אתרבת פינרוד אה אנדרת

אתרבת פינרוד אה אנדרת

אודות המוות וילדי ארו, והשחתת האדם

מאנגלית: יואל ואינגר

הקדמה: (מתוך כתב יד אודות הטקסט)

לאלדר נודע כי לפי מסורת האדאין, בני אדם האמינו כי מטבען לא היו נשמותיהם קצרות ימים, אלא נעשו כן מחמת רשעותו של מלקור. לא היה ברור לאלדר האם נתכוונו בני אדם כי דבר זה קרה כחלק מהשחתת ארדה (בה האלדר תלו את האשמה להיחלשות נשמותיהם עצמן) או שמא על ידי מעשה מכוון כנגד בני האדם בעידנים החשוכים טרם נפגשו בני אדם ובני לילית בבלריאנד, או שתי האפשרויות גם יחד. אך נדמה היה לאלדר שאם תמותת האדם נגרמה ממעשי מלקור, הרי שטבעם היה שונה עד למאוד מתכנונו המקורי של ארו. דבר זה היה מקור לפליאה ויראה עבורם, שכן אם אכן כך היה הדבר, הרי שכוחו של מלקור אדיר אף משיעור הבנתם של האלדר (או היה כן בתחילת הימים). ואילו גורלם של בני האדם היה מוזר ושונה מזה של כל שאר שוכני ארדה.

במסורת העתיקה של האלדר נרשם כי פינרוד פלאגונד דן בנושאים אלו עם אנדרת החכמה בבלריאנד לפני זמן רב. כך נרשמה אחת הגרסאות שנשתמרו לדיון הזה, אשר האלדר מכנים "אתראבת פינרוד אה אנדרת".

החכם מגולי הנולדור ×”×™×” פינרוד בן פינרפין בן פינווה, שכן יתר על כל השאר מצא עניין בחוכמה (ולא ביצירה או כשרון כפיים). והוא ביקש ללמוד כל אשר יוכל אודות ×’×–×¢ האדם. ראשון ×”×™×” הוא שפגש בבני האדם בבלריאנד והתיידד עימם, על כן תכופות נקרא בפי האלדר אדניל – 'רע האדם'. את עיקר אהבתו נתן לאנשי באור הזקן, שכן הם אלו אשר מצא לראשונה ביערות מזרח בלריאנד.

אנדרת הייתה אישה מבית באור, אחות ברגור אבי בארהיר (אביו של ברן ארכמיון הנודע). חכמה הייתה, ומלומדת במסורת בני האדם ובדברי ימיהם. בשל כך קרואה לה האלדר בשם סאילינד – 'חכמת-לב'.

היו נשים בקרב החכמים, והן היו מוערכות עד למאוד בקרב בני האדם, בעיקר על ידיעתן את אגדות הימים הקדומים. אישה חכמה נוספת הייתה אדאנל, אחותו של האדור לורינדול, אדון אנשי מאראך שמסורתם, מנהגיהם ושפתם שונים היו מאלו של אנשי באור. אך אדאנל נישאה לשאר בשרה של אנדרת, בלמיר מבית באור שהיה סבה של אמלדיר אם ברן. שנים רבות התגוררה אנדרת בבית בלמיר בצעירותה, ולמדה רבות אודות מסורת אנשי מאראך מפי אדאנל.

בימי השלום, טרם פרץ מלקור את המצור על אנגבאנד, פינרוד ביקר את אנדרת תכופות, שכן שררה ביניהם ידידות עזה, והיא נכונה הייתה לחלוק עימו ידע יתר על כל חכמי האדם. צל שרר על בני האדם, וחשיכה רבצה על עברם עליה לא אבו לדבר אף בינם לבין עצמם. הם יראו את האלדר ומיעטו לחלוק עימם את מחשבותיהם ואגדותיהם. חכמי האדם (שלא רבים היו) שמרו את חוכמתם בסוד ומסרוה אך לאלו שבחרו בהם.

פרטים נוספים שהופיעו בכתב היד בנוגע לאדאנל:

אישה חכמה נוספת, אם כי מבית שונה ומסורות אחרות, הייתה אדאנל אחות האדור. היא נישאה לבלמיר מבית באור, נכדו של בלן שהיה בנו השני של באור הזקן. את רוב חוכמתו העביר באור (שנמנה על החכמים) לבלן. אהבה עזה שררה בין בלמיר לאנדרת שארת בשרו (אשר הייתה בתו של אאורומיר, דודנו מדרגה שנייה), וזמן רב היא חייה בביתו ולמדה חוכמה רבה אודות אנשי מאראך ובית האדור מפי אדאנל.

 

אתראבת פינרוד אה אנדרת

בימי האביב[א], עת היה פינרוד מתארח בבית בלמיר, החל לדבר עם אנדרת החכמה אודות בני האדם וגורלם. מכיוון שזה לא מכבר, בחודש יול, נאסף אל אבותיו בורון, אדון אנשי באור, ופינרוד נעצב אל לבו.

"עצובה בעיני הסתלקותם המהירה של בני מינך," הוא אמר. "כי עתה הלך בורון אבי אביך. ואף כי תאמרי שזקן היה, לפי ספירת האדם[ב], לא עמוקה הייתה היכרותי עימו. זמן מועט חלף בעיני מאז ראיתי לראשונה את באור במזרח הארץ הזו[ג], והוא חלף, ובנו חלף, ובן בנו גם כן."

"מאה שנה ויותר חלפו מאז עברנו את ההרים." אמרה אנדרת. "באור, באראן ובורון חיו למעלה מתשעה עשורים האחד. קצרים מזאת היו חיינו טרם מצאנו ארץ זו."

"אם כן, שבעי רצון אתם פה?" אמר פינרוד.

"שבעי רצון?" אמרה אנדרת. "לעולם אין לב האדם שבע רצון. כל מוות ופרידה הם צער עבורו. אך אם התארכו חיינו הרי זה תיקון מה, טפח מהצל שהוסר מאיתנו."

"מה כוונתך בזאת?" אמר פינרוד.

"לבטח תדע היטב!" אמרה אנדרת. "החשכה שעתה תחומה בצפון, אך אשר בימים עברו," וכאן נשתתקה ועיניה כהו, כאילו חזרה במחשבתה אל שנים שחורות אשר מוטב היה שלא לזכור. "אך אשר בימים עברו נחה על כל הארץ התיכונה, בעודכם דרים באושר שבפאתי מערב."

"לא אודות הצל שאלתי," אמר פינרוד. "אלא מה כוונתך בדברייך על הסרתו? או מה הקשר בינו לבין קוצר ימיהם של בני-האדם? שכן סבורים אנו (כאשר לומדנו מפי האיתנים אשר רבות ידוע להם) כי גם אתם ילדיו של ארו, וגורלכם וטבעכם ממנו באו."

"רואה אנוכי," אמרה אנדרת. "×›×™ בדבר ×–×” אין שונים אתם, בני הלילית הרמים, מבני גזעכם הפחותים מכם שפגשנו ברחבי חלד, גם אם לא דרו באור מעולם. כאחד תחשבו ×›×™ מעצם טבענו במהרה יבוא עלינו המוות – וכי שבירים אנחנו וקצרי יומין, בעוד אתם חזקים ומאריכים לחיות. ייתכן ×›×™ 'ילדי ארו' אנחנו, כפי שמסורתכם אומרת, אך גם בעינכם ילדים אנו. אולי תאהבונו מעט, אך עדיין פחותי ערך אנו בעיניכם, וממרום כוחכם ותורתכם תתבוננו בנו, בחיוך או ברחמים, או בניד ראש."

"לדאבוני אמת יש בדברייך," אמר פינרוד. "לפחות עבור רבים מאנשי. אך לא עבור הכול, ובוודאי שלא בעבורי. אך שקלי זאת היטב, אנדרת: כאשר 'ילדי ארו' נקרא אתכם, לא נעשה כן בקלות ראש. שכן לא נהגה שם זה בבדיחות דעת או ללא כוונה אמיתית. ובדברנו אלו ידע ישנו, ולא רק מסורת בני לילית. ומכריזים אנו שקרובים אתם לנו, בקירבה רבה יותר (בגוף ובנפש) מזו הקושרת יחדיו את כל שאר יצורי ארדה זה לזה ואותנו אליהם."

"רבים היצורים שנאהב בארץ התיכונה. כל אחד לפי מידתו וטבעו. החיות והעופות אשר ידידים הם לנו; העצים; ואף הפרחים הנאים שימיהם קצרים מאלו של האדם. על אובדנם מצרים אנו, אך מאמינים כי זהו טבע גורלם, ממש כצורתם או גוון-צבעם."

"אך רב מזאת צערנו עליכם, אשר קרובים אלינו יותר מכל. עדיין, אם נשקול את טבעם בר-החלוף של כל שוכני ארץ, הלא נאמין שקוצר ימיכם בטבעכם הוא? האין אנשייך מאמינים בכך אף הם? כי מנחש אני מדברייך המרים כי סבורה את כי שוגים אנו."

"סבורתני כי שוגים אתם, וכל אשר יחשבו כן אף הם ישגו," אמרה אנדרת. "ושטעות זו מן הצל באה. אך אם נדבר בבני האדם, חלקם יאמרו כך וחלקם אחרת. אך רובם, בהיותם ממעיטי מחשבה, יאמינו כי קוצר ימיהם תמיד היה ויהיה, אם יאבו ואם לאו. אך ישנם החושבים אחרת. בני האדם יקראו להם 'חכמים', אך לדבריהם לא יטו אוזן; כי דבריהם סתומים ואין הם תמימי דעים, באין להם ידע כדוגמת זה שבו התרברבת, נאלצים הם להישען על מסורה ממנה יש לנפות את האמת, אם אפשר למוצאה. וככל אשר ינפו, כך ידבק מוץ לשעורה שנבורה, וחלקה אף יושלך עם המוץ."

"עם זאת, מלים עוברות מחכם לחכם בקרב אנשינו, מאפלת ימינו הקדומים, מספרות שבני האדם שונים עתה מהווייתם אז, ומטבעם האמיתי מבראשית. ודברים ברורים יותר נשמרו בקרב חכמי אנשי מארך, שבזיכרונם נשמר שם לזה אשר תקרא לו ארו, אף שבקרב אנשי כמעט ונשכח הוא. כך למדתי מפי אדנל. אומרים הם בבהירות כי לא קצרי ימים הם בני האדם מטבעם, אלא נעשו כן מחמת רשעותו של שר האופל שבשמו לא יקראו."

"בזאת אוכל להאמין:" אמר פינרוד. "שבמידת מה סבל גופכם מרשע מלקור. שכן בארדה שנפגמה חיים אתם, כמונו, וכל אשר בה הוכתם בידיו בטרם אתם או אנחנו הגענו ושאבנו את גופינו ואת הנחוץ לקיומם ממנה. הכול הוכתם, מלבד אולי אמאן טרם בואו שמה[1]. דעי לך, שאין הדבר שונה לגבי הקוונדי[2] – קומתם שחה וחיותם התמעטה. אלו החיים פה, ואף אנו ששבנו הנה, נוכחים לדעת כי השינוי בגופנו מהיר הוא משהיה בתחילה. בעיני הדבר מעיד כי הם יתגלו כחלושים ועמידים פחות מאשר נועדו להיות, אף כי ייתכן ויחלפו שנים רבות טרם יתגלה הדבר.

"כך גם גוף האדם, חלש הוא משנועד להיות. לכן כאן במערב, במקום בו כוחו היה מועט מאז ומתמים, בריאים יותר תהיו, כדברייך."

" לא, לא!" אמרה אנדרת. "אינך מבין את דבריי, משום שדעתך תמיד אחת היא: בני לילית הם בני לילית, ובני אדם הם בני אדם. ואף כי יחלקו אויב משותף, אשר מכוחו שניהם פגועים, עוד עומדים ההבדלים המיועדים ביניהם. כבין אדונים לפשוטי עם. אלו נעלים וחייהם נצח, ואלו נחותים וזמן שירותם קצר."

"אין אלו המלים אשר שומעים החכמים מהאפילה ומעבר לה. לא, האדון. כך יאמרו חכמי האדם: 'לא למוות נוצרנו, ולא נולדנו כדי למות. המוות נכפה עלינו.' ראה! תמיד תנוח עלינו אימתו, וממנו ננוס, כמנוסת הצבי מן הצייד. אך אני מחזיקה כי לא נוכל להימלט ממנו במעגלות העולם הזה. לא, אף לא אילו באנו אל האור-מעבר-ים, אל אמאן עליה תדבר. כי בתקווה זו נעים ונדים היינו משך דורות רבים, אך תקוות שווא הייתה זו. כך אמרו החכמים, אך דבריהם אלו לא עיכבו את המסע, כי מעטים הם שהאזינו, כפי שאמרתי. הבט! אל אחרוני חופיה של הארץ התיכונה נמלטנו מהצל, רק כדי למוצאו כאן לפנינו!"

אז החריש פינרוד, ולאחר שהות מה אמר: "מוזרות מלים אלו, ונוראות למשמע. כאדם שכבודו נרמס תדברי, ולכן מבקש הוא לדקור במילותיו את כל המשוחח עימו. ואם כל חכמי האדם ידברו כך, נקל לי להאמין כי אכן פגיעה קשה נפגעתם. אך לא מיד אנשי, אנדרת, או מידו של מי מהקוונדי. אם הננו כאשר הננו, והינכם כאשר מצאנו אתכם, אין זה מעשה ידינו, אף לא רצוננו. אין צערכם משמח אותנו, ואת גאוותנו לא ילבה. רק אחד יטען אחרת, האויב אשר בשמו לא תקראו."

"הישמרי מהמוץ בדגנכם, אנדרת! יתכן ויצפון סכנת מוות: שקריו של האויב, שמקנאה שנאה יולידו. לא כל הקולות הבוקעים מתוך החשיכה אמת יספרו לאלו אשר אוזנם כרויה לשמועות משונות."

"אך מי הוא שעולל לכם את הרעה הזו? מי כפה עליכם את המוות? ברי לי שתקראו בשם מלקור, או בשם אחר בו כינתם אותו בחשאי. מכיוון שעל מוות ועל צלו תדברו בנשימה אחת, כמו חד הם; כמו סוברים אתם שבבריחה מהצל גם מהמוות תחמקו."

"אך אין השניים האלו זהים, אנדרת. כך מחזיק אנוכי. אחרת לא היה נמצא המוות בעולם. בעולם שלא הוא יצר אלא אחר. לא, מוות נקרא לדבר שטומא בידיו, ולכן רע הוא שמו. ואילו לא טומא, שמו היה טוב."

"ומה תדעו על מוות? באשר לא תדעוהו אף לא תיראו מפניו." אמרה אנדרת.

"את המוות ראינו, ויראים אנו מפניו," ענה פינרוד. "גם אנו עלולים למות, אנדרת, ואכן מתנו. אבי אבי נקטל באכזריות, ורבים הלכו אחריו, גולים בשחור הלילה, בקרח האכזר, ובים שלא ידע שובע. ובארץ התיכונה מתנו, באש ובעשן, ברעל ובאבחת חרב בשעת קרב. כי מת פאנור, ופינגולפין נרמס תחת רגלו של מורגות[3].”

"לאיזו תכלית? למען הדחת הצל. ואם אין לעשות זאת, למצער לשמור בל שוב ייפול על כל הארץ התיכונה. להגן על ילדי ארו, אנדרת, כל ילדיו ולא רק על בני הלילית הגאים!"

"שמעתי אומרים," אמרה אנדרת, "כי היה זה כדי להשיב לידכם את האוצר שגזל האויב, אך ייתכן ובית פינארפין אינו בדעה אחת עם בני פאנור. ולמרות כל גבורתכם, אשנה ואומר: 'ומה תדעו על מוות?' ייתכן וכאב הוא לכם, וטעם אובדן מר, אך רק לפרק זמן, מעט הנלקח מהמצוי בשפע, אם לא סבבוני בכחש. כי תדעו שבמותכם לא תעזבו את העולם, וכי תוכלו לשוב ולחיות."

"אחרת הדבר עימנו: במותנו – נמות, נעזוב לבלי שוב. מוות הוא הקץ הסופי, אובדן ללא תקנה. ונתעב הוא, כי הוא עוול שנעשה לנו."

"מבין אני הבדל זה," אמר פינרוד. "התבקשו לומר כי שני סוגי מוות הם: האחד – פגיעה ואובדן אך אינו קץ, והשני – קץ שאין להשיבו; והקוונדי ידעו רק את הראשון?"

"אכן, והבדל נוסף ישנו," אמרה אנדרת. "האחד רק מפגע הוא במהלכי העולם, אשר האמיץ, החזק או בר המזל יקוו לחמוק ממנו. השני הוא המוות שאין מפניו מנוס, צייד שלא ניתן להימלט מפניו. בין אם חזק האדם, מהיר או אמיץ-לבב, בין אם חכם ובין אם שוטה הוא, אם רשע ואם צודק ורחמן בכל מעשי-חייו, אם ירחש אהבה לעולם או ישנאו, אחת דינו – למות ולעזוב את העולם. להפוך לפגר אותו יחפצו בני האדם להסתיר או לשרוף."

"ובהירדפו כך, האין לאדם תקווה?" אמר פינרוד.

"אין להם הוודאות, ולא הידיעה. רק פחדים וחלומות בחשיכה." ענתה אנדרת. "אך תקווה? תקווה היא עניין אחר, אודותיו אף החכמים ימעטו לדבר." קולה התרכך. "ועדיין, האדון פינרוד לבית פינארפין, מבני הלילית הנעלים ורבי האון, ייתכן ונדבר עליו בקרוב, אני ואתה."

"ייתכן," אמר פינרוד, "אך עודנו מהלכים בצל הפחד. עד כה, סבורתני כי ההבדל בין האלדר לבני האדם הוא במהירות בה יגיעו לקץ. ובזאת בלבד. כי אם מאמינה את כי הקוונדי חופשיים ממוות ללא חזרה, טעות בידיך."

"אין יודעים אנו את עתיד ארדה, אף כי ייתכן וידוע הוא לואלאר. ואין יודעים אנו כמה זמן נועדה להתקיים. אך לא יהיה זה לעד. ארדה נוצרה בידי ארו, אך הוא איננו שוכן בה. הוא לבדו נטול גבולות. משום כך ארדה, ואף אאה כולה, תחומות הן. אותנו תראי בעידנים הראשונים לקיומינו, והסוף עודנו רחוק. כשם שבקירבכם יראה המוות לעלם צעיר במלוא אונו, להוציא שלנו שנים ארוכות ומחשבות רבות מאחורינו. אך הקץ יגיע. זאת נדע. ובבואו נמות. לחלוטין, כך נראה, שכן אנו שייכים לארדה בגוף ובנפש[4], ומה יש מעבר לה? 'עזיבה ללא חזרה,' כדברייך. 'הקץ הסופי, אובדן ללא תקנה'?".

"הצייד הבא אחרינו מאט לכת, אך לעולם לא יאבדו עקבותינו מעיניו. ואת אשר יהיה לאחר שיתקע את תרועת המוות[5] אין יודעים אנו, ואיש לא דיבר לנו תקווה."

"זאת לא ידעתי," אמרה אנדרת. "ואף על פי כן…"

" ואף על פי כן מאט לכת הינו, רצונך לומר?" אמר פינרוד. "אמת. אך אין זה ברור כי גורל חזוי שמתעכב ארוכות הוא נטל קל מזה הבא במהרה. אך אם הבינותי את דברייך עד כה, אינך מאמינה כי הבדל זה תוכנן מלכתחילה. ובראשית לא למוות מהיר נידונתם."

"רבות ניתן לומר באשר לאמונה זו (בין אם נכון הניחוש או כוזב). אך זאת אשאל בתחילה: כיצד טוענים אתם שארע הדבר? ניחשתי שבכך תאשימו את מלקור, ולא הכחשת זאת. אך עתה נוכחתי כי לא תדברי על הפיחות אשר נגרם לכל אשר נמצא בארדה שנפגמה, אלא על מעשה זדון המכוון כנגד בני האדם באשר בני אדם הם. האין זאת כך?"

"אכן כן," אמרה אנדרת.

"אם כך, זהו עניין מחריד," אמר פינרוד. "יודעים אנו את מלקור, אויבו השחור של העולם, ויודעים כי רב כוחו עד מאוד. אנוכי ראיתיו, ואת קולו שמעתי. כעיוור עמדתי במעמקי צלו השחור מליל. באשר את אינך יודעת דבר מעבר לשמועות ומעבר לזיכרון אנשייך. אך אף בחשוכה שבשעות הליל לא האמנו כי יכול למגר את ילדי ארו. ייתכן ויכול לרמות אחדים, אחרים יוכל להשחית. אך לשנות את גורלו של עם שלם מהילדים, לגזול מאיתם את מורשתם: אם יכול לעשות כדבר הזה כנגד רצון ארו, אזי אדיר ונורא הוא מששיערנו מעודנו. וכל גבורת הנולדור אינה אלא הבל ורעות רוח, וואלינור והרי הפלורי עצמם לחול ימשלו."

"ראה נא!" אמרה אנדרת. "הלא אמרתי כי לא תדעו מוות מהו? הבט! כאשר נאלצים אתם להשיר מבט בפניו, ולו במחשבתכם בלבד, כשם שאנו עושים במחשבה ובמעש כל ימי חיינו, מייד מגיעים אתם "לכדי ייאוש. יודעים אנו כי חסר השם הוא אדון העולם הזה, אף אם אתם לא תדעו זאת. וכל גבורתכם, וגבורתנו שלנו, הינה איוולת; או עמל עקר, למצער."

"הישמרי!" אמר פינרוד. "פן תאמרי את שאין לאמורו, מדעת או מבורות, ולרצונו של האויב תחשביהו לארו. אדון העולם אינו האויב, אלא זה אשר בראו, ומאנווה המבורך הוא שלוחו, המלך העליון על ארדה."

"לא, אנדרת, כי התבלבלה עלייך דעתך וחשכו מחשבותייך. להרכין ראש אך לתעב, לברוח אך לא לדחות, לאהוב את הגוף אך לבוז לו, כלנבלה. דברים אלו ממורגות אכן עלולים לבוא. אך לדון את חסרי המוות למוות, מאב לבנו, ועם זאת להותיר להם את זיכרון מורשתם שנגזלה, ואת תשוקתם לאשר אינו עוד. היכול מורגות לעשות כזאת? לא יתכן הדבר, אומר אנוכי. ומסיבה זו אמרתי כי אם אמת הם דברייך, כי אז כל אשר בארדה לשווא הוא, מפסגות אויולוסה עד למעמקי תהום. איני מאמין לסיפורך. איש לא יכול היה לעשות כן זולת האחד."

"על כן, אנדרת, אשאלך מה אתם, בני האדם, עוללתם לפני זמן רב באפלה? כיצד עוררתם את חמתו של ארו? אחרת כל אגדותיכם אינן אלא מעשיות אפלות פרי מוח אפל. התאמרי את שתדעי או ששמעת?"

"לא אדבר," אמרה אנדרת. "×›×™ אין אנו דנים בדברים אלו עם בני ×’×–×¢ אחר. אך החכמים לא בטוחים הם, ודברי האחד יסתרו את דברי האחר. ברחנו מאשר אירע לפני זמן רב, ×™×”×™×” אשר ×™×”×™×”. ניסינו לשכוח. זמן ×›×” רב ניסינו ×›×™ עתה לא נוכל לזכור זמן בו היינו שונים מאשר היננו כיום. אגדות נשתמרו על ימים בהם המוות איטי ×”×™×”, ותוחלת שנותינו – ארוכה. אולם מוות כבר ×”×™×”."

"אינכם זוכרים?" אמר פינרוד. "האין לכם אגדות על ימים טרם היות המוות, גם אם לא תחלקו אותם עם זרים?"

"ייתכן," אמרה אנדרת. "אם לא בקרב בני עמי, אולי בקרב אנשיה של אדנל." היא נשתתקה, מבטה נתון לאש.

"התחשבי כי אין היודע מלבדכם?" שאל פינרוד לבסוף. "כלום לא ידעו הואלאר?"

