הכלכלה של הפלך

על המערכת הכלכלית בקרב ההוביטים


על כסף בפלך

כשאנו באים לדון במערכת הכלכלית, ראשית עלינו לחפש איזכורים וציטוטים שילמדו אותנו על המערכת הכלכלית. להלן כמה ציטוטים מתוך 'ההוביט':

"בנגו, כלומר אבא של בילבו, בנה לה מאורה הוביטית מפוארת (חלק מהכסף שהשקיע בכך היה שלה)"

(מתוך תחילתו של 'ההוביט', עמ' 3)

"'ואף על פי כן, רוצה אני לשמוע הכל מאלף ועד ת"ו' אמר בעקשנות בדברו בנימה מעשית (כך היה נוהג לדבר עם אנשים שרצו ללוות ממנו כסף)'

(מחשבתו של בילבו כאשר ראה את הגמדים)

"עד סוף ימיו לא יכול בילבו להזכר כיצד מצא את עצמו בחוץ, בלי כובע, מקל וכסף, ודבר מן הדברים שהיה נוהג לקחת עמו בצאתו"

וציטוטים מתוך 'שר הטבעות':

"כביכול אין זה הוגן שיהא מישהו זוכה גם בנעורי נצח (לפי המראה) וגם בהון תועפות (לפי השמועה)."


"יד פתוחה היתה לו למר בילבו; בכסף, כמדומה, אין מחסור"

(הזקן הכפרי אומר על בילבו)

"לפרודו הושאר מכל הדרוש, ובשפע, כן נשארו, כמובן, הספרים והתמונות וחפצי הערך, ורהיטים לרוב. רק דבר אחד נעדר, ללא סימן וזכר: ממון ומרגליות. אפילו אגורה אחת או פנינת זכוכית אחת לא נשתרבבה בין המתנות."

(תיאור ירושתו של פרודו)

"מה ×”× ×™×¢ את פרודו למכור את נווה מחפורתו – ×–×” דבר שעורר ויכוחים רבים משעורר המחיר. היו שקיבלו את הגירסה שמר באגינס עצמו תמך בה ברמיזה או בשתיקת הסכמה – ×›×™ אזל כספו של פרודו; בדעתו לצאת את הוביטון ולחיות חיים שקטים מדמי המימכר, אי שם בבוקלאנד, בין קרוביו לבית בראנדיבוק."

(ההוביטים משערים מדוע פרודו מוכר את סמטת באג)

"נתעורר בו חשד שנתקל בבן-בליעל, והוא הרהר באי נחת במעט הכסף שברשותו. כל שבידו לא היה בו כדי לספק את תביעותיו של סחטן, והוא לא ראה זכות לעצמו לבזבז אף מקצת ממנו."

(פרודו חושש שהצעדן יבקש ממנו כסף)

ראשית נתמקד ב'כסף'. כסף הוא מונח מאד חשוב כיוון שהוא מלמד על כלכלה די מפותחת, שהתפתחה מעבר לסחר החליפין. כסף משחק תפקיד לא קטן גם ב'ההוביט' וגם ב'שר הטבעות'. ב'ההוביט' הוא אחד המניעים של בילבו לצאת להרפתקה, למרות שנראה כאילו בילבו היה מוותר על הכסף. ב'שר הטבעות' המניע הכלכלי-כספי מהווה תירוץ טוב לפרודו לעזוב את ביתו במעון באג בלי לעורר חשדות.
כסף (או Money) מופיע פעמים רבות ב'שר הטבעות' וב'ההוביט', איזכורו בהקשרים שונים שציטטתי לעיל מלמד על כך ש:
1. הכסף הזה הוא במטבעות ממתכת.
2. אין בנקים או מוסדות פיננסיים אחרים. בילבו שומר את אוצרותיו (ע"פ השמועה) בביתו.
3. כסף עובר בירושה ומיד ליד ומשמש לסחר ולתשלומים.
4. ניתן לרכוש אדמה בכסף (לותו רכש את כל האדמות בפלך).
5. לפרודו, למרות שלא עבד, היו אמצעי קיום ומחייה מספקים גם כשהוברר, מעל לכל ספק, כי לא נותר לו ולו גרם זהב מירושת הדרקון.
6. לא הוזכרה מערכת מיסוי בפלך.
מששת העובדות הללו אנו יכולים להסיק המון דברים מעניינים בנוגע לכלכלה של הפלך.

ממה פרודו חי?

פרודו אינו עובד אך חי, ודי בנוחות. בילבו לא הוריש לו כסף מזומן או תכשיטים שאותם יכול היה לצרוך באופן שוטף. אשמח אם תעיפו מבט על ירושתו של פרודו. נאמר שם שהורש לו הרבה מכל דבר. האם מדובר בשטחי אדמות שפרודו החכיר אותן והתפרנס מדמי החכירה? יתכן מאד שכן. אדמות ניתנות לקניה ולמכירה וקונספצית הרכוש קיימת בפלך ובהכרח גם מושג ההחכרה והתשלום עבורה. יתכן מאד שברשותו של פרודו היו אדמות כלשהן שמימנו אותו.
ייתכנו גם מקורות הכנסה אחרים. ראינו בציטוט לעיל שבשיחתו עם הגמדים בילבו שומר על ארשת פנים 'עסקית' כאילו הוא מטפל באנשים שבאו ללוות ממנו כסף. האם בילבו, ופרודו אחריו, עסקו בהלוואות למיניהן תמורת ריבית? יתכן. ללא מוסדות פיננסיים היה צורך במישהו שיתן הלוואות. יכול להיות שבילבו ופרודו עסקו בכך, כמו רבים וטובים במגזר האצולה האנגלית לפני התפתחות המערכת הפיננסית המסודרת.

האם יש עניים ועשירים בפלך?

על פניו נראה שכן. אם יש כסף והוא עובר בירושה, מן הסתם יהיו משפחות ואנשים שיחזיקו יותר כסף מאחרים. כמו כן, העדר מיסוי מעיד על חוסר ברשת בטחון סוציאלית כמו הבטחת הכנסה ודמי אבטלה. אך לפי התיאורים שיש ב'ההוביט' והאווירה הכללית נראה שאין פערים גדולים בין העשירים והעניים. העשירים מתוארים כבעלי רכוש, אך הם עדיין לא גרים בארמונות מפוארים או באחוזות אצולה. פרודו גר בית אחד ליד הזקן הכפרי שמשתייך למעמד נמוך יותר כלכלית. הפער הנמוך יותר בין עשירים לעניים והחלוקה השיוויונית מרצון של העושר גורמת לכך שאין מעמד של צמיתים מורעבים וחסרי רכוש. פרודו חי אורח חיים צנוע בהשוואה לאצילים בבריטניה או באירופה. הוא גר בבית גדול ומרווח, אך לא באחוזה. הוא מעסיק אנשים על בסיס חוזי ולא צמיתים/עבדים ששייכים לו. משתים וחגיגות מפוארות נעשות באופן נדיר למדי וגם אז רבים מוזמנים אליהם. על מנת לממן את אורח החיים הזה פרודו לא צריך לעשוק את הלווים ממנו בריבית נשך או לדרוש דמי חכירה רצחניים על אדמותיו, הוא יכול להסתפק בריבית צנועה ובדמי חכירה נמוכים.
אין לשכוח כי גם פרודו וגם בילבו הם רווקים ללא משפחה. ללא כל ספק, דבר זה עוזר להם לשמור על הוצאות נמוכות יחסית ולהצליח להתפרנס מרכושם ללא צורך בעבודה. האם הם היו מצליחים לעשות זאת גם כבעלי משפחות? אני לא יודע.
העשיר היחידי שאנו רואים בפלך הוא לותו. לותו רוכש מכל הבא ליד ונוהג כעשיר של ממש. לפתע הפער בינו לבין שאר ההוביטים מתרחב במהירות. פעם לכולם היה רכוש בצורה שווה פחות או יותר. היום הכל שייך לו וכולם עובדים בשבילו:
"רק הכסיל ההוא, טד, היה מרוצה מהעניין, ועתה הוא עובד שם ומנקה גלגלים למען האנשים האלה, במקום שאבא שלו היה טוחן ובעל בעמיו." ('שובו של המלך', עמ' 263).העושר הזה, שמקורו באייזנגארד, משחית את הפלך. גורם להכנסת מכונות שאין בהן ממש צורך, לנישול הוביטים מרכושם, להחרמת סחורות ולהכנסת צבא זר לפלך. נשמע מוכר? הפלך בימיו של שארקי נראה בדיוק כמו החיים באחוזה כפרית בצרפת או בגרמניה במאה ה 14. האדון (שארקי) קובע לצמיתים היכן לחיות וכיצד לחיות. האוכל ורכוש הצמיתים עובר למימון תענוגות שונים של האדון בעוד הצמיתים סובלים חרפת רעב, הצמיתים נענשים על כל הפרה של התקנות שהאדון קובע.

האם יש ממשל מרכזי בפלך?

יש בניינים ציבוריים בפלך (מוזיאון למשל), משרה פוליטית (ראש עיר) ונושאי תפקיד ציבוריים (שריפים). דברים שמרמזים שיש ממשל מרכזי בפלך שדואג לממן ולתחזק את כל השירותים הללו. מצד שני לא מוזכר כלל מיסוי רציני ב'שר הטבעות' וב'ההוביט' (וכיוון ש'ההוביט' עוסק בצורה מסיבית במזומנים ובאוצרות היה צפוי שטולקין יזכיר את זה). סביר להניח שהיה מיסוי בקנה מידה קטן מאד, שנגבה בעיקר מסוחרים או בעלי קרקעות. הממשל מאד רופף בפלך ונשען בעיקר על רצונם הטוב של ההוביטים. העובדה היא שהוא קורס באיום הראשון על עצם קיומו (לותו וחבריו).
מטבעות
הקיום של כסף שניתן לנשיאה מלמד על כך שישנם מטבעות בפלך. מי טובע את המטבעות הללו? לא נראה לי שממשל מרכזי כלשהו עושה זאת אלא כנראה שקיימות מטבעות פרטיות (כפי שהיו קיימות בקליפורניה בעת הבהלה לזהב). ייתכן מאד שחלק מהמטבעות שנמצאות במחזור של הפלך הן ממקור חיצוני (סוחרים) ולא נטבעו בפלך. בכל מקרה, כיוון שאין כריית זהב או מתכות בפלך, אנו מניחים שכמות הכסף במחזור קבועה והמשק מאד רגיש לאינפלציה בתקופות מחסור ודיפלציה בתקופת עושר וזה מביא אותנו לנושא הבא.

המשבר המוניטרי של שנת 1419נעים לי מאד לראות, כיצד העולם בפלך פועל באופן מדויק לפי התיאוריות המקרו-כלכליות של זמננו. שימו לב למשבר המוניטרי של שנת 1419 שהתחיל בלותו.
הפלך בשנת 1419 הוא משק סגור ליבוא וליצוא, גם ככה לא היו סוחרים מרובים בו וסביר להניח שהסחר נעצר כליל בגלל המלחמה. הפלך גם חסר משטר מוניטרי ואין לו יכולת להדפיס כסף, כך שכמות הכסף בפלך קבועה.
לותו קיבל סכום כסף אדיר ממקור חיצוני – סארומאן. סכום הכסף ×”×–×” שימש אותו לרכישת כל אמצעי הייצור של הפלך: "טחנות הקמח ובתי מבשל שיכר, ופונדקים וחוות ומטעים של עלי מקטרת." ('שובו של המלך', עמ' 262). לאחר שהשתלט על אמצעי היצור, לותו שלח חלק ניכר מהסחורות לאייזנגארד. כמות הסחורות הפנויות הצטמקה בהרבה ונגרמה אינפלציה רצינית ומחסור בשוק: "וכבר הורגש מחסור במיני סחורות". סביר להניח שכל מי שמכר את רכושו ללותו, וחשב שיוכל לחיות מהכסף למשך שנים רבות, בזבז כעת את ממונו ברכישת מזון שמחירו עלה לפתע באופן חד ביותר.
העניינים בפלך היו מאד יגעים מאז, הכסף הפנוי במשק נספג על ידי לותו ואנשיו, חלק מהתוצרת שגודלה בידי ההוביטים הוחרמה ומחירי שאר התוצרת היו גבוהים מאד: אינפלציה כללית שלא נובעת מצמיחה או מגדילת ביקושים אלא מהקטנה דרסטית של היצעים.
הכל השתנה כאשר פרודו טיהר את הפלך. ראשית, כל הכסף שנספג על ידי לותו ואנשיו הוחזר למשק בתור פיצויים ורכושו חולק מחדש. שנית, התוצרת שהוטמנה שוחררה למשק וכך גם גדל הכסף במחזור וגם גדלו ההיצעים, שני שינויים שגרמו לעליה ברמת החיים ללא עליה באינפלציה. ללא ספק, שנת 1420 נראתה טוב הרבה יותר מבחינה מוניטרית.

האם הפלך הוא סוציאליסטי?

לא. יש בעלי רכוש בפלך, יש ממון ויש גם אנשים שעובדים יותר מאחרים. אין מערכת סוציאלית או רשת בטחון עבור מובטלים. אבל ללא ספק, הפלך מהווה סביבה קפיטליסטית מאד רגועה. בעלי הממון מגבילים את עצמם, הם לא מתאווים לנצל את רכושם במטרה לצבור רכוש נוסף. מטרת הרכוש היא לאפשר חיים נוחים וטובים עבורם. יש אמידים אך אין מיליונרים בפלך ובאותה המידה יש עניים אך אין מורעבים בפלך. הפלך הוא מאד שיוויוני – לא בגלל כפיה של משטר ×–×” או אחר, אלא בגלל שתושביו פועלים לפי עקרון 'המידה'.
האם יתכן כזה דבר במציאות? באופן תיאורטי כן. בקהילה קטנה יחסית שבה אין מודעות למוצרי צריכה מודרניים. ייתכן שמקבילה טובה נוכל למצוא דווקא בנורווגיה הסוציאליסטית: יש עניים ויש עשירים, אך הפערים ביניהם יחסית קטנים.

סיכום

מטרת הניתוח שלי היא לא לנסות ולחשב את מחירי אונקית הזהב בשנת 1419 (למרות שהפיתוי קיים) או לנסות ולחשב את שערי החליפין אלא לנסות ולתהות יותר על קנקנה של החברה ההוביטית דרך פיסות המידע הזמינות לנו. וחלק גדול מפניה של החברה הן כלכליות.
החברה המתוארת בפלך היא אוטופית או כמעט אוטופית. גם המצב הכלכלי והסוציאלי בפלך הוא אוטופי וקשה לראות מצב כזה מתקיים במציאות. אך הוא מייצג אידיאל מסוים שכן ניתן להשיגו במקומות מסוימים ובחברות מסוימות. העקרונות המשתקפים בחברה הזו הם יפים ומראים עוד משהו על הפילוסופיה הטולקינאית.
ברור שטולקין לא חשב כלל על חוקי הכלכלה כשצייר את הפלך. אבל מה שמעניין הוא שלפחות במקרה אחד הפלך כן ציית לחוקי הכלכלה השרירים וקיימים גם לגבי חברות לא תעשייתיות במובהק. בשימוש בחוקים או בחשיבה כלכלית אפשר להאיר עוד צד אחד באידיאולוגיה הטולקינאית ובכלל בנוגע לטולקין ולמחשבתו.
כל הציטוטים נלקחו מ'ההוביט' בתרגום משה הנעמי ומ'שר הטבעות' בתרגומה של רות לבנית.

אהבה בסגנון הארץ התיכונה

אחד הסיפורים הפופולאריים ביותר של הארץ התיכונה, הינו סיפורם של ברן ולותיין. זוהי דרמה קלאסית על נער עני המתאהב בנערה עשירה, בצירוף הרפתקאות, מזימות, שחיתות וקסם. נראה שיש שם משהו עבור כל אחד. כאשר ההוביטים מבקשים מאראגורן לספר להם סיפור, בלילה שבו הם מותקפים בגבעת הרוחות, הוא בוחר לספר על ברן ולותיין. במובן מסויים אראגורן בוודאי רואה את עצמו כהולך בעקבותיו של ברן. כמו אביו הקדמון, אראגורן הינו מלכו החוקי של עם המנושל מארצו ומורשתו בעקבות אסונות המלחמה. וכמו ברן, אראגורן פוגש נסיכה יפהפיה בממלכת בני לילית ומתאהב בה מיד באהבה טוטאלית ונואשת.
היחס של אלרונד אל אראגורן אצילי וסובלני יותר מיחסו של תינגול אל ברן, כי אלרונד עצמו הינו צאצא של ברן ולותיין, גם אם שניהם מתו שנים רבות לפני שהוא נולד. ועם זאת אלרונד מציב בפני אראגורן מחיר גבוה תמורת ידה של ארוון, כמעט כמו זה שמציב תינגול תמורת לותיין, לשני הגברים ניתנו משימות שנראו בלתי אפשריות. לאראגורן, לפחות, היה היתרון שבידיעה כי אלרונד מבקש באמת לראות במפלתו של סאורון. אלרונד לא ניסה להיות פיקח ואכזר, בכך שישלח את אראגורן למוות כמעט ודאי, כפי ששלח תינגול את ברן.
http://www.airmaxrunningsneaker.com
למרבה הצער, לא כל סיפורי האהבה של הארץ התיכונה נגמרים בסוף טוב כסיפורם של ברן ולותיין, או של אראגורן וארוון. שני אלה זוגות שחיו שנים רבות יחד אחרי שעברו את מבחניהם הגדולים. אותן שנים לא היו נטולות קשיים, אבל הן היו, בכל זאת, בגדר פרס אשר ניתן לאחר מאמצים רבים. ברן ולותיין נכנסו לתוך אנגבאנד בדרך מרובת סכנות, ובסופו של דבר שניהם מתו לפני שהוחזרו לחיים והורשו לגור יחד בבדידות יחסית. מסעיו של אראגורן לא היו קשים כשל ברן, אבל הם היו בודדים יותר. לפחות היתה לו לברן חברתה של לותיין בכמה חלקים של החיפוש אחר הסילמאריל. אראגורן נאלץ לשאת שנים רבות הרחק מארוון, ובמשך זמן ארוך לא היתה לו תקווה אמיתית כי היא תשיב לו אהבה.

גירושין אינם מוזכרים מעולם בסיפור כלשהו של טולקין. אנשים עלולים להזדרז ולומר: "טוב, הוא גדל כקתולי, והאמין באדיקות בדוקטרינה של הכנסייה כל חייו." כן, זה נכון, אבל טולקין היה גם ברנש ריאליסטי למדי. לגירושין, כנראה, אין תפקיד ברומנים שלו מכיוון שהפירוד מככב בהם. הפירוד לא תמיד מחזק את האהבה, לעתים הוא הורס את מערכת היחסים. הסיפור הקדום ביותר של הרס הנישואין הוא סיפורם של הורין ומורוון.
http://www.oakleyeyewear2015.com
הורין היה בנו של גאלדור הגבוה, אדון דור לומין, אשר נחשב על ידי רבים ללוחם הגדול ביותר מבין בני האדם. מורוון נולדה בדורתוניון, מולדתם של בני ביאור שהתקבלו לממלכתו של פינרוד בנארגותרונד. הם שכנו בגבול הצפוני של ממלכת פינרוד, מאחורי קו המבצרים הנולדוריים אשר השקיפו על ארד-גאלן, המישור שבין אנגבאנד וממלכות בני הלילית.

מורוון היתה בתו של באראגונד, בנו הבכור (וגם, למרבה ההפתעה, יורשו החוקי) של ברגולאס, שהיה שליט לאדרוס מ-448 עד 455. ברגולאס מת בקרב זמן קצר אחרי שהתחיל הדאגור בראגולאך (קרב להבת הפתע, שבו פרצו כוחותיו של מורגות את המצור על אנגבאנד, אשר נמשך יותר מ-400 שנה). באראהיר נטל את השליטה על דורתוניון. הוא היה כבר בגיל העמידה, בהיותו בן 55 שנים כאשר הבראגולאך התחיל. אולי הוא מונה לשליט לאדרוס החדש בגלל שהציל פעם את חייו של פינרוד. או אולי באראגונד ויתר על הכס למען דודו מכיוון שהוא היה בברור המנהיג הטוב יותר, ואנשיהם נזקקו למנהיג.
http://www.airjordansneakerretro.com
מורוון נולדה בשנת 443, כך שהיתה בת 12 בלבד כאשר הדאגור בראגולאך החל. רוב בני עמה ברחו אל דור לומין זמן קצר אחרי שברגולאס ורבים מאנשיו נהרגו בקרב, אבל באראגונד ואחרים נשארו עם באראהיר, והלכו אחריו בנאמנות. באראהיר ובני ביאור אשר נשארו אתו החזיקו מעמד שנה, אבל ב-456 המצב התדרדר עד כדי כך שאישתו של באראהיר, אמלדיר, כינסה כל הנשים והילדים שנותרו והובילה אותם דרומה, אל מחוץ לדורתוניון. דרכה של אמלדיר עברה בארד גורגורות - הרי האימה, מקום בו התיישבו עכבישי ענק מאות שנים קודם לכן, והפכו את האזור לבלתי עביר כמעט לאדם או בן לילית.

אמלדיר ובתה היריל נעלמו מן ההיסטוריה אחרי הגעתן לברתיל, מקום בו נשארו חלק מאנשיהן, אבל מורוון ואחייניתה ריאן (שהיתה אז בת 6 בלבד) המשיכו הלאה אל דור לומין, על מנת להצטרף לשאר בני עמן. למרות שרוב הגברים נהרגו במלחמה, בני ביאור לא נעלמו כעם. בניהם ייסדו דור חדש של לוחמים, אבל הם התמזגו עם בני מאראך מדור לומין.

באותו זמן שמורוון נדדה ברחבי ארד גורגורות, הורין הצעיר ואחיו הואור נהנו מהכנסת האורחים של טורגון בגונדולין. הם התגוררו עם קרוביהם בברתיל כאשר הדאגור בראגולאך התחיל, ואנשיה של האלת שלחו לוחמים לעזור בהדיפת המתקפה של מורגות. רוב הגברים הללו נהרגו, והורין והואור נותקו מאנשיהם. הם ניצלו על-ידי הנשרים של מאנווה, אשר לקחו אותם לגונדולין, שם הם נשארו למשך שנה. לבסוף טורגון הסכים להניח לצעירים לחזור לדור לומין.
http://www.ray-baneyewear2015.com
טולקין אינו מספר מתי פגש הורין את מורוון, אבל זה ודאי היה סמוך לחזרתו לדור לומין, או כשהיא הגיעה לשם (תלוי מי מהם הגיע לדור לומין אחרון). היא היתה צעירה מדי לנישואים, אבל בשנת 461 היא היתה בת 18. טורין נולד בשנת 464 כך שמורוון היתה עדיין צעירה כשנישאה להורין, ובמשך שמונה השנים הראשונות נישואיהם היו טובים ומאושרים. נולדו להם שלושה ילדים: טורין , אורוון (שמתה), וניינור. הורין מעולם לא ראה את בתו הצעירה, כי היא נולדה אחרי הנירנאת ארנואדיאד, אשר בסופו נלקח הורין בשבי.

