פי הפואמה, הפגישה בעולם החלום התרחשה הרבה לפני הפגישה שלהם כבוגרים (טולקין ×”×™×” כאמור בן 16 ואדית היתה בת 19). המוטיב של קשר "גורלי" שקיומו כבר הוכתב "מראש" קיים בכל הלגנדאריום. אגב, קל לראות בפואמה עד כמה טולקין אפיין את לותיין/ארוון בדמותה של אדית כאשר הוא מספר עליה: your dark hair on your white nightgown ואת עצמו כברן/אראגורן: a dark child and a fair. כבר מצאו אלף ואחת הקבלות בין אראגורן/ארוון – ברן/לותיין למערכת היחסים שהיתה בין טולקין ואדית.
הפואמה הזו, שכל כך דומה לתיאורים של לותיין (כולל ה nightingales ששוררו בזמן שהם שיחקו בארץ החלומות) מראה שההקבלה הזו היתה גם אצל טולקין ואני מעז לנחש שגם במודע.

תפיסת הפנטסיה והפואמה

ארץ החלומות, וביתן המשחקים האבודים, הוא מקום שמזכיר לי יצירות נוספות של טולקין: עלה של קטנוני והנפח מווטון רבא – גם שם מוצגת סוג של ארץ חלום או יותר נכון ארץ פיות מופלאה שיש בה חוקים לא ממש ברורים.
בעלה של קטנוני ×–×” די ברור – הארץ היא ארצו של קטנוני. בנפח מווטון רבא ארץ הפיות היא ארץ שחוקיה לא מאד מובנים לנפח. בדיוק כמו שאנחנו לא מבינים את החוקיות שיש מאחורי ביתן המשחקים האבודים.
אנחנו מכירים כמה סוגים של ארץ פיות:
1. ארץ פיות שאנחנו נמצאים בה בדמיון שלנו ואנו קובעים בה את החוקים כיוצר משני (עלה של קטנוני היא דוגמא טובה – מנקודת המבט של קטנוני).
2. ארץ פיות שאנו שומעים עליה באמצעות מספר המשתתף בסיפור שמעביר לנו את החוויה באמצעות נקודת מבטו (שר הטבעות וההוביט הן דוגמא טובה מאד לכך).
3. ארץ פיות שאנו שומעים עליה ממספר שלא משתתף בסיפור ולא מבין לחלוטין את החוקיות של אותו עולם. דוגמא טובה לכך היא הנפח מווטון רבא. הוא יודע איך להכנס לארץ הפיות – אבל הוא חווה שם חוויות שאינו יכול להסביר לחלוטין: לאיזו מטרה צבא בני הפיות נוסע? מדוע הרוח תוקפת אותו? מדוע ×¢×¥ הערבה מגן עליו?
אותו הדבר בפואמה הזו. איננו יודעים מי הם הבריות שנמצאות בארץ, מי יצר אותה ואת הביתן, מה מטרת המשחקים שמסביב וכו' וכו'. אנחנו רק יכולים להתפעם מהיופי של הפנטסיה – למרות שאנו לא מבינים אותה. אנחנו כמו הנפח מווטון רבא, כמו הנווד מהפואמה 'פעמון הים' שנמצאת בטום בומבדיל.

לפי טולקין, לא צריכים להבין כל פנטסיה, לא צריך לשאול על הכל. הוא מדגים את העקרון ×”×–×” הלכה למעשה בשר הטבעות – כאשר דברים רבים אינם מוסברים. ויש לזה קסם מיוחד מאד – בדיוק כמו בפואמה הזו.


מבוא למסמכי מועדון הרעיונות

במאמר זה אציג את 'מסמכי מועדון הרעיונות', אחד מהטקסטים המושמצים של טולקין, לדעתי שלא בצדק.

ראשית, כמה מילים על הטקסט: מדובר על סיפור מסע בזמן (פחות או יותר) שטולקין כתב בסביבות השנים 1945-1946 ולא השלים. הסיפור נמצא בכרך התשיעי של "ההיסטוריה של הארץ התיכונה", Sauron Defeated, ואורכו – כולל ההערות של כריסטופר – כ-150 עמ'.

לפני שאגיע לסיפור עצמו אסביר למה, בניגוד לטענותיהם של חברי קהילה מסוימים, מדובר בסיפור מעניין שכדאי לכל טולקינאי לקרוא. הסיבה היא, לדעתי, בשל העושר הרב שבו. הסיפור נוגע בשורה ארוכה של נושאים: מדע בדיוני ופנטזיה, מיתוס והיסטוריה, התפתחות שפות, התפתחות המיתולוגיה הטולקינאית ובפרט התפתחות של כתיבת המיתולוגיה מנקודת מבט אנושית (להבדיל מנקודת המבט האלפית ממנה מסופר הסילמריליון), סיפור נומנור, השפות הטולקינאיות )מדובר על אחד המקורות העיקריים לשפה האדונאית, שפתם של אנשי נומנור( מסעות בזמן, עיבוד טולקינאי למיתוסים שונים ועוד. הסיפור כולל דיאלוגים מלומדים, התרחשויות משונות וחזיונות משונים עוד יותר. הוא מתכתב עם מיתוסים עתיקים כמו סיפור המלך שיב (שיבולת) ועם סיפורי מדע-בדיוני כמו מכונת הזמן של ה.ג. וולס, וכולל התייחסויות למועדון ה"אינקלינגס", וגם סתם סַפָּר עם דעות נחרצות על ההיסטוריה של ימי הביניים. בקיצור, יש בו עושר שאני מאמין שכל טולקינאי (וגם כמה מד"ביסטים) יוכל למצוא בו דבר מה שמעניין אותו – ואני אתן במאמר רק כמה טעימות ממנו.

יתרה מזאת, כל העושר הזה מהווה ניסיון מאוד יומרני של טולקין לאגד ביחד נושאים שונים שהעסיקו אותו: מיתולוגיה, היסטוריה, שפה, ואפילו ביקורת על המדע הבדיוני, תחום שטולקין לא מרבה להתייחס אליו (במכתבים לא מצאתי התייחסות כזו כלל, אם כי יש אחת ב"על סיפורי פיות"[1]). לצד אלה מצויים גם חלקים מהמיתולוגיה הפרטית שלו, וכל אלה יחד מתחברים לסיפור קוהרנטי, גם אם מוזר ומסתורי. כך יש בסיפור מצד אחד הצצה מרוכזת ליצירתו של טולקין (אם כי בעיקר לנושאים פריפריאליים), ומצד שני ניסיון מפורט ומורכב לקשור את הלגנדריום לעולמנו, כי אחרי הכל, עברו בערך אלף שנה מאז ימיו של אלפווינה, הספן האנגלו-סקסוני שהגיע לאמאן וכתב את סיפורי הסילמרליון ששמע ממלומדים שם.

כמה הסברים על המבנה הכללי והדמויות המרכזיות: מדובר בסיפור מורכב, שבנוי כסיפור בתוך סיפור, עם חריגות באמצע לסיפורים קטנים אחרים ולדיונים מלומדים. מתוארות בו התרחשויות משונות שלא מקבלות הסבר מלא במסגרת הסיפור, והעלילה נקטעת לפני הסוף, במקום שבו טולקין הפסיק לכתוב. מדובר למעשה על אסופת מכתבים המתארת סדרת מפגשים של קבוצה בשם "מועדון הרעיונות" אשר התקיימו, על פי הסיפור, בשנות השמונים של המאה העשרים (כלומר כארבעים שנה אחרי זמן הכתיבה). בתחילה ניתן לנו סיפור מסגרת המתאר את מציאת הכתבים ומתרחש בתקופת הבחינות של 2012. לאחר מכן מובאים לנו 12 תיאורי מפגשים (חלקם קצרים למדי) הסובבים סביב התנסויות משונות שקרו בזמן סערה גדולה שהכתה באיים הבריטיים ב-12 ביוני 1987. אם מישהו במקרה היה באותו זמן באזור ולא זוכר סערה כזו, זה מפני שטולקין פספס בכמה חודשים (וזה עוד אחד הפיספוסים הקטנים שלו, אבל כלום לעומת הפיספוסים של ג'ורג' אורוול, שגם הוא הלא כתב בשנות הארבעים ספר שעלילתו מתרחשת בשנות השמונים).

המסמכים עצמם מחולקים לשני חלקים: חלק ראשון שהוא יותר תאורטי, "מד"ביסטי" גם בתוכן וגם בהתייחסויות, שבו טולקין מציג את התאוריה שמאפשרת מסעות בחלל ובזמן מבלי להיעזר במכונה, וכולל גם כמה דוגמאות למסעות כאלה, עם לא מעט רפרנסים לסיפורי המסע בחלל של ק.ס. לואיס; וחלק שני שסובב סביב הסערה הגדולה, ומתייחס יותר לנושאים מיתולוגיים/היסטוריים (אם תרצו פנטסטיים), וגם, איך אפשר לא, לסוגיות בלשניות. החלק השני הוא גם החלק שבו מובא סיפור מפלת נומנור, וכך נוצר הקשר למיתוס הטולקינאי. פרט להבדל בתוכן ובתחום העיסוק, החלקים גם נפרדים מבחינת זהותן של הדמויות המרכזיות. אציג, אם כן, את מי שמהווים את "הגרעין הקשה" של המועדון. חוץ מהם יש עוד אנשים שבאים לפעמים למפגשים ומקבלים תפקידים קטנים יותר.

  • ניקולס גילדפורד – בן 50, ארכיאולוג במקצועו. הוא מי שמתאר את מפגשי המועדון ולוקח בהם חלק. שמו הוא בעצם כינוי הלקוח מטקסט ימי-ביניימי: כאילו שמישהו יכתוב תיאור של מפגשי קהילת טולקין תחת כינוי בדוי כמו "ורגיליוס".
  • מייקל ×’'ורג' ריימר – בן 58, יליד הונגריה, פרופסור לשפות פינו-אוגריות וסופר. הוא "הנוסע" בחלק הראשון, ומכאן גם הדמות המרכזית בחלק ×–×”. הוא נעזר ב:
    • רופרט דוֹלְבֶּר – גם הוא בן 58, כימאי עם מגוון רחב של תחומי עניין, ביניהם פסיכואנליזה. הוא בעצם מי שפיתח את השיטה המאפשרת מסעות בזמן ובחלל.
  • ארי לאודהם – בן 49, מרצה לאנגלית, מתעניין בעיקר באנגלית עתיקה ובאיסלנדית, כותב טקסטים קומיים וסאטיריים. בחלק הראשון הוא בעיקר זורק הערות מבודחות פחות או יותר. בחלק השני הוא מקבל מקום מרכזי ואנחנו נחשפים לשמו המלא: אלווין ארונדל לאודהם, שם שהוא אינגלוז של השמות "אלפווינה", "ידידם של האלפים" – זהו גם פירוש השם "אלנדיל" – ו"אארנדיל", שמו של הספן המפורסם שבעצמו מבוסס על הדמות המסתורית "אארנדל" מהמיתולוגיה הנורדית. לא אתעכב על כל המשמעויות העמוקות שיש בבחירה בשמות הללו, רק אפנה אתכם למאמרו המצוין של רן בר-זיק על "המספרהנסתר" שנמצא באתר נומנור. כפי שריימר נעזר בדולבר בחלק הראשון גם ללאודהם יש עוזר והוא:
    • ווילפריד טְרֶווין ×’'רמי – בן 45, מרצה לספרות אנגלית שמתמחה באסקפיזם. כתב ספרי ביקורת על סיפורי רוחות רפאים, מסעות בזמן וארצות דמיוניות. כמו לאודהם גם לו יש שמות משמעותיים. את שניהם ניתן לתרגם ×›"חבר אמת" או "חבר נאמן" שם שבמיתולוגיה הטולקינאית מתקשר הן עם דמויות כמו הורין והן עם וורונווה, אותו בן לילית שהוביל את טואור לגונדולין ובגרסאות מסוימות שמו של אחד מבני הלוויה של אארנדיל. בכל מקרה, זהו בהחלט שם מתאים למי שנלווה לנוסע בחלק השני. בחלק הראשון הוא תורם מהיכרותו הנרחבת עם הספרות האסקפיסטית (היום אולי היו אומרים "ספקולטיבית") של שנות הארבעים ולפני כן.
  • פיליפ פרנקלי – בן 55, משורר, סובל מ-"horror borealis": הוא מתעב כל דבר צפוני, כלומר גרמאני או נורדי (ובכל זאת הוא ידיד טוב של לאודהם); הוא מי שמהווה סוג של "משקל נגד" בדיונים בתוך הקבוצה. על העמדות שלו אפשר לומר שהן בדרך כלל מנוגדות לאלו שיש לטולקין בעניין הנדון, אבל בחלק השני גם הוא תורם חלק.
  • שתי דמויות פחות מרכזיות שעדיין ראויות לאזכור:
    • שטיינר – בנקאי, חובב אופרה (הוא אפילו כתב אחת) שממלא את התפקיד של הספקן שבחבורה, מי שמחפש פתרונות יותר הגיוניים – ובצורה כזו מאפשר לטולקין לענות על ספקות שיכולים לעלות אצל הקוראים. לא מוזכר מה המוצא שלו.
    • מרקינסון – נזיר בנדיקטיני מלומד עם ידע נרחב שהתפקיד שלו הוא בדרך כלל לבקש הבהרות מהדובר. מי שיצא לו להיתקל בספרות דיאלוגים (כמו אלו של אפלטון) מכיר את הטיפוסים הללו.

ועכשיו לסיפור עצמו.

הסיפור מתחיל, כאמור, בהקדמה שמתרחשת בעתיד (מנקודת המבט של זמן הכתיבה), בתקופת בחינות הקיץ של 2012 באוקספורד, ובה פקיד בשם הווארד גרין מתעתד למצוא (לצערי אין בידי את המילון של סטריטמנשונר), זרוקים במרתף, חבילה של דפים קשורים ברפיון בסרט אדום המתארים מפגשים של קבוצה בשם "מועדון הרעיונות", שהתרחשו, לפי המתואר, בשנות השמונים של המאה העשרים. ניסיונותיו לברר למי שייכים הדפים לא צלחו ועלו כמה תהיות מסתוריות לגביהם: לא ידוע על אנשים המזכירים את אלו המתוארים במסמכים; סוג הנייר, השפה והעובדה שנכתבו בעט ולא במכונת כתיבה מרמזים שהטקסט נכתב בשנות הארבעים, אלא שמוזכרים בו אירועים שהתרחשו הרבה אחר-כך – פיצוץ בשנות השבעים, הסערה הגדולה (בשנות השמונים, כזכור) ואפילו התייחסות לרוח רפאים שהייתה פעילה סביב שנת 2000. הרעיון, כך נראה לי, הוא לתאר מצב שבו כל הסבר פרט להתרחשות על-טבעית מניח קונספירציה או התנהגות לא סבירה אחרת. במאמר מוסגר, במכתביו טולקין נותן הסבר דומה לאמונתו הנוצרית: לטענתו האלטרנטיבה היא שהייתה קונספירציה לאורך מאות שנים.

לאחר ההקדמה והצגת הדמויות מגיעים לחלק הראשון בו יש שני מפגשים משמעותיים, מס' 60 ומס' 61, שמתרחשים בפברואר 1987. אני אעבור עליהם בקצרה ואנסה להתייחס לכמה אירועים בולטים לפני שאעבור לחלק השני, המיתולוגי. אפתח בלילה מס' 60, ב-16 בנובמבר 1986. התיאור מתחיל מהאמצע, לאחר שג'ורג' ריימר סיים להקריא סיפור פרי-עטו על ביקור בעולמות אחרים, ומבקש ביקורת מחברי המועדון. לאחר סירוב מעושה גילדפורד טוען שהחלקים של המסע בחלל חלשים בעיניו ולא נעשו אף פעם באופן משכנע, מה שמביא לוויכוח לוהט וייצרי שכולל ביקורת על עצם האמינות של שימוש בכלי שכזה. ציטוט לדוגמה:

זה לא עניין של חוסר חיבה, כרגע, זה עניין של אמינות. אני לא אוהב לוחמים הרואיים, אבל יכול לסבול סיפורים עליהם. אני מאמין שהתקיימו אנשים כאלה, או יכלו להתקיים. אני לא מאמין שחלליות קיימות או יכולות להתקיים. ובכל אופן, אם מעמידים פנים שהן קיימות ומשתמשים בהן למסעות בחלל, הן יכניסו אותך להרפתקאות של חלליות. אם יש לך נטייה מדבידיונית וחיבה לחלליות, או אם אתה אפילו רק מאפשר לדמויות שלך להיות כאלה, סביר להניח שתמצא דברים בסגנון הזה בעולם החדש שלך, או שתראה מראות שמעניינים טיפוסים כאלה.

ניקולס גילדפורד, מפגש 60, 20 בפברואר 1987

(מסמכי מועדון הרעיונות, עמ' 163).

הוויכוח כולל התייחסות לספרים ספציפיים, ובפרט לה.ג. וולס (שהסיטואציה מזכירה את "מכונת הזמן" שלו), לק.ס. לואיס – ידידו הטוב של טולקין, שמקבל את רוב ההתייחסויות, ושבמובן מסוים אפשר לראות את החלק כביקורת על סדרת המסע בחלל שלו – וגם לספר "המסע לארקטורוס" של דיוויד לינדסי, סופר מד"ב סקוטי שהשפיע על לואיס. לאחר דיון ארוך דולבר טוען שהפרק הראשון והאחרון נשמעו כאילו הם הומצאו אבל חושד בריימר שהיתר לא הומצא. בסופו של דבר ריימר מודה שהוא אכן ראה את המקום במו עיניו.

בשבוע שלאחר מכן ריימר מתאר את השיטה שלו, שמתבסת על סוג של חלום או חזיון שבו נפשו של האדם נמצאת כביכול במקום אחר (באופן שדומה ל"חלומות צלולים" אבל מכוון יותר), וכיצד הוא אימן את עצמו לקבל חזיונות כאלו בעזרתו של דולבר (אם כי דולבר מסביר שהעזרה שלו היתה בשלבים ראשוניים והוא לא ידע לאן החזיונות של ריימר הובילו אותו). בהמשך הוא גם מתאר כמה מהמקומות שביקר בהם. ריימר מאריך מאוד בהסברים, תיאורים ודוגמאות שלא אייגע אתכם בהם. הרעיון, כמו שהציטוט הראשון מדגים, הוא לתת לתודעה "לקרוא" תודעות אחרות – ואלה לא חייבות להיות תודעות של יצורים תבוניים, שכן גם לעצמים יש סוג של זיכרון. ריימר, למשל, משתמש בדוגמה של בית רדוף, וזה מזכיר גם את יכולתו של לגולאס לשמוע את הזכרונות של האבנים בארגיון בשר הטבעות (חלק שני פרק 3). לצורך מסעותיו הוא השתמש, לטענתו, ב"רשומות" הזיכרון של קרני אור וכך "ביקר" בכוכבי הלכת השונים ואף בכוכבים מרוחקים יותר כמו אֶמְבֶּרוּ, בציטוט שלהלן:

לא הלכתי לשום מקום, כפי שניסיתי להסביר, אבל נראה לי שניתן לומר שביקרתי באי אלו מקומות […] ×–×” שעליו סיפרתי לכם, אֶמְבֶּרוּ הירוק, שבו היו חיים אורגניים – עשירים אך בריאים ומאריכי ימים – ×–×” ×”×™×” המקום שבו נחַתִּי כששקעתי לראשונה בשינה פקוחה. נדמה לי, עכשיו, כאילו ×–×” קרה מזמן, ועדיין הזכרון ×—×™, או ×”×™×” כך עד לשבוע שעבר.

ריימר, מפגש 61 של מסמכי מועדון הרעיונות, 27 בפברואר 1987)

(שם, עמ' 198)

בכוכב אחר, אֶלוֹר אֶשׁוּרִיזֶל, הוא פוגש יצורים שהוא מכנה "אֶן-קֶלָדִים" והם ככל הנראה סוג של אלפים. הוא נתקל גם בסיפור המזכיר את סיפור אטלנטיס, אבל לא עונה ללאודהם ששואל אותו לשם המקום. בסופו של דבר ריימר חוזר לכדור הארץ ומתעורר בזמן למיסה של הקדושים פטר ופול, ב-29 ביוני 1986 (כלומר כ-8 חודשים לפני המפגש בו סיפר על כך). כאן מסתיים גם החלק הראשון.

נעבור עכשיו לחלק השני, שעוסק במיתוסים, בהיסטוריה ובשפה. בחלק הזה אנו נחשפים לסיפור נומנור – כולל קטעים בשפות טולקינאיות – והוא מסתיים במבנה מורכב ביותר של סיפור בתוך סיפור. הוא נפתח בתקרית קצרה אך מפורסמת בחוגים הטולקינאיים: ריימר, גילדפורד ולאודהם עוברים בככר ליד הרֶדְקְלִיף קָמֶרָה (Radcliffe Camera), מבנה בעל כיפה בולטת שמהווה חלק מהספריה הבודליאנית באוקספורד. למראה ענן לבן מעל הכיפה של רדקליף קמרה לאודהם מקלל נמרצות מישהו, לא ברור מי ולמה. זוהי הקדמה למה שקורה כשהקבוצה מתכנסת שוב, לאחר חופשת הפסחא.

גם פה, כמו בחלק הראשון, הנושא עולה תוך דיון מלומד, ובהתאם לתמה הכללית יש לנו דיון על שינויים בשפה, שלהם פרנקלי מתנגד ואילו לאודהם מגן עליהם. הדיון גולש לדיון על מיתולוגיה, היסטוריה והיחס ביניהן, ובהקשר של הדיונים מהחלק הראשון עולה השאלה האם מישהו שינסה לצפות אחורה בזמן, בשיטה של ריימר, יוכל לחזור לימיו של המלך ארתור, ואם כן, מה יראה שם. הדיון הזה מוביל בתורו להתבטאות מוזרה נוספת של לאודהם. לאחר סיפור קצר על הסַפָּר המכונה (על ידי החבורה) "נורמן קיפס" (Norman Keeps, "המצודות הנורמניות") בשל האופן הפשטני בו הוא רואה את ההיסטוריה של ימי הביניים, לאודהם אומר שזִיגוּר נותן תשומת לב מיוחדת לאנשים מהסוג הזה. בעוד חברי המועדון תוהים מה זה לעזאזל השם הזה לאודהם מסתכל מהחלון על שני המגדלים של אוֹל סוֹלְס קולג' (All Souls College), ואחרי כמה קריאות בשפה לא מובנת קורא: "ראו את הנשרים של אדוני המערב! הם באים מעל נומנור!". בנקודה זו ריימר שואל את לאודהם היכן הוא נתקל בשם נומנור, ומסביר שזה היה שמה של אטלנטיס בחזיונותיו. מסתבר שגם לג'רמי היה השם מוכר ומוסכם שלאודהם וג'רמי ינסו את השיטה של ריימר כדי לבדוק מאיפה הגיע לכולם השם המוזר הזה.

שבועיים אחר כך, בלשכתו של לאודהם, לאודהם מתחיל בסיפור חייו המסתורי. שמו המלא הוא אלווין ארונדל לאודהם ושם אביו אדווין. אביו היה בלשן כמוהו, עם חיבה לשיט, ונעלם מהעולם באופן מסתורי מעט לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. הספינה שלו, אגב, נקראה The Earendel. זה הוביל את אלווין הצעיר להתעניין בשפות, ביניהן אנגלית עתיקה, וכך הוא גילה את המשמעות של שמותיו. לאודהם ממשיך בהצגת "מילות הרפאים" שלו, מילים משונות שצצו במוחו כשהיה ילד: כמה מהמילים הללו, הוא גילה אחר כך, היו בעצם באנגלית עתיקה, ואחרות היו בשפות לא-מוכרות אותן הוא מכנה אַבָלוֹנִית (ומוכרת לנו כקווניה) ואַדוּנָאִית – השפות שהיו מדוברות בנומנור.

למפגש הבא לאודהם מביא טקסט רציני יותר – סיפור טביעת נומנור באדונאית ואבלונית. הקטע המלא נמצא בעמודים 246-247, ואביא כאן משפט אחד לדוגמא:

באבלונית:

O sauron túle nukumna lantaner turkildi And ? came humbled fell ?  

ובאדונאית:

Kadō zigūrun zabathān unakkha ēruhīnim And so ? humbled he-came ?

כשלאודהם, תוך עיסוק באספקטים הלשוניים, מזכיר שוב את השם זיגור, ג'רמי מתחיל להתנהג מוזר. להלן כמה ציטוטים מדבריו:

"'זִיגוּר!' קרא ג'רמי שוב, קולו מרוחק ומאומץ. 'דיברת עליו בעצמך, לא מזמן, וקיללת את שמו, האם ייתכן ששכחת אותו, נִימְרוּזִיר?'"

"אל תגעו בי! בָּה כִּיתַבְּדַהֵי!"

"נַרִיקָה × Ö°'בָּארִי × Ö°'אַדוּן יַנָאחִים… הנשרים של אדוני המערב הולכים וקרבים!"

"בוא, אַבְּרַזָאן, עבודה רבה לפנינו. הבה נדאג לאנשינו ולנתיבינו, לפני שיהיה מאוחר מדי!"

(עמ' 250)

השם "נימרוזיר", בו הוא קורא ללאודהם, הוא המקבילה האדונאית של "אלנדיל". תוך כדי כך, כששאר חברי הקבוצה לא ממש יודעים מה לעשות, פורצת הסערה הגדולה, ובסופו של דבר לאודהם וג'רמי יוצאים אל הסערה. מאוחר יותר האחרים עוזבים, לא לפני שריימר אוסף נייר שלאודהם השאיר מאחוריו.

המפגש הבא נערך בעיצומה של תקופת הבחינות; הגיע מכתב מלאודהם וג'רמי שבו הם כותבים שהם בסדר וקובעים לפגוש את החבורה ב-25 בספטמבר. מה שיותר מעניין הוא הנייר שריימר מצא בסוף המפגש הקודם שבו נכתב בכתב מוזר טקסט באנגלית עתיקה. ריימר נעזר בפרופ' ראשבולד הישיש בפמברוק קולג' לפענוח הטקסט. השם "ראשבולד" הוא תרגום של השם טולקין (שבעצמו לימד בפמברוק קולג'), אבל בסיפור הוא לא ראה את הכתב הזה מעודו. זה קטע שמדבר על המנוסה של אלפווין (הוא, כאמור, אלנדיל) מנומנור. סטיינר מנסה להציע פתרון פשוט ובתגובה מתנהל בינו לבין דולבר הדיאלוג הבא:

"באמת שלא ניתן ללמד אותך, סטיינר, מדוע אתה מעדיף תמיד תאוריה שלא יכולה להיות אמיתית אלא אם כן מישהו משקר?"

"את מי האשמתי בשקר?"

"ובכן, חכה עד ספטמבר ואז תחזור על מה שאמרת לאט ובזהירות ל'ארי ותגלה בהקדם."

דולבר וסטיינר, סוף מפגש 68, 26 ביוני 1987

(שם, עמ' 260)

המפגש הבא הוא זה שבו לאודהם וג'רמי חוזרים, ומספרים את הסיפור שלהם – לא לפני שפרנקלי מקריא פואמה על הקדוש ברנדן (שאותה טולקין כתב ופרסם בזמנו בגליון של כתב העת הספרותי Time and Tide, בגרסה שונה). אחרי הסערה, שממנה לאודהם וג'רמי לא זוכרים הרבה, הם שטו סביב האיים הבריטיים, בין אנגליה ואירלנד. באירלנד הם שומעים סיפורים על גלים ענקיים שחלפו בלי לגרום נזק ודמויות רפאים שהגיעו מהים – אבל החלק המשמעותי ביותר היה כשלאודהם וג'רמי הגיעו לפּוֹרְלוֹק (Porlock) והתחילו להשוות חלומות עד שבסופו של דבר חלמו את אותו חלום. כאן כדאי לשים לב למבנה הסיפור בתוך סיפור: עד כאן המבנה היה של סיפור מסגרת שבו נמצא הטקסט שבו מסופר על המפגשים בהם מסופרים סיפורים שונים. כרגע בתוך הסיפור שמספרים לאודהם וג'רמי מסופר לנו על חלום, וזה עוד לא נגמר, כי בחלום לאודהם וג'רמי חולמים שהם שני אנגלוסקסונים, אלפווינה וטראווינה, שנמצאים באותו אולם ביחד עם המלך אדוארד, לאחר שהאנגלים הצליחו להדוף פלישה וויקינגית. אלפווינה מתבקש לשיר שיר, ובמקום השיר שתכנן הוא שר קטע מ"הנודד" (עם שינויים קטנים שטולקין הכניס). בעקבות מחאות מהקהל מחליף אותו טראווינה והוא שר על המלך שיב – כלומר, בתוך הסיפור על החלום ישנם סיפורים שמסופרים על ידי הדמויות של החולמים. סיפור החלום עצמו ממשיך גם במפגש של השבוע שלאחר מכן כשמסופר שאלפווינה וטראווינה עלו על סירה שנלקחה מהויקינגים ושטו בה מערבה, וטראווינה ראה חזיון של הדרך המישירה. כאן נקטע הסיפור כולו, ומעבר לכך יש רק כמה הערות של טולקין כיצד להמשיך, עליהן לא אתעכב.

לסיכום, תקציר של מה שדיברתי עליו:

ב- 2012 פקיד בשם הווארד גרין מוצא מסמכים המתעדים פגישות של מועדון מסתורי של מלומדים, שלא ברור מיהם או אם בכלל הייתה קבוצה כזו, מה גם שנסיונות לתארך את הטקסט מעלים סימני שאלה נוספים: האם הוא נכתב בשנות הארבעים בהשראה נבואית, או בתקופה מאוחרת בהרבה תוך שימוש בנייר וסגנון כתיבה משנות הארבעים?

באסופת המסמכים שמוצגת לנו אנו מתחילים מניסיון של ריימר להסוות מסעות בחלל שערך בכוח התודעה כסיפור (בדיוני) על מסע בחלל. לאחר שהסיפור האמיתי נחשף הוא חושף את השיטה שלו ומספר על מסעותיו.

בחלק השני לאודהם, שהיו לו חוויות מסתוריות משלו, משתמש בשיטה הזו ומגלה את סיפור נומנור, ואז סערה מסתורית שפורצת שולחת אותו ואת ג'רמי לשיט סביב אנגליה, שבסופו הם מתאכסנים בפורלוק ושם חולמים שהם אלפווינה וטראוווינה ורואים חיזיון של הדרך המישירה.

בין לבין מתועדים גם הדיונים של חברי המועדון ואנחנו נחשפים לסיפורים שונים שטולקין כתב גרסאות אחרות שלהם במקומות אחרים.

התוצאה של כל זה היא שהסיפור הטולקינאי של נומנור ניתן בהקשר בו הוא משתלב עם סיפורים מיתולוגיים אחרים על אנשים שבאו מהמערב ומסעות לארץ הפיות – סיפור מיתי שנראה שיש לו כוח לפרוץ ולגרום להשפעות בעולמנו ממש, אבל לכל הפחות מעורר חזיונות באנשים כבר אלפי שנים. באמצעות שימוש במדע בדיוני ובכתיבה המתרחשת כביכול בעתיד טולקין מנסה לטעת את המיתולוגיה שלו כחלק לגיטימי מהמיתולוגיה האירופאית.

תוך כדי כך אנחנו גם נחשפים לעמדותיו של טולקין, דרך השיחות שמנהלות הדמויות על מיתולוגיה והיסטוריה, על שפה והשינויים החלים בה, על מדע בדיוני מול פנטסיה, על העתיד ועל העבר, וגם מקבלים כמות גדושה של מסתורין וכמה דוגמאות לשפות הטולקינאיות.

אם כן, אולי לא מדובר על טקסט שישנה את ההבנה של הטקסטים המרכזיים של טולקין, שר הטבעות והסילמריליון – זה בכל זאת טקסט אזוטרי – אבל הוא מלמד הרבה על טולקין ומרכז הרבה מיצירתו, וככזה אני סבור שמדובר באחד הטקסטים שחשובים למי שרוצה לנסות "להיכנס לראש של טולקין" ולהכיר אותו קצת יותר, וגם בטקסט מעניין ומורכב (אם כי מייגע לעתים) ששווה קריאה בזכות עצמו. אישית, בעיקר בזכות העובדה שיצא לי להיות חלק מקבוצה אינטלקטואלית, סכוליסטית והזויה לא פחות, מצאתי כל מני נקודות דמיון שהגבירו את ההנאה והשעשוע. על כך, וגם על העצות המחכימות שקיבלתי בפיילוט אני רוצה להודות לחברי המחתרת הטולקינאית הירושלמית. כמו-כן ברצוני להודות לאחותי יעל בן-ישראל על שעזרה לי בתרגום הציטוטים המופיעים במאמר זה ובעריכת המאמר.


[1] "מדוע נאסר עלינו לברוח מפני הגיחוך 'האשורי הקודר' שבכובעי-צילינדר, או הזוועה המורלוקית שבבתי-החרושת, או לגנותם? אפילו הסופרים המשתייכים לזרם הספרותי האסקפיסטי ביותר, המדע הבדיוני, מגנים אותם. נביאים אלה מרבים בתחזיות עולם (שרבים מהם עורגים אליו כמדומה) שכולו תחנת-רכבת אחת גדולה, מקורה זכוכית. אולם ככלל קשה מאוד להציל מפיהם מה יעשו הבריות באותה קריה עולמית." ("עץ ועלה" עמ' 77. תרגום: מיכל אלפון.)

קדירת ההוביט

מתוך הרצאה שנערכה בכנס עולמות 2010

אני מתאר לעצמי שכל אחד בקהל מכיר את ההוביט, ספר הילדים המופלא שכתב ג'.ר.ר טולקין. כמה מכם היו מכירים אותו בלי שר הטבעות? זו שאלה שקשה לענות עליה. אבל אני בטוח שהרבה היו מכירים את ההוביט בדיוק כפי שהרבה מכירים את אליס בארץ הפלאות או הרוח בערבי הנחל. הבעיה היחידה של ההוביט היא דווקא הסיבה שפרסמה אותו – שר הטבעות. הצל הכבד של שר הטבעות גרם להוביט להחוויר. מי יכול לקרוא באותו אופן את עלילותיו המשעשעות של בילבו באגינס כאשר הוא יודע היטב שהטבעת התמימה למראה היא מכשיר של רשע? שלא לדבר על בני הלילית המרקדים של אלרונד שהיו מתקבלים בהערכה ובהבנה אילולא שר הטבעות.

הפרסום של שר הטבעות לא שינה את האיכויות הספרותיות של ההוביט אבל כן שם אותו בצל והגחיך, שלא בצדק, חלק מהתוכן שלו. על מנת להוסיף חטא על פשע, היוצר של ההוביט עצמו, מיודענו ×’'.ר.ר טולקין, אף שינה חלק מהעלילה של ההוביט, כולל שכתוב של פרק שלם – הפרק על מציאת הטבעת – על מנת ליישב אי התאמות בין ההוביט לבין שר הטבעות ובכך בעצם סימן באופן לא מודע לקהל המעריצים ולקהל החוקרים מה יותר חשוב.

יציאת הטקסטים הכרוכים בהיסטוריה של הארץ התיכונה – אותם טקסטים שמכנים אותם כיום לגנדאריום – אוסף האגדות שטולקין כתב המתייחסות לארץ התיכונה – ויציאת הטיוטות של שר הטבעות גם כן גרמו לפריחת המחקר בשר הטבעות והסילמריליון ועדיין ההוביט ×”×™×” בצל.

רק בשנים האחרונות ההוביט הולך ותופס לעצמו מקום של ממש – לא כאיזה פריקוול משונה לשר הטבעות. לא בתור האח הבכור אך המוזר והילדותי שמעדיפים שלא לדבר עליו בארוחת ליל הסדר – אלא בתור יצירה ספרותית שלמה שיש להתייחס אליה ככזו. לא כסרח עודף של שר הטבעות אלא כמשהו שעומד בפני עצמו כמרכיב עצמאי של מערך היצירה של ×’'.ר.ר טולקין. בשנת 2002 יצאה הגרסה המוערת של ההוביט במהדורה החדשה שלה. המהדורה הזו כללה שפע אדיר של חומרים מרתקים ששפכו אור רב על תהליך היצירה של ההוביט. ובשנת 2007 יצאו לעולם שני כרכים עבים של ההיסטוריה של ההוביט – סוף סוף ניתנה האפשרות, גם לחוקרים שאין להם גישה לאוקספורד או לכריסטופר, לקרוא את הטיוטות של ההוביט.

חשיבות הטיוטות של ההוביט

אני כבר רואה שחלק מכם מתחילים לחפש את דלת היציאה. למי בדיוק אכפת מטיוטות עבשות ומשמימות? אז רק בכמה מילים על החשיבות של קריאת הטיוטות – הטיוטות מראות לנו לא רק את הכיוון הראשוני שג'.ר.ר טולקין כיוון אליו אלא גם את הכיוונים שנפסלו. גם ביצירה כמו ההוביט, שהטיוטות שלה לא מאד מורכבות, אנו יכולים לראות כיוונים שנפסלו, כיוונים שהתחזקו ולהסיק מסקנות על תהליך היצירה והקשר בינה לבין יצירות אחרות.

בנוסף למידע האצור בטיוטות, כריסטופר טולקין בחר בטולקינאי בשם ג'ון רטליף על מנת שיערוך, יעיר ויאיר. מדובר בחוקר משכמו ומעלה והמאמרים וההפניות שהוא מספק בטיוטות הופכות אותן למקור עשיר למידע עבור החוקר שמתעניין בהוביט.

המידע שנחשף לאחרונה, בנוסף לשינוי כיוון מבורך אצל חוקרי טולקין הביא לסוג של אינפלציה במחקר על ההוביט – במקרה שלנו אינפלציה מבורכת שמאפשרת לנו לגלות כמה תובנות מעניינות על ההוביט.

קשה לדבר על ההוביט בלי לדבר על Tales and Songs from Bimble Bay  – קובץ של 6 פואמות, לכמה מהן כמה גרסאות, שחלקן התפרסמו במקורות שונים. בימבל טאון (כך אתייחס ליצירה מעכשיו) נכתבה באיזור שנת 1928 ונחשבת מזה זמן לגביע הקדוש של ההוביט. חלק מהן פורסמו בהוביט המוער ובמקומות נוספים אך חלק מהן כלל לא פורסם. הן מעולם לא יצאו במהדורה מסודרת אך אין כמעט שום חוקר של ההוביט שלא מכיר אותן. אבל אני מקדים את המאוחר.

למרות שכולם בוודאי מכירים את הסיפור על כתיבת ההוביט – הסיפור שבו הפרופסור בא ושרבט על עמוד מאיזו בחינה 'בחור באדמה גר לו הוביט'. חלק מכם יופתעו לגלות שיש מחלוקת קשה בדיוק מתי השורות האלו נכתבו. אפילו טולקין בעצמו לא ×”×™×” בטוח. הפולמוס על הזמן שבו השורות האלו נכתבו הוא ארוך ויכול למלא בעצמו הרצאה שלמה (שתהיה משמימה להפליא). הכתיבה כנראה התרחשה בין קיץ 1930 ל-1935 כאשר סביר להניח שמדובר בתאריך שיותר קרוב לשנות ×”-30. טולקין, כאשר הוא החל לכתוב את הסיפור לא ×”×™×” ילד, הוא ×”×™×” גבר בוגר, גדול ממני בכמה שנים. בדומה לי הוא גם ×”×™×” כבר אב לשלושה ילדים. בניגוד אלי, טולקין כבר ×”×™×” מלומד בעל קריירה באקדמיה ואפילו פרסם כמה פואמות במספר עלונים ספרותיים שיצאו באוקספורד. חלק מסיפורים אלו הם סיפורי בימבל טאון.

סיפורי בימבל טאון

הפואמות של בימבל טאון לא קשורות זו לזו מבחינה עלילתית. הן מספרות על עיירה קרתנית ומוזרה בשם בימבל טאון שבה הפנטסטי נפגש עם הלא פנטסטי. אחת הפואמות החביבות עלי היא The Dragon's visit המספרת על דרקון חביב ותרבותי שבא לנוח בחצר של מר היגינס. למרות תחנוניו של הדרקון שיניחו לו לנוח, התושבים הקרתנים והמבוהלים קוראים למכבי האש ואלו מציקים לדרקון עד שהוא אוכל אותם. בגרסה השלישית אשתו של מר היגינס מחסלת את הדרקון תוך כדי דו שיח משעשע.

כל הפואמה היא מצחיקה עד דמעות. אני לא אצטט את כולה אלא רק חלקים מאד קטנים – שימו לב למשל לנימה המאד משועשעת שבה מתארים את מציאת הדרקון:

"Please Mister Higgins, do you know

What's a-laying in your garden?

There a dragon in your cherry trees!"

"Eh, what? I beg your pardon?"

