סוד הקסם הלבניתי – על תרגום נדיר

הקדמה:

בעניין רב קראתי את מאמרו של יובל כפיר, ונדהמתי לגלות את היקף הבעיות במהדורה המקורית של שר-הטבעות. למדתי לדעת שלוטם תיקן מספר רב של השמטות, אי דיוקים, טעויות בשמות ובהגיה, פרטים במפות, ועוד ועוד.
ואולם בתום הקריאה נשארה בי תחושת אי-נחת. לא יכולתי להגדיר מה מפריע לי במהדורת לוטם למרות התיקונים הרבים, ומדוע הרושם שנוצר הוא שמדובר בתרגום חדש לספר. גם חיפוש בארכיון פורום אורט לא הועיל. העיסוק בנושא התרגומים בפורום נאסר מכל וכל, ופתילים שלמים שעסקו בנושא נמחקו.
לבסוף, לגמרי במקרה, הגיש לי יובל ווליס את החלק החסר. הוא שניסח באחד ממכתביו את המושג 'נקודת לחץ' שמהווה את אחד מעמודי התווך בחיבור זה. כמו כן, חליפת המכתבים הפוריה עימו סייעה לי לגבש מספר רעיונות שמצאו דרכם לכאן בסופו של דבר. לא הייתי יכולה לכתוב את החיבור בלעדיו.

תוכן העניינים:

מבוא

על תרגומה של רות לבנית

א. שימוש בעברית עתיקה מהמקורות היהודיים

ב. שימוש נרחב במטבעות לשון ובציטוטים מהמקורות

ג. צמצום

ד. אוצר מילים עשיר

סיכום

על תרגומו של עמנואל לוטם

א. תרגום מילולי או גישת "אחד על אחד"

ב. משפטים ארוכים ומסורבלים

ג. עברית קלוקלת

ד. "עבריתנגלית" (שימור מבנה משפט אנגלי ודקדוק אנגלי)

ה. תרגום השפה המדוברת

אחרית דבר

* הערה: הציטוטים בחיבור לקוחים משתי המהדורות, והאותיות א' ב' ג' מתייחסות לכרכים.

מבוא

משעה שיצאה המהדורה החדשה לשר-הטבעות רגשו כל הטולקינאים הותיקים שגדלו על הספר. טולקינאים מקצועיים ציפו למהדורה מתוקנת ומשופרת; טולקינאים שלא ידעו עד אז שהם טולקינאים (כמוני) עמדו בחנויות ורפרפו בין קטעים אהובים בהתרגשות.

אולם עד מהרה הפכה ההתרגשות לאכזבה, משום שהמהדורה החדשה נבדלה מקודמתה כהיבדל העדשה מן התפוח. מיד חוברו רשימות של פגמים, ורשימות נגד שספקו תשובות והסברים, ורשימות נגד לרשימות הנגד. כולן הצביעו על השוני במושגי היסוד (עלפים, גמדאים, סקדופקסים, ספר-הרוכבים, עצנים, אבני-עלפים, בטרברים, ימרהילים, ועוד). הדיבורים לא פסקו בתשעה ימים ואף לא בתשעים ותשעה, וחברי הפורום התווכחו והתנצחו על כל נקודה ונקודה ברשימות. אבל היה כאן עוד משהו. דבר מה חמקמק, קשה להגדרה, שלא נכלל בשום רשימה ואף על פי כן גרם לאוהדים הוותיקים לחוש שהאווירה בספר השתנתה. הם חשו שהם קוראים בספר חדש, עד שברוח השכל הטולקינאי הישר קראו לו פשוט "התרגום החדש".

ולא רק חברי הפורום החזיקו בדעה זו. רובם המכריע של אוהדי המהדורה המקורית  (הלבניתית) דוחים את התרגום החדש עד היום. ומי כן קנו את הספר בהמוניהם? לא אסתכן בהכללה גסה אם אגיד שמדובר בעיקר בקוראים חדשים שלא נחשפו לספר קודם לכן. מדוע הגיב קהל קוראי התרגום המקורי בתגובות שנעו בין אכזבה לזעם? מה יש בו, בתרגום לוטם, שגרר את אותה ביקורת חסרת תקדים? כדי לענות על כך יש אולי לשאול דווקא את השאלה ההפוכה: מה יש בו, בתרגום לבנית, שסחף אחריו כל כך הרבה אוהדים? איך נוצר אותו דבר-מה  קשה להגדרה שנקרא 'אווירה'? במילים אחרות – מהו סוד הקסם הלבניתי?

לפני מספר חודשים פרסם יובל כפיר מאמר שמהווה נדבך נוסף ב"פולמוס התרגומים" המתמשך. לטענתו היתה המהדורה הישנה רצופת שגיאות, ולכן מרבית השינויים מוצדקים, והם גם עניין של טעם אישי של כל קורא וקורא. הוא מסכם בקביעה – "תרגום לוטם מדויק יותר ונאמן למקור הרבה יותר מזה של לבנית". מהו אם כן סוד הקסם הלבניתי אליבא דיובל כפיר? פשוט מאוד: אין שום קסם. לתרגום הישן יש ערך נוסטלגי בלבד והקוראים דבקים בגירסא-דינקותא שלהם ומסרבים לשפוט את התרגום החדש ללא משוא פנים.

האם נוסטלגיה בלבד היא שעומדת מאחורי גל הביקורת?

רבות מהבעיות שמונה יובל כפיר במאמרו הן אמיתיות. הוא לא בדה אותן מלבו, ואין חולק על כך שהיה צורך בעריכה מחדש של הספר כולו. לא אנסה לענות כאן על הטיעונים שהוא העלה. מטרתו של חיבור ×–×” היא לנסות ולהגדיר את הדבר שמייחד יותר מכל את תרגום לבנית – האווירה. ד"ר עמנואל לוטם נושא אמנם בתואר עורך המהדורה המקורית, אולם למעשה היקף השינויים שהכניס הוא עצום, הרבה מעבר לעריכה גרידא. לא ניתן אפילו להרכיב רשימה מלאה שלהם, אך די אם אציין שבספר שאורכו עולה על אלף עמודים נותרו רק פסקאות ספורות שלא עברו "עריכה". שינוי בסדר גודל ×›×–×” משנה כמובן שינוי מהותי את חוויית הקריאה בתרגום המקורי. השוני המהותי בין שני התרגומים טמון, אם כן, לא ברשימת מושגים (כדוגמת בני-לילית מול עלפים) אלא בשטף הקריאה ובאווירה הייחודית שהוא משרה על הקורא.

מסקנתו של חיבור זה היא כי השינויים הרבים שכניס לוטם בספר אינם יכולים להיחשב כ"מהדורה מתוקנת" כלל. לוטם יצר למעשה תרגום חדש, שלא השכיל לשמור על הסגנון הייחודי של לבנית וכך שינה את ההרגשה של הטקסט עצמו כמכלול.

על תרגומה של רות לבנית

רות לבנית תרגמה את שר-הטבעות לפני קרוב לעשרים וחמש שנה, אבל תרגומה עדיין נשמע נכון ושוטף כאילו פורסם אתמול. העברית השתנתה, תרגומים ישנים נשמעים מיושנים וחדשים תופסים את מקומם  ואילו תרגום לבנית נשאר מיוחד כשהיה. בעיני רבים מדובר בפנינת תרגום שמעטות כמוה נראו בארץ. על מנת להבין את יחודו של התרגום יש צורך להגיד משהו על סגנונו של המקור.  

על סגנונו של טולקין

טולקין כתב מיתולוגיה, סיפור שמתרחש בעבר רחוק ומיתי. עולם של אגדה שבו טובים ורעים גם יחד הם גדולים מהחיים. לשם כך הוא השתמש בסגנון ארכאי וגבוה שתומך בעלילה ויוצר את הרושם הנכון. על מנת להמחיש כיצד משפיע סגנון כתיבה על חוויית הקריאה, קראו את הדוגמא הבאה:

"תוריד ת'נעליים, אתה לא רואה איפה אתה עומד? זה לא 'סתם' איזה מקום!"

ומשפט כמעט זהה בסגנון אחר:

"של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא".

האווירה כולה השתנתה בעקבות שינוי הסגנון. סגנון הכתיבה חשוב, אם כן, לא פחות מהסיפור ועליו לתמוך בו.

באנגלית קיים מספר רב של טכניקות ליצירת רושם מיתי ועתיק: שימוש במילים גבוהות באופן כללי, שימוש במילים נדירות רבות, שימוש במבנה משפט מורכב וארוך שאופייני לשפות אירופאיות, ועוד. טולקין הפליא להשתמש בטכניקות אלה על מנת ליצור את אותה אווירה מיוחדת שבספרו. אצל טולקין הבלשן השפה עצמה היא מרכיב חשוב ויחודי. לבנית הצליחה לשמור בתרגומה על הרושם הגבוה והמיתי המקורי של הטקסט האנגלי. היא יצרה אווירה מקבילה לזו שיצר טולקין בשפה אחרת (עברית) שבה יש טכניקות שונות לחלוטין מאלה האנגליות שפירטתי קודם. בחיבור זה אעסוק בארבעה מאפיינים של תרגומה:

א. שימוש בעברית עתיקה מהמקורות היהודיים (התנ"ך והתלמוד).

ב. שימוש נרחב בציטוטים מהמקורות.

ג. צמצום.

ד. עברית עשירה.

א. שימוש בעברית עתיקה מהמקורות היהודיים

סיפורו של טולקין מתרחש בעבר מרוחק ומיתי, ובהתאם לכך גם סגנון כתיבתו הוא ארכאי. לסגנון זה היה צורך למצוא מקבילה בעברית. כמי שקיבלה חינוך יהודי כפי שהיה מקובל בתחילת המאה (דהיינו שילוב של לימודי קודש וחול), פנתה לבנית לשפת המקורות. היא חשה (בצדק) שזהו האמצעי החשוב ביותר של העברית ליצירת אווירה אגדתית.

הקורא הישראלי ספג את שפת התנ"ך מגיל צעיר. כשהוא נתקל בטקסט שלשונו דומה ללשון המקורות נוצרת אצלו תחושה מיוחדת, דרמטית ומיתית שבה בעת נטועה היטב בתרבות שלנו. ואכן, העברית של שר-הטבעות היא בהחלט לא העברית היום-יומית שבה היינו כותבים, נניח, מאמר עיתונאי. שפת המקורות רחוקה מאוד מהשפה היום-יומית המדוברת או אפילו הכתובה של ימינו, הן באוצר המילים הן בדקדוק והן בתחביר. הנה כמה דוגמאות הממחישות את השוני הזה:

אוצר מילים יחודי

  • עימם ×”×™×” פרודו יוצא לשוט ולהתהלך בפלך.
  • האורקים שבו וקנו להם אחיזה בהרים.
  • זו היתה לי אזהרה ראשונה שלא הכל כשר.
  • ודאי צפונים בהם סודות שלא נתגלו מימי בראשית.
  • עת לקום ולהטיב מראך.
  • שומר אני חן וחסד לבני לילית.

דקדוק אופייני

א. שימוש בזמנים יחודיים:

בניגוד לשפות אחרות בהן קיים מספר רב של זמנים, העברית המודרנית שימרה רק  
את הזמנים הבסיסיים (עבר הווה ועתיד). אולם בעברית הקדומה של התנ"ך ושל  חז"ל התקיימו לא מעט זמני-ביניים. שימוש בהם בימינו מעביר תחושה ייחודית שניתן לשייך לאותם מקורות. להלן כמה דוגמאות לכך:

  • איאומר אומר לתיאודן לאחר נאום סארומאן:

    לבנית: "הן כך ידבר הזאב הלכוד אל כלבי הציד, אם יוכל."

    לוטם: "הן כך היה מדבר הזאב הלכוד אל כלבי הציד, אילו יכול."

לפנינו התנאי האנגלי “second condition“ שמשמש לתיאור פעולה היפותטית (אילו זאב היה יכול לדבר). לבנית משתמשת במקבילה העברית העתיקה למבנה זה (פעלים בזמן עתיד).
לוטם, לעומתה, השתמש בצורה מודרנית, מדוברת ופשוטה יותר (זמן עבר).

  • אראגורן מספר במועצה של אלרונד שבני עמו זוכים לתודה מועטה מהאנשים הפשוטים:

    לבנית: "ואף על פי-כן זוכים אנו לתודה זעומה. ההולכים בדרך יזעיפו לנו פנים, בני הכפרים ידביקו בנו שמות של גנאי." (א' 259).

    לוטם:"עוברי אורח מזעיפים פנים כלפינו, כפריים מדביקים לנו שמות של זלזול." (א' 256).

  • הפעם משמש זמן עתיד כמקבילה העברית לזמן "present simple” האנגלי. הוא נקרא 'הווה מתמשך' ומשמש במקורות לתיאור נוהג, הרגל או פעולה שגרתית שחוזרת על עצמה.
    לוטם השתמש גם הפעם בצורה מודרנית, ופשוטה יותר (זמן הווה).

  • כשגאנדאלף מבין שמולו עומד באלרוג הוא אומר:

    לבנית: "אכן פגע בי מזל ביש! ואני כבר עייפתי." (א' 340).

    לוטם:"אכן מזל ביש! ואני כבר עייף!" (א' 334).

  • שוב שונתה ההטיה לזמן הווה, המקובל בעברית מודרנית.

למרות שכיום ממעטים להשתמש בזמנים אלה, הקורא הישראלי מזהה את הצורות הדקדוקיות כשהוא נתקל בהן. כך ברור, למשל, שכשגאנדאלף אומר "עייפתי" (בעבר) הוא אינו מתכוון להגיד שהיה עייף אתמול או בשנה שעברה. לבנית עושה שימוש רב בזמנים שונים וזהו אחד מהמאפיינים המובהקים של סגנונה.

לשימוש בזמנים יחודיים יש חלק חשוב בבניית האווירה הן משום שהוא מחזיר אותנו לשפת המקורות והן משום שהוא מנצל את כל העושר שהשפה העברית מציעה. התרגום החדש מגביל את עצמו לצורות הפשוטות יותר ובכך מרדד את העושר של הטקסט ומצמצם את האווירה הייחודית שתורמת שפת המקורות.

ב. שימוש בבניין יחודי:

כשפיפין משחרר ידיו מהחבלים ומציע למרי למבאס נאמר כי: "העוגות נתפוררו אך היו טובות למאכל כיוון שנשתמרו בעטיפת העלים". לפנינו שימוש בבניין נתפעל הייחודי לחז"ל, שהוא גרסא של בניין התפעל. באותה מידה אפשר היה לכתוב "התפוררו", "השתמרו", וכך אכן תיקן לוטם בתרגומו פעמים רבות, אבל אלה הן מילים יום-יומיות ומשהו מהרושם העתיק והגבוה הלך לאיבוד.

תחביר אופייני

לבנית: "כיוון ששאלוהו: "היכן הוא, אם כן?" היה משיב בניד כתף." (א' 51).

לוטם: "וכאשר שאלוהו: "היכן הוא, אם כן?" היה משיב בניד כתף." (א' 55).

הנוסח הלבניתי כמו יצא מדף גמרא, ואילו זה של לוטם מודרני ופשוט יותר.

נעבור לבחון עתה את הטכניקה השניה בה השתמשה לבנית ליצירת אווירה מיתית ועתיקה:

ב. שימוש נרחב במטבעות לשון ובציטוטים מהמקורות

שימוש בניבים ומטבעות לשון מעניק תמיד "ערך מוסף" לנאמר, ומקנה עומק ורקע שמעבר לסיטואציה המתוארת. ניקח לדוגמא את המשפט הבא:                                                                              
"אתה לא יכול לקבל הכל, גם לחזור מאוחר וגם לא להיות עייף מחר."

הוא יישמע שונה לגמרי אם ננסח אותו כך:
"אינך יכול לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, גם לחזור מאוחר וגם לא להיות עייף מחר."

ואם נרצה להגביה את הרושם נאמר:
"אינך יכול להנות משני העולמות – גם לחזור מאוחר וגם לא להיות ×¢×™×™×£ מחר."

השימוש בביטוי מהמקורות ("להנות משני העולמות") מגביה את השפה.

מהו אותו ערך מוסף שתורמים ניבים? ניבים הם למעשה שבלונות שמוכרות לקורא מהעבר. הם מעשירים את המשפט החדש ומוסיפים לו נופך סיפורי, 'ביתי' ומוכר. כך הם מסייעים לנו להבין את המשמעות ביתר קלות. ואילו לניבים שלקוחים מהמקורות יש ערך מוסף כפול ומכופל: הערך המוסף שיש לכל ניב, ועימו תחושת השפה הגבוהה והעתיקה.

הדוגמאות שלהלן ממחישות את השוני בין שני התרגומים: לבנית משתמשת בביטויים שמוכרים לאוזן הישראלית, ואילו לוטם משמיט אותם לטובת תרגום מילולי ללא "ערך מוסף".

  • על גבעת ארך נאמר:

    לבנית: "זה מכבר הילכו המתים אימים על הגבעה." (ג' 51 ) – ביטוי שגור בעברית שמעביר היטב את תחושת האימה.
    לוטם: "זה כבר רבצה אימת המתים על הגבעה ההיא." (ג' 55).

  • פיפין מזכיר את מותו של בורומיר בשיחה עם קבוצת חיילים וגאנדאלף אומר לו שאת הידיעה על האסון יש להביא לפני דנתור תחילה. החיילים עונים לו:

    לבנית: "כבר היא (השמועה) נישאת על שפתיים".(ג' 13). 
    לוטם: "כבר ניחשנוה." (ג' 17).

  • מרי מבין שדירנהלם הוא איאווין:

    לבנית: "×›×™ אכן הבזיק במוחו של מרי זכרון הפנים שראה: … פניו של מי ששואל את נפשו למות, שאפסה כל תקווה ממנו." (×’' 101).
    לוטם: "×›×™ אכן הבזיק במוחו של מרי זכר הפנים שראה… פניו של המבקש את מותו אחרי שאפסו כל תקוותיו". (×’' 106).

לא רק לניבים ומטבעות לשון יש "ערך מוסף". הידע הכללי של הקורא הישראלי כולל מטען של סיפורים מהתנ"ך ומהמקורות היהודיים. שימוש בציטוטים מהם יוצר "נקודת לחץ" בתודעתו של הקורא: כמו מאליה נוצרת אווירה עתיקה ומייד עולות אסוציאציות ותחושות עזות שמקנות עומק נוסף לכתוב. לבנית ניצלה את הדבר פעמים רבות; שר-הטבעות שלה משובץ בעשרות ציטוטים מהמקורות שמסייעים ליצירת האווירה המיוחדת (לצד אמצעים נוספים). בתרגום החדש הוחלפו "נקודות הלחץ" בביטויים חסרי קונוטציות:

  • גימלי אומר לאיאומר בקרב בנקרת הלם:

    לבנית: "אנשי ההרים (נראו לי גדולים ממידתי) על כן ישבתי לי על אבן ואמרתי בליבי, ישחקו הנערים. (ב' 126) ["ויאמר אבנר אל יואב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו". שמו'ב',ב' 14].
    לוטם: "על כן ישבתי לי על אבן לראותכם משחקים בחרבות." (ב' 131).

  • סארומאן מנסה לפתות את תיאודן לכרות איתו ברית:

    לבנית: "הנטכס עיצה יחד…וישובו השלווה לאוהלנו והשלום למשכנותינו?" (ב' 168) ["מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל" – במדבר כד' 5].
    לוטם: "הנטכס עיצה יחדיו…עד ×›×™ ישובו נחלותינו לשגשג שבעתיים?" (ב' 174).