אנדרת נשאה מבטה. "הואלאר?" קראה. "וכיצד אדע זאת, אני או כל אדם? הואלאר שלך לא הטרידו עצמם בגיננו, לא בדאגה לנו אף לא בהדרכה. אותנו הם לא זימנו."

"מה תדעי אודותם?" אמר פינרוד. "אנוכי ראיתם, ובינם שכנתי. בנוכחות מאנווה ווארדה עמדתי באור. אל תדברי בהם כך, בהם או בכל דבר אשר נעלה מתפישתך. מלים כגון אלו באו תחילה מפיו של דובר הכזבים."

"האם עלה הדבר בדעתך, אנדרת, שבעידנים שחלפו הוצאתם את עצמכם מהשגחתם, מעבר להישג ידם לסייע? או אף שאתם, ילידי האדם, לא תחת ממשלם הייתם? שכן כבירים מדי הייתם. אכן זו כוונתי, ולא אך כדי להחמיא לגאוותך. כבירים מדי – אדונים לעצמכם בתחומי ארדה, תחת ידו של האחד. הישמרי בדברייך! אם לא תאמרו דבר לאחרים אודות מומכם, או כיצד אירעה זו, הישמרו פן תטעו בהערכת הפגע (כמרפאים רפי יד), או בגאוותכם תטילו את האשם בחפים מפשע."

"אך הבה נפנה לעניינים אחרים, שכן על אלו לא נכונה את להוסיף דברים. הנה אתן דעתי על מצבכם לפני שהוטל בכם המום. שכן גם דברייך אלו מופלאים בעיני, וקשים להבנה. 'לא למוות נוצרנו, ולא נולדנו כדי למות.' כך דיברת. האם כוונתך שכמונו הייתם, או שונים?"

"מסורה זו, לא עליכם היא מדברת." אמרה אנדרת. "שכן דבר לא ידענו אודות האלדר. אודות מוות ואי-מוות דיברנו. דבר לא שמענו על חיים שאורכם כחיי העולם אך לא מעבר לכך. אכן עד עתה המחשבה אף לא עלתה בראשי."

"אודה ואתוודה," אמר פינרוד. "חשבתי כי מקנאתכם בקוונדי באה אמונתכם זו, על היותכם חופשיים משלטון המוות. חלום שווא, ברצונכם להשתוות לקוונדי או לעלות עליהם. אך את אומרת שלא כך הם פני הדברים. עם זאת, זמן רב טרם בואכם לארץ זו, פגשתם עמים אחרים מקרב הקוונדי, וחלקם העניקו לכם ידידות. הלא כבר בני תמותה הייתם? האם מעולם לא דיברתם איתם על חיים ועל מוות? אף אם לא דיברתם על כך, היו מבחינים במהרה כי בני תמותה אתם, וכעבור זמן לא רב הייתם למדים כי המה לא כך."

"אכן אומרת אני כי 'לא כך הם פני הדברים'", ענתה אנדרת. "ייתכן ובני תמותה היינו בפגשנו בבני הלילית הרחק מכאן, וייתכן שלא. זאת אין המסורה מספרת. למצער, אף אחת מאלו שלמדתי. אך תורה כבר הייתה בידינו, ולא נזקקנו לזו של בני לילית. ידענו כי בתחילה נולדנו שלא על מנת למות. ובזאת נתכוון: לחיים שזמנם נצח נולדנו, נטולי צל אחרית."

"אם כך, האם תהו חכמיכם מה מוזר הוא טבעם האמיתי, לטענתם, של האטאני?" אמר פינרוד.

"האומנם מוזר הוא?" אמרה אנדרת. "בקרב החכמים רבים הם הסוברים כי כל דבר חי, מטבעו לא למות."

"בזאת יאמרו האלדר כי טעות בידם," אמר פינרוד. "טענתכם לגבי האדם מוזרה היא בעינינו, וקשה לנו לקבלה. וזאת משתי סיבות: טוענים אתם, אם אכן תבינו את מלוא משמעות דברכם, כי גופים היו לכם שלא נועדו לכלות, ולא היו כבולים לגבולותיה של ארדה, אך עם זאת ממנה באו והיא זו המכלכלת אותם. כמו כן טוענים אתם (אם כי יתכן ולא תראו זאת) שנשמותיכם וגופיכם מלכתחילה. אך אנו מאמינים כי הרמוניה בין גוף לנפש חיונית היא לטבעם האמיתי והבלתי מושחת של כל אלו שנבראו בצלם – המירואנווי, כפי שנקרא לילדי ארו."

"את הקושי הראשון מבינה אני," אמרה אנדרת. "ותשובה יש לגביו לחכמינו. את השני, כפי שניחשתי, איני מבינה."

"האמנם?" אמר פינרוד. "אם כך, לא תראו עצמכם בברור. אך תכופות יקרה וחברים וקרובים יראו ברורות דבר הנסתר מפני חברם עצמו."

"אנו – האלדר, קרוביכם אנחנו, וחבריכם (אם תאמינו בזאת). במשך שלושה פרקי ×—×™×™-אדם מתבוננים אנו בכם באהבה ודאגה. מחשבה רבה השקענו בכם. וזאת נוכל לומר בבטחה, אחרת כל חכמתנו לשווא היא: נשמות בני האדם, קרובות מאוד הן לנשמות בני הלילית. קרובות, אך לא זהות. ×›×™ נשמות בני האדם אינן כבולות לארדה, כשלנו, ואין היא ביתם."

"התוכלי לאמור אחרת? לא נכחיש כי תאהבו את ארדה וכל אשר בה (כל עוד חופשיים אתם מהצל), באהבה שתיתכן והיא גדולה כשלנו. אך באופן אחר. בדרכים שונות תופסים גזעינו את ארדה, ובאופן שונה מעריכים את יופייה. כיצד אסביר זאת? לגבי דידי דומה ההבדל כבין מבקר בארץ זרה, השוהה שם פרק זמן (מבלי שיהיה מחויב לכך), לבין זה החי בארץ מאז ומתמיד (ואינו יכול לעזוב). לראשון כל שיראה חדש הוא ומוזר, ובאופן זה יאהבם. לשני, הכול מוכר. כל הדברים, שלו הם – ולכן יקרים בעיניו."

"כוונתך לומר שבני אדם הם האורחים," אמרה אנדרת.

"הנה אמרת את המלה." אמר פינרוד. "שם זה הענקנו לכם."

"באדנות, כדרכם תמיד," אמרה אנדרת. "אך אף אם אכן אורחים אנו בארץ בה הכול שלכם הוא, כדברייך, אמור לי אילו ארצות אחרות ודברים אחרים נדע?"

"לא! אמרי לי את," אמר פינרוד. "שכן אם אתם לא תדעו זאת, כיצד נוכל אנו? אך הידעת כי האלדר יאמרו כי בני האדם לעולם לא יתבוננו בדבר כאשר הינו? אם לומדים הם אותו, הרי זה כדי לגלות דבר אחר. אם יאהבהו, הרי זה רק מכיוון שיזכיר הוא להם דבר מה אחר, קרוב יותר לליבם. אך השוואה זו, כנגד מה היא? היכן הם הדברים האחרים הללו?"

"בני האדם ובני הלילית בארדה הם וממנה. וממנה נגזר כל הידוע לאדם (כך נראה הדבר). מהיכן אם כך בא הזיכרון הזה שלכם, טרם התחלתם לומדים?"

"אין זה מאזורים אחרים בארדה בהם נדדתם. גם אנו נדדנו ממרחק. אך אילו הלכנו, אני ואת, מזרחה אל ביתכם אשר מקדם, מזהה הייתי את הדברים שם כחלק מביתי שלי, אך בעינייך רואה הייתי את אותה הפליאה שרואה אני בעיני אנשי בלריאנד אשר נולדו כאן."

"מלים מוזרות תדבר, פינרוד," אמרה אנדרת. "אשר כמותן טרם שמעתי. אך לבי נרעד כמכוחם של דברי אמת שמזהה הוא, אף אם אני לא אבינם. זיכרון חולף הוא זה, נגוז טרם נספיק לאחוז בו, ובלעדיו נותרים אנו סומים באפלה. ואלו מקרבנו שיודעים את האלדר, אף אם יאהבום, אומרים כי 'אין לאות בעיני בני הלילית,' ומצאנו כי אין האלדר מבינים את האמרה השגורה בפי בני האדם: הנראה לעיתים קרובות מדי, חדל להראות. ולתמיהה להם כי בשפות בני האדם, אחת היא המילה לדבר מוכר ולדבר ישן."

"חשבנו שכך הוא בשל אורך חיי בני הלילית וחוסנם שאינו פוחת. לעיתים אנו, האורחים, נקרא לכם "ילדים מגודלים", אדוני. ואם כל דבר בארדה מאבד את טעמו עבורנו, וכל היפה מחוויר, מה אז? האין זה נובע מהצל שמוטל על ליבנו? התאמר שאין זאת כך, כי מטבענו הדבר, וכך היינו גם טרם הפגיעה?"

"אכן כך אומר," ענה פינרוד. "ייתכן והצל העמיק את חוסר מנוחתכם, האיץ את עייפותכם הנושאת בכנפיה דחייה, אך סבורני כי חוסר המנוחה היה בכם תמיד. ואם כך הוא הדבר, התוכלי להבחין עתה בחוסר ההרמוניה עליה דיברתי? אם מסורה לכם כשלנו, המלמדת כי המירואנווי איחוד הם של גוף ושל נפש, של ר'וא ופאה, או המשכן והשוכן בו, כפי שנאמר בלשון ציורית, כי אז מה המוות עליו תתאבלו אם לא הפרדה בין השניים? ומהו ה'אלמוות שאבד לכם' אלא אם שהשניים יישארו מאוחדים לנצח?"

"אך מה נחשוב אז על האיחוד בבני האדם? על שוכן שאורח הוא בארדה שאין היא ביתו, ומשכן אשר מארדה הוא ולכן כאן עליו להישאר?"

"לכל הפחות לא יבקש אדם כי ימי-חיי המשכן יעלו על אלו של ארדה אשר ממנה הוא רק חלק. אך האין את טוענת כי גם הגוף בן אלמוות היה? אבכר להאמין כי נפש כזו מטבעה ומרצונה תעזוב את משכנה הזמני כאן, גם אם שהותה נתארכה בעבר למעלה מהמורשה כיום. אזי המוות יראה לכם בצורה אחרת: כשחרור, או חזרה, לא! כשיבה הביתה! אך בזאת לא תאמיני, הלא כן?"

"לא, בזאת לא אאמין," אמרה אנדרת. "יהיה זה ביזוי הגוף. מחשבת אופל שאין היא טבעית לכל יציר שחייו הם איחוד של אהבה, ולא הושחתו. אך הגוף אינו כפונדק בו ישהה עובר אורח ללילה בטרם ימשיך בדרכו, ואז יתפנה לנוסע אחר. משכן הוא, הבנוי לאדם אחד בלבד. ולא רק משכן כי אם גם בגד. ולא ברור בעיני כי רק על תאימות הבגד ללובש עלינו לדבר, ולא לתאימות הלובש לבגד."

"לא יעלה על דעתי ×›×™ הניתוק בין שניהם הוא מטבע האדם. ×›×™ אם ×”×™×” ×–×” טבעי עבור גוף להינטש ולמות, ולנפש להמשיך ולחיות, ×›×™ אז אכן הייתה אי התאמה בבני האדם, וגופו ונפשו לא מחוברים היו באהבה. גופם ×”×™×” לנטל, לשרשרת אסורים – עונש ולא מתת. אך יש אחד אשר מטיל נטל, אשר מחשל שרשראות. ואם אכן ×”×™×” ×–×” טבענו מלכתחילה, הרי ממנו הוא בא – אך בזאת יעצת שלא לדבר."

"אבוי, עוד ישנם בני אדם המוסיפים לדבר כך אי שם בחשכה. אך לא האטאני, כפי שתדע. לא עתה. דעתי היא שבזאת כמותכם אנו, התגלמויות של נפשות, ואין אנו חיים אלא באיחוד של אהבה ושלום בין המשכן לשוכן בו. על כן המוות, המפריד בינם, אסון הוא לכם ולנו."

"דברייך לא חדלים להפתיעני, אנדרת." אמר פינרוד. "אם טענתך אמת הרי הביטי! נשמה שכאן היא, אך נודדת, וקשורה קשר איתן לגוף משל ארדה. הפרדתם היא פציעה חמורה, אך על כל אחד מהם למלא את ייעודו מבלי להיכפף לעריצות האחר. מכך בהכרח ינבע כי הרוח, בעוזבה, מוכרחה לקחת עימה את הגוף. ומה יכולה להיות משמעות דברים אלו אם לא כי תוכל הרוח לרומם את הגוף לקיום נצחי אשר מעבר לאאה ומעבר לזמן, כבן לווייתה ובן זוגה הנצחי. כך ארדה, או למצער חלק ממנה, לא רק שירפא מפגיעתו של מלקור, אלא גם ישוחרר מהגבולות שהושמו עליו ב"חזון ארו" עליו ידברו הואלאר."

"לפיכך אומר כי אם ניתן להאמין בכך, הרי בראשית אדירים נוצרו בני האדם תחת ארו, והשינוי שנעשה בהם איום הוא מעבר לכל אסון אחר."

"לכן זהו חזון של פני הדברים כשם שמיועדים היו להיות כאשר נשלמה יצירת ארדה: חזון בו כל החי, ואף ארצות-ארדה וימיה, נצחיים נוצרו ולא ברי הריסה, לנצח חדשים ויפה. אליהם ישוו נשמות בני האדם את אשר יראו כאן? או שמא היכן שהוא ישנו עולם בו כל הדברים שנראים כאן, כל הדברים שבני לילית או בני אדם ידעו, רק סמלים ותזכורות הם?"

"אם כן, שוכן הוא בדעתו של ארו, כמדומני," אמרה אנדרת. "כיצד נוכל למצוא תשובות לשאלות כגון אלו, בעודנו לכודים בערפיליה של ארדה שהושחתה? אילו לא שינו אותנו, פני הדברים עשויים היו להיות אחרת. אך בהיותינו כפי שאנו, אפילו החכמים מיעטו לחשוב על ארדה עצמה, או על אחרים החיים בה. בעיקר אודות עצמנו חשבנו: כיצד אמורים היו נשמותינו וגופינו לשכון יחדיו בגיל לנצח, ועל החשכה הבלתי חדירה שממתינה לנו."

"אם כן, לא רק האלדר הנעלים שוכחים את קרוביהם!" אמר פינרוד. "וכשם שנרעד ליבך כאשר על חוסר מנוחתכם דיברתי, כעת לבי שלי יזנק כלמשמע בשורות טובות."

"משער אנכי כי זו הייתה מטלת האדם. לא נלווים נועדתם להיות, כי אם לרשת ולהגשים את כל הדברים: ריפוי ארדה שהושחתה, עליה נח הצל עוד בטרם נוצר. ואף יותר מכן – כסוכני תפארתו של ארו: להעצים את המנגינה ולהתעלות על חזיון העולם[6]."

"כי ארדה שנרפאה לא תהיה ארדה שלא הושחתה, כי אם שונה וגדולה מהן, ועם זאת – כמוהן תהיה[7]. שוחחתי עם הואלאר אשר נכחו ביצירת המנגינה הגדולה טרם תחילת העולם. וכעת תוהה אנכי האם שמעו הם את סופה של המנגינה? האם היה דבר מה בצליליו האחרונים של ארו או מעבר להם, אשר הואלאר החמיצו בפליאתם[8]?"

"או שמא ארו, בהיותו חופשי תמיד, ניגן מנגינה או הראה חזון רק עד לנקודה מסוימת, שמעבר לה אין אנו יכולים לראות, עד כי נגיע אליה, איש איש בדרכו, יהי הוא ואלא, אלדא או אדם."

"כשם שמספר אמן ישמור את רגעי השיא עד שיגיע זמנם. אלו מאיתנו שהאזינו בתשומת לב ושכל, ייתכן ויוכלו לנחשם במידת מה – אך רק לרצון המספר. כך אמנותו אינה קטנה, ×›×™ אנו נוטלים חלק בכתיבתה. לא כך ×”×™×” הדבר אילו נודעו לנו כל הדברים טרם היו נשמעים."

"ומה הוא לדעתך הוא רגע השיא אותו ארו שמר?" שאלה אנדרת.

"אה! גבירה חכמה!" אמר פינרוד. "אלדא אנכי, ושנית על אנשי שלי חשבתי. אך לא! נכון הדבר לכל ילדי ארו. חשבתי כי בכוחם של ילדיו השניים של ארו ניוושע מהמוות. על המוות דיברנו כחלוקה של איחוד, אך אני בלבי חשבתי על מוות שאינו כזה – אלא סיום של שניהם יחדיו. כי זה הדבר העומד בפנינו, ככל שנדע לראות: השלמתה של ארדה וסופה, ולכן גם סופם של ילדיה. סוף בו כל ימיהם הארוכים של בני הלילית יהיו בעבר."

"ולפתע ראיתי כבחזון את ארדה שנוצרה מחדש. ובה האלדר, שלמים וללא קץ, יוכלו לחיות בהווה לנצח. ואולי אף להלך עם ילדי האדם, מושיעיהם, ולשיר באוזניהם שירים אשר, אפילו באושר שמעבר לאושר, יצלצלו בגאיות הירוקות, בעוד פסגות ההרים שימיהם נצח ירטטו כמיתרי נבלים."

או אז התבוננה אנדרת בפינרוד תחת גבותיה: "ובשעה בה לא תשירו, מה תאמרו לנו?" שאלה.

"אוכל רק לנחש," צחק פינרוד. "סיפורים נספר לכם, גבירה חכמה, אודות העבר ואודות ארדה הקודמת, אודות הסכנות, המעללים האדירים ויצירת הסילמרילי! תקופה בה אדונים היינו. אך אתם תהיו בביתכם אז, מתבוננים בכל הדברים בתשומת לב, כי שלכם הם. אתם תהיו האדונים. 'עיניהן של בני לילית תמיד נשואות אל דבר מה אחר,' תאמרו. אך אז תדעו את אשר נזכור: ימי פגישתנו הראשונים, עת ידינו נגעו זו בזו בחשכה. מעבר לקץ העולם לא נשתנה, כי הזיכרון – כישרון גדול לנו בו, כפי שיתבהר בחלוף העידנים בארדה זו. חוששתני כי נטל כבד יהיה זה לנו. אך בימים בם נדבר יהיה זה אוצר רב." אזי חדל בראותו את אנדרת מתייפחת חרש.

"אויה, האדון!" אמרה. "ומה יש לעשות בזמן זה? מדברים אנו כאילו נתקיימו הדברים, או עתידים להתקיים לבטח. אך בני האדם, קומתם פחתה, וכוחם נלקח מהם. לא אחר ארדה שתיעשה מחדש נחפש: אפילה ניצבת לפנינו, ולתוכה נביט לשווא. ואם משכנותיכם הנצחיים אמורים היו לקום בסיועינו, עתה לא יבנו."

"אם כך, האין לכם תקווה?" אמר פינרוד.

"מהי תקווה?" אמרה. "צפייה לטוב, שאף כי אינו וודאי יש לו בסיס בידיעה? אם כן, אין לנו כזו."

"זהו דבר אחד לו יקראו בני האדם 'תקווה'," אמר פינרוד. "אנו נקרא לו אמדיר – 'צפייה לטוב'. אך ישנו דבר אחר, הטבוע עמוק יותר. ולו נקרא אסטל – אמון. אין הוא מובס בדרכי העולם, משום שלא בניסיון מקורו, אלא מטבענו ומקיומינו הראשוני. אם אכן ארוהין אנו – ילדי האחד, הן לא ירשה לנשלו מאשר שלו הוא, לא ביד אויב, ואף לא בידינו שלנו. זוהי משענתו האחרונה של האסטל, עליה נשמור אף כשמהרהרים אנו בקץ: בכל מעשיו אושר ילדיו הוא החשוב מכל. אמדיר הוא שאין לכם, לדברייך. כלום אין בכם אסטל?"

"ייתכן," אמרה. "אך לא! האינך מבין כי חלק מפציעתנו הוא ערעור האסטל על יסודותיו? האמנם ילדי האחד הננו? הננטשנו כליל? או שמא תמיד היינו כך? האין זה שאין אנו נוקבים בשמו אדון העולם?"

"אל תאמרי כך ולו בשאלה!" אמר פינרוד.

"מלים שנאמרו, לא ניתן לבטלן," אמרה אנדרת. "אילו רק היית מבין את הייאוש בדברינו, הוא הייאוש בו רוב בני האדם חיים. מבין האטאני, כשם שתקראו לנו, או המחפשים, בלשוננו – אלו שנטשו את ארצות הייאוש ואנשי החושך ונדדו מערבה בתקוות שווא,ישנם המאמינים ×›×™ עוד ניתן למצוא מרפא, או שישנה דרך מילוט. אך האם זהו אכן אסטל? האין ×–×” אמדיר, אך שאינו מגובה בידע? בריחה לחלום מסיוט-ערותם: ×›×™ אין מפלט מאופל ומוות?"

"בריחה לחלום אומרת את," ענה פינרוד. "מאווים רבות נגלים בחלום. והם עשויים להיות ניצוץ אחרון של אסטל. אך לא לחלום התכוונת, אנדרת. חלום וערות מערבת את עם תקווה ואמונה. להחליש את האחד ולחזק את משנהו. האם ישנים הם כאשר ידברו על מילוט ומרפא?"

"ישנים או ערים, דברים ברורים לא ידברו הם," ענתה אנדרת. "כיצד ומתי יבוא מזור? אילו ישויות ייעשו אלו אשר יחזו בזמן השינוי הזה? מה יהיה על אלו מאיתנו אשר ירדו אל האפלה לפני זמן זה? לשאלות אלו רק 'אנשי התקווה הישנה' (כאשר יקראו לעצמם) יוכלו לנחש תשובות."

"'אנשי התקווה הישנה'?" אמר פינרוד. "מי אלו?"

"מעטים היו הם," אמרה. "אך מספרם גדל מאז בואנו לארץ זו, וראו הם כי ניתן להתריס כנגד רצונו של חסר השם. אך אין זו סיבה טובה. התרסה אינה מבטלת את מעשיו מקדם. ואם תכשל גבורת בני לילית, יעמיק ייאושם יתר על זה שלנו. כי התקווה הישנה לא הושתתה על עוצמת האדם, או על אף עם אחר מעממי ארדה."

"התדעי לקרוא בשמה של תקווה זו?" שאל פינרוד.

"אומרים הם," אמרה אנדרת. "כי האחד עצמו ירד לארדה, ויביא מרפא לבני האדם ולפצעיה של ארדה, מתחילה ועד סוף. טוענים הם כי שמועה היא זו – שנתגלגלה משך שנים אין-ספור, אף בטרם השינוי ששוננו[9]."

"הם אומרים? הם טוענים?" אמר פינרוד. "האין את כלולה במניינם?"

"כיצד אוכל, האדון? כל חוכמה נגדם תדבר. מיהו האחד, אשר לו תקראו בשם ארו? אף אם נתעלם מבני האדם העובדים את חסר השם, וכמותם רבים יש בארץ התיכונה, עדיין ירבו בני אדם המאמינים כי העולם הוא מאבק בין כוחותיהם השווים של האור והאופל. על זאת תגידו: 'לא, אלה הם מאנווה ומלקור. ארו עליון עליהם.' האם הכביר בואלאר הוא? אל עליון בין אלים, כפי שסוברים רוב בני האדם, אף אם יימנו על האטאני. מלך המתגורר רחוק ממלכתו ומותיר אחריו נסיכים פחותים לעשות בה כרצונם? שנית תאמרו: 'לא, אחד הוא ארו, ואין לו שווים. והוא ברא את ארדה, אך הוא מחוצה לה. ואף כי הואלאר כבירים לעומתנו, אין הם משתווים להדר מלכותו יתר עלינו.' האין זאת כך?"

"כן," אמר פינרוד. "כך נאמר. את הואלאר מכירים אנחנו, והם יאמרו אותו דבר עצמו. כולם למעט אחד. אך מי לדעתך ישקר: אלו המצניעים עצמם, או זה אשר מאדיר את שמו?"

