האם הרוהירים יכלו לכבוש את מורדור?

במבט ראשון זו שאלה מטופשת למדי. מה זאת אומרת 'יכלו'? האם זו שאלת 'מה ×”×™×” אילו'? הרי אלו שאלות חסרות טעם – הסופר כתב את מה שכתב, וזה מה שיש.

השאלה רלבנטית רק במסגרת אחת – שאלת אמינות הסיפור שהסופר חיבר. באופן כללי טולקין בנה סיפור אמין מאד – חפרנו ומצאנו רקע הגיוני כמעט לכל פרט, מפעולות הדמויות ועד האקלים. במובן ×”×–×” אנו שופטים את הסיפור מול דברים דומים שאנו מכירים בעולמנו. האם הגיוני שגבר לא יתחתן כל ימיו, אלא ×™×—×™×” ×—×™×™ הסתגרות ולמדנות? ובכן, ×–×” מוכר מעולמנו. האם הגיוני שעלמה תשב בביתה בצפון ותמתין שנים לבחיר ליבה שיחזור ממסעותיו? ובכן, (גם) ×–×” קרה בעולמנו. אני טוען שבעולמנו מעולם לא ×”×™×” עם כמו הרוהירים. יתר על כן, הבעיות בקיום העם ×”×–×” אינן נובעות ממה שיש בשרה"ט שאין לנו – קסם, בני לילית וכך הלאה – אלא מפגם שנראה בסיסי ממש, והפגם הוא שהרוהירים לא כבשו את מורדור. הפגם הוא שהרוהירים היו עם נרדף שבקושי הצליח לשרוד ונאלץ לנדוד, בעוד שבעולמנו ההיפך הגמור הוא הנכון. על מנת להבין את הבעייתיות יש להכיר מעט חלק מההיסטוריה, שאינו מועבר כלל במערכת החינוך שלנו, הידועה לשימצה. החלק שמדובר בו הוא "עמי הערבה" או "עמי הסוסים" – המונגולים, הטטרים, ההונים, הסקיתים והטורקים – והשפעתם על תולדות האנושות. הערבה המדוברת היא שטח עצום – רוחבה ממערב למזרח ×› 5000 ק"מ, ואורכה מצפון לדרום ×› 800. מדרום לערבה פרוש מדבר ענק וחסר שם, ליתר דיוק – קצהו המזרחי קרוי "מדבר גובי" והמזרחי "טאקלא מאקאן". מצפון לערבה – הטאייגה הסיבירית הקפואה. תנועה אנושית מאסיבית אפשרית, איפה, רק ממזרח למערב (או להיפך). בכל השטח ×”×–×” ישנם נהרות מועטים בלבד, והם זורמים לימים ואגמים מרים ומלוחים. הקרקע טרשית, אך אינה מאד הררית. הגשם יורד במשורה, אך לאורך כל השנה. בתנאים אלו לא יתכנו גידולים חקלאיים נרחבים ללא השקייה – וכבר ברור שזו בעייתית ויקרה. אולם המשקעים היציבים גורמים לכך שכל השטח האדיר ×”×–×” מצמח עשב לאורך כל השנה. עשב דליל ונמוך – אבל קיים, ובשפע. מדובר, איפה, בארץ מרעה. ואכן – ×–×” מה שהיה בה, לאורך כל ההיסטוריה – שבטים רבים של נוודים, פזורים ודלילים, אכלסו את הערבה. לא הייתה להם לשון אחת, ואף לא מוצא אחד – חלקם היו בני ×”×’×–×¢ הקווקזי, הלבן וחלקם בני ×”×’×–×¢ המונגולי. שבטים פזורים אלו גידלו עדרי בהמות ותזונתם התבססה כמעט אך ורק על מוצרי חלב ובשר. באזור ×–×”, כנראה, הומצאו הגבינה והחמאה – לצורך שימור וריכוז של חלב. באזור ×”×–×”, כנראה, בויית כלב-הרועים – עזר כנגד לרועה, שערכו לא יסולא בפז. באזור ×”×–×” בויית הסוס, והתפתח מבהמה נמוכה שלא יכלה לשאת אדם מבוגר אף בשיפולי גבה (מקום ממנו השליטה בסוס כמעט שאינה אפשרית) לחיה גבוהה שמסוגלת לשאת לוחם, על ציודו, במרכז גבה. באזור ×–×”, בהתאם, פותחו הרסן, המתג, המושכות, האוכף והמשוורת – כולם אביזרים לשליטה טובה יותר בסוס. ×—×™×™ איש הערבה, שנגזרו מתנאי האקלים הבלתי מתפשרים, היו ×—×™×™ רועה. מגיל צעיר מאד חייו הוקדשו לגידול עדרים וטביחת בהמות. מרגע שהסוס טופח (ברבייה בררנית) לגודל וחוזק מספיקים די הצורך לנשיאת רוכב, בילה איש הערבה את רוב חייו על גב הסוס, מקום ממנו יכול ×”×™×” לנהוג את העדר ביתר יעילות (שהרי אפילו פרה הרה תותיר אצן מנוסה הרחק מאחור). אך רעייה היא עיסוק בטל למדי. את הזמן מילא הרועה במלאכה של פנאי שהייתה משתלמת מאד – ירייה בקשת מעל גב הסוס הדוהר. זו מלאכה קשה מאד, ולמעט מי שהתאמן בה שעות רבות מדי יום ביומו מאז קטנותו – סיכויי ההצלחה בה דלים מאד. אך העבודה הקשה השתלמה – אם בציד טורפים, אם בקטילת בהמות ללא הצורך להתמודד עימן פנים אל פנים (מילא פרה, אבל פר…) וכמובן – באספקט התחרותי המאצ'ואיסטי, שהוא כמעט תכונה משותפת לכל התרבויות כולן. בונוס צדדי לאומנות זו הייתה שיטת לחימה שלא השתלט עליה, מעולם, אף עם פרט לעמי הערבה. שיטת לחימה זו הוכחה לאורך כל ההיסטוריה כשיטה בלתי מנוצחת. לא מדובר על מאורע חולף – בכל ההיסטוריה, שוב ושוב, נוּצח כל מי שנלחם מול אנשי הערבה, למעט אנשי ערבה אחרים. מדובר על טווח זמן בן אלפיים שנה לפחות, על מחזורים אינסופיים של פלישות מתוך הערבה למזרח ולמערב, פלישות שמעולם לא הצליח איש לעצרן בכוח הזרוע, ורק מגבלותיהן התרבותיות של עמי הערבה קמו לעצור הסתערויות אלו. במידה רבה, הסתערויות אלו הכתיבו את כל ההיסטוריה האנושית, שכן תרבויות עצומות ומתקדמות הוכחדו בעיטן, במישרין ובעקיפין. אשור נפלה בפני הסקיתים, רומא בפני הברברים (שנמלטו בתורם מפני ההונים), והאימפריה הערבית קרסה אל מול המונגולים. ההיסטוריה הזו, של הפלישות מן הערבה והיות עמי הערבה בלתי מנוצחים, היא עובדה. האופן בו מובנת עובדה זו והסיבות לה, אובייקטיבי פחות. היסטוריונים שונים הציעו הסברים שונים, חלקם אף טענו שאין לראות את העניין כתופעה כוללת משום שאין כזו, וניתן להבין אך ורק כל מקרה לגופו. על כל פנים, יותר מקובלת הגישה שמדובר בתופעה אחת, שאף שפרטיה שונים ההסבר לה אחיד. כל הבעיתיות שאני מציג פה נשענת על פרשנות זו, ששמה במרכז את לוחמת עמי הערבה, ורואה את הדומה ביניהם, ולא את השונה. כיום אי אפשר לראות את קווי הדמיון בין הטורקים והמונגולים, למשל, מפני שלא נותרו קווי דמיון שאינם כלל-אנושיים, לעומת זאת, בחינה של תולדות הלחימה של שני העמים כשפרצו מתוך הערבה מערבה מגלה דמיון רב, למרות שמדובר בעמים שונים מגזע שונה. מהי לוחמת אנשי הערבה? היא נשענת על שני מאפיינים: לוחמת קשתים מעל גבי סוסים ואתוס אומץ שונה מאד מאתוס האומץ המוכר לנו. המשמעות של קשתות מעל גב סוס היא כפולה – ניידות, היכולת לתמרן ולנוע בשדה הקרב מהר באופן משמעותי מן היריב; וטווח – היכולת לפגוע ביריב מרחוק. לפני הופעת הנשק החם לא הייתה אף צורת לחימה אחרת ששילבה בין השניים. עובדה זו קריטית אם רוצים להבין מדוע לוחמה זו הייתה בלתי-מנוצחת. היו עמים בעלי סוסים מהירים יותר, היו עמים ששלטו בקשתות טובות ומדוייקות יותר. הצירוף לא ×”×™×” קיים בשום מקום פרט לערב-רב של עמי הערבה. אתוס האומץ והמוסר של לוחם הערבה משמעותו הייתה כבוד לניצחון, לא לעצם ההתמודדות. למה הכוונה? באתוס המערבי מוטב "הפסד בכבוד" על "ניצחון ברמייה". באתוס המערבי הנמלט מקרב מוקע כפחדן. האתוס של אנשי הערבה, לעומת זאת, לא קידש בשום אופן את עצם ההתמודדות. המלטות מקרב לא הייתה מידה מגונה – אף שהפסד בסופו של חשבון ×”×™×” מגונה מאד. לוחמי הערבה נסוגו כשהיה להם נוח, והם עשו זאת במהירות סוסיהם ולא חשו בפחיתות כבוד. הם תקפו במקומות שבהם ניצחו, ובהם בלבד – מישורים שאפשרו התמודדות ממרחק בטוח, בו יכלו לנצל את הטווח של קשתותיהם ולסגת בקלות אם נתקלו ביריב שאינו לפי שיעור כוחם. מה רב ×”×™×” תיסכולם של המתמודדים עימם. לוחמי הערבה התחמקו והצעידו צבאות שלמים עד תשישות ורעב, לפני שפנו לחסל אותם בחולשתם. להם, ורק להם, ×”×™×” הדבר אפשרי. מובן שמול עם ערבה אחר לא ×”×™×” הדבר אפשרי – ואכן, מול עמי ערבה אחרים השיטה הבלתי מנוצחת לא עבדה. לוחמי הערבה לא בחלו בטבח אזרחים שלא נכנעו להם, בשוד וגזל ואונס – נהפוך הוא. השטח שכבשו שימש אותם לפרנסתם – ומחמת היותם מורגלים בחיי הנווד הקשים, צרכיהם היו מועטים להפליא. גם מול מקומות מבוצרים שבו אנשי הערבה והפגינו, פעמים רבות, את מה שאנו מזהים כפחדנות ופגיעה בחלש. הם שרפו יבולים וכפרים, חיסלו את העורף החקלאי של עיר מבוצרת, וכך היתה זו נכנעת מולם למרות שמעולם לא פיצחו את חומותיה (×–×” לא לגמרי מדויק – המונגולים למדו תוך כדי מסעם שיטות מצור ומכונות מצור והפעילו את אלה וגם את אלה בהצלחה, אבל אני מתרכז בקווי הדמיון, מה גם שמדובר רק בחלק האחרון של מסע ההרס שלהם). באופן ×”×–×” מבצרים מפוארים היו לאבק, משום שאיש לא התקיף אותם. ככלל, עמי הערבה עקפו מכשולים ולא ניסו לשבור אותם או להתמודד עימם. אז מה יקרה אם נציב עם מעמי הערבה מול כל צבאות מורדור? ההיסטוריה מלמדת אותנו שאין לאורקים האומללים שום סיכוי. הם מתמודדים מול אוייב עדיף, אפילו אם הם בעדיפות מספרית של מאתיים לאחד. גם טיעונים אחרים, שהועלו מחמת חוסר הכרות עם שיטות עמי הערבה, נופלים. נאזגול? מי בכלל רב איתם? יורים בבהמתם תחתם, ותוקפים היכן שהם לא נמצאים. שיחזרו הביתה ברגל, אם יישאר להם בית לחזור אליו. באראד-דור? תישאר מבודדת בתוך ארץ שבשליטת הרוכבים, עד שהרעב יעשה את שלו וכל חומותיה האדירות תהיינה שוות כקליפת-השום. מורדור סגורה ומבוצרת? לא מול יריב שעבורו עיקוף מדרום או מצפון אינו בעיה – וכך הוא הדבר מאחר ועמי הערבה עברו לרוחב כל אסיה במסעות ההרס שלהם. רק רוכבים המיומנים כקשתים מעל גב סוס היו יכולים לסייע לסאורון – אבל ההיסטוריה מלמדת אותנו שרק איש הערבה יכול להיות לוחם ערבה. אז מה עם הרוהירים? נתחיל מכך שהרוהירים הם עם סוסים, ממש כמו עמי הערבה. ארץ רוהאן משופעת במישורי עשב, ממש כמו הערבה. הדמיון בשתי נקודות אלו ברור מאליו. מעבר לכך, צפוי שחיי הרוהירי יהיו דומים במידה רבה לחיי איש הערבה. עדויות לכך פזורות בשרה"ט – מישורי העשב שניתן לגדל בהם רק בקר וסוסים, גם הקשתים הרכובים של איאומר שזינבו באנשי אוגלוק מעידים שהיו בין הרוהירים אנשים שגדלו על גב הסוס, ושקידשו את הקשתות. כמה רוהירים כאלה היו? הטקסט אומר “A few of the riders”. גם זו נקודה בעייתית – לו ×—×™×™ הרוהירי היו דומים לחיי איש הערבה, אך הגיוני שיחזיק בכישורים דומים. נראה איפה, שישנה פה בעיה גדולה, שאין לה פתרון פשוט בטקסט. לו ×”×™×” עם כמו הרוהירים לא הייתה מורדור. האם יש דרך ליישב את הסתירה? אפשרות אחת היא להאחז בשונה בין ×—×™×™ הרוהירי לחיי איש הערבה – על בסיס העובדה שנאמר שאך מעטים החזיקו באומנות הירי מגב הסוס, אפשר שרק מיעוט מהרוהירים חיו חיים קשוחים שכאלה. מצויין שבעמקי המינדולואין היו משקים רבים. כלומר – ישובי קבע, ולא ישובי נוודים ורועים. דרך זו אינה נראית לי, מפני שהיא נשענת על עניין מעורפל ולא ודאי; וההבדל, אם ישנו, בין הרוהירי לאיש הערבה הוא כמותי ולא איכותי – רוצה לומר, כנראה שרק חלק מהרוהירים היו ממש "אנשי סוסים" והשאר – נו, השאר הם סתם אירופאים מימי הביניים. דרך אחרת נראית סבירה יותר, מפני שהיא מוליכה במישרין להבדל ברור, איכותי, בין הרוהירים לאנשי הערבה. מדובר בתפיסת הכבוד, באתוס הגבורה של הרוהירים. סארומאן אומר בחימה לאיאומר "…מניין פרשיך, המהירים לברוח כשם שהם מהירים לתקוף" – אמירה המעלה מני-ובי את שיטות עמי הערבה, אך פרט לאמירה זו, שנאמרה על מנת לבזות ולהעליב, נראה שההיפך הוא הנכון. הרוהירים, באחת מהסצנות המרגשות יותר (או הגרועות פחות, תלוי את מי שואלים) בסרט, מסתערים הסתערות פרשים "מערבית" קלאסית, למול כידונים, דבר שאף עם סוסים לא עשה מעולם. ×–×” רק הסרט, אבל ×–×” מביא אותנו לבחון את אתוס הגבורה של הרוהירים. שיטת הלוחמה של עמי הסוסים לא הייתה יכולה להתקיים כשגבורה נמדדת בהתמודדות ישירה ומוקיעה את הבורח כפחדן. מה אנו יודעים על תפיסת הגבורה של הרוהירים? ידוע לנו שהם התרברבו בניצחונות: פראם קוטל הדרקון, הלם שפיצח את פרקה. אבל גם עמי הסוסים התרברבו בניצחונות. תפיסה ברורה יותר יש במקור הספרותי לסצינה מהסרט: "תיאודן הבחין בו עתה ולא אבה להמתין למתקיף; הוא קרא מה באוזניו של צח-רעמה והסתער קדימה, להתראות פנים עם יריבו. ×¢×–×” היתה ההתנגשות, אך הזעם המלובן של אנשי הצפון גבר בעוזו, והאבירים היו למודי מלחמה יותר מאויביהם, ומרה פגיעת חניתותיהם. מעטים היו למספר, אך הם פילסו להם דרך בין הדרומיים כלהבת אש בין עצי היער. לעבי המערכה פרץ תיאודן בו תנגל, וחניתו התנפצה בהפילו את מצביאם. אז שלף את חרבו והדהיר סוסו אל נושא הדגל, ומיגר לארץ את הנס ואת נושאו. הנחש השחור נרמס, וכל אלה שנשארו בחיים היפנו את סוסיהם אחור ונמלטו הרחק-הרחק." מדובר פה על לוחמת פנים-אל-פנים, ולא רק ×–×” – גם מעטים מול רבים. מדובר פה על דבר מה שאיש ממצביאי הערבה לא עשה מעולם, משום שהיה נראה לו מטופש והתאבדותי. הסתערות פרשים קלאסית, קרב ההכרעה מבית מדרשו של קלאוזוויץ'. גם אם היו לרוהירים, ככל הנראה, כישורי הקרב הבלתי מנוצחים של אנשי הערבה, ברב או במעט, לא יכלו אלה להובילם לנצחון שהיה מנת חלקם ללא מערכת מוסר שונה ואתוס גבורה שונה. הרוהירים לא יכלו לכבוש את מורדור – לא משום סיבה חומרית, אלא משום שרוחם לא קיבלה את מורשת לוחם הערבה שהיה רואה בדברי סארומאן "…מניין פרשיך, המהירים לברוח כשם שהם מהירים לתקוף" אות הצטיינות וכבוד.