דו שיח זהה יכול להתרחש בכל עיירה בריטית ואפילו בשכונה שלכם, אם הייתם מדברים אנגלית. אבל הטוויסט הוא שיש כאן דרקון. היגינס מתיז על הדרקון מים מהצינור, אך הדרקון מקבל את זה ברוח טובה ואף מתחיל להנעים בקולו על מנת להנעים את זמנם של אנשי העיירה. אלו בתגובה קוראים למכבי האש שמגיעים ותוקפים את הדרקון שמצידו, לאחר אזהרות מספר, שורף את העיירה:

Mister Higgins was tough, and as for Box

just like his name he tasted.

ושוב, גם כאן האלמנטים הפנטסטיים מתערבלים עם האלמנטים של ימינו. כאשר המשפט הראשון מובן בצורה ×”'מודרנית' שלו – מר היגינס הקשוח, אך במשפט השני אנו מבינים שהוא לא ×”×™×” קשוח אלא פשוט קשה – כמו בשר ישן שקונים בסופר. הטוויסט ×”×–×” בין העתיק למודרני ועם חידודי הלשון חוזר על עצמו לאורך כל הפואמה.

בסוף, כשהגברת היגינס הורגת את הדרקון:

"I regret this very much," she said.

"You're a very splendid creature,

And your voice is quite remarkable

for one who has no teacher;

But wanton damage I will not have,

I really had to end it."

The dragon sighed before he died:

"At least she called me splendid."

אני מאמין שהפואמה הזו, שכאמור נכתבה בשנת 1928 קשורה מאד להוביט ומהווה שער אל הלך הרוח של טולקין שבסופו של דבר גרם ליצירת ההוביט. כאן אנחנו ממש יכולים לראות את תנועת המטוטלת בין המודרני והעכשוי למיתי – כאשר בית אחד מוקדש לדרקון המיתי ולרגשות והמחשבות המיתיים שלו והבית השני מוקדש לבני האדם המודרניים והארציים – המתח המתמיד ביניהם הוא חלק מהקסם של הפואמה.

המתח בין המיתי למודרני

גם ההוביט מכיל את המתח המתמיד בין המיתי למודרני. כאשר בילבו הוא גיבור מודרני עם גינונים של אדם מודרני. יש לו ממחטה, יש לו נדל"ן, יש לו חיים מסודרים שזורקים אותו באחת אל סיטואציה מיתית, קדמונית ומפחידה. יכולת ההתמודדות של בילבו המודרני עם הסיטואציות שעד כה היינו רגילים לראות רק גיבורים מיתיים שמתמודדים מולם בסיפורי מיתולוגיה היא מרכיב חשוב בהוביט וגם בפואמה הזו מבימבל טאון.

דמות חשובה בפואמה היא הדרקון הסופר אינטלגנטי והמקסים עד אימה. כבר בטיוטות של ההוביט אנו רואים את הנטייה של טולקין לתת לדמות של הדרקון שבטיוטות נקרא פריפטן הרבה מאד קסם אישי שאנו לא רואים אצל דמויות אחרות. אין כמעט בשום יצירה של טולקין דיאלוג עם דמות מרושעת כמו שיש בין בילבו לסמוג. לימים טולקין התוודה על הרצון שלו ליצור דרקון מדבר והקושי שלו בהעדרו של דרקון כזה. דבר שאולי מתקשר להרצאה הקודמת שלי על המניע של טולקין ליציקת משמעות חדשה באלמנטים ישנים. דמות נוספת שמככבת בהוביט אנו מוצאים בפואמה נוספת מתוך בימבל טאון ששמה הוא גליפ. הפואמה הקודרת הזו, שהגוון שלה שונה לחלוטין מהפואמה הקודמת, מספרת על יצור גועלי למדי שמתגנב לאחר שעות החשיכה וגונב עצמות של מלחים טבועים. ליצור הזה יש עיניים גדולות והוא עושה קולות מבחילים (gurgling). בסופה של הפואמה מובהר שהיצור הזה הוא לא היצור הכי נורא שיש בחופים האפלים של מפרץ בימבל, אבל הוא גועלי למדי. מקריאה בפואמה צריך להיות מישהו עם מנת משכל של ילד בן 4 כדי לא לראות את הקשר ההדוק בין גליפ לבין גולום. ללא ספק הדמות גולום היתה בהוביט הרבה לפני שהמוטיב של הטבעת נוצר בכלל.

בטיוטות גם מובא הפרק המקורי של גולום. בפרק המקורי, שיפתיע מאד את מי שלא הכיר את הסיפור. גולום בכלל מציע לתת את הטבעת לבילבו, משל כאילו היתה חפץ רגיל ולא ×”-טבעת בה"א הידיעה. לאחר שהוא לא מוצא אותה, הוא מוביל מרצונו את בילבו אל היציאה והשניים נפרדים ממש כידידים. חשוב לציין שגולום עדיין מתואר כיצור גועלי למדי, אך עדיין יותר טוב מהאורקים. בטיוטות הוא מתואר באופן שונה לחלוטין מהוביט. לאחר ששר הטבעות נכתב, טולקין החליט לבצע את השינוי בפרק ושכתב אותו כך שיתאר את מקרה הטבעת באופן הולם יותר – גולום לא וויתר עליה מרצונו אלא איבד אותה. הוא לא ליווה את בילבו באגינס מרצונו אל היציאה ובטח שלא נפרד ממנו כידיד.

השינויים שנעשו בפרק של גולום, על מנת שיתאימו אותו יותר לשר הטבעות ופחות לגליפ מבימבל טאון הם לא השינויים היחידים שטולקין ערך על מנת להתאים את ההוביט לשר הטבעות. נעשו לא מעט שינויים כאלו וחלק מהם עדיין נראו מאולצים. בעוד שאנו יכולים 'להחליק' את הסיפור של גולום, יותר קשה לנו 'להחליק' את ההתאמות האחרות.

לא מעט אנשים באו וטענו בזמנו שבעל האוב, שבהוביט ברור שהוא משמש איזושהו תירוץ של טולקין להרחיק את גנדאלף מהחבורה, הוא קישור די רופף לשר הטבעות שנראה כאילו נעשה כלאחר יד והאמת היא שבמבט ראשון זה באמת נראה כך. טולקין לקח את בעל האוב, איזושהי דמות ערטילאית למדי שהוא יצר לשימוש מקומי בהוביט, ושילב אותה באופן מאולץ משהו במיתולוגיה שלו.

אבל היום, לאחר פרסום החומרים המוקדמים, אנו יודעים מעיון בטיוטות. כאשר טולקין כתב את ההוביט, הוא השתמש בשיטה הידועה שלו, שהפכה לממש סמל מסחרי, של פיזור רפרנסים ואיזכורים של עלילות שונות על מנת לתת עומק ליצירה. בניגוד ליוצרים אחרים שמשתמשים בשטיקים זהים, במקרה של טולקין הרפרנסים היו קיימים. כאשר טולקין כתב את ההוביט, הוא השתמש ברפרנסים לסיפור של ברן ולותיין. איפה? בסיפור על בעל האוב. כאשר הקוסם בלדורתין (שמו של גנדאלף בטיוטות) מספר על בעל האוב לגמדים, הוא מספר גם על ברן ולותיין! שימו לב מה בלדורתין אומר לגנדאלף (שמו של תורין בטיוטות):

That is a job quite beyond the powers of all the dwarves, if they could be all gathered together again from the four corners of the world. And anyway his castle stands no more and he is flown to another draken place – Beren and Tinuviel broke his power, but this is quite another story.

ההוביט כאמור נכתב בין שנת 1930 לשנת 1935, בשנת 1930 נכתב גם הסיפור של ברן ולותיין ואפשר למצוא אותו בכרך השלישי של ההיסטוריה של הארץ התיכונה. לא פלא שטולקין קישר בין שתי היצירות האלו שנכתבו בערך באותה עת. לא צריך להיות מומחה גדול כל כך לסילמריליון כדי להבין שהשורה הזו יוצרת בעית כרונולוגיה רצינית ביותר – היא רומזת במפורש על כך שההוביט מתרחש לא מעט זמן לאחר שסאורון הושפל על ידי ברן ולותיין – כלומר לפני שבלריאנד שקעה ומורגות הוכרע. דבר שלא יכול לקרות – מקום כמו הפלך לא יכול להתקיים בעידן שבו מורגות קיים ולפיכך השורה הזו נמחקה בשלב שטולקין עשה רוויזיה בהוביט. אבל הקישור בין בעל האוב לסאורון ×”×™×” קיים שם עוד לפני שר הטבעות – ותודו שאתם מופתעים.

סיפורי אב חג המולד

דיברנו על שתי יצירות שנכתבו בערך באותו הזמן שבה ההוביט נכתב או לפחות התבשל – הסיפור של ברן ולותיין ובימבל טאון. אבל ישנה עוד יצירה, קוהרנטית, מדהימה ביופיה שנכתבה במשך שנים והיתה חשובה מאד לטולקין שהשקיע בה לא מעט. היצירה הזו נכתב מדצמבר שנת 1920 עד דצמבר שנת 1943 – לא, זו לא טיוטה של הסילמריליון אלא יצירה מוגמרת שמעט מכירים ומעט מדברים עליה – אני מדבר על סיפורי אבא ×—×’ המולד – Father Christmast.

אני בטוח שתפסתי חלק מכם. אני גם בטוח שמעטים קראו את היצירה הזו. חלק מכם בוודאי חושבים שמדובר בממורביליה זולה נוסח 'הסיפורים של אח של טולקין שמצאנו בעליית הגג' ואלוהים עדי שיש ספר כזה. אבל לא, מדובר באוסף של מכתבים שטולקין כתב לילדיו כל חג מולד. מכתבים אלו נשלחו מסנטה קלאוס דמיוני שסיפר על עלילותיו בקוטב. יחד עם סנטה קלאוס גם חי דוב קוטב חביב שהיו לו עלילות מרובות וגם קרבות. המכתבים האלו היו מושקעים לא פחות מפואמה או ציור 'רגיל' של טולקין. הם היו מאוירים, היתה בהם גם שפה מיוחדת, לוגיקה, עקביות וגם רפרנסים כמיטב המסורת של טולקין. הדמות היותר בולטת בסיפורי אבא חג המולד היא דוב הקוטב. דוב הקוטב הוא עוד דוגמא כיצד טולקין היה יכול לברוא דמות משכנעת בעלת אישיות של ממש עם כמה משפטים בודדים. הדוב הזה מזכיר מאד את ביאורן, או יותר נכון, את MEDWED. MEDWED היא דווקא מילה ברוסית שפירושה הוא אוכל דבש. עד כאן למי שחושב שלא היתה השפעה רוסית על טולקין!

ל-MEDWED היו בעצם שתי אישויות – האישיות הראשונה של גבר פשוט וקשוח אך לבבי וחביב כאשר מתחברים אליו. האישיות השניה היא האישיות של הדוב – רצחנית, אלימה, משהו שלא הייתם רוצים להתקל בו בשעת לילה מאוחרת אם הייתם גובלינים. אותו הדבר עם דוב הקוטב. טולקין לא בחל בתיאור קרבות במכתבי אבא ×—×’ המולד, במיוחד קרבות של דוב הקוטב עם הגובלינים. דוב הקוטב ×”×™×” מאד לבבי במכתבים – אך נורא ואיום בקרבות עם הגובלינים. טולקין לא בחר סתם בדוב קוטב שישמש כסוג של side kick לסנטה קלאוס, דובים היו חביבים במיוחד על בנו הבכור, ×’'ון. דוב הקוטב חולק עם MEDWED תכונות נוספות – כמו למשל שנאה נוראית לגובלינים, שניהם היו שרידים של עידן קדום (MEDWED ×”×™×” שריד לגזע קדום בטיוטות ודוב הקוטב גם הוא ×”×™×” שריד לגזע של דובים שהיה קיים בעבר) אבל המאפיין העיקרי שלהם הוא הדואליות. לאו דווקא של דוב/אדם אלא של דואליות באישיות. עוד אלמנטים שטולקין השתמש בהם בסיפורי אבא ×—×’ המולד ומצאו את דרכם להוביט הם הגובלינים, כתב הרונות, ואפילו בני הלילית המשעשעים של אלרונד שמופיעים גם בסיפורי אבא ×—×’ המולד.

קפיצה קטנה למר בליס

עוד שימוש שטולקין עשה בדובים הוא בסיפור אחר שלו, שאני באופן אישי לא סובל שנקרא מר בליס. מר בליס הוא ספר ילדים נורא ומאויר שמתאר את עלילותיו של מר בליס האומלל שרוכש מכונית. למרות שטולקין רכש מכונית בשנת 1932, מתארכים את כתיבת הסיפור ל1928-1932. גם שם מופיעים דובים, אך הפעם אין דואליות – הדובים הם מרושעים למדי. אין ×–×” פלא שמאפייני דוב הקוטב וגם הדובים של מר בליס מצאו את עצמם בהוביט ובטיוטות של MEDWED אנו רואים את ×–×” בצורה מאד מאד יפה. אני לא אומר, אגב, שהדמות של ביאורן מבוססת כולה על דוב הקוטב או על הדובים של מר בליס. לטולקין היו לא מעט גורמי השפעה וסיפורים שהשפיעו עליו. אחד מהסיפורים שהשפיעו יותר מכל הוא הפואמה הנורדית  bothvar bjarki. הפואמה הזו אבדה אך אפשר לשחזר חלק מהמשמעות שלה מביוולף ומסיפור אחר בשם רולך קראקי סאגה. הסיפור מספר על ילד שגדל אצל דובים ומקבל תכונות שמזכירות את התכונות של MEDWED. טולקין, שמי שהיה בהרצאה הקודמת שלי יודע שהיה להוט במיוחד אחר הזדמנויות שבהן הוא ×”×™×” יכול לצקת מחדש משמעות או ליצור משמעות קיימת, כתב את הסיפור מחדש בשם Sellic Spell. סיפור נפלא ונהדר שמעולם לא פורסם. יום יבוא והוא יפורסם – מישהו אמר טופאק שאקור ולא קיבל?

התחלנו בבימבל טאון, עברנו לאבא חג המולד ובמר בליס ואנחנו נחזור לבימבל טאון.

ביקורת על החברה המודרנית

בניגוד לשר הטבעות, בהוביט אין כמעט ביקורת על החברה המודרנית. להיפך, ההתנהגות של בילבו כגיבור מודרני מועצמת ומתועדפת על פני ההתנהגות המיתית של תורין ושל מלך היער (למשל). אבל כן יש ביקורת על רדיפת הבצע. טולקין ביקר את רדיפת הבצע לא רק בהוביט אלא גם בשלל יצירות אחרות. בספר 'הרפתקאות טום בומבדיל' ישנה פואמה בשם האוצר שבה מוסבר על אוצר שלא מביא תועלת לאף אחד ובה רואים ממש את הביקורת כנגד רדיפת הבצע. גם בהוביט יש ביקורת נגד רדיפת הבצע – גם זו של הגמדים ומלך היער אבל בעיקר זו של ראש העיר שעל האגם שגם מקבל את העונש האולטימטיבי – מוות. טולקין ביקר גם את ראש העיר בפואמה PROGRESS IN BIMBLE TOWN שמוקדשת במקור לכל התאגידים וראשי העיר. בפואמה המרירה הזו, שבניגוד לאפלוליות של גליפ ולעליצות של ביקור הדרקון – שתי הפואמות האחרות שדיברנו עליהם. היא סאטירית ומרירה ויכולה לשבת בנוחות באיזה טור עוקצני שמופיע במוספי סוף השבוע. באופן מאד לא טולקינאי, טולקין מתאר עיירה מבחילה כלשהי, שבה יש עודף של חנויות חסרות טעם שמוכרות קקי בלבן. לדוגמא:

a pharmacy with sunburn-lotion

and picture-cards (of Godknowswhere,

and fat women dipped in ocean) ;

מדובר בביקורת של ממש, מרירה מאד, כנגד הסחורות הזולות ועודף המסחור. ביקורת כזו מן הסתם לא מצאה את עצמה בשר הטבעות או בסילמריליון. וגם נמצאת באופן מאד מרומז בהוביט ובפואמה שיש בטום בומבדיל. אבל בבימבל טאון אפשר לראות את הביקורת הזו שחושפת לפחות חלק מדעתו על תופעה שמאד אופיינית לתחילת המאה ה-21. אפשר רק לשער איזו פואמה טולקין היה כותב אם היה רואה את כל המרצ'נדייזינג סביב הסרט.

המספר הנסתר

הרצאה שהועברה לבאי כנס עולמות 2006
רן בר-זיק

 

ההרצאה הזו תתחלק לשלושה חלקים:

בחלק הראשון אני אספר על הסילמריליון ועל המספר שלו – אני אפרט על הסילמריליון האמיתי, זה שסביר להניח שאתם לא מכירים וגם אספר על התהליכים שעבר המספר שלו.

בחלק השני אני אספר על התפקיד של המספר, למה בדיוק היה צריך אותו.

בחלק השלישי, והמעניין יותר, אני אראה כיצד המספר נוכח בכל היצירות של טולקין כמעט ללא יוצא מהכלל ואני אנסה להסביר גם למה.

חלק 1: על הסילמריליון ועל אלפווין

על הסילמאריליון

כשאני מדבר על הסילמריליון, אני לא מדבר על הספר בעריכתו של כריסטופר טולקין שיצא לאור בשנת 1977 וגם תורגם לעברית בשנות השמונים על ידי ד"ר עמנואל לוטם. הסילמריליון הזה, מסיבות אלו ואחרות שלא אחזור עליהן כאן, הוא אינו רלוונטי לדיון ביצירתו של טולקין. תשכחו את כל מה שאתם יודעים או חושבים שאתם יודעים על הסילמריליון כיצירה מוגמרת. הסילמריליון שאני מדבר עליו הוא לא יצירה מוגמרת, הוא מכלול שלם של יצירה שהתפתחה החל משנות העשרים ועד למותו של טולקין, יצירה כוללת שיש לה יותר ממאה טקסטים ומופיעה רובה ככולה ב'היסטוריה של הארץ התיכונה'.  לא להבהל מההיסטוריה בבקשה! אנחנו נצא עכשיו למסע עמוק לתוכה, אבל יש לכם מדריך טוב, שזה אני.

אז כמה מילים על ההיסטוריה על מנת שנבין אחד את השני – לסילמריליון אין גרסה מוגמרת ואין גם שאיפה לגרסה כזו. במקום התקדמות עליליתית לינארית – קרי סדרה של "טיוטות" שמתקדמות לעבר טקסט אחד סופי, אתם צריכים לחשוב על עץ, עץ שמתפתל ומסתעף וממנו יוצאים עוד ועוד גבעולים ועלים. כשאני מדבר במונחים על התפתחות אני מתכוון אך ורק להתפתחות של ציר הזמן. גרסה משנת 1923 אינה בהכרח עדיפה או מפותחת פחות מגרסה של אותו הסיפור משנות החמישים. לכל טקסט וטקסט יש את היופי שלו. אז בואו ונראה מי זה המספר הזה, שהנוכחות שלו משפיעה על כל הסילמריליון.

כל מי שהציץ בשנים עשר הספרים המאיימים של ההיסטוריה, יודע היטב על המספר. אני לא רוצה לשעמם אתכם בסקירה מורחבת ומפורטת על כל הופעותיו של המספר הזה, זה לא מה שחשוב בהרצאה הזו – אבל אני אצטרך לעשות סקירה קצרה בכל זאת על מנת שנוכל, ביחד, לעמוד על החשיבות של המספר הזה.

את המספר אנחנו פוגשים לראשונה בתור 'אריול', אריול הספן שמגיע בדרך כלשהי אל טול ארסאה, האי הבודד. דרך עיניו של אריול אנחנו לומדים על מנגינת האיינור ועל עלילות נוספות של הואלאר ובני הלילית. אריול הוא לא סתם מספר סתמי, אלא אדם שאמור לקשור את עלילות הימים הקדומים של בני הלילית לזמננו אנו.

אריול הוא שם שטולקין עצמו המציא ופירושו הוא "האיש אשר חולם לבדו". אבל בהמשך לכוונתו המוקדמת לקשר את המיתולוגיה שלו להיסטוריה האנגלית, טולקין העניק לו מספר תארים בשפה האנגלית העתיקה. על פי כריסטופר טולקין אריול נקרא בשם 'אנגול… על ידי הנוֹמִים, בגלל ביתו'. אנגול הוא המקבילה הנומית לאריול וכנראה שמתייחסת למולדת העתיקה של ×”'אנגלים' לפני ההגירה שלהם מעבר לים הצפוני אל בריטניה. טולקין עוד מוסיף על מגוון השמות של הדמויות ונותן לאריול שם נוסף – אריול קורא לעצמו W?fre – מילה באנגלית עתיקה שמשמעותה 'חסר מנוחה, נודד'.

כריסטופר טולקין מדגיש את המרכזיות של הדמות הזו לתוכניתו המקורית של טולקין:

"מההתחלה של ההיסטוריה הזו, הופיע הסיפור של אלפווין האנגלי, שנקרא גם אריול, המקשר באמצעות המסע המוזר שלו בין עולמם הדועך של בני הלילית עם חייהם של בני האדם המאוחרים יותר. וכך נאמר במילים האחרונות של הקוונטה נולדרינווה (כרך 4 של ההיסטוריה) :

לבני אדם משושלתו של איארנדל סופרו [סיפורי הקוונטה] ורובם סופרו לאריול, שלבדו מבני התמותה של הימים המאוחרים, הפליג אל האי הבודד וחזר אל מקום מגוריו, ארץ ליתין (בריטניה), וזָכַר סיפורים שהוא שמע בקורטיריון היפה, עיר בני הלילית בטול ארסאה."

אז כפי שהבנו, אריול הוא הדמות המספרת שאנו נתקלים בה לראשונה כאשר אנחנו צוללים אל תוך המיתולוגיה. הספן אשר מגיע אל עיר הנוֹמים ושומע מהם את סיפורם.

שמו של אריול משתנה כאשר אנו זזים קדימה בציר הזמן, כשאני אומר ציר זמן אני מתכוון לתאריכים של הטקסטים השונים. אריול הופך מהר מאד לאלפווין, שם שאולי מוכר קצת יותר מאריול, אלפווין הוא ספן אנגלוסקסי, שכמו אריול, גם הוא מתעד ומספר את סיפורם של העידנים הקודמים. אנחנו פוגשים אותו לראשונה בטַבְרוֹבֵּל שנמצאת בטול ארסאה, מתרגם את 'רשומות ואלינור' ו'רשומות בלריאנד' שמהוות חלק מעבודתו של פנגולד החכם מגונדולין, חלק מהטקסטים האנגלו-סקסונים שלו אפילו "מתועדים". רומיל מטון מספר לו על האיינולינדאלה. הוא רואה את הלהאמאס של פנגולד כאשר הוא מגיע אל המערב. ההערות שלו מצורפות לקוונטה סילמריליון ועוד ועוד…

וכך אלפווין אומר: "את רוב עבודתו של פנגולד שיננתי בליבי ותרגמתי אותה לשפתי, חלק בזמן שהותי במערב אבל את הרוב לאחר חזרתי לבריטניה."

ישנן גרסאות שבהן אלפווין מעולם לא מגיע אל האי הבודד אך ברוב הגרסאות הוא מגיע. טולקין כתב לא מעט קטעים וטקסטים על דמותו של אלפווין שהמרשימה ביניהם היא 'שירו של אלפווין' שנכתבה שנים לאחר כתיבת שר הטבעות. באחד מהקטעים האלו טולקין מספר בקצרה על דמותו של אלפווין:

"אלפווין היה ימאי מאנגליה העתיקה, שלאחר שנהדף אל הים מחופי ארין (שם עתיק לאנגליה) עבר אל המים העמוקים של המערב. האגדה מספרת שהודות ליד הגורל או לחסד הוא מצא את הדרך הישרה של בני הלילית והגיע לבסוף לאי ארסאה במולדתם העתיקה.  יש כאלו שאומרים שבהיותו לבדו, צמא ורעב, הוא נכנס לטרנס והוענק לו חזון על האי כפי שהוא היה פעם, לפני שרוח המערב קמה ודחפה אותו חזרה לארץ התיכונה."[1]

(הערה קצרה: למרות מקרה אחד שבו טולקין כתב על שתי הדמויות האלו כנפרדות, במהלך הזמן שתי דמויות אלו התאחדו)

אז בואו ונסכם את דמותו של אלפווין/אריול בקיצור נמרץ. אלפווין היה ספן אנגלוסקסי בן המאה ה 8 שהצליח למצוא את הדרך הישירה ולהגיע לטול ארסאה, שם הוא שומע מבני הלילית את ההיסטוריה "האמיתית" של האי ושל העולם. הוא קורא ומתרגם טקסטים רבים וחוזר לאנגליה, שם הוא מספר את סיפורו וכך סיפור זה מגיע אלינו. כאמור זה מופיע בסילמריליון האמיתי, לא זה האנמי של שנת 1977

מדוע אלפווין לא נכנס אל תוך הסילמריליון של שנת 77? יש לא מעט סיבות ואני לא אפרט את כולן כיוון שהן לא במסגרת הרצאה זו. אפשר לומר שדמותו של אלפווין כל כך מסובכת ומפותלת וכיוון שיש טקסטים שבהם הוא לא נמצא, כריסטופר טולקין העדיף להשמיט אותו מהגרסה המלאכותית שהוא יצר אי שם בשנת 1977.

אבל אלפווין לא נעלם מעל דפי ההיסטוריה, קורא זהיר יכול לראות את העקבות שלו גם בגרסה המלאכותית וחסרת הבשר של הסילמריליון 77. וכמובן הוא יוצא במלוא חיותו וכוחו בסילמריליון האמיתי, המסובך והנפתל.

חלק 2: על תפקידו של אלפווין

אז למה בעצם אני מבלבל לכם את המוח על אלפווין? מה הוא בעצם עשה בסילמריליון? למה הוא כל כך חשוב? התשובה נעוצה באופן העברת הסיפור. כל דרדק טולקינאי מכיר ויודע את חשיבות הספר האדום בשר הטבעות – אותו ספר מיתולוגי שפרודו כתב וסאם המשיך והוא זה המהווה את מקורו של שר הטבעות אליבא דטולקין. מדוע יש צורך בספר האדום? טולקין מסביר לנו באחד המאמרים החשובים ביותר שהוא כתב, "על סיפורי פיות":

"תנאי הכרחי לקיומו של סיפור פיות ממש, הוא שהסיפור יוצג כ'סיפור אמיתי'"[2]

טולקין טוען, גם במקומות אחרים במאמר ובמכתבים שונים – שכל סיפור טוב צריך מסגרת טובה. וזו הסיבה שבעטיה הוא בעצם הציג את הספר האדום ואת כל הנספחים וההקדמות על תרגום. כל בריאה משנית משובחת צריכה סיפור מסגרת שיחזיק אותה.

עבור טולקין, חלק מערכו של הסיפור הוא גם בצורת הסיפור שלו, לא רק בתוכן. הסיפור של הסיפור הוא חלק מהקיום שלו. הסיפור קיים רק כאשר הוא מסופר. וכדי שהוא יסופר צריךל להיות מספר, קישור בין האירוע לקורא או למאזין. "אני… אניירין… שר את האִי גודודין' כך מצהיר קול ספרותי בפואמה המתארת קרב ביינימי. אניירין ×”×™×” משורר מהמאה השישית לספירה, אבל הטקסט ×”×›×™ מוקדם של הגודודין מופיע בספר בן המאה השלוש עשרה. הפואמה ששרדה עד היום שרדה לא רק בגלל שאניירין שר אותה אלא בגלל שאחרים שמעו אותו ולבסוף אחד מהמאזינים כתבו את הפואמה. כך הפואמה הועברה וכך היא שרדה. הסיפור הוא ששר הטבעות לא ×”×™×” שורד היום אם בילבו לא ×”×™×” כותב את ספרו ופרודו לא ×”×™×” ממשיך אותו. טולקין ×”×™×” מספר יותר מדי כשרוני על מנת לא לדעת ולהצהיר על חשיבות המספר לסיפור. הספר האדום הוא חלק מהעניין.

כך גם בנוגע לסילמריליון, אלפווין/אריול על שלל תאריהם השונים מילאו את אותו התפקיד של הספר האדום בשר הטבעות – הם אלו שסיפקו מסגרת. הם אלו שהעבירו את הסיפור.

ועכשיו אסביר על העניין:

אחד משמות התואר של אריול, [3]W?fre מזכיר את בן דמותו של אריול מהמיתולוגיה האמיתית: גאנגלרי (בנורדית עתיקה: הנודד) בספר שטולקין הכיר היטב: ה Prose Edda של סנורי סטורלסון מהמאה הארבע עשרה שהוא אחד המקורות הראשיים לידע שלנו על המיתולוגיה הנורדית. כמלומד-פוליטיקאי ונוצרי מאמין, סנורי הכיר את המיתולוגיות הפאגניות שהיו לפני בוא הנצרות. אך למרות שהוא לא האמין בהן הוא חש שהאלים והגיבורים העתיקים ודבריהם ההרואיים והפיוטיים הם חומר הולם לשירה. הוא רצה לחנך את המשוררים של אותו הזמן ולמען מטרה זו הוא שימר עבורם וגם עבור  הדורות הבאים את אחת המיתולוגיות הגדולות בעולם.

הכל שבו סנורי השתמש על מנת להציג את המיתולוגיה הזו לקהל נוצרי הוא מספר בדיוני, מלך פגאני שמו הוא גילפי שהתחפש לגאנגלרי "הנודד" ונסע אל עולמם של האלים במסע לחיפוש ידע.
 בחלק הראשון והמקיף ביותר של האֵדָה שנקרא 'התעתוע של גילפי' בתרגום חופשי ביותר[4] , כולל תשאול שנעשה על ידי גאנגלרי לשלוש דמויות מסתוריות: H?r (הגבוה), Jafn?r (גבוה גם הוא) ו ?ri? (שלישי). שלושת הדמויות המסתוריות הללו עונים על שאלותיו ונותנים את הסיפור שלהם על הבריאה, טבעו של העולם והשמות, הטבע וההרפתקאות של האלים והאלות. גאנגלרי מקבל את כל הסיפורים האלו ולומד אותם. למה סנורי מסתמש בגאנגלרי? כי באמצעותו סנורי שומר על מרחק בטוח ולא מעורב בעלילה אך מעניק לקוראיו דין וחשבון חיים ומפורטים על המיתולוגיה הנורדית.

אז למה בלבלתי לכם את המוח על גנגלרי? כי אריול, אלפווין או W?fre עושה את איתו שירות עבור טולקין. אלפווין מתואר כאדם בעל סקרנות מרובה וכמו גאנגלרי הוא גם נודד. אלפווין הימאי מגיע אל האי טול ארסאה ושם הוא שואל את הנומים על ההיסטוריה שלהם.  כדי לגלות את האגדות הנורדיות, גאנגלרי שואל שאלות כגון 'מי האל הראשי או העתיק מכל האלים?', 'מה המקור לכל הדברים?', 'איך התרחשה הבריאה?' 'מה הדרך מהארץ לשמים?', 'איזה אלות נמצאות שם?' סנורי מדגיש את חשיבות תגובתם של האלים בכך שהוא גורם לגאנגלרי לומר 'גדולות הן הבשורות הללו שאני שומע' [במקור: mikil ti?indi]. השאלות של אריול, בספר האגדות האבודות הן בדיוק באותו נוסח: 'ספרו לי על האי הזה', 'מי הם הואלאר? האם הם אלים?', 'מי הוא אילובאטאר?'. טולקין מדגיש את החשיבות של הדיאלוג בגך שהוא שם בפיו של אריול משפט דומה להפליא למשפט שסנורי נותן לגאנגלרי, הדמיון אינו יכול להיות מקרי: 'גדולות הן הבשורות הללו'.

אלפווין, כמו גאנגלרי כביכול שייך לסיפור, נמצא במקום אך עדיין זר ויכול לשמש כמקבל העיקרי של הסיפורים ומאפשר לטולקין, הסופר, להיות בלתי נראה. העדות התומכת הסופית המבססת את הקשר הסופי בין גאנגלרי לאלפווין היא המשמעות הזהה של השם גאנגלרי ושל השם W?fre: 'נודד' או 'נדידה' וכן שבשני המקרים המילים משמשות כשם תואר וגם כזהות – מצביעות על שאילה מכוונת.

שאלה אחת ראויה לתשומת לב מיוחדת, 'ספר לי', אמר אריול, 'כיוון שאני משתוקק לדעת, מה היתה מוסיקת האיינור?'". 'וכך סיפור האינולינדאלה זכה להשמע באזני בן תמותה, כאשר אריול ישב בגינה לאור השמש בטול ארסאה'. המשפט 'באזני בן תמותה' הוא המפתח, כיוון שאריול הוא העד, המספר והמעביר של הסיפורים האלו, הקישור בין המספרים בני הלילית ובני האדם ששומעים (וקוראים) את הסיפורים האלו. מן סוג מסוים של עד המעיד על המיתולוגיה בפני אחרים, למרות שהוא זר לתרבות שיצרה אותה.

יש חשיבות לכך שהעד צריך להיות בצורה מסוימת זר למיתולוגיה המתואר. כיוון שכזר אבל זר שהוא עד הוא יכול לקשר את הקורא או השומע ה"זר" לתרבות ה"פנימית" שמייצרת את המיתוסים. והעניין הזה חשוב ביותר. המספר צריך גם להיות זר (ובכך בעצם להצליח ולדווח לקהל המקבלים) אבל גם להיות מעורב. מעין איש ביניים כזה. למה הוא צריך להיות מעורב? כי למילה 'מיתולוגיה' שפירושה הוא 'אוסף של מיתוסים' יש פירוש נוסף: "איסוף שיטתי ולימוד מיתוסים' (מתוך American Heritage Dcitionary) , המילה עצמה היא בפירוש מונח חיצוני שבו משתמשים מלומדים כדי לתאר סיפורים של תרבויות של אנשים אחרים – המיתוסים המכוננים שלהם, אגדות הגיבורים, ההיסטוריה המקודמת והאמונות הדתיות שלהם. הדגש הוא על 'לימוד מיתוסים' שמנוגד לניסיון או אמונה. משמעות המילה 'לימוד' מרמזת על מרחק מהחברה המתוארת בסיפורים.

מיתולוגיות מתומצתות ומלומדות  הן לא סיפורים המסופרים על ידי מספר לקהל שבוי היושב על יד האח בליל חורף. הן אוספים של הסיפורים האלו, הם הפכו לטקסט שמועבר על ידי 'הסמכות' – אנתרופולוגים, פילולוגים, היסטוריונים וחוקרי פולקלור – כולם מלומדים מסוג זה או אחר שמוסיפים לטקסט הערות שוליים וביאורים מלומדים, וכולם אנשים ששומעים ומתעדים ספורים של אחרים, בעולמות אחרים. הם זרים שכותבים לזרים. ולכן למיתולוגיות האלו חסר את הכוח המקורי שלהן.

בהגדרה, טולקין כמחבר מיתולוגיה חייב להיות כזה זר. מיתולוגיה ראשית אינה יכולה 'סתם' להכתב – צריך לכתוב עליה או לכתוב אותה. וזו היתה הבעיה של טולקין כממציא מיתולוגיה. קולו הסמכותי, שמעביר ישירות את העלילה, יגלה שהמיתולוגיה שלו היא אמנות, לא מיתוס חי. הוא יכול לנסות להיות סנורי אבל הוא היה צריך גאנגלרי, אדם מהימן, לא מלומד, שיוכל להיות בתוך הסיפור אבל לא חלק ממנו, ושיוכל גם לחוות אותו אבל גם לספר אותו. וכך, על מנת להעניק למיתולוגית בני הלילית שלו את ה"עקביות הפנימית של המציאות" הוא יצר את הגאנגלרי שלו. מישהו שיכול, במסגרת העלילה להיות המקבל המודע של המיתוס שזר לניסיון שלו. אחד מתפקידיו הספציפי של גאנגלרי הוא חוסר ידיעה (כמו רוב הקהל הקורא של סנורי) על הסיפורים שאותם הוא שומע. לכן הוא רוב הזמן ננזף על ידי הגבוה, הגבוה גם הוא והשלישי בגלל שהוא 'אדם שאין לו ידע רב'. אבל אם לגאנגלרי לא היה ידע רב, לקהל של סנורי היה אפילו פחות מכך, כיוון שרצונו לשפר את בורותם הוביל אותו לכתיבת הספר. אותו דבר בנוגע לאלפווין, שגם הוא לא יודע כמעט דבר ודרכו אנחנו לומדים את כל מה שאנחנו רוצים.

המערך המקורי של טולקין שמורכב משאלה-תשובה נזנח בסופו של דבר, כמו שמותיו המרובים של אריול. אבל הדמות עצמה נשמרה, במהלך התהליך של שינויים רבים הוא הפך להיות יותר אנגלי (אוקדם אנגלי) ושמו התבסס בסופו של דבר כאלפווין. אבל בלי שום קשר לשמו, תפקידו כעד ומקשר נותר כחלק חיוני מהתוכנית.

אז אני מקווה שהבנו למה בדיוק צריך את אלפווין – אלפווין הוא בעצם סיפור המסגרת. תפקיד זה הוא תפקיד לא פשוט, במיוחד שמדובר על משהו נפתל כמו הסילמריליון. בשלב מסוים טולקין החליט לנטוש את אלפווין, כחלק מהרוויזיה הגדולה שנעשתה במיתולוגיה שלו, אך העקבות היו מרובים מדי, תפקידו של אלפווין היה חשוב מכדי לנטוש אותו לחלוטין. רק באמצעות רוויזיה הרבה יותר מעקרת, כמו זו שעשה בנו של טולקין ב 77, היתה יכולה להסיר את אלפווין לחלוטין. אך במחיר כבד מאד של עיקור הספר מרוח החיים וממסגרתו האמיתית.

חלק 3: החשיבות של אלפווין, ידיד בני הלילית

עברנו עד כה על שני סעיפים מרכזיים בדרך להבנת דמותו של אלפווין.

הסעיף הראשון היה הבנה בכלל מי זה אלפווין והיכן הוא מופיע. אני מקווה שהבנתם שאין טעם למצוא אותו ביצירה המלאכותית של הסילמריליון 77. הוא נמצא רק ביצירה החיה, היפה של הסילמריליון האמיתי שנמצא בין כרכי ההיסטוריה.

הסעיף השני היה הבנה של תפקידו הראשוני, כמסגרת וכמעביר המיתולוגיה אל קהל הקוראים. כעד שהוא לא זר אך גם לא שייך. איש ביניים שחי בעולם הדמדומים בין לבין. בין העולם שלנו לעולם המיתולוגי – והוא היחיד שיכול להעביר לנו את המיתולוגיה הזו.

אז הבטחתי לכם שאני אראה לכם גם כיצד הוא מופיע לא רק בסילמריליון, אלא גם בכל היצירות ועכשיו אני גם אעשה זאת. המפתח להבנת התפקיד של אלפווין הוא בפירוש שמו – ידיד האלפים. Elf Friend. לא מדובר בשם שהומצא על ידי טולקין אלא בשם קיים. וכך טולקין כותב על כך באחת מיצירותיו "מסמכי מועדון הרעיונות":

"'אלפווין ידיד בני הלילית? ×–×” למראית עין פחות או יותר המשמעות המילולית. למרות שחלק מכם יודעים… שמות בני שני חלקים אלו הם רגילים למדי, ולא ניתן להסיק רבות ממשמעותם הספרותית.'

'אבל במקור הן היו חייבות להכיל משמעות.' אמר ריימר.

מתוך The Notion Club Papers

למרות שעכשיו לא ניתן למצוא אותם אלא כמשתתפים במיתולוגיה ובפולקלור, בני הלילית או האלפים היו חלק ממערכת האמונות הפאגניות בצפון אירופה, את זה אנו יודעים על פי איזכורים רבים בשירה הנורדית והאנגלוסקסונית ובכלל על פי קיומה של המילה – Alf בנורדית ו ?lf באנגלוסקסונית. למרות שהשם אלפווין כבר הפך לשגרתי משמעותו, כפי שריימר הדמיוני מציין, היתה לשם זה משמעות ספרותית כלשהי המתארת מישהו שהיה ידיד בן לילית במציאות. אלפווין  המשיך להיות שם נפוץ, אתם מכירים את זה כיום בתור השם אלווין או אלבוין. גם לאחר שהאמונה בבני לילית הפכה להיות אמונה טפלה בלבד ואחר כך הפכה לאמונה אבודה שאיש לא זוכר אותה. המילה עצמה איבדה ממשמעותה המקורית ואינה אומרת דבר מלבד לתלמיד לינגוויסטיקה. אין לה שום מקור ספרותי, אפילו לא מטפורי. בהופעה המודרנית שלה היא נראית כמאובן, כמו חלק מהמילים הרבות באנגלית או בשפות אחרות שעצמותיהן השתמרו בצורתן ובצלילן, אך משמעותן החיה נרקבה ואבדה.