"בכך אין אני מטילה ספק." אמרה אנדרת. "ולכן תקווה זו לא מובנת היא לי. כיצד יוכל ארו להיכנס לדבר אותו ברא, ממנו גדול הוא ללא שיעור? היכול משורר להיכנס לשירו, או אמן לתמונתו?"

"בתוכו הוא נמצא כבר, וגם מחוצה לו," אמר פינרוד. "אך אכן הנוכחות הפנימית שונה היא מן החיצונית."

"אכן," אמרה אנדרת. "בדרך זו יהיה ארו נוכח בדבר אשר ממנו בא. אך בכניסה של ארו לארדה ידברו הם, וזה עניין שונה לחלוטין. כיצד יוכל הוא האדיר לעשות כן? הלא ינתץ הדבר את ארדה, אף את אאה כולה?"

"אל תשאלי זאת ממני," אמר פינרוד. "דברים אלו נמצאים מחוץ לתחום חכמתם של האלדר, ואולי אף לזה של הואלאר. אך חוששתני כי מלים יוליכונו שולל. באומרך 'אדיר' על מימדי ארדה תחשבי, בה כלי קטן לא יכיל גדול ממנו."

"את חסר המידות לא ניתן לתאר במונחים אלו. אילו רצה ארו לעשות כן, אין ספק בקרבי כי היה מוצא דרך, אף אם אין יכול אני לנחשה. כי נראה לי שגם אילו נכנס לתוכה, מוכרח היה להישאר גם כפי שהוא: היוצר מחוץ. ועדיין, אנדרת, אדבר בענווה ואומר כי אין ביכולתי לחשוב על דרך אחרת לריפוי. וודאי לא יניח ארו למלקור להניע את העולם כרצונו ולגבור בסוף. אך מלבד ארו אין כוח העולה על כוחו של מלקור. לכן, אם לא יוותר ארו על עבודתו לטובת מלקור, אשר ילך ויתחזק, עליו להיכנס ולהביס אותו."

"יתרה על כך, אף אם ניתן להביס את מלקור (או את מורגות אליו הפך) או להשליכו אל מחוץ לארדה, עוד יוותר צלו, והרוע אשר חישל וזרע יפרח ויתרבה. ואם ניתן למצוא לזאת מרפא טרם הקץ – אור חדש מול האופל, אזי מוכרח הוא לבוא מחוץ. זו דעתי."

"אם כך, האדון," אמרה אנדרת בנושאה את עיניה בפליאה. "התאמין בתקווה זו?"

"אל תשאליני עדיין," ענה. "חדשות מוזרות הן עבורי, המגיעות ממרחק. תקווה כזו מעולם לא הוגדה לקוונדי. רק לכם נודעה היא. אולם דרככם אולי נשמעה ויוקלו לבבותינו." הוא נדם לפרק זמן, ואז דיבר, בהביטו בחומרה באנדרת. "כן, גבירה חכמה, אפשר ויועד הדבר כי אנו, הקוונדי, ואתם, האטאני, ניפגש בטרם יזקין העולם, ונחליף ידיעות בינינו. כך נלמד אודות תקווה מפיכם. ייתכן ויועד כי נשב יחדיו, את ואני, אנדרת, ונדבר מעבר לתהום המפרידה בין גזעינו. כך נמצא נחמה מהפחד, בעוד האופל נח על הצפון."

"מעבר לתהום המפרידה בין גזעינו?" אמרה אנדרת. "הלא ימצא גשר זולת המלים?" היא אמרה והחלה לבכות בשנית.

"ייתכן וימצא. עבור אחדים. איני יודע," אמר. "ייתכן והתהום לא בינינו היא, אלא בין גורלותינו, אשר מלבדם קרובים אנו, יתר על כל יצירי עולם. אך מסוכן הוא הדבר, לחצות תהום אשר הגורל פערה. סבור אנוכי כי גם אם ימצא אי מי אשר יחצנה, לא ימצא אושר בעבר השני, כי אם את צערם של שני הגזעים."

"אך מדוע 'זולת המלים' תאמרי? הלא המלים הן המגשרות בין אדם למשנהו, ומה שעבר בינינו יותר מאשר צלילים חלולים הוא? הלא התקרבנו זה לזו? אך נחמה מועטה היא לך, כמדומני."

"לא נחמה ביקשתי," אמרה אנדרת. "ולמה תיסכון לי זו?"

"כי גורל האדם נגע בך, בהיותך אישה," אמר פינרוד. "התחשבי כי לא אדע? האין הוא אחי האהוב? אאגנור[10]: אייקנר, חוד הלהבה, המהיר והלהוט. שנים מעטות חלפו מאז פגישתכם הראשונה, ובחשיכה השרויה על כולנו, נגעו ידיכם זו בזו. עלמה היית אז, אמיצה ולהוטה, באורו של בוקר על גבעותיה הנישאות של דורתוניון[11]."

"המשך לדבר!" אמרה אנדרת. "אמור: ומה את עתה מלבד אישה חכמה, בודדה, אשר הגיל, שבו לא נגע, צבע שערך באפור!"

"אבוי!" אמר פינרוד. "הזוהי המרירות, אנדרת האהובה, בת התמותה, המרירות שנמצאה בכל מילותיך? אילו מילות נחמה אמרתי, הייתי שופטת אותן כהתנשאות, הבאה מהצד שלי של הגורל המפריד בינינו. אך מה אוכל להגיד, מלבד להזכיר לך את התקווה שאת עצמך חשפת?"

"אמור לא אמרתי כי לי הייתה תקווה זו," ענתה אנדרת. "ואף אם היה כן, עדיין אבכה: מדוע מפגע זה אירע כאן ועתה? מדוע נאהבכם, ומדוע תאהבונו (אם כך הדבר), ועדיין תפערו בינינו תהום?"

"כך נוצרנו, שארת-בשרי," אמר פינרוד. "אך לא יצרנו את עצמנו, ולכן לא אנו, האלדר, פערנו את התהום. לא, אנדרת, לא בהתנשאות ננהג בעניין זה, כי אם בחמלה. מילה זו לא תשא חן בעינייך, אך שני סוגים של חמלה ישנם: אחת היא של הכרה בשארות-בשר, ולאהבה קרובה היא. השנייה מקורה בהכרה בהבדל בגורל, וזו קרובה לגאווה. אנוכי על הקודמת אדבר."

"אל תדבר על זו ולא על זו." אמרה אנדרת. "כי בשניהן אין לי חפץ. צעירה הייתי, והתבוננתי בלהבת הווייתו, ועתה זקנה אני, ואבודה. צעיר היה ולהבתו נגעה בי, אך הוא סב מפני, ועודנו צעיר. כלום יחמול הנר על העש?"

"והעש, כלום יחמול הוא על הנר, כאשר תכבהו הרוח?" אמר פינרוד. "אומר אני לך, אנדרת, כי אהבך אייקנר חוד הלהבה. בשל זאת לא ישא הוא אישה מבני גזעו, אלא לעד יוותר ערירי, ויזכור את הבוקר על גבעות דורתוניון. לא תאריך לבעור להבתו ברוח הצפון! נבואה ניתנה לאלדר בדברים אשר קרב מועדם, אך נדיר נעימה תהיה, ואנכי אומר לי לך כי תאריכי ימים לפי מניין אנשייך, והוא יעזוב לפנייך, ולא יאבה לשוב."

אז נעמדה אנדרת, ואת ידיה פשטה אל האש. "מדוע נפנה הוא ממני, אם כן? מדוע עזבני כשעוד נותרו לי מספר שנים טובות?"

"אבוי!" אמר פינרוד. "חוששתני כי לא תספקך האמת. האלדר, עם אחד הם, ואנשייך – עם אחר. וכל אחד ישפוט את האחר לפי מנהגיו הוא, עד אשר ילמד אחרת. ומעטים הם הלומדים. עת מלחמה היא, אנדרת. ובעת מלחמה לא יתחתנו בני לילית, אף צאצאים לא יעמידו[12]. למוות מתכוננים הם – או למנוסה. אאגנור אינו מאמין (ואף אני לא) כי המצור על אנגבנד יאריך ימים. ומה יארע אז לארץ הזו? אילו גבר בו לבו, מבקש היה לנוס עימך למרחק, למזרח או לדרום, ולנטוש את קרוביו וקרובייך. אהבה ונאמנות קושרים אותו לקרוביו. ומה באשר לך ולקרובייך? את היא שאמרה כי אין מפלט בתוך תחומי העולם."

"את כל אשר לי הייתי נותנת עבור שנה, עבור יום אחד מלהבתו. את שארי-בשרי, נעורי ואת התקווה עצמה: אדאנת[ד] אנוכי." אמרה אנדרת.

"זאת ידע," אמר פינרוד. "ונסוג ולא אחז את אשר היה בהישג ידו. מן האלדר הוא. כי דברים מעין אלו נקנים בייסורים שלא ינוחשו, עד אשר יתרחשו הם. ונעשים, לסברת האלדר, מתוך בורות ולא מתוך אומץ."

"לא, אנדרת. אם יתכנו נישואין בין גזעינו, יעשו אך לפי גזירת גורל רמה. קצרי-מועד יהיו, וקשה אחריתם. יקל להם הגורל אם המוות יסיימם במהרה."

"האחרית תמיד מרה היא עבור בני האדם." אמרה אנדרת. "לא הייתי מטרידה אותו לאחר שימי נעוריי הקצרים היו מגיעים לסופם. בזקנותי לא הייתי משתרכת אחר רגליו המהירות, שעה שלא יכולה הייתי עוד לרוץ לצידו."

"ייתכן ולא," אמר פינרוד. "כך תרגישי עתה. אך האם חשבת עליו? הוא לא היה רץ לפנייך, אלא נותר לצידך ותומך בך. אזי היו הרחמים מנת חלקך בשל שעה משעותייך. רחמים שאין מפניהם מנוס. כך לא היה מוכן הוא להבישך."

"אנדרת אדאנת, חלק ניכר מחיי האלדר ואהבתם בזיכרונם ישכון. ואנו מעדיפים (באם אתם שונים בזאת מאיתנו) לנצור זיכרון נאצל שלא בא לכדי סיום, מאשר אחד אשר סיומו מכאיב. לעד הוא ינצור בזיכרונו את דמותך לאור בוקר, ובאותו ערב אחרון אצל מימי האיילואין בהם ראה את פנייך משתקפות וכוכב זורח בשערך. עד אשר תכבה רוח הצפון את אישו. ואף לאחר מכן, ביושבו בבית מאנדוס באולמות ההמתנה. עד שיקיץ הקץ על ארדה."

"ומה אזכור אנוכי?" אמרה. "וכאשר אעזוב, לאילו אולמות אגיע? אל החשיכה בה ידעכו אף הזיכרונות של לובן להבתו? אף זיכרונות הדחייה. לכל הפחות זאת."

פינרוד נאנח וקם על רגליו. "רפואה אין לאלדר למחשבות מעין אלו, אדאנת," אמר. "כלום תשאלי כי האלדר ובני האדם לא היו נפגשים מעולם? האם לאור הלהבה, אשר לא היית אף רואה במקרה זה, אין עתה ערך בעינייך? התאמיני כי הושמת ללעג? לפחות מחשבה זו השכיחי מליבך, שכן מן האפלה היא באה. ועם תעשי כן, לא תהיה שיחתנו לשווא. היי שלום."

חשיכה נפלה על החדר. הוא נטל את ידה לאור האש. "לאן תלך?" שאלה.

"צפונה מכאן," אמר. "אל החרבות ואל המצור. ואל חומות המגן. למען ישטפו מים צלולים בנהרות בלריאנד, ועלים ינצו, וציפורים יבנו קיניהן. עוד שעת מה – טרם ירד עלינו הליל.

"והוא, כלום יהיה שם, בהיר וגבה-קומה, והרוח נושבת בשערו? אמור לי כי לא ישליך חייו מנגד. ולא יחפש את הסכנה מבלי צורך!"

"אומר לו," אמר פינרוד. "ולך אומר: אל נא תבכי. לוחם הוא, אנדרת, ונפש עזה לו, וזעם. בכל מהלומה שינחית יראה הוא את האויב אשר המיט עלייך את גורלך לפני זמן רב."

"אך את לא לארדה נועדת. מי ייתן ותמצאי אור באשר תלכי. ושם המתיני לנו, לאחי ולי."

הערות


[א] שנת 409 לערך בתקופת השלום הארוך (260-455). בזמן זה בלמיר ואדנל היו זקנים לפי מניין האדם, בהיותם בני למעלה משבעים שנה. אך אנדרת עוד הייתה במלוא אונה, וטרם מלאו לה חמישים (48). רווקה הייתה, דבר שלא היה יוצא מגדר הרגיל עבור הנשים החכמות בקרב בני האדם.

[ב] בן 93 היה.

[ג] בשנת 310, כמאה שנים לפני זמן זה.

[ד] אישה בת תמותה. הצורה הנקבית של "אדאן". (המתרגם)


[1] ייתכן וניתן להשוות עם הקטע מ"דיון הואלאר בחוקים ומנהגים", בו ניינה אומרת למאנווה: "אף על פי שהמוות מחמת הניתוק עלול למצוא את האלדר בממלכתך, דבר אחד לא יקרה: עיוות ורקב." ובהערת שוליים נכתב: "ובכל זאת קרה כדבר זה לאחר קטילת העצים, כל עוד מלקור נותר שם. וגופתו של פינווה, שנרצח בידי מלקור, קמלה והייתה לאפר. כפי שקמלו העצים עצמם."

[2] כאן ובמקומות אחרים, אם כי לא בכולם, "קוונדי" תוקן ל"בני לילית" מאוחר יותר.

[3] זו טעות מעוררת תמיהה. פינגולפין מת בשנת 456, שנה לאחר הדאגור בראגולאך.

[4] מתוך "חוקים ומנהגים": האלדאר האמינו כי הנשמה החדשה, ולכן כל הנשמות, הגיעה ישירות מארו ומחוץ לאאה. לכן רבים מהם מחזיקים כי בני הלילית אינם כבולים לארדה, וקיומם לא יפסק בסיומה."

[5] התרועה שתוקע הצייד עם מות הניצוד.

[6] בשוליים נכתב: "בני האדם הופיעו במנגינת ארו רק לאחר צריר מלקור." כמובן שדבר זה נכון גם עבור הופעת בני הלילית.

[7] דבריו של מאנווה בסוף "דיון הואלאר בחוקים ומנהגים": שני הביטים יש לארדה שלא נפגמה. הראשון הוא רפואתם של הדברים אשר האלדאר ראו בארדה שהושחתה – ועל כך תושתת התקווה. השני הוא שלא נפגם: כלומר, אם נדבר בהתאם לזמן בו הם ישנם – ארדה שרופאה, אשר תהיה עצומה ויפה מן הראשונה, בשל ההשחתה – וזאת תהיה התקווה אשר תקיימם.

[8] באיינולינדאלה נאמר: "המנגינה נלקחה (מהם) בטרם הושלמו דברי הימים ובטרם המעגלים חושלו עד תום." ולזאת התווסף מאוחר יותר הקטע הבא, המיוחס לפנגולוד: "ויש האומרים כי המנגינה חדלה טרם ימי ממשלת האדם ודעיכת הבכירים. כך, למרות שמנגינה מושלת בכל, הואלאר לא ראו את העידנים המאוחרים ואת קץ העולם."

בתחילת הטקסט "תולדות אמאן" נאמר כי ניינה לא יכלה שאת עד לסוף המנגינה, ולכן "נטולה הייתה את התקווה אשר למאנווה."

[9] כמובן שעבור כל התפיסה של הימים הקדומים מהותי ×”×™×” שבני האדם ניעורו במזרח עם הזריחה הראשונה, ושהתקיימו לא יותר מאשר מאות שנים בודדות טרם פגש פינרוד פלאגונד בבאור ואנשיו למרגלות ההרים הכחולים. בדברי אנדרת מופיעים רמזים שהיא דיברה על זמנים קדומים יותר: "אגדות נשתמרו על ימים בהם המוות איטי ×”×™×”, ותוחלת שנותינו – ארוכה." ובדבריה אלו – "טוענים הם ×›×™ שמועה היא זו – שנתגלגלה משך שנים אין-ספור", נראה שינוי עמוק בתפיסה זו. עם זו, נשמרת כרונולוגיית שנות החמה בטקסט, בתיארוך פגישת פינרוד ואנדרת ב"שנת 409 לערך בתקופת השלום הארוך (260-455)."

[10] אגנור במקור.

[11] קוונטה סילמריליון: "אנגרוד ואגנור שמרו על בלאדוריון משיפוליה הצפוניים של דורתוניון." (בזמן המצור על אנגבנד). וגם: "באראהיר [בן באור הזקן] התגורר בעיקר בביצות הצפון עם אנגרוד ואגנור."

[12] מתוך "חוקים ומנהגים": "מצער היה עבור האלדאר אם הופרד זוג נשוי בזמן הריון, או בשנות ילדות ראשונות. מסיבה זו העמידו צאצאים רק בימי שלווה ואושר, אם יכלו."

נבואת מנדוס השניה

תרגם יואל ואינגר, ערך מוטי אבנר.
 
אלו הדברים שדיבר מאנדוס בנבואתו, בשבת האלים על כס המשפט בואלינור, ושמועתם לוחשה בין בני הלילית במערב: כאשר זקן יהיה העולם והאיתנים יעפו, ומורגות, בראותו כי ינום המשמר, ישוב מבעד לדלת הלילה מהאין חסר הזמן. ואת החמה והלבנה יחריב הוא. אך איארנדיל יעוט עליו כשלהבת בוערת ולבנה ויניסו מן המרומים. אזי בשדות ואלינור יערך אחרון הקרבות. ביום ההוא יאבק טולקאס במורגות, את ידו הימנית יסמוך איאונווה, את השמאלית טורין טוראמבאר, בן הורין, בבואו מהיכלות מאנדוס. וחרב טורין השחורה תביא על מורגות את מותו, ולא ישוב עוד. וכך יפרעו ממנו ילדי הורין וכל בני האדם.
 
לאחר הדברים האלה תישבר הארץ ותוקם מחדש, ויושבו הסילמארילי מן האויר ומן הים ומן האדמה, שכן איארנדיל ירד ממעל וימסור את הלהבה שבמשמרתו הייתה. או אז יקח פיאנור את שלוש אבני החן וישאנן אל יאבאנה קמנטארי, ותנתצן ובאשן ידלוקו שני העצים ואור עצום ורב יהיה. והרי ואלינור ישוטחו למען יגיע האור אל תבל כולה. ובאור זה האלים ישובו לצעירותם, ויעורו בני הלילית וכל מתיהם עימם, ותתממש תכלית אילובאטאר אותם. אך באשר לבני האדם ביום ההוא הנבואה אינה מספרת, ולא קוראת בשם אף אחד מהם, מלבד טורין, שמקום ינתן לו בין בני הואלאר.

על נאום פאנור בטונה

משנודע כי נמלט מורגות מואלינור, ומאמצי הרודפים היו לשווא, נותרו הואלאר ישובים זמן רב בטבעת הגורל השרויה בחשכה, והמאיאר והואניאר עמדו לצדם ובכו, אך הנולדור חזרו ברובם אל טונה בעצב. אפלה הייתה עתה טיריון הנאווה, וערפילים חלחלו מן הימים המוצלים ועטפו את מגדליה. ופנס מינדון הבליח חיוור בעלטה.
 
אזי במפתיע הופיע פאנור בעיר וזימן את כולם אל חצר המלך הרמה שעל פסגת טונה. בהופיעו מרד בואלאר, משום שלא הוסרה גזירת הגירוש שהוטלה עליו. לכן נאסף במהרה המון עצום ורב לשמוע את דברי פאנור, והגבעה ורחובות העיר והמדרגות המעפילות אל חצר המלך נמלאו בלפידים שנשאו עימם הכול בבואם.
 
אמן המלים היה פאנור, וכוח היה בו להטות את שומעיו לרצונו. ועתה בערה בו אש ובליל ההוא נאם לפני הנולדור, ואת דבריו לא שכחו לעולם. עזות ונוראות היו מילותיו, ושומעיו נמלאו בזעם ובגאווה, וטירוף פשה בהם כאדיו של יין עז. עיקר זעמו ושנאתו כלפי מורגות הופנה, אך כמעט כל דבריו הדהדו משקריו של מורגות עצמו. והוא תבע עתה את המלוכה על הנולדור כולם, כי נפל פינווה חלל, ואת דיני הואלאר שם פאנור ללעג.
 
"מדוע זה, בני עמי," זעק "מדוע זה נמשיך לעבוד אלים קנאים אלו, שאין ידם משגת להגן עלינו, או אף על ארצם שלהם מפני אויבם. ואף שעתה אכן אויבם הוא, האין הוא אחד מהם? נקם הביאני הנה, אך אף אם לא היה כן, מסרב הייתי להוסיף ולשכון בארץ שאריו של קוטל אבי וגוזל אוצרי. ואני איני אמיץ הלב היחיד בעם אמיץ זה. הלא כולכם את מלככם איבדתם? ומה טרם אבד לכם, כלואים בארץ צרה זו בין ההרים הקנאים לים העקר? אור היה כאן, אור שמנעו הואלאר בקנאותם מן הארץ התיכונה, אך עתה שורה אפלה בכל. הנתאבל כאן, בטלים ממעש לנצח, עם של צללים, רדוף ערפל, המגיר דמעות עקרות לים המלוח שדבר לא הביא לנו? או שמא נשובה אל ביתנו? מתוקים זרמו מי קוייוויאנן תחת כוכבים ללא ענן, ורחבות השתרעו ארצות בהן עם חופשי יכול להלך. עודם נמצאים שם וממתינים לנו, שזנחנו אותם במשוגת ליבנו. נלכה מכאן, לרכי הלבב נותיר עיר זו. אך בדמו של פינווה! אם לא הוכיתי סנוורים, דשא יצמח ברחובות אם רק הפחדנים יוותרו מאחור. אכן, ריקבון, טחב ופטריות."
 
ארוכות דיבר הוא, ודחק בנולדור להצטרף אליו ובכוחותיהם לזכות בחירות ובממלכות רחבות ידיים בארצות המזרח, טרם יהיה מאוחר מדי. ושקריו של מלקור הדהדו בדבריו, על כך שבדברי חלקות רימו אותם הואלאר, ונתכוונו להחזיקם שבויים על מנת שבני האדם ישלטו בארץ התיכונה. ורבים היו מן האלדר שלראשונה שמעו על ילודי-במאוחר. "נאה יהיה הקץ," זעק "אף שארוכה וקשה תהי הדרך! היפרדו משעבוד, אך גם מנוחות! היפרדו מעל החלושים! ומאוצרותיכם היפרדו - אוצרות חדשים נעשה עוד! הקלו על עצמם במסעכם, אך את חרבותיכם קחו עמכם! כי מטאורוס (א) נרחיק לכת, ומטולקאס נרבה שאת: ממרדפנו לא נאמר נואש לעולם. אחר מורגות, עד קצוות הארץ! מלחמה נביא עליו, ושנאה לעולמי עד. אך כשמנצחים נהיה והסילמארילי שגנב יושבו אלינו, לבדנו נהיה אדונים לאור שלא טומא, ולאושרה של ארדה וליופייה! אף גזע אחר לא ידחק את רגלינו!" (1)
 
אזי נשבע פאנור שבועה נוראה. ושבעת בניו זינקו לצדדיו בו ברגע ונשאו את אותה השבועה, ואדומות כדם נגהו חרבותיהם השלופות לאור הלפידים.
 
"יהי הוא אויב או ידיד, טמא או טהור,
משרציו של מורגות או ואלא מזהיר,
בן לילית או מאיא או יליד-במאוחר,
אדם שטרם נולד בארץ התיכונה,
לא דין, לא אהבה, לא ברית חרבות,
לא אימה ולא סכנה, אף לא הגורל עצמו,
לא יגנו עליו מפאנור, ומשאריו של פאנור,
זה שיחביא או יחזיק או יקח בידו,
ישאירו אם מצאו או ממנו יזרוק,
סילמאריל.
כך כולנו נשבענו:
מוות חטוף נחלוק לו,
עד קץ העולם! שמע מילתנו,
ארו אבי-כל! לאופל העומד לעד
דון אותנו אם יכשלו מעשינו.
על ההר הקדוש שמעו כעדות
וזכרו שבועתנו, מנווה ווארדה."
 
