אודות מייקל מארטינז

מייקל מארטינז הוא טולקינאי מוכר מאד בקהילה העולמית. מארטינז הוא המחבר של הספר האלקטרוני פארמה אנדוריון: מאמרים על טולקין וכמו כן עוסק בפרסום מאמרים על טולקין.

ראיון עם ג'ון גארת/ על טולקין והמלחמה הגדולה

ראיון עם ג'ון גארת'/ 15 יוני 2012

תורגם על ידי אילנה בוגוד

תמונה של ג'ון גארת, חוקר טולקינאי

×ª×ž×•× ×” של ×’'ון גארת, חוקר ×˜×•×œ×§×™× ××™

שר הטבעות הוא סיפור של חייל, סיפור תקופתי, סיפור אהבה, מיתולוגיה, הספד לעידן הטרום-תעשייתי, כתב אישום נגד התעשייה, או את כל הדברים האלה ועוד מקופלים לתוך ספר אחד. טולקין שתל בסיפור שאלות מוסריות רבות שעימן התמודד בעצמו. ביוגרפים מסוימים מדגישים את ילדותו של טולקין, אחרים מניחים שיש השפעה רבה יותר לניסיון שלו בזמן המלחמה, ואילו אחרים מתמקדים באינטרסים פילולוגיים שלו.

כמובן, כל ניסיון חיים משמעותי משאיר איזה חותם – גדול או קטן – על האיש שעתיד לכתוב את שר הטבעות. תארו לעצמכם, למשל, כיצד אתם מנסים לכתוב ספר על מלחמה בהתבסס על זיכרונות מן המלחמה הנוראה שרוקנה את המדינה שלכם ממאות אלפי צעירים אמיצים, רק כדי לגלות ×›×™ הבן שלכם צריך עכשיו לצאת למלחמה נוראה נוספת. ובה בעת משפחות רבות מוצאות את עצמן בקו החזית כאשר פצצות יורדות כגשם על מרכזי הערים. איך יכול ספר שנכתב בין מלחמות ובמהלך מלחמה, העוסק במלחמה שתסיים את כל המלחמות, שלא להיות מושפע מן המלחמות הגדולות הללו?

http://www.ray-baneyewear2015.com

זו השאלה שג'.ג'.ר. טולקין ניסה לנטרל בהקדמה שלו, אבל גם אם הוא חסך לקורא האקראי הירהורים על השעות הארוכות והאפלות של קורותיו שלו בשדה הקרב, הוא לא יכול היה למנוע את הדי צעדת החיילים מלהישמע בסיפוריו. טורים ארוכים של גברים ואורקים נמתחים על פני מספר פרקים, כשהם נלקחים ממדינות רבות, ומונעים אל עבר הסכסוך על ידי שליטים שלא התייעצו איתם על הבחירות שאולי היו בוחרים. לכן, ניתן לומר כי למרות שגם חוויות אישיות אחרות עשויות לשפוך אור על הכתיבה שלו, אנחנו יכולים להצדיק התבוננות בחייו של טולקין בתקופת מלחמת העולם הראשונה וניצול המידע כדי ללמוד יותר על הדרך בה הוא הלך אל הארץ התיכונה.

מעטים האנשים שחקרו את חוויותיו הפרטיות של טולקין במלחמה ברמת עומק המספיקה להעניק לנו תובנות רבות לגבי ההשפעה שהייתה עשויה להיות לחוויות אלה על העולם הבדיוני שלו. ג'ון גארת, מחבר "טולקין והמלחמה הגדולה: סיפה של הארץ התיכונה”, הוא בין חוקרי טולקין המפורסמים ביותר שהתעמקו בשנותיה הראשונות של המאה ה -20. אם עוד לא קראת את הספר – כדאי לקרוא. הספר מספק דיוקן ביוגרפי מצוין של אדם צעיר הרואה עולמו נחלק בין חיים ומוות. (מאמר על השפעת המלחמה על מעגל החברים של טולקין באקסטר קולג', אוקספורד, נמצא באתר האינטרנט של ג'ון: www.johngarth.co.uk) וכמו שטולקין עצמו ציין שנים רבות לאחר מכן, שר הטבעות הוא על "מוות והחיפוש אחר אלמוות". יש הקשר להצהרה זו, אשר את מלוא העומק שלו לא נדע לעולם, אבל אני חושב שג'ון גארת עשה עבודה טובה בחשיפת הרבה ממנו.

http://www.airmaxrunningsneaker.com

לפיכך ביקשתי ממנו לענות על מספר שאלות, ולחלוק עימנו את מחשבותיו על כמה נושאים המתקשרים בדרך כלל עם טולקין ושר הטבעות. פתחתי עם אחד המוטיבים הקלאסיים טולקין, וג'ון סיפק הפרכה ישירה אך עדינה לפרשנות שלי.

ממ: אוהדי טולקין מודעים באופן אינטימי לסלידתו משני היבטים של התרבות המודרנית. ראשית, הוא התנגד למה שהוא ×›×™× ×” "המכונה", החברה הכופה את רצונה על פרטים בודדים, מפשיטה מהם את היצירתיות ואת הזהות – חוויה אשר ארגונים צבאיים ממשיכים לשכלל ללא הרף. שנית, הוא הצטער או שנא את ההרס ההדרגתי של אזורי הכפר טבעי והכיבוש הזוחל של התיעוש. שני נושאים אלה מופיעים בשר הטבעות. האם לדעתך, זרעי הרגש החזק ×”×–×” קדמו לחוויות המלחמה של טולקין או שמא רגשות אלה צמחו בתגובה לזוועות שחווה בצרפת, בעיקר בקרב על הסום?

גג: "המכונה" כמטאפורה לחברה נשמע יותר כמו תומס הארדי מאשר כמו טולקין. טולקין ראה את המכונות הממשיות כחוצצות בין הבורא והבריות להוותם של שני הצדדים, וכנראה הרגיש כי כאשר המכונות מתרבות בכל מקום (כמו בחברה תעשייתית) אז האינדיבידואליות יורדת באופן כללי. אבל בעיקר, כאשר הוא מדבר על ההשפעה הכללית של "מכונה", הוא חשב על ניצול לרעה של סמכות כנגד החברה והטבע, או כנגד העמים החופשיים והארץ התיכונה. כך, במכתב אל מילטון ולדמן (בסביבות 1951), הוא הגדיר את "המכונה" ביחס ללגנדריום שלו:

http://www.oakleyeyewear2015.com

כל שימוש בתוכניות או מנגנונים חיצוניים במקום פיתוח של הכוחות הפנימיים או הכישרון הטמון בנו – או אפילו שימוש בכישורים האלה מתוך מניע פסול של שליטה: אילוץ של העולם האמיתי, או אונס רצונות של אחרים [מכתבים מס. 131]

אז אני מניח בצד את הרעיון של "חברה" ככוח מדכא – ×›×™ אני לא חושב שטולקין ראה את ×–×” ×›×›×” – ואני רוצה להתמודד עם שאר הטענה שלך.

הן השחיקה של הפרט והן חילול הטבע הינן חוויות יומיומיות בעולם המודרני, אם ×›×™ בימים אלה אנחנו לא חווים זאת באותה חריפות כמו טולקין, שנולד בתקופה שבה כלי התחבורה העיקרי ×”×™×” רתום לסוס. כמעט מאז שזכר את עצמו הוא ×—×™ באזור בירמינגהם, אחת הערים התעשייתיות הגדולות של התקופה, וכחובב הטבע והחיים הכפריים הוא ×”×™×” מודע לפלישה של העיר. הוא גם ×”×™×” מודע היטב לתנועת "אומנויות ומלאכת יד" (Arts and Crafts) שהוביל ויליאם מוריס, אחד הסופרים האהובים עליו (בית הזאבים, שורשי ההרים, ועוד), ואני בטוח שדעותיו שלו לגבי ההשפעות המנכרות של העבודה "המכנית" עוצבו במידה רבה על ידי אלה של מוריס וחסידיו. לפני פרוץ המלחמה, האמנות הוויזואלית של טולקין והמעט שאנו מכירים מכתביו עסקו בעולם הטבע או השימור של דברים ישנים – השרידים שנותרו בוויטבי (Whitby ) ביורקשייר, הפואמה "Woodshine”, גלים המתנפצים על החוף בקורנוול. כך שדעותיו על התיעוש ועל חורבן הכפר היו במידה רבה מעוצבות בצורתן הסופית לפני 1914.

עם זאת, במלחמה הגדולה, ובעיקר בלחימה בתעלות, הפרט והעולם הטבעי שניהם הותקפו בדרכים חדשות ומחרידות, הן על ידי "המכונה" הצבאית והן על ידי מכונות המלחמה: יערות ושדות שלמים נמחקו לחלוטין בשדה הקרב, והאינדיבידואל צומצם לכדי כלי משחק או במקרה הגרוע לסטטיסטיקה ברשימות הנפגעים המפלצתיות. אפילו ללא הטבח, היה די בכך לגרום להלם לכל אחד, למעט אולי הפועלים שכבר התרגלו לחיים במפעלים ובמכרות. למישהו עם האהבה של טולקין אל הטבע והאומנות, זה בטח היה קשה מנשוא.

http://www.airjordansneakerretro.com

כאשר מאוחר יותר הוא עבר את האימה הגדולה עוד יותר שבראיית בניו יוצאים למלחמה, הוא הביע באריכות את דעתו על הפרטים של חיי הצבא במכתביו אליהם. אין לי ספק שחלק גדול שר הטבעות נבע גם הוא מאותן חוויות: מהתיאור הרגיש של ארבעת ההוביטים המופרדים על ידי תהפוכות המלחמה, ועד לפנטזית הנקמה המזככת של החרבת איזנגארד על ידי האנטים. אפשר ממש לטעום את סלידתו מזיכרונות החזית המערבית בתיאור הסצנה לפני השער השחור.

ממ: טולקין הכחיש קשר כלשהו בין חוויותיו ממלחמת העולם השנייה לבין שר הטבעות. אבל יש כמה קטעים אפלים ומדכאים (במיוחד אלה הקשורים בנאזגול) אשר אפשר להשוותם עם התחושות שעברו על אזרחים בריטים שחיו בתקופת הבליץ על לונדון וההתקפות האוויריות הגדולות ברחבי דרום בריטניה. אבל דמיון זה עלול ליפול בקטגוריה של מה שטולקין כינה "ישימות"; ואם כן, מאילו חוויות ממלחמת העולם הראשונה לדעתך הוא עשוי היה לשאוב על מנת לעצב קטעים מדכאים אלה? לדוגמה, כאשר גנדלף מסייר על חומות מינאס טירית, המגינים מתעודדים לזמן מה על ידי נוכחותו לפני שהם שוקעים שוב אל תוך פחד עמוק, והמסע של סם ופרודו על מורדור מתואר בפירוט מסוייט.

×’×’: לא ניתן להוכיח קשרים בין חוויות ספציפיות לבין אירועים מסוימים בשר הטבעות, ×›×™ טולקין החזיק את הקלפים קרוב לחזה. הוא הודה בהשפעה של הסום על ביצות המתים ומפח הנפש בשער השחור (מכתבים מס. 226, עמ '. 303). הוא אמר שסם גמג'×™ קיבל את השראתו מנושאי הכלים של קצינים (batmen) ומן החיילים הפשוטים שהכיר במלחמה הגדולה (קרפנטר, ביוגרפיה, ×’'ורג' אלן & Unwin, 1977, p. 81). הוא השווה את פארמיר – מנהיג צבאי אשר נאלץ להתגבר על הרגישות שלו ולהניח את ספריו על מנת למלא את חובת השירות הצבאי – לעצמו (מכתבים מס. 181, עמ '232). לאור דוגמאות אלה, אני חושב שזה הגיוני לחלוטין להסתכל על קטעים בשר הטבעות ולהשוות אותם עם החוויות של טולקין במלחמה הגדולה. ק.ס. לואיס עשה זאת בביקורת שלו על שובו של המלך, והוא לא רק בוגר מלחמת העולם הראשונה, אלא גם הכיר את טולקין טוב יותר מכל אחד אחר כמעט:

במלחמה הזאת יש איכויות של המלחמה שהדור שלי הכיר. זה הכול כאן: תנועה אינסופית, בלתי מובנת, השקט מבשר הרעות של החזית כאשר "הכול מוכן", האזרחים המעופפים, החברויות התוססות, מלאות החיים, הרקע של משהו דמוי ייאוש לעומת החזות העליזה, והמתנות משמיים כגון מטמון של טבק ש"ניצל" מהחורבן.
(Dethronement of Power, 1955)

עסקתי בהשפעות אפשריות רבות במספר מאמרים – "פרודו והמלחמה הגדולה" ו "כמו תחת ים ירוק: חזיונות של המלחמה בביצות המתים" (ראה ביבליוגרפיה בהמשך[*]). הן מתחלקות לשתי קטגוריות: המילולית והמטפורית (או הסמלית); ולעיתים קרובות השתיים שלובות זו בזו ללא הפרד, כפי שצריך להיות בפנטזיה טובה. אתה צודק, אם כן, שכאשר גנדלף מחזק את ליבם של מגיני מינאס טירית ×–×” עשוי לאזכר איזשהו קצין שעשה אותו הדבר בתעלות, אבל השכל הישר חייב להזכיר לך שהוא דמות אידיאלית, מלאך למעשה, וכי ייתכן שטולקין לא ×–×›×” להיות עד למנהיגות מעוררת השראה עד כדי כך. אבל יש דרך עמוקה יותר של לחבר את תפקידו של גנדלף באותו מעמד עם מלחמת העולם הראשונה.

בקצרה, אחד הנושאים העיקריים של שר הטבעות הוא המורל: הקרב בין הייאוש לבין כל העתודות של  "אופי" שהדמויות עשויות למצוא בעצמן. טולקין יצר את מיתוסים שלו של פחד ואומץ בתבנית של אגדה ממלחמת העולם הראשונה על "המלאכים של מונס", שבה דמויות על-טבעיות כביכול התערבו כדי להגן על החיילים הבריטים הנסוגים ב -1914. גנדלף נופל איפשהו בין מנהיג בשר ודם לבין מלאך שומר. היריב שלו, המלך המכשף מאנגמר, אשר מייאש את המגינים בעצם נוכחותו, הוא סוג של אנטי-מלאך מונס, הייאוש בהתגלמותו.

בהמשך לנושא ×–×”, אני נדהם שוב ושוב איך טולקין מגלם פחד כסוג של אד (הנשימה השחורה, הערפל על ארץ הכוכים, האפילה (unlight) של שילוב, הערפל האפור הזורם מתוך נתיבי המתים), ואני חושד שזה עוצב על ידי עשן הקרבות, ובעיקר על ידי הפחד התמידי מגז רעיל. אני משתאה גם לראות איך טולקין שוב ושוב מציג את הפחד כמוריד אנשים לרמה של חיות אשר זוחלות על הקרקע – תחשוב על גימלי בכניסה לנתיבי המתים, או מרי ההמום בבוץ מתחת לסוסו של המלך המכשף – ואני נזכר בביטוי שבו השתמש טולקין כדי לסכם את חוויות  המלחמה: "זוועה חייתית" (animal horror ).

יש עוד כל כך הרבה דוגמאות שאני יכול לכתוב על ×–×” ספר. אבל אתה הזכרת את המסע של פרודו וסם במורדור, אז אני אתייחס לזה בקיצור לפני שנגיע לשאלה הבאה. ×–×” ברור  שהיה מעט מאוד מן המשותף בין לוחמת החפירות לבין קרב ימי ביניימי כגון הקרב בשדות פלנור, שבו הגיבורים (על כל סבלותיהם) מסתערים על האויב בדגלים מתנופפים. לוחמת החפירות היתה כמעט סטטית, הקרב האמיתי ×”×™×” פסיכולוגי – שוב מורל. אני חושב שטולקין, בבדיקתו את נושא האומץ, ×”×™×” מעוניין מאוד הן באומץ לב בסגנון הישן של ביאוולף או ביאורתנות ( Beorhtnoth ) והן באומץ המודרני של החיילים שראה בקרב אמיתי. הוא חקר את האחד באמצעות דמויות כמו איאווין או ארגורן, ואת השני דרך פרודו וסם במורדור. הם מדוכאים על ידי העין, נאלצים לזחול וגם להסתתר כפי שנאלצו חיילים אל פני   מכונות ירייה, מטוסים ובלוני ריגול. פרודו נמשך מטה על ידי אחריות בהתאם למשקל המטאפורי של הטבעת: שהיא כמובן הארכי-מכונה של טולקין – סמל המיכון והשימוש לרעה בכוח שהוא ראה משתולל על הסום. הנוף צחיח וצרוב, כאילו הביזה בחזית המערבית השתלטה על כל הממלכה. אפילו הפרטים הקטנים ביותר הם בעלי משמעות: למים יש טעם לא נעים, בבת אחת מרים ושמנוניים. למה? אין הסבר טבעי. טולקין מציג אנכרוניזם מעודן, מן הסתם בזוכרו את הסום, שם המים, שנישאו בג'ריקנים, תמיד היו מזוהמים בדלק. והכי חשוב, בכל ההשתלשלות במורדור, אנו רואים את פרודו מתקדם לקראת מה שנשמע ממש כמו טראומת קרב. הסיוטים בהקיץ  והתפיסות המתעוותות יותר ויותר, נדודי השינה, חוסר היכולת לשאוב תחושות נחמה או כוח מן העבר: כל אלה נשמעים דומים להפליא לתיאורים של "הלם קרב", כפי שהדור של טולקין הכיר לראשונה.

ממ: הרקע שלך הוא בשפה וספרות אנגלית, ובכל זאת למדת באופן אינטנסיבי את ההיסטוריה של מלחמת העולם הראשונה כפי שהיא קשורה לחוויות החיים של טולקין. האם אתה מרגיש שהעבודה שלך היא ספרותית יותר בטבעה או יותר היסטורית?

גג: זה עוסק במפגש בין היסטוריה וספרות, אז זה בהכרח שתיהן. למדתי היסטוריה בבית הספר לפני האוניברסיטה, וזה היה כנראה המקצוע החזק שלי, אבל באותו זמן נמשכתי יותר לספרות אז זה מה שבחרתי לעשות בתואר שלי באוניברסיטה. טולקין והמלחמה הגדולה איפשר לי לחקור את שני הדברים, וזה היה נפלא.

ממ: בספרך, טולקין והמלחמה הגדולה, בחרת את הכותרת "דמעות לאין מספר" לפרק העוסק בקרב על הסום. אתה מספק פרטים עד לרמת הדקה-אחר-דקה כיצד הקרב נפרש עבור טולקין וחבריו. באיזו מידה אתה מרגיש שהקרב הזה שימש כמודל עבור Arnoediad Nirnaeth של טולקין?

גג: טוב, זה לא בדיוק דקה אחר דקה: טולקין היה בחזית המערבית במשך ארבעה חודשים, כך שזה היה יכול להיות ספר די ארוך! אבל כן, ניסיתי לשחזר בפירוט את מה שהוא והגדוד שלו חוו כאשר הם היו מעורבים בתקיפות בפועל. הנקודות העיקריות בהן קרב הדמעות לאין מספר (בגירסאות השונות) מהדהד את הסום הן כדלקמן:

    תקוות גדולות מראש. בהכנות ל- 1 ביולי 1916, החדירו לחיילים את הרעיון שהארטילריה כתשה את ההגנה הגרמנית לאבק והרגה את החיילים הגרמנים או הבריחה אותם, היו גם פלוגות של פרשים שנשלחו לאחור על מנת לפרוץ דרך הפרצה הצפויה.

ray ban repair

    התקפה בחזית רחבה הכוללת בעלות ברית שונות. במגזר של טולקין היו כוחות מבריטניה ומחבר העמים, כולל אוסטרלים, קנדים ודרום אפריקנים, כמו גם הודים, בהמשך הקו היו הצרפתים והכוחות הקולוניאליים שלהם.

    החשיבות של העיתוי והתיאום בין כוחות אלה. אני לא בטוח אם יש בעיה דומה בתיאום בין מדינות שונות, אבל בקנה מידה מפורט, כל דו"ח שקראתי לגבי פעולות על הסום חושף את הסכנות של טעויות בתזמון ואי הבנות. זה היה עיסוקו העיקרי של טולקין כקצין קשר גדודי, האחראי על כל התקשורת עבור קלעי לאנקשייר ה-11 – יחידה שמנתה עד כאלף איש. אם מכונת ירייה לא הייתה הושמדה על ידי ארטילריה, וההודעה לא הגיעה אל החיילים העומדים לתקוף, הם היו מתקדמים אל תוך ברד של כדורים. התקשורת היתה בעייתית, והשיטה הכי אמינה היתה על ידי רץ, כך שהעיכובים היו הכלל ולא היוצא מן הכלל.

יש דוגמה ספציפית שלדעתי הותירה בטולקין רושם עמוק. כשהוא ×”×’×™×¢ לחזית והגדוד שלו נכנס לפעולה, הוא נשאר במפקדה כדי לעזור עם התקשורת (הוא טרם קודם לדרגת קצין קשר אלא ×”×™×” אחד הקשרים בגדוד). אחת מארבע הפלוגות בגדוד יצאה בלילה להתקדם אל עבר תעלת האויב. הקצין שפיקד הוביל אותם רחוק מדי – מעבר לתעלה הגרמנית הקדמית לאחת התעלות שהאויב חפר למחצה לצורך עתודה. הם הבינו את טעותם רק כאשר השמש זרחה. אבל באותו רגע גם הגרמנים ראו אותם, והחלו לירות לעברם. ובינתיים התותחנים הבריטים הפגיזו את המקום נאמנה, בהנחה שזה מאוכלס על ידי גרמנים, ולא על ידי קלעי לנקשייר[1]. התקווה היחידה היתה להעביר הודעה בחזרה לארטילריה או פשוט לחזור לתוך "אש ידידותית". בסופו של דבר כמעט כל הפלוגה נהרגה.

קווי דמיון נוספים עם Nirnaeth היו העוצמה הבלתי צפויה של האויב, המניין הנורא של הנפגעים וההשלכות על המורל. אבל אני חושב שזה פירוט מספיק לעת עתה.

ממ: בהתחשב בכך שמלחמת הסילמרילים (war of the jewels) חוברה כולה בצורתה המוקדמת במהלך מלחמת העולם הראשונה וזמן קצר אחריה, נראה ברור כי תחושת חוסר המשמעות המועברת על ידי מוטיב המלחמה נובעת מתחושת חוסר המשמעות שהדור של טולקין חווה ביחס למלחמה. האם אתה חושב שהנושא כולו מהווה תגובה למלחמה, או שאולי יש משהו אחר, אולי משהו ספרותי, ניצוץ של רגש שטולקין שימר מתקופה מוקדמת יותר? האם חוסר המשמעות הוא נושא רב עוצמה או מפותח היטב בספרות שלפני המלחמה?

oakley sunglasses

ספר הסיפורים האבודים, חלקים 1 ו 2, מתעד את הניסיון הראשון של ג'.ר.ר. טולקין ליצור מיתולוגיה מלאה, "המיתולוגיה של אנגליה ".

JG: לשווא ובאה לידי ביטוי באופן מוחלט על ידי מלחמת העולם הראשונה, אין סמל רהוט יותר מזה. במהלך לבד הסום, למעלה מ -300,000 אנשים נהרגו, משני הצבאות, אולם קווי הקרב בקושי ×–×–, וגם הם נלחמו על הקרקע נמחק בתהליך. ואז בשנת 1917 הגרמנים נסוגו נסיגה טקטית, מה שמאפשר בעלות הברית פשוט ללכת על הקרקע חבריהם מת ב. בטח הכול נראה כל כך חסר משמעות. וכן, אני מאמין ×›×™ תחושה כללית של חוסר התועלת נתן חלק צורה ומשמעות "ספר הסיפורים האבודים". יש להדגיש ×›×™ בזכות ייחודי ×–×” של טולקין כסופר ×”×™×” אז, ונשאר אחר כך, ×›×™ הוא סירב להיכנע לתחושת חוסר התועלת. לכן בשנת ×” 'הטבעות שיש לנו של תיאודן "remoralization", כפי שהיה אפשר לכנות את ×–×”, כדי להדגים את האיוולת של דמורליזציה של Denethor. ובכל האפל ביותר של סיפורי אבודים, Turambar גם מונע – אם ×›×™ בסופו של דבר להתאבדות ידי Melko של מזימות – גאל את עצמו ביסודיות על ידי עקשנות שלו ואומץ. ×”×™×” שם למשל מוקדם יותר באותו טולקין הסתמך על – דוגמה של אומץ אל מול חוסר התועלת לכאורה? כן, לפחות אחד: את הרעיון של "אומץ הצפון", את עמוד השדרה המוסרי המאפשר את גיבורי המיתוס הנורדי ואת אנגלו סכסון הפסוק להילחם כנגד כל הסיכויים מנצחים בסופו של דבר. ב "קרב מלדון" ×–×” הגלום את השורות המפורסמות של אחד משרתי של Beorhtnoth:

Hige sceal heardra, heorte cenre,

mod sceal הסוסה יור maegen lytlað.

– כמו בתרגומו של טולקין: "האם ×™×”×™×” קשוח יותר, נועז יותר לב, רוח גדולה יותר מפחית את כוחנו." (השיבה הביתה של הבן Beorhtnoth של Beorhthelm)

MM: כאשר מסתכלים על הפרטים שאתה מספק בספר שלך, יש לתהות כיצד כינס את כל המקורות. מה היה המכשול הגדול ביותר עבורך ואיך לך להתגבר על זה? האם היה רגע שבו הרגשתי כמו: "וואו! מצאתי מכרה זהב של מידע? "

JG: אני אוהב את המחקר. כאשר אנשים אחרים עלולים לבעוט בחיבוק ידיים ולראות את המשחק, אני מעדיף להיות בארכיון כלשהו בעקבות שובל של רמזים כדי לפתוח תעלומה. ×–×” יכול להיות להתמיד אבל ×–×” ממכר את רגעי הגילוי הם טוניק אמיתיים עבור הנשמה. המכשול הגדול ביותר ×”×™×” אולי כשאני 1 חתמה על חוזה עם בהארפר קולינס, והבנתי שאני עכשיו צריך להתחיל להפוך שלוש שנים של מחקר למשהו שאנשים אחרים באמת מתכוון לקרוא. הפתרון ×”×™×” ברור, אם ×›×™ לקח לי כמה חודשים לפעול על פיו: פשוט להתחיל. אבל לאורך כל הדרך בשנתיים הקרובות – ובייחוד עד שהגעתי סימן באמצע הדרך – היו זמנים שבהם הרגשתי כאילו אני דרוג האוורסט. פתרון ×–×” ×”×™×” לדמיין המשימה שלי לא כולה אבל בגושים נפרדים – לעשות הרבה תלים של חפרפרות מתוך ההר. וכמובן כאשר הרגשתי שהכל קשה מדי, אני תמיד יכול לחשוב מה האנשים שאני כותב על נאלץ לסבול. עד מהרה הביא הבעיות שלי עד גודל.

הראשון שלי "וואו!" רגע ×”×™×” ממש בהתחלה, כאשר החלטתי פשוט ×™×”×™×” מעניין ללמוד מה טולקין עשה במלחמה, ומה ×–×” אומר כאשר כתב על שיר שהוא נכתב על "מחנה Brocton "בשנת 1916 או משהו ×›×–×”. אני לא זוכר בדיוק איך עשיתי את ההתחלה, אך תוך שבועיים שלושה יצא לי לשמוע בחדשות ×›×™ את הרשומות שירות של ראשית מלחמת העולם קצינים, שהיו סגורים במשך 80 שנה, היו כמעט להתבצע הציבור 1 זמן. אז הייתי ממש 1 דרך הדלת של הארכיון הלאומי (אז בשם המשרד שיא אישי), והראשונה להסתכל על תיק השירות של טולקין, הכולל תיעוד של הגיוס שלו, ממפה את מה שעשה לאחר × ×›×” בחזרה לאנגליה מן הסום. עוד! "וואו" לרגע ×”×™×” לאתר את משפחתו של RQ Gilson, ולהיות מוזמנים לנצל את הניירות של Gilson: קופסת פח מלאה מכתבים שכתב ממחנות אימונים לתעלות, מלא התייחסויות שלו של טולקין חוג הידידים – שלא לדבר על מרתק ורב עוצמה בזכות עצמם כמו רשומות של ניסיון של קצין אופייני עד היום הראשון של הסום. רגע גדול אחר בשבילי עומדת ספריית בודליאן באוקספורד סוף סוף לראות את האותיות בין TCBS את. אבל כל עמוד הוא כנראה תוצר של מיני תגליות מדי מספר: ניירות צבאיים הממוקמים, נאסף והשוו: פריצת דרך בהבנת נושאים מורכבים, קשרים בין נושאים שונים.

TCBS קיצור של "מועדון תה, Barrovian החברה" והיה שם הקבוצה רשמית של חברים שנפגשו בבית הספר של המלך אדוארד, בירמינגהם, הם אספו באופן קבוע אצל המריצה בעיר חנויות. החברים העיקריים של הקבוצה היו J.R.R. טולקין, ג'פרי באך סמית, כריסטופר וייסמן, ורוברט Gilson. אלה חברים קרובים מאוד, ארבעה, שרדו רק טולקין וייסמן המלחמה (ראה ביתר פירוט התשובות של ג'ון שתי השאלות הבאות). -MM

חברי מועדון תה, חברה Barrovian. פוסט סקריפט: אחרי הראיון הזה יצא לאור, מומלץ ג'ון גארת' לי תמונה 2 קבוצה זו היא לא של GB סמית. -MM

MM: מה מוטעות לגבי חוויות המלחמה של טולקין אתה מרגיש כתובות הספר הטוב ביותר שלך? האם יש עדיין דעות מוטעות או אמונות איפה אתה חושב לעצמך, "אני מצטערת שלא לטפל בצורה טובה יותר" או "אם רק הייתי יכול צלל עמוק יותר לתוך זה?"

JG: החשבון היחיד של שנות המלחמה של טולקין ×”×™×” כמה עמודים של המפרי קרפנטר בביוגרפיה מורשה שפורסם בשנת 1977. של נגר הוא ספר מרתק, קריא מאוד, אבל ×–×” מרחף בקלילות מעל הכול, המלחמה הגדולה כלל. אין שום תחושה של גודל של אירועים, של מה שהוא והגדוד שלו היו עושים את הפעולות קרפנטר מזכיר, או מה הם עושים ביניהם. נגר עושה טעויות קטנות elisions מצערות – מובנות, ברוב המקרים, ×›×™ אף אחד לא עשה מחקר מלא של מה טולקין עשה, קרפנטר לא עוסק בהיסטוריה הצבאית. אבל הוא גם לא מצליח לציין כמה נקודות חזקות באמת עובדות.

J.R.R. טולקין: ביוגרפיה, על ידי האמפרי קרפנטר, היה הביוגרפיה המקיפה הראשונה של הבורא של הארץ התיכונה.

אחרי שסיפר על מותו של סמית, הוא מצטט מתוך מכתב מרגש מאוד שבו סמית ×›×™× ×” את עצמו "מעריץ פרוע כולו לב" עבודתו של טולקין. נגר אומר ×–×” נכתב "זמן קצר לפני" יום מותו, מה שיוביל 1 להניח אולי כמה שבועות חלפו. למעשה הוא נכתב תמימות תשעה חודשים קודם לכן, שלושה חודשים לפני הקרב על הסום אפילו להתחיל. קרפנטר מחמיץ את כל המטרה של המכתב, שהיה להאיץ טולקין לפרסם את שירתו לפני שהגיע אל "אורגיה ×–×” של מוות אכזרי". ומכיוון המחקר שלו ×”×™×” מרותק ניירות של טולקין, הוא לא העריך את הפחד חריף מאחורי הביטוי של סמית "אם אני scuppered הערב – אני את התורן בעוד כמה דקות". סמית עומד להוביל סיור לילה שטח הפקר – החלק המסוכן ביותר של חובות של הקצין. הקצין שהוביל את הסיור של אמש נפל בשבי, נפצע אנושות. סמית חשב שזה יכול גם לכתוב מכתב האחרון שלו לטולקין.

כשהתחלתי לחקור מה טולקין עשה, הרגשתי תחושה חזקה ×›×™ יש קשר, או קשרים מרובים, בין מה שהוא כתב לבין מה שהוא חווה באותו זמן – בין אם כסטודנט נקרע בין החובה ופחד הגיוס, או כחייל שעומד לצאת לשירות פעיל, או כניצול על הסום. החיבורים עשוי להיות עניין של עיתוי, או רוח, או אפילו הנושא, אבל קרפנטר ×”×™×” בבירור לא מעוניין להגיע קשרים כאלה.

על "הנפילה של גונדולין", שנכתב בבית החולים מיד אחרי, הסום קרפנטר קובע רק ×›×™ "אין ×–×” בלתי סביר להניח ×›×™ הקרב הגדול שהיוו את החלק המרכזי של הסיפור יכול חייב קצת השראה שלה לחוויות של טולקין על הסום …. אבל בכל מקרה אלה היו רק שטחיים של השפעות … "אין שום אינדיקציה תפקיד מרכזי שיחק בהתקפה על גונדולין ידי מתכת, מכונות, נושאות גייסות" דרקונים "(זוכרים, ×–×” יצא לאור לפני ספר הסיפורים האבודים) או דמיון מדהים אלה צריך טנק, הנשק הסודי הבריטי שהיה מגולגל במגזר האישי של טולקין של שדה הקרב כמה חודשים קודם לכן.

