שירת ליתיאן

קטעים משירת ליתיאן, מתוך הכרך העשירי של 'ההיסטוריה של הארץ התיכונה': The Lays of Beleriand. תרגם: דני אורבך.

"אספר לכם את סיפורה של טִינוּבִיאֵל," אמר הצעדן. "בקצרה- ×›×™ סיפור ארוך הוא ואין יודעים את סופו; וספק אם יש מי… היודע את מקורו העתיק. יפה הסיפור ונוגה, ככל סיפורי הארץ התיכונה, ועם זאת עשוי הוא לרומם את רוחכם". שר הטבעות, סכין בחשכהתרגמה מאנגלית- רות לבנית. זמורה ביתן- הוצאה לאור, 1979

שִירָת בֶּרֶן בן בָּרַאהִיר ולוּתְיֵין בת הלילית אשר שמה נקרא טִינוּבִיאֵל ציפור השיר או שירת לֵיתִיאָן- השחרור מעבדות

קָנְטוֹ I

אי אז בשחר העולם, טרם ניעורו בני אדם, היה היה שליט אדיר, ידו נישאת על גיא וניר. בצל מערה כס מלכותו, כסופים נשקו ואדרתו, עטור כתרו כסף טהור, ואוצרותיו רבים מספור. תהילתו עדי עולם, קול שופרותיו צלול ורם. בעוז ניסיו מתנופפים, לאור חופה של כוכבים. מָלַך מכס עשוי שנהב , אבני גזית אולמותיו. בממלכתו חושל ברזל, בהיכלות של אבן צל. אבני תרשיש, יהלומים, שובצו בתכשיטים קסומים. ברזל ונחושת שם רוקעו, כקשקשים של דג בוקעו. תל מגנים ושריונות, וגרזנים וחרבות, חישלו יצרו שם אומנים, בכלי מלאכתם מיומנים. אך כל זאת כקליפת השום, שקל המלך לעומת, זו שיקרה מכל אוצר, בין בני אנוש כמוה אין, בתו היחידה לוּתְיֵין. לא עוד רגליה יחלפו, בינות דשאים ירחפו. עלמה יפה כה לא תהי, מדמדומים עד ים ראי. כחול בגדה כמו בשירים, כשמי הקיץ הטהורים. יפי עיניה כה ערב, אפור כערב השליו. ראשה בזהב פרחים עיטרה, כהה כליל שערה. קלות רגליה כציפור, צחוקה כיום אביב טהור. מריח אחו ופרחים, מקול המים המפַכִּים, מדוק וטל על עלעלים, מבוהק מי אגם כחולים, יופייה הוא על כולם עלה, חיוורים כצל אל מול קסמה, אל מול יופייה, מתיקותה, אל מול הודה ותפארתה. אותה אביה כה אהב, יָקרַה לו מנשמת חייו, משתי ידיו, משתי רגליו, מדם ליבו ואור עיניו. בֶּלֶרִיאַנְד מכורָתַם, ובני לילית שלטו עוד שם. לדוֹרִיאָת יערות סביב, איש לא מצא את הנתיב. ולא העז בו להלך, ולהחריד עלה או עץ, בציד או במלחמה, ברְמוֹס עצים ואדמה, בסוס, כלבים, תקיעת שופר, בסבך היער הנסתר. צפונה- ארץ האימה, דרכיה רשע ומזימה. טָאוּר נָה פוּאִין- בין הרים, קרים, חורשי רעה, שחורים. סביב צללים מלאי שטנה, בלא חמה או לבנה. דרומה- ארץ לא זרועה, נסתרת, ולא ידועה, לבן אנוש או בן לילית. ים הקדומים ממערב, ישאג, יזעם בכוח רב, ואיש עוד עוגן לא הרים, במרחביו האדירים. מקֶדֶם רכס ההרים, ארבע כָּנְפוֹת תבל עוטרים. פסגותיהם כחולות קלושות, בין ערפילים מלחשות. הרחק מיערות סבוכים, רכס בוקע פני שחקים. טובל בקסם, ערפל, עתיק עת צעירה תבל. שם תִינְגוֹל על עמו מושל, פתחים טובלים בערפל, השער הם לממלכה, נסתרת ומבוֹרַכָה. והיכלו נישא, עמוק, בו אש מָאוֹר לעד תדלוק. הוקף בנחל ששצף, וכמסך אותו עטף, אֶזגַלדוּאִין כינוהו שם, פיות בשחר העולם. ועל כל זאת מלך תינגול, שליט נסתר, נישא, גדול. ריבון על מים ועצים, חרבו וקסדתו עזים. בינות עצים ועמקים, בינות חורשות ובין פרחים, רקדה לותיין המקסימה, לקול תפארת הנעימה, אשר ביער ריחַפה, צלולה, יפה, מכוּשַפָה, יותר מכל שְלָל כליהם, של בני אנוש בנשפיהם, ומשירת הציפורים, במרחבי האַפָרים. עת העלים עוד ארוכים, והדשאים עוד ירוקים, עת אור היום הופך לצל, יושב דֶיירוֹן ומחלל. מפיק צלילים מכושפים, מסתחררים, מרחפים. אך לתכלית אחת ניגן, אהב ליבו את לותיין. בדוריאת שרקו חיצים. צבאים חיש נסו בין עצים, מציידים הרכובים על סוסיהם הזהובים. גאים, עזים, רעמתם קלועה צמות, כסוף מתגם, נוצץ ריסנם והם חולפים, כחץ שלוח הם עפים, לצליל פעמונים כסופים. אחר הציד הם דולקים, במרחבי העמקים. אנשי תינגול מלאו עוצמה, ביערות ניגון נשמע. ושְלָל שכיות חמדה יצרו, זהב בתכשיטים שזרו, גביעים מכסף זך, טהור, יהלומים רבים מספור. וכך חלפו ימים, שנים, במרוצת העידנים, בבלריאנד הרחוקה, שקטה, רָגְעַה הממלכה. עד כי ביום בהיר אחד, דבר יחיד ומיוחד, נפל בארץ הפיות, והוא חולל שם נפלאות.

(סוף הקנטו השמיני ותחילת התשיעי)

או אז בליל קפוא של סתיו, תנשוב רוחו של מערב, עטפה הסהר החיוור, מבעד עננים זוהר, וכוכבי מרום דולקים, באור קלוש הם בוהקים, מבעד לסורגי ענן. או אז רוחות כקול שופר, נִשְמָעוּ בשאון מטר, נִרְעָדוּ כענפי לולב, האורנים ברוח סתיו. ולותיין לא ראתה את הואן. והיא נבעתה. בליל סתווי קר ורָטוֹב, נמוג ופג שומרה הטוב. וחששה מצל עורמה, תכלית נסתרת, מזימה. או אז בלילה השומם, צליליו גוועו בדד, דוֹמֵם, לאורך כותל נע הצל, אט אט ללותיין זוחל. נפל אז באוושה רכה, דבר מה לצד הנסיכה. שמלה של אוב שחורה, קסומה, צנחה לקרקע בדממה. היא רעדה עת ראתה, פרוות הואן בעלטה, ולידה הוא מתכרבל, כפעמון המצטלצל, נשמע קולו המהדהד, כממגדל סתרים בודד. אזי נשא דברים הואן, במרוצת תולדות הזמן, בלשון לילית לראשונה, ערב קולו כמנגינה צלול כפעמון זהב, דיבר באש אשר תלהב, עוד פעמיים בחייו: "הסכיתי, הו, עלמה נאווה שעל כל חי כה אהובה, שבני לילית, ובני אדם, וציפורים, דגי אגם, וכל חיה שלה פרווה, אך ישרתוך באהבה, וינצרו אותך לעד, לימינך הם עד אחד. הקשיבי לי! למלחמה נצא לפני זריחת חמה, לתופת הצפון נשעט, נדהר כעת, אני ואת". ולב הואן טיכס עצה, טווה תוכנית למנוסה, והאזינה לו לותיין, באהבה בו תתבונן. נפעם לבב הנסיכה, וזרועותיה היא כרכה, סביב צווארו בברית עולם, שתעמוד עד יום מותם.