כה דיברו מאידרוס ומאגלור, וקלגורם, קורופין וקראנתיר, דאמרוד ודיריאל, נסיכי הנולדור. ובשם ההוא אל ישבע איש, יהיה הוא רשע או צדיק, ולא בכעס יקרא עד שכזה. ורבים נרתעו למשמע מילותיהם הנוראות. כי שבועה שכך נישאה להפירה לא ניתן, בין אם טובה היא ובין אם לאו, והיא תרדוף את ממלאה כאת מפירה לעד.
 
לכן פינגולפין וטורגון בנו דיברו כנגד פאנור, ומלים עזות נשאו, וחמתם שנית כמעט והגיעה לחודי חרבותיהם. אך פינרוד (ב), שהיה מוכשר במלים גם הוא, דיבר ברכות, כדרכו, וביקש להרגיע את הנולדור, והפציר בהם להמתין ולהרהר טרם יעשו מעשים שאין להשיבם. אך מבניו אורודרת לבדו דיבר כמותו; שכן אינגלור עמד לצד טורגון ידידו (2), ואשר לגאלאדריאל, היחידה מנשות הנולדור שעמדה ביום ההוא זקופה ואמיצה בינות לנסיכים הנצים, גם היא השתוקקה לצאת. שבועות לא נשאה היא, אך ניצת בה ליבה בדבריו של פאנור על הארץ התיכונה, והשתוקקה לראות את הארצות רחבות הידיים שטרם דרכה בם רגל, ואולי אף לשלוט שם על ממלכה משלה. כי מכל בית פינווה הייתה הצעירה שנולדה ממערב לים, ומאום לא ידעה עוד על הארצות שאינן שמורות. ופינגון בן פינגולפין החזיק בדעה דומה לשלה, כי גם בליבו נגעו דברי פאנור, על אף שאהבה מעטה רחש לו (3). ולצד פינגון עמדו כתמיד אנגרוד ואגנור, בניו של פינרוד. אך הם נצרו לשונם, ולא דיברו כנגד אבותיהם.
 
אחר מחלוקת ממושכת היתה ידו של פאנור על העליונה, ואת רוב הנולדור שנקבצו שם הצית באש התשוקה לראות דברים חדשים וארצות זרות. לכן עת דיבר שוב פינרוד על דחייה ויישוב-דעת, זעקה עזה עלתה: "לאו, הבה נלכה! הבה נלכה!" ומיד החלו פאנור ובניו להתכונן למסע.
 
מעטה היא ראיית הנולד באלו אשר יעזו לצאת לדרך כה אפלה. ולמרות זאת, הכול נעשה בחיפזון יתר, שכן דחק בהם פאנור, בחששו פן יצטננו לבותיהם ומילותיו יאבדו מלהטם ועצות אחרים תגברנה. וחרף גאוות דבריו לא שכח הוא את עוצמת הואלאר. אך מואלמאר אף מסר לא הגיע, ומנווה החריש, בסרבו עדיין לאסור על עצת פאנור או לעכבה: כי נעצבו הואלאר על אשר נאשמו בכוונות זדון אל האלדר, כאילו אסרום נגד רצונם. עתה התבוננו והמתינו, כי טרם האמינו שיכול פאנור לכפוף את כל עם הנולדור לרצונו.
 
ואכן, כשהחל פאנור לערוך את הנולדור למסעם, מיד נתגלעה מחלוקת. שכן אף כי בכל הנאספים עורר הוא רצון לעזוב, וודאי שלא כולם רצו בו כמלכם. אהבה רבה יותר רחשו לפינגולפין ובניו, ואנשי משק ביתו ורוב תושבי טיריון סירבו להתכחש לו, אם יצא עמם. וכך לבסוף יצאו הנולדור למסע מחולקים לשתי סיעות. בחלוץ היו פאנור וההולכים אחריו; אך הסיעה הגדולה מהשתיים הייתה עם פינגולפין. והוא יצא לדרך כנגד עצתו, כיוון שפינגון בנו דחק בו, ומכיוון שלא אבה להיפרד מאנשיו הלהוטים לצאת לדרך, אף לא חפץ להפקירם לנמהרות עצותיו של פאנור. עם פינגולפין הלך גם פינרוד מטעמים דומים, אבל פחות מכל אבה הוא לצאת לדרך.
 
מסופר כי מכל הנולדור בואלינור, שהיו עתה עם עצום ורב, אך מעשר סירב לצאת לדרך: חלקם מאהבתם לואלאר (ואאולה בראשם), אחרים מאהבתם את טיריון והדברים הרבים שעשו; אף לא אחד סירב מפחד סכנות הדרך. כי אכן היו הם עם אמיץ לבב.
 