  • לאחר שהמשא ומתן עם פי- סאורון נכשל, כוחותיו של סאורון תוקפים:

    לבנית: "בחזית, אל מול המלחמה החזקה, התייצבו …בניו של אלרונד והדונדאין" (×’' 148). ["הבו את אוריה (החיתי) אל מול פני המלחמה החזקה…וניכה ומת". שמואל ב' יא' 15] – ציטוט שמעביר את תחושת הקרב הנואש של אנשי המערב בכוחותיו של סאורון.
    לוטם: "אבל בחזית, אל מול מורדור, ×›×™ משם באה ההסתערות המרה הראשונה, התייצבו… בני אלרונד והדונדין" (×’' 154).

  • פרודו רואה את אלרונד לראשונה בריוונדל ומשתאה למראהו:

    לבנית: "פניו של אלרונד לא העידו על גיל, אם זקן ואם צעיר, אף ×›×™ נחרט בהם זכר דברים רבים, גם שמחים גם מצערים… אך לא נס ליחו ולא כהתה חרבו. (א' 235). ["ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו; לא כהתה עינו ולא נס לחֹה". דברים ל"ד 7] – אם ×›×™ יש לציין שהדיוק הלשוני דורש לכתוב 'קהתה חרבו'.

    לוטם: "פניו של אלרונד לא העידו על גיל, אם זקן ואם צעיר, אף ×›×™ נחרט בהם זכר דברים רבים, שמחים גם עצובים… ועם זאת חסון ×”×™×” כלוחם ותיק-קרבות במלוא אונו." (א' 235).

ניתן לראות כיצד מתחזק הרושם של המשפט כשנעשה שימוש בניב, ולהפך – הוא מאבד משהו מכוחו כאשר משתמשים במילים שאינן משוייכות לביטויים. אינני טוענת שלוטם העלים כליל את שפת המקורות. ישנם גם מקרים שבהם הוא אימץ את הנוסח של לבנית, אולם הוא בהחלט דילל את השימוש בשפה המיוחדת ובכך פגם באווירה שהיא סייעה להעביר.

לבנית יצקה את משמעותו של המשפט האנגלי לתוך התבנית העברית הקדומה בדרך שנשמעת כה טבעית, עד שניתן לחשוב שטולקין הכיר ביטויים כמו "ישחקו הנערים". בשעת הקריאה לא נוכל תמיד לשייך את הניב למקור ספציפי אולם הוא יעורר בנו הד מוכר, כלומר, יגע ב'נקודת-הלחץ'. הביטוי מעביר את רוח המשפט טוב יותר מתרגום מילולי מילה-במילה בגלל אותו 'ערך מוסף' שמקנה עומק, כך שהוא משפיע על המכלול.

לויתור על 'נקודות הלחץ' שמהווים המקורות היהודיים יש השפעה מכרעת על האווירה בתרגום החדש. תרגום לבנית נשען על העבר ושואב ממנו עוצמה בעוד שתרגום לוטם חסר את השורשים. אין אפשרות ליצור 'נקודות לחץ' יש מאין. הן נוצרות בהטמעה איטית של השפה והתרבות, ואם ננסה להמציא נקודות חדשות ע"י שימוש במילים יום-יומיות, לא תתקבל אותה תחושה. הקסם נגרע, והתרגום הופך לשטוח יותר.

ג. צמצום

תרגומה של לבנית אינו כתוב כולו בשפת המקורות, למרות הדגש ששמתי עליה בשני הסעיפים הראשונים. זו אינה שפה קלה לקריאה עבור קורא ממוצע (חשבו למשל על דף גמרא או על פרק קשה במיוחד בתנ"ך). למעשה כתוב רוב רובו של התרגום עברית מודרנית, אולם  ספרותית ולא מדוברת.

המרכיב השלישי, צמצום, לא מיועד דווקא ליצירת אווירה מיתית. הוא מאפיין את השפה העברית ככלל, הכתובה והמדוברת, העתיקה והחדשה. השפה העברית מעדיפה משפטים קצרים וחדים במידת האפשר. ×”× ×” לדוגמא ציטוטים מוכרים מהתורה: "ויסעו בני ישראל …ויחנו" או "ותהר…ותלד" – הכתוב מספק לנו עובדות ומעשים, וכל פרט אחר אינו רלוונטי. לבנית שניחנה באוזן מופלאה לשפה, השתמשה הרבה בצמצום: הניסוח שלה הוא אלגנטי, קצר וקולע, כפי שמקובל בעברית. פעמים רבות היא משמיטה מילים במכוון אך למעשה, דווקא דבר ×–×” מסייע לרעיון לעבור ביתר שכנוע ואמינות.

  • פיפין נפרד מדנתור ואומר לו שהוא מתכוון ללכת לחפש את גאנדאלף:

    I will take your leave, sir… for I want to see Gandalf very much indeed.

    לוטם: "ברשותך, אדוני, אצא עכשיו, כי אכן יש לי צורך עז מאוד לראות את גנדלף." (ג' 90).

    לבנית: "ברשותך אצא עכשיו, אדוני, כי מאוד אני נכסף לראות את גאנדאלף." (ג' 85).

הנוסח של לבנית קצר יותר (ארבע מילים לעומת שבע), אולם כיצד הושג הצמצום? הנוסח החדש החליף את המבנה הפשוט והחד במבנה מגושם יותר.

  • אראגורן מציע את עזרתו להוביטים בברי:

    Strider can take you by paths that are seldom trodden.

    לוטם: "הפסען יכול להובילכם בשבילים שכמעט אין רגל דורכת בהם." (א' 176).

    לבנית: "הצעדן יובילכם בשבילים שאין רגל דורכת בהם." (א' 175).

כאן הושג הצמצום בשתי דרכים: הראשונה, שימוש בזמן שהעברית המודרנית לא שימרה – "יובילכם" (כפי שהודגם בסעיף הראשון בעמ' 4), והשניה, הביטוי "שאין רגל דורכת בהם" כולל בתוכו את המילה "כמעט". מאחר והיא מסרבלת את המשפט ללא צורך, ניתן להשמיטה.

  • דנתור אומר לפיפין שדווקא שירים מארצות שהצל לא הכביד עליהן ישמחו את ליבו ×›×™ –

    Then we will feel that our vigil has not been fruitless, though it may have been thankless.

    לוטם: "אז נחוש…שעמלנו לא ×”×™×” שווא, גם אם לא זכינו בהכרת התודה הראויה." (×’' 72)

    לבנית: "אז נרגיש…שעמלנו לא ×”×™×” שווא, לו גם ×”×™×” נטול תודה." (×’' 68).

הצמצום הושג ע"י שימוש בסגנון גבוה יותר.

  • גאנדאלף אומר ללשון כחש:

    When all the men were dead, you were to pick your share of the treasure and take the woman you desire?

    לוטם: "אחרי מות כל הגברים, העתיד היית לבחור כרצונך את חלקך בשלל ולקחת את האישה אשר חמדת?" (ב' 117).

    לבנית: "אמור היית, אחר שייספו כל הגברים, לקבל את חלקך בשלל ואת האישה אשר חמדת?" (ב' 112).

בעברית מקובל לשייך לביטוי 'חלק בשלל' את הפועל 'לקבל'. במידה פחותה אפשר להגיד גם 'לבחור' חלק בשלל, אבל 'לבחור כרצונך' הוא סרבול מיותר, מה גם שהוא מחייב הוספת פועל נוסף ("לקחת את האישה"). לבנית השתמשה בפועל המקובל בעברית, שמתייחס הן לשלל והן לאישה וכך מנעה סרבול.

ד. אוצר מילים עשיר

המאפיין האחרון של תרגום לבנית שאפרט כאן הוא אוצר המילים העשיר המייחד את הספר.   
לבנית משתמשת בתרגומה באוצר מילים נרחב לאין שיעור מזה של לוטם. המילים שלה טבעיות ומוכרות לכל אוזן, ועם זאת מיוחדות משום שהן אינן נמצאות בשימוש שוטף.

  • גאנדאלף מייעץ לתיאודן לבחון את נאמנותו של לשון כחש על פי המקום שאליו ילך:

    לבנית: "תנה לו סוס והנח לו ללכת לאשר יבחר. על פי בחירתו תדין אותו." (ב' 112).

    לוטם: "תנה לו סוס והנח לו לצאת מייד לאשר יבחר. ולפי בחירתו זו תשפטנו." (ב' 118).

  • על צורתה של הדרך המובילה לאייזנגארד:

    לבנית: "מעתה היתה (הדרך) מרוצפה בריבועי אבנים גדולות …גבעול של עשב לא ×’×— במקום חיבורן (זו לזו)." (ב' 144).

    לוטם: "…דרך המלך (הפכה) לרחוב מרוצף באבני גזית גדולות ושטוחות…אף לא גבעול אחד של עשב נראה במקום חיבורן (זו לזו)." (ב' 150).

  • אראגורן מספר לתיאודן שהחליט לרכוב בנתיב המתים ולא להצטרף למפקד רוהאן:

    לבנית: "ברשותך, אדוני, אבור דרך אחרת לי ולבני עמי." (ג' 41).

    לוטם: "ברשותך, אלופי, עלינו לשנות את מגמת פנינו, אני ושארי." (ג' 46).

  • הפרשים השחורים רודפים אחרי פרודו:

    לבנית: "וכבר הוליך מנהיגם את סוסו אל תוך המים, ושניים מן האחרים סמוכים אחריו". (א' 224).

    לוטם: "וכבר הוליך מנהיגם את סוסו אל תוך המים, ושניים מן האחרים באו מייד אחריו." (א' 221).

  • גאנדאלף אומר לאראגורן לגולאס וגימלי ביער פאנגורן:

    לבנית: "לא אוכל לומר שאני מטיב להכירו (פאנגורן) … אך מפעם לפעם אני פוקדו."(ב' 86).

    לוטם: "לא אוכל לומר שאני מטיב להכירו (פאנגורן) … אך מפעם לפעם אני בא לכאן." (ב' 91).

השפה בתרגום החדש פשוטה יותר (כפי שהראו הדוגמאות), ולפעמים היא נוטה אפילו למודרני:
במרדף אחר ההוביטים בפאנגורן, ארגורן הלוטמי עולה למצפור על מנת להשקיף סביב. 'מצפור' היא מילה חדשה יחסית בעברית. בקעת רוהאן הלבניתית נקראת אצל לוטם 'פער רוהן'. באנגלית המילה 'gap' אכן משמשת לעיתים לתיאור תוואי שטח, אולם בעברית היא אינה טבעית לכך, ונשמעת כחידוש מודרני.

ואם השפה הפשוטה יותר מקהה את האווירה העתיקה של הסיפור הרי שהקו המודרני פוגע אפילו יותר: הוא מתנגש בסגנונה של לבנית, ואינו מתאים לסיפור כלל.

סיכום

בחלק הראשון של חיבור זה אפיינתי את המיוחד שבתרגום לבנית, והראתי שהתרגום החדש לא השכיל לשמור על אותו יחוד.

לבנית יצקה את אווירת שר-הטבעות האנגלי לשפה העברית בצורה מיוחדת במינה. תרגומה מורכב ממזיגה עדינה של שפת המקורות שיוצרת אווירה אגדתית ומיתית ושפה בת ימינו (גם אם גבוהה) שכתובה נכון, כפי שעברית צריכה להיכתב: במשפטים קצרים, תמציתיים וחדים ובשימוש באוצר מילים עשיר. שימוש במספר מצומצם של טכניקות (כמו גם כישרון מיוחד במינו לשפה) הוא שהביא ליצירת אחד מהתרגומים היפים ביותר שנעשו אי פעם בארץ.

×”× ×” קטע שמכיל בתוכו את המאפיינים של תרגום לבנית שנמנו כאן: שימו לב לצמצום, למטבעות הלשון ולשפת המקורות – שימוש בזמן הווה שיוצר הלך רוח תיאורי וחי, בניין נתפעל:

תיאודן מבחין באנטים אחרי הקרב בניקרת הלם, וגאנדאלף מספר לו שאלה אינם יצורי אגדות.

לבנית: המלך החריש. "אנטים!" אמר לבסוף. "הד אגדה עתיקה עולה בי, ומעט-מעט אני מתחיל להבין חיזיון מופלא זה. אכן ראיתי דברים תמוהים בימי חלדי. הנה אנו מגדלים בקר ומעבדים את השדות, בונים בתים לגור בם ויוצרים כלי- עבודה, ומפעם לפעם יוצאים למלחמה, לעזרת מינאס טירית. ובלבנו אנו אומרים, אלה חיי אנוש וזו דרך העולם. לא חקרנו במופלא מאיתנו ולא חרגנו מגבול ארצנו זו. כל הדברים התמוהים נשתמרו בשיר, אך אנו השכחנו את השירים מלבנו, ורק הילדים למדו אותם דרך שגרה. ועתה הנה ירדו השירים אלינו וקרמו גידים ועור, והם מתהלכים מתחת לשמש וכל עין רואה אותם." (ב' 140).

לוטם: המלך החריש. "עצנים!" אמר לבסוף. הד אגדה עתיקה עולה בי, ומעט מעט אני מתחיל להבין את פלא העצים, כמדומני. אכן זכיתי לראות דברים תמוהים בערוב ימי. זמן רב רעינו את בהמותינו ועיבדנו את שדותינו, בנינו את בתינו וחישלנו את כלינו, או נחלצנו למלחמה לעזרת מינס טירית. ובלבנו אמרנו, אלה חיי אדם וזו דרך העולם. לא נתנו את דעתנו אל המצוי מעבר לגבול ארצנו. שירים מספרים על הדברים הללו, אך אנו משכיחים אותם מלבנו, ורק הילדים לומדים אותם, דרך מנהג של שגרה. ועתה הנה ירדו השירים אלינו ממקומות מוזרים, והם מהלכים תחת השמש, גלויים לכל עין." (ב' 146).

  • שינויי העריכה שבתרגום החדש חסרים את הצמצום שכה אופייני לעברית ("כמדומני").
  • הם מרדדים את עושר השפה של לבנית ('×—×™×™ אדם' לעומת '×—×™×™ אנוש').
  • הם שגויים ('דרך מנהג של שגרה' הוא ניב שגוי. הביטויים הנכונים הם 'מנהג של שגרה' או 'דרך שגרה'. לוטם צירף את שני הביטויים ×–×” לזה.
  • הם נוטים להתרחק מהמקורות היהודיים באוצר המילים, בדקדוק ובתחביר, לטובת נאמנות מילולית למקור. לוטם משתמש בזמן עבר הפשוט יותר (רעינו, עיבדנו, בנינו), ומחמיץ את יצירת האווירה בשל השימוש במילים הניטראליות ("×”× ×” ירדו השירים אלינו ממקומות מוזרים").

ואולם התרגום החדש אינו רק שטוח יותר או סתמי. יש בו עוד פגמים רבים שלא היו במקור כלל, ובהם יעסוק החלק השני של חיבור זה.

על תרגומו של עמנואל לוטם

כפי שציינתי, לוטם הכניס בטקסט שינויים רבים מספור, הרבה מעבר לעריכה גרידא. לא ניתן להרכיב רשימה מלאה שתכלול את כולם משום שכמעט כל פסקה ופסקה עברה עריכה. לצורך החיבור נחלק את השינויים למספר קבוצות:

         א.         תרגום מילולי או גישת 'אחד- על- אחד'.

         ב.         משפטים ארוכים ומסורבלים.

          ג.          עברית קלוקלת.

         ד.         "עבריתנגלית" (שימור הדקדוק ומבנה המשפט האנגלי בעברית).

         ה.         תרגום השפה המדוברת לסלנג עברי עכשווי.

א. תרגום מילולי או גישת "אחד על אחד"

זהו, למעשה, היפוכה של גישת לבנית המצמצמת והפרשנית שאותה הדגמתי קודם לכן. לכאורה יש לקרוא לתרגום כזה תרגום 'מדויק', שכן מה יכול להיות מדויק יותר מתרגום מילה-במילה? למעשה, לעיתים קרובות דווקא תרגום כזה חסר את הצמצום האלגנטי ונשמע מסורבל בעברית.

  • גאנדאלף מבקש מפיפין לא להזכיר את אראגורן בפני דנתור:

    It is scarcely wise…to speak over much of the coming of one who will, if he comes, claim the kingship.

    לוטם: "לא מן החוכמה הוא להרחיב את הדיבור על בואו של העומד לתבוע לו את המלוכה, אם יבוא." (ג' 22).

    לבנית: "לא מן החוכמה הוא להרחיב את הדיבור על בואו הצפוי של אחד שעשוי לטעון לכתר מלכות." (ג' 17).

המשפט "if he comes" הוא פסוקית טבעית למבנה המשפט האנגלי, שתפקידה הוא לסייג מעט את הדברים. אלא שבעברית הוא אינו מקובל ומעמיס על המשפט פסוקית מיותרת ("אם יבוא"). אצל לבנית הוא הופך למילה אחת "הצפוי", שמוצמדת למילה "בואו", ואיננה פסוקית בפני עצמה. גם השימוש בניב "כתר מלכות" תרם לניסוח אלגנטי.

  • תיאודן חושב שגאנדאלף הוא שיצר בקסמיו את יער ההואורנים ואומר לו, "גדולים קסמיך". גאנדאלף משיב:

    That may be. But if so, I have not shown it yet.

    לוטם: "זה יתכן. אך אם כן הוא, לפי שעה לא הוכחתי זאת." (ג' 221).

    לבנית: "יתכן. אך לפי שעה לא הראיתי זאת" (ג' 212).

אצל לוטם הנוסח העברי הפשוט "יתכן" מקבל תוספת שמסרבלת אותו ("זה יתכן"), רק משום שבמקור היה כתוב "That may be". כך גם לגבי "But if so" – אין לתרגם אותו כפשוטו, משום שבאנגלית הוא צורך דקדוקי בלבד. לבנית אכן השמיטה אותו.

  • תיאודן וחייליו מתקרבים לנקרת הלם בחסות החשיכה:

    As they rode up, a sentinel challenged them.

    לוטם: "כשהתקרבו, הבחין בהם זקיף וקרא עליהם תיגר." (ב' 127).

    לבנית: "כשהתקרבו, הבחין בהם חיל המשמר וקרא להם לעמוד." (ב' 122).

לוטם תרגם את המילה challenge כפשוטה: "קריאת תגר", על פי הפירוש הראשון במילון. אלא שהזקיף לא עשה כן; הוא פשוט ביקש מהם להזדהות, כפי שמציע המילון בהמשך הפירוש, או קרא להם לעמוד – כפי שהציעה לבנית.

  • מרי מפחד ששר הרפאים יבחין בו אבל המלך המכשף מרוכז באיאווין–

    …but the Black Captain, in doubt and malice intent upon the woman before him, heeded him no more than a worm in the mud.

    לוטם: "אך המצביא השחור, שנתן את כל דעתו, בספק וברשעות, לאישה הניצבת לפניו, לא הבחין בו כלל, ממש כאילו היה תולעת זוחלת עפר." (ג' 106).

    לבנית: "אך שר הצבא השחור, שכל מחשבתו הזידונה והמתלבטת נתרכזה באישה שלפניו, לא הבחין בו יותר מבתולעת זוחלת עפר. (ג' 101).