במשך כמעט שלושים שנה הוחזק הורין בשבי על-ידי מורגות, ומורוון עשתה כמיטב יכולתה למען שלומו של טורין, אבל גורלו וגורל ניינור הוקדרו על-ידי רשעתו של מורגות, וכשהורין שוחרר לבסוף, היו ילדיו כולם מתים. הוא מצא את מורוון לבסוף בברתיל, מחכה לו על-יד האבן שסימנה את מקום מותו של טורין, ובסופו של דבר היה האיחוד שלהם מר ונמהר.

סיפור טרגי יותר הוא סיפורם של אלדאריון וארנדיס. במשך שנים לא היה למעריצי טולקין ידע ממשי לגבי הסיפור הזה. להוציא את עובדת קיומו, כיוון שטולקין הזכיר בקיצור במכתב לדיק פּלוטץ (התאין של אגודת טולקין האמריקאית) ב-1966 את 'אשת הספן', המגולל את סיפורו של טאר-אלדאריון ויחסיו הטרגיים עם אביו ועם אישתו. המידע הזה הועבר אל רוברט פוסטר, אשר רשם ערך קצר על טאר-אלדאריון ב'מדריך לארץ התיכונה' (הוצאת מיראז', 1971) וב'המדריך השלם לארץ התיכונה' (דל ריי, 1978). ב-1980 כריסטופר טולקין פירסם את 'אשת הספן' בתוך 'סיפורים שלא נשלמו', וכיום הוא נקרא בדרך כלל 'אלדאריון וארנדיס'.

הוא היה היורש החוקי לכס נומנור, צאצא של ריאן והואור. ארנדיס גם היא היתה צאצאית של באור, ולמעשה היה מוצאה מבֶּלֶת, בתו של באראגונד. היא לא היתה אלרוסית (כלומר, לא היתה צאצאית של אלרוס טאר מיניאטור) ולכן למרות שחייה היו ארוכים כמו חייהם של כל הנומנוריאנים, לא היו לה חייהם הארוכים בצורה בלתי-רגילה של צאצאי אלרוס. אלדאריון נעשה ספן בנעוריו ולמרות שהתאהב בארנדיס ולבסוף נשא אותה לאישה, היא היתה תמיד שנייה בליבו לים.

ארנדיס התמרמרה על התחביב של בעלה, ודומה שהיא חשה דחייה כלפי הים. לבסוף היא עזבה אותו וביקשה לגדל את בתם אנקאלימה בבדידות, הרחק מחצר המלוכה בארמנלוס. בתחילה קיבלו קנאתה המוזרה וכעסה של ארנדיס אהדה רבה ממשפחתו של אלדאריון ומאנשי נומנור, אבל היא נעשתה כה מרירה שהיא הדרדרה לקטנוניות. המחלוקות בינהם מנעו מאלדאריון וארנדיס להביא עוד ילדים לעולם, ולבסוף, אלדאריון תיקן חוק ירושה חדש אשר איפשר לאנקאלימה להפוך למלכה השולטת בנומנור.

חייה של אנקאלימה לא היו טובים יותר מאלה של הוריה. צעירי נומנור חיזרו אחריה והיא ביקשה לה מחבוא כדי להימלט מן המרדף. אנקאלימה העבירה את ימיה בשקט ושלווה, בתחפושת של רועת צאן, עד שפגשה רועה צאן צעיר. הוא הציג את עצמו כמאמאנדיל והם נעשו חברים. מאמאנדיל היה זמר נהדר והוא שיעשע את אנקאלימה לעתים קרובות בשירים עתיקים שאבותיהם האדאין שרו בזמן שרעו את עדריהם באריאדור (למעלה מ-1300 שנים קודם לכן).

מאמאנדיל גילה לבסוף את שמו האמיתי - האלאכאר, בנו של האלאטאן מהיארסטורני, אחד האצילים החשובים בנומנור וצאצא לאלרוס. סיפורם של אנקאלימה והאלאכאר מעולם לא פותח במלואו על-ידי טולקין, אבל היא נישאה לו לבסוף, כנראה מסיבות פוליטיות. היתה אשר היתה מידת האהבה שחשה כלפיו לפני שגילתה את האמת בנוגע לשמו, היא הפכה למרירות ואז לשנאה, ונאמר שהיא רדפה אותו כל ימי חייו. האלאכאר בתורו ערך תעלול אכזרי על חשבון אנקאלימה - היא סירבה להרשות לנערותיה להנשא, והאלאכאר אירגן שכולן ינשאו במהלך משתה בביתו (אשר אנקאלימה עמדה לקחת ממנו) בלילה האחרון שלו שם. הוא לעג והשפיל את אנקאלימה, ואותו מאורע עשוי היה להיות המכה הסופית ליחסיהם.

עם זאת, להאלאכאר ואנקאלימה אכן נולד בן, אנאריון, אשר הפך בבוא היום למלך נומנור. נישואיו של אנאריון היו, כמדומה, מאושרים יותר מאלה של הוריו או הורי הוריו. נולדו לו לפחות שלושה ילדים שהשלישי ביניהם היה טאר סוריין.

נישואים טרגיים לא היו רק נחלתם של הנומנוריאנים. במהלך העידן השלישי, מינאלכאר, עוצר גונדור, שלח את בנו ואלאכאר לחתום ברית עם אנשי הצפון בממלכת רובאניון (אשר היתה רק ממלכה קטנה ממזרח ליער-אופל, ולא כיסתה את כל ארץ השממה אשר גם היא קרואה רובאניון). ואלאכאר נשא לאישה את וידומאווי, בתו של וידוגאוויא, מלך רובאניון. בנם, אלדאכאר, נולד ברובאניון והתקרא בילדותו ויניתאריא. מורשתו המעורבת של אלדאכאר הביאה בסופו של דבר למלחמת אחים עקובה מדם, אשר כמעט הרסה את הממלכה והחלה את התהליך הארוך של שקיעת גונדור.
ray ban glasses frames
גם להוביטים היו נישואים טרגיים משלהם, אף שהטרגדיה לא תמיד התבטאה בריב בין הבעל והאישה, ומעולם לא הובילה לתוצאות מחרידות כמו מלחמת האחים בגונדור. דרוגו באגינס נשא את פרימולה בראנדיבאק. הוא עבר לדור בבאקלאנד בין קרוביו החדשים ונראה שאימץ את מנהגם להשיט סירות על נהר הבאראנדואין (בראנדיויין). יום אחד, דרוגו ופרימולה טבעו בתאונת שיט, והשאירו את בנם הצעיר פרודו יתום. פרודו עבר לגור עם דודו בילבו באגינס, אדוני מעון באג וראש משפחת באגינס על פי התואר. אף על פי שפרודו נועד לגדולות שאף הוביט לא יכול היה לשער, בכך שעזר להגשים את מפלת סאורון, הוא שילם מחיר נורא בכאב רוחני ופצעים קשים. פרודו נפגע כל כך מאותה חוויה שלבסוף הורשה להיכנס אל הממלכה המבורכת מעבר לים, שם תוכל נפשו להרפא בטרם ימות בסופו של דבר מוות שליו שהורווח ביושר.

נישואים מאושרים יותר, ללא ספק, היו נחלתם של סאם גאמג'י ורוז קוטון. סאם ורוז היו דודנים, בדרגה שלישית, כך שהם לא היו קרובים מאד. משפחתו של סאם הגיעה ממעמד הפועלים של ההוביטים. חלקם היו שוזרי חבלים וחלקם היו גננים. אביו של סאם, האמפאסט, נעשה גנן במעון באג, בשרתו תחילה את בילבו ואז את פרודו, ולאחר מכן סאם לקח על עצמו את תפקיד הגנן של בני באגינס במעון באג.

משפחתה של רוזי התגוררה בעיר הסמוכה ביוואטר. הם היו איכרים, אבל היו אהובים ומכובדים. כשסאם גדל' הוא בילה לעתים קרובות עם ילדי קוטון, ואפילו נזכר כיצד דשדש עמם בבריכה בביוואטר, כאשר הוא ופרודו ערכו את מסעם דרך מורדור בדרך אל הר האבדון. אומץ לבו ונאמנותו של סאם נזקפים בדרך כלל לזכותו, אבל מחשבותיו על רוזי ועל אחיה נזכרות לעתים רחוקות. כאשר גאלאדריאל מקדמת את פני שמונת חברי חבורת הטבעת הנותרים בלוריין, היא בוחנת את נפשו של כל אחד מהם, ומבחנו של סאם היה, כמדומה, הצעה לתת לו לחזור אל הפלך ולחיות עם רוזי.
oakley sunglasses cheap
סיפורם של סאם ורוז קוטון מציץ בקושי מבין דפי 'שר הטבעות', וקוראים רבים מופתעים כאשר פתאום סאם מציג חברה שלא רק גאה בו, למרות שאינה יודעת דבר על מה שעשה בעולם הגדול, אלא גם מתחילה להיות חסרת סבלנות להינשא אחרי שהפלך מטוהר. לרוזי יש חיים ארוכים לפניה, והם לא כל כך קלים. לה ולסאם נולדו שלושה-עשר ילדים, שלידתם היא רק חלק מגורלה של האישה, היה צורך גם לגדל ולהאכיל אותם (וילדי הוביטים צריכים הרבה אוכל).
air max 90
אין שום דבר טרגי באמת בקשר לנישואיהם של סאם ורוזי. הם כמעט אידיליים. אבל סאם קרוע בין אהבתו לפרודו ואהבתו אל הארץ התיכונה. הוא מושרש בתוך העולם שעזר להציל, וכל זמן שיש לו את רוזי הוא יכול לשאת את מעבר השנים, והיא מהווה צרי לנשמתו. שכן סאם, גם הוא, ענד את הטבעת האחת, וסימנה עדיין בו, והוא פצוע בנשמתו, אם כי, בשל נעוריו וחוסנו, הפצע אינו כה עמוק או כה ברור לעין כזה של פרודו ובילבו. בסופו של דבר, אחרי שרוזי נפטרה, וסאם השלים את כל אשר יכול היה, הוא שומע את קריאתו של הים, עוזב את מעון באג ואת חייו מאחור, הולך אל הנמלים ועולה על אנייה אשר ללא ספק ציפתה לו מזה ימים רבים.
air jordan release dates
אבל נישואיו, כמו אלה של אראגורן, מסתיימים בצורה משמחת למדי, כי הוא היה עם רוז כפי שארוון היתה עם אראגורן, וגם אם היה עליהם להמשיך לבדם לזמן קצר, לפחות היו להם זכרונות מאושרים לנחמה, והם ידעו כי חייהם היו מלאים באהבה. ועבור הוביט לחיות חיים מלאים יותר באהבה מאשר מלך או מלכת נומנור הוא הישג לא רע בכלל.

הכל צפוי והרשות, האם היא נתונה?

נבואה, גורל ובחירה חופשית בלגנדריום הטולקינאי – הרצאתו של דני אורבך (קוכולין) בכנס 'אבק כוכבים 2003', הכנס הראשון של הקהילה הטולקינאית הישראלית.

 הייתי רוצה לפתוח את ההרצאה היום דווקא ביצירה הנחשבת "פחות רצינית", מבין יצירותיו של ג'.ר.ר. טולקין, היא 'ההוביט', סיפור הילדים הקלאסי שמהווה, לדעתי, מעין הקדמה קלילה ל'שר הטבעות'.

בסיומו של הספר, לאחר שבילבו כבר יושב לו בשלווה בביתו ומעשן את מקטרתו, דן הוא עם גנדלף, בניחותא, בכל הקורות אותו בחודשים שחלפו. האוצר כבר נמצא וחזר לידי הגמדים, סמוג הדרקון חוסל ובילבו עצמו הפך עשיר כקורח. מעל הכל – הוא מצא את "טבעת הקסמים" במאורתו של גולום, מציאה שקבעה גורלות רבים לאחר מכן, ותעמוד במרכזו של 'שר הטבעות' - הטרילוגיה האפית ויצירתו החשובה ביותר של טולקין. לאחר שכל הסכנות חלפו ובילבו זוכה סוף סוף בשלווה, מחליף הוא דברים עם הקוסם גנדלף ועם הגמד בלין, אחד משותפיו לדרך. וכך אומר בלין: "'השר החדש הוא חכם יותר', אמר בלין, 'וחביב על הכל, שהרי זוקפים לזכותו, כמובן, את השגשוג הנוכחי. חיברו שירים האומרים שבימיו זורם זהב בנהרות'. 'ובכן, נבואות השירים העתיקים התקיימו, איפוא, במובן מסויים!', אמר בילבו. 'כמובן!' אמר גנדלף. 'ומדוע לא התקיימו? בוודאי אינך מפקפק בנבואות, רק משום שהיה לך חלק בהגשמתן. אינך סבור, או שמא סבור אתה, שכל ההרפתקאות והעלילות שעברו עליך הצליחו רק הודות למזל, למען תועלתך בלבד? בריה נאה אתה, מר בגינס, ואני מחבב אותך מאד; אבל אחרי ככלות הכל אינך אלא יצור קטן למדי בתוך עולם גדול!' 'תודה לאל!' אמר בילבו בצחוק והושיט לו את צנצנת הטבק." אנחנו עוד נחזור לסיטואציה הזאת ב'ההוביט'. אבל כרגע נסתפק בשאלות אחדות.

'ההוביט' הוא סיפור של הצלחה גמורה, מוחלטת. “There and back again”. זאת בניגוד ל'שר הטבעות', שם ההצלחה והניצחון מרירים בהרבה, וקשורים באובדן ובצער. או כפי שאומר פרודו: "בילבו יצא לבקש מטמון, יצא על מנת לחזור. ואני יוצא לאבד מטמון, ויוצא שלא על מנת לחזור, ככל שאני רואה". וכאן נשאלת השאלה – מדוע בכלל בילבו הצליח? האם בזכות עורמתו, שכלו הטוב, מזלו ושתי רגליו שעמדו תמיד על הקרקע? או בזכות הנבואות, שעמדו להתגשם בין כך ובין כך? בקיצור – האם ×”×™×” בילבו הוביט שחפץ באוצר, וזכה בו בזכות כישרונותיו האישיים, או שמא ×”×™×” רק כלי לכוחות חיצוניים, שחפצו שהוא ימצא את הטבעת (וההמשך ידוע)?

כאן מקופלת אחת השאלות הקשות ביותר במיתולוגיה הטולקינאית כולה - מהי השפעתו של הגורל על בני אדם (או הוביטים)? האם אנחנו, אליבא דטולקין, כלי שחמט הנתונים להשפעת הנבואות שמקורן בכוח עליון? האם מעשינו הטובים והרעים אכן משנים משהו? ומה עם הבחירה החופשית אשר ניתנה לנו, הבחירה בין טוב לרע אשר טולקין כל כך מדגיש? ב'ההוביט' אנחנו מדברים על הצלחה, אבל מה עם כשלונות, תבוסות ומוות? האם גם הם קשורים לחטאים או טעויות של בני אדם, או שמא מכוונים הם גם בידי הנבואה, גורל אשר מוטווה ביד נעלמה?

הדילמה הזאת מופיעה אין ספור פעמים במיתולוגיה הטולקינאית על כל גווניה. החל מסיפורי ילדים משעשעים כדוגמתו של 'ההוביט' ועד לאפוסים רציניים כ'שר הטבעות', 'הסילמריליון' או 'שירת ליתיאן'.

כדי לפתור את הבעיה הסבוכה הזאת, עלינו לחזור לראשית, להתחלה של הכל – סיפור הבריאה הטולקינאי. שם נקבעו מתכונות העולם ושם, בשורות הסתומות והחידתיות של סיפור הבריאה, טמון גם המפתח לבעיית הגורל והרצון החופשי. וכך כתוב ב'קוונטה סילמריליון': "×”×™×” ארו, האחד, והוא הקרוי בארדה בשמו אילובטר; הוא ברא תחילה את האינור, הקדושים. הם היו ילידי מחשבתו, והיו עמו בטרם נברא כל דבר. והוא דיבר אליהם, והעלה לפניהם צלילי מנגינות; והם שרו לפניו, וישמח לבו". סיפור הבריאה הטולקינאי הוא סיפור מוזיקלי. צלילי המנגינות של האיינור, המלאכים, מעין סימפוניה שארו, האל, מנצח עליה, קובעים את מתכונת העולם על כל עידניו, מראשיתו ועד סופו. כאן, למעשה, נקבע הגורל. אבל האם גורל ×–×” הוא מוחלט? עוד נראה. "אז אמר להם אילובטר: זהו רצוני, ×›×™ תהפכו את הניגון אשר הכרזתי לפניכם למנגינה כבירה, כולכם גם יחד. ובאשר הצתי בכם את השלהבת אשר לא תכבה לעד, קומו והראו את כוחכם. עטרו את הנעימה במחשבותיכם וברעיונותיכם, כאוות נפשכם. ואני אשב ואסכית, ואשמח עליכם ×›×™ עוררתם יופי רב לחיים בשירתכם".

כאן נזרעים הראשונים בזרעי הרצון החופשי – האיינור, המלאכים, משתתפים בבניית העולם, כל אחד לפי מזגו ונטיות ליבו.

מלקור, האיינו המורד ואבי הרוע במיתולוגיה הטולקינאית, מורד באל ושוזר במנגינה צלילים כאוות נפשו. כך נוצר הצריר, הדיסוננס, ומתחיל הרוע בעולם. מלקור מנצל את הבחירה החופשית אותה העניק האל לברואיו יתר על המידה. אבל – "אז דיבר אילובטר ויאמר: 'אדירים הם האיינור, ואדיר מכולם מלקור. אבל למען יידע הוא, ויידעו כל האיינור, ×›×™ אני אילובטר, אראה לכם את הדברים אשר שרתם. אז תראו את פרי מעשיכם,. ואתה, מלקור, תראה ×›×™ אין לנגן נעימה אשר מקורה הראשון איננו בי, אף אין לשנות נעימה על אפי ועל חמתי. ×›×™ כל המנסה זאת יווכח ×›×™ לא ×”×™×” אלא כלי בידי, לעשות בו דברים נפלאים אשר לא שיערה נפשו'".

כלומר, גם הרוע, ואיתו הבחירה החופשית כולה, משמשים כלי בידי האל "לעשות בו דברים נפלאים אשר לא שיערה נפשו". הכל ידוע לאל, הכל נובע ממנו, הוא עילת כל העילות (אם נשתמש בלשון פילוסופית). אבל בכל זאת – הרשות נתונה. ישנה בחירה אשר התחילה, כאמור, בחירות אשר נתן אילובטר למלאכיו בבריאת העולם.

ושוב אנחנו חוזרים לשאלה הראשונית – מה הוא המתח, אם קיים ×›×–×”, בין גורל ובחירה חופשית בארדה? איך אפשר להסביר את הבחירה החופשית בין טוב ורע, שטולקין מדגיש אותה בלא הפסק, מול האל הכל יכול שקובע את כל תולדות ארדה במנגינה שהגה?

הייתי רוצה להציע הצעה. לדעתי, קבע אילובטר במנגינה קשת גדולה ורחבה של אפשרויות, התלויות בפועלם, החלטותיהם ומעשיהם של בני הלילית, בני האדם ושאר היצורים החיים בארדה. אולי הסוף ידוע, ויגיע בדרך זו או אחרת, אך דווקא האמצע – גורלם של ממלכות, עמים ויחידים, בין בריאת העולם לסופו, הוא באמת משנה. ×›×™ כאן, בתווך ×”×–×”, מצויה היצירה כולה – אושר וצער, חיים ומוות, הצלחה וכישלון. ננסה להדגים את ×–×” באמצעות מספר סיטואציות מיצירותיו של טולקין, כאשר אנסה להוכיח שבכל אחת ואחת מהווה הגורל מעין פוטנציאל, משהו שיכול לקרות אם יבחר האדם בבחירה זאת מרצונו החופשי. הגורל יכול לסייע לו, להכווין אותו, אך לא לבחור את הבחירה במקומו. לדעתי, דבר ×–×” נכון הן להצלחות ולנצחונות והן לכשלונות ולטרגדיות במיתולוגיה הטולקינאית.

הייתי רוצה להתחיל דווקא משתי דוגמאות מ'הסילמריליון'. הראשונה קשורה בטרגדיה של טורין טורמבר, לוחם אנושי אמיץ וחסר מורא, שמובל צעד אחר צעד לחורבן עצמו וכל הסובבים אותו. טורין הוא גיבור טראגי קלאסי, שכוונותיו בסך הכל טובות, אך בכל מקום שילך משאיר הוא אחריו נתיב של מוות, הרס וחורבן, עד לאובדנו ולמותו שלו. כביכול, אין יותר מסיפור טורין בכדי להדגים את השפעתו ההרסנית של הגורל - גורלו של טורין מהווה מעין אש מאכלת, אשר שורפת והורסת כל דבר אשר בסביבתו. רק בכוחות עצמה כבתה האש, לאחר מותו של טורין טורמבר עצמו, וסביבה חורבן מוחלט. ראשית הסיפור בקללה. הורין, אביו של טורין, נלכד בידי מורגות, הוא מלקור שר האופל ואבי הרוע בארדה כולה. הורין לועג למלקור ולא מוכן להשתעבד לו, אפילו כשבוי. מלקור הזועם מקלל אותו ואת כל זרעו בקללת חורבן נצחית: "שב עתה כאן, וראה את הארצות אשר בהן יבואו רשעה וייאוש על אהובי לבך. ללעוג לי הרהבת, ולפקפק בכוח מלקור, שר ואדון לגורלות ארדה. לכן מבעד לעיני תראה, ומבעד לאוזני תשמע. ולעולם לא תצא את המקום הזה, עד יתגשם הכל אל קיצו המר". הקללה הוטלה אמנם על הורין, אך היא כוונה ישירות אל בנו יחידו, טורין, שנולד במחוז האנושי דור-לומין, וחונך לשנאה בלתי מתפשרת למלקור ולמשרתיו. טורין יקדיש את חייו למלחמה במשרתיו של האויב, אך הקללה שהוטלה על אביו, במשולב עם גאוותו ועיקשותו, יביאו אותו לסוף מר ונמהר.

הוא גדל כנער בממלכת בני הלילית דוריאת, שם הוא היה מוגן בפני הקללה. אך פרשה אומללה בה הוא מסתבך מביאה אותו, על לא עוול בכפו, למשפט המלך. במקום להתייצב למשפט, שם, כפי שמתברר מאוחר יותר, היה מזוכה, בורח טורין מבני הלילית בשל גאוותו ובכך חושף את עצמו בפני קללת מלקור הנוראה. הוא הופך לפורע חוק נוקשה, ואף כי הוא שומר תמיד על אצילות לבו ונלחם במשרתי האויב היכן שיהיו, הוא מסרב לשוב לדוריאת, אפילו כאשר שליחי המלך אומרים לו שזוכה במשפט. גאוותו מכשילה אותו והוא ממשיך בנתיב שיוביל אותו לחורבנו המר. ממלכת בני לילית נוספת, נרגותרונד, אליה מתחבר טורין, נחרבת עד היסוד באשמתו. בשל רצונו בתהילה ובקרבות, הוא מפתה את לוחמי הממלכה לצאת לקרב גלוי נגד מלקור. הדרקון השטני גלאורונג, משרתו של מלקור, מחריב את נרגותרונד, אך טורין מצליח לברוח ונשבע לחסל את הדרקון.