לא עוצרים בשחור

תמליל ההרצאה שנישאה בפני באי כנס 'אייקון 2004 ' בסינמטק תל-אביב


תקציר על טבעו של הרשע

יתכן וחלק מהנוכחים היו בכנס 'אבק כוכבים', בעת שהעליתי את התיאור של טום שיפי (עם הרחבות משלי) באשר לטבעו של הרשע ב'שר הטבעות'. למען אלו שלא היו, אסכם כרגע את עיקרי הדברים, שכן התזה שהוצגה שם באשר לטבעו של הרשע מהותית לנושאים שנדון בהם היום. תוכנה המלא של ההרצאה ההיא נמצא זמין לכולכם באתר נומנור של רן בר-זיק, שכיבד אותנו לפני כשעתיים בהרצאה משלו, שהישוותה בין מנהיגים בהיסטוריה הרשומה ומנהיגים בלגנדאריום. רן, אדם חיובי שכמותו, עסק במנהיגות חיובית. אני אעסוק בשלילית, ואת המסקנות לגבַּי בשל הבחירה הזו שלי אנא שמרו לעצמכם.
טום שיפי מוכיח, בספרו המצויין 'טולקין סופר המאה' (למרבה הצער, הספר טרם תורגם לעברית), שטולקין, באופן מכוון ועקבי, מקיים בו-זמנית שתי תפיסות שונות, הנחשבות במחשבה הקלאסית סותרות, באשר לטבעו של הרשע. תשובה אחת שטולקין נותן היא שרשע אינו מהות עצמאית, אינו "יש" ממשי, כי אם הפעולה של רצון חופשי המפנה עורף לאל. זהו התיאור הנוצרי הקלאסי, שאומץ ע"י הכנסיה הקתולית כבר במאה השישית. גישה זו מופיעה בכתבי אוגוסטינוס הקדוש, אך את התיאור הפופולרי המוקדם שלה כתב סנטור רומי בשם בואתיוס. הוא כתב את ספרו "ניחומים בפילוסופיה" בעת שהמתין להוצאתו להורג, מה שהעניק לספר סמכות מוסרית בלתי רגילה, שכן נכתב כמסה פילוסופית מול פני המוות.
התשובה האחרת שטולקין נותן היא שהרשע הוא יש עצמאי, ממשות קיימת ובעלת כוח השפעה. גישה זו זכתה לחרפות וגידופים במחשבה הנוצרית הקלאסית, והוגדרה כמינות, כפירה בעיקר. גישה זו קרובה לגישה המכונה דואליסטית או מאניכאית – השם אינו חשוב כל כך. טולקין משלב את שתי הגישות לכלל גישה שככל שידוע לי היא מקורית לו. מקור הרשע אמנם בהפניית עורף לאור האלוהי, אך הוא לבש דמות עצמאית וכוח משלו, כמו שצל, על אף שהוא כביכול העדר של משהו – העדר אור – ולא דבר ממשי, יש לו קיום מוגדר והשפעות כמו קרירות ולחות.

מנהיגות בלגנדאריום לאור טבעו של הרשע

על כן – וכאן אני מגיע לנושא הראשון העומד על הפרק – כשאני בא לבחון מנהיגים מרושעים ב'שר הטבעות' ובלגנדאריום בכלל, אני מצפה למצוא דו-פרצופיות דומה. אני מצפה למצוא מנהיגים שהם התגלמויות של הרשע כפשוטו, ומולם מנהיגים שהפנו עורף לחסד האלוהי, לכללי המוסר והצדק. אין בעיה לאתר את הסוג הראשון: שרי האופל, השטן מלקור וסאורון. ומה עם השני?
לפני שאתקדם, הייתי מעוניין לקיים דיון בכמה שאלות מקדימות. השאלה הראשונה שאני מציג לפניכם – ואבקש שכל דובר ינמק את טענתו – היא זו:
האם קיים אפור – “טוב בערך" או "רע בערך" – בלגנדאריום? האם יש דמות שאפשר לחשוב עליה כעל חלק טובה, חלק רעה?
קיימות דוגמאות טובות לעניין: בורומיר, מאגלין.
השאלה הבאה, ואני מודה שהיא שאלה רטורית, לאור התשובות שקיבלנו היא:
האם יתכן מנהיג שאינו טוב ואינו רע, כי אם עירוב של השניים?
דנתור הוא דוגמה טובה.

והשאלה האחרונה היא מטרתו הראשונה של הדיון, ועל השאלה הזו אנסה אני לענות לכם באופן שלא יותיר מקום לספק: האם ניתן להעלות על הדעת מנהיג שלילי בצד החיובי? לשון אחרת: האם יתכן מנהיג שנאבק בשרי האופל, השטן מלקור מורגות וממשיך-דרכו סאורון, אבל הוא רשע על פי כל אמת-מידה סבירה המכירה במושג "רֶשַע"?

פיאנור

על מנת להשיב על השאלה אתחיל בסיפור מהעידן הראשון, סיפור חייו של פיאנור בן פינווה. אעבור על הסיפור בקיצור נמרץ – הוא מצוי בגירסה מלאה יותר ב'סילמאריליון', שקיים בתרגום לעברית, ובגרסאות מלאות ממש (אך סותרות) בין תריסר כרכי 'ההיסטוריה של הארץ התיכונה' שלא תורגמו.
פיאנור היה נסיך מבני לילית. בנו הבכור של פינווה, שהיה אחד מארבעת הבכירים ביותר, שליט עליון על שבט הנולדור, שבט האוּמנים.
פיאנור נולד בואלינור, ארצם של הואלאר, האלים. אמו של פיאנור מאסה בחייה לאחר לידתו, וטענה שהשקיעה בהריון כה הרבה מעוצמתה הפנימית עד שלא נותר לה מאומה בשביל עצמה. היא בחרה למות, ובכך היתה הראשונה מכל בני הלילית שמתו.
אביו גידל אותו ללא אם, ובהיותו לעת עתה בנו היחיד לא הטיל עליו משמעת כפי שהיה ראוי להטיל. פיאנור גדל בהיר פנים ושחור שיער, אך בעל אופי ×’'×™× ×’'×™. זריז מחשבה ומעשה, אומן מאין כמותו, מלא גאווה בכישוריו שאין כמותם בכל העולם כולו – וקצר רוח מאין כמוהו לאחרים שלא עשו את רצונו. ופיאנור בכשרונו יצר את הסילמארילי, אבנים טובות שהכילו אור קדוש, היצירה היפה ביותר בכל תולדות העולם כולו. הוא יצר את הפאלאנטירי, אבני הרואי, שלימים השתמשו בהן מַלכֵי וסוכני נומנור. הוא יצר את מערכת הכתב הקרויה על שמו, ומן הסתם אתם מכירים אותה ככתב בני הלילית, שכן היא הפכה למקובלת ונפוצה ביותר.
לאחר זמן נישא אביו האלמן לאישה משבט אחר של בני הלילית. מעשה זה לא היה לרוחו של פיאנור, והוא סירב להתגורר עם אמו החורגת, ושמר מרחק משני אחיו-למחצה שילדה.
ואז שיחררו הואלאר את השטן, מלקור מורגות, ממאסר, לאחר שהביע חרטה והתחייב לעזור לתקן את הנזקים שגרם בשכבר הימים. השטן, כמובן, לא התכוון למאומה מכל זה. הוא שטם את הואלאר ואת בני הלילית, וחמד את יצירותיהם. והשטן טיפטף רעל באזנו של פיאנור, והסית אותו לחשוב שהואלאר כולאים את בני הלילית בואלינור מתוך קינאה ורצון לשלוט בהם, ומונעים מבני הלילית לייסד ממלכות משלהם בארץ התיכונה רחבת הידיים. הוא גם הסית אותו כנגד אחיו באמרו שאלה מנסים לגזול את אהבתו של אביו פינווה ואת מעמדו כבן הבכור.
על מנת לקצר, כל שאומר הוא שלאחר ששקריו של השטן נודעו לואלאר, השטן קטל את עצי האור הקדושים והחשיך את ואלינור, שדד את אוצרות בני הלילית ובכללם את הסילמארילי, ורצח את אביו של פיאנור. פיאנור הנהיג אז מרד של שבט הנולדור נגד הואלאר, בהישבעו לנקמה ולהשבת הגזלה ויהי מה. בניו של פיאנור נשבעו עימו, ורוב הנולדור הלכו אחריו.
על מנת להגיע לארץ התיכונה דרש פיאנור משבט אחר של בני הלילית, הטלרי, את ספינותיהם, ומשאלה סירבו לתת אותן בא לקחתן בכוח והנהיג טבח באלו שהתנגדו לו. הוא המשיך והוביל את המרד, על אף ששליח הואלאר היתרה שהואלאר לא רק שלא יסייעו למורדים במאומה בשל הטבח, אלא גם ימנעו מהם לשוב לואלינור שנמצאת תחת הגנת הואלאר.
פיאנור ונאמניו הפליגו לארץ התיכונה והשאירו חלק גדול מהנולדור מאחור עם הבטחה שישובו לאספם, אך כשהגיעו לחוף ציווה פיאנור לשרוף את הספינות. הוא הוביל צבא נגד צבא השטן אך הובס ונפצע פצעי מוות. טרם מותו ידע, בחוש של העומד לפני המוות, שלעולם לא יצליחו בני הלילית להביס את השטן, ואף על פי כן השביע את בניו לנקמה. נשמתו נכלאה לעד בהיכלי המתים, והוא היחיד שנשא בעונש כה קיצוני.
ההיה פיאנור רשע? והרי כל סופו עומד בסימן המאבק בשטן, המאבק ברשע? לדעתי התשובה היא "כן" מעבר לכל ספק.
גם בלי שנסתמך על משפט הואלאר, שדנו את נשמתו למאסר עד סוף ימות העולם. גם אם במבט כולל ×”×™×” לפיאנור מניע נאצל – וזה לא ברור כלל וכלל – הרי שהמטרה קידשה אצלו את האמצעים, והוא לא בחל בטבח ובבגידה. פיאנור לא התחשב ברצונות אחרים, וכפה עליהם בכל דרך אפשרית את מנהיגותו. פיאנור הוביל את הנולדור לחורבן בידיעה. והחשוב מכל – אין לי ספק שכל אדם, מוכשר ככל שיהיה, לא ×”×™×” יוצא נקי מפשעים כאלה, ולא משנה אילו תירוצים יתן.