ועת הריעו החצוצרות ופאנור יצא משערי טיריון, בא לבסוף שליח מאת מנווה וכה דיבר: "כנגד איוולת פאנור רק עצתי אתן. אל תצאו! כי רעה היא השעה, ודרככם תוליך אל יגונות שאינכם חוזים. בניסיונכם זה הואלאר לא יושיטו עזרה לכם; אך ראו! בעדכם לא יעכבו המה; דעו לכם: כאשר באתם לכאן מרצונכם, מרצונכם אף תוכלו לעזוב. אך אתה, פאנור בן פינווה, בשבועתך הוגלית. את שקרי מלקור תלמד לשכוח במרירות. ואלא הוא, אומר אתה. לכן לשווא נשבעת, כי בהיכלי אאה לא תוכל לגבור על ואלא, עתה או לעולם. אף לו ארו, שאת שמו נשאת, היה מעניק לך גדולה כפולה ומשולשת מגדולתך עתה (4)."
אך פאנור צחק, ולא דיבר אל השליח כי אם אל הנולדור, ואמר: "ראו! הישלח עם אמיץ זה את יורש מלכו בדד לגלות, רק בניו עמו, ויחזור לשלשלותיו? אך אם יבוא אי מי איתי, אומר לו: הצער חזוי לך? הרי באמאן ראינו זאת. באמאן עברנו מאושר ליגון. עתה ננסה את הדרך השנייה: מעצב למצוא אושר. או למצער - חירות!"
אז, בפנותו לשליח, זעק: "זאת אמור למנווה סולימו, מלך עליון על ארדה: אם לא יכול פאנור להדיח את מורגות, לכל הפחות לא יתמהמה לתקוף אותו, ולא ישב בטל בצערו. ואפשר שארו הצית בי אש רבה מכפי שתדע. ולמצער אביא על אויב הואלאר מכאוב אשר אף האדירים היושבים בטבעת הגורל ישתאו למשמעו. כן, לבסוף הם יצאו אחרי. היה שלום!"
בשעה ההיא נעשה קולו של פאנור כה חזק ומלא עוצמה, עד כי אפילו שליח הואלאר השתחווה בפניו כמי שנענה עד תום, ויצא מעליהם; ודעת הנולדור נתבטלה. על כן המשיכו במסעם, ובית פאנור נחפז לפניהם לאורך חופי אלנדה: ואף לא פעם אחת הפכו פניהם לאחור אל טיריון שעל טונה. ואחריהם, בצעד איטי יותר ובחשק מועט משלהם, באה סיעת פינגולפין. מאלה בראש צעד פינגון, אך במאסף היו פינרוד ואינגלור, ורבים מהיפים והחכמים בנולדור. ורבות הביטו אחור לראות את עירם הנאווה, עד אשר אורו של פנס המינדון אלדאלייווה נבלע בחשכת הליל. יתר על כל שאר הגולים נשאו הם זיכרונות מהאושר שנטשו, ואחדים אף נשאו מהדברים הנאים שהכינו שם: ניחומים ומשא לדרך.
 ~~~~

הערות:

(1)   בפסקה הזו, הקטע המתחיל ב"טרם יהיה מאוחר מדי" ועד ל"שמעו על ילודי-במאוחר" והמשפט "אף גזע אחר לא ידחק את רגלינו" היו תוספת מאוחרת.
(2)   שיוכם של נסיכי הנולדורין ×”×™×” שונה שכן בפסקה זו נכתב במקור: "פינגולפין ובניו טורגון ופינגון דיברו כנגד פאנור" וכן "אך מבניו [של פינרוד] אינגלור לבדו דיבר כמותו; שכן אנגרוד ואגנור עמדו לצד פינגון, ואורודרת עמד בצד. ואשר לגאלאדריאל…" אך נראה שהשינויים נעשו מיידית, מכיוון שהקטע בסוף הפסקה נכתב במקור.
(3)   נמחק מכאן: "ובניו עוד פחות מכך".
(4)   נמחק מכאן: "ומלקור פחות מכולם, שכן הוא החזק מכל למעט אחד."

(א)   שם מוקדם לאורומה.
(ב)   הדמות שהשם פינרוד משמש לה כאן, שמה שונה לאחר מכן לפינארפין.

על האורקים

הקטע השמיני מתוך החלק החמישי, Myths Transformed, של הכרך העשירי בסדרת "ההיסטוריה של הארץ התיכונה", Morgoth's Ring. תרגם מאנגלית: יואל ואינגר. במשפט האחרון של הגרסא הקצרה של טקסט שבע, אבי כתב שהאלדאר האמינו שמורגות גידל את האורקים ע"י לכידת בני אדם (ובני לילית) מוקדם (כלומר בתחילת קיומם). כלומר, דעותיו בנושא זה השתנו מאז שכתב את רשומות אמאן (Annals of Aman)(1). בגרסא האחרונה של הרשומות נכתב: "אלו הדברים כפי שמאמינים בהם חכמי אראסאה:

'כל בני הלילית מהקוונדי שנפלו לידיו של מלקור בטרם נפילת אוטומנו, נכלאו שם. ובאמצעות אומנויות הרשע הושחתו והשתעבדו באטיות. כך, בקנאה ובלעג לאלדאר, הרבה מלקור את הגזע האיום של האורקור, שהפכו לאויביהם המרים ביותר של בני הלילית. האורקור חיו והתרבו כדרכם של ילדי אילובאטאר, ומלקור לא יכול היה ליצור דבר בעל חיים או דמיון לחיים ממרידתו באינולינדאלה טרם ההתחלה. כך אומרים החכמים.'"

על הדפס של רשומות אמאן אבי העיר כנגד הכתוב על מוצא האורקים: "שנה זאת. אורקים אינם קשורים לבני לילית." הקטע הנוכחי הוא חיבור קצר (למעשה, טקסט של "חשיבה ע"י כתיבה") שנמצא בעיתון משנת 1959, יחד עם טקסטים שלוש ושש. בדומה אליהם, גם הוא נכתב על נייר של קולג' מארטון משנת 1955, ובדומה לטקסט שש ישנה התייחסות אל 'פינרוד ואנדרת'. אורקים טבעם ומוצאם דורשים עוד מחשבה. לא קל להכניס אותם לתיאוריה ולמערכת.

  1. כפי שמראה המקרה של אאולה והגמדים, רק ארו יכול ליצור יצורים בעלי רצון חופשי ויכולת לחשוב בהיגיון. אך נראה שלאורקים יש את שניהם – הם יכולים לנסות ולרמות את מורגות / סאורון, למרוד בו או להעביר עליו ביקורת.
  2. ? לכן הם מוכרחים להיות יצורים שהתקיימו לפני כן והושחתו.
  3. אך אורקים התקיימו עוד לפני הופעת בני האדם. אאולה יצר את הגמדים מזיכרונו מן המנגינה, אבל ארו לא יאשר את עבודתו של מורגות במידה שתאפשר את עצמאות האורקים. (אלא אם כן הם ברי תיקון בסופו של דבר, או שניתן לרפאם ולהצילם?) למרות שמלקור יכול היה להשחית לחלוטין ולהרוס פרטים יחידים, נראה כי ברור (ראה 'פינרוד ואנדרת') שאין זה אפשרי לשקול את עיוותו של עם שלם, או קבוצה של אנשים, והפיכת מצב זה לתורשתי(2). [נוסף מאוחר יותר: האחרון חייב להיות (אם אכן זה כך) מעשה של ארו.] במקרה כזה, בני לילית אינם סבירים כלל כמקור. והאם אורקים הם "בני אלמוות", באופן בו בני הלילית הם בני אלמוות? וטרולים? נראה שבשר הטבעות מרומז בברור שטרולים התקיימו מזכותם שלהם, אך מלקור "התעסק" איתם(3).
  4. אך מה באשר לציפורים וחיות מדברות ובעלות חשיבה הגיונית? אלה אומצו, בצורה קלילה למדי, ממיתולוגיות פחות "רציניות", אך ממלאים תפקיד שלא ניתן להשמיט כעת. הם ללא ספק חריגים, ולא בשימוש רב, אך במידה מספקת להראות ×›×™ הם תופעה מוכרת בעולם. כל שאר היצורים מקבלים אותם כטבעיים, אם ×›×™ לא נפוצים. אך יצורים בעלי יכולת חשיבה אמיתית, "יצורים מדברים", כולם דמויי-אנוש. רק הואלאר והמאיאר הם ישויות היכולות לעטות צורה כרצונם. הואן וסורונתאר עשויים להיות מאיאר – שליחיו של מנווה(4). אך למרבה הצער, בשר הטבעות נאמר ×›×™ גוואיהיר ולאנדרובאל הינם צאצאיו של סורונתאר(5). בכל אופן, האם סביר או אפשרי שאפילו הנחותים מהמאיאר יוכלו להפוך לאורקים? כן. מחוץ לארדה, כמו גם בתוכה, לפני נפילת אוטומנו. מלקור השחית רוחות רבות, חלקן עוצמתיות יותר, כסאורון, וחלקן פחות, כבאלרוגים. פחותות העוצמה יכולות היו להיות לאורקים פרימטיביים (אך חזקים ומסוכנים בהרבה). אך כאשר יעסקו בהתרבות בגופם (השווה: מליאן) יקשרו לארץ יותר ויותר, עד שלא יהיו מסוגלים לחזור למצב של רוח ללא גוף (אף לא לצורת שד), כוחם יתדלדל, עד שישוחררו על ידי מוות (הריגתם). כאשר ישוחררו, כמובן שהם יאוררו, כסאורון. כלומר יופחתו למצב אי-אונות, מצב נסגני ונצחי: עדיין ישנאו אך יותר ויותר לא יהיו מסוגלים לבטא זאת באופן פיסי יעיל (או שמה אורק הרוג שכוחו לא התדלדל בהרבה ×™×”×™×” רוח רפאים?). אך שוב – האם ארו יספק נשמה ליצורים מעין אלה? לנשרים וכיו"ב יתכן, אך לא לאורקים(6). נראה שהדרך הטובה ביותר להתבונן ביכולתו של מורגות להשחית, לפחות ההתחלית, היא ברמה המוסרית והתיאולוגית. כל יצור שקיבל אותו כאדון (ובייחוד אלו שבכפירתם קראו לו האב או הבורא) הושחת בכל חלקי הווייתו, כאשר נשמתו מדרדרת את גופו למורגותיזם – שנאה והרס. באשר להיות בני הלילית בני אלמוות, למעשה, הייתה להם רק תוחלת חיים עצומה, והם נשחקו פיסית, וסבלו מהתדרדרות איטית אך הדרגתית של גופם. לסיכום: אני חושב שהכרחי להניח שיכולת דיבור אינה בהכרח סימן לקיום נשמה ויכולת חשיבה(7). האורקים היו חיות בצורה דמוי-אנושית (בכדי ללעוג לבני הלילית ולבני האדם) שעוותו בכוונה לצורה קרובה לאנושית. דיבורם ×”×™×” "גלגול רשומות" שהכניס בהם מלקור. הוא אף ידע על דבריהם המרדניים וביקורתם. מלקור לימד אותם לדבר ויכולת זו הפכה לתורשתית אצלם. עצמאות הייתה להם כשם שלכלבים או סוסים, לדוגמא, יש עצמאות מאדוניהם בני האדם. דיבורם ×”×™×” בעיקרו הד (השווה: תוכים). בשר הטבעות נאמר על סאורון ×›×™ התקין שפה עבורם(8). ניתן להגיד דבר ×–×” עצמו גם על הואן והנשרים: הואלאר לימדו אותם לדבר, והעלו אותם לרמה גבוהה יותר, אך עדיין לא הייתה להם נשמה. הערכתו של פינרוד, שמלקור לא יכול להשחית לגמרי יצירה של ארו, או שארו בהכרח יתערב בכדי לבטל את מעשיו, או בכדי לסיים את חייהם של יצוריו שהושחתו ונפלו לרשע, הייתה מוגזמת(9). לכן בהחלט יתכן, למרות שנורא הדבר, שמוצאם של האורקים ×”×™×” לפחות בחלקו מבני הלילית(10). יתכן אף שאלו הורבעו עם חיות (עקרים!) – ולאחר מכן עם בני אדם. תוחלת חייהם הופחתה. ובמותם הם יגיעו למנדוס ויוחזקו בכלא עד קץ הימים."

הטקסט מסתיים כאן, אך אבי הוסיף את הקטע הבא לאחר מכן. תחילתו מתייחסת לטקסט מס' שש, 'מלקור מורגות'. "ראה 'מלקור'. שם יראה כי רצונותיהם של אורקים, באלרוגים וכו' הינם חלק מכוחו המפוזר של מלקור. נשמתם היא שנאה. אך שנאה אינה משתפת פעולה (מלבד תחת פחד מיידי). לכן המרידות כאשר מורגות נראה להם מרוחק. אורקים הם חיות ובאלרוגים הם מאיאר שהושחתו. כמו כן, מורגות ולא סאורון הוא המקור לרצונם של האורקים. סאורון הינו רק סוכן נוסף (אם כי עוצמתי יותר). אורקים יכלו למרוד בו מבלי להפר את בריתם הבלתי הפיכה עם הרוע (מורגות). אאולה רצה אהבה. אך כמובן שלא עלתה במוחו המחשבה לפזר את כוחו. רק ארו יכול להעניק עצמאות ואהבה. אם תת-יוצר סופי מנסה לעשות כן, הוא חפץ באהבה וציות מוחלטים, שהופכים לעבדות רובוטית ולרשע."

הערות

  1. במכתב ארוך (שלא נשלח) לפטר הסטינגס, מספטמבר 1954 (מכתב מספר 153), אבי כתב באשר ליכולתם של אורקים להיות בעלי נשמות: "שבמיתולוגיה שלי אינני מתייחס ליצירת ישויות בעלי נשמות, שהן מאותו סוג, אם ×›×™ לא מאותה העוצמה, של הואלאר, כיכולת שהוענקה מהבורא, לכן הצגתי את האורקים כישויות קיימות עליהם הפעיל השר האפל את מלוא כוחו בכדי לעצבם מחדש ולהשחיתם, ולא לברוא אותם. …עם זאת, יתכן שהיו "ברואים" אחרים שהיו כבובות מלאות ברצונו ובמוחו של בוראם, או כנמלים הפועלות תחת רצונה של המלכה."
  2. פינרוד מצהיר באתראבת: "אך מעולם, אפילו במעבה אופל העלטה ההוא, לא האמנו ×›×™ ×™×”×™×” בכוחו ללכוד ברשתו את ילדי ארו. אחדים אולי ×”×™×” מפתה; אחרים יכול ×”×™×” להשחית; אולם לשנות גורלם של כל בני ×”×’×–×¢, כל הילדים – לשלול מהם את מורשתם: אם זאת יכול ×”×™×” לעשות כנגד רצון ארו, ×›×™ אז נורא ואדיר כוח הוא מששיערנו מעודנו."
  3. בנספח השישי בשר הטבעות נאמר ביחס לטרולים: "בתחילת קיומם, בימי הדמדומים אשר מקדם, היו הם נטולי בינה ומגושמים בטבעם, ושפתם הייתה כשפת החיות. אך סאורון השתמש בהם, ולימד אותם את המעט שהיה ביכולתם ללמוד, והגדיל את תבונתם בדרכי רשע." במכתב הארוך משנת 1954 המצוטט בהערה 1 הוא כתב עליהם: "אינני בטוח לגבי טרולים. אני חושב שהיו "זיופים" בלבד. ולכן (למרות שכאן אני משתמש ביסודות ישנים ממיתולוגיות ברבריות ללא מטפיסיקה מודעת) היו חוזרים לצורת אבן פשוטה באור השמש. אך ישנם סוגים נוספים של טרולים מלבד טרולי האבן המגוחכים והברוטאליים הללו. לסוגים אחרים אלו, עשוי להיות מוצא שונה. כמובן… כאשר אתה גורם לטרולים לדבר אתה נותן כוח בידיהם, כוח אשר בעולמנו (כנראה) קשור לקיום נשמה."
  4. אבי כתב: "יצורים חיים באמאן. כשם שהואלאר עטו גוף כזה של הילדים, רבים מן המאיאר עטו גוף של יצורים פחותים. כעצים, פרחים, חיות. (הואן)"
  5. "בא גוואיהיר אדוני הרוחות, ולאנדרובאל אחיו, אבירי הנשרים שבצפון, צאצאים אדירי כנף לתורונדור הישיש." (שובו של המלך, עמ' 201).
  6. בנקודה זו ישנו פתק המתחיל ב: ביקורת על (1) (2) (3) (כלומר נקודות הפתיחה של הטקסט) ואז ישנה התייחסות 'לקרב האחרון ונפילת באראד-דור'. בשר הטבעות. לאור ההמשך, כנראה שאבי חשב על הקטע הבא מהפרק 'הר האבדון': "הוא שחרר דעתו מן התככים והחשבונות, מכל מזימות הבגידה וטכסיסי המלחמה. רטט עבר בממלכתו מקצה ועד קצה, עבדיו נתרפו וצבאותיו עמדו מלכת, מפקדיו איבדו את העשתונות, נבוכו ונואשו. כי אכן נשכחו מלב." (שובו של המלך, עמ' 199). הפתק ממשיך: "היה להם מעט מאוד רצון חופשי, ואולי כלל לא, כאשר מחשבתו של סאורון לא הייתה מופנית אליהם."
  7. ראה את סוף הציטוט מהמכתב בהערה 3.
  8. הנספח השישי: "נאמר כי השפה השחורה הותקנה על ידי סאורון בשנים האפלות."
  9. ראה את הציטוט מהאתראבת בהערה השנייה. למעשה פינרוד אינו טוען את החלק האחרון בדעה המיוחסת לו כאן.
  10. ההערה "לכן בהחלט יתכן, למרות שנורא הדבר, שמוצאם של האורקים היה לפחות בחלקו מבני הלילית" כנראה בסך הכול נועדה לסתור את הנאמר לפני כן, באשר להיותם של האורקים רק "חיות מדברות" ללא מחשבה נוספת בנושא. בקטע שהוסף בסוף הטקסט, ההצהרה "אורקים הם חיות" נשנית.

רשימות על מניעים בסילמריליון

מתוך החלק החמישי, Myths Transformed, של הכרך העשירי בסדרת "ההיסטוריה של הארץ התיכונה", Morgoth's Ring. מאמר ×–×” נמצא בשתי צורות. המוקדם יותר (א') הוא טקסט קצר למדי של ארבעה עמודים הכתובים בכתב יד. כותרתו היא: "מספר רשימות על 'הפילוסופיה' של הסילמריליון". הוא מנוסח בחופזה ומסתיים בצורה לא בהירה. השני (ב') הוא גרסא נרחבת בת תריסר עמודים, גם היא בכתב יד, שנכתבה בצורה זהירה יותר ומתחילה בכתב נאה. גם גרסא זו נפסקת לפני הסוף, ולמעשה באמצעה של שורה. כותרתה היא: "רשימות על מניעים בסילמריליון". בשל היחס בין שני המאמרים אין צורך להביא כמעט דבר ממאמר א', משום שכל תוכנו נמצא במאמר ב'. המאמרים מתפצלים בנקודה בה הואלאר מואשמים בהרמת רכס הפלורי. במאמר ב' מציג אבי ארוכות את הנסיבות המקלות שהיו לואלאר, והמאמר נקטע בטרם הגיעו לסיכום הנמצא במאמר א'. לכן הסיום ממאמר א' מופיע בסוף מאמר ב'. מאמר ב' חולק לאחר מכן לשלושה חלקים וסומן (I), (II) ו־(III). I בעידן השני ×”×™×” סאורון חזק יותר, מבחינה מעשית, מאשר מורגות בסוף העידן הראשון. מדוע? משום שלמרות שעוצמתו הטבעית נפלה מזו של מלקור בהרבה, הוא עדיין לא התדרדר באותה המידה. בסופו של דבר בזבז גם הוא את כוחו בניסיון לשלוט באחרים. אך הוא לא נאלץ להוציא ×›×” הרבה מעצמו. כדי להשיג שליטה על ארדה, מורגות ×”× ×™×— לרוב ישותו לעבור אל תוך המסד הגשמי של הארץ. לכן כל הדברים שנולדו על הארץ וחיו ממנה, צמחים וחיות וישויות בגוף גשמי, היו מועדים להכתם. בזמן מלחמת התכשיטים, נקשר מורגות לצמיתות לגופו הגשמי. מסיבה זאת הוא פחד, ונלחם כמעט ורק באמצעות תחבולות, שליחים ועבדים. לעומתו, סאורון "ירש" את ארדה שנפגמה, ואת כוחו (הדל בהרבה) בזבז רק על הטבעות. מכיוון שחפץ לשלוט ברצונם של יצורי הארץ. גם בזאת ×”×™×” סאורון חכם ממורגות. הוא לא ×”×™×” מעורר הצרימה הראשון. וככל הנראה הוא ידע יותר על המנגינה מאשר ידע מלקור, שמוחו תמיד מלא ×”×™×” בתוכניותיו שלו, ולא הקדיש תשומת לב רבה לדברים אחרים. הזמן בו כוחו של מלקור ×”×™×” בשיאו ×”×™×” בתחילת היקום הגשמי. הייתה בו תאווה עצומה לשלטון אלוהי ולהגשמת מאוויו ותוכניותיו הגרנדיוזיות. מאוחר יותר, לאחר שהדברים התייצבו, מלקור התעניין יותר, והיה מסוגל להתמודד טוב יותר עם התפרצות געשית, לדוגמא, מאשר עם ×¢×¥. אכן סביר שהוא פשוט לא ×”×™×” מודע לקיומן של היצירות הקטנות או העדינות יותר של יאבאנה, פרחים קטנים, למשל [I]. כך שבתור "מורגות", כאשר נתקל מלקור בעובדת קיומם של תושבים אחרים של ארדה, בעלי רצון וחשיבה משל עצמם, עצם קיומם גרם לו לזעם רב, ודרכו היחידה לטפל בהם הייתה באמצעות כוח פיסי, והפחד מכוח ×–×”. מטרתו הסופית היחידה הייתה השמדתם. בני לילית, ובני אדם אף יותר מכך, הוא תעב בשל "חולשתם" – החיסרון בכוח פיסי וכוח על "חומר". אך הוא גם פחד מהם. הוא ×”×™×” מודע, לפחות בהתחלה, כאשר ×”×™×” עוד מסוגל לחשיבה הגיונית, לכך שאין הוא יכול להשמידם [II] – כלומר להרוס את עצם הווייתם. אך חייהם הגשמיים, וצורתם הגשמית הפכו במחשבתו לדבר המשמעותי היחיד [III]. או שהוא הפך למומחה ×›×” גדול בטוויית שקרים, עד ששיקר אפילו לעצמו, והעמיד פנים שהוא יכול להשמידם ולפטור את ארדה מהם לחלוטין. לכן הוא תמיד ניסה לשבור את רצונם, לשעבד אותם ולספוג אותם לתוך רצונו לפני הריגתם. ×”×™×” ×–×” ניהיליזם טהור, ועמד בסתירה למטרתו היחידה – אם ×”×™×” מנצח, ללא ספק ×”×™×” משמיד גם את משרתיו, כגון האורקים, לאחר שמיצה את השימוש היחיד שלהם עבורו – השמדת בני הלילית ובני האדם. ייאושו ואי־אונו של מלקור היו בכך שבעוד הואלאר (ובני הלילית ובני האדם) יכלו לאהוב את ארדה שנפגמה, כלומר ארדה שבה מרכיב של מלקור, ויכלו עדיין לרפא פצע ×–×” או אחר, וליצור יופי ממנה, מלקור לא יכל לעשות עם ארדה דבר שלא ×”×™×” ממוחו שלו והיה קשור בעבודתם ומחשבותיהם של אחרים. לו ×”×™×” נשאר לבד יכול ×”×™×” רק להמשיך בזעמו עד שארדה היתה חוזרת למצב אחיד של תוהו. ואפילו כך ×”×™×” הוא מובס, מכיוון שארדה עדיין היתה קיימת, כדבר עצמאי ושונה ממנו וכעולם בפוטנציה. לשלב ×›×–×” של טירוף ניהיליסטי סאורון לא ×”×’×™×¢ מעולם. הוא לא התנגד לעצם קיומה של ארדה, כל עוד ×”×™×” חופשי לעשות בה כחפצו. עדיין נותרו בו שרידים של רצון טוב, מכיוון שבתחילה הוא ×”×™×” טוב מטבעו. מידתו הטובה (וגם הסיבה לנפילתו ולהתדרדרותו) היתה בכך שאהב סדר ותיאום, וסלד מבלבול ובזבוז. (משיכתו הראשונית אל מורגות היתה בשל כוחו להגשים את תוכניותיו במהירות ובכישרון) למעשה, סאורון דמה מאוד לסארומאן, על כן הוא הבין אותו במהירות והיה מסוגל לנחש מה הוא עשוי לחשוב ולעשות, אף ללא עזרתם של מרגלים או של הפאלאנטירי. גאנדאלף, לעומת זאת, הפליא אותו ותעתע בו. אך ככל הישויות שבחרו בדרך זו, אהבתו (בתחילה) והבנתו את האחרים היו חלשות יחסית. ולמרות שהטוב היחיד, או המניע הרציונאלי היחיד, שהיה בכל הסידור, התכנון והארגון ×”×–×”, ×”×™×” דרישת טובתם של כל יצירי ארדה (גם אם נודה שלסאורון הזכות לשלוט בהם), תוכניותיו, הרעיונות שנולדו ממוחו המבודד, הפכו למטרתו היחידה, וסוף, הסוף, בפני עצמו [IV]. למורגות לא הייתה "תוכנית". אלא אם כן נוכל לקרוא להשמדת העולם בו ×”×™×” לו רק חלק, והפיכת העולם לאין, תוכנית. אך זוהי כמובן הפשטה של הדברים. סאורון לא יכל לשרת את מורגות, אפילו בשלביו האחרונים, מבלי להדבק בתאוותו להרס ובשנאתו לאלוהים (המוכרחה להפוך לניהיליזם). כמובן שסאורון לא יכול להיות אתאיסט אמיתי. למרות שהיה מהרוחות הפחותות שנוצרו לפני תחילת היקום, הוא ידע את ארו, בהתאם למידתו. כנראה שהשלה את עצמו ברעיון שהואלאר (כולל מלקור) נכשלו, שארו נטש את אאה, או לכל הפחות את ארדה, ולא יטריח את עצמו יותר בעניינה. נראה שהוא פירש את "שינוי העולם" במפלת נומנור, כאשר אמאן הופרדה מהעולם הגשמי, כסילוקם של הואלאר (ובני הלילית) מהשלטון, בעוד שבני האדם נמצאו תחת חמתו וקללתו של אלוהים. על האיסטארי, ובייחוד על גאנדאלף וסארומאן, חשב כעל שליחים של הואלאר שמטרתם להקים "מאחז" בארץ התיכונה, כניסיון פשוט של אימפריה מובסת לחדש את שליטתה שם (ללא ידיעתו של ארו או תמיכתו). הבנתו הצינית (אם ×›×™ ×”×›× ×”) את מניעי מנווה כזהים למניעיו שלו, נראית כנכונה לחלוטין ביחס לסארומאן. את גאנדאלף הוא לא הבין. אך ללא ספק הוא כבר ×”×™×” רשע, ולכן טיפש במידה מספקת בשביל לייחס את התנהגותו של גאנדאלף לחוסר תוכנית כללית ולאינטליגנציה נחותה. בעיניו של סאורון גאנדאלף ×”×™×” גרסא מתוחכמת יותר של ראדאגאסט. מתוחכמת יותר – משום שהרווח (מבחינת צבירת כוח) בלמידת אנשים גדול יותר מהרווח בלמידת בעלי חיים. סאורון לא ×”×™×” אתאיסט אמיתי, אך הוא הטיף לאתאיזם משום שזה החליש את ההתנגדות לו (והוא הפסיק לחשוש מהתערבותו של אלוהים בארדה). ניתן לראות זאת בסיפור על אר־פאראזון. אך גם השפעתו של מלקור ניכרה בסיפור ×–×”. סאורון דיבר על מלקור במונחיו של מלקור עצמו, כאל, או אפילו כאלוהים עצמו. יתכן שהיה ×–×” משקע שניתן לראותו במובן מסוים כטוב. היכולת של סאורון להעריץ, או לכל הפחות להודות בעליונות של מישהו אחר. מלקור, וסאורון עוד יותר, הרוויחו מתכונה זו ומשירותיהם של "מאמינים". אך ניתן להטיל ספק בקיומו של משקע ×›×–×” בסאורון בתקופה ההיא. הדרך הטובה ביותר לגמול מישהו מאמונתו ופחדו מאלוהים היא להציג מושא אחר להערצה ולאמונה. מושא בלתי נראה. להציג לו אדון שיאשר את רצונותיו במקום לאסור עליהם. זו היתה מטרתו הערמומית של סאורון. בתור יריב מנוצח ושבוי, לא יכל סאורון להציג את עצמו כאדון ×–×”. אך כמשרתו ושליחו לשעבר של מלקור, עבודת