ניסיתי לתקן זאת על ידי הבטחת כל הזמן אני מניח הכתיבה של טולקין בהקשר של אירועים חיצוניים. אבל ניסיתי גם כדי למנוע את השגיאה השני, אשר יהיה לטעון כי כל מה שהוא כתב היה תגובה ישירה למלחמה בדרכים הברורות ביותר. המצב האמיתי כפי שאני רואה אותה היא הרבה יותר מתוחכם, רב שכבתית ומעניין יותר.

בנדיקטוס Cumberbatch (משמאל) שיחק מייג'ור ג'יימי סטיוארט "סוס מלחמה" הסרט סטיבן שפילברג, המתרחש במלחמת העולם 1. Cumberbatch הוטל על קולותיהם של סמוג ו אוב ב 'ההוביט'. רק לעתים רחוקות טולקין מזכיר את הסוסים סובלים גורל בקרב בספרות שלו. כ -2 מיליון סוסים אבדו במלחמה הגדולה.

בכל זאת הייתי רוצה להתייחס אחד המיתוסים העירוניים הנפוצים לגבי ההתנסות המלחמה של טולקין, וזה שהוא הלך לאיבוד מאחורי קווי האויב על סוסים נרדף על ידי אולנים האויב (אירוע נטען השראה הקלעים של שר הטבעות את ). ×–×” שטויות פטנט, אבל ×–×” רק יצא אחרי טולקין המלחמה הגדולה הופיע. אבל אני צריכה גרם ברורה יותר – כאשר כתבתי על חוויות סטודנטים של טולקין בגדוד של אדוארד המלך פרשים על סוסים – ×›×™ הצהרות על הכישרון שלו עם הסוסים ×”×’×™×¢ ממקור מפוקפק משהו. אני רשם טעויות הידועים ביותר בדף תיקונים באתר האינטרנט שלי, אבל ×–×” יחייב דיון קצת יותר.

הלוואי שהייתי מסוגל לקרוא "גוף גדול מאוד של מכתבים שכתב בין 1913 ו 1918 ל אדית בראט", שהוזכר על ידי קרפנטר במבוא מכתבי ג'.ר.ר. טולקין. אמנם "אישית מאוד באופיו", אני בטוח שהם היו לשפוך אור נוסף על פעילות של טולקין במלחמה רגשותיו על זה.

air max 360

 


*Frodo and the Great War – , in The Lord of the Rings, 1954–2004: Scholarship in Honor of Richard E. Blackwelder, ed. Wayne G. Hammond and Christina Scull (Milwaukee: Marquette University Press, 2006).

As under a green sea’: visions of war in the Dead Marshes, in The Ring Goes Ever On: Proceedings of the 2005 Tolkien Conference, ed. Sarah Wells (Tolkien Society, 2008), and (in slightly expanded form) in Myth and Magic: Art according to the Inklings, ed. Eduardo Segura and Thomas Honegger (Zürich: Walking Tree, 2007).

nike air jordan

קלעי (Fusilier ) – המילה מתייחסת לחייל החמוש ברובה. המונח הושאל מהשימוש הצבאי הצרפתי בסביבות 1600. קלעי לאנקשייר היו גדוד ×—×™"ר עם היסטוריה שהחלה עוד ב- 1688. הגדוד השתתף בפעילות מבצעית וזכה לתהילה ברבות מהמלחמות המפורסמות ביותר של בריטניה, כולל מלחמת שבע השנים, מלחמות נפוליאון, ומלחמת הבורים השנייה. יחידות של הגדוד השתתפו בכל מערכה מרכזית של מלחמת העולם הראשונה. -ממ

כל אנשי המלך ופרשיו

כל אנשי המלך ופרשיו
מייקל מרטינז http://www.ray-baneyewear2015.com
מתרגמת: אילנה בוגוד
Humpty Dumpty sat on a wall,
Humpty Durnpty had a great fall.
All the king's horses and
All the king's menhttp://www.airmaxrunningsneaker.com
Couldn't put Humpty Dumpty together again
ה"אוסנווה-קנטה"[1] הוא חיבור מעניין, אם כי מבלבל. כריסטופר טולקין מאמין שהוא נכתב באותו זמן כמו "קוונדי ואלדר" (בסביבות 1959) שרובו פורסם ב"מלחמת הסילמארילים"[2]. "קוונדי ואלדר" הוא אוסף מאמרים קצרים הדנים בהתפתחות אטימולוגית של מילים שבהן כינו בני לילית את עצמם ועמים אחרים, או הורו על אנשים ספציפיים. http://www.oakleyeyewear2015.com
הטקסט המרכזי עמוס בהערות היסטוריות ואנקדוטות אשר מגלות הרבה יותר על ההיסטוריה המוקדמת של בני לילית מאשר קטעים מהסילמאריליון. לרוע המזל, החומר ב"קוונדי ואלדר" אינו תואם את הכתוב בסילמאריליון. למרות שאנו מבינים שהחלטות העריכה של כריסטופר השפיעו על הטקסט של הסילמאריליון במידה ניכרת, אי ההתאמה בין שתי העבודות הללו היא הרבה מעבר לטעויות עריכה.
"קוונדי ואלדר" נושא את כותרת המשנה "מקורות ומשמעויות של כינויים של בני לילית לבני לילית לסוגיהם, עם נספחים על שמותיהם עבור בריות אחרות". כותרת המשנה של ה"אוסנווה-קנטה" היא, "חקירה בנושא תקשורת מחשבות", ואם הנושאים המובטחים של שתי העבודות אינם נבדלים זה מזה בצורה משמעותית, הרי שגוף נוסף של כתבים משוייך גם הוא אליהם: החיבור הנוגע למקורות האורקים אשר פורסם ב"טבעת מורגות"[3] עם הקדמה בעמ' 415 המזכירה גם את "קוונדי ואלדר" וגם את "אוסנווה-קנטה".
כריסטופר פרסם תחילה את החיבור על האורקים כחלק מהאוסף "מיתוסים ששינו צורתם"[4] שכלל את העבודות המאוחרות יותר של אביו. בעבודות אלה, הוא הרחיב על הקוסמולוגיה של הארץ התיכונה ושכלל אותה בהדרגה, ותוך כדי כך השמיט סופית כמה מן המסורות הקדומות ביותר שנכתבו בין 1916 ל-1917.
הקשר בין "אורקים" לבין "קוונדי ואלדר" נמצא בפתיחה לנספח ג' של "קוונדי ואלדר", שם מציין טולקין:
"האורקים של המלחמות המאוחרות, לאחר בריחתו של מלקור-מורגות ושובו לארץ התיכונה, לא היו רוחות או רפאים, אלא יצורים חיים המסוגלים לדבר ואף לעסוק במיני אומנויות וסדרים, או לפחות מסוגלים ללמוד דברים אלה מיצורים נעלים יותר או מאדוניהם. הם פרו ורבו במהירות כל אימת שנעזבו לנפשם. עיון במקורו הראשוני של גזע זה יבהיר שהקוונדי פגשו אורקים מסוג זה לפני שאורומה מצאם ולפני היפרדותם של האלדר והאבארי."http://www.airjordansneakerretro.com
כריסטופר כותב: "אין ספק שהמילים 'עיון במקורו הראשוני של גזע זה' הן שהניעו את אבי לכתוב את החיבור הזה", וזהו החיבור על האורקים, אשר כריסטופר סיפק ב"טבעת מורגות" יחד עם מה שהוא בוודאי אחת ההקדמות המבלבלות והמכשילות ביותר בתולדות המחקר הספרותי.
"טבעת מורגות" יצא לאור ב-1993, ו"מלחמת הסילמארילים" ב-1994. שנה לאחר קריאת ההקדמה לחיבור על האורקים, יכולנו לראות לבסוף את העבודה המורחבת יותר כמעט בשלמותה. עם זאת, רק ביולי 1998, כשיצא ויניאר טנגוואר[5] (גליון 39) הוצג לפנינו סוף-סוף קטע נרחב מנספח ד' של "קוונדי ואלדר" שאותו השמיט כריסטופר "בעיקר מסיבות של העדר מקום".
טוב, אף אחד לא יכול להתווכח עם סיבות של העדר מקום. קוראים חיכו למעלה מ-40 שנה בשביל לראות איך הנספחים האמיתיים של שר הטבעות היו יכולים להראות, תודות ל"סיבות של העדר מקום" שאילצו את ג.ר.ר. טולקין לקצץ את החומר שלו לכדי מחצית התוכן המקורי. אבל "סיבות של העדר מקום", הותירו את "קוונדי ואלדר" כולו כמרקחה. רואים אתם, חלק נוסף של "אוסנווה-קנטה" פורסם ביולי 2000, בויניאר טנגוואר (גליון 41) בשם: "הערות אטימולוגיות על אוסנווה-קנטה" שלא היה מוכר לקרל הושטטר כשפרסם את "אוסנווה-קנטה" בגליון מוקדם יותר של ויניאר טנגוואר.
הסיפור המלא הוא משהו כזה:
בסביבות שנת 1959, הניח ג.ר.ר. טולקין מידיו את העבודה על הסילמאריליון כדי לספק לעצמו מעט היסטוריה. בראיון טלוויזיוני מאמצע שנות ה-60, אמר טולקין על עצמו שאינו מחבב היסטוריה אלא אם כן זו היסטוריה של מילים. מילים מספרות הרבה על האנשים שהשתמשו בהן, והוא אהב לחקור עניינים כאלה. "קוונדי ואלדר" הוא, אם כן, סטייה מן העיקר לתוך ההיסטוריה באמצעות המילים. המילים כשלעצמן משמעותן מעטה אלא אם יש להן היסטוריה, ולכן המציא טולקין את ההיסטוריה הזאת.
בחקירתו את שורשי המילים של בני לילית ל"אנשים" (ומילים קרובות) טולקין גילה מניין באו שלושת העמים, ומשם למד מי היו אבותיהם של בני לילית. בדרך זו הוא הסיק כי יתכן שבני הלילית מקויווינן פגשו קבוצה של פרוטו-אורקים אבל לא באורקים האמיתיים של המלחמות המאוחרות, והיה עליו לברר בדיוק מאיפה הגיעו האורקים כדי להבין את העניין.
אבל תוך כדי תיעוד ההיסטוריה של השפה, על שימושיה והתפתחותה, טולקין לא יכול היה לעצור בעצמו מלסטות הצידה מן הדרך על מנת לדון בשפה וכיצד הנולדור חקרו אותה. הם חקרו את שפתם שלהם ואת הוואלארין (השפה הוואלינורית), כמו גם את הדיאלקטים של הקווניה שבפי הטלרי באלקוולונדה והוואניאר. הסילמאריליון מעיר כי שפתם של הטלרי השתנתה במהלך מסעם על טול ארסיאה, ואין ספק שמסורת עתיקה זו אשר היא שהשפיעה (לפחות חלקית) על טולקין לנדוד בנתיב האפלולי של ההיסטוריה הלשונית של בני לילית.
אבל איך מתאים ה"אוסנווה-קנטה" לסיפור?
הקשר נמצא כנראה בדמותו החמקמקה של פנגולוד[6], אשר מופיע פה ושם ב"היסטוריה של הארץ התיכונה". פנגולוד ×”×™×” מחכמי המסורה של הנולדור, ואחד מהלאמבנגולמור (lambengolmor) – חכמי הלשונות. הוא ×”×™×” מאנשיו של טורגון בגונדולין ונדד (יש להניח) דרומה עם חבורת הגולים של טואור ואידריל. בסופו של דבר ×”×’×™×¢ לארגיון בעידן השני, ונמלט מהארץ התיכונה לאחר שהממלכה חרבה.
פנגולוד היה השריד האחרון ללאמבנגולמור בעת שהפליג מעבר לים. ה"אוסנווה-קנטה" פותח בפסקה הבאה:nike air jordan
בסוף הלאמאס דן פנגולוד בקצרה בהעברת מחשבות ישירה (סאנווה-לאטיה – פתיחת מחשבות), והשמיע לגביה כמה הצהרות, אשר תלויות בבירור בתיאוריות ותצפיות של האלדאר שפורטו באריכות במקום אחר על ידי חכמי המסורה של הנולדור. הן עוסקות בעיקר באלדאר ובוואלאר (כולל המאיאר, הפחותים באותו סוג). בני אדם אינם נידונים באופן מיוחד, למעט הכללתם בהצהרות כלליות לגבי כלל הברואים (מירואנווי Mirroanwi). עליהם אומר פנגולוד רק זאת: "בני אדם הם בעלי אותה יכולת כמו הקוונדי, אבל היא חלשה יותר בפעולתה בשל עוצמת ההרואה, אשר לרוב בני האדם יש עליה שליטה מועטה בלבד של הרצון.
לפיכך ×”"אוסנווה-קנטה" מוצגת כעבודתו של מחבר לא ידוע – כנראה בילבו באגינס, למרות שקרל הושטטר מציין ×›×™ "…מפתה לזהות את העורך ×”×–×”, ואת ×–×” של "קוונדי ואלדר" כאלפויין, המלח האנגלו-סקסוני שהיה המתרגם/מעביר והפרשן של עבודות אחרות של פנגולוד, כגון הקוונטה סילמאריליון, וראוי במיוחד לציון לאמאס ד' (Lhammas D)". אלא ש ב-1959 אלפויין כבר נעלם מזמן מן המיתולוגיה וכל התרגומים בני הסמכא משפות בני לילית יוחסו לבילבו (המחבר המקורי של הספר האדום של שפלת המערב[7]), ומלומדים מאוחרים יותר כגון מרי, טוק אחד או יותר, ולפחות מלומד אחד מגונדור (פינדגיל, סופר המלך, אשר יצר עותק של ספר התאין, שטולקין טען שהיווה את המקור לשר הטבעות). טולקין מתקף את ספר התאין כסמכות הסופית בנוסף לסיפוריהם של בילבו ופרודו (בנספח לשר הטבעות) :
ספר התאין היה העותק הראשון שנעשה מהספר האדום, והכיל חומר רב שהושמט או אבד לאחר מכן. במינאס טירית נתווספו לו הערות ובוצעו בו תיקונים, במיוחד של שמות, מילים וציטוטים בשפות בני לילית. כמו כן נתווספה גם גרסה מקוצרת של סיפור אראגורן וארוון, אשר מצוי מחוץ לתולדות המלחמה. נאמר על הסיפור המלא שהוא נכתב בידי בראהיר, נכדו של הסוכן פראמיר, זמן קצר לאחר פטירתו של המלך. אבל חשיבותו העיקרית של העותק של פינדגיל היא בכך שהוא מכיל את כל "תרגומים מלשון בני לילית" של בילבו. שלושת הכרכים האלה נתגלו כעבודה של כשרון וידע גדולים, שבהם הוא השתמש בכל המקורות שעמדו לרשותו בריוונדל, הן חיים והן כתובים בין השנים 1403-1418. אבל פרודו מיעט להשתמש בהם, בהיותם נסובים ברובם על ימי קדם, ועל כן לא נאמר עליהם עוד דבר כאן.air max 1
יתכן שהדובר חסר השם הוא פינדגיל או מלומד גונדורי אחר (זה היה הניחוש הראשון שלי), אבל בילבו מקבל כאן סטטוס של מופת על ידי המילים "עבודה של כשרון וידע גדולים". כאן עלינו לשאול, מיהו זה המחשיב אותה לעבודה גדולה כל כך? מן ההכרח הוא שעבודתו של בילבו זכתה להערכה מלאה רק בגונדור, וכנראה רק לאחר שפרש לשם פרגרין בשנת 64 לעידן הרביעי, בלוקחו עימו את ספר התאין (לבקשת אלסאר).
חלק מההערות בנספחים לשר הטבעות מצוטטות, זו דרכו של טולקין לרמוז שהוא מצטט ישירות מן הספר האדום. למשל:
"מלכנו, אנו קוראים לו; וכשהוא עולה צפונה לביתו באנומינאס הבנויה ומתגורר שם לזמן מה לחוף אגם אוונדים, הכול בפלך שמחים. אך אין הוא נכנס לפלך משום שהוא כבול בחוק שחוקק הוא עצמו שלא יכנס מי מהאנשים הגדולים בגבולות הארץ הזו. ואולם לעתים תכופות הוא רוכב עם בני העם הנאווה אל הגשר הגדול, ושם מקבל בברכה את פני רעיו, ואחרים שחפצים לראותו; ויש שרוכבים איתו משם ושוהים בביתו ככל העולה על רוחם. התאין פרגרין היה שם פעמים רבות, וכן גם האדון סאם החכם ראש העיר. בתו, אלאנור הנאווה היא אחת מנערותיה של המלכה כוכב-הערב. "
פסקה זו צריכה היתה להכתב בין השנים 15 ע"ר לבין 30 ע"ר, בין השנה שהפכה אלאנור לנערת המלכה, לבין השנה שבה נישאה לפסטרד מגרינהולם. השפה שונה לחלוטין מן ההערות על "אוסנווה-קנטה" ועבודות אחרות הנוגעות לימי קדם. לא יתכן שזוהי הערתו של בילבו כיוון שהוא לא היה בפלך בשנים אלה. ה"תרגומים מלשון בני לילית" אשר לבילבו מהווים איפוא דף ריק שהיה על טולקין למלא בחלוף השנים. "קוונדי ואלדר", "אוסנווה-קנטה" ו-"אורקים" (שלא לדבר על הסילמאריליון עצמו) הם, אם כך, חלק מהעבודות העתיקות יותר שבילבו תרגם ושימר.
בילבו היה אם כך בלשן מומחה, ויש לראות את טביעת ידו בכל סיפור שנשאב מן הספר האדום. הוא דיבר קווניה וגם סינדארין, ובוודאי למד הרבה מבני הלילית בריוונדל שחלקם ללא ספק הכירו את פנגולוד. יתכן שבני עמו של אלרונד, שהיו בעיקר נולדור, הכירו את פנגולוד טוב יותר מאשר חכמי מסורה אחרים מבני לילית, שמהם מעטים בלבד מוזכרים בשמם. ההתמוטטות של תרבות האלדאר בעידן הראשון ואובדן בני לילית רבים כל כך בסוף העידן השני הקטינו בוודאי את המשאבים שעמדו לרשותו של אלרונד, ולפיכך גם משאביו של בילבו היו מוגבלים.
"אוסנווה-קנטה" מנסה להסביר איך ומדוע שני יצורים יכולים לתקשר בדרך המחשבה. אבל עד מהרה הוא סוטה לדיון באופיו ומניעיו של מלקור בניגוד לאלה של מאנווה. מלקור השתמש ביכולת המולדת של כל היצורים התבוניים (אם גם היא פחותה בקרב סוגים חלשים יותר כגון בני לילית ובני אדם), לתקשר בכוח המחשבה, בשביל להתקרב אל יצורים חלשים יותר ולפתותם. היה ביכולתו לכפות על רצון אחר לציית לדרישותיו, רק לאחר שהוא היטה אותו מדרך הישר.
זאת אומרת שמלקור לא יכול היה להשפיע ישירות על מחשבות של יצורים אחרים, אך הוא יכול היה להוביל אחרים באופן עקיף לחשוב כפי שרצה שיחשבו. בינות לאלדאר של אמאן הוא הסתמך בעיקר על השפה, ושליטתו בה הדהימה אפילו את הוואניאר, למרות שמאנווה הזהיר את האלדר שמלקור ירכוש יכולת כזאת בשפתם.prescription oakley sunglasses
החיבור מסתיים בדיון בשאלה האם מאנווה צדק בהעניקו למלקור את חירותו. הנקודה המרכזית היא שאילולא עשה מאנווה כך, הוא ×”×™×” הופך להיות כמו מלקור, ומורד בעצמו כנגד אילובאטר. אחת מן ההערות המצורפות לחיבור עוסקת גם בראיית הנולד. תקשורת מחשבות, מהות הטוב והרע, ראיית הנולד – ואפילו התהייה האם יכולים הוולאר להילכד לאחר שנטלו לעצמם גוף – ×”"אוסנווה-קנטה" מכסה שטח רחב ומדלג מרעיון לרעיון מהר ממה שהמחבר מסוגל לרשום בפועל.
החומר משנות ה-50 המאוחרות מייצג תקופה יצרנית אך מתסכלת בקריירת הכתיבה של טולקין. ככל שהרבה לכתוב על הארץ התיכונה, כך היה עליו לכתוב יותר כדי להסביר את מה שכתב. תשובות הולידו שאלות, שאלות נותרו ללא מענה, והרעיונות התגלגלו מידו כמו סלעים המתרסקים במורדות קאראדראס.
עם זאת נראה היה שהכול חוזר אל המיתולוגיה שיצר עבור שר הטבעות. אותו חלק מנספח ד' ל"קוונדי ואלדר" שכריסטופר השמיטו מ"מלחמת הסילמארילים" עוסק בעיקר בקריירה המוקדמת של של פיאנור כחכם מסורה נולדורי. חקירתו של פיאנור בשפה ושאיפותיו הפוליטיות מובהרות בצורה מלאה ב"שיבולת פיאנור"[8], אשר כריסטופר פרסם ב"עמי הארץ התיכונה"[9], הכרך ה-12 והאחרון של סדרת ההיסטוריה של הארץ התיכונה.
החלק הראשון של ה"שיבולת" הרגיז בלשנים בגלל שהוא מספק נתונים הנוגעים להתפתחות הקווניה הנולדורית (נולדורין), בעוד היסטוריונים התרכזו בחלק השני של ה"שיבולת" כי הוא מכיל פרטים על הגיניאלוגיה הסופית של הנולדורין. "שיבולת פיאנור" חובר ב-1968 או מאוחר יותר, ולפיכך הוא מאוחר מ"קוונדי ואלדר" כמעט בעשור. נראה שטולקין לא הסתפק במה שכתב ב"אוסנווה-קנטה" והחליט להרחיב עוד על ההיסטוריה של פיאנור. כריסטופר מסיק שאביו השתמש בגניאלוגיות שכתב בשנות ה-50 המאוחרות בזמן העבודה על "שיבולת פיאנור". יתכן, ואפילו סביר להניח שחלק או כל הניירות של "קוונדי ואלדר" היו זמינים גם כן.ray ban wayfarer
עם זאת, כמו אלפויין, שהופעתו האחרונה בטקסט היתה אי-שם בשנות ה-50 המוקדמות (בהתאם לניתוח של כריסטופר עצמו), פנגולוד שקט באופן מוזר ב"שיבולת פיאנור" ובטקסטים נלווים. הזמן פורר את הטקסטים של פנגולוד והמסורת על פנגולוד עצמו סר חינה בעיני טולקין. הצורך לספק קול קדמון לתרגומים של בילבו נדחק הצידה על ידי הצורך של טולקין לתקן את הקוסמולוגיה ולכך את הצורך הבלתי נלאה שלו בשלימות.  במהלך שינויים אלה, הוא נטש באופן בלתי נמנע כמה רעיונות מבטיחים שרק נגע בהם.
אנו יודעים כעת שהוואניאר לא סתם שוטטו בין עצי ואלינור או ישבו באולמות מאנווה ושרו שירים כל היום. "שיבולת פיאנור" (בקטע שפורסם ביולי 2000 בויניאר טנגוואר) ובמידה פחותה יותר "אוסנווה-קנטה", מראים כי לוואניאר היו חכמי מסורה משלהם, שחלקם התדיינו עם פיאנור לגבי עקרונות בלשניים. נראה, אם כן, שסקרנותם של הוואניאר בנוגע לשפה לא היתה פחותה מסקרנותם של הנולדור. אבל יתכן שהוואניאר היו פחות מעוניינים בהיסטוריה של השפה מאשר בשימושיה. בעקרון הסכימו חכמי המסורה הוואניאריים עם פיאנור בקשר להתנגדות שלו להחלפת הצליל, אבל בגלל עוז התקפתו כנגד ההחלפה, פיאנור הרחיק מעצמו את תומכיו הפוטנציאליים, הן מבין הנולדור והן מבין הוואניאר.
מכתבים אלה וטקסטים אחרים אפשר גם להסיק משהו על ההיסטוריה של אמאן אחרי סוף העידן הראשון. טולקין זורק מדי פעם התייחסות לאמאן בזמן הווה, אולי בלי כוונה ואולי במחשבה להשאיר קשר עם ארצות האלמוות בגדר אפשרי. נאמר לנו שרוב רשומות נומנור אבדו בעת שקיעתה. לפיכך, כל התכתובת עם האלדאר של טול ארסיאה ו/או כל היומנים או דיווחים אחרים על ביקורי האלדאר אבדו בוודאי. אלנדיל ואנשיו יכלו להוציא מנומנור רק ספרים מעטים במקרה הטוב, ומאלה אפשר שאבדו רבים במהלך השנים והמלחמות. אובדן המקורות הנומנוריאניים פוטר את טולקין מהחובה לכתוב סיפורים נומנוריאניים רבים. אבל הוא גם מחזק את ההשקפה שכל טקסט שלם העוסק בימי קדם מוכרח להיות כלול ב"תרגומים מלשון בני לילית" של בילבו.
אף על פי כן, למרות שטולקין אולי השתעשע בזמן מן הזמנים ברעיון לספק את שלושת הכרכים של ה"תרגומים", ברור שלא הרחיק לכת בדרך זו מעבר לכתיבה וכתיבה מחדש של הסיפורים ב"קוונטה סילמאריליון" והטקסטים הנלווים. החיבורים הבלשניים הם ניסיוניים, ומספקים הצצות לשכבות בתוך התהליך ההתפתחותי. בשיר הילדים הידוע, המפטי-דמפטי הוא יצור בצורת ביצה. כשהוא נופל מן החומה ונשבר, שולח המלך את כל צבאו כדי לאחות את הרסיסים אולם כל אנשי המלך ופרשיו לא מצליחים במלאכה. התרגומים מלשון בני לילית מייצגים מורשת אבודה שאפילו צבא של חוקרים לא יוכל לשחזר. למען האמת אין שום דבר לשחזר, אבל יתכן ש"קוונדי ואלדר", "אוסנווה-קנטה" ו-"אורקים" יהיו ראויים לתשומת לב בעתיד. נראה שזה אך התחלנו לאסוף את הרסיסים.
 


[1] Osanwe-Kenta
[2] War of The Jewels
[3] Morgoth's Ring
[4] Myth's Transformed
[5] Vinyar Tengwar
[6] Pengolodh
[7] Westmarch
[8] The Shibboleth of Feanor
[9] The Peoples of Middle Earth

 

 

אסטרטגיית סאורון: מלחמה אחת לנצח בכולן, אבל…

מתרגם לעברית: קדם גולדן

בעידן הראשון, ניסה מורגות להביס את אויביו מהאלדאר על־ידי כך שהתקיפם בכל דרך אפשרית שהיתה לו. בדרך כלל, נחלו צבאותיו ניצחון מעורב. אפילו בנירנאית ארנואדיאד, נוכח מורגות לדעת שניצחונו נקנה במחיר כה כבד, שלא יכל לנצל את תבוסת בני הלילית ובני בריתם במלואה. הוא כבש את היתלום ואת מחוז מאד'רוס, השיב את חילותיו לדורתוריאון, ושלט באופן מלא על עמק הסיריאון העילי. אך בַפאלאס, בנארגותרונד, בדוריאת (ובברתיל, שהוא טכנית חלק מדוריאת) ובגונדולין היה צריך לטפל באופן נפרד.

http://www.ray-baneyewear2015.com
בעידן השני, ניסה סאורון לשחזר את הצלחותיו המפוקפקות של מורגות בהתקפות פתאומיות, בתקווה להשיג ניצחונות צבאיים. אך היו חסרים לו היתרונות שהיו למורגות. בעוד שרוב הארץ התיכונה היה תחת שליטתו של מורגות, היה סאורון עסוק כל העת בבניית אימפריה. בעוד שמבצרו הראשי של מורגות, אנגאבאנד, היה מוקף בטבעת מצור, סאורון מיקם את עצמו במורדור, בכוונה לפרוש את מרגליו וכוחותיו כנגד האלדאר בצפון והנומנורים בדרום כאחד.
http://www.airmaxrunningsneaker.com
הישובים הנומנורים לא התקדמו הרבה צפונה כשסאורון חישל את הטבעת האחת בסביבות שנת 1600. המבצרים הגדולים של פלארגיר, האנדוין התחתון ואומבאר לא נוסדו אלא 600 שנה מאוחר יותר. הכוח הנומנורי היווה, במקרה הטוב, סכנה לעימות עתידי. אך כאשר שלח גיל גאלאד לנומנור בקשת סיוע, להכין את אריאדור למלחמה הקרבה, עמלו הנומנורים במשך מאה שנים כדי לבצר את עמדותיהם לאורך הנהרות גוואתלו ול'ון. עד שסאורון החל להזיז את כוחותיו צפונה, הכפילו אויביו את שורות ההגנה.
http://www.oakleyeyewear2015.com
אין פירושו של דבר שסאורון נהדף. ההיסטוריה מבהירה היטב שסאורון כבש את תארבאד ועשה את דרכו לתוך ארגיאון בקלות יחסית. אוסט־אן־אד'יל החזיקה מעמד לזמן־מה, עד כשנה. ניסיונו של אלרונד לחזק את ארגיאון נכשל והוא נאלץ לסוג צפונה, וסאורון שלח צבא לשמור על אלרונד שלא יפריע בדרכו. וככל הנראה, באותו זמן שהחריב את ארגיאון, שלח סאורון צבא מזרחה להרי הערפל בכדי להרוג שם את בני הלילית ואת האדַין, שהיו זה זמן רב בני ברית עם שבט הגמדים 'ארוכי הזקן'.
http://www.airjordansneakerretro.com
אז, לא רק שסאורון נתן לאויביו זמן רב להתכונן למלחמה, הוא פרש את כוחותיו בדלילות כאשר הוא פתח במערכה. גיל גאלאד היה יכול לאחד בל'ון את רוב כוחותיו השורדים לאחר שנהדף אחורה מנהר הבראנדוין. כוחו של סאורון התפשט באריאדור, אך טולקין מעיר שסאורון הרג או גירש את בני האדם ובני הלילית שחיו במחוז. אלו שגורשו נסוגו למקלט שהקים אלרונד באימלאדריס או לממלכתו של גיל גאלאד. כך חוזקו שני האיזורים על־ידי המערכה המתקדמת של סאורון.

בסופו של דבר, היתה נחוצה התערבות מאסיבית מצד נומנור בכדי להביס את סאורון, אך הלקח שלמד מהמלחמה הזו היה שנומנור תהווה בעיה גדולה יותר מאשר לינדון. טולקין מספר לנו שלאחר הזמן ההוא לא פסקה המלחמה בין סאורון ובני הלילית, אף־על־פי שסאורון שינה את מטרותיו האסטרטגיות. הוא החל לכבוש אדמות נוספות במזרח. ובהדרגה, כשהרחיב את תחום שליטתו דרומה, הוא הסתכסך עם המושבות הנומנוריות לאורך החופים הדרומיים של הארץ התיכונה. נומנור הקימה מושבות בארץ התיכונה מסביבות שנת 1200, אך עד שנת 1800 החלו הנומנורים לבסס מבצרים, גובים מס־עובד מהתושבים המקומיים וכובשים ארצות מיושבות. נומנור נהפכה ליריבה שאיתה סאורון היה צריך להתמודד. למעשה, סאורון נוכח לדעת שבלתי אפשרי להביס את נומנור בשדה הקרב, והוא גבר על הנומנורים לבסוף על־ידי מעשה עורמה שהביא לחורבן נומנור ורוב תושביה.

ועדיין, למרות מפלת נומנור, לא נפטר סאורון מהאיום הנומנורי. אלנדיל והנאמנים הגולים כוננו את הממלכות ארנור וגונדור בצפון הארץ התיכונה. למרות שהיו אך שריד למעצמה אדירה שבעבר השפילה את סאורון מבחינה צבאית, הדונדַאין הנאמנים היו חזקים מכדי שיוכל להכניעם במהירות. סאורון למד זאת כאשר תפש את מינאס איתיל אך נהדף אחורה מאוסגיליאת. ניתן כמעט לשמוע אותו חושב "אוּ, אוי, זה לא הלך לפי התכנית." אילו חיכה עוד מאה שנים, הן ארנור והן גונדור היו נעשות חזקות יותר, אך ייתכן שהיה מחזיר לעצמו שליטה מלאה על רשת הארצות שהיתה לו, של ארצות בנות ברית וארצות נשלטות. הוא היה יכול להיות מצויד בהרבה יותר משאבים משהיו לו כאשר תקף את גונדור בשנת 3429.
ray ban sunglasses
ממתין יותר מדי, פועל מוקדם מדי – אלו הטעויות שעשה סאורון בעידן השני. הוא אפשר לאויביו להתחזק בעוד שהוא עצמו פיזר את כוחותיו וניהל מלחמה בחזיתות רבות. לאחר תבוסתו, היו לסאורון אלף שנים להרהר על כישלונותיו וחולשותיו. כאשר התחזק מספיק כדי ללבוש שוב צלם גשמי, הוא הבין שבכדי לתפוס שליטה על הארץ התיכונה, עליו לעבוד לאט, בזהירות. עליו לצבור כוח בעודו מחליש את אויביו.