קָנְטוֹ IX

אזי בעיצומו של סתיו, באי שטנים נטוש שכב, בבור צינוק אפל, טחוב נפל ברשת לבלי שוב, בעינויים קשים עונה, עיוור בעלטה שחונה, שם ברן ואיתו, אבוד, רעו המלך פלגונד. נספו עשרת חבריהם, ואך שברי עצמותיהם, יִלְחָשוּ לילדי אדם: היטב שירתו את אדונם. לפלגונד אזי אמר: "רעי הטוב, דיני נגזר, דוהר כרוח יום מותי, איש לא יבכה על שכמותי. גמרתי אומר לדבר, לתו סודנו לספר, וכך אולי אותך, היום, אציל מאש הגהינום, מבור צינוק של ריש אפל, מתלאובות מחוז הצל. לכן אקרא אותך לדרור, מוטת עול שבועתך אשבור, חמלת אך על עוניי, אתה בלבד. למעני, הורקת כוס התרעלה, מילאת שבועתך כולה". ופלגונד אמר בקור: "שמע לי ברן, וזכור! לעבד מורגות לב נתעב, כולו תרמית, דברי כזב, כקש ברוח מילתו, כצל חולף היא שבועתו! לא נֵחַלֵץ מבור כאב, מרעל גיהנום צורב, אף אם יידע כל שיחפוץ, קלושה הבטחתו כמוץ! זכור היטב כי אם יכיר, את ברן בנו של בראהיר, ופלגונד בנו של פינרוד, אשר היה שר נרגותרונד, יכה אותנו אף יותר, בשבט חד ומייסר, ועוד יותר אף אם ישמע, על שליחותך האיומה". שמעו אז רעם צחוק שטנים, בינות כתלי האבנים, בבור צינוק טחוב, אפל, כופל את עלטת הצל: "אמת דברך, פורע חוק, כי אם כעת אותך אחנוק, איש לא יבכה על שכמותך, דוהר כרוח יום מותך. אך מלך בני לילית אבוד, בנו של פינרוד, הוא פלגונד, יחייה לעד, ואף ייסבול קוּבַּעָת ייסורי שאול, זאת בן תמותה אינו יכול. אולי מבין אלה כתלים, בני עמך הנבלים, יִשְמָעוּ קול זעקתך, ולי יתנו כופר פדותך. יהלומים, זהב שחוט, פנינים וטבעות מלכות, יִשְפָּל אף לבבם מולי, ישתחוו אל מול צילי. אולי אף קלגורם יכזיב, זהב למסור עבור יריב, שמא יחמול על אוצרותיו, פנינים וטבעות זהב? אולי אותך ייטוש בכפור, את כתר נרגותרונד לשמור? שמא בייסורי מותך אף לי תֵגַל דבר שליחותך? אך ריר יטיף זאב זדון, לא עוד ימתין לאבדון, והוא שריד אף לא יותיר, עת כי יטרוף בן בראהיר!" חלפו דקות מיוסרות, עד לאין קץ אכזריות. אזי ראו, בְּהַבְהֵבָה טומאת עיני זאב צהובה, וברן במר יגונו, ראה מולו את אובדנו, על צווארו עול ומוטה, חָזְקוּ מכל ידי תמותה, ואין לשבור כבלי פלדה, כַּלֵיל תקוות חייו אבדה. וראה! שלשלאות זדון, פקעו לפתע בשאון, ועול פלדה המתפוקק, מאפר פלגונד זינק, הנאמן, אמיץ הלב, אחז בגרון אותו זאב, החל לחנוק, ולא חשש, כי רעל עז מכל נחש, נשא אותו תפלץ מחריד, עת שחור מלתעותיו הרעיד. כך נאבקו בצל מחשך, עת זה חנק וזה נשך, שיני תרעלת ננעצות, ידי פלדה המוחצות, גרון האויב- ואז דממה קורס זאב על אדמה, שְמַעוֹ גוסס ומחרחר, על סף המוות מפרפר. אזי שמע: "היה שלום! חיים נִשְלָמוּ כחלום. ראה! היום הוא יום מותי, לעד אטוש את אדמתי. הו ידידי, אמיץ לבב, אחי לנשק שאוהב, הו ברן, לבבי דָוֵוה, עיני כבדו, אורן כבה. ושתי רגליי נוקשות ככפור, עת ניפרד, אותי זכור! כי כל עוצמת חיי אבדה, בשבור שלשלאות פלדה. ובחזי שן תרעלה, אילחת הסם בו חילחלה, תמו חיי! הגיע יום, אוכל לנוח בשלום, בטִימְבְּרֶנְטִינְג בה אור ירהב, בהיכלות המערב, בם האלים יישתו נקטר, כמי נהר קסום ניגר. וזוהר אור חמה שוטף, גליו של ים מתוק, שוצף". דממה. יצאה נשמת השר, כך בפיוט לילית יושר.

מעבר לגבולות ארדה – טולקין ומורשת הרנסנס באיטליה

ערכה: שירלי לירון

דיו רב נשפך כבר על השאלה, מהו המתח בין בחירה חופשית לבין גורל בכתבי טולקין. מצד אחד אנו קוראים ב"סילמריליון" אודות גזירות אלוהיות ברורות, המעצבות את גורל העולם עד קץ הימים. ואכן, לפי הנבואה קשור גורל בני לילית קשר בל ינתק בטבח השארים, ולכן כל מלחמתם כנגד מורגות ×”× ×”, למעשה, לשווא. "את דם אחיכם שפכתם בעוולה ואת ארץ אמן הכתמתם," אומר שר הגורל מנדוס לבני לילית, "על דם בדם תשלמו, ומעבר לאמן תשכנו בצל המוות. ×›×™ אף שבמצוות ארו נועדתם שלא למות באיאה, וכל חולי לא יפגע בכם, עוד בני קטל אתם וקטול תיקטלו: בנשק ובעינוי וביגון… והנותרים בארץ התיכונה… יתייגעו מן העולם כמנטל כבד ומתיש, וייכמשו, ויהיו כצללי יגון לפני ×”×’×–×¢ הצעיר מכם אשר יבוא אחריכם. ×›×” דיברו הולאר." (סילמריליון, עמ' 83)

בני לילית, אם כן, כבולים לגורלה של ארדה – ולא רק הם. גם הולאר והמאייר כבולים לאותו גורל ב"גבולות העולם", כפי שנקבעו בשירת האיינור. "אין לנגן נעימה אשר מקורה הראשון אינו בי, אף אין לשנות נעימה על אפי ועל חמתי. ×›×™ כל המנסה זאת יווכח ×›×™ לא ×”×™×” אלא כלי בידי, לעשות בו דברים נפלאים אשר לא שיערה נפשו…" (סילמריליון, עמ' 17). שירת האיינור היא גורל העולם, כפי שנתכן בידי אילובטר. הולאר אינם מסוגלים להימלט מגורל ×–×”, וגם המנסה למרוד (כמו מלקור), יגלה שבסופו של דבר הם משרתים את התוכנית האלוהית. מעמדם של הולאר, אם כן, ידוע וקבוע מראש. הם גם כפותים לגבולות העולם, הפועל לפי תוכנית השירה. "אבל תנאי התנה עמם אילובטר… ×›×™ מכאן והלאה יגביל תחום העולם את כוחותיהם, ולעד ישררו בתוכו… אשר על כן נקראו הם ולאר, כוחות העולם."

במאמרי "הכל צפוי והרשות, האם היא נתונה? נבואה, גורל ובחירה חופשית בלגנדריום הטולקינאי", טענתי כי גם בני לילית, הולאר והמאייר (כולל יצורים פלאיים כמו הואן, הכלב הנבון בשירת ליתיאן) אינם כבולים לחלוטין לגורל שנקבע להם. הגורל יוצר את התנאים החיצוניים, אבל מציב מסגרת מוגבלת שבתוכה ניתן לפעול. לרוב, ניתן להגדיר את גורלם האישי של בני הלילית בארדה כשילוב בין גזירה אלוהית לחטאים שלהם עצמם, כאשר הגורל הוא רק פוטנציאל המתממש באמצעות החטא ובגללו.