נתיב הדמים שלו עוד לא ×”×’×™×¢ לקיצו. מכאן פועלת הקללה באופן מושלם -למרות שהוא הורג את גלאורונג, בסופו של דבר, טורין קוטל בטעות את ידידו הטוב ביותר, הוא מגלה שנשא לאשה, בלא ידיעתו, את אחותו ורוצח, בזעמו חסר המעצורים, את מנהיג אנשי היער שהעניק לו ×”×’× ×” ומחסה. גלאורונג, הדרקון המרושע של מלקור, הוא שמנחית עליו את מכת הגורל האחרונה, ומגלה לו שהתחתן עם אחותו. הוא מעמת, בצורה אכזרית אך אמיתית, את טורין עם קללת גורלו ועם כל חטאיו. ואם נשתמש במילותיו של גלאורונג לניינור, אחותו של טורין – "הדוקר בחשיכה, המערים על אויביו, המועל באמון רעיו, הקללה לשאריו, טורין בן הורין!" ומר הוא סופו של טורין טורמבר – הוא נופל על חרבו, אותה החרב בה קטל את ידידו ומת בודד, נטוש ואומלל.

איזכורי השפעת הגורל בסיפורו של טורין הינם רבים מספור, אבל בשום נקודה שהיא לא ×”×™×” הגורל מתגשם בלא חטאיו של טורין, גאוותו ועיקשותו. כאשר מסתבך טורין בדוריאת באותה פרשה אומללה (קטטה עם אחד מיועצי המלך, שבסופו נהרג היועץ, אף ×›×™ טורין לא התכוון לחסלו) אומרים בני הלילית ×›×™ "גם לכאן ×”×’×™×¢ רצון האויב". היינו – הקללה ארגנה לטורין את הנסיבות החיצוניות – הפרשה שתגרשו מדוריאת. אולם מאוחר יותר מתברר ×›×™ אם ×”×™×” מוחל על כבודו ועומד מול המלך תינגול למשפט, ×”×™×” מזוכה והקללה לא היתה מתגשמת. אותה תבנית שניתן לראות כאן תקפה לכל המאורעות שלאחר מכן, לפחות בתחילת הסיפור. הקללה יוצרת את הנסיבות החיצוניות, אך בלא "שיתוף הפעולה" של טורין, באמצעות חטאיו, היא לא היתה מצמיחה את פרי החורבן שהצמיחה.

גם מאוחר יותר מאבד טורין הזדמנות לחזור בו – הוא לא מוכן לשוב לדוריאת אף ×›×™ שליחי המלך אומרים לו ×›×™ זוכה. מכאן הוא חושף את עצמו לפגיעתה הרעה של קללת מלקור, ששבה ומכה בו בלא מעצור.

הרג ידידו הטוב, בלג קותליון, נגרם במפורש בידי הקללה, מאחר שנעשה בלא מודע, כאשר מעיר בלג את טורין במפתיע. אך כאן ניתנת לטורין שוב הזדמנות לחזור לדרך הישר – שהותו בממלכת נרגותרונד ואהבתו לפינדוילס, בת המלך אורודרת. אף נאמר לו ×›×™ כעת, עומדת פינדוילס לבדה בין טורין לבין גורלו הנורא. אך שוב מכשילים את טורין חטאיו. נרגותרונד ×”×™× ×” ממלכה נסתרת, ואין בה כוח לעמוד מול צבא מורגות בקרב גלוי. לכן, נוהגים אנשיה להכות במשרתי האויב מהמארב, ולשמור את ארץ נרגותרונד סודית מפני זדונו. אך טורין, החפץ בתהילה ובקרבות, משכנע את אורודרת מלך נרגותרונד לצאת לקרב גלוי, ובכך מביא לחורבן הממלכה בידי הדרקון גלאורונג. וגרוע מכך, בעקבות זאת נרצחת גם אהובתו פינדוילס בידי האורקים. וכעת, שוב בגלל חטאיו של טורין, יכולה הקללה להכות בו בלא מעצור. בגלל שרשרת אומללה של אירועים, הנגרמת בלא ספק בידי הקללה, מתחתן טורין בלא ידיעה עם אחותו ואף מכניס אותה להריון. כעת חווה הלוחם האומלל את מלוא אכזריות הקללה, ואף הרג הדרקון גלאורונג, כביכול מעשה גבורה שיש להשתבח בו, רק מביא אותו עוד פסע לשפת התהום. גלאורונג, למעשה, מנחית עליו את מהלומת הגורל האחרונה והסופית.

דומה שמכאן הגורל מושל בו באופן מוחלט, אבל לא כן הוא. גם לאחר שהרג את גלאורונג, לפני שהוא מאבד עצמו לדעת, מוכנים שליחיו של המלך תינגול להחזירו לדוריאת ולמחול לו על כל חטאיו. אבל טורין מאבד גם הזדמנות אחרונה זאת – "ובעודו יושב שם בא מבלונג עם גדוד בני לילית אפורים אל מעברות הטיגלין. והוא הכיר את טורין ובירכו לשלום, ואכן שמח למוצאו ×—×™. ×›×™ שמע, שיצא גלאורונג בדרכו לברתיל, וגם שמע שהחרב השחורה מנרגותרונד נמצאה שם עתה. לכן יצא להזהיר את טורין, ולעוזרו אם יצטרך. אך טורין אמר: 'איחרת לבוא – מת הדרקון'. והם השתוממו והרעיפו עליו שבחים. אך הוא לא נתן דעתו לשבחיהם, ואמר למבלונג: 'רק זאת אשאל: מה בשורה בפיך על שארותי, ×›×™ בדור-לומין נודע לי שיצאו לממלכה הנסתרת'. אז נבוך מבלונג, אך נאלץ לספר לטורין ×›×™ אבדה מורוון, וכי על ניינור הוטל כשף של שכחה שתוקה, והיא נמלטה מפניהם בגבולות דוריאת ונסה צפונה. אז ידע טורין לבסוף ×›×™ הדביקו גורלו, ושלא בצדק המית את ברנדיר. וכך נתגשמו בו דברי גלאורונג. והוא צחק כמטורף וקרא: 'הרי זו הלצה מרה לאמיתה!' וציווה על מבלונג לקום ולשוב לדוריאת, ולשאת את קללותיו שמה. 'וקללה גם עליך ועל שליחותך!' קרא. 'רק זו חסרה לי. ועתה בא הלילה'." וכך נסגר המעגל – לאחר שנסגרה טבעת הגורל ההדוקה על גרונו של טורין, חותם אותה חטא הגאווה האחרון במנעול שאין לשוברו. וכך, אכן, בא הלילה.

מסיפור זה, כמו מכל סיפורי הגורל האחרים במיתולוגיה הטולקינאית, ניתן להסיק כי הגורל המר נופל משילוב של גזירה אלוהית (או שטנית, במקרה של טורין טורמבר) וחטא אנושי. רק השילוב הקטלני הזה הביא על טורין טורמבר את סופו. וכפי שכך מתרחשות טרגדיות, כך גם זוכים העמים החופשיים בנצחונות גדולים. כי תמיד אותו השילוב, בין הגורל למעשה, מכריע את הכף בבליראנד, בארץ התיכונה ובארדה כולה. כפי שטורין נפל בשל גאוותו, ובשל רצונו לפעול תמיד לבדו, כך, מצד שני, מביאים הצניעות, החסד והאהבה לניצחון גדול.

את זאת אפשר להדגים באמצעות הסיפור המרכזי השני ב'הסילמריליון', ולדעתי הסיפור המקסים ביותר בכל יצירתו של טולקין – סיפורם של ברן ולותיין. ברן, כמו טורין, הוא לוחם אנושי צעיר שמתייתם מאביו בעודו נער. אביו מנהיג חבורה של פורעי חוק הנלחמת כנגד מלקור ומשרתיו, שמשליטים את עריצותם השטנית בצפון הארץ התיכונה. בעקבות בגידה מושמד מחנה המורדים ומבין כולם נשאר רק ברן בחיים. מיואש ומתוסכל נודד ברן בשטחי הפרא, וקוטל את משרתי האויב היכן שיהיו. בנדודיו הוא מרחיק לכת וחוצה את גבולותיה הסודיים של ממלכת בני הלילית דוריאת, בה התחנך גם טורין, אותו הזכרתי קודם לכן. כאשר ברן נודד ביער הוא שומע מנגינת חליל נפלאה, ורואה עלמה בת לילית יפיפייה רוקדת ביער. זאת היא לותיין, בתו של מלך דוריאת תינגול. לותיין בורחת מברן כאשר היא רואה אותו, אך כאשר הוא זועק את הכינוי שנתן לה – טינוביאל, זמיר בשפת בני לילית, היא עוצרת. באחד מרגעי השיא הרגשיים של 'הסילמריליון', מתאהבים ברן ולותיין באהבה טהורה וחסרת מעצורים, כמתואר בשירת ליתיאן:

"לרום גבעה זינק, אבה,

חיקו לשטוף באהבה.

ריקות ידיו והיא חולפה,

כחץ שלוח בסופה,

אך אחריה חש מיהר,

קרא לה וליבו בוער,

בשם מתוק כטל מזהיר,

בלשון לילית פשרו זמיר:

'טִינוּבִיאֵל! טִינוּבִיאֵל!'

קולו כרעם מתגלגל,

כפעמון המצטלצל:

'טינוביאל! טינוביאל!'.

מילות כמיהה ואהבה,

עזות כל כך ובדממה,

קפאה אך רגע,

האימה נמוגה לה.

באש להט,

לעבר לותיין שעט,

זינק וכברק הכה,

נשק בלהט לנסיכה.

לפתע חץ בהיר וזך,

של אהבה ליבם פִּילַח.

ובראי עיניה דוק,

נשקף אור כוכבים מתוק".

איש לא יוכל לאוהבים הללו, שאין בהם כל גאווה או חמדנות, אף לא מורגות עצמו. תינגול, אביה של לותיין, מסרב מכל וכל להתיר לבתו לחיות עם בן תמותה ולכן מטיל על ברן משימה שהוא יודע שימות בה: גניבת יהלומי האור, הסילמרילים, מכתרו האפל של מלקור השטן עצמו. צבאות גדולים לא הצליחו במשימה זאת, וכיצד יעמוד בה ברן לבדו? ברן לועג לתינגול, ואומר לו שאם מלכי בני הלילית מוכרים את בנותיהם תמורת תכשיטים, לו יהי כן. ללותיין הוא מבטיח שלעולם לא יקנה אותה, אלא יקח אותה רק מרצונה החופשי. חטא הרכושנות והגאווה של תינגול, כמובן, יתנקם בו מאוחר יותר. למעשה, ברגע זה גוזר מלך דוריאת על ממלכתו את סופה הנורא. אשתו מליאן, הרואה גורלות, מנבאת לו זאת במילים חריפות:

"וקול קפוא, צונן נשמע,

פילחה מליאן את הדממה:

'מלכי הטוב, במזימה

תבונה שיקעת ועורמה,

אך אם עיני אינן טועות,

שחורות לך הן מנבאות.

ליבך אך אבדון ביקש,

לו מוות אכזרי ליחש,

יהיה עדיף זה עבורך,

אך לא ללותיין בתך.

כי לה אֶצְפֵּה גורל אכזר,

במחשכי ארצות נכר'."

תינגול אינו מבין את דברי הנבואה ועונה לאמור:

"'אשר אהבתי לא אמכור',

אמר, טובל קולו בכפור.

'לבן תמותה קלוש, אומלל.

אך זה יצא, וכבר נכשל

בשליחותו, נטול תקווה,

 בשלג נר חייו כבה.

ואם לא כן, אותו נבל

אשר הוליך בתי שולל,

כך בי נשבעתי! מצינוק

של חלמיש, אפל, עמוק

לא עוד היה רואה שחקים

מצל תהום מעמקים!'."

שוב שימו לב לאותו עיקרון – גורל שנגזר בשל חטא אנושי, במקרה ×–×” חטאו של תינגול. רק שילוב הגורל והחטא מסוגלים להצמיח את פרי החורבן. ומליאן, הנביאה, רואה זאת ואין בידה להושיע:

"ובמליאן חזון אכזר

כנבואה קלושה זהר.

בחיוכה נסוך כאב,

במררה ליבה דואב.

וברוחה פלגי דמים,

מכאוב צורב בחכמים".

ברן יוצא לחפש את הסילמריל ועובר הרפתקאות מסמרות שיער, כאשר רק אהבתו ללותיין מניעה אותו לאורך כל הדרך. הוא מקבל עזרה מפינרוד פלגונד, אציל הנפש, שליט ממלכת בני הלילית נגרותרונד, ומאהובתו לותיין, שבורחת מהבית בו כלא אותה אביה, על מנת שלא תצטרף לברן במסעו. כאשר נלכדים פינרוד וברן בידי סאורון, גדול משרתיו של שר האופל, מקריב מלך בני הלילית את חייו למען בן האדם. לותיין, המלווה בכלב הנבון הואן, שמקורו בגן העדן, ואלינור, מביסה את סאורון ומשחררת את אהובה. לאחר מסע מפרך מביסים ברן ולותיין, בתחבולות שונות, את השטן עצמו וברן, המחופש לזאב, עוקר את אחד הסילמרילים מכתרו.

מול אהבתם של ברן ולותיין, אומץ ליבם, ונכונותם למות למען המשימה, איש לא יכול לעמוד. מלקור עצמו, שכל גבורת בני הלילית לא הצליחה להביסו, מובס על ידי אהבה ונכונות להקרבה עצמית.

כאשר ברן מת (ביחד עם הואן) בקרב מול קרכרות, הזאב השטני האדיר, מרחיקה לותיין עד ארץ המתים כדי להשיבו. אפילו מנדוס האכזר, שקללתו הוטלה על כל בני הלילית הגולים מגזע הנולדור, לא יכול להפריד בין השניים, והוא משחרר את ברן. אך לאהבה יש גם מחיר - על לותיין לוותר על ×—×™×™ האלמוות שלה כדי להיות עם ברן. היא מסכימה, והשניים נישאים – הטוב שבגזע בני הלילית ובגזע בני האדם מתאחד.

אך למרות שהסילמריל הוא פרי נצחונם של ברן ולותיין, מביא הוא על אביה של לותיין, תינגול, את אובדנו. הגמדים, איתם הוא מסתכסך בשל חמדנותו ותאוותו ליהלום (לפי הגרסה אשר מוצגת בסילמריליון שמוכר לנו – יש גם גרסאות אחרות), קוטלים אותו ומחריבים את ממלכתו, ובני פאנור, שחומדים את הסימלריל לעצמם, משמידים אותה באופן סופי.

חטאיו של טורין טורמבר מובילים אותו למותו ולתבוסותו. הרגשות הטהורים של ברן ולותיין מובילים אותם לנצחונם.

העיקרון הטולקינאי שניתן לראות הן בסיפור טורין והן בסיפור ברן ולותיין הוא כזה - גאווה וחמדנות הן חטאים ממיתים שמביאים לאובדן, בעוד שאהבה, הקרבה עצמית ומסירות, רק הם יביאו את הגאולה.

כעת ניגש לניתוח תפקידו של הגורל בעלילת ברן ולותיין. אינספור פעמים בסיפור מודגש הגורל שהפגיש את ברן ולותיין, ולא בכדי – אחד מצאצאיהם הוא אלרונד, מלך ריבנדל, שלו תפקיד מכריע בהצלת העולם מסאורון ובמלחמת הטבעת. תפקידם בתולדות העולם הוא מרכזי כל כך, עד ×›×™ אף ב'שר הטבעות' מוקדשות להן שורות לא מעטות, הרבה יותר מאשר לאירועים מיתולוגיים אחרים. בניגוד לטורין טורמבר, אותו מושך הגורל לאובדנו, גזר הגורל ×›×™ ברן ולותיין יצליחו במשימתם. אך האמנם כך? האם הצלחתם במשימה, שנראתה בלתי אפשרית כמעט, היתה מובטחת מראש? לדעתי התשובה היא שלילית. הגורל רק מאפשר לברן וללותיין להצליח, באם יתמידו במשימתם וינהגו נכון, היינו – כל מה שטורין טורמבר לא עשה. בלא אומץ ליבם של ברן ולותיין, בלא אהבתם ×”×¢×–×” ממוות ובלא התמדתם - לא ×”×™×” הגורל הטוב יכול להתגשם. אם לא היו מביאים את הסילמריל לדוריאת, לא היתה מתגשמת גם נבואת החורבן של תינגול. גם כאן אנחנו רואים את הקשר ההדוק שבין הנבואה למעשה, בין הנבואה לבחירה החופשית – אין קיום לאחת בלא האחרת, והן שזורות זו בזו עד לבלי היכר.

הייתי רוצה להמשיך ולהעמיק בסוגיה הזאת דווקא באמצעות אחת מדמויות המשנה בסיפור ברן ולותיין – הואן, הכלב המלאכי מארץ ואלינור, שעוזר לברן וללותיין בשליחותם. כביכול, מכל הדמויות במיתולוגיה הטולקינאית, מונחה הואן יותר מכל בידי הגורל. וכך נאמר עליו בשירת ליתיאן:

"ואף רומח, כישוף של אוב,

זאב בסתר יארוב,

או תרעלת כשפים קסומה,

אף חץ על פני האדמה,

לו לא יכול, כי עוד כֶּגוּר,

חתום גְזַר גורלו, סגור,

נורא הדין, כנשוֹך נחש,

והוא ממנו לא חשש,

מוכרת הנבואה לכל,

בקרב גבורה שדוד יפול,

בפני זאב אדיר, גדול,

אך רק מול האדיר מכל,

מכל זאב שלו קדם,

במערות מחשך ודם."

גורלו של הואן הוא ברור וחותך. עד כדי כך ברור וחותך שכולם יודעים אותו. אפילו סאורון, שרוצה להרוג את הואן, הופך את עצמו לזאב האדיר מכל ובא להתמודד מולו. כי כידוע הואן מנצח תמיד, ושום דבר לא יכול להורגו, מלבד אותו זאב אדיר. וסאורון, להפתעתו הרבה, מגלה כי הוא אינו הזאב האדיר מכל, והואן מביס אותו וכמעט משסע את צווארו. הגורל הוא חמקמק, מסובך ומסוכן מאד להתעסק איתו ולנסות להגשימו. כי לא נגלו כל צפונותיו אלא לאל עצמו. ובאמת, בסופו של דבר, מת הואן בידי הזאב האדיר מכל, קרכרות, והורג אותו בו זמנית. הנבואה מתגשמת.

הואן הוא דמות טרגית במיוחד. הוא עצמו רואה עתידות ומנבא את מותו המתקרב. מותר לו לדבר שלוש פעמים בטרם ימות. בפעם השנייה הוא מדבר בפני ברן ולותיין ומנבא להם את עתידם במילים קשות וסתומות. גם הוא, בסופו של דבר, לא יודע את כל העתיד ואת נבואת הגורל. הוא רק מרגיש, שבשער אנגבנד יפגשו ברן ולותיין את קרכרות, הזאב האדיר מכל, שיהרוג אותו עצמו. הייתי רוצה לצטט את הנבואה בשלמותה, כדי להראות כמה לא ברור הגורל, וכמה נתיבים עקלקלים שונים מכיל הוא בתוכו:

"אותך גורל אילץ לגזול

מכתר מורגות או תינגול,

פנינה אשר תהי גונבהּ,

בחר בין שבועה לאהבה!

אם לא אלה תאבה הַפֵר,

גורל נורא לָךְ יגזר.

תנפח לותיין נפשה בדד,

או כי בנתיבך תצעד,

תחלוק גְזַר גורלך המר,

ויחד מוֹתוּ בנכר,

שם בנבכי עתיד נסתר,

ימתין כתער חד, אכזר.

תקווה קלושה אך במסע,

דולקה כנר, לא מָסְסַה.

אם בלבוש אנוש תצעד,

תאבד בתהום צללים לעד,

וכשוטה פזיז תרהב,

עמוד מול צבא מורגות בקרב.

כי עורמתו של פלגונד,

תושיעך מקרב אבוד.

אותה מעט כעת תטיב,

אם לעצת הואן תקשיב.

(כאן מציע הואן לברן וללותיין דרך פעולה להתחפש לעטלף ולזאב וכך לחדור למבצרו של מורגות, והוא ממשיך)

בלהב אש ליבי צרב,

את ברן ולותיין אוֹהַב,

חַרֵף נפשי אף עבורכם,

וסכנות אימים שכרכם! …

אך לי כעת ליבי יאמר,

שאת גזר דיני אכזר,

בשער מורגות תפגשו,

עת שר האופל תבקשו.

ושתי רגלי הלוהבות,

לשער אופל תלאובות,

לא עוד יובילו. התקווה

תשכך כנר אשר כבה.

יליטו ערפילים עיניי,

לא עוד אדע מה לפני,

מה לי רזי גורל צופנים,

בהיכלות של אבנים.

הייתכן כי לטובה,

תִבְקָעוּ נגד כל תקווה,

נתיב שנית לדוריאת?

ושם אמתין לכם בדד,

אולי אי אז עוד ניפגש,

מעבר לדמים ואש,

תכבול את לב שלושתנו ברית,

יחדיו בטרם אחרית."

הואן, מעבר לכל המילים הגבוהות, נותן למעשה לברן כמה אפשרויות ומבהיר לו שגורלו ×™×”×™×” שונה בכל אפשרות שיבחר. בכל מקרה עליו לגנוב את אחת "הפנינים". או לגנוב את הסילמריל ממורגות, או להפר את התחייבותו לתינגול וכך לגנוב את לותיין (פנינתו של תינגול). זאת אומרת, הואן נותן לברן אפשרות להתחמק מהמבחן כולו. אבל חוש הכבוד של ברן אינו מאפשר לו לפעול כך. וזאת כבר החלטה אנושית שאיננה קשורה לגורל. שוב אנחנו רואים כיצד משפיעה הבחירה האנושית על הגורל, שרק מנחה ומכוון אותה. הואן מוסיף ואומר שעל ברן ולותיין ללבוש צורה של מפלצות על מנת להתגנב להיכל מורגות – זאת כבר החלטה טקטית, אבל גם אם ברן לא ×”×™×” מקבל אותה (× × ×™×— בשל גאווה בסגנון טורין טורמבר), הוא ולותיין היו מתים בוודאות עוד לפני שהיו מגיעים לשערי אנגבנד, וגם כך לא ×”×™×” מתגשם הגורל שנחזה (הצלחת ברן ולותיין וחורבן דוריאת). מצד שני אומר הואן שהוא מודע היטב לכך שגורלו המר אורב לו בשערים, היינו – הצלחתם של ברן ולותיין תהיה חורבנו. ראו כמה נתיבים מצטלבים של גורל בסיפור עלילה אחד! ובכל זאת עוזר הואן לברן בשליחות שתביא את מותו, רק מאהבתו את ברן ואת לותיין. ובסופו של עניין אומר שאף הוא אינו יודע את העתיד המדוייק.