צעד מספר אחד היה לבחור מקום מקלט בטוח. מורדור היתה כבושה על־ידי גונדור, שבמאה האחת־עשרה לעידן השלישי כמעט והגיעה לשיא כוחה. לא היתה תקווה לקחת את השליטה על מורדור מהדונדאין באותו זמן. ואף־על־פי־כן, סאורון היה צריך להיות קרוב לאויביו. לפיכך היה יער־ירק הגדול מיקום אטרקטיבי. היער העבות הציע סודיות יחסית והגנה במידת מה, ואת הגובה החולש על הסביבה של אמון לאנק. הגבעה ננטשה לפני שנים על־ידי בני הלילית, ותהיה קלה לביצור.
nike air max 90
בהיהפכו לבעל האוב מדול־גולדור (השם החדש שנתנו בני הלילית לאמון לאנק), הקים סאורון סגל של משרתים רשעים שנתפזרו ברחבי היער. יער־ירק הגדול נעשה כה מבעית שבני האדם שינו את שמו ליעראופל. ובעוד אורקים, טרולים, ווארגים, עכבישים ושאר יצורים נתקבצו סביב דול־גולדור, חידש סאורון את קשרו עם עמים מן המזרח אשר שירתוהו בעבר. בשכנעו כמה מבני המזרח להגר לדרום יעראופל, סאורון החל גל הגירות שהגיע עד לאריאדור. ההוביטים, שהתגוררו מאות שנים בעמקי האנדואין, החלו יראים כשנדידת בני המזרח איימה על שכניהם, ועזבו את מושבם בחיפוש אחר ארצות בטוחות יותר במערב.

בסביבות שנת 1300, שלח סאורון את שר הנאזגול צפונה כדי לכונן את ממלכת אנגמאר. לאנגמאר היו שתי תכליות. ראשית, היה זה בסיס מרוחק למבצעים שפעל כנגד תושבי ארנור מקרוב. סאורון לא היה צריך לדאוג לגבי הקמת והגנת קווי אספקה ארוכים. שנית, אנגמאר תיראה כמו כל ארץ אויבת אחרת לבני הלילית והדונדאין. ארץ אויבת עקשנית יחידה תמשוך יותר מדי תשומת לב. אך אילו יקומו ממלכות עוינות במספר מקומות, איש לא יוכל להיות בטוח מה בדיוק קורה. האם שב סאורון, או שמא כמה ממשרתיו בעבר פשוט נהיו יותר חזקים ושאפתניים? בעודו מעורר ספק בלב אויביו, קנה לעצמו סאורון זמן נוסף להתחזק.

אך למרות שאנגמאר יכלה לנצל את יתרון הפיצול שנוצר בארנור (שבו הדונדאין נתפלגו לשלוש ממלכות קטנות יותר ב־863), דול־גולדור בעצמה נהפכה למבודדת מהמזרח. בסביבות הזמן שבו סאורון ודאי שקל מה יוכל לעשות לממלכות הצפוניות, מינאלקאר הסדיר את חילוקי הדעות של גונדור עם אנשי הצפון ובני המזרח על־ידי תקיפת הארצות הקרובות לדרום יעראופל, עליהן תבעה גונדור זכות זמן רב. אך הן נהפכו לביתם של רבים מבני המזרח וכמה אנשי צפון בוגדים. מינאלקאר הרג או הבריח את בני המזרח הרחק מעבר לימת ר'ון, וכרת ברית עם ממלכת ר'ובאניאון קדמת יעראופל, שנשלטה אז על־ידי וידוגאביה.
oakley sunglasses sale
אי יכולתו של מינאלקאר לתקוף את דול־גולדור מסקרנת. ייתכן שסאורון השתמש בבני המזרח כמסווה, ושלמינאלקאר נראה בעל האוב מדול־גולדור כאיום קטן עד אפסי לגונדור. אף־על־פי־כן, היה צריך סאורון לחכות שבני המזרח ישקמו כוחם. ברם ייתכן שחש גם שיש צורך לפתח תרבות חדשה של בני המזרח. טולקין מספר לנו, שבמאות לאחר מכן היו מלחמות בקרב בני המזרח. ייתכן ששליטתו של סאורון בעמי המזרח לא היתה מלאה, או שחש שהלוחמים הטובים ביותר יהיו אלה שישרדו מלחמות נוראות.

אך גם גונדור היתה חזקה מאוד. אפילו כאשר פרצה מלחמת האחים ולבסוף גירש אלדאקאר את אויביו דרומה, לא היה ביכולתו של סאורון לנצל את המלחמה. הוא היה מרוחק מאומבאר בה המורדים שהובסו ביקשו מקלט, ולא יכל ליצור קשר עם המתנגדים. דול־גולדור היתה אמנם מקום מקלט בטוח, אך גם הגבילה אותו מאוד. המגיפה הגדולה של שנת 1636, שסאורון הפיצהּ במזרח ושילח אותה מערבה, פתחה בפניו הזדמנויות חדשות. גונדור איבדה אנשים כה רבים שהמשמר על מורדור חדל. כשעזבוה הדונדאין, נכנסו אליה אורקים ושאר יצורים. אך במקום שיחזור לשם בעצמו, השתמש סאורון במורדור כלא יותר מפרוזדור להתפשטות נוספת. הוא ודאי החל לשלוח שליחים דרומה לערוך גישושים לקראת ההאראדרים.

מאתיים שנים לאחר המגיפה הגדולה התקיפו רוכבי הקרונות את אנשי הצפון ואת גונדור. עמי המערב הובסו וסאורון השיג שליטה מלאה על הארצות שבין יעראופל ומורדור. מיד לאחר מכן הביא שר הנאזגול למפלתה הסופית של ארתדַין, האחרונה ממלכות הדונדאין הצפוניות. אך למרות שלינדון ואימלאדריס, שמילאו תפקיד חשוב בהבסת אנגמאר, עוד נותרו בצפון, סאורון הפנה את תשומת ליבו אל גונדור. התערבותה של גונדור היתה זו שהביאה לחורבן אנגמאר. ארצות הצפון לא הוחרבו לגמרי, אך היוו כעת פחות איום.

בנוסף, כאשר גמדי קהאזאד־דום שיחררו את הבאלרוג בשנת 1980, הם שינו שלא־במתכוון את מאזן הכוחות בצפון. למרות שקהאזאד-דום לא לקחה (ככל הנראה) תפקיד פעיל במלחמות כנגד אנגמאר, היא ניצבה כנגד סאורון בברית־האחרונה, וייתכן שעוד התנגדה לו. חורבן התרבות הגמדית בידי הבאלרוג ומנוסת רבים מתושבי לוריין שבאה כתוצאה ממנו, הבטיחה שלסאורון לא יהיו אויבים חזקים בצפון. טולקין מציע שבשל נוכחותו של בעל האוב בדרום יעראופל, התערבה גאלאדריאל בנעשה בלוריין. לולא השיבו היא וקלבורן סדר לממלכת בני הלילית, לא היה נשאר מי שיתנגד לדול־גולדור, זולת מספר אנשי יערות ועם קטן בשם איאותאוד, שהיו בעצמם רק שריד לממלכת רובאניון האדירה בעבר. ממלכת תראנדויל בצפון יעראופל נותרה איתנה, אך הוא לא לקח חלק במלחמה כלשהי מאז שלהי העידן השני.

המאה העשרים לעידן השלישי נתגלתה כסוערת לסאורון ולבני בריתו גם יחד. אובדן ארתדַין וקהאזאד־דום ודאי החרידה את האלדאר והאיסטארי. הפסדיה של גונדור בקרבות כנגד בני המזרח והנסיגה האחרונה של האיאותאוד לעמקי האנדואין, למעשה הבטיחה שאין עוד למערב כוח אדם בכדי לעצור את זרם המשאבים לדרום יעראופל ומורדור. הופעתם של הנאזגול בשנת 2002 כשצרו על מינאס איתיל, אשר נפלה לאחר שנתיים בלבד, הוכיחה שהרוע שהובס בצפון סבל רק ממכשול זמני.

אך אף־על־פי שיצא לה שם רע, נראה שבמהלך תקופה ההיא דול־גולדור כמעט לא הראתה שאיפה כלשהי. באמצע המאה ה־20 מלכי ארנור וגונדור הגיעו למסקנה שרצון אחד חפץ במפלתם מסיבות לא ידועות. עד אמצע המאה ה־21 הסיקו החכמים (האיסטארי והאלדאר) שהשוכן בדול־גולדור הוא זה שיהיה אויבם הראשי. אך מי בדיוק היה בעל האוב? החכמים חשדו שהוא אחד מן הנאזגול. אחרי הכל, שר הנאזגול היה המלך־המכשף מאנגמאר. הנאזגול זה עתה תפשו את מינאס איתיל, ובהחלט היו פעילים בארץ התיכונה. אולם היו כמה, ביניהם ודאי גם גאלאדריאל וגאנדאלף, שחששו שבעל האוב הוא סאורון עצמו. לכן חקר גאנדאלף בדול־גולדור בשנת 2063, וסאורון נסוג מזרחה.

במשך 400 השנים שכונו בפי החכמים השלום הזהיר, סאורון הכין כוחות חדשים. הבאלכות, קרוביהם של רוכבי הקרונות, עלו בחשיבותם במזרח. האורקים פרו ורבו במורדור. אומבאר, שהוחרבה על־ידי גונדור במאה ה־19, שוקמה שוב על־ידי כוחות שהיו, ללא ספק, נאמנים לסאורון. והוא לבסוף קרא תיגר על השליטה הנומנורית בימים. השפעתו של סאורון על ההאראדרים גברה.

כאשר סבר ששעתו הגיעה, חזר סאורון לדול־גולדור ב־2460 בכוחות מחודשים. אז מינאס איתיל שילחה את האורקים על איתיליאן. סאורון שלח אורקים וטרולים ליישב את הרי הערפל, ושודדי הים מאומבאר החלו לתקוף את גונדור. אולם השיבה אל דול־גולדור מרמזת שסאורון עדיין ירא פן יתאחדו אויביו. הגמדים ארוכי־הזקן התחזקו שוב. האיאותאוד נתעצמו במספרם, והיו עוד עמי אדַין בעמקי האנדוין שאולי יכרתו ברית עם גונדור. לוריין עוד נותרה כמעוז כוח לִילי, ותראנדויל שלט על צפון יעראופל. סאורון ודאי רצה לשמור על חוסר האיזון של אויביו בצפון בזמן שהנאזגול, הבאלכות ושודדי הים מכלים את משאביה של גונדור.

אך סאורון שב לדול־גולדור בגלל גורם נוסף - הטבעת האחת. זמן רב האמין שזו הושמדה, אך במהלך השנים הבין שאין זה ייתכן. הוא שיקע בטבעת חלק ניכר מכוחו. לו הושמדה, היה נותר חלש מכדי שיוכל להתחזק בשנית. למרות זאת, שב אליו כוחו במהלך השנים, ונמצא שהוא יכול לכפות את רצונו על יצורים נוספים. בשלב מסוים הישרדות הטבעת היתה לעובדה ברורה מאליה לסאורון. הוא לא רק שרד את מפלתו, הוא השתקם ממנה.

לפיכך, היה זה הכרחי שסאורון ימצא את הטבעת לפני שאויביו ימצאוה וישתמשו בה נגדו. מעולם לא עלה בדעתו שמישהו ינסה להשמיד את הטבעת, אך עוד נותרו אלדאר חזקים בארץ התיכונה, שאם תיפול לידם הטבעת, ינסו להשתמש בה כדי להתחזק שוב - קירדאן, אלרונד, גאלאדריאל וקלבורן. כל אלו היו שארי בשר למלכי האלדאר הקדומים, ונחשבו לאדירים בכוח ודעת. ומה ידע סאורון על האיסטארי? הם ללא ספק היו בני אלמוות. הם היו בארץ התיכונה זה אלף שנים.

כשסאורון למד בסופו של דבר על מות איסילדור, הוא היה בעמדה טובה מספיק בדול־גולדור בכדי לתפוס שליטה על איזור שדות־הסיפנים ולאפשר למשרתיו לחפש את הטבעת. אלא שסאורון למד רק לאחר שנים רבות שהטבעת שכנה הרחק בגָדָה שמנגד. או שהיא נמצאה לפני שאפילו החל בחיפושיו אחריה, על־ידי בן סטור בשם דיאגול, שדודנו סמיאגול רצח אותו ולקחהּ.

לכן, ייתכן שהתקפת הבאלכות נגד גונדור הצפונית ב־2510 שירתה שתי מטרות - ראשית, להתיש ולהחליש את גונדור. שנית, לפנות את הדרך לחיפושי סאורון אחר הטבעת. גבולה הצפוני של גונדור שכן קרוב מדי לדול־גולדור מכדי שתוכל להישמר חשאיות. אולם, יעדיו של סאורון נשתנו כשאיאורל ×”× ×”×™×’ צבא של אנשי איאותאוד מהצפון לעזרת גונדור. הקרב בשדה קלבראנט לא ×”×™×” מפלה ניצחת לבאלכות. הם נותרו כוח לחימה יעיל לסאורון. אך במקום שהשליטה על עיקולי האנדואין [עיקולי הנהר באזור שדה קלבראנט וצפון רוהאן – המתרגם], תעבור מגונדור לסאורון, היא עברה לידי האיאותאוד. כך המשיכו גונדור ולותלוריין להוות איום גדול לתכניות סאורון.
air jordan 12
אף־על־פי־כן, כאשר מסר קיריאון את קאלֶנארד'וֹן לאיאורל ובני עמו, נאלץ שוב סאורון לשנות את האסטרטגיה שלו. קיריאון ריכז את כוחו באנוריאן ובאיתיליאן, וקאלנארד'ון עברה לשליטת אנשי הצפון, עליהם לא היה מסוגל סאורון לשלוט. לא היה ניתן להתעלם מהרוהירים, או כפי שכונו עתה עַם איאורל. ההזדמנות להתמודד איתם הופיעה במאה ה־28. הֶלְם מלך רוהאן (כפי שנקראה קאלנארד'ון כעת) ביסס את כוחו בחבל המערבי בכך שהרג את השר העולה פְרֶקַה וגירש את משפחתו. בנו של פרקה ווּלף כרת ברית עם בני ארץ־דון, שאבותיהם שירתו את סאורון בעידן השני.

בשנת 2758, וולף פתח במתקפה כנגד רוהאן מארץ־דון. באותה העת, שודדי הים מאומבאר או מחלקים אחרים של האראד, תקפו את רוהאן ממערב, והבאלכות או עמי מזרח אחרים התקיפו את רוהאן מהמזרח. גונדור עצמה הותקפה ולכן היתה מנוּעה מלסייע לרוהאן. הרוהירים הובסו בקרב והונסו אל ההרים. וולף לקח חזקה על רוב הארץ. סאורון, ללא ספק, תכנן את ההתקפה, כמו גם את עונת הקור הממושכת שכונתה החורף הארוך, בהבטיחו שיושבי רוהאן (ואריאדור) יסבלו מאוד. אך אם ביקש סאורון לשים קץ לרוהירים, אזי הוא נכשל. למרות שהלם עצמו נספה במהלך החורף הארוך, אחיינו פראלאף הביס את וולף ובני בריתו באביב באותה שנה, בסיוע גונדור, שהדפה את התקיפות מדרום. אך העימות הביא למכשול נוסף, שסאורון ודאי לא חזה.

בשנת 2590, הגמדים ארוכי־הזקן כוננו מחדש את הממלכה שתחת ההר בארבור, ששכן ממזרח לצפון יעראופל. בעוד שארבור לא היוותה שום איום לדול־גולדור, היא באה בברית עם הממלכה הצפונית דייל. שתי הממלכות גדלו בעושרן, בתהילתן ובכוחן. בשנת 2770, הדרקון סמוג בא מן הצפון הרחוק והשמיד את ארבור ואת דייל כאחד. הגמדים ששרדו יצאו לגלות ובסופו של דבר משפחת המלוכה הגיעה לארץ־דון. ב־2990, תרור, שהיה המלך תחת ההר, גמר אומר לשוב למזרח. הוא נרצח על־ידי אזוג, ראש האורקים בקהאזאד־דום, שערף והשחית את ראש מלך הגמדים.

בן תרור תריין כרת ברית של כל עממי הגמדים, על מנת להכריז מלחמה של שבע שנים כנגד האורקים בהרי הערפל. למרות שהגמדים סבלו אבדות חמורות, הם כמעט והכחידו את האורקים. שליטת סאורון על הרי הערפל נהרסה ביעילות במלחמה ההיא. יחד עם כישלונו להשמיד או לתפוס שליטה על רוהאן, אבדן הרי הערפל צמצם את סיכויי סאורון להרוס את לותלוריין או למצוא את הטבעת האחת.

בכדי שלא יסוכל לאורך זמן, יתכן שבעת ההיא החל סאורון להשיב אליו את שאר טבעות הכוח שנתן בעידן השני. לגמדים היו השבע ולנאזגול היו התשע. לצוות על הנאזגול לתת את טבעותיהם לא תהיה בעיה. אך סאורון נאלץ לרדוף אחר מלכי הגמדים אחד אחד ולקחת מהם את טבעותיהם. וממלכים אלו, רק שלושה עוד החזיקו בטבעותיהם. ככל הנראה, ארבע מהטבעות הושמדו על־ידי דרקונים. תריין היה שומר הטבעת האחרון שנפל לידי סאורון. על אף שטולקין לא מציע שום הסבר מדוע לקח סאורון בחזרה את טבעות הכוח, ייתכן שהשתמש בהן כדי להגביר את כוחו. או שמא התכוון, בשלב כלשהו, לחלקן שוב לעבדים פוטנציאלים חדשים. גלוין דיווח למועצת אלרונד בשנת 3018 שסאורון הציע למלך דיין השני שלוש טבעות, למרות שאין אנו יכולים לומר שסאורון היה אכן משיב את הטבעות לגמדים.

בעידוד המועצה הלבנה, שאותה כינסה גאלאדריאל בין האיסטארי ושועי בני הלילית לאחר שנסתיים השלום הזהיר, שב גאנדאלף לדול־גולדור בשנת 2851. שם אִימת לבסוף שבעל האוב אכן היה סאורון ששב, וגילה שסאורון מקבץ את טבעות הכוח בשנית, כמו־כן שהוא מחפש את האחת. חדשות שכאלו התגלו כמדאיגות לסארומאן, שהתיישב במבצר הגונדורי לשעבר, באיזנגארד, לאחר החורף הארוך. בזמן ההוא חשב סארומאן שאכן ניתן למצוא את הטבעת האחת, והוא רצה אותה לעצמו. הוא החל לגייס בני ארץ־דון ואורקים לשירותו, ושלח מרגלים לחפש אחר הטבעת בסביבות שדות־הסיפנים.

על אף שסארומאן לא היווה איום מיידי לסאורון, החיפוש אחר הטבעת נעשה דחוף יותר. בעוד שארנור נהרסה לחלוטין (או כך חשב סאורון – הוא לא הבין שצאצאי איסילדור שרדו בצפון), גונדור הוכיחה יכולת התחדשות ועוצמה רבה יותר, הודות לבריתהּ עם הרוהירים. עלייתו של כוחו מתחרה עלולה לסבך את העניינים, אך אם ימצא סאורון את הטבעת האחת, ישיג במהירות אדנות ושליטה על עמים רבים.

עד שנת 2941, ודאי השתכנע סאורון שהטבעת האחת איננה עוד באיזור שדות־הסיפנים. המועצה הלבנה פעלה נגדו והוא נסוג מדול־גולדור. נאמר שיעראופל נהפך נקי יותר, ומקום טוב יותר לעת ההיא. שינוי שכזה מרמז שסאורון לא פשוט נסוג מדול־גולדור. הדבר מציע שהתקיימה נדידה המונית מזרחה של אורקים, בני אדם וכל שאר היצורים שהיו תחת שליטתו של סאורון. בעוד שיש הטוענים שפעולת המועצה הלבנה כללה גם סוג כלשהו של התקפה בקסם, סביר יותר שלותלוריין שלחה צבא אל יעראופל. יתכן שהאיסטארי ושועי בני הלילית קראו תיגר על כוח הכישוף של בעל האוב באופן ישיר, אך סאורון נסוג לאחור וכך שמר על חלק ניכר מכוחותיו.

הנסיגה מעלה השערה שסאורון לא היה מוכן יותר לסכן את חיילותיו העיקריים בקרב פנים אל פנים, או לתת להם לפעול על-ידי נציג. מאידך, בצפון, פתח בולג (בנו של אזוג) במתקפה כנגד חבורת גמדים שהונהגה על־ידי תורין בן תריין, ששב לארבור. לאחר מות סמוג, בני לילית, בני אדם, גמדים ואורקים התקבצו על ההר במטרה לזכות באוצר שנשמר על־ידי הדרקון במשך 170 שנים. האם פעל בולג לפי פקודת סאורון, או שמא איבד סאורון את שליטתו על האורקים בהרי הערפל? לו אישר או הרשה סאורון לבולג לפתוח במתקפה, אזי סביר שהיה שולח משאבים ניכרים לפעולה שודאי היתה מבטיחה לו בסיס לשימוש כנגד תראנדויל. אבל זה גם היה משאיר את סאורון ללא תמיכה קרובה מהרי הערפל. לו תפש בולג שליטה על ארבור, היה סאורון בעמדה להרוס את תראנדויל ולהביא תגבורת כנגד לותלוריין ללא מכשול. אך כאשר הרחיק בולג את צבאות האורקים, היה ללותלוריין חלון הזדמנות שבו יכלה לפעול.

כך, אם היה בולג נציג סאורון בצפון, סאורון עצמו היה יכול לשוב למורדור בכל עוצמת דול-גולדור. במקום לפרוש את משאביו בין שלושה בסיסים עיקריים (מורדור, דול-גולדור וארבור), יכול היה סאורון לרכז את כוחו בשני איזורים ברי הגנה, שניתן לחזקם בקלות מהמזרח. לכן, משום שלא סיכן הכל, תבוסת בולג בארבור רק עיכבה את תכניות סאורון. טולקין אומר ששלושה רבעים מהאורקים בצפון נספו בקרב חמשת הצבאות. היו נחוצים מספר עשורים למען ישקמו את מספרם. בינתיים, עת בנו שוב אנשי הצפון את דייל והגמדים ארוכי-הזקן כוננו שוב את ממלכת ארבור, סאורון שב למורדור.

סאורון הכריז על חזרתו בגלוי בשנת 2951. כעת חש מספיק בטוח, על-אף כישלונו להשיב לעצמו את הטבעת האחת, לעמוד בכל מתקפה הצפויה לבוא מהמערב. אין להקל ראש באפקט הפסיכולוגי של ההכרזה "הנה חזרתי" על בני הלילית. רבים מהאלדאר פשוט איבדו תקווה. ייתכן שרובם האמינו שמצא את הטבעת האחת, או שהיה קרוב למצאהּ. עד שנת 3000 החלו הגמדים לנוע מערבה, והביאו דיווחים על תנועות עמים, על מלחמות גזל, ועל כוחו הגובר של סאורון. רבים מהאלדאר הנותרים הצטרפו להגירה ההמונית אל הים, בעוזבם את הארץ התיכונה לבלי שוב. בני הלילית ביערות נותר איתנים, אך לינדון ואימלאדריס לא יכלו עוד להקים צבאות.

בעוד האורקים בהרי הערפל משקמים את כוחותיהם, אויבים חדשים איימו על גבולה המזרחי של דייל. מורדור כרתה ברית עם בני המזרח וההאראדרים, וסארומאן נפל תחת השפעתו של סאורון כשהשתמש בפאלאנטיר של איזנגארד כדי לרגל אחרי מורדור. על אף שסארומאן כבר לא שמר אמונים למערב, עד העת ההיא היה יריב לסאורון. לפיכך, עֶזרה למועצה הלבנה לסלק את סאורון מדול-גולדור בשנת 2941, שירתה את מטרות סארומאן. הוא רצה לחפש את הטבעת האחת בחופשיות. עד זמן מלחמת הטבעת, מצא סארומאן את שרידי איסילדור, אך לא את הטבעת (שכמובן נלקחה אל הפלך).

גונדור נחלשה עוד ועוד בשל ההתקפות החוזרות ונשנות מצד מורדור והאראד, אך כוחה הצבאי כבר לא היה חיוני לאסטרטגיית סאורון. הטבעת עצמה היתה כעת בראש מעייניו. סוף סוף למד על גורל הטבעת האחת מפי סמיאגול, ובשנת 3018 שלח את הנאזגול לפלך להשיגה ולהשיבה אליו. על אף שהתכונן למלחמה שהניצחון בה הובטח לו, היה על סאורון לוודא שאויביו לא ישתמשו בטבעת כנגדו בטרם יפתח במלחמה. מצביאיו עלולים לשנות נאמנותם אם מישהו חזק מספיק יאחז בטבעת ויתבע בעלות עליה.

המערך העצום של ממלכות ושבטים שהרכיב סאורון, הבטיח לו ניצחון מוחלט בכל מלחמה שבה לא ישתמשו בטבעת. מציאת הטבעת היתה מבטיחה לו שליטה ללא עוררין בארץ התיכונה. האלדאר הנותרים לא היו עוד חזקים בכדי לקרוא תיגר עליו. הדונדאין נתדלדלו והיו מעטים מכדי שיוכלו להקים צבאות רבי עוצמה כדוגמת אלו שהיו תחת פיקודם בשיא כוחם. ואנשי הצפון, שאמנם היו חזקים במקומות כדייל, עמקי האנדואין העיליים ורוהאן, נתפלגו לממלכות רבות ולא היו מסוגלים ליצור ברית חזקה מספיק בכדי לקרוא תיגר עליו.

ב-3018, סאורון היה מוכן להרוס את דייל וארבור, לעבור בצפון יעראופל, ולטהר את עמקי האנדואין מבני אדם, בני לילית וגמדים. ודאי אף לותלוריין לא היתה שורדת זמן רב. לגונדור, מאידך גיסא, היה די חוזק, במיוחד לו תתוגבר על-ידי רוהאן, לעמוד במתקפה מאסיבית אחת לפחות. התפקיד שהועד לסארומאן היה למנוע או לעכב את סיוע רוהאן לגונדור. האורקים מהרי הערפל יכלו לתקוף את בני ביאורן, אנשי היערות ולותלוריין, וללא ספק, את אימלאדריס וארבור. דול-גולדור, שעתה שוב שוקמה, תרחיק את תראנדויל. לא היה סיכוי לאנשי הצפון לכרות ברית ברגע האחרון ולבוא לעזרת גונדור. כל החלקים היו במקומם. הניצחון היה מובטח. זה היה זמן טוב להיות השר האפל.

אבחנת גאנדאלף לגבי כוונותיו ועדיפויותיו של סאורון (כפי שנחשפה במועצת אלרונד ב-3018 ובדיון האחרון של אלופי המערב בשנת 3019), מציעה מבט פנימי לתוך האסטרטגיה המשתנה של סאורון במהלך העידן השלישי. כאשר התעורר ולבש שוב צלם גשמי, האמין סאורון שנפגע קשה בגלל השמדת הטבעת האחת. נחוש להתנקם באויביו, ואולי להחזיר לעצמו את השליטה על הארץ התיכונה, הוא החל במשימה – לפלג ולהחליש את אויביו. סגנו הביא לחורבן ארנור. הבאלרוג (בין בשל הוראת סאורון או בין בגלל נסיבות מקריות) הרס את קהאזאד-דום וכמעט וחיסל את לותלוריין. בני המזרח, שודדי הים, וההאראדרים התישו את גונדור במלחמה, הופכים אותה מאימפריה רבת עוצמה לארץ מצומקת, עודנה גאה אך מפוחדת ומלאת תחושת מורא ואבדון. ורוב האלדאר שנותרו נסו מהארץ התיכונה כאשר ראו שהעימות האחרון עומד להתחיל.

למרות כמה מכשולים ארעיים, עד שנת 3019 סאורון היה בטוח ביכולתו להשיג ניצחון מוחלט על אויביו. הוא למד שהטבעת האחת עדיין היתה קיימת , וידע מי מחזיק בה. הוא פחד שמישהו ייקח את הטבעת וישתמש בה נגדו. הסכנה הגדולה ביותר, לפי סאורון, היתה האפשרות שמחלוקת ומריבה תתגלענה בקרב כוחותיו ואז ייתכן שהכוחות שקיבץ ינוצלו כנגדו. לפיכך הסיקו אראגורן וגאנדאלף, שהסיכויים להצלחת מסע פרודו להשמדת הטבעת תלויים בפחדיו של סאורון. הם גרמו לו להאמין שהופיע אדון חדש לטבעת, כפי הנראה אראגורן. מודע היטב למה שעולל לו עיכוב בעידן השני (ואולי גם הרגיש שלא יפעל מוקדם מדי), סאורון פתח במתקפה עצומה נגד גונדור, בתקווה לתפוש את הטבעת. וכשהמתקפה ההיא נכשלה, הוא שילח את כל מה שנשאר לו במתקפה אכזרית, באמונה שתביא אליו במהרה את הטבעת.

כמה מופתע ושבור ודאי היה סאורון, עת תבע פרודו בעלות על הטבעת מתוך היכלי סאמאת נאור, כשהבין שהוא, התכסיסן המומחה, רומה. כל תכנוניו ותמרוניו הזהירים במשך אלפיים שנה ירדו לטמיון. צבא עצום, כוח מוחץ, והאסטרטגיות החכמות ביותר כולם עורערו על-ידי הפירוש המוטעה שנתן סאורון לעובדות שאסף. הוא האמין שאויביו יבקשו להיות כמוהו. לו הבין שהם פשוט רצו להיפטר ממנו ומכל שרי האופל לעד, ייתכן והיה נוקט בדרך יותר הגנתית. בעולם שכזה, היה סאורון נותר בנקודת קיפאון לזמן-מה. עדיין מפחד שמישהו יאחז בטבעת וישתמש בה נגדו. אך גם היה מפחד שמא מישהו יצליח להשמידה. הוא היה נאלץ לחשוב על אסטרטגיה חדשה. אין ספק שהיה עושה כך, ושמועצת אלרונד הגיעה למסקנה הנכונה שיש להם הזדמנות אחת ויחידה להביס את סאורון.

