מכתב מספר 246

[תשובה להערה של קוראת לגבי כשלונו של פרודו לוותר על הטבעת בבקע הדין] מעטים מאד (למעשה עד כמה שזה נוגע למכתבים רק את ועוד אחד) הבחינו או העירו על 'כשלונו' של פרודו. זו נקודה חשובה מאד. מנקודת מבטו של המספר המאורעות בהר הדין נובעים בפשטות מההגיון של הסיפור עד לאותו זמן. הם לא נבנו בכוונה תחילה ולא נצפו מראש עד אשר ארעו. אבל, דבר ראשון, התברר לבסוף שפרודו אחרי כל מה שקרה אינו מסוגל להשמיד את הטבעת מרצונו. כשאני מהרהר על הפתרון לאחר מעשה (פשוט כמאורע) אני מרגיש שהוא מרכזי לכל "התיאוריה" של אצילות וגבורה אמיתיות אשר מוצגת שם. פרודו אכן "נכשל" כגיבור, כפי שזה נתפס על ידי פשוטי הרוח: הוא לא החזיק מעמד עד הסוף; הוא נכנע, נסוג. איני אומר "פשוטי רוח" בבוז: לעיתים תכופות הם רואים בבהירות את האמת הפשוטה והאידיאל העליון שאליו יש לכוון את המאמצים, אפילו אם הוא בלתי מושג. אך עם זאת חולשתם היא כפולה. הם אינם משיגים את המורכבות של כל מצב הנתון בזמן, שבו האידיאל לכוד. הם נוטים לשכוח את היסוד המוזר הקיים בעולם שאנו מכנים רחמים או חמלה, שגם הוא דרישה עליונה בשיפוט מוסרי (כיוון שהוא נוכח בטבע האלוהי). ביישומו הגבוה ביותר הוא שייך לאלוהים. עבור שופטים מוגבלים בעלי ידע בלתי מושלם הוא מוכרח להוביל לשימוש בשני סולמות שונים של "מוסר". לעצמנו עלינו להציג את האידיאל העליון ללא פשרות, שכן אין אנו יודעים את גבול הכוח (+האצילות) הטבעית שלנו עצמנו, ואם לא נכוון מעלה-מעלה אנו בוודאי נכשל מלהגיע אל המיטב שיכולנו להשיג. כלפי אחרים, בכל מקרה שאנו יודעים עליו מספיק בשביל לחרוץ משפט, עלינו להשתמש בקנה מידה שנתמתן על ידי 'רחמים': זאת אומרת, כיוון שאנו יכולים לעשות כן ביושר בלי הדעה הקדומה הבלתי נמנעת שבשיפוט כלפי עצמנו, עלינו להעריך את גבולות כוחו של האחר ולשקול זאת כנגד העוצמה של נסיבות מסוימות. איני חושב שכשלונו של פרודו היה כשלון מוסרי. ברגע האחרון הלחץ של הטבעת יגיע למקסימום שלו – שבלתי אפשרי, הייתי צריך לומר, לאף אחד לעמוד בו, בוודאי שלא אחרי בעלות ארוכה, חודשים של עינוי הולך וגובר, ובמצב של רעב ותשישות. פרודו עשה מה שהיה ביכולתו, וכילה את עצמו לחלוטין (כמכשיר של ההשגחה) ויצר מצב שבו מטרת שליחותו יכלה להתמלא. ענוותו (שבה התחיל) וסבלותיו קיבלו את גמולם הצודק באות הכבוד הגבוה ביותר; ומנהג הסבלנות והרחמים שנהג בגולום הרוויח לו רחמים; הכשלון שלו בא על תיקונו. אנחנו בריות מוגבלות עם סייגים מוחלטים על עוצמת מבנה הרוח-גוף שלנו הן בפעולה והן בסיבולת. כשלון מוסרי, ניתן להכריז עליו, אני סבור, רק כאשר המאמץ או הסיבולת של האדם אינם מגיעים לגבולותיו, והאשמה פוחתת ככל שמתקרבים לגבול זה. ובכל אופן, אני חושב שאפשר להבחין בהיסטוריה ובניסיון אישי שאנשים מסוימים כאילו ממוקמים בעמדות "הקרבה": מצבים או משימות אשר דורשים עבור פתרונם המושלם כוחות שמעבר לגבול המוחלט שלהם, ואפילו מעבר לכל גבול אפשרי עבור יצור גשמי בעולם הפיזי – שבו הגוף עלול להיות מושמד, או שיוטל בו מום כזה שמשפיע על הרוח ועל הרצון. השיפוט לגבי כל מקרה כזה צריך להיות תלוי במניעים ובנטייה שבהם פתח, וצריך לשקול את פעולותיו כנגד היכולת המרבית של כוחותיו, לאורך כל הדרך עד למה שהתגלה כנקודת השבירה. פרודו נטל על עצמו את שליחותו מתוך אהבה – להציל את העולם שהכיר מאסון על חשבון עצמו, אם יוכל; וכן גם בענווה גמורה, בהכירו כי כוחותיו לחלוטין בלתי מספיקים למשימה. החוזה האמיתי שלו היה רק לעשות ככל יכולתו, לנסות למצוא דרך, וללכת לאורך אותה דרך רחוק ככל שיאפשרו לו כוחות הנפש והגוף שלו. הוא עשה כן. איני, כשלעצמי, רואה ששבירת רוחו ורצונו תחת לחץ שטני לאחר עינויים מהווה כשלון מוסרי יותר מאשר היתה מהווה שבירה של גופו אילו היה – נגיד, נחנק ע"י גולום, או נמחץ תחת סלע נופל. זה כמדומה היה השיפוט של גאנדאלף ואראגורן וכל מי שלמד את הסיפור המלא של מסעו. בוודאי שפרודו לא יסתיר דבר! אבל מה שפרודו עצמו חש לגבי המאורעות הוא עניין שונה לגמרי. בתחילה דומה שאין לו כל תחושת אשמה (III 224-5); הוא שב אל השפיות והשלווה. אבל אז הוא חשב שהוא נתן את חייו כקורבן: הוא ציפה למות תוך זמן קצר מאד. אבל הוא לא מת, וניתן לראות איך האי-שקט צומח בתוכו. ארוון היתה הראשונה להבחין בסימנים, ונתנה לו את התכשיט שלה לנחמו, וחשבה על דרך לרפא אותו. לאט לאט הוא דוהה "אל מחוץ לתמונה", אומר ועושה פחות ופחות. אני חושב שברור בדיעבד לקורא הקשוב שכאשר באו עליו הזמנים האפלים שלו ועלתה לתודעתו כי "נפצעתי בדקירת סכין, ובנשיכה ובמשא ארוך" (III 268) לא היו אלה רק זכרונות מסויטים מאימת העבר שפגעו בו, אלא גם האשמה עצמית חסרת הגיון: הוא ראה את עצמו וכל אשר עשה ככשלון שבור. "אף אם אבוא אל הפלך הוא יהיה שונה, כי אני אהיה שונה." זהו למעשה פיתוי מתוך האפילה, ניצוץ אחרון של גאווה: תשוקה לחזור כ"גיבור", בלתי מסופק להיות רק מכשיר של הטוב. והוא היה מעורב בפיתוי אחר, חשוך יותר, אבל (במובן מסוים) ראוי יותר, שכן יוסבר הדבר ככל שיוסבר, הוא לא השליך את הטבעת כמעשה רצוני: הוא התפתה להתחרט על השמדתה, ולחשוק בה עדיין. "היא הלכה לנצח, והכל מרוקן וחשוך", הוא אמר כשנעור ממחלתו ב- 1420. "האח! יש פצעי שאינם יכולים להרפא בשלמות", אמר גאנדאלף (III 268) – לא בארץ התיכונה. פרודו נשלח או הורשה לעבור מעבר לים כדי שיירפא – אם זה ניתן, בטרם ימות. בסופו של דבר יהיה עליו "לעבור מן העולם": אף בן תמותה לא יכל, או יכול, לשכון לנצח על פני האדמה, או בתוך תחום הזמן. לפיכך הוא הלך הן לכור המצרף והן אל גמולו, למשך זמן מה: תקופה של הירהורים ושל שלווה, ומציאת הבנה אמיתית יותר של מקומו בקטנות ובגדולה, תקופה שיבלה אותה עדיין בתחום הזמן בתוך היופי הטבעי של "ארדה שלא נשחתה", האדמה שלא הוכתמה על ידי הרשע. בילבו הלך גם הוא. ללא ספק כהשלמה של התוכנית המיוחסת לגאנדאלף עצמו. גאנדאלף הגה חיבה גדולה לבילבו, החל מילדותו של ההוביט ואילך. חברתו היתה נחוצה באמת למענו של פרודו – קשה לדמיין הוביט שיהיה מאושר באמת אפילו בגן עדן עלי אדמות בלי חבר בן מינו, ובילבו היה האיש שפרודו אהב יותר מכל. (השווה III 252 שורות 12 עד 21 ו- 263 שורות 1-2). אבל הוא גם נזקק והיה ראוי לחסד בזכות עצמו. הוא נשא עדיין את אותות הטבעת שהיו צריכים להימחות לבסוף: רמז לגאווה ורכושנות אישית. כמובן שהוא היה זקן ודעתו היתה מבולבלת, אבל עדיין היה זה גילוי של "הסימן השחור" כאשר הוא אמר בריבנדל (III 265) "מה היה לה לטבעת שלי, פרודו, אשר לקחת ממני?"; וכאשר הזכירו לו את אשר קרה, תגובתו המיידית היתה: "מה חבל! הייתי רוצה לחזות בה שוב." מה שנוגע לתגמול בעבור סבלו, קשה לחוש שחייו יהיו שלמים ללא חווית "האלפיות הטהורה", וההזדמנות לשמוע את האגדות והסיפורים במלואם, אלה שרסיסיהם עינגו אותו כל כך. זה ברור, כמובן, שהתוכנית תוכננה ואורגנה (על ידי ארוון, גאנדאלף ואחרים) לפני שארוון דיברה. אבל פרודו לא עיכל את זה באופן מיידי; המשמעויות יובנו לאיטן בהתבוננות לאחור. מסע כזה ייראה בתחילה כמשהו שאין בהכרח לפחוד ממנו, ואף כמשהו שיש לצפות לו – כל זמן שאין תאריך יעד והכל ניתן לדחיה. רצונו האמיתי היה הוביטי (ואנושי) רק 'להיות שוב הוא עצמו, ולקבל חזרה את החיים הישנים והמוכרים שהופרעו. כבר במסע חזרה מריבנדל הוא ראה לפתע כי זה לא יהיה אפשרי עבורו. מכאן הקריאה "איפה אמצא אני מנוחה?' הוא ידע את התשובה, וגאנדאלף לא ענה. אשר לבילבו, סביר שפרודו לא הבין בתחילה את כוונתה של ארוון באומרה 'שוב אין לפניו מסע ארוך זולתי אחד. בכל אופן הוא לא קישר את זה אל הנסיבות שלו עצמו. כאשר ארוון דיברה הוא היה עדיין צעיר, טרם מלאו לו 51, ובילבו היה מבוגר ממנו ב- 78 שנים. אבל בריבנדל הוא בא לידי הבנה ברורה יותר של הדברים. השיחות שהתקיימו שם אינן מדווחות, אבל מספיק מתגלה בברכת הפרידה של אלרונד III 267. החל מההתפרצות של המחלה הראשונה (אוק' 5, 3019) פרודו וודאי חשב על 'הפלגה', אם כי עדיין התנגד להחליט בצורה סופית – ללכת עם בילבו, או ללכת בכלל. היה זה ללא ספק אחרי מחלתו החמורה במרץ 3020 שדעתו הוכרעה. סאם אמור להיות חביב ומשעשע. הוא מרגיז קוראים מסוימים, ואפילו גורם להם זעם. אני יכול בהחלט להבין את זה. כל ההוביטים משפיעים עלי בצורה כזו מדי פעם, אם כי אני עדיין מחבב אותם מאד. אבל סאם יכול להיות מאד 'מאתגר'. הוא הוביט יותר ייצוגי מאשר כל אחד אחר שיוצא לנו לראות ממנו הרבה; וכתוצאה מזה יש בו רכיב חזק יותר של אותה איכות שאפילו הוביטים מוצאים לפעמים שקשה לשאתה: מין וולגאריות – ובכך אני לא מתכוון רק 'ארציות' – קוצר-ראייה רוחני הגאה בעצמו, זחיחות הדעת (בדרגות מישתנות) וביטחון עצמי מופרז, ונכונות למדוד ולסכם את כל הדברים מנסיון מוגבל, המושרש בעיקר ב"חוכמה" עממית מנופחת. אנו פוגשים רק הוביטים מיוחדים מקרוב – אלו ששרה עליהם חסד, או שקיבלו מתת: חזיון של יופי, הערכה לדברים אציליים יותר מעצמם, אשר שרויים במלחמה עם קורת הרוח הכפרית שלהם מעצמם. דמיינו את סאם ללא החינוך שקיבל מבילבו וההתלהבות שלו מכל דבר אלפי! לא קשה. משפחת קוטון והזקן הכפרי, כאשר 'הנוסעים' חוזרים הם הצצה מספקת. סאם היה בעל בטחון עצמי מופרז, ועמוק בפנים מעט יהיר; אבל יהירותו הותמרה על ידי מסירותו לפרודו. הוא לא חשב את עצמו לגיבור או אפילו אמיץ, או ראוי להערצה בכל דרך שהיא – מלבד בשירותו ובנאמנותו לאדוניו. היה בזה רכיב (כנראה בלתי נמנע) של גאווה ורכושנות: קשה להוציאו מגדר המסירות של אלה המעניקים שירות כזה. בכל מקרה זה מנע ממנו להבין בצורה מלאה את האדון שאהב, ומללכת בעקבותיו בחינוכו ההדרגתי אל האצילות שבשירות לבלתי אהובים ובתפיסת הטוב שהתנזק בתוך המושחת. הוא בברור לא הבין באופן מלא את מניעיו של פרודו ואת מצוקתו בתקרית שליד הבריכה האסורה. אילו הוא היה מבין טוב יותר את אשר התרחש בין פרודו לגולום, הדברים היו עלולים לקרות אחרת בסוף. לגבי, אולי הרגע הטראגי ביותר בסיפור מגיע ב-II 323 ואילך, כאשר סאם אינו מבחין בשינוי הכולל בנימת הדיבור ובמראה של גולום. 