אבל בעולם הדמיוני של המיתולוגיה של טולקין, שם בני לילית הם גזע חי המאכלס את הארץ התיכונה המילה חזרה וקיבלה את משמעותה המקורית. טולקין שחזר בדמיונו את המושג ידידי בני הלילית, יצר עולם שבו דמות כזו יכולה לחיות ולנוע. 'ידיד בני לילית' נראה טבעי לגמרי בעולם הטולקינאי. עכשיו חלק מכם בטוח תופסים את הראש ואומרים: "רגע אחד! השם 'ידיד בני לילית' מוכר לי מאיזשהו מקום!" וזה נכון, לא סתם טולקין בחר באלפווין או יותר נכון ב'ידיד בני לילית' כאחת הדמויות החשובות שלו. כיוון שהמונח עצמו מופיע לאורך כל יצירותיו.

ועכשיו אני מתכוון לקשר את כל הקצוות הפרומים – שימו לב היטב:

קוראי שר הטבעות פוגשים לראשונה את המונח בתרגומו המילולי די מוקדם בסיפור, בחילופי דברים שבקריאה ראשונה נראית די חסרי משמעות. בתגובה לברכתו של פרודו בשפת בני לילית, 'אֵלֶן סִילָה לוּמֵן אוֹמֶנְטִילְבוֹ, גילדור משיב לו 'תבורך, ידידם של בני לילית!'. בנקודה זו בסיפור זה נראה כמו שיחת נימוסין פשוטה בין הוביט לבן לילית. אבל לאחר מכן, ברגע רציני הרבה יותר, גילדור אומר לפרודו: "הנה קראתיך ידידם של בני לילית" אך המילה עדיין נראית כברכה רשמית מאשר שם עצם ספציפי. אבל עם כל חזרה, ניתנת יותר משמעות למילה. כאשר בבית של טום בומבדיל גולברי אומרת לפרודו: "אך רואה אני שאתה ידידם של בני לילית. האור בעיניך וצליל דיבורך יעידו בך." אנחנו מתחילים להבין כי במילה הזו יש יותר מאשר תואר נימוסי גרידא. ידיד בן לילית הוא סוג של זהות מיוחדת.  השערה זו מתאמתת כאשר, מאוחר יותר, לגולאס מציג את אראגרון להאלדיר מלוריין כ"ידיד לבני הלילית בקדמת מערב."

רק בפרק 'מועצת אלרונד' אנו מגלים שלמשפט הזה יש היסטוריה מעבר להווה הנוכחי. לאחר שאלרונד הסכים להצעתו של פרודו לשאת את הטבעת להר האבדון הוא אומר לו: "ואילו נאספו כאן יחד כל ידידיהם של בני לילית מימים מכבר, האדוֹר, והוּרין, וטוּרין ובֶּרֶן עצמו, היה מקום מושבך נכון ביניהם.". מה שנראה לראשונה כצורת פניה מנומסת, ולאחר מכן כמחמאה – נראה כעת כסימן להתשייכות לקבוצה נבחרת. קבוצה של אנשים שיש בינהם תכונה משותפת, שכרגע עדיין לא ברורה לנו.

כאשר אנו נחשפנו לכל המבחר של המיתולוגיה הטולקינאית, אנו יכולים סוף סוף לבחון את ההקף המלא של הדמויות שנראו 'ידיד בני הלילית' ואת התייחסותו של טולקין אליהן ולהבין את מקומן ואת חשיבותן בסיפור המלא. אנו יודעים כעת שפרודו, אראגורן ואפילו הורין, טורין וברן היו רק חלק מידידי בני לילית. עכשיו אתם גם יודעים ש'ידיד בני לילית', הוא יותר משם תואר המשמש לפניה מנומסת. 'ידיד בני הלילית' הוא בעת ובעונה אחת שמו, תיאורו ותפקידו של אחת מהדמויות המוקדמות והרב משמעותיות ביותר במיתולוגיה, דמות שהיא גם בתוך ומחוץ לסיפור, שהיא גם דמות בעלילה וגם משמשת כמסגרת לסיפור.

הרשימה של הדמויות שהן ידידות בני הלילית משתרעת על פני כל יצירותיו של טולקין:  מ The Lost Road ועד ה The Notion Club Papers, (שני סיפורי המסע-בזמן הבלתי גמורים שלו) שם אנו פוגשים את אלנדיל (בקווניה: ידיד בני לילית) הנומנורי והגלגולים האנגליים שלו אלבוין (אנגליזציה של אלפווין) וארול (אנגליזציה של אריול) .וכמובן את אלווין (אנגליזציה של אלפווין) לואודהם ואביו, אדווין לואודהם הזקן (שהיה, ולא במקרה, ימאי). 

בסיפורו הקצר האחרון של טולקין 'הנפח מווטון רבא' רשימת ידידי בני הלילית תכלול לא רק את הנפח עצמו אלא גם את סבו המסתורי, הטבח הראשי הראשון. לדמויות האלו יש מאפיינים מגוונים ושונים וכן הן ממלאות תפקידים שונים בעלילות הסיפורים שבהם הן מופיעות.

לא הייתי מטריח אתכם בהרצאה הזו רק כדי לתת לכם רשימה סתמית. אני רוצה שתשימו לב לדמויות האלו: פרודו, הכותב של הספר האדום, אלנדיל שמדריך את אלבוין הנוסע בזמן, אלווין לואודהם שמספר למועדון הרעיונות על המסע בזמן, הנפח מווטון רבא שנוסע לארץ הפיות וכמובן אלפווין, שנוסע גם הוא לארץ הפיות ומתעד את סיפורי בני הלילית.
השמות או הכינויים שלהן זהים – 'ידידי בני הלילית', המקור של כולם מגיע מאריול/אלפווין, דמות ידיד בני הלילית המקורי שעליו סיפרתי מספיק בהרצאה זו  – אבל חוץ משמן יש עוד משהו שהדמויות האלו חולקות והוא תפקידן בעלילה. התפקיד החשוב  שכולן חולקות הוא הקישור, היותן המחבר או המגשר בין העולם הטבעי או "האמיתי" לבין עולם הפיות – העולם העל טבעי, המיתי והדמיוני. תפקיד שמשותף לכולן מאלפווין ועד הנפח מווטון רבא.

למרות שהמגשר או הקישור הוא פריט מכריע בהעברת הסיפור, אנו עדיין יכולים לשאול מדוע הדמות המקשרת צריכה להיות 'ידיד בני לילית' במקרה של טולקין. טולקין היה יכול בקלות להשתמש בסוג אחר של מגשר כדרך למיתולוגיה שלו – עורך בדוי או מלומד דמיוני שאוסף סיפורים ישנים. בכמה הזדמנויות כמו למשל בהקדמה להרפתקאות טום בומבדיל או במסגרת ל The Notion Club Papers הוא עשה כן. אבל ברוב הסיפורים החשובים  הוא השתמש בידיד בני לילית. למה זה כל כך חשוב? למה טולקין ממשיך להתעקש שוב ושוב על הכנסת ידיד בני לילית לתפקיד המקשר? מה יכול לעשות ידיד בני לילית עבור הסיפור מלבד לאשר את אמיתות החומר? הרי אישור זה יכול להתבצע גם על ידי דמויות מסוגים אחרים. תשובה אפשרית לשאלה זו היא שכפי שהשם שלהם מרמז, ידיד בני הלילית משתייכים לשני העולמות, לעומת עורך או מלומד שבהגדרה שייכים לעולם אחד בלבד. עורך, אספן סיפורים או מלומד יהיו זרים מוחלטים והתוצאה לא תהיה סיפורים אלא מידע בלבד.. דמות מקשרת כזו תחפש אחר ממצאים ולא תחווה באופן ישיר את המיתולוגיה. במנוגד לכך, ידיד בני לילית שהוא לא בן לילית אבל ידיד להם – הוא לא לגמרי בחוץ ולא לגמרי בפנים אלא באמצע ובכך מגלם את המגשר האמיתי. האדם שבין העולמות, איש הביניים – אלפווין, פרודו, לואודהאם, אלנדיל, אלבוין, ארול, סמית  כולם הם אנשי הביניים. וכולם במידה זו או אחרת מייצגים את השקפותיו של טולקין לגבי אופן העברת המיתוס והמיתוס בכלל.

אלפווין הוא אולי דמות העד והמספר הברורה ביותר – זו שמספרת לנו הכל, מבהירה לנו הכל. הוא ממש היה שם. הוא חווה את החוויות והוא מעביר לנו אותן. במידה רבה הוא חלק מהסיפור עצמו.
פרודו גם הוא דמות מספר ברורה, גם הוא ידיד בני לילית במובן העמוק ביותר של המילה. גם הוא, כמו אלפווין חלק מהסיפור אותו הוא מעביר, אבל בניגוד לאלפווין פרודו לא מספר לנו את הכל, הוא מעביר רק חלק קטן של הסיפור, לא את כל הסיפור, לא את כל המסגרת אלא רק עלה אחד של העץ הגדול והיפה הזה שנקרא 'המיתולוגיה של הארץ התיכונה'. כך גם לואודהאם, אלנדיל ואלבוין.

הנפח מווטון רבא הוא דוגמא לידיד בן לילית שנמצא על הקצה. אין ספק בכך שהוא ידידם של בני הלילית, אך הוא פוגש את המיתולוגיה במלוא חומרתה. הוא לא מביא דבר מהמסעות שלו לארץ הפיות, למעט הפרח של מלכת הפיות, הוא אינו מקבל הסברים על המתחולל בארץ הפיות. מדוע הרוח רודפת אותו? מיהם הלוחמים בספינות? מה מקור הים חסר הרוח? אלו שאלות שהנפח אינו מקבל תשובה עליהן. הוא מסתפק ביופי של ארץ הפיות ולא מקבל הסבר ליופי הזה. אולי זה הטיפול הקיצוני ביותר שטולקין מעניק למיתולוגיה שלו – מיתולוגיה ללא הסבר וללא תשובות, רק שאלות.

נחזור לעניין ידיד בני הלילית. ציינו שאחת הסיבות לכך שטולקין מכניס את ידידי בני הלילית לתפקיד המגשרים היא שהם בפוזיציה מושלמת להיות מגשרים בגלל הכרותם עם בני הלילית אבל חוסר היותם בני לילית בעצמם. אבל ישנה עוד סיבה לדעתי, וכאן זו ספקולציה טהורה, קחו או קבלו את ×–×”. דמות ידיד בני הלילית מתפקדת כמסכה שקופה למחצה המסתירה את דמות ידיד בני הלילית האמיתי שהוא למעשה טולקין בכבודו ובעצמו. הפרדוקס הוא שטולקין הסופר מתפקד גם כגאנגלרי של עצמו, הקישור שלו אל עולם הפיות. תזכרו שהוא הצהיר בכמה מקרים שהוא לא ממש המציא, אלא במובן מסוים קיבל את הסיפורים שהפכו למיתולוגיה שלו. " "הם עלו במוחי כדברים ש'ניתנו' לי, וכאשר הם באו בנפרד, כך גם הקשרים ביניהם התרבו…. תמיד היתה לי הרגשה שאני מתעד משהו ש'×”×™×”', היכנשהו, לא שאני ממציא." (מתוך מכתב 145). לקרוא למישהו בשם 'ידיד בני לילית' כפי שגילדור קורא לפרודו, וכפי שטולקין קורא לדמויות אחרות, מאוחרות יותר, ×”×™×” להעניק לאותה הדמות משהו מעמדתו של טולקין כמאזין וכמתעד מיתולוגיה שהוא טען ש'×”×’×™×¢' אל מוחו כסיפור שאיכשהו הוא חיצוני לדמיון שלו.

לא משנה באיזה סיפור או מה התפקיד שלה, דמות ידיד בני הלילית סיפקה דמות פיקטיבית שדרך הנוכחות שלה טולקין היה יכול למסור את הסיפורים לקורא ובאותו הזמן לרצות חלק ממשאלותיו העמוקות ביותר – להשתתף במיתולוגיה בגוף ראשון, לשוחח עם סוג אחר של בריות, לבקר במימדים שונים של הזמן והמקום, לחוות בגוף אנושי ובאופן אנושי חלק מתחושת הפליאה העל טבעית של המאמין. טולקין רצה להיות ידיד בני לילית, והרצון שלו מתבטא לא מעט במכתבים שלו וכן בסיפור 'עלה של קטנוני'. אב הטיפוס של כל ידידי בני הלילית הוא טולקין.

הנפח מווטון רבא הוא בעצם סוג של משל על חייו של טולקין. הרבה טוענים שהפרידה של הנפח מארץ הפיות היא בעצם ההשלמה של טולקין עם פרידתו מהארץ התיכונה ומהכוח היצירתי שהניע אותו ליצור אותה. אם זה אכן נכון, אנחנו צריכים להודות שכקוראים היה לנו ידידי בני לילית כמו אלפווין, כמו פרודו, כמו הנפח, שאחזו בידינו ואפשרו לנו לחוות את המיתולוגיה המופלאה של טולקין. ידיד בני הלילית האולטמטיבי הוא כמובן טולקין ולא אחר הוא הגשר שבין העולמות. העקבות של אלפווין הם בעצם העקבות של טולקין. לא היינו יכולים למחוק אותם גם אם היינו מנסים. העקבות האלו מובילים מסיפור לסיפור, מטקסט לטקסט ואל הבנה הרבה יותר מקיפה של היצירה הטולקינאית ושל הדמיון של טולקין ודרך היצירה שלו וכן להבנה של האדם עצמו.

סיכום קצר של ההרצאה עצמה. בחלק הראשון סיפרתי לכם על אלפווין, בחלק השני סיפרתי לכם מדוע טולקין היה צריך אותו – גם כמגשר בין שתי העולמות וגם כמעביר סיפורים. בחלק השלישי הראיתי שתפקידו של אלפווין כידיד בני לילית חוזר על עצמו שוב ושוב ביצירות שונות של טולקין וגם הסברתי מדוע זה חשוב ולמה 'ידיד בני לילית' הוא מונח כל כך חשוב עבור טולקין שלפעמים בוחן את היחס למיתוס דרכו ולפעמים מגשים את רצונו שלו להיות בעלילה. אני מקווה שמילאתי אתכם בסקרנות בנוגע לדמות הזו ואולי מישהו מכם יפתח את ההיסטוריה של הארץ התיכונה על מנת ללמוד יותר על הסילמריליון האמיתי.

 


[1] כרך 9, 280

[2] אודות סיפורי פיות, עמ' 27

[3] מילה באנגלית עתיקה שמשמעותה 'חסר מנוחה, נודד'.

[4] Gylfaginning

פיריאל ופיתוי הבריחה מהגורל הטבעי

בכתביו של טולקין ישנם שמות, או ליתר הדיוק דמויות, המופיעות שוב ושוב בסיפורים שונים ובמספר גרסאות. חשיבותן היא רבה, מכיוון שהן קיימות על מנת להראות לנו נושא שהיה חשוב לטולקין להדגיש אותו דרכן.

אחת מן הדמויות הללו היא אישה, ושמה הוא פיריאל. כאשר טולקינאי שקרא את רוב כתביו של טולקין יראה את השם הוא יזהה אותו, אבל לא בהכרח יזכור מי היא ומה תפקידה, ובצדק; פיריאל בד"כ מוזכרת בתפקידים קטנים ובטקסטים קצרים ולא פופולאריים. כך שבמבט מיידי היא לא נראית חשובה, אך כשבוחנים היטב את פיריאל, ניתן לראות שמאחורי שמה יש דמות מסתורית שמבחינתו של טולקין הייתה בעלת חשיבות גדולה. פיריאל ניצבת על הגבול בין הדעיכה והמוות עקב הגורל הטבעי לבין אפשרות ההכחשה והבריחה אל האלמוות ו'גן העדן' הזוהר, ונאלצת לעשות בחירה לא פשוטה.

משמעות השם

לפני שנבדוק מי היא בדיוק, חשוב להבין את משמעות שמה מבחינה פילולוגית, וטולקין שהיה מומחה בתחום הפילולוגי נטה לייחס לכך חשיבות.

השם 'פיריאל' (F?riel) מקורו בשפת הקווניה, שפת בני הלילית מהמערב, והוא מורכב מהמילה f?r?, שפירושה היא באנגלית:'Expire', כאחד אשר נאנח או משחרר נשימה עמוקה. הסיבה לכך היא שהמוות לא היה ידוע לבני הלילית המערב עד למותה של מיריאל, וכאשר זה אירע היא נאנחה עמוקות ואלו שהיו לצידה תיארו את מותה במילה זו. לכן בני הלילית לאחר מכן השתמשו במילה הזו לתיאור מוות, והמילה fםrin כוונתה היא 'מוות טבעי'. ניתן לראות את היסוד הזה מרכיב מספר מילים כמו Fםrimar שכוונתו הוא 'בני תמותה' ומשמש כעוד שם לבני האדם, ויש גם את Dor Firn-i-Guinar שזה 'ארץ המתים אשר חיים', שבה שכנו ברן ולותיאן לאחר ששבו לחיים. במקרה של פיריאל כוונת השם ברוב המקורות זה 'בת תמותה', אך נאמר גם שניתן לפרש את השם בתרגום 'היא אשר מתה'.

העלמה היפה מגונדור

'הספינה האחרונה' הוא שיר שנמצא בקובץ השירים 'הרפתקאותיו של טום בומבדיל' והוא עיבוד שטולקין כתב לשיר שנקרא 'פיריאל' שכתב בשלב מוקדם יותר. השיר שייך למסורת גונדור, וזאת אנו יודעים בגלל הזכרת שבעת הנהרות (שזרמו מגונדור אל הים) והשימוש בשם פיריאל שהיה מוכר ברשומות ההיסטוריה של גונדור.

השיר מספר על עלמה בעלת יופי עם מגע של בת לילית, אשר יוצאת מביתה בעת הזריחה אל הנהר. הנוף של הארץ סביבה מתואר באופן פסטורלי, כתחילתו של יום מושלם, והעלמה רצה ומרקדת על הדשא הירוק ושיערה הגולש מתנופף חופשי ברוח.

לפתע היא שומעת מוסיקה קסומה ושירה צלולה, ורואה בנהר ספינה שטה ובה שלושה בני לילית אציליים. העלמה שואלת אותם לאן הם מפליגים, והם עונים לה שהם עוזבים את הארץ התיכונה שבה הטבע דועך וכיוונם הוא למערב; שהגיע זמנם לעזוב לעד ולהצטרף לבני עמם. לאחר מילים אלו הם עוצרים את ספינתם וקוראים לעלמה בשם פיריאל, בת תמותה, ומציעים לה לבוא איתם, ובכך לברוח מגורלה כבת אדם ומהדעיכה של הארץ התיכונה. פיריאל עושה צעד אחד קדימה בהיסוס, ורגלה נתקעת בבוץ, כך שהיא נעצרת והספינה מתחילה להתרחק, והיא קוראת לבני הלילית שהיא איננה יכולה לבוא מכיוון שהיא בת האדמה.

בחזרתה לביתה התיאור שלה הוא כבר באופן שונה. התכשיטים שהיו עליה נעלמו, וביתה מתואר כמקום קודר וחשוך. היא מחליפה שם את שמלתה בסרבל חום פשוט, שיערה כבר אסוף, והיא חוזרת לעבודתה עם שקיעת החמה. ההמשך של השיר (הבית האחרון שלו) מספר שהשנים חולפות ופיריאל כבר לא מוזכרת כי עבר זמנה; ניתן להבין שהיא הלכה לעולמה, וזיכרונה כזיכרון בני הלילית, כבר לא קיים.

בשיר קיימת תחושה של אובדן, של גורל שלא ניתן לשנותו, החל על בני האדם. הבוקר הזוהר והפורח לא יימשך לעד, וסוף היום הוא קודר, ללא תהילה והדר. האם ניתן לברוח מגורל זה? פיריאל עושה צעד אחד קדימה לעבר הספינה והמערב וגם הוא בהיסוס, אך גם אם הייתה רוצה לעשות צעד שני, היא לא יכולה להמשיך מכיוון שהאדמה עוצרת בעדה, ובשלב זה היא מכירה בעובדה שהיא בת האדמה, היא מכירה בגורלה כבת תמותה.

בגרסא הישנה יותר של השיר, פיריאל נעצרת רק בגלל שהיא לא בטוחה בליבה האם עליה לענות לקריאתם של בני הלילית, אך ב'ספינה האחרונה' גם האדמה עוצרת אותה; הבחירה לא שייכת לה. טום שיפי העריך כי תחושת האובדן והמוות חזקה יותר בגרסא הזו של השיר, וכי הוא סוג של אנטי-סיפור פיות, בו הבריחה מהמוות לגן עדן עלי אדמות נדחית.

פיריאל בנומנור

סיפור 'הדרך האבודה' אשר נמצא בכרך החמישי של ההיסטוריה של הארץ התיכונה, הוא סיפור על חזרה בזמן של אב ובן לנומנור בימייה האחרונים. פיריאל ממלאת בו תפקיד אורח, והיא אחת מאנשיו של אלנדיל, הנאמנים לואלאר.

אין לה תפקיד חשוב בהקשר לעלילה, ומהפירוט הקצר אודותיה ידוע שהיא בת של חבר קרוב של אלנדיל, ושהיא יפה. אז מה בדיוק היא עושה שם? היא שרה שיר, שאלנדיל שומע וחושב על השורות האחרונות שלו. את השיר הוא שומע מחלון ביתו, והשיר הוא בשפה הארסאית (שפה של בני לילית, השם של השפה הוא בהתאם לעלילת הסיפור) וטולקין נתן גם תרגום צמוד אליו:

'Ilu Iluvatar en kare eldain a firimoin
ar antarota mannar Valion: numessier
Toi aina, mana, meldielto – enga morion:
Talantie. Melko Mardello lende: marie
En karielto eldain Isil, hildin Ur-anar.
Toi irimar. Ilyain antalo annar lestanen
Iluvataren. Ilu vanya, fanya, eari,
i-mar, ar ilqa imen. Irima ye Numenor.
Nan uye sere indo-ninya simen, ullume;
Ten si ye tyelma, yeva tyel ar-i-narqelion,
ire ilqa yeva notina, hostainieva, yallume;
ananta uva tare farea, ufarea!
Man tare antava nin Iluvatar, Iluvatar
enyare tar i tyel, ire Anarinya qeluva?

The father made the world for Elves and Mortals, and he gave it into the hands of the lords. They are in the west. They are holy, blessed, and beloved: save the dark one. He is fallen. Melko has gone from earth: it is good. For Elves they made the moon, but for men the red sun: Which are beautiful. To all they gave in measure the gifts of Iluvatar. The world is fair, the sky, the seas, the earth and all that is in them. Lovely is Numenor. But my heart rest not here forever; for here is ending, and there will be an end and the Fading, When all is counted, and all numbered at last, but yet it will not be enough, not enough. What will the father, O father, give me in that day beyond the end when my sun fail?'

את המילים האחרונות של השיר, אלנדיל מבחין, פיריאל שרה בעצב.

גם כאן שוב עולה נושא הדעיכה והמוות (מודגש בקו), ושוב פיריאל, בת התמותה, יודעת את מקומה בעולם ואת הגורל הבלתי נמנע, אך גם חוששת ממה שיבוא אחרי.

בדומה ל'ספינה האחרונה', השיר גם מראה שהעולם יפה מנקודת מבטם של בני האדם, אך לקראת הסוף הכל דועך (כולל החיים), אפילו בנומנור. השורה האחרונה של השיר מראה קבלה של המוות; כך שלמרות הביקורת על הדעיכה שלבטח גורמת למחשבות על רצון לבריחה מגורל בני התמותה, השיר מסתיים בשאלה מה יקרה לאחר המוות, לא בהכחשה שלו.

האם לפיריאל יש כאן בחירה בנוגע לגורלה? כמובן שכן. למרות שזו גרסא שונה וישנה לסיפור נפילתה של נומנור, המרד בואלאר והניסיון לכבוש את ארצות האלמוות כבר קיימים, ופיריאל, בדומה לאלנדיל ולשאר אנשיו, בחרה בדרך הנכונה, ולא בדרך המרד בגורל וההכחשה שהביאה למותם של רוב אוכלוסיית נומנור ולטביעת האי.

פיריאל מהמערב

מיריאל, אשתו של פינווה מלך הנולדור, היא אחת הדמויות היותר ייחודיות בין בני הלילית. היא היחידה שבחרה במוות מרצון חופשי, ולאחר מכן החליטה להישאר בהיכלי מאנדוס (ולא לשוב לחיי הגוף) למרות אזהרת הואלאר שהיא אולי תתחרט על כך; ואכן היא מתחרטת מאוחר יותר לאחר פגישתה עם פינווה לאחר מותו, וניתנת לה הרשות לשוב לבית ואירה שם היא אורגת את היסטוריית הנולדור.

הדבר המעניין כאן מבחינתנו הוא שלאחר חזרתה שמה השתנה, וקראו לה פיריאל. כאן כוונת השם זה 'היא אשר מתה' (She that Died), בהתאם גם לעובדה שבמקור המילה לתיאור המוות נבחרה בגללה (כפי שמוסבר בתחילת המאמר).

פיריאל הוא שם שמתאים למיריאל, שבדומה לאחרות שהזכרתי לפני כן שנשאו שם זה, גם היא מהססת בנוגע לגורלה הטבעי. היא אומנם לא בת אדם העומדת בפני הפיתוי לחמוק מן מהמוות, אבל היא בדיוק הקבלה הפוכה, בת לילית שבורחת מהגורל הטבעי שלה, החיים בארץ הברוכה.

פיריאל ב'ספינה האחרונה' נחסמת על ידי גורלה ומבינה שבכל מקרה היא לא יכולה לברוח מהמוות; פיריאל ב'דרך האבודה' מקבלת את גורלה ללא היסוס ומחשבה על ניסיון לברוח ממנו, אך עושה זאת בעצב ולא מקבלת תשובה לשאלתה; ומה אנחנו למדים בנושא על פיריאל מהמערב? היא עושה את הבחירה הלא נכונה, אך על ידי חסד הואלאר היא מורשית לחזור לחיי הגוף והגורל הטבעי שלה, ולבחירתה הקודמת יש מחיר: לבן לילית (פינווה במקרה הזה) אסור שיהיו שתי בנות זוג, ואינדיס הינה בחיים, כך שלפיריאל ניתנת הרשות לחזור לבית ואירה בלבד. על כך נאמר משפט מעניין:

'… although in that House none of the Living dwelt nor have others entered it in the body'

אולי 'מחיר' זו לא המילה המתאימה במקרה של מיריאל-פיריאל, כי היא רצתה להיות שם ולא לשוב לחיות בין בני עמה. אז מה ניתן להגיד על הבחירה האחרונה שלה? היא אומנם חזרה לגורלה הטבעי, אבל איפה היא בדיוק? היא במקום שאין בו אחרים שחיים בחיי הגוף (חוץ ממנה) אך גם זה לא מקום בו שוכנים המתים; נראה שפיריאל במקרה הזה מצאה מקום באמצע, ושם ליבה מצא מנוחה.

סיכום

לפני שנחתום את מסקנותינו, אולי חשוב לציין שיש עוד שתי פיריאל: אחת היא נכדתו של סאם (שעליה אין שום מידע חוץ משמה), והשנייה היא בתו של מלך גונדור שנישאה למלך האחרון של ארנור, ודרכה הייתה ליורשי איסילדור בצפון תביעה לגונדור.

קיימת השערה שהיא המקור למשורר מגונדור שכתב את ה'ספינה האחרונה' כי אין דרך אחרת שהם היו מכירים את השם וכוונתו (וזה לא השם היחיד שלא נשכח בגונדור; לאביו של דנתור קראו אקתליון שגם מקורו בקווניה). אין ספק שטולקין אהב שם זה ולא רצה שיישכח, אך לא קיים קשר ברור בין שתי האחרונות לנושא המאמר.

טום שיפי כתב על פיריאל מ'הספינה האחרונה' שהיא סימלה עבור טולקין תחושה שכיחה של אובדן וסוף עצוב. בת התמותה ננטשת על ידי בני האלמוות, וגורלה (כגורל יצירותיו של טולקין כפי שחשש) הוא לדעוך ולהישכח. אך הוא גם כתב שהיא, בנוסף לעוד כמה דמויות, קשורה לנושא גורל בני התמותה והניסיון לברוח ממנו. את הנושא הזה ניסיתי לפתח כאן עם מבט כללי יותר על פיריאל בכתביו של טולקין, מכיוון שאני מאמין שיש להן מכנה משותף.

למרות שפיריאל נמצאת במספר סיפורים ובזמנים שונים, הקשר ביניהן הוא לא פילולוגי בלבד, הוא גם אתי. פיריאל מקבלת הזדמנות לעשות בחירה בנוגע לגורל שלה, ולברוח למשהו שנראה זוהר יותר, סוג של פיתוי למנוחה ולשלווה נצחית. אך מגלה שיש דברים שלא ניתן לשנות, ולנסות לברוח מוביל לתוצאה הפוכה מהמצופה.

פיריאל מהארץ התיכונה לא יכולה לברוח ונעצרת בגלל הססנות וגם על ידי האדמה, כלומר על ידי הגורל הטבעי שלה. פיריאל מנומנור שנמצאת במקום שיותר קרוב למערב בשלמות שלו, יכולה לעשות בחירה להכחיש את גורלה ולמרוד כפי שעשו רוב עמה, אך לא עושה זאת ומקבלת בעצב ובאי-וודאות את גורלה. פיריאל מהמערב לא בטוחה לגבי גורלה וגם מנסה שביל אחר, המוביל אותה רק לצער לחרטה, ועל ידי חסד עליון היא מקבלת הזדמנות שנייה.

נראה כי טולקין התכוון בדמויות פיריאל להובילנו למסקנה לפיה גם אם סוף דרכם של בני האדם קודר, עליהם להסכין לגורל היותם בני תמותה.

על הסילמריליון כיצירה עצמאית – כיצד מפרידים בין הסילמריליון להיסטוריה של הארץ התיכונה?

לסילמריליון יש חסרונות לא מעטים ועל כך יעידו כל קוראי ההיסטוריה וחוקרי טולקין ואף מחברו: כריסטופר טולקין שהתוודה על כך (בכרך החמישי). אבל יש לו יתרון אחד ענק. במהלך שלושים השנים מאז שפורסם לראשונה, הוא הפך לגרסה בה"א הידיעה של הלגנדריום הטולקינאי. אין כמעט טולקינאי שלא קרא אותו ומקבל אותו כפי שהוא.

בשנת 1996, עם סיום פרסום סדרת "ההיסטוריה של הארץ התיכונה": שכוללת את רוב הטיוטות ששימשו את כריסטופר טולקין ביצירת הסילמריליון, נוצרה בעיה עיקרית עם מחקר פנים יצירתי של הסילמריליון. מהו מחקר פנים יצירתי? ניסיון לענות על שאלות שבאות מתוך היצירה. למשל: האם דיור ×”×™×” בן תמותה? מה שמות שבע אבות הגמדים? האם לאיארנדל משעמם שם למעלה? ועוד שאלות ממין אלו. בעבר, לפני שפורסמה ההיסטוריה במלואה, שאלות אלו היו נותרות ללא מענה – בדיוק כמו שאלות דומות משר הטבעות (מי ×–×” טום בומבדיל? למשל). או שהטולקינאים היו מנסים לתרץ המצאותה או אי המצאותה של תשובה בתוך הטקסט עד כדי התלות בקצה קצהו של יוד בניסיון להסביר משהו.

הטקסטים (כשאני כותב על טקסטים אני מתכוון לטקסטים העוסקים בסילמריליון שמופיעים בכרכי היסטוריה של הארץ התיכונה) מכילים מאגר נרחב של ידע עצום – משמות שבעת אבות הגמדים ועד הנבואה השניה של מאנדוס (נבואת קץ הימים), גורלו של דיור, מאמרים פילוסופיים על מאנווה ומלקור ועוד שפע של פרטים. עם השנים, נוצר נוהג לנסות ולמצוא תשובות לשאלות המתעוררות מהסילמריליון בטקסטים הללו. כך למשל, אם מישהו ישאל שאלה נוסח "מהו מקור האורקים" לא נסתפק בפסקה מתוך הסילמריליון שקובעת שמדובר בעיוות של אורקים אלא נפנה אותו למאמר שטולקין כתב המתפרסם בכרך 10 של ההיסטוריה, המספר על מקור האורקים (קישור לתרגומו של יואל ואינגר).

השאלה הגדולה אם נכון לעשות כן. האם נכון להפנות את השואל שאלה מתוך הסילמריליון אל הטקסטים של ההיסטוריה של הארץ התיכונה?

הסילמריליון, נרצה או לא נרצה, קיבל מעמד עצמאי עם השנים. מעמד של יצירה העומדת בפני עצמה ואשר מהווה "קאנון". החוקרים יכולים לצעוק עד מחר – אבל רוב הטולקינאים מקבלים את הסילמריליון כפי שהוא ולא מפקפקים באמינותו. כחוקרים וכטולקינאים יש לנו כמה דרכים אפשריות. הדרך האחת היא לנסות ולהחזיר את הגלגל אחורה, קרי לומר על הסילמריליון שהוא ספר רע ופסול, ללעוג לניסיון הנפל של כריסטופר לזקק את הטקסטים של אביו לכדי יצירה קוהרנטית אחת ולהטיף לציבור להתחיל לקרוא את ההיסטוריה. הדרך השניה וזו שיותר מקובלת עלי היא לקבל את הסילמריליון כיצירה עצמאית ושלמה. לצד אזהרה שמדובר ביצירה שבכל הנוגע למחקר היא שימושית אך ורק למחקר פנים יצירתי ולא חוץ יצירתי.

מה זאת אומרת? אם מישהו ירצה לדעת יותר על ברן ולותיין, לגיטימי לחלוטין להפנות אותו לסילמריליון. אבל מחקר על חייו של טולקין, על ההשפעה הנורדית על טולקין וכו' וכו' לא יכול בהגדרה להתבסס על הסילמריליון. החוקר שרוצה לומר אמירה משמעותית "חוץ יצירתית" כלשהי יצטרך לפנות אל הטקסטים. אם אני רוצה לבדוק (למשל) מגדר ביצירתו של טולקין, או אלמנט האור והזמן ביצירתו של טולקין, או אפילו סתם השפעה קלטית על יצירותיו – ×–×” נורא בעייתי להשתמש בסילמריליון. הרי עם כל הכבוד לכריסטופר, אני לא מעוניין לבדוק אותו אלא את היצירה של ×’'.ר.ר טולקין האב.

למה חשוב לעשות את ההפרדה הזו? ההפרדה הזו חשובה בעיקר עבור טולקינאים שהם "חדשים" בנושא. כאלו שעושים את צעדיהם הראשונים בתחום ועדיין שבויים בקסמי "היצירה המשנית". ההפרדה בין חוץ סיפורית לפנים סיפורית היא קריטית במקרה ×–×”. האנציקלופדיה של ארדה למשל כתובה מנקודת המבט של מישהו שקיים בשנה ×” 121 לעידן הרביעי. כלומר מישהו שנמצא "בתוך הסיפור". אם אני בא ושואל: "מי ×”×™×” גלאורונג?" אני שואל שאלה שבאה מבפנים. משל הייתי מלומד ממינאס טירית שחוקר את העבר. כשאני בא ושואל שאלה כמו "איך ×–×” שהגמדים לא עזרו במלחמת הטבעת?" אני שואל שאלה שהיא לגיטימית לדמות שנמצאת בתוך היצירה. אבל שאלה נוסח: "האם הסיפור של טורין וניינור משקף את השקפותיו המוסריות של טולקין?" היא שאלה שכמובן אותו מלומד דמיוני ממינאס טירית אינו יכול לשאול – ואלו בדיוק השאלות שמחייבות אותנו להסתכל על היצירה מבחוץ, אנחנו מלומדים שחוקרים את היצירה, לא מלומדים שחוקרים את העולם. הסילמריליון נרצה או לא נרצה, התקבע כמשהו שכמעט כולם רואים אותו כחלק אינטגרלי מהמיתולוגיה הטולקינאית ולפיכך – משהו שהמלומד ממינאס טירית יכיר ויתווכח עליו – האירועים והמעללים שמופיעים בסילמריליון פשוט שייכים למיתולוגיה. כך לפחות עבור טולקינאים שאינם מודעים לטיוטות ולתפקידם.

השימוש הבלבדי שלנו בסילמריליון למתן תשובות "פנים יצירתיות" ובטיוטות למתן תשובות למחקר אינו אומר שאי אפשר לחקור את הסילמריליון כספר עצמאי – להיפך. אפשר לדון על שאלות כמו "התמה הנוצרית בסילמריליון" או "השפעות נורדיות על הסילמריליון" כל עוד אנחנו זוכרים ×›×™ מדובר בספר שהוא לאו דווקא של ×’'.ר.ר טולקין עצמו. ייתכן שמחקר ×›×–×” אף יראה כמה דברים מעניינים בנוגע לטולקין עצמו אך אם אנחנו רוצים לדעת בדיוק מה דעתו של ×’'.ר.ר טולקין בנושא כלשהו – עלינו לפנות לטקסטים.

הטקסטים ותפקידם

אז אחרי שגיבשנו את היחס לסילמריליון (מעכשיו יכונה סילמריליון 77 על מנת להפרידו בצורה ברורה מהטקסטים שמכילים את הסילמריליון) כדאי שניגש לטקסטים השאלה היא איך פונים לטקסטים ומה הגישה שאיתה אנו באים לחקר הטקסטים. ראשית, בואו ונבין מה הם הטקסטים.

בניגוד לטיוטות של שר הטבעות, ששם אנו רואים התקדמות בקו ליניארי (פחות או יותר) לעבר תוצאה סופית ומוסכמת – קרי המהדורה הראשונה של שר הטבעות. עם הטקסטים של הלגנדריום (לגנדריום=המיתולוגיה הטולקינאית) המצב קצת שונה. אין מהדורה סופית של הלגנדריום, אין איזשהו קו סיום שאליו טולקין חותר. נכון, טולקין משכלל ומשפר חלק מהטקסטים שלו. אבל במהותן מדובר פחות או יותר ביצירות שונות זו מזו. הקוונטה סילמריליון היא יצירה שונה במהותה מהקוונטה סילמריליון המאוחרת. אין דין "תולדות השנים האפורות" כדין אתרבת. החיבורים המובאים ב Myths Transfomed שונים במהותם מה'לאמאס'. הטקסטים הן אוסף של יצירות שיש ביניהן חוט מקשר, אבל הן לא "שיפור" גרידא זו של זו. גיא דואר, אחד מהאנשים שיותר מבינים בהיסטוריה של הארץ התיכונה, ייצג את ×–×” יפה באתר "×”×¢×¥ של ארדה". אם תציצו בעץ היצירות שהוא בנה בעמל רב תוכלו לראות פחות או יותר את כל הטקסטים כפי שהן צריכות להראות בעיני כל טולקינאי מנוסה: ענפי ×¢×¥ יפהפה שקשורים לאותו "×’×–×¢" אך עדיין נבדלים ×–×” מזה בצורה, במראה ובמקום הפיסי. בניגוד לשר הטבעות, אין כאן ניסיון להגיע לגרסה מאוחדת, סופית אלא התפרשות, צמיחה ושינוי תמידי.

חשוב להדגיש ×›×™ הטקסטים הם לא רקע ליצירה – הם היצירה עצמה! הם לא הרחבה, אלא הם משהו שעומד בפני עצמו ויש לו את היופי שלו. נכון, זו לא יצירה מוגמרת נוסח שר הטבעות אלא יצירה בסגנון אחר לחלוטין שמכורח הנסיבות גם מוצגת בצורה משונה – ×–×” לא מפחית מהיות הטקסטים יצירות עצמאיות ונפרדות. אנחנו קוראים להן 'טקסטים' ולא 'טיוטות', ×›×™ טיוטות מרמזות על משהו בדרך לגרסה סופית ובמקרה שלנו לא רק שאין גרסה סופית, מושלמת או מוסכמת – אלא גם לא יכולה להיות כזו.

כיוון שמדובר במשהו שאין לו קו סיום או סוף אי אפשר לומר מה עדיף ממה או מה יותר "נכון". אין גרסה סופית וגם אין ממש חתירה אליה. אם תגידו – אנחנו חושבים שמה שיותר מאוחר יותר "נכון" – אז אני אשאל אתכם: מה "נכון", חומר מוקדם אך עתיר פרטים, או חומר מאוחר ומצומצם?. אם תגידו – אנחנו חושבים שכמה שיותר מפורט יותר "נכון" – אז אני אשאל אתכם: "ואם המפורט יותר הוא משנות ×” 20?". העניין כאן הוא שאין ×›×–×” דבר "נכון" בטקסטים. כל דבר בטקסטים נכון בהקשר הכרונולוגי הנכון. לואלאר יש ילדים? ×–×” נכון (בכל הנוגע לשנות ×” 30). לואלאר אין ילדים? ×–×” גם נכון (בכל הנוגע לשנות החמישים המאוחרות). נשמע מבלבל? אולי. אבל ×›×›×” ×–×” כאשר אנו עוסקים באוסף של יצירות הקשורות זו לזו אך שונות זו מזו.

