הטעייתו של סאורון

במועצת המלחמה לאחר הקרב על גונדור אומר גנדלף את הדברים הבאים:

"סאורון יודע שאותו חפץ יקר, שאבד לו, אכן נמצא בשנית, אך הוא אינו יודע היכן הוא, מכל מקום, כך אנו מקווים, ועל כן הוא מתלבט בספקות. ×›×™ אם אמנם מצאנו את הדבר ההוא, יש גם יש אי אלה שלהם הכוח להפעילו…

ספקותיו הולכים וגוברים, בעוד אנו מתייעצים בזה. עינו חותרת להגיע אלינו ומתעלמת מכל תנועה אחרת. ועלינו להחזיק בה. כל תקוותנו תלויה בכך. הנה איפוא עצתי. הטבעת, לא בידנו היא. אם מתוך תבונה ואם מתוך משוגה שאין גדולה ממנה, היא נשלחה להיות מושמדת, לבל תשמיד אותנו. בלעדיה לא נוכל להתגבר על האויב. בכל מחיר עלינו להשיח את עינו ממקור סכנתו האמיתי. אמנם לא נוכל להשיג ניצחון בכוח הנשק, אך בכוח הנשק נוכל לתת לנושא הטבעת סיכוי יחיד ולו רופף. בדרך שאראגורן התחיל בה, עלינו להמשיך. עלינו לקרוא תיגר על סאורון, עלינו למשוך את כוחו הנסתר החוצה על מנת לרוקן את ארצו שלו. עלינו להערך למסע נגדו, מיד. נשמש לו אנחנו פיתיון, לו גם עלולות מלתעותיו להיסגר עלינו. הוא ישלח ידו אל הפיתיון בחמדה ובתקווה, כי יראה במעשה הנמהר עדות לשחצנותו של האדון החדש אשר לטבעת. הוא יאמר בליבו כך: "כך? מהר מדי ורחוק מדי הוא מושיט צוואר. אדרבה יתקרב אליי, ואני לוכדו במלכודת שאין מוצא הימנה. אמחצנו ואת הגזילה אשיב לידי ושלי תהיה לעד." (שיבת המלך עמ' 137, כל הציטוטים הם על פי תרגומה של רות לבנית)

תמיד התעוררה אצלי השאלה מדוע גנדלף מרשה לעצמו לקוות שסאורון מניח כי הטבעת נמצאת בגונדור, ולא רק לקוות אלא אף להכין תוכנית פעולה כפי שראינו בקטע שלעיל. סאורון יודע כי הטבעת ירדה דרומה, אולם מדוע להניח שהיא נמצאת אצל ארגורן או אצל אחד הגיבורים האחרים. הרשימה הנוכחית באה לתת תשובה על השאלה הזו. נטען כי סאורון הוטעה בטעות כפולה אשר הובילה אותו למסקנה כי הטבעת נמצאת בגונדור במקום בדרכה לאנדוין, הר האבדון

הטעיה ראשונה – ההוביטים

כזכור בחבורת הטבעת נועדו להשתתף פרודו וסאם כנציגי ההוביטים בלבד. זה לא קרה. לחץ מתון של פיפין ומרי עשה את שלו כדי להביא אותם להשתתף במסע דרומה יחד עם פרודו וסאם. השתתפות זו הטעתה את האויב. שכן לאורקים אשר נשלחו לחטוף הוביטים, לא הוגדר כמה הוביטים ישנם בחבורת הטבעת ומה היקף המשימה. כתוצאה מכך כאשר נחטפו פיפין ומרי הניחו האורקים כי בכך הושלמה המשימה ופנו לשוב הביתה. ניתן רק לשער מה היה קורה אם פרודו וסאם היו נציגי ההוביטים היחידים בחבורה. במקרה זה האורקים לא היו מוותרים עד שהיו מוצאים וחוטפים אותם. פיפין המחיש את הנקודה הזו בצורה מבריקה באופן שבו הוא טיפל באורק מלוגבורז – גרישנאק. כפי שהבין פיפין הגורם החשוב היה הטבעת ואותה הוא ניסה "למכור" לאותו אורק. כמובן שלפיפין לא הייתה שום טבעת אבל ההטעייה הספיקה כדי להוציא אותו ואת מרי ממעגל האורקים ואז בעזרת המזל והרוכבים הרוהירים להביא למותו של האורק ולהימלטותם של מרי ופיפין. כפי שהוברר לאחר מכן כאשר פיפין הסתכל בפלאנטיר של אייזנגרד, הנחתו של סאורון הייתה שפיפין ומרי הובאו לאייזנגרד ואכן הוא שלח נאזגול להביא אותם משם. אם נמשיך את הקו המחשבה הזה, אזי סאורון הניח שהטבעת נמצאת בידיהם של פיפין ומרי ומהם היא עברה לידיים של אראגורן וחבריו הגיבורים.

פיפין ומרי נחטפו מערבה. סאורון היה מודע לכך אך בלי ידיעה על פרודו וסאם שפנו מזרחה עם הטבעת. כתוצאה מכך סאורון מניח שהטבעת הייתה בידיים של פיפין ומרי וכתוצאה מגורמים מסוימים עברה לידיים של ארגורן ושותפיו, ולכן היא נמצאת בגונדור. עד כאן ההטעיה הראשונה.

הבעיה בהטעיה הזו, היא שמרגע שפרודו נתפס במערת שילוב בידי האורקים והובא לקירית אונגול סאורון היה צריך לדעת שההנחה הראשונית שלו איננה מדויקת. היו יותר מהוביט אחד במסע דרומה. ובכל זאת כפי שרואים מהספר השישי עד הרגע שפרודו ענד את הטבעת, סאורון היה בטוח שהטבעת בידים של גונדור. כלומר, ההטעיה הראשונה איננה מספקת כדי להסביר את טעותו של סאורון. היא אולי הכרחית כפי שנראה בהמשך אך היא איננה מספקת, ולכן אני רוצה לשרטט כאן את מה שאני חושב היה הגורם השני שהטעה אותו.

אייזנגרד ושודדי הים של אומבר

ניתן לטעון ×›×™ בקרב על המערב היו כמה קרבות מכריעים, ביניהם הקרב בנקרת הלם, ונפילתו של שר הנזגול בידי מרי ואאווין. ואולם שני הקרבות שנראה שהותירו את החותם הברור ביותר על סאורון היו נפילת אייזנגרד ומפלת שודדי הים של אומבר, ולו מהסיבה שלכאורה לא ×”×™×” שום גורם אנושי-ארצי שיכול ×”×™×” לגרום למפלות אלו. בהתייחסות לאייזנגרד תיאודן עצמו אומר "אפילו אם תאסוף את כל אנשי הגליל לא תצליח לכבוש את אייזנגרד" (שני המגדלים עמ' 135). במקום אחר, בהתייחסות לשודדי הים, דנתור אומר לפני מותו לגנדלף "גונדור הולכת למפלתה… שודדי הים של אומבר עולים במעלה הנהר לכבוש אותה" (שיבת המלך עמ' 113)

כלומר, לכאורה לא היה לכוחות המערב שום אפשרות להשיג את הניצחונות הללו, ובכל זאת בשני המקרים הושג ניצחון מרהיב. בנקודה זו עולה השאלה כיצד הושגו ניצחונות אלו? התשובה, מנקודת מבטו של סאורון, היא שימוש בטבעת. רק שימוש בטבעת יכל להביא לנפילת אייזנגרד ולמפלת צי שודדי הים של אומבר. למעשה, גימלי אומר את זה באופן כמעט מפורש בנוגע לניצחון על שודדי הים: "כי אכן מוזר ומופלא הוא שעצת מורדור הופרה בעזרת חיל רפאים ובני חושך. בנשק שלה עצמה היא הובסה!" (שיבת המלך עמ' 134) כלומר, אלמלא אנחנו יודעים כיצד הושג הניצחון בפועל, ההסבר הסביר לניצחון היה שימוש בכוחות האופל קרי בטבעת. גם בנוגע לניצחון באייזנגרד השתתפותם של האנטים במלחמה הייתה נתפסת כבלתי סבירה בעליל גם בלי להוסיף את חילוץ הפלאנטיר מהאורתנק (אירוע שלמעשה לולי מערבותו של לשון כחש לא יכול היה לקרות)

הניצחונות בשני המקרים הללו מהווים את הדוגמאות הברורות ביותר לטעות של סאורון בהבנת מפת ההתרחשויות במלחמה. סאורון לא הניח שהיו אלה כוחות הארץ התיכונה, האנטים ורוחות אבן הארך,שיפעלו נגד סאורמן קוטל העצים ובשירותו של בית מלוכה אביון מן הצפון (כביטויו של דנתור) וכך ימנעו את ניצחונו במערב. כוחות אלו היו מחוץ למפה הגיאו-פוליטית הרלוונטית למשחק הכוח בו היו מעורבים סאורון, סאורמן, תיאודן ודנתור. הופעתם היתה בלתי צפויה כמעט כמו הופעתם של ההוביטים במערכת ההתרחשויות. מה שהוא הניח היה שהגורם שפעל הייתה הטבעת הראשה. גם אם הוא הבחין בעזרת  הנאזגול באנטים או זיהה את רוחות הרפאים של אבן הארך הוא בודאי תפס אותם כגורמים הנשלטים בידי הטבעת ("טבעת למשול בם") ולא כגורמים חופשיים הפועלים על פי בחירה חופשית.

סיכום

שני הגורמים שהצבעתי: הימצאותם של ההוביטים במערב, והניצחונות באייזנגרד ועל שודדי הים של אמבור, הביאו להטעיית סאורון ולאמונה כי הטבעת נמצאת בגונדור ועל פי זה הוא פעל. טעותו התבררה לו כאשר פרודו ענד את הטבעת והכריז בעלות עליה. אז התברר לו כי אויביו פעלו בדרך אחרת לגמרי ממה שהוא חשב. סביר להניח שבזמן שנותר לא היה לו זמן להעלות השערות על הדרך בה כבשו את אייזנגרד, או ניצחו את שודדי הים של אומבר. מעייניו היו נתונים להישרדותו על ידי הנאזגול. אולם לנוכחים בזירה קיים יתרון ברור על אלו שמחוץ לה והנוכחים בזירה היו סאם, פרודו וגולום. וגולום בנופלו להר האבדון סיים את הדיון מבחינת שר האופל.

פרודו האפור וסמיאגול המשרת

שר הטבעות מתאפיין בחילופי תפקידים. הידועים מביניהם הם חילופי התפקידים של גנדלף מגנדלף האפור ראש חבורת הטבעת, לגנדלף הלבן ראש מסדר הקוסמים והמנהיג הרוחני, תרתי משמע, של המערב במלחמה נגד סאורון. וכן חילוף התפקידים של סאם, מסאם הגנן עוזרו של פרודו ליורשו של פרודו ומחליפו. אצל גאנדלף הדברים באים לידי ביטוי מפורש בתחילת שני המגדלים, כאשר גנדלף מדבר עם ארגורן, גימלי ולגולס ואומר – "כן אני הוא סארומן כפי שסארומן היה אמור להיות". אצל סאם הדברים נאמרים בספר השישי, לקראת סופו, על ידי פרודו – "אתה הוא יורשי, אתה בעצם מי שהייתי אמור להיות". אולם מי מחליף את גנדלף האפור? ומי מחליף את סאם? לשאלה הזו מוקדש המאמר הבא.

פרודו האפור

ניתן לומר ששר הטבעות בנוי במבנה ספרותי ברור. בחבורת הטבעת ספר א' נקבעים תפקידי העלילה. גנדלף, פרודו סאם והצעדן כל אחד מופיע ומקבל תפקיד. בספר ב' נוצרת חבורת הטבעת, אולם באמצע החלק השני מתחולל משבר. היעלמותו של גנדלף האפור במכרה מוריה יוצרת משבר מנהיגות בקרב חבורת הטבעת. ארגורן מקבל לכאורה את האחריות לחבורה, אך בפועל סמכותו איננה מתקבלת. פרודו ובורומיר חולקים בלי הפסקה על יעדה של החבורה ואילו לארגורן לא היה שום צד או אמירה מתקבלת בוויכוח. בסוף הספר פרודו יוצא להתבודדות, ובורומיר יוצא אחריו, בלי ידיעתו של ארגורן, ומנסה לכפות את דעתו על פרודו. לאחר מכן פרודו מחליט לצאת לכיוון מורדור מבלי להודיע לצעדן. ההוביטים הצעירים יוצאים לחיפוש בלא השגחה, סאם מצליח להצטרף לפרודו במסעו למורדור, שוב מבלי להודיע לצעדן, בורומיר מת בקרב, ואך לגולס וגימלי נשארים למשמעתו של ארגורן. כשלונו של ארגורן ברור, כך שהוא עצמו מודה בכך בתחילת שני המגדלים: "נשתבשו דרכי האגודה. אני הוא הנכשל. שווא נתן בי גאנדאלף את אמונו" (שני המגדלים עמ' 12 כל הציטוטים הם על פי תרגומה של רות לבנית).

זאת נקודת מבט אחת על חלק ב של "חבורת הטבעת", אולם מנקודת מבט אחרת ניתן לטעון שארגורן מעולם לא היה המנהיג של חבורת הטבעת. מי שירש את גנדלף האפור היה פרודו, ופרודו באמת היה זה שהוביל את חבורת הטבעת לתוך מורדור; חבורת הטבעת המצומצמת והמדויקת ביותר – פרודו סאם וסמיאגול. לשאר החברים ישנו תפקיד בסיפור, אך לא כשותפים במסע אל תוך מורדור. את חלק ב של חבורת הטבעת ניתן לראות לפי זה לא כתיאור כישלונו של ארגורן, אלא כתהליך שבו פרודו מקבל את דמותו של גנדלף האפור. תהליך זה נעשה בשלבים אך הרגע המכריע מתרחש בסוף הספר השני, כאשר פרודו בוחר בהליכה אל תוך מורדור כתפקיד הראשי שלו.

את קבלת דמותו של גנדלף האפור ניתן לראות דרך השוואה ספרותית בין פרודו לגנדלף האפור. תחילה בלותלוריין כאשר גלדריאל מתלוננת שהיא חסרה את המפגש עם גנדלף ובניסוחה: "ערפל אפור מכסה אותו מעיני, מחשבותיו וצעדיו נסתרו ממני" (ספר שני עמ' 366). אך אז בהמשך מסתבר שיש מישהו שכן קורא את נפשה – פרודו: "אתה פענחת את מחשבותי והוא דבר שלא עשוהו רבים הנודעים בחכמה" אומרת גדלריאל לפרודו ליד העין של גלדריאל (שם עמ' 377). גנדלף אומר בליבו על פרודו כאשר פרודו התאושש מפציעתו בבית אלרונד: "סופו להיות כאגרטל שנמלא אור, לעיניים שהוכשרו לכך" (ספר ראשון עמ' 231). ובסוף שר הטבעות מסתבר שלפרודו יש עין "שרואה למרחק" כפי שנראה כאשר הוא אומר בפרטו את ילדיהם העתידיים של סאם ורוז: "ולימים יבואו גם פרודו-קט, ורוזי הפעוטה, ומרי, וזהבית, ופיפין ואולי עוד כהנה וכהנה" (שובו של המלך עמ' 293; עיינו גם בנספחים ברשימת הילדים של סאם ורוזי). פרודו מציע את הטבעת לגנדלף האפור בתחילת הספר הראשון, גנדלף מתנגד בבהלה בנמקו את הסירוב בכך שהוא ייפול ברשתה (חבורת הטבעת עמ' 70). פרודו כמובן נופל ברשתה בהר האבדון ומכריז בעלות על הטבעת.

בקטע שתמיד הפליא אותי, בטקס ההכתרה שלו מבקש ארגורן שנושא הטבעת ייקח את הכתר מהארגז אל גנדלף הלבן ושגנדלף הלבן יכתיר אותו (ספר שישי עמ' 220). מובן מדוע גנדלף הלבן המנהיג הרוחני של המערב מכתיר את ארגורן. אולם מה מקומו של נושא הטבעת? לפי דברנו התשובה ברורה. פרודו מקבל את דמותו של גנדלף האפור, וככזה הוא מבחינה רוחנית בדרגה אחת מעל ארגורן יורש הדונדאין. ולכן אך מתאים שהוא זה שיעביר את הכתר.

הובלתו של פרודו את חבורת הטבעת המצומצמת לתוך מורדור מהווה את המשך תפקידו של גנדלף האפור. פרודו הוא יורשו של גנדלף האפור .יעודו של גנדלף האפור היה להוביל את חבורת הטבעת לתוך מורדור. גנדלף האפור נפל בתוך מוריה, ופרודו תופס את דמותו כיורשו הרוחני, מנהיג חבורת הטבעת.

סמיאגול

מתיאור חבורת הטבעת המצומצמת – פרודו סאם וסמיאגול, עולה שיורש דמותו של סאם, הוא סמיאגול, וכאן העדויות הספרותיות הן קצת פחות מרובות אבל גם כן מעניינות מאד. קודם כל הדמיון הראשון הוא כמובן בשם – סאם וסמיאגול. טולקין לא יכול היה לתת לנו רמז ברור יותר לקשר ביניהם. לשניהם יחס זהה למטרת המסע. סאם כמשרת לפני שלוקח את הטבעת במאורת שילוב  וסמיאגול חסרים אחריות על מטרת המסע. האחריות שלהם היא מקומית, להשיג את הצרכים בשטח בלי עמדה עתידית לגבי מטרת המסע.

היחס של סמיאגול לפרודו הוא כיחס של משרת לאדון. אפילו בפגישה הסופית שלהם בהר האבדון כאשר גולום מנסה למנוע את השמדת הטבעת הוא פונה אל פרודו בתוכחה כאל: "אדון מרושע" (ספר שישי עמ' 196). בדיוק כמו שהיחס של סאם אל פרודו עד כמעט תחילת הספר השישי הוא כמעט תמיד כאל אדון .

ולבסוף ישנה גם השוואה לשונית – כאשר סאם מתואר בסוף הפרק צללי העבר לאחר שהוא שומע שהוא יצטרף לפרודו כך: "וקם בקפיצה ככלב שהוזמן לטיול" – במקור האנגלי "like a dog "  (תרגום לבנית חבורת הטבעת עמ' 73), וגם סמיאגול מתואר לאחר שבועתו לפרודו והצטרפותו למסע ככלבלב: "מיד קם גולום והחל מקפץ ככלבלב" – במקור האנגלי "wiped cur"  (שני המגדלים עמ' 206). נעיר ×›×™ התרגום המדויק למילה cur הוא כנראה כלב חוצות ולא כלבלב כפי שתרגמה לבנית. גולום מומשג כאן לא ככלב מתורבת כמו שמתואר סאם אלא כמין כלב חוצות הדורש תירבות וטיפוח. עם זאת מבחינת רמת ההתייחסות שניהם מתוארים באופן דומה ככלבים.

וכאן עולה השאלה אם אצל פרודו המעבר הצליח, מדוע אצל סמיאגול המעבר לא צלח באותה מידה? התשובה לכך היא, שכדי שהמעבר יצלח, נדרש שסאם יעבור לתפקיד של פרודו וכך יפנה את תפקידו לסמיאגול. אולם כדי שסאם יעבור לתפקידו של פרודו נדרשה בגידתו של סמיאגול. רק בגידתו של סמיאגול חייבה את סאם לקחת אחריות על המסע ומטרתו – השמדת הטבעת – ולאחר מכן להשלים את התהליך על ידי ענידת הטבעת מול האורקים (שני המגדלים תרגום לבנית עמ' 315-316). במאורתה של שילוב סאם מקבל את הזהות של פרודו באופן מלא – לקיחת האחריות על השמדת הטבעת, שפרודו קיבל במועצת אלרונד, וענידת הטבעת שמפגישה אותו באופן מלא עם כוחות הטבעת – והוא עוזב את זהותו הקודמת של סאם המשרת המסור. עד אותו רגע סאם נשאר בזהותו הקודמת, ומונע מסמיאגול להתקדם קדימה לזהות שלו כמשרת. לכן כל החלק השני של שני המגדלים מלא במריבות בין סאם לסמיאגול; שניהם יושבים באותה משבצת.

ניתן כמובן להפנות לקטע שבו סמיאגול רואה אותם ישנים ודמותו של ההוביט הזקן חוזרת ומתעוררת בו כפי שעושה טולקין עצמו באחד המכתבים (ספר ב עמ' 298, מכתב 246). מאותו קטע מובן שבגידתו של סמיאגול לכאורה איננה הכרחית. זאת כמובן אם פרודו היה מתעורר ראשון. אבל זו איננה אפשרות מבחינה ספרותית. מבחינה ספרותית סאם חייב להתעורר ראשון, כי רק סאם יכול לעורר את פרודו ולגרום לו להמשיך במסע. וכמובן בכך שסאם התעורר ראשון, האפשרות שעולה מהסיפור ושטולקין הצביע עליה במכתביו נגוזה. סאם וסמיאגול חזרו והתנגשו באותה המשבצת, והתנגשות זו הביאה לבגידתו של סמיאגול.

בגידתו של סמיאגול הביאה להתפרקותה של חבורת הטבעת המצומצמת, וסאם וסמיאגול מעולם לא חזרו לפעול ביחד בחבורה אחת. ואולם ×”×™×” רגע אחד שבו הם חזרו ונפגשו; הרגע המכריע בהר האבדון. לאחר שגולום מפתיע את סאם ופרודו ומנסה למנוע את השמדת הטבעת. הוא נכשל. פרודו פונה לעלות בהר, וסאם מתפנה לטפל בסמיאגול. וכאן בנקודה זו מסתבר שהתמרתו של סאם לזהותו של פרודו מונעת ממנו לפגוע בסמיאגול: "אך בעומק ליבו ×”×™×” דבר מה שעיכב אותו מלעשות כן… כיון שהוא עצמו נשא את הטבעת, ולו לשעה קצרה, מסוגל ×”×™×” לשער במעומעם את ייסוריו של גולום: ייסורי הגוף וייסורי הנפש מחמת השיעבוד לטבעת, באין פדות ובאין מנוח" (שיבתו של המלך עמ' 197). כלומר, לראשונה סאם מפסיק לראות את גולום כמי שמנסה לפגוע ברכוש אדוניו, אלא כמי שמונע על ידי גורמים גדולים הרבה יותר. וכאשר סאם רואה זאת הוא לא יכול לפגוע בסמיאגול.

כפי שמציין פרודו לאחר מכן, אי יכולת זו לפגוע בסמיאגול הביאה להשלמת המשימה (שם עמ' 200). לסאם לא הייתה אפשרות להתנגד לפרודו – 'גנדלף' ברגע הכרזת הבעלות על הטבעת. רק סמיאגול המשלב בין התאווה ×”'גולומית' לטבעת והחסינות שהיא נתנה לו, יכול ×”×™×” להילחם על הטבעת עם פרודו, ולבסוף בנשיכה (כמה גולומי…) לתלוש את האצבע של פרודו עם הטבעת וליפול איתה לתוך האורודרואין, הר האבדון.

סיכום

מעברו של סארומן לצד הרעים הפר את האיזון בין הטובים לרעים בשר הטבעות וחייבה שינוי מערכות כולל. גנדלף הוכרח לעבור קידום מתפקידו כגנדלף האפור לתפקידו כגנדלף הלבן. שינוי זה חייב בתורו את פרודו ואת סאם לשנות זהות: פרודו לגנדלף האפור, וסאם לפרודו. ולבסוף כדי להשלים את המאזן שאל הצד הטוב מן הצד הרע את דמותו של סמיאגול, כמשתתף בחבורת הטבעת המצומצמת האמור לתפוס את מקומו של סאם. שאילה זו לא הצליחה ממש. היה לה פוטנציאל להמיר את סמיאגול לטוב, אולם מסיבות ספרותיות היא נכשלה. נכחותו של סאם במשבצת המשרת מנעה מסמיאגול לתפוס את מקומו של המשרת הטוב וכך הובילה אותו לבגידה בפרודו.

הנקודה האחרונה הזו מעלה הרהורים על היחס בין סמיאגול-גולום לסארומן, שאיתם נסכם את המאמר. לכאורה, סארומן ×”×™×” בעמדה נישאה הרבה יותר מסמיאגול הזחלן-הסרחן כפי שכינה אותו סאם. ולמרות זאת עצם העובדה שכדי לאזן את המאזן בין הטוב לרוע שהופר עם מעברו של סארומן לרוע, הושאל סמיאגול לצד הטוב מלמדת אותנו שהדברים מורכבים יותר. סמיאגול אמנם בא ממעמד נמוך יותר מסארומן, המאיא, אולם בכוחם הם היו שווים כפי שניתן לראות בכמה היבטים. סמיאגול ×”×™×” ×–×” שנשא את הטבעת כל כך הרבה שנים מבלי להיקלש ולהפוך לרוח רפאים. לא ברור שסארומן יכול ×”×™×” לעשות זאת. סארומן בסופו של דבר הפך למשרת של מורדור, בעוד שסמיאגול מעולם לא × ×›× ×¢ לסאורון (שאיתו הוא נפגש) ונשאר תמיד עצמאי. ולבסוף צריך לזכור שמה שהוביל לניצחון במלחמה הייתה חבורת הטבעת המצומצמת ולא שאר הגורמים שהשתתפו במלחמה. ובחבורת הטבעת המצומצמת  השתתפו רק החסינים ביותר מבחינה רוחנית – ×–×” לא במקרה שטולקין מפגיש את פרודו, שהותמר לגנדלף, עם סארומן בסוף הספר השישי ומחייב את סארומן להכיר בעלייתו הרוחנית של פרודו. נכון אמנם שתפקידו של סמיאגול בחבורת הטבעת ×”×™×” הנמוך ביותר: משרת העושה את המלאכות השחורות, אולם זו הדרך שבה הטוב יכול ×”×™×” לקלוט אותו, וגם ×›×›×” ×–×” ×”×™×” תפקיד חשוב מאד. במילים אחרות הבדלי הסגנונות בין סארומן לסמיאגול לא בהכרח מלמדים אותנו מי ×”×™×” החזק באופיו, או ברוחו, מבין השניים, למרות כל המשרתים שאפפו את הראשון והאינדיבידואליזם המוחלט שאפף את השני.

 

העתיק מכול ללא-אב: סודו הנורא של טום בומבדיל

טום בומבדיל הזקן. אולי הדמות הפחות אהובה בשר הטבעות. טיפוס ילדותי שחסידי הספר לא אוהבים עד כדי כך שלא ממש אכפת לרובם שהוא נעדר מכל הגירסאות הקולנועיות של הסיפור. ועדיין, אפשר לראות את בומבדיל באופן אחר, תוך התבססות רק על מה שכתוב בספר עצמו, ולקבל תמונה שונה מאד של הטיפוס המשעשע הזה.

מה ידוע לנו על טום בומבדיל? הוא שמן ועליז ומחייך כל הזמן. הוא ידידותי וחברותי ותמיד מוכן לעזור לעוברי-אורח במצוקה.

רק שלא ייתכן שמשהו מכל זה הוא אמת.

חשבו על כך: לפי דבריו שלו-עצמו (ולפי הידע של אלרונד, שמפתיע עד כמה הוא רופף) בומבדיל חי ביער העתיק מלפני בואם של ההוביטים לפלך. מלפני הולדתו של אלרונד. מאז הימים הכי מוקדמים של העידן הראשון.

ועם זאת, אף הוביט לא שמע עליו מעולם.

בומבדיל מתגלה לעיני פרודו וחבריו בדמות שהיא מעין הוביט בגדול. הוא אוהב אוכל ושירים וחרוזי-שטות ושתיה וחברה. כל הוביט שהיה רואה אדם כזה היה מספר עליו סיפורים. כל הוביט שטום היה מציל אותו היה שר עליו שירים ומספר עליו לכל. ועדיין מרי – אשר מכיר את כל תולדות באקלנד וערך גיחות רבות לתוך היער העתיק – מעולם לא שמע על טום בומבדיל. לפרודו וסם – שקראו בשקיקה את כתביו של בילבו הישיש – לא היה מושג שקיים יצור שכזה, עד שהופיע בפניהם. היער העתיק, בעיני כל ההוביטים בפלך, הוא מקום אימה ופחד – לא מקום-משכנו של זקן עליז ושמן שחולק את מאכלי שולחנו בנדיבות מפתיעה.

אם בומבדיל אכן שכן ביער העתיק כל הזמן הזה – בבית שמרוחק מבאקלנד פחות מעשרים מילין – הגיוני לטעון שמעולם לא התגלה בפני אף הוביט נודד לפני-כן, ובוודאי שלא הציל אף אחד ממוות. בכל 1,400 השנים מאז ההתיישבות בפלך.

מה ידוע לנו על טום בומבדיל? הוא אינו כפי שהוא נראה.

אלרונד, חכם-המסורה הגדול ביותר של העידן השלישי, מעולם לא שמע על טום בומבדיל. אלרונד רק מודע במעורפל לכך שפעם היה מישהו בשם יארוואין בן-אדר ("העתיק מכול ללא-אב") שייתכן והוא-הוא בומבדיל. ועדיין, הדרך הראשית בין ריבנדל לנמלים האפורים עוברת לא יותר מעשרים מילין מביתו של בומבדיל, בית שניצב בפאתי היער העתיק ביותר בארץ התיכונה. האם אף בן-לילית לא שוטט מעולם ביער העתיק או נתקל בבומבדיל בכל אלפי השנים האלה? כנראה שלא.

נראה שגאנדלף יודע יותר, אבל את הידע שלו הוא שומר לעצמו. במועצת אלרונד, כשמציעים לשלוח את הטבעת לבומבדיל, גאנדלף שולף רשימת סיבות מגוונת להפליא מדוע לא לעשות זאת. לא בטוח שאף אחת מהן היא הסיבה האמיתית.

עכשיו, כשהוא משוחח עם פרודו, בומבדיל רומז (אך מתחמק מלומר זאת במפורש) שהוא שמע על בואם מהאיכר מאגוט ומבני-הלילית של גילדור (שאת שניהם פרודו תיאר זה-עתה).
אבל גם זה לא הגיוני. מאגוט גר ממערב לברנדיוויין, נשאר שם כשפרודו עזב, ומעולם לא ידע אפילו שפרודו עומד לעזוב את הפלך. ואם אלרונד לא יודע דבר על בומבדיל, איך ייתכן שהוא ידיד של גילדור?

מה ידוע לנו על טום בומבדיל? הוא משקר.

שאלה: מהו המקום המסוכן ביותר בארץ התיכונה? במקום הראשון זוכים מכרות מוריה, מעונו של הבלרוג, אבל מהו המקום השני המסוכן ביותר? ארצו של טום בומבדיל. בהשוואה אליה, מורדור היא ארץ בטוחה ומאורגנת-היטב, בה יכולים שני הוביטים, חמושים בנשק קל בלבד, לשוטט במשך ימים מבלי לפגוש דבר מסוכן יותר מעצמם. אך היער העתיק וגבעות הכוכים, שניהם חלק מארצו של טום, מלאים בסכנות שיעמידו במבחן כל אחד מהאחווה מלבד, אולי, גאנדלף.

עכשיו, ידוע ומבוסס בקנון הטולקינאי שבריות קסומות רבות-עוצמה מטביעות את חותמן על מקום משכנן. לוריין תחת שלטונה של גלאדריאל היא מקום של שלווה ושל אור. מוריה, לאחר שהתעורר הבלרוג, היא מקום אימה אליו נמשכו יצורי-רשע פחותים בעוצמתם. בדומה לכך, כשסאורון שכן ביעראופל המקום הפך שטוף-רוע ומשכן למפלצות.

וישנה ארצו של טום בומבדיל.

ההוביטים יכולים לחוש בשנאה הטמונה בכל העצים ביער העתיק. כל עץ במקום הזה הוא הואורן שוחר-רעה, השונא את המין האנושי. כל עץ ועץ. וכוכי-הקבורה של המלכים העתיקים, השוכנים בסמוך, חוּללו, ושוכנים בהם רפאי-כוכים. לבומבדיל הכוח לשלוט או לגרש את כל היצורים האלה, אך הוא אינו עושה כן. תחת זאת הוא נותן להם מחסה מפני בני-אדם וכוחות אחרים. דברים מרושעים – ורק דברים מרושעים – משגשגים בתחום-שלטונו. "טום בומבדיל הוא האדון," אומרת גולדברי. ונתיניו הם הואורנים שחורים ורפאי כוכים.

מה ידוע לנו על טום בומבדיל? הוא אינו הדמות המיטיבה שהוא מתיימר להיות.

טום מופיע בפני נושא-הטבעת בדמות ידידותית ושמחה, כדי לחקור אותו ולבחון אותו ולתת לו ולחבריו חרבות שיכולות להרוג את משרתיו של כוח מרושע אחר. אך הוא פועל מתוך מניעים משלו.

חשבו על זאת: נאמר יותר מפעם שעצי-הערבה הם העצים החזקים והמרושעים ביותר ביער. אולם בקטע השיר שבומבדיל מלמד את ההוביטים להשתמש בהם כדי לזמן את בומבדיל עצמו נכללת השורה "חי קנה וערבה"[1]. הערבות הן חלק מעוצמתו של בומבדיל והן אמצעי לזמן אותו. הן שואבות את כוחן מהנהר המקולל וויתיווינדל, מרכז כל הרוע ביער.

ומעיינות הוויתיווינדל הם בדיוק על-יד ביתו של טום בומבדיל.

ויש לנו גם את גולדברי, "בת-הנהר". היא מוצגת כאשתו של בומבדיל, ברייה יפהפיה ומלכותית לאין-שיעור אשר מקסימה ומושכת את ההוביטים. נרמז שהיא רוח של מים, והיא יושבת וסורקת את שיערה הארוך והזהוב כמנהג בתולות-הים. (כדאי לזכור שבתולות-הים נחשבו במקור למפלצות, יפהפיות מעל פני המים, חלקלקות ומזוויעות מתחתם, מפתות מלחים שיטבעו וייטרפו.) אך אני טוען שמשמעות השם היא כי בצורתה האמיתית, גולדברי ניזונה מן הנהר – כלומר, מהוויתיווינדל הידוע לשמצה ברשעותו.

בסיפורי-עמים ובאגדות (כשפי שטולקין ידע היטב) ישנם סיפורים רבים על יצורים היכולים ללבוש צורת-אנוש אך צורתם האנושית תמיד מכילה רמז לטיבם האמיתי. אז מה עשויה גולדברי להיות? היא גבוהה ודקה – בפרט, היא "דקה כענף ערבה"[2]. היא לובשת שמלה ירוקה, ויושבת בין כדים של מי נהר מוקפת במסך שיערה הזהוב. אני טוען שהיא עץ ערבה ששינה צורתו לדמות אנושית, הואורן מרושע כמו סב-הערבה הישיש ממנו נמלטו ההוביטים זה-עתה. אם אין היא בעצם אותו עץ עצמו.

אם כך, אם זו האמת, מדוע מציל בומבדיל את נושא-הטבעת ואת חבריו ומסייע להם? משום שהם יכולים להביא למפלת סאורון, שר האופל הנוכחי של הארץ התיכונה. בנפול סאורון ייפלו שאר הטבעות והקוסמים ובני-הלילית יעזבו את הארץ התיכונה, ובעל העוצמה האדיר היחיד שיישאר יהיה בומבדיל.

יש גבול סביב ארצו של בומבדיל, שאין הוא יכול או אין הוא מוכן לעוברו, משהו שמגביל אותו לתחום צר. ובתמורה, אף קוסם או בן-לילית אינו נכנס לארצו לראות מי שולט בה, או להטריד את יצורי-הרשע המסתופפים בצילו.

כשההוביטים שבים לפלך לאחר מסעם למורדור, גאנדלף נפרד מהם סמוך לברי ופונה לעבר ארצו של טום להחליף עמו דברים. איננו יודעים מה הם אומרים. אך גאנדלף נשלח לארץ התיכונה להתמודד עם סאורון וכעת עליו לעזוב. לא הוטלה עליו המשימה להתעמת עם בומבדיל ובקרוב עליו להשאיר את הארץ התיכונה לבני-אדם והוביטים דלי-כוחות, בעוד בומבדיל נותר, ממתין להגשים את ייעודו.

האם אני חושב שטולקין תכנן כך את הדברים? כלל לא, אבל אני סבור שזו השערה מעניינת להעלותה.

ואם נמשיך להעלות השערות מרחיקות-לכת ופרועות עוד יותר:

הכישוף אשר כובל את בומבדיל לארצו הצרה והמקוללת הוטל לפני מאות בשנים על-ידי הואלאר כדי להגן על בני-אדם ובני-לילית. הוא עשוי לשרוד עוד כמה עשורים, אולי עוד כמה דורות של הוביטים. אבל כאשר יפליג בן-הלילית האחרון מן הנמלים והקסמים האחרונים של טבעות וקוסמים יותרו, ייעלם גם הכישוף הזה. ויארוואין בן-אדר, העתיק מכול ללא-אב, אשר שלט באפילת הארץ התיכונה לפני היות סאורון, לפני שהציב שם מורגות את כף רגלו, לפני שזרחה השמש לראשונה – הוא ישוב אז אל נחלתו משכבר. ובאחד הלילות האפלים יקומו העצים העתיקים ויצעדו מערבה אל תוך הפלך להזין את שנאתם הנושנה. ובומבדיל ירקד ביניהם, כשהוא עוטה סוף-סוף את דמותו האמיתית, מזמר את חרוזיו חסרי-הפשר בעוד העצים ממלמלים את קללותיהם ורפאי-הכוכים השחורים והאיומים מכרכרים ומלהגים סביבו. ועל פניו ייפרש חיוך.



הערות:

[1]
במקור "by the reed and willow". בשתי המהדורות העבריות אין השורה הזו (חצי שורה, למעשה) מתורגמת מילולית: במהדורה הישנה היא "חֵי אַגְמוֹן וּגְרֶוִילָה", ובחדשה "בּוֹא-נָא וְהַצִּילָה".

[2]
גם שורה זו, "O slender as a willow-wand", לא תורגמה באופן מילולי. במהדורה העברית הישנה נכתב "הוֹ דַּק כְּמוֹ גִּבְעוֹל-תִּדְהַר", ובחדשה "דַּקָּה כְּמוֹ גִּבְעוֹל-תִּדְהָר". לא הצלחתי למצוא איזה מין עץ הוא תדהר, אבל אין זה שם נרדף לערבה הבוכיה.

אודות:

המאמר נכתב על ידי קית' מרטין והופיע לראשונה ב 2011.

המתרגם, יובל כפיר, עזר רבות לעמנואל לוטם בהכנת מהדורת המהדורה החדשה של שר הטבעות.

תודה ל-Greenwood the Great‏ על הערותיה והצעותיה לשיפור המאמר!

נישואין בקרב בני לילית – עובדות חדשות

בכרך העשירי של ההיסטוריה של הארץ התיכונה יש מידע מעניין על הנישואין, החלטתי להביא לכם אותו בנקודות:

  • בימי שלום בני הלילית התחתנו בגיל מוקדם, אפילו שהם היו ילדים היו כבר החלטות על אירוסין.
  •  האירוסין הוכרזו במפגש של שני הבתים שמהם הזוג שמתחתן, ובמפגש ×”×–×” הם גם נתנו טבעות כסף אחד לשני.
  •  לפי חוקי האלדאר, האירוסין צריכים להיות שנה אחת לפחות, ובמשך השנה הזו אפשר לבטל את הנישואין על ידי החזרת הטבעות בפומבי, ואת הטבעות מתיכים ולא משתמשים בהם יותר לאירוסין. (מצויין גם לגבי הזכות הזו לבטל את האירוסין, שהשתמשו בה לעיתים רחוקות ×›×™ בני הלילית לא עושים טעויות בבחירות מהסוג הזה בד"×›)
  •  לא כל האהבות התממשו, כלומר היו מקרים שהאהבה הייתה חד צדדית. חלק טענו שזו בגלל ארדה המושחתת, חלק בגלל הצל שתחתיו האלדאר התעוררו, וחלק שאמרו שזה בגלל האהבה עצמה, בגלל החופש של ×”-Fea, של הרוח/נשמה, שהייתה מיסתורית מטבעה אצל ילדיו של ארו.
  •  לאחר לפחות שנה מהאירוסין, החתונה התקיימה וזה אורגן על ידי שתי המשפחות. בסיום הסעודה הזוג עמדו קדימה מול כולם, והאם של הכלה והאב של החתן שילבו את הידיים של הזוג ובירכו אותם. את ברכה זו לא שמעו בני האדם, אבל נאמר שהאלדאר מזכירים את שמה של וארדה כעדה על ידי האם ואת שמו של מאנווה מזכיר האב כעד (מי שזוכר, גם בשבועת פאנור מזכירים את שמותיהם כעדים) וגם בסוף מוזכר שמו של ארו, שאת שמו בני הלילית מזכירים לעיתים רחוקות, ×–×” כמובן בגלל חשיבות המעמד.
  •  המאורסים אז מחזירים את טבעות הכסף (ושומרים אותם כמובן) ובמקומם הם מביאים אחד לשני טבעות זהב. את הטבעות שמים על האצבע המורה ביד ימין.
  •  אצל הנולדור היה מקובל שאם הכלה תיתן תכשיט כלשהו לחתן, וכך גם אב החתן לכלה. התכשיטים האלו לפעמים ניתנו לפני החתונה, ×›×›×” התכשיט שגאלאדריאל נתנה לאראגורן הוא מתאים לתיאור הטקס, גאלאדריאל לקחה במקרה ×”×–×” את תפקיד הבת שלה שעברה לואלינור.
  • חוץ מזה על הנישואין חשוב להבין שהם לתמיד, כלומר עד לסופה של ארדה. אבל אם אחד מהזוג מת מסיבה כלשהי והוא לא רוצה לחזור לחיים, אז הנישואים מבוטלים ומי שנשאר ×—×™ יכול להתחתן בשנית. טכנית כל הסיפור ×”×–×” לא ×”×™×” מתוכנן, והוא בגלל ארדה המושחתת, והחוק ×”×–×” הוכרז בגלל הסיפור של פינווה ומיריאל. לאחר שהיא לא רצתה לחזור פינווה ביקש ממאנווה עצה והוא הביא את הואלאר ואת הנהגת האלדאר לדיון בנושא שם נעשו החוקים במקרה ×”×–×” של המוות והקשר שלו לנישואים.
  • ועוד משהו, כמובן שזה תיאור של טקס נישואין באמאן, ולבני הלילית שנשארו בארץ התיכונה סביר להניח שהיו טקסי נישואין שונים.

 

הארץ התיכונה – צפון מול דרום

בעידן השלישי של השמש בארץ התיכונה, עדיין בני לילית, גמדים, וגזעים אחרים שנעלמו במשך העידן הרביעי, הלכו לצד בני האדם על פני האדמה.

אך לא כל בני האדם בתקופה הזו היו מודעים למציאות הזו בשלמותה, והם הסתכלו עלייה מנקודת מבט שונה. את ×–×” ניתן לראות מבחינה כללית בהשוואה פשוטה בין הצפון לדרום בארץ התיכונה. עכשיו מה אני מחשיב לצפון ומה לדרום ? הריי הארץ התיכונה היא מקום לא קטן… אני מדבר על הארצות המוכרות שלנו , אפשר להגיד שאני מחלק את צפון מערב הארץ התיכונה לשני חלקים, החלק הצפוני הוא דייל, הפלך, בריי, מירקווד, ושאר המושבות בשני הצדדים של ההרים הערפל מעל פאנגורן.

ארצות הדרום הם אלו שמתחת לפאנגורן, ואני מדבר על שני ארצות מסוימות בעיקר, שאלו הן רוהאן וגונדור.

כמסופר בשרה"ט, חברות הטבעת יורדת מצפון דרומה, ובמהלך המסע וגם על ידי המאורעות לפניו, ניתן ללמוד רבות על האנשים של הארץ התיכונה, ואני מעוניין לשים דגש על בני האדם בצפון, לעומת בני האדם שחיו בדרום (ע"פ החלוקה שלי) בנוגע לראיית המציאות שעלייה דיברתי בפסקה הראשונה.

בני האדם בצפון ברובם הם שאלה קשה מהבחינה של זיהוי האבות שלהם, כנראה מדובר בשבטים שבמהלך השנים התאחדו והקימו כפרים וערים ואפילו ממלכות (למרות שקטנות) כמו זו של אסגרות'. בצפון בעידן השלישי לצד בני האדם חיו פיזית הגמדים, ההוביטים ובני הלילית. הם היו מודעים למציאות של עמים רבים ומגוונים מבחינת ×”×’×–×¢ שלהם, והם היו בקשרים איתם, אם ×–×” התבטא בחבורת גמדים שעוברת לה בפאב בבריי , או ביחסי מסחר בין בני הלילית ממירקווד לאנשי אסגרות'. הם למדו רבות על הנעשה בארץ התיכונה מהעמים השונים, וגם למדו על העמים עצמם, אך ×–×” ×”×™×” תלוי בכמה הנציגים של העמים האלו יסכימו לספר להם. לראות הוביט על הדרך ×–×” לא ×”×™×” אירוע מיוחד שם…

לבני האדם הצפון היו הרבה סיפורים ואגדות על ימי קדם, אך חשוב להבין כי ימי קדם בשבילם זה היה לפני 500 שנה בערך, לא יותר, לא היו להם מגילות של ידע וסיפורים מעידנים קדומים, הידע שלהם היה עכשווי ברובו. הידע אשר עסק בעבר היה ההיסטוריה הספציפית של הכפר/עיר שלהם, או היסטוריה שקשורה לאזור שלהם, שהייתה גם עדיין קשורה למציאות שלהם כיום, כמו הסיפורים של אנשי אסגרות' לגבי מלך ההר הבודד שיחזור לשלו ויהרוג את הדרקון.

הם היו אנשים של המציאות העכשווית, אפשר כמובן להגיד שכל בני האדם בכל תקופה הם אנשים של מציאות עכשווית, אף אחד לא חי בעבר, אבל אני מדבר על ראיית המציאות שלהם, שזו הייתה עכשווית, הם ידעו מה יש ומה היה קצת לפני (100-200 שנה), אבל לא התעניינו במה שהיה 800-1000 שנה לפני, וגם לא ידעו מה היה אז.

עכשיו נעבור לבני האדם אשר חיו בארצות הדרום, גונדור ורוהאן, מהמסופר לגביהם, אפשר לראות בבהירות כי ראיית המציאות שלהם שונה מזו של בני האדם בצפון, וזאת כבר על ההתחלה שאנחנו לומדים להכיר אותם, כאשר איאומר ואנשיו פוגשים את אראגורן, לגולאס וגימלי. להלן חלק מדבריו של איאומר :

“These are indeed stange days, dreams and legends spring to life our of the grass “

“Halflings! But they are only a little people in old songs and childrens tales out of the norht. Do we walk in legends or on the green earth in the daylight ? “

(את זה אומר רוכב אחר מרוהאן)

“It is hard to be sure of anything among so many marvels. The world is all grown strange. Elf and Dwarf in company walk in our daily fields; and folk speak with the lady of the wood and yet live; and the sword comes back to war that was broken in the long ages ere the fathers of our fathers rode to the Mark! How shall a man judge what to do in such times?”

ניתן להבין מהמילים שלהם שהם מופתעים, מה שהיה להם כאגדה וסיפור ליד האח, פתאום עומד מול עיניו כמציאות עכשווית.

מקרים דומים אפשר לראות כאשר פארמיר ואנשיו תופסים את ההוביטים ולא יודעים מה הם, וכך גם אנשי גונדור מסתכלים על פיפין, ומאוחר יותר על לגולאס וגימלי בפלא, כמשהו שנדיר לראות, כמשהו שהם שמעו עליו מרחוק, וחלקם אפילו לא היו בטוחים שקיים גם.

מהמקרים האלו ניתן להבין כי בשביל אנשי הדרום, לא כאנשי הצפון, המציאות הייתה אחרת, לידם לא היו הוביטים, גמדים או בני לילית, כמו שליד בני האדם בצפון היו, וזה למה העמים האלו הפכו בשבילם להיות כסיפור קדום, הם ידעו ללא ספק שקיימים עמים כאלו, רק הם לא היו בקשר איתם שנים רבות.

אך איך הם ידעו ע"י סיפורים ואגדות שהעמים האלו באמת קיימים ? איך הם ידעו שהסיפור המסוים הוא לא המצאה ?

הם ידעו שהעמים והסיפורים האלו הם לא המצאה מסיבה פשוטה, כי היה להם ידע כתוב וברור שזה לא היה כך, מדובר בכתבים רבים ורציניים עם ידע שמתפרש על מאות ואלפי שנים, אם זה לגבי נומנור, מלחמת הדאגורלאד, או אפילו ידע על העידן הראשון, שמתבטא במילים פארמיר (דוגמא נהדרת לאיש גונדור מלומד) לגבי אנשי רוהאן, שהם מזכירים להם את אנשי האדור מהעידן הראשון בגלל שיערם הזהוב.

כך אפשר לראות שהידע שלהם מבחינת ההיסטוריה הוא הרבה יותר עמוק ורחב מזה של בני האדם שחיו בצפון, וזה בגלל המוצא שלהם. ניקח את אנשי גונדור לדוגמא, שמסתכלים אחורה אפשר לראות שאבותיהם של אנשי גונדור הם אנשי אלנדיל מנומנור, שבנו את מינאס טירית והתיישבו ברחבי גונדור, ולמרות שהדם של בני האדם מנומנור התערבב עם זה של בני האדם שחיו כבר בארץ התיכונה לפני נפילת נומנור, הכתבים, הציורים, הפסלים, החפצים ושאר היצירות שלהם עדיין נשארו, ואלו נשמרו ברובם במינאס טירית , אם אלו המילים של איסילדור לגבי הטבעת שגאנדלף קורא בשביל להבין יותר טוב את ההיסטוריה של הטבעת או הפלאנאטיר שהגיע מנומנור ע"י האלנדילי.

שמדברים על ראיית המציאות של בני האדם בדרום ניתן לראות ידע רחב להיסטוריה, אך מציאות שרחוקה ושונה מההיסטוריה הזו, אם כי קשורה אליה.

לסיכום :

בני האדם בצפון חיים לצד מגוון של עמים מגזעים שונים, כך ראיית המציאות שלהם היא רחבה, אך היא עכשווית ולא הולכת אחורה יותר מדי, וזה בגלל חוסר מקורות של ידע היסטורי, לעומת בני האדם אשר חיים בדרום, שמקורות של ידע יש להם, כך ראיית המציאות שלהם מבחינת ההיסטוריה הינה רחבה, אך ראיית המציאות העכשווית שלהם אינה רחבה, וזה בגלל הריחוק שלהם ממגוון העמים אשר חיים בארץ התיכונה, למרות שהם יודעים על קיומם, להיפגש עימם זה עדיין דבר שנחשב להיות לא צפוי.

הערות

  • האורקים והטרולים לא הוזכרו כגורם ראשי במציאות של בני האדם בדרום ובצפון בגלל שהם מציאות כוללת בארץ התיכונה בעידן השלישי, כולם ידעו עליהם (אם ×›×™ בצער) .
  • לגבי רוהאן וידע קדום, למרות שבחרתי לדוגמא את גונדור בנושא, אני רוצה להדגיש שגם לרוהאן יש ידע היסטוריה, אם ×–×” ידע משלהם על הצפון מלפני מאות שנים ×›×™ משם הם הגיעו, או ידע שהם למדו מאנשי גונדור במהלך השנים.
  • אני מקווה שאין טעויות בדברי במאמר ×”×–×”, מומחה גדול בשרה"ט אני לא…
  • ודבר אחרון, אני מעוניין להדגיש שהמאמר ×”×–×” לא בא ללמד משהו חדש, אלא רק לשים דגש על השוני הקיצוני בין המציאות של בני האדם בארץ התיכונה בעידן השלישי.

טולקין והמיתולוגיה הפינית

פתח דבר

הקשר בין טולקין לעולם הצפון-אירופאי המיתולוגי והקדום הינו ידוע, ומתבטא היטב בכתביו בדרכים רבות ומגוונות. בעוד המקורות העיקריים שהשפיעו על טולקין הם המיתולוגיות והאגדות הגרמאניות, שכוללות את העולם הנורדי והאנגלו-סקסוני, ישנם עוד מקורות שהשפעתם מוכרת פחות לקהל הרחב. למרות שמקורות אלו גם, בהתאם, פחות שכיחים בביטוי שלהם בלגנדאריום, גם להם הייתה חשיבות רבה בשביל טולקין, כמו כל דבר אחר שכתב והכניס לעולם שיצר. אחד המקורות הללו הוא המיתולוגיה הפינית, או, ליתר דיוק, היצירה הכי פופולארית בנושא מחוץ לפינלנד, אשר נקראת 'הקאלוואלה'.           

אז על מי בעצם אנחנו מדברים? בגלל קרבתה הגיאוגרפית של פינלנד לשבדיה ולנורבגיה, קיימת נטייה אצל רבים לחשוב שגם תושביה הם בני עם נורדי בעלי אמונות ומנהגים דומים לשכניהם, אך לא כך הדבר. הפינים הם לא עם גרמאני במקור, למרות שכיום הם די מעורבבים איתו. מקורם בשבטים דוברי שפה פינו-אוגרית, שזו שפה אשר שייכת לקבוצת השפות האוראליות, ששונות ואינן שייכות לקבוצת השפות ההודו-אירופאיות, כמו אלה המדוברות ברוב אירופה כולל בעמים הגרמאנים. המקור של האנשים הללו שונה והוא כנראה מאזור הרי אוראל ברוסיה. כך שבהתאם גם מאפיינים רבים בתרבות שלהם ייחודיים, וזה כולל, כמובן, את המיתולוגיה והאמונות שלהם. 