'לא כלום, לא כלום', אמר גולום ברכות. 'אדון נחמד!' חזרתו בתשובה נהרסת וכל חמלתו של פרודו (במובן מסוים) מבוזבזת. מערת שילוב הופכת להיות בלתי נמנעת. זה נובע כמובן מן "ההגיון של הסיפור". סאם לא יכול היה לנהוג אחרת. (הוא אכן הגיע לנקודת הרחמים לבסוף (III 221-222) אבל מבחינתו של גולום היה זה מאוחר מידי). אם היה נוהג כך, מה היה קורה אז? נתיב הכניסה אל מורדור והמאבק להגיע אל הר הדין היו אז שונים, וכך גם הסוף. העניין היה מוסט אל גולום, אני חושב, והמאבק שהיה מתנהל בין חזרתו בתשובה ואהבתו החדשה מצד אחד והטבעת. למרות שהאהבה היתה מתחזקת מידי יום, לא היה ביכולתה ליטול את השליטה מן הטבעת. אני חושב שבאיזושהי דרך מוזרה מעוותת ומעוררת רחמים גולום היה מנסה (אולי לא מתוך תוכנית מודעת) לספק את שתיהן. וודאי הוא שבאיזושהי נקודה לא הרבה לפני הסוף, הוא היה גונב את הטבעת או לוקח אותה בכוח (כפי שהוא עושה בסיפור הקיים). אבל משבאה 'הבעלות' על סיפוקה, אני חושב שאז הוא היה מקריב את עצמו למענו של פרודו, ומשליך את עצמו מרצון אל תהום האש. אני חושב שהתוצאה משיקומו החלקי על ידי אהבה היתה ראייה ברורה יותר כאשר הוא היה תופס שליטה על הטבעת. הוא היה מבין את הרוע של סאורון, ותופס לפתע שאינו יכול להשתמש בטבעת ושאין לו הכוח או שיעור הקומה להחזיק בה כנגד רצונו של סאורון: הדרך היחידה להחזיק בה ולפגוע בסאורון היתה להשמיד את עצמו ואותה גם יחד – ובהרף עין הוא עשוי היה לראות שיהיה בכך גם שירות גדול לפרודו. פרודו בסיפור אכן נוטל את הטבעת וטוען לבעלות עליה, וודאי שגם הוא היה זוכה בראיה ברורה – אבל לא ניתן לו זמן: הוא הותקף מיד על ידי גולום. כאשר סאורון נעשה מודע לתפיסת הטבעת תקוותו האחת היתה בכוחה שלה: שהטוען לבעלות לא יוכל לוותר עליה עד אשר סאורון יספיק לטפל בו. גם פרודו היה אז בוודאי, אם לא היה מותקף, נאלץ לבחור באותה דרך: להשליך את עצמו עם הטבעת אל התהום. אם לא כן הוא היה כמובן נכשל לחלוטין. זוהי בעיה מעניינת: איך סאורון היה נוהג אם הטוען לבעלות היה מתנגד. סאורון שלח מיד את רפאי הטבעת. הם היו באופן טבעי, בסוד העניינים, וכלל לא הוטעו בשאלת הבעלות האמיתית על הטבעת. נושא הטבעת לא יהיה בלתי נראה עבורם, אלא להפך; ועוד יותר פגיע לכלי נשקם. אבל המצב כעת היה שונה מזה שתחת פסגת הרוחות, שם פרודו פעל רק מתוך פחד וביקש (לשווא) אך להשתמש בכוחותיה הצדדיים של הפיכה לבלתי נראה. הוא גדל מאז. האם הם היו חסינים לכוחה אם הוא היה תופס בה ככלי של פיקוד ושליטה? לא לגמרי. אני לא חושב שהם היו תוקפים אותו בכוח, או תופסים אותו או לוקחים אותו בשבי; הם היו מצייתים או מזייפים ציות לכל פקודה מינורית שלו אשר לא הפריעה למשימתם – אשר הוטלה עליהם על ידי סאורון, אשר עדיין, באמצעות תשע טבעותיהם (שבהן החזיק) היתה לו שליטה מרכזית על רצונותיהם. משימה זאת היתה להרחיק את פרודו מן הבקע. מרגע שהוא איבד את היכולת או ההזדמנות להשמיד את הטבעת, לא היה יכול להיות ספק בנוגע לסוף – להוציא עזרה מבחוץ, שהיתה אפשרות קלושה ביותר. פרודו הפך לאישיות שיש להתחשב בה, אבל מסוג מיוחד: בגדילה רוחנית, במקום בהגדלה של כוח פיזי או מנטלי, כוח הרצון שלו היה חזק יותר מאשר היה קודם, אבל עד עתה הוא הופעל בהתנגדות לטבעת, ובהמנעות משימוש בה במטרה להשמידה. הוא היה זקוק לזמן, הרבה זמן, בטרם יוכל לשלוט בטבעת או (מה שבמקרה זה הוא אותו דבר) לפני שהיא תוכל לשלוט בו; לפני שכוח רצונו ויהירותו יגדלו לשיעור כזה שהוא יוכל להשתלט על רצונות אחרים עוינים וגדולים. ואפילו כך, לזמן רב פעולותיו ופקודותיו יצטרכו להיראות לו 'טובים', להיות לטובתם של אחרים מלבד עצמו. המצב בין פרודו והטבעת לבין השמונה ניתן להשוואה למצבו של איש קטן ואמיץ המחזיק בנשק אימתני, העומד אל מול שמונה לוחמי פרא בעלי כוח וזריזות גדולים, וחמושים בחרבות מורעלות. חולשתו של האיש היא בכך שאינו יודע עדיין איך להשתמש בנשקו; ומטבעו ומחינוכו הוא מתנגד לאלימות. חולשתם היא בכך שנשקו של האיש הוא חפץ הממלא אותם פחד כמושא לאימה בכת הדתית שלהם, שהתנתה אותם לנהוג במי שמחזיק בחפץ בהכנעה. אני חושב שהם היו מפגינים 'הכנעה'. הם היו מברכים אותו כ'שר'. בנאומים נאים הם היו משכנעים אותו לעזוב את סאמאת נאור – למשל 'על מנת להשקיף על ממלכתו החדשה, ולראות למרחוק בראייתו החדשה את משכן העוצמה שעתה עליו לתפוס ולהפנות למטרותיו שלו'. מרגע שהוא יצא מהמקום בזמן שהיה מתבונן חלק מהם היו משמידים את הכניסה. פרודו היה כבר עד אז שקוע מדי בתוכניות גדולות של שלטון מתוקן – דומות אך גדולות ורחבות בהרבה מן החזון שפיתה את סאם (III 177) – מכדי לשים לב לכך. אבל אם הוא היה משמר עדיין שריד של שפיות ומבין באופן חלקי את המשמעות של מעשה זה, כך שהוא היה מסרב עתה לבוא עימם לבאראד-דור, הם היו פשוט מחכים. עד אשר סאורון בעצמו היה מגיע. בכל מקרה היה מתחולל עימות בין פרודו וסאורון, אם הטבעת היתה נשארת שלמה. תוצאתו היתה בלתי נמנעת: פרודו היה מובס לחלוטין: נמחץ לעפר, או נשמר בעינויים כעבד חסר בינה. סאורון לא היה פוחד מהטבעת! היא היתה שלו ותחת שליטתו. אפילו מרחוק היתה לו השפעה עליה, לגרום לה לפעול למען החזרתה אל עצמו. בעצם נוכחותו מעטים מאד, בעלי דרגה שווה היו יכולים לקוות למנוע אותה ממנו. מ'בני התמותה' אף לא אחד, אפילו לא אראגורן. בהתמודדות על הפלנטיר אראגורן היה הבעלים החוקי. כמו כן ההתמודדות נעשתה ממרחק, ובסיפור שבו מותרת התגשמות של ישויות רוחניות אדירות בצורה פיזית הניתנת להשמדה כוחן צריך להיות רב לאין שיעור בנוכחותן הפיזית ממש. סאורון היה נחשב לנורא עד מאד. הצורה שהוא לקח היתה של אדם בעל גובה על-אנושי, אבל לא ענק. בגלגולו הקודם הוא היה מסוגל להסתיר את כוחו (כפי שעשה גאנדאלף) ולהופיע כדמות סמכותית בעלת כוח גופני רב והופעה והתנהגות מלכותית מאד. מבין האחרים רק מגאנדאלף ניתן לצפות לגבור עליו – בהיותו שליח של הכוחות ויצור מאותו סוג, רוח אלמותית שנטלה צורה פיזית נראית. בפרק 'הראי של גאלאדריאל', 1381, נראה שגאלאדריאל תפסה את עצמה כמסוגלת להשתמש בטבעת ולתפוס את מקומו של השר האפל. אם כך, כך היו גם שאר שומרי השלוש, במיוחד אלרונד. אבל זהו עניין אחר. היה זה חלק מן התרמית הבסיסית של הטבעת למלא את הנפש בדמיונות של כוח עילאי. אבל את זאת הגדולים שקלו היטב ודחו, כפי שנראה במילותיו של אלרונד במועצה. דחייתה של גאלאדריאל את הפיתוי מבוססת על מחשבה והחלטה קודמת. בכל מקרה אלרונד או גאלאדריאל היו מתקדמים באמצעות המדיניות הנקוטה עתה על ידי סאורון: הם היו בונים אימפריה עם מפקדים דגולים וצייתנים לחלוטין, ועם צבאות ומכונות מלחמה, עד אשר היו קוראים תיגר על סאורון ומשמידים אותו בכוח. התמודדות עם סאורון עצמו לבד, ללא עזרה, אחד על אחד, לא נשקלה. ניתן לדמיין את התמונה שבה גאנדאלף, נאמר, ממוקם במצב כזה. יהיה זה איזון עדין. מצד אחד הנאמנות האמיתית של הטבעת לסאורון; מן הצד השני כוח עדיף כיוון שהטבעת לא היתה בחזקתו הפיזית של סאורון, ואולי גם מפני שהוא נחלש כתוצאה מהשחתה ממושכת והוצאת כוחו על שליטה בנחותים. אם גאנדאלף היה מנצח, התוצאה היתה עבור סאורון זהה להשמדת הטבעת; בשבילו היא היתה מושמדת, נלקחת ממנו לנצח. אבל הטבעת וכל פועלה היו נשמרים. היא היתה האדון בסופו של דבר. גאנדאלף כאדון הטבעת היה הרבה יותר גרוע מסאורון. הוא היה נשאר 'צדיק', אבל צדיק בעיני עצמו. הוא היה ממשיך לשלוט ולצוות דברים למען 'הטוב', ולתועלתם של נתיניו בהתאם לחוכמתו (אשר היתה, והיתה נשארת רבה). ]הטיוטא מסתיימת כאן. בשוליים טולקין כתב: 'כך בעוד שסאורון הרבה [מילה בלתי קריאה] את הרשע, הוא הותיר את 'הטוב' מובחן ממנו. גאנדאלף היה הופך את הטוב למאוס ודומה לרשע].