קביעה זו נכונה ביתר שאת גם לבני האדם, שאינם כבולים לגורל ארדה ושירת האיינור. היות ועם מותם הם יוצאים מגבולות העולם, "וזוהי מתנת אילובטר לאדם", הגורל לרוב אינו יכול להשפיע עליהם באופן אישי, אלא רק על הנסיבות החיצוניות בהן הם נתונים. מקרה חריג לכלל ×–×” הוא סיפורו של טורין טורמבר, שבו דנתי בפירוט ובהרחבה במאמרי הקודם. כאן אסתפק באמירה, שלא הגורל גוזר את דינו של טורין, אלא דווקא שחצנותו וחטאיו הרבים. רק הם מממשים את אותו הגורל, שכביכול נקבע מראש. בידינו דוגמאות רבות מיצירותיו של טולקין לבני אדם או הוביטים, שרק אומץ ליבם החריג ונכונותם להקרבה או לחמלה הגשימו את גזירות הגורל ואת הנבואות. אילו לא היו נוהגים כך, קשה להניח שהגורל ×”×™×” מתממש באותו אופן. כך למשל, אילו בילבו לא ×”×™×” מרחם על גולום ורוצח אותו כאשר היתה לו ההזדמנות, בוודאי ×”×™×” מושחת בידי הטבעת. אם איאווין לא היתה מרהיבה עוז לצאת למלחמה, בניגוד לעצתו המפורשת של אראגורן, המלך המכשף לא ×”×™×” נהרג, נבואת מותו לא היתה מתממשת ותוצאת הקרב בשדות הפלנור היתה שונה לחלוטין. ומעל הכל, אם פרודו לא ×”×™×” מגלה חמלה כלפי גולום והורג אותו (למרות שהיו לו כל הסיבות לעשות זאת) הטבעת לא היתה מושמדת – והסיפור לא ×”×™×” מסתיים כפי שהסתיים.

לפיכך אנו למדים שבני אדם (וכמותם גם הוביטים), משמשים כסוכני גורל עצמאיים ביצירה הטולקינאית. גזירות הגורל מקיפות אותם, יוצרות חלק מהנסיבות החיצוניות שמשפיעות עליהם, אולם אינן מחייבות אותם באופן ישיר. אילובטר לא אילץ את בילבו ואת פרודו לגלות חמלה, ולא גרם לאיאוון להיות אמיצת לב. ביצירה הטולקינאית אין לנו תיאורים של האל ה"מקשה את לבו" של אדם (כדוגמת פרעה בספר שמות) או שותל בקרבו רגשות, כפי שניתן למצוא במיתולוגיה היוונית או בתנ"ך. הבחירה החופשית היא זכותו של האדם, שאינו כבול לגבולות העולם כבני לילית, המאייר או הולאר. ניתן איפה להסיק כי טולקין מעניק לאדם מעמד אוטונומי, עצמאי, שאינו נחלתם של שאר הברואים.

רבות נכתב על הקשר בין טולקין ויצירותיו לבין הנצרות, ובפרט התיאולוגיה הרומאית-קתולית. נושא ×–×” עומד במרכז ספרו של ×’'וזף פירס, "טולקין – אדם ומיתוס", ותופס מקום חשוב גם במחקריו המקיפים של טום שיפי, מחבר הספר "הדרך אל הארץ התיכונה". טולקין אמנם הדגיש, בצדק, ×›×™ הוא אינו "מטיף או מלמד", אולם רוב החוקרים מסכימים ×›×™ לנצרות היתה השפעה מקיפה על יצירותיו. הדוקטרינה של החטא הקדמון המעצב את גורל העולם (גזירת מנדוס על בני לילית), המרד האלוהי שיוצר את הרוע (מלקור באיינולינדלה), וההקרבה העצמית המושיעה את העולם (פרודו והטבעת), כולן נוכחות ובולטות ביצירותיו. אולם רוב הכותבים אינם מתייחסים לשאלה – מאיזו נצרות בדיוק מושפע טולקין? ×’'וזף פירס, למשל, מתייחס לנצרות כאילו מדובר במהות אחת, שלא השתנתה כהוא ×–×” במהלך השנים. אולם אנו יודעים שהמסורת הנוצרית, כמו כל רעיון אנושי, התפתחה והשתנתה לבלי היכר. תורת ישו שונה מתורת פאולוס ואוגוסטינוס, ששונה מאד מתורתו של יוחנן פאולוס השני.

כביכול, מפתה לומר ששר הטבעות מושפע ממסורת הנצרות של ימי הביניים. העולם המתואר בו הוא עולם ימי-ביניימי לכל דבר ועניין: אופן הלחימה, הטירות, האמונה בשושלות מקודשות וסמכותם האלוהית של מלכים – הללו שייכים לתרבות האירופית כפי שהתפתחה באותה התקופה. אולם האם תפיסתו של טולקין את מקום האדם בעולם אכן תואמת לנצרות של ימי הביניים, או לנצרות מאוחרת יותר? ברצוני לבחון שאלה זו לעומק.

במסורת הנוצרית לדורותיה יש התייחסות נרחבת לאדם, גורלו ומקומו בעולם. ישו, שהיה יהודי לכל דבר ועניין, האמין בכל ליבו במסורת היהודית שגרסה ×›×™ מעשיו הטובים של אדם נושאים עמם שכר. בניגוד לרוב היהודים בני תקופתו, האמין ישו ×›×™ השכר האלוהי אינו ניתן בעולם ×”×–×”, אלא בעולם הבא. יתר על כן, דרישותיו של ישו ממאמיניו היו חמורות יותר מדרישותיה של ההלכה היהודית. "אל תחשבו ×›×™ באתי להפר את התורה ואת דברי הנביאים… לא באתי להפר ×›×™ אם למלאות," אומר ישו לחסידיו (מתי ×” 17-18, תרגום פרנץ דליץ'). הוא דורש מהם לשמור על טוהר מוחלט לא רק כלפי העולם החיצון, אלא גם בליבם פנימה. למשל, לדעתו כל החומד אישה "נאפה בליבו", ועל כן עובר על מצוות התורה. אם רוצה אדם להיות אהוב באמת על ידי אלוהים, לא די שקיים את המצוות. חובה עליו למסור את כל רכושו לעניים וללכת אחרי ישו לעתיד לא ידוע. אולם עד כמה שדרישות אלו קשות, אין ספק שישו האמין שהן אפשריות. על כן, לפי תורת ישו ניתנה לאדם בחירה חופשית: ×”×™×” וימלא את המשימות הקשות הנדרשות ממנו, ויהיה מוכן להתאמץ ולסבול, ממתין לו שכר גדול בעולם הבא, גמול על כל מאמציו.

אך הנצרות של ימי הביניים, למרבה האירוניה, הושפעה פחות מתורתו של ישו ויותר מזו של ממשיכיו הגדולים, פאולוס ואוגוסטינוס (מהמאה השנייה והמאה הרביעית לספירה, בהתאמה). פאולוס, שניתן לתארו כמהפכן תיאולוגי, שלל לחלוטין את יכולתו של האדם להשפיע ולעצב את גורלו. עצם המחשבה כי מעשים טובים יכולים לזכות את האדם בשכר, אינה אלא מחשבת עוועים שחצנית וחסרת שחר. כל אדם הוא חוטא מרגע לידתו בשל החטא הקדמון של אדם וחווה, ובמהלך חייו, בין אם ירצה ובין אם לא, הוא צובר אינסוף חטאים נוספים. הדרישות של האל הנוצרי, מבחינה זו, הינן בלתי אפשריות. לכן, לפי מידת הדין, כל אדם ראוי לגיהנום. האדם מסוגל להגיע לגן עדן לא בשל מעשיו הטובים ובחירותיו השונות, אלא רק בשל החסד האי רציונלי של ישו, המסוגל למחוק את חטאיו של האדם ולהובילו למלכות השמיים. על כן, מייתרת תורת פאולוס לחלוטין את בחירתו החופשית של האדם, והופכת אותו לתלוי (באופן מוחלט) בחסד האלוהי. "לפי תורת פאולוס", כותב חוקר הנצרות פרופ' אביעד קליינברג, "חייב האדם לכרוע ברך בחיל ברעדה בפני האל ולהתחנן לרחמיו."