ההגדרה של אלים בעולם הפיני הקדום היא בעייתית, ואין דמיון רב ביניהם לבין אלו מהפנתיאון היווני או הנורדי, לדוגמא. במקורות ששרדו לגבי האמונות הקדומות של הפינים בנוגע לכוחות שונים בעולם, מסופר לנו על דמויות רבות, ישויות או רוחות כוח דמויות אדם בדרך כלל, בעלות כוחות כישוף. לפעמים הן מקושרות למקום מסויים כמו ליערות, לשמיים, לים או לרובד מיסטי כמו שינה וחלומות, אך לא היה לרובן קשר פולחני רציני כמו לאלים מתרבויות אחרות. הדמויות הללו, ברובן, הן יותר חלק מפולקלור, אגדות-עם בעלות מטרה לשעשע או ללמד מוסר השכל כלשהו, אם כי לחלק מהן כן היה חלק ביצירת העולם או בניהולו, לפי הסיפורים, אך אין כאן סדר מובן בנושא או גרסה אחידה. חשוב גם להגיד שבכתבים רבים על המיתולוגיה הזו, דמויות רבות שויכו לתפקידים שונים בהתאם לראייה הקלאסית של איך אמור להיראות פנתיאון של אלים, אבל זה לא בהכרח מדוייק במקרים רבים.

  יש לציין שדמויות רבות מהעולם הפיני הן בעלות הקשר לעצמים דוממים טבעיים, בין אם דמויות אדם (כמו, לדוגמא, האנטים אצל טולקין) ובין אם לא (כמו עץ הערבה הזקן ביער העתיק). כך שניתן להגדיר את האמונה הקדומה בפינלנד כאנמיסטית, מהמילה אנימיזם, שכוונתה היא לאמונה שלעצמים הדוממים הטבעיים יש תודעה ורצונות משלהם, ואולי גם יכולות מעבר לכך. כלומר לעצם הדומם יש חיים ומשמעות רוחנית. אציין גם שאמונות אלו הובילו לתרבות השאמניזם המפורסמת בפינלנד, שכללה יצירת קשר עם רוחות הטבע הללו במישור אחר או עם רוחות המתים, והיו אנשים שזה היה תפקידם. במקורות נורדים רבים הם נקראים המכשפים פינים.

אליאס לונרוט ויצירת הקאלוואלה

לפני הדיון על הקשר בין שני המקורות, הלגנדאריום והקאלוואלה, חשוב להבין את המקור של היצירה הפינית הזו, ולערוך הכרה עם האיש שהביאה לעולם, אשר היווה מודל והשראה לטולקין. 

עידן הזהב של האגדות והמיתולוגיות באירופה היה בסביבות המאה ה-19, כאשר אלו שבו אל העולם הספרותי ואל החקר האקדמאי, בנוסף לתרומתן לזהות הלאומית של המדינות השונות. בין החוקרים שהחזירו את התחום לחיים, ניתן למצוא את האחים גרים עם אגדות-העם ויצירות המיתולוגיה בגרמניה, ניקולאי גרונטוויג ובנו סווין עם סאגות ואגדות קדומות בדנמרק, ג'ון פרנסיס קמבל בסקוטנלד עם הפולקלור הקלטי המקומי, ובפינלנד הרכיב אליאס לונרוט בשנות ה-30 של המאה ה-19 את הקאלוואלה  מפואמות וסיפורי-עם שהיו מפוזרים ברחבי פינלנד.

לונרוט היה אקדמאי פיני, אשר עיסוקיו היו כפילולוג, משורר ופולקלוריסט. בתקופה אליה נולד, המחצית הראשונה של המאה ה-19, פינלנד לא הייתה מדינה עצמאית, אלא דוכסות רוסית, לאחר שהייתה תחת שלטון שבדי במשך מאות שנים. 

  לונרוט רצה לעשות מחווה לאומית לעם שלו, ותכנן להשיג זאת על ידי תרומה למורשת הספרותית של פינלנד. הוא החל בעבודה ממושכת, אשר כללה איסוף של פואמות ארוכות מכל רחבי פינלנד, גם ממקורות כתובים וגם ממקורות אוראלים כמו זמרים נודדים ומספרי סיפורים, ולאחר מכן עריכתן וחיבורן לגוף סיפורי אחד עם רצף עלילתי במובן הכללי של המילה. היצירה הזו נקראת 'הקאלוואלה', שפירושה היא 'ארצות קאלווה', שם קדום לפינלנד.         

  כך שיצירה זו מכילה שירים ארוכים (מאוד) שמספרים סיפורים שונים, כאשר בסה"כ בספר ישנם חמישים שירים, על למעלה משש מאות וחמישים עמודים בתרגום לאנגלית שבבעלותי. הסגנון שלהם הוא מאוד ייחודי ומוזר לקורא, ולקרוא ולהבין את כולם באופן מלא זהו אתגר לא פשוט בהחלט. חלק מהשירים שייכים לעלילה רחבה יותר בקאלוואלה, וחלקם יכולים גם לעמוד בפני עצמם, כמו המחזור של קולרבו בו אדון מאוחר יותר; אך עדיין ישנו קשר בין כל השירים, או הפרקים, בספר שמתבטא בעיקר בדמויות ובאינטראקציה שלהן בינן לבין עצמן באירועים שונים.

היצירה הזו הייתה ועדיין בעלת חשיבות אדירה לפינלנד, ומוכרת בתרומתה כיום, בתחומי מדעי המדינה והגיאו-פוליטיקה, כגורם אשר תרם לפרץ הלאומיות בפינלנד שהסתיים בעצמאות שלה אחרי מאות שנים של חיים תחת שלטון זר. החוקרת הטולקינאית וורלין פלייג'ר קראה לזה: 'זהות לאומית מושרשת בשירה עממית'. 

כאשר טולקין היה עוד תלמיד צעיר בברמינגהם בבית הספרSt. Edward's , בסביבות שנת 1911, הוא נתקל לראשונה בקאלוואלה; כך מספר המפרי קרפנטר בביוגרפיה שכתב על חייו של טולקין. לאחר הקריאה של היצירה כתב טולקין בהערכה על "האנשים המוזרים והאלים החדשים הללו, גזע של גיבורים עממיים ושערורייתיים", והוסיף "ככל שקראתי יותר, הרגשתי כבתוך ביתי ונהניתי".  

כידוע, טולקין רצה ליצור מיתולוגיה לאנגליה האנגלו-סקסונית האבודה, לה לא היה חוקר דמוי לונרוט שהעלה מהאפר אגדות אבודות, ואחד המקורות לרצון הזה היה הקאלוואלה של לונרוט. שנה לאחר שקרא לראשונה את היצירה הזו, הוא כתב עליה במאמר כך: "הייתי רוצה שיהיה קיים משהו מסוג זה אשר שייך לאנגלים". טולקין רצה גוף ספרותי-מיתולוגי, כפי שהיה לפינים ולעמים רבים אחרים, בשביל ארצו שלו. 

השפעתו של לונרוט על טולקין לא מסתיימת בהשראתה של העבודה שעשה ובהישגיה. האקדמאי הפיני גם שיחזר, כפילולוג, את השפה הפינית, כחלק מהעבודה שעשה, וזה היה עוד דבר שהרשים וגרם לטולקין להתחבר לקאלוואלה. לפי החוקר הטולקינאי טום שיפי, ניתן לסכם את השפעת הקאלוואלה על טולקין בשלוש נקודות: א. מטרה. כלומר, יצירת הגוף המיתולוגי לעם שזה היה אבוד לו. ב. השפה. כלומר, שחזור שפה קדומה עם יופייה הנשכח והקדום שהשתנה. ג. תוכן. כלומר, השפעת הסיפורים עצמם, שעל כך ארחיב בהמשך המאמר.

מעבר לשלושת נושאים אלו, פלייג'ר ואן סי. פטי טוענות שישנה השפעה של לונרוט על טולקין מבחינת מודל ושיטות עבודה. כפי שהוזכר מקודם, לונרוט חרש את רחבי פינלנד והביא לכתב שירים וסיפורי-עם אוראלים של איכרים, וכל דבר דומה שהיה קשור להיסטוריה הקדומה והמיתולוגית הזו של פינלנד. הפרוייקט ×”×–×”, עד לפרסום המלא, ארך בסביבות השלושים שנה. טולקין עשה דבר דומה, ופלייג'ר אומרת כך: "… הוא בנה עולם של קסם ומסתורין שכלל יצירת עידן הרואי, שלמרות שאולי לא ×”×™×” קיים אי-פעם, ייתן לאנגליה תחושה של מיתולוגיה משלה, ובכך גם יתרום לזהות הלאומית שלה". פלייג'ר לא שכחה לציין שישנו עדיין הבדל קרדינאלי בין השניים, וזו העובדה שטולקין לא הסתובב ברחבי הארץ ואסף שירים וסיפורים. הוא ×”×™×” סופר, לא אספן. בנוסף, מה שהיה לאסוף באנגליה ×”×™×” נוצרי יתר על המידה או קלטי, ובכך מתרחק מהגדרתו של טולקין למיתולוגיה וסיפורי הפיות של אנגליה האנגלו-סקסונית. 

נושא שיטת העבודה מתבטא בעיקר בתיעוד העבודה, אשר כולל בעיות שצצו במהלכה ודיון בהם עם חברים, קרובי משפחה ועמיתים אקדמאיים; דבר זה משותף לטולקין וללונרוט, ותרם להם רבות כאשר היו מיואשים. 

ניתן בהחלט לומר שטולקין ראה במחבר הקאלוואלה דוגמא וגורם של מוטיבציה לעבודתו שלו. רק מעטים דומים ללונרוט בהשפעתם על טולקין בנושא זה.    

קצת על השפעת השפה הפינית

לצערי (או שלא), אינני מומחה לשפה ולכתב. הידע הטולקינאי שלי בשפות מסתכם במשפט הברכה 'אלן סילה לומן ידה ידה ידה', ובפינית אני יודע להגיד רק היי וביי, אם כי יש שיטענו שאלו לא בדיוק מילים בשפה הפינית. למרות זאת, אם ענייננו השפעה פינית על טולקין ראוי שנזכיר את השפעת השפה הפינית, גם אם בקצרה ובאופן כללי. הרי דרך המיתולוגיה הפינית טולקין למד להכיר את השפה הזו והתאהב בה. 

במכתב ל-W.H. Auden בשנת 1954 (מספר 163 בקובץ המכתבים), טולקין מספר לו שהשפה הפינית בקאלוואלה השפיעה עליו ותרמה לאווירה שמשכה אותו פנימה לעולם הזה. בנוסף הוא אומר כך על מפגשו עם הדקדוק הפיני: 'זה היה כמו מציאת מרתף-יינות מלא בקבוקים של יין מדהים מסוג וטעם שלא חוויתי לפני כן. אירוע זה די שיכר אותי, וויתרתי על הניסיון להמציא שפה גרמאנית לא מוכרת, והשפה שלי, או סדרת השפות המומצאות שלי, הושפעו מהשפה הפינית מבחינת דגם פונטי ומבנה'. 

  השפה הזו, שבעיקר הושפעה מהפינית, היא שפת הקווניה, שטולקין קרא לה גם 'האלפית הלטינית', וזו היא שפת בני הלילית מהמערב. במכתב מספר 144 הוא בעצמו מעיד על הקשר הלינגוויסטי בין הפינית לקווניה. השפה הזרה השנייה, שהשפיעה עליו באופן דומה, היא הוולשית, ואת זאת ניתן לראות בסינדארין. כאשר שפה זו של בני הלילית השפיעה גם על הקווניה ביסודות שלה, מנקודת מבט פנים-סיפורית, "כמו כל שפה אמיתית שיסודותיה הם בשפה קדומה יותר", כפי שאומר קרפנטר בביוגרפיה.

הרחבה בנושא השפעת השפה הפינית על הקווניה ניתן למצוא בספרי מחקר על השפות של טולקין, ולא חסרים כאלו, כמו ה-'Introduction to Elvish' של Jim Allan. שיפי מזכיר כמה ביטויים ברורים להשפעה בנדון, כמו עם השמות אילווטאר ואולמו מהלגנדאריום, שמזכירים את אילמאטאר ואילמו מהקאלוואלה. 'ואלה' בפינית פירושה 'Bond' באנגלית, והואלאר הם הכוחות אשר הסכימו להיות 'Bounded in the world'. ישנן עוד דוגמאות דומות, אך נשמור תענוג זה לבלשנים למיניהם, ונעבור לחלק של השפעת הסיפור עצמו על טולקין וכתביו.     

הקאלוואלה והארץ התיכונה

על הקשר בין טורין לקולרבו

כפי שצויין, הקאלוואלה מחולקת לסיפורים רבים שמופיעים כסוג של שירה, וישנו חלק, בן מספר פרקים, שנקרא 'המחזור של קולרבו'. קולרבו הוא סוג של דמות-אב לטורין, שהוא, כידוע, הדמות הטראגית מעלילות העידן הראשון בארץ התיכונה, שסיפורו מופיע ב'סילמריליון' וב'ילדי הורין'. כאשר אני אומר דמות-אב עלי להיזהר; הכוונה של טולקין כאן לא הייתה לקחת משהו ולהעתיקו כמו שהוא ליצירה שלו, וכך גם לא במקרים אחרים. אך כמו כל סופר, ויוצר בכלל, הוא הושפע ממקורות שונים ולחלקם יש ביטוי ברמות שונות ביצירה שלו, וכולם עברו סוג של התאמה ושינוי לפני כניסתם לסיפור. מבין סיפורים אלו, אין סיפור שלו השפעה גדולה יותר מבחינת דמיון עלילתי כמו לסיפורו של קולרבו על זה של טורין.     

טולקין אישר את הקשר בין טורין לקולרבו במספר הזדמנויות, למשל במכתב משנת 1964 (מספר 257 בקובץ המכתבים) טולקין אומר כך: "הגרעין של ניסיונותיי לכתוב אגדות משלי עבור שפותיי המומצאות היה סיפורו הטראגי של קולרבו האומלל מהקאלוואלה הפינית. סיפור זה נשאר בעל חשיבות רבה באגדות העידן הראשון, אך ב'ילדי הורין' הוא שונה לחלוטין, מלבד הסיום הטראגי". אך הדמיון בין שתי הדמויות לא מתבטא רק בקיצן, אלא גם במהלך חייהן. 

  סיפורו של קולרבו, שאספר כאן בקצרה את חלקיו הרלוונטיים לנושא הנדון, הוא ×–×” – קולרבו הוא בן לאב שנרצח ×¢"×™ אחיו בשביל השלטון, הוא גדל בבית דודו ומטילים עליו משימות ועבודות רבות כבר בילדותו. בגלל שנאתו לדודו הוא לא מבצע אותן כשורה, ולכן הוא נמכר כמשרת לדמות שנקראת אילמארינן, שהוא נפח בעל יכולות אדירות שמופיע בסיפורים רבים בקאלוואלה ובמספר גרסאות אף יצר את השמיים ואת האדמה. בביתו של הנפח הוא משרת גם את אשתו שמשפילה אותו להנאתה בעבודות קשות. חשוב לציין שכבר מילדותו יש לקולרבו כוחות ויכולות מיוחדות משלו, וכשהוא מתעצבן הוא עלול לאבד שליטה עליהן. בכעסו על ההשפלה שהוא עובר, הוא הופך את הפרה שאשת הנפח חלבה לדב שהורג אותה, ובורח.

ניתן לראות כבר מההתחלה דמיון רב בין שתי הדמויות. האבות של שניהם נלקחו מהם כאשר היו ילדים, והם גדלו בסביבה עוינת שהטביעה בהם שנאה עמוק באופיים ורצון לנקמה. שניהם מתנהגים באופן אימפולסיבי כבר מגיל צעיר; הכעס מביא אותם לעשות מעשה שהיה עליהם לשקול את השלכותיו יותר לעומק. במקרה של טורין אני מדבר על ההרג של סארוס, בן הלילית ממנגרות' שהקניט אותו, ואצל קולרבו על הרג אשתו של אילמארינן הנפח. שניהם לא תכננו זאת, אבל הם כן בצעו את הפעולה שהובילה לבריחה ונדודים. 

ישנם עוד מספר אירועים קטנים בנדודיו של קולרבו אבל שאינם רלוונטיים בשבילנו, ומגיע שלב בו הוא מחליט לחזור אל ביתו. כמו טורין, הכל בחייו ממשיך להשתבש בגלל סוג של כוח עליון שמונע ממנו לעשות את ההחלטות הנכונות, או שאלו משתבשות מבלי שיש לו יכולת לשלוט בכך. כאשר הוא מגיע לקרבת ביתו הוא נתקל בבחורה שתעתה ביער זמן רב, ובביתה היו בטוחים כבר שהיא אינה בין החיים. הצעירה הזו יפה, והוא מפתה אותה ושוכב עימה. זמן קצר לאחר מכן הוא מגלה שהבחורה הזו היא בעצם אחותו הקטנה שהלכה לאיבוד. דבר דומה, כזכור, קורה לטורין עם אחותו הקטנה שלא ראה שנים רבות ונתקל בה לאחר שאיבדה את זיכרונה בגלל כוחו של הדרקון גלאורונג. שתי הנערות, אחיותיהם של קולרבו וטורין, מתאבדות בטביעה בנהר לאחר שהן מגלות את העובדה הזו. למרות שאצל ניאנור, אחותו של טורין, היא גם הייתה בטוחה ×›×™ כבר מת, ההשפעה של גילוי העריות הייתה דומה אצל שתיהן – צער, שיגעון והתאבדות.    

גם קולרבו מגיע למצב של שיגעון ושאיפה למות בגלל כל מה שאירע לו מילדותו, ובעיקר בגלל המפגש עם אחותו. הוא מכריז כי עתה נשארו לו בחיים רק נקמה ושנאה. כך שבהמשך, בהתעלמו מהעצות שקיבל, הוא הורס את הממלכה של דודו, ולאחר מכן מבין שההרס שעשה הביא גם למות משפחתו הנותרת. כאשר כבר לא נשאר לו דבר בחייו האומללים, גם הוא , כמו טורין,מפיל את עצמו על חרבו כדי להביא קץ לחייו. הקשר בין אופן מותם מתבטא היטב במילים האחרונות של שניהם, כפי שטולקין עצמו ציין. נתחיל עם אלו של טורין: (בתרגומו של עמנואל לוטם מהסילמריליון) 

"ברכותי גורתנג! אינך יודעת אדון ואינך יודעת נאמנות, זולת ליד המחזיקה בך. ואין דם שירתיעך. הלא תקחי איפוא את טורין טורמבר, הלא תמיתיהו במהרה?

ומן הלהב צלצל קול צונן במענה: אכן, בשמחה אשתה את דמך, למען אשכח את דם בלג אדוני, ואת דם ברנדיר אשר לא בצדק קטלת. במהרה אמיתך". 

והקטע על מותו של קולרבו הוא: (בתרגום חופשי שלי)

"קולרבו, בנו של קאלרבו, שלף את החרב החדה, הפך בה כה וכה ובחן אותה, ושאל את חרבו מה רצונה: האם ברצונה לאכול בשר חוטא, ולשתות דם נאשם? החרב האזינה לשאלת האדם, ניחשה את כוונת מילותיו והשיבה: מדוע שלא אוכל את שחפצה נפשי בו? מדוע שלא אוכל בשר חוטא ולא אשתה דם נאשם? אוכל ואשתה אף בשר ללא חטא ודם ללא אשם". 

כפי שצויין מוקדם יותר, טולקין בעצמו העיד על חשיבות הסיפור של קולרבו בשבילו ועל הקשר בינו לבין סיפור טורין. לעומת השפעות אחרות משוערות, כאן יש לנו אישור לקשר בין שתי הדמויות מהיצירות השונות. בסיפורם של קולרבו וטורין מתבטא הגורל הקבוע מראש של העולם הצפון-אירופאי. שניהם היו אדירים ביכולותיהם, אך לא הצליחו להשיג את יעדיהם מבלי לגרום לרוע. שניהם פעלו באופן אימפולסיבי בשל הכעס והשנאה שהיו טבועים בהם מילדות, והמסלול האכזר הזה של גורלם הביא לסיפורם וסופם הטראגי. 

יש לציין שישנם עוד מקורות שניתן לראות את השפעתם על סיפורו של טורין. ניתן למצוא בסיפור אלמנטים מסיפורו של סיגורד קוטל הדרקון מהמיתולוגיה הנורדית, מסיפורו של ביאוולף הגיבור הנורדי מהפואמה האנגלו-סקסונית שנקראת על שמו, ואפילו מסיפורו של אדיפוס מהמיתולוגיה היוונית. קרפנטר קורא להשפעות השונות על סיפורו של טורין 'רדודות'. הוא טוען ש'ילדי הורין' הוא סיפור שאכן הושפע מעירוב של מספר מסורות צפון-אירופאיות שונות, אך הוא גם הרבה מעבר לכך, ובמילותיו: "משיג מידה של מורכבות דרמטית ושל תחכום באפיון הדמויות שאינו שכיח באגדות העתיקות". יש משהו במילים של קרפנטר, אך הקשר בין טורין לקולרבו הוא עדיין מרתק לא פחות, ומעמיק את הקשר של יצירתו של טולקין לעולם הפיני והצפון-אירופאי בכלל.  

ואינאמויינן ושירי הקסם  

עתה נעבור לקשר מעניין נוסף בין דמות מהקאלוואלה לדמות מהלגנדאריום, כאשר על קשר זה אין ציטוט של טולקין או מחקר רציני ממקור אחר. רק אציין שבעת עריכת הטקסט הזה, למדתי שאני לא היחיד שחשב על הקשר הזה, ושהוא מוזכר בקצרה ובהקשר אחד בספר 'The J.R.R. Tolkien Companion and Guide', אם כי ללא הפירוט שתכף אתן.  

לאורך כל הקאלוואלה מופיעה דמות בעלת שם קשה להגייה, שנקראת ואינאמויינן (Vainamoinen). הוא מוזכר ומככב בסיפורים רבים, ובהחלט ניתן להגיד שהוא הדמות הראשית, או לפחות הבולטת ביותר, בכלל סיפורי הקאלוואלה. מי שיקרא את היצירה לא יוכל להגדיר אותו כאל, יש לו כוחות קסם ועוד יכולות מגוונות אבל התפקיד שלו הוא מעורפל מכדי להגדירו במדוייק, כמו רבים אחרים במיתולוגיה הפינית. ואינאמויינן בעיקר מתואר כמשורר וזמר נודד, למרות שמדובר רק בתחביב וכישרון שלו ולא בהכרח הייעוד הרשמי שלו. אם נרצה להגדיר לו תפקיד בעצמנו, אפשר לומר שהוא סוג של מגן ומשרת עבור הארץ פינלנד עצמה. אני מזכיר גם את מה שאמרתי קודם – בקאלוואלה יש חשיבות רק לסיפורים על הדמויות, אין כאן רמיזה לפולחן מכל סוג שהוא. 

  אז מי הוא ואינאמויינן? זו בהחלט שאלה טובה. כבר כשקראתי את היצירה הוא הזכיר לי דמות אצל טולקין. אציג את המידע שניתן לשלוף עליו מהטקסט, בלי התייחסות לסיפורים בהם הוא משתתף ולעלילות שלהם, דבר שכן היה חשוב בהשוואת קולרבו-טורין. ריכזתי חמש נקודות שהן מרכזיות עבור ההשוואה:

1.נאמר שואינאמויינן היה שם מתחילת העולם. בסוף הסיפור הוא לא מת, אלא רק נעלם ומעיד  שמתישהו בעתיד כאשר יזדקקו לשירה ולכוחות שלו, הוא ישוב. הוא דמות נצחית. 

2.הוא מתנהג בקלות-דעת ובאופן מוזר, כאילו הוא חי ביקום משלו, ומזמר להנאתו על כל מיני דברים גם במצבים קריטיים. לקורא המודרני הוא -עלול להראות במקרים רבים מגוחך, אך הוא מודע היטב למשמעות הפעולות והמילים שלו.

3.במשך כל הקאלוואלה קוראים לו 'האיש הזקן' ו'הזמר הנצחי', כנראה מהסיבה הפשוטה שהוא אכן מאוד זקן (ומתואר גם כבעל זקן לבן) ושר כמעט כל הזמן.

4.התפקיד שלו בעולם כבעל כוחות אדירים לא ממש ברור. הוא שייך לכל פינלנד, לא לאזור מסויים, שם הוא מסתובב בין האזורים השונים ומשתתף באירועים שונים וחשובים, עם אג'נדה ברורה של הנאה מהטבע, מהשירה ומפינלנד משגשגת ומוגנת.

5.יכולות הקסם שלו, כמו גם של אחרים בקאלוואלה, מתבצעות באמצעות שירה. זה ההקשר בין הדמויות שגם הוזכר ב'קומפניון'. דוגמא לכך ניתן לראות כאשר ואינאמויינן נפצע, ובשביל לטפל בעצמו הוא מצווה על הדם לעצור ולא לצאת החוצה:

 

"Blood, stand like a wall

Stay, gore, like a fence

Like an iris in a lake

Stand, like sedge among moss, like

A boulder at a field-edge

A rock in steep rapid!"

 
הדמות מהלגנדאריום שהוא מזכיר, כמובן, היא זו של טום בומבדיל. גם הוא נקרא, באחד משמותיו הרבים 'האיש הזקן', ומתואר כמי שהיה שם מתחילת העולם, וללא תפקיד מוגדר כמו הואלאר והמאיאר. הוא מתנהג בקלות-דעת ובאופן מוזר למתבוננים בו, בעל קשר חזק לארץ ולטבע, ונוטה לשיר הרבה, בין אם להנאתו או לצורך שימוש ביכולותיו. דוגמאות לשימוש שלו בשירה לצורך כישוף ניתן למצוא בקלות, כמו כאשר הוא מגרש את רפאי הכוכים בשביל להגן על ההוביטים, והוא עושה זאת במילים הבאות:

"Get out, you old wight! Vanish in the sun light! 

Shrivel like the old mist, like the winds go wailing

Out into the barren lands far beyond the mountain! …"

 

הקטע ממשיך בעוד כמה תיאורים לפעולה, וניתן לראות את אותו סגנון שירה בכישוף כמו אצל ואינאמויינן. ההתחלה היא בפקודה ישירה ופשוטה, שמלווה לאחר מכן בדימויים פואטיים שלה, שאולי גם להם משמעות מאגית לכוח של הקסם שנוצר, אולי על מנת לחזקו. דוגמא לשירה בשביל ריפוי יש גם אצל בומבדיל, כאשר בעזרת שיר קסם הוא מעיר אותם, וישנה פקודה ישירה לגוף:

"Wake now my merry lads! Wake and hear me calling! 

Warm now be heart and limb! …"

 

ציטוט אחרון של בומבדיל שאני אתן כאן הוא אישור שלו בכבודו ובעצמו, שהקסם שלו נעשה בשירה:
 

"…old Grey Willow man! I'll freeze his marrow cold, if don't behave himself. I'll sing his roots off. I'll sing a wind up and blow lead and branch away."

 
בנושא שירי הקסם ניתן להרחיב. כפי שציינתי, לא רק על ידי ואינאמויינן הקסם נעשה באמצעות שירה, אלא מדובר במוטיב שחוזר על עצמו בעולם ×”×–×”, וגם אצל טולקין ניתן לראות ניצוצות שלו מעבר לשירים של בומבדיל. שתי הדוגמאות שאתן בשביל להוכיח טענה זו הן מהיצירה 'שירת ליתיאן'. יצירה זו היא סיפורם של ברן ולותיאן (רובו, לא במלואו) כשירה ארוכה ונפלאה, אשר מופיעה בכרך השלישי של ההיסטוריה של הארץ התיכונה – 'The Lays Of Beleriand'.

הדוגמא הראשונה קיימת גם בסיפור של ברן ולותיאן כפי שהוא מופיע בסילמריליון. מדובר בקרב הכוחות בין הנולדו פינרוד לסאורון במינאס טירית. ניתן לראות ששני הצדדים משתמשים בשירה בשביל הקסם שלהם:

He chanted a song of wizardry,

of piercing, opening of treachery,

revealing, uncovering, betraying.

Then sudden Felagund there swaying

sang in answer a song of staying,

resisting, battling against a power,

of secrets kept, strength like a tower,

and trust unbroken, freedom, escape;

of changing and of shifting shape,

of snares eluded, broken traps,

the prison opening, the chain that snaps.

Backwards and forwards swayed their song…

 

קרב הכוחות שלהם מתואר כאן כסוג של קרב שירים, ומזכיר בהחלט את קרבות המכשפים מהעולם הפיני. כבר בתחילת הקאלוואלה יש קרב שירים בין ואינאמויינן לצעיר שנקרא ג'וקאהיינן (Joukahainen), שהיה בעל ביטחון עצמי מופרז והחליט לקרוא תיגר על כוחו של ה'איש הזקן'. אביו של הצעיר מנסה למנוע ממנו מלהתחרות נגד מי שמכונה גם 'הזמר הנצחי', ומזהיר אותו שהוא ישלם על כך מחיר. אך ג'וקאהאיינן עונה לו כך:

"… I'll sing at who sings at me

and recite at who recites at me

I'll sing at the best singer

till he is the worst singer-

on his feet sing shoes of stone

trousers of wood on his loins

a stone anchor on his breast

a stone slab on his shoulders

mittens of stone on his hands

on his head a rock helmet."

 

המילים שלו גם מזכירות את המילים של בומבדיל על עץ הערבה הזקן שהובאו כאן קודם. בקרב השירה עצמו בין שתי הדמויות יש גם תחרות ידע, דבר מוכר בעולם הצפון אירופאי. הקרב מקבל תפנית כשואינאמויינן מאבד את סבלנותו, וגובר על הצעיר בקרב בשל כוחותיו והידע הרב שלו:

The old Vainamoinen sang:

The lakes rippled, the earth shook

The copper mountains trembled

The sturdy boulder rumbled

…

He sang young Joukahainen-

Saplings on his collar-bow

A willow shrub on his hames

…

 

כך הקרב ממשיך, עד שלבסוף ג'וקאהאיינן מגלה שהשירה של האיש הזקן גרמה לו לאותו הדבר שהוא בעצמו איים שיגרום למתחרה שלו. הוא מבין שהתחרה כאן עם מישהו שמעבר לכוחותיו. בסוף הוא מבקש את רחמיו של ואינאמויינן. להלן הקטע בו הוא מגלה שהוא הובס:
 

He worked his foot free

but could not lift it;

so he tried the other too

but it wore a shoe of stone.

Then for young Joukahainen

things become painful… 

 

מהדוגמא של קרב המכשפים הפיני, נחזור אל הדוגמא הטולקינאית השנייה של קסם באמצעות שירה. במקרה הזה מדובר בקסם שלותיאן מבצעת על מנת לברוח מבית-העץ בדוריאת'. אני מביא כאן את הקטע במלואו מעבר לנחוץ לנושא זה, מהסיבה הפשוטה שתמיד מצאתי אותו מרתק:

 

And Luthien now was left alone.

A magic song to Men unknown

She sang, and singing then the wine

With water mingled three times nine;

And as in golden jar they lay

she sang a song of growth and day;

and as they lay in silver white

another song she sang, of night

and darkness without end, of height

uplifted to the stars, and flight

and freedom. And all names of things

tallest and longest on earth she sings:

the locks of the Longbeard dwarves; the tail

of Draugluin the werewolf pale;

the body of Glomund the great snake;

the vast upsoaring peaks that quake

above the firs in Angband's gloom;

the chain Angainor that ere Doom

for Morgoth shall by Gods be wrought

of steel and torment. Names she sought,

and sang of Glend the sword of Nan;

of Gilim the giant of Eruman;

and last and longest named she then

the endless hair of Uinen,

the Lady of the Sea, that lies

through all the waters under skies. 

 

לותיאן שרה על דברים ארוכים וגבוהים על מנת להאריך את שיערה כדי שתוכל לרדת מהעץ ולברוח. היא משתמשת בשירה שלה בשמות של ישויות או חפצים בעלי כוח ומשמעות, גם אם הם משתייכים לשירותו של מורגות', על מנת להשיג את מטרתה. ניתן לראות שהקסם בשירתם של פינרוד וסאורון נוצר על ידי תיאור פעולות בונות והרסניות בהתאם, בעוד הקסם בשירתה של לותיאן הושפע בעיקר מהזכרת שמות בעלי משמעות וכוח בעולם.

נושא הקסם בשירה מבחינה פנים-סיפורית אצל טולקין הוא מעניין מאוד, ומוסיף עוד רובד למסתורין של הקסם בארדה. אכן ניתן לראות שמוטיב יצירת הקסם באמצעות שירה קיים גם אצל טולקין, והשימוש בו מופיע אצל בני הלילית כדבר שמעבר ליכולות הרגילות שלהם כבני לילית, אם כי אצל בומבדיל כמו אצל ואינאמויינן, שירי הקסם הם הדרך היחידה בה הוא מבטא את כוחו.  

תאוריית הסמפו

הנושא האחרון של השפעת הקאלוואלה בו אדון הוא השוואה בין הסילמרילים לחפץ מסתורי שנקרא ה'סמפו' (Sampo). שיפי הוא הראשון שהעלה את הרעיון של ההקשר הזה, ובספרו 'J.R.R. Tolkien Author of the century' הוא אומר כך:

"The Silmarils themselves, in my opinion, are an attempt to solve the mysterious riddle of the Sampo, an undefined object referred to in the Finnish Kalevala"

 

אז מה ידוע לנו על הסמפו? זהו חפץ שנוצר על ידי הנפח אילמארינן, כך שניתן לשער שהוא עשוי ממתכת. מקטעים שונים בקאלוואלה לגביו ניתן ללמוד שהוא זוהר, שהוא מעניק מזל, שהוא חפץ לא קטן (נבנית ספינה כדי להזיזו), ואולי אף יוצר את מלח הים. המשוררים הפינים, כולל לונרוט, לא יודעים במה בדיוק מדובר. הסמפו הוא ללא ספק בעל חשיבות רבה בעלילה, בעיקר לקראת סוף הספר כאשר הוא נגנב על ידי מכשפה חזקה, ומספר גיבורים ראשיים, כולל ואינאמויינן ואילמארינן, יוצאים למסע הכולל מאבקים קשים על מנת להשיבו. באחד הקרבות, לאחר שהצליחו לגנוב את הסמפו והם בדרכם חזרה, הוא נופל לים ונשבר לחתיכות רבות. קטע זה הוא דוגמא טובה לחשיבות הסמפו כחפץ קסום:

Steady old Väinämöinen

  saw the surf pushing

and the spray was washing landward 

the billow driving ashore

those bits of the dear Sampo

those pieces of the bright-lid.

  He was delighted

and uttered a word, spoke thus:

"Out of this a seed will spring

constant good luck will begin;

from this, ploughing and sowing

from this, every kind of growth

out of this the moon to gleam

the sun of good luck to shine

  on Finland's great farms

  on Finland's sweet lands!" 

 

שיפי אומר שניתן אולי להשוות את הסמפו לגיזת הזהב מהמיתולוגיה היוונית, לפי מאפייניו, או שיתכן שהוא סוג של אלגוריה לשמיים. לפי דעתו, המילה הזו, כמו כל מילה אחרת שאין לה משמעות ברורה, גירתה את טולקין למצוא לה מקבילה. שיפי טוען שנראה שטולקין החליט שהסמפו היה חפץ וגם אלגוריה, כמו הסילמרילים: תכשיט, זוהר, מהפנט, יקר ערך מכל דבר אחר, אך גם התגלמות של כוחות היצירה. הוא מעורר את התשוקה להיות בעליו, והוא יכול להעצים גם את הטוב וגם את הרע.

שיפי הוא לא היחיד שמדבר על הקשר בין הסמפו לסילמרילים. גם אן סי. פטי וג'ונתן ב. היימס טוענים שהסמפו הוא מקור הרעיון לסילמרילים, כחפץ קסום שבו טמון גורל הממלכה והעולם, ומרחיבים בהשוואות בין סיפור גורל הסמפו לזה של הסילמרילים. אני, באופן אישי, לא תומך גדול של התיאוריה הזו, שלדעתי ההקשר ההשוואתי שלה הוא חלקי בלבד. אני לא שולל את האפשרות שאולי קיים קשר כלשהו בין הסמפו לסילמרילים, אך נראה לי בעייתי להכריז על השפעה בקנה מידה כזה גדול על סמך בסיס חלקי ובלי עדות של טולקין בנושא. זה לא כמו הדמיון הברור בין טורין לקולרבו, שגם אם טולקין לא היה מאשר רשמית, עדיין היה קל לקשר בין שניהם. יש ללא ספק מספר נקודות השוואה בין שני החפצים הקסומים, אך זה נשאר בגדר תיאוריה מעניינת, כמו זו על הקשר בין ואינאמויינן לבומבדיל. כמו בכל מקרה דומה, הקשר יכול להיות בעקיפין או אפילו מקרי, אך הרעיון ללא ספק מעניין, ובאם הוא נכון, ניתן לראות עוד השפעה פינית חשובה על הלגנדאריום. 

סיכום

במכתב של טולקין לאודן, הוא מציין שהפינית הייתה הגרעין המקורי של הסילמריליון, והכוונה של דבריו הייתה להשפעה על שפת הקווניה ולסיפורו של טורין, שהיה מהראשונים שנכתבו. נראה כי גם היוצר של הקאלוואלה, אליאס לונרוט, תרם לטולקין, בעיקר מבחינת ההשראה לנסות ולכתוב מיתולוגיה לאנגליה.   

העולם הפיני הקדום שונה באופיו מהגרמאני. השפעתו על טולקין דומה יותר לזו של המיתולוגיה הקלטית, כלומר ממוקדת בנושאים מסוימים, ולא כללית כמו זו של המיתולוגיה הנורדית. הסיפורים בקאלוואלה הם אמנם בעלי סגנון מוזר לעומת יתר הסיפורים והאגדות של העולם הצפון-אירופאי, אך גם הם חלק ממנו; חלק שריתק את טולקין עוד כשהיה צעיר. המסתורין של השפה הזו ושל האגדות הללו חדרו לכתביו של טולקין, ותורמים לעומק ולקסם המשיכה שלהם. 

בעוד הסוף של סיפורם של קולרבו וטורין הינו טראגי, הסוף של ואינאמויינן ושל הסמפו לא בהכרח כך.  אני חושב שהדרך הכי ראויה לסיים את המאמר הזה היא במילותיו האחרונות של ואינאמויינן, המהוות גם את סיום הקאלוואלה, כאשר 'האיש הזקן' מבין שהגיע זמנו לעזוב את פינלנד, ואומר שיום אחד ישוב:  

"Just let the time pass

one day go, another come

and again I'll be needed

looked for and longed for

to fix a new Sampo, to

make a new music

convey a new moon

set free a new sun

when there's no moon, no daylight

and no earthly joy."

 

ביבליוגרפיה

 

* The Kalevala, Compiled by Elias Lonnrot, translated to English by Keith Bosley.  

* J.R.R. Tolkien – A Biography, By Humphrey Carpenter. 

* The Silmarillion, By J.R.R. Tolkien, edited by Christopher Tolkien.

* The Lord Of The Rings, By J.R.R. Tolkien.

* The History Of Middle-Earth, Volume 3 – The Lays Of Beleriand. By J.R.R.

   Tolkien, Edited by Christopher Tolkien.

* J.R.R. Tolkien Author Of The Century, By Tom Shippey.

* The Road To Middle-Earth, By Tom Shippey.

* The Letters of J.R.R.Tolkien, edited by Humphrey Carpenter and Christopher   

   Tolkien.

* Interrupted Music – The Making of Tolkien's Mythology, By Verlyn Flieger.

* Identifying England's Lonnrot, By Anne C. Petty.

הגבולות הריאליים של ממלכות הדונדין הצפוניים בעידן השלישי

ממלכת ארנור הוקמה בידי אלנדיל בשנת 3441 לעידן השני, הממלכה הזו היתה הממלכה של הנומנורים הגולים, היא נשלטה בידי צאצאיו של איסילידור עד להכחדותה. במאמר זה ננתח את התהליכים שעברו על גבולות הממלכה הזו על ממלכותיה השונות. מפת הגבולות בעידן השלישי הגבול הכחול מראה את הגבול כפי שהנקבע בשעת הקמתה של ארנור, בממלכה זו שלטו שמונה דורות של מלכים עד שבשנת 168, שלושת בניו של המלך פיצלו את ארנור לשלוש ממלכות קטנות: ארתדין ר'ודאור קרדולן שאת גבולותיהן ניתן לראות במפה, הממלכה המענינת מבחינתנו היא ארתדין, כי שם שושלת הדונדין התמידה בעוד שבשאר המדינות לא, היא גם שרדה הכי הרבה זמן. ארתדין החזיקה שני פלנטיר הפלנטיר השלישי נמצא בגבעת הרוחות, שטח מריבה תמידי בין שני הממלכות ר'ודאור וקרדולן. קצת לאחר 1272 קמה מלכות אנגמר הרשעה, הקים אותה ראש הנאזגול, והיא היתה מלאה ביצירי זדון כמו אורקים ושאר חייתו-יער. בסביבות שנת 1356 כבר היה ברור שממלכת רוד'אור שנשלטה ע"י שר זדוני, שרויה בברית עם אנגמאר, מספר הדונדין שם היה מועט מאד. ממלכת ארתדין וקרדולן שיתפו פעולה בשמירה על גבעת הרוחות ועל גבעותיהם בשנת 1409 אנגמאר יצאה להתקפה בסיוע ר'ודאור על קרדולן וארתדין, הצריח שבגבעת הרוחות נהרס. אך המלך של ארתדין הצליח בעזרת קירדן להדוף את אנגמאר, אלרונד, בעזרת תגבורת מלוריין הצליח לשמור את אנגמאר "על אש קטנה" לזמן מה. בסביבות שנת 1600 המגפה השחורה (שעשתה שמות גם בגונדור ובשאר חלקי הארץ) גרמה להשמדת הדונדין שנשארו בקרדולן, קרדולן מפסיקה להתקיים. ארתדין ניצלת. (זה הזמן שתילי הקבורה של קרדולן הופכים להיות ארץ הכוכים הידועה.). במשך תקופה ארוכה (4791-0491) היתה מלחמה בין ארתדין ובין אנגמאר, אך גונדור לא יכלה לשלוח עזרה בשל החורף הארוך והתקפת רוכבי הקרונות. בשנת 1974 מלחמה שוב בארתדין, הממלכה האחרונה שנותרה לדונדין בצפון. המלך ארודוי מת בצפון הפלנטיר אבדו בים. ארתדין נכבשת, אך כוחות גונדור, הממלכה הדרומית של הדונדין, יחד עם כוחותיו של קירדן, וכוחותיו של אלרונד (בראשות גלורפינדל) הפיצו ומחו מעל פני האדמה את מלכות אנגמאר הרשעה, אך למצער, מאוחר מדי. ארתדין מפסיקה להתקיים. הדונדין הצפוניים הופכים לעם של משוטטים ונוודים. השושלת הצפונית ממשיכה להתקיים בסתר, בניה מתחנכים בריבנדל, משושלת זאת יצא לבסוף אראגורן בן אראתורן שהכריז על עצמו כמלך הדונדין ולבסוף הצליח להחזיר לעמו את ארנור שנגזלה מהדונדין לפני שנים כה רבות.

זכות מלידה

אנשים שואלים לפעמים לגבי המסרים הנובעים משר הטבעות. אנחנו נוהגים לציין אידיאולוגיות כגון שמירה על הטבע, הבחנה ברורה בין טוב לרע, הצורך בהקרבה אישית למען טובת הכלל, אזהרה כנגד תאוות הכוח, והדגשת חשיבותה של הענווה. אבל אולי המסר החשוב ביותר נמצא בדבריו של אלרונד לפרודו. "יש וכך יתרחשו מעשים שיניעו את גלגלי העולם: ידיים קטנות מחוללות אותם מכוח ההכרח, בעוד עיניהם של הגדולים מוסבות למקום אחר." משפט ×–×”, אני מפרשת אותו כאומר שאין בנתוני הלידה או הגרסא דינקותא שלנו לכפות עלינו או לכבול אותנו. נתונה לנו הזכות לשאוף אל מעבר ל"נתוני הפתיחה" שלנו, וחובתנו לנסות להגשים שאיפה זאת. במאמר ×–×” ברצוני להראות כיצד כמעט כל דמות בשר הטבעות מדגימה אספקט כלשהו של עליית המדרגה הזאת, החריגה מן הנתון אל הנשגב. הדוגמה ×”×›×™ ברורה היא סאם – ממעמד של גנן הוא עולה למדרגת ראש העיר הגדולה בפלך, והוביט מפורסם בתולדות הימים. בסאם השינוי גם מאוד ניכר בהתנהגותו, אם ברחמים ובהבנה שהוא מגלה לפתע כלפי גולום בפתח סאמאת נאור, אם בחיתוך דיבורו המשתנה, ואם בתפיסת העצמי שלו. גם שאר ההוביטים אינם מפגרים הרבה. אמנם עמדת הפתיחה שלהם גבוהה משל סאם, אבל גם הם מצליחים להתעלות הרבה מעל הצפוי להם בלידתם. פרודו, למשל, הופך מהוביט כפרי אמיד, ראש לשבט שהתפורר מכבר, לנושא הטבעת, האיש אשר מביא את כתרו של אראגורן בן אנאתורן אליו ביום הכתרתו, והראשון לבני התמותה שהוזמן אי פעם לארצות המבורכות. אדם שמקומו יכירנו בין שמות אגדתיים כגון הורין, טורין ואף ברן עצמו. גם מרי ופיפין מהווים דוגמאות לעלייה בסולם החברתי – אמנם המעמד שלהם מבטן גבוה מאד (פיפין הוא יורשו של התאין – להלכה מפקד הפלך, ואילו מרי הוא יורשו של ראש שבט בראנדיבוק – החמולה השנייה בגודלה ובחשיבותה), ועדיין הם מצליחים לטפס ממעמד של ראש לשועלים למקום מכובד מאד בין האריות – אבירים של גונדור ושל רוהאן, גיבורי חיל נודעים לשם, שאחד מהם ×”×›× ×™×¢ טרול והשני סייע להשמדתו של מלך הנאזגול. בהחלט יותר ממה שאפשר לצפות מהוביט, ולו הוא בולנהם טוק. הדמות הבאה שמציגה חריגה בולטת מן המעמד שלה מלידה היא, כמובן, איאוון. איאוון לא רק חורגת מן המעמד המיועד לה, היא ממש נלחמת נגדו בצורה אקטיבית. וזה לא שהמעמד שלה נמוך. כמובן, היא בת אחותו של המלך, ואחרי מותו של תיאודרד בקרב היא גם אחותו של יורש העצר, אבל ×–×” לא הכל. בניגוד לתמונה שהיא מציגה בדבריה, אף אחד אינו מתייחס אליה כאל שפחה כנועה שתפקידה להיות יפה ולשתוק. בהתאם למסורת של העמים החופשיים בארץ התיכונה, שמור לאישה הנבונה והמוכשרת מקום של כבוד בהנהגת בני עמה. ואכן, המלך מצפה מאיאוון שתנהיג את העם הן בנקרת הלם, והן בדרך לדונהארו. במילים שלנו – איאוון אולי לא קיבלה אלוף פיקוד צפון, אבל מישהו הלוא חייב לפקד גם על העורף. זוהי בדיוק רוח הדברים שאומר אראגורן לאיאוון כאשר היא מדברת על שאיפותיה: "אלמלא את היו בוחרים באחד המפקדים להיות להם נציב, והוא לא ×”×™×” יכול לפרוק עול ולרכב לאשר ירצה". אבל ×–×” בדיוק מה שאיאוון עושה. וצחוק הגורל, דווקא התנהגות חסרת אחריות זאת היא שמובילה לנפילת שר צבאו של האויב, מפקד הנאזגול, אשר "לא יהרגנו גבר ילוד אישה". כעין מסר שמי שמעז להתגבר על גבולותיו שלו, נקל לו להתגבר גם על הגבולות של היכולת האנושית בכלל. דמויות משנה חיוביות רבות מציגות אספקט אחר של חריגה מן ×”"זכויות מלידה", והוא הוויתור על הזכויות למען אידיאל כלשהו. בין אם ×–×” פאראמיר שמוותר על ירושת העוצרות כדי לקבל בברכה את המלך, איאומר הממרה את פי המלך ויוצא לצוד אורקים בגבול רוהאן, או ארוון שמוותרת על ×—×™×™ הנצח למען האהבה. מקרה מעניין נוסף הוא אראגורן. לכאורה אין כאראגורן דבק בזכויותיו המולדות, ונאחז בכל בדל מורשת. למעשה אין ×–×” כך. אראגורן לא ידע בנעוריו שהוא יורש למלכות ארנור. הוא גדל תחת זהות בדויה, ביודעו רק שהוא אחד משומרי היער של הצפון. גם כאשר נודע לו הדבר לבסוף, בעצם, אין הוא מקבל מאבותיו אלא חרב שבורה. את כל השאר הוא משיג במאמציו שלו (עם קצת עזרה מידידים). הרי היתה סיבה טובה מאד מדוע בכל הדורות מאז ארוודוי לא דרשו צאצאיו את כס המלכות של גונדור. האם יש למישהו ספק מה היתה התוצאה לו ×”×™×” אראגורן מתייצב בחצרו של דנתור ודורש את הכס בשל זכותו המולדת? אגב דנתור – גישתו שלו היא האנטיתיזה המוחלטת למסר ×–×” שהוצג כאן. "במה רוצה היית, אילו נתקיים רצונך בידך?" שואל אותו גאנדאלף. "רוצה הייתי שהדברים יוסיפו להתנהל כפי שהתנהלו בכל ימי ×—×™×™ ובימי אבותי ואבות אבותי". גישה זאת מובילה בסופו של דבר לאובדנו, שכן דבקותו בקיים מונעת ממנו לראות את התקווה שעליה מצביע גאנדאלף, וכך יאושו סוגר עליו. גם סיפורו של בורומיר דומה מבחינה זאת: כל זמן שהוא דבק בחובותיו כיורש העצר של מינאס טירית, הזמן שבו כל מעייניו נתונים ללוחמי גונדור ולמלחמה המאיימת עליהם ממזרח, הוא הזמן שבו הטבעת קונה שליטה עליו. כאשר הוא משתחרר מהשפעת הטבעת, הוא מסוגל גם לוותר על המעמד שלו, ולקבל את אראגורן כמלך עליו. אם כן, אנו רואים שדמויות חיוביות מנסות להתעלות על המעמד המולד שלהן, או מוותרות עליו. ואילו דמויות "אפורות", המתלבטות בין הטוב והרע, דבקות במעמד הקיים ומשמרות אותו בכל מחיר. אלה הדמויות שטענתן העיקרית היא "נולדתי X ולכן מגיע לי Y". וראוי לשים לב בהקשר ×–×” ×›×™ גולום, המתלבט האולטימטיבי של שר הטבעות, דורשת את הטבעת כיוון שזו היא מתנת יום ההולדת שלו. "שלי היא. היא באה אלי." אומר גולום. כלומר, הוא משוכנע (אחרי ששכנע את עצמו) שהקניין על הטבעת הוא זכותו, ובאופן קוריוזי במקצת גם כאן זוהי זכות מלידה. אכן, זאת היא השפעת הטבעת הראשונית: לגרום לך להאמין שיש חפץ שמגיע לך לא מכוח הישג כלשהו, אלא מעצמו. אחרי שהשתכנעת בכך, הדרך פתוחה להשחתה. דוגמאות אלה לא מציירות, כמובן, את כל הגרף. אי אפשר להתעלם מן העובדה שחטאו העיקרי של מלקור נבע מחוסר נכונותו להסתפק במקום שנקבע לו על ידי ארו אילובטר. השאיפה לגדולות בפרוש אינה מונעת נפילה. ההבדל הגדול בין מלקור לבין, נאמר, איאוון (היחידה שפועלת באופן אקטיבי לשינוי חלקה בעולם) הוא שמלקור רצה להגדיל את חלקו על חשבון אחרים. בעוד איאוון אינה מרוצה ממה שיש לה, ופועלת להחליפו במשהו אחר, מלקור אוהב את מה שיש לו, ופועל להשיג עוד מאותו הדבר. אנחנו לא יודעים את הסיבות שהניעו את סאורון לעזוב את מקומו כמאיא של אאולה, אבל מתולדות הטבעת האחת אנו יכולים להסיק בברור שלא היתה זאת השאיפה למשהו אחר. סאורון נשאר נפח בטבעו. ×–×” לא שפתאום הוא החליט להיות משורר. הוא רצה להמשיך לעשות את אותו דבר, רק עם יותר עוצמה, יותר שליטה. בסופו של דבר, גם קורותיהם של מלאכי האופל משתלבות בתמונה הכללית – מי שמוכן לוותר על מה שיש לו, הריהו צועד בדרך הנכונה. מי שאינו מוכן להפרד מן הקיים נמצא בנתיב היורד שאולה. מי שמוכן לוותר על מטפחתו ועל ארוחת הבוקר שלו, ימצא ודאי שהגורל מחייך אליו. מי שנאחז במה שיש לו, סופו שיאבד הכל.

כי בתחבולות תעשה לך מלחמה

בעולמו האפי של טולקין, הטוב והרוע שרויים במאבק נצחי ביניהם. מלחמות תופסות חלק גדול מאוד בעיצוב ההיסטוריה של העולם. עם זאת, מלחמה אינה רק עימות ישיר בין קבוצות של לוחמים. שיטות לוחמה לא ישירה עשויות להשפיע ואף להטות את הכף במלחמה. חשיבות רבה נודעת ללוחמה פסיכולוגית וללוחמה מודיעינית. במאמר זה אנסה לעמוד על טיבן של שיטות אלו ולהראות את שימושיהן בידי צדדים שונים בלגנדאריום.

מחלקת ההגנה של ארצות הברית מגדירה את הלוחמה הפסיכולוגית כך: "שימוש מתוכנן בתעמולה ובאמצעים פסיכולוגיים אחרים שמטרתם הראשית היא להשפיע על דעותיהן, רגשותיהן, יחסן והתנהגותן של קבוצות עוינות, בדרך שתעזור להגשמת המטרה הלאומית". כלומר, הלוחמה הפסיכולוגית מופנית כלפי חלקים נרחבים, ולאו דווקא צבאיים, של האויב.