סוחרי הארץ התיכונה

מאנגלית: יואל ואינגר (Elindor) "סוחרי הארץ התיכונה" הוא תרגום של המאמר "The Merchants of Middle-Earth" המופיע ב:  מייקל מארטינז הוא טולקינאי מוכר מאד בקהילה העולמית. מארטינז הוא המחבר של הספר האלקטרוני 'פארמה אנדוריון: מאמרים על טולקין' וכמו כן עוסק בפרסום מאמרים על טולקין. כל השמות והמונחים הם בנוסח התרגום הישן. מדי פעם עולה השאלה האם מושג הכסף ×”×™×” קיים בארץ התיכונה. קשה למצוא עדויות לקיומו של כסף בשר הטבעות, אך ישנן כמה התייחסויות אליו. כאשר גאנדאלף מגיע להוביטון עם עגלה עמוסה לעייפה בזיקוקין די-נור, למסיבת יום-ההולדת המשותפת האחרונה של בילבו ופרודו, ילדי ההוביטים עוקבים אחריו עד לסמטת באג בתקווה לקבל מעט זיקוקין. אך במקום זאת בילבו מחלק להם מספר מעות ומשלח אותם לדרכם. כמו כן, בשיחה עם ידידים בפונדק המקומי, הכפרי הזקן מציין ×›×™ בילבו חופשי עם כספו. ב"החוט המשולש", טולקין אומר שפרודו רוכש בית בקירקהולו בין ברנדיהול וניובורי בבוקלנד. לאחר מכן, פרודו מוכר את סמטת באג למשפחת סאקוויל-באגינס, קרוביו הטרחנים אשר קיוו לרשת את ביתו וכספו של בילבו לפני שהלה אימץ את פרודו. כסף מוזכר שוב כאשר כל הסוסים נגנבים מאורוותו של בארלימאן החמאוני בברי. בארלימן משלם למרי 18 דינרי כסף (במקור penny – פני) כפיצוי על סוסי הפוני שלו, ורוכש פוני עבור 12 דינרי כסף נוספים מביל בן-שרך, פי שלוש משוויו. בהמשך הספר, ההוביטים וחבריהם מקבלים ציוד ותחבורה מאנשים שעוזרים להם, כך שכסף נעלם מעיני הקורא בשאר הסיפור. פני הוא מטבע אנגלו-סקסוני מהמאה השמינית לספירה, שמבוסס על הדינר הפרנקי שהקדימו במעט. אופה, מלכה של מרקיה, הגדיל את תפוקת הפני לאחר שכבש את ממלכת קנט, שהתחילה לטבוע פני בסביבות 765 לספירה. כך שהפני של פעם אינו דומה לפני של ימינו. הפני ×”×™×” עשוי מכסף והיה המטבע העיקרי של הממלכות </http://www.oakleyeyewear2015.comspan>האנגלו-סקסוניות מהמאה השמינית לספירה ואילך, כשם שהסולידוס ×”×™×” המטבע העיקרי של האימפריה הרומית מאות שנים קודם לכן. הפני החליף מטבע קדום יותר, ×”"סקיאט", שהיה בשימוש במסחר בין האנגלו-סקסונים לסקנדינווים. מעט לפני ההוצאה לאור של שר הטבעות, טולקין נאלץ לצמצם את החומר הרב שהכין עבור הנספחים. בין הנספחים שהושמטו, אשר פורסמו רק ב"עמיה של הארץ התיכונה", ×”×™×” חלק קטן אך מרתק, המתאר את שמות המטבעות שהיו בשימוש בגונדור. ×”"טארני" (tharni), נאמר שם, ×”×™×” מטבע כסף, שערכו רבע מה"קאסטאר" (castar). הטארני הוא המקבילה לפני של אריאדור. המקבילות של הטארני והקאסטאר אצל בני הלילית היו "קאנאט" (canath, קאנט – 'ארבע') ו"מיריאן" (mirian, מיר – 'תכשיט או חפץ יקר ערך'). האתימולוגיות מספקות את השורש – מבאח (mbakh), שפירושו 'להחליף', משורש ×–×” נגזרו המלים בקניה (שלב מוקדם של קווניה) ל'מסחר', 'סוחר' ו-'לסחור'. בנולדורין (סינדרין) היו גם מלים ל'רוכל ' ול'סחורה'. הכרת השפות העתיקות של הארץ התיכונה את מושג המסחר, מרמזת ×›×™ טולקין הקדיש מחשבה באשר לפעילות הכלכלית של בני הלילית והגמדים בתקופות המוקדמות, למרות שלא סיפק עליה פרטים. לדוגמא, אין אנו יודעים האם כסף ×”×™×” בשימוש בבלריאנד, למרות שדווח ×›×™ קירדאן סחר או נתן פנינים לתינגול, שבתורו העבירם לגמדי ארד לוין (הברודבימס והפיירבירדס של נוגרוד ובלגוסט). הגמדים סללו דרכים בכל הארץ התיכונה בימים קדומים. גמדי ארד לוין סללו דרך או שתיים לדוריאת, והדרך ×”×’×™×¢×” עד לנרגותרונד (אשר הם עזרו לבנות). מסחר גמדי עבר דרך תארגליון, ונאמר ×›×™ קאראנתיר התעשר בשל כך. ניתן להניח ×›×™ הוא גבה מס או אגרה בתמורה לשמירת הדרכים. יתכן גם ×›×™ סיפק לגמדים מזון, משום שב"עמיה של הארץ התיכונה" נאמר ×›×™ הגמדים לא גידלו את מזונם. אנו יודעים על שתי ערים בבלריאנד שהגמדים עזרו לבנותן (נרגותרונד ומנגרות). לנולדור היו את הבנאים שלהם וכפי הנראה הם בנו את מגדלי האבן שלהם ללא עזרת הגמדים. אך נראה ×›×™ הגמדים והנולדור החליפו בינהם מידע וסחורות מחושלות. כך שהאפשרות למסחר היא גדולה, לפחות במזרח בלריאנד. מעבר לבלריאנד הייתה לגמדים מערכת דרכים שהובילה לפחות מארד לוין לגבעות הברזל ואולי אף מעבר להן. כפי הנראה, הגמדים סחרו גם עם האבארי, הנאנדור והאדאין, אך אין אנו יודעים אם כסף ×”×™×” בשימוש או האם המסחר התבסס על סחר חליפין והגשת שירות. בעידן השני בני הלילית התפשטו מלינדון (השארית האחרונה של בלריאנד) מזרחה ודרומה לארגיון ולאדלונד. אדלונד ×”×™×” אך מובלעת, ישוב קטן של סינדאר ונאנדור שאבו להשאר מנותקים מממלכת גיל-גאלאד בצפון, שהייתה בשליטת הנולדור. ארגיון נחשבה לממלכה של הנולדור אך אוכלוסייתה כללה גם סינדאר ו/או נאנדור. ארגיון סחרה גם עם קהאזאד דום, מסחר ×–×” ×”×™×” ×›×” פרודוקטיבי עד שהגמדים טרחו לחפור מרחק רב דרך הרי הערפל על מנת לספק לבני הלילית שער לממלכתם התת-קרקעית. לפני כן, גמדים נאלצו לעבור את ההרים, דרך מעבר אדום-קרן או על ידי הליכה צפונה, דרך המעבר הגבוה, היכן שהדרך העתיקה נכנסה לארגיון, בעוברה לא רחוק מהעמק בו אלרונד עתיד ×”×™×” להקים את אימלדריס. למרות שבעידן הראשון התקיים מסחר זעום, אם בכלל, עם הארצות המזרחיות, בעידן השני נוצר מצב שונה באריאדור וארצות השממה. שתי הגירות אשר התרחשו בתחילת העידן השני הגדילו את הקשר בין ממלכות בלריאנד לקהאזאד דום. ההגירה הראשונה היתה יציאת המוני גמדים מארד לוין במאה הראשונה. בלגוסט ונוגרוד, הערים העתיקות של הגמדים, נחרבו במלחמת החרון. כמו כן, מלחמת דוריאת בנוגרוד הדאיגה מאוד את גמדי בלגוסט. עקב כך רבים מהם היגרו לקהאזאד דום, שם הם הגדילו את האוכלוסיה והפיצו את הידע שקנו מהנולדור והסינדאר בין אנשי דורין. ההגירה השנייה הייתה של בני הלילית, כאשר רבים מהנולדור ומהסינדאר עברו מזרחה. חלק מהסינדאר עברו את ההרים והקימו ממלכות בין הסילבאן, בעמקי אנדואין (לפחות שתי ממלכות, אולי אף יותר). בני הלילית שהקימו את ארגיון יצרו מרכז מסחרי שגרם גם לנומנוריאנים להקים סוג של נמל או קולוניה בתארבאד שעל נהר הגוואתלו. אף שאין אנו יכולים לדעת בבטחה את היקף ההשפעה של ממלכת ארגיון, היא יכלה לסחור עם אנשי אריאדור, בני הלילית אשר בלינדון ובעמקי אנדואין, גמדי ארד לוין והרי הערפל ועם הנומנוריאנים. כל ×–×” הסתיים עם מלחמת בני הלילית בסאורון. אריאדור וארץ השממה נחרבו ורוב אנשיהם נהרגו או ברחו. אומת בני הלילית הגדולה לא הושמדה אך למעשה נדחפה עד הים, מלבד מספר מובלעות ששרדו בעמקים מוסתרים ובעומק היערות. בעקבות המלחמה נוצר ריק כלכלי ופוליטי אשר מולא, בסופו של דבר, על ידי </http://www.airjordansneakerretro.comspan>הנומנוריאנים. תרבותם של בני הלילית ×›×” נדחקה, שעד סוף העידן השפה האדונאית, שפת האם של הנומנוריאנים, פינתה דרך ללשון המערב, אשר החליפה את הסינדרין כלשון הנפוצה בין עמי צפון-מערב הארץ התיכונה. הנומנוריאנים הקימו מושבות רבות ברחבי הארץ התיכונה ונראה שהתיישבו בכמויות גדולות באריאדור ולאורך שפת אנדואין הדרומית. שתי הערים הגדולות של האזור הצפוני היו לונד דייר בפי הנהר גוואתלו, ופלארגיר בפי הנהר אנדואין. אך שוב אין טולקין מספר מאומה על המסחר שהנומנוריאנים בוודאי קיימו באזורים אלו. לונד דייר הוקמה כנמל עונתי על ידי אלדאריון במאה השמינית והתשיעית. תפקיד העיר ×”×™×” לכרות עצים לבניית ספינות, ונראה ×›×™ אלדאריון לא פיצה את ילידי המקום (קרובים רחוקים של הנומנוריאנים) כלל ועיקר. שמה של פלארגיר מרמז ×›×™ העיר הייתה נמל מלכותי ומצודה. יתכן ×›×™ שימשה כבסיס מבצעי עבור הנומנוריאנים במלחמותיהם המאוחרות נגד סאורון, אך הם לא שיגרו משם מתקפה גדולה נגד מורדור. במקום זאת, נראה שהעיר שימשה להגנתם של המתיישבים שחיו של גדות האנדואין, והספינות הפלארגיריות סרקו את החופים המיושבים. האימפריה העצומה של נומנור פיתחה מסחר שהועיל במיוחד למולדת, כשם שהאימפריה הקולוניאליסטית של אנגליה הועילה מאוד למולדת במאה השבעעשרה והשמונהעשרה. העושר זרם בעיקר לנומנור ולא בין נומנור לבין הקולוניות שלה. הקולוניות סיפקו לנומנוריאנים חומרי גלם, עבדים ומסים, מלבד במקומות בהם הרפתקנים נומנוריאנים מזדמנים הקימו ממלכות קטנות. כך שהמסחר בצפוןמערב הארץ התיכונה לא ×”×™×” קיים, למעשה, ממלחמת בני הלילית בסאורון ועד להקמת גונדור וארנור. הגעתם של אלנדיל ושאר הנאמנים הגולים הוקדמה על ידי בנייה הדרגתית של קולוניות של הנאמנים במאות הקודמות. קולוניות שהסתמכו יותר על עזרתם של גמדים ובני לילית ולא על עזרתה של נומנור. המסחר בארץ התיכונה ×”×™×” אמור להתאושש מעט, במיוחד לאחר לקיחתו בשבי של סאורון בידי ארפאראזון, שהחלישה את השפעת השר האפל בארץ התיכונה במידה שאיפשרה לגילגאלאד להרחיב את השפעתו שלו מזרחה עד עמקי אנדואין. כך שאלנדיל מצא בבואו אוכלוסיה פרודוקטיבית באריאדור ובעמקים הדרומיים של אנדואין. אנשים אלו</http://www.airmaxrunningsneaker.comspan>, נומנוריאנים, אדאין ואנשים ממוצא מעורב, החלו לבנות ערים גדולות (אנומינאס ופורנוסט אראין בצפון, מינאס אנור, מינאס איתיל ואוסגיליאת בדרום), מבצרים מרשימים (אנגרנוסט ואגלארונד בקאלנארד'ון) וממלכות עשירות ורבות עוצמה. בשנים המוקדמות, הקשר בין ארנור לגונדור נשמר באמצעות ספינות (בהתעלם מההודעות שהועברו באמצעות הפאלאנטירי). ספינות יצאו מפלארגיר או מאוסגיליאת והפליגו צפונה לנהר הגוואתלו, שם עברו במעלה הזרם http://www.ray-baneyewear2015.comלתארבאד (נראה שלונד דייר נהרסה או ננטשה מכבר). לשתי הממלכות היו שטחים חקלאיים נרחבים שסיפקו מזון לתושביהן, אך גם אם ארנור סיפקה מזון לגמדי הרי הערפל, גם גונדור יכלה להרוויח משליחת מזון צפונה. כמובן שמסחר יכלול גם מותרות כגון פרוות, תכשיטים, מתכות יקרות, יינות, בגדים מיוחדים, צבעים ובשמים (כפירוט חלקי בלבד). כלכלה מבוססת כסף התקיימה, כנראה, עוד לפני הקמת ממלכות הדונדאין הגולים, אך ללא ספק הכלכלה הורחבה כתוצאה מהקמתן. העושר הרב שהגולים צברו ב110 השנים הראשונות להגעתם, מסייע להבין כיצד אלנדיל ובניו יכלו לגייס צבא ×›×” עצום. צבא צריך לכלכל ולצייד, לחיילים צריך לשלם משכורת, ורק מעצמה כלכלית יכלה להחזיק את הכוחות העצומים שאלנדיל ובעלי בריתו גייסו ל10-12 שנות מלחמה (בניית הצבא התחילה כשנתיים לאחר מתקפתו של סאורון על גונדור). בשלהי העידן השני, ארנור וגונדור נותקו, כנראה, משאר הנומנוריאנים בארץ התיכונה. הארצות המזרחיות נשלטו בידי אנשי המלך, שהפכו לנומנוריאנים שחורים, תומכי סאורון ואויבים מסורתיים של הנאמנים. לכן גונדור הייתה שותפה צעירה יותר ביחסי המסחר בין הדונאדין הנאמנים לבעלי בריתם. אך לאחר תבוסתו של סאורון ומותו של איסילדור בעמקי האנדואין, גונדור התרחקה מספרת ההשפעה של ארנור. ובעוד ארנור מאבדת מאוכלוסייתה, עושרה וכוחה, גונדור הרחיבה את גבולותיה בצפון, במזרח ובדרום, והייתה מסוגלת ליצור קשר עם עמים שלא היו תחת השפעתו של גיל-גאלאד. צמצום המסחר בין גונדור לארנור פגע בממלכה הצפונית. עם התדרדרותה של לינדון, ארנור יכלה לסחור רק עם הגמדים, וטולקין לא מספר לנו דבר על יחסיהם בעידן השלישי. הופעתם של ההוביטים בתחילת האלף השני, ללא ספק, הביאה עושר חדש לממלכות רהודאור וקארדולאן, אך לא ×”×™×” די בכך בכדי להשיב את הדונדאין הצפוניים לעוצמתם הקודמת. המצב באריאדור ×”×™×” מאוד מבלבל למשך כמה מאות. לשלוש ממלכות קיימים, כנראה, שלושה סוגי כסף. האם בני הלילית והגמדים טבעו מטבעות משל עצמם? הכלכלה הצפונית עשויה הייתה להחלש עוד יותר בעקבות השוני במשאבים, ההתנצחות והמחלוקות בין הממלכות. סוחרים גמדים, כנראה, עברו באריאדור ללא מס. ובדומה להם גם בני הלילית. אך אנשיו של קירדאן ושארית ממלכתו של גיל-גאלאד היו בהתדרדרות. אפשרויות המסחר היו מוגבלות. הגמדים עדיין צריכים היו מזון, והדונדאין – מחצבים ואולי גם אבנים לבנייה. עלייתה של ממלכת אנגמאר בצפון הועילה, למעשה, לייצב את מצבם הכלכלי של הדונאדין. רהודאור נהרסה במהירות וקארדולאן נחלשה מאוד כך שלמעשה שניהן נטמעו בממלכת ארנור (ארתדאין). השפעתה של ארתדאין התגברה עם התערבותן של לינדון וריוונדל (אלרונד אף גייס עזרה מלותלוריין למלחמות באנגמאר). כך הוחזר לצפון רק סוג אחד של מטבע של הדונדאין, וספק אם אריאדור התנסתה שוב בריבוי סוגי כסף. כלומר, מטבעות הפני שבילבו ובארלימאן חילקו היו כנראה זהים בערכם ובצורתם. מ1409 ואילך הכלכלה באריאדור נשלטה על ידי שלושה אזורים: פורנוסט אראין בקצה הדרומי של הגבעות הצפוניות, ברי במפגש הדרכים הגדולות ותארבאד במעבר הנהר גוואתלו. תארבאד הייתה בנפילה רצינית, חרף היותה בעבר מבצר ומרכז מסחרי של הדונדאין. התעניינותה הכלכלית ופוליטית של גונדור בצפון דעכה, וחיל המצב הגונדוריאני האחרון הוצא מתארבאד לאחר המגפה הגדולה ב1636. הזרימה הגדולה של בני סטור fake oakley sunglasses לדונלנד בסביבות שנת 1300 עשויה הייתה להועיל לכלכלת תארבאד אילולא הקטנתה הדרסטית של אוכלוסיית בני סטור בעקבות המגפה הגדולה. בני סטור היחידים ששרדו ממערב להרי הערפל היו אלו שהיגרו לפלך, שזה עתה נוסד, מעבר לנהר הבאראנדואין. המגפה גם חיסלה את רוב רובה של אוכלוסיית קארדולאן ואת כל היישובים בין תארבאד לברי. כך שתארבאד נותקה משאר אריאדור ואוכלוסיית לעולם לא התאוששה לחלוטין מפגעי המגפה הגדולה. ארנור שרדה עוד 338 שנים אך אוכלוסייתה הצטמצמה. הפלך, ברי, פורנוסט אראין ותארבאד היו האזורים הפרודוקטיביים היחידים שנותרו. הפלישה האחרונה של אנגמאר החריבה את פורנוסט ואת הפלך. הפלך יושב מחדש אך פורנוסט ננטשה, בעוד הדונדאין מצאו מיסתור בגבעות הצפוניות. בשארית העידן השלישי הכלכלה באריאדור צלעה. מספר נוסעים עברו דרך הפלך וברי, אך לא ×”×™×” עוד בסיס למסחר רציני. הפלך כנראה סיפק מזון לגמדי ארד לוין, שמספרם תפח לאחר הריסתה של ממלכת קהאזאד דום על ידי הבאלרוג ב1980-1981. ברי נותרה תחנה חשובה לכל מסע באריאדור אך שוב לא הייתה חיונית לממלכת הצפון. וכאן עולה השאלה: מי טבע את הכסף? סביר להניח ×›×™ גמדי ארד לוין סיפקו את הכסף לאריאדור. הם שילמו תמורת המזון מהפלך וגם ברי יצאה נשכרת מכיבוד מטבעות הגמדים. אם בני הלילית בלינדון ובאימלדריס (כמו גם כל חבורה נודדת אחרת) השתמשו בכסף, ×”×™×” ×–×” הגיוני מבחינתם להשתמש במטבעות גמדים גם כן. הפלך התרחב מעט במאה ×”24 של העידן השלישי, כאשר בני אולדבאק הקימו את באקלנד, "למעשה ארץ עצמאית קטנה" כפי שטולקין תיארה. אין ×–×” ברור מדוע גורהאנדאד אולדבאק חש צורך לייסד ארץ חדשה מעבר לנהר, אך ניתן לשער ×›×™ השפעתו וסמכותו של התאין נחלשה בזמן ההוא. כאשר התברר להוביטים שאין הדונדאין מתכוונים להקים מחדש את ממלכת הצפון, בחרו הם את בוקה מהמאריש למשרת התאין, למעשה לשמש כמעין מלך. אך משרת התאין שהועברה בירושה הייתה, בסוף העידן השלישי, יותר רשמית מאשר בעלת כוח ממשי. יתכן ×›×™ גורהאנדאד אבה להקים ארץ בה תהיה לו סמכות גדולה יותר מאשר בפלך. בכל מקרה, כתוצאה מההתיישבות, הקשר בין הפלך לברי קיבל חיזוק רב. אנשי באקלנד סחרו גם עם הפלך וגם עם ברי. 330 שנה מאוחר יותר, טובולד הורנבלואר חולל מהפכה כלכלית בנפה הדרומית בגדלו עשבי מקטרת. למרות </ray ban wayfarer span>שההוביטים בברי היו הראשונים לעשן עשבי מקטרת, הנפה דרומית הפכה למקור העיקרי לעשב ושמה התפרסם עד לאייזנגארד ואולי אף רחוק יותר. הגמדים אימצו לעצמם את מנהג העישון, והיו עשויים לרכוש אספקה ולשלוח אותם לקרוביהם בארצות רחוקות. כך שישנן ראיות לכך שהפלך ביסס כלכלה מבוססת מסחר, קטנה אך משגשגת, עם ברי, באקלנד, גמדי ארד לוין וכנראה גם עם תארבאד ודונלנד. המסחר עם הדרום הופסק כנראה לאחר נטישתה של תארבאד במאה ×”30, אך נראה ×›×™ סארומאן כונן יחסים עזים עם בני סאקווילבאגינס בשנת 3000 לערך. השפעתה של ברי פחתה בקביעות בעידן השלישי, אך נראה ×›×™ הדונאדין באריאדור השתמשו בה כבמרכז מבצעי. הם יכלו לרכוש בברי אספקה וללקט שמועות, כמו כן, יכלו לארגן את פעילותם, שנראה ×›×™ התרכזה בהגנת ברי, הפלך ובאקלנד, ובתיהם שלהם, היכן שאלו נמצאו. בפרק "בסימן הסוסון המרקד" טולקין כותב ששומריהיער התגוררו ממזרח לברי, ובארלימאן מזכיר באוזני פרודו אימרה מקובלת בברי, "מזרח ומערב, דרכיהם מוזרותומתכוונים, במחילה ממך, לשומרי היער מזה ולבני הפלך מזה". הערה זו מרמזת ×›×™ אנשי ברי היו בטוחים למדי ששומריהיער התגוררו במזרח. אראגורן מזכיר את הפונדק הנטוש, מרחק יום הליכה מברי. כנראה ×›×™ ×–×” הוא המקום המיושב האחרון בין ברי לאימלדריס. אם אכן כך הוא</nike air max womens span>, אזי אין ×–×” סביר שהדונאדין התגוררו בדיוק מזרחית לברי. לא ×”×™×” שם דבר מלבד גבעות הרוחות שמעבר לביצות, ואראגורן מספר להוביטים שאיש אינו מתגורר בגבעות. מאידך גיסא, הוא הלך מזרחה מפסגת הרוחות כדי למצוא את עשב האתלאס ליד מקום בו אנשיו חנו או חיו בעבר. כך שייתכן שהדונאדין חיו בגבעות הצפוניות ו/או בגבעות הדרומיות (כנראה שהם שינו את מגוריהם מדי פעם על מנת להמנע מגילוי על ידי מרגלי סאורון). הדונאדין אינם כוח כלכלי רציני בסוף העידן השלישי, אך שימושם המזדמן בפונדק, יחד עם הגמדים הנוסעים בדרך, הועילו לשמור על מצבו הכלכלי התקין של "הסוסון המרקד". אך נראה ×›×™ התנועה בדרך לא הייתה מספקת כשלעצמה. בארלימאן שימש כסייס של כל הכפר, משום שרבים מן הסוסים נשמרו באורוותיו. מסחר התקיים במקומות אחרים בצפון הארץ התיכונה. אנשי הצפון בעיר האגם סחרו עם בני הלילית אשר ביעראופל ועם אנשים לא ידועים אשר התגוררו יותר דרומה על הנהר הרץ. הארץ המיסתורית דורוויניון, על חופיה הצפון-מערביים של של הימה הפנימית של רהון, ייצאה יין חזק. בנייתם מחדש של דייל וארבור במאה ×”30 חיזקה את כלכלת האזור במידה ניכרת, אך עדיין ×”×™×” ×–×” אזור מבודד ברובו. הזמנתו המיוחדת של בילבו של מתנות מדייל וארבור נעשתה כנראה בשל טעמים רגשיים ולא כעניין רגיל. ב'ההוביט' נראה ×›×™ בילבו מעולם לא שמע על דייל וארבור לפני סיפורו של תורין. למרות כל החזיונות הללו, של מסחר העובר בדרכי הארץ התיכונה, הייתה הגבלה לכלכלה בעולמו ×–×” המומצא של טולקין. הפלך פיתח צורה כלשהי של שלטון, אך לא ×”×™×” לו מספיק כסף כדי לתחזק מערכת פקידות גדולה. הגופים הרשמיים שהיו בפלך היו כפופים לראש העיר במישל דלבינג, והוא פיקח על שרות הדואר ועל המשמר (שהורכב מהשיריפים ומשומרי הגבול(. בפרולוג לשר הטבעות טולקין כותב: "הפלך, באותם ימים, ×”×™×” כמעט מחוסר 'ממשל'. בעיקרו של דבר ניהלו המשפחות את ענייניהן בכוחות עצמן. את רוב עיתותיהן הקדישו לגידול מזון ואכילתו. בעניינים אחרים היו, בדרך כלל, נדיבי לב ונקיים מבצע, מתונים ומסתפקים במועט, וכך נמצא שהאחוזות, החוות ובתי-המלאכה, וכן המסחר הזעיר, נתקיימו ללא שינוי מדור לדור." למרות שהיו בפלך יותר דוורים משומרים, כאשר בילבו שלח את ההזמנות למסיבה שלו, משרדי הדואר הוצפו ו"יצאה הקריאה לדוורים מתנדבים". פרוש אפשרי הוא שלא ×”×™×” תקציב לשכירת דוורים נוספים (ולו באופן זמני). הרווחים מהדואר לא היו מספיקים למשכורות נוספות. מסחרו הסודי של לותו סאקוויל-באגינס עם איסנגראד מרמז אף הוא שלא היו מסי ייצוא בפלך. לא ברור כיצד מומנה משכורתם של תריסר השיריפים, ועל אחת כמה וכמה משכורתם של מספר רב יותר של שומרי גבול ודוורים. סוג כלשהו של מס צריך ×”×™×” להאסף בכדי לכלכל אותם, אך מס ×–×” לא יכל להיות משמעותי. ללא מקור הכנסה גדול, ממשלת הפלך לא הייתה גורם כלכלי משמעותי אפילו בתוך הפלך עצמו. כנראה שרוב הכסף רוכז בידי כמה משפחות גדולות כגון בני טוק, בראנדיבוק, באגינס וכו'. משפחות אלו נהלו את עסקיהן בעצמן. נוכחותם של פונדקים ובתי מרזח ברחבי הפלך מרמז על פעילות חברתית רחבה ונוסעים לא מעטים. מקומות אלו שימשו, כנראה, כמרכזי החיים החברתיים של האוכלוסייה וסביר להניח ×›×™ מוקמו על יד שווקים וחנויות. קשה להאמין שהיו הרבה אילי-הון כלותו סאקוויל-באגינס, אשר קנה חוות ומשקים רבים בנפה הדרומית. לפחות חלק מהוצאותיו כוסו על ידי סארומאן. כרגיל, הצלחתי אך לגעת בנושא חלקית, אך לדעתי ברור ×›×™ טולקין הקדיש מחשבה רבה לכסף וכלכלה בארץ </air jordan 13 span>התיכונה, למרות שאין ×–×” אפשרי לתעד לחלוטין את הפעילות המסחרית של העמים השונים. למרות שכפי הנראה המסחר תמיד ×”×™×” בקנה מידה קטן, מלבד באספקת המזון לצבאות גדולים או בממלכות הגמדים. כפי הנראה, טולקין לא דימה לעצמו כלכלה גדולת מימדים והיה מודע לכך שסוחרים נדדו באירופה העתיקה אלפי שנים. בבניית הארץ התיכונה הוא יצר כלכלה רחבה ויציבה. 1. כרך 12 של 'ההיסטוריה של הארץ התיכונה'.

נבואות הארץ התיכונה

'נבואות הארץ התיכונה' הוא תרגום של המאמר 'The Middle-Earth Prophecies' המופיע ב: http://www.suite101.com/article.cfm/tolkien/83317

מייקל מארטינז הוא טולקינאי מוכר מאד בקהילה העולמית. מארטינז הוא המחבר של הספר האלקטרוני 'פארמה אנדוריון: מאמרים על טולקין' וכמו כן עוסק בפרסום מאמרים על טולקין.
http://www.airmaxrunningsneaker.com
כל השמות הם בנוסח התרגום הישן. ציטוטים מ'הסילמריליון' הותאמו אף הם לנוסח זה.
הערות על מונחים מהלגנדאריום נלקחו מ'האנציקלופדיה של ארדה': http://www.numenore.com/arda
– תודה רבה לצוות האתר.