אם גישתו של פאולוס שוללת את השפעתו של האדם עצמו על גורלו, אך עדיין אינה דטרמיניסטית ממש, הרי שעמדתו של אוגוסטינוס מהווה הקצנה ניכרת. לפי תורת אוגוסטינוס, משוייכים בני האדם לשני מחנות: עיר האלוהים ועיר השטן. אלו שייכים לגן עדן, ואלו שייכים לגיהנום – וגורל שני המחנות קבוע מראש. גם אם אדם השייך ל"עיר השטן", יעשה כביכול מעשים טובים, לבו ×™×”×™×” עדיין רע, ועל כן לא ניתן לשנות את גורלו הנצחי. התקווה היחידה של האדם, אם ניתן לכנות זאת תקווה, היא באי הוודאות: איש אינו יודע מראש לאיזה מחנה הוא משתייך.

גישות אלו, כאמור שלטו בכיפה בנצרות המלומדת של ימי הביניים. לא נדרש מאמץ רב כדי להוכיח כי הן מנוגדות מכל וכל לתפיסתו של טולקין. בכל כתבי הלגנדאריום אנו רואים שמעשיו של האדם משפיעים הן על גורלו והן על גורל העולם. אמנם לא נאמר לנו דבר על גורל האדם מחוץ לגבולות ארדה, אולם ברור לנו שלבחירותיו של האדם ישנה השפעה ניכרת ומוחשית בעולם הזה. בני המזרח בוחרים להצטרף למלקור, ולא נאלצים לעשות זאת. האדאין בוחרים לתמוך בוולאר- ואיש לא מאלץ אותם לעשות זאת. אמנם גם טולקין, כמו אוגוסטינוס, מחלק את העולם האנושי לטוב ורע, "עיר האלוהים" ו"עיר השטן", אולם התנועה בין שני המחנות היא וולונטרית. ניתן להפוך להיות רע (בגידתם של בני המזרח), וגם ניתן, אם כי קשה מאד, לעבור לצד הטוב (גולום היה על סף מעבר כזה). לאחר תבוסת סאורון, כורתים מלכי המערב שלום עם ההארדרים, הוכחה ניצחת שעמים אלה, ששירתו את סאורון, אינם שייכים אינהרנטית ונצחית לעיר השטן.

יתר על כן, השפעתו של האדם על העולם תלויה בהחלט במעשיו ומחדליו: הקרבתם העצמית של ההוביטים, אומץ לבם של אראגורן ואיאוון, אצילותו של פאראמיר, אהבתו ×”×¢×–×” ממוות של ברן – כל אלו משפיעים שוב ושוב על מהלך המאורעות בשר הטבעות והסילמריליון. תיאורו של האדם כבלתי תלוי בשירת האיינור, היא התוכנית האלוהית, סותר באופן מהותי את התיאולוגיה הפאולינית והאוגוסטינית כאחד.

תפיסת האדם הטולקינאית, איפה, שונה באופן מהותי מזו שהיתה מקובלת בנצרות של ימי הביניים. לדעתי, טמונים השורשים שלה בתיאולוגיה אחרת, מאוחרת ושונה לחלוטין, שהחלה לצמוח באיטליה של תקופת הרנסנס. תיאולוגיה זו, ששמה את האדם במרכז, הושפעה מתופעה שההיסטוריון סטיבן גרינבלאט מכנה "Renaissance Self Fashioning" – הגישה החברתית ההומניסטית שנפוצה באליטה האיטלקית במאה ×”-15, לפיה האדם יכול לעצב ולשנות את עצמו כראות עיניו. אין להסיק מכך שברנסנס היו בני האדם, אפילו במעמדות הגבוהים, חופשיים יותר מאשר בימי הביניים. במאה ×”-15, כמו במאה ×”-12, היו רוב מוחלט של האנשים נתונים באילוצים ומגבלות של מעמד, חברה ומוצא, ורק מתי מעט הצליחו לעצב באמת ובתמים את חייהם באופן עצמאי. אולם בימי הביניים גרסה האידיאולוגיה הרשמית שהאדם לעולם איננו עצמאי, אלא תמיד חלק ממעמד, משפחה, גילדה או מסורת. גם אלו שבאמת עיצבו את חייהם בעצמם, לא ניסו להתגאות בכך. גישה זו מתאימה ככפפה לתיאולוגיה הפאולינית-אוגוסטינית שתוארה לעיל. אם גורל האדם קבוע מראש במישור הדתי-רוחני, אך טבעי לחשוב שגורלו קבוע מראש גם בעולם הארצי.

בתקופת הרנסנס החלה גישה זו להשתנות. ההיסטוריון יאקוב בורקהרט, בספרו הקלאסי "תרבות הרנסנס באיטליה", מסביר זאת באירועים ההיסטוריים והפוליטיים של התקופה. לא נאריך בעניין; נסתפק בכך שבאיטליה של אותה תקופה שלטו נסיכים רבים, שתפסו את השלטון בכוח הזרוע בלא לגיטימציה דתית או חילונית כלשהי. כדי לספק לגיטימציה תרבותית לשלטונם, אספו אנשים אלו מסביבם אמנים, אינטלקטואלים, הוגים ופילוסופים שהדגישו (כמה נוח) את אי תלותו של האדם במסורת העבר ואת יכולתו לעצב את גורלו בעצמו. אם הנסיך יכול לצאת חוצץ כנגד המסורת ולתפוס את השלטון בכוח הזרוע, אזי גם אחרים יכולים לצאת כנגד המוסכמות ולעצב את גורלם בעצמם. זהו, לפי בורקהארט, הרקע הפוליטי להתפתחות "תרבות הרנסנס באיטליה", שהיו לה, מדרך הטבע, השלכות תיאולוגיות מרחיקות לכת.

אחד המסמכים המאלפים והאופייניים ביותר לתיאולוגיה החדשה, הוא טקסט בשם "נאום על כבוד האדם", שנכתב בידי האינטלקטואל האיטלקי הצעיר ג'ובאני פיקו דה לה מירנדולה בשנת 1486. מסה זו עוסקת ישירות בשאלת גורלו של האדם ומקומו בעולם, ויש דמיון מסויים בינה לבין תפיסתו של טולקין, כפי שהיא מובעת בסילמריליון וביתר פירוט גם באתארבת. מדובר בטקסט מרכזי בהיסטוריה של המחשבה ההומניסטית האירופית, וסביר להניח שטולקין, כאדם מלומד, הכיר אותו היטב. הדמיון כה גדול, עד שלא יהיה מופרך לציין שגישתם של פיקו והדומים שלו היא המקור הישיר לתפיסה התיאולוגית הטולקינאית בכל הנוגע לאדם ויכולתו לעצב את גורלו במו ידיו.

בראשית דבריו, מביא פיקו ראיות ממסורות שונות, נוצריות, יהודיות, מוסלמיות ואליליות, עדויות על חשיבותו העצומה של האדם בבריאה:

"קראתי בספרי הערבים, אבותיי הנכבדים, ×›×™ כשנשאל עבדאללה הסרצני [מוסלמי] מהו הדבר המופלא ביותר עלי אדמות, הוא ×¢× ×”: 'אין דבר מופלא יותר מן האדם'. מסכים עמו הרמס טריסמגיסטוס באמרו: 'נס גדול הוא האדם…' אנשים העלו הנמקות שונות להצטיינות שבטבע האדם, כגון שהאדם הוא יצור ביניים בין הברואים, קרוב לאלים, מלכם של היצורים התחתונים, בעל החושים החדים ביותר, בעל כושר אבחנה, המסוגל לפרש את הטבע באמצעות בינתו. האמצע בין הנצח הקבוע לזמן החולף, קשר הכלולות של העולם, לטענת הפרסים. נמוך בדרגתו מן המלאכים, לפי עדות דוד [בספר תהילים]…"

אולם פיקו טוען כי הנמקות אלו אינן מספקות אותו כלל וכלל. מהי חשיבותו האמיתית של האדם? מדוע ברא אותו אלוהים, ולא הסתפק בבריאתם של המלאכים, שהם בלא ספק נעלים יותר מבחינה מוסרית? כאן נמצא החידוש הגדול:

"הואילו לשמוע נא, רבותי, מהו מקומו של האדם בבריאה, והטו נא אוזן קשבת לדברי… [נקבע ×›×™] האדם, שלא ×”×™×” יכול לזכות בדבר השייך רק לו, ישתתף בכל התכונות המיוחדות לכל אחד משאר היצורים. משום כך קבע האל את האדם כיצור בעל טבע משתנה, ובהציבו אותו במרכז העולם פנה אליו בזו הלשון: 'אדם! לא הענקנו לך משכן קבע או צורה משלך, ולא תפקיד משלך, וזאת כדי שתוכל לבחור בהתאם לרצונך ושיפוטך במשכן, בצורה ובתפקיד לפי רצונך. טבעם של כל היצורים מוגבל ומתוחם בהתאם לתוכניתנו. אתה, שהנך חופשי ממגבלות, תוכל לקבוע בעצמך את טבעך על פי רצונך החופשי, שבידיו הפקדנו אותך. שמנוך במרכז העולם כדי שתוכל להשקיף משם ביתר קלות על היקום כולו. בראנו אותך לא שמימי ולא ארצי, לא בן תמותה ולא בן אלמוות, כדי שתוכל לעצב את עצמך בכל צורה שבה תבחר, באופן חופשי ומכובד יותר כבורא וכיוצר של עצמך. ×™×”×™×” בכוחך להידרדר לדרגות החיים הנחותות ביותר, אלה של חיות הפרא, ויהיה באפשרותך להיוולד מחדש בצורות העליונות, האלוהיות, בכוח שיפוטה של נשמתך…"

אין ספק שגישה זו אינה זהה לחלוטין לגישתו של טולקין. האחרון בוודאי לא הגזים בכוחו של האדם, וראה בו יצור הנמצא במרכז העולם וראוי להערצה. לפי טולקין האדם חי בעולם פגום, נתון תמיד לפיתוייו של הרוע וזקוק לעיתים קרובות להדרכה מצד בריות אלוהיות כמו גאנדאלף. יתר על כן, ראייתו של טולקין את בני האדם, ההוביטים ובני לילית כנתונים בתבוסה מתמדת מול הרוע, חרף הנצחונות הזמניים, מתאימה יותר לתיאולוגיה הפסימית של פאולוס ואוגוסטינוס מאשר לתיאולוגיה האופטימית של פיקו. יחד עם זאת, בכל הנוגע ל"Self fashioning" של ההוביטים ובני האדם, מתאימים דברי פיקו לטולקין כמעט במדויק. בילבו, פרודו, מרי ופיפין, למשל, הם דוגמא קלאסית ל"Self fashioning" רנסנסי, אנשים פשוטים העולם לגדולה בזכות מעלותיהם ומשנים את עצמם ואת סביבתם.

מלבד זאת יש לציין כי אצל טולקין, כמו אצל פיקו, שמור לאדם גם תפקיד קוסמי מרכזי בבריאה. הבה נבחן את גישתו של האחרון, כפי שהיא מופיעה ב"אתראבת פינרוד א-אנדרת", אולי אחד מחיבורי ההגות החשוביים ביותר המופיעים בלגנדאריום.

חיבור זה, שהוא למעשה מסה פילוסופית לכל דבר, מתאר דיאלוג בין פינרוד פלגונד, אחד מנסיכי בני הלילית בעידן הראשון וידיד אמת של בני האדם, לאנדרת, חכמה ידועה בקרב שבטי האדאין. במהלך הדיאלוג, העוסק בשאלות של טוב ורוע, מוות ואלמוות, צל והשחתה, דן פלגונד באריכות בתפקידם של בני הלילית ובני האדם בעולם. מתכונת העולם, שהוא פגום מעיקרו, נקבעה מראש בידי שירת האיינור. בני לילית כבולים לחלוטין לעולם זה. רק לאדם ניתנה יכולת להתעלות מעל הגורל ולמלא בעולם תפקיד עצמאי של ממש. אמנם אין באפשרותו תמיד לשנות את העולם מקצה לקצה, אך הוא בהחלט יכול להשפיע על עצמו וסביבתו. "לנו לא נותר אלא להחליט מה נעשה בזמן שהוקצב לנו," אומר גאנדאלף לפרודו (חבורת הטבעת, עמ' 61). מוסיף על כך פינרוד פלגונד באתראבת:

כך ראוי שאכריז: 'אין אתם המאחרים לבוא, ×›×™ אם היורשים אשר ימלאו בבוא יום את החסר. עתידים אתם להביא מרפא לארדה הדווייה, שהצל × ×’×¢ בה עוד בטרם הושלמה… להעצים את שיר היצירה ולהתעלות מעל חזיון העולם.

טולקין, אם כן, מייחס לבני האדם תפקיד קוסמולוגי מרכזי בבריאה. הם, ולא שום גזע אחר, יכולים "להעצים את שיר היצירה ולהתעלות מעל חזיון העולם". משמעות הדבר: ביכולתם להתעלות מעל התוכנית האלוהית עצמה. מחשבה זו היתה בלתי נתפסת בנצרות של ימי הביניים, ומקורה, כפי שהראינו, בתיאולוגיה ההומאניסטית של הרנסנס. טולקין, שנחשב בידי רבים לנושא הדגל של השמרנות הדתית-נוצרית, יכול להיחשב בהקשר תיאולוגי זה להומניסט. לאדם שמור תפקיד מרכזי בבריאה, כמעט כשותף משני למעשה האלוהי. מסקנה זו מתחזקת גם כאשר בוחנים את קונספט "הבריאה המשנית", הדומיננטי בכתביו ההגותיים של טולקין, כמו גם בסיפור "עלה של קטנוני": האדם היוצר בורא בדמיונו עולם מיתי, ובכך משמש מעין "בורא משני" לצד האל.

סיכום

מאמר זה הוא ניסיון ראשון לבחון את הקשר בין ההגות הטולקינאית לבין תרבות הרנסנס באיטליה. בתקופת הרנסנס עסקו רבות בתיאולוגיה, מיתולוגיה וקוסמולוגיה, במסגרתה הדגישו גם את "היררכיות הקיום", שיש דמיון רב ביניהן לבין ההיררכיה של ארו-ולאר-מאייר בעולם הטולקינאי. מעל הכל, יש להיזהר כאשר אומרים ששר הטבעות מושפע או "נובע" מהתיאולוגיה הנוצרית. כאשר אומרים "נצרות", יש להבין כי לא מדובר בנצרות הפאולינית-אוגוסטינית של ימי הביניים, אלא דווקא בנצרות ה"חדשה" שהתפתחה באיטליה בתקופת הרנסנס.

הכל צפוי והרשות, האם היא נתונה?

נבואה, גורל ובחירה חופשית בלגנדריום הטולקינאי – הרצאתו של דני אורבך (קוכולין) בכנס 'אבק כוכבים 2003', הכנס הראשון של הקהילה הטולקינאית הישראלית.

 הייתי רוצה לפתוח את ההרצאה היום דווקא ביצירה הנחשבת "פחות רצינית", מבין יצירותיו של ג'.ר.ר. טולקין, היא 'ההוביט', סיפור הילדים הקלאסי שמהווה, לדעתי, מעין הקדמה קלילה ל'שר הטבעות'.