בהיסטוריה האמיתית לא חסרות דוגמאות ללוחמה פסיכולוגית. לדוגמה – במלחמת וייטנאם צורף לכל גדוד אמריקאי קצין לוחמה פסיכולוגית, שתפקידו ×”×™×” להדריך את קציני הגדוד כיצד לנקוט בפעולות שישברו את רוח האויב. בין היתר, האמריקאים השליכו ממטוסים תמונות של כפרים וייטנאמיים שנחרבו ואיימו בפעולות עונשין חמורות כנגד משתפי הפעולה עם הוייטקונג.

ואכן הייתה זו שיטת האויב מתחילת הימים. כאשר התעוררו בני הלילית ליד אגם קויוינן, מלקור היה הראשון שלמד על כך, ושלח את משרתיו לרגל אחריהם ולארוב להם. הצורה שנבחרה היה צורת פרשים אפלים, כדי שבני הלילית יפחדו מאורומה, אם ימצאם. יתכן שסבר, בצדק, שאם מי מהואלאר יאתר את בני הלילית, יהיה זה אורומה, שנהג לצאת ולרכוב בארץ התיכונה. ואכן, כאשר אורומה הופיע בפניהם, רבים מבני לילית נתמלאו אימה, אך אור אמאן נגה בפניו, וכך נכשלה מזימת מורגות הראשונה.

מעניין לשאול מדוע לא תקף מורגות ישירות. תשובה חלקית עשויה להיות המחסור בלוחמים. אורקים הופיעו לאחר התעוררותם של בני לילית, ויתכן שלא התרבו במידה מספקת בכדי להקים צבא גדול. משרתיו העיקריים, אם כן, היו מהמאיאר שעלה בידו להשחית, וספק אם מספרם היה גדול דיו בכדי להוות צבא אמיתי. אך בני לילית היו ללא נשק, טרף קל לשר האפל.

אפשרות נוספת היא שמורגות חשש שמא הואלאר מרגלים אחריו, ואם יצא צבא מאוטומנו, הם יבחינו בכך ויצאו למלחמה נגדו. כך או כך, התוצאה נשארת זהה. פעולתו הראשונה של מורגות נגד ילדי אילובטאר היתה באמצעות לוחמה פסיכולוגית.

גם כאשר הופיעו בני האדם, ניסה מורגות להשניא עליהם את בני הלילית. שלושת בתי האדאין נחלצו אמנם מצלו והיו בני ברית נאמנים לבני הלילית, אך רוב בני האדם אכן הלכו שולל ולחמו לצדו ואף בגדו בבני הלילית וגרמו לתבוסתם, כמסופר בנירניית ארנודיאד:

"אך לא בזאב ולא בבאלרוג, ואף לא בדרקון הצליח מורגות להגשים את תכליתו, אלא בבוגדנות האדם. בשעה ההיא נחשפו מזימות אולפאנג; רבים מבני המזרח פנו ונמלטו, בלבבות מלאי שקרים ופחד. אך בני אולפאנג ערקו לפתע אל מורגות ועלו על עורפם של בני פאנור." (הסילמריליון, עמ' 177).

אחד ממעשיו ההרסניים ביותר של מלקור היה מרד הנולדור. לאחר כליאתו הממושכת, מצא עצמו נטול צבא ומשרתים, ותחת השגחה. בתנאים אלו מלקור לא יכול היה לפתוח במלחמה ישירה, על כן הפיץ שמועות וחששות וגרם להתמרמרות רחבה בקרב הנולדור כלפי הואלאר ובינם לבין עצמם. הדבר הוביל בסופו של דבר לטבח השארים וקללת מאנדוס, וכל שאר הרעות שנבעו מהם.

גם בקרבות השתמש מלקור בלוחמה פסיכולוגית בהצלחה. האורולוקי, הדרקונים, למרות שהיוו כוח צבאי עצום, היו גם מכה פסיכולוגית קשה לנולדור כאשר הופיעו לראשונה. ובמיוחד הדרקון הראשון, גלאורונג:

"כעבור עוד מאה שנה יצא משערי אנגבאנד לעת לילה גלאורונג, ראשון האורולוקי, דרקוני האש שמצפון… אבל בני הלילית נמלטו מלפניו בפחי נפש" (הסילמריליון, עמ' 109).

"אכן, רב היה עתה כוחו של התולע הגדול ורבה אימתו, ובני לילית ואדם נרתעו מפניו." (הסילמריליון, עמ' 177).

ניתן להסיק מספר מסקנות מעניינות מהשימוש בלוחמה פסיכולוגית ע"י האויב. מורגות השתמש בלוחמה פסיכולוגית כאשר לא הייתה לו עוצמה צבאית מספקת בכדי לנצח במלחמה ישירה. בזמן קויוינן לא היה למורגות צבא, את הנולדור הוא המריד כאשר היה בואלינור ללא צבא, את הדרקונים הוא פיתח (או השחית) כאשר היה תחת מצור בני הלילית.

ניתן להגיד שמורגות היה עצלן מבחינה מסויימת, כל עוד היה לו צבא גדול הוא לא טרח להשתמש בתכסיסים למיניהם והאסטרטגיה הכללית שלו הייתה פשוט התקפה חזיתית רבת עוצמה. סאורון, לעומת זאת, היה ערמומי יותר, מאחר והשתמש בלוחמה לא קונבנציונאלית בצורה חכמה בהרבה.

הזכרתי מוקדם יותר את מרד הנולדור, שמלקור הציתו. סאורון השתמש בשיטה דומה בארגיון ובנומנור. אך בעוד שמלקור נקלע למצב זה שלא מרצונו, סאורון תכנן את מעשיו מראש.

בשנת 1200 לעידן השני, סאורון נוטל לעצמו דמות נאת מראה ומגיע לארגיון. הוא קורא לעצמו אנאטאר, שר המתנות. במהלך כמה מאות שנים הוא מלמד את בני הלילית בארגיון, וקלברימבור בראשם, את סוד יצירת טבעות הכוח. ב-1590 החרשים מסיימים ליצור את הטבעות ועשר שנים לאחר מכן סאורון מסיים את חישול הטבעת האחת, שמטרתה לשלוט באחרות. מזימתו מצליחה בצורה חלקית והוא משמיד את ארגיון ולוקח את כל הטבעות, מלבד שלוש טבעות בני הלילית שהוסתרו מפניו.

בשנת 3261, מגיע צבאו של אר פאראזון, מלכה הגאה של נומנור, לקרוא תיגר על סאורון ושליטתו בארץ התיכונה. סאורון, שרואה שכוחו הצבאי לא יעמוד לו מול עוצמתם של הנומנוריאנים, משתמש בתחבולה פעם נוספת. הוא נכנע לאר פאראזון ומובא לנומנור כבן ערובה. שם הוא מסית את ליבותיהם של השליטים וגורם להם לצאת למלחמה מול הוואלאר, וכך מביא להשמדתם.

תכסיס זה הינו, במידה רבה, ווריאציה של סוס העץ של טרויה, הסיפור המפורסם מהמיתולוגיה היוונית. לאחר שהמצור על טרויה נמשך עשר שנים ללא הצלחה, עלתה על דעתו של אודיסאוס התחבולה הבאה - היוונים הכינו סוס עץ עצום, אחר, הם נטשוהו בלב המחנה שלהם ועזבו בספינותיהם לאי סמוך. הטרויאנים מצאו את הסוס ומרגל יווני שהתחזה לעריק שכנע אותם כי הסוס הוא מנחה לאלים. הם הכניסוהו לעיר, למרות התנגדותם של לאוקון וקאסאנדרה. אך בתוך הסוס התחבאו מיטב החיילים של הצבא היווני, ובשעת לילה הם פתחו את שערי העיר לצבא היווני, שחזר למקום תחת כסות העלטה.

סאורון אף ניסה להשפיע על דעתם של מנהיגים עוד לפני המלחמה עצמה. תשובתו של גאנדאלף לנאומו של סארומאן, בו מנסה הלה לשכנעו להצטרף אליו, מבהירה זאת היטב: "כבר שמעתי נאומים מן הסוג הזה. אך שמעתי אותם מפי שליחי מורדור הבאים לאחז עיניהם של עמי ארצות." כלומר השימוש של סאורון בשיטות אלו לא היה דבר חדש או לא ידוע לגאנדאלף, ולפיכך, למועצה הלבנה.

הדוגמה הברורה ביותר לשימוש בלוחמה פסיכולוגית ע"י סאורון מדברת בעד עצמה:

" ואז נתווסף לקליעים ברד אחר, פחות הרסני אך נורא מקודמו. קליעים אלה, שלא בערו באש, נתפזרו ברחובות ובסמטאות שמאחורי השער. כשנזעקו האנשים לראות מה טיבם של אלה שנפלו נתחלחלו ופרצו בבכי: האויב השליך לתוך העיר את ראשיהם של אלה שנפלו בקרב אוסגיליאת, או במוצבי הראמאס, או בשדה הפתוח. איום ×”×™×” המראה; קצתם נמחצו ונתרסקו; האחרים, ניתן להבחין בתווי פניהם, וניכרו בהם ייסורי גסיסתם. ובכולם הוטל מכווה העין הרשעה, נטולת הריסים. וחירף היותם מחוללים ומושחתי-תואר ארע לא אחת, שאיש יכיר פני מכר ורע שעתה-×–×” התהלך על פני האדמה, נושא נשקו בגאווה או מעבד את חלקת-שדהו, או יוצא רכוב, ביום של חופשה, לגיא ירוק בלב ההרים…מעט מעט שחה רוחם של אנשי מינאס טירית והם לא הוסיפו להתגרות בחיל מורדור. ×›×™ שולח בהם נשק מן המגדל האפל, שמהיר הוא מן הרעב: החרדה ואזלת-היד". (שובו של המלך, עמ' 83).

שיטה זו, יש לה ביסוס היסטורי, אם ×›×™ שם הדגש ×”×™×” על לוחמה ביולוגית ולא פסיכולוגית –
בשנת 1347, לאחר מצור ממושך של הצבא המונגולי על העיר קאפא, הכוחות הצרים חלו במגפה השחורה. בהיותם על סף הפסד, הם החלו להטיל אל תוך העיר את גופות חייליהם המתים, ובכך הדביקו את תושבי העיר, ואלו בתורם נשאו את המגפה הלאה. ייתכן שזה המקור למגפה באירופה.

ראינו אם כן את השימוש הרב שהתבצע בלוחמה פסיכולוגית ×¢"×™ האויבים, וניסינו לראות מה ×”× ×™×¢ אותם לשימוש בשיטות אלו. אך בסוקרנו את ההיסטוריה עולה עוד שאלה מרתקת, והיא – מדוע אויבי מורגות וסאורון לא עשו שימוש בשיטה זו.

נפתח ונשאל האם הם יכלו להשתמש בשיטה זו מול האורקים (1). קל לראות שכן, יתכן ולא ניתן היה להסיטם נגד אדוניהם, ששלטו עליהם כבבובות על חוט, אך בהחלט ניתן היה להטיל עליהם אימה, כפי שמדגימות מספר דוגמאות:

כזכור, האורקים פחדו מן השמש ומן הים. אך היו דברים ארציים יותר שהצליחו להטיל עליהם אימה.

כך נאמר על ברן: "לבסוף קבע מורגות פרס לראשו, שלא נפל מן הפרס אשר נקבע לראש פינגון, המלך העליון על הנולדור. אך האורקים, תחת שיבקשוהו, נמלטו לשמע בואו." בדומה, כאשר טורין הסתתר תחת השם מורמגיל ומסיכת הגמדים נאמר כי "אויביו נמלטו מפניו".
בהיותם תועים במכרות מוריה, גאנדאלף מנסה את כוחו אף הוא בהפחדת האורקים, בהיותם בחדר המזרבול הוא קורא: "מיהו זה אשר העז להרגיז את מנוחת באלין, מושל מוריה?"
אז מדוע באמת לא היה שימוש בלוחמה פסיכולוגית נגד האויב? אפילו ע"י המצביאים המוכשרים ביותר של המערב. התשובה, לדעתי, טמונה בערכי המוסר השונים. אחת מהנקודות החשובות ביותר בשר הטבעות היא שאין להשתמש בטבעת נגד סאורון. אלרונד מסביר זו במועצה לבורומיר הממאן להבין:
"אין אנו יכולים להשתמש בטבעת השליטה. דבר זה יודעים אנו היטב. לסאורון היא שייכת, היא יציר כפיו והרוע טבוע בה. גדול כוחה, בורומיר, מכדי שיוכל המחזיק בה לכוון אותה לרצונו, אלא אם כן הוא עצמו אחד מאדירי הכוח. ולהם, לחזקים, היא מסוכנה שבעתיים. עצם התשוקה אליה משחיתה את הלב. זכור את סארומאן. ואם יסתייע בה אחד החכמים וידיח את מושל מורדור, בתכסיסיו שלו, סופו שיושיב עצמו על כס סאורון, ויקום עוד שר אפל."
המסר ברור. אין המטרה מקדשת את האמצעים. שימוש בשיטות האויב יהפוך אותנו לדומים לו. לוחמה פסיכולוגית נתפסת, לדעתי, כשיטה של שרי האופל, ולכן פסולה לשימוש ע"י הצד "הטוב".

לוחמה מודיעינית

לוחמה מודיעינית היא לוחמה המשתמשת במידע. לוחמה מודיעינית יכולה לכלול תעמולה שמטרתה לשכנע את האויב להיכנע, ומניעת מידע העשוי לסייע להם, מסירת מידע מוטעה לאויב ואף לאוכלוסייה של אותו הצד, בכדי להשיג תמיכה במלחמה ולהפחית מהשפעותיה של תעמולה נגדית.

ישנן פחות דוגמאות ללוחמה מודיעינית מאשר פסיכולוגית, ללא ספק משום שהשיטות להעברת המידע היו פחות מפותחות והריגול פרימיטיבי. עם זאת, במקרים המעטים בהם נעשה שימוש בלוחמה מודיעינית, הביא הדבר לשינויים מאסיביים במהלך המלחמות.

הדוגמה הפשוטה והברורה היא השימוש שעשה אראגורן בפאלאנטיר, כשחשף את עצמו לעיני סאורון והראה לו את אנדוריל, היא נארסיל, שהביאה למפלתו הקודמת ועתה חושלה מחדש. מעשה זה הוא שהביא את סאורון לזרז את התקפתו ולרוקן את מורדור מצבא. תשומת ליבו הופנתה אל מחוץ לגבול, ואין ספק שלכך התכוון אראגורן כשהחליט להשתמש בפאלאנטיר.

לפני הקרב מול השער השחור, פי-סאורון יוצא לדבר עם כוחות המערב. הוא מביא עימו את שריונו של פרודו, את גלימת בני הלילית שניתנה לו בלוריין, ואת חרבו של סאם. ברי כי גאנדאלף חושב שהטבעת נפלה בידיו של סאורון, והמשחק נגמר:

'"מנה את תנאיך', אמר גאנדאלף בקול יציב, אך העומדים לידו ראו את ענות-פניו. הוא נראה עתה כאיש זקן וכמוש, שהוכרע ונוצח על סוף הדרך. לא היה בלבם ספק שאכן יקבל את התנאים." (שובו של המלך, עמ' 147).

אמנם גאנדאלף לא מקבל את התנאים, אך ברור לנו שאין לו סיבה לעשות כן. סאורון לא יקיים את תנאיו בכל מקרה. עם זאת, למרות תשובתה האמיצה לפי-סאורון, עמדת המיקוח שלו היא מהנקודה החלשה, בעיניו.

ומה באשר לפי-סאורון?

"סאורון פוחד," חוזר גאנדאלף ושונה במהלך הספר. הוא פוחד שאחד מהאדירים ישתלט על הטבעת וידיחו מכסאו. ועתה, כשצבא המערב בשעריו, הוא שולח את פי-סאורון לנהל משא ומתן. למתבונן מהצד עלולה התקרית להראות מגוחכת. הוא תפס הוביט, אך לא את הטבעת. את ההוביט הוא חושב למרגל פשוט, לדברי פי-סאורון. בוודאי שאינו חושב כי הטבעת נמצאת במורדור, אחרת היה עושה מאמץ בכדי למוצאה שם.

ומה הוא עושה, בעוד צבאו הגדול יכול, מבחינה מספרית גרידא, למגר את צבא המערב? הוא שולח את פי-סאורון, שידרוש בתמורה לחיי המרגל, כניעה מלאה. אפילו מצביא גרוע לא היה מצפה שהאויב יכנע לדרישה כזו, וסאורון הוא ערמומי וחכם עד מאוד. בעיני נראה נסיונו האחרון זה כטובע האוחז בקש. הוא אכן חושב שהוא עומד להפסיד, ומנסה את כל אשר בכוחו כדי להמלט. וכך, למרות מילותיו הגבוהות של פי-סאורון, עמדת המיקוח שלו היא מהנקודה החלשה, בעיניו.

כך שבמשא ומתן הזה, כל צד משוכנע ביתרונו של הצד השני. סאורון חושב שהטבעת אצל אחד מאדירי צבא המערב, שעומד להדיחו. בעוד שהם חושבים שהטבעת נלכדה ומלחמתם לשווא.

והדוגמא האחרונה, היא מקרב הדמעות ללא מספר, הנירניית ארנודיאד.

לאחר מעשה ברן ולותיין, הקים מאדרוס את בריתו, ויצא למלחמה במלקור. כפי שהוזכר קודם, בני אולפאנג בגדו בבני הלילית ותקפו את בני פיאנור. אך מלבד זאת, עשה מלקור שימוש גם בלוחמה מודיעינית. שכן, כמסופר, תכנן מאדרוס לתקוף את צבא מורגות משני אגפיו, כאשר הוא יגיע דרך שדות אנפאוגלית ופינגון ממעברי היתלום. והאות שסוכם ביניהם היה הדלקת משואה גדולה בדורתוניון.

אך למורגות היו מרגלים מבני האדם ששירתו את בית פיאנור, והם הכשילו את תוכנית מאדרוס, שכן אולדור הארור הונה אותו בהתראות שווא על התקפה מאנגבאנד.

ובכן, כפי שראינו, הלוחמה המודיעינית והפסיכולוגית קיימת בכתביו של טולקין והשפיעה רבות על המאורעות הכבירים שהתרחשו במהלך ההיסטוריה. כשם שהיא קיימת בעולמנו ונמצאה בשימוש משחר ההיסטוריה ועד היום הזה.


הערות:


1. האורקים היו חיות שאותן עיוות מלקור בכוונה לצורה קרובה לאנושית (בכדי ללעוג לבני הלילית ולבני האדם). דיבורם ×”×™×” 'גלגול רשומות' שהכניס בהם מלקור. הוא אף ידע על דבריהם המרדניים וביקורתם. מלקור לימד אותם לדבר ויכולת זו הפכה לתורשתית אצלם. הייתה להם עצמאות כשם שלכלבים או סוסים, לדוגמה, יש עצמאות מאדוניהם בני האדם. "Myths Transformed" (ההו"מ – כרך 10, מאמר 8).

מיהו דנתור?



לאן באמת שייך הסוכן השליט האחרון של גונדור?

אלן לאודר

ערכה: שירלי שילר



חלק א: עקרונות בניתוח דמויות

א.1. מהו טוב?

א.2. טוב השקפתי-דתי

א.3. טוב עצמי

א.4. כישורים ומנהיגות

א.5. מקום הלידה

א.6. עקרונות נוספים לניתוח הדמויות

א.7. עקרונות בניתוח דמויות – סיכום


חלק ב: ניתוח דמותו של דנתור

ב.1. דמותו של דנתור

ב.2. שייכותו של דנתור לטוב

ב.3. דנתור וגונדור

ב.4. דנתור ורעייתו

ב.5. דנתור ובניו

ב.6. סופו של דנתור

ב.7. דמותו של דנתור – סיכום

ב.8. מקומה של הפסיכואנליזה ביחס לדנתור

ב.9. בורומיר


הערות

חלק א: עקרונות בניתוח דמויות

מאמר זה נועד מעיקרו להוות תגובה למאמרים קודמים (בפרט מאמרה של שירלי לירון) שעסקו בניתוח דמויותיהם של דנתור ובורומיר. לאור הדעות הרבות באשר לסיווגם המוסרי של דנתור ובורומיר, אינני מתייחסת למאמר כלשהו באופן ישיר, אלא מביאה את דעתי בנושא.

א.1. מהו טוב?

בראשית הדברים, ולפני כניסה לדיון מעמיק ומפורט באשר למהותם המוסרית של דנתור ובורומיר, עלינו להגדיר לעצמנו בברור את אותן הגדרות אשר על פיהן אנו עומדים לנתח ולסווג את הדמויות השונות, במקרה ×–×” – הגדרות הטוב והרע.

בבחינת הדמויות השונות, הן בלגנדריום הטולקינאי והן בחיים המציאותיים, נמצא כי אלה המסווגות כ"טובות" אינן בהכרח דומות זו לזו, הן מבחינת מעמדן ועוצמתן והן מבחינת האופי שלהן. אף מעשיהן, אלה אשר מביאים אותן לידי סיווג כ"טובות", שונים זה מזה.
אם כך, מהו הדבר אשר מביא לכותרת המאחדת כ"טוב"? מהו הדבר האחד אשר שייך בכל זאת, למרות ההבדלים הרבים והשונות המעמדית, לכל ה"טובים"?
מהו הפרט המשותף לסאם, פאראמיר וגאנדאלף? האם עצם העובדה ×›×™ הם משתייכים חברתית לצד הטוב, כלומר נמצאים במאבק מתמיד נגד הרוע, המתגלם בעידנם בדמותו של סאורון, מספיקה? דמותו של פאנור, יריבו הגדול של מלקור בעידן הראשון, וסיווגה ×¢"×™ רבים כל כך מן הקוראים כרעה לחלוטין, מהווה, לכאורה, הוכחת נגד מובהקת. ועם זאת, נראה ×›×™ אכן ישנו קו מאחד בינו לבין הטובים – מלחמתם ברוע. השאלה היא מה משמעות הקו המאחד ×”×–×” ביניהם, ומהו הקו המאחד בין גיבורינו האהובים, ההופך אותם ל"טובים" באופן מוחלט, ומבדיל אותם מפאנור?

נראה כי לפאנור היה חלק כלשהו בטוב, אך חלק אחר, חשוב עד מאד, היה חסר לו. עובדה זו מביאה למסקנה כי הטוב מורכב משני חלקים, אשר רק בהצטרפם זה לזה הם מרכיבים אדם כ"טוב":

טוב השקפתי-דתי, כלומר, השתייכות חברתית לצד הטוב.

טוב עצמי, כלומר, משהו באדם עצמו ההופכו לטוב, ללא קשר להשתייכותו החברתית.

וכעת ארחיב בפירוט אודות שני המרכיבים.

א.2. טוב השקפתי-דתי

החלק הראשון מדבר על השתייכות האדם לטוב החברתי. בחלק זה אדם בעל האמונה או השקפת העולם הנכונה, אשר חי על פי אמונה זו ומתרחק מכל השולל אותה, יצורף לחוג החברתי הנכון וייחשב לאדם טוב.
בעולם המציאותי קשה עד מאוד, אם לא בלתי אפשרי לחלוטין, לסווג דמות זו או אחרת לטובה מבחינה חברתית, לשביעות רצון כולם. זאת בשל ריבוי האמונות והדעות. [1]
בלגנדריום הטולקינאי, לעומת זאת, הסיווג פשוט הרבה יותר. בארדה שולטות שתי "דתות" בלבד, כאשר ישנה קביעה מוחלטת באשר לטובה שבהן. המונותיאיזם ביצירתו של טולקין בא לידי ביטוי לא רק באופן הידוע של המונותיאיזם, אלא אף באופן מילולי – אצל טולקין יש דת אחת בלבד. אמונתו של ארו-אילובטר וקבלת שליחיו, הולאר, כמנהיגי העולם, היא האמת, ואילו אמונת מלקור וקבלת שלטון האופל, הרי הם שקר ופשע.
לכן, סיווג הדמויות בלגנדריום עשוי להיות פשוט מאוד מבחינה זו, אך יש לשים לב כי "דת ארו" אינה כוללת רק מלחמת מצווה ברשע, אלא אף את אמונת הולאר, אשר הפניית עורף אליה, אף אם לא מצטרפים למלקור, הריהי בגידה בטוב.
מאבק עיקש על זכות השליטה בעולם, ועל הכבוד המפוקפק שבהנהגת שלטון הרשע, אינה מסווגת, בשום פנים ואופן את הנאבק נגד הרשע הקיים כ טוב. מובטחני כי איש מהקוראים לא היה מוכן לכנות את הרמן גרינג "איש טוב", רק בגלל שהוא נאבק קשות בהיינריך הימלר, ששלט ביד רמה בחלקים האפלים יותר של שלטון הרשע, על ירושת הרייך השלישי הגוסס.
בעקבות כך, אף חלקו של פאנור בטוב החברתי – מאבקו במלקור, אשר עשוי ×”×™×” להיחשב כגשר מקשר בינו לבין הטובים, מפוקפק ביותר. קשה לכנותו כאחד מנאמני הולאר, לא לאחר היציאה מולינור תחת החרם וטבח השארים באלקוולונדה.

א.3. טוב עצמי

המרכיב הנוסף של הטוב, מעבר ל"טוב החברתי" הוא היותו של האדם טוב בזכות מה שהוא, ולאו דווקא בזכות השתייכותו החברתית למחנה זה או אחר. סיווג הדמויות על פי מודל זה מסובך יותר והחלטי פחות מאשר הסיווג ההשקפתי-דתי, שכן ישנה הסכמה כוללת ברורה יותר באשר למהו הטוב החברתי, והשתייכות חברתית מעצם טבעה נסתרת פחות מאשר נבכי נפשו של אדם.

באופן כללי ישנם שני תחומים אשר על פיהם אנו נוהגים לקבוע את ערכו של אדם זה או אחר:

  • כישורים
  • תכונות

במידה רבה נוהגים לבלבל ביניהם ולחבר אותם, מה שמביא לשיפוט שגוי ולכיבוד או השפלת אלו שאינם ראויים לכך. בנשימה אחת יאמרו רבים מאיתנו: הוא יפה, חכם, חברותי, ישר, נדיב, נאמן ובעל כבוד עצמי, ללא כל הבחנה בסיסית באשר לחלוקה הפנימית הקיימת בין תארים אלה והשוני הרב הקיים בין שתי הקבוצות.

כישורים

הכישורים מוענקים לאדם בלידתו או במהלך חייו ושייכים לתחומים שונים: כישורים שכליים – תפיסה מהירה, זיכרון פנומינלי, עושר רעיוני ועוד. כישורים חברתיים – כריזמה, חן, ייחוס, ובמידה מסוימת – גם עושר. כישורים פיזיים – יופי, חוסן, גמישות, זריזות. המשותף בין כל אלה הוא, שגם אם ניתן לעיתים לחזק ולהעצים אותם באמצעות עבודה מסוימת, מוכרח להיות בסיס מולד כלשהו כדי להגיע להישגים ממשיים בכל אחד מן התחומים הללו. אלו שלא זכו להם, לעולם לא יצליחו להתחרות, במידה וקיימת רמת השקעה ×–×”×” פחות או יותר, עם בני המזל שזכו בהם. יתרה מזו, חלק נכבד מאותם כישורים אינו ניתן לרכישה כלל, ורק מי שקיבל אותם במתנה ×™×™×”× ×” מהם, כמו במקרה של יחוס, זיכרון פנומינלי, כריזמה וכן הלאה.

לכן, טעות גמורה היא לסווג בני אדם לטובים על פי כישוריהם. כל עושרו, יחוסו, יופיו או אף חכמתו – לא יהפכו אדם לטוב, על אף שאנשים אלה זוכים בדרך כלל להערצה רבה ולהסכמה חברתית. כל גאוניותו הספרותית והחברתית, הבנתו את נפש דמויותיו הספרותיות והערצתו על ידי חוגים נרחבים, כל אלו לא מנעו מלב ניקולייביץ' טולסטוי להפליא את מכותיו באשתו וילדיו. נגד מייקל ×’'קסון הוגשו יותר כתבי אישום מכל מי שאני מכירה גם יחד, ובכל זאת הוא גאון בתחומו ונערץ על רבים (אולי רבים מדי). מרבית המנהיגים המאופיינים ברוע מוחלט נהנו ממתנת הכריזמטיות. איש מהם אינו טוב בזכות כישוריו.

כאן עלי להסתייג ולהעיר כי לא נוכל להתעלם מן העובדה כי לכישורים השונים עשויה בהחלט להיות השפעה על רמת הטוב של האדם, אבל בנקודה זו נדון בהמשך.

תכונות

לצד הכישורים ישנן התכונות. אופיו של האדם אינו נקבע בלידתו. ייתכן שנתונים מסוימים במהלך חייו ובסביבתו ישפיעו עליו ויקלו על היקלטות תכונות אלה או אחרות בנפשו, אך כל אדם, אם כוח רצונו חזק מספיק וקיימת השקעה מתאימה, יוכל לרכוש כל תכונה שירצה.

התכונות המוגדרות כטובות, אלה אשר הן קניין האדם עצמו, התכונות שהן תוצאה של בחירה, עבודה ובנייה עצמית – אלה בכוחן להביא לסיווג האדם כטוב.

אם כן, חשובה עד מאוד היא ההבחנה מהן התכונות הטובות, או יותר חשוב – מהו המכנה המשותף לתכונות המכונות טובות אשר הופך אותן לכאלה.

בבחינת מדגם, חלקי בהכרח, של תכונות המקובלות אצל בני האדם כטובות, נמצא ×›×™ אכן קיים קשר כלשהו ביניהן – הן מבוססות על יחסיו של האדם עם סביבתו.

יושר, נדיבות, חמלה, מסירות, נאמנות, אהבה, כבוד, ויתור – אף אחת מהן אינה משתייכת להתנהלות האדם עם עצמו בלבד, אף לא אחת מהן בעלת משמעות בהעדר קשר סביבתי, וכולן עוסקות בטובתם של אחרים.

על כן אני מסיקה, בזהירות הראויה, כי אלטרואיזם פשוט מהווה את תמצית הטוב האנושי, כי אדם טוב הוא אדם המשתדל להפוך את העולם למקום נוח, יפה ושמח יותר, למען אנשים אחרים ולא רק למען עצמו. אדם אשר טובת הזולת אינה זרה לו והיא מהווה עבורו אפיק השקעה משתלם.

כל אחד אשר נוהג כך בפועל, גם אם אינו נוחל הצלחה מתמדת, גם אם הוא כושל מדי פעם ועושה רע, במידה ודרך חייו היא עשיית טוב למען אחרים – הרי שהוא אדם טוב.

כמובן שמסקנה זו היא דעה אישית בלבד הניתנת לויכוח, והחופש לכל קורא להסכים לה או לא. אך מכיון שמרבית החומר שלפנינו מבוסס עליה, מי שמוצא את עצמו מתנגד מוזמן לפרוש כבר כעת.

לעולם לא אוכל לדעת אם טולקין הסכים עימי בנקודה זו, אך בכל זאת מצאתי ×›×™ בלגנדריום ובחלוקת הדמויות ×”"ודאיות", כלומר: אלה שמוסכם על כלל הקוראים, ללא מאמרי ניתוח מלומדים, באשר לשיוכם לטוב או לרע – הרי שכל אותן דמויות תואמות את אותה מסקנה.

החל בפרודו, המוכן לצאת למסע למרות הידיעה הברורה ×›×™ הסבירות הגבוהה ביותר היא שהוא עצמו לא ×™×™×”× ×” מהצלת העולם וימות, דרך אלרונד, גאלאדריאל ושאר שועי בני הלילית העושים רבות כל כך למען השמדת הטבעת – מעשה אשר יביא כליה על מעשיהם בארץ התיכונה וקץ על כל העידנים שחיו בה – וכלה במעשה המבהיר זאת טוב יותר מכל – הצעתו של גאנדאלף, ומימושה על ידי בני גונדור ורוהאן – לצאת למסע חסר התקווה אל השער השחור.

"גלויי עיניים עלינו להיכנס למלכודת הזאת, באומץ לב, אך באפס תקווה לעצמנו. כי זאת, אלופי, עליכם לדעת: ייתכן וייתכן שאנו עצמנו ניספה עד אחד בקרב שחור, הרחק מארצות החיים: וכך, אפילו תיפול באראד דור, לא נזכה לראות את העידן החדש". דברי גאנדאלף.

והם אכן עשו זאת, למען הפל את סאורון – למענם של דורות יבואו ושל אלה שנשארו מאחור. למען אחרים.[2]

וכפי שהקדמתי בתחילת דברי, רק שייכות לשתי קבוצות הסיווג יוצרת אדם טוב. רוע באחת מהן – משמעו היות האדם רע. לא רע למחצה וטוב למחצה, אלא רע לחלוטין.

עם זאת, בתוך המחנות ישנה הדרגתיות וייתכן אדם טוב או רע יותר מחבריו. הגורם הראשון והברור ביותר המשפיע על כך הוא רמת ההשקעה והמאמץ. ככל שאדם מתאמץ יותר להיות טוב, ככל שהוא מתעלם מיותר דרכים צדדיות מפתות, ככל שהדרכים הללו מפתות יותר והוא יכול להן – הוא טוב יותר.

אך ישנם גורמים נוספים, כפי שנראה מייד.

א.4. כישורים ומנהיגות

בהגדרת הכישורים הזכרנו ×›×™ הכישורים הם מולדים וכתוצאה מכך – תהיה זו טעות לסווג על פיהם את בני האדם לטובים ולרעים. עם זאת, הזכרנו שלכישורים קיימת בכל זאת השפעה על מצבו של האדם. כיצד?

אכן, אין לשייך אדם לקבוצה זו או אחרת עפ"×™ כישוריו, אך בתוך הקבוצה – יש מקום להתחשב בכישוריו בבדיקת מיקומו בין הטובים או בין הרעים.

כישוריו של האדם יכולים להשפיע בדרכים הבאות:

א. ההשפעה הראשונה הנובעת מכישורי האדם שונה לחלוטין, ואף הפוכה, מהטעות הרווחת של סיווג האדם כטוב בגלל כישוריו. הסכמנו כבר ×›×™ ככל שהמאמץ אותו משקיע האדם בלהיות טוב גדול יותר, כך האדם טוב יותר. יוצא, שבמרבית המקרים קל יותר לבעלי כישורים מסוימים לעשות מעשה טוב ×–×” או אחר, ומכיון שהשקעתם היתה פחותה – המעשה המתקבל לבסוף ייחשב לטוב פחות. אין הכוונה לומר, חלילה, שהכישרוניים טובים פחות מאותם שלא ניחנו בכישורים זהים, אלא שבעלי הכשרונות צריכים לעשות מעשים גדולים יותר על מנת להשתוות אליהם בטובם.

הדוגמא לכך פשוטה ביותר: אינו דומה שטר עשרה דולר הניתן כמחוות "נדיבות" ע"י הגברת שרי אריסון לזה הניתן באותה מחווה על ידי.

גם בלגנדריום[3] – המעשה של אראגורן וגימלי במרדף אחרי האורקים ×”×™×” טוב פי כמה ממעשהו של לגולאס. אף ×›×™ מקריאה שטחית אנו נמצאים מביטים על לגולאס מלמטה (שם אכן מקומנו). האפשרויות העומדות לרשותו, עליונותו בתגובה הגופנית לקשיים, שלוותו, כמעט ניתן לומר "ריחופו", הריהם מעוררים את הערצתנו – אך זוהי בדיוק הטעות שאודותיה דיברנו – אל לנו להעריץ את לגולאס בשל תכונות אלו או אחרות אשר בחר ארו אילובטר להעניק לבני מינו, אך בהחלט יש להעריץ את אראגורן וגימלי על שערכו את אותו המסע בדיוק, עם כישורים פחותים משל לגולאס ועם צרכים מרובים יותר – למען מרי ופיפין.

ב. מלבד זאת, לכישורים ישנה השפעה נוספת על מעשיו של האדם. כישורים מובילים רבים מבעליהם למובילות או, בעצם, למנהיגות, בתחומי כישוריהם. הדוגמה הטובה ביותר תהיה מנהיגות מדינית, אך הדבר נכון ביחס לכל סוגי המנהיגויות. כשל של המנהיגים – הרי הוא כשל גדול יותר מכישלונותיהם של אחרים ובעל משמעות שונה.

יש מי שמציבים סימן שאלה מול אשמתו הייחודית של אדולף היטלר בפשעי המלחמה. הללו טוענים ×›×™ למרות העובדה שהביא באמצעות מנהיגותו המדינית למלחמה שלולא הוא לא התרחשה כלל, מעשיו בפועל לא היו רעים כמעשיהם של אותם גרמנים צעירים אשר הביאו לידי מימוש את תורתו. בהיותו מנותק ממושאי רשעתו ומתחינותיהם לרחמים (אולי ×”×™×” × ×¢× ×”?…) הרי שהוא רע פחות מאותם חיות-אדם שעמדו למול מראות הפלצות של הילדים הנשחטים – ובצעו את מעשי הזוועה בידיהם עצמם.

השקפה זו באה לידי ביטוי בספר 'מלחמה ושלום', בספרו זה טוען טולסטוי כי המנהיג (במקרה זה נפוליאון) מהווה קורבן לשטפה של ההיסטוריה, באותה מידה בדיוק כחייל הפשוט בצבאו, וכי מעשיו הקטנים אינם חשובים יותר ממעשיו של כל אחד אחר.

מי לנו גדול מטולסטוי, אך בכל זאת, אם יורשה לי להביע את דעתי כאן, אצהיר כי אני חולקת לחלוטין על גישה זו, כפי שאיני מסכימה לדעה כי אדולף היטלר רע פחות מכל איש אס.אס הרוצח במו ידיו.

למנהיג, לכל מנהיג, יש כוח במעמדו. לכל מעשה שלו יש השפעה רבה יותר ממעשיו של האזרח הקטן, תוצאותיו עלולות להיות גורליות לחיי מיליונים רבים, לפיכך, עליו להיות מודע יותר למעשיו, שכן האחריות מוטלת על כתפיו. כל מעשה שלו – ערכו המוחלט מוגבר, כעין "בונוס" נוסף למשמעותם של מעשיו, בשל אחריותו הפיקודית והשלטונית. על כן – ניתן להתווכח אם מעשיו של היטלר היו או לא היו רעים משל פקודיו, אך בכל מקרה – על מצפונו רובץ (או ×”×™×” אמור לרבוץ) האשם הנוסף על מעשיו – בשל כוחו. מעשיו "גדולים" יותר, כפי שכבודו גדול יותר. באותה מידה ניתן לומר גם את ההיפך – מעשה טוב של מנהיג ערכו רב יותר, ולכן הוא טוב יותר ובעל ערך מוגבר.

דוגמאות יכולות להיות אף מחוץ לתחום המדיני – מובטחני ×›×™ שגיאה חישובית כלשהי או ×”× ×—×” משוללת בסיס ב"עקרונות מתמטיים של הפילוסופיה של הטבע"[4] הרי היא חמורה יותר מכל טעות שהיא, בולטת ולא מובנת ככל שתהיה, בעבודת הדוקטורט של סטודנט.[5]

א.5. מקום הלידה

גורם נוסף המשפיע על רמת טובו של אדם הוא המקום בו הוא נולד. מקום הלידה יכול להיחשב, בצדק גמור, כחלק מחבילת ההטבות המוענקת לאדם עם לידתו. הולדתו של אדם בין הטובים, מקלה עליו, לאור טבעו של האדם, החושש משינויים, להישאר בצד ×”×–×”. כאשר יליד הצד הטוב חוצה את הרוביקון ועובר לצד הרע, הרי שהוא השקיע מאמצים רבים, בניגוד לטבעו המקורי ולמהלך חייו שהורגל אליו מילדות, בהפקת רוע – לכן הוא ×™×”×™×” רע יותר מילידי הצד הרע, העושים אותם מעשים בדיוק. מובן, שאין ×–×” תרוץ לעשיית רע באם נולדת להורים "רעים", חטאו של ×–×” שהחליף צד הוא איום – שלך גרוע קצת פחות.

לפי גישה זו – מלקור הוא אכן תמצית הרוע, שכן הוא נוצר בזמן שלא ×”×™×” קיים כלל צד רע לעבור אליו. הוא הפנה עורף לצור מחצבתו – ויצר את הצד הרע. כל משרתיו שנולדו לאחר רדת האופל, לעולם לא יגיעו לדרגת רשעתם של אלה שהצטרפו למלקור בתחילת עידנו, דוגמת סאורון המיא, שנוצרו עוד בצד הטוב ונטשו אותו.

ובמקביל – גם בצד השני, שלושת בתי האדין שנולדו באופל תחת שלטון מורגות ומשרתיו, פרצו אל האור והצטרפו, בכוחות עצמם, לכוחותיו – הרי חלק נכבד להם בטוב, רב משל אלה ששירתו את הטוב לפניהם.

א.6. עקרונות נוספים לניתוח הדמויות

מלבד זאת, ישנם עקרונות נוספים המנחים אותי בניתוח הדמויות בכלל, ודמויותיהם של דנתור ובורומיר בפרט:

א. איני מסכימה עם הדעה ×›×™ אדם יכול להיות "טוב למחצה" או "רע למחצה". כל עוד האדם ×—×™ בחברה, הרי שהוא טוב או רע, ואין טשטוש תחומים בין שני המחנות. גם אם בתוך המחנות עצמם קיים דירוג, האדם הניצב במקום האחרון במחנה הטוב אינו שייך באף צורה שהיא ל"רעים" ואינו קרוב אליהם יותר מאשר אחרים הניצבים במקום גבוה יותר – ×”×—×™×¥ בין הטוב לרע בעינו עומד, ואיש אינו נמצא בתווך.

ב. מה שקובע את השתייכותו של האדם למחנה זה או אחר היא דרך חייו בכללותה ולא מעשים יחידניים העלולים להוות נפילה חד פעמית. כולנו שוגים לעיתים, או מניחים לתאוותינו, קטנות כגדולות, להשתלט על מעשינו. לא לנו לשפוט אחרים על סמך נפילותיהם החד פעמיות. בבואנו לסווג אותם לטוב או לרע עלינו לבחון את אורח חייהם בכללותו, המורכב ממעשים רבים, בתחומים שונים, ולא להתמקד במעשה יחיד או בנושא בודד.
לפי גישה זו, ההתעסקות האובססיבית ברגעים האחרונים שלפני המוות, מהווה נפילה לזרועות הפעלולים הפסיכולוגיים. קביעת אופייה של הדמות חייבת להעשות על פי מהלכיה השוטפים – על פי אורח ×—×™×™×” והתנהלותה לאורך כל היצירה.
לא רבים משנים לחלוטין את אורח חייהם ברגעיהם האחרונים. גם אם נתקלים במעשים שלפני המוות השונים מהתנהלותה הרגילה של הדמות, הרי שייתכן ×›×™ מדובר בנפילה חד פעמית. הבעיה היא, שבעקבות המוות שוב לא ניתן לקבוע אם מדובר בנפילה או בהתנהגות המאפיינת את ההתנהגות השגרתית – אין מידע נוסף שלפיו נוכל לגבש את עמדתנו.
אבל להוציא יוצאי דופן אלו – בדרך כלל ההחלטיות הברורה של המעשה האחרון באה על מנת להדגיש את מה שהיה עלינו להבין כבר קודם, מעין "ביטוח" ×›×™ נבין את הדמות כראוי. ולכן לא אקבל, בשום צורה שהיא, את הדעה ×›×™ דנתור ×”×™×” טוב כל חייו ונפל לזרועות האופל בשעות חייו האחרונות. נפילה כזו, אחרי חיים ארוכים בטוב, מחייבת תהליך ממושך ביותר אשר המציאות מחייבת ×›×™ יורגש על ידי הסביבה. דנתור, במהלך הזמן הקצר הנסרק על ידינו לאורך 'שר הטבעות' ×”×™×” רע או טוב לאורך כל הזמן, ורגעיו האחרונים רק מתארים בקיצוניות את מה שהיה מאז ומעולם.

א.7. עקרונות בניתוח דמויות – סיכום

לסיכום ניתן לומר כי:

א. הטוב נחלק לשניים, אשר רק בהצטרפם הופך האדם לטוב:

1. הטוב ההשקפתי-דתי, המשייך אדם לטובים על פי אמונותיו והשתייכותו החברתית.

2. הטוב העצמי, טובו של אדם ללא קשר להשתייכותו החברתית, המשייך אדם לטובים על פי דאגתו לאחרים.

ב. ישנם גורמים חיצוניים המשפיעים על דירוג טובו של אדם:

1. כישורים:

– הכוח המוענק ×¢"×™ הכישורים מקל, לעיתים, על עשית הטוב. לכן, מעשיהם הטובים של הכישרוניים יותר, נחשבים פחות.

– כישורים מביאים למנהיגות. למעשיו של המנהיג משקל רב יותר, לכן מעשה רע שלו מועצם על ידי כוחו המנהיגותי ואחריותו לנתונים למרותו.

2. טבעו של אדם להיצמד להרגליו ולהירתע משינויים, על כן יליד הצד הטוב שעבר לצד הרע, רע יותר מיליד הצד הרע שנשאר בו.

ג. אין מצב בו האדם הוא "טוב למחצה" או "רע למחצה". החיים בחברה מחייבים היות האדם "טוב" או "רע".

ד. הקביעה האם האדם הוא טוב או רע תתבצע על פי אורח חייו והתנהלותו התמידית, ולא על פי מעשים או נפילות חד פעמיים ובמיוחד לא לפי הרגעים שלפני המוות.

על פי כל עקרונות ורעיונות אלה ניתן לגשת כעת לניתוח דמויותיהם של דנתור ובורומיר.

חלק ב: ניתוח דמותו של דנתור

ב.1. דמותו של דנתור

בניגוד למקובל בסקירת דמותו של דנתור – לא אוכל בשום פנים ואופן לחרוץ דעה על דנתור אך ורק על פי סצינת הסיום שלו. אם סצינה זו מהווה ניגוד למהלך חייו הרגיל – מי ערב לנו ×›×™ לו ×”×™×” נשאר בחיים לא ×”×™×” מתחרט על כך בכל לב? הרי מרבית הקוראים מוכנים לסלוח לבורומיר על נפילתו, האם חרטה "דנתורית" לא הייתה מקנה לו את סליחתנו גם כן? רק אם סצינה זו תואמת את מהלך חייו הרגיל ניתן להסיק על אופיו הכללי של דנתור ממנה. לכן אין אפשרות לנתח את דמותו של דנתור ללא סקירה של חייו הקודמים למעשהו האחרון – סקירה שלמרבה הצער רבים ממנתחי דמותו של דנתור, מתעלמים ממנה.

המקור החשוב ביותר (והיחיד מבין כתביו שטולקין עצמו הוציא לאור) על חייו של דנתור לפני המאורעות המסופרים ב'שר הטבעות' נמצא בנספח א' של הספר, 'דברי ימי המלכים והשליטים'. נספח זה מכיל עובדות מאלפות על עברו של דנתור, אך אף עצם קיום סיפורו של דנתור בנספח הוא מאלף לכשעצמו.

העובדות החשובות המסופרות על דנתור לפני עלותו על כס העוצרות הינן:

א. דנתור היה בחור בעל כישורים יוצאים מגדר הרגיל: "מלכותי למראה יותר מכל אדם שנראה בגונדור זה דורות רבים, והוא גם היה חכם, ומרחיק ראות, ורב דעת".

ב. היחסים בין דנתור – יורש העצר, לבין זר בשם תורונגיל, אשר אביו הסתמך רבות על עצותיו וסיועו, לא היו תקינים.

באשר ליחסים אלו בולטות מספר נקודות:

דנתור החשיב את תורונגיל ליריבו – יריבות שהייתה גלויה לכל. כשעזב תורונגיל את גונדור: "חשבו רבים ×›×™ הסתלק בטרם יהפוך יריבו לאדון לו".

תורונגיל, לעומת זאת, התייחס לדנתור בכבוד ולא החשיבו ליריב: "תורונגיל מעולם לא השים עצמו יריב לדנתור, גם לא ראה עצמו אלא כמשרת לאביו" – כלומר, לא איים על שלטונו.

העוצר אקתליון והגונדוראים אהבו את תורונגיל הזר יותר מאשר את דנתור השגיא והחכם, שהיה בשר מבשרם: "ואף על פי כן תפס תמיד מקום שני אחרי הזר ההוא, בלב העם ובאהבת אביו".

דנתור ותורונגיל נחלקו בעצתם לאקתליון בדבר הקוסמים. בעוד שתורונגיל הזהיר את אקתליון מפני סארומן ויעץ לו לשים מבטחו ב"צליין האפור", הרי שדנתור "לא הגה כל חיבה לגאנדאלף".

נקודות אלה מעלות תהיות לא מעטות:

א. מדוע בכלל מופיע הקטע ×”×–×” בנספח? הנספחים ל'שר הטבעות' צורפו רק למהדורתו השנייה של הספר, כלומר, הכתוב בהם חשוב במידה כזו שהצריכה הפקת מהדורה שנייה, תוך שטולקין מציין ×›×™ טעה בההעדרם של פרטים אלו מן המהדורה הראשונה. אם כך – מה חשוב כל כך בתיאור היריבות בין דנתור לתורונגיל? מקריאת 'שר הטבעות' לבד יודעים אנו ×›×™ אראגורן שרת את עוצר גונדור, יודעים אנו ×›×™ דנתור לא רצה לקבל את אראגורן כשליט עליו, ויודעים ×›×™ דנתור לא הקביל בשמחה את פניו של גאנדאלף – לשם מה הפירוט?

ב. מדוע רואה דנתור את תורונגיל כיריבו בעוד שהלה "לא השים עצמו יריב לדנתור" משפט אשר יכול להתפרש גם ×›×™ תורונגיל לא נתן לדנתור כל סיבה ליריבות?, תורונגיל לא איים על שלטונו, שכן "לא ראה עצמו אלא כמשרת לאביו". וכן, באופן מוזר, נראה ×›×™ אף לא איים על מעמדו הצבאי – בשום מקום איננו נמצאים למדים ×›×™ דנתור יצא בצבא או ×›×™ נלחם בקרב כלשהו, או שהודח מן הפיקוד. אני נוטה להאמין ×›×™ אם תורונגיל ×”×™×” תופס את מקומו של יורש העצר כשר הצבא, לאור הפירוט, היינו יודעים על כך.

ג. מדוע דנתור, בעל הכישורים היוצאים מן הגדר הרגיל, עצמו ובשרו של אקתליון ויורש העצר הגונדוראי, מוצא את עצמו שני באהבת אביו ואהבת העם? שני לזר אשר הולך ובא כרצונו?

ד. אם דנתור דחה את גאנדאלף (וגם על כך ניתן לשאול למה – מה רע עשה לו ומהיכן הכירו בכלל), ויעץ לאקתליון ×›×™ ישים מבטחו בסארומן, מדוע איננו רואים ידידות אמיצה וקשר תמידי בין הצריח הלבן וצריח אורתנק, בימי שלטון דנתור?

התשובות לשאלות השונות מסבירות את תשובת השאלה הראשונה, ויידונו בהמשך, אך התשובה לשאלה הראשונה חשובה ובסיסית, ולכן אביאה כאן:

טולקין הוסיף את הקטע הזה בנספח על מנת שנבין מה שהיה ברור לו, ובתחילה נראה היה לו כי אמור להיות ברור אף לקוראים: דנתור היה מה שהיה כבר מראשיתו, הווה אומר: דנתור הצעיר אינו שונה מדנתור המבוגר שהכרנו ב'שר הטבעות', פעולותיו האחרונות של דנתור אינן שונות במוסריותן מאורח חייו הכולל. אופיו של דנתור אחיד בכל מהלך חייו. ולכן סופו לא נבע מ"טירוף" או מ"נפילה" או מלחצים פסיכולוגיים אלה או אחרים, אלא היווה סיום הולם לחיים שהועברו בצורה מסוימת, בעצם בצורה רעה מאד.

וכעת אוכיח.

ב.2. שייכותו של דנתור לטוב

תמצית אופיו של דנתור מופיעה בהמשך הנספח. טולקין מספר לנו כי "כך מלא לב דנתור בגאוה וביאוש גם יחד, עד אשר ראה בכל המעללים של הימים ההם רק קרב ביניים בין שר הצריח הלבן לבין שר באראד דור, ולא נתן אמון בכל שאר המתנגדים לסאורון, אלא אם שירתו אותו לבדו".

רוע. רוע מוחלט מבצבץ מבין המשפטים הללו.

דנתור עצמו נלחם נגד סאורון עצמו. לא מלחמה למען גונדור, ודאי לא מלחמה למען הצלת העולם, אף לא מלחמה נגד העקרונות והאידיאלים עליהם מושתת שלטון סאורון, אלא נגד סאורון עצמו, מאבק על ×›×— ושליטה. הוא נגד סאורון – הם יריבים שווים, וכל הקהל העצום ×”×–×” שתחתם נועד רק על מנת לשרת את מטרותיהם ואינם מושאים, חלילה, להגנה או להצלה כפי שיעיד ההמשך. מי שאינו משרת את דנתור, מי שפועל נגד סאורון באופן עצמאי או בדרכים אחרות – אין צורך בו, שכן דנתור אינו מוצא טעם בנפילת סאורון, אלא אם כן הוא יופל על ידו, ואולי הוא, דנתור, יירש את מקומו.

הוא אף פולט משהו ברוח זו (בכוונה תחילה או שלא), באזני פיפין וגאנדאלף: "הוא לא יבוא אלא להתהולל בניצחונו עלי, לכשיישלם הכול. לפי שעה הוא משתמש באחרים כנשק. זו דרכם של כל השליטים הגדולים, אם נבונים הם, אישי הזוטון" (ההדגשה אינה במקור).

סאורון יבוא להתהלל בניצחונו האישי עליו – על מתחרהו, ואין כל ספק בכך שדנתור החשיב עצמו בין השליטים הגדולים שהם נבונים…

אם כך, גם כאשר מביאים בחשבון את מלחמתו של דנתור בסאורון נמצא כי דנתור, למרות מעמדו ומוצאו אינו שייך אף לטוב החברתי. מלחמתו בסאורון היא מלחמה אישית על השלטון בעולם ולא מלחמה אידיאולוגית.