כאן הגדיל המתרגם לעשות והוא כופה סגנון מלא פסוקיות שאינו מופיע כלל במקור. המשפט המקורי מחולק לשלושה חלקים והוא שוטף וזורם, ואילו המשפט החדש מחולק לשישה חלקים!

ב. משפטים ארוכים ומסורבלים

במשפטים קצרים מחטיאה גישת 'אחד-על-אחד' את המטרה משום שהיא חסרה את הצמצום האלגנטי שדרוש בעברית. החיסרון בולט על אחת כמה וכמה בתרגום המשפטים הארוכים והמורכבים של טולקין. אלה נשמעים טבעיים באנגלית, אולם בעברית הם הופכים להיות מסורבלים וקשים להבנה.

  • בסיום תיאורה של איזנגארד, מופיעה הפסקה הבאה:

    So that what he (סארומאן) made was naught, only a little copy, a child’s model or a slave’s flattery, of that vast fortress, armoury, prison, furnace of great power, Barad-dur, the Dark Tower, which suffered no rival, and laughed at flattery, biding its time, secure in its pride and its immeasurable strength.”

    לוטם: "וכך היו לאין כל מעשיו, רק העתק בזעיר אנפין, מעשה ילד קטן או עבד מחניף, לאותה מצודה אדירה משופעת בנשק ומלאה צינוקים וכבשני-ענק, היא ברד-דור, הצריח האפל אשר לא נשא פנים לשום יריב, בז לחנופה והמתין לשעתו, גא ובוטח בעוצמתו שאין לה שיעור." (ב' 151).

    לבנית: "וכך ניטל הערך ממעשיו, ומעוזו נהפך להיות העתק בזעיר אנפין, מעשה ילד קטן או עבד מחניף, לאותה מצודה אדירה משופעת בנשק ומלאה בתי כלא וכבשני ענק, הקרויה באראד-דור, המגדל האפל. אך זו לא נשאה פנים לשום יריב; היא בזה לחונף והמתינה לשעתה, גאה ובוטחת בעוצמתה הגדולה משיעור." (ב' 145).

לוטם שמר על מבנה המשפט המקורי הבנוי פסוקיות-פסוקיות, מבנה שלא מקובל בעברית.
מדוע ×”×™×” צורך לשנות את המשפט? הלא אין בו בעיה או השמטה, ולוטם עצמו השתמש במילים זהות ושינה רק את המבנה! לבנית התמודדה עם המשפט פשוט בכך שחילקה אותו לשניים (כשהמשפט השני מתחיל במילים "אך זו…").

  • דנתור מתפרץ בזעם על פאראמיר:

    Stir not the bitterness in the cup that I mixed for my self…have I not tasted it now many nights upon my tongue, foreboding that worse yet lay in the dregs?

    לוטם: "אל תבחש במרורי הכוס שמזגתי לי במו ידיי… כלום לא חשתי את מר טעמה לילה אחר לילה בעוד ליבי מנבא לי שעוד גרוע מזה נמצא בתחתיתה?" (×’' 78).

    לבנית: "אל תבחש בלענת כוסי…כלום איני טועם את מר טעמה לילה לילה וליבי מנבא לי שעוד לא מיציתי את קובעתה?" (×’' 74).

התרגום המילולי החדש נשמע מסורבל ולא טבעי בעברית, בעוד התרגום המקורי הוא פרשני ומשתמש בניב "למצות את קובעת התרעלה". לכאורה הוא מתרחק מהמקור אך למעשה הוא מעביר את הרעיון המובע בו בשלמות, שכן משמעות הביטוי היא "למצות את הייסורים עד תום".

  • על מצודת הורן שבנקרת הלם נאמר ×›×™:

    The Hornburg it was called, for a trumpet sounded upon its tower echoed in the Deep behind, as if armies long-forgotten were issuing to war from caves beneath the hills.

    לוטם: "קרוי היה מצד קרן, כי על כן חצוצרה אשר הריעה מעל צריחו נענתה בהד מן המצולה שמאחוריו, כאילו צבא שכוח ועתיק יומין מגיח מן המערות אשר מתחת לגבעות ויוצא לקרב." (ב' 126).

    לבנית: "קרויה היתה מצודת הורן, ושופר כי יתקע בה, הד יענה לו מן הנקרה, כאילו צבא שכוח ועתיק יומין מגיח מן המערות ויוצא לקרב." (ב' 120).

כפי שציינתי, העברית מעדיפה משפטים קצרים וחדים ומעט פסוקיות שמסיחות את הדעת מנושא המשפט. המשפט שלהלן מנסה לומר לנו מדוע קרוי המיצד "מיצד קרן", אבל הוא מסתבך בדרך ×›×™ לכל שם עצם מוצמדת פסוקית שמוסיפה אינפורמציה: החצוצרה מריעה מעל הצריח, המצולה נמצאת מאחורי המיצד, והמערות נמצאות  מתחת לגבעות. הסגנון הארכני ×”×–×” מותאם לאנגלית ולא לעברית (היזכרו ב"ויסעו…ויחנו"). כמו כן, לוטם משתמש בסגנון מגושם בפסוקית "×›×™ על כן חצוצרה אשר הריעה" (שהוא תרגום ,אחד-על-אחד" ל-for שבמקור). עדיף ×”×™×” לשמר את הזמן התמציתי והאלגנטי שבו בחרה לבנית ולכתוב "וחצוצרה ×›×™ תריע". לבנית לא השמיטה שום אינפורמציה חיונית, והטקסט נקרא אצלה בשטף.

v

ג. עברית קלוקלת

שני התרגומים של שר-הטבעות בעברית משתמשים בניבים ומטבעות לשון רבים. אלה נקראים בעברית 'צירופים כבולים', דהיינו צירוף מילים קבוע או "קשיח", שאין לסטות ממנו. 'הצירוף הכבול' דורש להגיד למשל, "נרדמה לו הרגל". כל סטיה ממנו כמו, "הרגל שלו ישנה", לא תצלצל כמו הביטוי המקורי; במקרה הטוב היא תישמע מוזרה או בלתי מובנת ובמקרה הרע – שגויה וצורמת. גם ניסיון להשתמש בשפה גבוהה "הרגל עצמה את עיניה" לא יועיל, ולא יצור את אותה משמעות שיש לביטוי "הרגל נרדמה": שפה גבוהה כשלעצמה לא מחפה על שגיאות במטבעות לשון. דווקא שפה פשוטה, שמעוגנת במקורות ובביטויים מוכרים והיסטוריים, תיצור רושם גבוה.

רבים מהביטויים בתרגום החדש הם שגויים ומשובשים, למרות שהם כתובים לכאורה בשפה גבוהה. להלן מספר דוגמאות:

  • "והסיכוי האחד שנותר לכם הוא לתלות את מבטחכם בי." (א' 176).

צ"ל – "לשים את מבטחכם בי". זוהי דוגמא ל'צירוף כבול', מטבע לשון שכל שימוש אחר בו הוא שגוי. צירוף מקובל עם 'תלה' יהיה 'תלה בו מבטו' או 'תלה בו את כשלונו'.

  • "סכנה היא לקרב אל חיית פרא שאבד לה כל מנוס." (ב' 172).

צ"ל – חיית פרא הנתונה במלכודת(במקור, A wild beast cornered).
אין ניב כזה, 'אבד לו כל מנוס'. זהו צירוף של שני ניבים נפרדים: 'אבדה לה דרכה' ו'אין מנוס אלא', שכמובן אין בינהם קשר. לא כל שימוש במילים גבוהות אכן יוצר שפה גבוהה, והתוצאה שהתקבלה נשמעת מוזרה.

  • "…בזעקת משטמה פולחת, כארס העוקץ את האוזניים, הנחית את אלתו." (×’' 107).

צ"ל – "בזעקת משטמה פולחת כארס נוטף, שצרבה את האוזן".
לא הארס הוא ש'עוקץ' אלא הנחש, וגם ×–×” שיבוש עברי נפוץ ומרגיז – נחש לא עוקץ אלא מכיש.

  • "…בני האספסוף הפעוטים המשתלשלים לך מזנבך." (ב' 178).

כאן ישנן שתי בעיות: הראשונה, אין ביטוי כזה "בני אספסוף". לבנית תרגמה "דגי רקק", ואפשר גם פשוט "אספסוף". הבעיה השניה, "משתלשלים מזנבך" הוא עיוות של הניב "כרוכים לך בזנבך".

  • "יש כאן מעיל עור חסון, חגורה ופגיון." (×’' 68).

צ"ל – אך יש כאן מעיל עור עבה.
המילה "חסון" משמשת לתיאור אנשים או בעלי חיים (נער חסון, סוס חסון), אך לא עצמים דוממים.

  • "בתימהון הסתכלו בנבלת הבהמההמתפלשת בעפר" (×’' 108).
    צ"ל – "בנבלת הבהמה… השרועה שם". (במקור: the fell beast that lay there)

פגר מת לא יכול להתפלש. ×–×” כבוד ששמור רק למי שעדיין ×—×™…

  • "הס! אל תרים קול! …×–×” הוא… הלא תוכל לראותו, חולף מעץ לעץ?" (ב' 90).

צ"ל – "מדלג מעץ לעץ", או "עובר מעץ לעץ".
הפועל "חולף" הוא לא מילה נרדפת לחלוטין לפועל "עובר". זמן יכול לחלוף, וכך גם כאב. אך דברים אחרים, כדוגמת אדם, חיה, פצע, למשל, אינם "חולפים". עבורם קיימות מילים אחרות.

  • "היא (איאווין) לא אבתה שנשאירנה מאחור" (×’' 108).

צ"ל – "היא לא אבתה להישאר מאחור".
הפועל אב"ה חייב לתאר אדם שמבצע פעולה ולא אדם שעושים עליו פעולה. לכן לא יכלה איאווין לאבות שמישהו אחר לא ישאיר אותה מאחור. התרגום החדש משתמש תכופות בפועל אב"ה – ולעיתים קרובות בצורה שגויה.

  • "עד מתי יבושש היום?" (ב' 133).

צ"ל – "עד מתי יבושש היום לבוא?" או "עד מתי יתמהמה היום?".
זוהי דוגמא נוספת לצירוף כבול, שכן 'יבושש' חייב לגלול בצמוד לו את הפועל 'לבוא'.

רשימת השיבושים אינה מלאה כמובן; מלבדם ימצאו רבים אחרים. כל אחד מהם הוא תמוה, צורם לאוזן ופוגע בשטף הקריאה. האם גם טולקין שוגה כך באנגלית? לא ולא.

ד. "עבריתנגלית" (שימור מבנה משפט אנגלי ודקדוק אנגלי)

המבנים האופייניים לתחביר (מבנה משפט) ולדקדוק האנגליים שונים מאלה של השפה העברית. כפי שראינו בדוגמאות הקודמות, פעמים רבות בחר לוטם לשמר את הצורות האנגליות ולהעביר אותן במדויק לעברית, כשהתוצאה מגושמת ולא טבעית. בפעמים אחרות הוא אפילו יוצר מבנים אנגליים, גם כשהמקור כלל לא עשה זאת. כך נוצר מן שעטנז, שפה "עבריתנגלית" שבה המילים הן עבריות, אך המבנה הוא אנגלי למהדרין. להלן כמה דוגמאות:

  • במאורתה של שילוב, סאם שואל את עצמו האם יוכל להידחק קדימה ולקחת על עצמו את השליחות:

    But you haven’t put yourself forward; you’ve been put forward.

    לוטם: "אבל אתה לא הבלטת את עצמך, אתה הובלטת." (ב' 328).

    לבנית: "אך אתה לא דחקת את עצמך. מכוח הנסיבות הגעת לכך." (ב' 315).

לוטם משמר את צורת הסביל (passive), המקובלת באנגלית למרות שהיא פחות רווחת ולא טבעית בעברית. הפתרון של לבנית עדיף משום שלמרות שהוא מפרש את המקור, הוא נשמע טבעי במסגרת הסגנון הגבוה שלה.

תרגום נכון יותר במקרה הזה היה: "אבל אתה לא הבלטת את עצמך. זה פשוט קרה." איש לא הבליט את סאם; כורח-הנסיבות והאירועים הם שגרמו לכך. אם כי ניתן לומר שהיות שבשר-הטבעות דברים אף פעם אינם מקריים, הקורא במקור האנגלי יבחין ב"אנדרסטייטמנט" שבצורת הסביל באנגלית "אתה הובלטת (ע"י מישהו/ משהו)", לכן עדיף היה לתרגם "אבל אתה לא הבלטת את עצמך. אולי זה נועד לקרות".

  • אראגורן, לגולאס וגימלי פוגשים את גאנדאלף שקם לתחיה ונותרים בלא מילים:

    ‘Well met I say to you again, Legolas’…they all gazed at him.

    לוטם: 'ברוכה הפגישה, לגולס'… ×¢×™× ×™ כולם נלטשו. (ב' 92).

    לבנית: 'ברוכה הפגישה, לגולאס'… הם הסתכלו בו, מוכי תימהון. (ב' 88).

גם כאן השתמש לוטם בצורת הסביל (passive) והחליט לוותר על התרגום הפרשני של לבנית ולהיצמד למקור, אלא שהנוסח שלו הוא רק חצי משפט: עיניים לא נלטשות סתם באוויר אלא במשהו (דוגמא נוספת ל'צירוף כבול' שנשבר). צרימה נוספת במשפט היא שהנושא הוא שם עצם (עיניים) ולא בני אדם. השפה העברית נותנת עדיפות לאנשים על פני עצמים וזה אחד הדברים היפים וההומאניים ביותר שבה. כל הטקסטים העבריים כתובים כך, ודוברי עברית מקיימים את הכלל בטבעיות אפילו בלי להרגיש בו. עדיף היה להגיד "כולם לטשו בו את עיניהם". ניסוח כזה שם את האנשים ולא את העיניים במרכז.

  • מרי מבין שדירנהלם הוא למעשה איאווין:

    Very amazement for a moment conquered Merry's fear. He opened his eyes…

    לוטם: "עוצמת ההשתוממות גברה על פחדיו של מרי. לרגע פקח את עיניו…" (×’' 106).

    לבנית: "מעוצמת ההשתוממות כבש מרי את פחדיו ולרגע פקח את עיניו…" (×’' 101).

כמו בדוגמא הקודמת, לוטם מעמיד במרכז שם עצם: עוצמת ההשתוממות (נושא), שעליה נאמר שגברה (נשוא) על פחדיו של מרי. כפי שציינתי קודם, עברית נותנת זכות קדימה לאנשים על פני עצמים, ולכן שנתה לבנית את המשפט כך שאדם (או הוביט) יעמוד במרכזו: מרי (נושא) הוא שעומד במרכז, והוא כובש פחדיו (נשוא). טעויות מסוג זה חוזרות שוב ושוב בתרגום החדש ולא ראיתי צורך להביא כאן דוגמאות נוספות. לבנית שנתה בעקביות את המשפטים כך שאדם יעמוד במרכזם, ואילו לוטם החזיר למשפט את צורתו האנגלית.

  • ההוביטים מספרים על קורותיהם בפאנגורן ולגולאס אומר:

    You have drunk of the waters of the Ents, have you? …Strange songs have been sung of
    the draughts of Fangorn.”

    לוטם: "שירים מוזרים הושרו על משקאות הפאנגורן" (ב' 157).

    לבנית: "שירים מוזרים מהלכים על מימי הפאנגורן." (ב' 152).

שוב צורת סביל (הושרו) מלאכותית שנובעת מתרגום שגוי של זמן "present perfect”. זהו זמן שמקשר באנגלית בין עבר להווה, כשהדגש הוא על ההווה. היות ובעברית יש מגוון זמנים מצומצם, המתרגם נדרש לבחור האם להעביר אותו לצורת ההווה או לצורת העבר. איך נדע אם כן לאיזה זמן לתרגם? בהתאם להקשר. כך, בדוגמא שלהלן, לא הגיוני שבעבר שרו את השירים והיום כבר לא. להפך, מהמשפט משתמע שעדיין שרים אותם. לכן עדיף לתרגם כפי שעשתה לבנית.
עיוות נוסף הוא הצירוף 'משקאות הפאנגורן' שנשמע כמו שם מסחרי ('משקאות' הוא תרגום מילולי ל- draughts, שאינו מתחשב כלל בהקשר של המשפט).

  • בפונדק בברי, הפונדקאי מראה להוביטים את המכתב מגאנדאלף ואומר,

    It’s addressed plain enough… Mr. Frodo Baggins, Bag End…

    לוטם: "הכתובת ברורה מספיק…מר פרודו בגינס, מעון בג…" (א' 177).

    לבנית: "הכתובת ברורה…מר פרודו באגינס, מעון באג…" (א' 177).

הביטוי "plain enough" הוא ביטוי רווח באנגלית, ואין לתרגם את המילה “enough" שבו כפשוטה.

v

לבנית: "וכך, ביום קדורני, התקין המלך עצמו להוליך את פרשיו בדרך היורדת מזרחה. רבים נבעתו מאימת הצל וליבם נפוג. אך הם היו עם קשה-עורף, נאמן לאדוניו, ורק מעטים רטנו או מיררו בבכי בין גולי אדוראס, שבמחנם נאספו זקנים, נשים וטף. ימי פקודה הגיעו להם, אך בדממה נשאו את צערם." (ג' 63).

לוטם: "וכך, תחת האפלה המתקדרת, התקין מלך הספר את עצמו להוליך את כל פרשיו בדרך היורדת מזרחה. כבדים היו הלבבות, ורבים נבעתו מאימת הצל. אבל הם היו אנשים קשי-עורף, נאמנים לשליטם, וכמעט לא נשמעו קולות בכי ורטינה, אפילו במחנה שהוקם במעוז לגולים מאדורס, הנשים והטף והזקנים. מר הגורל ריחף מעל ראשיהם, אך הם נשאו בו בשתיקה". (ג' 68).

הנה ניתוח של הבעיות על פי סדר הופעתן:

1. צירוף כבול שנשבר: "האפלה המתקדרת" – איך יכולה אפלה להתקדר, והלא היא כבר קודרת! מזג אוויר יכול להתקדר, אך אפלה מתגברת. לוטם ערבב את המילה שבחרה לבנית (יום קדורני) עם המקור שנכתב בצורת פועל (gathering gloom). כך התקבלה המילה "מתקדרת" שכאמור אינה מתאימה לכאן.

2. "עבריתאנגלית": "להוליך את כל פרשיו בדרך היורדת מזרחה" (“to lead all his Riders”).
באנגלית, המילה 'all' משמשת בהקשר זה הן להדגשה והן ליצירת אווירה עתיקה. אלא שבעברית המילה 'כל' היא מיותרת, מסרבלת את המשפט, ובולטת לעין כמבנה אנגלי בלבוש עברי.

3. משפטים ארוכים ומסורבלים: "אבל הם היו אנשים קשי-עורף, נאמנים לשליטם, וכמעט לא נשמעו קולות בכי ורטינה, אפילו במחנה שהוקם במעוז לגולים מאדורס, הנשים והטף והזקנים." המשפט של לוטם מכיל חמישה חלקים והקריאה נקטעת בפסיקים פעם אחר פעם. בנוסף, הפסוקית "הנשים הזקנים והטף" לא מתחברת היטב עם שאר המשפט ונראית תלושה או לא שייכת.
המשפט של לבנית קל יותר לקריאה: "אך הם היו עם קשה-עורף, נאמן לאדוניו, ורק מעטים רטנו או מיררו בבכי בין גולי אדוראס, שבמחנם נאספו זקנים, נשים וטף."