אז למה יש צורך בטקסטים? ראשית יש לציין שמדובר בטקסטים שחלקם הם מרתקים ביותר ומהנים מאד לקריאה. קטעים מסעירים כמו למשל 'שירת ליתייאן', 'נדודי הורין', 'נפילת גונדולין' ועוד ועוד קטעים שמהנים מאד לקריאה גם אם מתעלמים מהקונטקסט שלהם לחלוטין. שנית, מדובר בחומר שיכול לשפוך אור רב על היצירה הטולקינאית. ד"ר ורילין פלייגר בספרה A Question of Time מדגימה כיצד באמצעות מחקרים על שני הסיפורים: 'הדרך האבודה' ו'מסמכי מועדון הרעיונות' היא יכולה לומר דברים משמעותיים על שר הטבעות. טקסטים מהטיוטות יכולים לשמש למחקר התפתחותי ולדוגמא ניתן לקרוא את ההוביט, פרק 11, על הדרקונים. , ספר ההגדות האבודות (האם טולקין התכוון לכתוב מיתולוגיה?) ו ההוביט, פרק 8, על העכבישים וההיסטוריה שלהם. שלישית, החומר הנמצא בטיוטות מגלה רבות על טולקין ועל דרך יצירתו. לבסוף נמנה את הסיבה הלא פחות חשובה שרק קריאת הטקסטים הרלוונטיים יכולה לתת מושג (ולו קלוש) על הסילמריליון האמיתי כפי שטולקין היה רוצה לראות אותו. סילמריליון ששונה שינוי גמור מהסילמריליון (77).

הקשר בין הטקסטים לסילמריליון (77)

יכול להיות שחלק מכם יתקוממו על מה שאני הולך לומר כאן: לאור טבעם של הטקסטים, אסור להסיק שום דבר מהטקסטים בנוגע לסילמריליון (77). הסילמריליון הוא יצירה עצמאית, אך בשום פנים ואופן אינו מהווה גרסה סופית או מסכמת של הטקסטים.

הטקסטים הן לא משהו שקדם לסילמריליון (77), חלק מהם מהווים חלק ממקורותיו של הסילמריליון (77) אבל זו תהיה טעות להתיחס אליהם כאל מאגר תשובות לשאלות מתוך הסילמריליון (77). הסילמריליון (77) הוא יצירה עצמאית לחלוטין ששונה מטבעו מהטקסטים – ולפיכך זו תהיה טעות – במישור הפנים יצירתי – להסיק מפה לשם. כיוון שאי אפשר לקבוע מה יותר "נכון" אי אפשר גם להביא "הוכחות" מתוך הטקסטים אל ויכוח פנים יצירתי שמתרחש בגבולות הסילמריליון (77).

כפי שאנו צריכים לראות את הסילמריליון (77) כיצירה עצמאית – כך גם "×”×¢×¥" של הטקסטים הוא יצירה עצמאית. כפי שאי אפשר להקיש מתוך הסילמריליון (77), שאינו מהווה את הגרסה הסופית, אל הטקסטים – כך אי אפשר להקיש מתוך הטקסטים אל הסילמריליון.

מדובר בשני תחומים של מחקר שאין לבלבל ביניהם. האחד, הפנים יצירתי, שאליו אנו ניגשים באמצעות הסילמריליון (77). והאחר, החוץ יצירתי, שאליו אנו ניגשים באמצעות הטקסטים. אפשר, לעיתים, לשלוח את המתעניין בסילמריליון אל ההיסטוריה של הארץ התיכונה על מנת לקרוא איזה מאמר מעניין או הרחבה חשובה, אבל אי אפשר לשלוח אותו בלי הסבר מקיף על תפקידיהן של הטקסטים ועל כך שאי אפשר להסיק מסקנות פנים יצירתיות על הסילמריליון (77) מתוכן.

סיכום

מאמר ×–×” בא על מנת לעשות סדר בתחום המחקר, אך כמובן לא בא לכפות אחידות. אני לא יכול להביא תשובות לשאלות "פנימיות" מתוך ההיסטוריה אלא רק מתוך הסילמריליון (77). אבל אם אני בוחר להפנות את השואל למקור מתוך הטקסטים של ההיסטוריה של הארץ התיכונה אני צריך לומר לו בדיוק מה ×–×” החומר ×”×–×” ומאיזו שכבה הוא מגיע ואיך בדיוק צריך להתייחס אליו. אני אדגים למען הסדר הטוב. למשל, אם מישהו שואל שאלה: מהו מוצא האורקים? התשובה האינטואטיבית והראשונית ביותר אל אותו אדם צריכה להיות: "על פי הסילמריליון: מוצא האורקים הוא מבני הלילית שהושחתו על ידי מלקור." וזו גם התשובה הנכונה. × × ×™×— ואותו שואל מכובד ירצה לדעת יותר, אני לא אפנה אותו באופן סתמי אל אחד המאמרים בהיסטוריה של הארץ התיכונה (במקרה דנן, המאמר על האורקים מכרך 10) אלא אשלח אותו לשם עם מידע ברור כיצד יש להתייחס למאמר ×”×–×”, באיזו שכבה של זמן הוא נכתב ומה הקונטקסט שלו. שאותו מלומד היפותטי ידע שהמאמר ×”×–×” נמצא בהיסטוריה לא על מנת להרחיב את "הסילמריליון 77" אלא כחלק מעץ גדול ונפלא שנקרא 'הלגנדריום' ולא חלק מאוסף "טיוטות" כביכול שבקצהו נמצא סילמריליון (77). וכך תהיה התשובה המורחבת על מוצא האורקים: "כשטולקין החל לכתוב את הלגנדריום שלו, האורקים היו יצורים שנבראו על ידי מלקור. ככל שהתפיסה הדתית של הלגנדריום התפתחה, טולקין נאלץ לשנות את "מיתוס הבריאה" של האורקים וכבר בשנות השלושים, בגרסה המפורטת 'קוונטה סילמריליון' שמופיעה בכרך החמישי של ההיסטוריה אנחנו יכולים לראות את הגרסה שבה האורקים נוצרו מבני לילית שנשתחתו. לאחר כתיבת שר הטבעות, שבו התפיסות התיאולוגיות של הלגנדריום הגיעו לבשלות, טולקין ניצב בפני בעיה חמורה: כיצד מלקור יכול להשפיע על יצורים חיים לשנות לא רק את גורלם אלא גם את גורל צאצאיהם. כיצד הוא יכול בעצם ליצור ×’×–×¢ "מקולל" לנצח? את הסתירות הללו טולקין ניסה ליישב במאמר "על האורקים" שנכתב בסביבות 59. במאמר ×–×” טולקין מתחבט בנוגע לשאלת זהותם של האורקים ובסופו של דבר לא מצליח להגיע לתשובה. כל השערה שהיא בנוגע לטיבם של האורקים שמסווגת אותם כיצורים בעלי בינה תסתור בהכרח את האכסיומה הבסיסית שקובעת ×›×™ רק ארו יכול לשנות את הגורל של ילדי אילובאטאר כפי שהיא מוצגת באתראבת: "אולם לדון את בני אלמוות לחיי-מוות, מאב לבן, ועדיין להותיר להם זיכרון-מורשתם שנגזלה מהם, ותשוקה לאשר איבדו – כלום בכוחו של המורגות לעשות כך? לא יתכן הדבר, אומר אני."."

המצב כיום שבו הסילמריליון (77) והטקסטים של ההיסטוריה של הארץ התיכונה משמשים בעירבוביה חייב להפסק. תנו לסילמריליון (77) את אשר לסילמריליון (77) : המחקר הפנים היצירתי השטוח. תנו להיסטוריה של הארץ התיכונה את אשר להיסטוריה של הארץ התיכונה: המחקר הלגנדריומי המלא המגיע לה.

כל אנשי המלך ופרשיו

כל אנשי המלך ופרשיו
מייקל מרטינז http://www.ray-baneyewear2015.com
מתרגמת: אילנה בוגוד
Humpty Dumpty sat on a wall,
Humpty Durnpty had a great fall.
All the king's horses and
All the king's menhttp://www.airmaxrunningsneaker.com
Couldn't put Humpty Dumpty together again
ה"אוסנווה-קנטה"[1] הוא חיבור מעניין, אם כי מבלבל. כריסטופר טולקין מאמין שהוא נכתב באותו זמן כמו "קוונדי ואלדר" (בסביבות 1959) שרובו פורסם ב"מלחמת הסילמארילים"[2]. "קוונדי ואלדר" הוא אוסף מאמרים קצרים הדנים בהתפתחות אטימולוגית של מילים שבהן כינו בני לילית את עצמם ועמים אחרים, או הורו על אנשים ספציפיים. http://www.oakleyeyewear2015.com
הטקסט המרכזי עמוס בהערות היסטוריות ואנקדוטות אשר מגלות הרבה יותר על ההיסטוריה המוקדמת של בני לילית מאשר קטעים מהסילמאריליון. לרוע המזל, החומר ב"קוונדי ואלדר" אינו תואם את הכתוב בסילמאריליון. למרות שאנו מבינים שהחלטות העריכה של כריסטופר השפיעו על הטקסט של הסילמאריליון במידה ניכרת, אי ההתאמה בין שתי העבודות הללו היא הרבה מעבר לטעויות עריכה.
"קוונדי ואלדר" נושא את כותרת המשנה "מקורות ומשמעויות של כינויים של בני לילית לבני לילית לסוגיהם, עם נספחים על שמותיהם עבור בריות אחרות". כותרת המשנה של ה"אוסנווה-קנטה" היא, "חקירה בנושא תקשורת מחשבות", ואם הנושאים המובטחים של שתי העבודות אינם נבדלים זה מזה בצורה משמעותית, הרי שגוף נוסף של כתבים משוייך גם הוא אליהם: החיבור הנוגע למקורות האורקים אשר פורסם ב"טבעת מורגות"[3] עם הקדמה בעמ' 415 המזכירה גם את "קוונדי ואלדר" וגם את "אוסנווה-קנטה".
כריסטופר פרסם תחילה את החיבור על האורקים כחלק מהאוסף "מיתוסים ששינו צורתם"[4] שכלל את העבודות המאוחרות יותר של אביו. בעבודות אלה, הוא הרחיב על הקוסמולוגיה של הארץ התיכונה ושכלל אותה בהדרגה, ותוך כדי כך השמיט סופית כמה מן המסורות הקדומות ביותר שנכתבו בין 1916 ל-1917.
הקשר בין "אורקים" לבין "קוונדי ואלדר" נמצא בפתיחה לנספח ג' של "קוונדי ואלדר", שם מציין טולקין:
"האורקים של המלחמות המאוחרות, לאחר בריחתו של מלקור-מורגות ושובו לארץ התיכונה, לא היו רוחות או רפאים, אלא יצורים חיים המסוגלים לדבר ואף לעסוק במיני אומנויות וסדרים, או לפחות מסוגלים ללמוד דברים אלה מיצורים נעלים יותר או מאדוניהם. הם פרו ורבו במהירות כל אימת שנעזבו לנפשם. עיון במקורו הראשוני של גזע זה יבהיר שהקוונדי פגשו אורקים מסוג זה לפני שאורומה מצאם ולפני היפרדותם של האלדר והאבארי."http://www.airjordansneakerretro.com
כריסטופר כותב: "אין ספק שהמילים 'עיון במקורו הראשוני של גזע זה' הן שהניעו את אבי לכתוב את החיבור הזה", וזהו החיבור על האורקים, אשר כריסטופר סיפק ב"טבעת מורגות" יחד עם מה שהוא בוודאי אחת ההקדמות המבלבלות והמכשילות ביותר בתולדות המחקר הספרותי.
"טבעת מורגות" יצא לאור ב-1993, ו"מלחמת הסילמארילים" ב-1994. שנה לאחר קריאת ההקדמה לחיבור על האורקים, יכולנו לראות לבסוף את העבודה המורחבת יותר כמעט בשלמותה. עם זאת, רק ביולי 1998, כשיצא ויניאר טנגוואר[5] (גליון 39) הוצג לפנינו סוף-סוף קטע נרחב מנספח ד' של "קוונדי ואלדר" שאותו השמיט כריסטופר "בעיקר מסיבות של העדר מקום".
טוב, אף אחד לא יכול להתווכח עם סיבות של העדר מקום. קוראים חיכו למעלה מ-40 שנה בשביל לראות איך הנספחים האמיתיים של שר הטבעות היו יכולים להראות, תודות ל"סיבות של העדר מקום" שאילצו את ג.ר.ר. טולקין לקצץ את החומר שלו לכדי מחצית התוכן המקורי. אבל "סיבות של העדר מקום", הותירו את "קוונדי ואלדר" כולו כמרקחה. רואים אתם, חלק נוסף של "אוסנווה-קנטה" פורסם ביולי 2000, בויניאר טנגוואר (גליון 41) בשם: "הערות אטימולוגיות על אוסנווה-קנטה" שלא היה מוכר לקרל הושטטר כשפרסם את "אוסנווה-קנטה" בגליון מוקדם יותר של ויניאר טנגוואר.
הסיפור המלא הוא משהו כזה:
בסביבות שנת 1959, הניח ג.ר.ר. טולקין מידיו את העבודה על הסילמאריליון כדי לספק לעצמו מעט היסטוריה. בראיון טלוויזיוני מאמצע שנות ה-60, אמר טולקין על עצמו שאינו מחבב היסטוריה אלא אם כן זו היסטוריה של מילים. מילים מספרות הרבה על האנשים שהשתמשו בהן, והוא אהב לחקור עניינים כאלה. "קוונדי ואלדר" הוא, אם כן, סטייה מן העיקר לתוך ההיסטוריה באמצעות המילים. המילים כשלעצמן משמעותן מעטה אלא אם יש להן היסטוריה, ולכן המציא טולקין את ההיסטוריה הזאת.
בחקירתו את שורשי המילים של בני לילית ל"אנשים" (ומילים קרובות) טולקין גילה מניין באו שלושת העמים, ומשם למד מי היו אבותיהם של בני לילית. בדרך זו הוא הסיק כי יתכן שבני הלילית מקויווינן פגשו קבוצה של פרוטו-אורקים אבל לא באורקים האמיתיים של המלחמות המאוחרות, והיה עליו לברר בדיוק מאיפה הגיעו האורקים כדי להבין את העניין.
אבל תוך כדי תיעוד ההיסטוריה של השפה, על שימושיה והתפתחותה, טולקין לא יכול היה לעצור בעצמו מלסטות הצידה מן הדרך על מנת לדון בשפה וכיצד הנולדור חקרו אותה. הם חקרו את שפתם שלהם ואת הוואלארין (השפה הוואלינורית), כמו גם את הדיאלקטים של הקווניה שבפי הטלרי באלקוולונדה והוואניאר. הסילמאריליון מעיר כי שפתם של הטלרי השתנתה במהלך מסעם על טול ארסיאה, ואין ספק שמסורת עתיקה זו אשר היא שהשפיעה (לפחות חלקית) על טולקין לנדוד בנתיב האפלולי של ההיסטוריה הלשונית של בני לילית.
אבל איך מתאים ה"אוסנווה-קנטה" לסיפור?
הקשר נמצא כנראה בדמותו החמקמקה של פנגולוד[6], אשר מופיע פה ושם ב"היסטוריה של הארץ התיכונה". פנגולוד ×”×™×” מחכמי המסורה של הנולדור, ואחד מהלאמבנגולמור (lambengolmor) – חכמי הלשונות. הוא ×”×™×” מאנשיו של טורגון בגונדולין ונדד (יש להניח) דרומה עם חבורת הגולים של טואור ואידריל. בסופו של דבר ×”×’×™×¢ לארגיון בעידן השני, ונמלט מהארץ התיכונה לאחר שהממלכה חרבה.
פנגולוד היה השריד האחרון ללאמבנגולמור בעת שהפליג מעבר לים. ה"אוסנווה-קנטה" פותח בפסקה הבאה:nike air jordan
בסוף הלאמאס דן פנגולוד בקצרה בהעברת מחשבות ישירה (סאנווה-לאטיה – פתיחת מחשבות), והשמיע לגביה כמה הצהרות, אשר תלויות בבירור בתיאוריות ותצפיות של האלדאר שפורטו באריכות במקום אחר על ידי חכמי המסורה של הנולדור. הן עוסקות בעיקר באלדאר ובוואלאר (כולל המאיאר, הפחותים באותו סוג). בני אדם אינם נידונים באופן מיוחד, למעט הכללתם בהצהרות כלליות לגבי כלל הברואים (מירואנווי Mirroanwi). עליהם אומר פנגולוד רק זאת: "בני אדם הם בעלי אותה יכולת כמו הקוונדי, אבל היא חלשה יותר בפעולתה בשל עוצמת ההרואה, אשר לרוב בני האדם יש עליה שליטה מועטה בלבד של הרצון.
לפיכך ×”"אוסנווה-קנטה" מוצגת כעבודתו של מחבר לא ידוע – כנראה בילבו באגינס, למרות שקרל הושטטר מציין ×›×™ "…מפתה לזהות את העורך ×”×–×”, ואת ×–×” של "קוונדי ואלדר" כאלפויין, המלח האנגלו-סקסוני שהיה המתרגם/מעביר והפרשן של עבודות אחרות של פנגולוד, כגון הקוונטה סילמאריליון, וראוי במיוחד לציון לאמאס ד' (Lhammas D)". אלא ש ב-1959 אלפויין כבר נעלם מזמן מן המיתולוגיה וכל התרגומים בני הסמכא משפות בני לילית יוחסו לבילבו (המחבר המקורי של הספר האדום של שפלת המערב[7]), ומלומדים מאוחרים יותר כגון מרי, טוק אחד או יותר, ולפחות מלומד אחד מגונדור (פינדגיל, סופר המלך, אשר יצר עותק של ספר התאין, שטולקין טען שהיווה את המקור לשר הטבעות). טולקין מתקף את ספר התאין כסמכות הסופית בנוסף לסיפוריהם של בילבו ופרודו (בנספח לשר הטבעות) :
ספר התאין היה העותק הראשון שנעשה מהספר האדום, והכיל חומר רב שהושמט או אבד לאחר מכן. במינאס טירית נתווספו לו הערות ובוצעו בו תיקונים, במיוחד של שמות, מילים וציטוטים בשפות בני לילית. כמו כן נתווספה גם גרסה מקוצרת של סיפור אראגורן וארוון, אשר מצוי מחוץ לתולדות המלחמה. נאמר על הסיפור המלא שהוא נכתב בידי בראהיר, נכדו של הסוכן פראמיר, זמן קצר לאחר פטירתו של המלך. אבל חשיבותו העיקרית של העותק של פינדגיל היא בכך שהוא מכיל את כל "תרגומים מלשון בני לילית" של בילבו. שלושת הכרכים האלה נתגלו כעבודה של כשרון וידע גדולים, שבהם הוא השתמש בכל המקורות שעמדו לרשותו בריוונדל, הן חיים והן כתובים בין השנים 1403-1418. אבל פרודו מיעט להשתמש בהם, בהיותם נסובים ברובם על ימי קדם, ועל כן לא נאמר עליהם עוד דבר כאן.air max 1
יתכן שהדובר חסר השם הוא פינדגיל או מלומד גונדורי אחר (זה היה הניחוש הראשון שלי), אבל בילבו מקבל כאן סטטוס של מופת על ידי המילים "עבודה של כשרון וידע גדולים". כאן עלינו לשאול, מיהו זה המחשיב אותה לעבודה גדולה כל כך? מן ההכרח הוא שעבודתו של בילבו זכתה להערכה מלאה רק בגונדור, וכנראה רק לאחר שפרש לשם פרגרין בשנת 64 לעידן הרביעי, בלוקחו עימו את ספר התאין (לבקשת אלסאר).
חלק מההערות בנספחים לשר הטבעות מצוטטות, זו דרכו של טולקין לרמוז שהוא מצטט ישירות מן הספר האדום. למשל:
"מלכנו, אנו קוראים לו; וכשהוא עולה צפונה לביתו באנומינאס הבנויה ומתגורר שם לזמן מה לחוף אגם אוונדים, הכול בפלך שמחים. אך אין הוא נכנס לפלך משום שהוא כבול בחוק שחוקק הוא עצמו שלא יכנס מי מהאנשים הגדולים בגבולות הארץ הזו. ואולם לעתים תכופות הוא רוכב עם בני העם הנאווה אל הגשר הגדול, ושם מקבל בברכה את פני רעיו, ואחרים שחפצים לראותו; ויש שרוכבים איתו משם ושוהים בביתו ככל העולה על רוחם. התאין פרגרין היה שם פעמים רבות, וכן גם האדון סאם החכם ראש העיר. בתו, אלאנור הנאווה היא אחת מנערותיה של המלכה כוכב-הערב. "
פסקה זו צריכה היתה להכתב בין השנים 15 ע"ר לבין 30 ע"ר, בין השנה שהפכה אלאנור לנערת המלכה, לבין השנה שבה נישאה לפסטרד מגרינהולם. השפה שונה לחלוטין מן ההערות על "אוסנווה-קנטה" ועבודות אחרות הנוגעות לימי קדם. לא יתכן שזוהי הערתו של בילבו כיוון שהוא לא היה בפלך בשנים אלה. ה"תרגומים מלשון בני לילית" אשר לבילבו מהווים איפוא דף ריק שהיה על טולקין למלא בחלוף השנים. "קוונדי ואלדר", "אוסנווה-קנטה" ו-"אורקים" (שלא לדבר על הסילמאריליון עצמו) הם, אם כך, חלק מהעבודות העתיקות יותר שבילבו תרגם ושימר.
בילבו היה אם כך בלשן מומחה, ויש לראות את טביעת ידו בכל סיפור שנשאב מן הספר האדום. הוא דיבר קווניה וגם סינדארין, ובוודאי למד הרבה מבני הלילית בריוונדל שחלקם ללא ספק הכירו את פנגולוד. יתכן שבני עמו של אלרונד, שהיו בעיקר נולדור, הכירו את פנגולוד טוב יותר מאשר חכמי מסורה אחרים מבני לילית, שמהם מעטים בלבד מוזכרים בשמם. ההתמוטטות של תרבות האלדאר בעידן הראשון ואובדן בני לילית רבים כל כך בסוף העידן השני הקטינו בוודאי את המשאבים שעמדו לרשותו של אלרונד, ולפיכך גם משאביו של בילבו היו מוגבלים.
"אוסנווה-קנטה" מנסה להסביר איך ומדוע שני יצורים יכולים לתקשר בדרך המחשבה. אבל עד מהרה הוא סוטה לדיון באופיו ומניעיו של מלקור בניגוד לאלה של מאנווה. מלקור השתמש ביכולת המולדת של כל היצורים התבוניים (אם גם היא פחותה בקרב סוגים חלשים יותר כגון בני לילית ובני אדם), לתקשר בכוח המחשבה, בשביל להתקרב אל יצורים חלשים יותר ולפתותם. היה ביכולתו לכפות על רצון אחר לציית לדרישותיו, רק לאחר שהוא היטה אותו מדרך הישר.
זאת אומרת שמלקור לא יכול היה להשפיע ישירות על מחשבות של יצורים אחרים, אך הוא יכול היה להוביל אחרים באופן עקיף לחשוב כפי שרצה שיחשבו. בינות לאלדאר של אמאן הוא הסתמך בעיקר על השפה, ושליטתו בה הדהימה אפילו את הוואניאר, למרות שמאנווה הזהיר את האלדר שמלקור ירכוש יכולת כזאת בשפתם.prescription oakley sunglasses
החיבור מסתיים בדיון בשאלה האם מאנווה צדק בהעניקו למלקור את חירותו. הנקודה המרכזית היא שאילולא עשה מאנווה כך, הוא ×”×™×” הופך להיות כמו מלקור, ומורד בעצמו כנגד אילובאטר. אחת מן ההערות המצורפות לחיבור עוסקת גם בראיית הנולד. תקשורת מחשבות, מהות הטוב והרע, ראיית הנולד – ואפילו התהייה האם יכולים הוולאר להילכד לאחר שנטלו לעצמם גוף – ×”"אוסנווה-קנטה" מכסה שטח רחב ומדלג מרעיון לרעיון מהר ממה שהמחבר מסוגל לרשום בפועל.
החומר משנות ה-50 המאוחרות מייצג תקופה יצרנית אך מתסכלת בקריירת הכתיבה של טולקין. ככל שהרבה לכתוב על הארץ התיכונה, כך היה עליו לכתוב יותר כדי להסביר את מה שכתב. תשובות הולידו שאלות, שאלות נותרו ללא מענה, והרעיונות התגלגלו מידו כמו סלעים המתרסקים במורדות קאראדראס.
עם זאת נראה היה שהכול חוזר אל המיתולוגיה שיצר עבור שר הטבעות. אותו חלק מנספח ד' ל"קוונדי ואלדר" שכריסטופר השמיטו מ"מלחמת הסילמארילים" עוסק בעיקר בקריירה המוקדמת של של פיאנור כחכם מסורה נולדורי. חקירתו של פיאנור בשפה ושאיפותיו הפוליטיות מובהרות בצורה מלאה ב"שיבולת פיאנור"[8], אשר כריסטופר פרסם ב"עמי הארץ התיכונה"[9], הכרך ה-12 והאחרון של סדרת ההיסטוריה של הארץ התיכונה.
החלק הראשון של ה"שיבולת" הרגיז בלשנים בגלל שהוא מספק נתונים הנוגעים להתפתחות הקווניה הנולדורית (נולדורין), בעוד היסטוריונים התרכזו בחלק השני של ה"שיבולת" כי הוא מכיל פרטים על הגיניאלוגיה הסופית של הנולדורין. "שיבולת פיאנור" חובר ב-1968 או מאוחר יותר, ולפיכך הוא מאוחר מ"קוונדי ואלדר" כמעט בעשור. נראה שטולקין לא הסתפק במה שכתב ב"אוסנווה-קנטה" והחליט להרחיב עוד על ההיסטוריה של פיאנור. כריסטופר מסיק שאביו השתמש בגניאלוגיות שכתב בשנות ה-50 המאוחרות בזמן העבודה על "שיבולת פיאנור". יתכן, ואפילו סביר להניח שחלק או כל הניירות של "קוונדי ואלדר" היו זמינים גם כן.ray ban wayfarer
עם זאת, כמו אלפויין, שהופעתו האחרונה בטקסט היתה אי-שם בשנות ה-50 המוקדמות (בהתאם לניתוח של כריסטופר עצמו), פנגולוד שקט באופן מוזר ב"שיבולת פיאנור" ובטקסטים נלווים. הזמן פורר את הטקסטים של פנגולוד והמסורת על פנגולוד עצמו סר חינה בעיני טולקין. הצורך לספק קול קדמון לתרגומים של בילבו נדחק הצידה על ידי הצורך של טולקין לתקן את הקוסמולוגיה ולכך את הצורך הבלתי נלאה שלו בשלימות.  במהלך שינויים אלה, הוא נטש באופן בלתי נמנע כמה רעיונות מבטיחים שרק נגע בהם.
אנו יודעים כעת שהוואניאר לא סתם שוטטו בין עצי ואלינור או ישבו באולמות מאנווה ושרו שירים כל היום. "שיבולת פיאנור" (בקטע שפורסם ביולי 2000 בויניאר טנגוואר) ובמידה פחותה יותר "אוסנווה-קנטה", מראים כי לוואניאר היו חכמי מסורה משלהם, שחלקם התדיינו עם פיאנור לגבי עקרונות בלשניים. נראה, אם כן, שסקרנותם של הוואניאר בנוגע לשפה לא היתה פחותה מסקרנותם של הנולדור. אבל יתכן שהוואניאר היו פחות מעוניינים בהיסטוריה של השפה מאשר בשימושיה. בעקרון הסכימו חכמי המסורה הוואניאריים עם פיאנור בקשר להתנגדות שלו להחלפת הצליל, אבל בגלל עוז התקפתו כנגד ההחלפה, פיאנור הרחיק מעצמו את תומכיו הפוטנציאליים, הן מבין הנולדור והן מבין הוואניאר.
מכתבים אלה וטקסטים אחרים אפשר גם להסיק משהו על ההיסטוריה של אמאן אחרי סוף העידן הראשון. טולקין זורק מדי פעם התייחסות לאמאן בזמן הווה, אולי בלי כוונה ואולי במחשבה להשאיר קשר עם ארצות האלמוות בגדר אפשרי. נאמר לנו שרוב רשומות נומנור אבדו בעת שקיעתה. לפיכך, כל התכתובת עם האלדאר של טול ארסיאה ו/או כל היומנים או דיווחים אחרים על ביקורי האלדאר אבדו בוודאי. אלנדיל ואנשיו יכלו להוציא מנומנור רק ספרים מעטים במקרה הטוב, ומאלה אפשר שאבדו רבים במהלך השנים והמלחמות. אובדן המקורות הנומנוריאניים פוטר את טולקין מהחובה לכתוב סיפורים נומנוריאניים רבים. אבל הוא גם מחזק את ההשקפה שכל טקסט שלם העוסק בימי קדם מוכרח להיות כלול ב"תרגומים מלשון בני לילית" של בילבו.
אף על פי כן, למרות שטולקין אולי השתעשע בזמן מן הזמנים ברעיון לספק את שלושת הכרכים של ה"תרגומים", ברור שלא הרחיק לכת בדרך זו מעבר לכתיבה וכתיבה מחדש של הסיפורים ב"קוונטה סילמאריליון" והטקסטים הנלווים. החיבורים הבלשניים הם ניסיוניים, ומספקים הצצות לשכבות בתוך התהליך ההתפתחותי. בשיר הילדים הידוע, המפטי-דמפטי הוא יצור בצורת ביצה. כשהוא נופל מן החומה ונשבר, שולח המלך את כל צבאו כדי לאחות את הרסיסים אולם כל אנשי המלך ופרשיו לא מצליחים במלאכה. התרגומים מלשון בני לילית מייצגים מורשת אבודה שאפילו צבא של חוקרים לא יוכל לשחזר. למען האמת אין שום דבר לשחזר, אבל יתכן ש"קוונדי ואלדר", "אוסנווה-קנטה" ו-"אורקים" יהיו ראויים לתשומת לב בעתיד. נראה שזה אך התחלנו לאסוף את הרסיסים.
 


[1] Osanwe-Kenta
[2] War of The Jewels
[3] Morgoth's Ring
[4] Myth's Transformed
[5] Vinyar Tengwar
[6] Pengolodh
[7] Westmarch
[8] The Shibboleth of Feanor
[9] The Peoples of Middle Earth

 

 

סילמריליון 2.0 – על העריכה מחדש של הסילמריליון

הקדמה והסבר

הרבה אנשים ירימו גבה לנוכח הכותרת הזו, מדוע צריך סילמריליון שני? מה רע בראשון? אז אם מישהו צריך הבהרה בנוגע למה רע בסילמריליון, הוא מוזמן להציץ במאמר שבמקרה נכתב גם הוא על ידי – מה רע בסילמריליון?

המאמר מפרט מהי הבעייתיות בסילמריליון, ומשך אליו בזמנו הרבה אש, בעיקר מכיוון שוחרי הסילמריליון. אכן, יש כאלו שאוהבים מאד את הסילמריליון וללא ספק המאמר הזה, המפקפק בזכות קיומו של הסילמריליון, גרם להם להיעמד על שתי רגליים אחוריות. ולא רק שוחרי הסילמריליון כעסו, אלא גם כל אלה שמצדדים בטולקינאי הפשוט. הטענה שלהם היתה חד משמעית – אי אפשר לדרוש מכל אחד לקרוא את תשעת כרכי "ההיסטוריה של הארץ התיכונה" – סדרת הספרים עבי הכרס המכילים את הטיוטות הכמעט מלאות של החומרים שטולקין כתב, אשר מהוות את מאגר הידע שממנו כריסטופר טולקין שאב את חומרי הסילמריליון. הרבה מאד אנשים מסיימים את שר הטבעות בצמא אדיר לידע – ידע על המיתולוגיה, ההיסטוריה והשמות המסתוריים המשובצים בין דפי שר הטבעות. רבים רוצים לדעת עוד – אבל אין להם את היכולת או את האנרגיה הכרוכה בקריאת כל הספרים האלו. זוהי לטענתם סיבה מצויינת שבגינה יש להותיר את הסילמריליון על כנו – כדי שישמש מאגר ידע ראשוני.

למרות הטענות בעד הסילמריליון הישן, אני אעז לומר שחלק גדול מהטולקינאים שכן נחשפו לטיוטות תומכים בהסרת הסילמריליון המקורי מהמדפים והחלפתו במשהו אחר. מה זה המשהו האחר הזה? סילמריליון מורחב, ערוך מחדש שישיג את המטרות הבאות:

  1. עליו להיות קרוב הרבה יותר לכוונותיו של טולקין.
  2. עליו להיות הרבה יותר מעניין ומקיף מהסילמריליון הנוכחי (נקרא סילמריליון 77 על שם שנת הוצאתו לאור).

רעיון העריכה מחדש של הסילמריליון החל להתגבש בקרב קהל הטולקינאים מיד לאחר שנת 1996, כשהספר האחרון של סדרת 'ההיסטוריה של הארץ התיכונה' יצא לאור והקפו המדהים של הלגנדריום נחשף כמעט בשלמותו. כל מי שקרא את הטיוטות שמופיעות ב'היסטוריה' מגלה שסילמריליון 77 הוא דל ועני בכל קנה מידה לעומת הטיוטות העשירות. אבל כפי שציינתי, רבים מבינים שאי אפשר לבטל כליל את הסילמריליון כמקור מידע ראשוני ובסיסי עבור כל אלו שרוצים לדעת עוד. הפתרון הוא עריכה מחדש ויצירת סילמריליון עשיר יותר ונכון יותר.

עריכה מחדש – האסכולה הרוויזיוניסטית

ישנם המציעים לבצע עריכה מחודשת בטיוטות, בדומה למה שכריסטופר עשה בסילמריליון 77. הרעיון הבסיסי שלהם הוא לקחת את הטיוטות המלאות ביותר, אלו שקרובות לדעתו של טולקין (על פי השקפתם כמובן) ולערוך אותך בצורה כזו שיהיו קוהרנטיות אחת עם השניה והכי חשוב – עם שר הטבעות ועם ההוביט.

הקבוצה המובילה בעניין זה היא הקבוצה שמתרכזת בפורום Burrow Downs (שפלות הכוכים) שחוקרת כבר שנים את העריכה האולטימטיבית לשר הטבעות. הניסיון שלהם ושל אחרים לבצע עריכה כזו מושך הרבה אש מטולקינאים שרואים בעריכה של החומרים האלה "חילול הקודש" ממשי או סתם עניין בלתי ישים ובלתי פתיר.

במאמר 'קאנון לאלף קולות' שתורגם ונמצא באתר זה, מנתח מייקל מרטינז את עניין ניסיון העריכה הזה ומוצא שהוא נידון לכשלון מראש. על מנת לסכם את טענותיו של מרטינז עבור אלה מכם שמתעצלים לקרוא את המאמר – מרטינז טוען שעריכה אקטיבית של הטיוטות אינה מספיקה על מנת להתאימו לשר הטבעות ויש לבצע עריכה בשר הטבעות עצמו – דבר שכמובן בלתי מתקבל על הדעת.

עריכה מחדש – האסכולה השמרנית

הראשון שהעלה את עניין העריכה מחדש של הסילמריליון באופן פומבי הוא הטולקינאי צ'ארלס נואד אשר עשה זאת בספר "הלגנדריום של טולקין" (שעליו יש ביקורת באתר זה). הרעיון של נואד פשוט – לקחת קטעים מהלגנדריום ולסדר אותם בסדר מתאים לכוונתו המקורית של טולקין ולקוהרנטיות שלהם. נואד מציע מבנה די פשוט המכיל קטעים שונים מהטיוטות לפי הסדר הבא:

האיינולינדאלה
הואלאקוונטה
הקוונטה סילמריליון
שירת לאיתיאן
נארן אי צ'ין הורין
נפילת גונדולין
איארנדל
אקאלאבת
על טבעות העוצמה
ונספחים שמכילים את תולדות השנים, דאנגוות פנגולד, אתרבת, קוונדי ואלדאר וחוקים ומנהגים בקרב האלדאר.

בניגוד לסילמריליון של כריסופר ולטולקינאים מהאסכולה הרוויזיוניסטית שקוראים לביצוע עריכה אקטיבית ומסיבית בטקסט עצמו (עריכה שגובלת גם בהמצאה של קטעים שלמים בחלק מהמקרים או שכתוב טקסטים על מנת שיתאימו זה לזה), נואד מציע שלא לעשות עריכה כזו אלא להסתפק בבחירה ובסידור טקסטים שלא סותרים זה את זה. הסילמריליון החדש, על פי טענתו של נואד, יהיה הרבה יותר קריא ומעניין וגם יהיה הרבה יותר תואם לכוונתו המקורית של טולקין. אבל הסידור שהציע צ'ארלס נואד הוא רק סידור אחד מני רבים שאולי זכה לתפוצה רבה בזכות הספר שבו ההצעה פורסמה ועובדת היותו של המציע אחד מחוקרי טולקין היותר ידועים. כמעט לכל טולקינאי שקרא את ההיסטוריה יש לא מעט רעיונות לגבי הסידור שחלקם שונים לחלוטין מאלו של נואד.

הסדר המקורי של הסילמריליון

כפי שראינו, שתי האסכולות של העריכה מחדש, הרוויזיוניסטית והשמרנית, מציבות בראש סדר העדיפויות שלהן את הנאמנות לכוונתו המקורית של טולקין. הקליעה למה שהיה צריך להיות באה לפני שאר המטרות של העריכה מחדש: דהיינו יצירת ספר קריא ומעניין יותר.

אבל מה היתה כוונתו המקורית של טולקין? על כך הדעות חלוקות. לטולקין היו לא מעט תוכניות בנוגע למבנה של הסילמריליון. חלקן נזנחו וחלקן הפכו למיושנות ככל שהלגנדריום התפתח. אין מקום לפרוס במאמר זה האת כל תוכניותיו של טולקין לגבי הסילמריליון, אולם אם נערוך רשימה קצרה של דעותיו השונות של טולקין היא תראה כך:

 

  1. התוכנית המקורית שצויינה בקוונטה סילמריליון 1937 (ומופיעה בכרך חמישי של ההיסטוריה):
    א. קֶנְטָה סילמריליון (בליווי תקציר תולדות השנים, עצי משפחה וסיפורי הקרבות).
    ב. תולדות ואלינור (קו זמן).
    ג. תולדות בלריאנד (קו זמן).
    ד. תולדות הלשונות (לאמאס).
  2. השקפה שניה לגבי מה שהסילמריליון צריך להכיל מובאת במכתב שטולקין כתב באוקטובר 1938 (מופיע בכרך העשירי של ההיסטוריה) שבו הוא מציין שהסיפורים יובאו כתרגומים מאת אלפווין (דמות פיקטיבית ומקשרת שטולקין יצר) ויכילו את 'מוסיקת האיינור', את תחילת הסיפורים, הסיפורים המאוחרים, את סיפור טבעות העוצמה, ונפילת נומנור שמקשרת לעידן השלישי.
  3. השקפה שלישית לגבי הסילמריליון מובאת במכתב 130 באסופת מכתביו של טולקין משנת 1950:
    א. מוזיקת האיינור.
    ב. ההיסטוריה של בני הלילית והקוונטה סילמאריליון.
    ג. על טבעות העוצמה.
    ד. נפילת נומנור.

 

לאחר מכן יש שינוי כולל בתפיסת הסילמריליון כיצירה של בני אדם. כלומר, שינוי נקודת המבט של הסילמריליון מבני הלילית לבני האדם. וגם "חזרה בתשובה" של טולקין ושינוי מחודש של נקודת המבט לנקודת מבט של בני הלילית. כל שינוי כזה גורר מטבע הדברים שינוי מתבקש (גם אם לא צוין במפורש על ידי טולקין עצמו) של סידור הסילמריליון והטקסט המופיע בו.

לאור העובדה שטולקין עצמו לא החליט מעולם לגבי הסדר הראוי של הסילמריליון, שלא לדבר על הטקסטים המדוייקים שעליו לכלול, אין פלא שיש לא מעט רעיונות ודעות לגבי צורת העריכה.

על דבר אחד כמעט שאין חולק – אילו טולקין היה בחיים הוא לעולם לא היה מסכים לפרסם את יצירתו בצורה כזו. בכל הנוגע ליצירתו, טולקין היה אדם של הכל או לא כלום – והוא היה מעדיף שלא לראות את הסילמריליון מפורסם לעולם מאשר לראות אותו מפורסם בצורה לקויה. ואין כל ספק שלדידו כל צורה עכשווית היתה לקויה – ואולי זו הסיבה שבעטיה הוא לא פרסם מעולם את הסילמריליון. אבל החידה "מדוע טולקין לא השלים את הסילמריליון?" היא כבר עניין למאמר אחר.