האם באמת נגזר גורלו של הואן מראש? אכן, הוא הדמות שהגורל משפיע עליה בצורה החזקה ביותר בכל הלגנדריום הטולקינאי. ובכל זאת, אפשר לפקפק בהנחה הזאת, ולומר שהגורל נגזר על הואן, באם ינהג בהתאם לאופיו ולצו ליבו. אם לא היה עוזב את אדונו הקודם (קלגורם, בנו של פאנור) ועובר לשרת את לותיין, ודאי שלא היה נפגש בקרכרות, הזאב האדיר מכולם, וגורלו לא היה מתגשם, לפחות לא בדרך זאת. החריג בסיפור הואן, וזאת הנקודה אשר הופכת אותו לכה עצוב וטרגי, הוא היפוך משוואת הגורל. בדרך כלל משתלבים גורל וחטא לתבוסה וחורבן (טורין טורמבר), או גורל וחסד לניצחון והצלחה (ברן ולותיין). אבל אצל הואן משתלבים דווקא גורל ומעשים טובים וגוררים אותו לסופו הנורא.

ישנן עוד דוגמאות בסילמריליון, ובכולן משתקפת אותה תופעה – שילוב גורל ומעשה. הדבר איננו שונה ב'ההוביט' וב'שר הטבעות'. ההפך הוא הנכון – חמקמקות הגורל מודגשת עוד יותר בספרים הללו, המפותחים וחשובים בהרבה מעלילות 'הסילמריליון' שחיבורן לא נשלם מעולם. אם נחזור לאפיזודה שתיארנו קודם לכן ב'ההוביט', ניתן לשאול את השאלה: האם נגזר שבילבו ימצא את הטבעת? האם מדובר כאן במעין התערבות אלוהית והסוף גזור וידוע מראש? לכאורה, התשובה היא כן, שימו לב לתיאור מציאת הטבעת בידי בילבו בפרק 'חידות באפלה': "לאט לאט קם והחל לגשש על ארבע, עד שנגע בקיר המנהרה; אך לא למעלה ולא למטה לא כלום: שום דבר, אין זכר לשדים [אורקים] ואין זכר לגמדים. ראשו ×”×™×” סחרחר, ואף לא ידע בברור את הכיוון שהלכו בו כשנפל. הוא ניסה לנחש כמיטב יכולתו, וזחל כברת דרך, עד שפתאום × ×’×¢×” ידו במשהו שנדמה לו כטבעת מתכת קטנה וקרה, מונחת על קרקע המנהרה. ×–×” ×”×™×” מפנה מכריע בחייו, אבל הוא לא ידע זאת. הוא שם את הטבעת בכיסו כמעט ללא מחשבה; ודאי שברגע ×–×” לא נראתה שימושית במיוחד. הוא לא הרחיק עוד ללכת, התיישב על הקרקע ושקע במחשבות נוגות זמן ממושך. הוא ראה את עצמו בדמיונו מטגן חביתה במטבח בביתו – ×›×™ כבר הרגיש בקיבתו שהגיעה השעה לארוחה כלשהי. אבל מחשבותיו אלה עשאוהו אומלל עוד יותר".

מהקטע ×”×–×” ניתן לראות בבירור שיד הגורל הנחתה את בילבו במציאת הטבעת. כל רוח הקטע מרמזת על כך שטבעת זהב היתה הדבר האחרון אשר עניין אותו באותו הרגע. הוא ×”×™×” רעב, מפוחד, וכל מעייניו היו נתונים ליציאה מהמלכודת אליה נקלע. אבל הוא לקח את הטבעת בלא מחשבה, וזאת נראית כמו התערבות גורל מובהקת. תשובה מעמיקה יותר ניתנת כבר ב'שר הטבעות', בפרק 'צללי העבר': "'וכיצד כיוונה את השעה לבואו של בילבו'? אמר פרודו. 'כלום אחד האורקים לא ×”×™×” מתאים יותר?' 'לא עניין לצחוק הוא', אמר גאנדאלף. 'לא לך. ×–×” המאורע התמוה ביותר בקורות הטבעת, עד ×›×”: שבילבו הופיע בשעה היעודה ובאקראי פגעה בה ידו בחשיכה. התגוששות של כוחות יש כאן, פרודו. מבקשת היא, הטבעת, לחזור אל בעליה. היא חמקה מיד איזילדור, והסגירה אותו; בבוא שעת כושר נאחזה בדיאגול המסכן, והוא נרצח; אחריו בא גולום, והיא ניצלה אותו עד תום. שוב לא ×”×™×” בו מועיל; קטן ×”×™×”, ושפל מדי; כל עוד יחזיק בה לא תצא מן האגם העמוק. והנה, כיוון שבעליה התעורר לחיים והתחיל משלח את שלוחות מחשבתו הרעה מיער אופל, ×–× ×—×” את גולום. ואז גרם המקרה שיאספנה יצור בלתי משוער ביותר: בילבו אשר מן הפלך! כוח אחר פעל כאן, שאינו סר למשמעתו של יוצר הטבעת. לא אוכל, בשעה זו, לומר דברים מפורשים. אך זאת אומר, שבילבו ×”×™×” מיועד למצוא את הטבעת, ולא בפקודת יוצרה. משתמע מכאן שגם אתה היית מיועד לקבלה. וייתכן שזו מחשבה מעודדת'." הדיאלוג ×”×–×”, מתוך 'שר הטבעות', הינו, לדעתי, דיאלוג מאלף, ומציג באור עמוק בהרבה את ההתרחשות שתוארה ב'ההוביט'. כאן נאמר במפורש שהיתה זו יד הגורל, אשר הובילה את הטבעת לידי בילבו. ולא יד גורל אשר נשלטת בידי סאורון, השר האפל. גם לא בידי אחד מהולאר, יש להניח – אין בכוחם לקבוע גורלות מכריעים אשר כאלה. מדובר בגורל העליון מכולם, עילת כל העילות, וככל הנראה – התערבות אלוהית של ממש. לכן, ניתן לומר במידה גבוהה של סבירות, אם נאמין לגנדלף, ×›×™ נגזר על בילבו למצוא את הטבעת, וגם פרודו ×”×™×” מיועד לקבלה.

אך האם היו חייבים הדברים להשתלשל כפי שהשתלשלו? הבה נבחן את העובדות, ונתעלם מכל החלטותיו הנבונות של בילבו במהלך 'ההוביט', שהצילו את חייו פעמים רבות, ובכך איפשרו את מתן הטבעת לפרודו. אלה החלטות נורמליות וסבירות בהחלט, היינו – השתלשלות הגיונית של הגורל. אבל, וזה אבל גדול, ישנה החלטה מודעת אחת של בילבו אשר גרמה לשינוי ההיסטוריה ולנפול צו הגורל, והיא לא נטילת הטבעת עצמה – עניין אשר, כמדומה, הינו בשליטת הגורל ולא בשליטתו. שימו לב לקטע הבא מ'ההוביט': "נשימתו של בילבו כמעט נעצרה, וגם הוא נעשה דרוך. מצבו ×”×™×” נואש. ×”×™×” עליו להמלט בכל מחיר מהחשכה הנוראה הזאת, כל עוד נותר בו כוח. עליו להלחם, עליו לדקור את היצור המתועב, לנקר את עיניו, להרוג אותו. לא, ×–×” לא ×™×”×™×” קרב הוגן. הוא ×”×™×” עכשיו רואה ואינו נראה. לגולום לא היתה חרב, ובעצמו עדיין לא איים להורגו, או ניסה להורגו. והוא ×”×™×” מסכן, גלמוד, אבוד. פתאום התמלא לבו של בילבו הבנה, מין רחמנות מהולה באימה: על הימים הארוכים והשוממים ללא קרן אור או תקווה לשינוי, האבן הקשה, הדגים הקרים, ההתגנבות והלחישות. כל המחשבות הללו חלפו במוחו כהרף עין. הוא רעד. ופתאום, כאילו נוצק בו כוח חדש וביטחון. הוא קפץ במהירות הברק". בילבו מחליט לדלג מעל גולום ולא להורגו. וזאת למרות שמדובר ביצור מרושע, שקרן ורוצח מועד, שתיכנן לטורפו זמן קצר לפני כן. הוא חומל על גולום, וזאת היא החלטה אנושית ולא אלוהית, בחירה חופשית ולא החלטה של גורל. יותר מכך – בנסיבות שתוארו ב'ההוביט', הרג גולום ×”×™×” המעשה הטבעי והנבון לעשות, ולו לשם ×”×’× ×” עצמית.

ומה משנה החלטתו של בילבו? את הגורל כולו! ראשית כל, דבריו של גנדלף ב'שר הטבעות'. פרודו, שילמד מאוחר יותר בעצמו את כוחה האדיר של החמלה כמגן בפני רוע, אומר לגנדלף שלוואי ובילבו ×”×™×” הורג את אותו יצור נרפש, גולום, כבר אז במערה שבהרי הערפל. וגנדלף עונה- "חבל? לא חבל שהרחמים עיכבוהו. רחמים וגם חמלה: לבלתי קטול בלא הכרח. וגמולו ×”×™×” רב. תן דעתך, פרודו: הוא התנגע במידה ×›×” מועטת, ולבסוף נחלץ, משום שהחל כך את הבעלות על הטבעת: בסימן הרחמים". שימו לב- מכיוון שבילבו התחיל את הבעלות על הטבעת בחמלה ולא ברצח (כמו שעשה, דרך אגב, גולום, שרצח את חברו הטוב כדי להשיגה) הוא לא נוגע עד שלב מאוחר מאד. וכך מסוגל ×”×™×” הגורל להעביר את הטבעת לידיו של פרודו. ומה ×”×™×” קורה לו בילבו ×”×™×” מתנגע והופך למשרת האויב או לצל רפאים? לא ניתן לדעת, אבל ודאי שהגורל לא ×”×™×” הולך במסלול אשר הותווה לו מלכלתחילה. כאן אנו רואים כמה חזק כוחה של החמלה דווקא, בהשפעה על הגורל, ונראה זאת גם מאוחר יותר, בסיפורו של פרודו עצמו. לאחר שפרודו אומר ×›×™ גולום "אויב הוא ותו לא" וראוי למוות, עונה לו גנדלף: "ראוי? אני מעז לומר ×›×™ כן. רבים מן החיים ראויים למוות. ויש מן המתים הראויים לחיים. כלום בידך לתיתם להם? אל נא תהא נחפז לחרוץ דין מוות. גם החכם בחכמים לא יראה את תכלית כל הדברים. אין בי תקווה רבה שאפשר לרפא את גולום בטרם ימות, אך יש סיכוי לכך. והוא קשור בגורל הטבעת. לבי אומר לי שהוא אמור למלא תפקיד כלשהו, לטוב או לרע, בטרם תסתיים הפרשה. ויתכן אז ×›×™ רחמיו של בילבו קבעו גורלם של רבים – לרבות גורלך אתה". אנחנו עוד נחזור לאמירה הזאת מאוחר יותר. אבל שימו לב ×›×™ גנדלף מדגיש ×›×™ יש לגולום עוד תפקיד למלא בהשתלשלות הגורל, ואין לגזור עליו דין מוות נמהר, מתוך חוש צדק חסר רחמים ובלא מחשבה. ומכאן ממשיכה העלילה הידועה לנו. אכן, רואים ב'שר הטבעות' את יד הגורל פעמים רבות, וכן את השפעתו של האויב. אך בעלילה יש גם שרשרת של בחירות והחלטות אנוש הקובעות את מהלך העלילה לא פחות מאותו צו גורל נסתר.

לפני שנחזור לסיפור פרודו והטבעת, שמכריע, למעשה, את העלילה כולה, הייתי רוצה להתעכב מעט על פרשה נוספת, המתוארת בתחילת 'שובו של המלך', פרשת קטילת המלך המכשף בידי איאוון ומרי. אותו שר לרפאי הטבעת ×”×™×”, כידוע, מלכה הנורא של ממלכת אנגמאר, שעינתה את אריאדור, צפון הארץ התיכונה, למשך שנים ארוכות. בסופו של דבר הודברה אנגמאר בידי חיל משלוח גונדורי, המלווה בכוחות של בני לילית מלינדון ומהנמלים האפורים, לא לפני שהספיקה להחריב את כל ממלכות הדונדאין שבצפון. כאשר נמלט המלך המכשף מהקרב האחרון, ואארנור מצביא גונדור רצה לרדוף אחריו ולהורגו, אומר לו שר בני הלילית גלורפינדל דבר-מה הנראה כמוזר עד מאד: "'אל לך מלרודפהו!', התרה בו גלורפינדל, אשר השקיף לתוככי האפלה המתגברת. '×›×™ לא ×™× ×™×— ×›×£ רגלו עוד על אדמת ארנור. רחוק הוא גורלו המר, ולא מיד גבר ×™×’×™×¢'. דורות רבים יהדהדו עוד המילים האלה, אך כעת רגז לב אארנור, שחפץ לנקום אך על השפלתו'." ומכאן מתגלגלת הנבואה הלאה. גלורפינדל חוזה, שנים רבות מראש, ×›×™ קצו של המלך המכשף יבוא לו, אך לא מיד גבר. דבר מוזר מאד בחברה שבה רק גברים לוחמים. וכעת נעבור לסצינת מותו של המלך המכשף, בקרב בשדות הפלנור, ונראה כיצד קטלה אותו העלמה איאוון, בהגשימה את הנבואה: "ואז, מבעד לאיפול-דעתו, דימה לשמוע את דרנהלם בדברו; אי ×›×” ×”×™×” הקול מוזר והזכיר לו קול אחר שידעו. 'סורה, בן המפלצת, אדון לאוכלי פגרים! ×”× ×— למתים וינוחו את מנוחתם!' קול צונן השיב: 'אל תתייצב בין הנאזגול ובין טרפו! ×›×™ הרוג לא יהרגך. הוא ישאך אל בית המקוננים שמעבר להררי חושך, ובשרך ייקרע מעליך ורוחך המצומקת תופקר עירומה לעין שאין לה ריסים!' נשמע קול חרב בהישלפה: 'עשה כחפצך; ואני אעצור בעדך, ככל אשר אוכל'. 'לעצור בעדי? שוטה אתה. לא יעצרני גבר ילוד אישה!' ואז שמע מרי את המוזר בצלילי השעה הזאת. דומה ×›×™ צחק דרנהלם, צחוק צלול שנשמע כצלצלי-פלדה. 'לא גבר אנוכי! ×›×™ עיניך רואות אשה. איאוון אני, בת איאומונד. אתה ניצב ביני ובין אדוני ושאר-בשרי. הסתלק, אם בן מוות אתה! ואם בן חושך אתה ועודך ×—×™, אהלום בך אם תעז לגעת בו'. היצור המכונף צרח צריחה לעברה, אך שר הרפאים עמד תוהה ומחריש, כאילו נבוך פתאום. מעוצמת ההשתוממות כבש מרי את פחדיו ולרגע פקח את עיניו, והנה סר העיוורון. לפניו, במרחק אי אלו פסיעות, רבצה המפלצת המכונפת וסביבה מעגל של חושך, ומעליה התנשא אדונם של הנאזגול, כצל זורע יאוש. לשמאלו, מול פניהם, עמדה זו אשר קרא לה דרנהלם. נשמטה הקסדה ששמרה על סודה, ושערה הבהיר נשתחרר מקישוריו ונפזר על כתפיה, כזהב החיוור. ×¢×™× ×™×”, האפורות כים, היו נחושות וקשויות, אך על לחייה נחו דמעות. בידה החזיקה חרב, ואת מגינה הרימה להיות חסות לה בפני זוועת עיניו של האויב. גם איאוון היתה זו, גם דרנלהם. ×›×™ אכן הבזיק במוחו של מרי זכרון הפנים שראה במפקד הרוכבים של דונהארו: פניו של מי ששואל את נפשו למות, שאפסה כל תקווה ממנו. לבו נתמלא רחמים ופליאה גדולה, ולפתע ניעור בו האומץ המבשיל לאט אשר לגזעו. הוא איגרף את ידיו. אל לה למות, והיא ×›×” יפה וכה נואשת! לפחות אל לה למות לבדה, באין עוזר… אך היא לא חתה: עלמת הרוהירים, בת מלכים, דקת גזרה אך עשוייה עשת, נאווה ונוראה. את חרבה הניפה תנופה אחת, מדויקת ואיומה. את הצוואר השלוח גדעה, והראש הערוף נידרדר כאבן. היא נסוגה בקפיצה כשהדמות הגדולה נפלה והתנפצה לארץ בפישוט כנפיה האדירות. בנפילתה חלף הצל. אור × ×’×” עליה, ושערה הזהיב בחמה. מן המפולת קם הפרש השחור, גדול ומאיים, מתנשא מעליה בקומתו. בזעקת משטמה פולחת, כארס הנוטף, הנחית את אלתו. מגינה התנפץ לרסיסים וזרועה נשברה. היא מעדה וכרעה תחתיה. הוא גהר מעליה כענן, ועיניו נתברקו. שוב ×”× ×™×£ את אלתו, להכות ולהמית. אך לפתע מעד גם הוא ופלט זעקת כאב מרה, ואלתו החטיאה את מטרתה והיכתה באדמה. חרבו של מרי היא שפגעה בו מאחור, ביתקה את המעיל השחור מתחת לשיריונו וחתכה את גיד הברך האדירה. 'איאוון! איאוון!' קרא מרי בקול. ואז, מתנודדת ונאבקת לקום, אזרה את שארית כוחה ונעצה את החרב בחלל שבין הכתר והמעיל, בעוד הכתפיים העצומות שחות מול פניה. החרב נשברה לרסיסים, רבים ונוצצים. הכתר נתגלגל ופגע בארץ בחבטה. איאוון צנחה על אויבה הנופל. אך ראה! המעיל והשיריון ריקים היו. הם היו מוטלים על הקרקע, קרועים ומעוכים; וזעקה נתמלטה אל האוויר המרטיט, ונחלשה והלכה עד היותה קול תמרורים נישא ברוח, קול דק ללא גוף שדעך וגווע בחלל, ולא שב עוד להישמע בעידן ×–×” של העולם". ואכן, הנבואה התגשמה. לא "גבר ילוד אישה" הרג את המלך המכשף, אלא אישה והוביט. רבים לפני כבר דיברו על איאוון, על תחושת הכלוב והמחנק שלה וכן על רצונה למות – הסיבה שיצאה למערכה מלכתחילה. מפתה מאד לחשוב שגם היא היתה כאן כלי שחמט גרידא ביד נבואתו העתיקה של גלורפינדל, אך לא כן הוא. ראשית כל, ישנו תרחיש אחר אפשרי באותה המידה. אילמלא טירופו של דנתור ואיוולתו (שוב החלטות אנוש), ×”×™×” גנדלף, שגם הוא אינו גבר ילוד אישה, יכול להתמודד עם המלך המכשף ולנצחו. הנקודה השנייה חשובה עוד יותר. אם לא היתה מחליטה איאוון, ברגע של חמלה והשתתפות בצער, לקחת את מרי איתה לקרב, הרי היתה מתה מידי המלך המכשף ולא מנצחת אותו. בטקסט נאמר במפורש, הרי, שמכתו של מרי היא שסייעה לקטול אותו בקרב. וכאן שוב מתערב הגורל, שהרי מרי השיג את אותה החרב בהשתלשלות עניינים מורכבת שהתרחשה בארץ הכוכים. אבל ללא אותה החלטת אנוש, ההזדהות עם מרי שכמוה הושאר נטוש ובודד מאחור ולקיחתו איתה לקרב, לא היתה מוגשמת הנבואה והמלך המכשף לא ×”×™×” מת, לפחות לא בצורה הזאת. ייתכן מאד שכוחות המערב היו נוחלים תבוסה בקרב הפלנור, ואופל ×”×™×” יורד שנית על העולם. ושוב, פעם נוספת, ניתן לראות עד כמה מסוגלת החמלה לשנות עולמות ולהזיז הרים וגורלות.

ומכאן, ברשותכם, אעבור לסיפור העיקרי של 'שר הטבעות' - גורלה של הטבעת האחת, והוא הסיפור הגדול מכולם על כוחה של חמלה. בפרק 'הבריכה האסורה', שואל פאראמיר את פרודו האם להרוג את גולום. למעשה, ניצב הוא מול אותה דילמה שמולה ניצב בילבו ב'חידות באפלה'. והרי תיאור אותה התרחשות- "'המבקש הוא לעבור את המסך, הבא לראות את ערוות ארצנו? ×”× ×” קשתי נכונה, וקלעים טובים הצבתי בשני החופים, דורכי קשת מעולים כמוני ממש. לפקודתך אנו מצפים, אדוני, ונירה בו ×—×¥'. 'האצווה לירות'? אמר פאראמיר ופנה בתנועה מהירה אל פרודו. פרודו נטל לו שהות של רגע בטרם ישיב, 'לא!', אמר לבסוף. 'לא! אני מבקש מכם שלא תירו. סאם, אילו ×”×¢×–, ×”×™×” אומר 'כן' ביתר מהירות וביתר תוקף… לפי השיחה ניחש היטב במי דברים אמורים.. 'יצור אומלל הוא, ורעב', אמר פרודו, 'ואין הוא מודע לסכנה האורבת לו. וגאנדאלף, הוא מיתרנדיר בלשונך, ציווה על בני לילית לא להורגו… אך יצור ×–×” קשור אי ×›×” בשליחות שלי. עד שגילית אותנו והובלת אותנו איתך, שימש לנו מורה דרך'." זאת אומרת – פרודו מבקש מפאראמיר לא להרוג את גולום מתוך חמלה טהורה. ולמעשה ניתן לומר (כפי שמאשר גם טולקין במכתבים) ×›×™ מעשה החמלה של פרודו הציל את הארץ התיכונה כולה. כאשר מגיע פרודו להר האבדון, בלב מורדור, הוא אמור להשליך את הטבעת לאש תופת. מצד שני, מפעילה הטבעת השטנית את שיא כוחה ולאחר חודשים שהחזיק בה, והוא מותש ורעב, אינו יכול פרודו לעמוד מולה. אדם פשוט אינו יכול לעמוד מול שיא כוחו של השטן. הוא מסרב לזרוק את הטבעת. אך גולום, שכלפיו גילה חמלה בעבר, נושך את אצבעו, כורת אותה וגונב את הטבעת. הוא רוקד משמחה, וכך נופל עם הטבעת השליטה לתוך תהום האש. גולום אינו עושה זאת בשל חסידות - הוא רוצה את הטבעת לעצמו. אך נסתרות דרכי האל, ורק בדרך זאת יכולה הטבעת להיות מושמדת. לפי דבריו של גנדלף, אף החכם ביותר לא רואה את כל הגורלות. האל הועיד לגולום עוד תפקיד למלא, ורק בסוף הספר, כאשר נחשפת התוכנית האלוהית כולה, מתגלה מהותו של תפקיד ×–×”.