4. גישת 'אחד-על-אחד': "הנשים והטף והזקנים" – כך היה כתוב במקור, אלא שבעברית סדר הקדימויות קובע שהילדים יבואו אחרונים. היות והצירוף "נשים וטף" הוא צירוף כבול, אין להכניס לתוכו גם את הזקנים ("נשים, זקנים, וטף") ולכן יש לשנות את המשפט המקורי ולהקדים את הזקנים לנשים: "זקנים, נשים וטף". כך אמנם עשתה לבנית.

5. צירוף כבול נוסף שנשבר: "מר הגורל ריחף מעל ראשיהם, אך הם נשאו בו בשתיקה." אפשר לשאת בעול אך לא בגורל. ובכלל, ממתי מרחף גורל מעל לראש?

ה. תרגום השפה המדוברת

יובל כפיר טוען במאמרו שלבנית העלימה הבדלים בסגנון הדיבור של דמויות שונות, והשתמשה לאורך כל הספר בשפה אחידה, גבוהה ומליצית. למען ההגינות אודה שיש אמת בדבריו. טולקין אכן משתמש בהבדלי סגנון בין דוברים שונים, ולוטם מקפיד להביא דבר זה לידי ביטוי בתרגומו. אולם ההקפדה היתרה הזו הביאה לתוצאות הפוכות מהמבוקש; כי בעוד יובל כפיר מציין רק את היתרונות של תרגום השפה המדוברת, אין לשכוח את החסרונות. עיקר הדיון יסוב על שני עניינים:

1. כיצד יוצרים אווירה אגדתית בעברית.

2. כיצד מעבירים שפת דיבור באופן טבעי משפה אחת לשניה.

יצירת האווירה הנכונה

בשפה האנגלית, אווירה פנטסטית ואגדתית נוצרת באופן טבעי ומובנה לשפה גם תוך כדי שימוש בשפה יום-יומית. הסיבה לכך היא שבאנגלית גובה השפה הוא רק אמצעי אחד מני רבים ליצירת האווירה. בנוסף לכך, מאחר והשפה האנגלית היא מודרכת מעמדות, שימוש בסגנונות דיבור שונים לכל דמות ודמות הוא טבעי בה: הוא מוסיף לסיפור אמינות ומסייע לקורא למקם את הדובר מבחינת מעמדו החברתי. בניגוד לכך בעברית דווקא גובה השפה הוא האמצעי הראשי (ואולי היחיד) ליצירת האווירה, ואין בה מסורת של מעמדות שלכל אחד מהם סגנון דיבור שונה (מתי נתקלנו בתנ"ך בדמויות שמדברות בסלנג ובסגנון שונה זו מזו?) השפה המדוברת התפתחה בעברית רק עם תחיית השפה, ולכן שימוש בה מעביר אותנו היישר לזמננו אנו. משום כך תרגום מילולי ישיר ושימוש בשפת דיבור יותר לא יוסיפו אלא דווקא יגרעו מאווירת הפנטזיה.

למעשה, נדרש המתרגם הישראלי לבחור בין שתי אסכולות: זו שנותנת עדיפות לאווירת העל בסיפור על חשבון סגנון הדיבור האישי של הדמויות השונות, מול זו שמעדיפה את סגנון הדיבור של הדמויות ומוכנה להתפשר על אווירת העל לטובת אותנטיות. לבנית משתייכת לאסכולה הראשונה: בתחילת המאמר ציינתי שהיא פנתה אוטומטית לשפת המקורות על מנת ליצור אווירה יחודית. כדי שלא להפר אותה, היא העניקה גם לדמויות שפה גבוהה. סגנון הדיבור האופייני לכל דמות ודמות עומעם, כדי להבטיח שהאווירה האגדתית והמיתית תישמר.

בחירתו של לוטם היתה מנוגדת. היא נבעה בעיקר מגישת 'אחד-על-אחד' בה נקט לכל אורך המהדורה שלו: הוא שימר את סגנון הדיבור של הדמויות השונות (שפתו הפשוטה והמדוברת של סאם, שפתם הגסה של האורקים, הדיבור המשובש של גולום, ועוד). אולם בחירה כזו לא יכולה שלא להשפיע על אווירת הסיפור.

הנה דבריו של סאם לפרודו בנהר הגדול, כשהם מגלים שגולום עוקב אחריהם עוד ממוריה (השפה המדוברת וביטויי הסלנג מודגשים):

לוטם: "ראיתי קורה עם עיניים!…העיניים, הן שהקפיצו אותי, כמו שאומרים. ראיתי משהו שנראה לי כמו קורה צפה בחצי-חושך מאחורי הסירה של גימלי; אבל לא שמתי לב אליה במיוחד. רק שפתאום ×”×™×” נדמה לי שהקורה מתקרבת אלינו לאט-לאט. וזה ×”×™×” משונה, אפשר להגיד, ×›×™ הרי כולנו צפים על אותו נהר ביחד. ובדיוק אז ראיתי את העיניים: מין שתי נקודות חיוורות, כאילו נוצצות יושבות על בליטה בקצה הקרוב של הקורה. יותר מזה, זאת לא היתה קורה, ×›×™ היו לה רגלי חתירה, כמעט כמו של ברבור, רק שהן היו גדולות יותר, נכנסות למים ויוצאות, נכנסות ויוצאות. …" (א' 387).

לבנית: "ראיתי קורה עם עיניים!… העיניים הן שגרמו לי לעבור לכוננות, כמו שאומרים. ראיתי דבר מה וחשבתי, קורה היא זו הנסחפת באפלולית מאחורי סירתו של גימלי. לא יחסתי לזה חשיבות יתרה. והנה נדמה כאילו הקורה מדביקה אותנו לאט לאט, וזה עניין האומר דרשני, ×›×™ הרי כולנו צפים על אותו נהר. ואז ראיתי את העיניים: שתי נקודות חיוורות ומין ברק להן, יושבות על בליטה בקצה הקורה המקורב אלינו. ולא זו אף זו: הקורה לא היתה קורה, רגליים היו לה לשוט בהן, כעין רגלי-ברבור, אלא שנראו גדולות יותר, והן היו טובלות ועולות, טובלות ועולות. …" (א' 394).

לבנית בחרה לכתוב בשפה גבוהה ומליצית משום שהבינה בחוש שהמרחק בין עברית עכשווית לפנטזיה גבוהה הוא בלתי ניתן לגישור. ובכל זאת מצליח תרגומה להעביר את סגנונו הנמוך של סאם בזכות כמה גלישות (כמו "לעבור לכוננות", "כי הרי").

בתרגום החדש אנו מוצאים כמה וכמה צירופי סלנג ועברית מדוברת שמקרבים אותו לימינו-אנו. אפשר אמנם לשמוע את סאם האיכר הפשוט, אבל בשינויים קטנים זה יכול להיות גם מטייל שחזר מדרום אמריקה ומספר איך ראה תנינים בנהר כשעשה רפטינג. משהו מהפורמליות הריחוק והקסם אצל הדמויות אבד וההשפעה המצטברת של שינוי בסדר גודל כזה משנה את האווירה באופן מכריע.

גם אם לוטם סבר כי היה צורך להנמיך את השפה המליצית של לבנית, הרי שהביצוע שלו לוקה בחסר: סאם הטולקיני נשמע איכר פשוט ואילו סם הלוטמי נשמע מוגבל בשכלו ומאולץ. נקודה זו תוביל אותנו לסעיף הבא:

כיצד מעבירים שפת דיבור משפה אחת לשניה?

כרגיל, גם כאן אנחנו פוגשים בגישת 'אחד-על-אחד'. התרגום החדש משתמש בשפה מדוברת בכל פעם שזו נמצאת בשימוש אצל טולקין, וכל ביטוי וביטוי מתורגם ישירות. הדבר נשמע מוגזם ולא פרופורציונאלי, משום שמילים שנשמעות טבעיות באנגלית הופכות למלאכותיות בעברית. 'הדיוק המתמטי' פוגע בזרימה הטבעית של הכתוב. זאת גם הסיבה שבדוגמאות שלהלן לא הבאתי את המקור – חשוב שהשפה המדוברת תישמע טבעית בעברית, והמקור האנגלי פחות משנה.

  • האורוק האי קוראים לאראגורן בנקרת הלם:

    "רד אלינו! והבא איתך את המלך המתחבא שלך! אנחנו האורוק האי הלוחמים. אנחנו נוציא אותו מהמאורה, אם הוא לא יבוא. הבא איתך את המלך המתחבא שלך!" (ב' 136).

ניתן לזהות שני רבדים: הנמוך (נוציא אותו מהמאורה) והגבוה (הבא איתך), ובינהם ביטוי מלאכותי ("המלך המתחבא שלך", במקור "your skulking king"). האם כך נשמע דיבור חי? עדיף היה להגיד, "רד אלינו! ותביא איתך את המלך! איפה הוא מתחבא? אנחנו האורוק-האי הלוחמים. נוציא אותו מהמאורה אם הוא לא יבוא! תביא את המלך!"

  • האורקים מדברים על מרי ופיפין:
    "אבל למה שלא נהרוג אותם במהירות, תכף ומייד? הם סתם עומס מקולל ואנחנו ממהרים. הערב מתקרב ואנחנו צריכים לזוז." (ב' 46).

גם יש כאן שני רבדים: הגבוה והמלאכותי (עומס מקולל), והנמוך (אנחנו צריכים לזוז). ביטויים טבעיים יותר יהיו "הם סתם משקל מיותר" או "הם סתם מטרד".

  • אוגלוק, מפקד האורוק-האי, קורא לאורקים של סאורון "חזירים". גרישנאק עונה:
    "חזירים, באמת? בחורים, איך מוצא חן בעינכם שהלכלכנים של קוסם עלוב ומטונף קוראים לכם חזירים?" (ב' 47).

המילה "לכלכנים" מלאכותית בעברית. המקור הוא “muck- rakers", ביטוי שקיים באנגלית במשמעות של ללכלך, לגרוף זבל, לכלוך ושאר מילים דומות.
עדיף היה להגיד, "חזירים, באמת? בחורים, איך מוצא חן בעינכם שהמשרתים שמחטטים באשפה של קוסם עלוב קוראים לכם חזירים?"

גישת 'אחד-על-אחד' מביא לעיתים לתרגומים מהסוג הבא, הכוללים סלנגים נמוכים עוד יותר:

  • שאגראט אומר על גורבאג:
    "הוא קיבל ממני יותר משאני קיבלתי ממנו, אבל הוא תקע בי פגיון, הזבל הזה". (ג' 167).

    סאם מבין שפרודו שבוי בידי האורקים:
    "עכשיו הוא בידי הנבלות האלה! טינופות!" (ב' 337).

"הזבל הזה" "הנבלות" ו"הטינופות" הם ביטויים נמוכים מאוד, אשר אינם מקבילים כלל למקור: “filth”,"dung”. הם אף מעלים על הדעת שפה של נהגי מוניות (ויסלחו לי נהגי המוניות): כל תחושת האגדה המרוחקת נעלמת בשעה שהשפה מורדת לדרגה שכזו. תרגום קללות הוא ללא ספק מלאכה קשה שדורשת יצירתיות רבה, אך במקרה זה די אם אומר שביטויים כמו אלה, מקומם לא יכירם בספר כמו שר-הטבעות.

אחרית דבר

שתי מטרות עמדו לנגד עיני בכתיבת חיבור זה: הראשונה והחשובה שבהן היתה לנסות לפענח את סוד הקסם הלבניתי, על מנת להבין מה יש בו שמשפיע על הקורא בעוצמה רבה כל כך. אני תקווה שהראתי את יחודו ואת יופיו. המטרה השניה היתה לנסות ולהדגים כיצד שונתה אותה תחושה שבתרגום לבנית במהדורה שערך עמנואל לוטם, ובכך להראות שהיא למעשה תרגום חדש.

ג'.ר.ר. טולקין היה בראש ובראשונה בלשן, ומשום כך אין להמעיט בחשיבות שייחד לשפה האנגלית בשר-הטבעות. רות לבנית הבינה את הדבר באופן אינטואיטיבי, והעניקה לשפה העברית מקום של כבוד בתרגומה. האם פעלה במודע, לפי הכללים שצוינו כאן, בעת שתרגמה? יש להניח שלא, אולם מעטים הם המתרגמים בעלי שיעור קומה כשלה, שמסוגלים להעביר מבנים משפה אחת לשניה בטבעיות כזאת תוך שימור האווירה, ומעטים עוד יותר מסוגלים להעביר כך פנטזיה.

אכן, יש בתרגומה של לבנית גם טעויות שהצריכו תיקון. יש לציין שכאשר לוטם חובש את כובע העורך (ולא המתרגם) הוא פועל נאמנה לתיקון טעויות בהבנה, בעריכה ובהגהה. לעיתים אף יש שינויים לטובה בניסוח ומקומות שבהם הוא הטיב לקלוע מלבנית לביטוי המתאים בעברית. לו היה לוטם מסתפק בכך ומוציא תחת ידיו תרגום שנערך על מנת לתקן בלבד, לא היו לי כל טענות אלא רק ברכות. אלא שכעורך של שר-הטבעות הוא נטל לעצמו חירות רבה מידי כששינה כה רבות מהנקודות שיוצרות את האווירה המיוחדת.

לוטם אינו מייחד לשפה את אותו מעמד לו היא זוכה אצל לבנית וכמובן אצל טולקין. השפה אצלו היא מדיום בלבד, מתווך שתפקידו להעביר את עלילת הסיפור ותו לא. קורא בעל שמיעה הנתקל בטעות בעברית, במשפט ארוך מידי, או ב"עבריתנגלית" מאבד מהנאת הקריאה וחוויית הקריאה שלו נפגמה. ואולם ספר שמתיימר לעשות שימוש בעברית גבוהה ושבני נוער משננים בעל פה – אסור לו שיכלול מספר כה רב של שיבושים בעברית, שכן הוא עלול להשפיע לרעה על השליטה בשפה של דור שלם שיגדל עליו.

עלי להדגיש שאין בכוונתי להמעיט מערכו של עמנואל לוטם כמתרגם. מתרגם לא נמדד רק על פי ספר אחד, וללוטם יש הישגים רבים. ודאי שאין הוא זקוק לי כמליץ יושר ובכל זאת אזכיר שהוא אחראי לכמה תרגומי מופת בעברית. אולם נדמה שדווקא בתרגומו לשר-הטבעות הוא כופה את סגנונו על סגנונה המיוחד של לבנית ומתנגד לו – במקום לשמר את הקסם.

כולם מלבד השועל: מבט מעמיק על דמויות שטוחות

ההרצאה הועברה במסגרת כנס עולמות 2005

אחת מהביקורות החוזרות ומופנות כלפי הספר "שר-הטבעות" היא שהוא נוטה לפשטנות. אפילו אוהדים מושבעים של הספר לא יכולים שלא להתייחס אליו לעיתים בציניות, להודות שטולקין הוא פשטני, שהטובים קצת טובים מדי, הרעים קצת רעים מדי והסיפור מובנה ומסודר מדי. חיפוש בגוגל תחת המילים "טולקין" ו"פשטנות" מעלה כמה וכמה תוצאות, להלן שתיים מהן:

טולקין לא מצליח להתעלות מעל לשאגות הקרב והמולת המלחמה. גיבוריו הם תמיד לוחמים כבירים, אדירים בכוחם. לגיבוריו אין חיים אישיים וכמעט ואין חולשות הדורשות מאמצים גדולים יותר מלהניף חרב מול באלרוג אימתני. באויב הגדול ביותר, בעצמם, הדמויות של טולקין כמעט ולא נדרשים להלחם ואם שעה גורלית זו אכן מגיע, הקרב תמיד ×™×”×™×” מעורפל מדי ותמיד יסתיים בתבוסה של הרצון אל מול היצר או הרשע. דברים אלו באים כדי להביא את אכזבתי מטולקין ויצירותיו – אין בהם עומק.

העולם של טולקין נרחב, מפורט, מלא בכל מיני ניואנסים קטנים ושמות שאי אפשר להגות ושפה שלמה שהוא המציא, למעשה, אבל הסיפור כסיפור אינו עמוק בכלל. זה סיפור רדוד למדי של הטובים נגד הרעים, בלי הרבה עומק אמיתי או קונפליקט פנימי שרוי במחלוקת. הקונפליקט הפנימי של ספיידרמן, למשל, הרבה יותר עמוק מהקונפליקט שאראגורן שרוי בו, אם בכלל.

(שגיאות הכתיב והסגנון במקור).

בהרצאה זו, אנסה להפריך את הגישה הזאת ולהראות שהדמויות בשר-הטבעות הן מורכבות ואנושיות. ראשית, אציע הסברים אפשריים לכך שהקוראים מתקשים להבחין בעומק הדמויות, ואז אסקור כמה דמויות מקרוב – החל בדמות שולית (גאן-בורי-גאן, מנהיג אנשי הפרא שעוזר לרוהירים במסעם לגונדור) וכלה בשלוש דמויות ראשיות – תיאודן, אראגורן וגאנדאלף.

ההסברים לקושי בהבחנה במורכבות הדמויות:

ההסבר הראשון והחשוב ביותר הוא שטולקין בחר לצקת את הסיפור שלו לתוך תבנית מאוד מסויימת: מיתוס. העובדה שטולקין בחר לכתוב את שר-הטבעות כמיתוס, מכתיבה לסיפור צורה ספציפית, אופיינית למיתוסים - אירועים מסעירים וגורליים בתולדות האנושות (העולם החופשי יושמד אם כוחות האופל ינצחו) ודמויות ראשיות על-אנושיות ויוצאות דופן (הגיבורים מתנסים במבחנים פיזיים ורוחניים קשים ביותר – ועומדים בהם).

קל להזדהות עם הדמויות במיתוס משום שהן מועצמות, גדולות מהחיים ועסוקות בשאלות אנושיות כבדות משקל. אבל בצד היתרונות של סיפור המסופר כמיתוס, קיימים גם חסרונות, בעצם הבחירה בטכניקה זו כנקודת המוצא של הסיפור, מונח הבסיס לפשטנות - בעולם האמיתי (או בסיפורים שאינם כתובים כמיתוס) לא כל סיפור חייב להיות גדול מהחיים, ואין חלוקה דיכוטומית לטוב מול רע. השכנים בדירה ממול אינם אנשים "טובים" או "רעים" - הם מורכבים, אבל עם כל מורכבותם הם גם רגילים ואינם יוצאי דופן, ודאי לא מסוג האנשים שעל כתפיהם תלוי גורל העולם ושבמהלך המסע יוכיחו שהם ראויים לכך ומסוגלים לעמוד במבחנים גורליים.
שר-הטבעות נבדל מהעולם האמיתי גם בסדר וההיגיון הפנימי שיש בו. הטבעת מושמדת (איזו הפתעה!) דנתור ובורומיר מתים (כמה נוח) כדי לפנות את הכס לאראגורן, ללא צורך בשפיכות דמים לא אצילית. כל אחד מתאהב באישה הראויה לו (אראגורן בארוון, פאראמיר באיאווין, סאם ברוזי), האקדח שמופיע במערכה הראשונה (איאווין הסרבנית) יורה במערכה השלישית (איאווין הורגת את שר הרפאים), כל עלילות המשנה (למעט זו של האנטים) נסגרות, ועוד ועוד. ככל שזה יפה ורומנטי, הדבר יוצר רושם מוטעה של יצירה שטוחה.