בסיומו של הספר, לאחר שבילבו כבר יושב לו בשלווה בביתו ומעשן את מקטרתו, דן הוא עם גנדלף, בניחותא, בכל הקורות אותו בחודשים שחלפו. האוצר כבר נמצא וחזר לידי הגמדים, סמוג הדרקון חוסל ובילבו עצמו הפך עשיר כקורח. מעל הכל – הוא מצא את "טבעת הקסמים" במאורתו של גולום, מציאה שקבעה גורלות רבים לאחר מכן, ותעמוד במרכזו של 'שר הטבעות' - הטרילוגיה האפית ויצירתו החשובה ביותר של טולקין. לאחר שכל הסכנות חלפו ובילבו זוכה סוף סוף בשלווה, מחליף הוא דברים עם הקוסם גנדלף ועם הגמד בלין, אחד משותפיו לדרך. וכך אומר בלין: "'השר החדש הוא חכם יותר', אמר בלין, 'וחביב על הכל, שהרי זוקפים לזכותו, כמובן, את השגשוג הנוכחי. חיברו שירים האומרים שבימיו זורם זהב בנהרות'. 'ובכן, נבואות השירים העתיקים התקיימו, איפוא, במובן מסויים!', אמר בילבו. 'כמובן!' אמר גנדלף. 'ומדוע לא התקיימו? בוודאי אינך מפקפק בנבואות, רק משום שהיה לך חלק בהגשמתן. אינך סבור, או שמא סבור אתה, שכל ההרפתקאות והעלילות שעברו עליך הצליחו רק הודות למזל, למען תועלתך בלבד? בריה נאה אתה, מר בגינס, ואני מחבב אותך מאד; אבל אחרי ככלות הכל אינך אלא יצור קטן למדי בתוך עולם גדול!' 'תודה לאל!' אמר בילבו בצחוק והושיט לו את צנצנת הטבק." אנחנו עוד נחזור לסיטואציה הזאת ב'ההוביט'. אבל כרגע נסתפק בשאלות אחדות.

'ההוביט' הוא סיפור של הצלחה גמורה, מוחלטת. “There and back again”. זאת בניגוד ל'שר הטבעות', שם ההצלחה והניצחון מרירים בהרבה, וקשורים באובדן ובצער. או כפי שאומר פרודו: "בילבו יצא לבקש מטמון, יצא על מנת לחזור. ואני יוצא לאבד מטמון, ויוצא שלא על מנת לחזור, ככל שאני רואה". וכאן נשאלת השאלה – מדוע בכלל בילבו הצליח? האם בזכות עורמתו, שכלו הטוב, מזלו ושתי רגליו שעמדו תמיד על הקרקע? או בזכות הנבואות, שעמדו להתגשם בין כך ובין כך? בקיצור – האם ×”×™×” בילבו הוביט שחפץ באוצר, וזכה בו בזכות כישרונותיו האישיים, או שמא ×”×™×” רק כלי לכוחות חיצוניים, שחפצו שהוא ימצא את הטבעת (וההמשך ידוע)?

כאן מקופלת אחת השאלות הקשות ביותר במיתולוגיה הטולקינאית כולה - מהי השפעתו של הגורל על בני אדם (או הוביטים)? האם אנחנו, אליבא דטולקין, כלי שחמט הנתונים להשפעת הנבואות שמקורן בכוח עליון? האם מעשינו הטובים והרעים אכן משנים משהו? ומה עם הבחירה החופשית אשר ניתנה לנו, הבחירה בין טוב לרע אשר טולקין כל כך מדגיש? ב'ההוביט' אנחנו מדברים על הצלחה, אבל מה עם כשלונות, תבוסות ומוות? האם גם הם קשורים לחטאים או טעויות של בני אדם, או שמא מכוונים הם גם בידי הנבואה, גורל אשר מוטווה ביד נעלמה?

הדילמה הזאת מופיעה אין ספור פעמים במיתולוגיה הטולקינאית על כל גווניה. החל מסיפורי ילדים משעשעים כדוגמתו של 'ההוביט' ועד לאפוסים רציניים כ'שר הטבעות', 'הסילמריליון' או 'שירת ליתיאן'.

כדי לפתור את הבעיה הסבוכה הזאת, עלינו לחזור לראשית, להתחלה של הכל – סיפור הבריאה הטולקינאי. שם נקבעו מתכונות העולם ושם, בשורות הסתומות והחידתיות של סיפור הבריאה, טמון גם המפתח לבעיית הגורל והרצון החופשי. וכך כתוב ב'קוונטה סילמריליון': "×”×™×” ארו, האחד, והוא הקרוי בארדה בשמו אילובטר; הוא ברא תחילה את האינור, הקדושים. הם היו ילידי מחשבתו, והיו עמו בטרם נברא כל דבר. והוא דיבר אליהם, והעלה לפניהם צלילי מנגינות; והם שרו לפניו, וישמח לבו". סיפור הבריאה הטולקינאי הוא סיפור מוזיקלי. צלילי המנגינות של האיינור, המלאכים, מעין סימפוניה שארו, האל, מנצח עליה, קובעים את מתכונת העולם על כל עידניו, מראשיתו ועד סופו. כאן, למעשה, נקבע הגורל. אבל האם גורל ×–×” הוא מוחלט? עוד נראה. "אז אמר להם אילובטר: זהו רצוני, ×›×™ תהפכו את הניגון אשר הכרזתי לפניכם למנגינה כבירה, כולכם גם יחד. ובאשר הצתי בכם את השלהבת אשר לא תכבה לעד, קומו והראו את כוחכם. עטרו את הנעימה במחשבותיכם וברעיונותיכם, כאוות נפשכם. ואני אשב ואסכית, ואשמח עליכם ×›×™ עוררתם יופי רב לחיים בשירתכם".

כאן נזרעים הראשונים בזרעי הרצון החופשי – האיינור, המלאכים, משתתפים בבניית העולם, כל אחד לפי מזגו ונטיות ליבו.

מלקור, האיינו המורד ואבי הרוע במיתולוגיה הטולקינאית, מורד באל ושוזר במנגינה צלילים כאוות נפשו. כך נוצר הצריר, הדיסוננס, ומתחיל הרוע בעולם. מלקור מנצל את הבחירה החופשית אותה העניק האל לברואיו יתר על המידה. אבל – "אז דיבר אילובטר ויאמר: 'אדירים הם האיינור, ואדיר מכולם מלקור. אבל למען יידע הוא, ויידעו כל האיינור, ×›×™ אני אילובטר, אראה לכם את הדברים אשר שרתם. אז תראו את פרי מעשיכם,. ואתה, מלקור, תראה ×›×™ אין לנגן נעימה אשר מקורה הראשון איננו בי, אף אין לשנות נעימה על אפי ועל חמתי. ×›×™ כל המנסה זאת יווכח ×›×™ לא ×”×™×” אלא כלי בידי, לעשות בו דברים נפלאים אשר לא שיערה נפשו'".

כלומר, גם הרוע, ואיתו הבחירה החופשית כולה, משמשים כלי בידי האל "לעשות בו דברים נפלאים אשר לא שיערה נפשו". הכל ידוע לאל, הכל נובע ממנו, הוא עילת כל העילות (אם נשתמש בלשון פילוסופית). אבל בכל זאת – הרשות נתונה. ישנה בחירה אשר התחילה, כאמור, בחירות אשר נתן אילובטר למלאכיו בבריאת העולם.

ושוב אנחנו חוזרים לשאלה הראשונית – מה הוא המתח, אם קיים ×›×–×”, בין גורל ובחירה חופשית בארדה? איך אפשר להסביר את הבחירה החופשית בין טוב ורע, שטולקין מדגיש אותה בלא הפסק, מול האל הכל יכול שקובע את כל תולדות ארדה במנגינה שהגה?

הייתי רוצה להציע הצעה. לדעתי, קבע אילובטר במנגינה קשת גדולה ורחבה של אפשרויות, התלויות בפועלם, החלטותיהם ומעשיהם של בני הלילית, בני האדם ושאר היצורים החיים בארדה. אולי הסוף ידוע, ויגיע בדרך זו או אחרת, אך דווקא האמצע – גורלם של ממלכות, עמים ויחידים, בין בריאת העולם לסופו, הוא באמת משנה. ×›×™ כאן, בתווך ×”×–×”, מצויה היצירה כולה – אושר וצער, חיים ומוות, הצלחה וכישלון. ננסה להדגים את ×–×” באמצעות מספר סיטואציות מיצירותיו של טולקין, כאשר אנסה להוכיח שבכל אחת ואחת מהווה הגורל מעין פוטנציאל, משהו שיכול לקרות אם יבחר האדם בבחירה זאת מרצונו החופשי. הגורל יכול לסייע לו, להכווין אותו, אך לא לבחור את הבחירה במקומו. לדעתי, דבר ×–×” נכון הן להצלחות ולנצחונות והן לכשלונות ולטרגדיות במיתולוגיה הטולקינאית.