נומנור

אמשיך בדוגמה מהעידן השני. שוב, אספר בקיצור נמרץ את סיפור המעשה.
שלושה שבטים של אבות בני האדם, האדאין, לחמו לצד בני הלילית כנגד השטן. כגמול על כך העניקו להם הואלאר ארץ בטווח ראיה מטול-ארסאה, האי השוכן לחוף ואלינור, ארצם של הואלאר. הארץ נקראה נומנור. על מנת לשים פדות בין ארץ בני הלילית - ואלינור, לממלכת האדם – כל השאר, ציוו הואלאר שלא יפליגו הנומנוריאנים מערבה מעבר לטווח ראיה מחופי נומנור.
בנומנור התעצמו בני האדם עד מאד, ועל פי חלק מהעדויות היו מתקדמים וחזקים מכל ממלכה שהיא של בני לילית שהייתה קיימת אי פעם. כשסאורון פתח במלחמת הטבעת הראשונה, בה לכד את טבעות בני הלילית (למעט השלוש) והטיל שררתו על כמעט הארץ התיכונה כולה – מה שמכונה ב'שר הטבעות' "העידן החשוך" – פנו בני הלילית שנותרו בארץ התיכונה בבקשת עזרה לנומנור. צבא הנומנוריאנים שבא לעזרה מחץ את כוחות סאורון בקלות ובזריזות, וכמעט שלכד את סאורון עצמו, שנמלט בשן ועין חזרה מורדורה.

אבל פחד המוות וקנאה באורך חיי בני הלילית כירסמו בלב הנומנוריאנים, ולאט לאט החל אושרם להחמיץ בקרבם. הם פנו לנתיב של קנאה בבני הלילית והתנכרות להם. גם לבני האדם האחרים שישבו בארץ התיכונה הפסיקו לבוא כמורים נדיבים אלא באו כשודדים מחפשי אוצרות, מטילי מס-עובד, לוכדי עבדים ונערות יפות לשעשועיהם.
אר פאראזון ×”×™×” מלך נומנור האחרון והאדיר מכולם. ×›×” אדיר, עד שכל עבדי סאורון הרימו רגליהם ונמלטו כאשר נחת אר פאראזון בחופי הארץ התיכונה, מוביל צבא להילחם בסאורון. סאורון, שאופציית הלחימה נעלמה לו לפתע פתאום, שיחק אותה שפל רוח, ובא ×›"שבוי" של אר פאראזון לנומנור. הוא טיפטף רעל באזני אר פאראזון ושאר הנומנוריאנים והסית אותם נגד הואלאר (נשמע מוכר?) סאורון שיקר באזניהם ×›×™ לו אך יכבשו לעצמם מקום בואלינור, יזכו בחיי אלמוות. למַעֶט מעטים ששמרו על שפיות-דעתם, הנומנוריאנים החלו לסגוד לסאורון ולשטן שאותו ייצג, והקריבו לו קורבנות אדם, אך המצב הורע וחייהם התקצרו מאד ורבים הוכו בטירוף הדעת. נומנור המפוארה הפכה לארץ של חיים קצרים ואלימים. סוף מעשה – אר פאראזון יצא למלחמה נגד הואלאר בראש צי אדיר, ×›×” עצום עד שהארץ חשֵכה, וכשהציגו הוא וחייליו ×›×£ רגלם על אדמת ואלינור קראו הואלאר לעזרתם את האל, ארו, וזה שבר את הארץ לשניים, נומנור וכל צבאה נעלמו בשיטפון, והעולם השתנה – שוב לא ניתן ×”×™×” להפליג מן הארץ התיכונה מערבה לארץ בני הלילית, אלא בדרך קסומה שפתוחה בפני בני הלילית בלבד.
אר פאראזון החל את דרכו כלוחם חסר פשרות כנגד סאורון. כפי שטולקין ציין במכתב – נגד סאורון כמתחרה לו על התואר שליט העולם, לא נגד סאורון שר האופל. אר פאראזון, כפיאנור לפניו, סיים את דרכו במרידה קטסטרופלית כנגד הואלאר, בהאמינו לשקר של סאורון שיוכל לקנות לו ×—×™×™ נצח. בדרכו נטש את כל מה שהוא מוסרי, נאות ונאה.

דנתור

את הדוגמה האחרונה אביא מסוף העידן השלישי, והיא מן הסתם (או מינאס טירית) מוכרת לכולכם. דנתור סוכן גונדור. אלו מבינכם שיבחרו בחוכמה לפקוד את הרצאתה של שירלי לירון ישמעו עליו מזוית שונה מאד מזו שאציב בפניכם עתה. במאמר מוסגר אציין שניטש ויכוח בין הגישה הדתית לגישה רכה יותר, ובעוד הראשונה מרשיעה אותו כמעט לגמרי, השניה מזכה אותו מחמת הספק.
דנתור סוכן גונדור נמצא בבעיה שאין הוא רואה לה כל פתרון שהוא. ממלכת גונדור נמצאת תחת איום גובר מצד סאורון, ובעוד גונדור פוחתת אויבה מתחזק והולך ואוסף אליו צבאות עצומים לגודל, עד שיחסי הכוחות אינם מותירים ספק באשר לתוצאות המלחמה. קציני צבאו הבכירים של דנתור הם בניו, בורומיר האהוב עליו, ופאראמיר.
בעקבות מאורעות שונים וחלומות בלילה יוצא בורומיר, לפי החלטתו שלו, למסע לצפון. אנו יודעים שהוא מצטרף לחבורת הטבעת, מפגין אומץ, סיבולת וגבורה, מועד בסוף דרכו ומנסה לשדוד מפרודו את הטבעת, אך מכפר על מעשהו בהגינו עד מוות על מרי ופיפין.
כשמגיעות החדשות המרות לאוזני דנתור, הוא קמל. השר האפל מתקיף, אבל דנתור מחליט החלטות טקטיות לא ענייניות, משגר את בנו הנותר למשימה חסרת תכלית, וכשזה מחולץ משדה הקרב גוסס, אולי על סף המוות, דנתור מאבד כל עניין בהנהגת המלחמה ויוצא להתאבד עם בנו הגוסס. רק חייל שפנה נגדו, הוביט נפחד, וכמובן גאנדאלף, מצילים את פאראמיר ממוות במוקד של דנתור. דנתור עושה נסיון אחרון להרוג את פאראמיר, הפעם בסכין, וכשזה נכשל – מתאבד בשריפת עצמו בחיים.
דבריו של גאנדאלף לדנתור טרם התאבדותו לא מותירים ספק באשר לדעתו על האיש:
"לא ניתנה לך סמכות, סוכן גונדור, להועיד את שעת מותך," אמר גאנדאלף. "כזאת עשו מלכי הערלים העובדים את הכוח השחור, שהיו טורפים נפשם בכפם מרוב גאווה ויאוש, והיו רוצחים את בני משפחתם עמם, להקל על מותם שלהם."

ומה המשפט שמוציא טולקין עצמו על דנתור? לא אוהד במיוחד. אמנם דנתור לא חצה את הקווים, אך כנראה שעמד לעשות זאת. האם החציה היתה בטירוף הדעת או שהיה מבצע אותה בדעה צלולה – ×–×” ויכוח ששיך להרצאה הבאה.
אני מקווה שבדוגמאות הללו השתכנעתם שמצאנו את מה שחיפשנו. בהתאמה למודל הדו-פרצופי של הרשע מצאנו שיש שני פנים למנהיגים רשעים – רשעים שטניים ממש, מאלו שמתאימים לפן הרשע כיש עצמאי, הפן המאניכאי; ומנהיגים שהתרשעו מתוך אטימות לב, גאווה, חמדנות ושאר חטאים נוצריים – אלו מתאימים לפן הרשע שהוא הפניית עורף לטוב.