מכתב מספר 156

עריכה והגהה: אילן שמעוני ועדן ונהורסט לרוברט מוראי (טיוטה) 4בנובמבר, 1954 רוב יקירי נאה מאד מצדך לכתוב אלי מכתב ×›×” מפורט בעיצומה של, חוששני, תשישות. ×”× × ×™ עונה לאלתר, מפני שאני אסיר תודה, מפני שרק מכתבים שאני נוהג בהם כך זוכים למענה אי פעם, ומעבר לכל מפני שהחבילה שלך ×”×’×™×¢×” בעת שסיימתי את כל הכנותי- סידור כל הפרטים הזעירים וההבהרות הנחוצות למיפגש ארוך ווכחני בקולג' אתמול (לא היו שם עמיתים רעי-כוונה, רק 24 נציגים של האבסורד האנושי הרגיל. הרגשתי כמו צופה במיפגש הוביטים רבי מעלה המייעצים לראש-העיר על מבחר וסדר הצלחות במישתה בפלך) – נותרה בידי מחצית השעה פנויה לפני שארד בגיבעה למיפגש עם מזכיר הקתדרה. ×–×” סוג המשפטים שאני כותב באופן טבעי…. לא, סמיאגול לא התחוור לי במלואו, אך אמונתי היא שדמותו הצטיירה במעומעם ואך ניזקקה לשימת לב. אשר לגאנדאלף: הרי לא תצטרף לפ.×”. להביע ביקורת כלשהי! (הערת המתרגם: פיטר הייסטינגס כתב ביקורת מפורטת, אוהדת מאד ברובה, על שר הטבעות- אך ביקר בחריפות כמה עניינים תיאולוגיים בספר) אני עצמי הייתי עלול להיות ארסי יותר. ישנם, אני מניח, פגמים בכל יצירת אמנות גדולה בממדיה, במיוחד באלו שמתכונתן סיפורית ומבוססות על חומר קדום יותר שבא לשימוש חדש- כמו הומרוס, או ביוולף, או וירגיליוס, או טרגדיות יווניות ושייקספיריות! לתחום ×–×” שייך, אך אין הוא מתחרה ברמתו, שר הטבעות אם ×›×™ הוא מסתמך על טיוטת הסופר שלו-עצמו! סבורני שהדרך בה מוצגת חזרתו של גאנדאלף היא פגם ומבקר אחד, מוקסם כמוך, השתמש באורח מעניין אף הוא בביטוי "רמאות". חלקית הפגם נובע מהצרכים הדוחקים-תמיד של הטכניקה הספרותית. הוא חייב לחזור בנקודה הזו, ואם הסבר כלשהו לכך ששרד יינתן, עליו להיות שם – אך העלילה דוחקת, ואל לה להתעכב בהסברים ארכניים על המבנה המיתולוגי. גם כך היא משתהה, אפילו שקצצתי כהוגן בתיאור שנתן ×’. אולי הייתי צריך להיות יותר ברור בהערות בכרך II (ובכרך III) שמתייחסות לגאנדאלף או נאמרות על ידו, אבל בכוונה השארתי את כל ההתיחסויות לעניינים שברומו של עולם כרמז בלבד, נראות רק לקשובים ביותר, או שהשארתי אותן כצורות סימבוליות ללא הסבר. כך שאלוהים והאלים 'המלאכיים', אדוני המערב, או כוחות המערב, מציצים רק במקומות כמו שיחתו של גאנדאלף עם פרודו: "אני הוא ×’. הלבן שחזר מן המתים"; או בברכה הנומנורית של פאראמיר בארוחה. גאנדאלף באמת 'מת', והשתנה: ×›×™ ×–×” נראה לי הרמאות האמיתית היחידה, להציג משהו שניתן לקרוא לו 'מוות' כאילו שאין הוא משנה דבר. "אני הוא גאנדאלף הלבן, שחזר מן המתים". כנראה הוא ×”×™×” צריך לומר ללשון-כחש "לא עברתי דרך מוות (לא 'אש ודם') …" וכולי. עשוי הייתי לומר הרבה יותר, אך ×”×™×” ×–×” רק כהבהרה לרעיונות 'המיתולוגיים' שלי. לא ×”×™×” ×–×”, חוששני, פותר את העובדה שחזרתו של ×’. היא, כפי שהיא מוצגת בספר ×–×”, 'פגם', ופגם שהייתי מודע לו, וכנראה לא עבדתי קשה מספיק לתקן. אבל ×’. אינו, כמובן, יצור אנושי, (אדם או הוביט). באופן טבעי אין מונחים מודרניים מדויקים לומר מה הוא ×”×™×”. הייתי מעז לומר שהוא מלאך שהתגשם– ליתר דיוק "אנגלוס": כלומר, יחד עם שאר ×”"איסטארי", קוסמים, 'אלה שיודעים', שליח מאדוני המערב, שנשלח לארץ התיכונה, כשהמשבר הגדול של סאורון הופיע באופק.במילה 'התגשם' אני מתכוון שהם גולמו בגופים פיזיים שהיו מסוגלים לכאב, ועייפות, ולהפעלת פחד פיזי על הרוח, ומסוגלים להיהרג, אם ×›×™ בתמיכת רוח של מלאך הם יכולים לשאת הרבה, ולהראות רק לאט את שחיקת הדאגה והעמל. ההסבר מדוע יקחו לעצמם דמות כזאת כרוך ב'מיתולוגיה' של הכוחות ×”'מלאכיים' באגדה הזאת. בנקודה זו של ההיסטוריה הנפלאה המטרה היתה בדיוק להגביל ולהפריע את תצוגת ×”'×›×—' במישור הפיזי, וכך לגרום שהם יעשו את מה שבעיקר נשלחו לעשות: לאמן, לייעץ, ללמד, לעורר את הלבבות והמוחות של אלו המאויימים על ידי סאורון להתנגד בכוחותיהם שלהם; ולא רק לעשות את העבודה במקומם. לפיכך הם הופיעו בדמות מלומדים 'זקנים'. אבל ב'מיתולוגיה' הזאת כל הכוחות ×”'מלאכיים' שיש להם × ×’×™×¢×” לעולם היו מסוגלים לדרגות שונות של טעות וכשלון שנעו מן המרד השטני האבסולוטי של מורגות והלווין שלו סאורון, ואי-הפעולה של כוחות עליונים או 'אלים' אחרים. ×”'קוסמים' לא היו היוצא מן הכלל, ואף מהיותם בתוך גוף מועדים יותר לתעיה או לטעיה. גאנדאלף לבדו עומד במבחנים, לפחות במישור המוסרי (יש לו טעויות של שיקול דעת). במצבו ×”×™×” ×–×” קורבן עבורו למות על הגשר להגנת רעיו, פחות אולי מאשר לאדם בן תמותה או הוביט, כיוון שהיתה לו עוצמה פנימית גדולה בהרבה מאשר להם; אבל גם יותר, שכן ×”×™×” ×–×” בגדר השפלה וביטול של עצמו בהתאם ל'חוקים': למיטב ידיעתו באותו רגע הוא ×”×™×” היחיד שיכול לכוון את ההתנגדות לסאורון בהצלחה, וכל משימתו ירדה לטמיון. הוא מסר את עצמו לידי הרשות שקבעה את החוקים, וויתר על כל תיקווה אישית להצלחה. ×–×”, עלי לומר, הוא בדיוק מה שאותה רשות ביקשה, כמשקל נגד לסרומאן. ×”'קוסמים' נכשלו; או אם עדיף בעיניך: המשבר הפך חמור מדי ודרש כוח מוגבר. לפיכך גאנדאלף הקריב את עצמו, התקבל, הועצם והוחזר. 'כן, ×–×” ×”×™×” השם. הייתי גאנדאלף.' כמובן הוא נשאר דומה מבחינת אישיותו ומוזרויותיו, אבל הן חוכמתו והן עוצמתו גדולים בהרבה. בדברו יצווה קשב; גאנדאלף הישן לא ×”×™×” יכול לטפל כך בתיאודן, אף לא בסרומאן. הוא עדיין מחוייב לשמור את כוחו חבוי וללמד יותר מאשר להכריח או להשתלט על רצונותיהם של הסובבים, אבל במקום שבו עוצמתו הפיזית של האויב גדולה מידי מכדי שרצונם הטוב של המתנגדים ×™×”×™×” אפקטיבי, מותר לו לפעול פעולת חירום ×›'מלאך'–בלא יותר אלימות ממה שנדרש בפעולת שיחרורו של פטרוס הקדוש מן הכלא [הערת המתרגם: זהו סיפור מן הברית החדשה. הורדוס אסר את פטרוס בכלא לקראת מישפט, והפקיד עליו שמירה כבדה. בלילה לפני המשפט, עת פטרוס כלוא באזיקים וארבעה שומרים עומדים לשמור עליו בתאו הופיע מלאך, שיחרר את פטרוס מאזיקיו והוביל אותו דרך דלתות שנפתחו מעצמן ועוד שתי קבוצות שומרים אל החופש, ואז נעלם]. הוא פועל כך לעיתים רחוקות, בהעדיפו לפעול דרך אחרים, אבל במקרה אחד או שניים במהלך המלחמה (בכרך 3) הוא אכן מגלה עוצמה פתאומית: הוא מציל את פאראמיר פעמיים. הוא לבדו נותר לאסור את כניסתו של שר הנאזגול למינאס טירית, כאשר העיר נפלה ושעריה הושמדו – ועם זאת ×›×” ×¢×– ×”×™×” כל רצף ההתנגדות האנושית, שהוא עצמו עורר ואירגן, שלמעשה לא מתחולל קרב בין השניים: ×–×” עובר לידיים של אחרים בני תמותה. בסוף, לפני שהוא עוזב לנצח הוא מסכם: "אויב הייתי לסאורון". עשוי ×”×™×” להוסיף: "למטרה זו נשלחתי אל הארץ התיכונה". יכול ×”×™×” להוסיף שיותר מאשר בהתחלה. שליחתו היתה אך תוכנית זהירה של הואלאר או המושלים המלאכיים; אבל הרשות העליונה נטלה את התוכנית והרחיבה אותה ברגע כשלונה ממש. "עירום הוחזרתי, לתקופה קצרה, למען אשלים את מלאכתי". נשלח חזרה על ידי מי? ומאין? לא על ידי ×”'אלים' שעסקיהם רק עם העולם הגשמי ×”×–×” וזמנו; שכן הוא יצא 'מתחום הדעת והזמן'.עירום הוא, האח! בלתי ברור. הכוונה היתה מילולית, 'ללא לבוש כמו ילד' (לא נטול גוף), ולפיכך מוכן לקבל את הגלימות הלבנות של הנעלים ביותר. כוחה של גלדריאל אינו אלוהי, והריפוי שלו בלוריין אמור להיות יותר מאשר ריפוי פיזי והתרעננות. אבל אם 'רמאות' היא להתייחס אל ×”'מוות' כאילו אינו משנה דבר, אסור להתעלם מן ההתגשמות בגוף. גאנדאלף אולי חוזק מבחינת עוצמה (ולפיכך תחת כללי האגדה הזו מבחינת קדושה), אבל אם הוא עדיין גשמי, הרי שהוא מוכרח עוד לסבול דאגה וחרדה, ואת צרכי הגוף. אין לו יותר (ואולי יש לו פחות) בטחונות, או חרויות, מאשר נאמר לתיאולוג בן תמותה. בכל מקרה אף אחת מהדמויות ×”'מלאכיות' שלי אינה מוצגת כיודעת את העתיד בשלמות, או אף בכלל במקום שבו רצונות אחרים מעורבים. ומכאן הפיתוי התמידי שלהם לעשות, או לנסות, את מה שהוא חטא (וגם אסון): לכפות על רצונות פחותים בכוח: על ידי יראה, אם לא ממש על ידי פחד, או על ידי אילוץ פיזי. אבל טבעו של הידע של האלים את ההיסטוריה של העולם, וחלקם ביצירתו (בטרם הוא התגשם או הפך ל'אמיתי') – שמהם נשאב הידע שלהם את העתיד, ככל שהיה להם, מהווים חלק מן המיתולוגיה המרכזית. שם לפחות מוצג ×›×™ הכנסתם של בני הלילית ובני האדם לתוך הסיפור ×”×–×” לא היתה כלל חלקם של האלים, אלא חלק שמור: לפיכך בני הלילית ובני האדם נקראו ילדי אלוהים; ולפיכך האלים אהבו(או שנאו) אותם במיוחד: כבעלי אותו יחס אל הבורא השקול לשלהם, גם אם שונה בעוצמתו. זהו המצב המיתולוגי-תיאולוגי ברגע ×–×” של ההיסטוריה, אשר כבר הובהר אך טרם פורסם. בני האדם 'נפלו' – כל האגדות המעובדות לצורת 'כאילו היסטוריה' עתיקה של העולם המציאותי ×”×–×” שלנו צריכות לקבל זאת – אבל עמי המערב, הצד הטוב, נבנים מחדש. כלומר הם הצאצאים של בני האדם שניסו לחזור בתשובה ונמלטו מערבה מפני שלטונו של השר האפל הראשי, ופולחן השקר שלו, ובניגוד לבני לילית חידשו (והרחיבו) את הידע שלהם על האמת וטיבו של העולם. כך הם נמלטו מן "הדת" במובן הפגאני, אל עולם מונותאיסטי טהור, שבו כל הכוחות שעשויים להיראות כראויים לפולחן, אין לעבוד אותם, אפילו האלים (הולאר), בהיותם רק ברואים של האחד. והוא ×”×™×” מרוחק לאין שיעור. בני הלילית הנעלים היו גולים מן הממלכה הברוכה של האלים (בעקבות נפילתם (הערת המתרגם: נפילת האדם היא מונח נוצרי המתייחס לארוע הקדמוני בו האדם סטה לראשונה מדרכי האל) הייחודית של בני הלילית) ולא היתה להם 'דת' (או מנהגים דתיים, ליתר דיוק) שכן אלו היו בידי האלים, להלל ולהעריץ את ארו 'האחד', אילובטר אבי הכל, על הר אמאן. הסוג הנעלה ביותר של בני אדם, אלה משלושת הבתים, אשר עזרו לבני לילית במלחמה הקדומה נגד השר האפל, קיבלו כתגמול את מתנת אדמת הכוכב, או קדמת המערב (=נומנור) שהיתה המערבית בכל ארצות בני התמותה, וכמעט בטווח ראייה מבית בני הלילית (אלדאמאר) על חופי הממלכה הברוכה. שם הם הפכו לנומנורים, מלכי בני האדם. ניתן להם אורך חיים גדול פי שלוש, אך לא 'האלמוות' של בני הלילית (שאינו נצחי, אלא מוגבל על ידי משך קיומה של הארץ); שכן נקודת המבט של המיתולוגיה הזאת היא ש'תמותה' או טווח קצר, ו'אלמוות' או טווח בלתי מוגבל היו חלק ממה שאנו עשויים לקרוא הטבע הביולוגי והרוחני של ילדי האל, בני אדם ובני לילית (הבכורים) בהתאמה, ולא היו ניתנים לשינוי על ידי אף אחד (אפילו כוח או אל), ולא ישונו על ידי האחד, להוציא אולי באחד המקרים המוזרים היוצאים מכל כלל וחוק ותקנה אשר צצים לכאורה בדברי ימי היקום, ומראים את אצבע אלוהים, בתור הרצון והגורם היחיד החופשי לחלוטין.