מלבד זאת, דנתור הוא אגוצנטרי בצורה מוגזמת, השקפת חייו היא "אני ואין בלתי", הכול נועד על מנת לשרת ולפאר אותו, וכל פרט, דומם או מדבר, אשר אינו ממלא יעוד ×–×” – הרי שאין לדנתור כל עניין בו, מלבד העניין לסלק אותו מדרכו.

אין בדנתור אף לא אחוז אחד של אלטרואיזם – כל דאגתו היא לעצמו – למעמדו ולכבודו. רצונותיהם ורגשותיהם של אחרים מעניינים אותו רק במידה והם מפריעים לשלוות חייו או למילוי רצונותיו – שאז יש למגרם. הוא מהווה את ההיפך המוחלט לאותו אדם "המשתדל להפוך את העולם למקום נוח, יפה ושמח יותר, למען אנשים אחרים ולא רק למען עצמו. אדם אשר טובת הזולת אינה זרה לו, שהיא מהווה בעבורו אפיק השקעה משתלם".

לכן דנתור לא רק אינו שייך לטוב החברתי אלא גם רע בזכות עצמו. רוע המתבטא היטב ביחסו לסביבתו: לארצו, לאשתו ולבניו, כפי שיובא להלן.

ב.3. דנתור וגונדור

לאורך המהלך העלילתי ב'שר הטבעות' נמצאים אנו למדים כי טובת גונדור חשובה לדנתור עד מאוד. הוא עצמו אומר: "ולדידו (של שר גונדור) אין תכלית נשגבה, בעולם כפי שהוא עכשיו, מאשר טובת גונדור". (ההדגשה אינה במקור). וכך אף גאנדאלף, שרבים רואים בדבריו את דברי טולקין עצמו: "כדרכך, אלופי, אתה חושב על גונדור בלבד."

למה, אם כן, אוהבים אותו הגונדוראים פחות מאשר את תורונגיל אשר, כפי הנראה, יש לו דאגות רבות אחרות מלבד גונדור?

כאן נשיב תשובה לשאלה השלישת שהצגתי בסעיף הקודם: דנתור אינו זוכה לאהבת אביו ובני עמו מאותה הסיבה שתורונגיל כן זוכה לה – טבעם של בני אדם לאהוב ולהעריך את מי שהם מרגישים ×›×™ רוצה בטובתם ופועל למענה.

ההבדל העיקרי בין תורונגיל ודנתור הוא שתורונגיל לא ×”×™×” קשור בגונדור ובגורלה ואילו דנתור כן. תורונגיל – "הזר ההוא", פועל למען גונדור על אף שאינו מחויב לה ולמרות העובדה שגדולתה של גונדור לא תעצים, על פניו, את גדולתו שלו. אין הוא מושל בארץ או (למיטב ידיעת הגונדוראים) מצפה למשול בה. אך הוא פועל רבות ואף מסכן את חייו למענם. הוא אינו דורש מאומה בתמורה לשירותיו, ולבסוף, בתום קרב שהונהג על ידו – פונה והולך, עוד לפני מצעד הניצחון במינאס טירית. עוד לפני שהוא נותן לגונדוראים את ההזדמנות להעניק לו את המעט שיכלו – להרעיף עליו את הכבוד וההערצה שזכה להם בשירותיו. המסקנה המתבקשת היא ×›×™ לתורונגיל אין מניעים אישיים ופעלו הוא נטו למען גונדור ואנשיה.

דנתור, לעומתו, אכן חושב רבות על גונדור, ולבסוף אף מארגן את הגנתה ("ובאשר לגיחה, כבר נתתי דעתי על כך"), אך הוא מושל העיר. תהילתה היא תהילתו. לכן הוא מכריז ×›×™ טובת גונדור היא בראש מעייניו "בעולם כפי שהוא עכשיו", ולא אם ישתנה. עתה הוא מושל גונדור, ומזוהה בעולם איתה, לכן חשובה לו תהילתה, אך אם יחולו שינויים, למשל – סאורון יופל על ידו והוא יירש את מקומו, או שישוב המלך לגונדור – או אז יעמדו דברים שונים לחלוטין בראש מעייניו. גונדור קודמת אצלו, כרגע, לכל הממלכות האחרות, אך הוא אינו באמת אוהב אותה אלא משתמש בה ככלי על מנת להעצים את כבודו ותהילתו הפרטיים.

כך גונדור אינה קודמת לרצונו האישי. בכל המקרים בהם רצונו האישי פועל במישור נגדי לטובת גונדור- המישור האישי ינצח תמיד. התנהלות זו מתחילה עוד בטרם היותו עוצר – הוא אינו בוטח בסארומן הלבן יותר משהוא בוטח בגאנדאלף האפור (הייתי מעזה לומר ×›×™ הוא אף בקושי מכיר את שניהם), אך היות ותורונגיל "יריבו" הציע לבטוח בגאנדאלף – קנאתו מובילה אותו לייעץ לאקתליון את העצה ההפוכה, ללא הצגת טיעון בעל משקל נגד גאנדאלף ועל אף שניתן להניח מכך שלא ראינו את סארומן יוצא ובא במינאס טירית עם שלטונו של דנתור ולמעשה איננו שומעים כלל על קשר כלשהו בין השניים, ×›×™ דנתור אינו בוטח במיוחד בסארומן. אין חשיבות כלל לאפשרות הבלתי מתקבלת על הדעת ×›×™ עצתו של תורונגיל עשויה להיות טובה לאור היכרותו עם גאנדאלף, וקשר עם גאנדאלף עשוי לעזור לגונדור – מאבקו האישי, ורצונו הקטנוני להביס את תורונגיל – קודמים לטובת גונדור. (תשובה לשאלה ד).

לאחר שהוא הופך לעוצר ומתרגשים על גונדור זמנים קשים, ובזמן שכבר ידוע לו על בגידתו של סארומן, גאנדאלף מגיע למינאס טירית ועימו "עצה ובשורה". אף אז מונעת הגאווה מדנתור לשמוע את גאנדאלף, והוא מודה בכך בפה מלא: "אם הבינות, שמח בחלקך, הגאווה נהפכת למשוגה כשהיא בוחלת בעזרה ובעצה בשעת הצורך. אך אתה מחלק את חסדיך עפ"×™ תכנית משלך. ואילו שר גונדור לא ×™×”×™×” כלי שרת לתכליתם של אחרים, ולו גם נעלה היא". (ההדגשה אינה במקור). השעה היא שעת צורך, אפילו על פי דנתור, אך הוא אינו יכול להרשות לעצמו להושיע את גונדור על ידי הסכמה עם העובדה שגאנדאלף, או כל יצור אחר, גדול ממנו עצמו. הוא אף חושש מהתערבותו של גאנדאלף שכן היא עלולה לחבל במלחמתו הפרטית. גאנדאלף מחלק את חסדיו על פי תכנית משלו, שככל הנראה שליטתו המוחלטת של דנתור לאחר הניצחון אינה כלולה בה… הוא אינו מוכן להיות כלי שרת בידם של אחרים, הוא מוכן לפעול אך ורק למען עצמו, אף אם את המחיר ישלמו בני גונדור. אין לו צורך ב"חסדים" למען הפלת סאורון, על אף שהדבר יציל את גונדור הוא אינו מענינו, שכן תוכניתו שלו – שונה.

אך כל עוד העולם הוא "כפי שהוא עכשיו", כלומר הוא שליט גונדור בלבד ומזוהה עימה, הרי שהוא אינו מוכן לוותר עליה, בשום פנים ואופן – גם לא למי שהשלטון מגיע לו בדין. גונדור מצפה ומייחלת למלך ×–×” 969 שנה[6]. חרוזיה של יורת ותגובת הגונדוראים בזמן שיבת המלך מוכיחים את רגשות הנתינים בעניין, ואף על פי כן: "לא אפנה את מקומי ואהיה חצרן חלכה למתנשא למלוך. ואפילו תוכח לי טענתו, עדיין צאצא הוא לשושלת יסילדור לבדה. אני לא אקוד קידה לשכמותו, נצר אחרון לבית מלכות מרופט שזה כבר חלף הודו ונסתלקה אדנותו". שוב הפזמון הרגיל בדבר דנתור שאינו קד לאיש ואינו מוכן לשרת איש, אף אם שירותו ×–×” יהווה את התגשמות החלום הגונדוראי באלף השנים האחרונות. הוסיפו לכך גם את העלבונות הסופיים וקיבלתם, בנוסף לאדם אנוכי, גם אדם מעט קטנוני…

ודנתור אינו מתבייש באנוכיותו זו – בתשובתו לגאנדאלף על שאלתו "ובמה רוצה היית?" אין גונדור נזכרת כלל אלא ככלי שרת בידו, רוצה הוא למשול על העיר הזו בנחת, כמימים ימימה. אף מילה על הסרת הצל או על הצחוק והשלווה שישובו לבתי הגונדוראים, אף מילה על טוב שיהיה מנת חלקו של מישהו אחר…

גם כל צורת שלטונו בגונדור אינה מראה על אהבת יתר לתושביה: "הוא התגלה כשר תקיף ואסף את השלטון בכל הדברים תחת ידו".

אם מביאים בחשבון את כלל המרכיבים של יחסו של דנתור לגונדור – הן בתקופת המלחמה בסאורון וגם קודם לכן – ניתן בהחלט להבין מדוע לא ×”×™×” דנתור אהוב בגונדור כתורונגיל, בהיותו מאוהב בעצמו אהבה עיוורת…

ב.4. דנתור ורעייתו

נראה ×›×™ אף הקרובים אליו ביותר, אף זו שנבחרה על ידו – זכו ליחס דומה. דנתור נישא מאוחר מן המקובל, לפינדואילס בת אדרהיל איש דול אמרות. (משפחה חשובה, כמובן). "גבירה יפת תואר ועדינת לבב", אין מסופר לנו על אהבתה של פינדואילס אך "דנתור אהב אותה, בדרכו שלו". האסוציאציה הראשונית המתעוררת אצלי למקרא משפט ×–×” היא של אותם הורים לילדים בעלי חסכים מהילדות, אשר ההסבר הפסיכולוגי המלומד הוא ×›×™ "הוא (האב) אהב אותו בדרכו שלו אבל לא ידע להחצין את רגשותיו", למרות הנימוק המשכנע – הדעה הרווחת היא ×›×™ אבות אלה רחוקים מלהיות הורים טובים לילדיהם.

משום מה, פינדואילס אכן אינה מאושרת. "הבריות דימו ×›×™ היא כמשה בעיר השמורה, כמו פרח מן העמקים הפונים אל הים אשר נשתל בין סלעי טרשים. הצל שבמזרח מלא אותה זוועה, והיא הפכה את ×¢×™× ×™×” תמיד דרומה, אל הים שכה התגעגעה אליו". על אף שהיה ×–×” דנתור שהביא אותה לעיר – איננו מוצאים אף רמז לכך ×›×™ השתדל להמתיק לה את ×—×™×™×”, איננו שומעים על האהבה שהרעיף עליה ועזרה לה בשעותיה הקשות. ×–×” תמוה, בעיקר משום שטולקין מספר לנו מפורשות ×›×™ היא הייתה האדם האהוב ביותר על דנתור, פרט לבנו בורומיר. פינדואילס "כמשה" לחלוטין, למוות, בטרם חלפו תריסר שנים מיום בואה לעיר.

האם ×”×™×” מותה בלתי נמנע? מורוון אשת תנגל ×”×’×™×¢×” אף היא מנחלאות הדרום ועברה בעקבות בעלה לרוהאן ארצו, ולמרות זאת לא מתה בצערה ובגעגועיה. ובנוסף לכך – אם צערה ×”×™×” גדול עד כדי מוות, מדוע לא יכלה לשוב לדול אמרות? תריסר שנים של כמישה הן זמן די ארוך כדי להבין את המתרגש לבוא – כלום לא יכלה הטרגדיה להימנע? האם הושטת עזרה לרעייה שנוטה למות מצער וגעגועים אינה נכללת באהבה "בדרכו שלו"?

ב.5. דנתור ובניו

המבט החודר ביותר לאופיו של דנתור ניתן לנו ע"י טולקין בסיפור יחסיו עם בניו.

הוא אוהב את בורומיר עד טירוף. על יחסו לפינדואילס נאמר "הוא אהב אותה, בדרכו שלו, יתר על כל אדם אחר, מלבד בכור הבנים אשר ילדה לו.". גאנדאלף אף הוא מספר לנו על אהבה זו "אהבת נפש אהב אותו, אולי יתר על המידה, ודווקא משום שהיה כה שונה ממנו".

מדוע דנתור אוהב את בורומיר?

הוא מספר לנו זאת בעצמו: "כי בורומיר היה נאמן לי, ולא חניך לשום קוסם." (ההדגשה אינה במקור). בפנותו לגאנדאלף, אשר אותו אינו מוכן לקרב בשל רגשות אישיים קטנוניים, הוא מוסיף: "הלא נוכחת לדעת שבורומיר אינו בידך כחומר ביד היוצר? אך אני, שאביו הייתי, הנה זאת אומר לך: הוא היה מביאו אלי".

אהבתו את בורומיר היא מהסיבה הפשוטה שבורומיר מספק את האני-עצמי שלו באופן יוצא מן הכלל – בעיניו אביו הוא ראש וראשון לכל. דנתור מאמין ×›×™ נאמנותו של בורומיר אליו עולה על הכול, אף על אחד הפיתויים הגדולים ביותר בארץ התיכונה – טבעת הכוח. אין לו כל ספק ×›×™ בורומיר ×”×™×” מביא אותה אליו, גם נגד צו מצפונו ונגד תאוותיו האישיות. הוא משרת אותו על פי התוכנית שהתווה דנתור, הוא כלי שרת בידיו, בניגוד לאחרים, גדולים ממנו, המוכנים להושיט עזרה רק על פי תכנית משלהם. הוא אינו "חניך לשום קוסם" ואינו מנסה לפעול בהתאם לאינטרסים של אחרים.

בורומיר לבדו רואה את דנתור כפי שלא ראוהו אביו ובני גונדור הותיקים – כאחד הראוי להיות מושא להערצה. העובדה ×›×™ בורומיר "התקומם תמיד בלבו על המחשבה שאביו אינו מלך" ושאל "כמה מאות שנים יידרשו עד אשר יהפוך העוצר למלך, אם המלך לא שב?", מלמדת לא רק על אופיו של בורומיר, אלא אף על יחסו לדנתור: הוא אדיר, הוא נערץ – מדוע יימנע ממנו הכבוד המושלם? מי יכול להיות שגיא יותר מאביו מלבד דמויות מן האגדות, אשר אינן טורחות עוד לשוב לארץ התיכונה?

לעומת יחסו לבורומיר, יחסו של דנתור אל צעיר בניו שונה לחלוטין. הוא שונא אותו.

מרבים לומר כי דנתור הפלה את בורומיר לטובה, כי יחסו לפאראמיר היה קר יותר, פחות אוהב. אני מוצאת כי זו אחת הטענות המגוחכות המופיעות בניתוחים השונים. כשפאראמיר חוזר מאוסגיליאת ומצהיר כי אין דרך להגן עליה עוד, דנתור מבכה את אובדן בורומיר:

"'אם כן', אמר פאראמיר, 'מעדיף היית אילו נתחלפנו במקומות?'. 'אכן, מעדיף הייתי, כן', אמר דנתור".

רוב ההורים בעולם מפלים לטובה אי מי מילדיהם. אף אחד מהם לא היה עונה תשובה כזו לבנו, אף לא בשעת כעס, אלא אם כן הוא שונא אותו ממש. אין מדובר כאן בהעדפה בחלוקת הממתקים השבועית. מדובר באהבת בורומיר, אהבה ללא מיצרים, לעומת שנאה עזה לפאראמיר, שנאה הגוברת עם אובדן בורומיר והשארותו של פאראמיר (האין זו חוצפה בלתי נסלחת מצידו?), בחיים.

פאראמיר מודע לכך. לפני שהוא משחרר את פרודו הוא אומר לו: "ואם אבחר עכשיו בדרך שתמיט רעה על עירי, אשלם במחיר חיי, ובדין". (ההדגשה אינה במקור). פאראמיר בטוח כי אביו לא יהסס להשית עליו עונש מוות, דבר אשר לא קרה אף פעם ב'שר הטבעות', בגין שיקול דעת מוטעה. מהיכן נובע בטחון כזה?

מדוע שונא דנתור את פאראמיר?

ראשית, מכיוון שהוא כן היה "חניך לקוסם".

"'הריעות?' נצטעק דנתור ועיניו התבהקו פתאום. 'למה ×–×” תשאל?… אך זמן רב עבר מאז שינית לאחרונה ממעשיך משום עצתי… כלום לא ראיתיך תולה עיניים במיתרנדיר, לדעת אם היטבת דבר, או שמא גילית יותר מדי? ×–×” כבר טמון לבך בצלחת בגדו'".

פאראמיר אינו תואם את הגדרת האני-עצמי של דנתור. דנתור יודע, והחלטתו של פאראמיר בהנת' אנון מוכיחה זאת, ×›×™ פאראמיר, בבחירה בין צו מצפונו לצו אביו, יבחר בציות למצפונו, אשר אינו תואם את תכניתו של דנתור. מצפון המנחה אותו לפעול להפלת סאורון לשם הפלתו גרידא, ולהיעזר ולעזור – לפעול יחד עם כל מתנגדיו האחרים.

בנוסף לכך, דנתור מודע לכך שפאראמיר דורש אחר גאנדאלף על מנת ללמוד ממנו חכמה ודעת, בשעה שהוא – דנתור החכם – אביו!, זו פגיעה קשה בגאוות החכמה של דנתור, אשר בנו, עצמו ובשרו רואה את גאנדאלף כחכם וכראוי לאמון יותר ממנו, והולך אחר עצותיו, עצות הבגידה. שוב – בגידה בעוצמתו של דנתור, המתבטאת ברעיונות להפלת סאורון בידי אחרים. וזה עוד בלי להביא בחשבון את המלח על הפצעים הישנים – שבנו שלו נוהג לפי עצת תורונגיל – יריבו משכבר הימים.

הדבר המזעזע בשנאה זו, פרט לכך שהמדובר בבנו, היא העובדה ×›×™ דנתור שונא את פאראמיר למרות שהוא יודע, והליכתו של פאראמיר להגנה חסרת השחר על אוסגיליאת הוכיחה זאת – ×›×™ בבחירה בין החיים לצו אביו, יבחר פאראמיר במוות ובצו אביו. אך דנתור אינו מסתפק בנכונותו של פאראמיר למות למענו – הוא רוצה גם את מצפונו של פאראמיר אצלו…[7]

אך מלבד זאת, וזו רק השערה שלי, ישנו מרכיב נוסף בשנאתו של דנתור לפאראמיר. מרכיב הקשור גם בשנאתו ההיסטורית לתורונגיל.

מדוע שונא דנתור את תורונגיל? (תשובה לשאלה ב).

לאחר שהתחלנו להבין בכלליות את אופיו של דנתור, ניתן להבין את מקור שנאתו לתורונגיל, בעוד שתורונגיל לא החשיבו ליריבו ומעולם לא עשה לו רעה אלא רחש לו כבוד.

עד כמה שניתן לראות ובהתאם למה שהוצג קודם לכן, אופיו של דנתור מבוסס במידה רבה על תחושת ×”"אני ואין בלתי". הוא מתעתד להיות יורשו של אקתליון והוא ישלוט בגונדור ולכן הוא מוכרח להיות ראש וראשון, בעיקר בעיני אחרים. במילים אחרות – קנאה. קנאה פשוטה שגלישתה לחיי המעשה הופכת אותה לרשעה. לא ייתכן ×›×™ בני גונדור יחשבו ×›×™ תורונגיל טוב או אמיץ ממנו, לא ייתכן ×›×™ אביו יחשוב שתורונגיל חכם ממנו וישמע לעצותיו, בעוד שבנו, החכם באדם, עומד לרשותו מבחינה ביולוגית. מגישה כזו קצרה הדרך לשנאה עמוקה לתורונגיל ומרגע ×–×” – יש לסלק את תורונגיל, המעיב על זהרו שלו, בכל המהירות.

ובניגוד לקנאה רגילה העלולה לשכון בלב כל אחד מאיתנו אך אינה הופכת אותנו למרושעים, מסקנה מעשית זו הנובעת ממנה היא זו שהופכת אותה למרושעת.

אך לקנאה בתורונגיל סעיף נוסף הקשור גם בשנאת פאראמיר.

בין שתי שנאות

לאורך העלילה אנו מתקשים למצוא את דנתור בשדה הקרב. בעצם, לא מוצאים בכלל. מלבד הסצינה בה הוא חושף את חרבו ושריונו ומכריז כי ישן כך במשך שנים[8], איננו שומעים כלל על קיומה של חרב, אשר על פי מה שלמדנו לצפות ב'שר הטבעות' אמורה הייתה להיות מפורסמת ובעלת שם מעורר יראה כלשהו. באופן תמוה, בסצינה זו דנתור אינו מתהלל כי אי פעם השתמש בחרבו או כי עולל בה מעללים הראויים לשיר. איננו שומעים מילה אחת על גבורתו או על תנופת חרבו.

בהיותו יורש העצר (וכבר מבוגר, שהיה בעת עזיבת תורונגיל "בשל לשאת בכהונת העוצר"), אביו בוחר בתורונגיל ולא בו להנהגת צבאותיו, איננו שומעים עליו באומבר[9], הוא אינו יוצא להגנה פעילה על מינאס טירית, בשעה הקשה ביותר בתולדות גונדור, כפי שעשה תיאודן בשדה הפלנור.

מכך אני מסיקה בזהירות, ×›×™ לא ×”×™×” רב כוחו של דנתור בנשק או במעללי קרב. הוכחה בולטת לכך ניתן למצוא בתיאורו של בורומיר: "בורומיר… דמה לו במראה פניו ובגאוותו, אך לא בשום דבר אחר. תחת זאת ×”×™×” דומה למלך אארנור… ומצא את רוב ששונו בנשק, הוא ×”×™×” חזק ועשוי לבלי חת". אם בורומיר אכן לא דמה לאביו פרט למראהו החיצוני ולגאוותו, הרי המשך תיאורו של בורומיר, כאיש הצבא אוהב הנשק, אמור להיות שונה מדנתור. מסקנה – דנתור לא ×”×™×” איש צבא כפי שהיה בורומיר. מה, אם כן, ×™×”×™×” יחסו לאלו שכן כאלה?

ביחסו של דנתור לבורומיר לא מתגלה כל בעיה, שכן הוא עוסק במה שבורומיר כלל אינו מתעניין בו – מדעי הרוח. דנתור רואה למרחוק וחודר לנבכי נפשם של בני שיחו. הוא אף חכם במסורה – "חכם, מרחיק ראות ורב דעת", כפי שאומר עליו טולקין ההיסטוריון.

ומכיון שכך, מחליט דנתור "×›×™ לא בחיל ולא בכוח", ×›×™ כוח הרוח ינצח, ובעצם המלחמה היא "עבודה שחורה" המיועדת לנחותים ממנו: "לפי שעה הוא משתמש באחרים כנשק, זו דרכם של כל השליטים הגדולים, אם נבונים הם". יוצא, שהדעת חשובה יותר ממעללי המלחמה ואין לו פנאי להבלים הללו. לאור זאת – כל עוד בורומיר אוחז בנשקו שלו ומרפה מנשק אביו, אותו הוא מחזיק כנעלה על הכל – הכל טוב ויפה. אך מה אם אותם מעטים שמצליחים בשני הדברים גם יחד, אותם שהשכילו להיות אוחזים בנשק ובעלי מסורה? עצם קיומם פוגע קשות בדנתור, הוא אינו מסוגל להתחרות בהם – וכך מתפתחים רגשי שנאה.

תורונגיל ופאראמיר החזיקו בשניהם.

בזהותנו את תורונגיל עם אראגורן הרי שמושלמותו ×”×™× ×” בלתי נתפסת בעיני דנתור. אין הוא נופל ממנו בחכמתו, בידיעתו את המסורה ואת לשונות הארץ התיכונה. בידיעתו כיצד לנהוג באנשים, כפי שראינו בהזדמנויות ×›×” רבות, ביחסו לבורומיר, בפגישתו עם איאומר, ובעיקר – בהישארו באוהליו מחוץ למינאס טירית אחרי הקרב בשדות הפלנור, בידיעתו וכוחו המקיפים ברפואה, עולה אראגורן על דנתור עשרת מונים. אף בראיה למרחוק – תחום גאותו העיקרי של דנתור, הוא מתחרה בו – תורונגיל הוא ×–×” שחוזה את הסכנה באומבר וממליץ לאקתליון על תקיפת המקום. והנה הוא גם אוחז בנשק, ומסתבר ×›×™ הוא אוחז הנשק הטוב, החזק, האמיץ והמסור ביותר בדורו, ×›×™ הוא המנהיג הצבאי אשר אנשיו נוטים ללכת אחריו באש, במים ובמושבות הרוחות…

אף פאראמיר הוא כזה. אומנם פאראמיר אינו אראגורן, אך אין צורך להגיע לרמה כזו על מנת להיות נערץ לאין שיעור: פאראמיר, אשר "פסקו רבים מבני זמנו כי הוא נופל בגבורה מאחיו, אך אך לא כך היה." (וכה רבות מסופר לנו על תעוזתו ותנופת חרבו של בורומיר), החזיק בגאון בנשקו, ואנו מוצאים אותו בשדות הקרב בשערי גונדור, שולט באנשיו ובסוסים, מחזיק את לוחמיו מאוגדים, למרות נוכחות הנזגול.

באחד הנספים מספר לנו טולקין ×›×™ בעיני פאראמיר לא ×”×™×” איש כבורומיר, מצביא הצריח הלבן: "אלא שלא כך התגלו פני הדברים בשעת מבחן", כלומר, ברגע האמת מתגלה פאראמיר כמצביא וכאיש צבא גדול יותר מבורומיר, שכוחו גדול בשליטה בבני אדם ואף בבהמות, כפי שמעיד ברגונד, שומר המצודה. אך עם כל זאת – הוא ×”×™×” גם איש רוח: "הוא היטיב לקרוא לבבות אנשים כאביו… אוהב דעת".

ואנו שואלים מדוע שונא דנתור את פאראמיר? ×”× ×”, נמצא אדם נוסף השולט היטב בתחום שבו דנתור ×›×” מצטיין ואשר עליו גאוותו, ועם כל זאת הוא איש צבא לתפארת – תחום שבו אין לדנתור מדרך ×›×£ רגל.

על כן שונא דנתור את פאראמיר ותורונגיל לאין שיעור, שנאה חסרת טעם לכאורה, בשל העובדה שמעולם לא פגעו בו או רצו לעשות זאת. ושוב, קנאה בעלמא איננה הופכת את האדם למרושע, אף אם אין סיבה הגיונית מאחוריה. אך ניסיונותיו של דנתור לפגוע במושאי קנאתו – הם ההופכים את אותה שנאה למרושעת, כאילו לא די ×”×™×” ברשע לבבו ממנו נבעה…

ב.6. סופו של דנתור

כפי שהוצג בסעיפים הקודמים, סופו של דנתור, כפי שצייר אותו טולקין, אינו בא לשנות במשהו את דמותו או להצביע על נפילה חד פעמית, אלא הולם יפה את הדמות המשורטטת, אך הוא בהחלט בא להדגיש בה מאפיינים אחדים ולהעלותם לשיאים חדשים.

בנקודה זו, אנוכיותו וגאוותו עולות על גדותיהן והוא נזהר פחות בלשונו. בדברו על המפלה הקרבה הוא פולט את הסיבה האמיתית להתאבדותו: "לאו, לאו, תוכרע המלחמה כאשר תוכרע, גם שושלתי ×”× ×” תמה, בית העוצרים גם הוא הכזיב". עדיין אין לו בטחון מלא ×›×™ גונדור תובס, למרות נאומיו התבוסתניים באזני כל החפץ לשמוע, שכן הוא יודע על תכניתו של גאנדאלף ועל סיכויה. בסתר ליבו הוא יודע ×›×™ עדיין לא אבדה תקווה ולא לשווא הוא חוזר שוב ושוב על המימרה "לכו אחרי השוטה האפור". הוא מודע לכך שגאנדאלף נושא את התקווה האחרונה להפלת סאורון, אך בהיותה התקווה האחרונה, כלומר – לתקוותו שלו אין סיכוי – הרי ששוב אין לו חפץ בה. הוא לא יצליח לשמר את מעמדו כשליט החזק בארץ התיכונה, ואפילו בארצו שלו ישלוט אחר, במקרה שתקווה זו של גאנדאלף תתממש.

"כלום איני רואה ללבך, מיתרנדיר? מקווה אתה למשול תחתי, לעמוד מאחורי כס כל מלך, בצפון, בדרום, במערב…כך! בשמאלך תנצלני להיות לך מגן לשעה בפני מורדור, ובימינך תביא את הנוטר הלז מן הצפון להמליכו תחתי… לא אהיה כלי שרת בידך!… לא אפנה את מקומי…רוצה הייתי… להיות שר העיר הזאת בשלום ובשלווה… ואם גזירה היא שלא אזכה באלה, אבחר באבדון: אין לי חפץ בחיים מדולדלים, באהבה חצויה או בכבוד מושפל".

בהדביקו לגאנדאלף תאווה לשליטה עולמית הוא מייחס אותה לשליטה במקומו – הוא ×–×” שאמור ×”×™×” לשלוט. אף את המלכתו של אראגורן הוא רואה כנטילת השייך לו, "נצר אנוכי לבית אנריון", תוך התעלמות מכך ×›×™ נצר הוא אראגורן לבית אלרוס…

כל ×–×” אינו משנה לדנתור – אין הוא חפץ בכבוד נחות מכבודם של אחרים, אין הוא חפץ להיות שני בדרגה או לשרת אחרים. אם לא יקבל הוא את השלטון הראשי – או אז הוא בוחר באבדון, שכן אין הוא מסוגל לחיות בכל צורה אחרת.

יחסו של דנתור לפאראמיר על ערש מותו

ישנם הרואים שיפור, ואף חרטה, ביחסו של דנתור אל פאראמיר לאחר פציעתו. דנתור אכן נראה מזועזע: "פני השר אפורות היו, קרובות למוות יותר מפני בנו", ומשפטים כמו "את בני שלחתי, בלי תודה ובלי ברכה, לתוך סכנה שאין לה תכלית, ועתה הוא מוטל והרעל מפעפע בעורקיו" או "אל תיקח את בני ממני! הוא משווע אלי", אכן סוחטי דמעות ועשויים להוכיח על החרטה המטהרת, זו ההופכת את מעשך הרע לאירוע חד פעמי, זו הנותנת פתח למבט חדש.

אך יחסו של דנתור לפאראמיר לא בן יום אחד ×”×™×”, וחרטתו אינה קיימת בתור חרטה טהורה על מעשיו בעבר, אלא בתור ראיה חדשה את פני הדברים. הסיבות העיקריות לשנאתו את פאראמיר ייתכן וחלפו. במצב ×–×” דנתור נושא תקווה ×›×™ אילו ×”×™×” פאראמיר מקיץ (והרי הוא לא יקיץ, שכן באהבתו אותו הוא עומד להעלותו יחד איתו בסערה השמימה), הוא ×”×™×” משנה את אורח מחשבתו משכבר ורואה את אביו כראשון. קריאתו של פאראמיר מתוך חוסר הכרתו מסייעת לתקווה הזו – מתוך הדמדומים הוא קורא למישהו, לאביו אולי?

הרגע הנוכחי מציב קונפליקט בעייתי בפני דנתור – המצב מבחינתו הוא בלתי נסבל, הרף עין לפני מותו הוא נשאר בעירום ובחוסר כל: כבודו ניטל ממנו, אביריו מפנים לו עורף ובנו מוטל על ערש דווי – כאשר ליבו ומצפונו נתונים בידי אחר, כאשר הוא סובל פצעי מוות שנגרמו לו בקרב התאבדות שאליו שלחו אביו במו ידיו. במצב ×›×–×” דנתור עומד למות בלי שום דבר להיאחז בו, הוא מרוקן מכל, כשכל אוהביו ונאמניו, כולל בנו שלו, עזבו אותו לנצח. וכאן מנסה דנתור להחזיר לחיקו את פאראמיר. עובדה שללא ספק מעלה את ערכו של פאראמיר בעיני דנתור היא, שעליונותו בשדה הקרב הלכה והתפוגגה לה – ×”× ×”, פאראמיר גיבור החיל נפגע בקרב והוא מוטל כעת, לא מצביא בראש צבאו אלא חסר אונים על ערש דווי.

פתאום שאלת נאמנותו של פאראמיר לדנתור נבחנת מחדש. מדוע בעצם היה נתק רגשי קשה כל כך בין פאראמיר לאביו? האם פאראמיר התרחק מרצונו? האם חלילה יש איזה שהוא פגם טרגי אצל דנתור שגרם לפאראמיר להתרחק ממנו? כעת, במחשבה שניה ובמבט לאחור, מגיע דנתור לתובנה חדשה, שעולה בקנה אחד עם השאיפה להתאחד מחדש עם פאראמיר: מישהו אחר אחראי לכך שפאראמיר בגד בדנתור, מישהו שבעורמה ובזדון גנב את לבבו שם פאראמיר ויצר את המתרס בין האב לבנו.

האשמה מוטלת כעת, ובאופן ישיר על היריב הניצב נגדו כעת פנים אל פנים – השוטה האפור: "כבר גנבת ממני מחצית מאהבת בני, ועכשיו תגנוב גם את לבבותיהם של אבירי, על מנת שיגזלו ממני את בני כליל". האם עדיין יש תקווה למחצית השניה של אהבת פאראמיר?

מעבר לשאיפה הכמוסה שלא להסתלק מן העולם בודד וגלמוד, מציין דנתור סיבה נוספת לרצונו לקחת איתו את פאראמיר, אנוכית לא פחות: "רוצה הייתי… ולהוריש את כסאי לבני אחרי, והוא ×™×”×™×” אדון לעצמו ולא חניך לקוסמים". דנתור אינו מוכן בשום פנים להסתלק מן העולם במחשבה ×›×™ בנו שלו יישאר בחיים, ×›×™ גונדור יתכן ותינצל ואז בנו, הדבר החשוב ביותר שהשאיר אחריו בעולם, ×™×”×™×” כלי שרת בידי גאנדאלף (הרי כבר הוחלט שפאראמיר נטה אחרי גאנדאלף שלא מרצונו אלא בעקבות תככיו של גאנדאלף) ו"משרת" לתורונגיל – לזר, בן שושלת אחרת, שימשול בגונדור כמלך.

אם מניעים ומעשים כאלה מבטאים אהבה המהווה חרטה על פשעי העבר, ×›×™ אז אוי לה לארץ התיכונה…

ההוכחה המשמעותית ביותר לניתוח מניעיו של דנתור בנסיונו לקחת עימו את פאראמיר אל מותו מופיעה בתגובתו של גאנדאלף: "כזאת עשו רק מלכי עמי הפרא… והיו רוצחים את שארי בשרם עמם, להקל על מותם שלהם".

מנהיגותו של דנתור בשעותיו האחרונות

יחסו של דנתור לגונדור בשעותיו האחרונות מבחינה מעשית הרי הוא אין-יחס. הוא מתנהל כאילו גונדור לא הייתה קיימת כלל. הזנחה זו מצד שליט מדינה בשעותיה הקשות ביותר של ארצו, יכולה ללמד על פגם מהותי ברגשי האחריות של דנתור לגונדור.

"אנשים עמדו בפתח ותבעו לראות את שר העיר 'לאו, אני לא ארד', אמר. 'לכו אחרי מי שתרצו, ויהי השוטה האפור'". מדובר ברגע קשה: המעגל הראשון של העיר עולה באש וחיילות סאורון משליכים לעיר את ראשיהם הערופים של מגיני אוסגיליאת. רבים מזהים בתגובה זו את ראשיתו של חוסר האונים שבטירוף הדעת ושל התמוטטות כללית. גישה זו איננה מופקעת כאשר מדובר במצב של אובדן תקווה טוטאלי. הבעיה היא שאמירותיו של דנתור במהלך האירוע סותרות זאת. הן מוכיחות ×›×™ יחסו לגונדור ×”×™×” כאל כלי שרת, ועתה – בשעה שאין גונדור יכולה עוד לשרתו – מה לו ולה? קריאתו הנואשת של גאנדאלף, קריאה לשליט ממלכה במצוקה – "יש צורך בנו. עדיין יש דברים רבים שתוכל לעשות" – נענית בצחוק של לעג ובנאום על נצחונו המובטח של שר האופל המסתיים דוקא בתיאור העובדה ×›×™ לאחר שינוצח שר האופל, עובדה ראויה לציון בפני עצמה בהתחשב בנסיבות ובתחזיותיו הקודרות שלו עצמו, לא הוא – דנתור – ×™×”×™×” השליט האבסולוטי בגונדור.

התאבדותו של דנתור דומה עד מאד דווקא להתאבדותו של היטלר בבונקר הקנצלריה – הוא אינו מוכן להנהיג מדינה מובסת. לקבל הוראות מאחרים, או לשלוט תחת ידם של אחרים. מדינתו חדלה מלשמש כלי לקידומו, חדלה מלשמש תפאורה נאותה לכבודו… ולכן הוא מעדיף את האבדון.

צורת מותו של דנתור

דנתור מתכוון להיפרד מן העולם במפגן דרמטי: "לא ×™×”×™ קבר לדנתור ולפאראמיר. לא ×™×”×™ קבר! לא להם השינה הארוכה והעצלה של החנוטים. אנו נעלה באש, כדרך מלכי הפראים בימים שלפני בוא ספינה ראשונה מן המערב לארץ הזאת" לא הוא ימות כאחד האדם. גופו שלו – של השליט הגונדורי הבלתי נשכח, לא ייחנט כאחד העוצרים או המלכים הפשוטים, נעלה הוא מהם – יריב ×”×™×” לשר האופל עד שמנעה טיפשותם של אחרים את הניצחון ממנו…

תדמיתו והאופן שבו ייזכר שמו לדראון עולם חשובים לדנתור עד מאוד (כמימים ימימה) ולכן הוא מציג את הפלנטיר לראווה: ידעו כולם כי הוא היה ראשון באלף השנים האחרונות להרהיב עוז לעשות את מה שאפילו אחרוני המלכים נמנעו ממנו.

ניתן לנחש ×›×™ צורת המוות של מלכי עמי הפרא נבחרה בעיקר בשל היותה דרמטית, בלתי נשכחת ושונה עד מאוד מדרך מותם של אנשי גונדור השפלים, אלה אשר לא זכו להבין גדולה מהי…

ב.7. דמותו של דנתור – סיכום

הוכח, אני מקווה, ×›×™ בבחינת כל מחזור החיים של דנתור ולא רק יומו האחרון – הוא לא השתייך – לא לטוב החברתי (הוא לא עשה דבר למען הפלת סאורון) וודאי שלא לטוב העצמי. מלבד כל מה שהזכרנו על יחסו לגונדור, לפינדואילס ולפאראמיר הרי שבכל המסופר בשר הטבעות איננו מוצאים אף מעשה אחד שלו שנעשה למען מישהו אחר, גם לא למען בורומיר. הויכוח בדבר טירופו או שפיותו בסצינה האחרונה אינו מסוגל לשנות את אישיותו. גם אם ×”×™×” ×–×” טירוף, ואני איני סבורה כך – הרי שדי בכל מה שקדם כדי להגיע להרשעה.

בנוסף לכך, על פי העקרונות שהוצגו בחלק הראשון עקרונות בניתוח דמויות, מצטרפים לרשעתו של דנתור מספר נתונים – שמעצימים אותה עוד ביחס לאחרים: הוא נולד בבית אקתליון, נצר לבית העוצרים של אנריון, במינאס טירית- כלומר, בצד הטוב. הוא ×”×™×” בעל כישורים יוצאים מגדר הרגיל. והוא ×”×™×” מנהיג.

ב.8. מקומה של הפסיכואנליזה ביחס לדנתור

חסידי הגישה הפסיכואנילטית מוצאים להם כר נרחב לפעולה בתיאור קורות חייו של דנתור: מצבו המשפחתי הקשה, האפליה ממנה סבל בצעירותו (מול תורונגיל), שנות האלמנות ובהמשך השכול – ללא ספק, כל אלה אחראים לכל מעשה ומעשה בחייו של דנתור.

כבודם של הפרוידיאנים רכי הלבב במקומו מונח, אך המציאות מוכיחה שוב ושוב ×›×™ אדם בעל רצון חזק מספיק יכול לעשות כל דבר – ללא קשר לרקע או למשקעי הילדות שלו. זוהי הבחינה שמולה ניצב האדם הגדול.

גם בסיפורו של דנתור ישנה, לצערם של חסידי הגישה, השוואה מושלמת. אינני באה לדבר על בני לילית נעלים או שאר יצורים השונים במהותם הבריאתית מדנתור, אלא על אדם בשר ודם. עצמו ובשרו. בנו.

בעוד דנתור "הופלה" לרעה בצעירותו, על ידי אביו ובני ארצו, פאראמיר נשנא על ידי אביו, שהודיע לו מפורשות כי היה מעדיף את מותו תחת מותו של בורומיר. אבל תגובתו של פאראמיר היתה שונה לחלוטין.

דנתור שנא את תורונגיל, וניסה, בכל הזדמנות שצצה לו, "לשים לו רגליים". הוא אינו מקבל בשום פנים ואופן את העובדה כי הוא רק שני בליבו של אביו.

לעומתו, פאראמיר אהב את בורומיר אהבת נפש. "אבל בין האחים שררה אהבה גדולה… ומאז לא קמו ביניהם קנאה ויריבות, על חסד אביהם או על שבחי הבריות. בעיני פאראמיר, לא ×”×™×” איש בכל גונדור אשר ישווה לבורומיר יורש דנתור, מצביא הצריח הלבן". פאראמיר מקבל בהשלמה את יחסו של אביו אליו, השלמה המבצבצת מדבריו לפרודו: "ואם אבחר עכשיו בדרך שתמיט רעה על עירי, אשלם במחיר ×—×™×™, ובדין" בביטוי 'בדין' מכיר פאראמיר בזכותו לכאורה של אביו להתייחס אליו כרצונו, הוא אינו דורש מאום, ובוודאי שלא מנסה לפגוע באיש, להפך: הוא מעריץ את בורומיר ואינו מתחרה עימו על התהילה או על רגשות אביהם

שנים אחרי הפלייתו של דנתור בידי אקתליון, מאבד דנתור את רעייתו. האם נתן אי מי את דעתו לעובדה ×›×™ באותה נקודה מאבד פאראמיר את אימו? וכפי שהזכרנו לעיל – סבלה של פינדואילס ×”×™×” ממושך ורב שנים. מעולם לא ×–×›×” פאראמיר לאם מאושרת ופורחת.

בזמן מלחמת הטבעת, דנתור משכל את בנו אהובו. נותר לו בן נוסף, אשר אותו הוא אינו מוכן לאמץ אל ליבו. הוא מנצל את מעמדו כדי לשקוע באבל תוך התעלמות מחובותיו ומאז הבשורה שקוע ביגונו ולא יוצא לתפקידיו.

ובעוד דנתור נהנה מן המותרות של שקיעה ביגון אין קץ, הרי שזה עתה איבד גם פאראמיר את אחיו אהובו. אין לו אח נוסף. אביו שונא אותו והוא אינו יכול לשתפו בכאבו. פרודו הוא הראשון לשמוע על כאבו הנוקב "והנה, אני אהבתי אותו אהבת נפש, ובחפץ לב הייתי נוקם את מותו"- תאוות הנקם הזו, שאינה אופיינית לפאראמיר, יכולה רק להצביע על כאבו חסר המרפא. אך בניגוד לדנתור, פאראמיר אינו רשאי לקרוס לזרועות האבל. משרת הוא את שר הצריח הלבן, אשר מיום מות בורומיר מכביד עליו את עוד יותר את ידו.

ולמרות מסכת חייהם המשותפת – דנתור מוכן, ואף מנסה, להרוג את פאראמיר. פאראמיר מוכן, בפועל ממש, לצאת אל מול פני המוות למען אביו.

בעוד שלדנתור היתה דוגמה אישית טובה מאקתליון, הרי שיהיה קשה לומר שפאראמיר נולד בבית טוב כמוהו: הוא נולד בביתו של דנתור. אך פאראמיר נלחם, הוא לקח את אישיותו בידיו והתפתח לקראת מה שאנו מכנים אדם גדול, והפך לאחת הדמויות הנערצות ביותר, בגונדור או באנגליה – שני רק לזר ההוא.

דנתור, לעומתו, שרף את עצמו במו ידיו. וכדי לשמוט לחלוטין את הבסיס לטיעונים הסלחניים הנשמעים מצידם של חסידי הפסיכיאטריה, הוכחנו במאמר ×–×” ×›×™ דנתור מגלם דמות של רשע מובהק – הרבה קודם לאסונות שניתכו על ראשו.

האדם עצמו, הוא זה שמשנה את התמונה.

ב.9. בורומיר

לסיום- מספר מילים על בורומיר. איני באה לנתח את אישיותו בפירוט ×›×–×” של דנתור, אלא באופן כללי יותר. בורומיר דמה לאביו במידה רבה, אך ×”×™×” שונה ממנו לחלוטין בדברים המהותיים – בדברים המסווגים אותך למחנה הטוב או הרע.

בורומיר לחם נגד סאורון לחימה אידיאולוגית. איננו שומעים על שאיפות שלטוניות שלו או על מאבק אישי. במילותיו האחרונות לאראגורן הוא מבקש ממנו: "לך למינאס טירית והושע את בני עמי! אני נכשלתי", הוא מעוניין בנפילת סאורון, אף לאחר מותו, הוא רוצה בתהילתה ובשלומה של מינאס טירית, למען אנשי העיר. דאגתו להם ברגעיו האחרונים מוכיחה זאת.

עוד לפני כן, במועצת אלרונד, הוא מתוודע לעובדה כי אראגורן הוא יורש יסילדור. הוא מתקשה להאמין או לקבל את אראגורן כפי שהוא, אך הוא אינו נמנע מלבקש מאראגורן לבוא לעזרת מינאס טירית, למרות שהוא יודע כי השלטון יילקח ממנו: "אך כבד עלינו הלחץ, וחרב אלנדיל תוכל להושיט לנו עזרה שלא פיללנו לה".

לאורך כל מסע ה"חבורה" הוא חוזר ומבקש, בפרט לאחר עזיבת לותלוריין, כי אראגורן יבוא למינאס טירית, ואף ברגעי השפל של נפילתו, כשהוא מנסה לקחת מפרודו את הטבעת, עודנו מציע את אראגורן כראשון להחזיק בטבעת ולהציל בעזרתה את גונדור: "מה ייבצר בשעה אשר כזאת מאיש מלחמה, ממנהיג דגול? מה ייבצר מאראגורן?".

גישתו של בורומיר מוכיחה ×›×™ הוא רצה בנפילת סאורון לשם נפילתו, הוא ×”×™×” מוכן לקבל כל עזרה שהוצעה לו, הוא מוכן לתמוך בכל תכנית שהיא – ובלבד שתציל את מינאס טירית ואנשיה. יש לזכור ×›×™ התנגדותו לשליחת הטבעת לאורודרוין נבעה מחוסר אמון בהצלחת התוכנית, מחששו ×›×™ הטבעת תיתפס על ידי סאורון מה שישים קץ למלחמתם ולסיכויי ההשרדות שלהם. לאור כל זאת, אין דבר שמוציאו מתחום הטוב החברתי.

אך בורומיר שייך גם לטוב העצמי. בניגוד לאביו, הגונדוראים אוהבים אותו ומעריצים אותו, ולא בחינם. הוא מוכן בהחלט לקבל את אראגורן בגונדור. הוא אינו מונע את שיבת המלך בעקבות שיקולים אישיים. הוא רוצה בחזרתו של אראגורן, שוב- על אף שהוא יודע כי השלטון יילקח ממשפחתו.

בינו לבין פאראמיר היחסים מצוינים, והוא אף פועל למען פאראמיר: "אבל בין האחים שררה אהבה גדולה, מאז ילדותם, כשהיה בורומיר עזר ומגן לפאראמיר", לאורך הטרילוגיה, במיוחד לאורך מסעו עם ה"חבורה" אנו מוצאים את בורומיר פועל רבות למען אחרים, עוד לפני מעשה הגבורה האחרון שלו במותו בניסיון להציל את מרי ופיפין.

על מורדות הקרד'רס, בלילות, במחשכי מוריה, בלותלוריין ואף במסע על האנדואין – תמיד הוא מושיט יד מסייעת להוביטים, עושה את שאינם יכולים לעשות, יחד עם אראגורן כפי שבולט בדוגמא של מעבר קרן אודם: במו ידיו הוא מפלס את הדרך הקשה בשלג למען כולם, חוזר לשאת את פיפין ולאחר מכן את סאם. בקלות ניתן לומר עליו ×›×™ השתדל למענם של בני חבורתו, ×›×™ טובת הזולת לא הייתה זרה לו.

בנוסף לכך- גם הסצנה עם הטבעת אין בכוחה להפוך אותו לרע, לא לאחר חרטתו ×”×›× ×” ווידויו באזני אראגורן, לא לאור כוחותיה האדירים של הטבעת, שיכלו להכניע רבים וטובים יותר ממנו, ולא לאור מהלכם הרגיל של חייו, שהיו רחוקים מכך עד מאד. מהלכו הרגיל הוא אהבה ללא מיצרים לגונדור וללא נגיעות אישיות (למרות שהוא מחשיב גם את תהילתו, אך גונדור קודמת), הושטת סיוע לאחרים, גם אם הסיוע דורש ממנו מאמץ. גם אם הסיוע – במעשה האחרון בחייו המדגיש את דמותו הטובה – דורש בחירה במוות.

בורומיר היה טוב. אולי הוא לא השתווה לאחיו ולאיאומר, אך בשום פנים ואופן לא היה שייך לכוחות הרשע. בעוד שפאראמיר עמד בנסיון הטבעת בשעת מצוקה לא פחותה, מי יערוב לנו כיצד היה מגיב אאומר לנוכחות קרובה כל כך של הטבעת אליו? בהיותו בנו של אביו, ובנו האהוב אשר ניסה לרצותו ולהחזיק באהבתו, הרי שטובו מועצם עוד יותר.

האדם עצמו הוא שעושה את ההבדל. תכונותיו היו קרובות לאלה של אביו, אך הוא עשה מאמץ כן אשר כתוצאה ממנו מעשיהם היו שונים. כל כך שונים, שהצליחו להציב את המתרס שבין הטוב לרע – ביניהם.

כל הציטוטים הם עפ"י המהדורה השנייה של "שר הטבעות" בתרגומו של עמנואל לוטם.

הערות

——————————————————————————–

[1] יש לשים לב לכך כי העדר החלוקה הזו, במקרים רבים ובחברות מודרניות רבות כל כך, מעיד לא רק על ליברליזם חברתי אלא אף על חולשת האמונות. ככל שאמונתו של אדם מבוססת ועמוקה יותר, כך קל לו לשנוא את כל הנוגד אותה. איני באה להיכנס לויכוח האם הליברליזם החברתי עדיף על ה"פנאטיות" והקנאות הרעיונית, ברור שעיקר השאלה נעוץ במעשים אליהם מובילה קנאות זו, אך אל לנו לזלזל בה, שכן פעמים רבות היא מעידה דווקא על יציבות רעיונית, על חיים המבוססים על אמונה עמוקה וערכים מסוימים, ולעולם ינצחו הם במלחמה למול חיים ליברליים המוכנים להסכים עם כל דעה שהיא, ובתנאי שלא תפגע בנוחות חייהם ובאפשרות למילוי תאוותיהם הקטנות או הגדולות.

[2] בסיווג זה ישנה בעיה אחת אשר פתרונה נתון לויכוח- מה בדבר עשית טוב למען מישהו רע?

[3] דוגמא זו עוררה מחאה נמרצת כשהועלתה באזני חובב טולקין אחד, ולמרות שלגולס ראוי להערצה במקרים רבים (ואף במקרה זה- לו רק לא היו ארגורן וגימלי מאפילים עליו), ואהוב עלי- הרי שדעתי נותרה איתנה בנושא זה.

[4] סיר אייזיק ניוטון, 1687.

[5] אין מדובר כאן על "רוע" במובן הפשוט, הדוגמא באה להדגיש את אחריותו של בעל הכישרון ההופך ל"מנהיג" בתחומו.

[6] המלך אארנור נעלם בשנת 2050, עלילת שר הטבעות מתרחשת בשנת 3019.

[7] דבר זה, בדרך אגב, מוכיח על גדלותו הנהדרת של פרמיר. ברור כי בברירה בין צו מצפונו- החשוב לו יותר מצו אביו- לבין המוות- החשוב לו פחות מצו אביו- מצפונו ינצח.

[8] גם בסצינה זו שבה חושף דנתור את חרבו מודגשת הגאווה והרגשת העליונות – "וזה לי שנים רבות שכך ישן אני, לבל יימק גופי ויתרכך מחמת הזקנה" – הוא אינו בשר ודם, גופו אינו נמק כשאר גופים.

[9] במקרה של הקרב באומבר – ייתכן ×›×™ דנתור לא ×”×™×” שם בשל העובדה ×›×™ תורונגיל ×”× ×”×™×’ את הצבאות, והוא לא מוכן להיות תחת פיקודו.

האם הרוהירים יכלו לכבוש את מורדור?

במבט ראשון זו שאלה מטופשת למדי. מה זאת אומרת 'יכלו'? האם זו שאלת 'מה ×”×™×” אילו'? הרי אלו שאלות חסרות טעם – הסופר כתב את מה שכתב, וזה מה שיש.