מלקור תעלה אותו ממעמד של שבוי לזה של הכהן הגדול. ולמרות שמטרתו האמיתית של סאורון היתה השמדת הנומנוריאנים, ×”×™×” גם העניין של נקמה באר־פאראזון בשל ההשפלה שגרם לסאורון. לעומת מלקור, סאורון ×”×™×” נכון להניח לנומנוריאנים לחיות, כנתיניו. ואכן הוא השתמש ברבים מהנומנוריאנים שעלה בידו להשחית. II אף אחד, אפילו לא אחד מהואלאר, לא יכול לקרוא את מחשבותיה של "ישות השווה לו" [V]. כלומר, איש אינו יכול להבין את מחשבותיו של אחר במלואן ×¢"×™ בדיקה פשוטה. ניתן להסיק הרבה מהשוואות כלליות המובילות למסקנות בנוגע לטבען ולדרכי חשיבתן של ישויות שונות, כמו גם מהכרות עם ישויות אלו. אך אין זו קריאת מוחו של מישהו כשם שניחוש או הסקה בקשר לתכולת חדר סגור אינם שקולים לידיעת תכולתו. גם "העברת מחשבות" אינה מתבצעת ×¢"×™ קריאת מחשבות, זוהי בסך הכול קליטה ופירוש של מחשבה הנובעת מישות אחרת. אין זו תודעתה של ישות זו, כפי שמראהו של אדם רץ במרחק הוא אינו האדם עצמו. ישות יכולה, מרצונה החופשי, להציג ולגלות את תודעתה לישויות אחרות (אם ×›×™ ספק אם אפילו מרצון, יכולה ישות לגלות את כל תודעתה לישות אחרת כלשהי). לכן הרצון לשלוט ולהגביל את רצונן של ישויות חלשות הוא פיתוי לישויות חזקות יותר – הרצון לאלץ אחרים לחשוף את עצמם בפניהם. אך נאסר לחלוטין לכפות גילוי שכזה, בין אם בכוח או בעזרת שקרים והונאה, אפילו למטרה "טובה" (כולל טובתה של הישות עליה נכפה הגילוי). זהו פשע לבצע זאת, ומטרתו של העושה כן תתעוות גם אם כוונותיו היו טובות. כך שדברים רבים יכלו לעבור "מאחורי גבו של מנווה". התודעה הפנימית של כל ישות, גדולה כקטנה, היתה מוסתרת מעיניו. דבר ×–×” תופס במיוחד באשר למלקור. מנווה לא יכל לחדור למוחו של מלקור כדי ללמוד את מחשבותיו ומטרותיו. רצונו ×”×¢×– של מלקור ×”×™×” ונותר לשמור על מוחו חבוי. רצון ×–×” בוטא ×¢"×™ החשכה והצללים שעטפו אותו. אך ברור הוא שמנווה יכול ×”×™×” להשתמש, ואף השתמש בפועל, בידיעותיו הרבות, ניסיונו עם דברים שונים וישויות שונות, זכרונו ממנגינת האיינור, ראייתו למרחקים ובשורות שלוחיו. בדומה למלקור, גם מנווה מעולם לא נראה הרחק מהיכלותיו ומשכנותיו. מדוע זאת? ללא כל סיבה עמוקה. הממשלה תמיד יושבת בבית הלבן. המלך ארתור בדרך כלל נמצא בקאמלוט או בקארלאון, וחדשות והרפתקאות מגיעות ונוצרות שם. ברור ×›×™ "המלך הקדום" לא יובס ולא יושמד, לפחות לא עד איזשהו "ראגנארוק" [1] סופי, שאפילו עבורנו הוא עדיין בעתיד. כך שאין יכול "המלך הקדום" לחוות הרפתקאות של ממש. אך אם תשמור אותו בבית, כל מאורע שהוא ישאר אך בגדר מתח ספרותי (שכן המאורע אינו יכול להסתיים ב"שח־מט" סופי). אפילו במלחמה הסופית מול מורגות מי שמוביל את כוח הואלאר הוא פיונווה, בנו של מנווה. כשנזיז את מנווה תהיה זו המלחמה הסופית, וסוף העולם (או סופה של ארדה שנפגמה), כפי שעשויים לומר בני הלילית. [סיבתו של מלקור שלא "לעזוב את ביתו", כפי שנאמר לעיל, היתה שונה. הסיבה היתה פחדו ממוות או פציעה. (חסר המוטיב הספרותי, משום שבהיותו אויב של המלך הקדום, תוצאתו של כל ניסיון שלו ×”×™×” מוטל בספק).] מלקור נקשר לגופו (כמורגות) לצמיתות. הוא עשה זאת על מנת שיוכל לשלוט בחומר הגשמי של ארדה. הוא ניסה ליצור זהות בין ארדה הגשמית לבין עצמו. תהליך מסוכן ורחב יותר, אם ×›×™ דומה בטבעו, להכנת הטבעות בידי סאורון. כך שמלבד הממלכה הברוכה, כל חומר גשמי ×”×™×” בעל מרכיב משל מלקור. ישויות בעלות גוף, שניזונו מחומר ארדה, נטו כלפי מלקור במידה זו או אחרת. אף לא אחד מהם ×”×™×” חופשי לגמרי מהשפעתו בגופם הגשמי, וגופם השפיע על רוחם. אך בדרך זו מלקור איבד (או החליף, או שינה) את כוחותיו המלאכיים, רוחנית ושכלית, לטובת שליטה נוראה על העולם הגשמי. מסיבה זאת היו חייבים להלחם בו בעזרת כוח פיסי. תוצאה סבירה של מתקפה ישירה נגדו היתה, בין אם ×”×™×” מפסיד ובין אם ×”×™×” מנצח, הרס עצום של ארדה. זוהי הסיבה העיקרית לחוסר רצונם התמידי של הואלאר להלחם במורגות בגלוי. בעיותיו ומשימותיו של מנווה היו קשות בהרבה מאלו של גאנדאלף. כוחו הקטן יחסית של סאורון ×”×™×” מרוכז. כוחו העצום של מלקור ×”×™×” מפוזר. הטבעת של מורגות היתה כל הארץ התיכונה, למרות שתשומת ליבו הייתה נתונה זמנית בעיקר לצפון־מערב. מלחמה נגדו עשויה הייתה לגרום להרס הארץ התיכונה, ואולי אפילו כל ארדה, אלא אם כן הניצחון ×”×™×” מושג במהירות. קל לומר: "הייתה זו משימתו ותפקידו של המלך הקדום לשלוט בארדה ולאפשר לילדי אילובטר לחיות בה בשלווה". אך הואלאר התחבטו בדילמה הבאה: לשחרר את ארדה ניתן ×”×™×” אך ורק על ידי מלחמה, אבל תוצאה סבירה של מלחמה כזאת תהיה הריסתה של ארדה ללא תקנה. יתרה על כן, השמדתו הסופית של סאורון הושגה באמצעות השמדת הטבעת. לא ניתן ×”×™×” להשמיד את מורגות בצורה זו, שכן הייתה נדרשת השמדה מוחלטת של חומר ארדה. כוחו של סאורון לא ×”×™×” טמון בכל הזהב (לדוגמא), אלא בחפץ ספציפי המחושל מכמות מסוימת וחלק ספציפי מתוך הזהב הכולל. כוחו של מורגות ×”×™×” מפוזר בכל הזהב, ולמרות שלא ×”×™×” חלק שהיה מוכתם לחלוטין (משום שלא הוא יצר את הזהב), לא ×”×™×” גם חלק נקי ממורגות לחלוטין. (מרכיב ×–×” של מורגות בחומר ×”×™×” הדבר שאיפשר את הקסם ושאר הרעות שסאורון השתמש בהן באמצעות ועל החומר.) יתכן שחלקים או מצבים מסוימים של חומר משכו אליהם את תשומת ליבו של מורגות יותר מאחרים (בעיקר מסיבות המתאימות לתוכניותיו). לדוגמא, כל הזהב (בארץ התיכונה) ×”×™×” במיוחד מוכתם ברוע. לא כן כסף. מים תוארו כנקיים ממורגות כמעט לחלוטין. (כמובן שניתן ×”×™×” עדיין להרעיל או לזהם מקור מים מסוים, כשם שניתן ×”×™×” לעשות זאת לכל הדברים.) III הואלאר דוהים ונעשים חסרי אונים ככל שהדברים נעשים יותר מוגדרים וקבועים. ככל שחלף זמן רב יותר, כך העתיד צפוי יותר ופוחתת האפשרות לשינוי משמעותי (פעולה בלתי מוגבלת, במישור הגשמי, שמטרתה אינה הרס). העבר, לאחר ש"הושג", הופך לחלק מ"המנגינה בהתהוותה". ארו הוא היחיד הרשאי והמסוגל לשנות את המנגינה. המעשה האלוהי בטבעו האחרון של הואלאר ×”×™×” הרמת רכס הפלורי לגבהים עצומים. אמנם אין ×–×” מעשה "רע" ממש, אך בהחלט ניתן לראותו כשגוי. אולמו הסתייג מהמעשה [2]. אך למעשה היתה מטרה אחת מוצדקת וטובה – שימור חלק מארדה הבלתי מוכתמת. אבל נראה שישנו גם מניע אנוכי או רשלני (ואולי מניע של יאוש). המאמץ לשמור על בני הלילית לבל יושחתו ×”×™×” נכשל אילו היו מותירים אותם חופשיים. רבים סירבו לעבור לארץ הברוכה, רבים מרדו ועזבוה. באשר לבני האדם, מנווה ושאר הואלאר ידעו ×›×™ אין הם יכולים לבוא לשם כלל. אריכות ימיהם (דו־הקיום עם ×—×™×™ ארדה) של הואלאר ובני הלילית נאסרו על בני האדם במפורש. כך שהסתרת ואלינור כמעט והיתה תגובה רכושנית יריבה לרכושניות של מורגות. הקמת תחום של אור ואושר מול תחום של חשכה ושליטה. ארמון וגן תענוגות (מגודרים היטב) מול מבצר וצינוק. חוסר המעש האנוכי לכאורה של הואלאר במיתולוגיה כפי שסופרה (למרות שלא הסברתי זאת ולא הערתי על כך) הוא, לדעתי, רק למראית עין. מראית עין שאנו ממהרים לקבל כאמת, משום שבמידה מסוימת כולנו מושפעים מצלו של האויב, משקריו של המלעיז. עלינו לזכור שהמיתולוגיה עברה שני שכתובים מהמקור. ראשית כל היא מבוססת על הרשומות והידע של בני הלילית על הואלאר, ועל מגעם עימם. ואלו הגיעו אלינו במקוטע משרידים של המסורת הנומנוריאנית, שהגיעה מהאלדאר בימים הקדומים, והושלמה על ידי היסטוריה אנתרופולוגית ואגדות בתקופות מאוחרות יותר. אמנם אלו עברו מדור לדור בין הנאמנים וצאצאיהם בארץ התיכונה, אך גם הן הועכרו בשל עוינותם של אנשי המלך לואלאר. עם כל זאת, ועל בסיס הסיפורים שבידינו, ניתן לפרש את העניין אחרת. סגירת ואלינור בפני הנולדור (שעזבו אותה מרצונם וכנגד אזהרת הואלאר) היתה מוצדקת. אך אם × ×¢×– להעמיד עצמנו במקומו של המלך הקדום, ליחס לו מניעים ולמצוא בו מגרעות, ×™×”×™×” עלינו להיזכר בכמה דברים נוספים טרם נחרוץ משפט. חוכמתו ופיקחותו של מנווה היו גדולות מאלו של כל ישות אחרת בארדה. הוא מוצג כבעל התפיסה הטובה ביותר של המנגינה, כשלמות. התפיסה הטובה ביותר אליה יכולה להגיע ישות מוגבלת. בנוסף, הוא היחיד בזמן ההוא המוצג כבעל קשר ישיר עם ארו. הוא כנראה ראה ברורות את הדבר אותו אנו מבינים במעורפל: עלייתו התמידית של הרוע והיווצרותו התמידית של טוב חדש כתוצאה מכך היו חלק חיוני מתהליך ההיסטוריה. היבט מיוחד של העניין הוא הצורה המוזרה בה הרוע של המשחית ושל יורשיו הופנה כנגדם. אם נשקול את המצב שנוצר לאחר בריחתו של מלקור והקמת מבצרו בארץ התיכונה מחדש, נראה שהנולדור היו הנשק הטוב ביותר שניתן ×”×™×” להפעיל נגדו. הם הטילו עליו מצור כך שהוא מצא עצמו כמעט לגמרי מכותר, ובכל מקרה מועסק בשוליה הצפוניים של הארץ התיכונה, מבלי לעורר אותו לטירוף של הרס ניהיליסטי. כך התאפשר לבני האדם, או לחלק הטוב ביותר של בני האדם, להשתחרר מעולו ולבוא במגע עם ישויות שראו את הממלכה הברוכה בעיניהם. הקשר עם בני הלילית הנלחמים העלה את בני האדם למלוא שיעור קומתם. שתי בריתות הנישואין ביניהם החדירו יסוד ממיטב האצולה של בני הלילית לבני האדם, ×›×”×›× ×” לימים הרחוקים, עדיין, אם ×›×™ הבלתי נמנעים, של שקיעת בני הלילית. את שבירת התאנגורודרים, התערבותם הפיסית האחרונה של הואלאר, ניתן לראות כמתוזמנת להפליא, ולא כמבוצעת בחוסר חשק או מעוכבת ללא סיבה. ההתערבות נעשתה לפני השמדתם של האלדאר והאדאין. למרות שמורגות ×–×›×” בניצחון מקומי, הוא ×”×–× ×™×— את רוב הארץ התיכונה בזמן המלחמה. וכך למעשה הוא נחלש, בכוחו, ביוקרתו (הוא איבד סילמריל ולא עלה בידו להחזירו), ומעל הכול במחשבתו. הוא × ×”×™×” מרותק למלכות, ואף שהיה טירן עצום בעל כוח נוראי, הייתה זו נפילה גדולה מרשעותו הקודמת, מלאת השטנה, ומהניהיליזם הנוראי שלו. עיקר הנפילה ×”×™×” בכך שהוא אהב להיות מלך ורודן של עבדים, ושל צבאות ממושמעים אדירים [3]. המלחמה הייתה מוצלחת, וההרס הוגבל לבלריאנד, חלק קטן (אם ×›×™ יפה) של הארץ התיכונה. מורגות נתפס בגופו הגשמי [4], והובא כאסיר נקלה לאמאן, שם הוא נמסר לידיו של מי שהיה השופט והמוציא לפועל, נמו מאנדוס. מורגות נשפט והוצא להורג מחוץ לממלכה הברוכה. כלומר נהרג כישות בעלת גוף גשמי. אזי התברר (למרות שהיה ×–×” ידוע למנווה ולנמו מראש) שלמרות שהוא יצק את רוב כוחו (הרשע שלו, רכושנותו וטבעו המרדני) בארדה, הוא איבד את השליטה הישירה בכוח ×–×”. וכל שנותר ממנו ותחת שליטתו הוא הרוח המגומדת ששכנה בגוף שכפה על עצמו (שעתה הוא אהב). כאשר הושמד גופו, מלקור מצא את עצמו חלש וחסר גוף, אובד עצות וללא דבר שיחזיק אותו. אנו למדים שלאחר מכן הוא הושלך אל תוך הריק [5]. הכוונה האמורה היא הוצאתו מחוץ לזמן ולחלל, מחוץ לאאה כולה. אם כך הוא הדבר הרי שזה מרמז על התערבות ישירה של ארו (בין אם לבקשת הואלאר ובין אם לאו). אך יתכן שזוהי אך התיחסות לא מדויקת [VI] לעזיבת (או מנוסת) רוחו מארדה. בכל אופן, בחיפושו לספוג או להחדיר את עצמו בחומר, מה שנותר ממנו לא ×”×™×” חזק מספיק בכדי לקחת לעצמו גוף חדש. (הוא יוותר לעד בתשוקתו לעשות כן. לעולם לא תהיה הכאה על חטא, אפשרות לחרטה. מלקור נטש את כל שאיפותיו הרוחניות, והתקיים כמעט לחלוטין ברצון לשלוט על חומר, ועל ארדה במיוחד) לכל הפחות, הוא עדיין לא ×”×™×” חזק מספיק בכדי לעטות גוף חדש. אסור לנו להניח שמנווה השלה את עצמו במחשבה שהייתה זו מלחמה שתשים קץ למלחמה, או אפילו למלקור. מלקור לא ×”×™×” סאורון. אנו אומרים שהוא נחלש, התכווץ, איבד מעצמו. אך כל זאת בהשוואה לואלאר רבי העוצמה. מלקור ×”×™×” ישות בעלת פוטנציאל עצום. בני הלילית האמינו שרוח יכולה לגדול מעצמה (ללא תלות בגוף), כשם שהיא יכולה להיפגע ולהחלים, להתמעט ולהתחדש [6]. ניתן לצפות שרוחו האפלה של מלקור תתאושש לבסוף, לאחר עידנים רבים. ואולי אפילו (כפי שהאמינו אחדים) תחזיר לעצמה חלק מכוחה המפוזר. מלקור יעשה זאת (גם אם סאורון לא ×”×™×” מסוגל לכך) בשל גדולתו היחסית. הוא לא התחרט, ולא נטש את שיגיונו, אך הוא שמר על שרידים של חוכמה, כך שיכול ×”×™×” להמשיך ולפעול לקראת מטרתו באופן עקיף, אך לא בעיוורון. הוא ינוח, יתרפא, יסיח את דעתו באמצעות מחשבות ותשוקות אחרות. כל זאת בכדי להתאושש במידה שתספיק לו בכדי לחזור ולתקוף את הואלאר, וכך לחזור לשיגיונו הישן. ככל שיתעצם הוא יחזור להיות כשהיה, צל אפל ×”× ×— על גבולות ארדה, ומשתוקק אליה. עדיין, שבירת התאנגורודרים וגירושו של מלקור היו סופו של מורגות בגלגולו הנוכחי, בעידן ההוא ולעידנים רבים אחריו. כך שבמובן מסוים ×”×™×” ×–×” גם סוף תפקידו הראשי של מנווה כמלך הקדום, עד בוא הקץ. הוא ×”×™×” יריבו של האויב. ×™×”×™×” ×–×” סביר להניח שמנווה ידע ששלטון בני האדם עומד להתחיל בקרוב (כפי שהוא ראה את הזמן) ויצירת ההיסטוריה תנוח על כתפיהם. הוכנו הכנות מיוחדות עבור מלחמתם ברוע. כמובן שמנווה ×”×™×” מודע לסאורון. הוא ציווה על סאורון להתייצב לפניו למשפט, והותיר לו אפשרות לחרטה ולשיקום. סאורון סירב וברח למקום מסתור. אך בכל מקרה, היתה זו בעיה עימה יצטרכו להתמודד בני האדם, הראשונה מרעות רבות שיכונסו אל נקודות כוח ספציפיות, בהן יצרכו בני האדם להלחם. אך זו היתה האחרונה שלבשה צורה מיתולוגית ולא אנושית. יש לציין שתבוסתו הראשונה של סאורון הושגה על ידי הנומנוריאנים לבדם (למרות שסאורון לא הובס אישית. כניעתו היתה תכסיס שנעשה מרצון). התבוסה ואיבוד גופו הראשון של סאורון בארץ התיכונה (אם נתעלם מניצחונה של לותיין) [7]. כאן מסתיים חלק ב', עם סופו של דף. עתה אביא את הסיכום מחלק א' המתחיל מהנקודה בה החלקים מתפצלים, המתחיל במשפט המופיע בחלק ב': "המעשה האלוהי בטבעו האחרון של הואלאר…". המעשה האחרון מסוג ×–×” שבוצע על ידי הואלאר ×”×™×” הרמת רכס הפלורי. אך לא ×”×™×” ×–×” מעשה טוב. כמעט והייתה זו התנגדות למורגות בדרכיו שלו, זאת בנפרד מהאנוכיות שבשימורה של אמאן כאזור מבורך לחיות בו.הואלאר משולים לאדריכלים הפועלים לפי תוכנית שהועברה אליהם מהממשלה. הם מאבדים מחשיבותם ככל שהתוכנית מתקרבת לסיומה. אפילו בעידן הראשון אנו רואים אותם לאחר עידנים רבים של עבודה, מלאכתם מתקרבת לקיצה, אך לא כך חוכמתם ועצותיהם (ככל שחוכמתם גדלה הם מאבדים מכוחם לעשות כל דבר מלבד להשיא עצה). בני הלילית דוהים באופן דומה, לאחר שהציגו אומנות ומדע [8]. גם בני האדם ידהו, אם התוכנית היא שהעולם ימשיך בדרכו לאחר שהם יסיימו את תפקידם. אך אפילו בני הלילית החזיקו בדעה שלא כך יהיו הדברים, אלא שסוף האדם ×™×”×™×” קשור לסוף ההיסטוריה, או לסופה של ארדה שנפגמה (Arda Sahta), ולהשגת ארדה שרופאה (Arda Envinyanta). (נראה שדבריהם היו ברורים ומדויקים כשם שהם אמורים להיות. בין אם ארדה שרופאה תהיה הישג קבוע – ולכן ניתן להשגה רק מחוץ לזמן, כך שניתן ×™×”×™×” להתבונן בהיסטוריה השלמה. ובין אם היא תהיה מקום מבורך וללא פגום, אך בתוך הזמן, כהמשך ישיר וצאצא היסטורי של עולמנו שלנו, או ארדה שנפגמה. לעיתים קרובות נראה שבני בלילית התכוונו לשני האפשרויות יחדיו. ארדה ללא פגם לא התקיימה באמת, אלא נותרה במחשבה בלבד – ארדה ללא מלקור, או ליתר דיוק, ללא התדרדרותו לרוע, היא המקור לכל רעיון של סדר ושלמות. לכן ארדה שנרפאה היא גם השלמת "תולדות ארדה", בה נכללים כל מעשי מלקור, אך גם, בהתאם להבטחתו של אילובטר, מקום טוב, מחוץ למעגלי העולם, ומצב של ברכה בו תתוקן כל עוולה.) המעשה האחרון מסוג ×–×” שבוצע על ידי הואלאר ×”×™×” הרמת רכס הפלורי. אך לא ×”×™×” ×–×” מעשה טוב. כמעט והייתה זו התנגדות למורגות בדרכיו שלו, זאת בנפרד מהאנוכיות שבשימורה של אמאן כאזור מבורך לחיות בו.הואלאר משולים לאדריכלים הפועלים לפי תוכנית שהועברה אליהם מהממשלה. הם מאבדים מחשיבותם ככל שהתוכנית מתקרבת לסיומה. אפילו בעידן הראשון אנו רואים אותם לאחר עידנים רבים של עבודה, מלאכתם מתקרבת לקיצה, אך לא כך חוכמתם ועצותיהם (ככל שחוכמתם גדלה הם מאבדים מכוחם לעשות כל דבר מלבד להשיא עצה).בני הלילית דוהים באופן דומה, לאחר שהציגו אומנות ומדע [8]. גם בני האדם ידהו, אם התוכנית היא שהעולם ימשיך בדרכו לאחר שהם יסיימו את תפקידם. אך אפילו בני הלילית החזיקו בדעה שלא כך יהיו הדברים, אלא שסוף האדם ×™×”×™×” קשור לסוף ההיסטוריה, או לסופה של ארדה שנפגמה (Arda Sahta), ולהשגת ארדה שרופאה (Arda Envinyanta). (נראה שדבריהם היו ברורים ומדויקים כשם שהם אמורים להיות. בין אם ארדה שרופאה תהיה הישג קבוע – ולכן ניתן להשגה רק מחוץ לזמן, כך שניתן ×™×”×™×” להתבונן בהיסטוריה השלמה. ובין אם היא תהיה מקום מבורך וללא פגום, אך בתוך הזמן, כהמשך ישיר וצאצא היסטורי של עולמנו שלנו, או ארדה שנפגמה. לעיתים קרובות נראה שבני בלילית התכוונו לשני האפשרויות יחדיו. ארדה ללא פגם לא התקיימה באמת, אלא נותרה במחשבה בלבד – ארדה ללא מלקור, או ליתר דיוק, ללא התדרדרותו לרוע, היא המקור לכל רעיון של סדר ושלמות. לכן ארדה שנרפאה היא גם השלמת "תולדות ארדה", בה נכללים כל מעשי מלקור, אך גם, בהתאם להבטחתו של אילובטר, מקום טוב, מחוץ למעגלי העולם, ומצב של ברכה בו תתוקן כל עוולה.)רוע מתרבה ×¢"×™ התפצלות, אך בעצמו הוא עקר. מלקור לא ×”×™×” מסוגל להעמיד צאצאים, או להינשא לאישה (אף שהוא ניסה לאנוס את אריאן, ×”×™×” ×–×” במטרה להרוס ולטמא אותה, ולא כדי להעמיד צאצאים עם רוח אש). דברים מרושעים הופיעו מחוסר ההרמוניה של המנגינה. כלומר לא ישירות מהנעימות [9] של ארו או של מלקור, אלא מהצריר שנוצר מחוסר ההתאמה ביניהן. מקורם אינו מתכנון או חזיון ישיר של מלקור, ולכן אין הם ילדיו. ומכיוון שכל הרוע שונא, הם שנאו גם אותו. לידתם הייתה מושחתת. מכאן אורקים – חלק מושחת מרעיון בני הלילית ובני האדם. למרות שבאשר לאורקים, האלדאר האמינו שמורגות עיוות בני אדם (ובני לילית) על ידי הגברת כל נטייה לשחיתות שהייתה בהם למלואה.המעשה האחרון מסוג ×–×” שבוצע על ידי הואלאר ×”×™×” הרמת רכס הפלורי. אך לא ×”×™×” ×–×” מעשה טוב. כמעט והייתה זו התנגדות למורגות בדרכיו שלו, זאת בנפרד מהאנוכיות שבשימורה של אמאן כאזור מבורך לחיות בו.הואלאר משולים לאדריכלים הפועלים לפי תוכנית שהועברה אליהם מהממשלה. הם מאבדים מחשיבותם ככל שהתוכנית מתקרבת לסיומה. אפילו בעידן הראשון אנו רואים אותם לאחר עידנים רבים של עבודה, מלאכתם מתקרבת לקיצה, אך לא כך חוכמתם ועצותיהם (ככל שחוכמתם גדלה הם מאבדים מכוחם לעשות כל דבר מלבד להשיא עצה).בני הלילית דוהים באופן דומה, לאחר שהציגו אומנות ומדע [8]. גם בני האדם ידהו, אם התוכנית היא שהעולם ימשיך בדרכו לאחר שהם יסיימו את תפקידם. אך אפילו בני הלילית החזיקו בדעה שלא כך יהיו הדברים, אלא שסוף האדם ×™×”×™×” קשור לסוף ההיסטוריה, או לסופה של ארדה שנפגמה (Arda Sahta), ולהשגת ארדה שרופאה (Arda Envinyanta). (נראה שדבריהם היו ברורים ומדויקים כשם שהם אמורים להיות. בין אם ארדה שרופאה תהיה הישג קבוע – ולכן ניתן להשגה רק מחוץ לזמן, כך שניתן ×™×”×™×” להתבונן בהיסטוריה השלמה. ובין אם היא תהיה מקום מבורך וללא פגום, אך בתוך הזמן, כהמשך ישיר וצאצא היסטורי של עולמנו שלנו, או ארדה שנפגמה. לעיתים קרובות נראה שבני בלילית התכוונו לשני האפשרויות יחדיו. ארדה ללא פגם לא התקיימה באמת, אלא נותרה במחשבה בלבד – ארדה ללא מלקור, או ליתר דיוק, ללא התדרדרותו לרוע, היא המקור לכל רעיון של סדר ושלמות. לכן ארדה שנרפאה היא גם השלמת "תולדות ארדה", בה נכללים כל מעשי מלקור, אך גם, בהתאם להבטחתו של אילובטר, מקום טוב, מחוץ למעגלי העולם, ומצב של ברכה בו תתוקן כל עוולה.)רוע מתרבה ×¢"×™ התפצלות, אך בעצמו הוא עקר. מלקור לא ×”×™×” מסוגל להעמיד צאצאים, או להינשא לאישה (אף שהוא ניסה לאנוס את אריאן, ×”×™×” ×–×” במטרה להרוס ולטמא אותה, ולא כדי להעמיד צאצאים עם רוח אש). דברים מרושעים הופיעו מחוסר ההרמוניה של המנגינה. כלומר לא ישירות מהנעימות [9] של ארו או של מלקור, אלא מהצריר שנוצר מחוסר ההתאמה ביניהן. מקורם אינו מתכנון או חזיון ישיר של מלקור, ולכן אין הם ילדיו. ומכיוון שכל הרוע שונא, הם שנאו גם אותו. לידתם הייתה מושחתת. מכאן אורקים – חלק מושחת מרעיון בני הלילית ובני האדם. למרות שבאשר לאורקים, האלדאר האמינו שמורגות עיוות בני אדם (ובני לילית) על ידי הגברת כל נטייה לשחיתות שהייתה בהם למלואה.