מסקנות

למען האמת, אין פלא רב שמצאנו את שחיפשנו – שכן במובן מסוים חיפשנו את המטבע מתחת לפנס. עם זאת, נעים לראות שהמודל הבסיסי שומר על לכידות גם בפן ×–×” של הלגנדאריום.
עם זאת, בכל הניתוח לא עמדנו על טיבה של הנפילה עצמה. מניעים חוטאים יש עשרה בשקל. אני מתכוון לכך שגאוותנים יש בכל פינה בלגנדאריום, וגם חמדנים לא חסר, ואף על פי כן – למרבית הפלא, רוב אלו שאנו מכירים לא מסיימים את המסע כרשעים. גימלי הגמד חמד זהב לרוב. לאראגורן יש התפרצויות גאווה פה ושם, גאנדאלף הוא בכלל טיפוס עצבני שמזלזל באינטיליגנציה של הסובבים אותו לעומת זו שלו. המלך תינגול הרחיק לכת וזמם מזימה שטנית ממש להוביל את בֶּרֶן אל מותו ולהפטר מהמחזר הלא רצוי ×”×–×” – אבל אין ספק, בעיני לפחות, שאיש מאלה לא ראוי לכינוי "רשע". מה ההבדל? איפה ואיך נוצרת ההפרדה בין מי שהחליק וקם, כמו בורומיר, לבין מי שאיבד לגמרי את הברקסים? לכאורה יש פה טאוטולוגיה, הרי אלו שגמרו כרשעים פשוט איבדו את הברקסים, לא עצרו בזמן, אבל בדיוק מסיבה זו התשובה הזו אינה רצינית, שכן היא אינה נותנת בידינו שום כלי אבחון למעט "הוא התדרדר לרשע, מכאן שהוא רשע".
אני מעוניין להציע לכם הצעה לתשובה. אינני משוכנע בתשובה במלוא מאת האחוזים, אך היא נראית לי הולמת למדי, ולפחות במקרים שהצגתי אני משוכנע בתקפותה.
בלגנדאריום, בהיותו טקסט דתי בעל נטיות קתוליות חזקות, ישנה סמכות שיפוט עליונה שאיננה טועה, והיא האל. למרבה הצער, האל אינו חורץ משפט באופן גלוי בטקסט, אבל הוא הציב שליחים, את הואלאר, כשומרים על העולם, ונתן בידם את הסמכות לשפוט. אני מציע שנבחן באילו נקודות השיפוט של בעלי הסמכות האלו נטה לחומרה והגיע להרשעה של הנאשם.
אם נצליח לבודד נקודה כזו, ואם נמצא קשר בין הנקודות האלו במקרים השונים, הרי שעשינו את מחצית הדרך, לפחות, להבנה בסיסית של הנפילה לרשע.
נתחיל, לפי הסדר, בסיפור פיאנור. אבקש סליחה מאלו שלא קראו או שאינם זוכרים היטב את סיפור המעשה, שכן לו הייתי צריך לכסות אותו בפירוט שמיד אזדקק לו, הייתי מכלה בכך את זמן ההרצאה.
חמש פעמים, פחות או יותר, עומד פיאנור לפני דין הואלאר. הפעם הראשונה היא לאחר שנחשף שהוא מפיץ את שקריו של השטן. הואלאר גוזרים עליו גלות לתקופה קצובה, אך לא מאסר. לתריסר שנים נגזר עליו לחיות בירכתי צפון. אני חושב שבטוח לומר שמדובר בעונש קל, ממין "עבודות שירות" בסולם הענישה של מדינת ישראל. מה הן תריסר שנים לבן לילית שעתיד לחיות עשרות אלפי שנים?
בפעם השניה מבקשת ממנו הוַאליֶה יאואנה שינתץ את הסילמארילי למען תוכל לרפא את עצי האור. פיאנור מסרב, ולמען האמת, לדעתי יש לו סיבה טובה למדי. באופן ברור קיים לפחות גרעין של אמת בדבריו כשהוא טוען שבשבירת הסילמארילי ישבר בו ליבו. אמנם הואלא טולקאס מתרתח עליו, אבל אחרים מהואלאר חושבים אחרת. לא מוכרז שם שום גזר דין, ולמעשה הוא אף אינו מואשם.
בפעם השלישית בא שליח הואלאר לעיר הנולדור הלבנה בעת שפיאנור מסית את השבט למרד בואלאר. לכאורה, על פי מחשבת הנצרות הקלאסית, זו אמורה הייתה להיות נקודת מפנה – הרי מדובר במרד באל! אותו אקט שבעקבותיו נוצר השטן! אבל, הפלא ופלא, כל שקורה הוא ששליח הואלאר מתרה שהואלאר לא יסייעו למורדים. על הרשעה ועל עונש לא מדובר כלל וכלל.
הפעם הרביעית היא לאחר שוד הספינות והטבח שהנהיג פיאנור בטלרי. ואז דברי הואלאר הם, בתרגום חופשי:
דמעותיכם לא יִסַפְרו מרוב, והואלאר יחסמו את ואלינור בפניכם, עד כי אף הד של קינתכם לא ישמע מעבר להרים. על פיאנור ובניו יבוא זעם הואלאר מקצה מערב עד קצה מזרח, והזעם יפול על כל ההולכים עמו. ושבועתכם תרדפכם ותבגוד בכם ותשדוד מידכם את כל אשר איויתם לו. וקץ מר יבוא לכל שתתחילו בטוב. ובבגידת איש ברעהו ובאימת הבגידה יבואו כל אלה ויהיו. ופליטים בארץ גזירה תהיו לעד.
את דם אחיכם שפכתם באין משפט, ואת אדמת אמאן טימאתם. על דם בדם תשלמו! ובגלות מאמאן בצל המוות תחסו, ואף שבמצוות האל כרוכים חייכם בחיי העולם ×”×–×” ולא יוכל לכם חולי, עדיין בני מוות אתם, ומות תמותו – בחוד הלהב, ובייסורים גדולים, ובצער מדביר. ונשמותיכם חדלות גוף תבאנה לבית המתים, ושם תתמהמהנה אף ×›×™ תכמהו עד מאד לגוף ולבשר, ומזור לצערכם לא תמצאו אף אם יחונו אותכם אלו אשר רצחתם. ועל הנשכחים בגלות שלא באו לבית המתים תבוא תשישות גדולה ויגע העולם ירצוץ את רוחם והם יקמלו ויהיו כעשב דל למרמס תחת רגלי ×’×–×¢ האדם אשר יירש את מקומם. ×›×” אמרו הואלאר.

אוהו, אם מקודם דובר על עבודות שירות אז כעת מדברים על מאסר עולם עם עבודת פרך בתא של באבא מכלא באר שבע. אין ספק שהטבח באלקוואלונדה חרץ את גורל פיאנור, בניו וההולכים בעקבותיו.
בפעם החמישית אין הקלה בגזר הדין. פיאנור נידון להתייסר בבית המתים עד שיבוא קץ העולם.
נעבור נא למעשה אר פאראזון. כאן דרושה מידה של דקות אבחנה באשר להופעתו הראשונה של משפט ועונש. אמנם מצויין שעם שנפל הצל על הנומנוריאנים התקצרו ימיהם, אך מדובר בשינוי איטי ומתמשך. אך ישנו מקום שבו חלה התדרדרות חדה ופתאומית. התדרדרות שתאורה "וחרף כל זאת לא סרה ממשלת המוות מן הארץ, אלא המוות הקדים ונחפז לפוקדה, ובדמויות נוראות לרוב. ×›×™ באשר בימים עברו הלכו האנשים והזדקנו לאיטם… עתה אחזו בהם שיגעון וחולי."
ומתי באה התדרדרות זו? פיסקה בודדה לפני כן נכתב "ובמקדש ההוא הקריבו בני אדם קורבנות למלקור, בשפך דם ובעינויים ובמעשי רשעה גדולים".
הסמיכות, אני סבור, מוכיחה את העניין: הנומנוריאנים רצחו תמימים, ובכך הנומנוריאנים חרצו את גורלם.
ואחרון אחרון, לא ממש חביב, בא דנתור. אותו מקרה גבולי של מי שמת בעצם נפילתו, ולא ידוע לנו אם חצה את הגבול או רק איווה לחצות אותו בשיגעון שאחריו יכול היה להרפא. מהו הגבול? עד שלב מסוים גאנדאלף, שליח הואלאר, אינו מעלה על דל שפתיו את הרעיון שדנתור משול לרשעים, על אף שדנתור עצמו עושה השוואה בין שיטותיו לשיטות השר האפל. אמנם הוא מעורר את חמת גאנדאלף, אך גאנדאלף לא חורץ לו משפט עד אשר בא דנתור להמית את בנו עימו, אז בא הציטוט שכבר קראתי באזניכם, בו אומר גאנדאלף "כזאת עשו מלכי הערלים העובדים את הכוח השחור". זו נקודת המפנה.
אז מה היה לנו? הטבח באלקוולונדה עבור פיאנור, קורבן אדם עבור אר פאראזון, רצח בנו עבור דנתור. התבנית ברורה מאד: אין מחילה על שפך דם תמימים בכוונה תחילה. מילא, שיֵנַאֵץ בן לילית או בן אדם את שם האל או את שליחיו, הואלאר, ניחא. אבל כי ישפוך דם בעוולה, על כך לא יסולח לו. זהו הקו השחור, שמי שלא עוצר לפניו ממיט על עצמו שואה ומתמכר לצד האפל.
ומסתבר, במידה מסוימת של הפתעה, לפחות עבורי, שעל אף הקתוליות המוכרזת של הספר, בסופו של עניין השיפוט בו הוא אנושי מאד, לא כנסייתי. איך אמר אראגורן? "הטוב והרע לא השתנו מאשתקד, וחייב אדם להבדיל בינהם בין אם הוא ביער הזהוב ובין אם בין כתלי ביתו".