נבואות משחקות תפקיד חשוב בסיפורי הארץ התיכונה. למעשה, ישנם הטוענים כי טולקין תכנן שלארץ התיכונה יהיה קו זמן או גורל קבוע מראש, מכיוון שנראה כי כל נבואה מוזכרת  מתממשת בדרך זו או אחרת. ובכן, בסיפורים קיימות נבואות שקריות אך הן נדירות. או, לחלופין, אם הן אינן שקריות הן גם לא מתממשות.
השאלה האם קיים כוח בנבואה היא שאלה שמעשית לא ניתן להכריעה לשביעות רצונו של אף אחד. אנשים רבים מאמינים כי ההיסטוריה מתרחשת בהתאם לשירת האיינור (דעה זו היא שגויה, משום שאילובטר הוא זה שנתן למנגינה את משמעותה באמצעות חזונו). בין אם ההיסטוריה נפרשת לפי המנגינה או החזון, היא בהחלט מתאימה ברובה לתמות[1] שטוו האיינור ואילובטר. אך 'הסילמריליון' מספר לנו שכל עידן מגלה לואלאר פלאים חדשים עליהם הם לא ידעו לפני כן, ושלא נחזו במנגינה או בחזון.
למעשה, חלקים נרחבים של ההיסטוריה החזויה אינם מתרחשים במנגינה או בחזון. לאחר שאילובטר עוצר את המנגינה, הוא מדבר אל האיינור. "עוד דברים רבים אמר אז אילובטר לאיינור". טולקין כותב ב'איינולינדאלה'. "ובזוכרם את הדברים הללו, וביודעם איש את המנגינה אשר יצר בעצמו, יודעים האיינור את כל אשר היה, הווה ויהיה, ומעטים הדברים שאינם גלויים לעיניהם. אך ישנם דברים שאין הם רואים, בין לבדם ובין בשבתם למועצותיהם. כי רק אילובטר לבדו יודע את כל אשר עלה במחשבתו, ובכל עידן מתגלים דברים חדשים אשר לא נחזו מראש, כי אין הם נובעים מן העבר”. ('הסילמריליון' עמ' 17)
המשמעות היא, שאילובטר הכניס דברים רבים לחזונו אשר לא נכללו בשירת האיינור, ואפילו לאחר כניסת חלק מהאיינור לאאה, אילובטר חשף דברים נוספים. החופש של אילובטר לשנות את אאה עם מהלך הזמן מותיר אותו כפוסק הסופי של כל הידיעה המוקדמת. כלומר, הוא יכול (אם יחפוץ בכך), לבטל ידיעה מוקדמת של איינו שהסיק אותה מהמנגינה או החזון. אך האם אילובטר שולל דברים שכבר נחזו? זוהי שאלה מעניינת, אך אינה ניתנת לפתרון.
ידועים לנו מספר מקרים בהם אילובטר מתערב. לדוגמא, כאשר אולה יוצר את הגמדים, אילובטר מדבר אליו ובסופו של דבר מקבל את הגמדים כילדיו המאומצים ומעניק להם חיים אמיתיים ומחשבה עצמאית. כמובן שלא קיים מסמך הטוען כי חוסר סבלנותו של אולה ויצירתו את הגמדים הייתה חזויה במנגינה או בחזון, כמו כן לא קיים מסמך הטוען ההפך. אך אולה יצר את הגמדים בסתר. קשה להאמין כי יכול היה לעבוד בסודיות אילו שאר האיינור ידעו על הגמדים כתוצאה מפירוש הדברים שנודעו להם מה'איינולינדאלה'. כלומר, יש רמז עבה לכך שיצירת הגמדים בידי אולה, והתערבותו של אילובטר, הם דברים חדשים, לא ידועים לואלאר.
כאשר אר-פאראזון פלש לאמאן על מנת לזכות בחיי נצח, נאמר שהואלאר הניחו מידיהם את השליטה בארדה. אילובטר התערב ושינה את העולם, בהפרידו את אמאן מארדה, והפיכתה לעולם עגול. האם הואלאר יכלו לדעת כי הנומנוריאנים ימרדו בסמכותם? אינני חושב כך, משום שאילו היו הואלאר מצויידים בידיעה מוקדמת זאת, הם היו דנים המוני נומנוריאנים לפנות אל הרשע.http://www.oakleyeyewear2015.com
טולקין כותב שמנווה לא היה יכול ולא היה מוכן לאלץ את מלקור להכות על חטאיו, כמו כן לא יכל להשתמש נגד מלקור בשיטות שמלקור עצמו השתמש בהן. ב'אוסנווה-קנטה'[2], טולקין אומר: "אם מנווה, למטרותיו הוא, היה מפר את הבטחתו לשחרר את מלקור מכלאו לאחר שריצה את תקופת המאסר שנגזרה עליו, למרות שכוונותיו עדיין היו לטובה, היה עושה צעד בדרכו של מלקור. זהו צעד מסוכן. בשעה הזאת ועם המעשה הזה, היה מנווה חדל להיות העוצר הראשי של האחד, והופך בסך הכל למלך המנצל יתרון שיש לו על יריב אותו ניצח."
באותה מידה, מנווה נמנע מכפייה ביחס לסאורון. סאורון צווה להתייצב לפני מנווה למשפט, אך כאשר סאורון לא התייצב, הואלאר לא יצאו לתפוס אותו. המלחמה הראשונה, שנועדה לקחת את מלקור בשבי, החלה לטובת ילדי אילובטר. המלחמה השנייה, בסוף העידן הראשון, פרצה מטעמים דומים. לא הייתה זו כוונתו של מנווה לאלץ את מלקור או את ההיסטוריה לנהוג לפי קו מסויים.http://www.ray-baneyewear2015.com
לכן, בהכריזם על גורלות, למשל, כאשר הואלאר גירשו את הנולדור מאמאן וכפו עליהם גורל מר, למעשה קללה, לא היתה זו כפייה של בחירות  או מעשים ספציפים. כאשר הואלאר הטילו על הנולדור קללה, הם לא יכלו לאלץ את הנולדור לבצע מעשי רשע נוספים, דבר שהנולדור עשו. הקללה, למעשה, הסירה מהילדים את כל החסדים שקיבלו כתוצאה מקשריהם עם הואלאר. הואלאר הסירו את  השפעתם מלבבות הנולדור, אשר פנו לנתיב שסופו היחיד הוא הרס עצמי (לדעתם הסבירה של הואלאר).
פנגולוד[3] כותב ב'אוסנווה-קנטה': "דברים עלולים להראות דומים, אך אם הם שונים במהותם הם צריכים להיות מופרדים. ניבוי כתוצאה מידיעה מראש, וניבוי כדעה המבוססת על הגיון המסתמך על ראיות. שני הדברים עלולים להניב את אותה הנבואה, אך הם שונים לחלוטין במהותם, ועל החכמים להפריד ביניהם, על אף שבשפות בני הלילית ובני האדם כאחת הם קרואים באותו השם כאותה אסכולה של ידע.
ב'אוסנווה-קנטה' נכתב: "הואלאר נכנסו לאאה ולזמן מרצונם החופשי, הם עתה בתוך הזמן, כל עוד הוא מתקיים. אין הם יכולים להבחין בדבר מחוץ לזמן, מלבד מזכרונם את קיומם לפני תחילתו: הם זוכרים את המנגינה ואת החזון."
ההערה הראשונה המצורפת לפרשנות על 'אתראבת פינרוד אה אנדרת'[4] מרחיבה באשר לחופש של אילובטר לעומת הגבלות הואלאר: "האלדר האמינו כי ארו היה והינו חופשי בכל שלב שהוא. החופש הזה הוראה בהצגתו של אילובטר את שני המנגינות החדשות, המייצגות את בוא בני הלילית ובני האדם, לאחר הצריר של מלקור. מנגינות אלו לא היו במנגינה המקורית. לכן הוא יכול להציג דברים חדשים, שלא נכללו במנגינה ושאינם מושגים באמצעות הואלאר. למרות זאת, באופן כללי נכון להתייחס לאאה כמושגת בתיווכם."
יצירת (או יצירת המשנה של) הואלאר את אאה, וזכרונם את המנגינה והחזון, מספקת להם ידע ייחודי על אאה והזמן. בעזרת ידע זה הם חוזים את העלול להתרחש. הם גם יכולים לדעת דברים אשר לא נגלו עדיין, אך רק אם אילובטר הקנה להם ידע זה. חלקם ביצירת אאה מעניק להם ידע מוקדם אך לא ראיית הנולד. אילובטר דיבר אל האיינור בהציגו לפניהם את החזון, וסיפר להם דברים רבים שלא נכללו בו.
אם כן, רצון חופשי אינו מתנגש עם מעשיהם וכוונותיהם של הואלאר, מלבד מלקור, שחפץ לכפות על כל החי לציית לו. הוא רצה שילדי אילובטר יעבדו אותו כפי שעובדים את אילובטר. הוא רצה שהאיינור יצייתו לו, כפי שמצייתים הם לאילובטר. מלקור ניסה להתעסק בסוג של כפייה שנועדה להפחית ואף לחסל רצון חופשי. טולקין ניסה להסביר צמצום זה של מתת אילובטר לכל היצורים התבוניים במאמרים הנוגעים למוצא האורקים.
במאמרו הסופי על אורקים, טולקין כתב: "נכון הדבר שמורגות החזיק את האורקים בעבדות נוראית; משום שבהשחתתם, הם איבדו כמעט כל אפשרות להתנגד לרצונו. לחצו עליהם היה כה כבד לפני נפילת אנגבנד, שכאשר הפנה אליהם את מחשבתו, היו מודעים ל"עין" שלו באשר היו; וכאשר מורגות הוצא מארדה, האורקים ששרדו במערב היו מפוזרים, חסרי מנהיגים וכמעט נטולי בינה, והיו זמן רב ללא שליטה או מטרה."http://www.airjordansneakerretro.com
כפייתו של מלקור על רצונות אחרים הופחתה להשפעה בלבד, כהשפעתה שהוא הפעיל על בחירותיהם של ילדי הורין. כאשר מלקור כלא את הורין על פסגת תנגורודרים הוא אמר "אך אני עלול לבוא עליך, ועל כל ביתך המקולל; ואתה תשבר מלפני רצוני, אף אם היית עשוי ברזל… הבט! צל מחשבתי ינוח על ילדיך באשר ילכו, ושנאתי תרדוף אותם עד קצוות עולם".
מכיוון שטורין אומץ בדוריאת והיה תחת הגנתה של מליין, אין זה סביר שלמלקור היתה השפעה רבה על חייו של טורין שם. אך סיירוס[5], בגאוותו, פתח את ליבו לרשע. יתכן שהיה מספיק למלקור להזיק כך שבאשר טורין יפנה, הוא יפגוש  מישהו הנגוע ברשע. בפגישה כזאת, בחירת טורין עלולה להיות מראש לסרב להאמין לאמת. תחבולה זו עלולה להכשל מאה פעמים, אך די אם תפעל פעם אחת. כלומר, סיפורם של ילדי הורין יכול להיות מלא במקרים בהם הם התפתו לבחור לא נכונה, ולא עשו כן.
בסוף, רק הבחירות שהובילו אותם לגורל בו מלקור חפץ עבורם, היוו את המרכיבים העיקריים של סיפור ילדי הורין. זהו המקרה הקרוב ביותר של טולקין לכפיית גורל על דמויותיו. ולמרות שהורין גילה למרגלי מורגות (שלא מדעת) את מיקומה הכללי של גונדולין, עדיין מלקור הצטרך להסתמך על מרמה ולנצל הזדמנות כדי להשיג את מטרתו. הוא לא יכל פשוט לצוות על הורין לבגוד בטורגון. בגידה כזאת היתה מתרחשת מוקדם יותר ובסידורים פחות מורכבים.
קללת מלקור, כקללת הואלאר על הנולדור שמרדו, לא היתה נבואה ובוודאי שלא הגבילה את רצונם החופשי. היו אלה מעשיהם של אדירי ארדה, שניחונו בידע והבנה עצומים, ויכלו במידה רבה לקרוא את המניעים והבחירות של הנחותים מהם.
נבואה אמיתית מתרחשת במספר מקומות, אך היא מואפלת ע"י ידיעה מראש. אם נוכל להבחין ביניהם, עלינו להסכים כי ידיעה מראש אינטואיטיבית מכירה בכך שדבר עלול להתרחש או לא להתרחש. לדוגמא, כאשר חברי חבורת הטבעת מתווכחים בקשר להמשך מסלולם מארגיון, אראגורן מזהיר את גאנדאלף כנגד בחירת הנתיב דרך מוריה. אין לאראגורן מושג ברור למה הוא מרגיש מחוייב להזהיר את גאנדאלף. וגאנדאלף בבירור לא חש בגורל אפל. אך הרגשתו של אראגורן מתאמתת. הם פוגשים בבאלרוג וגאנדאלף נופל לתהום.
אלרונד, מאידך גיסא, מנבא מספר דברים באשר למסעו של פרודו: "איני יודע צפונות דרכך, ואיני יודע כיצד תמלא את משימתך. הצל פושט והולך, עד לרגלי ההרים הגיע, והוא קרב לחופי הנהר האפור;  ואין עיני חודרת למקום שפרוש עליו הצל. אויבים רבים תפגוש, מהם גלויים ומהם מוסווים. כן עשוי עתה לפגוש ידידים במקום שלא ציפית בו כלל" ('חבורת הטבעת' עמ' 285).
מי יטיל ספק בכך שבורומיר הוא אויב בתחפושת, או שפאראמיר הוא חבר לא צפוי? אך הצל מכביד על נבואתו של אלרונד, כמעט כאילו הוא רואה את מסעו של פרודו כפי שהוא נפרש. מדוע הצל (בהנחה שהוא השפעתם או רצונם של סאורון וסארומאן) מכשיל את ראייתו של אלרונד? ההערה השישית ל'אוסנווה-קנטה' מציעה פתרון:
פנגולד מרחיב כאן (אף על פי שאין הדבר נחוץ לטיעונו) על עניין ה"ידיעה מראש". אף אחד, הוא טוען, לא יודע את אשר לא נמצא בו. ב"נמצא בו" הכוונה לכל שהתנסה בו. למרות שבמקרה של יציר ארדה או התגלמות של איינו בגוף, בהסתמך על הכלים של הרוע[6], ישנם דברים העלולים 'להשכח', שאינם זמינים מיידית לזכרון. אך אין שם חלקים מה'עתיד', כי לא יכול הוא לראות זאת; הדברים אמורים על מי שנמצא בתוך זרימת הזמן. תבונה שנמצאת בתוך הזמן יכולה ללמוד על העתיד אך ורק מתבונה אחרת שראתה את העתיד. אך זה אומר רק מארו, או בתיווך תבונה כלשהי שראתה חלק ממטרת ארו (כך למשל האיינור, שעתה הם ואלאר באאה). לכן, ברייה תבונית באאה, שאינה מהאיינור, יכולה לדעת על העתיד רק ע"י למידה מהואלאר, או מגילוי המגיע ישירות מארו. אך כל ברייה תבונית, בין היא אם איינו ובין אם לאו, יכולה להסיק על סמך היגיון מה יקרה או עלול לקרות. אין זו ידיעה מראש (למרות שהסקה זו יכולה להיות ברורה יותר במונחים ומדוייקת יותר מראיית הנולד), אף אם היא מתגלת בחלום, שהוא אמצעי שכיח לידיעה מראש אמיתית.
ראיית הנולד של אלרונד אינה יכולה להיות הסקת מסקנות מהידע שלו. לא יכל היה לדעת מי יבגוד או עלול לבגוד בפרודו, וגם לא מי או מה יפגוש פרודו בדרכו. אלרונד אף לא ידע איזו דרך יבחר פרודו להכנס בה למורדור. למרות שניתן לטעון כי אלרונד וגאנדאלף התדיינו זמן רב באשר ליעדה של חבורת הטבעת, ומי מתגורר לאורך הדרך בה הם ילכו, נפילת גאנדאלף במוריה מגבילה את השפעתו על מחשבת אלרונד.air jordan 9
עקב כך ניתן להסיק, שניתן לאלרונד רמז מאחד הואלאר, או מאילובטר בעצמו. בצורה דומה, חלומותיהם של פאראמיר ובורומיר, שהתרו בהם לחפש את ריוונדל, לא יכלו להיות תוצאה של מחשבותיהם. לא היה להם הידע הדרוש כדי להסיק מאורעות אפשריים אלו. יתכן ששמעו דבר-מה על אימלדריס בהיותם ילדים ושכחו מכך; הם ידעו בוודאות כי נשברה חרבו של אלנדיל. אך לא יכלו הם לדעת כי בן מחצית שומר חפץ שמכיל עוצמה רבה, או שמועצה תתאסף באימלדריס ושם יתקבלו החלטות הרות גורל.
עוד דוגמאות לנבואה אצל בני לילית ובני אדם הם נבואות מאלבת הרואה[7] (בנוגע לשמו של ארבידואי[8] ומסעו של אראגורן בנתיב המתים), נבואתו של גלורפינדל על כך ששר הנאזגול לא יפול מיד גבר, ואיסילדור שחזה שהמלחמה בסאורון לא תסתיים במהרה.
הסקת המסקנות האינטואיטיבית של הלוסות[9] (שספינת בני הלילית שנשלחה לחלץ את ארבידואי לא היתה בטוחה) והדרואדין[10] (שנומנור לא חשה עוד בטוחה תחת רגליהם, ושינוי זה התרחש בדיוק לפני הקרב בשדות פלנור) קרובים יותר להגיון מאשר לנבואה, למרות שאנשים אלו (שהיו פרימיטיביים) היו עלולים להיות יותר מחוברים לסימנים הקלושים שמספק ארו (או הואלאר).air max 97
ומה בנוגע לדאגתו של אלרונד לפלך, ורצונו לשלוח לשם את מרי ופיפין כשליחים? אין טולקין מגלה לנו הרבה מידיעתו (או ניחושיו) של אלרונד בנוגע לפעילות של סארומאן באריאדור. אך גאנדאלף ואראגורן היו מודעים להתעניינות הגוברת בפלך. גאנדאלף ביקש מאראגורן להגביר את השמירה על הפלך. ואם גאנדאלף ואראגורן ידעו שאי מי היה מעורר צרות, גם אלרונד צריך היה לדעת מה מתרחש. וסיפורו של גאנדאלף על בגידת סארומאן היה עוזר לאלרונד להסיק שהפלך לא היה בטוח עוד מהתערבות חיצונית. דאגתו היא מאוד לא ברורה, למרות שהיא מתבררת להיות מבוססת היטב.
תוכחתו של קלבורן את אראגורן היא עוד דוגמא לראיית הנולד של בני הלילית, ואפילו ישירה יותר מזו של אלרונד. קלבורן מסביר לחבורה את הגאוגרפיה של הדרך בה בחרו. והוא מעניק להם סירות על מנת שיהיה להם יותר זמן להרהר בהחלטות שעליהם לקבל, במשך מסעם על האנדואין. אך בסוף הדרך, הוא אומר להם, עליהם להחליט אם לפנות למזרח או למערב. והוא מזכיר לבורומיר שנשים זקנות, בסיפוריהן, עלולות לזכור יותר מהחכמים בנושאים מסויימים. יתכן כי עצתו של קלבורן, שלא להכנס לפאנגורן, היתה נבואית מעט, והואלאר או אילובטר רמזו בדרך מעורפלת כי צרות עלולות להתעורר שם.
אי יכולתו של אלרונד לראות מה עלול לקרות בארצות שהצל נפל עליהן, מרמז על מקור ראיית הנולד שלו. כלומר, אם חזיונותיו מקורם באילובטר, למה שהם יעצרו בארצות הצל? נראה שמאלבת' היה מודע היטב לענייני מדינה וקטסטרופה. ראיית הנולד שלו היא כמעט ידע מוקדם, ונראה סביר כי קיבל את חזיונותיו מאילובטר, או אולי ממנווה.
אך טולקין מציין כי אילובטר התערב רק לאחר מותו של גאנדאלף. תוכניותיהם של הואלאר להביס את סאורון כשלו בנקודה זאת. במשך אלפיים שנה הואלאר ניהלו את ההצגה. כמה יודעים הם על העתיד לבוא, וכמה מנחשים הם? ומוכרחים הם לנחש חלק מהדברים. אחרת, למה שגאנדאלף לא יהיה מודע לבגידתו של סארומאן? להופעתו של הבאלרוג?  אי הוודאות של תוכנית הואלאר מרמזת כי לא יכלו לראות איך מסתיים הקונפליקט. התערבותו של אילובטר מרמזת על כך שרצה הוא שהקונפליקט יסתיים בצורה מסויימת.
בדברו על סירובם של הואלאר להתערב ישירות בבלריאנד לפני סוף העידן הראשון, טולקין מציע כי "ניתן לראות בהתערבותם הפיסית האחרונה של הואלאר, שתוצאתה שבירת התנגורודרים, כהתערבות שנעשתה בזמן הנחוץ והמדוייק, ולא הושעתה שלא לצורך מחוסר רצונם לבצעה. ההתערבות באה לפני חיסולם של האלדר והאדיין. למרות שמורגות ניצח לכאורה, הוא הזניח את רוב חלקי הארץ התיכונה ולמעשה נחלש, הוא איבד מכוחו הפיסי וגם איבד מיוקרתו (הוא איבד אחד מהסילמרילי ולא הצליח להשיבו), ויתרה על הכל, המלחמה היתה מוצלחת והחורבן הוגבל לשטח הקטן (אם כי היפה) של בלריאנד.
אם כן, לא תמיד פעלו הואלאר על סמך ידע מוקדם. לפחות במספר מקרים – במיוחד בשלבים מאוחרים יותר – הם פעלו על סמך הגיונם. הם חישבו מתי ועד כמה יכולים הם להתערב ישירות בהיסטוריה. הידע שלהם על העתיד לא ×”×™×” מלא, ונעשה חסר יותר ויותר עם כל עידן חולף. בסופו של דבר הם טעו בחישוביהם (למעשה, הם טעו יותר מאשר פעם אחד, אך רק פעמיים אילובטר נאלץ להתערב ישירות על מנת לשמור על מהלך הדברים הרצוי).
מה שנראה כנבואה במקומות רבים הוא כפייה, אשר נובעת מרצון מרושע כשל מלקור או סאורון; או חיזוי – חישוב הדברים שצריכים לקרות המבוסס על ידע של מאורעות ואנשים; או מידע מוקדם – שנובע מהמנגינה, מהחזון או מאילובטר. רק האחרון הוא ניבוי אמיתי, אך נבואה אינה רק ניבוי. נבואה, במשמעותה הרחבה ביותר, היא גילוי. אם הואלאר מגלים דבר מה לבני הלילית או לבני האדם, הם מקנים להם ידע נבואי.prescription sunglasses oakley
יתכן כי ההגבלות על החיזוי מסבירות מדוע לא יכל טום בומבדיל להציע להוביטים עצה בנוגע להמשך דרכם. הוא סבר שהנאזגול לא יטרידו אותם זמן מה (והוא טעה). הנאזגול השגיחו על ברי כאשר פרודו ורעיו הגיעו שמה. טום הסתמך כנראה על הידע שלו באשר לארץ וליצורים שהוא מכיר. נסיונו עם הנאזגול היה מועט, ולכן יכולתו לחזות את מעשיהם היתה לא טובה במיוחד. וזאת הוא אף אמר להוביטים.ray ban eyeglasses
אי-וודאות דומה יש גם במראות שנגלו בראי גאלאדריאל. אין כל ספק שהראי שלה מגלה דברים. החזיונות שנגלים לפרודו וסאם הם חזיונות נבואיים אמיתיים. אך גאלאדריאל מזהירה אותם כי אין זה קל להבחין מי מהחזיונות נוגע לעתיד, להווה או לעבר. כמו כן, היא מזהירה כי לא כל שנראה בראי יתגשם. אז, מהו מקור החזיונות שנגלים בראי? האם קסמה של גאלאדריאל קורא מחשבות אקראיות של איינור ישנים? או שמא אילובטר מחלק חזיונות ברוחב יד?
בתוך קו הזמן, הנבואה משחקת תפקיד מגוון אשר מספק מידע אך אינו שולט במאורעות. בידיים הלא נכונות זהו לרוב כלי לכפייה. אך בידיים הנכונות זהו סימן להתעניניותו הבלתי פוסקת ולהתערבותו של אילובטר, היחיד היודע כיצד הכל יבוא על סיומו. אך בכל אופן הוא מתיר לכל ילדי מחשבתו, האיינור כמו גם יצירי אאה, לבחור את בחירתם שלהם.

1. ביחיד – תמה: נושא (Theme).

2. Osanwe-kenta – מאמר שהתפרסם בכתב העת 'ויניאר טנגוואר' מספר 39, יולי 1998.

3. Pengolodh

4. Athrabeth Finrod ah Andreth – הדיון של פינרוד ואנדרת

5. בן לילית מבני הנאנדור שחי בדוריאת. מיועציו הבכירים של תינגול המלך ומשורר. סיירוס קינא מאד בטורין על המעמד המיוחד לו זכה אצל תינגול ונהג להקניטו לעתים קרובות. יום אחד הוא הגדיש את הסאה וטורין הטיל בו גביע ועלב בו. למחרת היום סיירוס ניסה להרגו, אך טורין, שהיה לוחם מאומן, פרקו מנשקו ואילץ אותו לרוץ עירום כדי להשפילו, סיירוס המבועת נמלט, נפל לתוך תהום ומת. כתוצאה ממקרה זה, תינגול המלך, אשר לא ידע כי סיירוס ניסה להרוג את טורין, הכריז על טורין כמורד במלכות וטורין נמלט מדוריאת.

6. hroa – קווניה, מונח הקרוב לגוף. יציר ארדה מורכב מגוף (hroa) ונשמה (fea).

7. דונאדאן מארת'דאין, חוזה ויועץ למלך שחי במאה העשרים לעידן השלישי. מאלבת חזה שארבידואי יהיה המלך האחרון לארת'דאין. כמו כן הוא חזה את נתיב המתים ואת גורל יורשו של איסילדור בקרב האחרון.

8. מלכה החמישה עשר והאחרון של ארתדאין. כאשר נולד, מאלבת הרואה ניבא שהוא יהיה המלך האחרון וכך נקבע שמו, שפירושו בסינדארין הוא "המלך האחרון". בשנת 1944 לעידן השלישי, לאחר מותו של מלך גונדור, אונדוהר, ובניו, ארבדואי תבע לעצמו את כתר גונדור על סמך היותו יורש איסילדור ובגלל נישואיו לפיריאל, בתו של אונדוהר וצאצאו האחרון שנותר בחיים, שהיתה זכאית לכתר על פי חוקי נומנור. אך טענתו של ארבדואי נדחתה ואארניל, איש גונדור, הומלך במקומו. בשלהי שנת 1973 לעידן השלישי ארתדאין הותקפה וארבדואי ביקש עזרה בהולה מגונדור, אך לפני שהצבא יצא לדרך, מלכות אנגמאר כבשה את ארתדאין. בניו של ארבדואי נשלחו ללינדון, אך הוא נותר בשממה הצפונית עד לתבוסת צבאו ולאחר מכן נס למכרות הגמדים העתיקים בצפון ההרים הכחולים, אך לאחר שלא מצא שם מזון נאלצו הוא ואנשיו המעטים לנוע לכף הקרח של פורוכל, אצל שבט הלוסות. במרץ 1975 לעידן השלישי, קירדאן שלח ספינה לפורוכל על מנת להציל את ארבדואי. הוא ואנשיו עלו על סיפונה. אך הספינה מעולם לא הגיעה לחוף מבטחים והיא טבעה על כל אנשיה.

9. שבט שוכני הצפון שעדיין התקיים בימי העידן השלישי. סייעו לארבדואי מלך ארנור האחרון בבריחתו מפני המלך-המכשף.

10. עם סודי וביישן שחי ביער דרואדאן.

מופע היחיד של קלבורן

מפעם לפעם מישהו מבקש ממני ללמד סנגוריה על קלבורן. קלבורן הוצג באור שלילי והובן שלא כהלכה, אולי יותר מכל דמות אחרת של טולקין. אנשים רבים סבורים שאדונה כסוף השיער של לוריין הוא גולם או אפילו מטופש. מדוע? בעיקר בגלל משפט אחד שאמרה גלדריאל.
http://www.airmaxrunningsneaker.com
וכעת אפשר כבר לשמוע את חרבות הרציונליזציה מקרקשות בנדניהן. "אה, אבל הוא לא ממש עושה שום דבר בספר" אומרים משמיציו. כאילו, גלדריאל מזיזה את הישבן המלכותי שלה ועושה משהו? מצטער, אבל אף עכוז לא זז – אף אחד משניהם אינו מגיע להישגים גדולים בסיפור. שניהם עושים הרבה מאד ברקע: גלדריאל מסייעת לגנדלף, וקלבורן מסייע להביס את כוחות דול גולדור. ביחד הם מנהיגים את עלפי לוריין.
http://www.airjordansneakerretro.com
נראה שהטרוניה העיקרית של כמה אנשים נגד גלדריאל היא השאלה מה היא עושה עם מפסידן כמו קלבורן. בכנות, אם תשאלו אותי, מי שזוכה להתחתן עם מישהי כמו גלדריאל הוא מצליחן, אבל זו רק דעתי. אפשר לומר שזו פרשנות של הטקסט. אפשר לומר שאני קורא משמעויות בטקסט שאינן נמצאות שם. זה לא שלא עשו את זה לפני.

הבעיה האמיתית עם קלבורן היא שטולקין מעולם לא גיבש את דעתו בקשר לטיפוס הזה. למשל, טולקין קרא לו "קלבורן החכם". ואנשים שאלו "למה?". הערתו היחידה של רוברט פוסטר על הנושא בהמדריך השלם לארץ התיכונה היא שקלבורן לא עושה רושם פיקח במיוחד בשר הטבעות. אבל מי כן? האם מישהו עומד לטעון שסמווייז גמג'י (שפשר שמו הפרטי הוא "חכם-למחצה", או בעברית פשוטה "רפה-שכל") הוא אות ומופת להתפתחות אינטלקטואלית? ומה עם גימלי, הפילוסוף-הגמד, המעלה על נס את שבחי האבן?

החבר הפיקח ביותר באחווה, גנדלף, לא מצליח אפילו לעלות על העובדה שסרומן בגד בו. מתי בפעם האחרונה נפל קלבורן בשבי סוכני האויב? טוב, אולי זה לא הוגן כלפי גנדלף. אחרי ככלות הכל, מישהו היה צריך ליפול בשבי, והוא ממש מתאים לטיפוס האסיר. כל-כולו ערמומי וחשאי – פלא שסרומן לא שם אותו תחת סוגר ובריח אלף שנים מוקדם יותר.
http://www.oakleyeyewear2015.com
נראה שההגדרה של טולקין ל"חכם" שונה מההגדרות בהן משתמשים רוב האנשים כיום. טולקין לא התכוון ל"קלבורן חכם התורה". כשמגיעה האחווה ללוריין לא שמים להם טלית ותפילין, מאלצים אותם לנשק את המזוזה ואת זקנו של קלבורן – "גלדריאל, תסדרי את השביס! טפו, מבצבצת שם קווצת-שיער זהובה שלמה! שיער באישה ערווה! וגימלי, תפסיק ללטוש עיניים! תצא בחוץ, עויין!".

טולקין גם לא התכוון ל"קלבורן החכמולוג". "הי, גימלי! כמה גמדאים צריך כדי להחליף מנורה?"

אבל כאשר אנשים מדברים על "החכמים", לעתים קרובות אני מקבל את הרושם שהם סבורים ש"החכמים" היו העלפים הפיקחים ביותר בסביבה. אבל היכן הצידוק לסברה זו? פיאנור היה הנולדו הפיקח ביותר בזמנו, ותראו לאן הוא הגיע עם כל השכל שלו. האם אינטליגנציה גבוהה מעניקה איזה שהוא סוג של חוכמה? לגמרי לא. למעשה, אנשים אינטליגנטיים עושים לפעמים את השגיאות המטופשות או האוויליות ביותר. ההיסטוריה מלאה בשגיאותיהם של גאונים.

חוכמה היא צירוף של ידע, נסיון ואינטואיציה. ולכל העלפים של טולקין יש ידע, נסיון ואינטואיציה. אפילו לגולס, שעושה רושם קצת צעיר בשביל עלף (גילו לא עלה כנראה על כמה מאות שנים) היה בעל ידע, נסיון ואינטואיציה. הוא חכם מעבר לשנות חייהם של בני תמותה, ודאי. אבל האם הוא אחד מחכמי העלפים? ברור שלא. הרי ככלות הכל, הוא נרשם למסע להר-הגזירה ובסוף מוצא את גזירת-גורלו לחוף הים. היי שלום, הארץ התיכונה. ברוך הבא לפרישה מוקדמת באמאן.
http://www.ray-baneyewear2015.com
אנשים אחרים סבורים שכישורי הסקת מסקנות והיקשים הם היבט של חוכמה. הרי אדם חכם יקלוט את כל הרמזים ויעלה על זה שמוריארטי הוא בעצם האיש הרע. אבל קלבורן אינו שרלוק הולמס, ווטסון יקירי. ואין צורך שיהיה. ככלות הכל, קלבורן מבין מיהו אויבו. שלא כמו אישתו, הוא אינו אכול ספקות כבדים ופיתויים. מבחינה זו יש לו אישיות יציבה למדי.

אמינותו של קלבורן בתור חכם מוטלת בספק, בדרך כלל, על בסיס שלוש נקודות: מדוע נוזפת בו גלדריאל נוכח אנשי-חצרם והאחווה; מדוע אין הוא חבר במועצה הלבנה; ומדוע אין הוא חושק בטבעת האחת? כמובן שהסיבה שהוא ננזף היא שטולקין רוצה להעביר מסר כלשהוא לקורא. ומה מנסה הסופר לומר לנו?

קלבורן המום ככל האחרים מן השמועות (המוקדמות מדי) על מותו של גנדלף. כאשר אומר קלבורן "לו היה הדבר אפשרי, אומר הייתי כי הנה סוף-סוף סרה חוכמה מגנדלף ורוח שטות נכנסה בו, אם הוליך אתכם בלי-צורך לפחת מוריה," הרבה קוראים מתחילים להתחמם – אתה אל תזלזל בקוסם האהוב עלינו! הוא לא זלזל בך, אתה אל תזלזל בו. היה צליל זלזול!

אבל הסתייגותו של קלבורן היא חזרה נחוצה על אזהרתו הקודמת של ארגורן לגנדלף שלא להיכנס למוריה. אמינותו של גנדלף כאחד מהחכמים נפגעה קשות. הוא לא יכל לעקוף את המכשולים שבדרכו, ובשעת המבחן הערים עליו הבלרוג (שגרר אותו עימו לתהום). אנשים רבים מניחים שהבלרוג ניסה להשיג את הטבעת האחת. אך היכן נאמר לנו שהבלרוג אפילו ידע אודות הטבעת האחת? אני חושב שלגנדלף היה עסק עם בלרוג מעוצבן, וזה הכל. הבחור הפיל כלאחר-יד חתיכת הר על הבלרוג כשנגמרו לו הרעיונות מה לעשות. אני די בטוח שבלרוגים, יצורי-להבה שכמותם, לא מתלהבים כשמפילים עליהם הרים.

הנקודה שלי היא שלעתים קרובות הקוראים מתמקדים יותר מדי בנקודה העיקרית של הסיפור. טולקין הכניס לסיפור עימות אישי עבור גנדלף כדי שיוכל לסלק אותו בנוחות מזירת ההתרחשויות. אובדנו של גנדלף במוריה אינו שונה, במהותו כאמצעי ספרותי, מאשר העיסוקים הדחופים שלו בדרום הרחוק בההוביט. הוא פשוט דמות רבת-עוצמה מכדי שהסופר יוכל להשאיר אותו כל הזמן עם האחווה, ולכן הוא צריך להסתלק.

אבל סילוקו של גנדלף פוגע באמינותו. לפיכך יש צורך במישהו ש(עד כה) לא עשה רושם חלש ומטופש כדי להחזיר לגנדלף את אמינותו. עכשיו, כולנו יכולים להסכים שגלדריאל מצילה את שמו הטוב של גנדלף כשהיא עונה תשובה ניצחת לפקפוק בהחלטותיו של גנדלף. אבל היא לא יכולה להשיב תשובה לסתם מישהו שמטיל ספק. היא חייבת להשיב תשובה להטלת ספק ממקור מכובד. מישהו צריך לסכן את אמינותו שלו על מנת שגלדריאל תהיה בעמדה בה תוכל להגן על גנדלף.
air jordan 4
הבעת הספק לא תישמע במקומה אם תבוא מארגורן או מישהו מחברי האחווה. גם לא יהא זה הולם אם מישהו מהעלפים הפחותים שבחדר יפצה את פיו ויאמר "שמע, מרן, הגנדלף הזה ממש עיזה עיוורת!" ספקותיו של הקורא בקשר לחוכמתו של גנדלף ונכונות החלטותיו צריכים לבוא ממישהו בעל סמכות. ולקלבורן יש הסמכות המתאימה.

על-ידי הקרבת האמינות של קלבורן (באופן זמני), טולקין מציע לקורא דרך-מוצא מהתסבוכת הספרותית. אין צורך לבוא בתרעומת אל גנדלף האומלל על כך שקיבל מה שנראה כהחלטה אווילית. ככלות הכל, האחווה יכלה פשוט לחצות את ההרים במעבר הגבוה מעל ריבנדל, עליו הגנו בני ביאורן, ולהמשיך דרומה דרך הארצות שתחת איום האורקים לאורך עמקי האנדוין, הלא כן? או שהם יכלו לחמוק דרך פער רוהאן כשהאורקים מנמנמים כולם באור החמה. החוליה החלשה בסיפור היא טענתו של טולקין (מפי גנדלף) שהדרך היחידה לצאת מאריאדור (ואדרין) עם הטבעת היא ללכת דרך מוריה ללוריין.
air max
גנדלף רצה, כמובן, להגיע ללוריין. הוא ידע שיזכה לעזרה שם. כך שבמבט לאחור, מסע דרך פער רוהן אינו חכם. טוב שגנדלף לא בזבז זמן בויכוח עם בורומיר על התועלת שבהבאת הטבעת לגונדור. למען האמת, אנו מתחילים להעריך את חוכמתו של גנדלף קצת יותר כשאנו שוקלים את העובדה שגנדלף דחק את הויכוח הזה לשוליים.

יש, כמובן, עוד תלונה כנגד קלבורן שזוקפת את ראשה המכוער מפעם לפעם. כשהוא חוזר בו מברכת השלום לגימלי (ולכל ההולכים עם גימלי – דהיינו, לכל האחווה), אנשים רואים זאת כסימן לטיפשות. אבל יש לתהות על הנימוקים לשיפוט שכזה. הלא קלבורן מודה שהוא (וגם גלדריאל, יש להניח) חושש זה כבר שיצור בלהות רב עוצמה שוכן במוריה. עתה קיבל הגדול שבפחדיו משנה תוקף, והוא מגלה שממלכתו הקטנה מאויימת לא רק על-ידי דול גולדור, אלא גם על-ידי הכוח שבמוריה. ואין זה סתם כוח, זהו בלרוג.

אנשים מעיינים בהסילמריליון וחושבים, "בוא'נה, עלפים חיסלו בלרוגים על ימין ועל שמאל. אז למה שקלבורן יהיה מודאג מאחד?" ובכן, הסילמריליון מטעה. הסיפור היחיד בו עלפים קוטלים בלרוגים הוא הסיפור על טואור ומפלת גונדולין, והיה על כריסטופר טולקין לתמצת סיפור מאד מוקדם, סיפור שקדם להסילמריליון מתוך ספר המעשיות האבודות, על-מנת ליצור את הפרק הזה. במציאות, לו זכה ג'.ר.ר. טולקין לחיות די זמן ולהספיק לשכתב את הסיפור הזה עבור הסילמריליון, קרוב לודאי שלא היה משאיר כל-כך הרבה קטילות בלרוגים. הוא היה עשוי לשמר את הקרבת הגבורה של גלורפינדל וזהו.

לקלבורן היתה אחריות להשאיר את לותלוריין על המפה זמן רב ככל האפשר. הסיכויים להישרדותה של לותלוריין לאורך זמן היו, למעשה, מאד גרועים. ומדוע לא יהיה החכם (בפרט אחד מחכמי-העלפים, שממילא יש להם דאגות משלהם) מוטרד מעט לכשישמע שבלרוג גר ממש ממול? גם ליבה של גלדריאל ודאי החסיר פעימה, והתפרצותו של קלבורן חסכה ממנה את הצורך להביע את דאגתה.