* הנומנורים סללו בכך דרך טובה וחדשה, וכמונותאיסטים; וכמו היהודים (אבל עוד יותר) עם מרכז פיזי יחיד של 'סגידה': פסגת הר מנלטארמה, 'יסוד הרקיע' מילולית, שכן הם לא תפסו את השמים כמשכן האלוהי – במרכזה של נומינור; אבל לא ×”×™×” שם בניין ולא מקדש, שכן כל הדברים מן הסוג ×”×–×” היו כרוכים בזכרונות של רשע. אבל הם 'נפלו' שוב – בגלל חרם או איסור, באופן בלתי נמנע. נאסר עליהם להפליג מערבה מעבר לאדמתם שלהם ×›×™ לא הותר להם להיות או לנסות להיות 'בני אלמוות'; ובמיתוס ×”×–×” הממלכה הברוכה מיוצגת כאילו עדיין יש לה קיום פיזי כאזור בעולם הממשי, שאליו הם יכלו להגיע בספינה בהיותם ספנים דגולים ביותר. בזמן שהיו צייתנים, אנשים מהממלכה הברוכה ביקרו אותם לעתים תכופות, וכך הידע שלהם ואומנותם הגיעו כמעט לרמת בני הלילית. אבל קרבתה של הממלכה הברוכה, עצם אורך משך חייהם שניתן להם כתגמול, והנועם ההולך וגדל של חייהם, גרמו להם להם להתחיל לחמוד את 'האלמוות'. הם לא הפרו את האיסור אבל הם נטרו לו טינה. ובהדחקם מזרחה הם סרו מן הנדיבות בהופעותיהם בארץ התיכונה, והחליפוה בגאווה, תאוות עוצמה ועושר. כך הם הם הגיעו לידי עימות עם סאורון, קצינו של השר האפל הקדמוני שחזר אל דרכי הרשע וטען לכס המלכות והאלוהות על אנשי הארץ התיכונה. ×”×™×” ×–×” בעיקר בשאלת המלכות שאר-פאראזון, מלכה ×”-13 והאדיר ביותר של נומנור, קרא עליו תיגר. הצי שלו שחנה באומבר ×”×™×” ×›×” גדול, והנומנורים בשיאם היו ×›×” נוראים ונהדרים, שמשרתי סאורון נטשו אותו. לפיכך נאלץ סאורון לפנות אל דרך העורמה. הוא × ×›× ×¢, והובא לנומנור כאסיר-בן ערובה. אבל הוא ×”×™×” כמובן אישיות 'אלוהית' (במונחי המיתולגיה הזאת; בן נחות לגזעם של הולאר) ולפיכך הרבה יותר מדי חזק מכדי להיות נשלט בדרך זו. בעקביות הוא הביא את דעתו של אר פאראזון תחת שליטתו שלו, ובאותה הזדמנות השחית רבים מן הנומנורים, השמיד את קונספצית ארו, שהוצג עתה אך כהמצאה של הולאר או אדוני המערב (רשות פיקטיבית שאליה פנו אם מישהו פקפק בפסיקותיהם), והוחלף בדת שטן עם מקדש גדול, פולחנו של בכור הולאר המנושל (השר האפל המורד של העידן הראשון)*. לבסוף הוא משפיע על אר פאראזון המפוחד מהתקרבות הזיקנה, לבנות את הצי הגדול ביותר, ולצאת למלחמה כנגד המלחמה הברוכה עצמה, ולתפוס אותה ואת 'האלמוות' שלה לידיו+. לואלאר לא היתה תשובה למרד המפלצתי ×”×–×” – שכן ילדי האל לא היו בסמכותם המלאה: הם לא הורשו להשמיד אותם, או לכפות עליהם באמצעות מצגת 'אלוהית' של השליטה שהיתה להם בעולם הפיזי. הם פנו לאלוהים; ו'שינוי תוכנית' קטסטרופאלי התחולל. ברגע שאר פאראזון ×”× ×™×— רגלו על החוף האסור, הופיע קרע: נומנור שקעה וכוסתה כליל; הצי נבלע; והממלכה הברוכה סולקה לנצח ממעגלי העולם הפיזי. לאחר מכן אדם יכול ×”×™×” להפליג מסביב לכדור הארץ ולא למוצאה לעולם. כך בא הקץ על נומנור-אטלנטיס וכל תפארתה. אבל במין סיטואציה המזכירה את נוח החבורה הקטנה של הנאמנים בנומינור, אשר סרבו לקחת חלק במרד (למרות שרבים מהם הוקרבו במקדש ×¢"×™ אנשי סאורון) הצליחה להמלט בתשע ספינות (כרך I . 379, II. 202) תחת הנהגתו של אלנדיל ( = אלפווין, ידיד בני הלילית) ובניו איסילדור ואנאריון, והקימו מעין זכר מועם של נומינור בגלות על חופי הארץ התיכונה – ביורשם את שינאת סאורון, את ידידות בני הלילית, את הידע על האל האמיתי, וכן (באופן משמח פחות) את הכמיהה לחיי נצח, ואת מנהג החניטה ובניית בתי קבורה מרהיבים – 'הקודשים' היחידים שלהם, כמעט. אבל 'הקדושה' של האל וההר מתה, ולא ×”×™×” לה תחליף של ממש. כמו כן, כאשר קיצם של 'המלכים' ×”×’×™×¢ לא היתה מקבילה ל-'כהונה': כיוון שהשניים היו זהים במושגים נומנוריים. כך שבעוד אלוהים (ארו) ×”×™×” נתון של טוב בפילוסופיה הנומינורית, ועובדה מרכזית בתפיסת ההיסטוריה שלהם, לא ×”×™×” לו בזמן מלחמת הטבעת פולחן או מקום קדוש. וסוג ×–×” של אמת שלילית ×”×™×” אופייני למערב, וכל האזור שתחת השפעה נומנורית: הסרוב לעבוד 'יצור' כלשהו, ומעל לכל איזשהו 'שר אפל' או שד שטני, סאורון, או כל אחד אחר, ×”×™×” כמעט ככל שהגיעו (בפולחן האל. המתרגם). לא היו להם (אני מניח) תפילות תחנון לאלוהים; אבל הם שימרו שריד לברכות ההודיה. (אלה שהיו תחת השפעה מיוחדת של בני הלילית עשויים היו לקרוא את הכוחות המלאכיים לעזרה כשהיו בסכנה מיידית או בפחד מפני אויבים בני רשע). מאוחר יותר דומה שהיה 'מקום קדוש' על מינדולואין, שהגישה אליו הותרה רק למלך, במקום שבו בעת הקדומה הוא ×”×™×” מעלה מתנות ותשבחות בשם אנשיו; אבל הוא נשכח. אראגורן נכנס אליו מחדש, ומצא שם חוטר של ×”×¢×¥ הלבן, ושתל אותו מחדש בחצר המזרקה. יש להניח שעם הופעתה מחדש של שושלת הכהנים-מלכים (אשר לותיין עלמת בני הלילית המבורכת היתה אימם הקדומה) פולחן האלוהים יחודש, ושם האל (או תוארו) יישמע שוב לעיתים תכופות יותר. אבל לא ×™×”×™×” מקדש של האל האמיתי כל עוד התקיימה ההשפעה הנומנורית. אבל הם עדיין היו על גבול המיתוס- או יותר נכון כפי שהסיפור ×”×–×” מציג "מיתוס" כשהוא עובר להיסטוריה או לממשלת האדם; מפני שברור שהצל יקום שוב במובן מסוים (כפי שנובא בבירור על ידי גנדאלף), אבל לעולם לא יקרה שוב (אלא אם כן ×–×” לפני הסוף הגדול) ששד רשע יתגלם כאויב פיזי; הוא יכוון בני אדם ואת כל התיסבוכות של רע-למחצה וטוב פגום, וניצני ספק באשר לצדדים (הערת המתרגם: הכוונה היא לספק מה טוב ומה רע), מצבים שאהובים עליו ביותר (אתה יכול לראות אותם מתעוררים כבר במלחמת הטבעת, שאינה בשום פנים ×›×” ברורה וחד-משמעית כפי שטענו כמה מבקרים): אלה יהיו והינם גורלנו המסובך יותר. אבל אם אתה מדמיין אנשים במצב מיתי ×›×–×”, שבו הרשע הוא ברובו גשמי, ושבו התנגדות פיזית לרשע היא הפעולה העיקרית של נאמנות לאלוהים, אני חושב שתקבל את 'האנשים הטובים' בדיוק המצב ×›×–×”: מרוכזים בשלילה: בהתנגדות לשקר, בעוד 'האמת' נשארת יותר היסטורית ופילוסופית מאשר דתית. אבל 'קוסמים' אינם בשום מובן או דרגה 'אפלוליים'. לא שלי. אני נתון בקשיים למציאת שמות אנגליים ליצורים מיתולוגים בעלי שמות אחרים, בגלל שאנשים לא 'יקבלו' סדרה של שמות בשפת בני לילית, ואני מעדיף שהם יקבלו את היצורים האגדתיים שלי אפילו עם האסוציאציות המוטעות של ×”"תרגום" מאשר בכלל לא. אפילו הגמדים אינם באמת ‘dwarfs’ (גמדים) גרמאניים (Zwerge,dweorgas,dvergar), ולכן כיניתי אותם ‘dwarves’ כדי להדגיש את הדבר. הם לא מרושעים מטבעם, ולאו דווקא עוינים, ולא סוג של אנשי-רימה המתרבים באבן; אלא מגוון התגלמויות של יצורים רציונלים. האיסטרימתורגמים 'wizards' (קוסמים) בגלל הקשר של 'wizard' עם 'wise' (חכם) כמו גם הקשר עם ‘witting’ (מחוכם) ועם ידיעה. הם בעצם שליחים מהמערב האמיתי, ולכן בעקיפין מהאלוהים, שנשלחו במטרה הבלעדית של חיזוק ההתנגדות של ×”'טובים', כאשר הואלאר הפכו מודעים שהצל של סאורון שב ולוקח צורה. [הטיוטה מסתיימת בדיון על טבעם של האיסטרי ועל המוות והחזרה לחיים של גאנדלף אשר מזכירה את הפסקה בנושא, מוקדם יותר במכתב.] ——————————————————————————– *הסיפור של ברן ולותיין הוא היוצא מן הכלל הגדול, שכן זו הדרך שבה 'ליליות' נעשית מעורבת כחוט השני בהיסטוריה האנושית. *ישנו רק 'אל' אחד: אלוהים, ארו אילובאטאר. ישנם הברואים הראשונים, ישויות מלאכיות, אשר מהם הנידונים לרוב בקוסמוגניה הם אלה המתגוררים (מתוך אהבה ובחירה) בתוך העולם, כולאר או אלים, או מושלים; וישנם יצורים גשמיים תבוניים, בני לילית ובני אדם, שהם בעלי טבע ודרגה דומים אך שונים. +זו היתה אשלייה כמובן, שקר של השטן. שכן כפי ששליחים מן הוולאר מודיעים לו בבירור, הממלכה הברוכה אינה מעניקה אלמוות. הארץ היא ברוכה משום שהברוכים מתגוררים בה, לא להפך, והוולאר הם בני אלמוות בזכות ובטבע, בעוד בני האדם הם בני תמותה בזכות ובטבע. אבל תחת פיתויו של סאורון הוא פוטר את כל ×–×” כטיעון דיפלומטי שנועד להדוף את כוחו של מלך המלכים. ×–×” עלול להיות או לא להיות 'כפירה', אם מיתוסים אלה נחשבו כהצהרות אודות טבעו למעשה של האדם בעולם האמיתי: איני יודע. אבל נקודת המבט של המיתוס היא שמוות – עצם קוצרו של משך ×—×™×™ האדם – אינו עונש על הנפילה, אלא חלק אינהרנטי של טבע האדם מבחינה ביולוגית (ולפיכך גם רוחנית כיוון שגוף ורוח הם מאוחדים). הנסיון להתחמק ממנו הוא מרושע בשל היותו 'לא טבעי', ומטופש כיוון שהמוות במובן ×”×–×” הוא מתנה מאלוהים (מושא לקנאת בני הלילית), שיחרור מהלאות של הזמן. מוות, במובן של עונש, נתפס כשינוי ביחס אליו: פחד, אי-רצון. נומנורי טוב מת מרצונו החופשי כאשר הרגיש שהגיע הזמן לעשות כן.