טולקין מבהיר במכתביו היטב שאם ×”×™×” הורג פרודו את גולום – לא היתה מושמדת הטבעת האחת והכל ×”×™×” אבוד. רק באמצעות השמדת הטבעת נבלם השטן, הכובש ארץ אחרי ארץ וכוחות הטוב, למרות כל גבורתם, אינם מסוגלים לעמוד מולו. בסופו של דבר רק החמלה מצליחה להביס את השטן. (מעניין לומר שטולקין כתב זאת כתשובה לקורא לא חכם, ששאל מדוע "לא הוציאו להורג את פרודו על בגידה" בסוף הספר, מאחר שלא זרק את הטבעת לאש מרצונו).

ושוב, כמו במקרים אחרים, גם הצלחתו של פרודו, כביכול, נחזית מראש בנבואה – "החרב חפש הנשברת, בין חומות אימלדריס היא טמונה; תחבולה יבקשו בעצרת, גם מלחש מורגול איתנה. ושם גם האות ×™×’×™×¢, ×›×™ צו הגורל מתקרב – קללת איזילדור הופיעה אך בן המחצית יתייצב". בן המחצית הוא כמובן פרודו ההוביט, ו"התחבולה שמבקשים בעצרת" היא שליחותו חסרת התקווה, כביכול, למורדור. אך בלא שיתוף הפעולה שלו, ההקרבה העצמית שלו שאין משלה, נאמנותו של סאם, חוכמתו של גנדלף, גבורתם של כל היתר ובמיוחד – חמלתו של פרודו על גולום, לא היתה הנבואה מתגשמת, והארץ התיכונה נידונה היתה לאבדון.

לכן, אנחנו יכולים לסכם את המתח בין תפיסת הגורל והרצון והחופשי בכתבי טולקין ×›-"הכל צפוי והרשות נתונה", כפי שכתב גם הוא בפואמה 'מיתופיה'. תפיסת הגורל שלו אינה דטרמיניסטית, כזאת הגורסת שהכל כבר נקבע מראש, וזאת בניגוד לתפיסת הגורל במיתולוגיה היוונית, ומצד שני גם אינה אתיאסטית – טולקין מאמין בהתערבות אלוהית ובנבואה. אך "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". הגורל הוא פוטנציאל, כפי שמנגינת האיינור מכילה בתוכה אפשרויות רבות, התלויות במעשים טובים ורעים כאחד. בני האדם אינם כבולים כלל למנגינת האיינור, אך גם לבני הלילית, שכביכול כבולים אליה (למשל, לותיין) יש חופש בחירה – בין האפשרויות השונות, והרבות לעיתים, אשר הקצה להם הגורל אשר נקבע מראש במנגינה.

כאן נוצרת לנו תמונת עולם מורכבת ביותר, המלווה במתח מתמיד, שלעולם לא תמצא לו תשובה מלאה, בין אלוהים לאדם, בין נבואה לבחירה ובין הגורל לרצון. המתח המורכב הזה מעשיר ביופי ובעומק נוסף את עולמו של טולקין, תו אחד מני רבים באותה סימפוניית יצירה נפלאה.

הייתי רוצה לסכם את ההרצאה במספר שורות מהפואמה 'מיתופיה', בה הביע טולקין את השקפותיו בנושאים רבים, ובין היתר גם בנושאי היצירה, הרוע והבחירה החופשית:

"ידינו בשדים מלאו עולם,

פיות זרינו ובנינו גם אלים ובני-שטן

מאור ושחור,

כרינו בור – זכותנו היא לבחור

(גם אם ברע). זכותנו לא מוגרה:

בצלם בו נבראנו עוד נברא…

בגן-העדן שמא המבט

יסור לרגע מיפעת יום-עד

 לצפות בהשתקפות הנהרה,

ללמוד את האמת מן המראה.

ואז בנוף המבורך לראות –

הכל צפוי ברם נתונה רשות:

הפדות לא תשנה ולא תמחק

גן וגנן, לא ילד ומשחק.

הרע לא יראה, כי אין הרע

בנוף האל, כי אם בעין צרה,

לא במקור, כי בבחירה זדונית,

ולא בצליל, כי אם בקול מצמית.

מבט בגן-העדן מישירים;

יוצרים דבר חדש, אך לא שקרים.

לא מת שם הצדיק, הוא עוד יוצר

שלהבת עוד תזרח על המשורר,

שירו צלול לעד ולא ניחר,

מתוך אינסוף לנצח שם יבחר."

ספת הפסיכיאטר, או כס הברזל?

 



הסוכן דנתור: טירוף הדעת, או בחירה מודעת?


מדובר במאמר תשובה למאמרה של שירלי לירון שפורסם באתר זה. לא הכרחי (אך מאד מומלץ) לקרוא אותו קודם לקריאת מאמר זה.
כל הקטעים שמצוטטים מ'שירת ליתייאן' לקוחים מתרגומו של דני אורבך.

הקדמה

במאמרה המאלף על אודות היחסים במשפחת הסוכנים לבית מארדיל, מבקשת המחברת ש.לירון לבחון את יחסי המשפחה ב"משולש" שבין הסוכן דנתור ושני בניו, בורומיר ופאראמיר, ולנתח אותם לפי תאוריות של טיפול משפחתי אשר נועד, לדבריה, "להאיר צדדים מוכרים פחות באישיותם של בורומיר, פאראמיר ודנתור". במאמרה, חולקת המחברת על התאוריות לפיהן התמכר דנתור לזדון טרם מותו (קרי, אימץ את תפישת החיים של ×”"רוע"), או שנטרפה עליו דעתו. לעומת זאת, היא מבקשת להציג את דנתור כאב שכול, מרכזה של משפחה המתמודדת עם אובדן. לפי גישה זו, כאשר ביקש דנתור לרצוח את פאראמיר ו"לקחתו עימו" במסגרת התאבדותו, אין הוא מאמץ את תפיסתם של "מלכי הערלים" (קרי, בני האדם הסוגדים לאופל) – גישה הדומה לגישה שהייתה קיימת במזרח הקדום ובהודו של רצח בני משפחתו של השליט המת או הנוטה למות. לטענתה של לירון, דווקא בנסיון לרצוח את פאראמיר ישנו נסיון "לבקש ממנו סליחה" או להיות קרוב אליו.
את אותה הנקודה מסכמת לירון כדלקמן:

"יש רק להבין שדנתור אינו המטורף שרוצה לרצוח את בנו מכעס או אנוכיות, או מאי-אכפתיות, או מסיבות שרק הוא יכול להבין בטירופו. זהו אדם שהיו לו סיבות טובות ואנושיות מאד להשבר, ושמנסה ביאושו ועל פי ההגיון הפרטי שלו, שהתעוות בשל כל הצער והכאב, לעשות את הדבר הנכון". (ההדגשות אינן במקור – ×’.א).

אם ננתח משפט מסכם זה, הרי שניתן להסיק ממנו את המבנה הלוגי הבא:

  1. הגישה לפיה דנתור הינו "מטורף" איננה נכונה.
  2. המאפיינים לרצח בידי מטורף הינם מניעים של כעס, אנוכיות, או אדישות, או סיבות עלומות שאינן ניתנות להבנה.
  3. דנתור "נשבר", בשל נסיבות חיצוניות קשות ביותר.
  4. לאחר שנשבר, הוא מנסה, מתוך יאוש ולפי הגיון פרטי אשר התעוות, להשתמש ברצח כדי להתקרב אל בנו.

כבר בשלב ×–×” יוער, ×›×™ אף אם ×”×™×” מאמר ×–×” מאמץ את גישתה של לירון (ואין הדבר כך), הרי התוצאה המשתמעת מן ההנחות של המחברת עצמה עשויה להצביע דווקא על טירוף הדעת, ולא על העדרה. אמת, ×›×™ מהנחות אלו עולה היטב ×›×™ דנתור אינו הרוצח המטורף הרודף את קורבנותיו מסיבות עלומות הקשורות כל-כולן להזיות מנותקות מן המציאות, או הבעל האנוכי והקנאי הרוצח את אשתו בהתקף זעם אשר מונחה בידי רכושנות ואנוכיות גרידא. אולם גם מהנחותיה של לירון עולה בבירור, ×›×™ מדובר באדם אשר בשל נסיבות חיצוניות, התעוות הגיונו והוא רואה ברצח, בשל אותו הגיון "פרטי" מעוות, דרך להתקרב אל בנו החולה. גם הדרך בה נעשה אותו נסיון רצח (עד השלב בו מורחק ממנו פאראמיר) – אגב עיסוק אובססיבי במוות, צעקות היסטריות ("שובו אל המוקד שלכם", וכ"ו), והתקפי בכי בלתי נשלטים, מחזקים דווקא את התזה המנוגדת לזו העולה ממסקנתה הסופית של לירון.

בהמשך, מציעה הכותבת הסברים לשאלה נוספת שהיא מציגה: מדוע מסקנתה אינה עולה מן הספר בבהירות, ומדוע קל כל-כך "לשנוא" את דנתור? לכך, היא מציעה מספר הסברים, כדלקמן:

  1. חולשותיהם של שאר הגיבורים ה"טובים" ב'שר הטבעות' מוצגות בהבלעה ובסלחנות, זאת בניגוד לאלו של בורומיר ודנתור, אשר, לפי גישתה, טולקין מתארם במלוא חולשתם ומבליע את מעלותיהם.
  2. הלגנדאריום נושא חותם אפי ודתי, ומשייך את הגיבורים ברובם לשני קטבים מנוגדים של טוב ורע. בורומיר ודנתור עומדים בדיוק בנקודת האמצע, וחרף מורכבותם, קשה לקורא להתנתק מאותה פרדיגמה דיכוטומית.
  3. טולקין מציג תמונה של "משבר משפחתי", אולם עושה זאת בימים בהם היתה הפסיכיאטריה בחיתוליה; טולקין כותב "מציאות ספרותית", אולם בתור הוגה ושופט, אינו יכול לפרש נכונה את אשר הוא רואה.

בסופו של המאמר, כופרת לירון בהשקפתו של "טולקין ההוגה", וטוענת ×›×™ הוא עצמו אינו מבין לעיתים את הדמויות שברא; היא מסכמת בכך, ×›×™ הציגה גישה חלופית, מקלה יותר, כלפי דנתור – גישה אוהדת ומבינה, אשר היא, לדעתה, הגישה הנכונה אל דמותו.

מאמר תשובה ×–×” בא, כדי לסתור את גישתה של ש.לירון, בכל הנוגע לדנתור, וכן את שלושת ההסברים שהיא מציעה בסוף המאמר לעניין העדר ההבנה לדמותו. מאמר ×–×” אף טוען, כי גם אם היו שלובים בהתנהגותו של דנתור, חלק מהזמן, אלמנטים של טירוף הדעת, הרי הקו המנחה למעשיו איננו טירוף, אלא בחירה מודעת ברע. המאמר יציג תזה, אשר אינה כופרת אמנם במורכבותו של דנתור, ובכך ×›×™ התחרט בסוף דרכו על היחס המפלה שלו כלפי פאראמיר, אולם טוענת ×›×™ הקו המנחה מאחורי מרבית מעשיו, ובעיקר מאחורי התאבדותו, ×”×™× ×” אימוץ מודע של התפישה ×”"מלקורית", תפישת הרוע – על כל המשתמע ממנה. תפישה, אשר נבעה לא רק מאבלו, אלא גם ובעיקר מגאווה, אנוכיות ותאוות ×›×—, כאשר האבל והחרטה לא שימשו לה אלא זרז. כמו כן, ינסה מאמר ×–×” לטעון ×›×™ קיים הבדל עצום בין בורומיר לבין דנתור, וכי אין מקום להכניס אותם, בעניין ×–×”, ל"סירה אחת".

הנחות מקדמיות

גישתו של מאמר זה בנויה על ההנחה, כי טולקין יצר או "ברא" עולם, ואכלס אותו בארצות, היסטוריה ודמויות; לעולם זה, כמו לכל עולם, ישנם חוקי יסוד, או הנחות יסוד, עליהם הוא בנוי. כל ניתוח "פנימי" של דמויות ביצירה הטולקינאית (להבדיל אולי מניתוח של טולקין האדם או השפעות "חיצוניות" על הלגנדאריום הטולקינאי) חייב להכיר בהנחות יסוד אלו ולכבד אותן. מכוחו של קל וחומר, אין ליטול דמות טולקינאית ולנתחה לפי עקרונות היוצאים מראשיתם מתוך סתירה לעקרונות היסוד הטולקינאים. אדגים דברי אלו תוך הצגת עקרונות היסוד הרלוונטיים לדיון נשוא מאמר זה:

  1. בעולם הטולקינאי קיים אל עליון, אשר יצר את העולם ופועל לפי תוכנית אלוהית. נקודה זו, כאשר דנים בדמויות טולקינאיות, הינה עובדה ונקודת מוצא, ואינה נתונה לויכוח. לכן, לא ניתן להשתמש בעקרונות ניתוח, היוצאות מנקודת השקפה אתאיסטית. באותה דרך עצמה: בעולם הטולקינאי קיימת נפש, אשר יש לה קיום נפרד מן הגוף ואין היא מתה עמו;
  2. העולם הטולקינאי נתון בעימות נצחי בין טוב לרע. קרי, קיים בעולם הטולקינאי רוע לשמו, המאופיין בהשקפות ודרכי פעולה המוגדרות כ"רוע"[1]. הרוע קיים לא רק בעימות חיצוני בין "צבאות טובים" ל"צבאות רעים", אלא גם וקודם כל, בעימות פנימי בתוך נפשם של כל הברואים. לעניין זה, דוגל הלגנדאריום בכך כי לברואים ניתנת האפשרות לבחירה מודעת האם להכנע לרוע אם לאו[2]. הרוע, אם כן, הוא רוע, ואיננו יכול לחסות מאחורי תירוצים פוסט-מודרניים כגון "הכל תלוי בנקודת ההשקפה", קל וחומר שלא בהסברים ביולוגיים השוללים למעשה את קיום הנפש, כגון "שינויים ביוכימיים הנובעים מתורשה ו/או טראומה שעברה הדמות".

    המשך הניתוח יעשה לפי הנחות יסוד אלו; מעצם קיומן לא כנושא לויכוח (מן הסוג המתחולל בעולמנו אנו), אלא כאקסיומה, עולה במפורש כי הניסיון להשתמש בכלי פרשני המניח הנחה מנוגדת דינו להכשל. מאידך גיסא, אין קיום האקסיומות דנן שולל אפשרות לויכוח האם הבין "טולקין ההוגה" את הדמויות שיצר "טולקין הסופר": הנחות יסוד לחוד ופרשנות לחוד. העובדה שקיים רוע שאין לו מחילה אינה מונעת, למשל, את הויכוח היכן עוברים קוי הגבול, או האם התנהגותה של דמות מסויימת מעיד עליה כי אימצה את דרכו של הרוע, אם לאו.

    הרוע – סיבה או תוצאה?

    בלגנדאריום הטולקינאי, כפי שהוזכר קודם לכן, אף אחד מהברואים אינו חסין מהשפעתו המזיקה ומהפיתוי של הרוע. הקונפליקט הפנימי אינו אך ורק נחלתם של ברואים רגילים וארציים, אלא גם נחלתם של הישויות ×”"חצי אלוהיות", הן המיאר והן הואלאר עצמם. הרוע אף אינו פועל בדרך או מתחם אחיד של דרכי פיתוי, אלא בא מבפנים, מן הבחינה העמוקה ביותר של מושג ×–×”. הרוע מזהה ומנצל את הסדקים, הבעיות, התסכולים והיגון בנפשו של כל אחד מהברואים, וביחוד את השאיפות האנוכיות של נשוא הפיתוי. דרך ההשפעה של הרוע היא תלויה ומשתנה בהתאם לדמות - החל בשילוב בין גאווה ויגון על רצח אביו שהיו נחלת פאנור, וכלה בהזיות השוא שנוטעת הטבעת בנפשו של סאם, החולם חלום דמיוני על הפיכה ל"שליט-גנן" של מורדור, אשר תהפך בפקודתו לגן ירק פורח. עצם כוחה של הטבעת להשפיע על כל יצור שישא אותה טמונה ביכולתה לזהות ולפעול עליו דרך אותם "סדקים" באישיותו, קטנים ככל שיהיו – חולשה שהיא נחלתם של כל הברואים[3]. אותם "סדקים" עשויים להוות, אם כן, את המניעים לנפילה, וככל שהם גדולים יותר, כך הסכנה לנפילה גדולה יותר. אלא שיש להבחין היטב בין המניעים לבין הנפילה עצמה. הנפילה לרוע ×”×™× ×” תוצאה אפשרית (אך לא הכרחית) של אותם המניעים, זאת, כאשר מצורף אליהם עוד דבר-מה, אשר הינו הבחירה המודעת. הבחירה המודעת היא עקרון יסוד ותנאי-בלעדיו-איין לנפילה אל תוך הרוע[4], ותנאי הכרחי להיותה ניתנת לגינוי ולענישה. זאת, ממש כשם שבעולם המשפט, היכולת לבחור בין חלופות פעולה + בחירה מודעת בחלופה האסורה, ×”×™× ×” תנאי-בלעדיו-איין להטלת אחריות וענישה פלילית. כאשר בענייני מוסר ומעבר בין טוב לרע עסקינן, הרי הבחירה הנדרשת עבור "מעבר ספרה" אשר אין ממנה, בדרך כלל, חזרה, ×”×™× ×” בחירה בדעה צלולה. בחירה בעידנא דריתחא, לעומת זאת, עשויה שלא למלא תנאי ×–×”, ולכן תחשב חטא חמור פחות, וקל יותר (או למצער אפשרי) לכפרה.
    לסיכום נקודה זו, הרי שבשלב המעבר (או הנפילה) מן הטוב אל הרע, הרי שהמשוואה היא: רקע ומניעים אישיים + בחירה מודעת = נפילה לרוע. יוצא שבשלב זה, קיים הבדל מהותי בין המניעים לבין הרוע עצמו; זאת, כנראה, להבדיל משלבים מאוחרים יותר של הנפילה, כאשר הרוע באותה דמות קיים כבר כנתון ומניע לפעולה, הדוחף את הדמות ליצור עוד ועוד רוע, עבור עצמה ועבור אחרים.

    עניין נוסף הקשור לרוע; לרוע בלגנדאריום אין בהכרח "אידיאולוגיה מגובשת", או מערכת ערכים חלופית ל"טוב", כפי שיכול היה הדבר להאמר על אידיאולוגיות חיים מנוגדות זו לזו (כגון ליברליזם ופאשיזם), אשר כל אחת מהן עשויה להביט בשניה כמערכת נחותה, מעוותת ובעלת ערכים שליליים. הרוע בלגנדאריום מיוצג בעיקר על-ידי השקפתו ה"נגטיבית", המבוססת על שנאה עזה לכל מה שמייצג ה"טוב", אולם בלא הצעה של מערכת חלופית. כל זאת, תוך העדפת והתמכרות לתאוות האישיות, בעיקר חמדנות ותאווה לעוצמה ושלטון. הדבר מבוטא בצורתו העזה ביותר בהשבעה אשר משביע סאורון בשירת ליתיאן את משרתיו, ואשר נוסחה כדלקמן:

    ימותו אור, חוק, אהבה! תחי טומאה ותועבה!
    ישנא ליבי הכוכבים, שבמרום מהבהבים,
    ארור הסהר החיוור, ואור זְהָב חמה זוהר!
    לוואי כי ים של עלטה, ונחשולים של בעתה,
    את מנווה מלך האלים, ועבדיו המקוללים,
    יטביעו בתהום אפל, את וארדה בצינוק של צל,
    איילת שחר כי תדווה, בגיהנום קפוא תכבה,
    לוואי בשחר של שנאה, ואחרית עיפה, קנאה,
    תטבע כל הבריאה, תדעך, ביילל מצולות מחשך!

    סאורון אינו מציע תוכן חלופי לדברים אשר הוא נודר להרוס ולהשמיד; מסיבה זו, ככל הנראה, הולם כל-כך הוא התאור של הרוע כ"צל"; אמנם, צל אשר התנתק מתפקידו וקם על האור להחשיכו, אבל עדיין צל, בלא תוכן מתחרה למהות של יריביו.

    רוע ואומללות

    נקודה חשובה נוספת - הרע, גם כאשר צולחים מעשיו, איננו מתמלא בהכרח באושר (אף לא אושר מהסוג הירוד והבהמי ביותר). לעיתים קרובות, הרע הטולקינאי (כאשר הוא מוצג במישרין, להבדיל מהצגה של צבאותיו או השפעתו) הינו אומלל, כאוב – ומעל הכל רווי בשנאה ו/או קנאה כלפי הטוב. חרף זאת, הוא מסרב (לאחר שחצה את נקודת האל-חזור) להרפות מדרכו הרעה, גם כאשר מוצעת לו מחילה. דוגמא מאלפת לכך מובאת בתאורו של סארומאן לאחר מפלתו: מזדחל בשממה, לבוש סחבות, אכול שנאה ומרירות; חרף זאת, הוא מסרב לקבל מחילה – גם כאשר ברור לו ×›×™ אין לו מה להפסיד עוד, וכי דרכו שלו כשלה. וכך הוא עונה לגאלאדריאל, המציעה לו הזדמנות אחרונה (ולמעשה, נטולת כל מחיר נגדי) לחזור בו:

    "אם אכן היא האחרונה, אשמח" אמר סארומאן "זה יחסוך ממני טירחה של סירוב נוסף. כל תקוותי הנה אבדו, אך בשלכם לא ארצה לקחת חלק".

    (ההדגשה אינה במקור – ×’.א).

    האומללות חסרת המזור שמביא הרוע אינה נעצרת בבריות שנפלו לתוכו, אלא היא ניכרת היטב גם בדמותו של אדון הרוע, מלקור-מורגות בכבודו ובעצמו. אם נבחר לנתח את המניעים שהביאו לנפילתו העצום באיינור אל הרוע, לפי המודלים של לירון, נוכל לכאורה ליצור מודל של "יחסי משפחה", כאשר האב הוא אילובטר, והאח המועדף הינו מנווה, דבר הגורם למלקור לחוש לכאורה מקופח, חרף העובדה כי הוא רואה עצמו מוכשר יותר. מעניין הוא, האם גם כאן ניתן היה להעלות על הדעת ניתוח לפי "מודל משפחתי" - אב המאבד את בנו, משום שהוא מדכא את היצירתיות שבו ואינו נוקט בהבנה וסלחנות כלפי המרדנות שלו, אלא משפיל אותו בפני כל "המשפחה" (האיינור). הסילמריליון אומר במפורש, כי מן הכלימה נולד כעסו החשאי של מלקור, אשר הוביל אותו לאחר מכן לבגידה ולנפילה. יתכן וגישה כזו היתה מעדיפה להחמיר גם עם מנווה, אשר מסלק את מלקור מעל פניו לאחר הצתת האישים הגדולות, כדלקמן:

    "לא לך תהי הממלכה הזו, בזדונך, כי רבים אחרים טרחו בה כמותך ואף יותר".