הייתי רוצה להתחיל דווקא משתי דוגמאות מ'הסילמריליון'. הראשונה קשורה בטרגדיה של טורין טורמבר, לוחם אנושי אמיץ וחסר מורא, שמובל צעד אחר צעד לחורבן עצמו וכל הסובבים אותו. טורין הוא גיבור טראגי קלאסי, שכוונותיו בסך הכל טובות, אך בכל מקום שילך משאיר הוא אחריו נתיב של מוות, הרס וחורבן, עד לאובדנו ולמותו שלו. כביכול, אין יותר מסיפור טורין בכדי להדגים את השפעתו ההרסנית של הגורל - גורלו של טורין מהווה מעין אש מאכלת, אשר שורפת והורסת כל דבר אשר בסביבתו. רק בכוחות עצמה כבתה האש, לאחר מותו של טורין טורמבר עצמו, וסביבה חורבן מוחלט. ראשית הסיפור בקללה. הורין, אביו של טורין, נלכד בידי מורגות, הוא מלקור שר האופל ואבי הרוע בארדה כולה. הורין לועג למלקור ולא מוכן להשתעבד לו, אפילו כשבוי. מלקור הזועם מקלל אותו ואת כל זרעו בקללת חורבן נצחית: "שב עתה כאן, וראה את הארצות אשר בהן יבואו רשעה וייאוש על אהובי לבך. ללעוג לי הרהבת, ולפקפק בכוח מלקור, שר ואדון לגורלות ארדה. לכן מבעד לעיני תראה, ומבעד לאוזני תשמע. ולעולם לא תצא את המקום הזה, עד יתגשם הכל אל קיצו המר". הקללה הוטלה אמנם על הורין, אך היא כוונה ישירות אל בנו יחידו, טורין, שנולד במחוז האנושי דור-לומין, וחונך לשנאה בלתי מתפשרת למלקור ולמשרתיו. טורין יקדיש את חייו למלחמה במשרתיו של האויב, אך הקללה שהוטלה על אביו, במשולב עם גאוותו ועיקשותו, יביאו אותו לסוף מר ונמהר.

הוא גדל כנער בממלכת בני הלילית דוריאת, שם הוא היה מוגן בפני הקללה. אך פרשה אומללה בה הוא מסתבך מביאה אותו, על לא עוול בכפו, למשפט המלך. במקום להתייצב למשפט, שם, כפי שמתברר מאוחר יותר, היה מזוכה, בורח טורין מבני הלילית בשל גאוותו ובכך חושף את עצמו בפני קללת מלקור הנוראה. הוא הופך לפורע חוק נוקשה, ואף כי הוא שומר תמיד על אצילות לבו ונלחם במשרתי האויב היכן שיהיו, הוא מסרב לשוב לדוריאת, אפילו כאשר שליחי המלך אומרים לו שזוכה במשפט. גאוותו מכשילה אותו והוא ממשיך בנתיב שיוביל אותו לחורבנו המר. ממלכת בני לילית נוספת, נרגותרונד, אליה מתחבר טורין, נחרבת עד היסוד באשמתו. בשל רצונו בתהילה ובקרבות, הוא מפתה את לוחמי הממלכה לצאת לקרב גלוי נגד מלקור. הדרקון השטני גלאורונג, משרתו של מלקור, מחריב את נרגותרונד, אך טורין מצליח לברוח ונשבע לחסל את הדרקון.

נתיב הדמים שלו עוד לא ×”×’×™×¢ לקיצו. מכאן פועלת הקללה באופן מושלם -למרות שהוא הורג את גלאורונג, בסופו של דבר, טורין קוטל בטעות את ידידו הטוב ביותר, הוא מגלה שנשא לאשה, בלא ידיעתו, את אחותו ורוצח, בזעמו חסר המעצורים, את מנהיג אנשי היער שהעניק לו ×”×’× ×” ומחסה. גלאורונג, הדרקון המרושע של מלקור, הוא שמנחית עליו את מכת הגורל האחרונה, ומגלה לו שהתחתן עם אחותו. הוא מעמת, בצורה אכזרית אך אמיתית, את טורין עם קללת גורלו ועם כל חטאיו. ואם נשתמש במילותיו של גלאורונג לניינור, אחותו של טורין – "הדוקר בחשיכה, המערים על אויביו, המועל באמון רעיו, הקללה לשאריו, טורין בן הורין!" ומר הוא סופו של טורין טורמבר – הוא נופל על חרבו, אותה החרב בה קטל את ידידו ומת בודד, נטוש ואומלל.

איזכורי השפעת הגורל בסיפורו של טורין הינם רבים מספור, אבל בשום נקודה שהיא לא ×”×™×” הגורל מתגשם בלא חטאיו של טורין, גאוותו ועיקשותו. כאשר מסתבך טורין בדוריאת באותה פרשה אומללה (קטטה עם אחד מיועצי המלך, שבסופו נהרג היועץ, אף ×›×™ טורין לא התכוון לחסלו) אומרים בני הלילית ×›×™ "גם לכאן ×”×’×™×¢ רצון האויב". היינו – הקללה ארגנה לטורין את הנסיבות החיצוניות – הפרשה שתגרשו מדוריאת. אולם מאוחר יותר מתברר ×›×™ אם ×”×™×” מוחל על כבודו ועומד מול המלך תינגול למשפט, ×”×™×” מזוכה והקללה לא היתה מתגשמת. אותה תבנית שניתן לראות כאן תקפה לכל המאורעות שלאחר מכן, לפחות בתחילת הסיפור. הקללה יוצרת את הנסיבות החיצוניות, אך בלא "שיתוף הפעולה" של טורין, באמצעות חטאיו, היא לא היתה מצמיחה את פרי החורבן שהצמיחה.

גם מאוחר יותר מאבד טורין הזדמנות לחזור בו – הוא לא מוכן לשוב לדוריאת אף ×›×™ שליחי המלך אומרים לו ×›×™ זוכה. מכאן הוא חושף את עצמו לפגיעתה הרעה של קללת מלקור, ששבה ומכה בו בלא מעצור.

הרג ידידו הטוב, בלג קותליון, נגרם במפורש בידי הקללה, מאחר שנעשה בלא מודע, כאשר מעיר בלג את טורין במפתיע. אך כאן ניתנת לטורין שוב הזדמנות לחזור לדרך הישר – שהותו בממלכת נרגותרונד ואהבתו לפינדוילס, בת המלך אורודרת. אף נאמר לו ×›×™ כעת, עומדת פינדוילס לבדה בין טורין לבין גורלו הנורא. אך שוב מכשילים את טורין חטאיו. נרגותרונד ×”×™× ×” ממלכה נסתרת, ואין בה כוח לעמוד מול צבא מורגות בקרב גלוי. לכן, נוהגים אנשיה להכות במשרתי האויב מהמארב, ולשמור את ארץ נרגותרונד סודית מפני זדונו. אך טורין, החפץ בתהילה ובקרבות, משכנע את אורודרת מלך נרגותרונד לצאת לקרב גלוי, ובכך מביא לחורבן הממלכה בידי הדרקון גלאורונג. וגרוע מכך, בעקבות זאת נרצחת גם אהובתו פינדוילס בידי האורקים. וכעת, שוב בגלל חטאיו של טורין, יכולה הקללה להכות בו בלא מעצור. בגלל שרשרת אומללה של אירועים, הנגרמת בלא ספק בידי הקללה, מתחתן טורין בלא ידיעה עם אחותו ואף מכניס אותה להריון. כעת חווה הלוחם האומלל את מלוא אכזריות הקללה, ואף הרג הדרקון גלאורונג, כביכול מעשה גבורה שיש להשתבח בו, רק מביא אותו עוד פסע לשפת התהום. גלאורונג, למעשה, מנחית עליו את מהלומת הגורל האחרונה והסופית.