ההסבר השני לרושם המוטעה הוא ריבוי הניתוחים וההסברים. לצערי, דיונים מעטים מדי בפורום עוסקים בדמויות ובסיפור עצמו, ורבים מדי בפרטי טריוויה, באספקטים הדתיים, בבלשנות, במלחמות העולם, וכו'. התרגלנו כל כך לנתח את שר-הטבעות מכל אספקט אפשרי, עד ששכחנו שמדובר בראש ובראשונה בסיפור ובדמויות.

ההסבר האחרון הוא… פינוק. ברוח הניו-אייג' והספרות הפסיכולוגיסטית והכביכול-מודעת-לעצמה, אנחנו מצפים מהסופר למסור לנו את כל המחשבות והלבטים של הדמויות. לכן, אם לא מתוארים לבטים, הרי שהדמויות בוודאי שטוחות. אבל  טולקין לא עושה לנו עבודה קלה ופסיכולוגיסטית. הוא מעדיף לתאר את מעשיהן של הדמויות או למסור לנו שברי משפטים אודותיהן. הוא עצמו יוצר אנשים חיים ויודע הכל אודות הדמויות שלו, אבל הוא חסכן בתיאורים שלהן. במקום פסקאות על פסקאות של לבטים פנימיים, טולקין מנדב לנו רסיסי עובדות על הדמות וגם זאת אך ורק כאשר העלילה דורשת אותן. תפקידנו כקוראים הוא ללקט את העובדות, בכל פעם שהן מופיעות. לחבר את כל הנקודות, כמו בציור ילדים, ולראות איך לפתע אפשר להבחין בדמות או בבן אדם.
אנסה להדגים את טענתי על ידי ניתוח כמה דמויות משר-הטבעות.

גאן-בורי-גאן:

על התיאור הזה אני חייבת תודה גדולה לאילנה בוגוד שהפנתה את תשומת ליבי אל עם אנשי הפרא והציעה את הניתוח שאביא כאן.

גאן-בורי-גאן ×–×›×” למעט מאוד תשומת לב אצל הקוראים. ומה כבר יש להגיד עליו? הוא המנהיג של אנשי הפרא שהרוהירים פוגשים במסעם לגונדור. הוא מוביל אותם בשביל שהאורקים לא שומרים עליו ובכך הוא מסייע להם להגיע מהר, בלי טרדות ואבדות בדרך, והכי חשוב – להנחית מכת פתע על האויב. העזרה שהציע לא תסולא בפז.

את גאן-בורי-גאן פגשנו לאורך פרק אחד בלבד בספר השלישי, ואנחנו יודעים עליו מעט מאוד. אבל בכל זאת, אפילו בנוגע אליו, טולקין הקפיד לתאר אדם חי ולא דמות שטוחה. הוא לא רק מכשיר שצץ פתאום על מנת לקדם את העלילה ולעזור לרוהירים כשהמצב נואש. הוא דמות חיה שמייצגת עם חי. הנה שישה מהציטוטים הנוגעים אליו (אשר מובאים כאן בשינויי עריכה מתבקשים):

1. ואז פתח איש הפרא לדבר. קולו ×”×™×” עמוק וגרוני, ולהפתעת מרי דיבר בלשון האחידה… "לא, אבי אדוני הסוסים," אמר. "אנו לא נלחמים. רק צדים ציד… אנשי פרא יושבים פה לפני שהיו בתי אבן, לפני שבאו האנשים הגבוהים מן הים."

2. "ידיעות נביא," אמר איש הפרא. "עיר האבן סגורה ומסוגרת. אש בוערת סביב לה. הגורגון ואנשים שבאו ממרחקים השתלטו על דרך המלך."

3. "מנין אתה יודע זאת?" אמר איאומר.
פניו השטוחות ועיניו הכהות של האיש לא הביעו מאומה, ורק קולו הועב מחמת עלבון. "פראים הם אנשי היער, חופשיים הם, אך לא ילדים," ענה.

4. "תנו לגאן-בורי-גאן לדבר! הוא יוליך אתכם בדרך שהגורגון לא יתהלכו בה. לפנים, כשאנשי האבן היו חזקים יותר, סללו דרכים רבות… נוסעים היו מדרואדאן לרימון בקרונות גדולים. עכשיו לא משתמשים עוד בדרך זו… הרגו את הגורגון, ואנשי הפרא ישובו לישון את שנתם בעבי היער."

5. "ואם אכן נאמן אתה, גאן-בורי-גאן, נגמול לך ביד רחבה [אמר איאומר]."
"ההרוגים אינם ידידים לאיש החי, וגם מתנות אינם נותנים," אמר איש הפרא. "אך אם תצאו חיים מן החשיכה, הניחו לאנשי הפרא אשר ביער ואל תוסיפו לצוד אותם כחיות."

6. גאן-בורי-גאן כרע לארץ ונגע במצחו הצפוד באדמה, לאות פרידה… לפתע נצטעק, "מתחלפת הרוח," ובתוך כך נעלמו הוא וחבריו כהרף עין, ואיש מאנשי רוהאן לא שב לראותם. אך איש מאנשי החיל לא חש בלבו פחד פן הפרו אנשי הפרא אמונים, ולו גם היתה חזותם פרועה ונטולת חן.

לאורך כל הפרק, טיפין-טיפין, טולקין מוסר לנו המון מידע במעט מילים, בצורה שמקשה עלינו לאסוף את המידע. הוא מתאר תמונה חיה ועמוסה בפרטים, ואנו כקוראים צריכים לחבר את הנקודות כדי להבין מיהו האדם ואפילו מיהו העם שעומד מולנו:

אנשי הפרא הם גזע עתיק. הם ראו את הנוסעים הראשונים שבאו מן הים, את קרונות האבן נוסעים מדרואדן לרימון ואת מבצעי הבניה האדירים של גונדור העתיקה. כבר אז הם היו פראים וחיו כמו שהם חיים היום (הם אומרים שכבר אז תהו איך חוצבים את הדרכים והאם בני גונדור אוכלים אבן). וכמו אז, גם היום הם קוראים לעצמם "חופשיים" כלומר, הם נמצאים מחוץ למערכת הפיאודלית של המערב, שבה יש מלך במינאס טירית, ולמלך יש ואסאלים כמו תיאודן או נסיך דול-אמרות.

אבל זה שהם פראים לא אומר שהם טפשים - הם מחוברים לאדמה ולטבע והם מכירים את סביבתם מצויין, ואין ספק שזה עזר להם, כי הם יודעים להסתתר ולבלוש אחרי האויב מבלי שהוא יראה אותם ולהביא מודיעין מועיל, נראה שהם היו צריכים להסתתר כל השנים האלה מהרוהירים ש"צדים אותם כחיות". (והנה לנו באופן עקיף גם תמונה לא מחמיאה של הרוהירים).

כעם, אנשי הפרא מזהים את עצמם עם "הטובים", ויודעים שלמרות שהרוהירים רואים בהם פראים וצדים אותם, הרי שתחת שלטון סאורון ×™×”×™×” להם עוד הרבה פחות טוב. בדיוק כמו האנטים, גם הם עם שכוח בשולי ההיסטוריה, וגם הם מרימים את תרומתם הצנועה בלי לדעת אם ×–×” יעזור מול כל כוחות השחור – פשוט ×›×™ כך צריך, וכך נכון.

גאן-בורי-גאן הוא איש פרא סטראוטיפי. הוא מכוער, זר ומוזר ופראי, ויחד עם זאת מרשים בהתנהלות שלו - הוא ידע להגיע לרוהירים מוכן, עם כל המודיעין שהיה ברשותו, כדי להוכיח שהוא בן ברית מועיל ולא סתם "פרימיטיבי". וכנראה שכמו כל העם שלו, גם הוא איש כבוד, בדיוק כמו הרוהירים: יש מנהיג, יש תוכנית וכולם מקיימים אותה: איש פרא אחד מוצב על כל גדוד רוהירי ומתלווה אליו. הוא מדריך את הרוהירים במסע והם מצידם לא פוגעים בו. 

בכמה משפטים בודדים, טולקין מראה לנו שאנשי הפרא הם גזע עתיק ועצמאי, ומצליח להעביר לנו את התחושה של העבר, את הצער והעצבות של אנשי הפרא על ההווה ואת התקווה שלהם לשוב לחיות בשלום ביערות ללא הפרעה ולהמשיך להיות חופשיים גם בעתיד. גאן-בורי-גאן פונה אל חוש הצדק ואל האנושיות של הרוהירים, ומבקש שאם ינצחו, שיפסיקו לצוד את אנשי הפרא כמו חיות.

האנושיות היא אחד מהמאפיינים המובהקים בכתיבתו של טולקין. בדיוק כפי שאנשי הדרום שלחמו עם השר האפל מתוארים כבני אדם, כלוחמים טובים ואמיצים, בלי דה-הומאניזציה למרות שהם שייכים לצד הרע, כך אנשי הפרא הם בני אדם בדיוק כמו הרוהירים. טולקין הוא הומאניסט שרואה את האנושי בכל אדם, תהא חזותו מפחידה או "פרימיטיבית" ככל שתהיה.

מתוך המילים הספורות של טולקין על גאן-בורי-גאן ועל אנשי הפרא, מצטיירת פתאום תמונה ×—×™×” ואמיתית של האדם ושל העם ×”×–×”. טולקין יכול ×”×™×” להסתפק בהרבה פחות מזה, אבל כתמיד, הוא מקפיד על פרטי הפרטים של הסיפור, ומקדיש גם לדמות השולית ביותר תשומת לב. אפשר להגיד שבעצם, כמעט כל דמות שאנחנו פוגשים בשרה"ט – אולי מלבד השועל – היא דמות שלמה ואמינה, בן אדם ×—×™ שטולקין הכיר וראה בדמיונו, ותיאר לנו טיפין טיפין בדרכו החסכנית.

נעבור עכשיו לבדיקה של שלוש דמויות נוספות, ומרכזיות יותר:
תיאודן

ההסתכלות השטחית על תיאודן היא כבן ברית של גונדור - בהתחלה הוא סרבני, אבל ברגע  שגאנדאלף מגייס אותו לפעולה הוא מתגייס בכל כוחו ומחולל מעשים גדולים בשדה הקרב.
אבל יש גם הסתכלות מורכבת יותר, מעבר ל"טוב" או "רע". האם רק במקרה דווקא תיאודן הוא שהלך שולל אחרי גרימא הבוגד? למה לא דנתור, למשל? לדנתור אין שום יועצים. הוא שליט יחיד במלוא מובן המילה. אמנם מוזכרת "מועצה" באיזה שבר משפט, אבל באותה נשימה מוזכר גם שדנתור כפה על המועצה לפעול כרצונו.
תיאודן הוא מונרך בדיוק כמו דנתור, אבל הוא אדם חלש. הוא לא מהסס להודות בזה בעצמו:

"בן נחות אני לאבות גדולים ממני".
וגם:
"היה שלום, אדוני הולביטלה!  אני נאסף אל  אבותי, אך גם בחברתם הנעלה לא אבוש מעתה".

אדם חלש כזה צריך יועצים חזקים ודומיננטיים, אבל כאלה שבה בעת יפלרטטו איתו ויגרמו לו להרגיש שהוא עדיין האדון. זה בדיוק מה שגרימא עושה:

"אני רואה שאיחרתי. אחרים, שמות אדוני אולי יצער אותם פחות, כבר שידלו אותו. אם לא אוכל להפר את עצתם, שמע לפחות את אשר בפי. יושאר נא באֶדוֹראס אחד היודע את רצונך ומכבד את פקודותיך. צווה על ביתך סוכן נאמן. מנה את גרימא יועצך לשומרו עד שובך…"

מלך חלש כזה גם מרגיש לעיתים מאויים מאנשים כמו איאומר, שנראה לפעמים חזק ועצמאי מדי: איאומר רב עם גרימא בפומבי בהיכל הזהוב, והמלך כועס עליו וכולא אותו. רק כשגאנדאלף מגיע, הוא מייעץ לתיאודן לשחרר אותו:

"אך קודם כל שלח ויביאו את איאומר. כלום ניחשתי נכונה שאתה מחזיק אותו במאסר בעצת גרימא, שהכל זולתך קוראים לו לשון כחש?"
"אמת היא," אמר תיאודן. "הוא הימרה את פי ואיים להמית את גרימא בהיכלי."

גאנדאלף מכיר את תיאודן היטב, והוא יודע בדיוק מה צריך לעשות על מנת להרשים אותו. תיאודן נפעם מהצגת הכוח של גאנדאלף. שוב אין לו צורך בגרימא והוא משליך אותו לכל הרוחות. אבל תיאודן נשאר תיאודן, שלא יכול להרשות לעצמו להישאר ללא יועץ חזק, וגאנדאלף עצמו ממלא את החסר. גם הוא, כמו גרימא בשעתו, אומר למלך את מה שהוא רוצה לשמוע. הוא מחניף לו, ומדבר על כך שהוא חזק, לא מתייאש, ומיוחד:
 
"חזק ואמץ, מושל הגליל. אין עזרה טובה מזו המוצעת לך. למתייאשים אין בידי להושיע. אך לך אוכל לייעץ, ויש לי דבר אליך. התאבה לשמוע? לא לכל אוזן מיועדים דברי."

ואכן תיאודן מתנער די מהר, והתמונה מתהפכת: גאנדאלף עורב הסער, שהיה פרסונה נון גרטה ברוהאן, נהפך פתאום הטוב שבידידים:

"הקשיבו עתה, כולכם! אני ממנה את אורחי גאנדאלף אפור הגלימה, הנבון ביועצים והמבורך בנודדים, לאציל בין אצילי הגליל, מפקד לבני איאורלינג כל עוד ביתי קיים. ואני מעניק לו את שאדופאקס, בחיר הסוסים!"
 
וגם:
  
"לכי, איאווין בת אחות!" אמר המלך הישיש. "חלפו ימי הפחד."

אבל תיאודן נשאר תיאודן. אין לו עמוד שדרה ואם היועץ הצמוד לא נשאר לידו, לפמפם לו את הביטחון העצמי, הוא נשבר בקלות. כשהקרב בנקרת הלם נראה אבוד, המלך שוב מאבד תקווה.

"הספק מקנן בלבי. אילו ידעתי עד מה התעצם כוחה של אייזנגארד, אולי לא הייתי כה נחפז לרכוב לקראתה, חרף כל גנוניו של גאנדאלף. עתה אין עצתו נראית כה משובחה כפי שנראתה באור חמה של שחרית."

הוא מרגיש אומלל וחלש. מתקווה וגאווה הוא חוזר ליאוש ומתכונן לרכיבת התאבדות מפוארת אחרונה:

"עם שחר אצווה על אנשי לתקוע בקרן הֶלם ואצא ברכיבה מן השער. התרכב עמדי, בן אראתורן? אולי נפרוץ לנו דרך, ואם אין, נחולל קץ שיהיה ראוי לשיר – אם אכן יישאר מי לפליטה להנציחנו בשיר."

וכשהם יוצאים אל מול האורקים, הבוקר עולה, הם רואים את היער שהתקרב לנקרת הלם והניצחון הגדול מושג ברגע האחרון. רק אחרי הקרב המר בנקרת הלם, לאחר שנוכח בשנאה הנחושה של עבדיו של סארומאן, הוא מסוגל לקבל החלטה עצמאית ואמיצה ולדחות את הצעת השלום של סארומאן.

איפה היתה הפרשנות הזאת? היא התחבאה בנקודות שטולקין סיפק לנו במשורה ורק כשטרחנו לחבר אותן התחילה פתאום להצטייר הדמות. כמובן שאפשר לחלוק על הפרשנות הזאת – פיטר ×’'קסון, בסרט שלו, חיבר את אותן הנקודות בקו קצת אחר וקיבל תיאודן הרבה יותר חזק ובעל מניעים אחרים, הוא צייר את תיאודן כמי שמהסס לצאת למלחמה, לא ×›×™ הוא אינו יודע מה נכון לעשות, אלא משום שהוא מבקש לשמור על רוהאן בכל מחיר מחוץ לעימות צבאי. יכול להיות שהוא צודק. זאת בדיוק המורכבות של הדמות – שאפשר להבין אותה בכמה אופנים.

אראגורן:

הקריאה השטחית מספרת לנו שאראגורן הוא לוחם בחסד, מנהיג בלתי מעורער שאנשיו הולכים אחריו באש ובמים. הוא עצוב ואצילי כמו שרי בני לילית, אבל לפעמים יש לו גם חוש הומור, הוא מרפא ובסוף (כמה מפתיע) הוא מחזיר לעצמו את מלכותו ונושא לאישה את ארוון – האישה ×”×›×™ יפה ורמת מעלה בארץ התיכונה. מאוד נוצץ ומאוד צפוי.

אבל מה אנחנו יודעים על אראגורן האדם? האם עצרנו לשאול מה עשו לו, למשל, חיי הנדודים הארוכים לבד?

אראגורן הרבה לנדוד והיה מבודד מאנשים רגילים, שהתיחסו אליו בחשש. בראש, בראציו, הוא אומר שהוא מבין אותם, במועצה של אלרונד הוא אומר בהשלמה "פשוטי העם – פשוטה גם הווייתם", אבל בבטן הוא נכסף להרגיש מוערך ולקבל קצת קרדיט:

"ואף על פי כן זוכים אנו לתודה זעומה. ההולכים בדרך יזעיפו לנו פנים, בני הכפרים ידביקו בנו שמות של גנאי. 'צעדן' אני בעיניו של איש שמן, המרוחק מהלך של יום מאויבים שמראיתם היתה מקפיאה את דמו וחמתם היתה מחריבה את עיירתו, אלמלא נשמרה יומם וליל."

והוא כל כך רוצה להרגיש רצוי עד שהוא כמעט ומכשיל את פגישתו עם פרודו בפונדק הסוסון המרקד:

"אני מודה ומתוודה," הוסיף בבת צחוק מוזרה "שקיוויתי כי תקבלוני בזכות עצמי. אדם נרדף יש שהוא מתייגע מן החשד ונכסף לידידות."

והדבר צץ פעם נוספת, לפני דלתות הסף של תיאודן מלך רוהאן: אראגורן הנחבא אל הכלים, המצניע לכת בדרך כלל, לא מוכן להשאיר את החרב היקרה שלו בפתח, כפי שדורש שומר הסף, חמא. הוא כמעט גורם שם לתקרית דיפלומטית ומכשיל את השליחות. בדרך כלל האיש הזה מאוד שקט וסבלני, אבל לפעמים אפילו בו נדלק קוצר הרוח, כשדורכים לו הנקודות הכואבות - הוא מוכן להיות "רק שומר יער" מבחירה, אבל כשאומרים לו בפרצוף "אתה רק שומר יער" וקוראים לו בשמות כמו צעדן, או מכריחים אותו להניח את החרב היקרה שלו, האיפוק נגמר. זה מאוד מובן ומאוד אנושי.