סיכום

אז מה היה לנו כאן? יש כאלה שחושבים שהסילמריליון 77 מספק בהחלט ואין צורך בשינוי. אחרים מאמינים שלאור החומרים החדשים שנתגלו ב'היסטוריה של הארץ התיכונה' יש צורך בעריכה מחודשת והוצאת סילמריליון חדש. כיצד לעשות זאת? תומכי הסילמריליון 2.0 נחלקים לשני זרמים עיקריים: הראשון הוא סידור מחדש של קטעי הסילמריליון בסדר קוהרנטי מסוים בלי עריכה שלהם. השני הוא עריכה אקטיבית של קטעי הסילמריליון (בנוסף לסידור מחדש שלהם) על מנת שיתאימו זה לזה ועם שר הטבעות.

מה דעתי בנדון? כמו כל טולקינאי שמכבד את עצמו גם לי יש דעות לכאן ולכאן וברשותכם אפרוס אותן לפניכם:

לפי דעתי, יש לסילמריליון 77 תפקיד חשוב מאד בעולם הטולקינאי. הוא יוצר תמונת עולם קוהרנטית עבור טולקינאים שעושים את צעדיהם הראשונים בחקר הלגנדריום הנרחב שמקיף את שר הטבעות ומכיל אותו. הסילמריליון הנוכחי, שנערך והוצא לאור בשנת 1977, הוא פתרון מספק עבור כל אותם קוראים שמעוניינים בגרסה אחידה (פחות או יותר) המספרת את סיפור "ההרים הרחוקים".

עבור הטולקינאים החוקרים, הסילמריליון 77 אינו יכול להוות תחליף לקריאת תשעת כרכי הארץ התיכונה  העוסקים בסילמריליון.

אבל צריך להיות שלב ביניים בין הסילמריליון 77 להיסטוריה של הארץ התיכונה. צריך להיות ספר שיפרוס עבור הטולקינאי שרוצה לדעת יותר את "הסילמריליון האמיתי" על יתרונותיו וחסרונותיו – גם במחיר של חוסר קוהרנטיות. כך למשל ספר זה יציג זה לצד זה את האיינולינדאלה המקורית (המוצגת בסילמאריליון) ואת האיינולינדאלה השייכת למסורת המאוחרת של בני הלילית. ספר שיציג גם את אלפווין וגם את פנגולד. הספר יכיל הקדמה קצרה המסבירה בבהירות ובתכליתיות על הקטעים השונים ועל התקופות השונות שמהן הם באו.

ספר זה, הסילמריליון 2.0, יהיה שלב ביניים הכרחי שיאפשר מעבר הרבה יותר חלק בין קוראי הסילמריליון 77 לבין החוקרים שחוקרים את ההיסטוריה של הארץ התיכונה. הוא יאפשר הבנה הרבה יותר טובה של הלגנדריום עבור הרבה יותר אנשים. הטיוטות יהפכו ממשהו נסתר, שחבוי בספרי המחקר הלא נגישים והבעייתיים לקריאה שוטפת – למשהו הרבה יותר מקובל ונקרא. הסיפורים מלאי החיים לא ייקברו לעד בין ההערות (החשובות אך המשעממות עבור מי שרוצה "רק לקרוא") של כריסטופר טולקין.

מיתולוגיית הטבעת

מתוך הרצאה שנישאה בכנס 'אבק כוכבים' 2004
ערכה: שירלי לירון
     

 

"Éala Éarendel Engla Beorhtast
Ofer Middangeard Monnum Sended"

"יחי Éarendel, המלאך הבוהק מכולם
מעל הארץ התיכונה נשלח לאדם".

קטע זה, מתוך פואמה בשם 'Christ', הוא יריית הפתיחה של הלגנדאריום הטולקינאי והוא מהווה את ראשית ההשפעה הגרמאנית על המיתולוגיה הטולקינאית. הפואמה נכתבה בשפה האנגלו-סקסונית, או אנגלית עתיקה, על ידי משורר בשם Cynewulf, שחי במאות ה-8 וה-9 בממלכת Northumbria, אשר באנגליה. לצד היותו משורר, היה Cynewulf, כנראה, גם נזיר או איש דת. הפואמה נוצרית מאוד, אך מכילה גם יסודות גרמאניים פגאניים, כגון השם Éarendel והמונח Middangeard. מה פירוש שני שמות הללו?
השם Éarendel ומשמעותו לוטים בערפל. בפואמה Éarendel הוא מעין כינוי לישו, הבוהק במלאכים, אשר נשלח לבני האדם ב-Middangeard. אבל זוהי, כמובן, אדרת נוצרית לגברת פגאנית. במיתולוגיה הנורדית אנו מוצאים סיפורים על מלך בשם Orendel או Erentel, אשר נחשב לעיתים כגיבור הגדול ביותר שחי אי פעם. Orendel או Erentel ערך מסעות בספינתו, ואף הגיע לשמים בעקבות הבוהן שהניח שם האל הנורדי Þórr. אנו מוצאים את אותו השם בצורות שונות ומשונות ברבים מן הסיפורים הנורדיים והגרמאניים.

המונח השני, Middangeard, ברור יותר. זוהי הצורה האנגלית של השם Midgard, או בשמה הנורדי Miðgarðr, משכן בני האדם במיתולוגיות הגרמאניות. משמעות השם Miðgarðr היא "החצר המרכזית" או "המבצר המרכזי", מה שמתאים ליעודה של Miðgarðr, שנבנתה כמבצר מגבות עיניו של הענק Ymir.
Miðgarðr נבנתה בידי האלים, ה-Æsir, כדי להגן על בני האדם מפני הענקים, ה-Jötunar, ששכנו ב-Jötunheimr, ארץ הקרח אשר בצפון. מכאן עולה שהתרגום של Miðgarðr או Middangeard, כ"הארץ התיכונה" יהיה בעצם תרגום עקיף, ולא ישיר, כיוון שהיא נמצאת בין Jötunheimr שבצפון ל-Múspellheimr, ארץ האש והלבה שבדרום. Miðgarðr, Múspellheimr ו-Jötunheimr נמצאות על אותו שלב על Yggdrasil, עץ המילה הענק המכונה "עץ העולם", שעליו נמצאים, בשלושה שלבים, תשעת העולמות של המיתולוגיה הנורדית. כדי לעבור משלב לשלב משתמשים ה-Æsir בקשת בענן.
הספר, אשר מכיל את 'Christ' ופואמות נוספות של Cynewulf, נמצא עד היום בקולג' Exeter אשר באוניברסיטת אוקספורד. על כן נקרא הספר 'ספר Exeter'.
סטודנט צעיר לספרות אנגלית בשם ג'ון רונאלד רעואל טולקין נתקל באותה פואמה במהלך לימודיו באותו קולג' של אותה אוניברסיטה. במכתב מס' 297 משנת 1967 טולקין כותב כך (על Éarendel):
"נדהמתי מיופייה של המילה (או השם), המתאים לחלוטין לסגנונה הרגיל של האנגלו-סקסונית אך נעים לאוזן באופן מיוחד, כך שהוא מהנה אך לא עדין מדי".
בעקבות כך הוא כותב בשנים 1914-1915 פואמות על Éarendel ומסעו בשמים, ושואב את המיתוס הגרמאני אודות Éarendel לתוך המיתולוגיה החדשה שלו. וזאת רק ההתחלה.
מלבד Éarendel, מכניס טולקין אל המיתולוגיה החדשה שלו גם את השפות שיצר – קווניה, שהיא שפתם של בני הלילית ו-Goldogrin, שפתם של הgnomish, הנומים. למיתולוגיה הזאת הוא נותן את השם 'The Book Of Lost Tales', ובתרגום לעברית 'ספר הסיפורים האבודים', או בקיצור 'האבודים'. מטרתו המוצהרת של טולקין בכתיבת 'האבודים' היתה יצירת מיתולוגיה לאנגליה ולעם האנגלי. טולקין קינא בעמים האחרים אשר להם יש מיתולוגיות, ונעצב על שלעמו ולארצו האהובה אין מיתולוגיה שכזו. טולקין מתחיל, אם כך, ביצירת מיתולוגיה אשר תוקדש לאנגליה. מיתולוגיה בריטונית קיימת אמנם, זו של אגדות המלך ארתור, וכך גם מיתולוגיה וולשית, אך בהן רואה טולקין מיתולוגיות זרות (alien). כל שנותר לו לעשות הוא להשתמש בפירורי המיתולוגיה שכן קיימים באנגליה ולייבא את השאר ממקום אחר. הברירה הטבעית, כפי שנבין מיד, היא סקנדינביה.

את עולמו החדש של טולקין מאכלסים, מלבד בני אדם, יצורים שונים ומשונים – בני לילית, גמדים, טרולים, דרקונים, גובלינים או אורקים, באלרוגים ואפילו אזכורים ספורים של ענקים. כל אלה (מלבד הבאלרוגים), הם כמובן יצורים הנמצאים בשפע במיתולוגיות הגרמאניות. הסיפורים שקיימים ב 'האבודים' הם אותם הסיפורים אשר אנו מכירים מ'הסילמריליון' – מנגינת ה-Ainur, בואם של ה-Valar, יצירת העצים, בואם של בני הלילית לממלכה הברוכה, הרס העצים בידי Melko, מנוסתם של ה-Noldoli, יצירת השמש והירח, הסתרתה של Valinor, בואם של בני האדם, Beren ו-Tinúviel, הסיפור על Turambar, מפלת Gondolin, הסיפור על ה-Nauglafring (יותר מאוחר ה-Nauglamir) וסיפורו של Éarendel. כולם עטופים על ידי סיפור מסגרת מורכב, ואנגלו-סקסוני בכל רמ"ח איבריו, אשר גם בו ניגע מיד. אבל לפני כן, הבה נכנס למנהרת הזמן ונחזור לאנגליה של תחילת ימי הביניים.
אנגליה, תחילת המאה ה-5 לספירה. לאחר כארבע מאות שנים של שלטון רומי באי, הלגיונות הרומיים עוזבים בשנת 407 את פרובינקיה בריטאניה יחד עם מפקדם קונסטאנטין שהכתיר את עצמו לקיסר. תם השלטון הרומי באי והבריטונים נתונים לחסדיהם של השבטים הפיקטים מסקוטלאנד. בעקבות הפלישות של הפיקטים, מלך בריטוני בשם Vortigern מזמין, לאחר לחצים מצד האריסטוקרטיה הרומאנו-בריטית, את המנהיגים האחים Hengest ו-Horsa להילחם בפולשים כשכירי חרב.
Hengest ו-Horsa הם ראשי שבטים יוטים, כלומר מיוטלאנד שבדנמארק. הם בניו של Wihtgils, שהוא בנו של Witta, שהוא בנו של Wecta, שהוא בנו של Woden, שהוא בנו של Frithowald, שהוא בנו של Frithuwulf, שהוא בנו של Finn, שהוא בנו של Godwulf, שהוא בנו של Geat שאביו היה, כנראה, מעין אל. בהחלט אילן יוחסין מכובד. Hengest ו-Horsa מגיעים עם שלוש ספינות עמוסות לוחמים, מתחילים לעשות את המוטל עליהם ומנצחים בכל הקרבות. הם קוראים לעוד לוחמים מבני עמם – האנגלים, הסקסונים והיוטים – ומתארים להם את עושרה של הארץ ואת חולשתם של הבריטונים. במהרה הופכים האנגלו-סקסונים ובראשם Hengest ו-Horsa לפולשים ולכובשים ופונים נגד מעסיקיהם לשעבר, הבריטונים. תוך מאתיים שנים כובשים האנגלו-סקסונים את רובה של בריטניה, מלבד סקוטלאנד, ויילס וקורנוול (השפיץ הדרום מערבי של בריטניה) ונותנים לה את שמה – אנגליה. ההתנגדות היחידה שמצליחה היא זאת של המלך ארתור, או המצביא ארתוריוס, או איך שלא תבחרו לקרוא לאותה דמות. התוצאה היא אחת – התרבות הרומאנו-בריטית נעלמת ובמקומה עולים לבמה הברברים של צפון גרמאניה.
מה לכל המעשייה המפוקפקת הזאת, שמקורותיה המוטלים בספק הם כתבי היסטוריונים מהמאות ה-6 וה-8, ולטולקין? מיד נראה.
כמו שראינו, טולקין כותב את המיתולוגיה שלו במטרה ליצור מיתולוגיה לאנגליה חשוכת המיתולוגיה. אך אנגליה איננה חשוכת מיתולוגיה לחלוטין. אם נחפש היטב, נמצא בין כתביה העתיקים שרידים מיתולוגיים, לעיתים תחת מעטה נוצרי, כפי שראינו בפואמה 'Christ'. טולקין מלקט את השרידים הללו לתוך המיתולוגיה שלו, ביניהם 'Christ', 'Beowulf', האפוס הידוע שנכתב במאה ה-10 באנגליה, הפואמה על האל Ing, שממנו הגיע הכינוי Inguaeones, או Ingwine לעמים שחיו בחוף של צפון גרמניה והולנד, ומקורות נוספים. Ing, כפי שנראה בהמשך, ישמש כדמות חשובה באחד מסיפורי המסגרת של 'האבודים'.
אך הבסיס האנגלי דל מדי, ולא ניתן לבסס מיתולוגיה אך ורק עליו. לכן פנה טולקין לדבר הכי קרוב שיכול להיות למיתולוגיה אנגלית – המיתולוגיה הנורדית, והוא אף מביא לכך תירוץ מארץ התירוצים.

טולקין טען שהספרות הנורדית היא בעצם אנגלית: ראשית, משום ששתי השפות, והמסורת התרבותית שלהן, הן בעלות אותו מקור פילולוגי. שנית, משום שלפני שנים רבות, בחלקים שונים של אנגליה, המקומיים דיברו נורדית ואנגלית. זאת כיוון שהחל מסוף המאה ה-8 החלו פלישות של ויקינגים לאנגליה. הפלישות החלו במעשים ויקינגיים טיפוסיים כגון שוד, אונס, רצח וכו' והמשיכו בהתיישבות באנגליה ומלחמה עם האנגלו-סקסונים שאריהם על השליטה באי. כך, שהפואמות של האדה הקדומה, שהיא קובץ של פואמות שנכתבו בימי הביניים ועוסקות במיתולוגיה הנורדית, אולי לא נכתבו באנגלית אך הן היו יכולות להיכתב באנגליה ויתכן שאף נכתבו באנגלית ואבדו במהלך השנים. וזאת, שוב, בשל קרבתן של שתי השפות, שהרי שתיהן שייכות למשפחת השפות הגרמאניות. אמנם בעוד שהאנגלית העתיקה שייכת לענף המערבי, יחד עם הגרמנית וההולנדית, הנורדית העתיקה שייכת לענף הצפוני, הסקאנדינבי. אך העניין לא ודאי, וכבר קמו חוקרים הטוענים כי האנגלית העתיקה היא בעצם דרום סקאנדינבית ולא מערב גרמאנית. לכן מבחינה פילולוגית קל, ואף מוצדק, לתרגם נורדית עתיקה לאנגלית עתיקה, ולומר לעצמנו כי מה שעתה יצרנו היה קיים בעצם בעבר: וזה  בדיוק מה שטולקין עשה שוב ושוב. כך, שאם התרבות הנורדית והתרבות האנגלית בעצם זהות, אין שום בעיה לגנוב מהנורדים את המיתולוגיה שלהם ולהגיד שהיא שייכת לאנגלים.

כפי שראינו, את העולם של 'האבודים' מאכלסים יצורים אשר מופיעים במיתולוגיות הגרמאניות ובייחוד במיתולוגיה הנורדית.

בני הלילית, או ה-Elves, אומנם מופיעים ברבות מאגדות אירופה, אך כמעט תמיד הם ננסים שובבים או שדונים למיניהם, מעין "אצבעוני". המקום היחיד שבו הם מופיעים באותה דמות שאנו מכירים אצל טולקין הוא המיתולוגיה הנורדית, שם הם נקראים ה-Álfar (שימו לב לקרבה למילה elf). ה-Álfar נחשבים לחצי אלים וחצי גמדים. ה-Álfar חיים ב- Álfheimr (elf-home), בשלב הגבוה ביותר של Yggdrasil. באותו שלב נמצאים גם Asgard, משכן אלי המלחמה, ה-Æsir, ו-Vanaheimr, משכן ה-vanir, אלי הטבע והפריון. שימו לב שהמילה Vanir מזכירה את המילה Vanyar, שהוא שמם של אחד משלושת עמי בני הלילית במיתולוגיה הטולקינאית. באגדות היותר מאוחרות, ה-Álfar הפכו לשדים שגרמו לסיוטים ולמחלות, כנראה לאחר חדירת הנצרות לסקנדינביה. בגרמניה, השדים הללו נקראו Alb. גרסה אחרת של בני לילית נורדיים נמצאת באגדות על ה-Alves. ה-Alves הם רוחות של מתים המתגוררות בהרים ובגבעות. אנחנו יודעים שגם האנגלו-סקסונים הכירו את בני הלילית, אותם הם כינו Ylfe.

הטרולים הם גזע נוסף שחדר למיתולוגיה הטולקינאית מהמיתולוגיה הנורדית. הטרולים הנורדיים הם, כצפוי, גזע מכוער ומרושע והם נחשבים לאויביהם המושבעים של בני האדם. הם גדולים וחזקים מבני האדם וידועים בכך שהם חיים במערות ויוצאים מהן רק בלילה, מאחר והם נחשפים לאור שמש הם הופכים לאבן. והם מחבבים בשר אדם. את התיאור הזה היה יכול לתת לכם כל דרדק שקרא את 'ההוביט', כיוון שטולקין העתיק את הטרולים בשלמותם לתוך המיתולוגיה שלו.

הגובלינים קיימים באגדות אירופה כמעין שדונים קטנים שאוהבים להציק לבני האדם.

הדרקונים נפוצים בכל אגדות העולם, אך הדגם שמופיע אצל טולקין הוא, כמובן, הדגם הנורדי. הדרקונים הנורדיים הם חזקים, ערמומיים, בעלי כוחות קסם, ובדרך כלל שומרים על אוצרות. הם גם יודעים לדבר בכל השפות, כך שמי שאוכל לב של דרקון יוכל גם הוא לדבר בכל השפות. הדרקון המפורסם ביותר במיתולוגיות הגרמאניות הוא כמובן Fafnir, אשר שמר על אוצר עצום ונקטל בידי הגיבור הגדול Sigurd (או Siegfried). לאחר שאכל את ליבו שלFafnir , ידע Sigurd לדבר, למשל, בשפת הציפורים. סיפור המעשה על Fafnir ו-Sigurd מופיע בגרסתו הגרמנית ב'שירת הניבלונגים' ובגרסתו הנורדית  ב-Völsungasaga.

התיאור הבא שאני עומד לתת אולי יפתיע רבים מכם. באותו שלב של Miðgarðr ו- Jötunheimr על Yggdrasil נמצא גם Svartálfheimr, עולמם של ×”-Svartálfar. ×”-Svartálfar הם בני הלילית השחורים, אשר מזוהים עם ×”-Dvergar, ×”-Dwarves, הגמדים. הקשר היהודי הוא כמובן בקרבה בין Svart "שחור" בנורדית עתיקה, ל-שווארצע באידיש. ×”-Svartálfar הם יצורים דמויי אדם, אך מכוערים מאוד וצורתם פגומה. הם חיים במעמקי האדמה, כיוון שבדומה לטרולים, אם יעלו אל פני האדמה באור יום – יהפכו לאבן. ×”-Svartálfar הם יצורים רעים, חמדנים ולעיתים גם חרמנים. הם המחשלים של מרבית כלי הנשק האגדיים של האלים ובני האדם. ל- Svartálfarאין נשים ולכן ניתנו להם שני נסיכים אשר יוכלו ליצור עוד Svartálfar מאבן. אבל כשטולקין שאב אותם אל המיתולוגיה שלו הוא שינה את המאפיינים שלהם, נכון? לא נכון.

המקור העיקרי שלנו לגמדים של המיתולוגיה הטולקינאית המוקדמת הוא 'ההגדה על ה-Nauglafring'. זוהי הגרסה המוקדמת של סיפור ה-Nauglamir. בניגוד לגרסה המאוחרת, בה מוצגים הגמדים פשוט באור לא מחמיא, כאן מוצגים הגמדים כרשעים, גאוותנים ומגעילים במיוחד, ולעיתים אף מגוחכים, אך גם כיוצרים ואומנים דגולים. והנה התיאור הפיזי שלהם: "זקנים המה, ואין ילדים בקרבם, וחיוך לא יעלה על דל שפתותיהם. גוצים הם, ועם זאת חזקים, וזקנם מגיע עד כף רגל." האם אפשר בכלל להקיש מתיאור שכזה על גמד כמו גימלי? כמובן שלא. עוד תיאורים לא מחמיאים של הגמדים ניתן למצוא בתיאור על מנהיגם, Naugladur, כשהוא רוכב על סוסו של  Tinwelintמלך Artanor (יותר מאוחר –  Thingol מלך Doriath), שם כתוב שרגלי הגמדים הן קצרות ומעוקמות. בהמשך, עם התקפתם של בני הלילית תחת הנהגתו של Beren על הגמדים כשהם חצו את הנהר, כתוב שבני הלילית "עצרו בעצמם מלהמשיך ולשלח את חיציהם, כיוון שדמויותיהם המעוותות של הגמדים במנוסתם, בעוד זקניהם נקרעים בידי הרוח, מילאו אותם חמת זעם". באשר להפיכתם של ה-Svartálfar לאבן, השתמר לה שריד קטן גם במיתולוגיה הטולקינאית המוקדמת – הגמדים של 'האבודים' מאבדים את צייתנותם כשהם נמצאים זמן רב מתחת לשמש.

לפני מה שקרה עם ה-Nauglafring הגמדים היו נייטרלים. היו להם קשרים הן עם בני לילית והן עם משרתי Melko. בעקבות התקרית, אשר בה הוחזקו נפחים גמדים כאסירים בארמונו של Tinwelint, הגמדים קשרו קשר עם משרתי Melko ובעצם נכנסו לקטגוריית הרעים. ברבות הימים טולקין התרחק, כמובן, מהדימוי המרושע של הגמדים.

מלבד יצורים קסומים יש לנו גם את האלים – הוואלאר, אשר יצרו את העולם יחד עם האל האחד, אילובאטאר, במנגינת האיינור. ישנם ואלאר אשר שרדו בשלמותם כ-60 שנה – עד ל'הסילמריליון' המודפס. אלה הם Manwe, Varda, Ulmo, Aule, Yavanna, Tulkas, Lorien, Mandos, Nienna, Orome, Vána וכמובן Melko. בפנתיאון האלים של המיתולוגיה הטולקינאית המוקדמת נוכחים גם Osse ו-Ónen (שיותר מאוחר תיקרא Uinen) אשר יורדו במיתולוגיה המאוחרת לדרגה של Maiar, אלים נחותים. בפנתיאון הזה מופיעים גם אלים שלא שרדו עד ל'הסילמריליון' המודפס. אלה הם Salmar, Ómar ו-Makar ו-meásse, אל ואלת מלחמה שליליים, אשר טולקין כתב עליהם ב'האבודים' שהיה עדיף אם היו נשארים בשמיים ולא יורדים לעולם, שכן משרתיהם היו הראשונים להצטרף ל-Melko. במיתולוגיה המוקדמת טולקין יוצר פנתיאון של אלילי-דמה הכפופים לאילובאטאר, האל האחד, אך בעלי כוחות על-טבעיים. ניתן לומר שה-Valar הם ה-Æsir, האלים הנורדים, אשר הותאמו למסגרת נוצרית. לוואלאר של 'האבודים' יש סיבה מצוינת להיות דומים ל-Æsir, ובעצם לכל פנתיאון אלים אחר. זאת כיוון שאנו רואים אצל הוואלאר של 'האבודים' מאפיינים מובהקים של פנתיאון, כגון יחסי המשפחה שקיימים בין הוואלאר. Orome, לדוגמא, הוא בנם של Aule ו-Vána. לוואלאר של 'האבודים' יש מאפיינים הרבה יותר אנושיים מאשר לוואלאר המאוחרים. Ómar, למשל, נחשב לצעיר מביניהם. בנוסף לכך, הוואלאר מכונים פעמים רבות "אלים", בשונה מהמיתולוגיה המאוחרת, בה רק Eru, האל האחד, נקרא ממש "אל". אבל גם לאל האחד יש מאפיינים נורדיים. אלה קיימים בעיקר בשמו, Ilúvatar, שפירושו All-Father, "אבי הכל". פירוש שמו מקביל לשמות הנורדיים Alfaðir או  Alföðrשהם משמותיו של Óðínn, ראש פנתיאון האלים הנורדי.

ברצוני להתעכב על אל אחד, אל המלחמה Tulkas. Tulkas נראה כשיכתוב של תיאורו של Snorri Sturluson (מחבר "האדה המאוחרת", שהיא אוסף של סיפורים מן המיתולוגיה הנורדית) על האל Týr. Týr הוא אל המלחמה והצדק הגרמאני המקורי, אשר הוחלף יותר מאוחר בידי Óðínn והפך לבנו. השם Tulkas נראה כמו צורה היפותטית בגרמאנית עתיקה של המילה הנורדית Tulkr, שמשמעותה "דובר", אשר התגלגלה לאנגלית התיכונה, שהיא השפה שדוברה באנגליה בימי הביניים המאוחרים, וקיבלה בה את המשמעות "לוחם". כך שהמילה היא באנגלית Tolke, והיא נשאבה מהמילה הנורדית Tulkr, אך שתיהן שאובות מן השורש *Tulkas, כך שאנגלית ונורדית הן בעצם זהות. בדומה לכך מכניס טולקין גרסה של תיאורו של Snorri ל-Valhöll, היכל האלים הנורדיים, לתוך המיתולוגיה המוקדמת שלו. תיאור זה הושמט לאחר מכן בטענה כי הוא מלחמתי מדי.

ב'האבודים' ישנם גם בני אדם, וידועים לנו אפילו שמותיהם של שני האנשים הראשונים. הם נקראים Ermon ו-Elmir. אך בכתב היד של 'האבודים' נכתב מעל השם Ermon עוד שם. נכתב שם השם Æsc, שזוהי הצורה האנגלית של השם הנורדי Askr, שמו של האדם הראשון במיתולוגיה הנורדית. Askr ו-Embla (האישה הראשונה במיתולוגיה הנורדית) נוצרו בידי האלים משני עצים. המקור הוא נורדי, ההגייה היא אנגלית עתיקה והכותב הוא אנגלי מודרני. אני חושב שזהו משפט שמסכם טוב מאוד את 'האבודים'.

ההשפעה הגרמאנית הברורה ביותר על טולקין מתבטאת בסיפורי המסגרת ל'האבודים'. ישנם שני סיפורי מסגרת. הראשון עוסק ב-Eriol, ספן שמוצאו מדנמארק, המגיע במסעותיו לאי בשם Tol Eressea, כאשר בחלק מהגרסאות זהו האי הבריטי בכבודו ובעצמו. הביוגרפיה של Eriol הולכת בערך כך: הוא נולד בשם Ottor, אבל כינה את עצמו Wǽfre "חסר המנוחה". אביו Eoh "סוס" נהרג בידי אחיו Beorn"'לוחם", אך בעל משמעות עתיקה יותר של "דוב". Eoh ו-Beorn הם בניו של Heden "עוטה העור והפרווה", שהוא צאצאו של Woden, שזה שמו האנגלי של האל הנורדי Óðínn. Ottor מתגורר באי בשם Heligoland שנמצא בים הצפוני, שם הוא נושא לאישה את Cwén "אישה" ונולדים להם שני ילדים. אני מקווה שאתם ישובים היטב בכיסאותיכם, כי לשני ילדיו של Ottor קוראים לא פחות ולא יותר מאשר Hengest ו-Horsa. למה, לפי טולקין, הם נקראים Hengest ו-Horsa? כיוון שהפירוש של שני השמות האלה הוא "סוס", והם נקראו כך על שם Eoh, אביו של Ottor. לאחר מותה של Cwén, Ottor מפליג מערבה, מגיע ל-Tol Eressea, או Se Uncúþa Holm, "האי הלא נודע" באנגלית עתיקה, מתיישב שם, נושא אישה חדשה בשם Naimi ונולד להם ילד בשם Heorrenda. שם Ottor גם מקבל את שמו – Eriol, שפירושו 'האיש אשר חולם לבד' בקווניה. מסופר באחת הגרסאות לסיפור ש-Eriol מספר לבני הלילית שב-Tol Eressea על  Þunor, Tíwו- Wóden(המקבילים לאלים הנורדיים Týr, Þórr ו-Óðínn), אותם זיהו בני הלילית עם Manweg, Tulkas ואל נוסף מן ה-Valar הגדולים. בסיפור המסגרת שלו טולקין מציע גם אטימולוגיה לשם Angul או Angel באנגלית עתיקה ו-Angeln בגרמנית. אלה הם שמותיו של האיזור במערב דנמארק שממנו הגיע העם האנגלי וכמובן Eriol. ב-Tol Eressea, Eriol מקבל שם בנומית, שפת הנומים, שהם ה-Noldor של המיתולוגיה המאוחרת. השם שהוא זוכה לו הוא Angol, שפירושו הוא "צוקי הברזל", שם שבא לתאר את מולדתו של Eriol.

Eriol מחבר ספר בשם "הספר הזהוב" ובאמצעותו הוא מעביר לילדיו ול-Engle (העם האנגלי) כולו את המסורת האמיתית של הפיות (בני לילית). מסורת זו עוותה בידי ה-Íras וה-Wéalas (האירים והוולשים). את המסורת האמיתית קיבל Eriol כאשר הוא שמע את סיפוריהם של בני הלילית מסביב לאח שבביתן המשחקים האבודים, Mar Vanwa Tyaliéva. כך שהאנגלים קיבלו את הסיפור הנכון, הקלטים קיבלו את הסיפור השגוי, אך הנורדים הם אלא שזכרו אותו. אם תתרגמו אותו מנורדית עתיקה לאנגלית עתיקה, כי בסופו של דבר הן אותה השפה, הכל יהיה בסדר. וזה מה שטולקין עשה.

בימי זקנתו של Eriol (ובכמה גרסאות לאחר מותו), בני הלילית של הארצות הגדולות (העולם של 'האבודים', אירופה של ימינו) מורדים בשלטונם של משרתי Melko. בכמה גרסאות המרד פרץ בעקבות הטפותיהם של Eriol ו-Heorrenda בנו. בני הלילית של Tol Eressea באים מן המערב על האי Tol Eressea בכבודו ובעצמו כדי לעזור לאחיהם במלחמה. Osse מנסה למנוע זאת מהם בכך שהוא מנסה להחזיר את האי למערב. התוצאה היא שחלקו המערבי של האי נשבר והופך לאירלנד. Tol Eressea הוא אנגליה. בני הלילית מובסים בקרב שנערך בארצות הגדולות ונסוגים לאנגליה. לאחר מכן אנשים רעים פולשים ל-Tol Eressea עם אורקים וגמדים. נערך קרב נוסף, הפעם על אדמת Tol Eressea, ליד Tavrobal. Tavrobal היא עיר ב-Tol Eressea, אשר מזוהה עם כפר אנגלי בשם Great Haywood, ובשמותיו האנגלו-סקסוניים Greata Hægwudu או Hægwudu se greata, מקום מגוריו של טולקין בשנים 1916-1917. לפי מספר גרסאות לסיפור, Eriol עצמו חוזה בקרב, ומסיים את "הספר הזהוב", אותו הוא מעביר ל-Heorrenda בנו. לאחר הקרב, בני הלילית הופכים לבלתי נראים לרוב בני האדם, כמו באגדות אירופאיות רבות על ה-Elves. בניו של Eriol כובשים את האי, שנהפך לאנגליה. בניגוד לפולשים הקודמים, הם אינם מתנכלים לבני הלילית.
אתם בטח משתוקקים לדעת מי היו אותם אנשים רעים שפלשו לאנגליה עם אורקים וגמדים ונלחמו בבני הלילית, ולכן אגלה לכם את הסוד. הם היו ה-
Guiðlin, שהם הגיילים, ה-Brithonin, שהם הבריטונים וה-Rumhoth, הרומים. הנה לכם טולקין כמניפולאטור היסטורי. כפי שציינתי בתחילת המאמר, כש-Hengest ו-Horsa פלשו לאנגליה הם נלחמו בתרבות הרומאנו-בריטית, לא באורקים וגמדים. כשהשבטים האנגלו-סקסוניים והיוטיים של Hengest ו-Horsa דרכו באנגליה, הם עשו זאת כמילניום אחרי הקלטים וכמחצית המילניום אחרי יוליוס קיסר.                                                                                        אך מי היו בעצם Ottor, Hengest ו-Horsa?

Ottor הוא שם מעניין כי מקורו אינו ידוע. הוא נראה כתערובת של השם האנגלי Ohþere ושל השם הנורדי Ottarr. מחד גיסא, Ottor הוא אביהם של Hengest ו-Horsa, מייסדיה האגדיים של אנגליה, ולפיכך הוא אנגלי. אך מאידך גיסא, Hengest ידוע בכך שהוא יוטי, מיוטלאנד, ולפיכך מדנמארק. אלא שטולקין טען שבאותה תקופה היו היוטים מסוכסכים עם הדנים, והאפוס הנודע 'Beowulf' עוסק בחלקו באותו סיכסוך יוטי-דני-אנגלי. אז מי היה Hengest, או Henjest, כפי שטולקין התעקש לקרוא לו, בהתאם לחוקי ההגייה באנגלית עתיקה, אשר קובעים כי g לפני i או e תהגה כ-j (כמו ב-Middangeard)? Ottor, אביו של Hengest, נושא המסורת האמיתית של בני הלילית, היה אביהם של האנגלים, אך בעצמו נורדי. ומהיכן הגיע השם Heorrenda לבנו של Eriol? Heorrenda הוא דמות בפואמה בשם Déor אשר נמצאת גם היא ב'ספר Exeter'. Heorrenda הוא משורר אשר אדונו העדיף על פניו משורר אחר בשם Déor. מלבד השם, קשה לקשור בין Heorrenda המשורר לבנו של Eriol. אולי יעניין אתכם לדעת שכאשר טולקין היה מרצה על Beowulf באוניברסיטת אוקספורד הוא היה מכנה לפעמים את המחבר הלא נודע של 'Beowulf' בשם Heorrenda.

כפי שציינתי קודם, ל'אבודים' שני סיפורי מסגרת. כנראה שטולקין לא היה מרוצה מהסיפור על Eriol, אביהם של Hengest ו-Horsa מייסדי בריטניה. לכן הוא משנה את שמו של Eriol ל-Ælfwine "רע בני לילית" באנגלית עתיקה, וכותב לו סיפור חדש. בסיפור הראשון, 'סיפורו של Eriol', מגיע ספן בשם Eriol לאי בשם Tol Eressea, בו הוא שומע את סיפוריהם של בני הלילית ואח"כ הופך לעד לגרירתו של האי מערבה, להפיכתו לאנגליה ולשקיעתם של בני הלילית. הסיפור השני, 'סיפורו של Ælfwine' שונה. Ælfwine הוא אנגלי, בן התקופה האנגלו-סקסונית של אנגליה. הוא ספן נודע, שעובר הרפתקאות רבות בדרכו ל-Tol Eressea, הפעם עם שם אנגלו-סקסוני אחר, Seo Unwemmede Íeg, "האי הלא מוכתם". ב-Tol Eressea, Ælfwine שומע את תולדותיהם של בני הלילית ומתעד אותם. אביו של Ælfwine נקרא Déor, כשם המשורר בפואמה Déor, ואילו אמו של Ælfwine נקראת Éadgifu, שפירוש שמה הוא "מתנה מבורכת", כשמה האנגלו-סקסוני של אשת Eriol בסיפור המסגרת הישן.

ההיסטוריה של בני הלילית ב'סיפורו של Ælfwine' שונה גם היא. בני הלילית יוצאים מ-Kôr, עירם הראשית שב-Eldamar, 'Elfhome', כשמו של עולמם של ה-Vanir, אשר נמצאת ב-Valinor, לעזרת אחיהם שב"ארצות הגדולות" במלחמתם נגד משרתי Melko. הם נלחמים באנשים הרעים, אבל מפסידים ונסוגים ל-Luthany, היא אנגליה, בה מולך אדם בשם Ing או Ingwe. רבים מהם מפליגים בחזרה מערבה אל Tol Eressea. הם מעניקים למקומות בה שמות של מקומות ב-Luthany. Earendel מגיע ל-Luthany ומוצא בה מקלט מפני שנאתו של Osse. לפני עזיבתו הוא מברך את צאצאיו של Ing. שנאתו של Osse ל-Earendel עוברת גם ל-Ing כיוון ש-Ing נתן ל-Earendel מקלט. Ing יוצא עם אנשיו לחפש את Tol Eressea אך ספינתו טובעת יחד עם כל אנשיה מלבד Ing. לאחר ש-Ing נסחף מזרחה בים הצפוני הוא הופך להיות מלך גדול על ה-Angali, ה-Euti, ה-Saksani וה-Firisandi (האנגלים, הסקסונים, היוטים והפריזים, עם שישב בפריזלאנד, אשר בצפון הולנד). בעקבותיו הם מקבלים את השם Ingwaiwar. ה- Ingwaiwarהם אבותיהם של האנגלו-סקסונים אשר פלשו לבריטניה. Ing מנחיל לעמו את המסורת האמיתית על האלים ובני הלילית. לבסוף הוא עוזב בסירה ומפליג מערבה ל-Tol Eressea. שבע פלישות ל-Luthany מתרחשות כאשר עם כל פלישה מספרם של בני הלילית באי מתמעט. הפלישה השביעית היא זו של ה-Ingwaiwar אשר אהבו את בני הלילית. בפלישתם לבריטניה ה-Ingwaiwar "חזרו לשלהם" כיוון שהם עמו של Ing. ממש "הארץ המובטחת" נוסח טולקין. מסתבר שהאנגלית העתיקה היא הלינגווה פראנקה, הלשון האחידה, של בני הלילית כאשר הם מדברים עם בני האדם. שנים רבות אח"כ, Ælfwine מפליג אל Tol Eressea ומגלה שבני הלילית יודעים אנגלית עתיקה. הוא שומע את סיפוריהם ומתעד אותם ב'ספר הזהוב'. סוף טוב הכל טוב.

אך מיהו אותו Ing? בתחילת המאמר ציינתי פואמה באנגלית עתיקה על אל בשם Ing. אני חושב שזה הזמן הנכון להביא אותה:

"Ing wæs ærest mid East-Denum

Gesewan secgum oþ he siþþan east

Ofer wæg gewat; wæn æfter ran"

שורות אלה משמען: "Ing נראה בידי האדם לראשונה בין המזרח-דנים, עד שעזב מזרחה על הגלים. מרכבתו רצה אחריו". Ing הוא אל, כנראה אחד מה-Vanir. לאור האיזכור של מרכבתו של Ing אשר רצה אחריו. אלי ×”-Vanir נסעו במרכבות בכל סקנדינביה והביאו שלום ואהבה לכל מקום שאליו הם הגיעו. על שמו של Ing יש רונה במערכת הרונות האנגלו-סקסוניות. יש כאלה אשר מזהים את Ing עם אל הפיריון Freyr שנחשב כאדון ×”-Vanir, אלי הפריון, כיוון ש-Freyr מופיע לעיתים ×›Ingvi-Freyr. קשה לראות קשר וודאי בין Ing ל-Inwe מלך Kôr שיהפוך יותר מאוחר לדמות האהובה על כולנו – Ingwe מלך ×”-Vanyar, אבל בוודאי קיים קשר כלשהו. הדמיון בין Ingvi-Freyr אדון ×”-Vanir ו-Ingwe מלך ×”-Vanyar נראה חשוד מכדי להיות רק צירוף מקרים. מה שבטוח הוא שבסיפור המסגרת השני ל'האבודים' Ing מחליף את Eriol כנושא המסורת האמיתית של בני הלילית והמעביר שלה לאנגלו-סקסונים. התוצאה היא ש- Ælfwineיורד בחשיבותו והופך רק למתעד.

אז מה ×”×™×” לנו? ×”×™×” לנו סטודנט (אנגלי) צעיר, שאוהב את עמו ואת ארצו. ×”×™×” לנו עם (אנגלי) וארץ (אנגליה) שאין להם מיתולוגיה למעט כמה שרידים, לעיתים תחת מעטה נוצרי. יש לנו את שאריהם הרחוקים של האנגלים (הסקנדינבים) שלהם יש מיתולוגיה מורכבת ויפיפייה. ויש לנו את הסטודנט (האנגלי) הצעיר, שייקח את השרידים (האנגליים) שנקרא להם Middangeard, יחבר אותם עם המיתולוגיה (הסקנדינבית) שנקרא לה Miðgarðr, ויצור מהם משהו חדש שייקרא Middle Earth, ועל כך ×™×–×›×” בתהילת עולם. אבל בשביל טולקין ההפרדה בין שלושת העולמות לא קיימת. Middangeard, Miðgarðr, Middle Earth – חד הם.