טבעת סאורון, ליבו של פרודו – הצגת עניין המאבק ברוע ושאלת טבעו

הרצאתו של אילן שמעוני (זארן אוגה) בכנס 'אבק כוכבים', הכנס הראשון של הקהילה הטולקינאית הישראלית, סינמטק ת"א 2003

'שר הטבעות' הוא ספר שמרכזו מאבק ברשע. פרודו יוצא להשמיד את הטבעת, משום שהרוע יצוק בה והיא עשויה להשחית את הארץ התיכונה כולה. הרוהירים והאנטים עומדים על נפשם מול סארומאן, הקוסם החכם שבחר בדרך הרעה, גונדור נאבקת בצבאות מורדור, הארץ הרשעה, לותלוריין וארבור נלחמים בצבאות זדים הבאים להשמידם.
למאבק ברשע יש גם פן אישי והרסני יותר - לאורך הספר הדמויות שרויות במאבק מתמיד מול פיתויי ומדוחי הרשע, ולעתים נכנעות לו. בורומיר נכשל. דנתור – דעתו מתערבבת עליו. גאלאדריאל עומדת מול פיתוי להושיט את ידה, לקבל את מתת הכוח המוצעת לה, וכך להגשים חלום שיצאה להגשימו לפני למעלה מששת-אלפים שנה. פרודו עומד פעם אחר פעם בפני הפיתוי לענוד את הטבעת – יש שהוא × ×›× ×¢ לו, יש שהוא עומד בפניו, ויש שמדובר בכפיה פשוטה שאין ביכולתו לעמוד נגדה.
לנו, החיים, אין, למרבה המזל, צורך לעמוד על נפשנו מול השר האפל. ברחבי העולם יש מדינות יותר ופחות מוצלחות, אבל אף לא באחת מהן עומד בראשה בן אלמוות ששם לו למטרה להשמיד ולאבד את כל הקיים. אבל גם כאן – הרשע קיים. רצח, עינויים, אונס והתעללות קורים בעולם מעשה יום ביומו, המספרים אך גדלים ולא נראה שאי פעם יבוא קץ לדבר.

שאלת המקור – הגישה הבואתיאנית

מהו רשע? כיצד בא לעולם? בעידן של מבוכה והפניית עורף לתשובות מסורתיות, התשובה הולכת ומיטשטשת, אבל גם בזמנים קדומים יותר, כשבעולם המערבי שלטה במוצהר ובכפיה דוגמה של "אל אחד – אמונה אחת" לשאלות הללו לא היתה תשובה ברורה. תאולוגים מכובדים עסקו בה והפכו בה והעלו רעיונות שונים ותפיסות שונות. הנצרות המסורתית, הקתולית, אימצה תפיסה מוגדרת. תפיסות אחרות הוגדרו כמינות.
התפיסה המדוברת הוגדרה היטב על ידי בואתיוס, סנטור רומאי בשלהי האימפריה. בואתיוס טען שרוע אינו אלא העדר חסד אלוהי. במלים אחרות – רוע אינו קיים ממש, הוא חסר, כשם שצל אינו אלא העדרו של אור. להלחם ברשע, על פי בואתיוס, משמעו "להגיש את הלחי השניה". ×¢"×™ הפגנת חסד אלוהי יבוא ×–×” ללב שחשוך ממנו.
לתפיסה זו יש את היתרון של הבהרת האבחנה הברורה בין טוב ורע – לא נותר מקום לטענות מסוג "טוב ורע הם עניין של הגדרה" – מעין כוח דומה בהיפוך תפקיד. ברור לחלוטין שה"רוע" אינו רצוי, משום שאינו כלול בחסד האל. התפיסה הבואתיאנית גוררת מסקנה שמוסרית תמיד מוטב להיות הקורבן, ואף מגנה את מי שמנסה להשמיד את עושי הרעה – ככלות הכל הקורבן האמיתי אינו הנרצח, אלא הרוצח, ששולל מעצמו את חסד האל ועל כך עשוי לרשת גיהינום. בסופו של חשבון, ממשיך בואתיוס, כל האשליה הזו, שבני אדם מכנים רשע, תבוטל עם מימושה של התוכנית האלוהית. כל מעשי הרשע ימחקו כלא היו, והקורבנות יישארו חפים מפגיעתם, טובלים באור האלוהי. ללא ספק זו השקפה שקשה לאדם מוסרי להחזיק בה, ולעמוד מנגד ללא מעש בראותו מעשה זוועה בהתרחשו.
טולקין ×”×™×” נוצרי, ולא סתם נוצרי – הוא ×”×™×” קתולי רומי אדוק, אפילו קנאי, שבמהלך חייו עשה מאמצים והמיר כמה מהקרובים לו לקתוליות (באנגליה הכנסייה האנגליקנית – גרסה מקומית של פרוטסטנטיות – היא הנפוצה). בנוסף לכך הוא ×”×™×” אדם משכיל בצורה יוצאת מן הכלל, ומעבר למכתביו ולכתביו תעיד על כך העובדה שעמד בראש קתדרא באוקספורד – לא רק פרופסור, אלא אחד מחמישה בלבד במוסד יוצא מן הכלל ×–×”. כל ×–×” בא לומר שאין ספק שטולקין הכיר היטב את ההשקפה הבואתיאנית, וידע על מקומה באמונה הקתולית. ואמנם אנו מוצאים לכך עדויות בכתביו ומכתביו. במכתב 183, בו בין השאר הוא מנסה לעשות הפרדה בין המניעים הפוליטיים של רוב הסיכסוכים, לכך שיכולים להיות בסיכסוך צד טוב וצד רע, הוא בא ואומר באופן ברור ומפורש – "בסיפור שלי אינני מתעסק ברוע מוחלט. אינני חושב שיש דבר ×›×–×”, שהרי הוא אפס". לתוך הסיפור עצמו נשזרה הגישה הבואתיאנית. על כך מעיד סיפור הבריאה הקדמוני (שמצוי ב'סילמריליון') בו מוצג הרוע הראשוני, מלקור, כיציר של האל האחד שמרד בו – והאל, בהצהרה בואתיאנית ממש, בא ואומר
"ואתה, מלקור, תראה כי אין לנגן נעימה אשר מקורה הראשון איננו בי, אף אין לשנות נעימה על אפי ועל חמתי. כי כל המנסה זאת יווכח כי לא היה אלא כלי בידי, לעשות בו דברים נפלאים אשר לא שיערה נפשו".

אך לא רק בסיפור הבריאה נמצא את הגישה הבואתיאנית. ב'שר הטבעות' – ספר מיתולוגי פחות ואנושי הרבה יותר מן ×”'סילמריליון', אנו מגלים את הגישה הבואתיאנית מוצגת הלכה למעשה שוב ושוב. אלרונד אומר "אין לך דבר שהוא מושחת מלכתחילה. אפילו סאורון לא ×”×™×” כן".
דוגמה תקפה יותר באה מעדותם של שליחי הרשע בכבודם ובעצמם, האורקים. כיצד תופס הרשע את עצמו? האם אין הוא מבחין בין טוב לרע, או שמה שרע בעינינו הוא טוב בעיניו?
בפרק האחרון של 'שני המגדלים', פרודו משותק בשל הארס של שילוב. סאם שומע את דברי האורקים, שאגראט מקירית אונגול וגורבאג ממינאס מורגול. גורבאג מזהיר את שאגראט שלמרות שהם לכדו "מרגל" יחיד, פרודו, ברור שמישהו, כנראה "גיבור מלחמה… יש לו חרב של בני לילית" פצע את שילוב ועדיין מסתובב חופשי, ואילו ×”"ברנש הקטן" שתפסו:
"ייתכן שאין לו חלק במאורעות. האחר, ×–×” הגדול בעל החרב החדה, כפי הנראה לא ייחס לו חשיבות – והפקיר אותו. תעלול של בני לילית."