מי מרגיע את אראגורן אצל תיאודן? גאנדאלף. מול גאנדאלף, אראגורן הוא הכי שפל רוח, עניו ושקט שאפשר. הוא התלמיד של גאנדאלף, או החסיד שלו, והוא הולך אחריו בעיניים עצומות: גאנדאלף מוציא אותו למרדף מתיש אחרי גולום בכל ארץ השממה (ובשערי מורדור ממש!) כדי לגלות מה שאפשר על הטבעת, ואחר כך, לתוך מוריה המחרידה, ואפילו יותר מזה -  לאחר הניצחון בפלנור, מספיק שגאנדאלף מבקש ואראגורן מוכן לצאת למורדור ולשמש פיתיון שיקנה זמן לפרודו. כשגאנדאלף מת במוריה, אראגורן הלום מצער ואבוד. הוא משתהה בלוריין חודש שלם ומאבד זמן יקר. כשהחבורה יוצאת לבסוף, הוא משהה את הבחירה ביעד כל כך הרבה זמן ונמנע מלקבל החלטה בעצמו, משום שללא גאנדאלף קשה לו לקבל החלטות בקנה מידה גדול. גם כשהוא סוף-סוף מוכתר הוא מתחנן בפני גאנדאלף שלא יעזוב אותו:

וגאנדאלף אמר: "הגיעה עת שלטונו של האדם, והגזעים הקדמונים נגזר עליהם לשקוע או להרחיק נדוד."
"היטב יודע אני זאת, רע יקר," אמר אראגורן. "אך עדיין מבקש אני ממך לתומכני בעצתך."
"לא עוד ימים רבים," אמר גאנדאלף. "העידן השלישי היה עידני. מלאכתי הנה היא תמה ובקרוב גם אני אלך. מעתה יהיה המשא מוטל עליך ועל בני מינך."
"אך אני עתיד למות," אמר אראגורן. "כאשר אלה שהם עתה ברחם אם ייוולדו ויזדקנו, אזקין גם אני. ומי ימשול אז בגונדור?"

כשמחברים את הנקודות, נחשפים פתאום הצדדים האנושיים והפחות מוכרים של אראגורן. מתקבלת כאן דמות הרבה יותר מורכבת והרבה פחות גדולה מהחיים משמקובל לחשוב – אראגורן שלא קל לו עם ההתחבאות והמחתרתיות, אראגורן שמעריץ את גאנדאלף ומרגיש עזוב וגלמוד ללא ×”×”×’× ×” שלו, ואראגורן שעושה שורה שלמה של טעויות כשגאנדאלף לא נמצא לידו. מישהו יכול להמשיך לטעון שמדובר בדמות פלקטית?

נעבור לדמות האחרונה להרצאה הזאת.

גאנדאלף:

מה יש להגיד על גאנדאלף פרט לכך שהוא הקוסם הטוב, המדריך הרוחני, החכם שתמיד יודע מה לעשות, תמיד צודק ואף פעם לא מפסיד?

קודם כל, אני מקווה שבשלב ×”×–×” כבר שוכנעתם שכל דמות אצל טולקין היא מורכבת ואנושית, ואם כך – נתחיל לחבר בקו את העובדות שידועות לנו על גאנדאלף. איך נמצא את החולשות של גאנדאלף? באמצעות הטבעת כמובן, משום שהטבעת עובדת על כל אחד באמצעות החולשות שלו. גאנדאלף הועמד כמה פעמים בפיתוי להשתמש בטבעת ותמיד נבהל נורא – עדות שגם לו יש חולשות. ממה הוא פוחד? מה התכונה שעלולה  להפיל אותו? האגו, היהירות.

דיברנו קודם על תיאודן ואראגורן. מהתיאור שלהם – אחד כחלש אופי שניתן לשלוט בו בקלות, והשני כתלמיד או חסיד (שלא לומר חסיד שוטה) – אפשר להבין למה הם הסתדרו עם גאנדאלף והוא הסתדר איתם: תיאודן ×”×™×” צריך את גאנדאלף שיגיד לו מה לעשות, ולאראגורן יש ביטחון מלא, אולי אפילו עיוור, בגאנדאלף.

אבל עם מי גאנדאלף לא מסתדר? עם אנשים חזקים, כמו דנתור, למשל. נראה ×›×™ השניים האלה לא חיבבו אחד את השני מעולם. דנתור ראה בגאנדאלף את המורה של אראגורן שהוא תיעב, אדם (או מיא) שמטיל ספק בשיקול הדעת שלו, שגונב את הלב של פאראמיר…
וגאנדאלף מצידו ראה בדנתור איש עצמאי מדי, עומד על שלו מדי, שמסרב להקשיב לעיצה, ומסרב להכיר בכך שגאנדאלף צודק וחכם.

עם מי עוד גאנדאלף מתעמת ומתנגח? עם סארומאן. גם הוא דמות חזקה, עם אגו לא פחות גדול ושאיפות לא פחות גדולות. גאנדאלף וסארומאן תמיד התחרו אחד בשני באופן לא גלוי – גאנדאלף הוא חכם, גאלאדריאל רצתה בו למנהיג המועצה הלבנה ("אלמלא הופרה עצתי ×”×™×” גאנדאלף באפור עומד בראשה"), אבל סארומאן הוא ×–×” שמקבל את המנהיגות. סארומאן הוא גם ראש המסדר של הקוסמים, אבל גאנדאלף הוא ×–×” שקיבל לידיו את הטבעת שלו, אחת משלוש הטבעות של בני לילית. בקיצור, השניים האלה מתנגחים עוד מתחילת העידן השלישי ורבים מי יקח את הבמה. 

לגאנדאלף היתה מטרה אחת בארץ התיכונה – לארגן את המלחמה בסאורון. ומה הוא עושה בכדי לקדם אותה? מצד אחד – המון, יותר מכל שאר הקוסמים. אבל מצד שני, אופיו הנוח לכעוס מביא את השליחות אל סף התהום, ×›×™ הוא מסוכסך עם שני השליטים שבלעדיהם המלחמה בשר האפל אבודה – עם דנתור ותיאודן. איך הוא יכול ×”×™×” להרשות לעצמו להגיע למצב ×”×–×”? למה הוא לא השקיע קצת יותר בפוליטיקה ודיפלומטיה? למה סארומאן יכול לשמור על חזות ידידותית לרוהאן במשך שנים, וגאנדאלף – לאן שהוא הולך, אנשים כועסים עליו ומרגישים לא נוח במחיצתו? ×›×™ הוא מגלה לאנשים טפח ומכסה טפחיים, ×›×™ הוא יודע הכל לפניהם ולא מסתיר את ×–×”, ×›×™ הוא משתמש בהם על מנת שיגלו לו את המידע שחסר לו, אבל אף פעם לא משתף במידע – זה מאוד מרגיז!

ואחרי הכל הוא מצטנע, מגלגל עיניו לשמיים ואומר שהוא רק סוכן, ולא מלך, ואין לו שאיפות לנהל את העולם, למרות שהיריבים שלו מטיחים בו דברים שיש בהם יותר משמץ של אמת:

תיאודן: "אולי ציפית שאומר ברוך בואך. אך למען האמת יוגד כי ספק הוא לדידי אם בואך ברוך, אדוני גאנדאלף. עוכר שלווה אתה, מאז ומעולם".

דנתור: "כלום איני רואה ללבך, מיתראנדיר? זו תקוותך למשול תחתי, לעמוד מאחורי כס כל מלך, בצפון, בדרום, במערב."

ולא רק יריבים מושבעים טוענים נגדו את הטענות האלה. זו גם הדעה הרווחת בגונדור. כשגאנדאלף מגיע עם פיפין לגונדור, לפני חומות הפלנור, שומר בשם אינגולד אומר לו: "משא של יגונות וזעם אתה נושא עמך, ויש אומרים שזו דרכך תמיד."

וכמובן, המבקר הראשי הוא סארומאן. כשגאנדאלף מגיע בפעם הראשונה לאורתאנק, סארומאן אומר לו: "הן חיזיון לא נפרץ הוא שגאנדאלף האפור יבקש עזרה. אין כמוהו ערום ונבון דעת".
ולאחר מכן – "בעל גאווה אתה ואינך אוהב עצות, ×›×™ יש לך מאגר חוכמה משל עצמך".
ולאחר התבוסה בנקרת הלם –
"בבוא יום! ביום שיהיו בידך מפתחות באראד דור עצמו, וכתריהם של שבעה מלכים, ושבטיהם של חמשת הקוסמים, ותקנה לך זוג נעליים גדולות פי כמה מאלה שלרגליך! תוכנית צנועה!"

אבל כל  תוכנית האב היפה שלו מוחבאת מאחורי מסכה של היתממות. איך אומר סארומאן? "זה הולם מאוד את גאנדאלף האפור: יפה נפש, חנון ורחום". אני בסך הכל איש אפור, אני לא רודף כבוד כמו סארומאן שיושב באייזנגארד המפוארת. אני לא רוצה את הקרדיט בכלל. רק במקרה הוא תמיד רודף אחרי ואראגורן מבקש שאני אכתיר אותו.  

במה הם כולם מאשימים אותו? במילה אחת – אגו: אתה מאוד טורח להסתיר את ×–×”, מעיד על עצמך שאתה צנוע ועניו "לי אין ממלכה, לא גונדור ולא אחרת" אבל במציאות חשוב לך מאוד שידעו מי עשה ומי טרח – "שופוני".
×–×” מה שהיה קורה אילו גאנדאלף ×”×™×” משתמש בטבעת. הפיתוי שלו הוא לא רק לסדר את הדברים בעקיפין ומאחורי הקלעים, כפי שמוגדרת המשימה שלו, אלא שידעו מיהו. גאנדאלף צריך את הבמה לעצמו, הוא צריך שלא יאפילו עליו, יתנגדו לו או יהיו חכמים ממנו. אולי ×–×” לא מקרי שכל מי שמעז לבקר אותו בשרה"ט מת או מוקע ×›-רע…

סיכום

בהרצאה ניסיתי להראות שההשקפה המקובלת, לפיה בשר-הטבעות יש רק דמויות שטוחות, היא מוטעית מיסודה.

למה בכל זאת לא תמיד קל לראות את המורכבות? כי אנחנו כקוראים נופלים במלכודת הכתיבה המיתית הגדולה מהחיים, זאת שעל פני השטח מייפה את המציאות. כי התרגלנו לאין ספור ניתוחים והשוואות למלחמות העולם, לבלשנות ולאספקטים דתיים, ושכחנו שמאחורי כל הפרשנויות והניתוחים קיים גם סיפור אמין בצורה בלתי רגילה. כי אנחנו כבר לא רגילים להבין דמויות בלי שהסופר מסביר לנו אותן ישירות ומאכיל אותנו בכפית ישר לפה. נעשינו קוראים מפונקים שלא רגילים לחשוב בעצמנו. אנחנו מחמיצים אינפורמציה שלא מוגשת לנו במנות גדושות על פני פסקאות שלמות וחוזרת שוב ושוב. אבל טולקין הוא לא כזה. האינפורמציה שלו מוגשת לקורא בחסכנות עילאית. אגב, אותה חסכנות מאפיינת גם את כתיבתו של פרנק הרברט בחולית. בספר אחד, בן שש-מאות עמודים, הוא מצליח לתאר עולם שלם ולאפיין דמויות בצורה פנומנאלית. בספרים שבנו פרסם לאחר מותו הכל הרבה פחות תכליתי, תיאורים חוזרים שוב ושוב, ונמשכים על פני פסקאות ועמודים.  

בחנו בהרצאה ארבע דמויות – גאן-בורי-גאן, תיאודן, אראגורן וגאנדאלף. ראינו שכל אחד מהם הוא הרבה פחות שבלוני או גדול מהחיים משמקובל לחשוב, והרבה יותר מורכב ואנושי. יותר מזה – באמצעות הניתוח של גאנדאלף ראינו איך כל דמות היא לא רק מורכבת ושלמה כשלעצמה אלא איך הן פועלות זו על זו כמו במציאות - כשהאגו של גאנדאלף פוגש את אראגורן נוצרת ידידות אמת וחיבה עמוקה. כשאותו אגו פוגש את דנתור, נוצרת התנגשות כואבת ומרה.

לטולקין יש יצירות נוספות, וחלקן הן אוטוביוגרפיות במסווה, כמו שהראתה אילנה בוגוד במאמר שלה. אחת מן היצירות האלה היא הסיפור "עלה של קטנוני", שבו הגיבור, קטנוני, מחליט לצייר ציור ענק ונתקע בעץ אחד כי הוא אינו מסוגל שלא לצייר כל עלה ועלה בפרטי פרטים. כמו קטנוני, טולקין הכיר לעומק כל דמות ודמות בסיפור שלו וגם השקיע מאמץ בתיאור שלהן. 

טולקין כותב באחד ממכתביו "אין מילה בסיפור שלא נשקלה ושוכתבה פעמים רבות". אם מקשיבים באמת לכל מילה ומילה מקבלים הבנה עמוקה של היצירה ושל הדמויות בה.

תודה רבה!

אליטרציה למתחילים

אליט- מה?

א-לי-ט-ר-ציה, או באנגלית – Aliteration.
לפני ההסבר, צריך להגיד שזה מושג חשוב לכל מי שקורא ספרים באנגלית, רואה טלוויזיה באנגלית, או חשוף בצורה כלשהי לתרבות אנגלית. יש מישהו בפורום הזה שזה לא נוגע לו?

טוב, אז תסבירי מה זה.

אליטרציה היא בעצם "חרוז הפוך": במקום ששתי מילים יסתיימו בצליל זהה – אותן שתי מילים מתחילות בצליל זהה.

מזתומרת? בחיים לא שמעתי כזה דבר.

בטח ששמעת, רק שהאוזן שלך לא מאומנת להבחין בזה. דוגמאות? לרוב הדמויות מהסרטים המצויירים יש שם אליטרטיבי:

מיקי – מאוס

דונאלד – דאק

באגס – באני

פינק – פנתר

רוג'ר – ראביט

אני לא שומע את זה ולא מבין את זה בדיוק.

טוב, זה בגלל שלוקח לאוזן זמן להתרגל ולאמץ את ה"חרוז ההפוך". וחוץ, מזה אם תגיד את זה בקול רם, תוכל לשמוע את זה יותר טוב.

אבל אני בעבודה ויחשבו שעוד פעם אני מתנהג מוזר בגלל הפורום.

אין מה לעשות. אם אתה לא מתכוון לקרוא את הדוגמאות בקול רם – עדיף שתפסיק לקרוא עכשיו.

טוב, אבל למה להמשיך אם זה ממילא רק בסרטים מצויירים לילדים?

זה ממש לא רק בסרטים לילדים. האליטרציה היא חלק בלתי נפרד מהתרבות האנגלית. אי אפשר לפתוח עיתון או ספר, או לבלות יום אחד בלונדון בלי להיתקל בה בכל מקום. עוד דוגמאות?

א.      practice makes perfectפתגמים:
               
When there is a will, there is a way

ב.      West Wingתוכניות טלוויזיה: "הבית הלבן" נקרא באנגלית “”
                               "באפי": הכלבים שאנדרו שיחרר במסיבה נקראו
Devil dogs

ג.        דמויות בספרים: בספר "מסביב לעולם בשמונים יום" – פיליאס פוג
                             בספר "החתול העובר דרך הקירות" –
לאזארוס לונג

ד.      בסרטים: בסרט "ארבע חתונות ולוויה", בסצנה שיו גרנט יושב לייד כל האקסיות שלו, אחת מהן צוחקת על וורוניקה שכל הזמן הקיאה, וקוראת לה – Vomiting Veronica

טוב, השתכנעתי, אבל האנגלים האלה לא קצת ילדותיים? הרי בעברית אין חרוז על כל צעד ושעל.

אליטרציה היא לא דבר ילדותי בכלל והיא לא שמורה לטקסטים ילדותיים, כפי שהראו הדוגמאות. למעשה, המקור שלה עתיק.

מילת המפתח כאן היא צורה. בכל מיני שפות יש כל מיני אמצעים סגנוניים שמטרתם לתת לטקסט צורה. כלומר, את הרעיון עצמו אפשר להביע בכל מיני מילים, אבל אם ניתן לרעיון צורה, כלומר נגיד אותו בדרך מסויימת מאוד, נוכל להרוויח שני דברים:

א.      יהיה יותר קל לזכור את המסר.

ב.      למסר תהיה צורה יותר יפה ואסטטית.

אמרת שזה קיים בכל מיני שפות, אז למה לא נתקלתי בזה בעברית?

לעברית יש (או היו) טכניקות משלה לתת צורה לסיפור או מסר. אפרט כאן רק טכניקה אחת שכולם מכירים משיעורי תנ"ך  – תיקבולת:

א.      אל תגידו בגת / אל תבשרו בחוצות אשקלון.

ב.      פן תשמחנה בנות פלישתים / פן תעלוזנה בנות הערלים. (שמואל ב', א', 20).

ג.        אחת היא לאימה/ ברה היא ליולדתה. (שירה"ש, ז', 10).

ד.      שמאלו תחת ראשי / וימינו תחבקני. (שירה"ש, ח', ג').

יש די הרבה סוגים של תקבולות: יש תיקבולות שבהן המשפט השני חוזר במדויק על הראשון, יש כאלה  שבהן המשפט השני משלים את המסר במשפט הראשון, ויש כאלה עם שלושה משפטים ולא שניים, אבל העיקרון בכולן זהה.

וכמו באליטרציה, המטרה של תקבולת היא זהה – לתת צורה מסויימת לטקסט, על מנת להקל על קליטתו ולעשות אותו יפה ואסתטי.

רגע, אפשר להבין את הנחיצות של להקל את קליטת המסר, אבל מה שייכת לכאן אסתטיקה?

שייכת גם שייכת. הערבים למשל שכללו את הכתב שלהם לדרגת אומנות כך שאפשר ממש לצייר איתו. אסתטיקה תמיד היתה חשובה בכל תרבות אנושית, ולא פלא שהיא נכנסה גם לשפה ולכתב. והיא לא חייבת להיות ויזואלית: במקרה של צירוף אליטרטיבי מתקבלת אסתטיקה שמיעתית.

 

 

 

 

   

 

 

  

 

  

  

דוגמאות לקליגרפיה ערבית אסתטית

 

 

נו, אנחנו בכל זאת בפורום טולקין כאן, אז איפה יש אליטרציה בשר הטבעות?

או, יש מספיק דוגמאות:

א.      Gandalf the Gray

ב.      fire fear fowקריאת האזעקה של באקלנד: "אש אימה אויב" – .
נחמד לראות שהתרגום אפילו שמר על האליטרציה אבל לא שמענו אותה כי האוזן שלנו לא מכווננת לטכניקה הזאת.

ג.        שמו של הלם, אבי הרוהירים Helm Hammerhand

ד.      בשיר הטבעת: "תישע לבני-תמותה שעליהם נגזר למות":
Nine for Mortal Men / doomed to die
שני הזוגות של ההברות האליטרטיביות מדגישים את המסר ויוצרים אפקט מבשר רע:
Mortal Men  ו- Doomed to die.

ה.      The Window on the Westשם הפרק: "חלון למערב הוא באנגלית - 

ויש כמובן דוגמאות נוספות.

ואי אפשר בלי סעיף מיוחד שיוקדש לאליטרציה בספרי הארי פוטר, שהם גן עדן אליטרטיבי:

א.      שמות דמויות:
Gregory Goyles
Pansy Parkinson
Parvaty Patil
Peter Pettigrew

ב.      החדר הקסום בהוגווארטס:
Room of Requirment

ג.        שם החנות השחורה בסמטת דיאגון:
Borgin & Burks

ד.      כל אחד ואחד מהצעצועים שפרד וגו'רג' המציאו:
Pygmy Puffs
(אני לא הולכת לפרט כאן את כולם)

ה.      ושם החנות שלהם:
Weasly's Wisard Wheezes  

וזה רק על קצה המזלג.

וואו, עד היום חשבתי שכדי לדעת אנגלית מספיק לדעת מילים ודקדוק…

זה בדיוק העניין עם אליטרציה. היא חלק מהתרבות האנגלית. לשלוט באליטרציה זה לשלוט בעוד אספקט של התרבות האנגלית.