    מלקור בא, אמנם, בגישה מתנשאת ופטרונית, אבל ראש האיינור, במקום להחזיר באופן סלחני ורך, עונה תשובה נוקשה המעמידה בפני מלקור את הברירה, להכנע באופן הנתפס בעיניו מבזה, או למרוד. מלקור בוחר למרוד.

    יוצא, כי נפילתו של מלקור אינה סתמית, אלא מלאה במניעים שניתן לראות בהם צד אנושי, כמעט ניתן להבנה, אם מתעמקים בו. יתר על כן, גם הצד של האומללות והסבל אינו נעדר מדמותו של מלקור. כך, למשל, הוא מתואר בשירת ליתיאן, בעודו ישוב על כס מלכותו, לאחר שקטל את גדול יריביו מקרב בני הלילית. באותה שעה, שלושת הסילמרילים מצויים ברשותו, שני יריביו הגדולים (פאנור ופינגולפין) מתים, וצבאותיו שוטפים את מרחבי הארץ התיכונה. אלא שמלקור הדווי והפצוע לא מוצג כמלא אושר בנצחונו, נהפוך הוא:

    "כך באוגליר מרות צוּלָק,
    דואב גופו ומבולק,
    הילך צולע וכושל,
    מאז מָלַך על כס ברזל,
    במנהרות מעמקים,
    ולא ראה עוד אור שחקים.
    זומם ובמחשך נסתר,
    קָשַה ליבו, מר ואכזר,
    הלוך ושוב בהיכלו
    תרעד קרקע ממשקלו,
    פוסע בלא מנוחה,
    חומס שלטון ומלוכה".

    התמונה מציגה היטב את מלקור הדאוב והאומלל, צל של עצמו בימי גדולתו, כתרו שלו, על הסילמרילים שגנב, מכביד על ראשו כמשקולת, פצעיו הרבים אינם נרפאים, וכל תאורו כמעט כשל אדם נכה העומד סמוך לסוף דרכו. אם מותיר תאור זה מקום לספק, האם סבלו מוגבל אך ורק לפצעיו, הרי בא תאור הדברים שהוא אומר ללותיין זמן קצר לאחר מכן, ופורש את התמונה לעומקה. מלקור מקדם את לותיין בנאום נזעם, ומנסה להעמיד פנים של עליונות ובוז. אלא שקמעה קמעה נושר המעטה, ומבין השורות מבצבצת האמת:

    האם לא חרב תַחְבֵקִי,
    במר סבלנו תַחְלֵקִי?
    שמא עינוי שטנים אחסוך
    מגוף שביר וכה מתוק?
    ומה לי קול צחוקך הרך,
    שירך האווילי כל כך?

    ובהמשך, נדרש מלקור לתאורם של הואלאר, וכך הוא אומר:

    מחיר יקר, במחילה
    חייה של עלמה צלולה,
    כצעצוע לרגליי,
    שַחֵק מעט בשעות הפנאי.
    כי בגני עצלות נרפים,
    פרחים כמוך מגפפים
    בלא מספר בני האלים,
    קמעה איתם מתהוללים.
    אזי בתום ימי עדנה,
    הם ישליכום לעת זיקנה.
    דרוסים עת יופיים אבד,
    וניחוחם גווע לעד.

    אף כי מלקור, בשל תפיסתו המעוותת, ובשל היותו הרחק הרחק מעבר לנקודת האל-חזור, אינו מסוגל לתפוס את מעשי האלים בדרך שונה מהאספקלריה האנוכית בה הוא שבוי, מדבריו ניכרת קנאה עזה. חרף העובדה כי הוא רואה עצמו כמנצח, ניכר בו בלא ספק כי הוא סבור כי גורל הואלאר שפר משלו. כל שהוא עשוי לעשות ללותיין הינו אך קמצוץ, טעימה קלושה מהדברים אשר נשללו ממנו. ומה פירוש הערתו בדבר הזקנה ותום ימי העדנה, אזי באה ה"השלכה"? הרי לדבר זה אין כל אחיזה במציאות, ומלקור מודע לכך היטב; היופי (והעלמות) בואלינור הינם בני-אלמוות, ואינם כומשים לאחר שנים מעטות. דומה, כי לא ניתן להמלט ממחשבה כי בדברו על הכמישה וההשלכה, מדבר מלקור למעשה על עצמו: הוא, שידע ימי זוהר ועדנה, הושלך כעת ככלי-אין חפץ להימק בתשישות וסבל במחשכים. אמנם, תפישתו מעוותת מדי מכדי להאשים בכך את עצמו, אלא הוא משליך זאת על יריביו, ובכל זאת המסר של הסבל, הגעגועים והשנאה ברורים מאד. וכרגיל, מלקור אינו מסוגל לסטות מדרכו, ולו כדי ליטול מעט הנאה מ"הפרח הנאה" שהזדמן לו:

    שמא ברוגע רך נשכב,
    כאדוני המערב?
    יקוללו כצבת מוחץ!
    רעב נורא עד לאין קץ!
    גרון ניחר באש צמא.
    כאן תגוועי בצל אימה!
    עוד רגע קט וארסק,
    עוקצך אטול ואפרק!

    חרף זאת, וחרף ה"אני לא צריך אותכם ואת ההנאות שלכם", מסר עליו חוזר מלקור בצעקה שוב ושוב (בדרך כמעט ילדותית), המסר העולה מבין השיטין של דבריו הוא שונה לחלוטין.
    אלא, שהאם, לאחר כל-זאת, ניטל דבר-מה מן הרוע של מלקור? האם אכן מן הדין להבין אותו, למחול לו, ולהעבירו מכס הברזל השחור שלו אל ספת הפסיכיאטר של לירון? התשובה לכך היא לאו רבתי; כמו ברואים אחרים, מלקור נתקל בתסכולים וקשיים, והגורל מקשה עליו להשיג את אשר רצה וחשב כי הוא מגיע לו. אלא, שמרגע שהצטרפה לכך הבחירה המודעת ברוע, ונחצתה נקודת האל-חזור, מעשיו של מלקור (אשר הפך באופן סמלי למורגות) הינם נטולי כפרה. עצם הנסיון להפעיל גישות "טיפוליות" כדי להבין את הרוע או לרחם עליו (או שמא "גישה שיקומית תוך נסיון לשילוב בקהילה?"), כפי שעושה מנווה מאוחר יותר הינה, אובייקטיבית, טעות הרת-אסון המביאה במישרין לכל הרוע והיגון אשר התחוללו לאחר מכן.

    כסיכום ביניים של הנקודות שהובאו עד-כה, טרם שנפנה אל דנתור עצמו, עולות המסקנות הבאות: טוב ורע קיימים, וכל יצור מצוי בסכנה להכנע להם, סכנה שמתגברת ככל שהוא נתון ללחץ, צער או תסכול גדולים יותר; חרף העובדה הזו, מרגע שנעשתה בחירה מודעת להכנע להם, ואומצה התפישה של הרוע, הרי זה חטא חסר כפרה ובדרך-כלל נקודה שאין ממנה חזרה. העובדה כי הרע הינו (או היה) דמות מורכבת, או העובדה כי הוא מתייסר בשל בחירתו, אינה מוציאה אותו מגדר ה"רע". גם קיום גווני ביניים עדינים של אפור אינו גורעת מעובדות אלו; היא אך מוסיפה להן מורכבות ועומק.

    מותו של דנתור – טירוף דעת, או בחירה מודעת?

    דנתור מצוי אכן במצב קשה, כאשר הוא בוחר להתאבד ולקחת את בנו עמו; אין חולק, כי השכול פגע בו קשה ויסר אותו יום ולילה. אין חולק, כי למות בורומיר התווספו עתה גם התחושה הקשה פרי המצור על גונדור, וחוליו של פאראמיר. דברים אלו תוארו תאר-היטב (ואף בדרך נוגעת ללב) במאמרה של לירון, ואין טעם לחזור עליהם בשנית.

    אלא שמאמר זה אינו משקף את התמונה במלואה.

    מצב ×–×”, של אובדן, סכנה ושכול המכה מכל כיוון, איננו נחלתו של דנתור בלבד; במצב דומה למדי (אף ×›×™ מוצג ביתר עידון) עומדת גאלאדריאל - כל אחיה וקרוביה מצד אביה נרצחו באופן ברוטלי בידי מלקור ועושי דברו, בתה נפגעה קשות מידי אורקים ונטשה אותה, והיא מוצאת עצמה לכודה בממלכה מצטמקת והולכת, כאשר היא חשה שזמנה הולך וחולף בלא מזור. משיר הפרידה שלה נשקפים יאוש וצער שאינם נופלים מאלו של דנתור – צער על תבוסה, עולם מאפיר באין מזור, והגרוע מכל - אף הנצחון על סאורון לא יביא לה מזור, אלא נהפוך הוא, הוא יטול את אחרוני הכוחות שלה ושל בני עמה. הגורל הצפוי לה (אשר מכמה בחינות הוא גרוע יותר מהמצב שהיה נופל בחלקו של דנתור, תחת שלטון אראגורן) מוצג, בגסות ובלא עידון, בידי סארומאן, הלועג לה כדלקמן:

    "על עצמכם גזרתם כליה, ואתם היודעים את זאת. ובלכתי לגולה אתנחם לי במחשבה, כי בשעה שהחרבתם את ביתי עלי[5], גם את מוסדות ביתכם קעקעתם. ואי הספינה שתישא אותכם אל מעבר לים?" הלעיג "אפורה תהיה הספינה, ורוחות רפאים ימלאו אותה".

    ניתן לומר, אמנם, כי הפסיכולוגיה של גאלאדריאל, כבת לילית, היא שונה, וכי היגון הינו מוחלט פחות, באשר, בסופו של דבר, היא עתידה לשוב ולפגוש את קרוביה. אלא שגישה זו, לדעתי, איננה נכונה. היגון של גאלאדריאל, כפי שהוא מתואר בכתוב, הוא מוחלט וחסר מנוס - יגון על חזון ותקופה שחלפה, על מפעל חיים (אישי ולאומי) ההולך ודועך, מכה אחרי מכה שירדו עליה באין מזור. העוצמה והמוחלטות המשתקפות בטקסט, דווקא בשל חייה הארוכים ונסיונה, מעבירים רושם של יגון (ושמא אף כעס עצור) גדולים לפחות כשל דנתור, אם לא יותר. עוצמת הפיתוי הינה בהתאם, ואף זאת משתקף היטב בטקסט.
    זאת ועוד, המעשה שעליה לעשות כדי להכנע לפיתוי הוא קל הרבה יותר (מנקודת השקפה של "דמות טובה") מאשר מעשהו של דנתור - אין היא צריכה לרצוח או לגזול, אלא אך ורק לקבל את הטבעת, אשר פרודו מציע לה מרצונו החופשי. חרף כך, היא מבינה את הבחירה העומדת בפניה ובוחרת שלא להכנע.

    לא כן דנתור; דנתור עושה את הבחירה ההפוכה בדיוק.

    אם ניקח נקודת השקפה מקלה יחסית עם דנתור, נוכל לטעון כי עד לנקודה מסויימת, טרם הגיע לשלב הבחירה המודעת. הוא אדם שבור ומיואש, הפועל מתוך דחפים אמוציונליים, דבר הניכר היטב בדרך דיבורו:

    "בוער, כבר הוא בוער. הם שלחו אש בדמו. עוד מעט והכול יעלה באש. אכן, הכזיב המערב. אש תאחז בו ותאכלנו. אפר! עשן ואפר, ורוח תפזר אותו"

    סגנון הדיבור דנן אכן מזכיר מטורף (כפי ש"נוכח" גאנדאלף השומע משפט זה), או למצער, כדבריה של לירון, אב שכול ואדם מיואש הפועל מתוך אמוציות ובלא להבין את משמעותם האמיתית של מעשיו. המשפטים הקצרים, חסרי המבנה הלוגי ובעלי הקפיצות לכאן ולכאן תומכים היטב בתזה הזו. כאשר גנדלף נושא את פאראמיר ומרחיק אותו ממנו, נאמר על דנתור:

    "דנתור כמו ננער מתרדמה, האש דעכה בעיניו, והוא פרץ בבכי. והוא אמר: "אל תקחו את בני ממני. הוא משווע אלי".

    המסקנה העולה מכאן היא ברורה מאליה; התקף האמוציות חלף, אש הטירוף דעכה, ודנתור שב לדעה צלולה, פחות או יותר. בנקודה זו, "מגן הטירוף" נשבר, והעצב פורץ מתחתיו באופן טבעי – דנתור נשבר ופורץ בבכי, תגובה מובנת ואף מקובלת (אף ×›×™ לא בהכרח בעיני אדם גאה כמותו עצמו). אלא שבבכי ×–×” אין טירוף או העדר שליטה פתולוגי, כשם שהיה קודם לכן.

    מרגע זה, למעשה, ישנו מעבר שלב - אם קודם לכן, דובר על סערת רגשות והעדר שליטה, הרי דנתור נמצא מכאן ואילך בשליטה עצמית ובדעה צלולה, חרף כל יגונו. זאת ועוד, גאנדאלף מסביר לו היטב את משמעות הבחירה שלו:

    "כזאת עשו מלכי הערלים העובדים את הכח השחור, שהיו טורפים נפשם בכפם מרוב גאווה ויאוש, והיו רוצחים את בני משפחתם עמם, כדי להקל על מותם שלהם".

    ומייד לאחר מכן, כאשר דנתור מוצג "עומד כמהסס" מציב לו גאנדאלף את הברירה השניה:

    "בואה!" אמר גאנדאלף "זקוקים לנו שם. יש דברים רבים שעדיין תוכל לעשות".

    כאן, עומד דנתור במצב דומה למצבה של גאלאדריאל (ולהבדיל, של מלקור בעומדו מול מנווה). דעתו שבה והצטללה, והברירה עומדת בפניו במלוא חריפותה - להוסיף להאבק, חרף יגונו, ובלא פרס מובטח, כאשר אף אם ינצח, לא יהיה עוד העומד בראש, אלא יאלץ לוותר על מעמד זה לאראגורן. דנתור בוחר בבחירה מנוגדת לזו של גאלאדריאל ודומה לזו של מלקור לפניו, ועושה זאת בדעה צלולה:

    "ואז, לפתע, פרץ דנתור בצחוק. שוב עמד, גאה וזקוף-קומה. בצעד מהיר חזר אל השולחן והסיט את הכר שתמך את ראשו. וראה! פאלנטיר אחז בידיו. ובעודו מחזיק בו נדמה לצופים שהכדור מתלהט מתוכו, ופניו הכחושות של האדון מוארות באש והן כמו מקשת אבן חצובה, חדת-צללים, פנים אציליות, גאות ונוראות. עיניו הבריקו".

    עיננו הרואות - תאור ×–×” שונה בתכלית מדנתור ×”"מטורף" המוצג קודם – אדם שבור, שאינו מסוגל לדבר בהגיון, אלא פולט משפטים קצרים ומבולבלים. זהו דנתור אחר, גאה ונחוש בדעתו, וגם צלול בדעתו. אבן הרואי הבוהקת בידו ממחישה ומעצימה את התאור של האדם הרואה למרחוק, היודע היטב להיכן פניו מועדות. באופן בלתי מקרי, מתואר בדרך דומה גם פרודו, בעת שהוא בוחר להכנע לטבעת על פתח סאמאת-נאור:

    "ואז ננער פרודו ופתח לדבר בקול צלול ועז, שכמוהו לא שמע סאם מפיו, וקולו החריש את המונו ושאונו של הר האבדון, והרעים בין הקירות לגג".

    לא בכדי, מתואר קולו של הנופל בשני המקרים כצלול, ×¢×– וגאה – זאת ככל הנראה בשל העובדה ×›×™ משא ההתלבטות הוסר ממנו, והוא החליט. אף לא במקרה לחלוטין, בשני המקרים, מתוארות הלהבות המרצדות קרובות ברקע, כמו כדי להמחיש את משמעות הבחירה שהוא עומד לעשות.

    בניגוד למלקור, אשר הכתוב מותיר לנו לתהות על המחשבות שחלפו בראשו כאשר יצא מלפני מנווה לאחר העימות ביניהם, דנתור מנמק היטב את בחירתו. לא זאת בלבד שבניגוד לדנתור של השלב הקודם, משפטיו ברורים, לוגיים ומובנים היטב, הרי שגם נימוקיו לבחירה במוות (ובמות בנו) הינם ברורים, וכאשר הוא מנמק אותם, ניכר כי לסכנה כי סאורון ינצח, ואף למות בורומיר וחוליו של פאראמיר אין מקום רב בתוכם:

    "ואני זאת אומר לך, גאנדאלף מיתראנדיר. לא אהיה כלי שרת בידך. סוכן אנוכי לבית אנאריון. לא אשפיל עצמי להיות חצרן חלכה לאחד המתנשא למלוך. ואפילו יוכח שטיעונו תקף, צאצא הוא לאיסילדור בלבד. לא אקוד לאחד כמו זה, נצר אחרון לבית מלכות אביון, שפנה הודו וניטלה האדונות ממנו".

    ומאחר ונמנע ממנו אשר הוא רוצה, להיות מושל אשר יוריש את כסאו לבנו (וכמו מלקור, להיות "מספר שתיים"), הוא אומר:

    "ואם גזירה היא שלא אזכה באלה, אבחר באבדון; אין לי חפץ בחיים מדולדלים, באהבה חצויה או בכבוד מושפל".

    לדברים אלו ישנם משמעות רבה; לפאראמיר אין תפקיד גדול בכל השיקולים האלו שאינם אלא "אני-זכותי-שלי". זאת ועוד; אם כבר יש לדברים אלו רלוונטיות לפאראמיר, הרי ×–×” עניין "האהבה החצויה" – דנתור מעדיף "את האבדון" (על כל המשתמע מכך, להבדיל מהמושג "מוות" גרידא), על ×›×™ יאבד את כסאו, או ×›×™ יראה את בנו, אשר חצוי בינו לבין ערכים אחרים (אחר כך יאמר דנתור לגאנדאלף "גזלת ממני את מחצית האהבה של בני"). הבחירה הזו, היא אנוכית לחלוטין. אין לפאראמיר, או לרצונו, כל משקל בעיני דנתור. כאשר גאנדאלף אומר, ×›×™ "לפחות אל לך לגזול מבנך את בחירתו", תגובתו של דנתור היא שליפת סכין ונסיון לרצוח את בנו. קשה להשתחרר, בנקודה זו, מהשוואה נוספת למלקור, אשר נטל מהדבר הקרוב ביותר ל"צאצאיו" – האורקים, את בחירתם שלהם. הבחירה ברוע, בשני המקרים היא אנוכית לחלוטין. כמו מלקור, גם דנתור מפרש את ×”×”×’× ×” על האחר מפניו מאוויו האנוכיים ×›"גזילה" של אשר שייך לו. מאחר ובחר את בחירת האל-חזור שלו, הוא איננו מסוגל עוד, ככל הנראה, אלא לחשיבה אנוכית ומעוותת (להבדיל מן הדרך בה התייחס לפאראמיר קודם "הוא משווע אלי". כעת יש רק "אני" ו"שלי"). ההבדל היחיד בין שתי הדוגמאות הללו, הוא ×›×™ דנתור נחסם פיזית מלעולל את זממו, ואי לכך קוטל את עצמו בלבד, ואילו מלקור מספיק, כידוע, להמשיך ליפול מטה ולעולל אין-ספור רעות לפני שהוא מובס כליל. אולם הבדל ×–×” נוגע לשאלת ההזדמנות, ולאורך ועומק ההדרדרות, טרם הסתלקותו או סילוקו של המעוול מהבמה.

    גם התקפתו של דנתור על גאנדאלף ושאפתנותו דומה מאד, ולא בכדי, לדברי סארומאן בסצנת העימות על מדרגות האורתאנק; הדמיון אינו רק באופי הלעג, אלא גם במהות הסצנה כלפי הדמות ה"תוקפת" - שניהם עמדו בפני בחירה, ושניהם סירבו במודע לבחור נכון.

    מכאן עולה מסקנה חשובה נוספת, דנתור לא התאבד בגלל יאוש וסברה כי סאורון ינצח בכל מקרה (כפי שהוא עצמו מנסה לטעון קודם לכן, אבל חושף את מניעיו האמיתיים מיד לאחר-מכן, כאשר מובהר לו כי נצחון סאורון אינו וודאי). היאוש, הן בשל עליית סאורון והן בשל אובדן בניו, הינו מניע וגורם-רקע, המחליש את כח רצונו של דנתור ומייסר אותו, אולם הבחירה המודעת ברוע נעשית בעיקר וקודם-כל בשל הגאווה, האנוכיות ותאוות השלטון. כמלקור, כך גם דנתור.

    מכאן עולה גם הבעייתיות במסקנותיה הסופיות של לירון:

    1. אכן, קיימים קטבים של טוב ורע, וביניהם גם קטבי ביניים, אולם לצידם קיים גם שלב המעבר ונקודת האל-חזור בין שתי הספרות. הנפילה אינה שוללת את המורכבות, כשם שהמורכבות אינה שוללת את הנפילה. דנתור, בנפילתו, איננו "יושב על הגדר", דווקא על ערש מותו, הוא אכן מאמץ את הרעיונות הזרים שנגדם לחם כל ימיו, ואף מצהיר על כך במפורש: "מות נמות כמלכי הערלים, טרם הגיעה ספינה מן המערב לארץ זו; כי הכזיב המערב". נטישת המערב, על כל המשתמע מכך, ואימוץ דרכיהם של "מלכי הערלים", הם מפורשים. דנתור בוחר בכך לא רק בעת שאינו שולט בעצמו, אלא פעם נוספת, בדעה צלולה, לאחר מכן. יוצא, כי אין כאן כל אשליה או קורא הנופל בטעות לפרדיגמה דיכוטומית, נהפוך הוא.
    2. אין כל רלוונטיות לתורת הפסיכיאטריה בשאלה האם אימץ דנתור את הרוע אם לאו; במידה והיא שוללת את קיומם של טוב ורע, הרי אין לה מקום כלל ועיקר בניתוח דמויות בלגנדאריום. במידה ולא, כוחה מתמצה באבחון המניעים והרקע, ואין דבר בינה לבין הנפילה עצמה, אשר אינה אלא כניעה לאותם מניעים. אכן, הלגנדאריום בא מלכתחילה בגישה דתית ואפית, ובמקום בו גישה זו מתנגשת עם הפסיכיאטריה המודרנית, דין הפסיכיאטריה להיסוג אחור, באשר אנו עוסקים בעולמו של טולקין, ולא בעולם המציאות.