אי אפשר להחמיץ את הגינוי בדברי גורבאג. הוא יודע היטב שדבר רע הוא לנטוש חברים לנשק. גורבאג יודע להבחין בין טוב לרע, ומה שרע בעיננו רע גם בעיניו. גם האורקים אינם יכולים להתכחש למצפון – אותו מצפון כפי שאנו מכירים אותו, ואין הם מסוגלים לבנות מצפון הופכי כפי שאינם מסוגלים להתכחש לכללי החיים ולחיות על רעל. הם יצורים בעלי מוסר, שדנים ב'טוב' ו'רע', ומושגים אלו עבורם זהים לאלו שלנו.

סתירות וספקות

במבט ראשון נראה, איפה, שהשאלה פתורה מראש. טולקין הנוצרי האדוק הטמין את אמונתו, בעניין ×–×” כבעניינים אחרים, עמוק בלב יצירתו. הרשע בשר הטבעות הוא פיקציה, העדר חסד אלוהי. סאורון, כמו מלקור לפניו, לא מהווה "כוח אחר" – אין כוח אחר. הוא תועה דרך, מלאך שנפל. הטבעת, יצירתו של סאורון, אינה מהווה אלא מין אמצעי משחית – היא אינה יכולה להכיל כוח משלה, שכן, כפי שנאמר, אין כוח ×›×–×”. על כן מדובר במשהו שמפתה ומדיח בני לילית ואדם ואפילו קוסמים חכמים, למעשה מלאכים, כדוגמת סארומאן וגאנדאלף. מעצים את תשוקותיהם לכוח ועוצמה וכבוד, פורט על הצרכים האגואיסטיים שמצויים בלב כולם, למעט טום בומבדיל, ומשכנע אותם לשרת צרכים אלו ולהתעלם מצו המצפון, מורה הדרך של חסד האל. מעין מגבר תשוקות שמגביר תשוקות מסוג מסוים בלבד, אותו סוג שבסופו של דבר מוליך להתכחשות לאמונה באל ולטוב שלו.
אלא שב'שר הטבעות' באות הצהרות החכמים וסותרות הסבר נאה ×–×”. אם הטבעת היא מגבר מעין ×–×” הרי אין לה כוח משלה – אין כוח ×›×–×” – ועל כן כל שצריך לעשות ×–×” להיפטר ממנה איכשהו. לתת אותה לטום בומבדיל, אותו יצור מוזר שכל התשוקות האגואיסטיות זרות לו. לטמון אותה במקום בלתי נגיש, אף למטמין עצמו. אבל כאן באים דברי גאנדאלף ואלרונד במועצה ומתרים בנו לא ללכת בדרך זו. וגם אם נימוקיהם אינם ברורים, הרי באים המאורעות אחרי השמדת הטבעת להוכיח ששגינו בפירוש שלנו. גולום נושך את אצבעו של פרודו, על הטבעת שהיתה ענודה עליה, ורוקד בטירוף, ונופל לגיא האבדון. סאם רץ ואוסף את פרודו בזרועותיו, ופונה לצאת מהסאמאת-נאור ולהתרחק מהאש, אבל אז הוא רואה "חזיון שכולו אימה ופליאה" והוא עומד מרותק וצופה "להרף עין ראה עננים מתערבלים, ומתוכם נשקפו מבצרים וצריחים עצומים-לגודל, בנויים על צלע-הר, מעל תהום עמוקה עד אין שיעור; וחצרות וקסרקטינים, ובתי כלא ללא אשנב, ושערים פעורים של פלדה ואלגביש: ולפתע כל ×–×” קרס תחתיו. מגדלים התמוטטו, וצלעות הר גלשו. חומות נפרצו נמוגו ונתרסקו. עלעולי עשן ואד התאבכו מעלה-מעלה, עד היותם כגל גואה שקצפו נשפך לארץ. ממרחקים, מעבר לשפלה, רעמה הארץ, ושאון הרעש גבר עד-להחריש. האדמה ×–×¢×”, השפלה נירומה ונסדקה, ואורודרואין נתרעד: אש השתפכה מפסגתו המשוננה. ברקים ורעמים צרבו את השמיים. מטר שחור ניתך לארץ, גשם זלעפות."
חתיכת מגבר רגשות! לב הארץ עצמה נשמע לו. התאור אינו מותיר מקום לספק. יש כוח היצוק בטבעת, כוח עצום, כוח שאין לו דבר וחצי דבר עם פיתוי וחולשת לב אנוש. האם טולקין סותר את עצמו? אפשר שלא שם לב – אחרי הכל מדובר ביצירה גדולה ומורכבת, אולי נשמט הדבר מדעתו?
נמשיך לעקוב אחרי תאורי הטבעת: הטבעת מתרחבת ברגע מאוד לא מתאים עבור איסילדור, נשמטת מידו וחושפת אותו לעין קשתי האורקים. על פי הפירוש הבואתיאני קשה מאוד לבאר זאת – משאלת מוות של איסילדור?
כשגאנדאלף מבקש מפרודו את הטבעת על מנת לשימה באש האח במעון באג פרודו "הגישה לקוסם לאט לאט. לפתע כמו הייתה כבדה מאוד, כביכול משהו בתוכה, או בפרודו עצמו, נרתע ממגע ידו של גאנדאלף".
בתוכה או בפרודו עצמו? חוסר החלטיות? והרי אנו כבר יודעים – אם מדובר במשהו בפרודו עצמו – הכל מסתדר עם הפירוש הבואתיאני. אבל משהו בטבעת? על פי הפירוש ×”×–×” הדבר לא יתכן.
בסוסון המרקד פרודו נבוך כשדורשים ממנו לשיר לאחר שהתייצב על שולחן על מנת להשתיק את פיפין הלא-זהיר. הוא "נתקף תשוקה ×¢×–×” לעונדה ולהסתלק מן המצב" וזה רצון מובן מאליו למי שנבוך ולא יודע איפה לקבור את עצמו, אבל למרבית המוזרות "נדמה לו אי-×›×” שהפיתוי בא מבחוץ". הוא שר שיר, מכרכר ורוקד, ואז לפתע, ללא מניע דוגמת המבוכה שחש לפני כן, עונד את הטבעת במקרה. תאונה מוזרה מאוד. פרודו מנסה למצוא הסבר הגיוני – אולי ענד את הטבעת במקרה כשחיטט בכיסו? אבל "לרגע תמה אם הטבעת עצמה לא הערימה עליו; אולי גילתה נוכחות בתגובה על משאלה או פקודה שהייתה מורגשת בחדר".
שוב השניות, שוב הסבר כפול.
בגבעת הרוחות, רוחות הרפאים אשר לטבעת תוקפים. פרודו חש בתביעה לענוד את הטבעת, והפעם ביתר שאת. הוא יודע היטב שהדבר אינו רצוי, זוכר את האזהרה המפורשת של גאנדאלף, אבל "דומה ×”×™×” שדבר מה כופה עליו" להתעלם ממנה. אולי הוא חש בתשוקה להעלם מן העין? לא, שכן הדחף מקורו "לא בתשוקה להימלט… הוא פשוט הרגיש שהוא אנוס ליטול את הטבעת ולשימה על אצבעו". הוא נאבק לזמן מה בדחף, אך לבסוף "ההתנגדות הייתה מעל לשיעור-כוחו".
אין כמעט ספק – מדובר בכוח חיצוני לפרודו, כוח שרמס את רצונו של פרודו.
נמשיך – עוד פעם עונד פרודו את הטבעת על מנת לחמוק מבורומיר. אין ספק שמדובר כאן ברצונו שלו, ולא במשהו חיצוני. אבל דקות מספר לאחר מכן קורה דבר מה מוזר. הוא עונד את הטבעת, שוב, הפעם על מנת לחמוק מכל חבורת הטבעת, ואז להוותו חש בנוכחות העין וחש בלחצה –
"הוא שמע עצמו זועק: לא, לעולם לא! ושמא היה זה: הנני ואבוא? שוב לא היה יכול לומר. ואז, ממוקד אחר של כוח, התברקה מחשבה אחרת במוחו: הסירנה! הסר אותה! שוטה, הסר אותה! הסר את הטבעת!
שני הכוחות נאבקו בו. לרגע נתאזנו שני החודים איזון מושלם והוא היה קלוע ביניהם, מפרפר בייסוריו. ואז, פתאום, התעשת ושב אל עצמו. שוב הוא פרודו, לא הקול ואף לא העין: בן חורין הוא לבחור, ונותר לו אך רגע אחד. הוא הסיר את הטבעת מאצבעו."