מכתב מספר 1

[טולקין התארס עם אדית בראט, אותה פגש בנעוריו בבירמינגהם, בינואר 1913, כשהיה בן עשרים ואחת. המכתב הבא נכתב במהלך שנתו האחרונה כסטודנט לתואר ראשון באוקספורד, כשלמד שפה וספרות אנגלית, ובאותו זמן תרגל עם יחידת הכשרת הקצינים של האוניברסיטה ×›×”×›× ×” לגיוס.] ללא תאריך, אוקטובר 1912 קולג' אקסטר, אוקספורד אדית יקירתי: כן הופתעתי למדי על-ידי הגלויה שלך מבוקר שבת והצטערתי למדי מכיוון שידעתי שמכתבי שלי יצטרך לנדוד אחרייך. את באמת כותבת אלי מכתבים נהדרים, קטנטונת שלי; אבל אני כל כך חזיר אלייך. ×–×” נראה לי כאילו עברו עידנים מאז שכתבתי. ×”×™×” לי סוף-שבוע עמוס (ומאד רטוב). ביום ששי לא קרה דבר, וכך גם בשבת, אף שהיה עלינו לתרגל כל אחר הצהריים ונרטבנו לגמרי מספר פעמים והרובים שלנו התלכלכו לגמרי ולקח שנים לנקות אותם אחר כך. ביליתי את רוב מה שנשאר מהימים הללו בבית בקריאה: ×”×™×” לי מאמר, כפי שסיפרתי לך, אבל לא הצלחתי לסיים אותו כאשר שייקספיר הופיע, ואז (סגן) תומפסון [1] (מאד בריא ומצוחצח במדים החדשים שלו) ומנעו ממני מלעבוד ביום השבת, כפי שהצעתי … הלכתי לאלויסיוס הקדוש למיסה – ונהנתי למדי – עידנים מאז ששמעתי אחת, ×›×™ האב פ. [2] לא ×”× ×™×— לי ללכת כשהייתי בכנסייה בשבוע שעבר. הייתי מוכרח לערוך ביקור חובה אצל הרקטור [3] אחר-הצהריים מה שהיה מאד משעמם. אישתו באמת מחרידה! התחמקתי מהר ככל שיכולתי, ונמלטתי בגשם אל הספרים שלי. אחר כך הלכתי לפגוש את מר סיסאם [4] ואמרתי לו שלא אוכל לסיים את המאמר שלי עד יום רביעי: ואז נשארתי ושוחחתי עימו זמן מה, ואז הלכתי וניהלתי שיחה מעניינת עם האיש המוזר ×”×–×” ארפ [5] שסיפרתי לך עליו והצגתי בפניו (להנאתו הגדולה) את 'הקאלוואלה' הבאלאדות הפיניות. בין כל שאר העבודות אני מנסה להפוך את אחד הסיפורים – שהוא באמת סיפור דגול מאד וטראגי עד למאד – לסיפור קצר בערך בסגנון של הרומנים של מוריס עם פיסות שירה בין לבין … [6] אני צריך ללכת אל ספריית הקולג' עכשיו ולהתלכלך בין ספרים מאובקים – ואז להסתובב באזור ולפגוש את הגזבר. … ר.[7] ——————————————————————————– [1] א. שייקספיר ול. ל. ×”. תומפסון מקולג' אקסטר. [2]האב פרנסיס מורגאן (1934 – 1857) מכנסיית בירמינגהם, הכומר הקתולי שהפך לאפוטרופסו של טולקין אחרי מות אימו ב- 1904 . [3] ל. ר. פארנל, רקטור (כלומר ראש) קולג' אקסטר 28-1913. [4] קנת סיסאם (1971 – 1887), אשר ב- 1912 ×”×™×” תלמיד מחקר ועוזרו של פרופסור ס. נאפייר. הוא תפקד כחונך אישי של טולקין; ראה מכתב 318. [5] תומאס וייד ארפ, אז סטודנט לתואר ראשון בקולג' אקסטר; הוא התפרסם מאוחר יותר בספריו על ציירים מודרניים. ראה במכתב 83 את התייחסותו של טולקין אליו כאל ט. ו. ארפ, החנון (twerp) המקורי; כיוון שמילון הסלנג של פארטרידג' מתעד את השימוש הראשון של 'twerp' בערך ל-1910, אפשרי ששמו של ארפ הוא ששימש השראה למילה. ארפ ×”×™×” אחד העורכים של השירה של אוקספורד 1915, שבו נדפס אחד השירים הראשונים של טולקין שהתפרסמו, 'רגליים של גובלין' . [6] העיבוד של טולקין לאחד מסיפורי הקאלוואלה, 'סיפורו של קולרוו' , לא נשלם מעולם, אבל הפך להיות הגרעין של הסיפור על טורין טוראמבאר בסילמאריליון. לתיאורו של טוקין בעניין ×–×” ראה מס' 163 . [7]טולקין חתם בדרך כלל את מכתביו אל אדית בראט 'רונאלד' או 'ר.' , אם ×›×™ לעתים הוא בכל זאת השתמש בשמו הפרטי הראשון, ×’'ון.

מכתב מספר 5

מכתב מספר 5 תורגם על ידי אילנה בוגוד [בזמן שהיו בבית-הספר על שם המלך אדוארד, בירמינגהם, ב-1911, טולקין ושלושה חברים, רוב גילסון, ×’'פרי סמית וכריסטופר וייזמן, הקימו להם אגודה בלתי-רשמית וסודית למחצה אשר נקראה 'מ.ת.א.ב' [1] , ראשי-תיבות של 'מועדון התה והאגודה הבארוביאנית', רמז לחיבתם לשתיית תה בתוך ספריית בית-הספר, נגד הכללים, ובתוך החנות של בארו הסמוכה לבית-הספר. לאחר עזיבת 'המלך אדוארד', המ.ת.א.ב. שמרו על קשר הדוק אחד עם השני, ובדצמבר 1914 הם קיימו 'מועצה' בביתו של וייזמן בלונדון, שלאחריה טולקין התחיל להקדיש הרבה ממרצו לכתיבת שירה – כתוצאה, הוא האמין, מן האידאלים המשותפים והעידוד ההדדי של המ.ת.א.ב. וייזמן שירת לעת הזאת בצי, גילסון וסמית נשלחו אל סום [2], וטולקין ×”×’×™×¢ אל אותו שדה-קרב, כקצין קשר גדודי של החטיבה ×”-11 של רובאי לנקשייר [3] , בדיוק כשמיתקפת בעלות-הברית של ×”-1 ביולי התחילה. באותו יום, רוב גילסון נהרג בפעולה, אבל הידיעה על מותו לא ×”×’×™×¢×” אל שאר חברי המ.ת.א.ב. אלא לאחר מספר שבועות. ×’'פרי סמית שלח לטולקין הודעה על כך, ולאחר מכן העביר לו מכתב מכריסטופר וייזמן.] 12 באוגוסט 1916 ×”-11 של רובאי לנקשייר, חיל המשלוח הבריטי [4], צרפת ×’'פרי יקר שלי, תודה רבה לך על מכתבו של כריסטופר. חשבתי רבות על הדברים מאז – רובן מחשבות שאינן ניתנות למסירה עד שאלוהים יזמן אותנו יחד שוב ולו לזמן קצר. איני מסכים עם כריס – אם ×›×™ כמובן הוא לא אומר הרבה. אני מסכים בכל ליבי כמובן עם השורה שהדגשת – אבל באופן משונה איני מסכים עכשיו כלל עם החלק שאני סימנתי והערתי. יצאתי החוצה אל החורשה אתמול בלילה וגם בלילה שלפני כן – אנחנו במחנה חוץ בחזרה מן הסיבוב השני שלנו בחפירות עדיין באותו האזור שבו נפגשנו – וישבתי וחשבתי. איני יכול להתחמק מן המסקנה שטעות היא לבלבל את הגדולה שרוב ×–×›×” לה עם הגדולה שהוא עצמו פקפק בה. הוא עצמו יידע שאני כן לחלוטין, ובשום פנים ואופן איני בוגד באהבתי כלפיו – הרי אני מבין רק עכשיו, יותר ויותר עם כל יום, שהוא אבד מן הארבעה – כשאני אומר ×›×™ אני מאמין עכשיו שאם הגדולה אשר שלושתנו ללא ספק התכוונו אליה (והתכוונו ליותר מקדושה או אצולה בלבד) ×”×™× ×” באמת הגורל של המתא"ב, ×›×™ אז מותם של אי מי מן חברים אינו אלא ניפוי כואב של אלו שלא נועדו להיות בגדולה – לפחות באופן ישיר. אלוהים ייתן שזה לא נשמע יהיר – אני חש עניו למדי למען האמת, חלש ועני יותר עד בלי די עכשיו. הגדולה שאני התכוונתי אליה היא של מכשיר גדול בידי האל – מזיז, עושה, משיג דברים גדולים, יוזם לכל הפחות של דברים גדולים. הגדולה שרוב מצא אינה בשום אופן פחותה – ×›×™ הגדולה שהתכוונתי אליה ובחיל ורעדה פיללתי שתהיה שלנו ×”×™× ×” חסרת-ערך אלא אם כן היא ספוגה באותה קדושה של אומץ-לב, סבל והקרבה – אבל היא מסוג שונה. הגדולה שלו היא עכשיו במלים אחרות עניין אישי עבורנו – מסוג שיגרום לנו לשמור את ×”-1 ביולי כיום מיוחד למשך כל השנים שאלוהים עשוי להעניק למישהו מאיתנו – אבל היא נוגעת למתא"ב רק מהבחינה המדויקת הזאת אולי – ×–×” אפשרי – שהיתה היחידה שרוב באמת הרגיש – 'חברות בעוצמה ×”-N-ית'. מה שאני התכוונתי, וחשבתי שכריס התכוון, ואני כמעט בטוח שאתה התכוונת, ×”×™×” שלמתא"ב הוענק איזשהו ניצוץ של אש – ללא ספק כקבוצה אם לא בנפרד – שהיה מיועד להצית אור חדש, או, מה שהוא אותו הדבר, להצית מחדש אור ישן בעולם; שלמתא"ב נועד הגורל לעמוד לצד האל והאמת בדרך שהיא אפילו יותר ישירה מאשר מסירת ×—×™×™ החברים בו במלחמה הזאת (אשר היא למרות כל הרוע שבצד שלנו במבט מגבוה מלחמת הטוב ברע). עד ×›×” הרושם העיקרי שלי הוא שמשהו נסדק. אני מרגיש בדיוק אותו דבר כלפי שניכם – קרוב יותר אם כבר וזקוק לכם עד מאד – אני רעב ובודד כמובן – אבל עכשיו אני לא מרגיש כאיבר בגוף קטן ושלם. אני באמת חש שהמתא"ב בא אל קיצו – אבל אני כלל לא בטוח שאין זו הרגשה מטעה שתעלם – כמו קסם אולי כשנשוב וניפגש. עדיין אני מרגיש אך כאדם פרטי בהווה – עם תחושות עזות יותר מאשר רעיונות אבל חסר-אונים עד למאוד. יתכן כמובן שהמתא"ב ×”×™×” כל מה שחלמנו – ועבודתו תעשה בסופו של דבר על-ידי שלושה או שניים או ניצול יחיד וחלקם של האחרים יופקד על-ידי האל לידי ההשראה אשר אנו יודעים שלכולנו יש ושאנחנו מקבלים אחד מן השני. על כך אני בונה עכשיו את תיקוותי, ומתפלל לאלוהים שהאנשים שנבחרו להמשיך את המתא"ב אינם פחות מאשר שלושתינו. …אני בכל אופן מפוחד ומתאבל על כך – לבד מגעגועי האישיים – מכיוון שאיני יכול עדיין לזנוח את התקווה והשאיפות (ראשוניים ומעורפלים אני יודע) שהפכתי מודע אליהם לראשונה במועצה בלונדון. כפי שאתה יודע תוצאות אותה מועצה במקרה שלי היו מציאת קול עבור כל מיני דברים אגורים ופתיחה עצומה של הכל עבורי:– תמיד ייחסתי את ×–×” להשראה שאפילו שעות ספורות עם הארבעה תמיד הביאו לכולנו. הרי לך – התיישבתי ברצינות וניסיתי לספר לך ביובש בדיוק מה אני חושב. גרמתי לזה להישמע מאד קר ומרוחק – ואם הכתוב הוא בלתי קוהרנטי הרי ×–×” משום שזה נכתב במספר ישיבות נפרדות בתוך הרעש של ארוחות פלוגתיות משעממות מאד. שלח את ×–×” הלאה אל כריס אם אתה חושב שזה כדאי. אני לא יודע מה ×™×”×™×” הצעד הבא שלנו או מה צופן העתיד. השמועות פורחות ככל שהעייפות הכללית מן המלחמה הזאת מאפשרת להן. הלוואי שיכולתי לדעת איפה אתה נמצא. אני מנחש כמובן. הייתי יכול לכתוב מכתב ענקי אבל יש לי המון עבודות לעשות. קצין הקשר החטיבתי רודף אחרי הינו אחרי בגלל שיחות חולין, ויש לי שתי שורות לעשות עם הק"מ [5] ומסדר מתועב ב- 6:30 – 6:30 בערב ביום שבת שטוף שמש . כתוב אלי כשיהיה של צל צילה של אפשרות . שלך ×’'והן רונלד. ~~~~ הערות: [1]במקור: TCBS [2]במקור: Somme [3]במקור: 11th Lancashire Fusiliers [4]במקור: B.E.F. [5]במקור: I have two rows to have with the QM. ×”-QM הוא כנראה ×”-110th Quarter Master יחידת חיל רגלים בריטית.