למעשה, החרטה של קלבורן על ברכתו מראה שהוא וגלדריאל לא תמיד הסכימו בכל. התנצלותו המהירה לגימלי, בעקבות נזיפתה הקלה, מראה על חוזק אופי שגלדריאל לא גילתה כמותו בעצמה. קלבורן יכל להחליף סוסים בעלייה. הוא לא חש עצמו כבול לדרך פעולה יחידה בגלל בחירותיו בעבר. גלדריאל, לעומתו, כלאה עצמה בארץ התיכונה בשל בחירותיה שלה (או כך נרמז לנו בספר הדרך הלאה היא הולכת [1]) מזגו של קלבורן גמיש ופתוח לשיכנוע.

ועם זאת, הוא גם בעל ידע על העולם החיצון. כשארגורן מגלה שטרם החליט באיזו דרך תלך האחווה, קלבורן מרוויח בשבילו קצת זמן על-ידי כך שהוא נותן לאחווה כמה סירות. הסירות מאפשרות לארגורן להחזיק ברירות פתוחות; אך הן גם מזרזות את הקבוצה בדרכם לעבר ההחלטות שאין מהן מנוס שעליהם לקבל. ארגורן אינו מבחין בכך, משום שהוא אינו אומד נכונה את המהירות בה הם מתקדמים במורד הנהר.
replica oakley sunglasses
כשקלבורן מזמן את האחווה בפעם האחרונה בטרם ייפרדו, הוא אומר להם: "כי הנה אנו ניצבים על סף שעת הגזירה. כאן יוכלו הנשארים להמתין עד בוא השעה הזאת, ואז תיפתחנה שוב דרכי העולם, או נזעיקם להיחלץ להגנתה האחרונה של לוריין." יש תחושת דחיפות בדבריו, החבויה מאחורי ספקותיו של ארגורן וטיפולו המיומן של קלבורן בספקות אלה. קלבורן אמנם נמנע מלהחליט עבור האחווה, אך הוא מגביל את אפשרויותיהם בחוכמה.

נניח שהאחווה עוזבת את לותלוריין ברגל. לאן יילכו? קלבורן מזהיר אותם להתרחק מיער פנגורן. כך שיהא עליהם לשוב להרים ולנסות לחמוק סביב אייזנגרד באין משגיח, או שיהא עליהם ללכת לאורך הנהר – אולי אף לנסות לחצות את הנהר בעיקולים הגדולים. מתנת הסירות מרחיקה את האחווה הן מן ההרים והן מצליחת הנהר מוקדם מדי. הצליחה המכרעת תתבצע בדרום כתוצאה מהחלטתו של קלבורן.

כמובן, לאור התפתחות הדברים ביער פנגורן, טבעי לשאול מדוע יזהיר קלבורן את האחווה להתרחק מהיער. למעשה, כאשר ארגורן, לגולס וגימלי שבים ונפגשים עם גנדלף, הדבר קורה תחת שולי יער פנגורן. מרי ופיפין, לאחר שהם פוגשים בזקנעץ עצמו, שואלים אותו מדוע הזהיר אותם קלבורן לא להיכנס ליער שלו. זקנעץ, מצידו, משיב "ואני עשוי הייתי לומר לכם אותו דבר עצמו, אילו הלכתם בדרך ההפוכה." הוא מאשר שהן ארצו שלו והן זו של קלבורן מסוכנות מאד לזרים. גנדלף רומז למשהו דומה אף הוא, כשהוא אומר לארגורן, לגולס וגימלי שכל אחד מהם מסוכן הוא על-פי דרכו, ממש כשם שזקנעץ והעצנים הם מסוכנים.

אזהרתו של קלבורן מספיקה כדי לטעת זהירות בנוסעים. אין הוא יכול למנוע מהם להיכנס ליער פנגורן, גם לא לדחוק בהם לעשות כן. אבל אל מול ספקותיו של בורומיר בנוגע לסיפורי סבתות, מזכיר קלבורן לנוסעים כי "סבתות, יש שהן שומרות בזיכרונן שמע דברים שהחכמים ייחסו להם חשיבות בשעתם."

להערה זו יש הד מסקרן במילות הפרידה של טולקין עצמו ממורשתו של קלבורן, המופיעות בפתח-הדבר: "אבל אין איש יודע מתי ביקש [קלבורן] לבסוף את הנמלים האפורים, והוא נשא עימו את אחרון הזיכרונות החיים מימי קדומים בארץ התיכונה." כשנטש קלבורן החכם את הארץ התיכונה, דברים רבים שהחכמים ייחסו להם חשיבות בשעתם עזבו עימו. מבחינה מסויימת, טולקין התרה בקורא שלא יקבל את קלבורן כמובן מאליו. הוא היה אוצר בלום של נסיון וידע, ולפיכך של חוכמה. הוא היה ממולח מאד ויכל לקרוא את זרם הנהר לא פחות טוב מכל אחד אחר.

לפיכך, כאשר אמר קלבורן "היה שלום" לארגורן, הוא קיבל את העובדה שבקרוב ייפרד מעל גלדריאל. הוא היה מוכן לקבל את הפרידה, בידיעה שבבוא הזמן ייסע בעקבותיה מעבר ים. לעתים קרובות שואלים אנשים מדוע איפשר קלבורן לגלדריאל לנטוש אותו כך. אך אני סבור שטולקין הסביר את סיבותיו של קלבורן היטב במקומות שונים.
ray ban wayfarer
בתור התחלה, כנראה שגלדריאל נזקקה להחלמה כלשהי. לא זו בלבד שהיא היתה אחת משומרי טבעות הכוח, ולפיכך כפופה לכוחה של הטבעת האחת (גם אם לא באופן ישיר), היא גם היתה האחרונה שנותרה בחיים ממנהיגי הנולדור המורדים בעידן הראשון. עם השנים הארוכות עייפה גלדריאל מגלותה, ואת חרטתה הביעה בשיר שחיברה לאחווה כשעזבו את לותלוריין. קרוב לודאי שהיתה זקוקה לשהות כדי להסתגל מחדש לתיקשור והבנה עם הולאר. שכן היא ואלרונד היו גם האחרונים בשומרי הטבעות, וטבעות הכוח היו במקורן מעשה התקוממות עלפי שני. כלומר, גלדריאל היתה צריכה להיטהר מאשמת שני אירועים של "נפילה". שום עלף חי אחר לא היה זקוק להחלמה שכזו.

הפרידה מעל גלדריאל היתה, לפיכך, ההזדמנות של קלבורן להיפרד מן הארץ התיכונה. הוא היה כרוך רגשית בארץ באופנים שגלדריאל לא היתה ולא יכלה להיות. יש אנשים המאמינים בלהט שקלבורן בא מאמאן, בדיוק כמו גלדריאל. אחרי ככלות הכל, בשנת חייו האחרונה ציין טולקין עצמו את הנקודה הזו. אבל בזמן ההוא הספיק טולקין לשכוח דברים רבים אשר כתב, דברים שהיה עליו לייחס להם חשיבות. בסיפורים שלא נשלמו מספר לנו כריסטופר:

הנה-כי-כן, ראשית חוכמה, התפיסה המוקדמת ביותר היא שגלדריאל יצאה מבלריאנד וחצתה את ההרים מזרחה לבדה, לפני סוף העידן הראשון, ושהיא פגשה את קלבורן בארצו שלו, בלוריין; הדבר נאמר מפורשות בכתבים שלא יצאו לאור, ואותו רעיון עצמו מקנן מאחורי דבריה של גלדריאל לפרודו (אחוות הטבעת, עמ' 361), כאשר סיפרה על קלבורן כי הוא שוכן במערב מאז ימי השחר, ואנוכי שוכנת עמו שנים לאין-מספר; כי לפני נפילת נרגותרונד וגונדולין עברתי את ההרים, ויחדיו, במרוצת עידני העולם, לחמנו נגד התבוסה המתמשכת. קרוב לוודאי שקלבורן היה, לפי תפיסה זו, עלף נאנדורי (דהיינו אחד הטלרי שסירבו לחצות את הרי האובך במסע הגדול מקויביינן.

זוכרים שאמרתי קודם שנראה כאילו טולקין לא מצליח לגבש את דעתו בקשר לקלבורן? המוצא הנאנדורי של קלבורן לא החזיק מעמד זמן רב. בסופו של דבר, הוא הפך לנסיך סינדארי – שאר בשר לתינגול אפור-הגלימה – אשר בזמן מן הזמנים שכן בדוריאת, ומאוחר יותר בהארלינדון כשר הסינדאר תחת גיל-גלד. שינוי זה התרחש בזמן כלשהוא בין השנים 1956 ל-1965, וקרוב לודאי שקרה בשנת 1965 עצמה, כאשר שינה טולקין את שר הטבעות כך שיתמוך במסורת הסינדארית.

את השינויים שטולקין הכניס ב-1965 למהדורה השנייה של שר הטבעות שומה עלינו לקבל כקאנון, המבטל את מה שנכתב במהדורה הראשונה (כשם שהמהדורה השנייה של ההוביט הכניסה את הסיפור ההוא לארץ התיכונה). קלבורן הוא, לפיכך, עלף סינדארי ללא עוררין. אך מילותיה של גלדריאל אינן הגיוניות בעצם, אלא אם כן ממציאים סיפור רקע בלתי סביר למדי לקלבורן, או מפרשים את דבריה לפרודו בכלליות, בין אם כפיסקה שלא תוקנה ובין אם כרמיזה שהיא וקלבורן חצו את ההרים יחדיו.

יש, כמובן, תימוכין חלקיים לפירוש זה האחרון. בדברי-ימי גלדריאל וקלבורן שלא ראו אור, הם אמנם נכנסים לאריאדור יחדיו. אך שם מסתבכים הדברים. טולקין משאיר את תפקידו של קלבורן בארגיון מעורפל, והוא אינו בטוח מתי הגיע קלבורן ללותלוריין, או כיצד, או מדוע. משום שבהופכו את קלבורן לעלף מדוריאת, טולקין יוצר סיבה להפוך את קלבורן לעוין כלפי גמדאים. קלבורן זוכר את משיסת דוריאת ואת מותו של תינגול (שהוא כעת שאר בשרו הקרוב).

קלבורן אינו עויין במיוחד כלפי גמדאים בשר הטבעות. אך אם אנו מקבלים את השקפתו של טולקין שקלבורן אינו מחבב אותם, אזי יש הגיון בחוק העתיק אשר קלבורן מפר אותו על-מנת לאפשר לגימלי להלך חופשי בלותלוריין. נראה שאמרות, מלך לותלוריין בעבר, היה מיודד עם הגמדאים. הוא ואביו היו, ללא ספק, בעלי בריתם של הגמדאים ארוכי-הזקן מקהאזאד-דום. אך כשעוררו הגמדאים את הבלרוג ונסו, הם גרמו לבני עמו של אמרות בהלה רבה. ממלכתו באה בעצם לקיצה בשנת 1981.

גלדריאל וקלבורן התיישבו אחר-כך בלותלוריין וניסו להחזיר מעט יציבות לממלכה העלפית. היות ואוכלוסייתה של לותלוריין פחתה במידה רבה עקב ההגירה, הם התקינו מדיניות חדשה. לותלוריין הפסיקה כמעט כל שיג-ושיח עם העמים שמחוץ. הם אפילו הפסיקו להחליף דברים עם ממלכתו של תראנדויל בצפון יער-אופל. הם נותרו בקשרי ידידות רק עם ריבנדל, ייתכן שעם קירדן בנמלים, ואולי עם שרי גונדור. בראותו כי הגמדאים גרמו להגירה, יכול להיות שקלבורן החליט שהם לא יהיו רצויים עוד בלותלוריין כאמצעי לצמצם מגע עם הדבר אשר עוררו, יהא אשר יהא.

לפיכך, החלטתו להפר את החוק הקדום כשהגיעה האחווה היתה עדות נוספת לאופיו הגמיש של קלבורן. הזמנים הנה השתנו, וצרכיהם של בני עמו היו שונים ממה שהיו אלף שנים קודם לכן. אוכלוסיית לותלוריין גדלה, ללא ספק, ובנקודה זו היה ברור שהגמדאים לא היוו איום עליה. לפיכך יכל קלבורן להרשות לעצמו לנהוג ברוחב לב. אפשר להבין את הספק הפתאומי שהתעורר בו לאחר שנודע לו כי בלרוג שוכן במוריה. זה-עתה שינה את הסטטוס קוו. גימלי עשוי להיות הגמד הראשון מני רבים השב ללוריין לאחר אלף שנים או יותר של בידוד. הבשורה על הבלרוג היתה תעודת עניות להחלטה שזה עתה קיבל קלבורן.

לכן יש לזקוף לזכותו של קלבורן את העובדה שיכל להאזין בכל לב להתראתה של גלדריאל לבל יחזור בו מברכת השלום שלו לגימלי. קלבורן היה מספיק חכם כדי להבין שדאגותיו אינן היחידות בעולם. גלדריאל זוקפת לזכותה חיבה כלפי הגמדאים משום מוצאה הנולדורי. בני עמה היו מיודדים יותר עם הגמדאים מאשר בני עמו של קלבורן (בין אם נאנדור או סינדאר). אך קלבורן היה נחרץ, והכורח הניעו. אפשר לומר שיצא הבלרוג מן השק. מניעת הכניסה מגימלי וכל ההולכים עימו לא היתה מועילה לכלום. קלבורן היה צריך להתמקד בצרכי השעה, ומילותיה של גלדריאל הזכירו לו שצרכים אלה היו כה חשובים משום שהעלפים ובעלי בריתם נאבקו לשמר את כל היקר להם.

גלדריאל הראתה לו, ברמז, כיצד יגשר על הפער ויגיע להבנה עם גימלי. "אילו עמך גולה שנים רבות, הרחק מלותלוריין, מי מן הגלאד'רים, לרבות קלבורן החכם, יעבור על-ידה ממש ולא ישתוקק להעיף מבט על ביתו העתיק, אפילו נהפך למאורת דרקונים?"

אלה הן מלים נבואיות, וקלבורן ודאי הפך בהן ובנגיעתן לעתידו שלו. קרב יום בו גלדריאל תנטוש אותו, ואחריו יבוא בסופו של דבר יום בו ינטוש הוא את הארץ התיכונה. הגעגועים לעבר והחרטה היו תחושות שעלפים, כל העלפים, יכלו להבין ולקבל בקלות. גלדריאל דיברה עם קלבורן, כעלף לעלף, ושאלה אותו בדיוק את סוג השאלה איתה היה עלף מסכים. הוא הבין את כוונתה ללא היסוס, ומילות הפיוס שלו מעידות עליו שהיה מוכן לקבל את ההבנה הזו עם גימלי.

מכל שרי העלפים המוזכרים בספר, נראה שקלבורן נוטה הכי פחות להזדעזע בקלות. גילדור אינגלוריון נמנע מלסייע לפרודו במישרין כנגד הנזגול. קרוב לודאי שהוא חושש שהתנגדות גלויה לסוכני סאורון תמשוך תשומת לב גדולה מדי. הוא מעביר מסרים לבומבדיל, ארגורן וריבנדל בשם פרודו – אך תכופות מדי אנשים שואלים מה עשה גילדור למען פרודו. קלבורן נכון, כמעט להוט, לסייע לפרודו. הוא חי בסמוך לחזית ויודע את גודל הסיכון.

אך סביר שגילדור היה גם אחד משרי ארגיון, או אולי שר מלינדון, אשר היה מעורב מקרוב בתככי הטבעות. [2] הנולדור, עם כל חכמתם וידידותם כלפי גזעים אחרים, חטאו עם זאת חטא גדול בכך שיצרו את טבעות הכוח ולא חשפו את כל המידע שלהם אודות הטבעות. קלבורן, למרות שקרוב לוודאי ידע שיש לגלדריאל טבעת כוח, היה נקי מאשם כמעט לחלוטין. בעוד שאלרונד היה כמעט משותק מפחד הטבעת האחת, קלבורן קיבל את החלטותיו במהירות ובקלות. כן, נסייע לנושא הטבעת. כן, נעמוד בפני דול גולדור וכל דבר אחר שישליך סאורון למערכה כנגדנו.

אם הספק היחיד שמביע קלבורן הוא בנוגע לקבלת הפנים החמה שלו לגימלי, ספק אותו הוא מבטל בקלות עם מעט סיוע מגלדריאל, הרי שהוא בבירור שר העלפים בעל האופי החזק ביותר בספר. אפילו לגולס מצטייר קצת כחלשלוש לפעמים. אלרונד, עם כל חוכמתו, אינו מצליח לכאורה למצוא מה לעשות בפרודו. רק לאחר שפרודו מתנדב לקחת את הטבעת למורדור, מחבר אלרונד את כל הרמזים אחד לאחד ומבין שזוהי המשימה שנועדה להוביט. קלבורן, מאידך, בראותו איך הכל מתגרדים בפדחתם וחושבים מה לעשות כעת, מוצא דרך לסייע לאנשים להתקרב ליעדם אך להשאיר בידיהם ברירות פתוחות.

יש, כמובן, עוד פיסקה בה נראה שקלבורן מהסס מעט. זה קורה לקראת סוף הספר, כאשר הוא וגלדריאל משוחחים עם זקנעץ. "איני חושב שנשוב ניפגש עוד," אומר להם זקנעץ. "ידוע לא אדע, הבכור," עונה לו קלבורן בכבוד. למען האמת, אני חושב שהתשובה נאמרה קצת יותר בטקט מאשר בכבוד. כלומר, קרוב לודאי שקלבורן מבין ששלושתם לא ישובו עוד להיות יחדיו לעולם. אנשים מציבים כנגד זאת את תשובתה המתיפייפת של גלדריאל "באחווי הערבות של טסארינן" כאילו היא מגשרת על הפער בין טימטום לבין תורת היחסות.

עבורי, משמעותה הגדולה ביותר של פיסקה זו היא שהקורא זוכה לעוד הצצה לאחד מאותם סיפורים שטולקין מעולם לא מצא את הזמן לספרם. אם תחזרו ותקראו את הערותיו של זקנעץ למרי ופיפין בנוגע ליער פנגורן ולותלוריין, ואז תקראו את דברי הפרידה המתוקים-מרים שלו ב"פרידות רבות", מתחוור בבירור כי לקלבורן, זקנעץ וגלדריאל יש היסטוריה משותפת. מה עשו בעידנים עברו? כמה פעמים התראו?

כאשר תירגם טולקין את ברכתו העלפית של זקנעץ לקלבורן וגלדריאל (אה ואנימאר, ואנימאליון נוסטארי!) הוא כתב: "ברכתו של זקנעץ לקלבורן וגלדריאל משמעותה 'הוי היפים, הורים לילדים יפים.'" ידוע לכל כי קלבריאן היתה בתם של גלדריאל וקלבורן, אך פחות ידוע כי – לזמן מה – טולקין חשב גם על אמרות בתור בנם. בסופו של דבר הפך אמרות
לבנו של אמדיר (או של מלגלד), אך מילותיו של זקנעץ מעידות כי הכיר (ואהב) את ילדי גלדריאל וקלבורן. ברור שהיה בקשר זקנעץ-גלדריאל-קלבורן יותר מאשר חשף טולקין בשר הטבעות.

והוא הדין בקלבורן עצמו. אנו רואים רק הבזקים קצרים מצדדיו המרובים של קלבורן. הוא אינו כל-כך יהלום בלתי מלוטש כשם שהוא אבן חן נוצצת הקבורה למחצה בין אבנים יקרות אחרות, חלקן מבהיקות יותר או נסתרות פחות. כפי שטולקין עצמו היה עשוי לומר, אין איש יודע את הסיפור המלא על קלבורן, כי כרוך היה בליבו של טולקין, וכאשר ביקש טולקין לבסוף את הנמלים האפורים בדרכו שלו, הוא נשא עמו את אחרון הזיכרונות שלא נחשפו אודות ימי קלבורן בארץ התיכונה.

[1] הספר The Road Goes Ever On של ג'.ר.ר. טולקין יצא לאור בראשית שנות ה-60, ומכיל שירים ומנגינות מאת דונלד סוון, וגם כמה וכמה הערות והארות של טולקין. הספר טרם תורגם לעברית.

[2] הערה סתומה במקצת. הסיבה שמרטינז סבור שגילדור היה מעורב בתככי הטבעות, ודעתו בכלל על יחסם של העלפים לטבעות-הכוח, מובהרת במאמרו הס! זו טבעת סודית!

אודות הכותבים:

מייקל מארטינז הוא טולקינאי מוכר מאד בקהילה העולמית. מארטינז הוא המחבר של הספר האלקטרוני פארמה אנדוריון: מאמרים על טולקין וכמו כן עוסק בפרסום מאמרים על טולקין.

יובל כפיר, המתרגם, עזר רבות לעמנואל לוטם בהכנת מהדורת התרגום החדש של שר הטבעות.

על המאמר:

מופע היחיד של קלבורן הוא תרגום של המאמר Celborn Unplugged.

תודה לזוהר אלון, (Oaken_Glow), על ההצעה לתרגום השם.
תודה לאילנה בוגוד ורוני רוחקין על הערותיהם והצעותיהם.

הערות-השוליים הן של המתרגם.

כל המונחים והשמות העבריים במאמר זה תורגמו לפי נוסח המהדורה החדשה.

ועכשיו לסיפור האהבה האחר

בתרגומה של אילנה בוגוד
http://www.ray-baneyewear2015.com
אי שם בינואר דנתי בקיצור בנישואיהם של סאם ורוזי במאמר 'אהבה בסגנון הארץ התיכונה'. בזמנו נראה היה שאין הרבה לומר בנדון. סאם יוצא להרפתקה ארוכה, הופך להוביט השני הכי מפורסם בארץ התיכונה, חוזר אל הפלך והופך להוביט השלישי הכי מפורסם שם, ורוזי צצה כמעט משום מקום ואומרת: "בסדר, סאם, רעית בשדות זרים, הגיע הזמן להתיישב." הקונפליקט הגדול ביותר הוא שסאם לא רעה בשום שדות (אוי, בבקשה, בואו לא נדוש בקטע של סאם ופרודו עוד פעם, טוב?) אז מי היא הרוזי הזאת? למה היא חשובה לסיפור?
אני חושב שקל יותר לענות על השאלה השניה מאשר על הראשונה. מישהו מוכרח היה להישאר מאחור כדי להמשיך כהיסטוריון. בילבו ופרודו עזבו שניהם לפני שהסיפור נגמר (והסיפור, כפי טולקין היה מנסח את זה, הוא הדרמה הגדולה המתחוללת מאז התחלת הזמן ועד הסוף, כך שגם אנחנו בתוכו). דיווחו של פרודו על מלחמת הטבעת היה שלם למדי אבל הוא ידע שיהיו קצוות פתוחים רבים שיהיה צורך לסדר, ויהיה זה סאם שיעשה את הסדר. לא היה אף אחד אחר שיוכל לחבר את הכל יחד.
אז סאם מוכרח היה להשאר מאחור. אבל סאם היה נושא הטבעת, והוא, בדומה לפרודו, סבל מפצע רוחני שנבע מעול נשיאת הטבעת האחת. כך שסאם צריך גם הוא לעבור אל מעבר לים. זה היה בלתי נמנע, צפוי מכבר, וודאי. אבל איך יכול סאם להשאר בארץ התיכונה אם הוא סבל חלק מן הכאב שדחף את בילבו ופרודו להתרחק ממנה? רוזי מספקת את הצרי אשר נותן לו את הכוח והרצון להשאר בעולם הזה זמן רב ככל האפשר. כך שהיא חשובה עבור חלקו של סאם בסיפור, ולפיכך עבור סאם, וחשיבות זאת אינה צריכה להיות מודגמת לעיתים תכופות. לפיכך אנו יודעים מעט מאד על רוזי לפני שסאם חוזר אל הפלך וזקוק לה בצורה המשמעותית ביותר.
סאם נולד בשנת 1380 (2980 בספר השנים) ורוזי נולדה 4 שנים מאוחר יותר. שנת לידתו של סאם היא השנה שבה אראגורן סיים את מסעותיו הארוכים ופרש אל לותלוריין, שם פגש את ארוון בפעם השניה, ולבסוף זכה בליבה. 1380 היא גם השנה שבה דרוגו ופרימולה בראנדיבאק מתו, והותירו את פרודו בן ה-12 יתום בין בני בראנדיבאק (בילבו אימץ אותו 9 שנים מאוחר יותר). זוהי גם השנה שבה תאודן נעשה מלך רוהאן.
ארועים רבים התרחשו ב-1380 אשר הכינו את הבמה לארועים מאוחרים יותר (טולקין אהב את המבשרים הללו). (הערה: קוראים פיקחים עשויים להבחין שספר השנים מתארך את לידתו של סאם ל-1383, לא 1380 – התאריך השני מופיע בגנאולוגיה).
http://www.airmaxrunningsneaker.com
קשה להרכיב את תמונת חייהם האפשריים של סאם ורוזי בנעוריהם. הזקן הכפרי גאמג'י פרש למחצה או פרש לגמרי בשנת 1401 (3001 בספר השנים), כשבילבו ערך את מסיבת הפרידה. סאם היה לכל היותר בן 21 אז, ולפחות בן 18, זאת אומרת שכנראה היו לו ולרוזי כמה שנים להתרוצץ יחד לפני שהוא נעשה יותר ויותר מעורב בעבודתו של אביו (קרוב לוודאי שבגיל 16 סאם עשה הרבה מעבודת הגינון במעון באג בכל מקרה).

כאשר סאם חושב על רוזי ואחיה בזמן המסע באיתיליה הוא נזכר שבילה איתם בביוואטר, כך שהוא כנראה גר אצל המשפחה לפרקים, למרות שבנים יכולים להתחיל לשוטט בארץ בגיל די מוקדם והמרחק בין הוביטון לביוואטר לא היה כנראה יותר ממיילים ספורים. אם כי סאם התגורר מצפון לביוואטר, על הגבעה, כך שהיה לו קצת יותר מרחק לעבור.

איך נראה הפלך באותם ימים? כנראה מאד משגשג, ועדיין נהנה מיחסים טובים עם ברי.
http://www.oakleyeyewear2015.com
סאורון חזר אל מורדור והצהיר על עצמו בגלוי ב-2951. לקח זמן עד שהשפעת השיקום של מורדור התפשטה. כמה שנים מאוחר יותר (2954) אחרוני התושבים של איתיליה ברחו מעבר לאנדואין. אלה היו בוודאי מקבילים לחלוצים האמריקאים, שוכני יערות קשוחים. ההגירה שלהם לא היתה משמעותית. אראגורן שרת את מלך רוהאן ואת העוצר של גונדור בשנים האחרונות של שליחותו, כנראה מ-2973 ועד 2980. היו, מן הסתם, קרבות נגד אורקים ויצורים אחרים באיתיליה, ואולי עם בני אדם. הפעולה האחרונה של אראגורן כקצין של גונדור היתה פשיטה על אומבאר עם צי קטן של אוניות.

בצפון שגשגו הגמדים של ארבור במידה מספקת בכדי שבאלין יחוש בטוח מספיק להוביל מבצע התיישבות למוריה ב-2989. האורקים של הרי הערפל עוד לא היו, כפי הנראה, מרובים מאד באותו זמן (צריכות היו לעבור לפחות חמש שנים לפני שהיו להם המספרים הדרושים להכריע את המושבה הקטנה של באלין). בני באורן עדיין שלטו במעבר ההרים, באין בנו של בארד היה המלך בדייל, והאלדאר חיו עדיין בשקט ובשלווה ברחבי אריאדור ולינדון. ההגירה הגדולה טרם התרחשה.

למעשה, הארץ היתה כה שלווה ובטוחה בצפון שבילבו יכול היה לשלוח הזמנות מיוחדות לארבור בשנת 3000 במסגרת ההכנות למסיבת הפרידה שלו בשנה שלאחר מכן. מסתבר שהיתה הרבה תנועה בדרכים באותו זמן.
ray ban sunglasses sale
רק בשנת 3009 (8 שנים לאחר שבילבו עזב את הפלך) שלח אלרונד לקרוא לארוון בפעם האחרונה. מאורע זה בישר כמדומה את השקיעה של ארצות המערב. קרוב לוודאי שהאלדאר החלו בהגירתם בסמוך לכך, וכיוון שמסופר בספר השנים שהארצות ממזרח להרים נעשו שוב מסוכנות, המשמעות היא שהתעבורה בין ארבור וארד לואין פחתה. כלכלת ברי נפגעה במידה ניכרת והמסחר בין ברי ובאקלאנד (והמאריש) החל להתדרדר במהירות.

הירידה במסחר בחלק המזרחי של הפלך אפשר שלא השפיעה הרבה על החלקים המערביים. ניתן להתרשם שרוב אנשי הפלך הם איכרים זעירים. הם מספקים את צורכי עצמם ומוכרים את העודפים הקטנים בעיר ושווקי הכפר, ושם בוודאי קנו בעלי הפונדקים והמסבאות את רוב המזון. קרוב לוודאי שהיו להוביטים אומנים מומחים כגון בוני עגלות, נגרים, שוזרי חבלים, אורגים, וכדומה. בעלי מקצוע מיומנים אלה קנו את עודפי החוות או קנו את ארוחותיהם בפונדקים (×”×™×” ×–×”, למעשה, נפוץ למדי בעולם הרומאי לאכול מחוץ לבית – אש פתוחה ומטבחים היו אסורים בדירות ברומא אחרי השריפה הגדולה, ובימי הביניים היוו המסבאות מרכזים חברתיים בערים הקטנות).

אביה של רוזי, האיכר קוטון, נראה כאדם חשוב למדי במחוז שלו. הוא נחשב מנהיג בביוואטר מספיק בשביל לדבר בגלוי כנגד הבריונים, במשך כיבוש הפלך על ידי סארומאן, מבלי למצוא את עצמו בבית האסורים. זה מרמז שהוא כנראה היה די עשיר יחסית לאיכר בפלך.

אף על פי שטולקין מבהיר, על ידי ניב הדיבור של סאם והתנהגותו, שהוא בבירור בן למעמד חברתי נמוך יותר מפרודו (סאם, בהיותו הבן הצעיר של בן צעיר במשפחה ממעמד הפועלים, אינו מתקרב למעמדו של פרודו, שהוא לפחות על פי התואר, ראש שבט באגינס, שהיתה משפחה אמידה מאד), נראה שמשפחתו של סאם לא היתה עניה כלל. הם באו ממעמד הביניים, לא מן המעמד הנמוך. הם היו שוזרי חבלים, גננים, ואיכרים-ג'נטלמנים (אם ניתן לקרוא לקוטון איכר-ג'נטלמן). הם היו קרוב לוודאי מכובדים מאד בדרכם שלהם, מלח הארץ של הקהילה, אבל לא באמת מנהיגים.
best oakley sunglasses
החברה בפלך קשה לפיענוח. טולקין רומז שהפלך התחיל כחברה שבטית מאד. כשממלכת ארנור הפסיקה להתקיים, היו אלה ראשי השבטים של הפלך אשר בחרו תאין. טולקין אינו מספר לנו מתי נוסדה ראשות העיר של מישל דלווינג, אבל נראה שהמשרה מייצגת תפקיד מסורתי פחות בקרב יושבי הפלך. מישל דלווינג נוסדה בצומת דרכים ראשי (הדרך שעברה מן הדרך הירוקה אל מעבר סארן עברה בפלך כל הדרך עד מישל דלווינג). שם העיר "מישל דלווינג" פרושו "החפירה הגדולה". כנראה גרו שם הרבה הוביטים בסוף העידן השלישי.

כאשר בני אולדבאק חצו את הבראנדיוויין בכדי ליסד את באקלאנד הם היו עדיין מאד שבטיים, ומאות שנים מאוחר יותר אדון באקלאנד המשיך להחזיק בסמכות רבה בכל המאריש (ללא ספק בגלל שאיכרי המאריש מכרו את רוב העודפים שלהם בעיירות ובכפרים של באקלאנד).

אם היו מרכזי תעשייה בפלך (מקומות שבהם טחינה, יצור לבנים, יצור קרונות, לולים, קדרות, ומוצרי "יצוא" אחרים יכלו להתקיים) הם היו, קרוב לוודאי, במישל דלווינג, הוביטון-ביוואטר, וסטוק. כפרים מעטים נוספים יכלו לספק תעשיות נלוות, אבל אלה היו האזורים שבהם היו מירב הסיכויים למצוא מרכזים של תעשייה ככל שההוביטים מסוגלים אליה. שלושת הקהילות היו ממוקמות על או בקרבת צמתי תעבורה מרכזיים.

השם "הוביטון" מעיד שהיתה זאת קהילה ישנה ("עיר הוביטים"), ובהיותה סמוכה לאבן שלוש הנפות היא היתה קרובה יחסית למרכז הפלך. סביר מאד שההוביטים הקדמונים התפרסו לאורך הדרך המובילה מגשר קשתות האבן (שנקרא לאחר מכן גשר בראנדיוויין) עד לגבעות המגדלים. כל התנועה שארתדאין קיימה עם לינדון ועם ארד לואין במאות האחרונות לקיומה, היתה צריכה לעבור בדרך זו. מישל דלווינג, לעומת זאת, בהיותה רחוקה מארד לואין, יכולה היתה לספק שוק גדול החל מתקופה מוקדמת מאד.