השאלה רלבנטית רק במסגרת אחת – שאלת אמינות הסיפור שהסופר חיבר. באופן כללי טולקין בנה סיפור אמין מאד – חפרנו ומצאנו רקע הגיוני כמעט לכל פרט, מפעולות הדמויות ועד האקלים. במובן ×”×–×” אנו שופטים את הסיפור מול דברים דומים שאנו מכירים בעולמנו. האם הגיוני שגבר לא יתחתן כל ימיו, אלא ×™×—×™×” ×—×™×™ הסתגרות ולמדנות? ובכן, ×–×” מוכר מעולמנו. האם הגיוני שעלמה תשב בביתה בצפון ותמתין שנים לבחיר ליבה שיחזור ממסעותיו? ובכן, (גם) ×–×” קרה בעולמנו. אני טוען שבעולמנו מעולם לא ×”×™×” עם כמו הרוהירים. יתר על כן, הבעיות בקיום העם ×”×–×” אינן נובעות ממה שיש בשרה"ט שאין לנו – קסם, בני לילית וכך הלאה – אלא מפגם שנראה בסיסי ממש, והפגם הוא שהרוהירים לא כבשו את מורדור. הפגם הוא שהרוהירים היו עם נרדף שבקושי הצליח לשרוד ונאלץ לנדוד, בעוד שבעולמנו ההיפך הגמור הוא הנכון. על מנת להבין את הבעייתיות יש להכיר מעט חלק מההיסטוריה, שאינו מועבר כלל במערכת החינוך שלנו, הידועה לשימצה. החלק שמדובר בו הוא "עמי הערבה" או "עמי הסוסים" – המונגולים, הטטרים, ההונים, הסקיתים והטורקים – והשפעתם על תולדות האנושות. הערבה המדוברת היא שטח עצום – רוחבה ממערב למזרח ×› 5000 ק"מ, ואורכה מצפון לדרום ×› 800. מדרום לערבה פרוש מדבר ענק וחסר שם, ליתר דיוק – קצהו המזרחי קרוי "מדבר גובי" והמזרחי "טאקלא מאקאן". מצפון לערבה – הטאייגה הסיבירית הקפואה. תנועה אנושית מאסיבית אפשרית, איפה, רק ממזרח למערב (או להיפך). בכל השטח ×”×–×” ישנם נהרות מועטים בלבד, והם זורמים לימים ואגמים מרים ומלוחים. הקרקע טרשית, אך אינה מאד הררית. הגשם יורד במשורה, אך לאורך כל השנה. בתנאים אלו לא יתכנו גידולים חקלאיים נרחבים ללא השקייה – וכבר ברור שזו בעייתית ויקרה. אולם המשקעים היציבים גורמים לכך שכל השטח האדיר ×”×–×” מצמח עשב לאורך כל השנה. עשב דליל ונמוך – אבל קיים, ובשפע. מדובר, איפה, בארץ מרעה. ואכן – ×–×” מה שהיה בה, לאורך כל ההיסטוריה – שבטים רבים של נוודים, פזורים ודלילים, אכלסו את הערבה. לא הייתה להם לשון אחת, ואף לא מוצא אחד – חלקם היו בני ×”×’×–×¢ הקווקזי, הלבן וחלקם בני ×”×’×–×¢ המונגולי. שבטים פזורים אלו גידלו עדרי בהמות ותזונתם התבססה כמעט אך ורק על מוצרי חלב ובשר. באזור ×–×”, כנראה, הומצאו הגבינה והחמאה – לצורך שימור וריכוז של חלב. באזור ×”×–×”, כנראה, בויית כלב-הרועים – עזר כנגד לרועה, שערכו לא יסולא בפז. באזור ×”×–×” בויית הסוס, והתפתח מבהמה נמוכה שלא יכלה לשאת אדם מבוגר אף בשיפולי גבה (מקום ממנו השליטה בסוס כמעט שאינה אפשרית) לחיה גבוהה שמסוגלת לשאת לוחם, על ציודו, במרכז גבה. באזור ×–×”, בהתאם, פותחו הרסן, המתג, המושכות, האוכף והמשוורת – כולם אביזרים לשליטה טובה יותר בסוס. ×—×™×™ איש הערבה, שנגזרו מתנאי האקלים הבלתי מתפשרים, היו ×—×™×™ רועה. מגיל צעיר מאד חייו הוקדשו לגידול עדרים וטביחת בהמות. מרגע שהסוס טופח (ברבייה בררנית) לגודל וחוזק מספיקים די הצורך לנשיאת רוכב, בילה איש הערבה את רוב חייו על גב הסוס, מקום ממנו יכול ×”×™×” לנהוג את העדר ביתר יעילות (שהרי אפילו פרה הרה תותיר אצן מנוסה הרחק מאחור). אך רעייה היא עיסוק בטל למדי. את הזמן מילא הרועה במלאכה של פנאי שהייתה משתלמת מאד – ירייה בקשת מעל גב הסוס הדוהר. זו מלאכה קשה מאד, ולמעט מי שהתאמן בה שעות רבות מדי יום ביומו מאז קטנותו – סיכויי ההצלחה בה דלים מאד. אך העבודה הקשה השתלמה – אם בציד טורפים, אם בקטילת בהמות ללא הצורך להתמודד עימן פנים אל פנים (מילא פרה, אבל פר…) וכמובן – באספקט התחרותי המאצ'ואיסטי, שהוא כמעט תכונה משותפת לכל התרבויות כולן. בונוס צדדי לאומנות זו הייתה שיטת לחימה שלא השתלט עליה, מעולם, אף עם פרט לעמי הערבה. שיטת לחימה זו הוכחה לאורך כל ההיסטוריה כשיטה בלתי מנוצחת. לא מדובר על מאורע חולף – בכל ההיסטוריה, שוב ושוב, נוּצח כל מי שנלחם מול אנשי הערבה, למעט אנשי ערבה אחרים. מדובר על טווח זמן בן אלפיים שנה לפחות, על מחזורים אינסופיים של פלישות מתוך הערבה למזרח ולמערב, פלישות שמעולם לא הצליח איש לעצרן בכוח הזרוע, ורק מגבלותיהן התרבותיות של עמי הערבה קמו לעצור הסתערויות אלו. במידה רבה, הסתערויות אלו הכתיבו את כל ההיסטוריה האנושית, שכן תרבויות עצומות ומתקדמות הוכחדו בעיטן, במישרין ובעקיפין. אשור נפלה בפני הסקיתים, רומא בפני הברברים (שנמלטו בתורם מפני ההונים), והאימפריה הערבית קרסה אל מול המונגולים. ההיסטוריה הזו, של הפלישות מן הערבה והיות עמי הערבה בלתי מנוצחים, היא עובדה. האופן בו מובנת עובדה זו והסיבות לה, אובייקטיבי פחות. היסטוריונים שונים הציעו הסברים שונים, חלקם אף טענו שאין לראות את העניין כתופעה כוללת משום שאין כזו, וניתן להבין אך ורק כל מקרה לגופו. על כל פנים, יותר מקובלת הגישה שמדובר בתופעה אחת, שאף שפרטיה שונים ההסבר לה אחיד. כל הבעיתיות שאני מציג פה נשענת על פרשנות זו, ששמה במרכז את לוחמת עמי הערבה, ורואה את הדומה ביניהם, ולא את השונה. כיום אי אפשר לראות את קווי הדמיון בין הטורקים והמונגולים, למשל, מפני שלא נותרו קווי דמיון שאינם כלל-אנושיים, לעומת זאת, בחינה של תולדות הלחימה של שני העמים כשפרצו מתוך הערבה מערבה מגלה דמיון רב, למרות שמדובר בעמים שונים מגזע שונה. מהי לוחמת אנשי הערבה? היא נשענת על שני מאפיינים: לוחמת קשתים מעל גבי סוסים ואתוס אומץ שונה מאד מאתוס האומץ המוכר לנו. המשמעות של קשתות מעל גב סוס היא כפולה – ניידות, היכולת לתמרן ולנוע בשדה הקרב מהר באופן משמעותי מן היריב; וטווח – היכולת לפגוע ביריב מרחוק. לפני הופעת הנשק החם לא הייתה אף צורת לחימה אחרת ששילבה בין השניים. עובדה זו קריטית אם רוצים להבין מדוע לוחמה זו הייתה בלתי-מנוצחת. היו עמים בעלי סוסים מהירים יותר, היו עמים ששלטו בקשתות טובות ומדוייקות יותר. הצירוף לא ×”×™×” קיים בשום מקום פרט לערב-רב של עמי הערבה. אתוס האומץ והמוסר של לוחם הערבה משמעותו הייתה כבוד לניצחון, לא לעצם ההתמודדות. למה הכוונה? באתוס המערבי מוטב "הפסד בכבוד" על "ניצחון ברמייה". באתוס המערבי הנמלט מקרב מוקע כפחדן. האתוס של אנשי הערבה, לעומת זאת, לא קידש בשום אופן את עצם ההתמודדות. המלטות מקרב לא הייתה מידה מגונה – אף שהפסד בסופו של חשבון ×”×™×” מגונה מאד. לוחמי הערבה נסוגו כשהיה להם נוח, והם עשו זאת במהירות סוסיהם ולא חשו בפחיתות כבוד. הם תקפו במקומות שבהם ניצחו, ובהם בלבד – מישורים שאפשרו התמודדות ממרחק בטוח, בו יכלו לנצל את הטווח של קשתותיהם ולסגת בקלות אם נתקלו ביריב שאינו לפי שיעור כוחם. מה רב ×”×™×” תיסכולם של המתמודדים עימם. לוחמי הערבה התחמקו והצעידו צבאות שלמים עד תשישות ורעב, לפני שפנו לחסל אותם בחולשתם. להם, ורק להם, ×”×™×” הדבר אפשרי. מובן שמול עם ערבה אחר לא ×”×™×” הדבר אפשרי – ואכן, מול עמי ערבה אחרים השיטה הבלתי מנוצחת לא עבדה. לוחמי הערבה לא בחלו בטבח אזרחים שלא נכנעו להם, בשוד וגזל ואונס – נהפוך הוא. השטח שכבשו שימש אותם לפרנסתם – ומחמת היותם מורגלים בחיי הנווד הקשים, צרכיהם היו מועטים להפליא. גם מול מקומות מבוצרים שבו אנשי הערבה והפגינו, פעמים רבות, את מה שאנו מזהים כפחדנות ופגיעה בחלש. הם שרפו יבולים וכפרים, חיסלו את העורף החקלאי של עיר מבוצרת, וכך היתה זו נכנעת מולם למרות שמעולם לא פיצחו את חומותיה (×–×” לא לגמרי מדויק – המונגולים למדו תוך כדי מסעם שיטות מצור ומכונות מצור והפעילו את אלה וגם את אלה בהצלחה, אבל אני מתרכז בקווי הדמיון, מה גם שמדובר רק בחלק האחרון של מסע ההרס שלהם). באופן ×”×–×” מבצרים מפוארים היו לאבק, משום שאיש לא התקיף אותם. ככלל, עמי הערבה עקפו מכשולים ולא ניסו לשבור אותם או להתמודד עימם. אז מה יקרה אם נציב עם מעמי הערבה מול כל צבאות מורדור? ההיסטוריה מלמדת אותנו שאין לאורקים האומללים שום סיכוי. הם מתמודדים מול אוייב עדיף, אפילו אם הם בעדיפות מספרית של מאתיים לאחד. גם טיעונים אחרים, שהועלו מחמת חוסר הכרות עם שיטות עמי הערבה, נופלים. נאזגול? מי בכלל רב איתם? יורים בבהמתם תחתם, ותוקפים היכן שהם לא נמצאים. שיחזרו הביתה ברגל, אם יישאר להם בית לחזור אליו. באראד-דור? תישאר מבודדת בתוך ארץ שבשליטת הרוכבים, עד שהרעב יעשה את שלו וכל חומותיה האדירות תהיינה שוות כקליפת-השום. מורדור סגורה ומבוצרת? לא מול יריב שעבורו עיקוף מדרום או מצפון אינו בעיה – וכך הוא הדבר מאחר ועמי הערבה עברו לרוחב כל אסיה במסעות ההרס שלהם. רק רוכבים המיומנים כקשתים מעל גב סוס היו יכולים לסייע לסאורון – אבל ההיסטוריה מלמדת אותנו שרק איש הערבה יכול להיות לוחם ערבה. אז מה עם הרוהירים? נתחיל מכך שהרוהירים הם עם סוסים, ממש כמו עמי הערבה. ארץ רוהאן משופעת במישורי עשב, ממש כמו הערבה. הדמיון בשתי נקודות אלו ברור מאליו. מעבר לכך, צפוי שחיי הרוהירי יהיו דומים במידה רבה לחיי איש הערבה. עדויות לכך פזורות בשרה"ט – מישורי העשב שניתן לגדל בהם רק בקר וסוסים, גם הקשתים הרכובים של איאומר שזינבו באנשי אוגלוק מעידים שהיו בין הרוהירים אנשים שגדלו על גב הסוס, ושקידשו את הקשתות. כמה רוהירים כאלה היו? הטקסט אומר “A few of the riders”. גם זו נקודה בעייתית – לו ×—×™×™ הרוהירי היו דומים לחיי איש הערבה, אך הגיוני שיחזיק בכישורים דומים. נראה איפה, שישנה פה בעיה גדולה, שאין לה פתרון פשוט בטקסט. לו ×”×™×” עם כמו הרוהירים לא הייתה מורדור. האם יש דרך ליישב את הסתירה? אפשרות אחת היא להאחז בשונה בין ×—×™×™ הרוהירי לחיי איש הערבה – על בסיס העובדה שנאמר שאך מעטים החזיקו באומנות הירי מגב הסוס, אפשר שרק מיעוט מהרוהירים חיו חיים קשוחים שכאלה. מצויין שבעמקי המינדולואין היו משקים רבים. כלומר – ישובי קבע, ולא ישובי נוודים ורועים. דרך זו אינה נראית לי, מפני שהיא נשענת על עניין מעורפל ולא ודאי; וההבדל, אם ישנו, בין הרוהירי לאיש הערבה הוא כמותי ולא איכותי – רוצה לומר, כנראה שרק חלק מהרוהירים היו ממש "אנשי סוסים" והשאר – נו, השאר הם סתם אירופאים מימי הביניים. דרך אחרת נראית סבירה יותר, מפני שהיא מוליכה במישרין להבדל ברור, איכותי, בין הרוהירים לאנשי הערבה. מדובר בתפיסת הכבוד, באתוס הגבורה של הרוהירים. סארומאן אומר בחימה לאיאומר "…מניין פרשיך, המהירים לברוח כשם שהם מהירים לתקוף" – אמירה המעלה מני-ובי את שיטות עמי הערבה, אך פרט לאמירה זו, שנאמרה על מנת לבזות ולהעליב, נראה שההיפך הוא הנכון. הרוהירים, באחת מהסצנות המרגשות יותר (או הגרועות פחות, תלוי את מי שואלים) בסרט, מסתערים הסתערות פרשים "מערבית" קלאסית, למול כידונים, דבר שאף עם סוסים לא עשה מעולם. ×–×” רק הסרט, אבל ×–×” מביא אותנו לבחון את אתוס הגבורה של הרוהירים. שיטת הלוחמה של עמי הסוסים לא הייתה יכולה להתקיים כשגבורה נמדדת בהתמודדות ישירה ומוקיעה את הבורח כפחדן. מה אנו יודעים על תפיסת הגבורה של הרוהירים? ידוע לנו שהם התרברבו בניצחונות: פראם קוטל הדרקון, הלם שפיצח את פרקה. אבל גם עמי הסוסים התרברבו בניצחונות. תפיסה ברורה יותר יש במקור הספרותי לסצינה מהסרט: "תיאודן הבחין בו עתה ולא אבה להמתין למתקיף; הוא קרא מה באוזניו של צח-רעמה והסתער קדימה, להתראות פנים עם יריבו. ×¢×–×” היתה ההתנגשות, אך הזעם המלובן של אנשי הצפון גבר בעוזו, והאבירים היו למודי מלחמה יותר מאויביהם, ומרה פגיעת חניתותיהם. מעטים היו למספר, אך הם פילסו להם דרך בין הדרומיים כלהבת אש בין עצי היער. לעבי המערכה פרץ תיאודן בו תנגל, וחניתו התנפצה בהפילו את מצביאם. אז שלף את חרבו והדהיר סוסו אל נושא הדגל, ומיגר לארץ את הנס ואת נושאו. הנחש השחור נרמס, וכל אלה שנשארו בחיים היפנו את סוסיהם אחור ונמלטו הרחק-הרחק." מדובר פה על לוחמת פנים-אל-פנים, ולא רק ×–×” – גם מעטים מול רבים. מדובר פה על דבר מה שאיש ממצביאי הערבה לא עשה מעולם, משום שהיה נראה לו מטופש והתאבדותי. הסתערות פרשים קלאסית, קרב ההכרעה מבית מדרשו של קלאוזוויץ'. גם אם היו לרוהירים, ככל הנראה, כישורי הקרב הבלתי מנוצחים של אנשי הערבה, ברב או במעט, לא יכלו אלה להובילם לנצחון שהיה מנת חלקם ללא מערכת מוסר שונה ואתוס גבורה שונה. הרוהירים לא יכלו לכבוש את מורדור – לא משום סיבה חומרית, אלא משום שרוחם לא קיבלה את מורשת לוחם הערבה שהיה רואה בדברי סארומאן "…מניין פרשיך, המהירים לברוח כשם שהם מהירים לתקוף" אות הצטיינות וכבוד.

אסטרטגיית סאורון: מלחמה אחת לנצח בכולן, אבל…

מתרגם לעברית: קדם גולדן

בעידן הראשון, ניסה מורגות להביס את אויביו מהאלדאר על־ידי כך שהתקיפם בכל דרך אפשרית שהיתה לו. בדרך כלל, נחלו צבאותיו ניצחון מעורב. אפילו בנירנאית ארנואדיאד, נוכח מורגות לדעת שניצחונו נקנה במחיר כה כבד, שלא יכל לנצל את תבוסת בני הלילית ובני בריתם במלואה. הוא כבש את היתלום ואת מחוז מאד'רוס, השיב את חילותיו לדורתוריאון, ושלט באופן מלא על עמק הסיריאון העילי. אך בַפאלאס, בנארגותרונד, בדוריאת (ובברתיל, שהוא טכנית חלק מדוריאת) ובגונדולין היה צריך לטפל באופן נפרד.

http://www.ray-baneyewear2015.com
בעידן השני, ניסה סאורון לשחזר את הצלחותיו המפוקפקות של מורגות בהתקפות פתאומיות, בתקווה להשיג ניצחונות צבאיים. אך היו חסרים לו היתרונות שהיו למורגות. בעוד שרוב הארץ התיכונה היה תחת שליטתו של מורגות, היה סאורון עסוק כל העת בבניית אימפריה. בעוד שמבצרו הראשי של מורגות, אנגאבאנד, היה מוקף בטבעת מצור, סאורון מיקם את עצמו במורדור, בכוונה לפרוש את מרגליו וכוחותיו כנגד האלדאר בצפון והנומנורים בדרום כאחד.
http://www.airmaxrunningsneaker.com
הישובים הנומנורים לא התקדמו הרבה צפונה כשסאורון חישל את הטבעת האחת בסביבות שנת 1600. המבצרים הגדולים של פלארגיר, האנדוין התחתון ואומבאר לא נוסדו אלא 600 שנה מאוחר יותר. הכוח הנומנורי היווה, במקרה הטוב, סכנה לעימות עתידי. אך כאשר שלח גיל גאלאד לנומנור בקשת סיוע, להכין את אריאדור למלחמה הקרבה, עמלו הנומנורים במשך מאה שנים כדי לבצר את עמדותיהם לאורך הנהרות גוואתלו ול'ון. עד שסאורון החל להזיז את כוחותיו צפונה, הכפילו אויביו את שורות ההגנה.
http://www.oakleyeyewear2015.com
אין פירושו של דבר שסאורון נהדף. ההיסטוריה מבהירה היטב שסאורון כבש את תארבאד ועשה את דרכו לתוך ארגיאון בקלות יחסית. אוסט־אן־אד'יל החזיקה מעמד לזמן־מה, עד כשנה. ניסיונו של אלרונד לחזק את ארגיאון נכשל והוא נאלץ לסוג צפונה, וסאורון שלח צבא לשמור על אלרונד שלא יפריע בדרכו. וככל הנראה, באותו זמן שהחריב את ארגיאון, שלח סאורון צבא מזרחה להרי הערפל בכדי להרוג שם את בני הלילית ואת האדַין, שהיו זה זמן רב בני ברית עם שבט הגמדים 'ארוכי הזקן'.
http://www.airjordansneakerretro.com
אז, לא רק שסאורון נתן לאויביו זמן רב להתכונן למלחמה, הוא פרש את כוחותיו בדלילות כאשר הוא פתח במערכה. גיל גאלאד היה יכול לאחד בל'ון את רוב כוחותיו השורדים לאחר שנהדף אחורה מנהר הבראנדוין. כוחו של סאורון התפשט באריאדור, אך טולקין מעיר שסאורון הרג או גירש את בני האדם ובני הלילית שחיו במחוז. אלו שגורשו נסוגו למקלט שהקים אלרונד באימלאדריס או לממלכתו של גיל גאלאד. כך חוזקו שני האיזורים על־ידי המערכה המתקדמת של סאורון.

בסופו של דבר, היתה נחוצה התערבות מאסיבית מצד נומנור בכדי להביס את סאורון, אך הלקח שלמד מהמלחמה הזו היה שנומנור תהווה בעיה גדולה יותר מאשר לינדון. טולקין מספר לנו שלאחר הזמן ההוא לא פסקה המלחמה בין סאורון ובני הלילית, אף־על־פי שסאורון שינה את מטרותיו האסטרטגיות. הוא החל לכבוש אדמות נוספות במזרח. ובהדרגה, כשהרחיב את תחום שליטתו דרומה, הוא הסתכסך עם המושבות הנומנוריות לאורך החופים הדרומיים של הארץ התיכונה. נומנור הקימה מושבות בארץ התיכונה מסביבות שנת 1200, אך עד שנת 1800 החלו הנומנורים לבסס מבצרים, גובים מס־עובד מהתושבים המקומיים וכובשים ארצות מיושבות. נומנור נהפכה ליריבה שאיתה סאורון היה צריך להתמודד. למעשה, סאורון נוכח לדעת שבלתי אפשרי להביס את נומנור בשדה הקרב, והוא גבר על הנומנורים לבסוף על־ידי מעשה עורמה שהביא לחורבן נומנור ורוב תושביה.

ועדיין, למרות מפלת נומנור, לא נפטר סאורון מהאיום הנומנורי. אלנדיל והנאמנים הגולים כוננו את הממלכות ארנור וגונדור בצפון הארץ התיכונה. למרות שהיו אך שריד למעצמה אדירה שבעבר השפילה את סאורון מבחינה צבאית, הדונדַאין הנאמנים היו חזקים מכדי שיוכל להכניעם במהירות. סאורון למד זאת כאשר תפש את מינאס איתיל אך נהדף אחורה מאוסגיליאת. ניתן כמעט לשמוע אותו חושב "אוּ, אוי, זה לא הלך לפי התכנית." אילו חיכה עוד מאה שנים, הן ארנור והן גונדור היו נעשות חזקות יותר, אך ייתכן שהיה מחזיר לעצמו שליטה מלאה על רשת הארצות שהיתה לו, של ארצות בנות ברית וארצות נשלטות. הוא היה יכול להיות מצויד בהרבה יותר משאבים משהיו לו כאשר תקף את גונדור בשנת 3429.
ray ban sunglasses
ממתין יותר מדי, פועל מוקדם מדי – אלו הטעויות שעשה סאורון בעידן השני. הוא אפשר לאויביו להתחזק בעוד שהוא עצמו פיזר את כוחותיו וניהל מלחמה בחזיתות רבות. לאחר תבוסתו, היו לסאורון אלף שנים להרהר על כישלונותיו וחולשותיו. כאשר התחזק מספיק כדי ללבוש שוב צלם גשמי, הוא הבין שבכדי לתפוס שליטה על הארץ התיכונה, עליו לעבוד לאט, בזהירות. עליו לצבור כוח בעודו מחליש את אויביו.

צעד מספר אחד היה לבחור מקום מקלט בטוח. מורדור היתה כבושה על־ידי גונדור, שבמאה האחת־עשרה לעידן השלישי כמעט והגיעה לשיא כוחה. לא היתה תקווה לקחת את השליטה על מורדור מהדונדאין באותו זמן. ואף־על־פי־כן, סאורון היה צריך להיות קרוב לאויביו. לפיכך היה יער־ירק הגדול מיקום אטרקטיבי. היער העבות הציע סודיות יחסית והגנה במידת מה, ואת הגובה החולש על הסביבה של אמון לאנק. הגבעה ננטשה לפני שנים על־ידי בני הלילית, ותהיה קלה לביצור.
nike air max 90
בהיהפכו לבעל האוב מדול־גולדור (השם החדש שנתנו בני הלילית לאמון לאנק), הקים סאורון סגל של משרתים רשעים שנתפזרו ברחבי היער. יער־ירק הגדול נעשה כה מבעית שבני האדם שינו את שמו ליעראופל. ובעוד אורקים, טרולים, ווארגים, עכבישים ושאר יצורים נתקבצו סביב דול־גולדור, חידש סאורון את קשרו עם עמים מן המזרח אשר שירתוהו בעבר. בשכנעו כמה מבני המזרח להגר לדרום יעראופל, סאורון החל גל הגירות שהגיע עד לאריאדור. ההוביטים, שהתגוררו מאות שנים בעמקי האנדואין, החלו יראים כשנדידת בני המזרח איימה על שכניהם, ועזבו את מושבם בחיפוש אחר ארצות בטוחות יותר במערב.

בסביבות שנת 1300, שלח סאורון את שר הנאזגול צפונה כדי לכונן את ממלכת אנגמאר. לאנגמאר היו שתי תכליות. ראשית, היה זה בסיס מרוחק למבצעים שפעל כנגד תושבי ארנור מקרוב. סאורון לא היה צריך לדאוג לגבי הקמת והגנת קווי אספקה ארוכים. שנית, אנגמאר תיראה כמו כל ארץ אויבת אחרת לבני הלילית והדונדאין. ארץ אויבת עקשנית יחידה תמשוך יותר מדי תשומת לב. אך אילו יקומו ממלכות עוינות במספר מקומות, איש לא יוכל להיות בטוח מה בדיוק קורה. האם שב סאורון, או שמא כמה ממשרתיו בעבר פשוט נהיו יותר חזקים ושאפתניים? בעודו מעורר ספק בלב אויביו, קנה לעצמו סאורון זמן נוסף להתחזק.

אך למרות שאנגמאר יכלה לנצל את יתרון הפיצול שנוצר בארנור (שבו הדונדאין נתפלגו לשלוש ממלכות קטנות יותר ב־863), דול־גולדור בעצמה נהפכה למבודדת מהמזרח. בסביבות הזמן שבו סאורון ודאי שקל מה יוכל לעשות לממלכות הצפוניות, מינאלקאר הסדיר את חילוקי הדעות של גונדור עם אנשי הצפון ובני המזרח על־ידי תקיפת הארצות הקרובות לדרום יעראופל, עליהן תבעה גונדור זכות זמן רב. אך הן נהפכו לביתם של רבים מבני המזרח וכמה אנשי צפון בוגדים. מינאלקאר הרג או הבריח את בני המזרח הרחק מעבר לימת ר'ון, וכרת ברית עם ממלכת ר'ובאניאון קדמת יעראופל, שנשלטה אז על־ידי וידוגאביה.
oakley sunglasses sale
אי יכולתו של מינאלקאר לתקוף את דול־גולדור מסקרנת. ייתכן שסאורון השתמש בבני המזרח כמסווה, ושלמינאלקאר נראה בעל האוב מדול־גולדור כאיום קטן עד אפסי לגונדור. אף־על־פי־כן, היה צריך סאורון לחכות שבני המזרח ישקמו כוחם. ברם ייתכן שחש גם שיש צורך לפתח תרבות חדשה של בני המזרח. טולקין מספר לנו, שבמאות לאחר מכן היו מלחמות בקרב בני המזרח. ייתכן ששליטתו של סאורון בעמי המזרח לא היתה מלאה, או שחש שהלוחמים הטובים ביותר יהיו אלה שישרדו מלחמות נוראות.

אך גם גונדור היתה חזקה מאוד. אפילו כאשר פרצה מלחמת האחים ולבסוף גירש אלדאקאר את אויביו דרומה, לא היה ביכולתו של סאורון לנצל את המלחמה. הוא היה מרוחק מאומבאר בה המורדים שהובסו ביקשו מקלט, ולא יכל ליצור קשר עם המתנגדים. דול־גולדור היתה אמנם מקום מקלט בטוח, אך גם הגבילה אותו מאוד. המגיפה הגדולה של שנת 1636, שסאורון הפיצהּ במזרח ושילח אותה מערבה, פתחה בפניו הזדמנויות חדשות. גונדור איבדה אנשים כה רבים שהמשמר על מורדור חדל. כשעזבוה הדונדאין, נכנסו אליה אורקים ושאר יצורים. אך במקום שיחזור לשם בעצמו, השתמש סאורון במורדור כלא יותר מפרוזדור להתפשטות נוספת. הוא ודאי החל לשלוח שליחים דרומה לערוך גישושים לקראת ההאראדרים.

מאתיים שנים לאחר המגיפה הגדולה התקיפו רוכבי הקרונות את אנשי הצפון ואת גונדור. עמי המערב הובסו וסאורון השיג שליטה מלאה על הארצות שבין יעראופל ומורדור. מיד לאחר מכן הביא שר הנאזגול למפלתה הסופית של ארתדַין, האחרונה ממלכות הדונדאין הצפוניות. אך למרות שלינדון ואימלאדריס, שמילאו תפקיד חשוב בהבסת אנגמאר, עוד נותרו בצפון, סאורון הפנה את תשומת ליבו אל גונדור. התערבותה של גונדור היתה זו שהביאה לחורבן אנגמאר. ארצות הצפון לא הוחרבו לגמרי, אך היוו כעת פחות איום.

בנוסף, כאשר גמדי קהאזאד־דום שיחררו את הבאלרוג בשנת 1980, הם שינו שלא־במתכוון את מאזן הכוחות בצפון. למרות שקהאזאד-דום לא לקחה (ככל הנראה) תפקיד פעיל במלחמות כנגד אנגמאר, היא ניצבה כנגד סאורון בברית־האחרונה, וייתכן שעוד התנגדה לו. חורבן התרבות הגמדית בידי הבאלרוג ומנוסת רבים מתושבי לוריין שבאה כתוצאה ממנו, הבטיחה שלסאורון לא יהיו אויבים חזקים בצפון. טולקין מציע שבשל נוכחותו של בעל האוב בדרום יעראופל, התערבה גאלאדריאל בנעשה בלוריין. לולא השיבו היא וקלבורן סדר לממלכת בני הלילית, לא היה נשאר מי שיתנגד לדול־גולדור, זולת מספר אנשי יערות ועם קטן בשם איאותאוד, שהיו בעצמם רק שריד לממלכת רובאניון האדירה בעבר. ממלכת תראנדויל בצפון יעראופל נותרה איתנה, אך הוא לא לקח חלק במלחמה כלשהי מאז שלהי העידן השני.

המאה העשרים לעידן השלישי נתגלתה כסוערת לסאורון ולבני בריתו גם יחד. אובדן ארתדַין וקהאזאד־דום ודאי החרידה את האלדאר והאיסטארי. הפסדיה של גונדור בקרבות כנגד בני המזרח והנסיגה האחרונה של האיאותאוד לעמקי האנדואין, למעשה הבטיחה שאין עוד למערב כוח אדם בכדי לעצור את זרם המשאבים לדרום יעראופל ומורדור. הופעתם של הנאזגול בשנת 2002 כשצרו על מינאס איתיל, אשר נפלה לאחר שנתיים בלבד, הוכיחה שהרוע שהובס בצפון סבל רק ממכשול זמני.

אך אף־על־פי שיצא לה שם רע, נראה שבמהלך תקופה ההיא דול־גולדור כמעט לא הראתה שאיפה כלשהי. באמצע המאה ה־20 מלכי ארנור וגונדור הגיעו למסקנה שרצון אחד חפץ במפלתם מסיבות לא ידועות. עד אמצע המאה ה־21 הסיקו החכמים (האיסטארי והאלדאר) שהשוכן בדול־גולדור הוא זה שיהיה אויבם הראשי. אך מי בדיוק היה בעל האוב? החכמים חשדו שהוא אחד מן הנאזגול. אחרי הכל, שר הנאזגול היה המלך־המכשף מאנגמאר. הנאזגול זה עתה תפשו את מינאס איתיל, ובהחלט היו פעילים בארץ התיכונה. אולם היו כמה, ביניהם ודאי גם גאלאדריאל וגאנדאלף, שחששו שבעל האוב הוא סאורון עצמו. לכן חקר גאנדאלף בדול־גולדור בשנת 2063, וסאורון נסוג מזרחה.

במשך 400 השנים שכונו בפי החכמים השלום הזהיר, סאורון הכין כוחות חדשים. הבאלכות, קרוביהם של רוכבי הקרונות, עלו בחשיבותם במזרח. האורקים פרו ורבו במורדור. אומבאר, שהוחרבה על־ידי גונדור במאה ה־19, שוקמה שוב על־ידי כוחות שהיו, ללא ספק, נאמנים לסאורון. והוא לבסוף קרא תיגר על השליטה הנומנורית בימים. השפעתו של סאורון על ההאראדרים גברה.

כאשר סבר ששעתו הגיעה, חזר סאורון לדול־גולדור ב־2460 בכוחות מחודשים. אז מינאס איתיל שילחה את האורקים על איתיליאן. סאורון שלח אורקים וטרולים ליישב את הרי הערפל, ושודדי הים מאומבאר החלו לתקוף את גונדור. אולם השיבה אל דול־גולדור מרמזת שסאורון עדיין ירא פן יתאחדו אויביו. הגמדים ארוכי־הזקן התחזקו שוב. האיאותאוד נתעצמו במספרם, והיו עוד עמי אדַין בעמקי האנדוין שאולי יכרתו ברית עם גונדור. לוריין עוד נותרה כמעוז כוח לִילי, ותראנדויל שלט על צפון יעראופל. סאורון ודאי רצה לשמור על חוסר האיזון של אויביו בצפון בזמן שהנאזגול, הבאלכות ושודדי הים מכלים את משאביה של גונדור.

אך סאורון שב לדול־גולדור בגלל גורם נוסף - הטבעת האחת. זמן רב האמין שזו הושמדה, אך במהלך השנים הבין שאין זה ייתכן. הוא שיקע בטבעת חלק ניכר מכוחו. לו הושמדה, היה נותר חלש מכדי שיוכל להתחזק בשנית. למרות זאת, שב אליו כוחו במהלך השנים, ונמצא שהוא יכול לכפות את רצונו על יצורים נוספים. בשלב מסוים הישרדות הטבעת היתה לעובדה ברורה מאליה לסאורון. הוא לא רק שרד את מפלתו, הוא השתקם ממנה.

לפיכך, היה זה הכרחי שסאורון ימצא את הטבעת לפני שאויביו ימצאוה וישתמשו בה נגדו. מעולם לא עלה בדעתו שמישהו ינסה להשמיד את הטבעת, אך עוד נותרו אלדאר חזקים בארץ התיכונה, שאם תיפול לידם הטבעת, ינסו להשתמש בה כדי להתחזק שוב - קירדאן, אלרונד, גאלאדריאל וקלבורן. כל אלו היו שארי בשר למלכי האלדאר הקדומים, ונחשבו לאדירים בכוח ודעת. ומה ידע סאורון על האיסטארי? הם ללא ספק היו בני אלמוות. הם היו בארץ התיכונה זה אלף שנים.

כשסאורון למד בסופו של דבר על מות איסילדור, הוא היה בעמדה טובה מספיק בדול־גולדור בכדי לתפוס שליטה על איזור שדות־הסיפנים ולאפשר למשרתיו לחפש את הטבעת. אלא שסאורון למד רק לאחר שנים רבות שהטבעת שכנה הרחק בגָדָה שמנגד. או שהיא נמצאה לפני שאפילו החל בחיפושיו אחריה, על־ידי בן סטור בשם דיאגול, שדודנו סמיאגול רצח אותו ולקחהּ.

לכן, ייתכן שהתקפת הבאלכות נגד גונדור הצפונית ב־2510 שירתה שתי מטרות - ראשית, להתיש ולהחליש את גונדור. שנית, לפנות את הדרך לחיפושי סאורון אחר הטבעת. גבולה הצפוני של גונדור שכן קרוב מדי לדול־גולדור מכדי שתוכל להישמר חשאיות. אולם, יעדיו של סאורון נשתנו כשאיאורל ×”× ×”×™×’ צבא של אנשי איאותאוד מהצפון לעזרת גונדור. הקרב בשדה קלבראנט לא ×”×™×” מפלה ניצחת לבאלכות. הם נותרו כוח לחימה יעיל לסאורון. אך במקום שהשליטה על עיקולי האנדואין [עיקולי הנהר באזור שדה קלבראנט וצפון רוהאן – המתרגם], תעבור מגונדור לסאורון, היא עברה לידי האיאותאוד. כך המשיכו גונדור ולותלוריין להוות איום גדול לתכניות סאורון.
air jordan 12
אף־על־פי־כן, כאשר מסר קיריאון את קאלֶנארד'וֹן לאיאורל ובני עמו, נאלץ שוב סאורון לשנות את האסטרטגיה שלו. קיריאון ריכז את כוחו באנוריאן ובאיתיליאן, וקאלנארד'ון עברה לשליטת אנשי הצפון, עליהם לא היה מסוגל סאורון לשלוט. לא היה ניתן להתעלם מהרוהירים, או כפי שכונו עתה עַם איאורל. ההזדמנות להתמודד איתם הופיעה במאה ה־28. הֶלְם מלך רוהאן (כפי שנקראה קאלנארד'ון כעת) ביסס את כוחו בחבל המערבי בכך שהרג את השר העולה פְרֶקַה וגירש את משפחתו. בנו של פרקה ווּלף כרת ברית עם בני ארץ־דון, שאבותיהם שירתו את סאורון בעידן השני.

בשנת 2758, וולף פתח במתקפה כנגד רוהאן מארץ־דון. באותה העת, שודדי הים מאומבאר או מחלקים אחרים של האראד, תקפו את רוהאן ממערב, והבאלכות או עמי מזרח אחרים התקיפו את רוהאן מהמזרח. גונדור עצמה הותקפה ולכן היתה מנוּעה מלסייע לרוהאן. הרוהירים הובסו בקרב והונסו אל ההרים. וולף לקח חזקה על רוב הארץ. סאורון, ללא ספק, תכנן את ההתקפה, כמו גם את עונת הקור הממושכת שכונתה החורף הארוך, בהבטיחו שיושבי רוהאן (ואריאדור) יסבלו מאוד. אך אם ביקש סאורון לשים קץ לרוהירים, אזי הוא נכשל. למרות שהלם עצמו נספה במהלך החורף הארוך, אחיינו פראלאף הביס את וולף ובני בריתו באביב באותה שנה, בסיוע גונדור, שהדפה את התקיפות מדרום. אך העימות הביא למכשול נוסף, שסאורון ודאי לא חזה.

בשנת 2590, הגמדים ארוכי־הזקן כוננו מחדש את הממלכה שתחת ההר בארבור, ששכן ממזרח לצפון יעראופל. בעוד שארבור לא היוותה שום איום לדול־גולדור, היא באה בברית עם הממלכה הצפונית דייל. שתי הממלכות גדלו בעושרן, בתהילתן ובכוחן. בשנת 2770, הדרקון סמוג בא מן הצפון הרחוק והשמיד את ארבור ואת דייל כאחד. הגמדים ששרדו יצאו לגלות ובסופו של דבר משפחת המלוכה הגיעה לארץ־דון. ב־2990, תרור, שהיה המלך תחת ההר, גמר אומר לשוב למזרח. הוא נרצח על־ידי אזוג, ראש האורקים בקהאזאד־דום, שערף והשחית את ראש מלך הגמדים.

בן תרור תריין כרת ברית של כל עממי הגמדים, על מנת להכריז מלחמה של שבע שנים כנגד האורקים בהרי הערפל. למרות שהגמדים סבלו אבדות חמורות, הם כמעט והכחידו את האורקים. שליטת סאורון על הרי הערפל נהרסה ביעילות במלחמה ההיא. יחד עם כישלונו להשמיד או לתפוס שליטה על רוהאן, אבדן הרי הערפל צמצם את סיכויי סאורון להרוס את לותלוריין או למצוא את הטבעת האחת.

בכדי שלא יסוכל לאורך זמן, יתכן שבעת ההיא החל סאורון להשיב אליו את שאר טבעות הכוח שנתן בעידן השני. לגמדים היו השבע ולנאזגול היו התשע. לצוות על הנאזגול לתת את טבעותיהם לא תהיה בעיה. אך סאורון נאלץ לרדוף אחר מלכי הגמדים אחד אחד ולקחת מהם את טבעותיהם. וממלכים אלו, רק שלושה עוד החזיקו בטבעותיהם. ככל הנראה, ארבע מהטבעות הושמדו על־ידי דרקונים. תריין היה שומר הטבעת האחרון שנפל לידי סאורון. על אף שטולקין לא מציע שום הסבר מדוע לקח סאורון בחזרה את טבעות הכוח, ייתכן שהשתמש בהן כדי להגביר את כוחו. או שמא התכוון, בשלב כלשהו, לחלקן שוב לעבדים פוטנציאלים חדשים. גלוין דיווח למועצת אלרונד בשנת 3018 שסאורון הציע למלך דיין השני שלוש טבעות, למרות שאין אנו יכולים לומר שסאורון היה אכן משיב את הטבעות לגמדים.

בעידוד המועצה הלבנה, שאותה כינסה גאלאדריאל בין האיסטארי ושועי בני הלילית לאחר שנסתיים השלום הזהיר, שב גאנדאלף לדול־גולדור בשנת 2851. שם אִימת לבסוף שבעל האוב אכן היה סאורון ששב, וגילה שסאורון מקבץ את טבעות הכוח בשנית, כמו־כן שהוא מחפש את האחת. חדשות שכאלו התגלו כמדאיגות לסארומאן, שהתיישב במבצר הגונדורי לשעבר, באיזנגארד, לאחר החורף הארוך. בזמן ההוא חשב סארומאן שאכן ניתן למצוא את הטבעת האחת, והוא רצה אותה לעצמו. הוא החל לגייס בני ארץ־דון ואורקים לשירותו, ושלח מרגלים לחפש אחר הטבעת בסביבות שדות־הסיפנים.

על אף שסארומאן לא היווה איום מיידי לסאורון, החיפוש אחר הטבעת נעשה דחוף יותר. בעוד שארנור נהרסה לחלוטין (או כך חשב סאורון – הוא לא הבין שצאצאי איסילדור שרדו בצפון), גונדור הוכיחה יכולת התחדשות ועוצמה רבה יותר, הודות לבריתהּ עם הרוהירים. עלייתו של כוחו מתחרה עלולה לסבך את העניינים, אך אם ימצא סאורון את הטבעת האחת, ישיג במהירות אדנות ושליטה על עמים רבים.

עד שנת 2941, ודאי השתכנע סאורון שהטבעת האחת איננה עוד באיזור שדות־הסיפנים. המועצה הלבנה פעלה נגדו והוא נסוג מדול־גולדור. נאמר שיעראופל נהפך נקי יותר, ומקום טוב יותר לעת ההיא. שינוי שכזה מרמז שסאורון לא פשוט נסוג מדול־גולדור. הדבר מציע שהתקיימה נדידה המונית מזרחה של אורקים, בני אדם וכל שאר היצורים שהיו תחת שליטתו של סאורון. בעוד שיש הטוענים שפעולת המועצה הלבנה כללה גם סוג כלשהו של התקפה בקסם, סביר יותר שלותלוריין שלחה צבא אל יעראופל. יתכן שהאיסטארי ושועי בני הלילית קראו תיגר על כוח הכישוף של בעל האוב באופן ישיר, אך סאורון נסוג לאחור וכך שמר על חלק ניכר מכוחותיו.

הנסיגה מעלה השערה שסאורון לא היה מוכן יותר לסכן את חיילותיו העיקריים בקרב פנים אל פנים, או לתת להם לפעול על-ידי נציג. מאידך, בצפון, פתח בולג (בנו של אזוג) במתקפה כנגד חבורת גמדים שהונהגה על־ידי תורין בן תריין, ששב לארבור. לאחר מות סמוג, בני לילית, בני אדם, גמדים ואורקים התקבצו על ההר במטרה לזכות באוצר שנשמר על־ידי הדרקון במשך 170 שנים. האם פעל בולג לפי פקודת סאורון, או שמא איבד סאורון את שליטתו על האורקים בהרי הערפל? לו אישר או הרשה סאורון לבולג לפתוח במתקפה, אזי סביר שהיה שולח משאבים ניכרים לפעולה שודאי היתה מבטיחה לו בסיס לשימוש כנגד תראנדויל. אבל זה גם היה משאיר את סאורון ללא תמיכה קרובה מהרי הערפל. לו תפש בולג שליטה על ארבור, היה סאורון בעמדה להרוס את תראנדויל ולהביא תגבורת כנגד לותלוריין ללא מכשול. אך כאשר הרחיק בולג את צבאות האורקים, היה ללותלוריין חלון הזדמנות שבו יכלה לפעול.

כך, אם היה בולג נציג סאורון בצפון, סאורון עצמו היה יכול לשוב למורדור בכל עוצמת דול-גולדור. במקום לפרוש את משאביו בין שלושה בסיסים עיקריים (מורדור, דול-גולדור וארבור), יכול היה סאורון לרכז את כוחו בשני איזורים ברי הגנה, שניתן לחזקם בקלות מהמזרח. לכן, משום שלא סיכן הכל, תבוסת בולג בארבור רק עיכבה את תכניות סאורון. טולקין אומר ששלושה רבעים מהאורקים בצפון נספו בקרב חמשת הצבאות. היו נחוצים מספר עשורים למען ישקמו את מספרם. בינתיים, עת בנו שוב אנשי הצפון את דייל והגמדים ארוכי-הזקן כוננו שוב את ממלכת ארבור, סאורון שב למורדור.

סאורון הכריז על חזרתו בגלוי בשנת 2951. כעת חש מספיק בטוח, על-אף כישלונו להשיב לעצמו את הטבעת האחת, לעמוד בכל מתקפה הצפויה לבוא מהמערב. אין להקל ראש באפקט הפסיכולוגי של ההכרזה "הנה חזרתי" על בני הלילית. רבים מהאלדאר פשוט איבדו תקווה. ייתכן שרובם האמינו שמצא את הטבעת האחת, או שהיה קרוב למצאהּ. עד שנת 3000 החלו הגמדים לנוע מערבה, והביאו דיווחים על תנועות עמים, על מלחמות גזל, ועל כוחו הגובר של סאורון. רבים מהאלדאר הנותרים הצטרפו להגירה ההמונית אל הים, בעוזבם את הארץ התיכונה לבלי שוב. בני הלילית ביערות נותר איתנים, אך לינדון ואימלאדריס לא יכלו עוד להקים צבאות.

בעוד האורקים בהרי הערפל משקמים את כוחותיהם, אויבים חדשים איימו על גבולה המזרחי של דייל. מורדור כרתה ברית עם בני המזרח וההאראדרים, וסארומאן נפל תחת השפעתו של סאורון כשהשתמש בפאלאנטיר של איזנגארד כדי לרגל אחרי מורדור. על אף שסארומאן כבר לא שמר אמונים למערב, עד העת ההיא היה יריב לסאורון. לפיכך, עֶזרה למועצה הלבנה לסלק את סאורון מדול-גולדור בשנת 2941, שירתה את מטרות סארומאן. הוא רצה לחפש את הטבעת האחת בחופשיות. עד זמן מלחמת הטבעת, מצא סארומאן את שרידי איסילדור, אך לא את הטבעת (שכמובן נלקחה אל הפלך).

גונדור נחלשה עוד ועוד בשל ההתקפות החוזרות ונשנות מצד מורדור והאראד, אך כוחה הצבאי כבר לא היה חיוני לאסטרטגיית סאורון. הטבעת עצמה היתה כעת בראש מעייניו. סוף סוף למד על גורל הטבעת האחת מפי סמיאגול, ובשנת 3018 שלח את הנאזגול לפלך להשיגה ולהשיבה אליו. על אף שהתכונן למלחמה שהניצחון בה הובטח לו, היה על סאורון לוודא שאויביו לא ישתמשו בטבעת כנגדו בטרם יפתח במלחמה. מצביאיו עלולים לשנות נאמנותם אם מישהו חזק מספיק יאחז בטבעת ויתבע בעלות עליה.

המערך העצום של ממלכות ושבטים שהרכיב סאורון, הבטיח לו ניצחון מוחלט בכל מלחמה שבה לא ישתמשו בטבעת. מציאת הטבעת היתה מבטיחה לו שליטה ללא עוררין בארץ התיכונה. האלדאר הנותרים לא היו עוד חזקים בכדי לקרוא תיגר עליו. הדונדאין נתדלדלו והיו מעטים מכדי שיוכלו להקים צבאות רבי עוצמה כדוגמת אלו שהיו תחת פיקודם בשיא כוחם. ואנשי הצפון, שאמנם היו חזקים במקומות כדייל, עמקי האנדואין העיליים ורוהאן, נתפלגו לממלכות רבות ולא היו מסוגלים ליצור ברית חזקה מספיק בכדי לקרוא תיגר עליו.

ב-3018, סאורון היה מוכן להרוס את דייל וארבור, לעבור בצפון יעראופל, ולטהר את עמקי האנדואין מבני אדם, בני לילית וגמדים. ודאי אף לותלוריין לא היתה שורדת זמן רב. לגונדור, מאידך גיסא, היה די חוזק, במיוחד לו תתוגבר על-ידי רוהאן, לעמוד במתקפה מאסיבית אחת לפחות. התפקיד שהועד לסארומאן היה למנוע או לעכב את סיוע רוהאן לגונדור. האורקים מהרי הערפל יכלו לתקוף את בני ביאורן, אנשי היערות ולותלוריין, וללא ספק, את אימלאדריס וארבור. דול-גולדור, שעתה שוב שוקמה, תרחיק את תראנדויל. לא היה סיכוי לאנשי הצפון לכרות ברית ברגע האחרון ולבוא לעזרת גונדור. כל החלקים היו במקומם. הניצחון היה מובטח. זה היה זמן טוב להיות השר האפל.

אבחנת גאנדאלף לגבי כוונותיו ועדיפויותיו של סאורון (כפי שנחשפה במועצת אלרונד ב-3018 ובדיון האחרון של אלופי המערב בשנת 3019), מציעה מבט פנימי לתוך האסטרטגיה המשתנה של סאורון במהלך העידן השלישי. כאשר התעורר ולבש שוב צלם גשמי, האמין סאורון שנפגע קשה בגלל השמדת הטבעת האחת. נחוש להתנקם באויביו, ואולי להחזיר לעצמו את השליטה על הארץ התיכונה, הוא החל במשימה – לפלג ולהחליש את אויביו. סגנו הביא לחורבן ארנור. הבאלרוג (בין בשל הוראת סאורון או בין בגלל נסיבות מקריות) הרס את קהאזאד-דום וכמעט וחיסל את לותלוריין. בני המזרח, שודדי הים, וההאראדרים התישו את גונדור במלחמה, הופכים אותה מאימפריה רבת עוצמה לארץ מצומקת, עודנה גאה אך מפוחדת ומלאת תחושת מורא ואבדון. ורוב האלדאר שנותרו נסו מהארץ התיכונה כאשר ראו שהעימות האחרון עומד להתחיל.

למרות כמה מכשולים ארעיים, עד שנת 3019 סאורון היה בטוח ביכולתו להשיג ניצחון מוחלט על אויביו. הוא למד שהטבעת האחת עדיין היתה קיימת , וידע מי מחזיק בה. הוא פחד שמישהו ייקח את הטבעת וישתמש בה נגדו. הסכנה הגדולה ביותר, לפי סאורון, היתה האפשרות שמחלוקת ומריבה תתגלענה בקרב כוחותיו ואז ייתכן שהכוחות שקיבץ ינוצלו כנגדו. לפיכך הסיקו אראגורן וגאנדאלף, שהסיכויים להצלחת מסע פרודו להשמדת הטבעת תלויים בפחדיו של סאורון. הם גרמו לו להאמין שהופיע אדון חדש לטבעת, כפי הנראה אראגורן. מודע היטב למה שעולל לו עיכוב בעידן השני (ואולי גם הרגיש שלא יפעל מוקדם מדי), סאורון פתח במתקפה עצומה נגד גונדור, בתקווה לתפוש את הטבעת. וכשהמתקפה ההיא נכשלה, הוא שילח את כל מה שנשאר לו במתקפה אכזרית, באמונה שתביא אליו במהרה את הטבעת.

כמה מופתע ושבור ודאי היה סאורון, עת תבע פרודו בעלות על הטבעת מתוך היכלי סאמאת נאור, כשהבין שהוא, התכסיסן המומחה, רומה. כל תכנוניו ותמרוניו הזהירים במשך אלפיים שנה ירדו לטמיון. צבא עצום, כוח מוחץ, והאסטרטגיות החכמות ביותר כולם עורערו על-ידי הפירוש המוטעה שנתן סאורון לעובדות שאסף. הוא האמין שאויביו יבקשו להיות כמוהו. לו הבין שהם פשוט רצו להיפטר ממנו ומכל שרי האופל לעד, ייתכן והיה נוקט בדרך יותר הגנתית. בעולם שכזה, היה סאורון נותר בנקודת קיפאון לזמן-מה. עדיין מפחד שמישהו יאחז בטבעת וישתמש בה נגדו. אך גם היה מפחד שמא מישהו יצליח להשמידה. הוא היה נאלץ לחשוב על אסטרטגיה חדשה. אין ספק שהיה עושה כך, ושמועצת אלרונד הגיעה למסקנה הנכונה שיש להם הזדמנות אחת ויחידה להביס את סאורון.