זכות מלידה

אנשים שואלים לפעמים לגבי המסרים הנובעים משר הטבעות. אנחנו נוהגים לציין אידיאולוגיות כגון שמירה על הטבע, הבחנה ברורה בין טוב לרע, הצורך בהקרבה אישית למען טובת הכלל, אזהרה כנגד תאוות הכוח, והדגשת חשיבותה של הענווה. אבל אולי המסר החשוב ביותר נמצא בדבריו של אלרונד לפרודו. "יש וכך יתרחשו מעשים שיניעו את גלגלי העולם: ידיים קטנות מחוללות אותם מכוח ההכרח, בעוד עיניהם של הגדולים מוסבות למקום אחר." משפט ×–×”, אני מפרשת אותו כאומר שאין בנתוני הלידה או הגרסא דינקותא שלנו לכפות עלינו או לכבול אותנו. נתונה לנו הזכות לשאוף אל מעבר ל"נתוני הפתיחה" שלנו, וחובתנו לנסות להגשים שאיפה זאת. במאמר ×–×” ברצוני להראות כיצד כמעט כל דמות בשר הטבעות מדגימה אספקט כלשהו של עליית המדרגה הזאת, החריגה מן הנתון אל הנשגב. הדוגמה ×”×›×™ ברורה היא סאם – ממעמד של גנן הוא עולה למדרגת ראש העיר הגדולה בפלך, והוביט מפורסם בתולדות הימים. בסאם השינוי גם מאוד ניכר בהתנהגותו, אם ברחמים ובהבנה שהוא מגלה לפתע כלפי גולום בפתח סאמאת נאור, אם בחיתוך דיבורו המשתנה, ואם בתפיסת העצמי שלו. גם שאר ההוביטים אינם מפגרים הרבה. אמנם עמדת הפתיחה שלהם גבוהה משל סאם, אבל גם הם מצליחים להתעלות הרבה מעל הצפוי להם בלידתם. פרודו, למשל, הופך מהוביט כפרי אמיד, ראש לשבט שהתפורר מכבר, לנושא הטבעת, האיש אשר מביא את כתרו של אראגורן בן אנאתורן אליו ביום הכתרתו, והראשון לבני התמותה שהוזמן אי פעם לארצות המבורכות. אדם שמקומו יכירנו בין שמות אגדתיים כגון הורין, טורין ואף ברן עצמו. גם מרי ופיפין מהווים דוגמאות לעלייה בסולם החברתי – אמנם המעמד שלהם מבטן גבוה מאד (פיפין הוא יורשו של התאין – להלכה מפקד הפלך, ואילו מרי הוא יורשו של ראש שבט בראנדיבוק – החמולה השנייה בגודלה ובחשיבותה), ועדיין הם מצליחים לטפס ממעמד של ראש לשועלים למקום מכובד מאד בין האריות – אבירים של גונדור ושל רוהאן, גיבורי חיל נודעים לשם, שאחד מהם ×”×›× ×™×¢ טרול והשני סייע להשמדתו של מלך הנאזגול. בהחלט יותר ממה שאפשר לצפות מהוביט, ולו הוא בולנהם טוק. הדמות הבאה שמציגה חריגה בולטת מן המעמד שלה מלידה היא, כמובן, איאוון. איאוון לא רק חורגת מן המעמד המיועד לה, היא ממש נלחמת נגדו בצורה אקטיבית. וזה לא שהמעמד שלה נמוך. כמובן, היא בת אחותו של המלך, ואחרי מותו של תיאודרד בקרב היא גם אחותו של יורש העצר, אבל ×–×” לא הכל. בניגוד לתמונה שהיא מציגה בדבריה, אף אחד אינו מתייחס אליה כאל שפחה כנועה שתפקידה להיות יפה ולשתוק. בהתאם למסורת של העמים החופשיים בארץ התיכונה, שמור לאישה הנבונה והמוכשרת מקום של כבוד בהנהגת בני עמה. ואכן, המלך מצפה מאיאוון שתנהיג את העם הן בנקרת הלם, והן בדרך לדונהארו. במילים שלנו – איאוון אולי לא קיבלה אלוף פיקוד צפון, אבל מישהו הלוא חייב לפקד גם על העורף. זוהי בדיוק רוח הדברים שאומר אראגורן לאיאוון כאשר היא מדברת על שאיפותיה: "אלמלא את היו בוחרים באחד המפקדים להיות להם נציב, והוא לא ×”×™×” יכול לפרוק עול ולרכב לאשר ירצה". אבל ×–×” בדיוק מה שאיאוון עושה. וצחוק הגורל, דווקא התנהגות חסרת אחריות זאת היא שמובילה לנפילת שר צבאו של האויב, מפקד הנאזגול, אשר "לא יהרגנו גבר ילוד אישה". כעין מסר שמי שמעז להתגבר על גבולותיו שלו, נקל לו להתגבר גם על הגבולות של היכולת האנושית בכלל. דמויות משנה חיוביות רבות מציגות אספקט אחר של חריגה מן ×”"זכויות מלידה", והוא הוויתור על הזכויות למען אידיאל כלשהו. בין אם ×–×” פאראמיר שמוותר על ירושת העוצרות כדי לקבל בברכה את המלך, איאומר הממרה את פי המלך ויוצא לצוד אורקים בגבול רוהאן, או ארוון שמוותרת על ×—×™×™ הנצח למען האהבה. מקרה מעניין נוסף הוא אראגורן. לכאורה אין כאראגורן דבק בזכויותיו המולדות, ונאחז בכל בדל מורשת. למעשה אין ×–×” כך. אראגורן לא ידע בנעוריו שהוא יורש למלכות ארנור. הוא גדל תחת זהות בדויה, ביודעו רק שהוא אחד משומרי היער של הצפון. גם כאשר נודע לו הדבר לבסוף, בעצם, אין הוא מקבל מאבותיו אלא חרב שבורה. את כל השאר הוא משיג במאמציו שלו (עם קצת עזרה מידידים). הרי היתה סיבה טובה מאד מדוע בכל הדורות מאז ארוודוי לא דרשו צאצאיו את כס המלכות של גונדור. האם יש למישהו ספק מה היתה התוצאה לו ×”×™×” אראגורן מתייצב בחצרו של דנתור ודורש את הכס בשל זכותו המולדת? אגב דנתור – גישתו שלו היא האנטיתיזה המוחלטת למסר ×–×” שהוצג כאן. "במה רוצה היית, אילו נתקיים רצונך בידך?" שואל אותו גאנדאלף. "רוצה הייתי שהדברים יוסיפו להתנהל כפי שהתנהלו בכל ימי ×—×™×™ ובימי אבותי ואבות אבותי". גישה זאת מובילה בסופו של דבר לאובדנו, שכן דבקותו בקיים מונעת ממנו לראות את התקווה שעליה מצביע גאנדאלף, וכך יאושו סוגר עליו. גם סיפורו של בורומיר דומה מבחינה זאת: כל זמן שהוא דבק בחובותיו כיורש העצר של מינאס טירית, הזמן שבו כל מעייניו נתונים ללוחמי גונדור ולמלחמה המאיימת עליהם ממזרח, הוא הזמן שבו הטבעת קונה שליטה עליו. כאשר הוא משתחרר מהשפעת הטבעת, הוא מסוגל גם לוותר על המעמד שלו, ולקבל את אראגורן כמלך עליו. אם כן, אנו רואים שדמויות חיוביות מנסות להתעלות על המעמד המולד שלהן, או מוותרות עליו. ואילו דמויות "אפורות", המתלבטות בין הטוב והרע, דבקות במעמד הקיים ומשמרות אותו בכל מחיר. אלה הדמויות שטענתן העיקרית היא "נולדתי X ולכן מגיע לי Y". וראוי לשים לב בהקשר ×–×” ×›×™ גולום, המתלבט האולטימטיבי של שר הטבעות, דורשת את הטבעת כיוון שזו היא מתנת יום ההולדת שלו. "שלי היא. היא באה אלי." אומר גולום. כלומר, הוא משוכנע (אחרי ששכנע את עצמו) שהקניין על הטבעת הוא זכותו, ובאופן קוריוזי במקצת גם כאן זוהי זכות מלידה. אכן, זאת היא השפעת הטבעת הראשונית: לגרום לך להאמין שיש חפץ שמגיע לך לא מכוח הישג כלשהו, אלא מעצמו. אחרי שהשתכנעת בכך, הדרך פתוחה להשחתה. דוגמאות אלה לא מציירות, כמובן, את כל הגרף. אי אפשר להתעלם מן העובדה שחטאו העיקרי של מלקור נבע מחוסר נכונותו להסתפק במקום שנקבע לו על ידי ארו אילובטר. השאיפה לגדולות בפרוש אינה מונעת נפילה. ההבדל הגדול בין מלקור לבין, נאמר, איאוון (היחידה שפועלת באופן אקטיבי לשינוי חלקה בעולם) הוא שמלקור רצה להגדיל את חלקו על חשבון אחרים. בעוד איאוון אינה מרוצה ממה שיש לה, ופועלת להחליפו במשהו אחר, מלקור אוהב את מה שיש לו, ופועל להשיג עוד מאותו הדבר. אנחנו לא יודעים את הסיבות שהניעו את סאורון לעזוב את מקומו כמאיא של אאולה, אבל מתולדות הטבעת האחת אנו יכולים להסיק בברור שלא היתה זאת השאיפה למשהו אחר. סאורון נשאר נפח בטבעו. ×–×” לא שפתאום הוא החליט להיות משורר. הוא רצה להמשיך לעשות את אותו דבר, רק עם יותר עוצמה, יותר שליטה. בסופו של דבר, גם קורותיהם של מלאכי האופל משתלבות בתמונה הכללית – מי שמוכן לוותר על מה שיש לו, הריהו צועד בדרך הנכונה. מי שאינו מוכן להפרד מן הקיים נמצא בנתיב היורד שאולה. מי שמוכן לוותר על מטפחתו ועל ארוחת הבוקר שלו, ימצא ודאי שהגורל מחייך אליו. מי שנאחז במה שיש לו, סופו שיאבד הכל.

ספרי הילדים של טולקין

הרצאה שנישאה לפני באי המפגש בפארק הירקון, 6.11.2003

במאמר שלהלן אנסה לתת סקירה קצרה על כל אחד מספרי הילדים שכתב ×’.ר.ר.טולקין, תוך נסיון לשלבם בביוגרפיה שלו, ולמצוא קשרים מעניינים ביניהם. אז בואו נתחיל. מי הם ספרי הילדים של טולקין? ההגדרה הזאת כוללת לדעתי, קודם כל את ההוביט, וכן את "Farmer Giles of Ham", "הנפח מווטון רבא", "רובראנדום", "Letters From Father Christmass" וספרון קטן בשם "מר אושר" (Mr. Bliss). אני אדבר קצת גם על שר הטבעות ועל "עלה של קטנוני", למרות שאלה לא ספרי ילדים, ×›×™ הם משתלבים לי בתמונה הגדולה; ואגיד גם כמה מילים על הרפתקאות טום בומבדיל, ועל "הדרך הלאה נתמשכה" (שלא תורגם לעברית), בעיקר למען הסדר הטוב. הסיפור הראשון שטולקין מתחיל לספר לילדים שלו הוא מה שיהיה בסוף " Letters From Father Christmass". פעם בשנה, החל ב-1920 הוא כותב להם מכתב בשמו של סנטה קלאוס, המתאר את הארועים בביתו אשר בקוטב הצפוני. המכתב הראשון נכתב כשג'ון הבכור ×”×™×” בן 3, ומייקל ×–×” אך נולד. המכתב האחרון הוא מ-1943, כשפרסילה היא כבר בת 14, וכל הילדים כבר גדולים מדי בשביל סנטה קלאוס. הספר ×”×–×” יוצא ב-1976, 3 שנים אחרי מותו של טולקין. אני, אתם תראו גם בהמשך, יש לי דיעה מאד גרועה על ספרים שיוצאים אחרי מותו של הסופר, במיוחד אם ×–×” סופר שפרסם בימי חייו. אבל דווקא הספר ×”×–×” מאד חמוד. הוא לא כתוב טוב, אבל יש בו חוסר יומרה ×›×–×”, שיכול ×”×™×” לצאת מהטולקין אסטייט רק ב-1976. ×–×” באמת יותר מחווה לזכרו של אדם אהוב מאשר נסיון לגרד עוד רווח מטישו משומש של אדם מפורסם. והציורים של טולקין שמאיירים את המתואר במכתבים, מוסיפים לספר המון חן. אגב, לכל חובבי השפות: הספר מכיל את האלף-בית של הגובלינים, וכן מכתב בשפת הגובלינים שנשלח ×¢"×™ עוזרו של Father Christmass, דוב הקוטב. ×–×” נראה בערך ×›×›×”: ב-1925 טולקין כותב את רובראנדום, כאשר מייקל טולקין בן ×”-5 מאבד את כלב הצעצוע שלו, וכדי לנחם אותו טולקין מספר לו סיפור על כלב אמיתי בשם רובר, שהרגיז קוסם רב עוצמה עד שזה הפך אותו, כעונש, לכלב צעצוע. הספר מתאר את הרפתקאותיו של הכלבלב עד אשר הצליח לשוב ולהפוך לכלב אמיתי. הרפתקאות אלה כוללות בעיקר פגישה עם האדם שבירח ועם כלבו רובר (בעקבות מפגש ×–×” שונה שמו של הגיבור לרובראנדום, שהרי לא ייתכן להחזיק בבית אחד שני כלבים בעלי אותו שם), בריחה נועזת מן הדרקון הלבן שבירח, ביקור בארץ החלומות, ופגישה עם כל חצר המלכות של הים, כולל הכלב התת-מימי, רובר; וכמובן העימות הבלתי נמנע עם הקוסם כדי לשבור את הקסם המקורי. הספר ×”×–×” פורסם רק ב-1998, הרבה אחרי מותו של טולקין (ב-1973). יש הרבה אנשים שחושבים שהספר חמוד וחינני. אני לא אהבתי אותו במיוחד. הוא נראה לי כנסיון כתיבה בלתי מגובש, מעין טיוטא לסיפורים עתידיים, ומוטב שהיה נשאר כטיוטא בלבד. הספר הבא הוא ספר שנקרא Mr. Bliss משהו שאפשר לתרגם ×›"מר אושר". זהו ספר לילדים ממש קטנים, בערך בגיל 4. לא הצלחתי לגלות בדיוק מתי הוא נכתב, אבל אני מנחשת שקצת אחרי רובראנדום, ושהוא נכתב בעיקר עבור כריסטופר, הבן השלישי של טולקין, שנולד ב-1924 (אגב, הבן הראשון שלו, ×’'והן נולד ב1917, ופרסילה נולדה ב- 1929). אז אמרנו, רובראנדום ב1925, ואני מנחשת שמר אושר נכתב עבור כריסטופר טולקין בן 3 עד 4, כלומר 1927-28. זהו סיפורו של מר אושר שקונה מכונית חדשה ונקלע עימה לכל מיני הרפתקאות לא נעימות שסופן הוצאות כספיות גדולות.