למרות מצבו הלא שלם של המאמר (בין אם בגלל חוסר המסקנה הסופית בצורה המפותחת במלואה של המאמר, ובין אם בנטישתו) זהו המסמך המקיף ביותר שמציג את דעותיו של אבי, בתקופה המאוחרת של חייו, בקשר לפירושו את טבעו של הרוע במיתולוגיה שלו. זהו המסמך היחיד בו הוא כתב בבהירות כזו על טבעו והתדרדרותו של מורגות, בו הוא הסביר את ההבדל בין מורגות לסאורון: "כל הארץ התיכונה היתה הטבעת של מורגות". נראה שכמעט בלתי ניתן למקם מאמר ×–×” ביחס לשאר המאמרים הפילוסופים והתיאולוגיים בספר ×–×”. למרות שההתייחסות ל"פיונווה, בנו של מנווה" עלולה לרמז שהוא אחד המאמרים המוקדמים. ישנו דמיון בולט בינו לבין מכתבים רבים בנושאים אלו שאבי כתב בשנות החמישים המאוחרות. נראה לי סביר מאוד שהתכתובת שהקדימה את פרסום שר הטבעות שיחקה תפקיד משמעותי בפיתוח השקפותיו על "תמונות ומאורעות" במיתולוגיה [10]. הערות ההערות I – VI הן של המחבר. I. אם דברים מעין אלו הובאו לידיעתו בכוח, הוא כעס ושנא אותם, משום שלא ממנו באו. II. כמובן שמלקור לא מסוגל ×”×™×” להשמיד חומר. הדבר היחיד שיכול ×”×™×” לעשות הוא להשמיד או להשחית את צורתם החיצונית של דברים. צורה שנתנו להם ישויות אחרות על ידי יצירת המשנה שלהם. III. מסיבה זו החל הוא עצמו לפחד מהמוות – הריסת גופו הגשמי – מעל לכל, וביקש להימנע מכל פגיעה בו. IV. אך יכולתו להשחית ישויות, ואפילו לשכור את שירותיהן, היתה משקע מכך שבתשוקתו הראשונית לסדר הוא רצה בטובת נתיניו (ביחוד בטובתם הגופנית). V. כל הרוחות שבאו ישירות מארו הן שוות במעמדן. אם ×›×™ לא בהכרח שוות בכוחן. VI. מכיוון שבני האדם (ואפילו בני הלילית) נטו לבלבל בין האין, כרעיון של אי־קיום אשר נמצא מחוץ לגבולות הבריאה, אאה, לבין חללים עצומים הנמצאים בתוך אאה, ביחוד אלו העוטפים את ממלכת ארדה (אלו הנקראים בפינו "מערכת השמש"). 1. יום הדין של האלים. 2. הרשעה גלויה של הואלאר את הסתרת ואלינור נמצאת בסיפור בבול"ט 1, אך נעלמה מסיפורים מאוחרים יותר. בסילמריליון לא נותר שריד לישיבה הסוערת, אף לא רמז לחוסר ההסכמה בין הואלאר, כאשר מנווה, וארדה ואולמו מסתייגים באופן פעיל מהעבודה ונותרים מהצד במהלכה. הערתי ×›×™: מעניין שמעשה הואלאר נבע בעיקרו מעצלות מהולה בחשש. זהו המקרה הברור ביותר של "האלים העצלים" בתפיסתו המוקדמת של אבי. הוא החזיק בדעה שכישלונם להתמודד עם מלקו בזמן ובמקום ההוא ×”×™×” טעות חמורה ובלתי ניתנת לתיקון (כפי שזה נראה). כוחם הצטמצם עקב כך. בכתביו המאוחרים יותר הסתרת ואלינור נותרה, אך רק כעובדה גדולה ממיתולוגית העבר, ואין שום זכר להסתייגות. המלים האחרונות מופנות כלפי הסיפור בסילמריליון. הסתייגותו של אולמו חוזרת להתגלות, ומראה את ריחוקו ממועצות הואלאר. דבריו לטואור בויניאמאר (בהם הוא הזכיר, בין דברים נוספים, את הסתרת הממלכה הברוכה. למרות שאין אנו יודעים מה הוא אמר) היו: "לכן, למרות שבימים אפלים אלו נראה שאני מתנגד לרצונם של אחיי, אדוניי המערב, זהו חלקי ביניהם, לו מוניתי עוד בטרם היות העולם" (מתוך הבול"ט). 3. מכיוון שדיון ×–×” מוצג כהצדקת הסתרת ואלינור, הרעיון בטענה הוא שההיסטוריה של הארץ התיכונה במאות האחרונות של העידן הראשון לא היתה מוגשמת אילו ואלינור היתה מאפשרת את חזרת הנולדור. 4. כשם שארע למלקור לפני זמן רב, אחרי חורבן אוטומנו. 5. ממסקנות הסילמריליון: "ואת מורגות עצמו השליכו הואלאר מבעד לדלת הלילה שמעבר לחומות העולם, אל תוך האין חסר הזמן". (עמ' 231). 6. הקטע הבא הוסף בשולי הדף לאחר שהוא כבר נכתב: "אם הם לא חוצים קו מסויים. מכיוון שישות אינה יכולה להיות מושמדת, מוקטנת לאין או ללא־קיום, לא ברור למה היתה הכוונה. לכן, על סאורון נאמר שהוא ×”×’×™×¢ לנקודת האל־חזור, למרות שבעבר הוא התאושש. כנראה שהכוונה היא שרוחות מרושעות מתקבעות בשאיפה או תשוקה מסויימת, ואם אין ביכולתן להתחרט אזי תשוקה זו נהיית כל קיומן. אך התשוקה עשויה להיות מעבר ליכולתה של הישות, במצב החלש אליו היא נפלה, או אז אין היא מסוגלת להסיח את דעתה מהתשוקה הבלתי ניתנת להשגה, אף לא בכדי לטפל בעצמה. וכך היא תיוותר לנצח בתשוקה ואי־אונות, או בזיכרון התשוקה." 7. התייחסות לסיפור תבוסתו של סאורון בידי לותיין והואן באי טול־אין־גאורהות, היכן שברן ×”×™×” כלוא. 8. מתוך מכתב 181: "עלפים ובני אדם הם רק היבטים שונים של האנושיות, ומייצגים את בעיית המוות כפי שהוא נתפס על־ידי אדם סופי אך בעל רצון ומודעות עצמית. בעולם מיתולוגי ×–×”, העלפים ובני האדם הם שארי בשר בדמותם הגשמית, אך ביחסן של 'רוחותיהם' לעולם הזמן הם מייצגים שני 'ניסויים' שונים, אשר כל אחד מהם מתאפיין בנטייה טבעית ובחולשה משלו. העלפים מייצגים, לכאורה, את ההיבטים האמנותיים, האסתטיים והמדעיים הטהורים של הטבע האנושי, המורמים לדרגה גבוהה ממה שאכן קיים בבני אנוש." (מתרגומו של יובל כפיר, כפי שנמצא באתר נומנור). 9. שלושת נעימותיו של אילובטר מוצגות כאן כאחת, כניגוד לנעימה הצורמת של מלקור. 10. במכתב מס' 200 הוא כתב: "אני מתנצל אם כל ×–×” נראה משמים. אך כך הם כל הניסיונות להסביר מאורעות מיתולוגיים. באופן טבעי החשיבות העליונה היא של הסיפורים. אך אני מניח ×›×™ זו היא בדיקה מסויימת של עקביות המיתולוגיה, אם היא ניתנת להסבר הגיוני."

מכתב מספר 200

שמתי לב להערותייך לגבי סאורון. בכל פעם שהובס, גופו הגישמי אבד לו. התאוריה, אם ניתן לכנות כך את תבנית הסיפור, היא שסאורון הוא רוח. רוח משנית אך אם זאת עדיין רוח מלאכית. בהתאם למיתולוגיה של הדברים הללו, הוא השתייך לגזעם של יצורים תבוניים שנוצרו טרם העולם הגשמי, והורשו לסייע ביצירתו, כל אחד לפי מידתו הוא. אלו שמעורבותם בעבודה על אאה הייתה הגדולה ביותר, נעשו כה (שקועים) בה, שכאשר הבורא הפכה לקיימת (כלומר העניק לה מציאות משנית, הכפופה לשלו, אותה אנו מכנים המציאות הראשונית, ובאותה ההירארכיה באותו המישור כשלהם) הם חשקו להכנס אליה מתחילת קיומה.
הם הורשו לעשות כן, והגדולים מביניהם הפכו למקבילה של "אלים" במיתולוגיות המסורתיות. אך הוצב תנאי לפיו הם ישארו באאה עד שהסיפור יגיע לסיומו. כך שהם היו בעולם, אך התגלמות פיסית לא הייתה הכרחית לדידם. אם רצו, יכלו ליטול גוף לעצמם, אך גוף זה אינו מקביל לגופנו אנו אלא יותר לבגדינו, מלבד היות גופם ביטוי רב יותר לתשוקותיהם, מצבם, רצונותיהם ותפקידהם. ידיעתם את הסיפור כשם שהולחן, בטרם התממשותו, נתנה להם מידה של ידיעה מוקדמת. מידה זו הייתה שונה במידה ניכרת מישות לישות. מהבנתו המלאה יחסית של מאנווה, המלך הקדום, את דעתו של הבורא, ועד להבנתם של רוחות משניות, שחלקן התעניינו אך ורק בנושאים משניים, כגון עצים או ציפורים. אחדים חברו לרוחות רמות יותר וידעו דברים בעיקר בצורה עקיפה מידיעתם את דעת אדוניהם. סאורון חבר לגדול מכולם, מלקור, שהפך בסופו של דבר למורד הבלתי נמנע ועובד עצמי מהמיתולוגיות של בורא יחיד. אולורין חבר למאנווה.
הבורא לא היה מנותק. הוא הכניס נעימות חדשות למנגינה המקורית, והן לא היו חזויות על ידי רבות מהרוחות שירדו לארדה. היו גם מאורעות בלתי צפויים (כלומר מאורעות שאפילו ידיעה מלאה של העבר לא יכלה לחזות).
מהסוג הראשון, ולמעשה החשובה מהן, הייתה הנעימה של בני הלילית ובני האדם, שאף אחת מהרוחות לא חשבה עליה או נגעה בה. לכן הן נקראו ילדי אילובאטאר. בהיותם שונים מהרוחות, מ'מעמד' קטן יותר, אך מאותו סוג. הם היו מושא תקוותם ותשוקתם של הרוחות הגדולות, שידעו דבר מה על צורתם וטבעם ומועד ואופן הגעתם המשוער. הם הבינו גם כן שאין לשלוט על ילדי אילובאטאר, למרות שהם הם יהיו נתונים לשלטון במיוחד.
התעסקות יתרה זו בילדי אילובאטאר, הייתה הסיבה לכך שהרוחות לבשו תכופות את צורתם, במיוחד לאחר הגעתם של הילדים. לכן סאורון הופיע בצורה זו. בצורה מיתולוגית מניחים שצורה זו הייתה אמיתית, כלומר בעלת נוכחות פיסית ולא חזיון המועבר מתבונה אחת לרעותה. וככזו, לקח זמן להכינה, והיא הייתה ניתנת להריסה ככל אורגניזם פיסי אחר. כמובן שזה לא יהרוס את הרוח, ולא ישחרר אותה מהעולם אליו היא כבולה עד סופו. לאחר הקרב מול גיל גאלאד ואלנדיל, לקח לסאורון זמן רב ליטול צורה מחדש, זמן רב יותר מאשר אחרי הריסת גופו בטביעת נומנור (אני מניח שזה מכיוון שכל נטילת גוף לוקחת חלק מהאנרגיה הטבועה ברוח, שניתן לקרוא לה "הרצון" או 'הקישור המעשי' בין התבונה שאינה ניתנת להשמדה לבין מימוש דמיונה). אי יכולתו של סאורון ליטול גוף לאחר השמדת הטבעת מובן למדי בצורה מיתולוגית בספר הנוכחי.
אני מצטער אם כל זה נראה משמים ונפוח, אך זה הדין עם כל ניסיון להסביר מאורעות מיתולוגיים. הסיפורים קודמים לכך בצורה טבעית. אך אני מניח כי זהו בוחן כלשהו לעקביות של מיתולוגיה שכזו, אם היא ניתנת להסברה ראציונלית במידת מה.

כי בתחבולות תעשה לך מלחמה

בעולמו האפי של טולקין, הטוב והרוע שרויים במאבק נצחי ביניהם. מלחמות תופסות חלק גדול מאוד בעיצוב ההיסטוריה של העולם. עם זאת, מלחמה אינה רק עימות ישיר בין קבוצות של לוחמים. שיטות לוחמה לא ישירה עשויות להשפיע ואף להטות את הכף במלחמה. חשיבות רבה נודעת ללוחמה פסיכולוגית וללוחמה מודיעינית. במאמר זה אנסה לעמוד על טיבן של שיטות אלו ולהראות את שימושיהן בידי צדדים שונים בלגנדאריום.

מחלקת ההגנה של ארצות הברית מגדירה את הלוחמה הפסיכולוגית כך: "שימוש מתוכנן בתעמולה ובאמצעים פסיכולוגיים אחרים שמטרתם הראשית היא להשפיע על דעותיהן, רגשותיהן, יחסן והתנהגותן של קבוצות עוינות, בדרך שתעזור להגשמת המטרה הלאומית". כלומר, הלוחמה הפסיכולוגית מופנית כלפי חלקים נרחבים, ולאו דווקא צבאיים, של האויב.

בהיסטוריה האמיתית לא חסרות דוגמאות ללוחמה פסיכולוגית. לדוגמה – במלחמת וייטנאם צורף לכל גדוד אמריקאי קצין לוחמה פסיכולוגית, שתפקידו ×”×™×” להדריך את קציני הגדוד כיצד לנקוט בפעולות שישברו את רוח האויב. בין היתר, האמריקאים השליכו ממטוסים תמונות של כפרים וייטנאמיים שנחרבו ואיימו בפעולות עונשין חמורות כנגד משתפי הפעולה עם הוייטקונג.

ואכן הייתה זו שיטת האויב מתחילת הימים. כאשר התעוררו בני הלילית ליד אגם קויוינן, מלקור היה הראשון שלמד על כך, ושלח את משרתיו לרגל אחריהם ולארוב להם. הצורה שנבחרה היה צורת פרשים אפלים, כדי שבני הלילית יפחדו מאורומה, אם ימצאם. יתכן שסבר, בצדק, שאם מי מהואלאר יאתר את בני הלילית, יהיה זה אורומה, שנהג לצאת ולרכוב בארץ התיכונה. ואכן, כאשר אורומה הופיע בפניהם, רבים מבני לילית נתמלאו אימה, אך אור אמאן נגה בפניו, וכך נכשלה מזימת מורגות הראשונה.

מעניין לשאול מדוע לא תקף מורגות ישירות. תשובה חלקית עשויה להיות המחסור בלוחמים. אורקים הופיעו לאחר התעוררותם של בני לילית, ויתכן שלא התרבו במידה מספקת בכדי להקים צבא גדול. משרתיו העיקריים, אם כן, היו מהמאיאר שעלה בידו להשחית, וספק אם מספרם היה גדול דיו בכדי להוות צבא אמיתי. אך בני לילית היו ללא נשק, טרף קל לשר האפל.

אפשרות נוספת היא שמורגות חשש שמא הואלאר מרגלים אחריו, ואם יצא צבא מאוטומנו, הם יבחינו בכך ויצאו למלחמה נגדו. כך או כך, התוצאה נשארת זהה. פעולתו הראשונה של מורגות נגד ילדי אילובטאר היתה באמצעות לוחמה פסיכולוגית.

גם כאשר הופיעו בני האדם, ניסה מורגות להשניא עליהם את בני הלילית. שלושת בתי האדאין נחלצו אמנם מצלו והיו בני ברית נאמנים לבני הלילית, אך רוב בני האדם אכן הלכו שולל ולחמו לצדו ואף בגדו בבני הלילית וגרמו לתבוסתם, כמסופר בנירניית ארנודיאד:

"אך לא בזאב ולא בבאלרוג, ואף לא בדרקון הצליח מורגות להגשים את תכליתו, אלא בבוגדנות האדם. בשעה ההיא נחשפו מזימות אולפאנג; רבים מבני המזרח פנו ונמלטו, בלבבות מלאי שקרים ופחד. אך בני אולפאנג ערקו לפתע אל מורגות ועלו על עורפם של בני פאנור." (הסילמריליון, עמ' 177).

אחד ממעשיו ההרסניים ביותר של מלקור היה מרד הנולדור. לאחר כליאתו הממושכת, מצא עצמו נטול צבא ומשרתים, ותחת השגחה. בתנאים אלו מלקור לא יכול היה לפתוח במלחמה ישירה, על כן הפיץ שמועות וחששות וגרם להתמרמרות רחבה בקרב הנולדור כלפי הואלאר ובינם לבין עצמם. הדבר הוביל בסופו של דבר לטבח השארים וקללת מאנדוס, וכל שאר הרעות שנבעו מהם.

גם בקרבות השתמש מלקור בלוחמה פסיכולוגית בהצלחה. האורולוקי, הדרקונים, למרות שהיוו כוח צבאי עצום, היו גם מכה פסיכולוגית קשה לנולדור כאשר הופיעו לראשונה. ובמיוחד הדרקון הראשון, גלאורונג:

"כעבור עוד מאה שנה יצא משערי אנגבאנד לעת לילה גלאורונג, ראשון האורולוקי, דרקוני האש שמצפון… אבל בני הלילית נמלטו מלפניו בפחי נפש" (הסילמריליון, עמ' 109).

"אכן, רב היה עתה כוחו של התולע הגדול ורבה אימתו, ובני לילית ואדם נרתעו מפניו." (הסילמריליון, עמ' 177).

ניתן להסיק מספר מסקנות מעניינות מהשימוש בלוחמה פסיכולוגית ע"י האויב. מורגות השתמש בלוחמה פסיכולוגית כאשר לא הייתה לו עוצמה צבאית מספקת בכדי לנצח במלחמה ישירה. בזמן קויוינן לא היה למורגות צבא, את הנולדור הוא המריד כאשר היה בואלינור ללא צבא, את הדרקונים הוא פיתח (או השחית) כאשר היה תחת מצור בני הלילית.

ניתן להגיד שמורגות היה עצלן מבחינה מסויימת, כל עוד היה לו צבא גדול הוא לא טרח להשתמש בתכסיסים למיניהם והאסטרטגיה הכללית שלו הייתה פשוט התקפה חזיתית רבת עוצמה. סאורון, לעומת זאת, היה ערמומי יותר, מאחר והשתמש בלוחמה לא קונבנציונאלית בצורה חכמה בהרבה.

הזכרתי מוקדם יותר את מרד הנולדור, שמלקור הציתו. סאורון השתמש בשיטה דומה בארגיון ובנומנור. אך בעוד שמלקור נקלע למצב זה שלא מרצונו, סאורון תכנן את מעשיו מראש.

בשנת 1200 לעידן השני, סאורון נוטל לעצמו דמות נאת מראה ומגיע לארגיון. הוא קורא לעצמו אנאטאר, שר המתנות. במהלך כמה מאות שנים הוא מלמד את בני הלילית בארגיון, וקלברימבור בראשם, את סוד יצירת טבעות הכוח. ב-1590 החרשים מסיימים ליצור את הטבעות ועשר שנים לאחר מכן סאורון מסיים את חישול הטבעת האחת, שמטרתה לשלוט באחרות. מזימתו מצליחה בצורה חלקית והוא משמיד את ארגיון ולוקח את כל הטבעות, מלבד שלוש טבעות בני הלילית שהוסתרו מפניו.

בשנת 3261, מגיע צבאו של אר פאראזון, מלכה הגאה של נומנור, לקרוא תיגר על סאורון ושליטתו בארץ התיכונה. סאורון, שרואה שכוחו הצבאי לא יעמוד לו מול עוצמתם של הנומנוריאנים, משתמש בתחבולה פעם נוספת. הוא נכנע לאר פאראזון ומובא לנומנור כבן ערובה. שם הוא מסית את ליבותיהם של השליטים וגורם להם לצאת למלחמה מול הוואלאר, וכך מביא להשמדתם.

תכסיס זה הינו, במידה רבה, ווריאציה של סוס העץ של טרויה, הסיפור המפורסם מהמיתולוגיה היוונית. לאחר שהמצור על טרויה נמשך עשר שנים ללא הצלחה, עלתה על דעתו של אודיסאוס התחבולה הבאה - היוונים הכינו סוס עץ עצום, אחר, הם נטשוהו בלב המחנה שלהם ועזבו בספינותיהם לאי סמוך. הטרויאנים מצאו את הסוס ומרגל יווני שהתחזה לעריק שכנע אותם כי הסוס הוא מנחה לאלים. הם הכניסוהו לעיר, למרות התנגדותם של לאוקון וקאסאנדרה. אך בתוך הסוס התחבאו מיטב החיילים של הצבא היווני, ובשעת לילה הם פתחו את שערי העיר לצבא היווני, שחזר למקום תחת כסות העלטה.

סאורון אף ניסה להשפיע על דעתם של מנהיגים עוד לפני המלחמה עצמה. תשובתו של גאנדאלף לנאומו של סארומאן, בו מנסה הלה לשכנעו להצטרף אליו, מבהירה זאת היטב: "כבר שמעתי נאומים מן הסוג הזה. אך שמעתי אותם מפי שליחי מורדור הבאים לאחז עיניהם של עמי ארצות." כלומר השימוש של סאורון בשיטות אלו לא היה דבר חדש או לא ידוע לגאנדאלף, ולפיכך, למועצה הלבנה.

הדוגמה הברורה ביותר לשימוש בלוחמה פסיכולוגית ע"י סאורון מדברת בעד עצמה:

" ואז נתווסף לקליעים ברד אחר, פחות הרסני אך נורא מקודמו. קליעים אלה, שלא בערו באש, נתפזרו ברחובות ובסמטאות שמאחורי השער. כשנזעקו האנשים לראות מה טיבם של אלה שנפלו נתחלחלו ופרצו בבכי: האויב השליך לתוך העיר את ראשיהם של אלה שנפלו בקרב אוסגיליאת, או במוצבי הראמאס, או בשדה הפתוח. איום ×”×™×” המראה; קצתם נמחצו ונתרסקו; האחרים, ניתן להבחין בתווי פניהם, וניכרו בהם ייסורי גסיסתם. ובכולם הוטל מכווה העין הרשעה, נטולת הריסים. וחירף היותם מחוללים ומושחתי-תואר ארע לא אחת, שאיש יכיר פני מכר ורע שעתה-×–×” התהלך על פני האדמה, נושא נשקו בגאווה או מעבד את חלקת-שדהו, או יוצא רכוב, ביום של חופשה, לגיא ירוק בלב ההרים…מעט מעט שחה רוחם של אנשי מינאס טירית והם לא הוסיפו להתגרות בחיל מורדור. ×›×™ שולח בהם נשק מן המגדל האפל, שמהיר הוא מן הרעב: החרדה ואזלת-היד". (שובו של המלך, עמ' 83).

שיטה זו, יש לה ביסוס היסטורי, אם ×›×™ שם הדגש ×”×™×” על לוחמה ביולוגית ולא פסיכולוגית –
בשנת 1347, לאחר מצור ממושך של הצבא המונגולי על העיר קאפא, הכוחות הצרים חלו במגפה השחורה. בהיותם על סף הפסד, הם החלו להטיל אל תוך העיר את גופות חייליהם המתים, ובכך הדביקו את תושבי העיר, ואלו בתורם נשאו את המגפה הלאה. ייתכן שזה המקור למגפה באירופה.

ראינו אם כן את השימוש הרב שהתבצע בלוחמה פסיכולוגית ×¢"×™ האויבים, וניסינו לראות מה ×”× ×™×¢ אותם לשימוש בשיטות אלו. אך בסוקרנו את ההיסטוריה עולה עוד שאלה מרתקת, והיא – מדוע אויבי מורגות וסאורון לא עשו שימוש בשיטה זו.

נפתח ונשאל האם הם יכלו להשתמש בשיטה זו מול האורקים (1). קל לראות שכן, יתכן ולא ניתן היה להסיטם נגד אדוניהם, ששלטו עליהם כבבובות על חוט, אך בהחלט ניתן היה להטיל עליהם אימה, כפי שמדגימות מספר דוגמאות:

כזכור, האורקים פחדו מן השמש ומן הים. אך היו דברים ארציים יותר שהצליחו להטיל עליהם אימה.

כך נאמר על ברן: "לבסוף קבע מורגות פרס לראשו, שלא נפל מן הפרס אשר נקבע לראש פינגון, המלך העליון על הנולדור. אך האורקים, תחת שיבקשוהו, נמלטו לשמע בואו." בדומה, כאשר טורין הסתתר תחת השם מורמגיל ומסיכת הגמדים נאמר כי "אויביו נמלטו מפניו".
בהיותם תועים במכרות מוריה, גאנדאלף מנסה את כוחו אף הוא בהפחדת האורקים, בהיותם בחדר המזרבול הוא קורא: "מיהו זה אשר העז להרגיז את מנוחת באלין, מושל מוריה?"
אז מדוע באמת לא היה שימוש בלוחמה פסיכולוגית נגד האויב? אפילו ע"י המצביאים המוכשרים ביותר של המערב. התשובה, לדעתי, טמונה בערכי המוסר השונים. אחת מהנקודות החשובות ביותר בשר הטבעות היא שאין להשתמש בטבעת נגד סאורון. אלרונד מסביר זו במועצה לבורומיר הממאן להבין:
"אין אנו יכולים להשתמש בטבעת השליטה. דבר זה יודעים אנו היטב. לסאורון היא שייכת, היא יציר כפיו והרוע טבוע בה. גדול כוחה, בורומיר, מכדי שיוכל המחזיק בה לכוון אותה לרצונו, אלא אם כן הוא עצמו אחד מאדירי הכוח. ולהם, לחזקים, היא מסוכנה שבעתיים. עצם התשוקה אליה משחיתה את הלב. זכור את סארומאן. ואם יסתייע בה אחד החכמים וידיח את מושל מורדור, בתכסיסיו שלו, סופו שיושיב עצמו על כס סאורון, ויקום עוד שר אפל."
המסר ברור. אין המטרה מקדשת את האמצעים. שימוש בשיטות האויב יהפוך אותנו לדומים לו. לוחמה פסיכולוגית נתפסת, לדעתי, כשיטה של שרי האופל, ולכן פסולה לשימוש ע"י הצד "הטוב".

לוחמה מודיעינית

לוחמה מודיעינית היא לוחמה המשתמשת במידע. לוחמה מודיעינית יכולה לכלול תעמולה שמטרתה לשכנע את האויב להיכנע, ומניעת מידע העשוי לסייע להם, מסירת מידע מוטעה לאויב ואף לאוכלוסייה של אותו הצד, בכדי להשיג תמיכה במלחמה ולהפחית מהשפעותיה של תעמולה נגדית.

ישנן פחות דוגמאות ללוחמה מודיעינית מאשר פסיכולוגית, ללא ספק משום שהשיטות להעברת המידע היו פחות מפותחות והריגול פרימיטיבי. עם זאת, במקרים המעטים בהם נעשה שימוש בלוחמה מודיעינית, הביא הדבר לשינויים מאסיביים במהלך המלחמות.

הדוגמה הפשוטה והברורה היא השימוש שעשה אראגורן בפאלאנטיר, כשחשף את עצמו לעיני סאורון והראה לו את אנדוריל, היא נארסיל, שהביאה למפלתו הקודמת ועתה חושלה מחדש. מעשה זה הוא שהביא את סאורון לזרז את התקפתו ולרוקן את מורדור מצבא. תשומת ליבו הופנתה אל מחוץ לגבול, ואין ספק שלכך התכוון אראגורן כשהחליט להשתמש בפאלאנטיר.

לפני הקרב מול השער השחור, פי-סאורון יוצא לדבר עם כוחות המערב. הוא מביא עימו את שריונו של פרודו, את גלימת בני הלילית שניתנה לו בלוריין, ואת חרבו של סאם. ברי כי גאנדאלף חושב שהטבעת נפלה בידיו של סאורון, והמשחק נגמר:

'"מנה את תנאיך', אמר גאנדאלף בקול יציב, אך העומדים לידו ראו את ענות-פניו. הוא נראה עתה כאיש זקן וכמוש, שהוכרע ונוצח על סוף הדרך. לא היה בלבם ספק שאכן יקבל את התנאים." (שובו של המלך, עמ' 147).

אמנם גאנדאלף לא מקבל את התנאים, אך ברור לנו שאין לו סיבה לעשות כן. סאורון לא יקיים את תנאיו בכל מקרה. עם זאת, למרות תשובתה האמיצה לפי-סאורון, עמדת המיקוח שלו היא מהנקודה החלשה, בעיניו.

ומה באשר לפי-סאורון?