אז תודה רבה, ותחזרי לכתוב על תמות פסיכולוגיות ותעזבי ת'בלשנות.

אני מאוד שמחה שהפנמת את הצורה האליטרטיבית, אבל אליטרציה היא כאמור עניין של תרבות וכמו שאתה רואה, כשמעבירים אותה לעברית היא מתבזבזת לחלוטין. לא עדיף להישאר עם הטכניקות שלנו ולא לכפות על העברית משהו שזר לה? יום טוב!

 

   

         

       

 

בית הסוכנים בקליניקה של המטפל המשפחתי

בית הסוכנים בקליניקה של המטפל המשפחתי

על נפילתו של בורומיר ופרשת מות דנתור

שירלי לירון (שירלימיר)

טולקין אינו מרבה לתאר משפחות בספריו. מרבית גיבוריו הם רווקים או אלמנים (פרודו, תיאודן, לגולאס וגימלי); אראגורן מאורס אך אינו נשוי עדיין; מרי, פיפין, סאם, ופאראמיר עוד לא הספיקו להתחתן, ואפילו אלרונד וגאנדאלף הם רווקים, בדרכם שלהם. האהבה המתקתקה של טום וגולדברי אינה מציאותית, וקלבורן וגאלאדריאל נשואים אמנם, אולם אני מקווה שאי אפשר להסיק מעקיצותיה של גאלאדריאל שום דבר על איכות אותם נישואים. עם זאת, במקום אחד חורג טולקין ממנהגו – בתיאור בית הסוכנים של גונדור. למרות שאין בינהם כמעט אינטראקציה משותפת, הם מהווים משפחה לכל דבר הכוללת אב אלמן ושני בניו. וכמו תיאורים רבים ב'שר הטבעות', גם תיאור המשפחה אצל טולקין הוא ריאליסטי להדהים, ומתאים למספר גופי ידע מתחום הפסיכולוגיה והטיפול המשפחתי. מאמר ×–×” יסקור את היחסים המשפחתיים המורכבים שבין האב לבניו ובין שני האחים, במטרה להאיר צדדים פחות מוכרים באישיותם של בורומיר, פאראמיר, ודנתור.

א. על נפילתו של בורומיר:

בין הדמויות של 'שר הטבעות', בורומיר בולט תמיד ברשימת "הרעים" של הקוראים. בורומיר הוא הטיפוס השלילי בחבורה, זה שרוטן ומקטר, מטיל ספק במוצאו של אראגורן, מבקר את החלטותיו של גאנדאלף, חושד בגאלאדריאל, ולבסוף מנסה אף לגזול מפרודו בכוח את הטבעת.

לכאורה, לא נתן לנו טולקין סיבות רבות לאהוב את בורומיר, אולם למעשה מדובר בדמות מורכבת, אולי אחת מהאנושיות ביותר שמתוארות ב'שר הטבעות'.

אחד המאפיינים של כתיבתו הדתית של טולקין, הוא הקונפליקט הפנימי בין טוב ורע אצל הדמויות. מנקודת מבט זו, בורומיר מתאווה לכוח ולשררה, והעובדה שלא עמד במבחן הפיתוי של הטבעת היא רק סימפטום לנפילה מוסרית עמוקה יותר. על פי הפרספקטיבה הדתית, בורומיר הוא היחיד בין הדמויות ב'שר הטבעות' שמצליח לחזור בתשובה: הוא הולך בעקבות ההוביטים ומציל אותם ממוות, ולפני מותו הוא מתוודה על פשעו ומת כמו נוצרי טוב. אלא שניתוח דמותו של בורומיר מהפרספקטיבה הדתית בלבד, של קונפליקט בין טוב ורע, אינה מאפשרת לנו הבנה מלאה שלו.

מנקודת מבט חיצונית לסיפור, טולקין יצר דמות מרשימה – בורומיר הוא מנהיג מלידה, מפקד נערץ, שאנשיו הולכים אחריו באש ובמים. די להסתכל על ההערצה והאהבה שרוחשים אנשי גונדור לפאראמיר המפקד, כדי להסיק שגם בורומיר המפקד ×”×™×” ודאי נערץ ואהוב. יתרה מזאת, בכל מקום שבו מוזכרת דמותו ×¢"×™ צד שלישי הוא מתואר בהערכה ובהערצה – כשאיאומר שומע על מותו הוא אומר: "אסון גדול הוא מותו לגונדור ולכולנו. איש דגול ×”×™×”! הכל דיברו בשיבחו. דומה ×”×™×” בעיני לבניו העזים של איאורל יותר מאשר לבני גונדור חמורי הסבר, ונועד להיות מצביא גדול לעמו בעת צרה." ופאראמיר אומר עליו: "בורומיר ×”×™×” ראש השומרים אשר על המגדל הלבן ולנו ×”×™×” קצין ואלוף. עד כאב אנו חסרים אותו." אלא שבורומיר מתואר גם כאדם גא שהתקומם עוד כנער על המחשבה שאביו איננו מלך ושאל: "כמה מאות שנים עוד ידרשו עד ×›×™ האשר על הבית יוכרז כמלך אם אין המלך שב?" יש להניח שאדם ×›×–×” לא ×”×™×” מוותר בקלות על מעמדו ומעמד בית הסוכנים עם שובו של המלך, והדבר מהווה בעיה משום שהוא מתנגש עם יעודה של דמות אחרת – אראגורן. אולם בספר כמו 'שר הטבעות' ששואף למקסימום זוהר ואצילות, קונפליקט בין שתי דמויות טובות איננו אפשרי וטולקין נאלץ בצער להרוג אחת מהדמויות. מובן מאליו שהדמות המשנית היא זו שצריכה להסתלק, והדבר משפיע על אופן כתיבת הסיפור בשני אופנים – ראשית, ניתן לחזור אחורה, לשכתב את דמותו של בורומיר ולהקצין את מגרעותיה על מנת להצדיק את סילוקה; שנית, היות וטולקין אינו מעוניין לוותר על הדמות האצילית והחזקה המקורית שלו, הוא בורא לה המשך בדמות אח, פאראמיר, שבו מתגשמות כל המעלות.

אולם על מנת להסביר את ההתרחשויות בסיפור יש להתייחס גם לנקודת מבט פנים-סיפורית. נשאלת השאלה כיצד אדם שהוצג כדמות ×›×” מרשימה, חושף בחבורה דווקא את צדדיו הפחות מחמיאים. התשובה נעוצה בשני גורמים – במערך הכוחות שנוצר בחבורת הטבעת ובאישיותו של בורומיר.

בורומיר הוא "אאוטסיידר" בחבורה. הוא איננו אחד מארבעת ההוביטים; הוא איננו ידיד ותיק ומורה נערץ כמו גאנדאלף; והוא גם לא נדד עם ההוביטים לפני ריוונדל ורכש את אמונם כמו אראגורן. הוא לא צורף לחבורה מסיבות טקסיות-פוליטיות, כמו לגולאס וגימלי. בורומיר צורף לחבורת הטבעת מסיבות מעשיות, משום שדרך החבורה חופפת את דרכו שלו הביתה, למינאס טירית. יתרה מזאת – הוא צורף למרות היותו בורומיר, ולא על שום היותו מי שהוא. בחבורה הוא מהווה "חבית חומר נפץ" ותשוקתו לטבעת מאפילה על תכונותיו החיוביות. אין ספק שגאנדאלף ואראגורן (ואולי אפילו אלרונד) הרגישו בכך, אלא שזו עוד אחת מההחלטות השגויות שהביאו בסופו של דבר לכך שהשתלשלות העניינים בסיפור תסתיים על הצד הטוב ביותר.

בורומיר גדל על סיפור הטבעת, כפי שגדל בוודאי על סיפורי דם וגבורה אחרים, והוא מעולם לא חשב שהיא תימצא בימיו שלו. שלא כמו גאנדאלף ואראגורן, שידעו על מציאת הטבעת ×–×” זמן רב והקדישו לה מחשבה רבה, בורומיר שמע את הבשורה המרעישה רק במועצה. לא ×”×™×” לו זמן לעכל את המשמעות המעשית של הכוח המשחית שיש בה. גם המועצה לא הצליחה להסביר לו באמת ובתמים עד כמה היא מסוכנת, ויש לו מניע חזק לרצות בה – הוא זקוק לה על מנת להציל את גונדור.

בורומיר הוא גונדורצנטריסט. הוא נולד וגדל בגונדור, והעולם שמחוץ לה זר לו – הוביטים, ממלכת בני לילית ביער הזהוב, ההיסטוריה של נומנור, שלכאורה בני גונדור הם יורשיה, בורומיר מגלה שאחרים שיושבים מחוץ לגונדור יודעים עליה יותר ממנו. אולם אין לפקפק ביושר כוונותיו: איש אינו כואב את כאבה של גונדור יותר ממנו, אולי פרט לדנתור.

דנתור, האב הקפדן והקשה, גידל כל אחד מבניו אחרת. בורומיר הוא הבן המועדף, היורש האהוב שתובע (ומקבל) את מירב תשומת הלב והאהבה של אביו. דנתור הוא אדם בודד, חסר בת זוג או יועצים ובנו הוא האדם הקרוב אליו יותר מכולם. לדנתור יש חולשה לבורומיר, חולשה אשר מודגמת בסיפור על יציאתו של בורומיר לריוונדל. לכאורה, פאראמיר הוא שהיה צריך לצאת לשליחות, משום שהוא חלם את החלום פעמים רבות יותר, וראוי שבורומיר כיורש הוא שישאר לצד אביו. אלא שבורומיר תובע לעצמו את המסע, ודנתור אינו מסוגל לסרב לו. ואולם תמורת אהבתו זו, הוא תובע נאמנות מוחלטת ואינו סובל אכזבות (והלא ראינו לאיזה יחס קשה זוכה פאראמיר, שלא עומד בציפיות של אביו). ככל שדנתור מזדקן, בורומיר הוא ×–×” שנושא במרבית האחריות ונטל ×”×”×’× ×” על גונדור. הוא יודע יותר מכל אחד אחר כמה נואש מצבה של גונדור והוא ×–×” שחש כיצד ממלא היאוש את אביו. על האהבה של האב לבנו אומר טולקין: "He loved him greatly, too much perhaps", אבל הקשר בין האב לבנו אינו חד צדדי כמובן, ובורומיר הוא אכן בן נאמן לאביו. רואה את העולם דרך עיניו של אביו ושאיפותיו של אביו הופכות להיות שאיפותיו שלו. אין להתפלא שהטבעת מעסיקה אותו כל כך – הוא זקוק לה כדי להציל את עמו, את עצמו ואת אביו.

כיצד משתלב פאראמיר בתמונה המשפחתית? פאראמיר הוא הבן הדחוי. כל מה שיעשה לא יעשה אותו כאחיו בעיני דנתור. ברגונד אומר עליו "נועז הוא. נועז הוא בהרבה משנדמה לרבים", ובכך מבטא את הדעה השלטת בגונדור, על פיה בורומיר הוא הבן המוצלח ופאראמיר עומד בצילו. כשפאראמיר אומר על בורומיר ש- "תמיד ראה את טובתה של גונדור ואת תהילתו שלו", אנו שומעים בדבריו שמץ של ציניות ושמץ של קנאת אחים. יש לזכור שהאפליה בין בנים בבית הסוכנים לא החלה בדור ×”×–×”. היא נזכרת גם בדור הקודם כאשר אביו של דנתור, אקתליון, ראה בתורונגיל כמעט בן והעדיף אותו על דנתור, עצמו ובשרו. דנתור בתורו מפלה גם הוא בין בניו. בדומה לאחים רבים שעומדים בצל אח מוצלח, גם פאראמיר חייב למצוא לעצמו מקום משלו שבו לא יצטרך להתחרות באחיו (ולהפסיד). הוא פונה לתחום ההפוך מזה של אחיו, תחום שאינו נחשב במיוחד בגונדור המיליטנטית של ימי מלחמת הטבעת – לימוד המסורה. כך הוא אינו נתון ללחץ הכבד שמופעל על בורומיר להפוך לדנתור שני ולעמוד בציפיות, ובה בעת הוא חופשי לבחור עיסוקים אחרים, שהולמים את אופיו.

ניתן לראות כיצד נוצר כאן מעגל סגור שמתחזק ככל שעובר הזמן – דנתור בז לאנשים חלשים, בורומיר הוא הבן הבטוח בעצמו, שלא פוחד מאביו ולכן זוכה במלוא אמונו והערכתו, דנתור תופס את השקט של פאראמיר כחולשה, ומפיל עליו את אימתו. ככל שפאראמיר מנסה ללכת לידו "על קצות האצבעות" ולא להכעיס אותו, כך דנתור בז לו יותר וכועס עליו יותר. הקשרים המשפחתיים מודגמים בשיאם בחילופי הדברים בין דנתור וגאנדאלף:

דנתור אומר בכעס לפאראמיר: "… בורומיר ×”×™×” בן נאמן לי ולא שוליה לשום קוסם. הוא ×”×™×” זוכר את מצוקת אביו ולא ×”×™×” מבזבז את מתת המזל לריק. הוא ×”×™×” מביא לי שי רב ערך."

גאנדאלף מתערב ואומר: "תנוחם! בשום מקרה לא ×”×™×” בורומיר מביא לך זאת… הוא ×”×™×” שומרו למען עצמו ובשובו, לא היית מכיר את בנך."

על כך עונה דנתור: "נוכחת לדעת שבורומיר אינו בידך כחומר ביד היוצר? אך אני שאביו אני, הנה זאת אומר לך: הוא היה מביאו אלי. חכם אתה מיתראנדיר, אך למרות דקות שכלך אין אתה שולט בכל החוכמה כולה."

גם אם דנתור ממעיט בכוחה המשחית של הטבעת או עושה אידאליזציה לבנו המת, ניתן להבחין באכזבה שלו מפאראמיר ובמילים הפוגעות שהן מנת חלקו, ומצד שני, באותו קשר מיוחד ועמוק שבין דנתור לבורומיר – קשר שדנתור מאמין שהיה עומד בכל מבחן.

אלה הם הדברים שמניעים את בורומיר בחבורה. מאחורי תשוקתו לטבעת יש יותר מתאוות שלטון ושררה. בן הסוכן הגא שלא בא לבקש חסדים, כדבריו, והמורגל שדעתו נשמעת ומתקבלת, מוצא את עצמו בעמדת נחיתות בחבורה. בתסכול הוא מסתכל כיצד מתקבלות החלטות בניגוד למיטב כושר השיפוט שלו. כבנו של אביו הוא רואה את היאוש שבמצבה של גונדור ומנסה למצוא דרך להצילה. כאיש צבא הוא מגיע למסקנה שבמצבה כיום, גונדור איננה יריב שווה ערך לשר-האפל, וללא כוח חיצוני (הטבעת) המערכה אבודה. למעשה גם גאנדאלף ואלרונד הגיעו למסקנה דומה, והבינו שהטבעת היא המפתח לניצחון במערכה. אלא שבניגוד לבורומיר שרואה באותו כוח חיצוני הזדמנות, הם מבינים שלא חייבים להיכנס למלכודת ולהשתמש בטבעת – אפשר גם לפעול הפוך מכוונת יוצרה ולהשמיד אותה. בורומיר רואה במשימתו של פרודו משימת התאבדות מטורפת. כגונדורצנטריסט, שאינו מכיר את העולם שבחוץ, הוא מרגיש "אאוטסיידר" מול "קליקת ריוונדל". התסכול הולך ומתגבר עד שהוא מוביל לנפילתו ולנסיונו לגזול את הטבעת מפרודו בכוח. על ניסיון ×–×” הוא משלם בחייו. וכמו בחייו, גם במותו נמצאת גונדור במחשבותיו, וברגעיו האחרונים הוא מבקש מאראגורן: "לך למינאס טירית והושע את בני עמי. אנוכי נכשלתי".

ב. דנתור על ספת הפסיכיאטר:

אחת מהפרשיות הקודרות ביותר ב'שר הטבעות' היא נפילתו של דנתור, שמתוארת כשרשרת אירועים מצמררת: דנתור, סוכן גונדור, אדם מטיל אימה, מפקיר את עירו, מנסה לרצוח את בנו ולבסוף מתאבד לבדו בשריפה. כשמדובר באדם שמהווה סכנה לעצמו ולסביבתו אין די במטפל משפחתי, ויש צורך דחוף בהפניה לפסיכיאטר. כיצד ניתן להסביר את ההתרחשויות שמתוארות בסיפור? יש הטוענים שדעתו של דנתור נטרפה עליו. טולקין עצמו הוא שאומר זאת מספר פעמים, באמצעות מרי ("מושל העיר כרע-נפל לפני שנפלה העיר הזאת. דעתו נתערבבה עליו והוא מסוכן.", "האדון, סבור אני, יצא מדעתו") ואפילו באמצעות גאנדאלף ("שעתי לא תהיה פנויה לטפל בנוטים למות או בטרופי הדעת"). יש המסבירים את נפילתו של דנתור בכך שלקראת מותו אימץ את פילוסופיית הצד הרע, לאחר שרצונו של האוייב חדר באמצעות הפאלאנטיר לעיר. לדעתי קיים הסבר אחר לסיפור; אם קודם לכן טענתי שבית הסוכנים מהווה משפחה לכל דבר, הרי שעתה יש לחדד את הטענה ולהגיד שמדובר במשפחה שמתמודדת עם מות בן ושדנתור הוא אב שכול.

השר-האפל צובר צבאות, מצבה של גונדור אינו מהמשופרים, ובניו של דנתור חולמים חלומות מטרידים. דנתור שולח את בנו בכורו לריוונדל ומוצא שבלי משענתו ויד ימינו הוא חלש יותר. הוא מרבה להסתכל בפאלאנטיר ונעשה מיואש ופגיע יותר ויותר (וזכורים דברי גאנדאלף: "חושש אני שהרבה להסתכל באבן… פעמים רבות מדי מאז שהלך בורומיר"). לאחר ימים רבים של ציפיה חרדה מגיעה אל דנתור הבשורה על מות בנו, ולא רק שהיא נוראה כשלעצמה, היא גם נשארת חידתית ולא פתורה: כיצד מת? מתי? מי ×”×™×” עמו בשעתו האחרונה? טולקין טרח לספק לנו השוואה מעניינת – דנתור איננו האב היחיד שאיבד את בנו, גם תיאודן מלך הגליל איבד את תיאודרד, אבל תגובתו שונה לחלוטין. לא נאמר לנו (כמעט) דבר על צערו (וזו אולי אחת מהתוספות היפות ביותר של פיטר ×’'קסון בסרט), הוא מאמץ אליו את איאומר כבן, ולמרות האבל הוא ממשיך בחייו ובמילוי תפקידו כמלך ומנהיג בשדה הקרב. אלא שמותו של תיאודרד שונה ממותו של בורומיר – תיאודרד נפל בקרב כשהוא מלווה באנשיו והובא לקבורה, בעוד שבורומיר נפל לבדו, נסיבות מותו אינן ברורות, והוא לא ×–×›×” להיקבר בין אבותיו. ותיאודן הרחום והחנון ×”×™×” אדם שונה ואב שונה מדנתור מפיל האימה.