'הדרך האבודה' – הספר שלא נשלם

מבוא

'Westra lage wegas rehtas, nu isti sa wraithas' , ציטט אלבוין את המשפט שהיה חקוק במחשבותיו. למרות שהוא לא הבין את משמעותו, הוא ידע ×›×™ פירוש המשפט הוא 'דרך מישירה הייתה למערב, עתה היא כפופה', אך על איזו דרך מדובר, לא ×”×™×” לו מושג…

בכרך החמישי של ההיסטוריה של הארץ התיכונה, אשר נקרא 'הדרך האבודה וכתבים אחרים', קיים סיפור שנזנח בשלב מוקדם, אך מופיעים בו רעיונות ושאיפות שהיו מאבני הדרך ביצירת המיתולוגיה של טולקין ויש בו גם פן מעניין על החיים האישיים שלו. 'הדרך האבודה' הוא סיפור שטולקין החל לכתוב בשנת 1936, כחלק מספר שנועד לשלב סיפורים בעלי אופי מיתולוגי-היסטורי עם הלגנדריום שהחל לפתח עוד קודם, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ולשלבם ליצירה אחת הומוגנית.
התכנון השאפתני הזה לא היה בממדים אלו כאשר טולקין התחיל לכתוב את הסיפור. הרעיון המקורי לכתוב אותו עלה בשיחה שלו עם ק.ס לואיס. בתקופה ההיא השניים עסקו רבות בביקורת ובדיונים על ספרות, ולואיס הציע שהם ינסו לכתוב בעצמם משהו חדש ומקורי כסוג של אתגר. הם הסכימו שלואיס יכתוב על מסע בחלל, וטולקין יכתוב על מסע בזמן *1. טולקין ראה בפרויקט אפשרות לכתוב גרסה חדשה לאגדת אטלנטיס, ולחבר אותה לרעיון נומנור, שהיה בחיתוליו בתקופה הזו.

תקציר סיפור החזרה בזמן

הסיפור מתחיל בבית בקרבת הים, בקורנוול אשר בדרום-מערב אנגליה, בתחילת המאה העשרים. בבית זה חיים אב ובנו לבדם (האם הלכה לעולמה בטרם עת), שם האב הוא אוסווין ארול
(Oswin – ידיד האל *2) והוא פרופסור להיסטוריה, לבנו קוראים אלבוין (Alboin), על שם מלך לומברדי *3, ופירוש השם הוא 'ידיד בני הלילית'.
מאז תקופת הילדות, לאלבוין יש חלומות ורגעים מוזרים של מעין טראנס, כאשר הוא נזכר באירועים שהוא לא הכיר ולא שמע אודותם, אך הם טבועים במחשבותיו, וקשורים לנומנור בשלהי ימיה. לדוגמא, במקרה אחד, כאשר הסתכל מהחלון על השקיעה וראה עננים מתקרבים מהמערב עם רוח קרירה, הוא אמר בקול: "הם נראים כמו הנשרים של אדון המערב בבואם אל נומנור", אבל הוא לא ידע למה הוא אמר זאת.
לאלבוין הייתה משיכה טבעית לשפות, וכבר בגיל חמש עשרה ידע ולמד שש שפות, ובעיקר נמשך לשפות העתיקות מהצפון (אנגלית עתיקה, נורדית, וולשית ואירית). באותו הזמן גם 'פיתח' את השפה שהייתה בתת המודע שלו, בדומה לאירועים שחלם עליהם, והוא קרא לה ארסאית (Eressean), והיא הייתה שפת בני הלילית באי טול-ארסיאה. הפרק הראשון הוא מעין מבוא על אלבוין, על אהבתו לשפות ועל החלומות שיש לו. הדיאלוגים בינו לבין אביו הינם קצרים; הראשון עוסק בבחירת שם בנו, והשני בשפה הארסאית שאלבוין פיתח, ואביו מבקש ממנו להתרכז יותר בלימודים מתוך דאגה לעתידו.

בדומה לפרק הראשון, גם בפרק השני הזמן חולף מהר. אלבוין רכש ידע רב בהבנת השפה הארסאית והתחיל להבין גם שפה חדשה ואת הקשר שלה לארסאית - בלריאנדית, הפאזל של האירועים במחשבותיו מתחיל להתחבר. זמן קצר לאחר תחילת הפרק אלבוין כבר בן עשרים ושמונה (פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה, כפי שהיה אביו) ויש לו ילד ששמו הוא אודוין (Audoin) , שם המבטא את המשך המסורת הלומברדית, מתוך כבוד לאביו שנפטר. בדומה לאימו, גם אשתו נפטרה, כנראה, זמן קצר לאחר הלידה, הסיבות למותה לא מוסברות, אם כי נרמז שהיה זה בגלל מחלה כלשהי. הסיפור מתמקד ביחסי האב והבן, ובהתקדמותו של אלבוין בהבנת העולם המסתורי שחבוי בחלומותיו ובאהבתו לשפות ולאגדות עתיקות. כעבור מספר שנים, כאשר אודוין כבר בן שש עשרה ודומה לאביו בכישרונותיו ובחיבתו שלו לשפות, חלומותיו של אביו מתחילים להופיע בתכיפות גבוהה, הוא נעשה חסר מנוחה בגללם ומכריז בקול שהוא היה רוצה לבדוק את אמיתות הזיכרונות הללו, שהעניקו לו הרגשה של שייכות לתקופה היסטורית אבודה, ולחזור אחורה בזמן.
באותו הלילה, כאשר אלבוין ישן, ×”×’×™×—×” בחלומו דמות מסתורית, שהזכירה לו את אביו במראה פניה. האיש הגבוה הכריז ששמו הוא אלנדיל, ופירוש השם הוא 'ידיד בני הלילית' בארסאית, ומקום הולדתו הוא בנומנור. אלנדיל מציע לו למלא את משאלת ליבו לחזור בזמן אך גם מזהיר אותו שיש מספר תנאים שעליו לקבל – הוא לא יוכל לחזור כאשר ירצה זאת, ×›×™ הוא לא ×™×”×™×” 'כאחד הקורא ספר או מסתכל במראה', אלא כאחד החיים בתקופה רבת הסכנות, והתנאי השני הוא שהוא חייב לקחת את בנו עימו, '×›×™ אתה האוזניים, והוא הפה', ובכך רמז על הקשר החשוב שיהיה ביניהם ותלותם ×–×” בזה. אלבוין שאל את אלנדיל האם הוא מיעץ לו להסכים לתנאים, אך אלנדיל השיב לו שהוא רק השליח, אין ×–×” תפקידו לייעץ והוא נותן לאלבוין זמן להגיע להחלטה. אלבוין מסכים לתנאים, לאחר חשיבה עמוקה, ואודוין בנו רואה אותו ממלמל בשנתו וחושב שעובר עליו איזה חלום מוזר, אך כאשר הוא יוצא מהחדר לפתע נופלת עליו אפלה, וכך מסתיים הפרק השני.

בפרק השלישי אנו נפרדים מאנגליה של המאה העשרים. הסיפור ממשיך בנומנור, בתקופה בה סאורון 'שבוי' באי והוא צובר כוח על ידי השפעתו הרבה על המלך, שכוללת מתן ידע חדש על יצירה ובנייה ושקרים על הואלאר. השמות אלבוין ואודוין כבר לא מוזכרים; אך שתי הדמויות שעליהם מסופר הן עדיין אב ובנו - אלנדיל ובנו הרנדיל; אלו הם אכן אלבוין ואודוין, אך הם אינם מודעים לכך.
אלנדיל מוצא את בנו טרוד בחצר ביתם, ומתחילה ביניהם שיחה על המצב הנוכחי בנומנור. אלנדיל שם לב שבנו מושפע משאר בני עמו (שמושפעים משקריו של סאורון) ומפקפק בסמכות הואלאר ובהיסטוריה של עמו. אלנדיל מספר לו את הסיפור של אארנדיל, ומתווכח עימו בנושא המוות, בניסיון לגרום לו לראות את האמת, אך בנו עדיין לא בטוח בדברי אביו, גם בסיום השיחה והפרק.

הפרק הרביעי והאחרון ממשיך זמן קצר לאחר השיחה האחרונה של אלנדיל ובנו, שוב הם מדברים על אותו הנושא, אך הפעם יותר לעומק. אלנדיל מספר לו על ההיסטוריה של נומנור עוד מהימים של בני האדם שנלחמו לצד בני הלילית נגד מלקור, בעידן הראשון, וכמתנה קיבלו את האי מהואלאר. הוא מספר לו על סאורון ועל המעשים הנוראים שלו, ולבסוף גם מגלה לבנו שהוא ואנשיו פועלים כמחתרת נגד סאורון, ונותן לו את אפשרות הבחירה באיזה צד להיות, שלו או של סאורון. הרנדיל בוחר את צידו של אביו. בכך מסתיימים הפרק והסיפור החלקי.

טולקין השאיר מספר דפים של הערות ורעיונות בנוגע להמשך הסיפור, אך לא חזר אליהם. נראה כי היחסים בין האב לבן היו אמורים להיות החלק הקרדינאלי בסיפור. שלא בדומה למה שכתב בשלבים מאוחרים יותר בחייו על נפילת נומנור, אלנדיל, נגד רצונו, מפליג עם הרנדיל בנו (שלבסוף בחר להיות נאמן למלך) בצי הספינות של נומנור במטרה לכבוש את ואלינור. קיימת גם הערה בודדת שמציינת את סופו המתוכנן של הסיפור: "אם אחד יכשיל את השני, הם ימותו ולא יחזרו. כך שברגע האחרון (בעת המתקפה) אלנדיל מחויב להצליח ולשכנע את הרנדיל לסגת לאחור. ברגע זה הוא רואה את עצמו כאלבוין: והוא נעשה מודע לכך שאלנדיל והרנדיל נהרגו"

הערות על הסיפור

ניתן למצוא בסיפור הקצר מספר נקודות דמיון בין טולקין לאלבוין. שתי הבולטות שבהן הן – האהבה והכישרון של שניהם להבנת שפות עתיקות, והשניה, היותר משמעותית בעיניי - המחשבות והרגשות שלהם על העולם והידע האבוד. על טולקין עברו אירועים דומים לאלו של אלבוין, ואת זאת אנו יודעים ממספר לא קטן של דוגמאות מהמקורות שיש לנו על חייו; במכתבים וגם בביוגרפיה של המפרי קרפנטר, נאמר שבילדותו ×”×™×” לו חלום שהטריד אותו שנים רבות, ובו נחשול ענק שבולע שדות ירוקים ועצים, טולקין התייחס לחלום ×–×” כתסביך אטלנטיס שלו. עוד דוגמא בנושא ניתן למצוא במכתב ששלח לבנו מייקל ב-1972, בו הוא כתב שבעבר, לאחר מות האב פרנסיס (איש דת שהיה האפוטרופוס של טולקין ואחיו הקטן לאחר מות אימם) הוא אמר לק.ס לואיס: "אני מרגיש כניצול אבוד שהגיע לעולם חדש וזר לאחר שהעולם האמיתי חלף". טולקין גם העיד ×›×™ פארמיר הוא הדמות שהכי דומה לו וקרובה לליבו, ועל כן העביר אליה גם את חלומותיו, כפי שראינו בשר הטבעות, בשיחה של פארמיר עם איאווין, בה הוא מספר לה על החלומות שיש לו על נומנור.
כך שאולי אין לנו גישה מלאה למחשבותיו של טולקין, כפי שיש לנו לאלו של אלבוין, אבל מהדוגמאות הנ"ל (ומדוגמאות נוספות) ומההתייחסות של טולקין לשפות בני הלילית וסיפורי הלגנדריום, ניתן להבחין שהוא ראה בהם יותר מהמצאה פשוטה שנכתבה למען שעשוע פרטי, שהוא התייחס אליהם כאל ידע שחבוי בו ועליו להוציאו החוצה באופן הטוב ביותר. אלבוין חזר בזמן, אלפווין *4 לקח ספינה למערב, וטולקין התבטא בכתב. קיימת גם דוגמא נוספת לכך שטולקין, בתקופה הזו, כתב דמויות שייצגו אותו באופן מסוים - הסיפור 'עלה של קטנוני' שהוא כתב שנתיים לאחר שנטש את סיפור הדרך האבודה, בשנת 1939.

עוד נקודה חשובה בנוגע לסיפור, היא דרך החזרה בזמן. אני מאמין שהדרך שבה אלבוין ובנו חזרו בזמן היא רעיון מתקדם יותר של 'דרך החלומות' (Olore Malle), שמוזכרת בספר הסיפורים האבודים *5, כדרך סודית למערב שלוריין יצר לאחר שהואלאר הסתירו את ואלינור. הדרך הזו, בסיפור הנוכחי, אמורה להתקיים לצד הדרך המישירה למערב, דרכה עוברים בני הלילית, לאחר שהעולם נעשה עגול, מהארץ התיכונה למערב.
על מנת שבני אדם יעברו בדרך החלומות, האירוע צריך להיות דומה לאלו אשר עברו בדרך המישירה, כלומר על ידי חסד הואלאר בלבד; ואכן היו כאלו, כמסופר בסוף האקאלבת' בסילמריליון, ואלפווין - הספן האנגלו-סכסי שהגיע לטול-ארסיאה, הוא גם דוגמא טובה לכך. אלנדיל, בחלומו של אלבוין, הוא ללא ספק שליח של הואלאר, ומשימתו היא אכן לתת חסד לאלבוין ולמלא את משאלת ליבו - לחזור בזמן לנומנור.

הספר אשר לא נכתב

לאחר סיום הפרק הרביעי, טולקין לא היה מרוצה מהתפתחות הספר, וחשב על אפשרות של שינוי המבנה, והכנסת הנשרים של אדון המערב כמוטיב ראשי ומסתורי לאורך כל העלילה, שהכוונה שלו תתגלה רק בסיום, כלומר, העברת הפרק על נפילתה של נומנור לסוף הספר. הוא חשב על מקבץ אגדות שיהיו בין (ואפילו אולי לפני) אלנדיל והרנדיל מנומנור לאלבוין ואודוין מהמאה והעשרים. בכל אחת מהאגדות האלו הדמות הראשית תהיה דומה לאלבוין מבחינת החלומות והזיכרונות, ותגיד את המילים על הנשרים של אדון המערב (כמוזכר בתקציר סיפור החזרה בזמן) מבלי שתדע את משמעותן, וזו תתגלה רק בפרק האחרון.
שמות הפרקים, או הנושא בקצרה של תוכן הפרק, כתובים ללא הרצף בו היה מכניס אותם לספר, ועל חלקם הוא נתן מעט מידע (הסיפורים של אלפווין, גאלדור ואלבוין), אך על שאר הפרקים קיימים כותרות בלבד ללא פירוט. חשוב לציין שמדובר בהערות ורעיונות, וכפי שאנחנו מכירים אותו, אם היה ממשיך בכתיבת הספר, בוודאי היה משנה את המבנה וגרסאות הסיפורים לפחות מספר פעמים.
להלן שמות הפרקים וסדרם כפי שהם מופיעים בכרך החמישי:

1. "אגדה לומברדית" – הסיפור של אלבוין ואביו כבר ידוע (הערה מס' 3) ואני בספק אם ×”×™×” משתמש באותן הדמויות, למרות חיבתו לשם 'אלבוין' שכוונתו היא 'ידיד בני-לילית'. שתי הדמויות לפי המסופר עליהם באגדות הן אכזריות וקרות, ואינן מתאימות לאופי של גיבורי הסיפור הנוכחי. אולי הוא תכנן להמציא משהו חדש. אני חייב גם לציין שהבחירה בלומברדים הלא-סימפטיים מוזרה לעיניי, היות והסיפורים הכלליים על העם מתארים אותו כעם מיליטנטי.
2. "אגדה נורדית על קבורה ימית (וינלנד)" – קבורה ימית היא קבורה בספינה בד"×› של דמות חשובה, לעיתים קרובות עם כלי נשק ואוצרות. את הספינה שולחים ללב-הים. בכרך התשיעי של ההיסטוריה יש יותר מידע על נושא הקבורה הימית שפיתח, ושם כתוב שהאנשים המתים נשלחים עם ספינה למערב, לארץ עתיקה, שם האלים שולטים. התוספת המעניינת בסוגריים שנקראת 'וינלנד' (Vinland) גרמה לי לחשוב על תיאוריה נחמדה לתוכן הסיפור. 'וינלנד' פירושו הוא 'ארץ הענבים', וזהו שמה הראשון שאירופאי נתן לצפון אמריקה. ליף אריקסון שהיה איש-ים נורבגי ממעמד אריסטוקראטי, הוא ×–×” שגילה את המקום בתחילת המאה ×”-11 וקרא לו בשם ×–×”, ואפילו ניסה להקים שם התיישבות קבועה. האם הוא ×”×™×” אמור להיות הדמות הראשית בסיפור? כלומר שהוא ×™×”×™×” ×–×” אשר יושפע מהחלומות והמחשבות אפופות הערפל, ובגלל ×–×” הוא הפליג למערב והגיע לצפון אמריקה בטעות? אם ×–×” אכן ×”×™×” הרעיון של טולקין, אני חייב לתת לו נקודות זכות על המקוריות המשעשעת. עוד דבר שמחזק את התיאוריה שמדובר בליף אריקסון, הוא שטולקין אמר שיחסי האב והבן יהיו משמעותיים לאורך כל הספר, וליף ×”×™×” קרוב לאביו (אריק האדום) שגם ×”×™×” איש-ים מפורסם שקידם את ההתיישבות בגרינלנד ונתן לה את שמה.
3. "סיפור אנגלי – על האדם שחצה את הדרך המישירה" – אלפווין הספן האנגלו-סכסי אשר ×”×’×™×¢ לטול-ארסיאה. טולקין כתב לפרק ×–×” מספר טיוטות קצרות על התקופה שקדמה להפלגתו למערב.
4. "סיפור על הטוטה דה דאנאן, או על טיר נאן אוג" – הטוטה דה דאנאן הם עם מיתולוגי ומסתורי ששלט באירלנד בזכות הקרבה שלהם לאלים וכוחות קסם ייחודיים. טיר נאן אוג לפי האגדות האיריות ×”×™×” אי קסום במערב, ופירוש שמו הוא אי-הנעורים. רוב הגרסאות מקשרות את האי לטוטה דה דאנאן בטענה ×›×™ האי ×”×™×” בשליטתם, ובני אדם לא יכלו למצוא אותו בלי עזרתם. תיאור אי-הנעורים שבמערב מזכיר את טול-ארסיאה, אי של פיות שחיות בשלום ובשלווה, ולא מתבגרות. קיימת הערה יותר מתקדמת הרומזת שטולקין התכוון לכתוב בפרק על בראנדן הקדוש האירי והגעתו לטיר נאן אוג (אפילו כתב על ×–×” שיר קצר), אבל ×–×” לא ברור.
5. "סיפור על המערות המעוטרות" – הכוונה של טולקין לא ידועה, ואין כאן כל נקודת אחיזה.
6. "עידן הקרח – דמויות אדירות בקרח" – גם כאן הכוונה לא ברורה. בקונספציה יותר מתקדמת של הספר טולקין כתב בנושא הפרק: "הצפון הפרהיסטורי – מלכים עתיקים מתגלים קבורים בקרח", אבל גם ×–×” לא מוסיף למידע.
7. "לפני עידן הקרח: סיפורו של גאלדור" – ממה שטולקין כתב על הפרק ניתן להבין שגאלדור ×—×™ בתקופה של נומנור בצפון-מערב הארץ התיכונה ביישוב על החוף. החלומות והמחשבות שלו בנוגע לסופה של נומנור הן נבואות, ולא זיכרונות, ×›×™ בזמנו נומנור רק התחילה להידרדר ולהפוך את אנשי הארץ התיכונה לעבדים.
8. "סיפור פוסט-בלריאנדי והסיפור על אלנדיל וגיל-גאלאד וההתקפה על פ'ו" – הפרק ×”×–×” גורם למספר תהיות. המעשים של פ'ו (Thu) בבול"ט בגרסאות מאוחרות מיוחסות לסאורון, האם כאן סאורון ופ'ו הן דמויות שונות ? בעיה דומה יש עם אלנדיל-אלבוין שנהרג במתקפה על ואלינור, ואלנדיל מס' 2 שנלחם לצידו של גיל-גאלאד, שני אלנדיל ? גם נושא הזמן של הפרק ×”×–×” לא ברור, האם הוא לפני נפילת נומנור או אחריה.
9. "האגדה על נומנור" – סיפור החזרה בזמן של אלבוין ובנו אודוין.

כאשר טולקין החל לפתח את הסיפור של אלפווין במסגרת הספר המתוכנן הוא שקל לראשונה לשלב את הסיפורים של אלפווין על יצירת העולם והעידן הראשון כמסופר בבול"ט, בספר אחד עם זה של נומנור ועוד עידנים מההיסטוריה. בכך ניתן לראות לראשונה תכנון שמזכיר את הסילמריליון המוכר לנו, מבחינת שילוב סיפורים ממספר עידנים עם קשר ללגנדריום, כיצירת פאר מיתולוגית אחת. כתוצאה מהרעיון החדש טולקין שוב שינה את מבנה הספר. הוא הוציא את האגדה הלומברדית מהתכנון, ונתן לחלק מהפרקים שמות והתחיל לסדר אותם. השינוי המשמעותי ביותר בנוסף לסיפורו המלא של אלפווין, הוא שילוב סיפור זה עם אגדת המלך שיו (Sheave). *6

טולקין שלח למוציאים לאור שלו 'Allen & Unwin' את התוכנית הזו לספר עם חלק מהפרקים והתקצירים, אבל עוד לפני שקיבל תגובה רשמית הוא כבר נטש את הכתיבה של הספר בגלל 'האיטיות וחוסר הוודאות שלו' בנוגע להמשך כתיבתו (כנאמר במכתב שלו לסטנלי אנווין). גם הביקורת מצד ההוצאה לאור הייתה נגד פרסום הספר בתקופה הנוכחית, בטענה שלמרות שהוא נמצא בעיניהם מעניין, הוא יתקבל רק בחוגים אקדמאים. אך יום לפני שטולקין קיבל את התגובה הרשמית שלהם, הוא כתב להם שהוא סיים את הפרק הראשון בסיפור חדש על הוביטים, הפרק הראשון של מה שעומד להיות שר הטבעות.
למרות שטולקין נטש את הספר, הוא חזר לפתח מספר מוטיבים ראשיים ממנו אפילו באמצע כתיבת שר הטבעות. הוא בעיקר שקד על הדרך למערב, ושילב את הסיפור של בראנדן הקדוש עם 'אגדת נומנור' וכתב על המסע הימי שלו שיר שנקרא 'Imram' שנמצא בכרך התשיעי עם שאר הרעיונות שחזר לעבוד עליהם. ניתן גם לראות בגרסאות המתקדמות של הקוונטה סילמריליון והאקאלבת' השפעות מסיפור 'הדרך האבודה'.

סיכום

כריסטופר טולקין הגדיר בצדק את 'הדרך האבודה' כאחת העבודות היותר מעניינות ומרתקות שאביו לא סיים. בסיפור זה התפתחו רעיונות שיהפכו למרכזיים בלגנדריום; נפילת נומנור, השתנות צורת העולם לעגול והדרך למערב. גם החלקים של הסיפור שלא באו לביטוי בכתביו לאחר מכן, מלמדים אותנו רבות על המקורות המיתולוגיים של טולקין.
חשיבות נוספת לדעתי קיימת בסיפור של אלבוין כשיקוף לחלק עיקרי ומסתורי בחייו של טולקין. למרות שלבסוף חלק זה לא יצא לאור דרך דמויות 'הדרך האבודה', אופן הביטוי שלו עבר שינוי של מבנה וניסוח, וניתן לראות זאת בין השורות ב'שר הטבעות'.
חשוב לציין ש'הדרך האבודה' הוא סיפור המהווה שאיפה להרחיב את מתחם המיתולוגיה שטולקין כתב. מהמסופר בסיפורים האבודים שהיה קשור לאנגליה האנגלו-סכסית (מכאן עלתה הטענה המקורית שהוא ניסה ליצור לאנגליה מיתולוגיה חדשה בגלל שזו של האנגלו-סכסים לאחר הכיבוש הנורמני ירדה למחתרת וגוועה לבסוף), עתה המיתולוגיה הייתה של עמי צפון-אירופה *7, פרושה כאגדות במשך אלפי שנים עד למאה העשרים.

החוקר הטולקינאי המסור יגיע למסקנה שהדרך הסודית למערב כנראה כבר לא כל כך אבודה. האם השיר הקצר על האיסטארי בספר 'סיפורים שלא נשלמו' מרמז על טולקין (the sleeper's ear, searching thought) כאחד אשר נישא ב'דרך החלומות' למערב ולמד על ה'היסטוריה האבודה', בדומה לאלו שהגיעו אל המערב בשימוש ב'דרך החלומות' כמסופר עליה בסיפורים האבודים? קל ללכת לאיבוד במבוך התיאורטי כאשר מנסים לחבר את הפאזל הטולקינאי. המשמעות העקרונית הברורה לי במיתולוגיה שטולקין כתב ביצירתו 'הדרך האבודה', היא שהוא רצה להראות שלמרות שהמערב אבד ונשכח, הקשר בין בני-האדם בארץ התיכונה למערב עדיין קיים, ואפילו שקשר זה קלוש ונדיר, הוא אמור להיות סימן של תקווה למין האנושי.


        

הערות

1. כנאמר במכתב מס' 294 – "The Letters of J.R.R Tolkien"

2. לא מדובר בידיד האל הנוצרי, אלא באלים האנגלים שמקורם בצפון-גרמניה. זאת ניתן לדעת בגלל הקידומת Os. דוגמא דומה היא הקידומת As אצל הנורדים, שמציינת שייכות למשפחת האלים השולטת, האאסיר (Aesir). כמובן שזה רק המקור הראשוני של שימוש בשם, והיו ועדיין יש נוצרים עם שמות אנגלו-סכסים שהקידומת שלהם היא Os (כמו- Osric, Oswald, Osmund וכו')

3. האגדה הלומברדית (על פי ההערות שבכרך החמישי על הפרק הראשון בסיפור, המקור הכתוב של האגדה הוא מהמאה השמינית)
'הלומברדים (פירוש השם המקורי: ארוכי הזקן) היו עם גרמאני שהיה ידוע בעיקר בגלל האכזריות שלו. הם נדדו דרומה ממולדתם הקדומה בסקנדינביה, אך ידוע קצת על ההיסטוריה שלהם לפני אמצע המאה השישית.
בשנים אלו מלכם היה אודוין (Audoin) ולבנו ויורשו קראו אלבוין. במלחמה גדולה בין הלומברדים לעוד עם גרמאני, הגפידים, אלבוין הרג בקרב פנים מול פנים את ת'וריסמוד, בן המלך הגפידי ת'וריסינד; כאשר הלומברדים חזרו לממלכתם, הם ביקשו מאודוין לתת לבנו את הכבוד לשבת איתו בשולחן הסעודה, כי בזכות אומץ ליבו הם ניצחו במלחמה. אודוין לא הסכים לכך, והוא נימק החלטתו: "אין זה המנהג של אנשינו, שבן המלך ישב עם אביו לפני שקיבל כלי נשק ממלך של עם אחר". כאשר אלבוין שמע על כך, הוא הלך אל המלך ת'וריסינד עם ארבעים מאנשיו, כדי לבקש את הכבוד הזה ממנו. המלך אירח אותו ואת אנשיו והזמין אותו למשתה חגיגי, והושיב אותו בכיסא לימינו, בו נהג לשבת בנו המת, ת'וריסמוד. אך בשלב מאוחר של הסעודה המלך התחיל לחשוב על מות ת'וריסמוד, ולמראה אלבוין, אשר הרג את בנו, היושב במקומו, יגונו לפתע התפרץ: "מאוד נאה לי המושב, אך קשה לי להביט על זה אשר יושב בו". מילים אלו עוררו את בנו השני כונימונד (Cunimund) לגדף את האורחים הלומברדים; עלבונות הוטחו משני הצדדים וחרבות נשלפו. אך לפני שהתחיל הקרב, המלך ת'וריסינד התייצב בין הגפידים והלומברדים ואיים להעניש את האדם הראשון שיתחיל להילחם. כך הוא הרגיע את הרוחות. הוא נתן לאלבוין את כלי הנשק של בנו המת, ושלח אותו בבטחה לממלכת אביו.
אודוין מת בערך עשר שנים לאחר המלחמה, ואלבוין נהיה מלך הלומברדים בשנת 565 לסה"נ. מלחמה שנייה פרצה בין הלומברדים והגפידים, ובה אלבוין הרג את המלך כונימונד ולקח את בתו רוסאמונדה (Rusamunda) כאסירה. בחג הפסחא בשנת 568 לסה"נ, אלבוין יצא למערכה לכבוש את איטליה, אך בשנת 572 לסה"נ הוא נרצח במיטתו בלילה, בעקבות מזימה של אשתו רוסאמונדה. הסיבה העיקרית לשנאתה לאלבוין הייתה שבעת משתה בורונה (עיר באיטליה), אלבוין נתן לאשתו לשתות יין מגביע שנעשה מהגולגולת של המלך כונימונד, ואמר לה לשתות עם אביה בעליצות.

4. אלפווין הוא אחת מהאניגמות המפורסמות בלגנדריום הטולקינאי. מה שכן מוסכם לגביו, בגרסאות הרבות לסיפור חייו, זה שהוא היה יורד ים אנגלו-סכסי, שהגיע לטול-ארסיאה אשר במערב על ידי הדרך המישירה, שם הוא למד מבני הלילית על יצירת העולם וסיפורי העידן הראשון (כמסופר בסיפורים האבודים).

5. הסיפורים האבודים או בול"ט – Book of Lost Tales 1,2 , שני הכרכים הראשונים בסדרת ההיסטוריה של הארץ התיכונה.

6. אגדת המלך שיו נכתבה על ידי טולקין והייתה יקרה לליבו, ובדומה לסיפורים המיתולוגיים בדרך האבודה, גם היא סוג של עריכה של המקורות האלו, אבל עם תפקיד שונה בסיפור. המקורות של האגדה הינם עתיקים וניתן למצוא את השורשים שלהם בצפון-גרמניה ובסקנדינביה. נקודת ההשוואה הלא משתנה בין כל הגרסאות השונות של האגדה היא המלך המושלם, שמלמד את עמו ידע ונותן שלום לבני האדם, ושהצאצאים שלו הם המלכים של עמים רבים.
אצל טולקין המלך שיו מגיע לבדו בספינה בעודו ילד (בדומה למסופר בגרסאות הגרמאניות) וזמן קצר לאחר שהאנשים מקבלים אותו לארצם הוא מתחיל לשיר בשפה מוזרה, וזו הפעם הראשונה שהם שמעו מישהו שר, והם מבינים כי הוא שליח של האלים כנראה, ובוחרים בו להיות מלכם. המלך שיו לימד אותם שירה, כתיבה ואת אומנות היצירה, תקופת שלטונו הייתה לתקופת הזוהר של האנושות, בה היה שלום והתקדמות של בני האדם. הבנים שלו הקימו את הממלכות של העמים הגרמאנים והנורדים, כלומר שושלת המלוכה של כל העמים במקורה ממנו. במותו הוא זכה לקבורה ימית כבקשתו, והוא נשלח עם ספינה חזרה למערב, ויש האומרים שהגיע לשם על ידי הדרך המישירה.
ב'דרך האבודה' אלפווין שר את אגדת המלך שיו, אבל טולקין גם כתב גרסא חופפת לאגדה של המלך כסיפור, ושתי הגרסאות נמצאות בכרך החמישי.

7. המיתולוגיות הצפון-אירופאיות הן חלק בלתי נפרד מיצירותיו של טולקין (במקרה של 'הדרך האבודה' מדובר בעריכה שלהם על מנת ליצור משהו חדש), והעניקו חומר רב לחוקרים טולקינאים, שבחנו (ועדיין עושים זאת) את הקשר הזה עם המקורות הללו. החוקר המוביל בתחום הוא טום שיפי, אשר פרסם שני ספרים מרתקים בנושא (עם שילוב כלי מחקר נוספים- היסטוריים ואפילו פילוסופים) שעוסקים בניתוח ההוביט, שר הטבעות והסילמריליון, שעליהם אני ממליץ לכל טולקינאי: 1. The Road to Middle Earth.
2. J R R Tolkien: The author of the century.

שר הטבעות הסודי

בשנת 1983, פרסם כריסטופר טולקין את הספר הראשון בסדרת 'ההיסטוריה של הארץ התיכונה' המכילה את הטיוטות ואת הטקסטים ששימשו את אביו ליצירת הלגנדאריום המקיף שלו. כריסטופר הכניס את הטקסטים לפי הסדר הכרונולוגי, מ 1912 והלאה. כרכים 1-5 של 'ההיסטוריה' עוסקים ב'סילמאריליון' המוקדם עד שנת 1936. אך משנת 1936, נזנח הלגנדאריום כולו לטובת יצירה חדשה שכונתה בתחילה 'ההמשך של ההוביט' ולאחר מכן הפכה להיות 'שר הטבעות'. 6-9 מכילים טיוטות של 'שר הטבעות', שמהוות תיעוד מקיף וייחודי לתהליך היצירה.

כפי שמספר כריסטופר עצמו, בהקדמה לכרך השישי – 'שובו של הצל', מדובר ×”×™×” במשימה סבוכה בעליל. לא רק שהיה צריך לאסוף את הטקסטים מכל קצוות תבל, ×”×™×” צריך גם להבין לאיזה שלב כרונולוגי שייך כל טקסט ואת חשיבותו בתהליך הפיכת הטקסט הגולמי לעלילה. טולקין ×”×™×” גרפומן לא קטן (על פי עדותו) וכתב כמה וכמה טיוטות, כמעט לכל פרק ב'שר הטבעות', כמובן שמבלי לציין תאריך או לשמור על סדר. הטיוטות, לפעמים, נכתבו זו על זו, על גבי מבחנים וניירות משומשים ובכתב בלתי קריא.
כריסטופר עמד בכבוד במשימת הפענוח והשלים לא פחות משלושה וחצי כרכים (רק חצי מהכרך התשיעי מכיל חומרים הנוגעים ל'שר הטבעות') עמוסים, המתעדים את שלבי כתיבת 'שר הטבעות' מהרגע שבו נעלם בילבו ועד טיהור הפלך.

אודה ואתוודה, כטולקינאי חוקר די זלזלתי והתרחקתי מכרכים 6-9. ההתעמקות ב'סילמאריליון', המתפרש על פני כרכים 1-5 ו 10-12 של 'ההיסטוריה', נראתה לי תמיד כמשימה חשובה הרבה יותר מנבירה בטיוטות חסרות המשמעות של 'שר הטבעות'. כי בעוד שה'סילמאריליון' מעולם לא הושלם והוא יצירה חסרה שיש לחקור אותה עד כמה שניתן, הרי 'שר הטבעות' הושלם ונחתם ונדמה היה שהקורא בו לא יקבל מידע חדש או מעניין מקריאת הטיוטות שלו.
אפילו טולקין עצמו טען שכאשר אוכלים את המרק, עדיף לא לדעת מאיזה עצמות הוא הוכן, לכן תמיד חששתי שהקריאה בטיוטות תפגם בטעמו של 'שר הטבעות' בקריאה עתידית.

לבסוף אזרתי אומץ וקראתי את כרכים 6-9, העוסקים בתולדות 'שר הטבעות' ומתעדים את הכתיבה שלו. מיותר לציין ×›×™ כל חששותי התבדו להם וכי גיליתי עולם מרתק, בין דפי כרכי ההיסטוריה האלו מסתתר לו עוד 'שר הטבעות' - 'שר הטבעות הסודי' או 'שר הטבעות האלטרנטיבי', אם תרצו – שכל טולקינאי ישמח לגלות ולדלות ממנו מלוא החופניים.

אך לפני שנדון בהנאה נפנה לערך – מהו הערך שיכול להפיק טולקינאי חוקר 'משר הטבעות'? אולי תתפלאו לשמוע, אבל ניתן להפיק לא מעט תובנות מההיסטוריה של 'שר הטבעות', אולי, במיוחד, בזכות הגרפומניה של טולקין שהזכרנו לעיל. טולקין כתב הכל ולא זרק מאום – וזה רלוונטי גם לגבי המחשבות שלו עצמו. טולקין כתב בלא מעט הזדמנויות את התהיות והרעיונות שלו בנוגע לדמויות וסצינות מהספר. כך ניתן לקרוא את ההתלבטות של טולקין,בזמן אמת , לגבי 'הצעדן' (נקרא בנקודת הזמן הזו Trotter ולא Strider) – טולקין לא ידע בתחילה מיהו ומהו. האם הוא הוביט? האם הוא אדם? טולקין לא ידע המון דברים, התלבט רבות בנוגע לעלילה ולגיבורים ותיעד את ההתלבטות שלו באופן מדויק ומפורט.

אם אכתוב את כל הלקחים והתהיות המשמעותיות שעולות מהטיוטות, לא אסיים את המאמר הזה לעולם, אבל רק כדי לסבר את האוזן אתן כמה דוגמאות. כך למשל חוקר טולקינאי יכול להפיק המון מהעובדה שטולקין "גילה" שאראגורן הוא יורשו של איסילדור רק בשלהי העלילה. חוקר טולקינאי יכול לכתוב מאמרים שלמים על כך שטולקין היה בטוח שאיאוון ואראגורן יתאהבו זה בזה ואף כיוון לכך, אך בסופו של דבר ארוון נכנסה לעלילה, בנקודת זמן כרונולוגית מאוחרת מאד, יחסית לאהובתו של הגיבור הראשי. לידיעה שטולקין ידע מה סופו של 'שר הטבעות' וכתב אותו במדויק כבר ב 1939, יכולה להיות חשיבות עצומה עבור טולקינאי החוקר את השפעת המלחמות וההיסטוריה על טולקין.
רוצים דוגמאות נוספות לחשיבות המידע שיש בטיוטות למחקר הטולקינאי? אשמח לכתוב עוד כמה מהן – אחד מהפרקים היותר חשובים ומעניינים ב'שר הטבעות', שנחשב להברקה ספרותית, הוא הפרק 'מועצת אלרונד'. טולקינאי שירצה לפצח את סוד הקסם של הפרק ×”"בלתי אפשרי ספרותית" ×”×–×”, ×™×”×™×” חייב להתעמק בטיוטות של הפרק, המשתרעות לאורך מחצית הכרך השישי. מחקר על סוד הקסם של 'מועצת אלרונד' יכול ללמד אותנו רבות על סוד הקסם של 'שר הטבעות' עצמו – אחת התעלומות הגדולות במחקר הספרותי בכלל והטולקינאי בפרט.
עבור החוקר, המנסה לפצח את סוד הקסם של שר 'הטבעות', יש חשיבות מכרעת לידיעה מה בדיוק צינזר טולקין ועל מה הוא בחר להרחיב. מי שינסה להוכיח כי הדמויות ב'שר הטבעות' אינן שטוחות, יתקשה לעשות זאת ללא הטיוטות, המוכיחות כי טולקין בחר בגישת Show, don't tell, בכך שמחק חלק גדול מאיזכורים ברורים של המאפיינים הרגשיים של הדמויות והחליף אותם בתיאורים מינוריים. חוקרים שינתחו את הקשר וההבדלים בין סרטו של פיטר ג'קסון לספריו של טולקין, ילמדו רבות מהטיוטות, המראות באופן ממשי כיצד פיטר ג'קסון יצר סצינות שקיימות בטיוטות וטולקין העדיף למחוק אותן, מסיבות שונות. כך למשל סאם בקירית אונגול של פיטר ג'קסון מתנהג כמעט כמו פרודו/סאם בטיוטות בכך שהוא הורג אורקים ללא הבחנה. טולקין החליט למחוק את הסצינה הזו וליצור משהו פחות דרמטי, אך יותר מציאותי.

אפילו לחוקר הטולקינאי שמתעניין בתולדות ה'סילמאריליון', יש מה להפיק מטיוטות 'שר הטבעות', כיוון שחלק מהרעיונות של הלגנדאריום המאוחר נבעו מ'שר הטבעות', כך שניתן, באמצעות הטיוטות של 'שר הטבעות', לעקוב אחר התפתחותם במדויק. לחוקר שעוסק בעניין נומנור והכניסה שלה ללגנדאריום, הטיוטות מהוות מסמך שחובה לקרוא.
כפי שכתבתי לעיל, ניתן לכתוב עוד ועוד על הלקחים, העניין והחשיבות שיש לטיוטות של 'שר הטבעות' ויידרשו לכך לא מעט מאמרים. אני מקווה שמה שנתתי, על קצה המזלג יספיק לשכנע את כל חוקרי טולקין, שעד כה זיכו את טיוטות שר הטבעות במבטי בוז קרירים והעדיפו להתעסק בטיוטות ה'סילמאריליון'.