מי הם שני הכוחות? מאוחר יותר מבאר גאנדאלף שהוא היה אחד מהם, אך של מי השני? האם זה סאורון, שמפעיל לחץ ממרחקים או הטבעת עצמה, מזנקת כשהיא חשה בתביעת אדונה האמיתי, השר האפל?
באופן דומה פרודו, על מדרגות קירית-אוּנגוֹל, מתחבא מהמלך המכשף המוליך את צבאו לאסור מלחמה על מינאס טירית, אבל הפרש השחור חש בו. פרודו מרגיש "כוח זר המתדפק מן החוץ" אשר נוטל שליטה על ידו "וזרת אחר זרת הוא מוליך את היד לעבר השרשרת שעל צווארו". אך הפעם "שוב לא נמשך להיענות מרצונו", וכך הוא מוליך את ידו חזרה, לבקבוקון של גאלאדריאל. הפעם אין ספק – הכוח בא מן החוץ. ×–×” אינו פגם בפרודו – זהו כוח זר ועוין.
התמונה האחרונה היא זו על הר הדין, בחדרי האש של סאמאת-נאור. ככל שסאם ופרודו מתקרבים לשם מתעצמת הופעתו של אותו כוח זר ועוין. סאם רואה שידו של פרודו מזדחלת שוב ושוב אל הטבעת, שוב ושוב נעצרת ומורחקת "בשוב כוח רצונו אליו". בפעם האחרונה שפרודו רואה את העין, ידו שוב זוחלת אל הטבעת עד שהוא לוחש "עזור לי, סאם! עזור לי, סאם! החזק בידי. אין בי כוח לעמוד נגדה" – וסאם נוטל את יד פרודו ומרחיק אותה ללא מאמץ, למעשה "ברוך". מסתבר שהכוח שפועל על פרודו אינו כוח פיזי, שכן מה שעבור פרודו הוא בלתי מנוצח, עבור סאם הוא בלתי מורגש. באותו אופן הטבעת היא משא כבד מנשוא לפרודו, אך כשסאם מניף אותו, מצפה לחוש את אותו "משא רובץ של הטבעת הארורה", אין הוא חש דבר.

הפירוש האחר – דואליזם ומאניכאיזם – וטולקיניזם
כל ×–×” מביא לשאלה האם נכשל פרודו במאמץ האחרון. הוא מגיע לסאמאת-נאוּר ומותיר את סאם להתמודד עם גולום. כשסאם הולך בעקבותיו ונכנס, מסתבר שאפילו הבקבוקון של גאלאדריאל אינו פועל. במקום ×–×” "לב ממלכתו של סאורון… במקום ×–×” בטל כוחן של כל יתר המעצמות". ואז, בעומדו על שפת תהום-האש, פרודו נשבר. דבריו הם:
"באתי הלום, אך עתה לא אבחר לעשות את המעשה שאמור הייתי לעשותו. עשה לא אעשנו. הטבעת שלי היא!"

ואז הוא עונד את הטבעת. חיוני לנו לדעת האם כך קורה מפני שפרודו אנוס, או שהוא × ×›× ×¢ לפיתוי פנימי. דבריו אולי מרמזים על האפשרות האחרונה, כיוון שדומה שהוא נוטל על עצמו את האחריות בקול גדול: "לא אעשנו… הטבעת שלי היא!" אך בניגוד לכך ישנה תחושה מתעצמת של ×”×’×¢×” למוקד של עוצמה, היכן שכל כוח אחר בַּטֶל. אם כך הדבר פרודו לא יכול למנוע זאת יותר מאשר אילו נסחף בנהר גועש או נקבר במפולת אבנים. פרודו אינו אומר "אני בוחר לא לעשות" אלא "לא אבחר לעשות". הכרזה זו מדויקת כפשוטה. פרודו לא בוחר, הבחירה נעשית עבורו. כך ×¢× ×” טולקין למכתב ששאל שאלה זו על הארוע.
אני מקווה שלא הותרתי ספק בלבכם – טולקין לא טעה ולא התבלבל, אלא באופן מכוון ועקבי הציג בסיפור פירוש אחר – או פירוש נוסף – לשאלת הרוע. בכל מקום בו ×”×™×” הדבר רלבנטי הוא טרח והעמיד את השניות, את הכפילות, והציג אותה מול הקורא.
אבל מהו ההסבר השני, במחילה? אילו עוד תיאוריות הוצעו על מנת להסביר כיצד קיים רשע בעולם, שעל פי ההשקפה היודו-נוצרית נוצר ע"י אל רב חסד?
קיימת גישה על פיה לרשע עוצמה משלו, והוא כוח מתחרה לטוב: דואליזם. על פי הדואליזם העולם הוא שדה קרב בין שני הכוחות, הטוב והרע. ההשקפה הדואליסטית נחשבת לכפירה בעיקר, למינות, בנצרות הקתולית, וזאת מפני שגישה זו אינה באה להסביר במה שונה הטוב מהרע – מדובר בתחרות בין כוחות שוים ומנוגדים. טולקין נזהר מדואליזם כמפני אש, וכשנכתב בביקורת על 'שר הטבעות' שכל שהטוב והרע עושים בסיפור הוא להרוג אחד את השני ו"נראה שמוסרית אין הבדל ביניהם", העניין הפריע לו מאוד. טולקין אינו מקבל את ההשקפה שהטוב והרע הם שווי מעמד, ובודאי לא ×”×™×” משרבב במתכוון גישה זו לתוך כתביו.
גישה נוספת, שצמחה ממסורת הדואליזם, היא הגישה המאניכאית. על פי הגישה המאניכאית מקור הטוב בעולם הרוח, ומקור הרע בעולם החומר. המאניכאים ירדו לפרטים מכאניים ממש בבואם להסביר ולבאר כיצד באים העולמות במגע, בתארם איך בכל חומר קיימים ניצוצות של טוב ורוחני. על כך פילוסופים שקולים מהם, כדוגמת אוגוסטינוס הקדוש, באו ועשו מהם חוכא ואיטלולא. עם זאת, על אף שאין ספק שטולקין הכיר את הגישה המאניכאית ואת הביקורת המוצדקת עליה, הוא כתב את הדבר הבא:
"Melkor 'incarnated' himself (as Morgoth) permanently. He did this so as to control the hroa, the 'flesh' or physical matter, of Arda. He attempted to identify himself with it. A vaster, and more perilous, procedure, though of similar sort to the operations of Sauron with the Rings. Thus, outside the Blessed Realm, all 'matter' was likely to have a 'Melkor ingredient'"
"מלקור, בתור מורגות, לבש דמות גשמית לעד. הוא עשה כן על מנת שתהה זהות בינו לעולם החומר, על מנת לשלוט בארץ באופן פיזי ממש, להפוך את הקיים, חומרית, לחלק מעצמו. זהו הליך זהה, עקרונית, למה שסאורון ניסה לבצע עם הטבעות, אלא שמדובר במעשה גדול ומסוכן לאין שיעור. כיוון שכך עשה כל חלקיק חומר הכיל 'גורם מלקור' בתוכו, מחוץ לואלינור."

מתוך 'ההיסטוריה של הארץ התיכונה'; כרך ×™' – 'טבעת מורגות'.
וזו הרי הצהרה מאניכאית של ממש.
מסתבר שטולקין סוטה במתכוון מן התקן הבואתיאני. כמו בואתיוס הוא מציג את הרשע הקדמון כמהלך של הפניית עורף לאל, אבל הרשע לבש פנים, בנה רצון משלו, הפך לכוח נגדי, אף שלא שווה. הצל, כביכול, החל לעשות כרצונו – ורצונו, על פי עצם ההגדרה, הפוך מרצונו של האור.
טולקין אמנם ×”×™×” נוצרי, אבל הוא בן אנגליה במחצית הראשונה של המאה העשרים. הוא שירת כקצין במלחמת העולם הראשונה וראה את חייליו הנאמנים נטבחים כשיצאו להסתערויות אמיצות אך מטופשות מתוך החפירות. כמו כל אדם בעולם המודרני הוא הכיר סבל שנגרם לא מרשעותו של אדם, אלא בשל משהו שטמון במערכת. מערכות שלטון עוררו בו אי אמון, בירוקרטיה היתה שנואה עליו והוא אף הגדיר את עצמו כאנארכיסט. טולקין ראה כיצד טכנולוגיה תעשייתית מגיעה למקומות נאים, פורחים ושקטים והופכת אותם לאזורים ששאון מכונות לא נותן בהם מנוח וצחנת דלק שרוף מכסה על ריחות הפרחים. הוא חווה, במלים אחרות, את קיומו של רוע חסר פנים, ×›×–×” שאי אפשר לייחס אותו ברצינות לאדם או לקבוצת בני אדם, אלא משהו מערכתי. אינני יודע אם קרא את קפקא, ומן הסתם חש התנגדות ליאוש העמוק שספרות ממין ×–×” מביאה ללב הקורא, אבל עובדה היא שהכיר ושטם את "המערכת" – מפלץ חסר פנים והגדרה, שיורד לחיי האדם ועשוי לעשות אותם גיהינום עלי אדמות. הוא הכיר את הרשע כמשהו קיים, ושאף למאבק בו, הכרה ומאבק שהגישה הבואתיאנית לא סיפקו. על כן הלך צעד אחד נוסף, ובשומרו בערפו את הגישה עליה התחנך הרחיב אותה על מנת להתאים לניסיונו ולמצפונו. הרשע ב'שר הטבעות' – ובעולם הממשי – איננו שקול לטוב, אבל הוא שריר וקיים, ועל האדם להלחם בו – לא בכל דרך, אבל בכל דרך כשרה.