דנתור שקוע בצער ובאבל. כך הוא מוצג בפנינו, הקוראים, בפעם הראשונה, כשגאנדאלף ופיפין באים לפניו. באותה תמונה ראשונה הוא יושב בכסאו "ועיניו כבושות בחיקו" – רק חצי עמוד לאחר מכן נבין (יחד עם גאנדאלף ופיפין) במה הוא מסתכל – הקרן השבורה, מזכרת אחרונה מבורומיר, שלא משה מידיו מאז שהגיעה אליו. למרות שגאנדאלף בא כאורח, הוא ×–×” שמברך ראשון את מושל גונדור ומציע לו "דברים ועיצה". וכאשר נחלץ דנתור לבסוף משתיקתו, הוא פותח בדבר שקרוב לליבו יותר מכל – לא בבשורות שמביא גאנדאלף, אלא בבנו, בבורומיר: "אכן מנבאים האותות שקרבה שואת גונדור, אך אני כבר חשך עלי עולמי לפני שיחשך עולמה. נאמר לי שיש עימך אחד שראה את בני במותו, כלום ×–×” הוא?"

מאז מותו של בורומיר הפך דנתור בדעתו שוב ושוב בסיפור ימיו האחרונים עם בנו, והוא מתענה במחשבות "אילו רק" – הוביטים היו עבורו סיפורי אגדות, ועתה הוא נוטר להם על שהופיעו בחלום ומשכו את בנו אל מותו (כפי שהוא אומר לגאנדאלף, "בכל זאת בן מחצית הוא, ואהבה מועטה יש בי לשם ×”×–×”, מאז טרדו אותן מילים את מועצותינו ומשכו את בני לשליחות אכזב שהביאה עליו את מותו"). והוא אינו כועס רק על ההוביטים – בלילות הארוכים שבהם הוא מתהפך במיטתו הוא אינו יכול לסלוח גם לעצמו על שהתיר לבנו לצאת (כאשר פאראמיר לא מתאפק ומעיר שדנתור עצמו הוא ששלח את בורומיר לריוונדל, דנתור מתפרץ: "אל תבחש בלענת כוסי, כלום איני טועם את מר טעמה לילה אחר לילה וליבי מנבא לי שעוד לא מיציתי את קובעתה?") כמו הורים שכולים רבים, גם דנתור מבקש לדעת הכל על מות בנו, ומייד לאחר שפיפין נשבע לו אמונים הוא מורה לו: "זו לך פקודתי הראשונה. דבר ואל תחריש… ותן דעתך לזכור את כל אשר תוכל על בורומיר בני".

מעתה והלאה לא ×™×”×™×” כמעט דיבור או מעשה של דנתור שאינו מתייחס לאבל או נובע ממנו ישירות. ואף על פי כן, בנקודת זמן זו, דנתור עדיין לא נשבר. הוא אינו שקוע רק בצערו האישי על בנו המת, ומסיפורו של פיפין הוא לומד גם על אראגורן שעומד להגיע למינאס טירית. ליבו נתון עדיין לגונדור (שהרי ממי אם לא ממנו נטל בורומיר את השקפתו הגונדורצנטריסטית?) והוא נשמע נחוש בדעתו להילחם – הוא מותח ביקורת על פאראמיר שבחר בחירה אצילית והניח לנושא הטבעת ללכת לדרכו, משום שגונדור עלולה לשלם מחיר כבד על בחירה שכזאת: "בשעה נואשת זו עלול המוות להיות מחירה של אצילות." [ופאראמיר עונה]: "לו ×™×”×™×” כן". "לו ×™×”×™ כן", הרעים דנתור בקולו, "אבל הדברים אמורים לא רק במותך אתה, אדוני פאראמיר, אלא במותם של אביך ושל כל עם גונדור שהגנתם הופקדה בידיך מאחר שבורומיר אינו". ולאחר מכן הוא אומר: "בזמן הנותר מוטב שכל אלה הנאבקים באוייב, איש בדרכו, יעשו יד אחת וישמרו על גחלת התקווה. ואם זו תדעך, יעמדו איתן וימותו כבני חורין." לא במקרה מזכירים לנו דברים נואשים אלה מילים אחרות, של מלך אחר, בסיטואציה דומה – בניקרת הלם, מול המון פרוע של אורקים, גם תיאודן המלך חש שהסוף קרוב ומבקש מאראגורן לרכוב איתו לרכיבה מפוארת אחרונה: "נקעה נפשי משבתי כאן בכלא, מי יתנני אוחז בחנית… וחש עוד זו הפעם את חדוות הקרב ומסיים כך…הקץ לא יבושש לבוא, אך אני לא אובה להמתין לו כאן…התרכב עימי בן אראתורן? אולי נפרוץ לנו דרך, ואם אין, נחולל קץ שיהיה ראוי לשיר – אם אכן ישאר מי לפלטה להנציחנו בשיר". גם תיאודן מאבד תקווה ורוכב עם אנשיו למשימת התאבדות וסופו ×”×™×” עלול להיות שונה מאוד אילולי ×”×™×” גאנדאלף מגיע עם עזרה. ואולי יש להפוך את הטיעון ולהגיד שסופו של דנתור יכול ×”×™×” להיות אחר אילו היו הרוהירים מקדימים להופיע או אילו ×”×™×” גאנדאלף מגיע עם עזרה.

מכל מקום, דנתור מתפקד עדיין כמצופה משליט, אבל סיפורו של פיפין על מות בנו ועל שובו של המלך משפיע עליו לרעה. קודם לכן התענה בגלל הלא ידוע, ועתה הוא יודע יותר מדי ומתחיל לשקוע במרה שחורה. כולנו מכירים משפטים של אנשים שאיבדו אדם יקר ועתה הם מתגעגעים אליו: "חבל שהוא לא איתנו בפסח ×”×–×”" או "חבל שהוא לא ×–×›×” לראות את הנכדים". בדיוק באותו אופן גם בורומיר המת נמצא תמיד במחשבתו של אביו: "את מלוא משקלו יטיל [האויב] באוסגיליאת כבימים עברו כשבורומיר עמד מנגד ובלמו." דנתור עסוק במחשבות נוראות ועם זאת בלתי נמנעות להורה שאיבד בן – את מי הייתי מעדיף לאבד: "בורומיר בני! מה מאוד אנו זקוקים לך עכשיו. מוטב ×”×™×” אילו הלך פאראמיר תחתיך." יחסו אל פאראמיר, שאף פעם לא ×”×™×” אוהד, מקשיח עוד יותר והוא שולח אותו בזעם ובבוז להגן על קו הראמאס: "ניתנה האמת להיאמר שפאראמיר לא הלך לפי בחירתו שלו, אך מושל העיר הקשיח ליבו וכפה את רצונו על המועצה." ההשוואה לאחיו איננה דבר חדש עבור פאראמיר, והוא התנסה בה כל חייו. כעת הוא מנסה לעמוד בציפיות: "מאחר ששכלת את בורומיר אצא נא אני תחתיו ואעשה כיכולתי." הוא מנסה לזכות בהכרה של אביו בערכו: "אך אם אזכה לשוב, חשוב עלי לטובה". ודנתור, קשה כתמיד, עונה לו: "×–×” תלוי בדרך שובך". רק מאוחר יותר יודה דנתור לבסוף בטעותו: "את בני שלחתי בלי תודה ובלי ברכה לתוך סכנה שאין לה תכלית".

לעומדים מן הצד, היחס המפלה בין שני הבנים ברור, ובגונדור מתלחשים: "האדון מכביד ידו על בנו, ומעתה עליו למלא חובה של שניים – שלו ושל ×–×” אשר לא ישוב." אלא שהבן ×”×—×™ לעולם אינו יכול לפצות את הוריו על הבן שהלך. לא במקרה יגיד הנסיך אימראהיל לדנתור בשובו משדה הקרב "×”× ×” שב בנך, האדון, וגדולים היו מעלליו" – זכר השיחה הקשה האחרונה עדיין מהדהד באוזנינו, ובדבריו של הנסיך יש ניסיון עדין לפקוח את עיניו של דנתור ולבקש ממנו שאמנם יחשוב עליו טובות. גם גאנדאלף מבחין ביחסו הקשה של דנתור לבנו, אולם הוא מבין מה נמצא מתחת לפני השטח ואומר: "אביך אוהב אותך פאראמיר, והוא יזכור זאת לפני הגמר". והגמר ×”×™×” קרוב משציפה.

כאן המקום להקדיש שוב כמה מילים לפאראמיר. דנתור אינו היחיד שאיבד אדם אהוב, גם פאראמיר איבד אח, ותגובתו למות אחיו מוכרת ממחקרים על משפחות שמאבדות בן. פעמים רבות במשפחות אלה, הנטיה הטבעית של הסביבה הקרובה היא לנחם את ההורים השכולים, ואילו האחים נשארים בצד ואין התייחסות הולמת לצערם. בשיחתו עם פרודו, פאראמיר איננו מסוגל לעצור בעצמו ונושא קינה מרה לאחיו: "…'בורומיר, בורומיר אחי!', נשא קינה, 'מה היא אמרה לך הגבירה שימיה ימי עד? ומה ראית? מה רחש ליבך בעת ההיא? מדוע בחרת ללכת ללורלינדורינאן ולא הלכת בדרכך, לשוב עם בוקר לביתך עם סוסי רוהאן?' שוב פנה אל פרודו, והפעם ×”×™×” קולו רגוע יותר…" דנתור נוטל לעצמו את הזכות להתכנס בעצמו, להחזיק בקרן השבורה ולהרהר בבנו יום אחר יום; אולם לפאראמיר אין שהות להתפנות לאבלו, משום שהוא חייב להמשיך כרגיל ולמלא את חובת הפיקוד על צבא גונדור. הוא מנסה להסב את תשומת ליבו של אביו לצערו: "אבוי לאחי שאהבתיו גם אני", אולם דנתור שקוע מידי בעצמו ולא נותן דעתו עליו. אלו הן שתי דוגמאות קיצוניות לניסיון להתמודד עם אבל – התנתקות מהחיים מצד אחד (דנתור) וניסיון להמשיך בשגרת החיים ואפילו להעמיס עליה מצד שני (פאראמיר). אין צורך לפרט למה הביאה בסופו של דבר הקיצוניות של דנתור, אבל גם ההתנהלות הקיצונית של פאראמיר גבתה מחיר כבד – התשישות הפיזית כמו גם האבל על אחיו ויחסו הקשה של אביו, פגעו בחוסנו של פאראמיר והיו חלק מהגורמים לכך שהתמוטט ונוגע במחלת הצל השחור.

משחוזר הנסיך אימראהיל ופאראמיר הפצוע בזרועותיו, מתחולל בדנתור שינוי מכריע: "ולידו ישב אביו ולא אמר מאומה, וליבו לא ×”×™×” נתון עוד להגנת העיר." כיצד ניתן להסביר את השינוי ×”×–×”? כאן נחשפת לבסוף האמת שמתחת לפני השטח שבה הבחין גאנדאלף: טולקין אומר לנו ש"נדמה ×”×™×” לו [לפיפין] כאילו דנתור הולך ומזקין לנגד עיניו ממש, כאילו ניתק פתיל רצונו הגא ומוגרה תקיפות דעתו. אולי הצער גרם לכך ואולי החרטה". חרטה על המילים הקשות האחרונות ועל שנים של אפליה בין הבנים. כאן לבסוף מוגדשת הסאה. דנתור מבין שבית הסוכנים עומד לאבד ממעמדו בכל מקרה, בין אם יפסיד לשר האפל ובין אם ינצח ויתמוך בשובו של המלך. משהוא מבין שהוא עומד לאבד גם את המעט שנותר לו, את פאראמיר, הוא נשבר לבסוף: "תוכרע המלחמה כאשר תוכרע – שושלתי ×”× ×” היא תמה". האבל של דנתור אינו רק אבל "ציבורי" על נפילתה הצפויה של גונדור אלא אבל אישי ופרטי. הוא איבד את כל היקר לו – את מעמדו, את בניו ואת המשך שושלתו. אין פלא שבמצב ×›×–×”, כשכל עולמו חרב עליו, עולות בראשו מחשבות על מוות.

כאן אנו מגיעים לגוף ידע נוסף – מתאבדים והתאבדויות. בבואנו לבדוק את רצינות כוונותיו של אדם שמאיים בהתאבדות, יש לברר בשיחה עמו עד כמה המחשבות שלו על המוות הן מגובשות: האם הוא מצהיר "רק" הצהרה כללית על מוות? האם יש כאן יותר מזה, והוא כבר חושב על עצמו כמת ומדמיין לעצמו כיצד יתנהל לו העולם אחרי מותו? האם כבר ×”×’×™×¢ לשלב שבו יש לו תוכנית אופרטיבית כיצד להתאבד? האם כבר נפרד מהסובבים אותו? עד כמה הוא נואש, ומה יש לו להפסיד? מבלי להרחיב בנושא, אציין שדמותו של דנתור, כפי שהיא מתוארת ב'שר הטבעות' מתאימה, כמעט אחד לאחד, לפרופיל של מתאבדים. כבר עם בואם של גאנדאלף ופיפין לעיר עברו בראשו של דנתור הרהורים על מוות, אך הם היו כלליים ואופייניים לאנשים רבים במצבי משבר: "חשך עלי עולמי". כעת, עם פציעתו של פאראמיר, הם לובשים צורה מגובשת יותר ויותר: "תוכרע המלחמה כאשר תוכרע – שושלתי ×”× ×” היא תמה". ובחלוף השעות, כאשר הגברים חוזרים ומבקשים לדעת מהן פקודותיו להגנת העיר, מסתבר לנו שכבר תכנן תוכנית אופרטיבית: "אל המוקד, לא ×™×”×™ קבר לדנתור ולפאראמיר! הם לא יובאו לקבורה, ולא ישנו את שנתם לאט, וחנוט לא יחנטו." דנתור עבר את כל השלבים שמתוארים בספרות בדרך להתאבדות. מעתה הוא חשוב כמת אלא אם יבוא מי ויושיט לו יד.

רבים מוכנים לקבל את התאבדותו של דנתור בשלווה (אחרי הכל הוא דמות מאיימת ולא מעוררת סימפטיה), אולם לא מוכנים לסלוח לו על כך שלקח עימו את פאראמיר. תוכניתו של דנתור לקחת איתו את בנו ולהרוג אותו נתפסת כהוכחה שדעתו נטרפה עליו או שפנה לצד הרע. טולקין (באמצעות גאנדאלף) מאשים אותו באנוכיות עד הסוף המר: "כזאת עשו מלכי הערלים העובדים את הכוח השחור… שהיו רוצחים את בני משפחתם עימם להקל על מותם שלהם…" יש לציין שהמנהג של שריפת בני משפחה – נשים או פילגשים, עם מות האדון ×”×™×” מקובל בעת העתיקה, ולמעשה התקיים בהודו ובמקומות אחרים בעולם עד ימינו. אולם אין להניח שלכך התכוון דנתור כשלקח עימו את פאראמיר; אדם אינו מאמץ מנהגים זרים לו על ערש מותו. דנתור, שהפלה כל חייו בין שני בניו, וששלח את בנו אל מותו במערכה חסרת סיכוי, מבין עתה שאינו יכול להחזיר את הגלגל אחורה. הוא כבר לא יספיק לבקש סליחה מפאראמיר, עתה כשהוא קודח וגוסס, אבל הוא יכול לפחות למות יחד איתו וזה לא מעט. על המוקד הוא מתחנן: "אל תקחו את בני ממני, הוא משווע אלי!… מדוע לא נלך אל מותנו ×–×” בצד ×–×”?" לפחות במותו, אם לא בחייו, הוא מבקש להיות קרוב אל בנו.

מזעזע? מופרע? העובדה שמבינים את המניעים למעשים איננה מחייבת אותנו להסכים להם. יש רק להבין שדנתור אינו המטורף שרוצה לרצוח את בנו מכעס או אנוכיות, או מאי איכפתיות, או מסיבות שרק הוא יכול להבין בטירופו. זהו אדם שהיו לו סיבות טובות ואנושיות מאוד להישבר, ושמנסה ביאושו ועל פי ההיגיון הפרטי שלו, שהתעוות בשל כל הצער והכאב, לעשות את הדבר הנכון.

מדוע אם כן, התמונה שצויירה כאן אינה עולה בבהירות מהספר? מדוע קל כל כך לכעוס על בורומיר ודנתור או לשנוא אותם? מדוע חומקת המורכבות האנושית הגדולה שטולקין מציג כאן מעיני קוראים רבים? קיימות לכך מספר סיבות. ראשית, חולשותיהם של שאר ×”"טובים" בספר מוצגות מתוך כיסוי והבלעה, או לפחות בסלחנות (וכי מתי התוודענו באופן ×›×” מוחשי לחולשה של אראגורן?). לא כך הוא הדבר לגבי בורומיר ודנתור; נראה שכשמדובר בהם טולקין מתעקש לעשות דווקא ההפך – לתאר לנו אותם במלוא חולשתם ולהבליע את מעלותיהם.

הסבר נוסף לעניין הוא ש'שר הטבעות' הוא ספר אפי ודתי, שבו שייכים מרבית הגיבורים לאחד משני מחנות – טובים או רעים. בורומיר ודנתור עומדים בדיוק בנקודת האמצע, עדות לגאונות של טולקין באפיון דמויות, ולאין ספור גווני הביניים בין שחור ללבן שהוא מצליח להעביר. אולם דווקא משום שהם ניצבים באמצע, קשה לקורא להתנתק מאותה פרדיגמה של מלחמת הטוב ברע שנפרסת לפניו בספר.

ולקושי ×–×” מצטרף גם הסבר שלישי שמעצים אותו – טולקין מצייר לנו תמונה ×—×™×” של משפחה במשבר ודמויות מורכבות במידה שלא תיאמן. תיאוריו הם תיאורים כמעט קליניים שהיו יכולים להילקח מסיכומי פגישות טיפוליות (והניתוח שהובא כאן הוא חלקי בלבד). אלא שטולקין איננו מטפל משפחתי או פסיכיאטר. כשכתב את 'שר הטבעות' היתה הפסיכיאטריה בחיתוליה וגופי הידע על יחסי הורים-ילדים, משפחות במשבר, שכול והתאבדויות כמעט שלא היו קיימים. יתרה מזאת, טולקין הוא סופר ולא מטפל. הוא יודע לתאר היטב את המציאות שסביבו, אולם לא תמיד הוא מסוגל לפרש נכונה את שהוא רואה. הפרשנות והשיפוטיות שהוא מכניס חוצצים בין התיאורים החדים שהוא מספק לבין הקורא ומעוותים את התמונה. התרגלנו לסמוך על חדות האבחנה שלו ולקבל את פרשנותו על הדמויות. התרגלנו גם לקבל ללא עוררין את דברי גאנדאלף כדברי אמת מפוקחים, כקולו של המחבר בסיפור, והלא מי מבין את הדמויות יותר מהסופר? אולם כפי שמוכיח סיפור בית הסוכנים, לפעמים טולקין עצמו אינו מבין את הדמויות שברא.

ומה ישמע פאראמיר כשיקום ממיטת חוליו בבתי המרפא? גאנדאלף מורה לנציב בתי המרפא: "את הסיפור המלא על טירופו של דנתור אין לגלות לו, עד שיחלים…". האם יספרו לו שדעתו של אביו נטרפה עליו בערוב ימיו? האם הוא יחשוב לעצמו "המטורף ×”×–×” שנא אותי עד הרגע האחרון!" האם ×™×”×™×” לאב מריר ויפלה בין בניו כפי שעשו אביו וסבו לפניו? או אולי הוא ישמע את הסיפור כפי שסופר כאן, לא מנקודת מבטו של טולקין אלא מנקודת מבט אוהדת, ויוכל להבין ולסלוח?