הוביטון מייצגת, אם כן, את המרכז הישן של מעמד הביניים ההוביטי אשר התפשט מערבה לאורך הדרך. מערכות היחסים השבטיות הישנות קרסו, כפי שברור מן האופן שבו התפשטו המשפחות. משפחת באגינס איבדה, כנראה, את רוב הסמכות האמיתית שלה הרבה לפני קרב גרינפילדס בצפון (שם באנדובראס "בול-נהם" טוק הביס חבורת אורקים). מערכת השבטים הישנה החזיקה מעמד, כנראה, בצורה החזקה ביותר במזרח ובדרום, שטחים שבהם התיישבו המשפחות הוותיקות. הענפים הצעירים של המשפחות פרצו החוצה מערבה וצפונה, והמבנים החברתיים התפתחו לאורך הקווים הכלכליים. כך אתה מוצא את העיירה קוורי ("המחצבה") אפילו בצפון הנפה המזרחית.

טוב, אז מה כל זה קשור לסאם ורוזי? זה מעיד שהם חיו באזור מאד אמיד לפי מושגי הפלך. היה מספיק כסף באזור כדי לתמוך בריבוי תעשיות. משפחת באגינס היתה קרוב לוודאי מחזיקת הנכסים הגדולה ביותר, שחיה מדמי השכירות. אבל הם לא שלטו בכלכלה המקומית. אזרחי העיר שלטו בה (בדרך המבולגנת הרגילה בה אזרחים יכולים לשלוט בכלכלה שלהם). כך שיש סיכוי טוב שבני גאמג'י ובני קוטון היו שייכים למשפחות המעמד הבינוני. אחרי הכל, בני גאמג'י היו גננים אישיים של בני באגינס ממעון באג, ובני קוטון היו משפחה חשובה מספיק בכדי למנוע צרות רציניות עם הבריונים.

לרוזי, אם כן, עשויים להיות יתרונות רבים על יתר נערות ההוביטים המקומיות. כאשר פרודו ובני לוויתו חזרו אל הפלך והגיעו לביוואטר, מרי אמר לסאם, "… שא רגליך ורוץ לחוות בני קוטון, אם רצונך בכך. הוא בעל בעמיו, ודעתו נשמעת…" עכשיו, איך מרי ידע על כך? כמובן, הוא ודודנים אחרים נהגו לשהות במעון באג בבקרם את בילבו ופרודו, והם הכירו סאם במשך שנים, כך שכנראה שהם שמעו הרבה רכילות מקומית. לפיכך הגיוני שאם מרי יודע שקוטון הוא "בעל בעמיו" בביוואטר אז בני קוטון הם כנראה ממש לא הוביטים עניים.
air max 97
כאשר סאם מגיע לחוות קוטון הוא פוגש את האיכר וחלק מבניו עולים בשביל מבית קוטון. דלת החזית של הבית נמצאת במעלה גרם מדרגות. בהחלט נשמע שקוטון מתגורר באחת מאותן מחילות הוביטים נחשקות (רוב ההוביטים באותו זמן כבר חיו בבתים, מלבד באזורי הגבעות במערב ובצפון).

קהילת ביוואטר היתה גדולה למדי. כשקוטון פינה את הרחובות בהכנה לחבורת הבריונים הראשונה, כמעט 200 הוביטים נשארו אתו (כולם חמושים באיזושהי צורה – קרוב לוודאי בקשתות, גרזנים, קלשונות, וכדומה). כך שהעיר מוכרחה היתה למנות למעלה מאלף הוביטים. הוביטון עשויה היתה להכיל אוכלוסייה דומה.

כיוון שהתקופה היתה כפי שהיתה, הוביטון וביוואטר סבלו כנראה מירידה בתחלופת הנוסעים העוברים דרך הפלך (אלה יהיו בעיקר גמדים – טולקין מרמז, כמדומה, ×›×™ בני הלילית לא התערבו באחרים). אבל הכלכלה המקומית כנראה היתה תלויה פחות בתעבורה ויותר בייצוא סחורה אל קהילות הוביטים מרוחקות. לפיכך, משפחת קוטון היתה קרוב לוודאי אמידה למדי עד שהבריונים התחילו להפוך את הפלך לבית-סוהר לכל ההוביטים.

כך שאנו מוכרחים לשאול למה לעזאזל חיכה סאם? למה לקח לו כל כך הרבה זמן לשאת את רוזי לאישה? היתה לו עבודה בטוחה במעון באג, ורק בסביבות שנת 3017 פרודו התחיל אפילו לחשוב על עזיבת מעון באג. סאם ורוזי עברו מזמן את שנות העשרים והיא בהחלט היתה להוטה להינשא.

קשה לדעת, אבל אולי היתה לסאם הרגשה שהוא צריך לשמור את עצמו בשביל משהו לפני הנישואין הללו. נראה שהם דיברו על חתונה עוד לפני שסאם עזב את הפלך. ללא ספק הוא נפרד ממנה לשלום באיזשהו שלב, בידיעה שהוא יוצא למסע ארוך ובלי שיהיה לו מושג מתי הוא עשוי לחזור. קרוב לוודאי שרוזי יכלה לבחור כרצונה מבחורי ההוביטים המקומיים אך היא בחרה להמשיך ולחכות לסאם. אחד הדברים בנוגע לרוז, אשר צצים באפילוג שטולקין שוכנע להוציא מן הספר, היה שבאותו הבוקר בו סאם ופרודו חזרו אל ביוואטר רוז התחילה לפתע לשיר בקול. היא ידעה, איכשהו, שסאם חוזר אליה.

סאם, מצידו, לא שכח את רוזי במשך המסע. הוא חשב עליה בלוריין כאשר גאלדריאל בחנה את אלה שנותרו מחבורת הטבעת. ברור למדי שמבחנו של סאם היה הפיתוי לחזור אל הפלך ולהתחתן. המשמעות של הפיסקה מתעמעמת בשל העדר הקדמה מתאימה - הקורא אינו יודע דבר אודות רוזי בשלב זה, וכאשר סאם חושב עליה באיתיליה, המעמד שלעיל הוא כבר עבר רחוק.
air jordan 6
הגברת רוז לא מקבלת סיפור משלה בנספחים כמו ארוון. הקורא נותר להשלים לבדו את הפערים לגבי השאלה איך סאם ורוזי נפגשו ומדוע הם התאהבו. למעשה, למרות שהם היו דודנים בדרגה שלישית, הגנאולוגיות מרמזות שמשפחותיהן היו ביחסי ידידות קרובים. אחותו הצעירה ביותר של סאם, זהבית (מריגולד), נישאה לאחיה הבכור של רוזי, תום. משפחת גאמג'י מסמטת באג בילתה בוודאי כמות ניכרת של זמן עם משפחת קוטון מביוואטר.

איך הם נפגשו?

מוצאה של משפחת גאמג'י היה ממשפחה של קושרי חבלים. האמפאסט (הכפרי הזקן, אביו של סאם) היה השני מבין שלושה בנים. נראה שהעסק המשפחתי לא היה גדול מספיק בכדי לקיים שלושה בנים, כך שהאם ואחיו הצעיר נאלצו למצוא מקצועות אחרים. נראה שהאלפרד פנה אל העיירה אוברהיל (מצפון לגבעה, שעליה היו מעון באג וסמטת באג) ואולי הקים שם עסק כקושר חבלים. אבל האמפאסט הצטרף לדודנו הולמאן גרינהאנד, אשר היה הגנן במעון באג.

משפחת גרינהאנד היתה "משפחת הקשר", אם אפשר לומר כך. אחת מדודותיו של הולמאן נישאה לסבו של האמפאסט ודודה אחרת של הולמאן נישאה לסבו של טום קוטון. משפחת קוטון היתה שבט ותיק בביוואטר, כך שכנראה שהם הכירו את כולם באזור. סביר להניח שטחנת הקמח בניהולו של אביו של טד סאנדימן היתה הטחנה היחידה באזור הוביטון-ביוואטר-אוברהיל, ולכן כל האיכרים לקחו את התבואה שלהם לשם.

לפיכך, קוטון בילה כנראה זמן ניכר בהוביטון לאחר זמן הקציר וביקר את הדודנים, הדודות והדודים. כך שהוא והאמפאסט היו כנראה חברים מגיל צעיר

כל זה הינו, כמובן, ספקולטיבי לחלוטין, אבל אי אפשר שלא לדמיין את סאם ורוזי הולכים לאירועים חברתיים הן בביוואטר והן בהוביטון. היו בוודאי חתונות, הלוויות, ימי הולדת, חגיגות קציר, חגיגות נטיעה, ואולי גם סתם חגיגות חגיגה. לא נראה שנשות ההוביטים בילו במסבאות בכלל (אבל יש להזהר מעודף הנחות בעניין זה), אך עם זאת, בהחלט אפשרי שסאם פגש את נערי קוטון לעתים קרובות למדי, שכן הוא אהב את הדרקון הירוק אשר בביוואטר. למרבה הצער, היתה חגיגה אחת שבה בני קוטון לא השתתפו - מסיבת הפרידה של בילבו. ההשמטה של משפחת קוטון מרשימת המוזמנים אשר בגנאולוגיות עלולה היתה להיות מתוך פיזור דעת, או שהיא עשויה להיות אינדיקציה שלא כולם בביוואטר הוזמנו (אם כי הטקסט מצביע על האפשרות ההפוכה).

עדיין, לסאם ורוזי היו כנראה מספיק הזדמנויות להראות שהם היו "זוג", ואחרי שנים רבות של "לצאת יחד" (כפי שהאמריקאים אומרים) הם בוודאי הבהירו לכל האנשים שהכירו כי הם עתידים, בסופו של דבר, להינשא, כך שאולי האפשרויות של רוזי בזמן שסאם עזב לא היו כל כך מרובות.

אבל גם אם היא היתה בחירת יעלות החן של ביוואטר, ברור שסאם היה מציאה נאה בפני עצמו, למרות הדרך שבה דיבר (לא שהיה דבר לא כשורה בדרך שבה דיבר). רוזי היתה יכולה ליפול על בחירה הרבה יותר גרועה, וסאם יכול היה להפליג בים הרבה יותר מוקדם.

 

אהבה בסגנון הארץ התיכונה

אחד הסיפורים הפופולאריים ביותר של הארץ התיכונה, הינו סיפורם של ברן ולותיין. זוהי דרמה קלאסית על נער עני המתאהב בנערה עשירה, בצירוף הרפתקאות, מזימות, שחיתות וקסם. נראה שיש שם משהו עבור כל אחד. כאשר ההוביטים מבקשים מאראגורן לספר להם סיפור, בלילה שבו הם מותקפים בגבעת הרוחות, הוא בוחר לספר על ברן ולותיין. במובן מסויים אראגורן בוודאי רואה את עצמו כהולך בעקבותיו של ברן. כמו אביו הקדמון, אראגורן הינו מלכו החוקי של עם המנושל מארצו ומורשתו בעקבות אסונות המלחמה. וכמו ברן, אראגורן פוגש נסיכה יפהפיה בממלכת בני לילית ומתאהב בה מיד באהבה טוטאלית ונואשת.
היחס של אלרונד אל אראגורן אצילי וסובלני יותר מיחסו של תינגול אל ברן, כי אלרונד עצמו הינו צאצא של ברן ולותיין, גם אם שניהם מתו שנים רבות לפני שהוא נולד. ועם זאת אלרונד מציב בפני אראגורן מחיר גבוה תמורת ידה של ארוון, כמעט כמו זה שמציב תינגול תמורת לותיין, לשני הגברים ניתנו משימות שנראו בלתי אפשריות. לאראגורן, לפחות, היה היתרון שבידיעה כי אלרונד מבקש באמת לראות במפלתו של סאורון. אלרונד לא ניסה להיות פיקח ואכזר, בכך שישלח את אראגורן למוות כמעט ודאי, כפי ששלח תינגול את ברן.
http://www.airmaxrunningsneaker.com
למרבה הצער, לא כל סיפורי האהבה של הארץ התיכונה נגמרים בסוף טוב כסיפורם של ברן ולותיין, או של אראגורן וארוון. שני אלה זוגות שחיו שנים רבות יחד אחרי שעברו את מבחניהם הגדולים. אותן שנים לא היו נטולות קשיים, אבל הן היו, בכל זאת, בגדר פרס אשר ניתן לאחר מאמצים רבים. ברן ולותיין נכנסו לתוך אנגבאנד בדרך מרובת סכנות, ובסופו של דבר שניהם מתו לפני שהוחזרו לחיים והורשו לגור יחד בבדידות יחסית. מסעיו של אראגורן לא היו קשים כשל ברן, אבל הם היו בודדים יותר. לפחות היתה לו לברן חברתה של לותיין בכמה חלקים של החיפוש אחר הסילמאריל. אראגורן נאלץ לשאת שנים רבות הרחק מארוון, ובמשך זמן ארוך לא היתה לו תקווה אמיתית כי היא תשיב לו אהבה.

גירושין אינם מוזכרים מעולם בסיפור כלשהו של טולקין. אנשים עלולים להזדרז ולומר: "טוב, הוא גדל כקתולי, והאמין באדיקות בדוקטרינה של הכנסייה כל חייו." כן, זה נכון, אבל טולקין היה גם ברנש ריאליסטי למדי. לגירושין, כנראה, אין תפקיד ברומנים שלו מכיוון שהפירוד מככב בהם. הפירוד לא תמיד מחזק את האהבה, לעתים הוא הורס את מערכת היחסים. הסיפור הקדום ביותר של הרס הנישואין הוא סיפורם של הורין ומורוון.
http://www.oakleyeyewear2015.com
הורין היה בנו של גאלדור הגבוה, אדון דור לומין, אשר נחשב על ידי רבים ללוחם הגדול ביותר מבין בני האדם. מורוון נולדה בדורתוניון, מולדתם של בני ביאור שהתקבלו לממלכתו של פינרוד בנארגותרונד. הם שכנו בגבול הצפוני של ממלכת פינרוד, מאחורי קו המבצרים הנולדוריים אשר השקיפו על ארד-גאלן, המישור שבין אנגבאנד וממלכות בני הלילית.

מורוון היתה בתו של באראגונד, בנו הבכור (וגם, למרבה ההפתעה, יורשו החוקי) של ברגולאס, שהיה שליט לאדרוס מ-448 עד 455. ברגולאס מת בקרב זמן קצר אחרי שהתחיל הדאגור בראגולאך (קרב להבת הפתע, שבו פרצו כוחותיו של מורגות את המצור על אנגבאנד, אשר נמשך יותר מ-400 שנה). באראהיר נטל את השליטה על דורתוניון. הוא היה כבר בגיל העמידה, בהיותו בן 55 שנים כאשר הבראגולאך התחיל. אולי הוא מונה לשליט לאדרוס החדש בגלל שהציל פעם את חייו של פינרוד. או אולי באראגונד ויתר על הכס למען דודו מכיוון שהוא היה בברור המנהיג הטוב יותר, ואנשיהם נזקקו למנהיג.
http://www.airjordansneakerretro.com
מורוון נולדה בשנת 443, כך שהיתה בת 12 בלבד כאשר הדאגור בראגולאך החל. רוב בני עמה ברחו אל דור לומין זמן קצר אחרי שברגולאס ורבים מאנשיו נהרגו בקרב, אבל באראגונד ואחרים נשארו עם באראהיר, והלכו אחריו בנאמנות. באראהיר ובני ביאור אשר נשארו אתו החזיקו מעמד שנה, אבל ב-456 המצב התדרדר עד כדי כך שאישתו של באראהיר, אמלדיר, כינסה כל הנשים והילדים שנותרו והובילה אותם דרומה, אל מחוץ לדורתוניון. דרכה של אמלדיר עברה בארד גורגורות - הרי האימה, מקום בו התיישבו עכבישי ענק מאות שנים קודם לכן, והפכו את האזור לבלתי עביר כמעט לאדם או בן לילית.

אמלדיר ובתה היריל נעלמו מן ההיסטוריה אחרי הגעתן לברתיל, מקום בו נשארו חלק מאנשיהן, אבל מורוון ואחייניתה ריאן (שהיתה אז בת 6 בלבד) המשיכו הלאה אל דור לומין, על מנת להצטרף לשאר בני עמן. למרות שרוב הגברים נהרגו במלחמה, בני ביאור לא נעלמו כעם. בניהם ייסדו דור חדש של לוחמים, אבל הם התמזגו עם בני מאראך מדור לומין.

באותו זמן שמורוון נדדה ברחבי ארד גורגורות, הורין הצעיר ואחיו הואור נהנו מהכנסת האורחים של טורגון בגונדולין. הם התגוררו עם קרוביהם בברתיל כאשר הדאגור בראגולאך התחיל, ואנשיה של האלת שלחו לוחמים לעזור בהדיפת המתקפה של מורגות. רוב הגברים הללו נהרגו, והורין והואור נותקו מאנשיהם. הם ניצלו על-ידי הנשרים של מאנווה, אשר לקחו אותם לגונדולין, שם הם נשארו למשך שנה. לבסוף טורגון הסכים להניח לצעירים לחזור לדור לומין.
http://www.ray-baneyewear2015.com
טולקין אינו מספר מתי פגש הורין את מורוון, אבל זה ודאי היה סמוך לחזרתו לדור לומין, או כשהיא הגיעה לשם (תלוי מי מהם הגיע לדור לומין אחרון). היא היתה צעירה מדי לנישואים, אבל בשנת 461 היא היתה בת 18. טורין נולד בשנת 464 כך שמורוון היתה עדיין צעירה כשנישאה להורין, ובמשך שמונה השנים הראשונות נישואיהם היו טובים ומאושרים. נולדו להם שלושה ילדים: טורין , אורוון (שמתה), וניינור. הורין מעולם לא ראה את בתו הצעירה, כי היא נולדה אחרי הנירנאת ארנואדיאד, אשר בסופו נלקח הורין בשבי.

במשך כמעט שלושים שנה הוחזק הורין בשבי על-ידי מורגות, ומורוון עשתה כמיטב יכולתה למען שלומו של טורין, אבל גורלו וגורל ניינור הוקדרו על-ידי רשעתו של מורגות, וכשהורין שוחרר לבסוף, היו ילדיו כולם מתים. הוא מצא את מורוון לבסוף בברתיל, מחכה לו על-יד האבן שסימנה את מקום מותו של טורין, ובסופו של דבר היה האיחוד שלהם מר ונמהר.

סיפור טרגי יותר הוא סיפורם של אלדאריון וארנדיס. במשך שנים לא היה למעריצי טולקין ידע ממשי לגבי הסיפור הזה. להוציא את עובדת קיומו, כיוון שטולקין הזכיר בקיצור במכתב לדיק פּלוטץ (התאין של אגודת טולקין האמריקאית) ב-1966 את 'אשת הספן', המגולל את סיפורו של טאר-אלדאריון ויחסיו הטרגיים עם אביו ועם אישתו. המידע הזה הועבר אל רוברט פוסטר, אשר רשם ערך קצר על טאר-אלדאריון ב'מדריך לארץ התיכונה' (הוצאת מיראז', 1971) וב'המדריך השלם לארץ התיכונה' (דל ריי, 1978). ב-1980 כריסטופר טולקין פירסם את 'אשת הספן' בתוך 'סיפורים שלא נשלמו', וכיום הוא נקרא בדרך כלל 'אלדאריון וארנדיס'.

הוא היה היורש החוקי לכס נומנור, צאצא של ריאן והואור. ארנדיס גם היא היתה צאצאית של באור, ולמעשה היה מוצאה מבֶּלֶת, בתו של באראגונד. היא לא היתה אלרוסית (כלומר, לא היתה צאצאית של אלרוס טאר מיניאטור) ולכן למרות שחייה היו ארוכים כמו חייהם של כל הנומנוריאנים, לא היו לה חייהם הארוכים בצורה בלתי-רגילה של צאצאי אלרוס. אלדאריון נעשה ספן בנעוריו ולמרות שהתאהב בארנדיס ולבסוף נשא אותה לאישה, היא היתה תמיד שנייה בליבו לים.

ארנדיס התמרמרה על התחביב של בעלה, ודומה שהיא חשה דחייה כלפי הים. לבסוף היא עזבה אותו וביקשה לגדל את בתם אנקאלימה בבדידות, הרחק מחצר המלוכה בארמנלוס. בתחילה קיבלו קנאתה המוזרה וכעסה של ארנדיס אהדה רבה ממשפחתו של אלדאריון ומאנשי נומנור, אבל היא נעשתה כה מרירה שהיא הדרדרה לקטנוניות. המחלוקות בינהם מנעו מאלדאריון וארנדיס להביא עוד ילדים לעולם, ולבסוף, אלדאריון תיקן חוק ירושה חדש אשר איפשר לאנקאלימה להפוך למלכה השולטת בנומנור.

חייה של אנקאלימה לא היו טובים יותר מאלה של הוריה. צעירי נומנור חיזרו אחריה והיא ביקשה לה מחבוא כדי להימלט מן המרדף. אנקאלימה העבירה את ימיה בשקט ושלווה, בתחפושת של רועת צאן, עד שפגשה רועה צאן צעיר. הוא הציג את עצמו כמאמאנדיל והם נעשו חברים. מאמאנדיל היה זמר נהדר והוא שיעשע את אנקאלימה לעתים קרובות בשירים עתיקים שאבותיהם האדאין שרו בזמן שרעו את עדריהם באריאדור (למעלה מ-1300 שנים קודם לכן).

מאמאנדיל גילה לבסוף את שמו האמיתי - האלאכאר, בנו של האלאטאן מהיארסטורני, אחד האצילים החשובים בנומנור וצאצא לאלרוס. סיפורם של אנקאלימה והאלאכאר מעולם לא פותח במלואו על-ידי טולקין, אבל היא נישאה לו לבסוף, כנראה מסיבות פוליטיות. היתה אשר היתה מידת האהבה שחשה כלפיו לפני שגילתה את האמת בנוגע לשמו, היא הפכה למרירות ואז לשנאה, ונאמר שהיא רדפה אותו כל ימי חייו. האלאכאר בתורו ערך תעלול אכזרי על חשבון אנקאלימה - היא סירבה להרשות לנערותיה להנשא, והאלאכאר אירגן שכולן ינשאו במהלך משתה בביתו (אשר אנקאלימה עמדה לקחת ממנו) בלילה האחרון שלו שם. הוא לעג והשפיל את אנקאלימה, ואותו מאורע עשוי היה להיות המכה הסופית ליחסיהם.

עם זאת, להאלאכאר ואנקאלימה אכן נולד בן, אנאריון, אשר הפך בבוא היום למלך נומנור. נישואיו של אנאריון היו, כמדומה, מאושרים יותר מאלה של הוריו או הורי הוריו. נולדו לו לפחות שלושה ילדים שהשלישי ביניהם היה טאר סוריין.

נישואים טרגיים לא היו רק נחלתם של הנומנוריאנים. במהלך העידן השלישי, מינאלכאר, עוצר גונדור, שלח את בנו ואלאכאר לחתום ברית עם אנשי הצפון בממלכת רובאניון (אשר היתה רק ממלכה קטנה ממזרח ליער-אופל, ולא כיסתה את כל ארץ השממה אשר גם היא קרואה רובאניון). ואלאכאר נשא לאישה את וידומאווי, בתו של וידוגאוויא, מלך רובאניון. בנם, אלדאכאר, נולד ברובאניון והתקרא בילדותו ויניתאריא. מורשתו המעורבת של אלדאכאר הביאה בסופו של דבר למלחמת אחים עקובה מדם, אשר כמעט הרסה את הממלכה והחלה את התהליך הארוך של שקיעת גונדור.
ray ban glasses frames
גם להוביטים היו נישואים טרגיים משלהם, אף שהטרגדיה לא תמיד התבטאה בריב בין הבעל והאישה, ומעולם לא הובילה לתוצאות מחרידות כמו מלחמת האחים בגונדור. דרוגו באגינס נשא את פרימולה בראנדיבאק. הוא עבר לדור בבאקלאנד בין קרוביו החדשים ונראה שאימץ את מנהגם להשיט סירות על נהר הבאראנדואין (בראנדיויין). יום אחד, דרוגו ופרימולה טבעו בתאונת שיט, והשאירו את בנם הצעיר פרודו יתום. פרודו עבר לגור עם דודו בילבו באגינס, אדוני מעון באג וראש משפחת באגינס על פי התואר. אף על פי שפרודו נועד לגדולות שאף הוביט לא יכול היה לשער, בכך שעזר להגשים את מפלת סאורון, הוא שילם מחיר נורא בכאב רוחני ופצעים קשים. פרודו נפגע כל כך מאותה חוויה שלבסוף הורשה להיכנס אל הממלכה המבורכת מעבר לים, שם תוכל נפשו להרפא בטרם ימות בסופו של דבר מוות שליו שהורווח ביושר.

נישואים מאושרים יותר, ללא ספק, היו נחלתם של סאם גאמג'י ורוז קוטון. סאם ורוז היו דודנים, בדרגה שלישית, כך שהם לא היו קרובים מאד. משפחתו של סאם הגיעה ממעמד הפועלים של ההוביטים. חלקם היו שוזרי חבלים וחלקם היו גננים. אביו של סאם, האמפאסט, נעשה גנן במעון באג, בשרתו תחילה את בילבו ואז את פרודו, ולאחר מכן סאם לקח על עצמו את תפקיד הגנן של בני באגינס במעון באג.

משפחתה של רוזי התגוררה בעיר הסמוכה ביוואטר. הם היו איכרים, אבל היו אהובים ומכובדים. כשסאם גדל' הוא בילה לעתים קרובות עם ילדי קוטון, ואפילו נזכר כיצד דשדש עמם בבריכה בביוואטר, כאשר הוא ופרודו ערכו את מסעם דרך מורדור בדרך אל הר האבדון. אומץ לבו ונאמנותו של סאם נזקפים בדרך כלל לזכותו, אבל מחשבותיו על רוזי ועל אחיה נזכרות לעתים רחוקות. כאשר גאלאדריאל מקדמת את פני שמונת חברי חבורת הטבעת הנותרים בלוריין, היא בוחנת את נפשו של כל אחד מהם, ומבחנו של סאם היה, כמדומה, הצעה לתת לו לחזור אל הפלך ולחיות עם רוזי.
oakley sunglasses cheap
סיפורם של סאם ורוז קוטון מציץ בקושי מבין דפי 'שר הטבעות', וקוראים רבים מופתעים כאשר פתאום סאם מציג חברה שלא רק גאה בו, למרות שאינה יודעת דבר על מה שעשה בעולם הגדול, אלא גם מתחילה להיות חסרת סבלנות להינשא אחרי שהפלך מטוהר. לרוזי יש חיים ארוכים לפניה, והם לא כל כך קלים. לה ולסאם נולדו שלושה-עשר ילדים, שלידתם היא רק חלק מגורלה של האישה, היה צורך גם לגדל ולהאכיל אותם (וילדי הוביטים צריכים הרבה אוכל).
air max 90
אין שום דבר טרגי באמת בקשר לנישואיהם של סאם ורוזי. הם כמעט אידיליים. אבל סאם קרוע בין אהבתו לפרודו ואהבתו אל הארץ התיכונה. הוא מושרש בתוך העולם שעזר להציל, וכל זמן שיש לו את רוזי הוא יכול לשאת את מעבר השנים, והיא מהווה צרי לנשמתו. שכן סאם, גם הוא, ענד את הטבעת האחת, וסימנה עדיין בו, והוא פצוע בנשמתו, אם כי, בשל נעוריו וחוסנו, הפצע אינו כה עמוק או כה ברור לעין כזה של פרודו ובילבו. בסופו של דבר, אחרי שרוזי נפטרה, וסאם השלים את כל אשר יכול היה, הוא שומע את קריאתו של הים, עוזב את מעון באג ואת חייו מאחור, הולך אל הנמלים ועולה על אנייה אשר ללא ספק ציפתה לו מזה ימים רבים.
air jordan release dates
אבל נישואיו, כמו אלה של אראגורן, מסתיימים בצורה משמחת למדי, כי הוא היה עם רוז כפי שארוון היתה עם אראגורן, וגם אם היה עליהם להמשיך לבדם לזמן קצר, לפחות היו להם זכרונות מאושרים לנחמה, והם ידעו כי חייהם היו מלאים באהבה. ועבור הוביט לחיות חיים מלאים יותר באהבה מאשר מלך או מלכת נומנור הוא הישג לא רע בכלל.

קנון לאלף קולות

קנון לאלף קולות[1]

מאת מייקל מארטינז
פורסם לראשונה ב-11 באוגוסט 2000
מאנגלית: יובל כפיר (אייתלאדאר)
 http://www.ray-baneyewear2015.comhttp://www.airjordansneakerretro.com
מייקל מארטינז הוא טולקינאי מוכר מאד בקהילה העולמית. מארטינז הוא המחבר של הספר האלקטרוני 'פארמה אנדוריון: מאמרים על טולקין' וכמו כן עוסק בפרסום מאמרים על טולקין מדי חודש באתר Suite101.
יובל כפיר, המתרגם, עזר רבות לעמנואל לוטם בהכנת מהדורת התרגום החדש של שר הטבעות. כל המונחים והשמות העבריים במאמר זה תורגמו לפי נוסח המהדורה החדשה.
http://www.airjordansneakerretro.com