אבל בכותרת המאמר הבטחתי 'שר הטבעות סודי' ולפני כמה פסקאות הבטחתי גם הנאה. אז האם שווה לקרוא את טיוטות 'שר הטבעות' רק בשביל ההנאה? התשובה חד משמעית: כן!

הטיוטות מציגות בפניך מעין 'שר הטבעות' אלטרנטיבי, 'שר הטבעות' קדום יותר ופראי יותר – יצירה שבה גאנדאלף מאיים בחצי חיוך על לגולאס שישתמש בו כחומר בערה, לאחר שהאחרון טען שעדיף דרקון מאולף מקוסם חסר תועלת. ב'שר הטבעות הסודי' אפשר לקרוא איך גימלי תמה על אראגורן לאחר שהוא הביט בפאלאנטיר ודואג שמה גילה דבר מה לסאורון. מהי תגובתו של אראגורן? הוא מודיע לגימלי שהוא הציע לסאורון חילופי גברי – גמד מורד ובוגד תמורת גדוד אורקים נאמנים. היצירה שאותה אנו מגלים בטיוטות של 'שר הטבעות' מלאה באנקדוטות משעשעות שכאלו, שפשוט תענוג לקרוא אותן, קווי עלילה שלעולם לא חשבנו שייתכנו, דמויות משונות ועוד ועוד. כך נגלה, למשל, איך פגשו הנאזגול את הארי שומר השער ואיך הוא הרגיש כאשר האימה התדפקה על דלתו, נקרא על הענק המרושע ששבה את גאנדאלף ועל ההזמנה של פרודו לסארומאן לבוא ולבקר בפלך, לאחר שמצא אותו במצב עלוב על אם הדרך.

אין כמעט אדם שלא הצטער, בסיום קריאת 'שר הטבעות', על כך שהספר היה קצר מדי ולא בּיכָּה את העובדה שהמשך ליצירה אינו אפשרי. הטיוטות של 'שר הטבעות', הן הדבר הכי קרוב שאפשר לקבל ל'שר הטבעות 2'.

כשחיפשתי ברשת מצאתי מעט מאד התייחסויות לטיוטות של 'שר הטבעות' וחבל שכך. אני מקווה שהמאמר ×”×–×” ידרבן את הטולקינאים הישראלים שלא לפסוח על הטיוטות האלו – אוצר בלום של ידע טולקינאי מסתתר בין הדפים והחוקרים הטולקינאים יוכלו להפיק מכך המון ואולי למצוא תובנה חדשה ומרתקת. כדאי לקרוא בספר לא רק למטרות מחקר אלא גם לשם ההנאה והעניין, רק אל תשכחו לדלג על ההערות של כריסטופר טולקין.

שבועת פאנור

שבועת פאנור היא מהשבועות היותר מפורסמות וחשובות בלגנדאריום, והיא השפיעה על גורלו של עידן שלם, ובעקיפין גם על גורלה של ארדה.

השבועה עצמה נישאה בטיריון בתקופת החשיכה שלאחר מות העצים, גניבת הסילמרילים ורצח פינווה על ידי מלקור. שני המאורעות האחרונים השפיעו מאוד על פאנור, באופן שאפילו הכתובים מתארים כקשה מהרגיל; שני הדברים החשובים בחייו של פאנור היו אביו פינווה והסילמרילים, יצירת ליבו.
שני אירועים אלו הגיעו לאוזני פאנור שלא כמתוכנן, לאחר שמאדר'רוס ראה את מה שעולל מלקור בפורמאנוס (הוא לא היה נוכח במקום עם פינווה בזמן האירוע) הוא רכב לטאניקוטיל כדי למסור את הבשורות הרעות בהקדם לואלאר (*1), שם הם היו עם בני הלילית בגלל פסטיבל שנערך באותה העת וגם אביו פאנור היה שם; אך מאיד'רוס לא היה מודע לכך בגלל החשיכה ומיד בישר על מה שאירע.
כך שעולמו של פאנור חרב עליו בשומעו על מות אביו וגניבת הסילמרילים, הוא קילל את שמו של מלקור וכינה אותו מורגות, האוייב השחור של העולם, ועזב את האסיפה. לאחר שנודע על מנוסתו של מלקור רוב הנולדור חזרו לטיריון, שם פאנור הופיע לפתע וקרא לכל עמו להתאסף כדי לשמוע את דבריו. הוא דיבר בלהט הכעס והעצב שלו ודחק בנולדור לבוא איתו לארץ התיכונה כדי לבנות שם ממלכות משלהם ללא סמכות הואלאר (*2), לנקום במורגות ולהשיב את הסילמרילים לידיהם.
ברואותו שהעם איבד אמונתו בואלאר והיה בעד חזונו, נשבעו הוא ובניו שבועה להחזיר בכוח הזרוע את הסילמרילים אליהם. השבועה עצמה לא כתובה בסילמריליון ופרטייה המרכזיים רק מוזכרים שם, אך היא קיימת במלואה בגרסה הכי מתקדמת שלה בכרך העשירי של ההיסטוריה של הארץ התיכונה 'טבעתו של מורגות' :

"Be he foe or friend, be he foul or clean,
brood of Morgoth or bright Vala,
Elda or Maia or Aftercomer,
Man yet unborn upon Middle-earth,
neither law, nor love, nor league of swords,
dread nor danger, not Doom itself,
shall defend him from Feanor, and Feanor's kin,
whoso hideth or hoardeth, or in hand taketh,
finding keepeth or afar casteth
a Silmaril. This swear we all:
death we will deal him ere Day's ending,
woe unto world's end! Our word hear thou,
Eru Allfather! To the everlasting
Darkness doom us if our deed faileth.
On the holy mountain hear in witness
And our vow remember, Manwe and Varda!"
[Morgoth's ring – The Annals of Aman, p.112]

ניתוח השבועה

החלק הראשון של השבועה קובע שאפילו לחבר ובן ברית נגד מורגות אסור להחזיק בסילמרילים.

"Be he foe or friend, be he foul or clean"

החלק השני יותר ארוך ומזכיר את כל העמים המוכרים בתקופה זו, ואפילו נזכרים בני האדם שעליהם הנולדור שמעו רק שמועות. הוא מציין את כולם כפוטנציאל של עמים שהסילמרילים יכולים ליפול לידיהם ושאין ברשותם להחזיק בהם. אפילו אם מדובר בואלאר, גם אלו יהיו אוייבים של פאנור ובניו אם הסילמרילים יהיו בבעלותם. השבועה הופכת להיות יותר קיצונית.

"brood of Morgoth or bright Vala,
Elda or Maia or Aftercomer,
Man yet unborn upon Middle-earth"
החלק השלישי מציין בקצרה חמישה תנאים שמקצינים עוד יותר את היקף השבועה :
1. לא החוקים שמבחינת בני הלילית הם החשובים מכל;
2. לא אהבה שהיא טהורה והקשר הטבעי הכי חזק שקיים;
3. לא כמות האוייבים אשר יעמדו בדרכם;
4. לא אם המשימה להשיג את הסילמרילים תהיה מסוכנת ומאיימת;
5. לא הגורל עצמו יעצור בעדם;
כלומר לא איסור ולא מכשול אחר אחר יעמוד בדרכם להשיב את הסילמרילים לידי פאנור ובניו.
יש גם לשים לב לסעיף החמישי, בו פאנור מתגרה בגורל, במחשבה כי כוחו עולה עליו.

"neither law, nor love, nor league of swords,
dread nor danger, not Doom itself"
החלק הרביעי מסיים את הנאמר לפני כן באופן ברור – פאנור ובניו ילחמו בכל מי שצריך מלחמת חורמה עד סוף העולם במקרה הצורך, בשביל להשיג מטרתם.

"shall defend him from Feanor, and Feanor's kin,
whoso hideth or hoardeth, or in hand taketh,
finding keepeth or afar casteth
a Silmaril"
החלק החמישי והאחרון שונה משאר השבועה, ובחילוק יותר מדוייק שלה הוא החלק השני בגלל שהוא שונה במהותו. כל מה שנאמר עד אליו היו התנאים של השבועה. בחלק הזה מצויינים שמותיהם של מאנווה ווארדה כעדים לשבועה, וגם אילובאטאר אבי העולם, שבהיותו הישות החזקה ביותר הקיימת, הם מבקשים ממנו לדון אותם לאפילה נצחית באם הם לא יעמדו במשימתם. הזכרת שמות אלו כעדים חותמת את השבועה כדבר בעל עוצמה וחשיבות גדולה יותר.

"This swear we all:
death we will deal him ere Day's ending,
woe unto world's end! Our word hear thou,
Eru Allfather! (*3) To the everlasting
Darkness doom us if our deed faileth.
On the holy mountain hear in witness
And our vow remember, Manwe and Varda!"
לסיכום ניתן לראות שהשבועה, למרות שכוונתה פשוטה – להחזיר את הסילמרילים בכל מחיר, היא יותר מורכבת ויש בה רבדים רבים שמחזקים את המשמעות שלה בעתיד. בכך היא כופה על אלו אשר נשאו אותה לקיימה, כפי שמאיד'רוס אומר לאחיו מאגלור לפני שהם מחליטים לקחת בכוח את שני הסילמרילים האחרונים בפעם האחרונה :

"But how shall our voices reach to Iluvatar beyond the Circles of the World? And by Iluvatar we swore in our madness, and called the Everlasting Darkness upon us, if we kept not our word"
[The Silmarillion – Of the voyage of Earendil, p.304]
התפתחות השבועה והגרסאות השונות שלה בכתביו של טולקין

התפתחות רעיון 'השבועה' מתבטאת בהתקדמותו של טולקין בכתיבת גרסאות הסילמריליון. להלן הסבר התהליך :

1. המרד של הנולדור בואלאר הוא אחד הרעיונות הראשונים והמרכזיים בהתפתחות הלגנדאריום, וניתן למצוא אותו כבר בגרסה הראשונה שטולקין כתב לסיפורם של הנולדור באמאן אשר פורסם בסיפורים האבודים, הכרך הראשון של ההיסטוריה של הארץ התיכונה, אך שם למרות שכתוב על המרד ועל הנאום של פאנור בטיריון, השבועה עדיין לא מוזכרת לאחר הנאום שלו (לפרק המדובר קוראים 'The flight of the Noldoli') .
השבועה מופיעה בפעם הראשונה מאוחר יותר באותו הספר לאחר בוא הנולדור לבלריאנד ומות פאנור, ומסופר כי מאיד'רוס הנהיג התקפה על אנגבנד אך נחל תבוסה ונלקח בשבי. לא נאמר כי מאיד'רוס חזר, אך זמן קצר לאחר המתקפה כתוב ששבעת בניו של פאנור (כלומר יש להניח שמאיד'רוס ברח או שוחרר) נשבעו שבועה להחזרת הסילמרילים :

"The Seven Sons of Feanor swore their terrible oath of hatred for ever against all, God or Elves or Men, who should hold the Silmarilis"
[The book of lost tales 1 – Gilfanon's tale: The Travail Of The Noldoli, p.239]
זו הפעם היחידה שהשבועה נעשית שלא בנוכחותו של פאנור בטיריון, אלא על ידי בניו בלבד לאחר מותו בבלריאנד. הפרק על המסע של הנולדור שבו יש את השבועה וגם הפרק על מנוסתם מאמאן, נכתבו בשנים 1918-1920 .

2. הפעם הבאה בה מופיעה השבועה היא בשירה קצרה ולא גמורה בכרך השלישי וכותרתה: 'The flight of the Noldoli from Valinor' . היא כנראה נכתבה במהלך שנת 1925. עתה לראשונה השבועה נישאת בטיריון (מקום השבועה לא משתנה בהמשך) ומתפתחת ליותר פרטים :

"Be he friend or foe or foul offspring
of Morgoth Bauglir, be he mortal dark
that in after days on earth shall dwell,
shall no law nor love nor league of Gods,
no might nor mercy, not moveless fate,
defend him for ever from the fierce vengeance
of the sons of Feanor, whoso seize or steal
or finding keep the fair enchanted
globes of crystal whoso glory dies not,
the Silmarilis. We have sworn for ever!"
[The lays of Beleriand – Poems early abandoned, p.163, lines 132-141]
השפה הפואטית מעשירה את השבועה וניתן להבחין לראשונה בתנאים בהם היא נעשית, אך אין כאן עדיין את הזכרת מאנווה, וארדה ואילובאטאר כעדים לשבועה. גם פאנור לא מוזכר כאן כאחד מאלו שנושאים את השבועה, אלא הוא רק נוכח.

3. בפעם השלישית, אנחנו מוצאים את השבועה שוב בכרך השלישי, אך בשירת ליתיאן. כאן אין שינוי מבחינת תוכן השבועה בהשוואה לשיר על מנוסת הנולדור שהזכרתי בסעיף הקודם (ואפילו קיים דמיון רב מבחינה מילולית). שתי הגרסאות נכתבו בערך באותה תקופה; שירת ליתיאן נכתבה בין השנים 1925 – 1931, וזו אישית הגרסה ×”×›×™ אהובה עלי :

"Be he friend or foe, or seed defiled
of Morgoth Bauglir, or mortal child
that in after days on earth shall dwell,
no law, nor love, nor league of hell,
not might of Gods, not moveless fate
shall him defend from wrath and hate
of Feanor's sons, who takes or steals
or finding keeps the Silmarils,
the thrice-enchanted globes of light
that shine until the final night"
[The lays of Beleriand – The Lay of Leithian, Canto 6, p.254, lines 1634-1643]
קיימת עוד גרסה של השבועה בשירת ליתיאן, והיא נאמרת שם הפעם על ידי קלגרום לאחר שפינרוד מכריז בפני אנשי נארגות'רונד על צאתו עם ברן לעזור לו לגנוב את הסילמרילים. גם כאן היא לא שונה במבנה ובתוכן שלה, אך קיים שינוי במילות השבועה :

"Be he friend or foe, or demon wild
of Morgoth, Elf, or mortal child,
or any that on earth may dwell,
no law, nor love, nor league of hell,
no might of Gods, no biding spell
shall him defend from hatred fell
of Feanor's sons, whoso take or steal
or finding keep a Silmaril.
These we alone do claim by right,
Our thrice enchanted jewels bright"
[The Lays of Beleriand – The Lay of Leithian, Canto 6, p.259, lines 1848 – 1857]
זו לא הפעם היחידה שהשבועה נאמרת לאחר הופעת בני האדם מכיוון שהנאמר כאן מקביל למילים של קלגרום בסיפור על ברן ולותיאן בסילמריליון, וגם בגרסה הראשונה של השבועה שנאמרת בבלריאנד לאחר מותו של פאנור בני האדם כבר קיימים.

4. הפעם הרביעית בה מוזכרת השבועה היא בקוונטה נולדורינווה 2 אשר נכתבה בשנת 1930. כאן השבועה מופיעה לראשונה בסיפורי ההיסטוריה של בני הלילית מתבצעת בטיריון ובה יותר פרטים מהגרסה ה'סיפורית' הראשונה :

"They swore an unbreakable oath, by the name of Manwe and Varda and the holy mountain, to pursue with hate and vengeance to the ends of the world Vala, Demon, Elf, or Man, or Orc who hold or take or keep a Silmaril against their will"
[The shaping of Middle Earth – The Quenta, p.94]
לשבועה הזו נוספה הזכרת שמם של מאנווה של וארדה כעדים. טולקין כתב בהתחלה את השבועה בקוונטה 2 בשינוי קל- שם לא מצויינים העמים האחרים, אבל כן מוזכר שם שמו של אילובאטאר כאחד מהעדים. טולקין שיכתב משפט זה לציטוט הנ"ל. הפעם נאמר גם לראשונה, שפאנור עצמו השתתף בנשיאת השבועה ולא רק בניו. נתון זה לא משתנה בהמשך.

5. בקוונטה סילמריליון, אשר נכתבה בשנים 1937-1938 ניתן כבר למצוא את השבועה כפי שהיא מוכרת לנו מהסילמריליון שעל מדף הספרים בביתינו : (ישנם הבדלים קלים בלבד בביטוי המילולי ביניהן)

"They swore an oath which none shall break, and none should take, by the name of the Allfather, calling the Everlasting Dark upon them, if they kept it not; and Manwe they names in witness, and Varda, and the Holy Mount, vowing to pursue with vengeance and hatred to the ends of the world Vala, Demon, Elf. Or Man as yet unborn, or any creature great or small, good or evil, that time should bring forth unto the end of days, whoso should hold or take or keep a Silmaril from their possession"
[The Lost Road and other writings – Quenta Silmarillion, p.234]
השבועה מזכירה בפעם הראשונה את ארו כאחד העדים לה, ואת 'קללת האפילה הנצחית' באם הם לא ימלאו אותה.

6. הגרסה הבאה שנכתבה לשבועה היא הגרסה המתקדמת ביותר שלה, אותה הצגתי בתחילת המאמר, ואותה ראיתי לנכון לנתח כשבועת פאנור הסופית. היא נכתבה בשנים 1950-1951 בקורות השנים של אמאן אשר נמצאים בכרך העשירי. לא קיימים עוד גרסאות לשבועה, וניתן למצוא בה את כל המרכיבים שנוצרו במהלך השנים, עם התקדמות השכתובים של סיפורי הסילמריליון.

הערות

* 1 – בסילמריליון נאמר ששליחים מפורמאנוס הודיעו על מות פינווה וגניבת הסילמרילים, אך בגרסה
היותר מלאה של הסיפור בכרך העשירי מסופר שהיה זה מאיד'רוס שהודיע, ומביאים את דבריו.
ניתן לקרוא את הקטע ×”×–×” בנספח – תרגמתי אותו בעבר.

*2 – הרעיון לחזור לארץ התיכונה ×”×™×” כבר מושרש בלבבות הנולדור בגלל השקרים שמלקור הפיץ
בקרבם, כמסופר גם בשירת בליתיאן על נאומו של פאנור בטיריון :

"But all he said both wild and wise,
Half truth and half the fruit of lies
That Morgoth sowed in Valinor…"
[The lays of Beleriand – The lay of Leithian, Canto 6, p.253, lines 1606 – 1609]

*3 – חשוב לציין שהזכרת שמו של אילובאטאר בשבועה או בכל הזדמנות אחרת הוא דבר נדיר ולא
מקובל אצל בני הלילית; זה מראה על רצינותם של פאנור ובניו בכוונתם לקיים את השבועה.

נספח

"על גניבת הסילמרילים"

לקוח מ"טבעתו של מורגות", הכרך ה- 10 של ההיסטוריה. עמ' 292-295 .
' (*1)כאשר העצים צריכים היו לפרוח לפחות לעוד יום אחד, אך הזמן עיוור ובלתי מדיד, הואלאר חזרו לטבעת הגורל. הם ישבו על האדמה, משום שכס מלכותם הושחת. והם היו לבושים בגדי אבל קודרים. סביבם הייתה התקהלות גדולה, וקשה היה לראותם, כי היה זה זמן לילה. אולם עתה הכוכבים של וארדה נצצו ברקיע, והאוויר היה צלול. הרוחות של מאנווה דחקו הרחק את אדי המוות והדפו לאחור את צללי הים. יאוואנה קמה ועמדה על התל הירוק, שהיה עכשיו חשוף ושחור. היא הניחה זרועותיה על העצים, אך הם היו מתים ואפלים; וכל ענף אשר נגעה בו נשבר ונפל חסר חיים לרגליה.
אז ההמון פרץ בקולות קינה, והיה נדמה להמון המתאבל כי מלאה כוס היגון שמלקור הכין עבורם. אך זה לא היה כך.
(*2(אז דיברה יאוואנה לפני הואלאר: "אור העצים חלף ואיננו, וחי עתה רק בסילמרילים של פאנור. אכן הוא הרחיק ראות מכולנו: גם לאדירים תחת אילווטר, ישנם יצירות אשר יוכלו לעשותן רק פעם אחת. הבאתי את אור שני העצים לקיום, ולעולם לא אוכל לעשות זאת שוב בתוך אאה. אך אם היה אפילו מעט מאור העצים, יכולתי להחזיר להם את חייהם, בטרם ירקבו שורשיהם. ואז היה פצענו נרפא, ורשעת מלקור היה שבה אחור". אז אמר מאנווה: "השמעת, פאנור בן פינווה, את דברי יאוואנה ? התיתן לה מבוקשה?" דממה ארוכה נשתררה, אך פאנור לא השיב. אז קרא טולקאס: "דבר, הו נולדו, כן או לא! אך מי יסרב ליאוואנה? והלא בא אור הסילמרילים מאשר יצרה היא מלכתחילה?" אבל אולה היוצר אמר: "אל תיחפז! ביקשנו יותר מכפי שאתה חושב. הנח לו לנפשו לזמן מה".
אך פאנור דיבר, וזעק במר ליבו: "לקטנים, כמו לאדירים, ישנם דברים אשר יוכלו לעשותם פעם אחת בלבד. ובדבר ההוא ישכון ליבם. אני אכן יכול לפצח את תכשיטיי, אך לעולם לא אוכל לשוב וליצור כמותם. ואם נגזר עלי לשברן, יישבר גם לבי. ואני אמות. הראשון מכל האלדאר אשר באמאן". "לא הראשון", אמר מאנדוס, אך הם לא הבינו את פשר דבריו. ושוב שררה דממה, ופאנור הרהר בחשכה. הוא הרגיש כאילו הקיפה אותו טבעת אויבים, ודברי מלקור שבו אליו, לאמור שלא לבטח ישכנו הסילמרילים, אם הואלאר יחזיקו בהם. "האין הוא ולא כמותם?" אמר במחשבתו "האין הוא מבין לליבותיהם? אכן, מי כגנב ידע ללב הגנבים!" והוא קרא בקול: "לא אעשה זאת ברצון. אך אם יאלצוני הואלאר, כי אז אדע שאכן ממינם בא מלקור".
(*3)"אמרת דברך!", אמר מאנדוס. אז שוב השתרר שקט, וכל מחשבה דממה. אך כעבור זמן מה ניאנה קמה והלכה אל התל, והיא הסירה לאחור את הברדס האפור שלה, ועיניה בהקו כמו הכוכבים בעת גשם, כי דמעותיה זלגו, והיא שטפה את זוהמת אנגלויינט. וכאשר היא בכתה היא שרה באיטיות, מתאבלת על מרירות העולם ועל הפצעים של השחתת ארדה. אבל בעוד היא מתאבלת, לפתע נשמעו קולות צעדים מהירים בלילה. ואז דרך ההמון הופיעו בניו של פאנור, אשר ברחו מהצפון, והם נשאו בשורות רשע חדשות. מאיד'רוס דיבר בשמם: "דם ואפילה ! " הוא זעק, " המלך פינווה נרצח, והסילמרילים נלקחו !" .
בשומעו את הבשורות נפל פאנור על פניו ושכב כמת, עד סוף הסיפור המלא. "אדוני", אמר מאיד'רוס למאנווה, "זה היה יום הפסטיבל, אך המלך היה בצער כבד על העזיבה של אבי, תחושה רעה הייתה לו, והוא לא יצא מפורמאנוס. היינו רוגזים על הבטלה והשקט של היום, ויצאנו לרכב לעבר הגבעות הירוקות. היינו בדרך צפונה, אך לפתע שמנו לב שהכל הפך להיות מעורפל, האור נחלש. בפחד הסתובבנו ורכבנו חזרה במהירות, וראינו צללים גדולים מתרוממים לפנינו. אך איך שהיינו קרובים לפורמאנוס האפילה ירדה עלינו, ובמרכז הייתה חשכה כענן אשר עוטף את בית פאנור.
שמענו רעש אדיר של מהלומות. דרך הענן יכולנו לראות להבה פתאומית של אש. ואז שמענו זעקה צורמת נישאת באוויר. אך כשהאצנו את סוסינו הם התרוממו ונזרקנו לאדמה, והם ברחו בפחד. שכבנו על פנינו בלי כוח, כי לפתע הענן היה עלינו לזמן מה ולא יכולנו לראות. אבל הענן חלף מעלינו והמשיך צפונה במהירות רבה. מלקור היה שם, אין לנו ספק. אך הוא לא היה לבד! כוח נוסף היה איתו, מקור רשע גדול. כאשר הוא עבר הוא שדד את כל הרצון והתבונה שלנו. אפילה ודם! כשיכולנו לזוז שוב חזרנו לבית. שם מצאנו את המלך מת על יד הדלת. ראשו היה מעוך כאילו נפגע על ידי אלת ברזל אדירה. לא מצאנו אחרים, כולם ברחו, והוא עמד לבדו, מתריס. זה היה ברור, כי חרבו הייתה מוטלת לידו, מפותלת ושבורה כאילו מכת ברק פגעה בה. כל הבית היה שבור והרוס. כלום לא נשאר. מחסני האוצר ריקים ותא הברזל קרוע לחתיכות, הסילמרילים נלקחו!" פאנור קם לפתע, הרים ידו מול מאנווה וקילל את מלקור, כינה אותו מורגות, האויב השחור של העולם(*4). והוא קילל גם את הזמנותיו של מאנווה ואת השעה בה הוא הגיע לטאניקווטיל, חושב בשיגעון הצער שלו שאם הוא היה בפורמאנוס, כוחו היה מנוצל טוב יותר מלהיהרג, כאשר חפץ מורגות.
בצעקה הוא רץ מטבעת הגורל ונעלם אל תוך הלילה, בכאב רב, כי אביו היה יקר לו יותר מהאור של ואלינור או יצירות ידיו שאין מתחרה להן: ומי מבין הבנים, של בני הלילית או של בני האדם, ייחסו לאבותיהם חשיבות גדולה יותר? אחריו מאיד'רוס ואחיו הלכו במהירות, נדהמים, כי הם לא ידעו שהוא היה נוכח כאשר מאיד'רוס דיבר, ועתה הם פחדו שהוא עלול להרוג את עצמו. כל אלו אשר ראו את ייסוריו הקשים של פאנור, הצטערו בשבילו וסלחו לו על מרירותו. אך אבדותיו לא היו רק שלו. יאוואנה בכתה כניאנה, בפחד כי החשיכה תבלע את קרני האור האחרונים של ואלינור לעד. למרות שהואלאר עדיין לא הבינו באופן מלא את הנעשה, הם שיערו שמלקור השתמש בעזרה שבאה מחוץ לגבולותיה של ארדה.
הסילמרילים עברו הרחק, ונראה כי לא הייתה חשיבות לתשובתו של פאנור, אם היה עונה בחיוב או בשלילה ליאוואנה. אך עדיין, אם הוא היה עונה בחיוב בהתחלה, ובכך מטהר ליבו לפני בוא הבשורות הנוראות, מעשיו בעתיד היו שונים ממה שהם הוכיחו להיות. אך עתה גורל הנולדור התקרב. '
הערות לנספח

*1 – הקטע הראשון עד דבריה של יאוואנה לפני הואלאר, קיים גם בסילמריליון למרות שהוא קצת שונה, באי זיכרון של עובדה זו תרגמתי אותו עדיין. אחרי שראיתי את התרגום המוכן, בעריכה בחרתי במספר מילים שמשומשות שם, בשביל התרגום של הטקסט ×”× "ל.
*2- הקטע הזה לא נמצא בסיפור גניבת הסילמרילים שב"הטבעת של מורגות", לא כדבר שלא אירע, אלא כבחירה של עורך הספר לכתוב הערות לגבי זה במקום לשים את הקטע שגם מתואר בסילמריליון. בחרתי להכניס אותו לטקסט זה למען רצף הסיפור, שלדעתי עושה את הקטע יותר זורם ומושלם. אותו ברובו העתקתי מהתרגום של הסילמריליון, חוץ מכמה שינויים שאני אישית חשבתי שמתארים יותר טוב את הכתוב במקור. הקטע הזה מסתיים לאחר המשפט האחרון של פאנור.
*3- הקטע הזה גם נמצא בסילמריליון, אך כמו בחלק הראשון, לא זכרתי עובדה זו ותרגמתי אותו לפני שראיתי את התרגום שלו. בו עשיתי בחירה קלה יותר של מילים מן התרגום בעריכה של הקטע מהפסקה הקודמת לו. כמו הקטע הראשון גם הקטע הזה קצת שונה מהפסקה הדומה לו בסילמריליון, והוא מסתיים ב"השחתת ארדה".
*4 – על ידי שם ×–×” הוא ×”×™×” ידוע לאלדאר מאז ומעבר. בצורה הקדומה שפאנור השתמש בה ×–×” ×”×™×” "מורינגותו".

מה רע בסילמאריליון?

מדוע הסילמאריליון לא אמין וכיצד ניתן לתקן זאת

המיתולוגיה שג'.ר.ר טולקין יצר

בשנת 1916 ×’'.ר.ר טולקין הצעיר, עדיין לא סופר, עדיין לא פרופסור, החל לכתוב להנאתו סיפורים. סיפורים אלו הצטרפו לאוסף שלם המתעד עידן קדום ומופלא של עם הפיות שהתגורר בעבר באנגליה. טולקין הצעיר לא ×–× ×— את המיתולוגיה שלו והמשיך לשפר ולשנות את הסיפורים השונים המרכיבים את המיתולוגיה. לעיתים השינויים בין גרסה לגרסה היו מינוריים – שם פה או שם, הרחבה או השמטה של פרטים. אך לעיתים נעשו שינויים רציניים בין גרסה לגרסה. וככל שחולפות השנים המיתולוגיה הלכה והתפתחה.

בשנת 1934 טולקין החל לכתוב את 'ההוביט', בספר ×”×–×” הוא השתמש בכמה אלמנטים ושמות מתוך המיתולוגיה. אך ההוביט לא ×”×™×” קשור למיתולוגיה. הוא לא התקיים באותו עולם, באותו זמן ובאותו מימד ספרותי. למרות הצלחת ההוביט, טולקין המשיך לפתח את המיתולוגיה ולערוך בה שינויים נרחבים. ישנם סיפורים שהוא לא × ×’×¢ בהם בעוד מספר סיפורים, ובמיוחד ברן ולותיין וסיפורו של טורין שונו ונכתבו שוב ושוב. ההצלחה היחסית של ההוביט דחפה את העורך של טולקין להציע לו לכתוב ספר המשך ואכן הוא החל לכתוב ×›×–×”. במהלך הכתיבה, טולקין גילה ×›×™ מה שהיה אמור להיות המשך של ההוביט הוא יצירה שנמצאת הרבה מעל ההוביט. כמו כן, היצירה קשורה בטבורה למיתולוגיה ומהווה סיכום סופי שלה. אותה יצירה נקראה 'שר הטבעות' ואני משער שהיא ידועה לכל קוראי המאמר. טולקין הציע לפרסם את המיתולוגיה, שנקראה הקוונטה סילמאריליון, בצמוד לשר הטבעות, אך מצבה המתומצת והלא בשל, בצירוף העלויות הגבוהות של הדפסת שר הטבעות, מנעו לבסוף את ההוצאה הזו. גם לאחר ששר הטבעות יצא טולקין המשיך לפתח את המיתולוגיה שלו, אך לא באותו קצב והתלהבות. שינויים רדיקליים החלו להופיע במיתולוגיה כאשר טולקין ניסה להתאים אותה הן לשר הטבעות, הן לעולם שלנו והן לעקרונות שונים מהעקרונות שמהן היא נכתבה מההתחלה. טולקין מעולם לא השלים את המיתולוגיה שלו. למרות אינספור טיוטות וגרסאות של אותם סיפורים – מעולם לא הושלמה גרסה שלמה אחת של הסילמאריליון. כאשר טולקין הלך לעולמו, בשנת 1973, בנו כריסטופר טולקין גילה הררי ניירות בעזבון אביו. ניירות שכוללים גרסאות שונות לאותו סיפור, מאמרים, סיפורים, קווי זמן, מפות וחומר לינגוויסטי.

הבעייתיות של הסילמאריליון

החל ממותו של ג'.ר.ר טולקין, החל בנו, כריסטופר, לנסות ולסדר את אסופת הכתבים של אביו במטרה לנסות ולהפיק גרסה סופית של הסילמאריליון מכתבי אביו. היו לטיוטות מספר חסרונות עיקריים :

1. כמות רבה של גרסאות מתקופות שונות לאותו סיפור. 2. חורים רבים בעלילה – סיפורים שהיו חסרים/או שנכתבו בצמצום רב בתצרף המיתולוגיה 3. חוסר אחידות בסגנון בין הסיפורים השונים. בעוד חלק מהסיפורים נכתבו בתמצות, חלק אחר נכתב כספר היסטוריה בעוד השאר נכתבו בצורה עלילתית בדומה לשר הטבעות. 4. סתירות בין חלק מהגרסאות לשר הטבעות. כלומר, הטיוטות מאד לא מאורגנות. כמעט ואין מארג סיפורי מלא, תמיד מתישהו או שהמארג נקטע באמצע או שבכלל מדובר בסיפור אחד (כמו למשל סיפורם של ברן ולותיין שמופיע בכמה וכמה גרסאות ולאו דווקא בתוך מארג סיפורי). גם הסיפורים שמופיעים בנפרד לפעמים מקוטעים. מספר הטקסטים בהיסטוריה של הארץ התיכונה מגיע למשהו כמו מאה וחמישים טקסטים שונים. חסרונות אלו יצרו כמה בעיות חמורות אצל כריסטופר בדרכו להכנת הסילמאריליון: האם לנסות ולהאחיד את הסגנון? האם לחבר בין שני טקסטים מתקופות שונות? אם יש שתי גרסאות, במי מהן לבחור? במאוחרת יותר או במפורטת יותר? במקומות שחסרים תיאורים – מה לעשות? טולקין גייס לעזרה את ידידו גיא גבריאל קיי (התפרסם לימים כסופר פנטסיה) ויחדיו הם הרכיבו את הסילמאריליון לפי כמה עקרונות מנחים: 1. אם ישנן כמה גרסאות לסיפור – הגרסה המאוחרת יותר תועדף. 2. העורך יקבל הרשאה גורפת לכתוב טקסט במקומות החסרים או המצומצמים מאד. 3. הסילמאריליון ייכתב כספר היסטוריה. 4. ייעשה תיאום בין כל הגרסאות וישונו שמות ומונחים במקרה הצורך על מנת להתאים לשר הטבעות. התוצאה היתה מאכזבת לחלוטין – הסילמאריליון משעמם רבים מהקוראים ונראה מנותק ותלוש משר הטבעות. ואין פלא גדול בעניין ×–×” – מדובר בעצם במעין פאן פיקשן גרוטסקי: של גרסאות ישנות מולחמות לגרסאות חדשות, של שינויים בטקסט הטולקינאי עצמו על ידי קיי וכריסטופר, של האחדת מונחים ושמות כפויה ושל סתירות עם שר הטבעות וחורים בעלילה.

הסילמאריליון כיצירה ששייכת לקאנון הטולקינאי

הסילמאריליון הוא לא יצירה שאפשר לסמוך עליה. טולקין למעשה לא חיבר אותה, אפילו שהיא נסמכת ובמקרים רבים מורכבת מהגרסאות שהוא עצמו כתב – היא מערבבת בין תקופות שונות וכתוצאה מכך בין דעות שונות. יש בה קטעים מומצאים, קטעים מושמטים וקטעים ערוכים. לא מדובר בטקסט כדוגמת שר הטבעות שטולקין עבר עליו שוב ושוב עד שהוא סיים להכינו.

ברבות השנים, כריסטופר טולקין ניחם על טעותו והחל להוציא את הטיוטות של הסילמאריליון. הטיוטות האלו מראות את תהליך היצירה של המיתולוגיה: מהגרסאות המוקדמות ביותר ועד הגרסאות שטולקין כתב בשלב הסופי. בהערותיו כריסטופר טולקין ציין, במקומות המתאימים, אם נעשה שימוש בטיוטה זו או אחרת לצורך הסילמאריליון. וכך נתגלה שהפרק גונדולין הוא משלב מוקדם מאד של המיתולוגיה, שמשיסת דוריאת היא ברובה המצאה פיקטיבית של כריסטופר וגיי גבריאל קיי, שהמיתוס של ברן ולותיין מופיע בכמה גרסאות בצורה הרבה יותר רחבה וחיה, שהקרב האחרון גם כן נלקח מגרסה מוקדמת מאד של המיתולוגיה ועוד. טיוטות אלו שפורסמו בסדרת כרכי ההיסטוריה של הארץ התיכונה, הן בעצם הסילמאריליון "האמיתי" – הן אלו שמראות את המיתולוגיה בהתפתחותה והקוראים מבינים שאין גרסה "סופית" למיתולוגיה אלא התפתחות אינסופית (בחלק מהסיפורים) והתפתחות מוגבלת בחלקם האחר. אז האם אנחנו יכולים לזרוק את הסילמאריליון לפח או לפטור אותו ואת הדיונים עליו ×›'לא מדוייקים'? התשובה היא לדעתי לא. הסילמאריליון, על כל חסרונותיו, הוא לפחות קוהרנטי ונגיש לכל. אי אפשר לצפות מכל אדם שמתעניין במיתולוגיה לקרוא את שמונת כרכי ההיסטוריה העוסקים בסילמאריליון, אי אפשר לצפות מכל חובב טולקין שישבור את הראש בנוגע לתמונה המלאה של המיתולוגיה. תפיסה מלאה והבנה מלאה של המיתולוגיה במלואה, על הטיוטות ושלבי ההתפתחות, היא נחלת מעטים בלבד. כיוון שהוא כבר קיים משנת 1977, כיוון שמיליוני קוראים כבר קראו בו, כיוון שהוא מהווה גרסה שלמה נגישה ובהירה של המיתולוגיה (גם אם לא מדוייקת) – הסילמאריליון הוא כן חלק מהקאנון הטולקינאי. לפי דעתי יש לבצע חלוקה: על אלו שמתעניינים במיתולוגיה מהבחינה ×”"שטחית" (ואיני אומר זאת לגנותם) – לפנות לסילמאריליון. הסילמאריליון צריך להיות 'הסטנדרט' שעליו כדאי לענות על כל השאלות הפנימיות. אותן שאלות מידע שהן השלב הנמוך, אך ההכרחי, של כל מי שמטפס בסולם הידע הטולקינאי. שאלות כמו: מי ×”×™×” אח של גאלאדריאל? מה מקורו של אלרונד? וכמובן שאלות פנימיות על הסילמאריליון. כמובן שאסור לסמוך על הסילמאריליון כאשר אנחנו מתחילים לבדוק אמונות ודעות של טולקין, השפעות של כתבים שונים על טולקין, אלגוריות שונות, מחקר הומניסטי, תיאולוגי ועוד. אז אנחנו נאלצים להשתמש במחקר ההתפתחותי של הלגנדריום.

המחקר ההתפתחותי

חוקר אשר בוחן את המיתולוגיה בהתפתחותה מסתמך בעיקר על ההיסטוריה של הארץ התיכונה, שכאמור מכילה את כל הטיוטות והגרסאות השונות מ1916 ועד האחרונות. הטיוטות שבהן הוא ישתמש משתנות בהתאם לנושא המחקר. אך המטרה היא להראות: א. את התמונה "האמיתית" של אותו מוטיב/נושא בלגנדריום. ב. כיצד הוא התפתח מהגרסה המוקדמת ביותר של המיתולוגיה ועד הגרסה המאוחרת ביותר.

כאשר מישהו מעלה תזה הראויה לבדיקה בעידן הראשון – השאלה הראשונה שיש לשאול היא לא 'האם ×–×” נכון?' אלא 'מתי?' כיוון שההשקפות של טולקין והמיתולוגיה השתנו, ואפילו דרמטית במקרים מסוימים. אם ניקח כדוגמה את אחת השאלות היותר חמות בפורומים: 'האם סירובה של גאלאדריאל להעניק לפאנור שערה משער ראשה היא אחת הסיבות להתדרדרותו?' השאלה שחוקר התפתחותי צריך לשאול היא 'מתי גאלאדריאל נכנסה למיתולוגיה? מתי הסירוב שלה לתת לפאנור שערה נכנס למיתולוגיה? האם מנקודת הזמן שבה אלמנט סירובה של גאלאדריאל נכנס לתמונה חל שינוי מהותי במיתולוגיה בכל הקשור לפאנור?'. התשובה במקרה ×–×” מאד ברורה: גאלאדריאל נכנסה ללגנדריום בשלב מאוחר יחסית, בשנות ×” 50, פאנור כבר ×”×™×” קיים במיתולוגיה בשלב ×–×” ולא חל שינוי בהתנהגותו לאחר הכנסת האלמנט של גאלאדריאל – לפיכך לעובדת הסכמתה של גאלאדריאל למתן שערה אין שום קשר להתנהגותו ולהתדרדרותו של פאנור. שאלה שהיתה פתוחה לדיון ולויכוח, אם היינו נסמכים על הסילמאריליון בלבד, נפתרה כאשר פנינו למחקר ההתפתחותי. אסכולת המחקר ההתפתחותי היא כמובן אסכולה שמספקת הסברים 'חוץ סיפוריים'. הרי הלגנדריום מורכב משרשרת שלמה של סיפורים וגרסאות שונות שאינן משתלבות לכדי מארג סיפורי אחיד – ולפיכך חייבים לבחון את הלגנדריום באמצעים חוץ סיפוריים. דוגמאות למחקר התפתחותי: ההוביט, פרק 11, על הדרקונים. ספר ההגדות האבודות (האם טולקין התכוון לכתוב מיתולוגיה?) ההוביט, פרק 8, על העכבישים וההיסטוריה שלהם המחקר ההתפתחותי ללא ספק צעד אחד קדימה משלב 'המידע' או 'השאלה-תשובה'. בעוד שבעבר התבססנו בעיקר על הסילמאריליון כאשר רצינו לדעת על העידן הראשון – עכשיו, כאשר המחקרים שלנו הופכים להיות יותר מורכבים – אנחנו חייבים לזנוח את הסילמאריליון ולעבור למחקר ההתפתחותי. ללא ספק באמצעות המחקר המתקדם יותר על הלגנדריום נוכל להפיק תובנות הרבה יותר עמוקות ומעניינות הן על אגדות העידן הראשון והן על שר הטבעות.