"סאורון פוחד," חוזר גאנדאלף ושונה במהלך הספר. הוא פוחד שאחד מהאדירים ישתלט על הטבעת וידיחו מכסאו. ועתה, כשצבא המערב בשעריו, הוא שולח את פי-סאורון לנהל משא ומתן. למתבונן מהצד עלולה התקרית להראות מגוחכת. הוא תפס הוביט, אך לא את הטבעת. את ההוביט הוא חושב למרגל פשוט, לדברי פי-סאורון. בוודאי שאינו חושב כי הטבעת נמצאת במורדור, אחרת היה עושה מאמץ בכדי למוצאה שם.

ומה הוא עושה, בעוד צבאו הגדול יכול, מבחינה מספרית גרידא, למגר את צבא המערב? הוא שולח את פי-סאורון, שידרוש בתמורה לחיי המרגל, כניעה מלאה. אפילו מצביא גרוע לא היה מצפה שהאויב יכנע לדרישה כזו, וסאורון הוא ערמומי וחכם עד מאוד. בעיני נראה נסיונו האחרון זה כטובע האוחז בקש. הוא אכן חושב שהוא עומד להפסיד, ומנסה את כל אשר בכוחו כדי להמלט. וכך, למרות מילותיו הגבוהות של פי-סאורון, עמדת המיקוח שלו היא מהנקודה החלשה, בעיניו.

כך שבמשא ומתן הזה, כל צד משוכנע ביתרונו של הצד השני. סאורון חושב שהטבעת אצל אחד מאדירי צבא המערב, שעומד להדיחו. בעוד שהם חושבים שהטבעת נלכדה ומלחמתם לשווא.

והדוגמא האחרונה, היא מקרב הדמעות ללא מספר, הנירניית ארנודיאד.

לאחר מעשה ברן ולותיין, הקים מאדרוס את בריתו, ויצא למלחמה במלקור. כפי שהוזכר קודם, בני אולפאנג בגדו בבני הלילית ותקפו את בני פיאנור. אך מלבד זאת, עשה מלקור שימוש גם בלוחמה מודיעינית. שכן, כמסופר, תכנן מאדרוס לתקוף את צבא מורגות משני אגפיו, כאשר הוא יגיע דרך שדות אנפאוגלית ופינגון ממעברי היתלום. והאות שסוכם ביניהם היה הדלקת משואה גדולה בדורתוניון.

אך למורגות היו מרגלים מבני האדם ששירתו את בית פיאנור, והם הכשילו את תוכנית מאדרוס, שכן אולדור הארור הונה אותו בהתראות שווא על התקפה מאנגבאנד.

ובכן, כפי שראינו, הלוחמה המודיעינית והפסיכולוגית קיימת בכתביו של טולקין והשפיעה רבות על המאורעות הכבירים שהתרחשו במהלך ההיסטוריה. כשם שהיא קיימת בעולמנו ונמצאה בשימוש משחר ההיסטוריה ועד היום הזה.


הערות:


1. האורקים היו חיות שאותן עיוות מלקור בכוונה לצורה קרובה לאנושית (בכדי ללעוג לבני הלילית ולבני האדם). דיבורם ×”×™×” 'גלגול רשומות' שהכניס בהם מלקור. הוא אף ידע על דבריהם המרדניים וביקורתם. מלקור לימד אותם לדבר ויכולת זו הפכה לתורשתית אצלם. הייתה להם עצמאות כשם שלכלבים או סוסים, לדוגמה, יש עצמאות מאדוניהם בני האדם. "Myths Transformed" (ההו"מ – כרך 10, מאמר 8).

מכתב מספר 214

השמות, המונחים והציטוטים הם מהתרגום הישן.
ההערות המקוריות הן הממוספרות.

אל א.ס. נון – [טיוטות]

[ תשובה לקורא שמצא לכאורה סתירה בשר הטבעות: בפרק "מסיבה שציפו לה ימים רבים"

מצוין כי: "מנהג הוא להוביטים לחלק מתנות אחרים ביום הולדתם" ( עמ 35 ). בעוד שגולום מתייחס לטבעת כאל "מתנת יום ההולדת" שלו, והדיווח על הדרך בה היא הגיעה לידו, בפרק "צללי העבר", מרמז שבני עמו קיבלו מתנות ביום הולדתם. המכתב של מר נון ממשיך: "עקב כך, אחת מהסיבות הבאות צריכה להיות נכונה: (1) בני עמו של סמיאגול לא השתייכו לגזע ההוביטים, כפי שמציע גאנדאלף ( עמ' 62 ). (2) מנהגם של ההוביטים לחלק מתנות נוסד לאחרונה. (3) מנהגיהם של בני סטור ( שעליהם נמנו סמיאגול ודיאגול ) היו שונים ממנהגי שאר ההוביטים. או (5) ישנה טעות בטקסט. אודה לך מאוד אם תוכל להקציב זמן על מנת כדי לרדת לעומקו של נושא חשוב זה." ]  
[ ללא תאריך – כנראה סוף 1958 – תחילת 1959. ]

אינני מודל ללמדנות (1), אך באשר לעידן השלישי אני מחשיב את עצמי כ"מתעד" בלבד. הליקויים המופיעים בתיעוד שלי, אני מאמין, אינם בשל טעויות, כלומר אין בנמצא הצהרות שאינן נכונות. השמטות נגרמות עקב הצורך בצמצום, ובשל הניסיון להציג מידע המתרחש במהלכו של סיפור עלילתי אשר, בצורה טבעית, נוטה להשמיט דברים רבים שאינם קשורים אליו ישירות.
באשר למנהגי יום-הולדת ואי-ההתאמה כביכול שציינת, אנו יכולים, לדעתי, לבטל את אפשרויות (1) ו-(5). את (4) השמטת.

באשר ל-(1) גאנדאלף בהחלט אומר בתחילה "לפי השערתי" ( עמ' 62 ). ביטוי שמתאים לדמותו ולחוכמתו. בשפה מודרנית יותר היה אומר "אני מסיק", בהתייחסותו לעניינים שלא היו תחת השגחתו הישירה, אך שהגיע למסקנה שמתבססת על למידה אודותם. ( בנספח השני תבחין בכך שהקוסמים הגיעו מעט לאחר הופעתם הראשונה של ההוביטים ברשומות. כבר אז ההוביטים התחלקו לשלוש קבוצות שונות. ) אך למעשה הוא לא פקפק במסקנתו: "ואף על פי כן יש בו מן האמת" ( עמ' 64 ) (a) .

אלטרנטיבה (2) שהצגת עלולה הייתה להיות אפשרית אילולא אמר המתעד בעמוד 35: "הוביטים" ( בשם זה הוא משתמש לתיאור כל הגזע, ללא הבחנה במוצאו ), ולא "הוביטי-הפלך" או "אנשי הפלך". יש להניח שכוונתו היא שמנהג נתינת המתנות היה משותף לכל הסוגים בצורה מסוימת, כולל את בני סטור. אפשרות (3) היא נכונה בעליל, לכן יכולים אנו לצפות שאף מנהגים כה מושרשים יוצגו בצורה שונה בענפים שונים. עם הגירתם של בני סטור בחזרה לארצות השממה ב 1356, נותקו כל הקשרים בין קבוצה מתנוונת זו לבין אבותיהם של אנשי הפלך. חלפו יותר מ-1100 שנים לפני תקרית דיאגול-סמיאגול ( 2463 ). המסיבה ( 3001 ), בה מוזכר חלק קטן מהמנהגים של אנשי הפלך, התרחשה כ-1650 שנה לאחר התקרית.

כל ההוביטים משתנים באיטיות, אך בני סטור שהיגרו מחדש, חזרו לסגנון חיים פרימיטיבי ופראי יותר בקהילות קטנות ומתדלדלות. לעומתם, אנשי הפלך פיתחו ב-1400 שנות ישיבתם חיים חברתיים סדורים ומשוכללים יותר. מסורות מפורטות, בכתב ובעל פה, השפיעו על חשיבותה של קרבה משפחתית במנהגיהם. למרות שהשמטתי כל דיון בנושא מסקרן אך מאפיין זה של התנהגותם, ניתן לתאר את העובדות הנוגעות לפלך בפירוט מה, כאשר בני סטור שעל הנהר נשארים, באופן טבעי, יותר בגדר השערה.

לימי הולדת נודעה חשיבות חברתית מרובה. אדם החוגג את יום הולדתו נקרא "ריבאדיאן" ( ribadyan – שלפי השיטה המפורטת (2) ניתן להפוך ל-"ביירדינג" ( byarding ) (3) ). המנהגים הקשורים לימי הולדת הוכוונו, למרות היותם מושרשים עמוק, על ידי כללי התנהגות נוקשים למדי, וכך הופחתו במקרים רבים לטקסיות בלבד. בהתייחסות למתנות: ביום הולדתו ה"ביירדינג" נתן כמו גם קיבל מתנות. אך התהליכים היו שונים במוצאם, תפקידם וכלליהם. המספר השמיט את קבלת המתנות ( משום שאין היא נוגעת למסיבה ) אך למעשה הייתה זו המסורת הישנה יותר, ולכן המסורת הרשמית יותר. ( אמנם עניין זה נוגע לפרשת סמיאגול-דיאגול, אך המספר, שנאלץ לצמצם אותה לאלמנטים המשמעותיים בלבד, ולהציגה מפי גאנדאלף שמדבר אל הוביט, בצורה טבעית לא העיר על המנהגים שההוביטים ( ואנו ) צריכים להתייחס אליהם כאל מובנים מאליהם ).

קבלת מתנות: ×”×™×” ×–×” טכס עתיק הקשור לקרבת משפחה. במקור הייתה זו הכרה בהשתייכותו של ×”"ביירדינג" למשפחה או לשבט, והנצחה של הכללתו בה. לא ניתנה מתנה מאב או מאם לילדיהם ביום הולדתם ( של הילדים ) מלבד במקרים נדירים של אימוץ. לעומת זאת, ראש שבט בעל מוניטין אמור ×”×™×” להעניק דבר מה, ולו סמלי. הענקת מתנות: הייתה עניין אישי, לא מוגבל לקרובי משפחה. הייתה זו צורה של הבעת תודה, שהתפרשה כהכרה בשירותים, הטבות והפגנת חברות, במיוחד בשנה שחלפה. ניתן לציין שהוביטים, מרגע היותם פאונטים ( faunt  – משמעותה: מי שלמד ללכת ולדבר, בצורה רשמית נחשב ליום ההולדת השלישי ) נתנו מתנות להוריהם. מתנות אלו היו אמורות להיות פרי יצירתם של הנותנים ( דבר שנמצא, גודל או יוצר על ידי ×”"ביירדינג" ), החל מפעוטות עם חופן פרחי בר. ייתכן שזהו המקור להבעת תודה בחלוקה רחבה יותר של מתנות, והסיבה שבעטייה הדבר נשאר "נכון" אפילו בפלך שמתנות כאלו יהיו דברים המיוצרים או שייכים לנותן. דוגמיות של גידולי גניהם או תוצרת בתי המלאכה שלהם נותרו הדוגמא הסטנדרטית של מתנות, בייחוד בין ההוביטים הפחות עמידים כלכלית.

בכללי ההתנהגות של הפלך, בתקופה בה התרחשה המסיבה של בילבו, "צפייה לקבלת מתנות" הוגבלה לקרבה של בני דודים מדרגה שנייה, ואלו המתגוררים במרחק שאינו עולה על 12 מייל. אפילו חברים קרובים ( אם אינם קרובי משפחה ) לא היו "נדרשים" להביא מתנה, למרות שיכלו לעשות כן. ההגבלה על מקום המגורים הייתה תופעה חדשה למדי, שנגרמה עקב ההתנתקות ההדרגתית בין קהילות של קרובי משפחה ומשפחות. המתנות שהתקבלו ( ללא ספק כשריד למנהגיהן של משפחות קטנות עתיקות ) צריכות היו להינתן ישירות, בערב יום ההולדת או לפחות עד לארוחת הצהריים ביום ההולדת עצמו. הם התקבלו באופן פרטי בידי ×”"ביירדינג" והיה ×–×” מאוד לא מנומס להציגם בנפרד או כאוסף – בדיוק כדי להימנע ממבוכה העלולה להיגרם בתערוכות החתונה שלנו ( שהיו מזעזעות את בני הפלך ). כך הנותן יכל להתאים את המתנה לעומק כיסו וחיבתו מבלי לעורר הערות פומביות ומבלי לפגוע באף אחד מלבד ( אולי ) מקבל המתנה. המנהג לא דרש מתנות יקרות, והוביט ×”×™×” נכון יותר להיות שבע רצון ממתנה "טובה" או נחשקת מאשר להיפגע ממתנה סמלית של רצון טוב מצד המשפחה.
שמץ מכך יכול להראות בדיווח על סמיאגול ודיאגול – בהתאמה לאופיים הייחודי של נציגים עלובים אלו. דיאגול, קרוב משפחה בעליל ( כפי שהיו ללא ספק כל חברי הקהילה הקטנה ), כבר נתן לסמיאגול את מתנתו בהתאם למנהג, למרות שכנראה הם יצאו לטיולם מוקדם מאוד בבוקר. ובהיותו יצור קטן ונבזי הוא נתר טינה על כך. סמיאגול, בהיותו יותר נבזי וחמדן, ניסה לנצל את יום הולדתו כתירוץ למעשה רודנות. "וחפצתי בזה" ( עמ' 63 ) הייתה ההצהרה ×”×›× ×” בתביעתו. אך הוא גם רמז ×›×™ מתנתו של דיאגול הייתה זולה ובלתי מספקת. דיאגול טען כנגדו שהמתנה הייתה יותר משיכול ×”×™×” להרשות לעצמו.

נתינת המתנות בידי ×”"ביירדינג", שהייתה צורה אישית של הבעת תודה, הייתה שונה בזמנים ומקומות שונים, ובהתאם לגילו ולמעמדו של ×”"ביירדינג". אדון וגבירה של בית או מחפורת, בפלך, נתנו מתנות לכל הגרים תחת קורתם, כמו גם לאלו שבשרותם, ובדרך כלל גם לשכנים קרובים. כמו כן יכלו הם להרחיב את הרשימה כחפצם, בזוכרם טובות מיוחדות בשנה שחלפה. ×”×™×” ×–×” מובן שנתינת המתנות אינה מקובעת בחוק. למרות שמניעת מתנה נהוגה ( לדוגמא לילד, משרת, או לשכן ממול ) כמוה כנזיפה וסימן לאי-שביעות רצון חריפה. חברים ודיירים ( אלו שאין להם בית משלהם ) לא היו תחת חובות אלו של בעלי הבית. הם נתנו מתנות בדרך כלל בהתאם לחיבתם ואפשרותם. "לא יקרות במיוחד" – תקף לכל המתנות. בדבר ×–×”, כבדברים אחרים, ×”×™×” בילבו יוצא דופן, ומסיבת יום ההולדת שלו הייתה השתוללות של נדיבות אפילו עבור הוביט עשיר.

אחד מהמנהגים הנפוצים ביותר היה עריכת מסיבה בערב יום ההולדת. כל המוזמנים קיבלו מתנות מהמארח, וציפו להן, כחלק מהבידור ( אם גם משני לסעודה ). הם לא הביאו איתם מתנות. אנשי הפלך היו מתייחסים לכך כחוסר נימוס. אם האורחים טרם העניקו מתנה ( בהיותם אלו הנדרשים להעניק אחת מתוקף קרבתם ), היה זה מאוחר מדי. לאורחים האחרים היה זה בבחינת "לא יעשה" להביא מתנה למסיבה – דבר שנראה כתשלום עבור המסיבה או ניסיון להשתוות למתנות הניתנות. היה זה מעשה מביך ביותר. לעיתים, במקרה של חבר קרוב מאוד שנבצר ממנו להגיע למסיבה ( עקב מרחק או מטעמים אחרים ), הייתה נשלחת הזמנה סמלית, עם מתנה מצורפת. במקרה כזה המתנה תמיד הייתה דבר מאכל או משקה, שהתיימר להיות דוגמא לסעודת המסיבה.

אני חושב שניתן לראות שכל הפרטים שנרשמו כ"עובדות" מתאימים לתמונה מוגדרת של רגש ומנהג, למרות שאין תמונה זו משורטטת אפילו בצורה הלא גמורה של מכתב זה. היא יכלה, כמובן, להיכלל בפרולוג. אך למרות שחתכתי דברים רבים, הפרולוג עדיין ארוך מדי ועמוס יתר על המידה אפילו לפי אותם מבקרים המאשרים כי יש לו שימוש כלשהו, ולא ממליצים ( כחלק מהאחרים ) לדלג עליו ולשכוח ממנו.

למרות אי-שלמותו, מכתב זה עלול להראות לך ארוך מאוד, ולמרות שביקשת זאת, עלול להראות יותר ממה שביקשת. אך אינני רואה כיצד הייתי יכול לענות על שאלותייך בדרך קצרה שהייתה עם זאת מתאימה למחמאה שאתה חולק לי בהתעניינותך בהוביטים במידה מספקת בכדי לשים לב לחלל במידע המסופק.
אם זאת, נתינת מידע תמיד פותחת נופים נוספים. אתה תגלה ללא ספק שההסבר הקצר על "מתנות" פותח עוד נושאים אנתרופולוגיים המשתמעים ממונחים כגון: שבט, משפחה ,קרבת משפחה וכיוצא בזאת. אסתכן ואוסיף הסבר נוסף על נקודה זאת, שמא, בהתייחסות לטקסט לאור מכתבי, תרצה להוסיף ולחקור בעניין "סבתו" של סמיאגול, שגאנדאלף הציג כשליטה ( של משפחה "מכובדת, ענפה ועשירה" ( עמ' 62 )) ואפילו קרא לה "אם-שבט ( עמ' 66 ) (b).

ככל הידוע לי, הוביטים היו מונוגמיים לחלוטין ( למעשה הם כמעט ולא התחתנו שנית, אפילו אם בן או בת זוג נפטרו בגיל צעיר ). הייתי אומר שבעוד שהמעקב אחר השושלת היה מהצד הגברי, המשפחה לא הייתה פטריארכאלית. כלומר, שמות המשפחה הגיעו מהגבר ( האישה אימצה את שם המשפחה של בעלה ). כמו כן, הזכר המבוגר ביותר הוא שהוכר רשמית כראש המשפחה. במקרה של משפחות גדולות ורבות עוצמה ( כבני טוק ), שעדיין היו מאוחדות למרות מספרם הרב, אולי מתאים יותר להשתמש במונח "שבט". ראש השבט היה כנראה הזכר המבוגר ביותר של השושלת הישירה ביותר. שיטת המנהל של משפחה, כיחידה האמיתית: משק הבית, לא הייתה מונרכיה ( מלבד בדרך מקרה ). הייתה זו דיארכיה ( dyarchy ) (c), שבה לאדון ולגבירת הבית היה מעמד שווה, אם כי תפקידים שונים. כל צד נחשב למייצג הרשמי של הצד השני במקרה של היעדרות ( כולל מוות ). לא היו "מטרוניות". אם בעל מת לפני אישתו, מקומו נתפס בידיה. בזה נכללה ( אם הוא החזיק במעמד זה ) הראשות הרשמית של משפחה או שבט. כך שהתואר לא עבר לבנו של הנפטר, או יורשו, כל עוד אישתו נותרה בחיים, אלא אם כן היא התפטרה מרצונה. בנסיבות מסוימות, יכלה אישה תקיפה ומאריכת שנים להישאר "ראש המשפחה" עד שנכדיה התבגרו.

לאורה באגינס ( לפני החתונה גראב ) נותרה ראש משפחת באגינס בהוביטון עד שמלאו לה 102. משום שהייתה צעירה מבעלה ( שנפטר בגיל 93 ב-1300 לספירת הפלך ) ב-7 שנים, היא החזיקה בתואר זה 16 שנים, עד שנת 1316. בנה בונגו לא נהיה ראש המשפחה עד לגיל 70, עשר שנים לפני מותו בגיל המוקדם של 80. בילבו לא ירש את התואר, עד למות אימו, בלדונה טוק, ב-1334, בהיותו בן 44.

ראשות המשפחה של בני באגינס בזמן ×–×” הוטלה בספק בשל אירועים מוזרים. אוטו סאקוויל- באגינס ×”×™×” יורש התואר – ללא קשר לשאלת הרכוש שהייתה מתעוררת אילו ×”×™×” בילבו מת מבלי להותיר אחריו צוואה. אך לאחר ביזיון החוק של שנת 1342 ( כאשר בילבו שב ×—×™ לאחר שהוכרז כמת ) איש לא ×”×¢×– להניח ×›×™ הוא מת בשנית. אוטו נפטר ב-1412, בנו לוטו נרצח ב- 1419, ואשתו לובליה מתה ב-1420. כאשר אדון סאם דיווח על "מעברו אל מעבר לים" של בילבו ( ושל פרודו ) ב1421, עדיין אי אפשר ×”×™×” להניח את דבר מותם. כאשר סאם נבחר לראשות העיר ב-1427, הוא העביר חוק שלפיו: "אם תושב כלשהו של הפלך יעבור על מעבר לים, בנוכחות עד אמין, ובכוונה מפורשת שלא לחזור, או תחת נסיבות המרמזות ברורות כוונה כזאת, הוא או היא יחשבו כמי שוויתר על כל זכות לתואר ורכוש שהיה שלהם או מיועד להם, ויורשו או יורשיהם יקבלו החל מהרגע ההוא את כל התארים, הרכוש והזכויות, כפי שמונחה תחת המסורת המוגדרת, או לפי הצוואה והנטייה של העוזב, לפי דרישות המקרה." ניתן לשער שהתואר עבר אז לצאצא של פונטו באגינס – כנראה פונטו ( השני ) (4).

מקרה ידוע נוסף היה זה של לליה הגדולה (5) ( או בפחות נימוס: השמנה ). פורטינבראס השני, ראש משפחת טוק ותאין בזמנו, נשא לאישה את לליה מבני קלייהנגרס (d) ב-1314, כשהיה בן 36 והיא בת 31. הוא נפטר ב-1380, בגיל 102, אך היא האריכה שנים אחריו, עד מותה הטרגי ב-1402 בגיל 119.  כך שהיא משלה בבני טוק ובסמיאלים הגדולים במשך 22 שנה, אם שבט דגולה וזכורה, אם כי לא תמיד אהובה. אי השתתפותה במסיבה המפורסמת ב-1401, נגרמה בגלל גודלה וקושי התנועה שלה, ולא בשל גילה. בנה, פרומבראס, היה רווק, משום שלא יכל (כך ריננו) למצוא מישהי שתהיה מוכנה להתגורר בסמיאלים הגדולים, תחת שלטונה של לליה. בשנותיה האחרונות והשמנות ביותר של לליה, נהגו להסיע אותה מדי בוקר לכניסה הראשית, כדי שתשאף את אוויר הבוקר הצח. באביב 1402 העוזרת המגושמת שלה הניחה לכסא הגלגלים שלה לעוף מעבר לסף הדלת והפילה את לליה במורד המדרגות אל הגן. כך הסתיימה תקופת שלטון וחיים שהייתה עשויה להתמודד בזו של טוק הזקן.

למרות ניסיונה של משפחת טוק לשמור את העניין במשפחה, הייתה זו שמועה נפוצה שהעוזרת הייתה פרל ( אחותו של פיפין ). בחגיגות ירושתו של פרומבראס חוסר שביעות הרצון וצערה של המשפחה הופגנו רשמית באי-הכללתה של פרל בטכס ובסעודה. אך מעיני רבים לא חמקה העובדה שמאוחר יותר ( לאחר פרק זמן סביר ) פרל הופיעה במחרוזת נהדרת של אבנים יקרות שהשתייכה מזה זמן רב לאוצרות התאין.

המנהג ×”×™×” שונה במקרה בו ראש המשפחה מת מבלי להותיר אחריו בן. במשפחת טוק, מכיוון שראשות המשפחה באה יחד עם תואר ומשרת התאין ( משרה צבאית במקור ), הירושה הייתה רק דרך הקו הגברית. במשפחות גדולות אחרות ראשות המשפחה יכלה לעבור דרך בתו של הנפטר לנכד המבוגר ביותר שלו ( ללא קשר לגילה של בתו ). מנהג מאוחר ×–×” ×”×™×” מקובל יותר במשפחות החדשות יחסית, ללא רשומות עתיקות או אחוזות משפחתיות. במקרים כאלו היורש ( אם הסכים לקבל את התואר ) לקח את שם משפחת אמו – למרות שלעיתים תכופות הוא גם השאיר את שם משפחת אביו ( במקום השני ). ×–×” ×”×™×” המקרה של אוטו סאקוויל-באגינס. ראשות המשפחה הרשמית של משפחת סאקוויל ×”×’×™×¢×” אליו דרך אמו קאמליה. הייתה זו שאיפתו המגוחכת למדי להגיע למעמד הנדיר של ראשות שני משפחות ( במקרה ×›×–×” כנראה שהיה קורא לעצמו באגינס-סאקוויל-באגינס ). מצב ×–×” הוא שעורר את רוגזו של אוטו עקב הרפתקאותיו והיעלמותו של בילבו, מלבד הפסד הרכוש הנגרם לו עקב אימוצו של פרודו.

הייתה זו מחלוקת חוקית חשובה אצל ההוביטים ( שחקיקתו של ראש העיר סאם מנעה במקרה ספציפי זה ), האם אימוץ בידי ראש משפחה ללא יורש ישפיע על ירושת התואר. הוסכם שאימוץ של בן משפחה אחרת לא ישפיע על ירושת התואר, בהיותה עניין של קרבת משפחה ודם. אך הייתה דעה כי אימוץ של קרוב בעל אותו שם לפני הגיעו לגיל בגרות זיכה אותו בכל הזכויות של בן טבעי. כמובן שאוטו התנגד לדעה זאת ( בעוד שבילבו החזיק בה ).

אין כל סיבה להניח שבני סטור של ארץ השממה פיתחו קו משפחה מטריארכאלי. אין זכר לדבר מעין זה בין בני סטור בנפה המזרחית ובבוקלנד, למרות שהם שמרו על מגוון של הבדלים במנהג ובחוק. השימוש של גאנדאלף ( או לכל הפחות שימושו של המתרגם והמדווח של דבריו ) בביטוי "אם-שבט" לא היה "אנתרופולוגי", אלא פשוט סימן לכך שאישה שלטה בשבט. ללא ספק משום שהיא נותרה בחיים לאחר מות בעלה, והייתה בעלת אישיות תקיפה.

הגיוני שבחברה המנוונת והפרמטיבית יותר של בני סטור בארץ השממה, נשות השבט ( כפי שקורה לעיתים קרובות במצבים כאלה ) נטו לשמור על התכונות הפיסיות והמנטאליות של דורות העבר יותר מן הגברים, וכך הייתה להן חשיבות יתרה. אך אין לשער ( לדעתי ) שחל שינוי משמעותי במנהגי החתונה שלהם, ולא שהתפתחה חברה מטריארכאלית או חברה שמתירה ריבוי בעלים ( למרות שמצב כזה עלול להסביר את אי הזכרת אביו של סמיאגול-גולום ). "מונוגמיה" הייתה בתקופה זו הכלל בכל המערב, והייתה סלידה עמוקה ממערכות אחרות, כדברים שנעשים אך ורק "תחת הצל".

התחלתי לכתוב מכתב זה לפני ארבעה חודשים, אך לא סיימתי אותו לעולם. מעט לאחר שקיבלתי את קושיותיך אשתי, שלא חשה בטוב במשך רוב 1958, חגגה את חזרתה לקו הבריאות בנפילה בגינה, שפגעה בזרועה השמאלית כה קשה שעדיין היא סובלת מנכות ובגבס. כך ששנת 1958 הייתה שנה מאוד מתסכלת עבורי, ועם צרות אחרות, והתקרבות פרישתי שדורשת סידורים רבים, לא היה לי זמן לעבוד על הסילמאריליאון. למרות חפצי העז לעסוק בכך ( ולשמחתי, גם לחפצם של אלן ואנווין ).

[ הטיוטה מסתיימת כאן ]

1. במכתבו כינה מר נון את טולקין "מודל של למדנות".

2. ראה נספח F של שר הטבעות.

3. נובע מהמילה האנגלו-סקסונית ביירד ( byrd ), "לידה".

4. ישנם שני הוביטים בשם פונטו בעץ המשפחה של משפחת באגינס בהוביטון. אחד מהם היה אב קדום של פרגרין ומריאדוק.

5. לליה הגדולה אינה מוזכרת בשר הטבעות, אך בעלה, פורטינבראס השני, מופיע בעץ משפחה של הסמיאלים הגדולים של טוק.

הערות המתרגם:

a. המקור נחרץ יותר בנקודה זאת: It is true all the same ( עמ' 53 ) – ובכל זאת אמת.

b. במקור Matriarch.

c. שלטון של שני שליטים.

d. במקור Clayhangers