סוחרי הארץ התיכונה

מאנגלית: יואל ואינגר (Elindor) "סוחרי הארץ התיכונה" הוא תרגום של המאמר "The Merchants of Middle-Earth" המופיע ב:  מייקל מארטינז הוא טולקינאי מוכר מאד בקהילה העולמית. מארטינז הוא המחבר של הספר האלקטרוני 'פארמה אנדוריון: מאמרים על טולקין' וכמו כן עוסק בפרסום מאמרים על טולקין. כל השמות והמונחים הם בנוסח התרגום הישן. מדי פעם עולה השאלה האם מושג הכסף ×”×™×” קיים בארץ התיכונה. קשה למצוא עדויות לקיומו של כסף בשר הטבעות, אך ישנן כמה התייחסויות אליו. כאשר גאנדאלף מגיע להוביטון עם עגלה עמוסה לעייפה בזיקוקין די-נור, למסיבת יום-ההולדת המשותפת האחרונה של בילבו ופרודו, ילדי ההוביטים עוקבים אחריו עד לסמטת באג בתקווה לקבל מעט זיקוקין. אך במקום זאת בילבו מחלק להם מספר מעות ומשלח אותם לדרכם. כמו כן, בשיחה עם ידידים בפונדק המקומי, הכפרי הזקן מציין ×›×™ בילבו חופשי עם כספו. ב"החוט המשולש", טולקין אומר שפרודו רוכש בית בקירקהולו בין ברנדיהול וניובורי בבוקלנד. לאחר מכן, פרודו מוכר את סמטת באג למשפחת סאקוויל-באגינס, קרוביו הטרחנים אשר קיוו לרשת את ביתו וכספו של בילבו לפני שהלה אימץ את פרודו. כסף מוזכר שוב כאשר כל הסוסים נגנבים מאורוותו של בארלימאן החמאוני בברי. בארלימן משלם למרי 18 דינרי כסף (במקור penny – פני) כפיצוי על סוסי הפוני שלו, ורוכש פוני עבור 12 דינרי כסף נוספים מביל בן-שרך, פי שלוש משוויו. בהמשך הספר, ההוביטים וחבריהם מקבלים ציוד ותחבורה מאנשים שעוזרים להם, כך שכסף נעלם מעיני הקורא בשאר הסיפור. פני הוא מטבע אנגלו-סקסוני מהמאה השמינית לספירה, שמבוסס על הדינר הפרנקי שהקדימו במעט. אופה, מלכה של מרקיה, הגדיל את תפוקת הפני לאחר שכבש את ממלכת קנט, שהתחילה לטבוע פני בסביבות 765 לספירה. כך שהפני של פעם אינו דומה לפני של ימינו. הפני ×”×™×” עשוי מכסף והיה המטבע העיקרי של הממלכות </http://www.oakleyeyewear2015.comspan>האנגלו-סקסוניות מהמאה השמינית לספירה ואילך, כשם שהסולידוס ×”×™×” המטבע העיקרי של האימפריה הרומית מאות שנים קודם לכן. הפני החליף מטבע קדום יותר, ×”"סקיאט", שהיה בשימוש במסחר בין האנגלו-סקסונים לסקנדינווים. מעט לפני ההוצאה לאור של שר הטבעות, טולקין נאלץ לצמצם את החומר הרב שהכין עבור הנספחים. בין הנספחים שהושמטו, אשר פורסמו רק ב"עמיה של הארץ התיכונה", ×”×™×” חלק קטן אך מרתק, המתאר את שמות המטבעות שהיו בשימוש בגונדור. ×”"טארני" (tharni), נאמר שם, ×”×™×” מטבע כסף, שערכו רבע מה"קאסטאר" (castar). הטארני הוא המקבילה לפני של אריאדור. המקבילות של הטארני והקאסטאר אצל בני הלילית היו "קאנאט" (canath, קאנט – 'ארבע') ו"מיריאן" (mirian, מיר – 'תכשיט או חפץ יקר ערך'). האתימולוגיות מספקות את השורש – מבאח (mbakh), שפירושו 'להחליף', משורש ×–×” נגזרו המלים בקניה (שלב מוקדם של קווניה) ל'מסחר', 'סוחר' ו-'לסחור'. בנולדורין (סינדרין) היו גם מלים ל'רוכל ' ול'סחורה'. הכרת השפות העתיקות של הארץ התיכונה את מושג המסחר, מרמזת ×›×™ טולקין הקדיש מחשבה באשר לפעילות הכלכלית של בני הלילית והגמדים בתקופות המוקדמות, למרות שלא סיפק עליה פרטים. לדוגמא, אין אנו יודעים האם כסף ×”×™×” בשימוש בבלריאנד, למרות שדווח ×›×™ קירדאן סחר או נתן פנינים לתינגול, שבתורו העבירם לגמדי ארד לוין (הברודבימס והפיירבירדס של נוגרוד ובלגוסט). הגמדים סללו דרכים בכל הארץ התיכונה בימים קדומים. גמדי ארד לוין סללו דרך או שתיים לדוריאת, והדרך ×”×’×™×¢×” עד לנרגותרונד (אשר הם עזרו לבנות). מסחר גמדי עבר דרך תארגליון, ונאמר ×›×™ קאראנתיר התעשר בשל כך. ניתן להניח ×›×™ הוא גבה מס או אגרה בתמורה לשמירת הדרכים. יתכן גם ×›×™ סיפק לגמדים מזון, משום שב"עמיה של הארץ התיכונה" נאמר ×›×™ הגמדים לא גידלו את מזונם. אנו יודעים על שתי ערים בבלריאנד שהגמדים עזרו לבנותן (נרגותרונד ומנגרות). לנולדור היו את הבנאים שלהם וכפי הנראה הם בנו את מגדלי האבן שלהם ללא עזרת הגמדים. אך נראה ×›×™ הגמדים והנולדור החליפו בינהם מידע וסחורות מחושלות. כך שהאפשרות למסחר היא גדולה, לפחות במזרח בלריאנד. מעבר לבלריאנד הייתה לגמדים מערכת דרכים שהובילה לפחות מארד לוין לגבעות הברזל ואולי אף מעבר להן. כפי הנראה, הגמדים סחרו גם עם האבארי, הנאנדור והאדאין, אך אין אנו יודעים אם כסף ×”×™×” בשימוש או האם המסחר התבסס על סחר חליפין והגשת שירות. בעידן השני בני הלילית התפשטו מלינדון (השארית האחרונה של בלריאנד) מזרחה ודרומה לארגיון ולאדלונד. אדלונד ×”×™×” אך מובלעת, ישוב קטן של סינדאר ונאנדור שאבו להשאר מנותקים מממלכת גיל-גאלאד בצפון, שהייתה בשליטת הנולדור. ארגיון נחשבה לממלכה של הנולדור אך אוכלוסייתה כללה גם סינדאר ו/או נאנדור. ארגיון סחרה גם עם קהאזאד דום, מסחר ×–×” ×”×™×” ×›×” פרודוקטיבי עד שהגמדים טרחו לחפור מרחק רב דרך הרי הערפל על מנת לספק לבני הלילית שער לממלכתם התת-קרקעית. לפני כן, גמדים נאלצו לעבור את ההרים, דרך מעבר אדום-קרן או על ידי הליכה צפונה, דרך המעבר הגבוה, היכן שהדרך העתיקה נכנסה לארגיון, בעוברה לא רחוק מהעמק בו אלרונד עתיד ×”×™×” להקים את אימלדריס. למרות שבעידן הראשון התקיים מסחר זעום, אם בכלל, עם הארצות המזרחיות, בעידן השני נוצר מצב שונה באריאדור וארצות השממה. שתי הגירות אשר התרחשו בתחילת העידן השני הגדילו את הקשר בין ממלכות בלריאנד לקהאזאד דום. ההגירה הראשונה היתה יציאת המוני גמדים מארד לוין במאה הראשונה. בלגוסט ונוגרוד, הערים העתיקות של הגמדים, נחרבו במלחמת החרון. כמו כן, מלחמת דוריאת בנוגרוד הדאיגה מאוד את גמדי בלגוסט. עקב כך רבים מהם היגרו לקהאזאד דום, שם הם הגדילו את האוכלוסיה והפיצו את הידע שקנו מהנולדור והסינדאר בין אנשי דורין. ההגירה השנייה הייתה של בני הלילית, כאשר רבים מהנולדור ומהסינדאר עברו מזרחה. חלק מהסינדאר עברו את ההרים והקימו ממלכות בין הסילבאן, בעמקי אנדואין (לפחות שתי ממלכות, אולי אף יותר). בני הלילית שהקימו את ארגיון יצרו מרכז מסחרי שגרם גם לנומנוריאנים להקים סוג של נמל או קולוניה בתארבאד שעל נהר הגוואתלו. אף שאין אנו יכולים לדעת בבטחה את היקף ההשפעה של ממלכת ארגיון, היא יכלה לסחור עם אנשי אריאדור, בני הלילית אשר בלינדון ובעמקי אנדואין, גמדי ארד לוין והרי הערפל ועם הנומנוריאנים. כל ×–×” הסתיים עם מלחמת בני הלילית בסאורון. אריאדור וארץ השממה נחרבו ורוב אנשיהם נהרגו או ברחו. אומת בני הלילית הגדולה לא הושמדה אך למעשה נדחפה עד הים, מלבד מספר מובלעות ששרדו בעמקים מוסתרים ובעומק היערות. בעקבות המלחמה נוצר ריק כלכלי ופוליטי אשר מולא, בסופו של דבר, על ידי </http://www.airjordansneakerretro.comspan>הנומנוריאנים. תרבותם של בני הלילית ×›×” נדחקה, שעד סוף העידן השפה האדונאית, שפת האם של הנומנוריאנים, פינתה דרך ללשון המערב, אשר החליפה את הסינדרין כלשון הנפוצה בין עמי צפון-מערב הארץ התיכונה. הנומנוריאנים הקימו מושבות רבות ברחבי הארץ התיכונה ונראה שהתיישבו בכמויות גדולות באריאדור ולאורך שפת אנדואין הדרומית. שתי הערים הגדולות של האזור הצפוני היו לונד דייר בפי הנהר גוואתלו, ופלארגיר בפי הנהר אנדואין. אך שוב אין טולקין מספר מאומה על המסחר שהנומנוריאנים בוודאי קיימו באזורים אלו. לונד דייר הוקמה כנמל עונתי על ידי אלדאריון במאה השמינית והתשיעית. תפקיד העיר ×”×™×” לכרות עצים לבניית ספינות, ונראה ×›×™ אלדאריון לא פיצה את ילידי המקום (קרובים רחוקים של הנומנוריאנים) כלל ועיקר. שמה של פלארגיר מרמז ×›×™ העיר הייתה נמל מלכותי ומצודה. יתכן ×›×™ שימשה כבסיס מבצעי עבור הנומנוריאנים במלחמותיהם המאוחרות נגד סאורון, אך הם לא שיגרו משם מתקפה גדולה נגד מורדור. במקום זאת, נראה שהעיר שימשה להגנתם של המתיישבים שחיו של גדות האנדואין, והספינות הפלארגיריות סרקו את החופים המיושבים. האימפריה העצומה של נומנור פיתחה מסחר שהועיל במיוחד למולדת, כשם שהאימפריה הקולוניאליסטית של אנגליה הועילה מאוד למולדת במאה השבעעשרה והשמונהעשרה. העושר זרם בעיקר לנומנור ולא בין נומנור לבין הקולוניות שלה. הקולוניות סיפקו לנומנוריאנים חומרי גלם, עבדים ומסים, מלבד במקומות בהם הרפתקנים נומנוריאנים מזדמנים הקימו ממלכות קטנות. כך שהמסחר בצפוןמערב הארץ התיכונה לא ×”×™×” קיים, למעשה, ממלחמת בני הלילית בסאורון ועד להקמת גונדור וארנור. הגעתם של אלנדיל ושאר הנאמנים הגולים הוקדמה על ידי בנייה הדרגתית של קולוניות של הנאמנים במאות הקודמות. קולוניות שהסתמכו יותר על עזרתם של גמדים ובני לילית ולא על עזרתה של נומנור. המסחר בארץ התיכונה ×”×™×” אמור להתאושש מעט, במיוחד לאחר לקיחתו בשבי של סאורון בידי ארפאראזון, שהחלישה את השפעת השר האפל בארץ התיכונה במידה שאיפשרה לגילגאלאד להרחיב את השפעתו שלו מזרחה עד עמקי אנדואין. כך שאלנדיל מצא בבואו אוכלוסיה פרודוקטיבית באריאדור ובעמקים הדרומיים של אנדואין. אנשים אלו</http://www.airmaxrunningsneaker.comspan>, נומנוריאנים, אדאין ואנשים ממוצא מעורב, החלו לבנות ערים גדולות (אנומינאס ופורנוסט אראין בצפון, מינאס אנור, מינאס איתיל ואוסגיליאת בדרום), מבצרים מרשימים (אנגרנוסט ואגלארונד בקאלנארד'ון) וממלכות עשירות ורבות עוצמה. בשנים המוקדמות, הקשר בין ארנור לגונדור נשמר באמצעות ספינות (בהתעלם מההודעות שהועברו באמצעות הפאלאנטירי). ספינות יצאו מפלארגיר או מאוסגיליאת והפליגו צפונה לנהר הגוואתלו, שם עברו במעלה הזרם http://www.ray-baneyewear2015.comלתארבאד (נראה שלונד דייר נהרסה או ננטשה מכבר). לשתי הממלכות היו שטחים חקלאיים נרחבים שסיפקו מזון לתושביהן, אך גם אם ארנור סיפקה מזון לגמדי הרי הערפל, גם גונדור יכלה להרוויח משליחת מזון צפונה. כמובן שמסחר יכלול גם מותרות כגון פרוות, תכשיטים, מתכות יקרות, יינות, בגדים מיוחדים, צבעים ובשמים (כפירוט חלקי בלבד). כלכלה מבוססת כסף התקיימה, כנראה, עוד לפני הקמת ממלכות הדונדאין הגולים, אך ללא ספק הכלכלה הורחבה כתוצאה מהקמתן. העושר הרב שהגולים צברו ב110 השנים הראשונות להגעתם, מסייע להבין כיצד אלנדיל ובניו יכלו לגייס צבא ×›×” עצום. צבא צריך לכלכל ולצייד, לחיילים צריך לשלם משכורת, ורק מעצמה כלכלית יכלה להחזיק את הכוחות העצומים שאלנדיל ובעלי בריתו גייסו ל10-12 שנות מלחמה (בניית הצבא התחילה כשנתיים לאחר מתקפתו של סאורון על גונדור). בשלהי העידן השני, ארנור וגונדור נותקו, כנראה, משאר הנומנוריאנים בארץ התיכונה. הארצות המזרחיות נשלטו בידי אנשי המלך, שהפכו לנומנוריאנים שחורים, תומכי סאורון ואויבים מסורתיים של הנאמנים. לכן גונדור הייתה שותפה צעירה יותר ביחסי המסחר בין הדונאדין הנאמנים לבעלי בריתם. אך לאחר תבוסתו של סאורון ומותו של איסילדור בעמקי האנדואין, גונדור התרחקה מספרת ההשפעה של ארנור. ובעוד ארנור מאבדת מאוכלוסייתה, עושרה וכוחה, גונדור הרחיבה את גבולותיה בצפון, במזרח ובדרום, והייתה מסוגלת ליצור קשר עם עמים שלא היו תחת השפעתו של גיל-גאלאד. צמצום המסחר בין גונדור לארנור פגע בממלכה הצפונית. עם התדרדרותה של לינדון, ארנור יכלה לסחור רק עם הגמדים, וטולקין לא מספר לנו דבר על יחסיהם בעידן השלישי. הופעתם של ההוביטים בתחילת האלף השני, ללא ספק, הביאה עושר חדש לממלכות רהודאור וקארדולאן, אך לא ×”×™×” די בכך בכדי להשיב את הדונדאין הצפוניים לעוצמתם הקודמת. המצב באריאדור ×”×™×” מאוד מבלבל למשך כמה מאות. לשלוש ממלכות קיימים, כנראה, שלושה סוגי כסף. האם בני הלילית והגמדים טבעו מטבעות משל עצמם? הכלכלה הצפונית עשויה הייתה להחלש עוד יותר בעקבות השוני במשאבים, ההתנצחות והמחלוקות בין הממלכות. סוחרים גמדים, כנראה, עברו באריאדור ללא מס. ובדומה להם גם בני הלילית. אך אנשיו של קירדאן ושארית ממלכתו של גיל-גאלאד היו בהתדרדרות. אפשרויות המסחר היו מוגבלות. הגמדים עדיין צריכים היו מזון, והדונדאין – מחצבים ואולי גם אבנים לבנייה. עלייתה של ממלכת אנגמאר בצפון הועילה, למעשה, לייצב את מצבם הכלכלי של הדונאדין. רהודאור נהרסה במהירות וקארדולאן נחלשה מאוד כך שלמעשה שניהן נטמעו בממלכת ארנור (ארתדאין). השפעתה של ארתדאין התגברה עם התערבותן של לינדון וריוונדל (אלרונד אף גייס עזרה מלותלוריין למלחמות באנגמאר). כך הוחזר לצפון רק סוג אחד של מטבע של הדונדאין, וספק אם אריאדור התנסתה שוב בריבוי סוגי כסף. כלומר, מטבעות הפני שבילבו ובארלימאן חילקו היו כנראה זהים בערכם ובצורתם. מ1409 ואילך הכלכלה באריאדור נשלטה על ידי שלושה אזורים: פורנוסט אראין בקצה הדרומי של הגבעות הצפוניות, ברי במפגש הדרכים הגדולות ותארבאד במעבר הנהר גוואתלו. תארבאד הייתה בנפילה רצינית, חרף היותה בעבר מבצר ומרכז מסחרי של הדונדאין. התעניינותה הכלכלית ופוליטית של גונדור בצפון דעכה, וחיל המצב הגונדוריאני האחרון הוצא מתארבאד לאחר המגפה הגדולה ב1636. הזרימה הגדולה של בני סטור fake oakley sunglasses לדונלנד בסביבות שנת 1300 עשויה הייתה להועיל לכלכלת תארבאד אילולא הקטנתה הדרסטית של אוכלוסיית בני סטור בעקבות המגפה הגדולה. בני סטור היחידים ששרדו ממערב להרי הערפל היו אלו שהיגרו לפלך, שזה עתה נוסד, מעבר לנהר הבאראנדואין. המגפה גם חיסלה את רוב רובה של אוכלוסיית קארדולאן ואת כל היישובים בין תארבאד לברי. כך שתארבאד נותקה משאר אריאדור ואוכלוסיית לעולם לא התאוששה לחלוטין מפגעי המגפה הגדולה. ארנור שרדה עוד 338 שנים אך אוכלוסייתה הצטמצמה. הפלך, ברי, פורנוסט אראין ותארבאד היו האזורים הפרודוקטיביים היחידים שנותרו. הפלישה האחרונה של אנגמאר החריבה את פורנוסט ואת הפלך. הפלך יושב מחדש אך פורנוסט ננטשה, בעוד הדונדאין מצאו מיסתור בגבעות הצפוניות. בשארית העידן השלישי הכלכלה באריאדור צלעה. מספר נוסעים עברו דרך הפלך וברי, אך לא ×”×™×” עוד בסיס למסחר רציני. הפלך כנראה סיפק מזון לגמדי ארד לוין, שמספרם תפח לאחר הריסתה של ממלכת קהאזאד דום על ידי הבאלרוג ב1980-1981. ברי נותרה תחנה חשובה לכל מסע באריאדור אך שוב לא הייתה חיונית לממלכת הצפון. וכאן עולה השאלה: מי טבע את הכסף? סביר להניח ×›×™ גמדי ארד לוין סיפקו את הכסף לאריאדור. הם שילמו תמורת המזון מהפלך וגם ברי יצאה נשכרת מכיבוד מטבעות הגמדים. אם בני הלילית בלינדון ובאימלדריס (כמו גם כל חבורה נודדת אחרת) השתמשו בכסף, ×”×™×” ×–×” הגיוני מבחינתם להשתמש במטבעות גמדים גם כן. הפלך התרחב מעט במאה ×”24 של העידן השלישי, כאשר בני אולדבאק הקימו את באקלנד, "למעשה ארץ עצמאית קטנה" כפי שטולקין תיארה. אין ×–×” ברור מדוע גורהאנדאד אולדבאק חש צורך לייסד ארץ חדשה מעבר לנהר, אך ניתן לשער ×›×™ השפעתו וסמכותו של התאין נחלשה בזמן ההוא. כאשר התברר להוביטים שאין הדונדאין מתכוונים להקים מחדש את ממלכת הצפון, בחרו הם את בוקה מהמאריש למשרת התאין, למעשה לשמש כמעין מלך. אך משרת התאין שהועברה בירושה הייתה, בסוף העידן השלישי, יותר רשמית מאשר בעלת כוח ממשי. יתכן ×›×™ גורהאנדאד אבה להקים ארץ בה תהיה לו סמכות גדולה יותר מאשר בפלך. בכל מקרה, כתוצאה מההתיישבות, הקשר בין הפלך לברי קיבל חיזוק רב. אנשי באקלנד סחרו גם עם הפלך וגם עם ברי. 330 שנה מאוחר יותר, טובולד הורנבלואר חולל מהפכה כלכלית בנפה הדרומית בגדלו עשבי מקטרת. למרות </ray ban wayfarer span>שההוביטים בברי היו הראשונים לעשן עשבי מקטרת, הנפה דרומית הפכה למקור העיקרי לעשב ושמה התפרסם עד לאייזנגארד ואולי אף רחוק יותר. הגמדים אימצו לעצמם את מנהג העישון, והיו עשויים לרכוש אספקה ולשלוח אותם לקרוביהם בארצות רחוקות. כך שישנן ראיות לכך שהפלך ביסס כלכלה מבוססת מסחר, קטנה אך משגשגת, עם ברי, באקלנד, גמדי ארד לוין וכנראה גם עם תארבאד ודונלנד. המסחר עם הדרום הופסק כנראה לאחר נטישתה של תארבאד במאה ×”30, אך נראה ×›×™ סארומאן כונן יחסים עזים עם בני סאקווילבאגינס בשנת 3000 לערך. השפעתה של ברי פחתה בקביעות בעידן השלישי, אך נראה ×›×™ הדונאדין באריאדור השתמשו בה כבמרכז מבצעי. הם יכלו לרכוש בברי אספקה וללקט שמועות, כמו כן, יכלו לארגן את פעילותם, שנראה ×›×™ התרכזה בהגנת ברי, הפלך ובאקלנד, ובתיהם שלהם, היכן שאלו נמצאו. בפרק "בסימן הסוסון המרקד" טולקין כותב ששומריהיער התגוררו ממזרח לברי, ובארלימאן מזכיר באוזני פרודו אימרה מקובלת בברי, "מזרח ומערב, דרכיהם מוזרותומתכוונים, במחילה ממך, לשומרי היער מזה ולבני הפלך מזה". הערה זו מרמזת ×›×™ אנשי ברי היו בטוחים למדי ששומריהיער התגוררו במזרח. אראגורן מזכיר את הפונדק הנטוש, מרחק יום הליכה מברי. כנראה ×›×™ ×–×” הוא המקום המיושב האחרון בין ברי לאימלדריס. אם אכן כך הוא</nike air max womens span>, אזי אין ×–×” סביר שהדונאדין התגוררו בדיוק מזרחית לברי. לא ×”×™×” שם דבר מלבד גבעות הרוחות שמעבר לביצות, ואראגורן מספר להוביטים שאיש אינו מתגורר בגבעות. מאידך גיסא, הוא הלך מזרחה מפסגת הרוחות כדי למצוא את עשב האתלאס ליד מקום בו אנשיו חנו או חיו בעבר. כך שייתכן שהדונאדין חיו בגבעות הצפוניות ו/או בגבעות הדרומיות (כנראה שהם שינו את מגוריהם מדי פעם על מנת להמנע מגילוי על ידי מרגלי סאורון). הדונאדין אינם כוח כלכלי רציני בסוף העידן השלישי, אך שימושם המזדמן בפונדק, יחד עם הגמדים הנוסעים בדרך, הועילו לשמור על מצבו הכלכלי התקין של "הסוסון המרקד". אך נראה ×›×™ התנועה בדרך לא הייתה מספקת כשלעצמה. בארלימאן שימש כסייס של כל הכפר, משום שרבים מן הסוסים נשמרו באורוותיו. מסחר התקיים במקומות אחרים בצפון הארץ התיכונה. אנשי הצפון בעיר האגם סחרו עם בני הלילית אשר ביעראופל ועם אנשים לא ידועים אשר התגוררו יותר דרומה על הנהר הרץ. הארץ המיסתורית דורוויניון, על חופיה הצפון-מערביים של של הימה הפנימית של רהון, ייצאה יין חזק. בנייתם מחדש של דייל וארבור במאה ×”30 חיזקה את כלכלת האזור במידה ניכרת, אך עדיין ×”×™×” ×–×” אזור מבודד ברובו. הזמנתו המיוחדת של בילבו של מתנות מדייל וארבור נעשתה כנראה בשל טעמים רגשיים ולא כעניין רגיל. ב'ההוביט' נראה ×›×™ בילבו מעולם לא שמע על דייל וארבור לפני סיפורו של תורין. למרות כל החזיונות הללו, של מסחר העובר בדרכי הארץ התיכונה, הייתה הגבלה לכלכלה בעולמו ×–×” המומצא של טולקין. הפלך פיתח צורה כלשהי של שלטון, אך לא ×”×™×” לו מספיק כסף כדי לתחזק מערכת פקידות גדולה. הגופים הרשמיים שהיו בפלך היו כפופים לראש העיר במישל דלבינג, והוא פיקח על שרות הדואר ועל המשמר (שהורכב מהשיריפים ומשומרי הגבול(. בפרולוג לשר הטבעות טולקין כותב: "הפלך, באותם ימים, ×”×™×” כמעט מחוסר 'ממשל'. בעיקרו של דבר ניהלו המשפחות את ענייניהן בכוחות עצמן. את רוב עיתותיהן הקדישו לגידול מזון ואכילתו. בעניינים אחרים היו, בדרך כלל, נדיבי לב ונקיים מבצע, מתונים ומסתפקים במועט, וכך נמצא שהאחוזות, החוות ובתי-המלאכה, וכן המסחר הזעיר, נתקיימו ללא שינוי מדור לדור." למרות שהיו בפלך יותר דוורים משומרים, כאשר בילבו שלח את ההזמנות למסיבה שלו, משרדי הדואר הוצפו ו"יצאה הקריאה לדוורים מתנדבים". פרוש אפשרי הוא שלא ×”×™×” תקציב לשכירת דוורים נוספים (ולו באופן זמני). הרווחים מהדואר לא היו מספיקים למשכורות נוספות. מסחרו הסודי של לותו סאקוויל-באגינס עם איסנגראד מרמז אף הוא שלא היו מסי ייצוא בפלך. לא ברור כיצד מומנה משכורתם של תריסר השיריפים, ועל אחת כמה וכמה משכורתם של מספר רב יותר של שומרי גבול ודוורים. סוג כלשהו של מס צריך ×”×™×” להאסף בכדי לכלכל אותם, אך מס ×–×” לא יכל להיות משמעותי. ללא מקור הכנסה גדול, ממשלת הפלך לא הייתה גורם כלכלי משמעותי אפילו בתוך הפלך עצמו. כנראה שרוב הכסף רוכז בידי כמה משפחות גדולות כגון בני טוק, בראנדיבוק, באגינס וכו'. משפחות אלו נהלו את עסקיהן בעצמן. נוכחותם של פונדקים ובתי מרזח ברחבי הפלך מרמז על פעילות חברתית רחבה ונוסעים לא מעטים. מקומות אלו שימשו, כנראה, כמרכזי החיים החברתיים של האוכלוסייה וסביר להניח ×›×™ מוקמו על יד שווקים וחנויות. קשה להאמין שהיו הרבה אילי-הון כלותו סאקוויל-באגינס, אשר קנה חוות ומשקים רבים בנפה הדרומית. לפחות חלק מהוצאותיו כוסו על ידי סארומאן. כרגיל, הצלחתי אך לגעת בנושא חלקית, אך לדעתי ברור ×›×™ טולקין הקדיש מחשבה רבה לכסף וכלכלה בארץ </air jordan 13 span>התיכונה, למרות שאין ×–×” אפשרי לתעד לחלוטין את הפעילות המסחרית של העמים השונים. למרות שכפי הנראה המסחר תמיד ×”×™×” בקנה מידה קטן, מלבד באספקת המזון לצבאות גדולים או בממלכות הגמדים. כפי הנראה, טולקין לא דימה לעצמו כלכלה גדולת מימדים והיה מודע לכך שסוחרים נדדו באירופה העתיקה אלפי שנים. בבניית הארץ התיכונה הוא יצר כלכלה רחבה ויציבה. 1. כרך 12 של 'ההיסטוריה של הארץ התיכונה'.

נבואות הארץ התיכונה

'נבואות הארץ התיכונה' הוא תרגום של המאמר 'The Middle-Earth Prophecies' המופיע ב: http://www.suite101.com/article.cfm/tolkien/83317

מייקל מארטינז הוא טולקינאי מוכר מאד בקהילה העולמית. מארטינז הוא המחבר של הספר האלקטרוני 'פארמה אנדוריון: מאמרים על טולקין' וכמו כן עוסק בפרסום מאמרים על טולקין.
http://www.airmaxrunningsneaker.com
כל השמות הם בנוסח התרגום הישן. ציטוטים מ'הסילמריליון' הותאמו אף הם לנוסח זה.
הערות על מונחים מהלגנדאריום נלקחו מ'האנציקלופדיה של ארדה': http://www.numenore.com/arda
– תודה רבה לצוות האתר.

נבואות משחקות תפקיד חשוב בסיפורי הארץ התיכונה. למעשה, ישנם הטוענים כי טולקין תכנן שלארץ התיכונה יהיה קו זמן או גורל קבוע מראש, מכיוון שנראה כי כל נבואה מוזכרת  מתממשת בדרך זו או אחרת. ובכן, בסיפורים קיימות נבואות שקריות אך הן נדירות. או, לחלופין, אם הן אינן שקריות הן גם לא מתממשות.
השאלה האם קיים כוח בנבואה היא שאלה שמעשית לא ניתן להכריעה לשביעות רצונו של אף אחד. אנשים רבים מאמינים כי ההיסטוריה מתרחשת בהתאם לשירת האיינור (דעה זו היא שגויה, משום שאילובטר הוא זה שנתן למנגינה את משמעותה באמצעות חזונו). בין אם ההיסטוריה נפרשת לפי המנגינה או החזון, היא בהחלט מתאימה ברובה לתמות[1] שטוו האיינור ואילובטר. אך 'הסילמריליון' מספר לנו שכל עידן מגלה לואלאר פלאים חדשים עליהם הם לא ידעו לפני כן, ושלא נחזו במנגינה או בחזון.
למעשה, חלקים נרחבים של ההיסטוריה החזויה אינם מתרחשים במנגינה או בחזון. לאחר שאילובטר עוצר את המנגינה, הוא מדבר אל האיינור. "עוד דברים רבים אמר אז אילובטר לאיינור". טולקין כותב ב'איינולינדאלה'. "ובזוכרם את הדברים הללו, וביודעם איש את המנגינה אשר יצר בעצמו, יודעים האיינור את כל אשר היה, הווה ויהיה, ומעטים הדברים שאינם גלויים לעיניהם. אך ישנם דברים שאין הם רואים, בין לבדם ובין בשבתם למועצותיהם. כי רק אילובטר לבדו יודע את כל אשר עלה במחשבתו, ובכל עידן מתגלים דברים חדשים אשר לא נחזו מראש, כי אין הם נובעים מן העבר”. ('הסילמריליון' עמ' 17)
המשמעות היא, שאילובטר הכניס דברים רבים לחזונו אשר לא נכללו בשירת האיינור, ואפילו לאחר כניסת חלק מהאיינור לאאה, אילובטר חשף דברים נוספים. החופש של אילובטר לשנות את אאה עם מהלך הזמן מותיר אותו כפוסק הסופי של כל הידיעה המוקדמת. כלומר, הוא יכול (אם יחפוץ בכך), לבטל ידיעה מוקדמת של איינו שהסיק אותה מהמנגינה או החזון. אך האם אילובטר שולל דברים שכבר נחזו? זוהי שאלה מעניינת, אך אינה ניתנת לפתרון.
ידועים לנו מספר מקרים בהם אילובטר מתערב. לדוגמא, כאשר אולה יוצר את הגמדים, אילובטר מדבר אליו ובסופו של דבר מקבל את הגמדים כילדיו המאומצים ומעניק להם חיים אמיתיים ומחשבה עצמאית. כמובן שלא קיים מסמך הטוען כי חוסר סבלנותו של אולה ויצירתו את הגמדים הייתה חזויה במנגינה או בחזון, כמו כן לא קיים מסמך הטוען ההפך. אך אולה יצר את הגמדים בסתר. קשה להאמין כי יכול היה לעבוד בסודיות אילו שאר האיינור ידעו על הגמדים כתוצאה מפירוש הדברים שנודעו להם מה'איינולינדאלה'. כלומר, יש רמז עבה לכך שיצירת הגמדים בידי אולה, והתערבותו של אילובטר, הם דברים חדשים, לא ידועים לואלאר.
כאשר אר-פאראזון פלש לאמאן על מנת לזכות בחיי נצח, נאמר שהואלאר הניחו מידיהם את השליטה בארדה. אילובטר התערב ושינה את העולם, בהפרידו את אמאן מארדה, והפיכתה לעולם עגול. האם הואלאר יכלו לדעת כי הנומנוריאנים ימרדו בסמכותם? אינני חושב כך, משום שאילו היו הואלאר מצויידים בידיעה מוקדמת זאת, הם היו דנים המוני נומנוריאנים לפנות אל הרשע.http://www.oakleyeyewear2015.com
טולקין כותב שמנווה לא היה יכול ולא היה מוכן לאלץ את מלקור להכות על חטאיו, כמו כן לא יכל להשתמש נגד מלקור בשיטות שמלקור עצמו השתמש בהן. ב'אוסנווה-קנטה'[2], טולקין אומר: "אם מנווה, למטרותיו הוא, היה מפר את הבטחתו לשחרר את מלקור מכלאו לאחר שריצה את תקופת המאסר שנגזרה עליו, למרות שכוונותיו עדיין היו לטובה, היה עושה צעד בדרכו של מלקור. זהו צעד מסוכן. בשעה הזאת ועם המעשה הזה, היה מנווה חדל להיות העוצר הראשי של האחד, והופך בסך הכל למלך המנצל יתרון שיש לו על יריב אותו ניצח."
באותה מידה, מנווה נמנע מכפייה ביחס לסאורון. סאורון צווה להתייצב לפני מנווה למשפט, אך כאשר סאורון לא התייצב, הואלאר לא יצאו לתפוס אותו. המלחמה הראשונה, שנועדה לקחת את מלקור בשבי, החלה לטובת ילדי אילובטר. המלחמה השנייה, בסוף העידן הראשון, פרצה מטעמים דומים. לא הייתה זו כוונתו של מנווה לאלץ את מלקור או את ההיסטוריה לנהוג לפי קו מסויים.http://www.ray-baneyewear2015.com
לכן, בהכריזם על גורלות, למשל, כאשר הואלאר גירשו את הנולדור מאמאן וכפו עליהם גורל מר, למעשה קללה, לא היתה זו כפייה של בחירות  או מעשים ספציפים. כאשר הואלאר הטילו על הנולדור קללה, הם לא יכלו לאלץ את הנולדור לבצע מעשי רשע נוספים, דבר שהנולדור עשו. הקללה, למעשה, הסירה מהילדים את כל החסדים שקיבלו כתוצאה מקשריהם עם הואלאר. הואלאר הסירו את  השפעתם מלבבות הנולדור, אשר פנו לנתיב שסופו היחיד הוא הרס עצמי (לדעתם הסבירה של הואלאר).
פנגולוד[3] כותב ב'אוסנווה-קנטה': "דברים עלולים להראות דומים, אך אם הם שונים במהותם הם צריכים להיות מופרדים. ניבוי כתוצאה מידיעה מראש, וניבוי כדעה המבוססת על הגיון המסתמך על ראיות. שני הדברים עלולים להניב את אותה הנבואה, אך הם שונים לחלוטין במהותם, ועל החכמים להפריד ביניהם, על אף שבשפות בני הלילית ובני האדם כאחת הם קרואים באותו השם כאותה אסכולה של ידע.
ב'אוסנווה-קנטה' נכתב: "הואלאר נכנסו לאאה ולזמן מרצונם החופשי, הם עתה בתוך הזמן, כל עוד הוא מתקיים. אין הם יכולים להבחין בדבר מחוץ לזמן, מלבד מזכרונם את קיומם לפני תחילתו: הם זוכרים את המנגינה ואת החזון."
ההערה הראשונה המצורפת לפרשנות על 'אתראבת פינרוד אה אנדרת'[4] מרחיבה באשר לחופש של אילובטר לעומת הגבלות הואלאר: "האלדר האמינו כי ארו היה והינו חופשי בכל שלב שהוא. החופש הזה הוראה בהצגתו של אילובטר את שני המנגינות החדשות, המייצגות את בוא בני הלילית ובני האדם, לאחר הצריר של מלקור. מנגינות אלו לא היו במנגינה המקורית. לכן הוא יכול להציג דברים חדשים, שלא נכללו במנגינה ושאינם מושגים באמצעות הואלאר. למרות זאת, באופן כללי נכון להתייחס לאאה כמושגת בתיווכם."
יצירת (או יצירת המשנה של) הואלאר את אאה, וזכרונם את המנגינה והחזון, מספקת להם ידע ייחודי על אאה והזמן. בעזרת ידע זה הם חוזים את העלול להתרחש. הם גם יכולים לדעת דברים אשר לא נגלו עדיין, אך רק אם אילובטר הקנה להם ידע זה. חלקם ביצירת אאה מעניק להם ידע מוקדם אך לא ראיית הנולד. אילובטר דיבר אל האיינור בהציגו לפניהם את החזון, וסיפר להם דברים רבים שלא נכללו בו.
אם כן, רצון חופשי אינו מתנגש עם מעשיהם וכוונותיהם של הואלאר, מלבד מלקור, שחפץ לכפות על כל החי לציית לו. הוא רצה שילדי אילובטר יעבדו אותו כפי שעובדים את אילובטר. הוא רצה שהאיינור יצייתו לו, כפי שמצייתים הם לאילובטר. מלקור ניסה להתעסק בסוג של כפייה שנועדה להפחית ואף לחסל רצון חופשי. טולקין ניסה להסביר צמצום זה של מתת אילובטר לכל היצורים התבוניים במאמרים הנוגעים למוצא האורקים.
במאמרו הסופי על אורקים, טולקין כתב: "נכון הדבר שמורגות החזיק את האורקים בעבדות נוראית; משום שבהשחתתם, הם איבדו כמעט כל אפשרות להתנגד לרצונו. לחצו עליהם היה כה כבד לפני נפילת אנגבנד, שכאשר הפנה אליהם את מחשבתו, היו מודעים ל"עין" שלו באשר היו; וכאשר מורגות הוצא מארדה, האורקים ששרדו במערב היו מפוזרים, חסרי מנהיגים וכמעט נטולי בינה, והיו זמן רב ללא שליטה או מטרה."http://www.airjordansneakerretro.com
כפייתו של מלקור על רצונות אחרים הופחתה להשפעה בלבד, כהשפעתה שהוא הפעיל על בחירותיהם של ילדי הורין. כאשר מלקור כלא את הורין על פסגת תנגורודרים הוא אמר "אך אני עלול לבוא עליך, ועל כל ביתך המקולל; ואתה תשבר מלפני רצוני, אף אם היית עשוי ברזל… הבט! צל מחשבתי ינוח על ילדיך באשר ילכו, ושנאתי תרדוף אותם עד קצוות עולם".
מכיוון שטורין אומץ בדוריאת והיה תחת הגנתה של מליין, אין זה סביר שלמלקור היתה השפעה רבה על חייו של טורין שם. אך סיירוס[5], בגאוותו, פתח את ליבו לרשע. יתכן שהיה מספיק למלקור להזיק כך שבאשר טורין יפנה, הוא יפגוש  מישהו הנגוע ברשע. בפגישה כזאת, בחירת טורין עלולה להיות מראש לסרב להאמין לאמת. תחבולה זו עלולה להכשל מאה פעמים, אך די אם תפעל פעם אחת. כלומר, סיפורם של ילדי הורין יכול להיות מלא במקרים בהם הם התפתו לבחור לא נכונה, ולא עשו כן.
בסוף, רק הבחירות שהובילו אותם לגורל בו מלקור חפץ עבורם, היוו את המרכיבים העיקריים של סיפור ילדי הורין. זהו המקרה הקרוב ביותר של טולקין לכפיית גורל על דמויותיו. ולמרות שהורין גילה למרגלי מורגות (שלא מדעת) את מיקומה הכללי של גונדולין, עדיין מלקור הצטרך להסתמך על מרמה ולנצל הזדמנות כדי להשיג את מטרתו. הוא לא יכל פשוט לצוות על הורין לבגוד בטורגון. בגידה כזאת היתה מתרחשת מוקדם יותר ובסידורים פחות מורכבים.
קללת מלקור, כקללת הואלאר על הנולדור שמרדו, לא היתה נבואה ובוודאי שלא הגבילה את רצונם החופשי. היו אלה מעשיהם של אדירי ארדה, שניחונו בידע והבנה עצומים, ויכלו במידה רבה לקרוא את המניעים והבחירות של הנחותים מהם.
נבואה אמיתית מתרחשת במספר מקומות, אך היא מואפלת ע"י ידיעה מראש. אם נוכל להבחין ביניהם, עלינו להסכים כי ידיעה מראש אינטואיטיבית מכירה בכך שדבר עלול להתרחש או לא להתרחש. לדוגמא, כאשר חברי חבורת הטבעת מתווכחים בקשר להמשך מסלולם מארגיון, אראגורן מזהיר את גאנדאלף כנגד בחירת הנתיב דרך מוריה. אין לאראגורן מושג ברור למה הוא מרגיש מחוייב להזהיר את גאנדאלף. וגאנדאלף בבירור לא חש בגורל אפל. אך הרגשתו של אראגורן מתאמתת. הם פוגשים בבאלרוג וגאנדאלף נופל לתהום.
אלרונד, מאידך גיסא, מנבא מספר דברים באשר למסעו של פרודו: "איני יודע צפונות דרכך, ואיני יודע כיצד תמלא את משימתך. הצל פושט והולך, עד לרגלי ההרים הגיע, והוא קרב לחופי הנהר האפור;  ואין עיני חודרת למקום שפרוש עליו הצל. אויבים רבים תפגוש, מהם גלויים ומהם מוסווים. כן עשוי עתה לפגוש ידידים במקום שלא ציפית בו כלל" ('חבורת הטבעת' עמ' 285).
מי יטיל ספק בכך שבורומיר הוא אויב בתחפושת, או שפאראמיר הוא חבר לא צפוי? אך הצל מכביד על נבואתו של אלרונד, כמעט כאילו הוא רואה את מסעו של פרודו כפי שהוא נפרש. מדוע הצל (בהנחה שהוא השפעתם או רצונם של סאורון וסארומאן) מכשיל את ראייתו של אלרונד? ההערה השישית ל'אוסנווה-קנטה' מציעה פתרון:
פנגולד מרחיב כאן (אף על פי שאין הדבר נחוץ לטיעונו) על עניין ה"ידיעה מראש". אף אחד, הוא טוען, לא יודע את אשר לא נמצא בו. ב"נמצא בו" הכוונה לכל שהתנסה בו. למרות שבמקרה של יציר ארדה או התגלמות של איינו בגוף, בהסתמך על הכלים של הרוע[6], ישנם דברים העלולים 'להשכח', שאינם זמינים מיידית לזכרון. אך אין שם חלקים מה'עתיד', כי לא יכול הוא לראות זאת; הדברים אמורים על מי שנמצא בתוך זרימת הזמן. תבונה שנמצאת בתוך הזמן יכולה ללמוד על העתיד אך ורק מתבונה אחרת שראתה את העתיד. אך זה אומר רק מארו, או בתיווך תבונה כלשהי שראתה חלק ממטרת ארו (כך למשל האיינור, שעתה הם ואלאר באאה). לכן, ברייה תבונית באאה, שאינה מהאיינור, יכולה לדעת על העתיד רק ע"י למידה מהואלאר, או מגילוי המגיע ישירות מארו. אך כל ברייה תבונית, בין היא אם איינו ובין אם לאו, יכולה להסיק על סמך היגיון מה יקרה או עלול לקרות. אין זו ידיעה מראש (למרות שהסקה זו יכולה להיות ברורה יותר במונחים ומדוייקת יותר מראיית הנולד), אף אם היא מתגלת בחלום, שהוא אמצעי שכיח לידיעה מראש אמיתית.
ראיית הנולד של אלרונד אינה יכולה להיות הסקת מסקנות מהידע שלו. לא יכל היה לדעת מי יבגוד או עלול לבגוד בפרודו, וגם לא מי או מה יפגוש פרודו בדרכו. אלרונד אף לא ידע איזו דרך יבחר פרודו להכנס בה למורדור. למרות שניתן לטעון כי אלרונד וגאנדאלף התדיינו זמן רב באשר ליעדה של חבורת הטבעת, ומי מתגורר לאורך הדרך בה הם ילכו, נפילת גאנדאלף במוריה מגבילה את השפעתו על מחשבת אלרונד.air jordan 9
עקב כך ניתן להסיק, שניתן לאלרונד רמז מאחד הואלאר, או מאילובטר בעצמו. בצורה דומה, חלומותיהם של פאראמיר ובורומיר, שהתרו בהם לחפש את ריוונדל, לא יכלו להיות תוצאה של מחשבותיהם. לא היה להם הידע הדרוש כדי להסיק מאורעות אפשריים אלו. יתכן ששמעו דבר-מה על אימלדריס בהיותם ילדים ושכחו מכך; הם ידעו בוודאות כי נשברה חרבו של אלנדיל. אך לא יכלו הם לדעת כי בן מחצית שומר חפץ שמכיל עוצמה רבה, או שמועצה תתאסף באימלדריס ושם יתקבלו החלטות הרות גורל.
עוד דוגמאות לנבואה אצל בני לילית ובני אדם הם נבואות מאלבת הרואה[7] (בנוגע לשמו של ארבידואי[8] ומסעו של אראגורן בנתיב המתים), נבואתו של גלורפינדל על כך ששר הנאזגול לא יפול מיד גבר, ואיסילדור שחזה שהמלחמה בסאורון לא תסתיים במהרה.
הסקת המסקנות האינטואיטיבית של הלוסות[9] (שספינת בני הלילית שנשלחה לחלץ את ארבידואי לא היתה בטוחה) והדרואדין[10] (שנומנור לא חשה עוד בטוחה תחת רגליהם, ושינוי זה התרחש בדיוק לפני הקרב בשדות פלנור) קרובים יותר להגיון מאשר לנבואה, למרות שאנשים אלו (שהיו פרימיטיביים) היו עלולים להיות יותר מחוברים לסימנים הקלושים שמספק ארו (או הואלאר).air max 97
ומה בנוגע לדאגתו של אלרונד לפלך, ורצונו לשלוח לשם את מרי ופיפין כשליחים? אין טולקין מגלה לנו הרבה מידיעתו (או ניחושיו) של אלרונד בנוגע לפעילות של סארומאן באריאדור. אך גאנדאלף ואראגורן היו מודעים להתעניינות הגוברת בפלך. גאנדאלף ביקש מאראגורן להגביר את השמירה על הפלך. ואם גאנדאלף ואראגורן ידעו שאי מי היה מעורר צרות, גם אלרונד צריך היה לדעת מה מתרחש. וסיפורו של גאנדאלף על בגידת סארומאן היה עוזר לאלרונד להסיק שהפלך לא היה בטוח עוד מהתערבות חיצונית. דאגתו היא מאוד לא ברורה, למרות שהיא מתבררת להיות מבוססת היטב.
תוכחתו של קלבורן את אראגורן היא עוד דוגמא לראיית הנולד של בני הלילית, ואפילו ישירה יותר מזו של אלרונד. קלבורן מסביר לחבורה את הגאוגרפיה של הדרך בה בחרו. והוא מעניק להם סירות על מנת שיהיה להם יותר זמן להרהר בהחלטות שעליהם לקבל, במשך מסעם על האנדואין. אך בסוף הדרך, הוא אומר להם, עליהם להחליט אם לפנות למזרח או למערב. והוא מזכיר לבורומיר שנשים זקנות, בסיפוריהן, עלולות לזכור יותר מהחכמים בנושאים מסויימים. יתכן כי עצתו של קלבורן, שלא להכנס לפאנגורן, היתה נבואית מעט, והואלאר או אילובטר רמזו בדרך מעורפלת כי צרות עלולות להתעורר שם.
אי יכולתו של אלרונד לראות מה עלול לקרות בארצות שהצל נפל עליהן, מרמז על מקור ראיית הנולד שלו. כלומר, אם חזיונותיו מקורם באילובטר, למה שהם יעצרו בארצות הצל? נראה שמאלבת' היה מודע היטב לענייני מדינה וקטסטרופה. ראיית הנולד שלו היא כמעט ידע מוקדם, ונראה סביר כי קיבל את חזיונותיו מאילובטר, או אולי ממנווה.
אך טולקין מציין כי אילובטר התערב רק לאחר מותו של גאנדאלף. תוכניותיהם של הואלאר להביס את סאורון כשלו בנקודה זאת. במשך אלפיים שנה הואלאר ניהלו את ההצגה. כמה יודעים הם על העתיד לבוא, וכמה מנחשים הם? ומוכרחים הם לנחש חלק מהדברים. אחרת, למה שגאנדאלף לא יהיה מודע לבגידתו של סארומאן? להופעתו של הבאלרוג?  אי הוודאות של תוכנית הואלאר מרמזת כי לא יכלו לראות איך מסתיים הקונפליקט. התערבותו של אילובטר מרמזת על כך שרצה הוא שהקונפליקט יסתיים בצורה מסויימת.
בדברו על סירובם של הואלאר להתערב ישירות בבלריאנד לפני סוף העידן הראשון, טולקין מציע כי "ניתן לראות בהתערבותם הפיסית האחרונה של הואלאר, שתוצאתה שבירת התנגורודרים, כהתערבות שנעשתה בזמן הנחוץ והמדוייק, ולא הושעתה שלא לצורך מחוסר רצונם לבצעה. ההתערבות באה לפני חיסולם של האלדר והאדיין. למרות שמורגות ניצח לכאורה, הוא הזניח את רוב חלקי הארץ התיכונה ולמעשה נחלש, הוא איבד מכוחו הפיסי וגם איבד מיוקרתו (הוא איבד אחד מהסילמרילי ולא הצליח להשיבו), ויתרה על הכל, המלחמה היתה מוצלחת והחורבן הוגבל לשטח הקטן (אם כי היפה) של בלריאנד.
אם כן, לא תמיד פעלו הואלאר על סמך ידע מוקדם. לפחות במספר מקרים – במיוחד בשלבים מאוחרים יותר – הם פעלו על סמך הגיונם. הם חישבו מתי ועד כמה יכולים הם להתערב ישירות בהיסטוריה. הידע שלהם על העתיד לא ×”×™×” מלא, ונעשה חסר יותר ויותר עם כל עידן חולף. בסופו של דבר הם טעו בחישוביהם (למעשה, הם טעו יותר מאשר פעם אחד, אך רק פעמיים אילובטר נאלץ להתערב ישירות על מנת לשמור על מהלך הדברים הרצוי).
מה שנראה כנבואה במקומות רבים הוא כפייה, אשר נובעת מרצון מרושע כשל מלקור או סאורון; או חיזוי – חישוב הדברים שצריכים לקרות המבוסס על ידע של מאורעות ואנשים; או מידע מוקדם – שנובע מהמנגינה, מהחזון או מאילובטר. רק האחרון הוא ניבוי אמיתי, אך נבואה אינה רק ניבוי. נבואה, במשמעותה הרחבה ביותר, היא גילוי. אם הואלאר מגלים דבר מה לבני הלילית או לבני האדם, הם מקנים להם ידע נבואי.prescription sunglasses oakley
יתכן כי ההגבלות על החיזוי מסבירות מדוע לא יכל טום בומבדיל להציע להוביטים עצה בנוגע להמשך דרכם. הוא סבר שהנאזגול לא יטרידו אותם זמן מה (והוא טעה). הנאזגול השגיחו על ברי כאשר פרודו ורעיו הגיעו שמה. טום הסתמך כנראה על הידע שלו באשר לארץ וליצורים שהוא מכיר. נסיונו עם הנאזגול היה מועט, ולכן יכולתו לחזות את מעשיהם היתה לא טובה במיוחד. וזאת הוא אף אמר להוביטים.ray ban eyeglasses
אי-וודאות דומה יש גם במראות שנגלו בראי גאלאדריאל. אין כל ספק שהראי שלה מגלה דברים. החזיונות שנגלים לפרודו וסאם הם חזיונות נבואיים אמיתיים. אך גאלאדריאל מזהירה אותם כי אין זה קל להבחין מי מהחזיונות נוגע לעתיד, להווה או לעבר. כמו כן, היא מזהירה כי לא כל שנראה בראי יתגשם. אז, מהו מקור החזיונות שנגלים בראי? האם קסמה של גאלאדריאל קורא מחשבות אקראיות של איינור ישנים? או שמא אילובטר מחלק חזיונות ברוחב יד?
בתוך קו הזמן, הנבואה משחקת תפקיד מגוון אשר מספק מידע אך אינו שולט במאורעות. בידיים הלא נכונות זהו לרוב כלי לכפייה. אך בידיים הנכונות זהו סימן להתעניניותו הבלתי פוסקת ולהתערבותו של אילובטר, היחיד היודע כיצד הכל יבוא על סיומו. אך בכל אופן הוא מתיר לכל ילדי מחשבתו, האיינור כמו גם יצירי אאה, לבחור את בחירתם שלהם.

1. ביחיד – תמה: נושא (Theme).