    שאלה אחרת שיכולה להעלות הינה; בניגוד למלקור (ולסארומאן), אשר הספיקו לבצע את זממם בטרם השיגם גורלם, חייו של דנתור נקטעים טרם היה לקורא סיפק לראות את דנתור שנפל בפעולתו. הנסיון האפל היחיד שהוא מנסה לבצע, טרם התאבדותו, הינו נסיון לרצוח את פאראמיר בסכין, אולם הנסיון נבלם באיבו. מכאן עולה שאלה: מה היה קורה לדנתור, לו גאנדאלף הספיק לעכבו מלהתאבד? האם היה שב לעצמו וחוזר לדמותו שמקודם, או שמא היתה נפילתו אל הרוע בלתי נמנעת?
    דומני, ×›×™ שאלה זו איננה חלק ממסגרת המאמר הנוכחי; אין היא קשורה לבחירה של דנתור, שכן זו כבר נעשתה, על כל המשתמע מכך. זאת, בין אם ×”×™×” לה אפקט (בצורה של מעשה רע שהשתכלל לכדי תוצאה מזיקה), ובין אם לאו[6]. היא קשורה בשאלה אחרת, אשר ×”×™× ×” מן המורכבות ביותר בלגנדאריום: האם יש חזרה מן "הצד האפל"? לכאורה (אם נתבונן במלקור ובסארומאן), התשובה היא שלילית. אולם, יתכן ×›×™ התשובה מורכבת ומסובכת הרבה יותר – אלא שכך או כך, היא מצויה מחוץ לתחומו של מאמר ×–×”.

    לא ניתן לסיים מאמר זה, בלא להתייחס להבדל התהומי אשר קיים בין סופו של דנתור לסופה של דמות אחרת, קרובה אליו לכאורה, אך למעשה רחוקה מאד, והיא דמותו של בורומיר.
    במאמרה, מנתחת לירון בהרחבה ובצורה מעמיקה את מניעיו, חולשותיו וחרדותיו של בורומיר, אשר מהווה "אאוטסיידר" לחבורת הטבעת, המתעלמת מעצותיו ובסופו של דבר בוחרת בדרך הנראית לו הרת אסון – לא רק כלפי שאיפותיו האישיות, אלא כלפי גונדור עצמה. סצנת ×”"נפילה" של בורומיר מוצגת אכן כהתפרצות נוראה של זעם ודאגה של אדם נואש, המאבד את שיקול דעתו נוכח המצב הקשה בו הוא נתון. זאת ועוד, בניגוד לפעמים קודמות בהן הוא נסוג לאחור, הרי על אמון-הן ברור לו, ×›×™ הבחירה (הרת האסון, לדעתו) כנגד עצתו היא סופית, ולכן הוא מנסה בפעם האחרונה לשכנע, וכאשר הוא נכשל, הוא מתפרץ.

    אולם, אף בהתפרצותו, הגם שחלק ממניעיה הם במפורש תאוות הכבוד שלו עצמו, ניכר כי גונדור מצויה בראש מעייניו. אף כאשר הוא שבוי בהזיות הגדולה שלו, הוא מוכן עדיין להכיר באפשרות כי אראגורן יהיה זה שיקח את הטבעת ויושיע את גונדור באמצעותה כאפשרות רצויה (ורק אם יסרב, יבוא בורומיר תחתיו).

    החשוב מכל, הוא כי סצנת ההתפרצות של בורומיר והתנפלותו על פרודו הינה, במפורש, סצנה של עידנא דריתחא, של אדם שזעמו וצערו משתלטים עליו ומערפלים את שיקול דעתו. מקץ רגע, כאשר הוא נרגע מעט, הוא מבין היטב מה עשה ומתחרט על כך בכל מאודו. הוא מנסה להתנצל ולשכנע את פרודו לחזור. לאחר מכן, הוא מתייצב אל מול המון אורקים במטרה להציל הוביטים (ואף זאת כמעין חזרה מהקללה הנוראה בה קילל את הגזע הזה בעת זעמו), וכך מוצא את מותו.
    יוצא כי אצל בורומיר, להבדיל מאביו, לא נעשתה הבחירה המודעת ברוע; כדמות מורכבת, הוא מתלבט בין טוב לרע, ומועד לרגע אל מעבר לסף, אולם המעידה אינה סופנית וחסרה את מוטיב "נקודת האל-חזור", דווקא ובעיקר משום שנעשתה בלא שיקול דעת, ובלא שקילה אמיתית של הדברים. יוצא, כי אין זה נכון לשים את בורומיר ודנתור זה לצד זה - שניהם אמנם דמויות מורכבות שהועמדו במבחן קשה, אולם האחד הצליח בו (ולו במחיר חייו), ואילו השני כשל בו, ובדרך מותו אימץ את "המלקוריזם" במודע ובמפורש.

    יוצא כי "טולקין ההוגה" הטיב אף הטיב להבין את הדמויות שברא. מאידך, קורא רגיש, אשר עוקב בהזדהות ובחרדה אחר דמותו המורכבת של דנתור, המתנודדת, אכן, על פי התהום, עשוי לנהות אחר נטיית ליבו הפרטית, להתקומם ולסרב לקבל ולהבין את משמעות בחירתה הסופית של אותה דמות מורכבת. דומה, כי זה בדיוק היה המשגה אשר נפל במאמרה של ש.לירון. דנתור לא מת בשל יאושו מן המערכה או בשל אהבתו לבניו, ואף לא בשל טירופו. ניתן כמעט לומר כי גאנדאלף משתמש במילה "טירוף" ככסות נוחה המונעת ממנו מלהסיק את המסקנה האמיתית והקשה על אודות רגעיו האחרונים של דנתור עלי אדמות. סוכנה של גונדור לא נזקק לספת הפסיכיאטר, אלא התאווה לכס הברזל, ובחטאו זה מת.

    ובאשר לסיפור שיספרו לפאראמיר על אביו: גאנדאלף מורה לספר לו כי אביו מת, אך את הסיפור המלא על טירופו של דנתור לדחות עד לאחר שיחלים. עם זאת, ללא ספק מתוך חמלה על פאראמיר, החליט גאנדאלף כי את מלוא הסיפור, על הדרך בה ירד אביו שאולה, לא ישמע פאראמיר, ככל הנראה, לעולמי-עד.


    [1] בנקודה זו, אין בכוונתי להכנס לויכוח האם העולם הטולקינאי פועל לפי עקרונות בואתיאנים, לפיהם הרוע הוא "חסר בטוב" ואין לו קיום עצמאי, לפי השקפה מאניכאית דואלית, או לפי שילוב ופשרה בין השתיים.

    [2] למעט החריג של האורקים, אשר מעשהו הזדוני של מלקור שלל מהם את הבחירה הזו; ולא בכדי, נאמר כי מעשה זה הינו "הנתעב במעשיו של מלקור, והשנוא מכולם על אילובטר".

    [3] למעט, כמובן, טום בומבדיל.     

    [4] פעם נוספת, למעט היצורים שהבחירה נשללה מהם מראש, כגון האורקים.

    [5] אמירה שמטיבה להביע, כבדרך אגב, את הזיהוי העצמי של סארואמן עם הרוע, שכן הכוונה היא להשמדת הטבעת.

    [6] לעניין זה, ניתן לערוך השוואה מעניינת לתאוריית "המחשבה הפלילית", העומדת ביסוד דיני העונשין. מבחינת רמת המחשבה הפלילית, העובדה כי נסיון לעבור עברה לא השתכלל לכדי עברה מושלמת, אינו מפחית מהעובדה כי המחשבה הפלילית של המבצע עמדה על הרמה הגבוהה ביותר האפשרית, והיא רמה של "כוונה" או "כוונה תחילה". אי לכך, גם נסיון לעבור עבירה הוא בר-עונשין, הגם שנכשל.

בית הסוכנים בקליניקה של המטפל המשפחתי

בית הסוכנים בקליניקה של המטפל המשפחתי

על נפילתו של בורומיר ופרשת מות דנתור

שירלי לירון (שירלימיר)

טולקין אינו מרבה לתאר משפחות בספריו. מרבית גיבוריו הם רווקים או אלמנים (פרודו, תיאודן, לגולאס וגימלי); אראגורן מאורס אך אינו נשוי עדיין; מרי, פיפין, סאם, ופאראמיר עוד לא הספיקו להתחתן, ואפילו אלרונד וגאנדאלף הם רווקים, בדרכם שלהם. האהבה המתקתקה של טום וגולדברי אינה מציאותית, וקלבורן וגאלאדריאל נשואים אמנם, אולם אני מקווה שאי אפשר להסיק מעקיצותיה של גאלאדריאל שום דבר על איכות אותם נישואים. עם זאת, במקום אחד חורג טולקין ממנהגו – בתיאור בית הסוכנים של גונדור. למרות שאין בינהם כמעט אינטראקציה משותפת, הם מהווים משפחה לכל דבר הכוללת אב אלמן ושני בניו. וכמו תיאורים רבים ב'שר הטבעות', גם תיאור המשפחה אצל טולקין הוא ריאליסטי להדהים, ומתאים למספר גופי ידע מתחום הפסיכולוגיה והטיפול המשפחתי. מאמר ×–×” יסקור את היחסים המשפחתיים המורכבים שבין האב לבניו ובין שני האחים, במטרה להאיר צדדים פחות מוכרים באישיותם של בורומיר, פאראמיר, ודנתור.

א. על נפילתו של בורומיר:

בין הדמויות של 'שר הטבעות', בורומיר בולט תמיד ברשימת "הרעים" של הקוראים. בורומיר הוא הטיפוס השלילי בחבורה, זה שרוטן ומקטר, מטיל ספק במוצאו של אראגורן, מבקר את החלטותיו של גאנדאלף, חושד בגאלאדריאל, ולבסוף מנסה אף לגזול מפרודו בכוח את הטבעת.

לכאורה, לא נתן לנו טולקין סיבות רבות לאהוב את בורומיר, אולם למעשה מדובר בדמות מורכבת, אולי אחת מהאנושיות ביותר שמתוארות ב'שר הטבעות'.

אחד המאפיינים של כתיבתו הדתית של טולקין, הוא הקונפליקט הפנימי בין טוב ורע אצל הדמויות. מנקודת מבט זו, בורומיר מתאווה לכוח ולשררה, והעובדה שלא עמד במבחן הפיתוי של הטבעת היא רק סימפטום לנפילה מוסרית עמוקה יותר. על פי הפרספקטיבה הדתית, בורומיר הוא היחיד בין הדמויות ב'שר הטבעות' שמצליח לחזור בתשובה: הוא הולך בעקבות ההוביטים ומציל אותם ממוות, ולפני מותו הוא מתוודה על פשעו ומת כמו נוצרי טוב. אלא שניתוח דמותו של בורומיר מהפרספקטיבה הדתית בלבד, של קונפליקט בין טוב ורע, אינה מאפשרת לנו הבנה מלאה שלו.

מנקודת מבט חיצונית לסיפור, טולקין יצר דמות מרשימה – בורומיר הוא מנהיג מלידה, מפקד נערץ, שאנשיו הולכים אחריו באש ובמים. די להסתכל על ההערצה והאהבה שרוחשים אנשי גונדור לפאראמיר המפקד, כדי להסיק שגם בורומיר המפקד ×”×™×” ודאי נערץ ואהוב. יתרה מזאת, בכל מקום שבו מוזכרת דמותו ×¢"×™ צד שלישי הוא מתואר בהערכה ובהערצה – כשאיאומר שומע על מותו הוא אומר: "אסון גדול הוא מותו לגונדור ולכולנו. איש דגול ×”×™×”! הכל דיברו בשיבחו. דומה ×”×™×” בעיני לבניו העזים של איאורל יותר מאשר לבני גונדור חמורי הסבר, ונועד להיות מצביא גדול לעמו בעת צרה." ופאראמיר אומר עליו: "בורומיר ×”×™×” ראש השומרים אשר על המגדל הלבן ולנו ×”×™×” קצין ואלוף. עד כאב אנו חסרים אותו." אלא שבורומיר מתואר גם כאדם גא שהתקומם עוד כנער על המחשבה שאביו איננו מלך ושאל: "כמה מאות שנים עוד ידרשו עד ×›×™ האשר על הבית יוכרז כמלך אם אין המלך שב?" יש להניח שאדם ×›×–×” לא ×”×™×” מוותר בקלות על מעמדו ומעמד בית הסוכנים עם שובו של המלך, והדבר מהווה בעיה משום שהוא מתנגש עם יעודה של דמות אחרת – אראגורן. אולם בספר כמו 'שר הטבעות' ששואף למקסימום זוהר ואצילות, קונפליקט בין שתי דמויות טובות איננו אפשרי וטולקין נאלץ בצער להרוג אחת מהדמויות. מובן מאליו שהדמות המשנית היא זו שצריכה להסתלק, והדבר משפיע על אופן כתיבת הסיפור בשני אופנים – ראשית, ניתן לחזור אחורה, לשכתב את דמותו של בורומיר ולהקצין את מגרעותיה על מנת להצדיק את סילוקה; שנית, היות וטולקין אינו מעוניין לוותר על הדמות האצילית והחזקה המקורית שלו, הוא בורא לה המשך בדמות אח, פאראמיר, שבו מתגשמות כל המעלות.

אולם על מנת להסביר את ההתרחשויות בסיפור יש להתייחס גם לנקודת מבט פנים-סיפורית. נשאלת השאלה כיצד אדם שהוצג כדמות ×›×” מרשימה, חושף בחבורה דווקא את צדדיו הפחות מחמיאים. התשובה נעוצה בשני גורמים – במערך הכוחות שנוצר בחבורת הטבעת ובאישיותו של בורומיר.

בורומיר הוא "אאוטסיידר" בחבורה. הוא איננו אחד מארבעת ההוביטים; הוא איננו ידיד ותיק ומורה נערץ כמו גאנדאלף; והוא גם לא נדד עם ההוביטים לפני ריוונדל ורכש את אמונם כמו אראגורן. הוא לא צורף לחבורה מסיבות טקסיות-פוליטיות, כמו לגולאס וגימלי. בורומיר צורף לחבורת הטבעת מסיבות מעשיות, משום שדרך החבורה חופפת את דרכו שלו הביתה, למינאס טירית. יתרה מזאת – הוא צורף למרות היותו בורומיר, ולא על שום היותו מי שהוא. בחבורה הוא מהווה "חבית חומר נפץ" ותשוקתו לטבעת מאפילה על תכונותיו החיוביות. אין ספק שגאנדאלף ואראגורן (ואולי אפילו אלרונד) הרגישו בכך, אלא שזו עוד אחת מההחלטות השגויות שהביאו בסופו של דבר לכך שהשתלשלות העניינים בסיפור תסתיים על הצד הטוב ביותר.

בורומיר גדל על סיפור הטבעת, כפי שגדל בוודאי על סיפורי דם וגבורה אחרים, והוא מעולם לא חשב שהיא תימצא בימיו שלו. שלא כמו גאנדאלף ואראגורן, שידעו על מציאת הטבעת ×–×” זמן רב והקדישו לה מחשבה רבה, בורומיר שמע את הבשורה המרעישה רק במועצה. לא ×”×™×” לו זמן לעכל את המשמעות המעשית של הכוח המשחית שיש בה. גם המועצה לא הצליחה להסביר לו באמת ובתמים עד כמה היא מסוכנת, ויש לו מניע חזק לרצות בה – הוא זקוק לה על מנת להציל את גונדור.

בורומיר הוא גונדורצנטריסט. הוא נולד וגדל בגונדור, והעולם שמחוץ לה זר לו – הוביטים, ממלכת בני לילית ביער הזהוב, ההיסטוריה של נומנור, שלכאורה בני גונדור הם יורשיה, בורומיר מגלה שאחרים שיושבים מחוץ לגונדור יודעים עליה יותר ממנו. אולם אין לפקפק ביושר כוונותיו: איש אינו כואב את כאבה של גונדור יותר ממנו, אולי פרט לדנתור.

דנתור, האב הקפדן והקשה, גידל כל אחד מבניו אחרת. בורומיר הוא הבן המועדף, היורש האהוב שתובע (ומקבל) את מירב תשומת הלב והאהבה של אביו. דנתור הוא אדם בודד, חסר בת זוג או יועצים ובנו הוא האדם הקרוב אליו יותר מכולם. לדנתור יש חולשה לבורומיר, חולשה אשר מודגמת בסיפור על יציאתו של בורומיר לריוונדל. לכאורה, פאראמיר הוא שהיה צריך לצאת לשליחות, משום שהוא חלם את החלום פעמים רבות יותר, וראוי שבורומיר כיורש הוא שישאר לצד אביו. אלא שבורומיר תובע לעצמו את המסע, ודנתור אינו מסוגל לסרב לו. ואולם תמורת אהבתו זו, הוא תובע נאמנות מוחלטת ואינו סובל אכזבות (והלא ראינו לאיזה יחס קשה זוכה פאראמיר, שלא עומד בציפיות של אביו). ככל שדנתור מזדקן, בורומיר הוא ×–×” שנושא במרבית האחריות ונטל ×”×”×’× ×” על גונדור. הוא יודע יותר מכל אחד אחר כמה נואש מצבה של גונדור והוא ×–×” שחש כיצד ממלא היאוש את אביו. על האהבה של האב לבנו אומר טולקין: "He loved him greatly, too much perhaps", אבל הקשר בין האב לבנו אינו חד צדדי כמובן, ובורומיר הוא אכן בן נאמן לאביו. רואה את העולם דרך עיניו של אביו ושאיפותיו של אביו הופכות להיות שאיפותיו שלו. אין להתפלא שהטבעת מעסיקה אותו כל כך – הוא זקוק לה כדי להציל את עמו, את עצמו ואת אביו.

כיצד משתלב פאראמיר בתמונה המשפחתית? פאראמיר הוא הבן הדחוי. כל מה שיעשה לא יעשה אותו כאחיו בעיני דנתור. ברגונד אומר עליו "נועז הוא. נועז הוא בהרבה משנדמה לרבים", ובכך מבטא את הדעה השלטת בגונדור, על פיה בורומיר הוא הבן המוצלח ופאראמיר עומד בצילו. כשפאראמיר אומר על בורומיר ש- "תמיד ראה את טובתה של גונדור ואת תהילתו שלו", אנו שומעים בדבריו שמץ של ציניות ושמץ של קנאת אחים. יש לזכור שהאפליה בין בנים בבית הסוכנים לא החלה בדור ×”×–×”. היא נזכרת גם בדור הקודם כאשר אביו של דנתור, אקתליון, ראה בתורונגיל כמעט בן והעדיף אותו על דנתור, עצמו ובשרו. דנתור בתורו מפלה גם הוא בין בניו. בדומה לאחים רבים שעומדים בצל אח מוצלח, גם פאראמיר חייב למצוא לעצמו מקום משלו שבו לא יצטרך להתחרות באחיו (ולהפסיד). הוא פונה לתחום ההפוך מזה של אחיו, תחום שאינו נחשב במיוחד בגונדור המיליטנטית של ימי מלחמת הטבעת – לימוד המסורה. כך הוא אינו נתון ללחץ הכבד שמופעל על בורומיר להפוך לדנתור שני ולעמוד בציפיות, ובה בעת הוא חופשי לבחור עיסוקים אחרים, שהולמים את אופיו.

ניתן לראות כיצד נוצר כאן מעגל סגור שמתחזק ככל שעובר הזמן – דנתור בז לאנשים חלשים, בורומיר הוא הבן הבטוח בעצמו, שלא פוחד מאביו ולכן זוכה במלוא אמונו והערכתו, דנתור תופס את השקט של פאראמיר כחולשה, ומפיל עליו את אימתו. ככל שפאראמיר מנסה ללכת לידו "על קצות האצבעות" ולא להכעיס אותו, כך דנתור בז לו יותר וכועס עליו יותר. הקשרים המשפחתיים מודגמים בשיאם בחילופי הדברים בין דנתור וגאנדאלף:

דנתור אומר בכעס לפאראמיר: "… בורומיר ×”×™×” בן נאמן לי ולא שוליה לשום קוסם. הוא ×”×™×” זוכר את מצוקת אביו ולא ×”×™×” מבזבז את מתת המזל לריק. הוא ×”×™×” מביא לי שי רב ערך."

גאנדאלף מתערב ואומר: "תנוחם! בשום מקרה לא ×”×™×” בורומיר מביא לך זאת… הוא ×”×™×” שומרו למען עצמו ובשובו, לא היית מכיר את בנך."

על כך עונה דנתור: "נוכחת לדעת שבורומיר אינו בידך כחומר ביד היוצר? אך אני שאביו אני, הנה זאת אומר לך: הוא היה מביאו אלי. חכם אתה מיתראנדיר, אך למרות דקות שכלך אין אתה שולט בכל החוכמה כולה."

גם אם דנתור ממעיט בכוחה המשחית של הטבעת או עושה אידאליזציה לבנו המת, ניתן להבחין באכזבה שלו מפאראמיר ובמילים הפוגעות שהן מנת חלקו, ומצד שני, באותו קשר מיוחד ועמוק שבין דנתור לבורומיר – קשר שדנתור מאמין שהיה עומד בכל מבחן.

אלה הם הדברים שמניעים את בורומיר בחבורה. מאחורי תשוקתו לטבעת יש יותר מתאוות שלטון ושררה. בן הסוכן הגא שלא בא לבקש חסדים, כדבריו, והמורגל שדעתו נשמעת ומתקבלת, מוצא את עצמו בעמדת נחיתות בחבורה. בתסכול הוא מסתכל כיצד מתקבלות החלטות בניגוד למיטב כושר השיפוט שלו. כבנו של אביו הוא רואה את היאוש שבמצבה של גונדור ומנסה למצוא דרך להצילה. כאיש צבא הוא מגיע למסקנה שבמצבה כיום, גונדור איננה יריב שווה ערך לשר-האפל, וללא כוח חיצוני (הטבעת) המערכה אבודה. למעשה גם גאנדאלף ואלרונד הגיעו למסקנה דומה, והבינו שהטבעת היא המפתח לניצחון במערכה. אלא שבניגוד לבורומיר שרואה באותו כוח חיצוני הזדמנות, הם מבינים שלא חייבים להיכנס למלכודת ולהשתמש בטבעת – אפשר גם לפעול הפוך מכוונת יוצרה ולהשמיד אותה. בורומיר רואה במשימתו של פרודו משימת התאבדות מטורפת. כגונדורצנטריסט, שאינו מכיר את העולם שבחוץ, הוא מרגיש "אאוטסיידר" מול "קליקת ריוונדל". התסכול הולך ומתגבר עד שהוא מוביל לנפילתו ולנסיונו לגזול את הטבעת מפרודו בכוח. על ניסיון ×–×” הוא משלם בחייו. וכמו בחייו, גם במותו נמצאת גונדור במחשבותיו, וברגעיו האחרונים הוא מבקש מאראגורן: "לך למינאס טירית והושע את בני עמי. אנוכי נכשלתי".