עד עתה תרמתי רק מעט למאמץ של חובבי-טולקין שמטרתו לבסס קנון לצורך דיונים על טולקין.  לא הקנון בה"א הידיעה, יש לציין, או הקנון האולטימטיבי, או הקנון הסופי, או אפילו הקנון הטוב ביותר.  קנון כלשהו[2] ותו לא.  תרומתי הצנועה הסתכמה במתן רשות לאנשים לאזכר את הפרוייקט הזה בפורום טולקין והאינקלינגס (לשעבר המועצה הלבנה).
הדיון הקנוני האמיתי החל באתר שפלות-התלים, אך נראה (בעת כתיבת מאמר זה) כי הוא נתקע.  ואני סבור שאני יכול להבין מדוע נתקע.  חלק מן הבעיה הוא שפרויקט ממין זה ייקח זמן רב, והיקפו מרפה-ידיים.ray ban aviator
אך אתחיל בהתחלה, עד כמה שיש ביכולתי להתחקות אחריה.  הדיון בנושא "הקנון" צץ ועלה לעתים קרובות בקבוצות-דיון רבות על טולקין.  שני אנשים או יותר חלוקים אודות פרט כלשהו בספרים, ומתחילים להביא ציטטות להוכחת עמדותיהם.  הציטוטים, יש לקוות, הם מלאים וענייניים, אך לעתים קרובות מדי מישהו מביע התנגדות למקור המידע של עמיתו.  הציטוט אולי מלא, אך הוא אינו נחשב רלוונטי בעיני כל הצדדים המעורבים.
למשל, האם רלוונטי לצטט את ספר הסיפורים האבודים כאשר דנים בסילמריליון?  בין שתי היצירות מפרידות 50 שנה.  אנשים רבים חשים שספר הסיפורים האבודים הוא רק סילמריליון מוקדם (הוא לא).  אנשים רבים מציינים כי כריסטופר טולקין השתמש בספר הסיפורים האבודים כדי לכתוב חלקים מן הסילמריליון (הוא אכן עשה זאת).  אם כן, האם ספר הסיפורים האבודים הוא מקור מידע רלוונטי?
הוי, כמה כאבי-ראש גרמה שאלה זו.  איש אינו יכול לספק תשובה מכרעת.  התשובה הטובה ביותר שהצלחתי לנסח היא "זה תלוי".  יש שטענו (שלא בצדק) שהכוונה היא "זה תלוי אם [מייקל מרטינז] רוצה להשתמש בזה".  בעצם, מה שזה תלוי בו הוא האם אתה מדבר על כתבי ג'.ר.ר. טולקין או על העולם המתואר בסילמריליון.  ספר הסיפורים האבודים מתרחש באנגליה.  בעליל, ללא צל של ספק.  טולקין אפילו שילב את הגיאוגרפיה של אנגליה בסיפורים.  אנגליה היתה אמורה להיות אותו חלק מטול ארסיאה אשר הוחזר לעולם בני-התמותה.  ספר הסיפורים האבודים היה מיתולוגיה אשר טולקין כתב עבור אנגליה.
מתישהו בשנות ה-20 של המאה הקודמת, ויתר טולקין על כתיבת המיתולוגיה, בה"א הידיעה, עבור אנגליה, אך הוא לא ויתר על כתיבת מיתולוגיה בכלל. כלומר, היא לא יועדה עוד לאנגליה.  היא הפכה למיתולוגיה עבור ג'.ר.ר. טולקין.  אני סבור שתמיד רצה להוציא אותה לאור, אך הוא הגיע איכשהו להבנה כי לא היה זה ממין הדברים שיש לצפות שמוציאים-לאור יתעסקו בהם.  אחרי ככלות הכל, חנויות-הספרים לא היו ממש מוצפות מיתולוגיות בדיוניות באותם ימים.oakley eyewear
המיתולוגיה הונעה על-ידי השפה.  רוצה לומר, הסיפורים היו כרוכים לעתים קרובות בשפות העלפיות שבנה טולקין.  הוא הונע על-ידי שלוש אהבות גדולות: אהבתו העזה לאשת-חיקו, אידית (אשר כמעט ואיבד אותה לטובת גבר אחר בטרם נישאו); אהבתו לשפה; ואהבתו לסיפור מעשיות.  אהבה זו האחרונה היא אשר הבטיחה, בסופו של דבר, כי כתבי טולקין יראו אור, אך הראשונה מבין אהבותיו היא אשר היתה מקורו של הסיפור הגדול ביותר של טולקין, סיפור ברן ולותיין.  ועם זאת, את חלק הארי של דברי-הימים אשר חיבר ייחס לאהבתו השנייה, אהבת השפה.  הוא רצה לדעת את הרקע והסיפורים אשר מאחורי מלים בודדות, ואת כולם קשר יחד וברא היסטוריה דמיונית מרהיבה.
יכולים אנו לפרוש את ספרי סדרת תולדות הארץ התיכונה ולומר "ספר זה-וזה מתעד תקופה זו-וזו", וכן הלאה, אך החלוקות השרירותיות הללו, אשר כפה כריסטופר טולקין על ההיסטוריה, נובעות במידה רבה ממגבלותיו כבן-אנוש.  השימוש-מחדש בסיפורים, רעיונות, דמויות ושפות לאורך השנים טשטש את הגבולות עבור ג'.ר.ר. טולקין, ואותם גבולות מעורפלים השתמרו עבורנו.
תמיד היה, כך אני משוכנע, עולם במחשבתו של טולקין בו חיו ופעלו דמויותיו.  הוא קרא לו עולם משני, או עולם תת-בריאתי (תת-הבריאה שלו).  כריסטופר טולקין המשיך לכנותו עולם משני, הממוקם לצידו של העולם הראשי (עולמנו אנו) והבנוי מתקופות עבר מדומות, בטרם החלו דברי-הימים הפשוטים שלנו.
בתחילה כלל עולמו המשני של טולקין נומים [Gnomes] ובני-אדם, וגמדאים (מרושעים).  אך עם פרסומו של ההוביט הוא נאלץ להתמודד עם הנטל הכבד של כתיבת המשך לסיפור, לו ייחס חשיבות משנית בלבד.  באותה עת כבר החל טולקין להשמיט יצורים אחרים מעולמו המשני, אשר כבר לא תאמו אותו: בעיקר סוגי פיות כגון pixies [מין פיות שובבות – המת'], fays [סוג נוסף של פיות ננסיות – המת'] וכדומה.  הנומים היו בעצם עלפים [Elves], עלפים מסוג מיוחד אשר רמז לדמותם האמיתית מצוי רק במיתולוגיות צפוניות אמיתיות, אולי עם נופך נוסף אותו העניק להם הניצוץ בעיניו של טולקין.
טולקין ביקש לספק צורך פנימי לראות את המיתולוגיה שלו יוצאת לאור, ובכך להעניק לה "מציאות" משלה, וגם לספק את המו"לים שלו ואת קוראיו, אשר רצו עוד סיפורים על הוביטים.  לשם כך, מיזג טולקין את ההוביט עם עולם ה"קוונטה סילמריליון", אשר החליף בינתיים את ספר הסיפורים האבודים בתור "המיתולוגיה".  "קוונטה סילמריליון" היה כבר אז יצירה שונה מאד מן הסיפורים האבודים, אך עדיין דמה לסיפורים מבחינות רבות.nike max air
הוביטים, לעומת זאת, היו ברואים חדשים לחלוטין.  מקומם לא הכירם במיתולוגיה הישנה (שהיתה אז בת יותר מעשרים שנה).  למעשה, לא היה להם מקום של ממש בעולמו המשני של טולקין, לכן הוא יצר מקום בעבורם, ובכך שינה את אותו עולם באופן קיצוני.  השינוי אילץ את טולקין לזנוח חלק מן המוסכמות שאימץ לעצמו לפני-כן.  הוביטים היו יצורים פשוטים, עממיים.  והשינוי אילץ את טולקין לבחון כיצד יוכלו יצורים אלה לחלוק עולם עם בני-האדם והנומים הגיבורים, הטראגיים והחזקים מבלי שאלה יאפילו עליהם כליל.
טולקין הוציא מתחת ידיו את שר הטבעות, אשר מיליונים כבר קראוהו עד היום.  והוא הציע כמה עדכונים עבור ההוביט למו"ל שלו, אשר אומצו בתור שינויים לסיפור, הלכה למעשה.  כאשר נודע לטולקין שהצעותיו הפכו למציאות, היה עליו להזדרז ולעדכן את החומר ההיסטורי שעדיין עמל להכינו עבור שר הטבעות שטרם יצא לאור.  כאשר יצא הספר לאור לבסוף, היה על טולקין לתקן את המידע על הרקע ההיסטורי פעם נוספת – לצמצם את היקפו ולארגן אותו מחדש באופן שונה מאד.  וכך, הרבה ממה שהתכוון לפרסם לא ראה אור בימי חייו.
ההוביט ושר הטבעות עברו עוד עדכונים שנים לאחר מכן, כאשר "ספרי אייס" (Ace Books) ניצלו פירצה בחוק זכויות-יוצרים ופרסמו מהדורה בלתי-מורשית של יצירותיו של טולקין.  כדי להילחם בספרים הבלתי-מורשים, התבקש טולקין להכניס שינויים בשני הספרים במידה שתצדיק מהדורה חדשה, אשר תהיה מוגנת על-ידי זכויות-יוצרים. תיקונים אלה גרמו בהכרח לעוד שינויים בעולם המתפתח במוחו של טולקין, ויצרו מחלוקות בדבר מהלכה של ההיסטוריה המדומה.
וכך, שנים רבות לאחר-מכן, גילו אנשים באינטרנט את מייקל מארטינז וציטוטיו הארוכים מתוך טולקין.  התפלפלתי והתפלמסתי רבות על עולמותיהם של ההוביט, שר הטבעות והסילמריליון.  ולעתים (כשזה מתאים לי, יש שיאמרו) אני שולף כרך כלשהו מתוך תולדות הארץ התיכונה וכולל את תוכנו בפלפולים ופולמוסים שלי.
אך האם יש הגיון ושיטה בכך?  הציטוטים שלי ודאי נראים מבלבלים בעיני רבים לעתים קרובות.  כאן אני מצטט מתוך ספר הסיפורים האבודים כשאני דן ב"מפלת גונדולין", אך שם אני נמנע מלצטט ממנו כשאני דן במפלת גונדולין (מתוך הסילמריליון).  "הסילמריליון אינו קנוני," אני עשוי לומר, ואז אני מצטט ממנו כדי להוכיח טיעון כלשהו אם רק אוכל.
"כיצד אתה בורר ובוחר את המקורות שלך?" שואלים אותי לפעמים.
התשובה החביבה עלי היא "בזהירות".
"מדוע אין הסילמריליון קנוני?"
זו השאלה המכשילה מכולן.  הוא אינו רלוונטי לספרים האחרים[3] משום שכריסטופר טולקין פטר אותו מרלוונטיות שכזו.  במבוא לסילמריליון הזהיר כריסטופר את הקורא כי "עקביות מלאה (אם במסגרת הסילמריליון כשלעצמו ואם בינו לבין שאר כתבי אבי שהתפרסמו) היתה חזיון-תעתועים שאין לבקשו, כי אם היה אפשר בכלל להשיגה, הרי זה במחיר כבד ומיותר."
ואולם, מאז התכחש כריסטופר טולקין לחלק מהחלטות העריכה שקיבל בסילמריליון, ועל השינויים החמורים שהכניס בסיפור מפלת דוריאת אף הרחיק לכת ואמר: "סיפור ×–×” לא הומצא כלאחר-יד או בקלות, אלא ×”×™×” תוצר של בחינה ארוכה של כמה תפיסות חלופיות… מובן מאליו, כשם שהיה מובן אז, שננקט כאן צעד בסדר-גודל שונה מכל "שינוי יזום" אחר שנעשה בכתבי אבי… באותה עת נראה ×”×™×” ×›×™ סיפור חורבן דוריאת, בגירסתו דאז, טומן בחובו רכיבים שאינם תואמים באופן קיצוני את "הסילמריליון" כפי שאנו תפסנו אותו, וכי עומדת בפנינו ברירה שאין מנוס ממנה: לזנוח את תפיסתנו זו, או לשנות את הסיפור.  אני סבור כעת ×›×™ היתה זו השקפה מוטעית, וכי ניתן וצריך ×”×™×” לגבור על הקשיים, שללא ספק היו קיימים, מבלי לחרוג באופן ×›×” גס מגבולות תפקיד העורך."
הודאה זו שוללת כמעט כליל את תוקפו של הסילמריליון כיצירה המייצגת את כתיבתו של ג'.ר.ר. טולקין.  למעשה, לא קיים סילמריליון שהוא פועל יוצא ישיר של כתיבתו של ג'.ר.ר. טולקין.  אפילו ה"קוונטה סילמריליון" של שנות ה-30 המאוחרות אינה חלק מן היצירה הגדולה יותר והשלמה יותר אשר היתה אמורה להפוך לסילמריליון.air jordan release dates
אמנם, רוב החומר הכלול בסילמריליון אכן נכתב על-ידי ×’'.ר.ר. טולקין… בזמן ×›×–×” או אחר.  אך הוא מעולם לא נכתב על-מנת להיות חלק מן הספר ×”×–×”.  לא על-ידי ×’'.ר.ר. טולקין.  כריסטופר טולקין כתב את הסילמריליון הסופי, ולאחר שבילה כמעט 20 שנה בניתוח עבודתו של אביו והשוואתה לספר שיצא לאור, הוא ×”×’×™×¢ למסקנה ×›×™ לא ×”×™×” נאמן לכתיבתו של אביו במידה שקיווה.
כך שכאשר אנשים רואים שאני מתכחש לסילמריליון של כריסטופר, הם תמיד שואלים כיצד הייתי אני מחבר את הספר, לו הוטלה עלי המשימה לתקנו.  מעולם לא הייתי מסוגל להשיב לשאלה זו.  אני סבור כי הוצאתן לאור של מהדורות חדשות של הסילמריליון היא בלתי-נמנעת.  לכשיפוגו זכויות היוצרים על כתבי טולקין, והסיפורים יהיו ברשות הציבור, יהיו מי שייגשו למלאכת כתיבת סילמריליונים חדשים.
נסיונות שכאלה יתקבלו בסלידה ובשבחים רבים בעת ובעונה אחת.  טולקינאים המגדירים עצמם טהרנים[4] יטענו כי רק אחד משני הטולקינים מוסמך להגדיר מהו תוכנו הנכון של הסילמריליון, אם ניתן לגבש תוכן שכזה.  כל אדם אחר מנסה פשוט להציג לנו זיוף.  ייתכן, אך כריסטופר טולקין פרש, ורמז כי לא יוסיף לכתוב.  אין מה שישווה להישגיו בתיעוד יצירותיו של אביו, והוא חשף לחלוטין את העץ אשר הניב את הפירות המשונים-למראה שעלינו לחלוק בינינו.
טעמו של הסילמריליון הוא מר ומתוק גם יחד, ובכך ייתכן שהוא משרת את מטרות מחבריו היטב מכל מהדורה עתידית.  אך אין הוא משיג את העקביות עם ההוביט ועם שר הטבעות אשר נדרשת ממנו.  וכדי להשיג עקביות שכזו, חייב אדם לשכתב לא רק את הסילמריליוןאלא גם אחד משני הספרים האחרים.  המחשבה על שכתוב הסילמריליון כמעט ואינה נתפשת כבת-ביצוע עבור רוב חובבי טולקין.  אך איש מהם לא יעז לשכתב אחד משני הספרים האחרים.
אך המעשה הזה הנה כבר נעשה, לשני הספרים, על-ידי מוציאים-לאור הלהוטים להביא לדפוס את כתבי טולקין "הנכונים".  העניין הוא, שג'.ר.ר.ט ציין כי יש לבצע כמה תיקונים בתוכן הספרים, אשר לא נכללו בדפוס עד לאחר מותו. אלה הם המהדורה "הרביעית" של ההוביט והמהדורה "השלישית" של שר הטבעות, כמעט זהות לקודמותיהן, אך שונות דיין כדי-כך שיש קוראים המייחסים משמעות עמוקה לעצם קיומן.
ומרחק רב יש בין תיקון התוכן לבין שכתוב הסיפור ממש בספר האחד או במשנהו. ואולם גם דבר זה כבר נעשה, שוב לשני הספרים, ויותר מפעם אחת.  שני הספרים עובדו לסרטים ולטלוויזיה, ולרדיו.  ההוביט עובד גם לכלל מחזה.  הסיפורים עברו שינויים רבים יותר, אולי, מכפי שיוכל אדם אחד לקוות לתעד אי-פעם.
כך שאין ×–×” צעד ×›×” גדול, למעט במונחים רגשיים, לשקול שכתוב רשמי של, נאמר, ההוביט, על-מנת להביאו למצב עקבי יותר עם שר הטבעות.  ×’'.ר.ר. טולקין עצמו כתב "אני סבור שגלוי לעין ×›×™ ההוביט מתחיל במה שאפשר לכנות גישה "גחמנית" יותר, ובמקמות מסוימים אפילו שנונה יותר [מאשר שר הטבעות – המת']… ובכל-זאת אני מתחרט על חלקים גדולים ממנו."
המפרי קארפנטר מספר בביוגרפיה שלו, כי כאשר תיקן טולקין את ההוביט בתור מענה למהדורה הבלתי-מאושרת של "ספרי אייס", "הוא הגיע למסקנה כי חלק גדול מהספר הוא 'ברמה עלובה מאד' והיה עליו לרסן את עצמו שלא לשכתב את הספר כולו."
לבני-וולקן יש אימרה, אליבא דמר ספוק: רק ניקסון יכול ללכת לסין[5].  רוב חובבי טולקין עשויים לומר, רק טולקין יכול לשכתב את טולקין. קרוב לודאי שאף-אחד לא יהיה מסוגל לשכתב את ההוביט כפי שג'.ר.ר. טולקין היה עושה זאת.  כל סופר מוכר בן-ימינו יפיק, ללא ספק, סיפור מסוג שונה לחלוטין, שיהיו בו אווירה שונה, דמויות חדשות, "פרטים לא-קנוניים" נוספים, רמזים והצצות מתוך ולתוך שר הטבעות, וגרוע מכך.  זהו גורלם של חיקויים.  המחבר החדש אינו יכול להימנע מלהותיר את חותמו על היצירה.
מה שנדרש הוא זייפן מומחה, מישהו שרוצה להוציא מתחת ידיו רמברנדט נוסף, לא ציור שיהיה טוב כמו רמברנדט.  זייפן יסגל לעצמו את הסגנון הסיפורי של טולקין, לא יוסיף דבר שטולקין עצמו לא הוסיף, לא ישתמש באף מילה שטולקין עצמו לא היה משתמש בה. הסכנה שבהסתמכות על זיוף, עם זאת, היא שהזייפן עלול למרות הכל להוציא מתחת ידיו יצירה עבשה ומשעממת.  היא אכן תיראה כאילו טולקין כתב את הספר, אך היא תהיה כישלון.  רק לרב-אמן בזיוף שיש לו גם כישרון כשל טולקין לטוות עלילה יהיה סיכוי להצליח. אך האם קיים אדם כזה?
אין ספק שמיליוני מעריצים יזעקו, לא!
טוב ויפה. אני לא אנסה להיות אדם כזה.
אבל בתשובה לשאלה שאין עליה מענה, לו הייתי אני מנסה לתקן את הסילמריליון, הייתי מנסה לתקן גם את ההוביט.  אין לי מושג מה אעשה לזה האחרון, אך יידרשו בו שינויים.  מהדורה חדשה של ההוביט תפטור את מחברו של הסילמריליוןהחדש מן ההתחייבות לכבד חוסר-עקביות.  התחייבויות אלה היו למכשלה בפני כריסטופר טולקין, שתימצת באופן קיצוני כמה נקודות היסטוריות על-מנת להשיג מידה סבירה של עקביות עם שר הטבעות.  הוא מעולם לא ניסה אפילו להתחשב בהוביט.
עבור הסילמריליון שלי הייתי מתקן את הסיפורים על מייגלין, ברן ולותיין, טורין, מפלת גונדולין, ואארנדיל.  הייתי משיב על מכונם כמה קטעים אשר הושמטו מן הכתובים.  אך יהיה עלי גם לחבר חומר חדש כדי להביא את סיפורי הסילמריליון לכלל עקביות עם שר הטבעות. מאידך, לא הייתי מכניס הוביטים לסילמריליון.  אין להם מקום בדברי-הימים העלפיים.  יש להם את דברי-הימים משלהם: אבודים, נשכחים, קבורים במסורות עלומות אשר לא נשמרו.  העדרם של הוביטים מן הסילמריליון נחשב כחסרון של הספר אצל חובבי-ההוביטים.  ייתכן, אך אין כל רמז שג'.ר.ר. טולקין נטה אי-פעם לכלול הוביטים בדברי-הימים העלפיים.  קרוב לודאי שהיה כולל בהם את הדרואדאין.
כך שזייפן טוב אינו יכול להכניס הוביטים לבלריאנד.  אך כמה אנשים יוכלו לעמוד בפיתוי, לו הוטלה המשימה עליהם?  הדבר מזכיר את הבטחתו הרועמת של הנשיא-לשעבר ג'ורג' בוש [האב – המת’] במסע-הבחירות שלו: "קראו את שפתיי: שום מסים חדשים."  שנתיים לאחר מכן, הוא אישר מסים חדשים.  על-מנת להצליח, פשוט אסור שסילמריליון חדש יכלול הוביטים.  הדבר לא יהיה תואם את חזונו של טולקין.  אנו יודעים הרבה על החזון הזה, כך שאנו יכולים להעמיד פני זייפנים מוכשרים אם אנו באים לדון במושג ה"קנון".  רק טולקין יכל להגדיר את הקנון שלו, והיות והוא לא טרח לעשות זאת, הרי שאם אנו מתעקשים בעזות-מצח לעשות זאת במקומו, עלינו להפוך לזייפנים.
ניתן לטעון שעל-מנת "להצליח", חייב סילמריליון חדש לקסום לקהל קוראיו המודרני, בעיקר אם ייכתב רק בעוד 50-75 שנה.  הספר הישן מציג חזון שקהל-היעד שלו כבר פס מן העולם.  אך בבואך לזייף רמברנדט אינך מצייר בסגנון פיקאסו.  עליך לצייר בסגנון רמברנדט.  כדי להתקרב לשלמות, עליך להשתמש באותם סוגי צבעים ומכחולים, בדים ואפילו תאורה כמו רמברנדט.  עליך להפוך לרמברנדט בכל דרך אפשרית, לחיות בעולמו, ולהוציא מתחת ידיך יצירת אמנות אשר היתה נובעת מתוך עולמו.  אותו עיקרון תופס בזיוף ספרות.  אם ברצונך להוסיף ספר חדש לרשימות הגאליות של קיסר, שומה עליך לכתוב כפי שקיסר כתב (ולהתעלם מן המחלוקת שנסבה על היות הספר האחרון זיוף עלוב בכל מקרה).  שומה עליך לשאוף לעקביות עם כל מה שמוכר, ידוע ומקובל על המומחים כסימן-היכר מובהק של האמן שאת יצירותיו אתה מזייף.
וזו הדרך בה הייתי אני ממיין ובוחר את התכנים בהם אשתמש. מה עולה בקנה אחד עם הקנון של טולקין? אם מישהו שולף נושא מתוך ספר, אני מחפש את הקטעים הנוגעים בדבר בספרים אחרים (אם קיימים כאלה).  הקנון של הארץ התיכונה, כפי שהוגדר ע"י ג'.ר.ר. טולקין, כבר קיים.  הוא קבע אותו בההוביט, מהדורה שלישית, שר הטבעות, מהדורה שנייה, The Road Goes Ever On, והרפתקאות טום בומבדיל.  ניתן לטעון שגם מפת הארץ התיכונה מעשה ידי פאולין ביינס היא חלק מן הקנון הזה.
ספרים אלה הם, ברובם, עקביים אלה עם אלה. הסילמריליון מכיל חומר רב שאינו מכוסה בספרים אלה, כך שההזדמנויות לעקביות (או לשגיאות הפוגעות בעקביות) אינן רבות.  טולקין עצמו לא אמר "ספרים אלה הם הקנון; הם הקובעים את חוקי העולם שלי." הוא פשוט הוציא אותם לאור.  הוא אישר אותם, כתב אותם, תיקן אותם. הם ההצהרה הרשמית של ג'.ר.ר. טולקין על מהי הארץ התיכונה ומהי לא.  ויש מקרים של חוסר-עקביות קלה ביניהם, אך אין הם מתקרבים בטיבם לחוסר-העקביות בין הספרים האלה לבין הסילמריליון של כריסטופר.
אך אם אנו עומדים לתקן את תוכנו של הסילמריליון, עלינו להסתמך על מקור לחומר חדש אשר אינו נבדל מן החומר של ג'.ר.ר. טולקין.  וזוהי, כמובן, הנקודה בה תולדות הארץ התיכונה וסיפורים שלא נשלמו הופכים חשובים.  כריסטופר טולקין כבר הוציא לאור רבות מיצירות אביו שלא ראו אור לפני-כן.  הוא ניצל חלק מן החומר בסיפורים שלא נשלמו כדי לכתוב חלקים מן הסילמריליון.  והמקורות הישירים לרוב הספר ראו אור בסדרת תולדות הארץ התיכונה.
מה שזייפן בן-זמננו (או עתידי) יכול להסתמך עליו הוא שיעמוד לרשותו הקנון המשני, שהוציא לאור כריסטופר טולקין, כדי להיעזר בו.  כאשר חיבר את הסילמריליון, לא עמד חומר המחקר המקיף הזה לרשות כריסטופר.  הוא היה אז רק בשלבים הראשונים של תחילת המחקר.  לו אך ידע אז מה שהוא יודע היום, הוא היה כותב סילמריליון שונה.  ואם כריסטופר טולקין היה כותב ספר שונה בהתבסס על הידע הזמין כעת לכולנו, מדוע לא מישהו אחר?  ובכן, זו שאלה נוספת שאין לה מענה, כך שנדלג מעליה ונניח שקיבלנו עליה תשובה מספקת (שאם לא כן המאמר הזה מסתיים כאן, ואני עוד לא מוכן לסיימו).
ישנן שאלות לא-פשוטות שיש לדון בהן.  למשל, יש לשקול את האורך הכולל של "קוונטה סילמריליון".  הוא מעולם לא נועד להעביר את כל הפרטים של הסיפורים המלאים יותר.  ה"קוונטה" הוא סיכום, מעין שכבת-מעבר, הניצבת בין הקורא ובין התיאורים ה"אמיתיים".  לפיכך, איננו יכולים פשוט לשלב את ה"נארן אי כין הורין" כולו בגוף הספר.  מאידך, "נדודי הורין" מהווה הרחבה חשובה לסיפור טורין ואביו, ואסור היה להשמיטו, למרות הצורה הגולמית בה מצא אותו כריסטופר (למעשה, הגירסה שראתה אור שונה מאד מכתבי-היד הבלתי-ערוכים, לפי הסבריו של כריסטופר).  סיפורו של טורין חייב לשוב לבסוף לדוריאת, ובסילמריליון המודפס הוא עושה כן בצורה מאד בלתי-מוצלחת משום שכריסטופר קצץ את סוף הסיפור, פשוטו כמשמעו, ובדה סיום חדש לחלוטין.
נקודה נוספת לדיון היא כיצד יש לשכתב את הקטעים הישנים יותר שכריסטופר עשה בהם שימוש.  והכרחי לשכתב אותם, משום שהם מאד לא-עקביים עם דברים שג'.ר.ר. טולקין הכניס מאוחר יותר לקנון.  אלה העוקבים אחר פולמוס הבלרוגים הגדול יודעים בוודאי, שלעתים קרובות אנשים טוענים שלא ייתכן שבלרוגים עפו, משום שבדאגור בראגולאך גלאורונג יוצא למתקפה מאנגבאנד כשבעקבותיו דוהרים בלרוגים.  נניח לרגע לעובדה שניתן לפרש את התיאור "in his train"[6] כמתאר פמלייה שעשויים להיות בה גם יצורים מעופפים; הקטע הזה אינו מתאים מבחינה טכנית להיכלל בסילמריליון, משום שהוא נכתב לפני שטולקין שינה בצורה קיצונית את תיאורם הפיזי של הבלרוגים (בשנות ה-40, תוך-כדי כתיבת "גשר קהאזאד-דום") ואת מספרם (בשנות ה-50 הוא הפחית את מספרם ממאות או אלפים ללא יותר משבעה), ולפני שבלרוגים הפכו למאיאר שהושחתו.
הקטע הזה, על פמלייתו של גלאורונג, כרוך ברגשות עזים.  לעתים קרובות נעשה בו שימוש כדי "להוכיח" (ללא הצלחה) שלבלרוגים לא יכלו להיות כנפיים או כושר-תעופה.  ובכן, הבלרוגים אליהם התכוון טולקין כשכתב את המלים האלה אכן היו נטולי-כנפיים ומשוללי כושר-תעופה, מספרם היה לפחות אלף, והם רכבו על גב דרקונים ו/או יצורים אחרים.  הם היו חיל-פרשים מפלצתי.  הם היו שונים לחלוטין מן הבלרוג ממוריה.
אינני בא לפתוח מחדש את פולמוס הבלרוגים כאן, אך הנקודה שאני רוצה להעלות היא, שכמה דברים הכרוכים ברגשות עזים (ונקיטת עמדות) פשוט יצטרכו לעוף.  לא על-מנת להוכיח שלבלרוגים יש כנפיים ויכולת-תעופה, אלא משום שהם אינם עולים בקנה אחד עם הקנון של טולקין כפי שראה אור, או עם החלטות שקיבל טולקין באותה תקופה בה נכתב הקנון.
וכאן צצה ועולה עוד נקודה רגישה.  האם יהיה זה הוגן לעשות שימוש בהחלטות אשר נעשו במהלך השנים 1950 – 1966, כאשר הקנון שראה אור קיבל את צורתו, אך אשר לא נכללו בו? קחו למשל את הוריו של גיל-גאלאד.  כריסטופר מודה כיום בפה מלא כי אסור היה לו להצהיר בסילמריליון כי גיל-גאלאד הוא בנו של פינגון.  הוא ביסס את ההצהרה הזו על הערת-שוליים, אשר מאוחר יותר הבין כי היתה רק "רעיון בר-חלוף".  גיל-גאלאד היה מעין תפוח-אדמה לוהט מבחינה גניאלוגית, שהוקפץ מאב לאב במסגרת בית פינווה, החל באינגלור (רוצה לומר, פינרוד) ועבור לפינגון ובחזרה לפינרוד ובסופו של דבר לאורודרת.  ושם נשאר, כבנו של אורודרת, אבוד בתוך הגניאלוגיות.
החיבור פינגון -> גיל-גאלאד אינו הולם את הסילמריליון.  כריסטופר אומר כי מוטב היה לו היה מותיר את שאלת הורי גיל-גאלאד בלתי-פתורה, ולא היה אומר דבר.  אני מאמין כי מוטב היה לקבוע כי גיל-גאלאד היה בנו של אורודרת, ולחשוב על דרך כלשהי בה יתחמק ממפלת נרגותרונד, ממש כשם שגלדריאל חמקה ממנה.  אנשים רוצים לדעת מי היו אביו ואמו של גיל-גאלאד.  לפחות חלק מן המידע הזה נקבע בחומר שראה אור לאחר מות המחבר.
כמה אנשים מאתר שפלות-התלים שואלים האם החלק "מיתוסים ששינו צורתם" מתוך טבעת מורגות יכול או צריך למלא תפקיד בקביעת קנון.  הם החליטו לבסוף להשתמש במיתוס המתוקן על השמש והירח.  אני לא הייתי עושה צעד זה.  הוא לגמרי לא-עקבי עם כל היצירות האחרות שראו אור.  טולקין, בשנותיו המאוחרות, החל להיות מוטרד, אולי אף מבוהל, שהסילמריליון (כאשר יראה אור) יאשש את המיתוס העתיק (מבחינת חייו) על יצירת השמש והירח מן העלים האחרונים של לאורלין וטלפריון, כמסופר בדברי-ימי העלפים.   אך הוא הגיע למסקנה שהעלפים, ובפרט האלדאר אשר תולדותיהם מתוארות בספר, למדו ישירות מן הואלאר והמאיאר, הישויות המלאכיות שקיומן החל לפני הזמן עצמו.  הם לא יזדרזו כל-כך להמציא קשקושים פסבדו-דתיים, שקריים בעליל, על כך שהשמש והירח היו עלים שנלקחו מעצים.
משך זמן-מה השתעשע טולקין ברעיון שאולי בני-האדם, כשרשמו ומסרו את דברי-הימים העלפיים מדור לדור, עיוותו את הסיפורים.  אך בסופו של דבר דחה רעיון זה והגיע למסקנה שיש לשכתב את ההיסטוריה כולה.  זו הסיבה האמיתית לכך שטולקין מעולם לא הוציא לאור את הסילמריליון בעצמו.  הספר פשוט לא היה קיים, למעט בתור רישומים חפוזים פה ושם והערות לעצמו אודות מה יצלח ומה לא.  הכל עמד להשתנות שוב.
איננו יכולים פשוט ליישב את המחלוקות בין ההוביט, שר הטבעות והרפתקאות טום בומבדילעם ההיסטוריה האנושית האמיתית, ועם מה שאנו יכולים להסיק על מה שקדם לה.  אם אנו ניגשים לשכתב את הסילמריליון [כלומר, לפי המיתוסים החדשים – המת’], כי אז עלינו לשכתב גם את כל הספרים האחרים הללו.  והאם זה באמת מה שעל הזייפן לעשות? הדבר יהיה דומה להחלפת כל הרמברנדטים ששרדו עד ימינו בציורים חדשים, על-מנת להצדיק זיוף פחות אחיד.  במקרה של טולקין, הוא לא התקדם מספיק בשרשרת הטיעונים החדשה שלו כדי להבין את ההשלכות הרחבות ביותר שלה, ואולי נעשה עימו חסד בכך שלא הבין עד לאן ירחיקו התיקונים בסופו של דבר.
כך שבלית-ברירה עלינו להישאר נאמנים למיתוסים הישנים יותר, ולהפיק סילמריליון המתרחש בעולם הדמיוני של הקנון שכבר ראה אור.  בעולם ההוא, גלדריאל אינה יכולה לעבור לצידם של הטלרי באלקואלונדה כנגד הנולדור (אחת ההחלטות שקיבל טולקין בערוב ימיו).  באותה מידה לא יכול קלבורן להיות אלדה מאמאן, נכדו של אולווה (ייחוש אשר יהפוך אותו לבן-דוד מדרגה ראשונה של גלדריאל, ובכך יפר טאבו כנגד זיווגים שכאלה אשר טולקין קבע לפני-כן אך נראה ששכח).  יהיה צורך להמציא את תולדות גלדריאל עבור הסילמריליון המזוייף.  אין בנמצא קורות-חיים אמיתיות עבור גלדריאל.  ישנם כמה נסיונות של טולקין להמציא עבורה תולדות-חיים, אך כל אחד ואחד מהם מסתיים מוקדם מדי, ונושא בחובו בעיות קשות בכל הקשור לסיפור העלילה.
לכל הפחות, אני הייתי שומר אמונים למיתוסים הישנים.  כן, העלפים אמורים לדעת שאין יסוד לחשוב שאארנדיל הוא ונוס, שהשמש והירח נוצרו רק לפני 11,000 שנים, ושהעולם היה שטוח אך הפך עגול כשהתמרדו הנומנורים.  אבל, בכנות, אני פשוט לא יכול להתחיל בשכתוב שר הטבעות, משום שכל הרעיון מאחורי שכתוב הסילמריליון אמור להיות הפיכתו לעקבי עם הספר הנ"ל.
ואני חושב שלשם צריכים לכוון עצמם האנשים השואפים להגדיר קנון כבסיס לדיונים.  קיים חומר בשפע שניתן להשתמש בו כדי לתאר מה נדרש לצורך עקביות עם שה"ט.  אבל אם ניגש לשכתב את המיתוסים,  יהיה עלינו לשכתב את שר הטבעות, ואז הנקודה המרכזית של הגדרת קנון חדש לטולקין מאבדת את כל ערכה.  לא תוכלו לדון בטולקין על-בסיס הקנון החדש, תוכלו רק לדון בעולם החדש אותו תבראו.
כמובן, יש חובבי טולקין שעשויים לומר, "מדוע שלא פשוט ניצור עולמות חדשים, ונניח לעולמו של טולקין כפי שהוא?"
גם זו שאלה שאין עליה מענה.
 

 



[1] תרגום של המאמר "Is your canon on the loose?" המקושר לכותרת. כל הערות-השוליים הן של המתרגם – יובל כפיר (אייתלאדאר).
תודה לדני אורבך ולאילנה בוגוד על הערותיהם לתרגום, ולחברי פורום "תרגום ועריכה" ב"תפוז".

[2] במקור המילה, "קנון" הוא אוסף כתבי-הקודש כפי שהם מוכרים ע"י הדת.  הקנון של כתבי סופר כלשהו – ג'.ר.ר. טולקין, למשל – הוא אוסף הכתבים ה"מוסמך" של אותו סופר, שאין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו כשבאים לדון ביצירתו של אותו סופר.
[3] הכוונה לספרים השייכים בעליל לקנון, שפורסמו בימי-חייו של טולקין.
[4] טַהֲרָנים, purists
[5] ובעברית, אם תרצו: "רק בגין יכול להחזיר את סיני".
[6] כך במקור האנגלי: …and in his train were Balrogs