2. Osanwe-kenta – מאמר שהתפרסם בכתב העת 'ויניאר טנגוואר' מספר 39, יולי 1998.

3. Pengolodh

4. Athrabeth Finrod ah Andreth – הדיון של פינרוד ואנדרת

5. בן לילית מבני הנאנדור שחי בדוריאת. מיועציו הבכירים של תינגול המלך ומשורר. סיירוס קינא מאד בטורין על המעמד המיוחד לו זכה אצל תינגול ונהג להקניטו לעתים קרובות. יום אחד הוא הגדיש את הסאה וטורין הטיל בו גביע ועלב בו. למחרת היום סיירוס ניסה להרגו, אך טורין, שהיה לוחם מאומן, פרקו מנשקו ואילץ אותו לרוץ עירום כדי להשפילו, סיירוס המבועת נמלט, נפל לתוך תהום ומת. כתוצאה ממקרה זה, תינגול המלך, אשר לא ידע כי סיירוס ניסה להרוג את טורין, הכריז על טורין כמורד במלכות וטורין נמלט מדוריאת.

6. hroa – קווניה, מונח הקרוב לגוף. יציר ארדה מורכב מגוף (hroa) ונשמה (fea).

7. דונאדאן מארת'דאין, חוזה ויועץ למלך שחי במאה העשרים לעידן השלישי. מאלבת חזה שארבידואי יהיה המלך האחרון לארת'דאין. כמו כן הוא חזה את נתיב המתים ואת גורל יורשו של איסילדור בקרב האחרון.

8. מלכה החמישה עשר והאחרון של ארתדאין. כאשר נולד, מאלבת הרואה ניבא שהוא יהיה המלך האחרון וכך נקבע שמו, שפירושו בסינדארין הוא "המלך האחרון". בשנת 1944 לעידן השלישי, לאחר מותו של מלך גונדור, אונדוהר, ובניו, ארבדואי תבע לעצמו את כתר גונדור על סמך היותו יורש איסילדור ובגלל נישואיו לפיריאל, בתו של אונדוהר וצאצאו האחרון שנותר בחיים, שהיתה זכאית לכתר על פי חוקי נומנור. אך טענתו של ארבדואי נדחתה ואארניל, איש גונדור, הומלך במקומו. בשלהי שנת 1973 לעידן השלישי ארתדאין הותקפה וארבדואי ביקש עזרה בהולה מגונדור, אך לפני שהצבא יצא לדרך, מלכות אנגמאר כבשה את ארתדאין. בניו של ארבדואי נשלחו ללינדון, אך הוא נותר בשממה הצפונית עד לתבוסת צבאו ולאחר מכן נס למכרות הגמדים העתיקים בצפון ההרים הכחולים, אך לאחר שלא מצא שם מזון נאלצו הוא ואנשיו המעטים לנוע לכף הקרח של פורוכל, אצל שבט הלוסות. במרץ 1975 לעידן השלישי, קירדאן שלח ספינה לפורוכל על מנת להציל את ארבדואי. הוא ואנשיו עלו על סיפונה. אך הספינה מעולם לא הגיעה לחוף מבטחים והיא טבעה על כל אנשיה.

9. שבט שוכני הצפון שעדיין התקיים בימי העידן השלישי. סייעו לארבדואי מלך ארנור האחרון בבריחתו מפני המלך-המכשף.

10. עם סודי וביישן שחי ביער דרואדאן.

מלכים בחסד האל

תמליל הרצאה שנישאה בפני באי כנס 'אייקון 2004' בסוכות

מה זו מנהיגות? אנחנו משתמשים במילה 'מנהיגות' או 'מנהיג' בצורה כל כך קלה, כל כך זורמת. מה ×–×” בכלל מנהיגות? מה ×–×” מנהיג? כל אחד ואחד יכול להצביע לי על מנהיג. יש מנהיגים של עמים ויש מנהיגי מדינות. יש מנהיגים של דתות ומנהיגים בקרב קהילות אינטרנט. יש מנהיגים בכל מקום, אפילו בקבוצת חברים, אפילו בקבוצה בת שני אנשים יכול להיות מנהיג. אז מה עושה אדם למנהיג? האם ×–×” בגלל שהוא חזק? רוזוולט ×”×™×” חלש מבחינה פיסית, גם קלאודיוס, הקיסר הרומי, ×”×™×” × ×›×” וחלוש. האם ×–×” בגלל שיש לו כושר רטורי? מה עם משה רבנו אשר ×”×™×” מגמגם? לא חסרים אנשים שמתקשים בדיבור, יש להם מבטא זר ומעצבן או בכלל לא יודעים להתנסח ומשמשים כמנהיגים. עוזי כהן למשל. האם יש צורך בתככנות פוליטית? לא כל מנהיגות מבוססת על פוליטיקה ומשחקי כוח. מה על בני בגין? דן מרידור? הם אכן מנהיגים, של ציבור מסוים, של אנשים מסוימים. האם מנהיג צריך להיות גבוה? מה על נפוליאון? יפה? מה עם גולדה מאיר? מנהיג צריך להיות חכם? מספיק להסתכל על הפוליטיקאים שלנו כאן, שהם ללא ספק מנהיגים, כדי להבין שהם לא חכמים. מה? מה התכונה שהמנהיג צריך? התכונה אשר מרוממת אותו מכל שאר האנשים וגורמת להם להשמע לדבריו? לשתוק כאשר הוא מדבר ולצחוק כאשר הוא צוחק? מה היא אותה מתת? התכונה הזו היא כריזמה. מה זו כריזמה? ביוונית פירוש המילה הוא מתת האל. אי אפשר ללמוד להיות כריזמטי. אי אפשר ללמוד לסחוף את האנשים סביבך, לגרום להם לעשות כרצונך, להיות מנהיג שלהם. מנהיגות לא לומדים בבתי הספר, או שיש לך את ×–×” או שאין לך את ×–×”. תכונת הכאריזמה תמיד ×¢× ×™×™× ×” רבים ורבים כתבו עליה: מהפילוסופים הקדומים ביוון ועד המצביאים במזרח הרחוק (סאן טסו ודומיו). אבל אף אחד לא הצליח לפצח את סוד קסמה. היום יש לנו תרופות וסמים המעניקים אושר, פרוזאק המונע דיכאון, ויאגרה שנותנת… טוב, אפשר לקרוא לזה אושר, אבל כל נפלאות הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה לא הצליחו להעניק לכל אחד את מתת הכריזמה. המנהיגות, מתת האל, שמורה לאלים בלבד. רק הם יכולים לתת אותה. על המוטיב ×”×–×” אני אדון בהרצאה זו ואנסה לנתח את המנהיגות ביצירה הטולקינאית כמנהיגות בחסד האלים, כמתנת האלים. אם יישאר לי זמן וארו יאפשר זאת, אני אתייחס לכמה מנהיגים משר הטבעות עצמו. המנהיגים הראשונים מיהם המנהיגים הראשונים שאנו מכירים ביצירות הטולקינאיות? בני הלילית כמובן. לאחר שהתעוררו ליד אגם קואווינן, נבחרו מבין בני הלילית שלושה 'שגרירים' שהגיעו לואלינור. שלושה מנהיגים אלו נבחרו על ידי אורומה הואלא. כאן נעשתה הבחירה הראשונית, לאחר שהם חזרו מואלינור, הם הפכו למנהיגים. אינגווה הפך למלך על הואניאר, אלווה הפך למלך על הטלרי ופינווה על הנולדור. מוסד המלוכה נוצר לראשונה על ידי הואלאר, שבחירתם היא זו שנתנה חותם הכשר למנהיגות זו. אני לא אלאה אתכם בתיאור תלאותיהם של המנהיגים הללו, המגוללות בסילמאריליון. אך אני רוצה שתשימו לב היטב למקור סמכותם של המלכים הראשונים הללו: הואלאר. אף אחד לא בחר אותם, הם נבחרו. המנהיגים הבאים, והיותר מעניינים שאנו רואים, הם מנהיגי בני האדם. בני האדם הם אורחים לרגע, שונים מבני הלילית ולהם אין מגע ישיר עם האלים, או נציגי האל, הואלאר. אז מי יתן להם את המתת? המנהיגים הלגיטימיים המתוארים בסילמאריליון הם אותם מנהיגי בתי בני אדם שהגיעו מן המזרח לבלריאנד ושירתו את בני הלילית. לבתי בני האדם לא היו מלכים. לא ×”×™×” מלך בעידן הראשון לבני האדם. המילה מלך אוזכרה אך ורק בהקשר של בני הלילית ורק בהקשר של מלך הנולדור ומלך דוריאת. ניתן לומר שבני האדם קיבלו את הלגיטימיות שלהם ממלכי בני הלילית. מלכי בני הלילית דאגו להם לנחלות, שיתפו אותם בידע שלהם ונעזרו בהם במלחמות שלהם. למרות שמנהיגי בני האדם לא זכו לברכת הואלאר, הם כן זכו לברכת המלכים "האמיתיים" – מלכי בני הלילית, שהם אלו שנתנו להם את "חותם ההכשר". בני האדם הפכו להיות מנהיגים שלמרות שלא זכו לחותמת 'רשמית', שירתו את הטוב וזכו לחסד האל. שאר המנהיגים הטבעיים, אלו ששירתו את מורגות, לא החזיקו מעמד בתום העידן הראשון. בסופו של העידן הראשון, הואלאר נותנים את מתת המנהיגות לאלרוס, המלך הראשון של נומנור והמלך הראשון של בני האדם. אני רוצה שתשימו לב היטב לאלרוס. אלרוס הוא בעצם צאצא לכל שלושת המנהיגים ששירתו את בני הלילית וקיבלו "הכשר" ממלכי בני הלילית, שהם המלכים האמיתיים בעצם, כיוון שהם היחידים שקיבלו הכשר אלוהי. בנוסף לכך הוא צאצא של מלך אמיתי שקיבל ישירות את מתת הואלאר: תינגול. ובנוסף בדמו יש דם של מאיאר – דם אלוהי. וזו נקודה שהייתי רוצה טיפה להרחיב ברשותכם. טולקין לא סתם ציין את המוצא האלוהי ×”×–×” של מלך נומנור הראשון. בגרסאות המוקדמות של סיפור נומנור, המובאות בכרך החמישי של ההיסטוריה, העניין ×”×–×” מודגש במיוחד באגדה הקדומה על המלך שיף שמזרעו יצאו כל המלכים 'המודרניים'. המוטיב של דם אלוהי שנותן גיבוי לטענה מלכותית לא הופיע לראשונה אצל טולקין. במיתולוגיות הצפון גרמאניות המוטיב ×”×–×” שכיח במיוחד. העניין ×”×–×” די מורחב בכרך החמישי והוא לא כל כך מעניין כדי שאפרט עליו פה, אבל מעניין לראות כיצד המוטיב של דם אלוהי כהכשר למלוכת בני האדם מופיע בשלב כל כך מוקדם של הסיפור. בהמשך, אני אוכיח ×›×™ לא רק בדם אלוהי עסקינן, אלא בחוקי ירושה מסובכים והכשר אלוהי. נחזור לאלרוס, כשהוא מגובה בשלוש ירושות כבדות משקל: מנהיגי בני האדם שקיבלו הכשר מבני הלילית, מלך בני הלילית ומוצא אלוהי, אלרוס מקבל את ברכת הואלאר, הופך למלך הראשון ומתחיל לשלוט על נומנור. זו הפעם הראשונה בארץ התיכונה שמלך אמיתי מולך בה. מלכי בני הלילית מרדו ברובם בואלאר, גם תינגול, במידה מסוימת. אלרוס וצאצאיו גם קיבלו הכשר ישיר מהואלאר וגם מחזיקים במוצא אלוהי. התמורה מופיעה מייד: נומנור פורחת ואנשיה רבים ופורים. כאשר המלוכה לגיטימית, כלומר, קיבלה הכשר אלוהי, הממלכה מרוויחה. ואכן נומנור גדלה ומתעצמת. תושביה פרים ורבים ורואים ברכה. בטח עכשיו אתם רוטנים: על מה הוא מבלבל את המוח? הרי נומנור נפלה בסוף…למה היא נפלה? הבעיה של נומנור ופתרונה וכאן אני אתן הסבר, שיכול להיות שתקבלו אותו ויכול להיות שלא. נומנור נפלה בעיקר בגלל שהמלכים שלה איבדו את ההכשר האלוהי, איבדו את הכריזמה, אם תרצו. מתי הם איבדו את מתת האל? השנה היא 350 לעידן השני, תקופת שלטונו של טאר אלנדיל, מלך נומנור הרביעי. לטאר אלנדיל יש כמה צאצאים. הבת הבכורה נקראת סימלאריאן והיא היורשת על פי חוקי הירושה. נכון שעד ×›×” ילדו המלכים בנים בכורים – אבל מה קורה כאשר נולדת בת בכורה? על פי תקדים האלת מהעידן הראשון, השלטון עובר לאישה. סילמאריאן צריכה לשלוט. מתת האל עובר בירושת בכורה. אך לא, השלטון עבר דווקא לבן הצעיר, לזכר – לטאר מנלדור. כאן לפי דעתי נמצאת נקודת השבר. כאן הוכרע גורלה של נומנור, במעשה ×–×” של טאר אלנדיל, מלכי נומנור היושבים בכס איבדו את מתת האל שלהם. הם כבר לא שולטים בחסד האל. גורלה של נומנור נגזר. סילמאריאן ייסדה שושלת משלה, שושלת שרי אנדוניה, זכרו את השם ×”×–×”, אנו נחזור אליו בהמשך. שלטונו של טאר מנלדור ניבא את הבאות. הוא מלך זמן קצר ומסר את השלטון מוקדם יותר לבנו. נקודת השבר היתה כאשר אלדאריון, המלך החמישי של נומנור שינה את החוקים על מנת שיתאימו לו והעביר את השלטון לבתו, טאר אנקאלימה. עלבונה של סילמאריאן נראה עתה כפול ומכופל, נכון? הנפילה של נומנור לא היתה מיידית, אך מהנקודה הזו והלאה היא החלה להיות מואצת. מלכי נומנור החלו לעבור אל מתחת לצל. אבל מי שמר על אמונים לבני הלילית ולואלאר? ביתה של סילמאריאן, שרי אנאדוניה, הם אלו שהחזיקו במתת האל האמיתית. הם אלו שהיו אמורים להיות מלכים. כיצד גורלה של ארדה ×”×™×” נראה? כיצד העולם ×”×™×” נראה אילו בשנת 350 לעידן השני, טאר אלנדיל ×”×™×” מקיים את חוקי הירושה? כאשר המלכים היושבים בכס המלוכה היו עדיין נותרים בחסד האל? אנחנו רק יכולים לשער. העובדה העצובה היא שאלפיים שנים מאוחר יותר, בשנת 2700 לעידן השני. צל נופל על נומנור באופן סופי וראשון ×”"ארים" מגיע לשלטון. לנומנור ניתן עוד סיכוי אחד להיגאל לפני הקץ המר. כולם זוכרים את אר פאראזון, המלך האדיר שהוביל את נומנור לחורבן. אבל אף אחד לא זוכר מה קרה קצת לפני כן. זיווג בין בית המלוכה השולט לבין בית שרי אנדוניה, בין אינזילבת לאר גימליזור הביא לעולם את טאר פאלאנטיר. אני לא אלאה אתכם בסיפורו של טאר פאלאנטיר. אך העניין ×”×–×” נכשל. אר פאראזון, נציג השושלת המקורית, זו שאיבדה מזמן את מתת האל, חמס את השלטון והסוף ידוע. אבל מתת האל לא נעלמת כל כך מהר… אלנדיל ושני בניו, אנאריון ואיסילדור, היו הצאצאים לבית סילמאריאן, אותם אלו שהחזיקו במתת האל המקורית, להזכירכם. המתת שניתנה לאלרוס ושעקבותיה היו נעוצים עמוק עמוק בעידן הראשון. על עלילותיהם אין מה לספר יותר מדי. הם הצליחו להקים ממלכות אדירות שהזכירו את נומנור בשיא עוצמתה. מתת האל או לא מתת האל? הרבה פעמים אומרים שהמנהיגים משקפים את העם שלהם. אני חושב שהנישול המוקדם של סילמאריאן, היווה בפועל מרידה באלים – בזכויות הירושה של המלוכה. וכאן נעוץ זרע החורבן של נומנור. לא ברצון הטבעי של בני האדם להתפשטות (כיוון שהארץ התיכונה נותרה ריקה ברובה) ואפילו לא בפחד מפני המוות – אלא בכשל המנהיגותי. גונדור והמלוכה הלגיטימית מעניין לבחון את מה שקרה לאיסילדור ואנאריון. בניו של אנאריון המשיכו לשלוט בגונדור, הממלכה הדרומית, ועשו חיל במעשיהם. אך כאשר המלך אונדוהור ושני בניו מתו, נותרה רק יורשת אחת לכס: פיריאל. האם היא קיבלה את הכתר? לא. היא לא קיבלה אותו למרות שהיתה נשואה לארבידואי, משושלת איסילדור. קיבל אותו מישהו אחר, גם כן קרוב משפחה מלכותי. נשמע מוכר? השושלת האחרת המשיכה זמן קצר. המלך האחרון של גונדור נהרג והמלוכה עברה לשלטון הסוכנים. הסוכנים הצליחו לקיים את גונדור בחיים. אבל הכיוון הכללי ×”×™×” ידוע: מטה ומטה. עד למצב בו אנו מוצאים את גונדור בשר הטבעות. לא מזהיר במיוחד. סקירה של ארנור תראה מצב יותר עגום. מצבה של ארנור החל להתדרדר ברגע שהממלכה חולקה לשלוש – ברגע שהיורש המלכותי, ×–×” שאמור לרשת את הכס, נושל משני שליש ממלכתו. השושלת שורדת, אך הממלכה לא. שושלת המנהיגים של הדונדאין מהצפון ממשיכה להתקיים תחת חסותו של אלרונד, עד שאחרון הנציגים, אראגורן, תופס את מקומו הראוי. אני חושב שעכשיו העניין של שושלת אלרוס קצת יותר מובן. כולם זעים באי נוחות כאשר מדברים על 'שושלת מלכותית', יש כאלו שרוטנים על פאשיזם, מלוכנות ומה לא. אבל כולם שוכחים את העובדה את העובדה שלא סתם שושלתו של אלרוס חשובה, אראגורן לא מייצג רק איזו משפחה נוסח משפחת רוזנשטיין או אריסון. המשפוחה שלו היא יותר משם משפחה רב רושם או ×¢×¥ משפחה מפה ועד הודעה חדשה. לאראגורן יש את מתנת האל – המתנה שבלעדיה שום ממלכה לא יכולה להיות שלמה, שבלעדיה היא נידונה לכשלון ולמוות. אראגורן כובש את הכתר בזכות חוכמתו, יכולתו ומעלליו – אך חוכמה ויכולת אינן מספיקות – הוא צריך להיות כריזמטי, הוא צריך להיות נבחר האל. צורת השלטון המועדפת בשר הטבעות, ואליבא דטולקין, היא מלוכנית הנשענת על בחירה אלוהית. כלומר איסילדור כן, אבל אר פאראזון לא. אראגורן כן, אבל לא קאסטאמיר או הסוכנים. המלכים שלא נבחרו על ידי האל יכולים להיות מוכשרים, חכמים ומה לא, אבל אם אין להם את ההכשרה האלוהית, אזי שלטונם נועד להתדרדר. אולי לא בדורם, אבל לבטח בדורות הבאים. ומה על הרוהירים? הרי גם על הרוהירים מולך מלך, אך אי אפשר לומר עליו שניתנה לו מתת האל. אבות אבותיו של תיאודן, היו אנשי הצפון. ללא ייחוס וללא הדר מיוחד. בו אין דם מלכותי. אך הרוהירים קיבלו את ההכשר שלהם מהסוכנים של גונדור, שייצגו לכל דבר ועניין את המלך. גם בזכויות השימוש בפאלאנטיר, אגב. זכות זו שניתנה לרוהירים על כברת הארץ שנקראת 'רוהאן', נתנה להם את ההכשר. בדיוק כפי שמלכי בני הלילית העניקו את הלגיטימיות לבני האדם. מלכותם של הרוהירים נידונה לעמוד ולקום בזכות ההכשר ×”×–×”, להיות צודקת ונכונה ככל האפשר. צורת שלטון ללא מלך לגיטימי מה קורה כאשר אין מלך 'לגיטימי'? בשר הטבעות ראינו בדרך כלל רק ממלכות שונות: לגיטימיות כמו גונדור ורוהאן ולא לגיטימיות כמו רוד'אור וממלכות האראד. הממלכות הלא לגיטימיות הן לא מקום מאד נחמד להיות בו, אבל × × ×™×— ואין מלך לגיטימי, מה צורת החיים העדיפה? החיים בפלך כמובן. ההוביטים קיימו משטר עצמי בפלך מאז שמלך ארנור הרשה להם להתיישב בו. המשטר של הפלך הוא משטר אידיאלי, כמעט אוטופי, נטול מאבקים וסכסוכים. המשטר של הפלך הוא דמוקרטיה אנארכית. טולקין עצמו אמר במכתבים שהוא אנרכיסט בהשקפותיו. לפיכך הדם הוא כל כך חשוב בשר הטבעות. הדם לא מבטא העדפה גזעית. הוא מבטא בחירה אלוהית ומסורת ארוכת שנים. המלך הוא לא 'נבחר ציבור', הוא לא החזק ביותר, החכם ביותר או היפה ביותר – הוא המנהיג שנבחר לשם כך על ידי האל. העניין ×”×–×” זר לנו, הישראלים שכבר 2000 שנה מסתובבים בלי מלך ורגילים לפוליטיקאים ועסקנים. אך באירופה ישנו כבוד רב למושג המלך ודם מלכותי או 'כחול' הוא לא סתם משפט שנזרק לאוויר. יש לו משמעות רבה. גם באירופה, כמו בשר הטבעות, המלך הוא נבחר האל ומשמש כנציגו של האל עלי אדמות. יש קשר ישיר בין מלך גונדור למלכת אנגליה. קשר של דם. גם בשר הטבעות, המלך האמיתי אמור לייצג את האל ואת שליחי האל, הואלאר. כך גם אראגורן. ואראגורן אכן מייצג את הואלאר בכבוד, הוא מנהיג משכמו ומעלה, ממש לפי הספרים: יש לו את יכולת הריפוי של הנומנורים, הוא מצליח להפיח תקווה, לאחד את הכוחות ולתרום לא פחות מפרודו לנפילת סאורון. בנתיבי המתים, אראגורן סומך אך ורק על מתת האל שלו. כאן ורק כאן הוא נוהג כפאנאט דתי. הוא מהמר על כל הקופה, הוא נותן לתיאודן לרכב לבדו אל הקרב, בעוד הוא מעדיף לעבור דרך נתיב המתים ולגייס את צבא המתים. תחשבו על ×–×” לרגע. יש כאן מצביא, משכמו ומעלה, שזונח את הקרב הגורלי של המלחמה על מנת להמר בחייו על סיכוי קלוש על כך שצבא המתים יכיר בו. האם זו לא פעולה של פאנאט דתי? האם זו לא פעולה של הקרבה מוחלטת? אראגורן שם את עצמו בידי האל. והאל מאשר את המתת ×”×–×”, אראגורן הוא היורש האמיתי והוא מצליח בהימור שלו. כשאומרים מנהיג בשר הטבעות, מתכוונים לאראגורן. המנהיג הנערץ והנאצל. ישנם קווי דמיון לא מועטים בין אראגורן למנהיגים נאצלים רבים במהלך ההיסטוריה. ומה הפלא? לאראגורן יש הכל: חוכמה, יופי, כריזמה בשפע מפה עד הודעה חדשה, גובה, עיניים אפורות ואת ליב טיילר… אני חושב שאפשר להקביל את אראגורן לכמעט כל מנהיג בהיסטוריה. השאלה היא מה אפשר לקבל בהקבלה הזו? האם יש חשיבות לכך שיוליוס קיסר, כמו אראגורן, למד על מוצאו וחשיבותו רק בגיל 21? האם יש חשיבות לכך שאראגורן הוא המחזיק בחרב אבות נוסח חרבו של המלך ארתור? אני חושב שלא. הקבלה נעשית אך ורק כאשר יש מה ללמוד ממנה. אבל אני חושב שלא אתאפק ואנסה למצוא כאן כמה קווים מקבילים בין מנהיג מהעולם האמיתי לבין אראגורן. האם ההקבלה הזו שווה משהו? אתם תחליטו. צ'רצ'יל ואראגורן תנקבו לי בשם של מנהיג מההיסטוריה שהפיח תקווה בעמו המוכה, פנה מול הרשע כנגד כל הסיכויים, לא ניסה להוליך שולל את עמו והבטיח מלחמת נצח כנגד כוחות הרשע. הוא לא ×”×™×” תאב שלטון אלא השתמש בשלטון כמטרה. מישהו אמר צ'רצ'יל? ווינסטון צ'רצ'יל הוא אחד המנהיגים החביבים עלי ביותר. גם כיום, כאשר אני קורא את נאומיו, הלב שלי מחסיר פעימה. אם לא היינו יודעים שווינסטון צ'רצ'יל התקיים במציאות, היינו בוודאי טוענים שהוא דמות מסיפור אגדה. על צ'רצ'יל אני לא צריך לפרט יותר מדי. בריטניה בשנת 1939 היתה מאד דומה לגונדור בשנת 3019. אומה שבורה ומפוחדת, אומה שלא האמינה שהיא יכולה לנצח במלחמה נגד אימפרית הרשע. כל מנהיג אחר ×”×™×” כושל במבחן – מנסה לכרות ברית, להשיג שלום של רגע, לדורות אחדים. אך לא צ'רצ'יל. צ'רצ'יל, בנאומיו המופלאים ובכריזמה שלו, הצליח להפיח תקווה בעם המיואש. התגובה של בריטניה למנהיגותו של צ'רצ'יל דומה דמיון מפתיע לתגובה של אנשי גונדור למנהיגותו של אראגורן המלך. "כל זעמו ועוצמתו של האויב יופנו בקרוב אלינו. היטלר יודע שעליו לשבור את האי ×”×–×” – או להפסיד במלחמה. אם נוכל לעמוד מולו, כל אירופה תשתחרר ואור ישטוף את העולם. אולם אם נפסיד, ישקע כל העולם, כולל ארצות-הברית וכל מה שהכרנו ואהבנו, לעידן אופל חדש, שיורעל עוד יותר בידי מדע מעוות ופרוורטי. בכל כוחנו נמלא חובתינו, עד שגם אם הקיסרות הבריטית תתקיים עוד אלף שנים, יאמרו עדיין אנשים: 'זו היתה שעתם היפה ביותר'". האם רק אני רואה את הדמיון? ניתן עוד להרחיב בנוגע להשוואה הזו, ניתן לדבר על צניעותו של צ'רצ'יל ועל צניעותו של אראגורן. על הנחישות של שניהם ועל הכוח שלהם. האם דמותו של צ'רצ'יל השפיעה על דמותו של אראגורן? אני בספק. אבל ללא ספק, אראגורן הוא דמות המנהיג המושלם. וצ'רצ'יל הצליח להתקרב ככל האפשר להיות המנהיג המושלם. לקבל את מתת האל.

לא עוצרים בשחור

תמליל ההרצאה שנישאה בפני באי כנס 'אייקון 2004 ' בסינמטק תל-אביב


תקציר על טבעו של הרשע

יתכן וחלק מהנוכחים היו בכנס 'אבק כוכבים', בעת שהעליתי את התיאור של טום שיפי (עם הרחבות משלי) באשר לטבעו של הרשע ב'שר הטבעות'. למען אלו שלא היו, אסכם כרגע את עיקרי הדברים, שכן התזה שהוצגה שם באשר לטבעו של הרשע מהותית לנושאים שנדון בהם היום. תוכנה המלא של ההרצאה ההיא נמצא זמין לכולכם באתר נומנור של רן בר-זיק, שכיבד אותנו לפני כשעתיים בהרצאה משלו, שהישוותה בין מנהיגים בהיסטוריה הרשומה ומנהיגים בלגנדאריום. רן, אדם חיובי שכמותו, עסק במנהיגות חיובית. אני אעסוק בשלילית, ואת המסקנות לגבַּי בשל הבחירה הזו שלי אנא שמרו לעצמכם.
טום שיפי מוכיח, בספרו המצויין 'טולקין סופר המאה' (למרבה הצער, הספר טרם תורגם לעברית), שטולקין, באופן מכוון ועקבי, מקיים בו-זמנית שתי תפיסות שונות, הנחשבות במחשבה הקלאסית סותרות, באשר לטבעו של הרשע. תשובה אחת שטולקין נותן היא שרשע אינו מהות עצמאית, אינו "יש" ממשי, כי אם הפעולה של רצון חופשי המפנה עורף לאל. זהו התיאור הנוצרי הקלאסי, שאומץ ע"י הכנסיה הקתולית כבר במאה השישית. גישה זו מופיעה בכתבי אוגוסטינוס הקדוש, אך את התיאור הפופולרי המוקדם שלה כתב סנטור רומי בשם בואתיוס. הוא כתב את ספרו "ניחומים בפילוסופיה" בעת שהמתין להוצאתו להורג, מה שהעניק לספר סמכות מוסרית בלתי רגילה, שכן נכתב כמסה פילוסופית מול פני המוות.
התשובה האחרת שטולקין נותן היא שהרשע הוא יש עצמאי, ממשות קיימת ובעלת כוח השפעה. גישה זו זכתה לחרפות וגידופים במחשבה הנוצרית הקלאסית, והוגדרה כמינות, כפירה בעיקר. גישה זו קרובה לגישה המכונה דואליסטית או מאניכאית – השם אינו חשוב כל כך. טולקין משלב את שתי הגישות לכלל גישה שככל שידוע לי היא מקורית לו. מקור הרשע אמנם בהפניית עורף לאור האלוהי, אך הוא לבש דמות עצמאית וכוח משלו, כמו שצל, על אף שהוא כביכול העדר של משהו – העדר אור – ולא דבר ממשי, יש לו קיום מוגדר והשפעות כמו קרירות ולחות.

מנהיגות בלגנדאריום לאור טבעו של הרשע

על כן – וכאן אני מגיע לנושא הראשון העומד על הפרק – כשאני בא לבחון מנהיגים מרושעים ב'שר הטבעות' ובלגנדאריום בכלל, אני מצפה למצוא דו-פרצופיות דומה. אני מצפה למצוא מנהיגים שהם התגלמויות של הרשע כפשוטו, ומולם מנהיגים שהפנו עורף לחסד האלוהי, לכללי המוסר והצדק. אין בעיה לאתר את הסוג הראשון: שרי האופל, השטן מלקור וסאורון. ומה עם השני?
לפני שאתקדם, הייתי מעוניין לקיים דיון בכמה שאלות מקדימות. השאלה הראשונה שאני מציג לפניכם – ואבקש שכל דובר ינמק את טענתו – היא זו:
האם קיים אפור – “טוב בערך" או "רע בערך" – בלגנדאריום? האם יש דמות שאפשר לחשוב עליה כעל חלק טובה, חלק רעה?
קיימות דוגמאות טובות לעניין: בורומיר, מאגלין.
השאלה הבאה, ואני מודה שהיא שאלה רטורית, לאור התשובות שקיבלנו היא:
האם יתכן מנהיג שאינו טוב ואינו רע, כי אם עירוב של השניים?
דנתור הוא דוגמה טובה.

והשאלה האחרונה היא מטרתו הראשונה של הדיון, ועל השאלה הזו אנסה אני לענות לכם באופן שלא יותיר מקום לספק: האם ניתן להעלות על הדעת מנהיג שלילי בצד החיובי? לשון אחרת: האם יתכן מנהיג שנאבק בשרי האופל, השטן מלקור מורגות וממשיך-דרכו סאורון, אבל הוא רשע על פי כל אמת-מידה סבירה המכירה במושג "רֶשַע"?

פיאנור

על מנת להשיב על השאלה אתחיל בסיפור מהעידן הראשון, סיפור חייו של פיאנור בן פינווה. אעבור על הסיפור בקיצור נמרץ – הוא מצוי בגירסה מלאה יותר ב'סילמאריליון', שקיים בתרגום לעברית, ובגרסאות מלאות ממש (אך סותרות) בין תריסר כרכי 'ההיסטוריה של הארץ התיכונה' שלא תורגמו.
פיאנור היה נסיך מבני לילית. בנו הבכור של פינווה, שהיה אחד מארבעת הבכירים ביותר, שליט עליון על שבט הנולדור, שבט האוּמנים.
פיאנור נולד בואלינור, ארצם של הואלאר, האלים. אמו של פיאנור מאסה בחייה לאחר לידתו, וטענה שהשקיעה בהריון כה הרבה מעוצמתה הפנימית עד שלא נותר לה מאומה בשביל עצמה. היא בחרה למות, ובכך היתה הראשונה מכל בני הלילית שמתו.
אביו גידל אותו ללא אם, ובהיותו לעת עתה בנו היחיד לא הטיל עליו משמעת כפי שהיה ראוי להטיל. פיאנור גדל בהיר פנים ושחור שיער, אך בעל אופי ×’'×™× ×’'×™. זריז מחשבה ומעשה, אומן מאין כמותו, מלא גאווה בכישוריו שאין כמותם בכל העולם כולו – וקצר רוח מאין כמוהו לאחרים שלא עשו את רצונו. ופיאנור בכשרונו יצר את הסילמארילי, אבנים טובות שהכילו אור קדוש, היצירה היפה ביותר בכל תולדות העולם כולו. הוא יצר את הפאלאנטירי, אבני הרואי, שלימים השתמשו בהן מַלכֵי וסוכני נומנור. הוא יצר את מערכת הכתב הקרויה על שמו, ומן הסתם אתם מכירים אותה ככתב בני הלילית, שכן היא הפכה למקובלת ונפוצה ביותר.
לאחר זמן נישא אביו האלמן לאישה משבט אחר של בני הלילית. מעשה זה לא היה לרוחו של פיאנור, והוא סירב להתגורר עם אמו החורגת, ושמר מרחק משני אחיו-למחצה שילדה.
ואז שיחררו הואלאר את השטן, מלקור מורגות, ממאסר, לאחר שהביע חרטה והתחייב לעזור לתקן את הנזקים שגרם בשכבר הימים. השטן, כמובן, לא התכוון למאומה מכל זה. הוא שטם את הואלאר ואת בני הלילית, וחמד את יצירותיהם. והשטן טיפטף רעל באזנו של פיאנור, והסית אותו לחשוב שהואלאר כולאים את בני הלילית בואלינור מתוך קינאה ורצון לשלוט בהם, ומונעים מבני הלילית לייסד ממלכות משלהם בארץ התיכונה רחבת הידיים. הוא גם הסית אותו כנגד אחיו באמרו שאלה מנסים לגזול את אהבתו של אביו פינווה ואת מעמדו כבן הבכור.
על מנת לקצר, כל שאומר הוא שלאחר ששקריו של השטן נודעו לואלאר, השטן קטל את עצי האור הקדושים והחשיך את ואלינור, שדד את אוצרות בני הלילית ובכללם את הסילמארילי, ורצח את אביו של פיאנור. פיאנור הנהיג אז מרד של שבט הנולדור נגד הואלאר, בהישבעו לנקמה ולהשבת הגזלה ויהי מה. בניו של פיאנור נשבעו עימו, ורוב הנולדור הלכו אחריו.
על מנת להגיע לארץ התיכונה דרש פיאנור משבט אחר של בני הלילית, הטלרי, את ספינותיהם, ומשאלה סירבו לתת אותן בא לקחתן בכוח והנהיג טבח באלו שהתנגדו לו. הוא המשיך והוביל את המרד, על אף ששליח הואלאר היתרה שהואלאר לא רק שלא יסייעו למורדים במאומה בשל הטבח, אלא גם ימנעו מהם לשוב לואלינור שנמצאת תחת הגנת הואלאר.
פיאנור ונאמניו הפליגו לארץ התיכונה והשאירו חלק גדול מהנולדור מאחור עם הבטחה שישובו לאספם, אך כשהגיעו לחוף ציווה פיאנור לשרוף את הספינות. הוא הוביל צבא נגד צבא השטן אך הובס ונפצע פצעי מוות. טרם מותו ידע, בחוש של העומד לפני המוות, שלעולם לא יצליחו בני הלילית להביס את השטן, ואף על פי כן השביע את בניו לנקמה. נשמתו נכלאה לעד בהיכלי המתים, והוא היחיד שנשא בעונש כה קיצוני.
ההיה פיאנור רשע? והרי כל סופו עומד בסימן המאבק בשטן, המאבק ברשע? לדעתי התשובה היא "כן" מעבר לכל ספק.
גם בלי שנסתמך על משפט הואלאר, שדנו את נשמתו למאסר עד סוף ימות העולם. גם אם במבט כולל ×”×™×” לפיאנור מניע נאצל – וזה לא ברור כלל וכלל – הרי שהמטרה קידשה אצלו את האמצעים, והוא לא בחל בטבח ובבגידה. פיאנור לא התחשב ברצונות אחרים, וכפה עליהם בכל דרך אפשרית את מנהיגותו. פיאנור הוביל את הנולדור לחורבן בידיעה. והחשוב מכל – אין לי ספק שכל אדם, מוכשר ככל שיהיה, לא ×”×™×” יוצא נקי מפשעים כאלה, ולא משנה אילו תירוצים יתן.

נומנור

אמשיך בדוגמה מהעידן השני. שוב, אספר בקיצור נמרץ את סיפור המעשה.
שלושה שבטים של אבות בני האדם, האדאין, לחמו לצד בני הלילית כנגד השטן. כגמול על כך העניקו להם הואלאר ארץ בטווח ראיה מטול-ארסאה, האי השוכן לחוף ואלינור, ארצם של הואלאר. הארץ נקראה נומנור. על מנת לשים פדות בין ארץ בני הלילית - ואלינור, לממלכת האדם – כל השאר, ציוו הואלאר שלא יפליגו הנומנוריאנים מערבה מעבר לטווח ראיה מחופי נומנור.
בנומנור התעצמו בני האדם עד מאד, ועל פי חלק מהעדויות היו מתקדמים וחזקים מכל ממלכה שהיא של בני לילית שהייתה קיימת אי פעם. כשסאורון פתח במלחמת הטבעת הראשונה, בה לכד את טבעות בני הלילית (למעט השלוש) והטיל שררתו על כמעט הארץ התיכונה כולה – מה שמכונה ב'שר הטבעות' "העידן החשוך" – פנו בני הלילית שנותרו בארץ התיכונה בבקשת עזרה לנומנור. צבא הנומנוריאנים שבא לעזרה מחץ את כוחות סאורון בקלות ובזריזות, וכמעט שלכד את סאורון עצמו, שנמלט בשן ועין חזרה מורדורה.

אבל פחד המוות וקנאה באורך חיי בני הלילית כירסמו בלב הנומנוריאנים, ולאט לאט החל אושרם להחמיץ בקרבם. הם פנו לנתיב של קנאה בבני הלילית והתנכרות להם. גם לבני האדם האחרים שישבו בארץ התיכונה הפסיקו לבוא כמורים נדיבים אלא באו כשודדים מחפשי אוצרות, מטילי מס-עובד, לוכדי עבדים ונערות יפות לשעשועיהם.
אר פאראזון ×”×™×” מלך נומנור האחרון והאדיר מכולם. ×›×” אדיר, עד שכל עבדי סאורון הרימו רגליהם ונמלטו כאשר נחת אר פאראזון בחופי הארץ התיכונה, מוביל צבא להילחם בסאורון. סאורון, שאופציית הלחימה נעלמה לו לפתע פתאום, שיחק אותה שפל רוח, ובא ×›"שבוי" של אר פאראזון לנומנור. הוא טיפטף רעל באזני אר פאראזון ושאר הנומנוריאנים והסית אותם נגד הואלאר (נשמע מוכר?) סאורון שיקר באזניהם ×›×™ לו אך יכבשו לעצמם מקום בואלינור, יזכו בחיי אלמוות. למַעֶט מעטים ששמרו על שפיות-דעתם, הנומנוריאנים החלו לסגוד לסאורון ולשטן שאותו ייצג, והקריבו לו קורבנות אדם, אך המצב הורע וחייהם התקצרו מאד ורבים הוכו בטירוף הדעת. נומנור המפוארה הפכה לארץ של חיים קצרים ואלימים. סוף מעשה – אר פאראזון יצא למלחמה נגד הואלאר בראש צי אדיר, ×›×” עצום עד שהארץ חשֵכה, וכשהציגו הוא וחייליו ×›×£ רגלם על אדמת ואלינור קראו הואלאר לעזרתם את האל, ארו, וזה שבר את הארץ לשניים, נומנור וכל צבאה נעלמו בשיטפון, והעולם השתנה – שוב לא ניתן ×”×™×” להפליג מן הארץ התיכונה מערבה לארץ בני הלילית, אלא בדרך קסומה שפתוחה בפני בני הלילית בלבד.
אר פאראזון החל את דרכו כלוחם חסר פשרות כנגד סאורון. כפי שטולקין ציין במכתב – נגד סאורון כמתחרה לו על התואר שליט העולם, לא נגד סאורון שר האופל. אר פאראזון, כפיאנור לפניו, סיים את דרכו במרידה קטסטרופלית כנגד הואלאר, בהאמינו לשקר של סאורון שיוכל לקנות לו ×—×™×™ נצח. בדרכו נטש את כל מה שהוא מוסרי, נאות ונאה.

דנתור

את הדוגמה האחרונה אביא מסוף העידן השלישי, והיא מן הסתם (או מינאס טירית) מוכרת לכולכם. דנתור סוכן גונדור. אלו מבינכם שיבחרו בחוכמה לפקוד את הרצאתה של שירלי לירון ישמעו עליו מזוית שונה מאד מזו שאציב בפניכם עתה. במאמר מוסגר אציין שניטש ויכוח בין הגישה הדתית לגישה רכה יותר, ובעוד הראשונה מרשיעה אותו כמעט לגמרי, השניה מזכה אותו מחמת הספק.
דנתור סוכן גונדור נמצא בבעיה שאין הוא רואה לה כל פתרון שהוא. ממלכת גונדור נמצאת תחת איום גובר מצד סאורון, ובעוד גונדור פוחתת אויבה מתחזק והולך ואוסף אליו צבאות עצומים לגודל, עד שיחסי הכוחות אינם מותירים ספק באשר לתוצאות המלחמה. קציני צבאו הבכירים של דנתור הם בניו, בורומיר האהוב עליו, ופאראמיר.
בעקבות מאורעות שונים וחלומות בלילה יוצא בורומיר, לפי החלטתו שלו, למסע לצפון. אנו יודעים שהוא מצטרף לחבורת הטבעת, מפגין אומץ, סיבולת וגבורה, מועד בסוף דרכו ומנסה לשדוד מפרודו את הטבעת, אך מכפר על מעשהו בהגינו עד מוות על מרי ופיפין.
כשמגיעות החדשות המרות לאוזני דנתור, הוא קמל. השר האפל מתקיף, אבל דנתור מחליט החלטות טקטיות לא ענייניות, משגר את בנו הנותר למשימה חסרת תכלית, וכשזה מחולץ משדה הקרב גוסס, אולי על סף המוות, דנתור מאבד כל עניין בהנהגת המלחמה ויוצא להתאבד עם בנו הגוסס. רק חייל שפנה נגדו, הוביט נפחד, וכמובן גאנדאלף, מצילים את פאראמיר ממוות במוקד של דנתור. דנתור עושה נסיון אחרון להרוג את פאראמיר, הפעם בסכין, וכשזה נכשל – מתאבד בשריפת עצמו בחיים.
דבריו של גאנדאלף לדנתור טרם התאבדותו לא מותירים ספק באשר לדעתו על האיש:
"לא ניתנה לך סמכות, סוכן גונדור, להועיד את שעת מותך," אמר גאנדאלף. "כזאת עשו מלכי הערלים העובדים את הכוח השחור, שהיו טורפים נפשם בכפם מרוב גאווה ויאוש, והיו רוצחים את בני משפחתם עמם, להקל על מותם שלהם."

ומה המשפט שמוציא טולקין עצמו על דנתור? לא אוהד במיוחד. אמנם דנתור לא חצה את הקווים, אך כנראה שעמד לעשות זאת. האם החציה היתה בטירוף הדעת או שהיה מבצע אותה בדעה צלולה – ×–×” ויכוח ששיך להרצאה הבאה.
אני מקווה שבדוגמאות הללו השתכנעתם שמצאנו את מה שחיפשנו. בהתאמה למודל הדו-פרצופי של הרשע מצאנו שיש שני פנים למנהיגים רשעים – רשעים שטניים ממש, מאלו שמתאימים לפן הרשע כיש עצמאי, הפן המאניכאי; ומנהיגים שהתרשעו מתוך אטימות לב, גאווה, חמדנות ושאר חטאים נוצריים – אלו מתאימים לפן הרשע שהוא הפניית עורף לטוב.

מסקנות

למען האמת, אין פלא רב שמצאנו את שחיפשנו – שכן במובן מסוים חיפשנו את המטבע מתחת לפנס. עם זאת, נעים לראות שהמודל הבסיסי שומר על לכידות גם בפן ×–×” של הלגנדאריום.
עם זאת, בכל הניתוח לא עמדנו על טיבה של הנפילה עצמה. מניעים חוטאים יש עשרה בשקל. אני מתכוון לכך שגאוותנים יש בכל פינה בלגנדאריום, וגם חמדנים לא חסר, ואף על פי כן – למרבית הפלא, רוב אלו שאנו מכירים לא מסיימים את המסע כרשעים. גימלי הגמד חמד זהב לרוב. לאראגורן יש התפרצויות גאווה פה ושם, גאנדאלף הוא בכלל טיפוס עצבני שמזלזל באינטיליגנציה של הסובבים אותו לעומת זו שלו. המלך תינגול הרחיק לכת וזמם מזימה שטנית ממש להוביל את בֶּרֶן אל מותו ולהפטר מהמחזר הלא רצוי ×”×–×” – אבל אין ספק, בעיני לפחות, שאיש מאלה לא ראוי לכינוי "רשע". מה ההבדל? איפה ואיך נוצרת ההפרדה בין מי שהחליק וקם, כמו בורומיר, לבין מי שאיבד לגמרי את הברקסים? לכאורה יש פה טאוטולוגיה, הרי אלו שגמרו כרשעים פשוט איבדו את הברקסים, לא עצרו בזמן, אבל בדיוק מסיבה זו התשובה הזו אינה רצינית, שכן היא אינה נותנת בידינו שום כלי אבחון למעט "הוא התדרדר לרשע, מכאן שהוא רשע".
אני מעוניין להציע לכם הצעה לתשובה. אינני משוכנע בתשובה במלוא מאת האחוזים, אך היא נראית לי הולמת למדי, ולפחות במקרים שהצגתי אני משוכנע בתקפותה.
בלגנדאריום, בהיותו טקסט דתי בעל נטיות קתוליות חזקות, ישנה סמכות שיפוט עליונה שאיננה טועה, והיא האל. למרבה הצער, האל אינו חורץ משפט באופן גלוי בטקסט, אבל הוא הציב שליחים, את הואלאר, כשומרים על העולם, ונתן בידם את הסמכות לשפוט. אני מציע שנבחן באילו נקודות השיפוט של בעלי הסמכות האלו נטה לחומרה והגיע להרשעה של הנאשם.
אם נצליח לבודד נקודה כזו, ואם נמצא קשר בין הנקודות האלו במקרים השונים, הרי שעשינו את מחצית הדרך, לפחות, להבנה בסיסית של הנפילה לרשע.
נתחיל, לפי הסדר, בסיפור פיאנור. אבקש סליחה מאלו שלא קראו או שאינם זוכרים היטב את סיפור המעשה, שכן לו הייתי צריך לכסות אותו בפירוט שמיד אזדקק לו, הייתי מכלה בכך את זמן ההרצאה.
חמש פעמים, פחות או יותר, עומד פיאנור לפני דין הואלאר. הפעם הראשונה היא לאחר שנחשף שהוא מפיץ את שקריו של השטן. הואלאר גוזרים עליו גלות לתקופה קצובה, אך לא מאסר. לתריסר שנים נגזר עליו לחיות בירכתי צפון. אני חושב שבטוח לומר שמדובר בעונש קל, ממין "עבודות שירות" בסולם הענישה של מדינת ישראל. מה הן תריסר שנים לבן לילית שעתיד לחיות עשרות אלפי שנים?
בפעם השניה מבקשת ממנו הוַאליֶה יאואנה שינתץ את הסילמארילי למען תוכל לרפא את עצי האור. פיאנור מסרב, ולמען האמת, לדעתי יש לו סיבה טובה למדי. באופן ברור קיים לפחות גרעין של אמת בדבריו כשהוא טוען שבשבירת הסילמארילי ישבר בו ליבו. אמנם הואלא טולקאס מתרתח עליו, אבל אחרים מהואלאר חושבים אחרת. לא מוכרז שם שום גזר דין, ולמעשה הוא אף אינו מואשם.
בפעם השלישית בא שליח הואלאר לעיר הנולדור הלבנה בעת שפיאנור מסית את השבט למרד בואלאר. לכאורה, על פי מחשבת הנצרות הקלאסית, זו אמורה הייתה להיות נקודת מפנה – הרי מדובר במרד באל! אותו אקט שבעקבותיו נוצר השטן! אבל, הפלא ופלא, כל שקורה הוא ששליח הואלאר מתרה שהואלאר לא יסייעו למורדים. על הרשעה ועל עונש לא מדובר כלל וכלל.
הפעם הרביעית היא לאחר שוד הספינות והטבח שהנהיג פיאנור בטלרי. ואז דברי הואלאר הם, בתרגום חופשי:
דמעותיכם לא יִסַפְרו מרוב, והואלאר יחסמו את ואלינור בפניכם, עד כי אף הד של קינתכם לא ישמע מעבר להרים. על פיאנור ובניו יבוא זעם הואלאר מקצה מערב עד קצה מזרח, והזעם יפול על כל ההולכים עמו. ושבועתכם תרדפכם ותבגוד בכם ותשדוד מידכם את כל אשר איויתם לו. וקץ מר יבוא לכל שתתחילו בטוב. ובבגידת איש ברעהו ובאימת הבגידה יבואו כל אלה ויהיו. ופליטים בארץ גזירה תהיו לעד.
את דם אחיכם שפכתם באין משפט, ואת אדמת אמאן טימאתם. על דם בדם תשלמו! ובגלות מאמאן בצל המוות תחסו, ואף שבמצוות האל כרוכים חייכם בחיי העולם ×”×–×” ולא יוכל לכם חולי, עדיין בני מוות אתם, ומות תמותו – בחוד הלהב, ובייסורים גדולים, ובצער מדביר. ונשמותיכם חדלות גוף תבאנה לבית המתים, ושם תתמהמהנה אף ×›×™ תכמהו עד מאד לגוף ולבשר, ומזור לצערכם לא תמצאו אף אם יחונו אותכם אלו אשר רצחתם. ועל הנשכחים בגלות שלא באו לבית המתים תבוא תשישות גדולה ויגע העולם ירצוץ את רוחם והם יקמלו ויהיו כעשב דל למרמס תחת רגלי ×’×–×¢ האדם אשר יירש את מקומם. ×›×” אמרו הואלאר.

אוהו, אם מקודם דובר על עבודות שירות אז כעת מדברים על מאסר עולם עם עבודת פרך בתא של באבא מכלא באר שבע. אין ספק שהטבח באלקוואלונדה חרץ את גורל פיאנור, בניו וההולכים בעקבותיו.
בפעם החמישית אין הקלה בגזר הדין. פיאנור נידון להתייסר בבית המתים עד שיבוא קץ העולם.
נעבור נא למעשה אר פאראזון. כאן דרושה מידה של דקות אבחנה באשר להופעתו הראשונה של משפט ועונש. אמנם מצויין שעם שנפל הצל על הנומנוריאנים התקצרו ימיהם, אך מדובר בשינוי איטי ומתמשך. אך ישנו מקום שבו חלה התדרדרות חדה ופתאומית. התדרדרות שתאורה "וחרף כל זאת לא סרה ממשלת המוות מן הארץ, אלא המוות הקדים ונחפז לפוקדה, ובדמויות נוראות לרוב. ×›×™ באשר בימים עברו הלכו האנשים והזדקנו לאיטם… עתה אחזו בהם שיגעון וחולי."
ומתי באה התדרדרות זו? פיסקה בודדה לפני כן נכתב "ובמקדש ההוא הקריבו בני אדם קורבנות למלקור, בשפך דם ובעינויים ובמעשי רשעה גדולים".
הסמיכות, אני סבור, מוכיחה את העניין: הנומנוריאנים רצחו תמימים, ובכך הנומנוריאנים חרצו את גורלם.
ואחרון אחרון, לא ממש חביב, בא דנתור. אותו מקרה גבולי של מי שמת בעצם נפילתו, ולא ידוע לנו אם חצה את הגבול או רק איווה לחצות אותו בשיגעון שאחריו יכול היה להרפא. מהו הגבול? עד שלב מסוים גאנדאלף, שליח הואלאר, אינו מעלה על דל שפתיו את הרעיון שדנתור משול לרשעים, על אף שדנתור עצמו עושה השוואה בין שיטותיו לשיטות השר האפל. אמנם הוא מעורר את חמת גאנדאלף, אך גאנדאלף לא חורץ לו משפט עד אשר בא דנתור להמית את בנו עימו, אז בא הציטוט שכבר קראתי באזניכם, בו אומר גאנדאלף "כזאת עשו מלכי הערלים העובדים את הכוח השחור". זו נקודת המפנה.
אז מה היה לנו? הטבח באלקוולונדה עבור פיאנור, קורבן אדם עבור אר פאראזון, רצח בנו עבור דנתור. התבנית ברורה מאד: אין מחילה על שפך דם תמימים בכוונה תחילה. מילא, שיֵנַאֵץ בן לילית או בן אדם את שם האל או את שליחיו, הואלאר, ניחא. אבל כי ישפוך דם בעוולה, על כך לא יסולח לו. זהו הקו השחור, שמי שלא עוצר לפניו ממיט על עצמו שואה ומתמכר לצד האפל.
ומסתבר, במידה מסוימת של הפתעה, לפחות עבורי, שעל אף הקתוליות המוכרזת של הספר, בסופו של עניין השיפוט בו הוא אנושי מאד, לא כנסייתי. איך אמר אראגורן? "הטוב והרע לא השתנו מאשתקד, וחייב אדם להבדיל בינהם בין אם הוא ביער הזהוב ובין אם בין כתלי ביתו".