×–×” ספר במסורת של ספרי טרום-קריאה: בכל עמוד מופיעה תמונה גדולה שההורה יכול להראות לילד בזמן ההקראה, ורק כמחצית מן העמוד מודפס בכתב גדול למדי. יש משהו כמו 30 עמודים, כלומר לא הרבה מילים. ספר קטנטן. הספר ×”×–×”, גם הוא התפרסם אחרי מותו של טולקין – ב-1982. ובעיני ×–×” ספר ממש-ממש גרוע, חסר חן, חסר השראה, וחסר כל עניין. ובמקרה ×”×–×”, גם התמונות לא משהו. יתכן שטולקין ניסה כאן את כוחו בסיפור בעל אג'נדה ברורה כנגד התיעוש והרכב הממונע (מר אושר מוותר לבסוף על מכוניתו בשאט נפש), ואם כן, עלינו להודות למזלנו הטוב שהוא משך ידיו מן ×”×–'אנר ×”×–×”. אחר כך, למרבה השמחה, הכתיבה של טולקין השתפרה קצת, ×›×™ הסיפור הבא שהוא מספר לילדים שלו הוא סיפורו של הוביט אחד, שחי בחור באדמה. ×–×” המשפט הראשון בהוביט, וזה גם המשפט שממנו הכל התחיל: טולקין ישב ובדק בחינות (ב-1930), ובאחת המחברות הסטודנט דילג על דף. כשטולקין התבונן בדף הריק הוא חשב פתאום על מילים, ובלי להתעמק הרבה הוא רשם בדף הריק "In a hole in the ground there lived a hobbit". ואז, בצורה מאד טיפוסית, הוא הפך והגה במשפט ×”×–×”, עד שהבהיר לעצמו מי ×–×” ההוביט ×”×–×”, למה הוא ×—×™ בחור באדמה וכיוצא בזה. העלילה כידוע מספרת על ההוביט בילבו באגינס שחי ×—×™×™ נוחות במחילה החמודה שלו, עד שגאנדאלף מחליט שהוא האיש המתאים ביותר בעולם להצטרף לגמדים במסעם כנגד הדרקון סמוג, ואז, לאחר שהוא יוצא לדרך בלי מטפחת ובלי כובע, ובטח בלי חשק, הוא פתאום מגלה את הכוח הפנימי שלו, בורח מגולום, מציל את רעיו הגמדים מהעכבישים, ומגלה כיצד להרוג את הדרקון. הספר ×”×–×” יוצא לאור בשנת 1936, מתפרסם וטולקין מוצף בדרישות להמשכון. הוא מתיישב לכתוב ספר שאולי שמעתם עליו, שר הטבעות. 1937 עד 1949 הוא עוסק בכתיבת הספר, 12 שנים. ב-1949 הספר גמור, אבל לוקח עוד 5 שנים עד שהוא יוצא לאור, בגלל ההתעקשות של טולקין ששר הטבעות צריך לצאת ביחד עם הסילמריליון. המו"ל מתנגד, ב-1952 טולקין מחליט להתפשר, וב-1954 יוצא לאור הכרך הראשון "חבורת הטבעת". ספר נוסף שיוצא בתקופת כתיבתו של שר הטבעות ×–×” הספר "עלה של קטנוני". הספר נכתב ב-1938-9 ויוצא לאור ב-1945. כמו שאמרתי בעיני ×–×” לא ספר ילדים. זהו סיפור על איש בשם קטנוני שצריך לצאת למסע; כך מציגים אותו במשפט הפתיחה. האיש ×”×–×” הוא צייר, אבל הוא לא מצייר כל כך טוב, וגם כל הזמן מפריעים לו כל מיני טרדות יומיום, ובייחוד השכן שלו שכל הזמן צריך עזרה. יש לו ציור אחד שהוא עובד עליו, שמתחיל כציור של עלה, ועל העלה ×”×–×” צומח ×¢×¥, ועל ×”×¢×¥ באות לשבת ציפורים, ומאחורי ×”×¢×¥ צומח יער, וכו. קטנוני הוא מאד פדנט, והוא רוצה שכל עלה ×™×”×™×” מושלם. הוא מאבד עניין בתמונות אחרות שלו, או שהוא מדביק אותן כחתיכות לתמונה הגדולה. הוא מאד רוצה שהכל יצא מדויק, והוא מקפיד מאד על כל פרט, וזה כמובן לוקח המון זמן, וכזכור, כל הזמן מפריעים לו… ואז מגיע ×”× ×”×’ לקחת אותו למסע, שהוא בכלל לא רוצה לצאת אליו, אבל הוא חייב, ובקיצור, הוא יוצא למסע. אני לא רוצה להמשיך את תאור העלילה, יש עוד כמה דברים תמוהים שקורים שם, אבל מה שקורה לקטנוני בסוף ×–×” שהוא מגיע למעין גן עדן ובו הוא רואה את ×”×¢×¥ שלו שהתגשם לכלל מציאות. לעומת זאת, מה שקורה בבית הישן שלו ×–×” שכל היצירה שלו מושחתת, להוציא החתיכה הקטנה שעליה מצוייר העלה שהתחיל את הכל. כל הסיפור הקצר ×”×–×” הוא לחלוטין בלתי מובן אלא אם כן רואים אותו כסיפור אוטוביוגרפי, כאלגוריה על חיים, מוות, גן עדן וכור המצרף. אם מתייחסים לקטנוני כאל בן דמותו של טולקין ואל הציור כאל סמל לשר הטבעות, אז המסר מאד ברור. כלומר, יש לנו בן אדם שיודע שיש דבר אחד בחייו, יצירת אומנות אחת, שהיא הרבה יותר חשובה מכל דבר אחר; באותו זמן, הוא די מודע שערכה כיצירת אומנות הוא לא משהו, אבל הוא מאמין שיש לה ערך רוחני. המסע הוא בבירור דימוי למוות, וקטנוני תקוע בכל מיני התחייבויות של חולין שמפריעות לו להתעסק עם המאסטר פיס שלו. ידוע לנו שטולקין עשה המון שכתובים של שר הטבעות, שהכל ×”×™×” מוכרח להיות מושלם. הסיפור ×”×–×” יצא כזכור באמצע הכתיבה של שר הטבעות, והוא בעצם מבטא את החשש של טולקין מצד אחד שהמוות ימנע ממנו לסיים את היצירה שלו (באותה תקופה אם אתם זוכרים הוא ראה בסילמריליון ובשר הטבעות יצירה אחת שצריכה לצאת לאור ביחד), ומצד שני, חשש שבסופו של דבר לא ישאר הרבה מהתמונה הגדולה, ואנשים יזכרו רק את החתיכה המאד קטנה (אבל מאד מושלמת) שהיא שר הטבעות, ואולי גם ×–×” לא. ספר נוסף שיוצא בתקופה הזאת ×–×” Farmer Giles of Ham , ספר שלא תורגם לעברית, כמדומני. ×–×” ספר שמחקה תרגומים ישנים מן הלטינית, כולל התייחסויות ל"vulgar tongue", כן, האיכר גיילס מהאם ×–×” כמובן הלשון הוולגארית. שמו המלא של האדון הוא Ngidius Ahenobarbus Julius Agricola de Hammo. טולקין מוצג, במיטב המסורת כמתרגם הטקסט בלבד. הסיפור הוא על האיכר גיילס, דמות שמבקרים החליטו משום מה שהיא חמודה, כאשר בערך הדבר הראשון שאנחנו שומעים עליו ×–×” שהכלב שלו גאה בו וגם פוחד ממנו, בגלל שהאיכר הוא יותר בריון וגם יותר שוויצר מהכלב. יום אחד מגיע לשדות של גיילס ענק מאד גדול ומאד טיפש. לגיילס יש מין רובה ×›×–×” (blunderbuss – רובה שמטעינים אותו ברסיסי ברזל ומסמרים שעפים למטרה ×¢"×™ אבקת שריפה וגורמים נזק באזור גדול). הוא מטעין את הרובה ויוצא להתמודד עם הענק. הענק כמובן לא רואה אותו בכלל, וגיילס יורה בו, בעיקר מרוב בהלה. הענק מתעצבן על היתושים שיש באזור, מסתובב והולך. גם גיילס חוזר הביתה, ומתקבל בהערצה כמי שגרש את הענק. אחת התוצאות של ההערצה ×–×” שהמלך שולח לו מכתב תודה בצרוף איזה חרב ישנה שהסגנון שלה בדיוק יצא מן האופנה. גם הענק חוזר הביתה, ומספר לכל החבר'×” על הארץ הנפלאה שהוא מצא, שאין בה אבירים, ואין בה לוחמים, רק אי-אלו יתושים מעצבנים. הסיפורים האלה מתחילים להסתובב עד שהם מגיעים לדרקון אחד, מרושע וגם רעב, בשם קריזופילקס, שמחליט לבדוק את העניין מקרוב, אז הוא יורד דרומה, ומתחיל לאכול כפרים. טוב, הכפריים כמובן מצפים שהמלך ואביריו יטפלו בעניין, אבל הם קצת יותר מידי עסוקים באופנה האחרונה בכובעים. אגב, מי שחושב בעקבות שר הטבעות שטולקין הוא מלוכני נאיבי, מאד מומלץ להתרשם מחדש בנושא באמצעות קריאת האיכר גיילס. טוב, בקיצור, המלך לא עושה כלום, ובינתיים הדרקון הולך ומתקרב להאם. אנשי הכפר באים לגיילס בדרישה להלחם בדרקון, דרישה שאינו יכול לסרב לה בלי שתגרם פגיעה בלתי נסבלת במוניטין שלו. אחרי שהכומר מגלה שהחרב שניתנה לו מעם המלך היא החרב הקסומה tailbiter (×–×” כמובן בלשון הוולגארית. שמה האמיתי הוא Caudimordax) שלא תאבה להשאר בנדן אם יש דרקון במרחק של 5 מיילים, הוא יוצא על סוסתו האפורה להלחם בדרקון. כיוון שהחרב היא חרב קסומה באמת, הוא מצליח להכניע את הדרקון עד שהלה מבטיח את כל רכושו, אם רק יתנו לו ללכת ולהביא את ×–×”. אנשי הכפר מסכימים, הדרקון נשבע לחזור תוך שבועיים ומסתלק. השמועות על גבורתו של גיילס יוצאות כמובן מכלל פרופורציה, ומגיעות לאוזניו של המלך, שמיד מחליט שיש פה הזדמנות למלא את הקופות. והוא מגיע לביקור בהאם, ומודיע לאזרחים הנאמנים שהוא רואה את כל האוצר כשייך לו; התושבים די מאוכזבים, אבל אין מה לעשות, וכולם מתיישבים לחכות לדרקון, אשר כמובן, מעולם לא חשב אפילו לחזור. בסוף כולם מבינים שאין דרקון ובעיקר שאין אוצר, וכולם, ובעיקר המלך, מאד מתעצבנים; המלך מחליט לשלוח משלחת שמורכבת ממיטב האבירים שלו בצרוף גיילס. טוב, המשלחת יוצאת לדרך. ודי מהר אחרי שהם מגיעים לארץ הדרקונים, קריזופילקס מתנפל עליהם וכמעט כולם נהרגים או בורחים. אז קריזופילקס רואה את גיילס ומהר מאד נרגע. בכלל אין קרב. קריזופילקס וגיילס הולכים למערת הדרקון, והאחרון מתחיל להוציא לו אוצר. בהתחלה הוא מוציא לו תיבה קטנה, ואומר "×”× ×” ×–×” כל מה שיש לי", וגיילס לא מאמין לו ושולח אותו להביא עוד, ולאט לאט הדרקון מביא עוד דברים, עד שיש שם יותר ממה שהסוסה של גיילס יכולה לסחוב. לא נעמוד פה על חילופי הדברים שהם די משעשעים בסיפור, אבל הדרקון מבטיח לגיילס שאם הוא ישאיר לו את כל השאר, אז הוא גם יסחוב לו את כל העסק חזרה להאם, וגם יעזור לו להגן על ×–×” בהמשך. גיילס באופן מפתיע מאמין לו, וקיצורו של דבר שניהם חוזרים להאם, וכשהמלך עם יתרת אביריו באים לתבוע את האוצר, גיילס והדרקון מגרשים אותם בבושת פנים. ולאחר מכן, תוך כמה שנים גיילס הופך למלך בעצמו, והדרקון חוזר לביתו כשהוא מפוטם היטב. ×–×” הסיפור. מה שמעניין פה מבחינתי, ×–×” שאפשר לראות דמיון מאד גדול בין הדמות של בילבו באגינס לדמות של האיכר גיילס. שניהם מתעניינים בעיקר בדברים היומיומיים, ולא מחפשים הרפתקאות. שניהם מאד עם הרגליים על הקרקע. מצד שני, שניהם מתוארים כמי שבנעוריהם אהבו מאד אגדות, וזה הניצוץ שמאפשר להם גם בבגרותם לעשות מעשי גבורה, ברגע שמגיעה לידיהם ההזדמנות לכך בדמות חפץ קסום. מצד שני, בגלל שהם כל כך פרקטיים המעמד החדש שלהם לא מסחרר להם את הראש, והם ממשיך לנהוג בסובבים אותם בצורה הגיונית. גיילס לא מתפתה על ידי האוצרות הדמיוניים שיש לדרקון במערה שלו – למרות שהדרקון מודה שיש עוד. הוא מעדיף