סיכום

המאמר הזה בא לפרט על הגישה ההתפתחותית בתחום המחקר הטולקינאי. כפי שרבים מכם יודעים, ישנן כמה גישות למחקר ועל פי דעתי מדובר באחת הגישות שדרכן ניתן להבין בצורה הטובה ביותר את יצירותיו של טולקין. ללא ספק, אסור להסתמך על הסילמאריליון לבדו כאשר עורכים מחקר או שואלים שאלות יסוד.

יש כאלו שירגישו דחייה מכל אותם ספרי היסטוריה עבשים ומסובכים, אני בהחלט מבין אותם, לא כולם יכולים לקרוא את כל שמונת כרכי ההיסטוריה ולהתעמק בהבדלים ואוי ואבוי לנו אם נדרוש מכולם לעשות זאת כתנאי מוקדם להשתתפות בדיונים. הסילמאריליון, כאמור, בהחלט מספק ככלי ראשוני להבנת מה שקרה בעידן הראשון וככלי לסיפוק תשובות על שאלות ראשוניות. ראוי שאלו המסתמכים עליו ידעו על פגמיו ועל הבעייתיות שבו. לגבי אלו שיש להם את האנרגיה, הזמן והעניין – בהחלט מומלץ להתחיל ולקרוא את Book of Lost Tales I-II המביא בצורה ×—×™×” (ומדממת) את המיתולוגיה בגרסה הראשונית שלה. מומלץ גם לבקר באתר ×”×¢×¥ של ארדה בכל הנוגע למעקב אחרי הגרסאות השונות. בכל הנוגע למעקב אחרי הגרסאות השונות.

קנון לאלף קולות

קנון לאלף קולות[1]

מאת מייקל מארטינז
פורסם לראשונה ב-11 באוגוסט 2000
מאנגלית: יובל כפיר (אייתלאדאר)
 http://www.ray-baneyewear2015.comhttp://www.airjordansneakerretro.com
מייקל מארטינז הוא טולקינאי מוכר מאד בקהילה העולמית. מארטינז הוא המחבר של הספר האלקטרוני 'פארמה אנדוריון: מאמרים על טולקין' וכמו כן עוסק בפרסום מאמרים על טולקין מדי חודש באתר Suite101.
יובל כפיר, המתרגם, עזר רבות לעמנואל לוטם בהכנת מהדורת התרגום החדש של שר הטבעות. כל המונחים והשמות העבריים במאמר זה תורגמו לפי נוסח המהדורה החדשה.
http://www.airjordansneakerretro.com

עד עתה תרמתי רק מעט למאמץ של חובבי-טולקין שמטרתו לבסס קנון לצורך דיונים על טולקין.  לא הקנון בה"א הידיעה, יש לציין, או הקנון האולטימטיבי, או הקנון הסופי, או אפילו הקנון הטוב ביותר.  קנון כלשהו[2] ותו לא.  תרומתי הצנועה הסתכמה במתן רשות לאנשים לאזכר את הפרוייקט הזה בפורום טולקין והאינקלינגס (לשעבר המועצה הלבנה).
הדיון הקנוני האמיתי החל באתר שפלות-התלים, אך נראה (בעת כתיבת מאמר זה) כי הוא נתקע.  ואני סבור שאני יכול להבין מדוע נתקע.  חלק מן הבעיה הוא שפרויקט ממין זה ייקח זמן רב, והיקפו מרפה-ידיים.ray ban aviator
אך אתחיל בהתחלה, עד כמה שיש ביכולתי להתחקות אחריה.  הדיון בנושא "הקנון" צץ ועלה לעתים קרובות בקבוצות-דיון רבות על טולקין.  שני אנשים או יותר חלוקים אודות פרט כלשהו בספרים, ומתחילים להביא ציטטות להוכחת עמדותיהם.  הציטוטים, יש לקוות, הם מלאים וענייניים, אך לעתים קרובות מדי מישהו מביע התנגדות למקור המידע של עמיתו.  הציטוט אולי מלא, אך הוא אינו נחשב רלוונטי בעיני כל הצדדים המעורבים.
למשל, האם רלוונטי לצטט את ספר הסיפורים האבודים כאשר דנים בסילמריליון?  בין שתי היצירות מפרידות 50 שנה.  אנשים רבים חשים שספר הסיפורים האבודים הוא רק סילמריליון מוקדם (הוא לא).  אנשים רבים מציינים כי כריסטופר טולקין השתמש בספר הסיפורים האבודים כדי לכתוב חלקים מן הסילמריליון (הוא אכן עשה זאת).  אם כן, האם ספר הסיפורים האבודים הוא מקור מידע רלוונטי?
הוי, כמה כאבי-ראש גרמה שאלה זו.  איש אינו יכול לספק תשובה מכרעת.  התשובה הטובה ביותר שהצלחתי לנסח היא "זה תלוי".  יש שטענו (שלא בצדק) שהכוונה היא "זה תלוי אם [מייקל מרטינז] רוצה להשתמש בזה".  בעצם, מה שזה תלוי בו הוא האם אתה מדבר על כתבי ג'.ר.ר. טולקין או על העולם המתואר בסילמריליון.  ספר הסיפורים האבודים מתרחש באנגליה.  בעליל, ללא צל של ספק.  טולקין אפילו שילב את הגיאוגרפיה של אנגליה בסיפורים.  אנגליה היתה אמורה להיות אותו חלק מטול ארסיאה אשר הוחזר לעולם בני-התמותה.  ספר הסיפורים האבודים היה מיתולוגיה אשר טולקין כתב עבור אנגליה.
מתישהו בשנות ה-20 של המאה הקודמת, ויתר טולקין על כתיבת המיתולוגיה, בה"א הידיעה, עבור אנגליה, אך הוא לא ויתר על כתיבת מיתולוגיה בכלל. כלומר, היא לא יועדה עוד לאנגליה.  היא הפכה למיתולוגיה עבור ג'.ר.ר. טולקין.  אני סבור שתמיד רצה להוציא אותה לאור, אך הוא הגיע איכשהו להבנה כי לא היה זה ממין הדברים שיש לצפות שמוציאים-לאור יתעסקו בהם.  אחרי ככלות הכל, חנויות-הספרים לא היו ממש מוצפות מיתולוגיות בדיוניות באותם ימים.oakley eyewear
המיתולוגיה הונעה על-ידי השפה.  רוצה לומר, הסיפורים היו כרוכים לעתים קרובות בשפות העלפיות שבנה טולקין.  הוא הונע על-ידי שלוש אהבות גדולות: אהבתו העזה לאשת-חיקו, אידית (אשר כמעט ואיבד אותה לטובת גבר אחר בטרם נישאו); אהבתו לשפה; ואהבתו לסיפור מעשיות.  אהבה זו האחרונה היא אשר הבטיחה, בסופו של דבר, כי כתבי טולקין יראו אור, אך הראשונה מבין אהבותיו היא אשר היתה מקורו של הסיפור הגדול ביותר של טולקין, סיפור ברן ולותיין.  ועם זאת, את חלק הארי של דברי-הימים אשר חיבר ייחס לאהבתו השנייה, אהבת השפה.  הוא רצה לדעת את הרקע והסיפורים אשר מאחורי מלים בודדות, ואת כולם קשר יחד וברא היסטוריה דמיונית מרהיבה.
יכולים אנו לפרוש את ספרי סדרת תולדות הארץ התיכונה ולומר "ספר זה-וזה מתעד תקופה זו-וזו", וכן הלאה, אך החלוקות השרירותיות הללו, אשר כפה כריסטופר טולקין על ההיסטוריה, נובעות במידה רבה ממגבלותיו כבן-אנוש.  השימוש-מחדש בסיפורים, רעיונות, דמויות ושפות לאורך השנים טשטש את הגבולות עבור ג'.ר.ר. טולקין, ואותם גבולות מעורפלים השתמרו עבורנו.
תמיד היה, כך אני משוכנע, עולם במחשבתו של טולקין בו חיו ופעלו דמויותיו.  הוא קרא לו עולם משני, או עולם תת-בריאתי (תת-הבריאה שלו).  כריסטופר טולקין המשיך לכנותו עולם משני, הממוקם לצידו של העולם הראשי (עולמנו אנו) והבנוי מתקופות עבר מדומות, בטרם החלו דברי-הימים הפשוטים שלנו.
בתחילה כלל עולמו המשני של טולקין נומים [Gnomes] ובני-אדם, וגמדאים (מרושעים).  אך עם פרסומו של ההוביט הוא נאלץ להתמודד עם הנטל הכבד של כתיבת המשך לסיפור, לו ייחס חשיבות משנית בלבד.  באותה עת כבר החל טולקין להשמיט יצורים אחרים מעולמו המשני, אשר כבר לא תאמו אותו: בעיקר סוגי פיות כגון pixies [מין פיות שובבות – המת'], fays [סוג נוסף של פיות ננסיות – המת'] וכדומה.  הנומים היו בעצם עלפים [Elves], עלפים מסוג מיוחד אשר רמז לדמותם האמיתית מצוי רק במיתולוגיות צפוניות אמיתיות, אולי עם נופך נוסף אותו העניק להם הניצוץ בעיניו של טולקין.
טולקין ביקש לספק צורך פנימי לראות את המיתולוגיה שלו יוצאת לאור, ובכך להעניק לה "מציאות" משלה, וגם לספק את המו"לים שלו ואת קוראיו, אשר רצו עוד סיפורים על הוביטים.  לשם כך, מיזג טולקין את ההוביט עם עולם ה"קוונטה סילמריליון", אשר החליף בינתיים את ספר הסיפורים האבודים בתור "המיתולוגיה".  "קוונטה סילמריליון" היה כבר אז יצירה שונה מאד מן הסיפורים האבודים, אך עדיין דמה לסיפורים מבחינות רבות.nike max air
הוביטים, לעומת זאת, היו ברואים חדשים לחלוטין.  מקומם לא הכירם במיתולוגיה הישנה (שהיתה אז בת יותר מעשרים שנה).  למעשה, לא היה להם מקום של ממש בעולמו המשני של טולקין, לכן הוא יצר מקום בעבורם, ובכך שינה את אותו עולם באופן קיצוני.  השינוי אילץ את טולקין לזנוח חלק מן המוסכמות שאימץ לעצמו לפני-כן.  הוביטים היו יצורים פשוטים, עממיים.  והשינוי אילץ את טולקין לבחון כיצד יוכלו יצורים אלה לחלוק עולם עם בני-האדם והנומים הגיבורים, הטראגיים והחזקים מבלי שאלה יאפילו עליהם כליל.
טולקין הוציא מתחת ידיו את שר הטבעות, אשר מיליונים כבר קראוהו עד היום.  והוא הציע כמה עדכונים עבור ההוביט למו"ל שלו, אשר אומצו בתור שינויים לסיפור, הלכה למעשה.  כאשר נודע לטולקין שהצעותיו הפכו למציאות, היה עליו להזדרז ולעדכן את החומר ההיסטורי שעדיין עמל להכינו עבור שר הטבעות שטרם יצא לאור.  כאשר יצא הספר לאור לבסוף, היה על טולקין לתקן את המידע על הרקע ההיסטורי פעם נוספת – לצמצם את היקפו ולארגן אותו מחדש באופן שונה מאד.  וכך, הרבה ממה שהתכוון לפרסם לא ראה אור בימי חייו.
ההוביט ושר הטבעות עברו עוד עדכונים שנים לאחר מכן, כאשר "ספרי אייס" (Ace Books) ניצלו פירצה בחוק זכויות-יוצרים ופרסמו מהדורה בלתי-מורשית של יצירותיו של טולקין.  כדי להילחם בספרים הבלתי-מורשים, התבקש טולקין להכניס שינויים בשני הספרים במידה שתצדיק מהדורה חדשה, אשר תהיה מוגנת על-ידי זכויות-יוצרים. תיקונים אלה גרמו בהכרח לעוד שינויים בעולם המתפתח במוחו של טולקין, ויצרו מחלוקות בדבר מהלכה של ההיסטוריה המדומה.
וכך, שנים רבות לאחר-מכן, גילו אנשים באינטרנט את מייקל מארטינז וציטוטיו הארוכים מתוך טולקין.  התפלפלתי והתפלמסתי רבות על עולמותיהם של ההוביט, שר הטבעות והסילמריליון.  ולעתים (כשזה מתאים לי, יש שיאמרו) אני שולף כרך כלשהו מתוך תולדות הארץ התיכונה וכולל את תוכנו בפלפולים ופולמוסים שלי.
אך האם יש הגיון ושיטה בכך?  הציטוטים שלי ודאי נראים מבלבלים בעיני רבים לעתים קרובות.  כאן אני מצטט מתוך ספר הסיפורים האבודים כשאני דן ב"מפלת גונדולין", אך שם אני נמנע מלצטט ממנו כשאני דן במפלת גונדולין (מתוך הסילמריליון).  "הסילמריליון אינו קנוני," אני עשוי לומר, ואז אני מצטט ממנו כדי להוכיח טיעון כלשהו אם רק אוכל.
"כיצד אתה בורר ובוחר את המקורות שלך?" שואלים אותי לפעמים.
התשובה החביבה עלי היא "בזהירות".
"מדוע אין הסילמריליון קנוני?"
זו השאלה המכשילה מכולן.  הוא אינו רלוונטי לספרים האחרים[3] משום שכריסטופר טולקין פטר אותו מרלוונטיות שכזו.  במבוא לסילמריליון הזהיר כריסטופר את הקורא כי "עקביות מלאה (אם במסגרת הסילמריליון כשלעצמו ואם בינו לבין שאר כתבי אבי שהתפרסמו) היתה חזיון-תעתועים שאין לבקשו, כי אם היה אפשר בכלל להשיגה, הרי זה במחיר כבד ומיותר."
ואולם, מאז התכחש כריסטופר טולקין לחלק מהחלטות העריכה שקיבל בסילמריליון, ועל השינויים החמורים שהכניס בסיפור מפלת דוריאת אף הרחיק לכת ואמר: "סיפור ×–×” לא הומצא כלאחר-יד או בקלות, אלא ×”×™×” תוצר של בחינה ארוכה של כמה תפיסות חלופיות… מובן מאליו, כשם שהיה מובן אז, שננקט כאן צעד בסדר-גודל שונה מכל "שינוי יזום" אחר שנעשה בכתבי אבי… באותה עת נראה ×”×™×” ×›×™ סיפור חורבן דוריאת, בגירסתו דאז, טומן בחובו רכיבים שאינם תואמים באופן קיצוני את "הסילמריליון" כפי שאנו תפסנו אותו, וכי עומדת בפנינו ברירה שאין מנוס ממנה: לזנוח את תפיסתנו זו, או לשנות את הסיפור.  אני סבור כעת ×›×™ היתה זו השקפה מוטעית, וכי ניתן וצריך ×”×™×” לגבור על הקשיים, שללא ספק היו קיימים, מבלי לחרוג באופן ×›×” גס מגבולות תפקיד העורך."
הודאה זו שוללת כמעט כליל את תוקפו של הסילמריליון כיצירה המייצגת את כתיבתו של ג'.ר.ר. טולקין.  למעשה, לא קיים סילמריליון שהוא פועל יוצא ישיר של כתיבתו של ג'.ר.ר. טולקין.  אפילו ה"קוונטה סילמריליון" של שנות ה-30 המאוחרות אינה חלק מן היצירה הגדולה יותר והשלמה יותר אשר היתה אמורה להפוך לסילמריליון.air jordan release dates
אמנם, רוב החומר הכלול בסילמריליון אכן נכתב על-ידי ×’'.ר.ר. טולקין… בזמן ×›×–×” או אחר.  אך הוא מעולם לא נכתב על-מנת להיות חלק מן הספר ×”×–×”.  לא על-ידי ×’'.ר.ר. טולקין.  כריסטופר טולקין כתב את הסילמריליון הסופי, ולאחר שבילה כמעט 20 שנה בניתוח עבודתו של אביו והשוואתה לספר שיצא לאור, הוא ×”×’×™×¢ למסקנה ×›×™ לא ×”×™×” נאמן לכתיבתו של אביו במידה שקיווה.
כך שכאשר אנשים רואים שאני מתכחש לסילמריליון של כריסטופר, הם תמיד שואלים כיצד הייתי אני מחבר את הספר, לו הוטלה עלי המשימה לתקנו.  מעולם לא הייתי מסוגל להשיב לשאלה זו.  אני סבור כי הוצאתן לאור של מהדורות חדשות של הסילמריליון היא בלתי-נמנעת.  לכשיפוגו זכויות היוצרים על כתבי טולקין, והסיפורים יהיו ברשות הציבור, יהיו מי שייגשו למלאכת כתיבת סילמריליונים חדשים.
נסיונות שכאלה יתקבלו בסלידה ובשבחים רבים בעת ובעונה אחת.  טולקינאים המגדירים עצמם טהרנים[4] יטענו כי רק אחד משני הטולקינים מוסמך להגדיר מהו תוכנו הנכון של הסילמריליון, אם ניתן לגבש תוכן שכזה.  כל אדם אחר מנסה פשוט להציג לנו זיוף.  ייתכן, אך כריסטופר טולקין פרש, ורמז כי לא יוסיף לכתוב.  אין מה שישווה להישגיו בתיעוד יצירותיו של אביו, והוא חשף לחלוטין את העץ אשר הניב את הפירות המשונים-למראה שעלינו לחלוק בינינו.
טעמו של הסילמריליון הוא מר ומתוק גם יחד, ובכך ייתכן שהוא משרת את מטרות מחבריו היטב מכל מהדורה עתידית.  אך אין הוא משיג את העקביות עם ההוביט ועם שר הטבעות אשר נדרשת ממנו.  וכדי להשיג עקביות שכזו, חייב אדם לשכתב לא רק את הסילמריליוןאלא גם אחד משני הספרים האחרים.  המחשבה על שכתוב הסילמריליון כמעט ואינה נתפשת כבת-ביצוע עבור רוב חובבי טולקין.  אך איש מהם לא יעז לשכתב אחד משני הספרים האחרים.
אך המעשה הזה הנה כבר נעשה, לשני הספרים, על-ידי מוציאים-לאור הלהוטים להביא לדפוס את כתבי טולקין "הנכונים".  העניין הוא, שג'.ר.ר.ט ציין כי יש לבצע כמה תיקונים בתוכן הספרים, אשר לא נכללו בדפוס עד לאחר מותו. אלה הם המהדורה "הרביעית" של ההוביט והמהדורה "השלישית" של שר הטבעות, כמעט זהות לקודמותיהן, אך שונות דיין כדי-כך שיש קוראים המייחסים משמעות עמוקה לעצם קיומן.
ומרחק רב יש בין תיקון התוכן לבין שכתוב הסיפור ממש בספר האחד או במשנהו. ואולם גם דבר זה כבר נעשה, שוב לשני הספרים, ויותר מפעם אחת.  שני הספרים עובדו לסרטים ולטלוויזיה, ולרדיו.  ההוביט עובד גם לכלל מחזה.  הסיפורים עברו שינויים רבים יותר, אולי, מכפי שיוכל אדם אחד לקוות לתעד אי-פעם.
כך שאין ×–×” צעד ×›×” גדול, למעט במונחים רגשיים, לשקול שכתוב רשמי של, נאמר, ההוביט, על-מנת להביאו למצב עקבי יותר עם שר הטבעות.  ×’'.ר.ר. טולקין עצמו כתב "אני סבור שגלוי לעין ×›×™ ההוביט מתחיל במה שאפשר לכנות גישה "גחמנית" יותר, ובמקמות מסוימים אפילו שנונה יותר [מאשר שר הטבעות – המת']… ובכל-זאת אני מתחרט על חלקים גדולים ממנו."
המפרי קארפנטר מספר בביוגרפיה שלו, כי כאשר תיקן טולקין את ההוביט בתור מענה למהדורה הבלתי-מאושרת של "ספרי אייס", "הוא הגיע למסקנה כי חלק גדול מהספר הוא 'ברמה עלובה מאד' והיה עליו לרסן את עצמו שלא לשכתב את הספר כולו."
לבני-וולקן יש אימרה, אליבא דמר ספוק: רק ניקסון יכול ללכת לסין[5].  רוב חובבי טולקין עשויים לומר, רק טולקין יכול לשכתב את טולקין. קרוב לודאי שאף-אחד לא יהיה מסוגל לשכתב את ההוביט כפי שג'.ר.ר. טולקין היה עושה זאת.  כל סופר מוכר בן-ימינו יפיק, ללא ספק, סיפור מסוג שונה לחלוטין, שיהיו בו אווירה שונה, דמויות חדשות, "פרטים לא-קנוניים" נוספים, רמזים והצצות מתוך ולתוך שר הטבעות, וגרוע מכך.  זהו גורלם של חיקויים.  המחבר החדש אינו יכול להימנע מלהותיר את חותמו על היצירה.
מה שנדרש הוא זייפן מומחה, מישהו שרוצה להוציא מתחת ידיו רמברנדט נוסף, לא ציור שיהיה טוב כמו רמברנדט.  זייפן יסגל לעצמו את הסגנון הסיפורי של טולקין, לא יוסיף דבר שטולקין עצמו לא הוסיף, לא ישתמש באף מילה שטולקין עצמו לא היה משתמש בה. הסכנה שבהסתמכות על זיוף, עם זאת, היא שהזייפן עלול למרות הכל להוציא מתחת ידיו יצירה עבשה ומשעממת.  היא אכן תיראה כאילו טולקין כתב את הספר, אך היא תהיה כישלון.  רק לרב-אמן בזיוף שיש לו גם כישרון כשל טולקין לטוות עלילה יהיה סיכוי להצליח. אך האם קיים אדם כזה?
אין ספק שמיליוני מעריצים יזעקו, לא!
טוב ויפה. אני לא אנסה להיות אדם כזה.
אבל בתשובה לשאלה שאין עליה מענה, לו הייתי אני מנסה לתקן את הסילמריליון, הייתי מנסה לתקן גם את ההוביט.  אין לי מושג מה אעשה לזה האחרון, אך יידרשו בו שינויים.  מהדורה חדשה של ההוביט תפטור את מחברו של הסילמריליוןהחדש מן ההתחייבות לכבד חוסר-עקביות.  התחייבויות אלה היו למכשלה בפני כריסטופר טולקין, שתימצת באופן קיצוני כמה נקודות היסטוריות על-מנת להשיג מידה סבירה של עקביות עם שר הטבעות.  הוא מעולם לא ניסה אפילו להתחשב בהוביט.
עבור הסילמריליון שלי הייתי מתקן את הסיפורים על מייגלין, ברן ולותיין, טורין, מפלת גונדולין, ואארנדיל.  הייתי משיב על מכונם כמה קטעים אשר הושמטו מן הכתובים.  אך יהיה עלי גם לחבר חומר חדש כדי להביא את סיפורי הסילמריליון לכלל עקביות עם שר הטבעות. מאידך, לא הייתי מכניס הוביטים לסילמריליון.  אין להם מקום בדברי-הימים העלפיים.  יש להם את דברי-הימים משלהם: אבודים, נשכחים, קבורים במסורות עלומות אשר לא נשמרו.  העדרם של הוביטים מן הסילמריליון נחשב כחסרון של הספר אצל חובבי-ההוביטים.  ייתכן, אך אין כל רמז שג'.ר.ר. טולקין נטה אי-פעם לכלול הוביטים בדברי-הימים העלפיים.  קרוב לודאי שהיה כולל בהם את הדרואדאין.
כך שזייפן טוב אינו יכול להכניס הוביטים לבלריאנד.  אך כמה אנשים יוכלו לעמוד בפיתוי, לו הוטלה המשימה עליהם?  הדבר מזכיר את הבטחתו הרועמת של הנשיא-לשעבר ג'ורג' בוש [האב – המת’] במסע-הבחירות שלו: "קראו את שפתיי: שום מסים חדשים."  שנתיים לאחר מכן, הוא אישר מסים חדשים.  על-מנת להצליח, פשוט אסור שסילמריליון חדש יכלול הוביטים.  הדבר לא יהיה תואם את חזונו של טולקין.  אנו יודעים הרבה על החזון הזה, כך שאנו יכולים להעמיד פני זייפנים מוכשרים אם אנו באים לדון במושג ה"קנון".  רק טולקין יכל להגדיר את הקנון שלו, והיות והוא לא טרח לעשות זאת, הרי שאם אנו מתעקשים בעזות-מצח לעשות זאת במקומו, עלינו להפוך לזייפנים.
ניתן לטעון שעל-מנת "להצליח", חייב סילמריליון חדש לקסום לקהל קוראיו המודרני, בעיקר אם ייכתב רק בעוד 50-75 שנה.  הספר הישן מציג חזון שקהל-היעד שלו כבר פס מן העולם.  אך בבואך לזייף רמברנדט אינך מצייר בסגנון פיקאסו.  עליך לצייר בסגנון רמברנדט.  כדי להתקרב לשלמות, עליך להשתמש באותם סוגי צבעים ומכחולים, בדים ואפילו תאורה כמו רמברנדט.  עליך להפוך לרמברנדט בכל דרך אפשרית, לחיות בעולמו, ולהוציא מתחת ידיך יצירת אמנות אשר היתה נובעת מתוך עולמו.  אותו עיקרון תופס בזיוף ספרות.  אם ברצונך להוסיף ספר חדש לרשימות הגאליות של קיסר, שומה עליך לכתוב כפי שקיסר כתב (ולהתעלם מן המחלוקת שנסבה על היות הספר האחרון זיוף עלוב בכל מקרה).  שומה עליך לשאוף לעקביות עם כל מה שמוכר, ידוע ומקובל על המומחים כסימן-היכר מובהק של האמן שאת יצירותיו אתה מזייף.
וזו הדרך בה הייתי אני ממיין ובוחר את התכנים בהם אשתמש. מה עולה בקנה אחד עם הקנון של טולקין? אם מישהו שולף נושא מתוך ספר, אני מחפש את הקטעים הנוגעים בדבר בספרים אחרים (אם קיימים כאלה).  הקנון של הארץ התיכונה, כפי שהוגדר ע"י ג'.ר.ר. טולקין, כבר קיים.  הוא קבע אותו בההוביט, מהדורה שלישית, שר הטבעות, מהדורה שנייה, The Road Goes Ever On, והרפתקאות טום בומבדיל.  ניתן לטעון שגם מפת הארץ התיכונה מעשה ידי פאולין ביינס היא חלק מן הקנון הזה.
ספרים אלה הם, ברובם, עקביים אלה עם אלה. הסילמריליון מכיל חומר רב שאינו מכוסה בספרים אלה, כך שההזדמנויות לעקביות (או לשגיאות הפוגעות בעקביות) אינן רבות.  טולקין עצמו לא אמר "ספרים אלה הם הקנון; הם הקובעים את חוקי העולם שלי." הוא פשוט הוציא אותם לאור.  הוא אישר אותם, כתב אותם, תיקן אותם. הם ההצהרה הרשמית של ג'.ר.ר. טולקין על מהי הארץ התיכונה ומהי לא.  ויש מקרים של חוסר-עקביות קלה ביניהם, אך אין הם מתקרבים בטיבם לחוסר-העקביות בין הספרים האלה לבין הסילמריליון של כריסטופר.
אך אם אנו עומדים לתקן את תוכנו של הסילמריליון, עלינו להסתמך על מקור לחומר חדש אשר אינו נבדל מן החומר של ג'.ר.ר. טולקין.  וזוהי, כמובן, הנקודה בה תולדות הארץ התיכונה וסיפורים שלא נשלמו הופכים חשובים.  כריסטופר טולקין כבר הוציא לאור רבות מיצירות אביו שלא ראו אור לפני-כן.  הוא ניצל חלק מן החומר בסיפורים שלא נשלמו כדי לכתוב חלקים מן הסילמריליון.  והמקורות הישירים לרוב הספר ראו אור בסדרת תולדות הארץ התיכונה.
מה שזייפן בן-זמננו (או עתידי) יכול להסתמך עליו הוא שיעמוד לרשותו הקנון המשני, שהוציא לאור כריסטופר טולקין, כדי להיעזר בו.  כאשר חיבר את הסילמריליון, לא עמד חומר המחקר המקיף הזה לרשות כריסטופר.  הוא היה אז רק בשלבים הראשונים של תחילת המחקר.  לו אך ידע אז מה שהוא יודע היום, הוא היה כותב סילמריליון שונה.  ואם כריסטופר טולקין היה כותב ספר שונה בהתבסס על הידע הזמין כעת לכולנו, מדוע לא מישהו אחר?  ובכן, זו שאלה נוספת שאין לה מענה, כך שנדלג מעליה ונניח שקיבלנו עליה תשובה מספקת (שאם לא כן המאמר הזה מסתיים כאן, ואני עוד לא מוכן לסיימו).
ישנן שאלות לא-פשוטות שיש לדון בהן.  למשל, יש לשקול את האורך הכולל של "קוונטה סילמריליון".  הוא מעולם לא נועד להעביר את כל הפרטים של הסיפורים המלאים יותר.  ה"קוונטה" הוא סיכום, מעין שכבת-מעבר, הניצבת בין הקורא ובין התיאורים ה"אמיתיים".  לפיכך, איננו יכולים פשוט לשלב את ה"נארן אי כין הורין" כולו בגוף הספר.  מאידך, "נדודי הורין" מהווה הרחבה חשובה לסיפור טורין ואביו, ואסור היה להשמיטו, למרות הצורה הגולמית בה מצא אותו כריסטופר (למעשה, הגירסה שראתה אור שונה מאד מכתבי-היד הבלתי-ערוכים, לפי הסבריו של כריסטופר).  סיפורו של טורין חייב לשוב לבסוף לדוריאת, ובסילמריליון המודפס הוא עושה כן בצורה מאד בלתי-מוצלחת משום שכריסטופר קצץ את סוף הסיפור, פשוטו כמשמעו, ובדה סיום חדש לחלוטין.
נקודה נוספת לדיון היא כיצד יש לשכתב את הקטעים הישנים יותר שכריסטופר עשה בהם שימוש.  והכרחי לשכתב אותם, משום שהם מאד לא-עקביים עם דברים שג'.ר.ר. טולקין הכניס מאוחר יותר לקנון.  אלה העוקבים אחר פולמוס הבלרוגים הגדול יודעים בוודאי, שלעתים קרובות אנשים טוענים שלא ייתכן שבלרוגים עפו, משום שבדאגור בראגולאך גלאורונג יוצא למתקפה מאנגבאנד כשבעקבותיו דוהרים בלרוגים.  נניח לרגע לעובדה שניתן לפרש את התיאור "in his train"[6] כמתאר פמלייה שעשויים להיות בה גם יצורים מעופפים; הקטע הזה אינו מתאים מבחינה טכנית להיכלל בסילמריליון, משום שהוא נכתב לפני שטולקין שינה בצורה קיצונית את תיאורם הפיזי של הבלרוגים (בשנות ה-40, תוך-כדי כתיבת "גשר קהאזאד-דום") ואת מספרם (בשנות ה-50 הוא הפחית את מספרם ממאות או אלפים ללא יותר משבעה), ולפני שבלרוגים הפכו למאיאר שהושחתו.
הקטע הזה, על פמלייתו של גלאורונג, כרוך ברגשות עזים.  לעתים קרובות נעשה בו שימוש כדי "להוכיח" (ללא הצלחה) שלבלרוגים לא יכלו להיות כנפיים או כושר-תעופה.  ובכן, הבלרוגים אליהם התכוון טולקין כשכתב את המלים האלה אכן היו נטולי-כנפיים ומשוללי כושר-תעופה, מספרם היה לפחות אלף, והם רכבו על גב דרקונים ו/או יצורים אחרים.  הם היו חיל-פרשים מפלצתי.  הם היו שונים לחלוטין מן הבלרוג ממוריה.
אינני בא לפתוח מחדש את פולמוס הבלרוגים כאן, אך הנקודה שאני רוצה להעלות היא, שכמה דברים הכרוכים ברגשות עזים (ונקיטת עמדות) פשוט יצטרכו לעוף.  לא על-מנת להוכיח שלבלרוגים יש כנפיים ויכולת-תעופה, אלא משום שהם אינם עולים בקנה אחד עם הקנון של טולקין כפי שראה אור, או עם החלטות שקיבל טולקין באותה תקופה בה נכתב הקנון.
וכאן צצה ועולה עוד נקודה רגישה.  האם יהיה זה הוגן לעשות שימוש בהחלטות אשר נעשו במהלך השנים 1950 – 1966, כאשר הקנון שראה אור קיבל את צורתו, אך אשר לא נכללו בו? קחו למשל את הוריו של גיל-גאלאד.  כריסטופר מודה כיום בפה מלא כי אסור היה לו להצהיר בסילמריליון כי גיל-גאלאד הוא בנו של פינגון.  הוא ביסס את ההצהרה הזו על הערת-שוליים, אשר מאוחר יותר הבין כי היתה רק "רעיון בר-חלוף".  גיל-גאלאד היה מעין תפוח-אדמה לוהט מבחינה גניאלוגית, שהוקפץ מאב לאב במסגרת בית פינווה, החל באינגלור (רוצה לומר, פינרוד) ועבור לפינגון ובחזרה לפינרוד ובסופו של דבר לאורודרת.  ושם נשאר, כבנו של אורודרת, אבוד בתוך הגניאלוגיות.
החיבור פינגון -> גיל-גאלאד אינו הולם את הסילמריליון.  כריסטופר אומר כי מוטב היה לו היה מותיר את שאלת הורי גיל-גאלאד בלתי-פתורה, ולא היה אומר דבר.  אני מאמין כי מוטב היה לקבוע כי גיל-גאלאד היה בנו של אורודרת, ולחשוב על דרך כלשהי בה יתחמק ממפלת נרגותרונד, ממש כשם שגלדריאל חמקה ממנה.  אנשים רוצים לדעת מי היו אביו ואמו של גיל-גאלאד.  לפחות חלק מן המידע הזה נקבע בחומר שראה אור לאחר מות המחבר.
כמה אנשים מאתר שפלות-התלים שואלים האם החלק "מיתוסים ששינו צורתם" מתוך טבעת מורגות יכול או צריך למלא תפקיד בקביעת קנון.  הם החליטו לבסוף להשתמש במיתוס המתוקן על השמש והירח.  אני לא הייתי עושה צעד זה.  הוא לגמרי לא-עקבי עם כל היצירות האחרות שראו אור.  טולקין, בשנותיו המאוחרות, החל להיות מוטרד, אולי אף מבוהל, שהסילמריליון (כאשר יראה אור) יאשש את המיתוס העתיק (מבחינת חייו) על יצירת השמש והירח מן העלים האחרונים של לאורלין וטלפריון, כמסופר בדברי-ימי העלפים.   אך הוא הגיע למסקנה שהעלפים, ובפרט האלדאר אשר תולדותיהם מתוארות בספר, למדו ישירות מן הואלאר והמאיאר, הישויות המלאכיות שקיומן החל לפני הזמן עצמו.  הם לא יזדרזו כל-כך להמציא קשקושים פסבדו-דתיים, שקריים בעליל, על כך שהשמש והירח היו עלים שנלקחו מעצים.
משך זמן-מה השתעשע טולקין ברעיון שאולי בני-האדם, כשרשמו ומסרו את דברי-הימים העלפיים מדור לדור, עיוותו את הסיפורים.  אך בסופו של דבר דחה רעיון זה והגיע למסקנה שיש לשכתב את ההיסטוריה כולה.  זו הסיבה האמיתית לכך שטולקין מעולם לא הוציא לאור את הסילמריליון בעצמו.  הספר פשוט לא היה קיים, למעט בתור רישומים חפוזים פה ושם והערות לעצמו אודות מה יצלח ומה לא.  הכל עמד להשתנות שוב.
איננו יכולים פשוט ליישב את המחלוקות בין ההוביט, שר הטבעות והרפתקאות טום בומבדילעם ההיסטוריה האנושית האמיתית, ועם מה שאנו יכולים להסיק על מה שקדם לה.  אם אנו ניגשים לשכתב את הסילמריליון [כלומר, לפי המיתוסים החדשים – המת’], כי אז עלינו לשכתב גם את כל הספרים האחרים הללו.  והאם זה באמת מה שעל הזייפן לעשות? הדבר יהיה דומה להחלפת כל הרמברנדטים ששרדו עד ימינו בציורים חדשים, על-מנת להצדיק זיוף פחות אחיד.  במקרה של טולקין, הוא לא התקדם מספיק בשרשרת הטיעונים החדשה שלו כדי להבין את ההשלכות הרחבות ביותר שלה, ואולי נעשה עימו חסד בכך שלא הבין עד לאן ירחיקו התיקונים בסופו של דבר.
כך שבלית-ברירה עלינו להישאר נאמנים למיתוסים הישנים יותר, ולהפיק סילמריליון המתרחש בעולם הדמיוני של הקנון שכבר ראה אור.  בעולם ההוא, גלדריאל אינה יכולה לעבור לצידם של הטלרי באלקואלונדה כנגד הנולדור (אחת ההחלטות שקיבל טולקין בערוב ימיו).  באותה מידה לא יכול קלבורן להיות אלדה מאמאן, נכדו של אולווה (ייחוש אשר יהפוך אותו לבן-דוד מדרגה ראשונה של גלדריאל, ובכך יפר טאבו כנגד זיווגים שכאלה אשר טולקין קבע לפני-כן אך נראה ששכח).  יהיה צורך להמציא את תולדות גלדריאל עבור הסילמריליון המזוייף.  אין בנמצא קורות-חיים אמיתיות עבור גלדריאל.  ישנם כמה נסיונות של טולקין להמציא עבורה תולדות-חיים, אך כל אחד ואחד מהם מסתיים מוקדם מדי, ונושא בחובו בעיות קשות בכל הקשור לסיפור העלילה.
לכל הפחות, אני הייתי שומר אמונים למיתוסים הישנים.  כן, העלפים אמורים לדעת שאין יסוד לחשוב שאארנדיל הוא ונוס, שהשמש והירח נוצרו רק לפני 11,000 שנים, ושהעולם היה שטוח אך הפך עגול כשהתמרדו הנומנורים.  אבל, בכנות, אני פשוט לא יכול להתחיל בשכתוב שר הטבעות, משום שכל הרעיון מאחורי שכתוב הסילמריליון אמור להיות הפיכתו לעקבי עם הספר הנ"ל.
ואני חושב שלשם צריכים לכוון עצמם האנשים השואפים להגדיר קנון כבסיס לדיונים.  קיים חומר בשפע שניתן להשתמש בו כדי לתאר מה נדרש לצורך עקביות עם שה"ט.  אבל אם ניגש לשכתב את המיתוסים,  יהיה עלינו לשכתב את שר הטבעות, ואז הנקודה המרכזית של הגדרת קנון חדש לטולקין מאבדת את כל ערכה.  לא תוכלו לדון בטולקין על-בסיס הקנון החדש, תוכלו רק לדון בעולם החדש אותו תבראו.
כמובן, יש חובבי טולקין שעשויים לומר, "מדוע שלא פשוט ניצור עולמות חדשים, ונניח לעולמו של טולקין כפי שהוא?"
גם זו שאלה שאין עליה מענה.
 

 



[1] תרגום של המאמר "Is your canon on the loose?" המקושר לכותרת. כל הערות-השוליים הן של המתרגם – יובל כפיר (אייתלאדאר).
תודה לדני אורבך ולאילנה בוגוד על הערותיהם לתרגום, ולחברי פורום "תרגום ועריכה" ב"תפוז".

[2] במקור המילה, "קנון" הוא אוסף כתבי-הקודש כפי שהם מוכרים ע"י הדת.  הקנון של כתבי סופר כלשהו – ג'.ר.ר. טולקין, למשל – הוא אוסף הכתבים ה"מוסמך" של אותו סופר, שאין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו כשבאים לדון ביצירתו של אותו סופר.
[3] הכוונה לספרים השייכים בעליל לקנון, שפורסמו בימי-חייו של טולקין.
[4] טַהֲרָנים, purists
[5] ובעברית, אם תרצו: "רק בגין יכול להחזיר את סיני".
[6] כך במקור האנגלי: …and in his train were Balrogs