קסם קסם תרדוף

על הקסם בארץ התיכונה

מה זה בכלל קסם?

הרבה פעמים אומרים על שר הטבעות שהוא ספר 'קסום', המכיל 'קסם'. מהו הקסם הזה? האם אפשר להגדיר אותו? מה מהותו?

נחפש קסם במילון מריאם-וובסטר:

1 a : the use of means (as charms or spells) believed to have supernatural power over natural forces b : magic rites or incantations
2 a : an extraordinary power or influence seemingly from a supernatural source.

שני ההגדרות שרלוונטיות לנו עושות שימוש במונח Supernatural כלומר על טבעי. המילון מגדיר Supernatural כ:

2 a : departing from what is usual or normal especially so as to appear to transcend the laws of nature

על טבעי – משהו שלא מתרחש בדרך כלל בחוקי הטבע המוכרים לנו.

בשר הטבעות יש המון דברים שמתרחשים ואינם נכללים בתפיסת חוקי הטבע 'המדעית' המוכרת לנו. בוא ונרכיב רשימה שלהם:
חפצים שאינם פועלים על פי עקרון מדעי: כותונת המיתריל, חרבות בני הלילית, פאלאנטירי, צלוחית גאלאדריאל, העפר הקסום שניתן לסאם, שיקוי המירובר או שיקוי האנטים, למבאס, גלימות בני הלילית.
מעשים שמתאימים להגדרה הראשונה של Magic: אמצעים מסוימים שמשפיעים על המציאות הפיסית באמצעים לא פיסיים: כדורי האש של גאנדאלף, יכולת הדלקת האש של גאנדאלף, יכולת הריפוי של אראגורן, יכולתו של אלרונד להציף את הברואינן, יכולת הריפוי של אלרונד.
מעשים שמתאימים להגדרה השנייה של Magic: תכונה בלתי רגילה שנובעת ממקור כוח על טבעי: היכולת הטלפתית של גאלאדריאל, אישו של הבאלרוג, יכולת שינוי הצורה של ביאורן, היכולת של לגולאס ללכת על השלג בעוד כולם שוקעים, קולו של סארומאן.

קטגוריה ראשונה: חפצים קסומים

חרבות בני לילית חזקות המאירות באור כחלחל כשיש אורקים בסביבה. פאלאנטירי שמאפשרים לתקשר בצורה קסומה בין מקומות רחוקים והצצה למקומות שאינם נראים. עפר שגורם לצמחיה לצמוח בהרף עין… כל אלו ועוד הן דוגמאות לחפצים שיש בהם משהו – חפצים קסומים. כמה קסם יש בהם? איך עושים אותם?

אדם מהמאה הראשונה לספירה מקבל לידיו נגן MP3, האם הוא יחשוב כי מדובר בחפץ קסום? סביר להניח. ואם נסביר לו בפרוטרוט את העקרונות שלפיו הנגן עובד? סביר להניח שהוא לא יחשוב כך יותר.

אדם מהמאה ה 21 מקבל לידיו חרב קשה וחזקה שמאירה באור כחול כשאויב נמצא. האם הוא יחשוב שזו חרב מכושפת? סביר להניח. ואם נסביר לו בפרוטרוט שהחרב עשויה מחומר מרוכב וחזק ביותר והיא מאירה בשל שבבים ביומטריים שניזונים מהאנרגיה העצבית של האוחז והם מסוגלים לחוש בכל יצור בטווח 100 מטר בעל אנרגיות עצביות שמראות על נכונות לתקיפה? האם הוא יהיה סבור שזו חרב מכושפת? סביר להניח שלא.

אין כוונתי לומר שעוקץ מורכבת מחומרים מרוכבים או שבבים ביומטריים. הכוונה כאן היתה להמחיש כי לפעמים דברים שנראים לנו כ'קסם' או כ'כישוף' הם הרבה יותר פשוטים. ייתכן מאד שהחרבות הקסומות, הלמבאס וצלוחית גאלאדריאל עובדים על עקרונות שאותם אין אנו יכולים להסביר או לפרט. אבל אלו הם עדיין עקרונות שמאחוריהן מסתתרת תפיסה כלשהי ששונה מהתפיסה שלנו את המדע. ברור כי לכוח שהופך חפצים אלו ל'קסומים' אין כל קשר עם המדע המוכר לנו.

טולקין ציין במכתב מספר 210 (בתרגומו של עומרי-אלרוהיר) כי:

"אף ניתוח במעבדה לא יזהה את המאפיינים הכימיים היחודיים של הלמבאס אשר הופכים אותו לנעלה על כל עוגה או מאפה דגנים אחר."

כלומר, המדע המודרני לא יצליח למצוא את מה שהופך את החרב, את צלוחית המים, את כדור הזכוכית ואת הלחם הפשוט לחפצים שיש בהם הרבה יותר מההרכב המולקולארי שלהם. אך למרות זאת יש בהם משהו שהופך אותם למשהו ×›×–×” – משהו לא מדעי, אך לא משהו במובן הקסום כפי שאנו חושבים עליו. ציטוט שיכול להבהיר את העניין, מחבורת הטבעת בתרגומה של רות לבנית, עמ' 380:

[פיפין מקבל את גלימת בני הלילית]

"האין זו גלימת קסמים?" שאל פיפין בהתפעלות.

"איני יודע למה אתה מתכוון בכך," השיב מנהיגם של בני הלילית. "לבוש נאה הוא ואריגתו טובה, ×›×™ בארץ זו נעשה…."

טולקין לא מספק שום מידע בנוגע לחפצים קסומים, או הדרך להכנתם. ידוע לנו כי אין שימוש בטכניקות תעשייתיות וכי האומן משפיע מאד על יצירתו. האם מדובר בטכניקות ייצור? למשל, חישול חרב בצורה מסוימת, הכנת למבאס בצורה מסוימת? ייתכן מאד. האם מדובר ביציקת חלק מרוחו של האמן לתוך החפץ ובכך הופכים אותו לקסום? בהחלט ייתכן, ישנם חפצים חד פעמיים שנוצרו רק בגלל אמן מסוים. למשל הפאלאנטירי, אנדוריל.

האם מדובר במשהו המצריך טקסים מסוימים? ייתכן, ר' מקרה הלמבאס שהכנתו כוללת מספר כללים קשוחים וטקסים.

אני חושב שאחת הדוגמאות היותר מעניינות לחפצים קסומים מהעולם שלנו הוא דווקא שוקולד בעבודת יד. מכירים את הקופסאות האלו שמכילות כמה ריבועים ומחירן מרקיע לשחקים? הטעם שלהם עולה בהרבה על שוקולד תעשייתי (משובח ככל שיהיה) ואני בטוח שגם אם נבנה מכונה שתחקה את עבודת מכין השוקולד במאה אחוזים עדיין העבודה של אותו אדם תהיה יותר טעימה – מדוע? ×–×” כל הקסם.

אני חושב שהעיקרון 'המדעי' של החפצים הקסומים יכול להתמצות במשפט אחד:

"וכל השובר דבר כדי לדעת ממה מורכב הוא, סר מדרך החוכמה." – חבורת הטבעת בתרגומה של רות לבנית, עמ' 269.

קטגוריה שנייה: מעשים המשפיעים על המציאות הפיסית

יש לשים לב כי מדובר בהגדרה בעייתית במיוחד כשאנו בוחנים את ההגדרה השלישית. מהם המעשים הללו? יידוי כדורי אש, ריפוי, הדלקת אור או אש יש מאין, חסימת דלת, שבירת גשרים ועוד מעשים שמשפיעים על הסביבה הפיסית ועל הסובב למרות שאין להם הסבר.

בקיצור: מדובר בכל הקסמים עם 'האפקטים'.

גאנדאלף עולה מיד לראש כאשר חושבים על קסמים. בכל הפעמים שהוא עשה משהו (בדרך כלל משהו שקשור באש) הוא הפעיל את הקסם עם מילה מסוימת:

naur an edraith ammen! (תרגום חופשי: אש חושה להצילנו) כאשר הצית אש בקאראדראס

Naur an edraith ammen! Naur dan i ngaurhoth (תרגום חופשי: אש חושה להצילנו, אש נגד זאבי האדם). כאשר הצית את האצטרובלים והפכם לכדורי אש כנגד הזאבים

גם קסמים המתוארים בסילמאריליון מתוארים עם מילים: פלגונד המתמודד ב'שירי עצמה' עם סאורון, לותיין שהפילה קסם שינה באמצעות שיר.

מצד שני, יש 'קסמים' שמבוצעים ללא מילים: יכולת הריפוי של אראגורן למשל, כאשר הוא ריפא את פרודו הוא לא השתמש במילים, אך בשאר המקרים שהוא השתמש ביכולת זו הוא כן השתמש במילים.

מה המקור של קסמים אלו? כיצד הם מבוצעים? ממש לא ברור. כנראה שהמילים לא ממש משנות, כיוון שהן בסינדארין וכל אחד יכול לחזור עליהן. יש משהו אחר, שהמילים או השירים משמשות לו רק כסות. האם ייתכן שאפשר גם בלעדי המילים? סביר להניח שכן.

קשה למצוא מכנה משותף בין הקסמים המתוארים בסילמאריליון ובשר הטבעות - הם מבוצעים בעיקר בידי איינור או אלו הקשורים אליהם, אך גם על ידי בני לילית ובני אדם.

ללא ספק, כוחו של 'מעשה הקסם' תלוי בכוחו של 'המטיל' – איך בדיוק מודדים כוח ×–×”? אין לנו שום מידע על כך. לותיין הצליחה להפיל את מורגות הואלא האדיר. פלגונד כמעט וניצח את סאורון.

מה שכן, מהתנהגותו של גאנדאלף אנו רואים שפעולת הטלת הלחשים היא פעולה המצריכה כוח פיסי:

"מימי לא חשתי תשישות כזו…" גאנדאלף מספר על קרב הלחשים שלו עם הבאלרוג (חבורת הטבעת בתרגומה של רות לבנית עמ' 337).

אני משתמש כאן במונח קרב כיוון שגאנדאלף מספר כי הבאלרוג הטיל לחש נגדי שפתח את הדלת ואילץ את גאנדאלף לבצע לחש אחר.

אראגורן גם התעייף כאשר עסק בריפוי 'קסום', אנו רואים את ×–×” כאשר ניסה לרפא את פאראמיר: ' "×™×”×™×” עלי לאזור את מלוא אוני ותושייתי," אמר [אראגורן]. "לוואי והיה פה אלרונד, שהוא בכור גזענו, וגדול ברפואה." ואיאומר ראהו בעייפותו ודכאון נפשו…. ' (שובו של המלך בתרגומה של רות לבנית, עמ' 122).

"פניו של אראגורן האפירו מעייפות, ומפעם לפעם ×”×™×” קורא בשמו של פאראמיר…" (שובו של המלך בתרגומה של רות לבנית, עמ' 124).

: "וכשאזלו כוחותיו, התעטף בגלימתו וחמק מן העיר.." (שובו של המלך בתרגומה של רות לבנית, עמ' 129).

אי אפשר לגזור גזירה שווה על כל הקסמים. לותיין, למשל, לא התעייפה פיסית או נפשית מהקסמים שלה. האם זה בגלל שהיא לא היתה ב'קרב לחשים'? אין לנו על כך מידע ולכן עדיף שלא נשער השערות פרועות יתר על המידה.

קטגוריה שלישית: תכונות בלתי רגילות הנובעות ממקור כוח על טבעי

ההבחנה בין הקטגוריה הזו לקטגוריה הקודמת לא ברורה דיה. האם יכולת הריפוי של אראגורן היא תכונה בלתי רגילה או קסם של ממש? אני הגדרתי אותה כקסם של ממש, אך ייתכן ויהיו כאלו שיגדירו אותה דווקא כתכונה בלתי רגילה או כאלו שיעדיפו לאחד את שתי הקטגוריות לאחת.

כעקרון קטגוריה זו מכילה את הקסמים שבריות מסוימות מפעילות אך שאינם מהווים השפעה פיסית על הסביבה. היכולת של לגולאס ללכת על השלג בלי לשקוע היא בהחלט בלתי רגילה/על טבעית – אך כיוון שהיא אינה משפיעה על דוממים/חיים ישירות אזי אני מכניס אותה כתכונה. כך גם עם שינוי הצורה של ביאורן – למרות שייתכן ויש כאלו שיאמרו ×›×™ הוא עושה זאת על ידי 'לחש'. מדובר בתכונה 'טבעית' לגבי ×–×” אשר היא נמצאת ברשותו.

מה זו תכונה בלתי רגילה? מדובר במשהו שדמות מסוימת עושה ואינו יכול להיעשות על פי החוקים המדעיים המוכרים לנו. לגולאס שהולך על השלג הוא דוגמא נהדרת. היכולת של גאלאדריאל לראות לתוך הלב פנימה היא דוגמא טובה. גם האימה והאש שמפיץ הבאלרוג. מדובר בתכונות אינהרנטיות שמהוות חלק בלתי נפרד מהבריה. ייתכן שהיא נולדה עם התכונה הזו וייתכן שהיא רכשה אותה בשלב מסוים. אך בניגוד לקסם מהקטגוריה השנייה, שאותו אפשר להחליט להפעיל או שלא להפעיל, התכונה עצמה קיימת.

עד כמה על טבעיות התכונות האלו? בדיוק כמו בניסיון ההגדרה של החפצים – אין לנו שום מושג.

האם נראה לכם הגיוני שפאקיר הודי יכול לטייל על מרבד של גחלים לוחשות והוא לא יינזק? הדבר אינו הגיוני לפי המדע המערבי, אך אני בטוח שלחלק מכם יש הסברים 'הגיוניים' לכך. כך גם בעולם של טולקין. אני בטוח שלגולאס ×”×™×” מצליח להסביר מדוע הוא הולך על השלג. ייתכן והוא ×”×™×” צריך להסביר לכם מערכת מושגים שונה לחלוטין – אך עדיין ×”×™×” מספק הסבר כלשהו. למרבה הצער, טולקין לא סיפק פרטים על כך אלא הותיר את התעלומות האלו מאחוריו.

חשוב להבין ×›×™ הדוגמאות האלו הן תכונה טבעית לחלוטין של אותה ברייה. כמו התכונה של טל להצמיד את שתי כתפיו או התכונה של גבריאל לכופף בצורה מעוותת את אגודליו. יש להם הסבר – הסבר שלא מושג במערכת המושגים המדעית שלנו – אך עדיין הסבר. יש כאן משהו בלתי-מוסבר, אבל לאו דווקא קשור בקסם כפי שאנו תופסים אותו.

הסבר יפה לתכונה רגילה שנראית לנו קסומה מובא בעמוד הראשון במבוא לשר הטבעות (ההדגשות שלי והתרגום של רות לבנית) :

מתחילת הימים קנו אומנות לעצמם להיעלם חיש-מהר, באין-קול, כל אימת שניקרו בדרכם יצורים מגודלים שהם לא רצו לפוגשם, והם שיכללו אמנות זו עד שהיא עלולה להיראות בעיני בני אדם כמעשה כישוף. אך למעשה, לא ניסו ההוביטים מעולם ללמוד את סתרי הכישוף והמאגיה, וכושר ההתחמקות אינו, לדידם, אלא תוצאה של מיומנות מקצועית שנשתכללה בעזרת תורשה ותרגול, ושל מגע רעות עם האדמה…"

סיכום: קטגורית הקסמים

ישנם קסמים שאנו יכולים לשייך אותם בנוחות לאחת משלושת הקטגוריות הללו. אבל ישנם קסמים יותר בעייתיים. אחד מהם הוא המראה של גאלאדריאל – האם הקסם מתחולל בעזרת המראה? בעזרת לחש של גאלאדריאל? בגלל תכונה טבעית של גאלאדריאל? האם ×–×” בגלל שילוב של כל השלושה? לא ידוע לנו. גאלאדריאל אומרת לסאם ש:

"×›×™ אכן ×–×” הדבר שבני-עמך עשויים לראות בו מעשה קסמים, לו גם איני מבינה היטב את כוונתם…"  (חבורת הטבעת בתרגום רות לבנית, עמ' 373).

קסמים הם מטבעם קסומים ואינם ניתנים לחלוקה לקטגוריות. ייתכן שתופעה על טבעית מסוימת שייכת לכמה קטגוריות או לאף אחת מהן או שבכלל לא מדובר במשהו על טבעי אלא דבר טבעי לחלוטין בארץ התיכונה (ולו גם לא בעולמנו). יש לזכור את זה כאשר אנו בוחנים קסם מסוים ביצירותיו של טולקין.

קסמי האויב

אין לנו הרבה עדויות לקסמים שהאויב מפעיל. מעשיו של מלקור לפני העידן הראשון הם בבחינת מעשיו של אל או מלאך שנפל ואני לא חושב שהם מתאימים להודעה זו. הבאלרוגים היו מאיימים ביותר, אך לא מתואר שהם הפעילו קסמים.

הדרקונים הפעילו קסמים. המפורסמים ביותר הם קסם השכחה שגלאורונג הדרקון הטיל על ניינור והקסם הידוע בשם 'מבט עיני הדרקון' ששיתק את טורין.

גם סאורון, שבאגדות המוקדמות נזכר ×›'קוסם ת'וּ', הפעיל קסמים – בקרב נגד פלגונד. וגם השתמש בכוח על מנת לשלוט בעמי הארץ התיכונה ויצר את החפץ הקסום היותר מפורסם: הטבעת האחת (אשר בה לא נדון בהודעה זו).

ציטוט מעניין ממכתב 131 מבהיר מה מייחד את קסמי בני הלילית וגם מפרט על קסמי האויב, המנוגדים להם:

Their 'magic' is Art, delivered from many of its human limitations: more effortless, more quick, more complete (product, and vision in unflawed correspondence). And its object is Art not Power, sub-creation not domination and tyrannous re-forming of Creation

מה כוחם של קסמי האויב? האם הם שונים מקסמי הטוב? אין לנו שום מושג. אך הדברים של פאראמיר לפרודו בשני המגדלים (תרגומה של רות לבנית, עמ' 254) מסכמים את העניין בצורה טובה:

"מעשי ידיו של האויב ממלאים את הלב תיעוב…"

מאד קל לראות את ההבדל בין השפעת המירובור – אותו שיקוי רב-כוח שגאנדאלף משקה את בני החבורה בקאראדראס לבין אותו שיקוי בן-בלי-שם שהאורקים משקים בו את מרי ופיפין.

"אך גמע פרודו מן השיקוי החם והריחני ושבה רוחו אליו, והרדימות הכבדה סרה מאבריו. גם האחרים, חייתה נפשם ונתעודדה רוחם." (חבורת הטבעת בתרגום רות לבנית, עמ' 300)

"אוגלוק תחב לו בקבוק אל בין שיניו והערה לגרונו שיקוי שורף : דומה היה לפיפין כאילו ניתכה בו אש. בבת-אחת סר הכאב מרגליו מקרסוליו. הוא יכול לעמוד." (שני המגדלים בתרגום רות לבנית, עמ' 45).

למרות ששני השיקויים משמשים לריפוי ושניהם יעילים ועוזרים, הדרך היא שמשנה פה. בעוד הקסם של הצד הטוב זורם עם הטבע והרמוני עם הסביבה, הקסם של האויב שורף, כואב ומשנה את הטבע לצרכיו. זה ההבדל העיקרי בין הקסם של האויב לקסם אחר.

קללות

בשר הטבעות ובסילמאריליון ראינו כמה וכמה קללות שהתגשמו – לעיתים בצורה שגרמה למעשים בלתי טבעיים. המפורסמת שבהן היתה קללת אנשי הגבעות שאיסילדור קילל את מפירי הברית. כיצד בן תמותה יכול לקלל ולגרום לעם שלם להפוך לרוחות רפאים? כיצד גמד פעוט ועלוב כמו מים יכול לקלל אוצר של זהב ולגרום לחורבן ממלכת בני לילית?

החוקיות של הקללות ממש לא ברורה ולא ידועה. אני חושש שהמסתורין סביב הקללות יימשך. ישנן קללות שעובדות, וישנן כאלו שלא. כנראה שככל שמטרתו של המקלל טהורה יותר או צודקת יותר, כך הסיכוי לכך שהקללה שלו תתגשם גבוה יותר. אך גם זו השערה רעועה מאד.

ראיית הנולד

האם ראיית הנולד יכולה להחשב כקסם? אני בספק. ראיית הנולד היא בראש ובראשונה מתת אלוהית. אם חייבים להסתכל עליה כקסם, אזי היא קסם מהקטגוריה השלישית - תכונה כלשהי שלא תמיד מתגשמת. יש כאלו שמתפרסמים בכך שהם רואים את הנולד (מלבת הרואה, למשל). יש כאלו שניחנים בראיית הנולד לעיתים בודדות (פרודו, למשל, בדבריו לסאם בנמלים האפורים) ויש כאלו שאינם ניחנים בכך.

בני לילית, בני אדם ואיינור יכולים לנבא ולראות את הנולד – מדוע הם ולא אחרים? מה הם עושים על מנת לראות את הנולד? אין לי מושג. למרות שאני חושב שהנבואה במקרה שלהם היא כמו הבזק או דז'×” וו ואינה קשורה בפולחן כלשהו.

סיכום

כפי שראינו, יש הרבה קסמים ואווירה קסומה בשר הטבעות ובסילמאריליון. אך מהי מהות הקסם? ×–×” כבר הרבה יותר בעייתי להגדרה. ביצירה של טולקין אין לנו ספרי חוקים, דירוגי עוצמה ונקודות מאנה. הקסם בשר הטבעות הוא מובנה בתוך העלילה – קיים ולא קיים, מובן ולא מובן, לעיתים ברקע ולעיתים משמש כמניע לעלילה.

כשאנו מדברים על הקסם בשר הטבעות אנו צריכים לזכור דבר אחד - שמדובר בקסם של ממש וככזה הוא לעולם לא יוכל להיות מובן לחלוטין.

הפסקה הבאה מתוך חבורת הטבעת מסכמת את העניין בצורה הטובה ביותר:

[סאם מדבר עם פרודו על לותלוריין]

"אם יש כאן משהו מן הקסום הריהו חבוי בעומק, מחוץ להישג ידי, הייתי אומר."
           "אתה חש ומרגיש בו, בכל" אמר פרודו.
"כן" אמר סאם, "אך אינך רואה כיצד מפעילים אותו. אין זיקוקין-די-נור מהמין שגאנדאלף המסכן היה נוהג להפריח."

עמ' 372 בתרגומה של רות לבנית.

תודה לאילן שמעוני, נופר נוי, דניאל מרגוליס ושאר משתתפי פורום מתקדמים על הערותיהם והארותיהם.

מופע היחיד של קלבורן

מפעם לפעם מישהו מבקש ממני ללמד סנגוריה על קלבורן. קלבורן הוצג באור שלילי והובן שלא כהלכה, אולי יותר מכל דמות אחרת של טולקין. אנשים רבים סבורים שאדונה כסוף השיער של לוריין הוא גולם או אפילו מטופש. מדוע? בעיקר בגלל משפט אחד שאמרה גלדריאל.
http://www.airmaxrunningsneaker.com
וכעת אפשר כבר לשמוע את חרבות הרציונליזציה מקרקשות בנדניהן. "אה, אבל הוא לא ממש עושה שום דבר בספר" אומרים משמיציו. כאילו, גלדריאל מזיזה את הישבן המלכותי שלה ועושה משהו? מצטער, אבל אף עכוז לא זז – אף אחד משניהם אינו מגיע להישגים גדולים בסיפור. שניהם עושים הרבה מאד ברקע: גלדריאל מסייעת לגנדלף, וקלבורן מסייע להביס את כוחות דול גולדור. ביחד הם מנהיגים את עלפי לוריין.
http://www.airjordansneakerretro.com
נראה שהטרוניה העיקרית של כמה אנשים נגד גלדריאל היא השאלה מה היא עושה עם מפסידן כמו קלבורן. בכנות, אם תשאלו אותי, מי שזוכה להתחתן עם מישהי כמו גלדריאל הוא מצליחן, אבל זו רק דעתי. אפשר לומר שזו פרשנות של הטקסט. אפשר לומר שאני קורא משמעויות בטקסט שאינן נמצאות שם. זה לא שלא עשו את זה לפני.

הבעיה האמיתית עם קלבורן היא שטולקין מעולם לא גיבש את דעתו בקשר לטיפוס הזה. למשל, טולקין קרא לו "קלבורן החכם". ואנשים שאלו "למה?". הערתו היחידה של רוברט פוסטר על הנושא בהמדריך השלם לארץ התיכונה היא שקלבורן לא עושה רושם פיקח במיוחד בשר הטבעות. אבל מי כן? האם מישהו עומד לטעון שסמווייז גמג'י (שפשר שמו הפרטי הוא "חכם-למחצה", או בעברית פשוטה "רפה-שכל") הוא אות ומופת להתפתחות אינטלקטואלית? ומה עם גימלי, הפילוסוף-הגמד, המעלה על נס את שבחי האבן?

החבר הפיקח ביותר באחווה, גנדלף, לא מצליח אפילו לעלות על העובדה שסרומן בגד בו. מתי בפעם האחרונה נפל קלבורן בשבי סוכני האויב? טוב, אולי זה לא הוגן כלפי גנדלף. אחרי ככלות הכל, מישהו היה צריך ליפול בשבי, והוא ממש מתאים לטיפוס האסיר. כל-כולו ערמומי וחשאי – פלא שסרומן לא שם אותו תחת סוגר ובריח אלף שנים מוקדם יותר.
http://www.oakleyeyewear2015.com
נראה שההגדרה של טולקין ל"חכם" שונה מההגדרות בהן משתמשים רוב האנשים כיום. טולקין לא התכוון ל"קלבורן חכם התורה". כשמגיעה האחווה ללוריין לא שמים להם טלית ותפילין, מאלצים אותם לנשק את המזוזה ואת זקנו של קלבורן – "גלדריאל, תסדרי את השביס! טפו, מבצבצת שם קווצת-שיער זהובה שלמה! שיער באישה ערווה! וגימלי, תפסיק ללטוש עיניים! תצא בחוץ, עויין!".

טולקין גם לא התכוון ל"קלבורן החכמולוג". "הי, גימלי! כמה גמדאים צריך כדי להחליף מנורה?"

אבל כאשר אנשים מדברים על "החכמים", לעתים קרובות אני מקבל את הרושם שהם סבורים ש"החכמים" היו העלפים הפיקחים ביותר בסביבה. אבל היכן הצידוק לסברה זו? פיאנור היה הנולדו הפיקח ביותר בזמנו, ותראו לאן הוא הגיע עם כל השכל שלו. האם אינטליגנציה גבוהה מעניקה איזה שהוא סוג של חוכמה? לגמרי לא. למעשה, אנשים אינטליגנטיים עושים לפעמים את השגיאות המטופשות או האוויליות ביותר. ההיסטוריה מלאה בשגיאותיהם של גאונים.

חוכמה היא צירוף של ידע, נסיון ואינטואיציה. ולכל העלפים של טולקין יש ידע, נסיון ואינטואיציה. אפילו לגולס, שעושה רושם קצת צעיר בשביל עלף (גילו לא עלה כנראה על כמה מאות שנים) היה בעל ידע, נסיון ואינטואיציה. הוא חכם מעבר לשנות חייהם של בני תמותה, ודאי. אבל האם הוא אחד מחכמי העלפים? ברור שלא. הרי ככלות הכל, הוא נרשם למסע להר-הגזירה ובסוף מוצא את גזירת-גורלו לחוף הים. היי שלום, הארץ התיכונה. ברוך הבא לפרישה מוקדמת באמאן.
http://www.ray-baneyewear2015.com
אנשים אחרים סבורים שכישורי הסקת מסקנות והיקשים הם היבט של חוכמה. הרי אדם חכם יקלוט את כל הרמזים ויעלה על זה שמוריארטי הוא בעצם האיש הרע. אבל קלבורן אינו שרלוק הולמס, ווטסון יקירי. ואין צורך שיהיה. ככלות הכל, קלבורן מבין מיהו אויבו. שלא כמו אישתו, הוא אינו אכול ספקות כבדים ופיתויים. מבחינה זו יש לו אישיות יציבה למדי.

אמינותו של קלבורן בתור חכם מוטלת בספק, בדרך כלל, על בסיס שלוש נקודות: מדוע נוזפת בו גלדריאל נוכח אנשי-חצרם והאחווה; מדוע אין הוא חבר במועצה הלבנה; ומדוע אין הוא חושק בטבעת האחת? כמובן שהסיבה שהוא ננזף היא שטולקין רוצה להעביר מסר כלשהוא לקורא. ומה מנסה הסופר לומר לנו?

קלבורן המום ככל האחרים מן השמועות (המוקדמות מדי) על מותו של גנדלף. כאשר אומר קלבורן "לו היה הדבר אפשרי, אומר הייתי כי הנה סוף-סוף סרה חוכמה מגנדלף ורוח שטות נכנסה בו, אם הוליך אתכם בלי-צורך לפחת מוריה," הרבה קוראים מתחילים להתחמם – אתה אל תזלזל בקוסם האהוב עלינו! הוא לא זלזל בך, אתה אל תזלזל בו. היה צליל זלזול!

אבל הסתייגותו של קלבורן היא חזרה נחוצה על אזהרתו הקודמת של ארגורן לגנדלף שלא להיכנס למוריה. אמינותו של גנדלף כאחד מהחכמים נפגעה קשות. הוא לא יכל לעקוף את המכשולים שבדרכו, ובשעת המבחן הערים עליו הבלרוג (שגרר אותו עימו לתהום). אנשים רבים מניחים שהבלרוג ניסה להשיג את הטבעת האחת. אך היכן נאמר לנו שהבלרוג אפילו ידע אודות הטבעת האחת? אני חושב שלגנדלף היה עסק עם בלרוג מעוצבן, וזה הכל. הבחור הפיל כלאחר-יד חתיכת הר על הבלרוג כשנגמרו לו הרעיונות מה לעשות. אני די בטוח שבלרוגים, יצורי-להבה שכמותם, לא מתלהבים כשמפילים עליהם הרים.

הנקודה שלי היא שלעתים קרובות הקוראים מתמקדים יותר מדי בנקודה העיקרית של הסיפור. טולקין הכניס לסיפור עימות אישי עבור גנדלף כדי שיוכל לסלק אותו בנוחות מזירת ההתרחשויות. אובדנו של גנדלף במוריה אינו שונה, במהותו כאמצעי ספרותי, מאשר העיסוקים הדחופים שלו בדרום הרחוק בההוביט. הוא פשוט דמות רבת-עוצמה מכדי שהסופר יוכל להשאיר אותו כל הזמן עם האחווה, ולכן הוא צריך להסתלק.

אבל סילוקו של גנדלף פוגע באמינותו. לפיכך יש צורך במישהו ש(עד כה) לא עשה רושם חלש ומטופש כדי להחזיר לגנדלף את אמינותו. עכשיו, כולנו יכולים להסכים שגלדריאל מצילה את שמו הטוב של גנדלף כשהיא עונה תשובה ניצחת לפקפוק בהחלטותיו של גנדלף. אבל היא לא יכולה להשיב תשובה לסתם מישהו שמטיל ספק. היא חייבת להשיב תשובה להטלת ספק ממקור מכובד. מישהו צריך לסכן את אמינותו שלו על מנת שגלדריאל תהיה בעמדה בה תוכל להגן על גנדלף.
air jordan 4
הבעת הספק לא תישמע במקומה אם תבוא מארגורן או מישהו מחברי האחווה. גם לא יהא זה הולם אם מישהו מהעלפים הפחותים שבחדר יפצה את פיו ויאמר "שמע, מרן, הגנדלף הזה ממש עיזה עיוורת!" ספקותיו של הקורא בקשר לחוכמתו של גנדלף ונכונות החלטותיו צריכים לבוא ממישהו בעל סמכות. ולקלבורן יש הסמכות המתאימה.

על-ידי הקרבת האמינות של קלבורן (באופן זמני), טולקין מציע לקורא דרך-מוצא מהתסבוכת הספרותית. אין צורך לבוא בתרעומת אל גנדלף האומלל על כך שקיבל מה שנראה כהחלטה אווילית. ככלות הכל, האחווה יכלה פשוט לחצות את ההרים במעבר הגבוה מעל ריבנדל, עליו הגנו בני ביאורן, ולהמשיך דרומה דרך הארצות שתחת איום האורקים לאורך עמקי האנדוין, הלא כן? או שהם יכלו לחמוק דרך פער רוהאן כשהאורקים מנמנמים כולם באור החמה. החוליה החלשה בסיפור היא טענתו של טולקין (מפי גנדלף) שהדרך היחידה לצאת מאריאדור (ואדרין) עם הטבעת היא ללכת דרך מוריה ללוריין.
air max
גנדלף רצה, כמובן, להגיע ללוריין. הוא ידע שיזכה לעזרה שם. כך שבמבט לאחור, מסע דרך פער רוהן אינו חכם. טוב שגנדלף לא בזבז זמן בויכוח עם בורומיר על התועלת שבהבאת הטבעת לגונדור. למען האמת, אנו מתחילים להעריך את חוכמתו של גנדלף קצת יותר כשאנו שוקלים את העובדה שגנדלף דחק את הויכוח הזה לשוליים.

יש, כמובן, עוד תלונה כנגד קלבורן שזוקפת את ראשה המכוער מפעם לפעם. כשהוא חוזר בו מברכת השלום לגימלי (ולכל ההולכים עם גימלי – דהיינו, לכל האחווה), אנשים רואים זאת כסימן לטיפשות. אבל יש לתהות על הנימוקים לשיפוט שכזה. הלא קלבורן מודה שהוא (וגם גלדריאל, יש להניח) חושש זה כבר שיצור בלהות רב עוצמה שוכן במוריה. עתה קיבל הגדול שבפחדיו משנה תוקף, והוא מגלה שממלכתו הקטנה מאויימת לא רק על-ידי דול גולדור, אלא גם על-ידי הכוח שבמוריה. ואין זה סתם כוח, זהו בלרוג.

אנשים מעיינים בהסילמריליון וחושבים, "בוא'נה, עלפים חיסלו בלרוגים על ימין ועל שמאל. אז למה שקלבורן יהיה מודאג מאחד?" ובכן, הסילמריליון מטעה. הסיפור היחיד בו עלפים קוטלים בלרוגים הוא הסיפור על טואור ומפלת גונדולין, והיה על כריסטופר טולקין לתמצת סיפור מאד מוקדם, סיפור שקדם להסילמריליון מתוך ספר המעשיות האבודות, על-מנת ליצור את הפרק הזה. במציאות, לו זכה ג'.ר.ר. טולקין לחיות די זמן ולהספיק לשכתב את הסיפור הזה עבור הסילמריליון, קרוב לודאי שלא היה משאיר כל-כך הרבה קטילות בלרוגים. הוא היה עשוי לשמר את הקרבת הגבורה של גלורפינדל וזהו.

לקלבורן היתה אחריות להשאיר את לותלוריין על המפה זמן רב ככל האפשר. הסיכויים להישרדותה של לותלוריין לאורך זמן היו, למעשה, מאד גרועים. ומדוע לא יהיה החכם (בפרט אחד מחכמי-העלפים, שממילא יש להם דאגות משלהם) מוטרד מעט לכשישמע שבלרוג גר ממש ממול? גם ליבה של גלדריאל ודאי החסיר פעימה, והתפרצותו של קלבורן חסכה ממנה את הצורך להביע את דאגתה.

למעשה, החרטה של קלבורן על ברכתו מראה שהוא וגלדריאל לא תמיד הסכימו בכל. התנצלותו המהירה לגימלי, בעקבות נזיפתה הקלה, מראה על חוזק אופי שגלדריאל לא גילתה כמותו בעצמה. קלבורן יכל להחליף סוסים בעלייה. הוא לא חש עצמו כבול לדרך פעולה יחידה בגלל בחירותיו בעבר. גלדריאל, לעומתו, כלאה עצמה בארץ התיכונה בשל בחירותיה שלה (או כך נרמז לנו בספר הדרך הלאה היא הולכת [1]) מזגו של קלבורן גמיש ופתוח לשיכנוע.

ועם זאת, הוא גם בעל ידע על העולם החיצון. כשארגורן מגלה שטרם החליט באיזו דרך תלך האחווה, קלבורן מרוויח בשבילו קצת זמן על-ידי כך שהוא נותן לאחווה כמה סירות. הסירות מאפשרות לארגורן להחזיק ברירות פתוחות; אך הן גם מזרזות את הקבוצה בדרכם לעבר ההחלטות שאין מהן מנוס שעליהם לקבל. ארגורן אינו מבחין בכך, משום שהוא אינו אומד נכונה את המהירות בה הם מתקדמים במורד הנהר.
replica oakley sunglasses
כשקלבורן מזמן את האחווה בפעם האחרונה בטרם ייפרדו, הוא אומר להם: "כי הנה אנו ניצבים על סף שעת הגזירה. כאן יוכלו הנשארים להמתין עד בוא השעה הזאת, ואז תיפתחנה שוב דרכי העולם, או נזעיקם להיחלץ להגנתה האחרונה של לוריין." יש תחושת דחיפות בדבריו, החבויה מאחורי ספקותיו של ארגורן וטיפולו המיומן של קלבורן בספקות אלה. קלבורן אמנם נמנע מלהחליט עבור האחווה, אך הוא מגביל את אפשרויותיהם בחוכמה.

נניח שהאחווה עוזבת את לותלוריין ברגל. לאן יילכו? קלבורן מזהיר אותם להתרחק מיער פנגורן. כך שיהא עליהם לשוב להרים ולנסות לחמוק סביב אייזנגרד באין משגיח, או שיהא עליהם ללכת לאורך הנהר – אולי אף לנסות לחצות את הנהר בעיקולים הגדולים. מתנת הסירות מרחיקה את האחווה הן מן ההרים והן מצליחת הנהר מוקדם מדי. הצליחה המכרעת תתבצע בדרום כתוצאה מהחלטתו של קלבורן.

כמובן, לאור התפתחות הדברים ביער פנגורן, טבעי לשאול מדוע יזהיר קלבורן את האחווה להתרחק מהיער. למעשה, כאשר ארגורן, לגולס וגימלי שבים ונפגשים עם גנדלף, הדבר קורה תחת שולי יער פנגורן. מרי ופיפין, לאחר שהם פוגשים בזקנעץ עצמו, שואלים אותו מדוע הזהיר אותם קלבורן לא להיכנס ליער שלו. זקנעץ, מצידו, משיב "ואני עשוי הייתי לומר לכם אותו דבר עצמו, אילו הלכתם בדרך ההפוכה." הוא מאשר שהן ארצו שלו והן זו של קלבורן מסוכנות מאד לזרים. גנדלף רומז למשהו דומה אף הוא, כשהוא אומר לארגורן, לגולס וגימלי שכל אחד מהם מסוכן הוא על-פי דרכו, ממש כשם שזקנעץ והעצנים הם מסוכנים.

אזהרתו של קלבורן מספיקה כדי לטעת זהירות בנוסעים. אין הוא יכול למנוע מהם להיכנס ליער פנגורן, גם לא לדחוק בהם לעשות כן. אבל אל מול ספקותיו של בורומיר בנוגע לסיפורי סבתות, מזכיר קלבורן לנוסעים כי "סבתות, יש שהן שומרות בזיכרונן שמע דברים שהחכמים ייחסו להם חשיבות בשעתם."

להערה זו יש הד מסקרן במילות הפרידה של טולקין עצמו ממורשתו של קלבורן, המופיעות בפתח-הדבר: "אבל אין איש יודע מתי ביקש [קלבורן] לבסוף את הנמלים האפורים, והוא נשא עימו את אחרון הזיכרונות החיים מימי קדומים בארץ התיכונה." כשנטש קלבורן החכם את הארץ התיכונה, דברים רבים שהחכמים ייחסו להם חשיבות בשעתם עזבו עימו. מבחינה מסויימת, טולקין התרה בקורא שלא יקבל את קלבורן כמובן מאליו. הוא היה אוצר בלום של נסיון וידע, ולפיכך של חוכמה. הוא היה ממולח מאד ויכל לקרוא את זרם הנהר לא פחות טוב מכל אחד אחר.

לפיכך, כאשר אמר קלבורן "היה שלום" לארגורן, הוא קיבל את העובדה שבקרוב ייפרד מעל גלדריאל. הוא היה מוכן לקבל את הפרידה, בידיעה שבבוא הזמן ייסע בעקבותיה מעבר ים. לעתים קרובות שואלים אנשים מדוע איפשר קלבורן לגלדריאל לנטוש אותו כך. אך אני סבור שטולקין הסביר את סיבותיו של קלבורן היטב במקומות שונים.
ray ban wayfarer
בתור התחלה, כנראה שגלדריאל נזקקה להחלמה כלשהי. לא זו בלבד שהיא היתה אחת משומרי טבעות הכוח, ולפיכך כפופה לכוחה של הטבעת האחת (גם אם לא באופן ישיר), היא גם היתה האחרונה שנותרה בחיים ממנהיגי הנולדור המורדים בעידן הראשון. עם השנים הארוכות עייפה גלדריאל מגלותה, ואת חרטתה הביעה בשיר שחיברה לאחווה כשעזבו את לותלוריין. קרוב לודאי שהיתה זקוקה לשהות כדי להסתגל מחדש לתיקשור והבנה עם הולאר. שכן היא ואלרונד היו גם האחרונים בשומרי הטבעות, וטבעות הכוח היו במקורן מעשה התקוממות עלפי שני. כלומר, גלדריאל היתה צריכה להיטהר מאשמת שני אירועים של "נפילה". שום עלף חי אחר לא היה זקוק להחלמה שכזו.

הפרידה מעל גלדריאל היתה, לפיכך, ההזדמנות של קלבורן להיפרד מן הארץ התיכונה. הוא היה כרוך רגשית בארץ באופנים שגלדריאל לא היתה ולא יכלה להיות. יש אנשים המאמינים בלהט שקלבורן בא מאמאן, בדיוק כמו גלדריאל. אחרי ככלות הכל, בשנת חייו האחרונה ציין טולקין עצמו את הנקודה הזו. אבל בזמן ההוא הספיק טולקין לשכוח דברים רבים אשר כתב, דברים שהיה עליו לייחס להם חשיבות. בסיפורים שלא נשלמו מספר לנו כריסטופר:

הנה-כי-כן, ראשית חוכמה, התפיסה המוקדמת ביותר היא שגלדריאל יצאה מבלריאנד וחצתה את ההרים מזרחה לבדה, לפני סוף העידן הראשון, ושהיא פגשה את קלבורן בארצו שלו, בלוריין; הדבר נאמר מפורשות בכתבים שלא יצאו לאור, ואותו רעיון עצמו מקנן מאחורי דבריה של גלדריאל לפרודו (אחוות הטבעת, עמ' 361), כאשר סיפרה על קלבורן כי הוא שוכן במערב מאז ימי השחר, ואנוכי שוכנת עמו שנים לאין-מספר; כי לפני נפילת נרגותרונד וגונדולין עברתי את ההרים, ויחדיו, במרוצת עידני העולם, לחמנו נגד התבוסה המתמשכת. קרוב לוודאי שקלבורן היה, לפי תפיסה זו, עלף נאנדורי (דהיינו אחד הטלרי שסירבו לחצות את הרי האובך במסע הגדול מקויביינן.

זוכרים שאמרתי קודם שנראה כאילו טולקין לא מצליח לגבש את דעתו בקשר לקלבורן? המוצא הנאנדורי של קלבורן לא החזיק מעמד זמן רב. בסופו של דבר, הוא הפך לנסיך סינדארי – שאר בשר לתינגול אפור-הגלימה – אשר בזמן מן הזמנים שכן בדוריאת, ומאוחר יותר בהארלינדון כשר הסינדאר תחת גיל-גלד. שינוי זה התרחש בזמן כלשהוא בין השנים 1956 ל-1965, וקרוב לודאי שקרה בשנת 1965 עצמה, כאשר שינה טולקין את שר הטבעות כך שיתמוך במסורת הסינדארית.

את השינויים שטולקין הכניס ב-1965 למהדורה השנייה של שר הטבעות שומה עלינו לקבל כקאנון, המבטל את מה שנכתב במהדורה הראשונה (כשם שהמהדורה השנייה של ההוביט הכניסה את הסיפור ההוא לארץ התיכונה). קלבורן הוא, לפיכך, עלף סינדארי ללא עוררין. אך מילותיה של גלדריאל אינן הגיוניות בעצם, אלא אם כן ממציאים סיפור רקע בלתי סביר למדי לקלבורן, או מפרשים את דבריה לפרודו בכלליות, בין אם כפיסקה שלא תוקנה ובין אם כרמיזה שהיא וקלבורן חצו את ההרים יחדיו.

יש, כמובן, תימוכין חלקיים לפירוש זה האחרון. בדברי-ימי גלדריאל וקלבורן שלא ראו אור, הם אמנם נכנסים לאריאדור יחדיו. אך שם מסתבכים הדברים. טולקין משאיר את תפקידו של קלבורן בארגיון מעורפל, והוא אינו בטוח מתי הגיע קלבורן ללותלוריין, או כיצד, או מדוע. משום שבהופכו את קלבורן לעלף מדוריאת, טולקין יוצר סיבה להפוך את קלבורן לעוין כלפי גמדאים. קלבורן זוכר את משיסת דוריאת ואת מותו של תינגול (שהוא כעת שאר בשרו הקרוב).

קלבורן אינו עויין במיוחד כלפי גמדאים בשר הטבעות. אך אם אנו מקבלים את השקפתו של טולקין שקלבורן אינו מחבב אותם, אזי יש הגיון בחוק העתיק אשר קלבורן מפר אותו על-מנת לאפשר לגימלי להלך חופשי בלותלוריין. נראה שאמרות, מלך לותלוריין בעבר, היה מיודד עם הגמדאים. הוא ואביו היו, ללא ספק, בעלי בריתם של הגמדאים ארוכי-הזקן מקהאזאד-דום. אך כשעוררו הגמדאים את הבלרוג ונסו, הם גרמו לבני עמו של אמרות בהלה רבה. ממלכתו באה בעצם לקיצה בשנת 1981.

גלדריאל וקלבורן התיישבו אחר-כך בלותלוריין וניסו להחזיר מעט יציבות לממלכה העלפית. היות ואוכלוסייתה של לותלוריין פחתה במידה רבה עקב ההגירה, הם התקינו מדיניות חדשה. לותלוריין הפסיקה כמעט כל שיג-ושיח עם העמים שמחוץ. הם אפילו הפסיקו להחליף דברים עם ממלכתו של תראנדויל בצפון יער-אופל. הם נותרו בקשרי ידידות רק עם ריבנדל, ייתכן שעם קירדן בנמלים, ואולי עם שרי גונדור. בראותו כי הגמדאים גרמו להגירה, יכול להיות שקלבורן החליט שהם לא יהיו רצויים עוד בלותלוריין כאמצעי לצמצם מגע עם הדבר אשר עוררו, יהא אשר יהא.

לפיכך, החלטתו להפר את החוק הקדום כשהגיעה האחווה היתה עדות נוספת לאופיו הגמיש של קלבורן. הזמנים הנה השתנו, וצרכיהם של בני עמו היו שונים ממה שהיו אלף שנים קודם לכן. אוכלוסיית לותלוריין גדלה, ללא ספק, ובנקודה זו היה ברור שהגמדאים לא היוו איום עליה. לפיכך יכל קלבורן להרשות לעצמו לנהוג ברוחב לב. אפשר להבין את הספק הפתאומי שהתעורר בו לאחר שנודע לו כי בלרוג שוכן במוריה. זה-עתה שינה את הסטטוס קוו. גימלי עשוי להיות הגמד הראשון מני רבים השב ללוריין לאחר אלף שנים או יותר של בידוד. הבשורה על הבלרוג היתה תעודת עניות להחלטה שזה עתה קיבל קלבורן.

לכן יש לזקוף לזכותו של קלבורן את העובדה שיכל להאזין בכל לב להתראתה של גלדריאל לבל יחזור בו מברכת השלום שלו לגימלי. קלבורן היה מספיק חכם כדי להבין שדאגותיו אינן היחידות בעולם. גלדריאל זוקפת לזכותה חיבה כלפי הגמדאים משום מוצאה הנולדורי. בני עמה היו מיודדים יותר עם הגמדאים מאשר בני עמו של קלבורן (בין אם נאנדור או סינדאר). אך קלבורן היה נחרץ, והכורח הניעו. אפשר לומר שיצא הבלרוג מן השק. מניעת הכניסה מגימלי וכל ההולכים עימו לא היתה מועילה לכלום. קלבורן היה צריך להתמקד בצרכי השעה, ומילותיה של גלדריאל הזכירו לו שצרכים אלה היו כה חשובים משום שהעלפים ובעלי בריתם נאבקו לשמר את כל היקר להם.

גלדריאל הראתה לו, ברמז, כיצד יגשר על הפער ויגיע להבנה עם גימלי. "אילו עמך גולה שנים רבות, הרחק מלותלוריין, מי מן הגלאד'רים, לרבות קלבורן החכם, יעבור על-ידה ממש ולא ישתוקק להעיף מבט על ביתו העתיק, אפילו נהפך למאורת דרקונים?"

אלה הן מלים נבואיות, וקלבורן ודאי הפך בהן ובנגיעתן לעתידו שלו. קרב יום בו גלדריאל תנטוש אותו, ואחריו יבוא בסופו של דבר יום בו ינטוש הוא את הארץ התיכונה. הגעגועים לעבר והחרטה היו תחושות שעלפים, כל העלפים, יכלו להבין ולקבל בקלות. גלדריאל דיברה עם קלבורן, כעלף לעלף, ושאלה אותו בדיוק את סוג השאלה איתה היה עלף מסכים. הוא הבין את כוונתה ללא היסוס, ומילות הפיוס שלו מעידות עליו שהיה מוכן לקבל את ההבנה הזו עם גימלי.

מכל שרי העלפים המוזכרים בספר, נראה שקלבורן נוטה הכי פחות להזדעזע בקלות. גילדור אינגלוריון נמנע מלסייע לפרודו במישרין כנגד הנזגול. קרוב לודאי שהוא חושש שהתנגדות גלויה לסוכני סאורון תמשוך תשומת לב גדולה מדי. הוא מעביר מסרים לבומבדיל, ארגורן וריבנדל בשם פרודו – אך תכופות מדי אנשים שואלים מה עשה גילדור למען פרודו. קלבורן נכון, כמעט להוט, לסייע לפרודו. הוא חי בסמוך לחזית ויודע את גודל הסיכון.

אך סביר שגילדור היה גם אחד משרי ארגיון, או אולי שר מלינדון, אשר היה מעורב מקרוב בתככי הטבעות. [2] הנולדור, עם כל חכמתם וידידותם כלפי גזעים אחרים, חטאו עם זאת חטא גדול בכך שיצרו את טבעות הכוח ולא חשפו את כל המידע שלהם אודות הטבעות. קלבורן, למרות שקרוב לוודאי ידע שיש לגלדריאל טבעת כוח, היה נקי מאשם כמעט לחלוטין. בעוד שאלרונד היה כמעט משותק מפחד הטבעת האחת, קלבורן קיבל את החלטותיו במהירות ובקלות. כן, נסייע לנושא הטבעת. כן, נעמוד בפני דול גולדור וכל דבר אחר שישליך סאורון למערכה כנגדנו.

אם הספק היחיד שמביע קלבורן הוא בנוגע לקבלת הפנים החמה שלו לגימלי, ספק אותו הוא מבטל בקלות עם מעט סיוע מגלדריאל, הרי שהוא בבירור שר העלפים בעל האופי החזק ביותר בספר. אפילו לגולס מצטייר קצת כחלשלוש לפעמים. אלרונד, עם כל חוכמתו, אינו מצליח לכאורה למצוא מה לעשות בפרודו. רק לאחר שפרודו מתנדב לקחת את הטבעת למורדור, מחבר אלרונד את כל הרמזים אחד לאחד ומבין שזוהי המשימה שנועדה להוביט. קלבורן, מאידך, בראותו איך הכל מתגרדים בפדחתם וחושבים מה לעשות כעת, מוצא דרך לסייע לאנשים להתקרב ליעדם אך להשאיר בידיהם ברירות פתוחות.

יש, כמובן, עוד פיסקה בה נראה שקלבורן מהסס מעט. זה קורה לקראת סוף הספר, כאשר הוא וגלדריאל משוחחים עם זקנעץ. "איני חושב שנשוב ניפגש עוד," אומר להם זקנעץ. "ידוע לא אדע, הבכור," עונה לו קלבורן בכבוד. למען האמת, אני חושב שהתשובה נאמרה קצת יותר בטקט מאשר בכבוד. כלומר, קרוב לודאי שקלבורן מבין ששלושתם לא ישובו עוד להיות יחדיו לעולם. אנשים מציבים כנגד זאת את תשובתה המתיפייפת של גלדריאל "באחווי הערבות של טסארינן" כאילו היא מגשרת על הפער בין טימטום לבין תורת היחסות.

עבורי, משמעותה הגדולה ביותר של פיסקה זו היא שהקורא זוכה לעוד הצצה לאחד מאותם סיפורים שטולקין מעולם לא מצא את הזמן לספרם. אם תחזרו ותקראו את הערותיו של זקנעץ למרי ופיפין בנוגע ליער פנגורן ולותלוריין, ואז תקראו את דברי הפרידה המתוקים-מרים שלו ב"פרידות רבות", מתחוור בבירור כי לקלבורן, זקנעץ וגלדריאל יש היסטוריה משותפת. מה עשו בעידנים עברו? כמה פעמים התראו?

כאשר תירגם טולקין את ברכתו העלפית