ב. דנתור על ספת הפסיכיאטר:

אחת מהפרשיות הקודרות ביותר ב'שר הטבעות' היא נפילתו של דנתור, שמתוארת כשרשרת אירועים מצמררת: דנתור, סוכן גונדור, אדם מטיל אימה, מפקיר את עירו, מנסה לרצוח את בנו ולבסוף מתאבד לבדו בשריפה. כשמדובר באדם שמהווה סכנה לעצמו ולסביבתו אין די במטפל משפחתי, ויש צורך דחוף בהפניה לפסיכיאטר. כיצד ניתן להסביר את ההתרחשויות שמתוארות בסיפור? יש הטוענים שדעתו של דנתור נטרפה עליו. טולקין עצמו הוא שאומר זאת מספר פעמים, באמצעות מרי ("מושל העיר כרע-נפל לפני שנפלה העיר הזאת. דעתו נתערבבה עליו והוא מסוכן.", "האדון, סבור אני, יצא מדעתו") ואפילו באמצעות גאנדאלף ("שעתי לא תהיה פנויה לטפל בנוטים למות או בטרופי הדעת"). יש המסבירים את נפילתו של דנתור בכך שלקראת מותו אימץ את פילוסופיית הצד הרע, לאחר שרצונו של האוייב חדר באמצעות הפאלאנטיר לעיר. לדעתי קיים הסבר אחר לסיפור; אם קודם לכן טענתי שבית הסוכנים מהווה משפחה לכל דבר, הרי שעתה יש לחדד את הטענה ולהגיד שמדובר במשפחה שמתמודדת עם מות בן ושדנתור הוא אב שכול.

השר-האפל צובר צבאות, מצבה של גונדור אינו מהמשופרים, ובניו של דנתור חולמים חלומות מטרידים. דנתור שולח את בנו בכורו לריוונדל ומוצא שבלי משענתו ויד ימינו הוא חלש יותר. הוא מרבה להסתכל בפאלאנטיר ונעשה מיואש ופגיע יותר ויותר (וזכורים דברי גאנדאלף: "חושש אני שהרבה להסתכל באבן… פעמים רבות מדי מאז שהלך בורומיר"). לאחר ימים רבים של ציפיה חרדה מגיעה אל דנתור הבשורה על מות בנו, ולא רק שהיא נוראה כשלעצמה, היא גם נשארת חידתית ולא פתורה: כיצד מת? מתי? מי ×”×™×” עמו בשעתו האחרונה? טולקין טרח לספק לנו השוואה מעניינת – דנתור איננו האב היחיד שאיבד את בנו, גם תיאודן מלך הגליל איבד את תיאודרד, אבל תגובתו שונה לחלוטין. לא נאמר לנו (כמעט) דבר על צערו (וזו אולי אחת מהתוספות היפות ביותר של פיטר ×’'קסון בסרט), הוא מאמץ אליו את איאומר כבן, ולמרות האבל הוא ממשיך בחייו ובמילוי תפקידו כמלך ומנהיג בשדה הקרב. אלא שמותו של תיאודרד שונה ממותו של בורומיר – תיאודרד נפל בקרב כשהוא מלווה באנשיו והובא לקבורה, בעוד שבורומיר נפל לבדו, נסיבות מותו אינן ברורות, והוא לא ×–×›×” להיקבר בין אבותיו. ותיאודן הרחום והחנון ×”×™×” אדם שונה ואב שונה מדנתור מפיל האימה.

דנתור שקוע בצער ובאבל. כך הוא מוצג בפנינו, הקוראים, בפעם הראשונה, כשגאנדאלף ופיפין באים לפניו. באותה תמונה ראשונה הוא יושב בכסאו "ועיניו כבושות בחיקו" – רק חצי עמוד לאחר מכן נבין (יחד עם גאנדאלף ופיפין) במה הוא מסתכל – הקרן השבורה, מזכרת אחרונה מבורומיר, שלא משה מידיו מאז שהגיעה אליו. למרות שגאנדאלף בא כאורח, הוא ×–×” שמברך ראשון את מושל גונדור ומציע לו "דברים ועיצה". וכאשר נחלץ דנתור לבסוף משתיקתו, הוא פותח בדבר שקרוב לליבו יותר מכל – לא בבשורות שמביא גאנדאלף, אלא בבנו, בבורומיר: "אכן מנבאים האותות שקרבה שואת גונדור, אך אני כבר חשך עלי עולמי לפני שיחשך עולמה. נאמר לי שיש עימך אחד שראה את בני במותו, כלום ×–×” הוא?"

מאז מותו של בורומיר הפך דנתור בדעתו שוב ושוב בסיפור ימיו האחרונים עם בנו, והוא מתענה במחשבות "אילו רק" – הוביטים היו עבורו סיפורי אגדות, ועתה הוא נוטר להם על שהופיעו בחלום ומשכו את בנו אל מותו (כפי שהוא אומר לגאנדאלף, "בכל זאת בן מחצית הוא, ואהבה מועטה יש בי לשם ×”×–×”, מאז טרדו אותן מילים את מועצותינו ומשכו את בני לשליחות אכזב שהביאה עליו את מותו"). והוא אינו כועס רק על ההוביטים – בלילות הארוכים שבהם הוא מתהפך במיטתו הוא אינו יכול לסלוח גם לעצמו על שהתיר לבנו לצאת (כאשר פאראמיר לא מתאפק ומעיר שדנתור עצמו הוא ששלח את בורומיר לריוונדל, דנתור מתפרץ: "אל תבחש בלענת כוסי, כלום איני טועם את מר טעמה לילה אחר לילה וליבי מנבא לי שעוד לא מיציתי את קובעתה?") כמו הורים שכולים רבים, גם דנתור מבקש לדעת הכל על מות בנו, ומייד לאחר שפיפין נשבע לו אמונים הוא מורה לו: "זו לך פקודתי הראשונה. דבר ואל תחריש… ותן דעתך לזכור את כל אשר תוכל על בורומיר בני".

מעתה והלאה לא ×™×”×™×” כמעט דיבור או מעשה של דנתור שאינו מתייחס לאבל או נובע ממנו ישירות. ואף על פי כן, בנקודת זמן זו, דנתור עדיין לא נשבר. הוא אינו שקוע רק בצערו האישי על בנו המת, ומסיפורו של פיפין הוא לומד גם על אראגורן שעומד להגיע למינאס טירית. ליבו נתון עדיין לגונדור (שהרי ממי אם לא ממנו נטל בורומיר את השקפתו הגונדורצנטריסטית?) והוא נשמע נחוש בדעתו להילחם – הוא מותח ביקורת על פאראמיר שבחר בחירה אצילית והניח לנושא הטבעת ללכת לדרכו, משום שגונדור עלולה לשלם מחיר כבד על בחירה שכזאת: "בשעה נואשת זו עלול המוות להיות מחירה של אצילות." [ופאראמיר עונה]: "לו ×™×”×™×” כן". "לו ×™×”×™ כן", הרעים דנתור בקולו, "אבל הדברים אמורים לא רק במותך אתה, אדוני פאראמיר, אלא במותם של אביך ושל כל עם גונדור שהגנתם הופקדה בידיך מאחר שבורומיר אינו". ולאחר מכן הוא אומר: "בזמן הנותר מוטב שכל אלה הנאבקים באוייב, איש בדרכו, יעשו יד אחת וישמרו על גחלת התקווה. ואם זו תדעך, יעמדו איתן וימותו כבני חורין." לא במקרה מזכירים לנו דברים נואשים אלה מילים אחרות, של מלך אחר, בסיטואציה דומה – בניקרת הלם, מול המון פרוע של אורקים, גם תיאודן המלך חש שהסוף קרוב ומבקש מאראגורן לרכוב איתו לרכיבה מפוארת אחרונה: "נקעה נפשי משבתי כאן בכלא, מי יתנני אוחז בחנית… וחש עוד זו הפעם את חדוות הקרב ומסיים כך…הקץ לא יבושש לבוא, אך אני לא אובה להמתין לו כאן…התרכב עימי בן אראתורן? אולי נפרוץ לנו דרך, ואם אין, נחולל קץ שיהיה ראוי לשיר – אם אכן ישאר מי לפלטה להנציחנו בשיר". גם תיאודן מאבד תקווה ורוכב עם אנשיו למשימת התאבדות וסופו ×”×™×” עלול להיות שונה מאוד אילולי ×”×™×” גאנדאלף מגיע עם עזרה. ואולי יש להפוך את הטיעון ולהגיד שסופו של דנתור יכול ×”×™×” להיות אחר אילו היו הרוהירים מקדימים להופיע או אילו ×”×™×” גאנדאלף מגיע עם עזרה.

מכל מקום, דנתור מתפקד עדיין כמצופה משליט, אבל סיפורו של פיפין על מות בנו ועל שובו של המלך משפיע עליו לרעה. קודם לכן התענה בגלל הלא ידוע, ועתה הוא יודע יותר מדי ומתחיל לשקוע במרה שחורה. כולנו מכירים משפטים של אנשים שאיבדו אדם יקר ועתה הם מתגעגעים אליו: "חבל שהוא לא איתנו בפסח ×”×–×”" או "חבל שהוא לא ×–×›×” לראות את הנכדים". בדיוק באותו אופן גם בורומיר המת נמצא תמיד במחשבתו של אביו: "את מלוא משקלו יטיל [האויב] באוסגיליאת כבימים עברו כשבורומיר עמד מנגד ובלמו." דנתור עסוק במחשבות נוראות ועם זאת בלתי נמנעות להורה שאיבד בן – את מי הייתי מעדיף לאבד: "בורומיר בני! מה מאוד אנו זקוקים לך עכשיו. מוטב ×”×™×” אילו הלך פאראמיר תחתיך." יחסו אל פאראמיר, שאף פעם לא ×”×™×” אוהד, מקשיח עוד יותר והוא שולח אותו בזעם ובבוז להגן על קו הראמאס: "ניתנה האמת להיאמר שפאראמיר לא הלך לפי בחירתו שלו, אך מושל העיר הקשיח ליבו וכפה את רצונו על המועצה." ההשוואה לאחיו איננה דבר חדש עבור פאראמיר, והוא התנסה בה כל חייו. כעת הוא מנסה לעמוד בציפיות: "מאחר ששכלת את בורומיר אצא נא אני תחתיו ואעשה כיכולתי." הוא מנסה לזכות בהכרה של אביו בערכו: "אך אם אזכה לשוב, חשוב עלי לטובה". ודנתור, קשה כתמיד, עונה לו: "×–×” תלוי בדרך שובך". רק מאוחר יותר יודה דנתור לבסוף בטעותו: "את בני שלחתי בלי תודה ובלי ברכה לתוך סכנה שאין לה תכלית".

לעומדים מן הצד, היחס המפלה בין שני הבנים ברור, ובגונדור מתלחשים: "האדון מכביד ידו על בנו, ומעתה עליו למלא חובה של שניים – שלו ושל ×–×” אשר לא ישוב." אלא שהבן ×”×—×™ לעולם אינו יכול לפצות את הוריו על הבן שהלך. לא במקרה יגיד הנסיך אימראהיל לדנתור בשובו משדה הקרב "×”× ×” שב בנך, האדון, וגדולים היו מעלליו" – זכר השיחה הקשה האחרונה עדיין מהדהד באוזנינו, ובדבריו של הנסיך יש ניסיון עדין לפקוח את עיניו של דנתור ולבקש ממנו שאמנם יחשוב עליו טובות. גם גאנדאלף מבחין ביחסו הקשה של דנתור לבנו, אולם הוא מבין מה נמצא מתחת לפני השטח ואומר: "אביך אוהב אותך פאראמיר, והוא יזכור זאת לפני הגמר". והגמר ×”×™×” קרוב משציפה.

כאן המקום להקדיש שוב כמה מילים לפאראמיר. דנתור אינו היחיד שאיבד אדם אהוב, גם פאראמיר איבד אח, ותגובתו למות אחיו מוכרת ממחקרים על משפחות שמאבדות בן. פעמים רבות במשפחות אלה, הנטיה הטבעית של הסביבה הקרובה היא לנחם את ההורים השכולים, ואילו האחים נשארים בצד ואין התייחסות הולמת לצערם. בשיחתו עם פרודו, פאראמיר איננו מסוגל לעצור בעצמו ונושא קינה מרה לאחיו: "…'בורומיר, בורומיר אחי!', נשא קינה, 'מה היא אמרה לך הגבירה שימיה ימי עד? ומה ראית? מה רחש ליבך בעת ההיא? מדוע בחרת ללכת ללורלינדורינאן ולא הלכת בדרכך, לשוב עם בוקר לביתך עם סוסי רוהאן?' שוב פנה אל פרודו, והפעם ×”×™×” קולו רגוע יותר…" דנתור נוטל לעצמו את הזכות להתכנס בעצמו, להחזיק בקרן השבורה ולהרהר בבנו יום אחר יום; אולם לפאראמיר אין שהות להתפנות לאבלו, משום שהוא חייב להמשיך כרגיל ולמלא את חובת הפיקוד על צבא גונדור. הוא מנסה להסב את תשומת ליבו של אביו לצערו: "אבוי לאחי שאהבתיו גם אני", אולם דנתור שקוע מידי בעצמו ולא נותן דעתו עליו. אלו הן שתי דוגמאות קיצוניות לניסיון להתמודד עם אבל – התנתקות מהחיים מצד אחד (דנתור) וניסיון להמשיך בשגרת החיים ואפילו להעמיס עליה מצד שני (פאראמיר). אין צורך לפרט למה הביאה בסופו של דבר הקיצוניות של דנתור, אבל גם ההתנהלות הקיצונית של פאראמיר גבתה מחיר כבד – התשישות הפיזית כמו גם האבל על אחיו ויחסו הקשה של אביו, פגעו בחוסנו של פאראמיר והיו חלק מהגורמים לכך שהתמוטט ונוגע במחלת הצל השחור.

משחוזר הנסיך אימראהיל ופאראמיר הפצוע בזרועותיו, מתחולל בדנתור שינוי מכריע: "ולידו ישב אביו ולא אמר מאומה, וליבו לא ×”×™×” נתון עוד להגנת העיר." כיצד ניתן להסביר את השינוי ×”×–×”? כאן נחשפת לבסוף האמת שמתחת לפני השטח שבה הבחין גאנדאלף: טולקין אומר לנו ש"נדמה ×”×™×” לו [לפיפין] כאילו דנתור הולך ומזקין לנגד עיניו ממש, כאילו ניתק פתיל רצונו הגא ומוגרה תקיפות דעתו. אולי הצער גרם לכך ואולי החרטה". חרטה על המילים הקשות האחרונות ועל שנים של אפליה בין הבנים. כאן לבסוף מוגדשת הסאה. דנתור מבין שבית הסוכנים עומד לאבד ממעמדו בכל מקרה, בין אם יפסיד לשר האפל ובין אם ינצח ויתמוך בשובו של המלך. משהוא מבין שהוא עומד לאבד גם את המעט שנותר לו, את פאראמיר, הוא נשבר לבסוף: "תוכרע המלחמה כאשר תוכרע – שושלתי ×”× ×” היא תמה". האבל של דנתור אינו רק אבל "ציבורי" על נפילתה הצפויה של גונדור אלא אבל אישי ופרטי. הוא איבד את כל היקר לו – את מעמדו, את בניו ואת המשך שושלתו. אין פלא שבמצב ×›×–×”, כשכל עולמו חרב עליו, עולות בראשו מחשבות על מוות.

כאן אנו מגיעים לגוף ידע נוסף – מתאבדים והתאבדויות. בבואנו לבדוק את רצינות כוונותיו של אדם שמאיים בהתאבדות, יש לברר בשיחה עמו עד כמה המחשבות שלו על המוות הן מגובשות: האם הוא מצהיר "רק" הצהרה כללית על מוות? האם יש כאן יותר מזה, והוא כבר חושב על עצמו כמת ומדמיין לעצמו כיצד יתנהל לו העולם אחרי מותו? האם כבר ×”×’×™×¢ לשלב שבו יש לו תוכנית אופרטיבית כיצד להתאבד? האם כבר נפרד מהסובבים אותו? עד כמה הוא נואש, ומה יש לו להפסיד? מבלי להרחיב בנושא, אציין שדמותו של דנתור, כפי שהיא מתוארת ב'שר הטבעות' מתאימה, כמעט אחד לאחד, לפרופיל של מתאבדים. כבר עם בואם של גאנדאלף ופיפין לעיר עברו בראשו של דנתור הרהורים על מוות, אך הם היו כלליים ואופייניים לאנשים רבים במצבי משבר: "חשך עלי עולמי". כעת, עם פציעתו של פאראמיר, הם לובשים צורה מגובשת יותר ויותר: "תוכרע המלחמה כאשר תוכרע – שושלתי ×”× ×” היא תמה". ובחלוף השעות, כאשר הגברים חוזרים ומבקשים לדעת מהן פקודותיו להגנת העיר, מסתבר לנו שכבר תכנן תוכנית אופרטיבית: "אל המוקד, לא ×™×”×™ קבר לדנתור ולפאראמיר! הם לא יובאו לקבורה, ולא ישנו את שנתם לאט, וחנוט לא יחנטו." דנתור עבר את כל השלבים שמתוארים בספרות בדרך להתאבדות. מעתה הוא חשוב כמת אלא אם יבוא מי ויושיט לו יד.

רבים מוכנים לקבל את התאבדותו של דנתור בשלווה (אחרי הכל הוא דמות מאיימת ולא מעוררת סימפטיה), אולם לא מוכנים לסלוח לו על כך שלקח עימו את פאראמיר. תוכניתו של דנתור לקחת איתו את בנו ולהרוג אותו נתפסת כהוכחה שדעתו נטרפה עליו או שפנה לצד הרע. טולקין (באמצעות גאנדאלף) מאשים אותו באנוכיות עד הסוף המר: "כזאת עשו מלכי הערלים העובדים את הכוח השחור… שהיו רוצחים את בני משפחתם עימם להקל על מותם שלהם…" יש לציין שהמנהג של שריפת בני משפחה – נשים או פילגשים, עם מות האדון ×”×™×” מקובל בעת העתיקה, ולמעשה התקיים בהודו ובמקומות אחרים בעולם עד ימינו. אולם אין להניח שלכך התכוון דנתור כשלקח עימו את פאראמיר; אדם אינו מאמץ מנהגים זרים לו על ערש מותו. דנתור, שהפלה כל חייו בין שני בניו, וששלח את בנו אל מותו במערכה חסרת סיכוי, מבין עתה שאינו יכול להחזיר את הגלגל אחורה. הוא כבר לא יספיק לבקש סליחה מפאראמיר, עתה כשהוא קודח וגוסס, אבל הוא יכול לפחות למות יחד איתו וזה לא מעט. על המוקד הוא מתחנן: "אל תקחו את בני ממני, הוא משווע אלי!… מדוע לא נלך אל מותנו ×–×” בצד ×–×”?" לפחות במותו, אם לא בחייו, הוא מבקש להיות קרוב אל בנו.

מזעזע? מופרע? העובדה שמבינים את המניעים למעשים איננה מחייבת אותנו להסכים להם. יש רק להבין שדנתור אינו המטורף שרוצה לרצוח את בנו מכעס או אנוכיות, או מאי איכפתיות, או מסיבות שרק הוא יכול להבין בטירופו. זהו אדם שהיו לו סיבות טובות ואנושיות מאוד להישבר, ושמנסה ביאושו ועל פי ההיגיון הפרטי שלו, שהתעוות בשל כל הצער והכאב, לעשות את הדבר הנכון.

מדוע אם כן, התמונה שצויירה כאן אינה עולה בבהירות מהספר? מדוע קל כל כך לכעוס על בורומיר ודנתור או לשנוא אותם? מדוע חומקת המורכבות האנושית הגדולה שטולקין מציג כאן מעיני קוראים רבים? קיימות לכך מספר סיבות. ראשית, חולשותיהם של שאר ×”"טובים" בספר מוצגות מתוך כיסוי והבלעה, או לפחות בסלחנות (וכי מתי התוודענו באופן ×›×” מוחשי לחולשה של אראגורן?). לא כך הוא הדבר לגבי בורומיר ודנתור; נראה שכשמדובר בהם טולקין מתעקש לעשות דווקא ההפך – לתאר לנו אותם במלוא חולשתם ולהבליע את מעלותיהם.

הסבר נוסף לעניין הוא ש'שר הטבעות' הוא ספר אפי ודתי, שבו שייכים מרבית הגיבורים לאחד משני מחנות – טובים או רעים. בורומיר ודנתור עומדים בדיוק בנקודת האמצע, עדות לגאונות של טולקין באפיון דמויות, ולאין ספור גווני הביניים בין שחור ללבן שהוא מצליח להעביר. אולם דווקא משום שהם ניצבים באמצע, קשה לקורא להתנתק מאותה פרדיגמה של מלחמת הטוב ברע שנפרסת לפניו בספר.

ולקושי ×–×” מצטרף גם הסבר שלישי שמעצים אותו – טולקין מצייר לנו תמונה ×—×™×” של משפחה במשבר ודמויות מורכבות במידה שלא תיאמן. תיאוריו הם תיאורים כמעט קליניים שהיו יכולים להילקח מסיכומי פגישות טיפוליות (והניתוח שהובא כאן הוא חלקי בלבד). אלא שטולקין איננו מטפל משפחתי או פסיכיאטר. כשכתב את 'שר הטבעות' היתה הפסיכיאטריה בחיתוליה וגופי הידע על יחסי הורים-ילדים, משפחות במשבר, שכול והתאבדויות כמעט שלא היו קיימים. יתרה מזאת, טולקין הוא סופר ולא מטפל. הוא יודע לתאר היטב את המציאות שסביבו, אולם לא תמיד הוא מסוגל לפרש נכונה את שהוא רואה. הפרשנות והשיפוטיות שהוא מכניס חוצצים בין התיאורים החדים שהוא מספק לבין הקורא ומעוותים את התמונה. התרגלנו לסמוך על חדות האבחנה שלו ולקבל את פרשנותו על הדמויות. התרגלנו גם לקבל ללא עוררין את דברי גאנדאלף כדברי אמת מפוקחים, כקולו של המחבר בסיפור, והלא מי מבין את הדמויות יותר מהסופר? אולם כפי שמוכיח סיפור בית הסוכנים, לפעמים טולקין עצמו אינו מבין את הדמויות שברא.

ומה ישמע פאראמיר כשיקום ממיטת חוליו בבתי המרפא? גאנדאלף מורה לנציב בתי המרפא: "את הסיפור המלא על טירופו של דנתור אין לגלות לו, עד שיחלים…". האם יספרו לו שדעתו של אביו נטרפה עליו בערוב ימיו? האם הוא יחשוב לעצמו "המטורף ×”×–×” שנא אותי עד הרגע האחרון!" האם ×™×”×™×” לאב מריר ויפלה בין בניו כפי שעשו אביו וסבו לפניו? או אולי הוא ישמע את הסיפור כפי שסופר כאן, לא מנקודת מבטו של טולקין אלא מנקודת מבט אוהדת, ויוכל להבין ולסלוח?