את הפתרון הפרקטי – אוצר בכמות מספקת שגם ×™×’×™×¢ לביתו בנוחות. בילבו לא מתפתה על ידי העוצמה של הטבעת. שימו לב, סאם, שהוא בחור פשוט לפחות כמו בילבו רק לוקח את הטבעת, ומיד רוצה להיות מלך גנן. גלדריאל רק מסתכלת עליה, ומדמיינת את עצמה כמלכת העולם. בילבו? כלום! לטבעת יש השפעה עליו, ללא ספק, אבל היא לא מסובבת לו את הראש כמו שהיא עושה כמעט לכל אחד אחר. עוד נקודת דמיון מעניינת היא מקור הסיפור. לטולקין ×”×™×”, כידוע, עניין גדול בשפות. כפי שההוביט צמח מתמיהתו על המילה "הוביט", כך האיכר גיילס צמח מתמיהתו על שם מקום (אמיתי) – Worminghall, בתרגום חופשי: אולמות הדרקון. טולקין תהה על השם המוזר והמציא סיפור על דרקון מאולף המתגורר באולם בנוי. בכלל, האיכר גיילס הוא במידה רבה ההמשך שלא נכתב להוביט. כידוע, כשטולקין התיישב לכתוב את שר הטבעות, הוא רצה לכתוב בעצם את "הוביט 2"; ×–×” החזיק מעמד פרק אחד בדיוק, ×›×™ ב"צללי עבר" הצדדים היותר אפלים של הסאגה כבר מופיעים, וכל האווירה העליזה וחסרת הדאגות של "המסע לשם וחזרה" הולכת לאיבוד, והתיאוריה שלי היא שכשטולקין ראה, עם סיום העבודה על שר הטבעות שלא יצא לו ההמשך הרצוי, אז הוא לקח את כל השאריות של הרעיונות להמשכון שהיו לו, וכתב אותם בתור סיפורו של גיילס, הפעם בלי שום הוביטים ובני לילית, ליתר בטחון. ובכל זאת, הכפר האם יכול בשקט להשתלב בפלך, עם האופה המאוס והנפח הדכאוני, והתושבים שצר עולמם כעולם נמלה. גם כל הפוזה הזאת של טולקין המתרגם מופיעה כאן כמו בהוביט בגוף הטקסט, מה שלא קיים בשר הטבעות. שר הטבעות כאמור כבר גמור ב-1949, אבל מתפרסם רק ב-1954 (כרכים א, ב) וב-1955 (כרך ×’). טולקין לא מפרסם דברים נוספים בזמן ×”×–×”, עד 1962. ב-1959 הוא גם פורש מעבודת ההוראה באוקספורד, אז אני מנחשת שהוא מקדיש את זמנו לעבודה על הסילמריליון. אבל ב- 1962 יוצא לאור הרפתקאות טום בומבדיל. השירים האלה אמורים להיות שירי הוביטים שנתחברו בחלקם על ידי הוביטים מוכרים כמו בילבו באגינס וסאם גאמגי, וחלקם מוזכרים או מצוטטים חלקית בשר הטבעות כגון שיר האוליפאנט שסאם מזכיר. ויש גם כמה שירים שהשתרבבו פנימה במקרה כמו ×” mewlips והספינה האחרונה. השירים האלה מתארים מקומות וארועים בארץ התיכונה, אז מי שאהב את השירים בשר הטבעות יש לו כאן אוצר בלום. ב- 1967 יוצא הספר the road goes ever on. שזה בסה"×› נאמארייה ואלברת גילתוניאל מתוך שר הטבעות בצרוף תווים (שהולחנו ×¢"×™ דונאלד סוואן), תרגומים וביאורים. בהוצאות מאוחרות יותר צורף גם שיר הפרידה של בילבו. ב- 1967 יוצא לאור גם ספר קצת מוזר בשם הנפח מווטון רבא. הוא מוזר, ×›×™ הוא כתוב כספר ילדים, אבל טולקין עצמו העיד עליו שאינו מיועד לילדים. גם נראה לי שילדים לא ממש מבינים את הספר. לפי דעתי גם מבוגרים לא ממש מבינים אותו. למען האמת, בקריאה שטחית לא ממש ברור מה הפואנטה. מסופר שם על כפר בשם ווטון רבא שיש בו מנהג שכל 24 שנה הטבח הראשי מכין עוגה גדולה (ועל פי עוגה זאת נשפטת יכולתו כטבח). לאכילת העוגה מוזמנים 24 ילדים שהיו ילדים טובים. בשנה מסוימת נוצר מצב שהטבח הראשי הוא לא כל כך מוצלח, והעוזר שלו, אַלף, עושה את כל העבודה. הוא גם מטמין בעוגה קישוט מיוחד בצורת כוכב. הילד שמקבל את הקישוט ×”×–×” בחתיכה שלו בולע אותו בלי לשים לב, והכוכב יוצא לו וזורח על מצחו, אם ×›×™ לא כל אחד יכול לראות אותו, או ליתר דיוק, לא כל אחד שם לב. הילד ×”×–×” גדל להיות הנפח של הכפר, ומסתבר שהכוכב מעניק לו אפשרות להכנס לממלכת הפיות וגם ×”×’× ×” מסוימת מפני היצורים המזיקים אשר שם. כל חייו הנפח יוצא למסעות בארץ הפיות, והדבר נותן בו את אותותיו בכך שהיצירות שלו כל כך נפלאות, וכל מה שהוא עושה מקבל את המגע המיוחד של הפיות. בסופו של דבר הוא מגיע יום אחד ל"בירה" של מלכת הפיות, מסתבר לו שזמנו תם, הוא יוצא מן הממלכה בידיעה שלא ישוב לשם, ובדרך החוצה פוגש את אלף, עוזר הטבח לשעבר, והטבח הראשי בהווה. אלף מבקש ממנו לבחור את הילד שיקבל את הכוכב, והוא בוחר בבנו של האופה, ומקבל אישור מאלף שאכן גם הוא חשב עליו. אלף מצליח לקחת את הכוכב ממצחו ולהחזיר אותו לקופסא, והנפח חוזר לנפחייתו ולמשפחתו בידיעה שלא יצא עוד למסעות. אוקי? איפה הדרקונים? איפה החרבות? איפה המסע? איפה ההרפתקאות? אין. נגמר. נגוז. אז מה הקטע? לדעתי, גם הסיפור ×”×–×” יש להבין אותו כסיפור אוטוביוגרפי למחצה. בעצם הנפח הוא בן דמותו של טולקין: אדם שניתן לו החסד המיוחד לשוטט בממלכת הפיות, ולפגוש את מלכת הפיות ואף את מלך הפיות. אדם שהוענקה לו מתת יצירה שהיא מעבר לאנושי גרידא, אלא היא מסומנת ביופי חלומי המתקשר בספרות הפוסט טולקינאית עם בני הלילית. מהבחינה הזאת, הנפח מווטון רבא הוא המשכו הישיר של העלה של קטנוני, דווקא. שני הספרים האלה מאפשרים לנו להציץ על טולקין כפי שהוא נראה בעיני עצמו. כמובן, יש לנו פה מרווח זמן שמשחק תפקיד. קטנוני בעיקר מודאג שמא לא יספיק לגמור את יצירת המופת שלו, או שהיא לא תובן ותשכח. הנפח מווטון רבא יודע גם שיצירתו הגדולה הסתיימה וגם שהיא זכתה כנראה למקום מכובד מאד במוזיאון הגדול של התודעה האנושית. לכן הוא אינו כועס כאשר הוא מגלה שמסעותיו הסתיימו, ואף אינו מתרגש במיוחד מזה שיורשו אינו אחד מבניו הביולוגיים. מכיוון שאנחנו גם יודעים שטולקין אהב חידות, אני חושבת שיכול להיות מעניין להתייחס לנפח כאל חידה: מיהו האיש שטולקין מזהה אותו כיורשו? אנחנו יכולים להיות די בטוחים שאינו מבני משפחתו של טולקין, סבורני שהאיש כנראה אינו סופר, שהרי הוא בנו של אופה, ואילו טולקין הסופר מזוהה עם נפח. מיהו אלף עוזר הטבח המעניק לאנשים את מתנת הכוכב? טולקין מעיד במכתביו שהוא פגש באחרית ימיו איש שהוא ×–×™×”×” אותו עם גאנדאלף. הייתכן שהפגישה עם אלף ביער היא הד נוסף לפגישה ההיא? הדמיון בשמות ברור למדי. אני חייבת להודות שאני לא יודעת את התשובות. לא קראתי את הביוגרפיות של טולקין, וייתכן מאד שאת סוד פתרון החידה הספציפית הזאת הוא נטל עימו כאשר נפטר 6 שנים מאוחר יותר בגיל 81.

מכתבים 29 ו-30

אסופת מכתבי טולקין (The Lettes of J.R.R Tolkien) הוא ספר המאגד כשלוש מאות מכתבים שטולקין כתב לאנשים שונים בחייו. מכתבים אלו שופכים אור על טולקין עצמו, דעותיו ויצירותיו הרבות. מכתבים 29 ו 30 חשובים במיוחד לקוראים הישראלים – כאשר הנאצים שלטו בגרמניה (עוד לפני מלחמת העולם השניה), החלה אפלייה חמורה של היהודים. הוצאות הספרים השונות נדרשו לברר את מוצאם של המחברים השונים לפני הפרסום. מכתבים אלו כוללים את תגובותיו של טולקין לשאלה לגבי מוצאו. מכתב מספר 29 הוא מכתב למוציא לאור שלו (סטנלי אונווין) ומכתב מספר 30 הוא טיוטה של מכתב שהיה אמור להישלח להוצאה הגרמנית. מכתבים אלו מבהירים מעבר לכל ספק את דעתו של טולקין על היהודים ומוכיחים שטולקין מעולם לא ×”×™×” אנטישמי – להיפך. יש לשים לב לתקופה שבה נכתבו המכתבים – תקופה אשר בה אנטישמיות היתה גלויה ואפילו מקובלת בכל ארצות המערב. תאריך המכתב מוכיח שהחיבה של טולקין ליהודים היא ×›× ×” ואמיתית ולא 'הכאה על חטא' מזויפת שהיתה אופיינית לרוב האנטישמים לאחר מלחמת העולם השניה. מכתב מספר 29 מתוך מכתב אל סטנלי אונווין [אלן את אונווין ניהלו משא ומתן על הוצאה לאור של תרגום גרמני להוביט עם רוּטן את לוֹנינג מפוטסדאם. החברה כתבה אל טולקין לשאול אם הוא 'Aricsh' (ארי) במוצאו.] 25 יולי 1938 אני מוכרח לומר שהמכתב המצורף מרוטן את לונינג הינו נוקשה מעט. האם אני נאלץ לסבול את החוצפה הזו בשל שמי הגרמני, או שהחוקים המטורפים שלהם דורשים תעודת מוצא 'Aricsh' מכל האנשים בני כל המדינות? באופן אישי אני נוטה לסרב לתת איזשהו [1]Bestätigung (אף על פי שבמקרה אני יכול), ולהניח לתרגום הגרמני ללכת לאבדון. בכל מקרה אני מתנגד לחלוטין להופעת הצהרה כזאת בדפוס. איני רואה את היעדרו (כנראה) של דם יהודי בעורקי כמכובד דווקא; ויש לי חברים יהודים רבים, ואצטער אם אתן איזשהם תימוכין לרעיון שאני מאמין בדוקטרינה הממאירה והבלתי-מדעית לחלוטין של תורת ×”×’×–×¢. האינטרס כאן הוא בעיקר שלכם, ואיני יכול לסכן את הסיכוי להוצאה גרמנית בלי הסכמתכם. לפיכך אני שולח שתי טיוטות של תשובות אפשריות. מכתב מספר 30 אל רוטן את לונינג, וורלאג. [אחת מ'שתי הטיוטות' שהזכיר טולקין במכתב הקודם. זו הטיוטה היחידה שנשמרה בתיקי אלן את אונווין, ולכן סביר מאד שהמו"ל האנגלי שלח את האחרת לגרמניה. ×–×” ברור שבמכתב ההוא טולקין סירב לתת איזשהי הצהרה על מוצא 'Aricsh'.] 25 יולי 1938 דרך נורתמור 20, אוקספורד אדונים נכבדים, תודה על מכתבכם … לצערי איני מבין למה אתם מתכוונים במילה 'Aricsh'. אינני ממוצא ארי: כלומר הודו-פרסי; למיטב ידיעתי אף אחד מאבות-אבותי לא דיבר פלינדוסטאנית, פרסית, צוענית, או איזשהו דיאלקט קרוב. אבל אם עלי להבין שאתם מבקשים לדעת אם אני ממוצא יהודי, אני יכול לענות רק ×›×™ לצערי אין לי כמדומה בין אבותי מן האנשים המוכשרים הללו. הרב-רב-סבא שלי ×”×’×™×¢ לאנגליה במאה השמונה-עשרה מגרמניה: עיקר המורשת שלי הוא איפוא אנגלי טהור, ואני נתין בריטי – מה שחייב להספיק. התרגלתי עם זאת, לשאת בגאווה את שמי הגרמני, והמשכתי בכך בכל תקופת המלחמה האחרונה המצערת, שבה שירתתי בצבא הבריטי. איני יכול, עם זאת, להימנע מלהעיר שאם שאלות מחוצפות ובלתי ענייניות כאלה יהפכו למנהג נפוץ בתחום הספרות, ×›×™ אז לא ירחק היום שבו שם גרמני לא ×™×”×™×” עוד מקור לגאווה. חקירתכם נעשית בלי ספק על מנת לציית לחוקי מדינתכם, אבל הנסיון להחילם על נתינים של מדינה אחרת הינו בלתי הולם, אפילו אם ×”×™×” בכך (ואין בכך) להשפיע באיזושהי צורה על איכות עבודתי או התאמתה לדפוס, שבה כמדומה השתכנעתם בלי שום קשר ל-[2]Abstammung שלי. אני מקווה שתמצאו תשובה זאת למספקת, ונשאר שלכם בנאמנות ×’'. ר. ר. טולקין. ——————————————————————————– [1] בגרמנית : אישור. [2] בגרמנית : מוצא, מורשת.