דומה שמכאן הגורל מושל בו באופן מוחלט, אבל לא כן הוא. גם לאחר שהרג את גלאורונג, לפני שהוא מאבד עצמו לדעת, מוכנים שליחיו של המלך תינגול להחזירו לדוריאת ולמחול לו על כל חטאיו. אבל טורין מאבד גם הזדמנות אחרונה זאת – "ובעודו יושב שם בא מבלונג עם גדוד בני לילית אפורים אל מעברות הטיגלין. והוא הכיר את טורין ובירכו לשלום, ואכן שמח למוצאו ×—×™. ×›×™ שמע, שיצא גלאורונג בדרכו לברתיל, וגם שמע שהחרב השחורה מנרגותרונד נמצאה שם עתה. לכן יצא להזהיר את טורין, ולעוזרו אם יצטרך. אך טורין אמר: 'איחרת לבוא – מת הדרקון'. והם השתוממו והרעיפו עליו שבחים. אך הוא לא נתן דעתו לשבחיהם, ואמר למבלונג: 'רק זאת אשאל: מה בשורה בפיך על שארותי, ×›×™ בדור-לומין נודע לי שיצאו לממלכה הנסתרת'. אז נבוך מבלונג, אך נאלץ לספר לטורין ×›×™ אבדה מורוון, וכי על ניינור הוטל כשף של שכחה שתוקה, והיא נמלטה מפניהם בגבולות דוריאת ונסה צפונה. אז ידע טורין לבסוף ×›×™ הדביקו גורלו, ושלא בצדק המית את ברנדיר. וכך נתגשמו בו דברי גלאורונג. והוא צחק כמטורף וקרא: 'הרי זו הלצה מרה לאמיתה!' וציווה על מבלונג לקום ולשוב לדוריאת, ולשאת את קללותיו שמה. 'וקללה גם עליך ועל שליחותך!' קרא. 'רק זו חסרה לי. ועתה בא הלילה'." וכך נסגר המעגל – לאחר שנסגרה טבעת הגורל ההדוקה על גרונו של טורין, חותם אותה חטא הגאווה האחרון במנעול שאין לשוברו. וכך, אכן, בא הלילה.

מסיפור זה, כמו מכל סיפורי הגורל האחרים במיתולוגיה הטולקינאית, ניתן להסיק כי הגורל המר נופל משילוב של גזירה אלוהית (או שטנית, במקרה של טורין טורמבר) וחטא אנושי. רק השילוב הקטלני הזה הביא על טורין טורמבר את סופו. וכפי שכך מתרחשות טרגדיות, כך גם זוכים העמים החופשיים בנצחונות גדולים. כי תמיד אותו השילוב, בין הגורל למעשה, מכריע את הכף בבליראנד, בארץ התיכונה ובארדה כולה. כפי שטורין נפל בשל גאוותו, ובשל רצונו לפעול תמיד לבדו, כך, מצד שני, מביאים הצניעות, החסד והאהבה לניצחון גדול.

את זאת אפשר להדגים באמצעות הסיפור המרכזי השני ב'הסילמריליון', ולדעתי הסיפור המקסים ביותר בכל יצירתו של טולקין – סיפורם של ברן ולותיין. ברן, כמו טורין, הוא לוחם אנושי צעיר שמתייתם מאביו בעודו נער. אביו מנהיג חבורה של פורעי חוק הנלחמת כנגד מלקור ומשרתיו, שמשליטים את עריצותם השטנית בצפון הארץ התיכונה. בעקבות בגידה מושמד מחנה המורדים ומבין כולם נשאר רק ברן בחיים. מיואש ומתוסכל נודד ברן בשטחי הפרא, וקוטל את משרתי האויב היכן שיהיו. בנדודיו הוא מרחיק לכת וחוצה את גבולותיה הסודיים של ממלכת בני הלילית דוריאת, בה התחנך גם טורין, אותו הזכרתי קודם לכן. כאשר ברן נודד ביער הוא שומע מנגינת חליל נפלאה, ורואה עלמה בת לילית יפיפייה רוקדת ביער. זאת היא לותיין, בתו של מלך דוריאת תינגול. לותיין בורחת מברן כאשר היא רואה אותו, אך כאשר הוא זועק את הכינוי שנתן לה – טינוביאל, זמיר בשפת בני לילית, היא עוצרת. באחד מרגעי השיא הרגשיים של 'הסילמריליון', מתאהבים ברן ולותיין באהבה טהורה וחסרת מעצורים, כמתואר בשירת ליתיאן:

"לרום גבעה זינק, אבה,

חיקו לשטוף באהבה.

ריקות ידיו והיא חולפה,

כחץ שלוח בסופה,

אך אחריה חש מיהר,

קרא לה וליבו בוער,

בשם מתוק כטל מזהיר,

בלשון לילית פשרו זמיר:

'טִינוּבִיאֵל! טִינוּבִיאֵל!'

קולו כרעם מתגלגל,

כפעמון המצטלצל:

'טינוביאל! טינוביאל!'.

מילות כמיהה ואהבה,

עזות כל כך ובדממה,

קפאה אך רגע,

האימה נמוגה לה.

באש להט,

לעבר לותיין שעט,

זינק וכברק הכה,

נשק בלהט לנסיכה.

לפתע חץ בהיר וזך,

של אהבה ליבם פִּילַח.

ובראי עיניה דוק,

נשקף אור כוכבים מתוק".

איש לא יוכל לאוהבים הללו, שאין בהם כל גאווה או חמדנות, אף לא מורגות עצמו. תינגול, אביה של לותיין, מסרב מכל וכל להתיר לבתו לחיות עם בן תמותה ולכן מטיל על ברן משימה שהוא יודע שימות בה: גניבת יהלומי האור, הסילמרילים, מכתרו האפל של מלקור השטן עצמו. צבאות גדולים לא הצליחו במשימה זאת, וכיצד יעמוד בה ברן לבדו? ברן לועג לתינגול, ואומר לו שאם מלכי בני הלילית מוכרים את בנותיהם תמורת תכשיטים, לו יהי כן. ללותיין הוא מבטיח שלעולם לא יקנה אותה, אלא יקח אותה רק מרצונה החופשי. חטא הרכושנות והגאווה של תינגול, כמובן, יתנקם בו מאוחר יותר. למעשה, ברגע זה גוזר מלך דוריאת על ממלכתו את סופה הנורא. אשתו מליאן, הרואה גורלות, מנבאת לו זאת במילים חריפות:

"וקול קפוא, צונן נשמע,

פילחה מליאן את הדממה:

'מלכי הטוב, במזימה

תבונה שיקעת ועורמה,

אך אם עיני אינן טועות,

שחורות לך הן מנבאות.

ליבך אך אבדון ביקש,

לו מוות אכזרי ליחש,

יהיה עדיף זה עבורך,

אך לא ללותיין בתך.

כי לה אֶצְפֵּה גורל אכזר,

במחשכי ארצות נכר'."

תינגול אינו מבין את דברי הנבואה ועונה לאמור:

"'אשר אהבתי לא אמכור',

אמר, טובל קולו בכפור.

'לבן תמותה קלוש, אומלל.

אך זה יצא, וכבר נכשל

בשליחותו, נטול תקווה,

 בשלג נר חייו כבה.

ואם לא כן, אותו נבל

אשר הוליך בתי שולל,

כך בי נשבעתי! מצינוק

של חלמיש, אפל, עמוק

לא עוד היה רואה שחקים

מצל תהום מעמקים!'."

שוב שימו לב לאותו עיקרון – גורל שנגזר בשל חטא אנושי, במקרה ×–×” חטאו של תינגול. רק שילוב הגורל והחטא מסוגלים להצמיח את פרי החורבן. ומליאן, הנביאה, רואה זאת ואין בידה להושיע:

"ובמליאן חזון אכזר

כנבואה קלושה זהר.

בחיוכה נסוך כאב,

במררה ליבה דואב.

וברוחה פלגי דמים,

מכאוב צורב בחכמים".

ברן יוצא לחפש את הסילמריל ועובר הרפתקאות מסמרות שיער, כאשר רק אהבתו ללותיין מניעה אותו לאורך כל הדרך. הוא מקבל עזרה מפינרוד פלגונד, אציל הנפש, שליט ממלכת בני הלילית נגרותרונד, ומאהובתו לותיין, שבורחת מהבית בו כלא אותה אביה, על מנת שלא תצטרף לברן במסעו. כאשר נלכדים פינרוד וברן בידי סאורון, גדול משרתיו של שר האופל, מקריב מלך בני הלילית את חייו למען בן האדם. לותיין, המלווה בכלב הנבון הואן, שמקורו בגן העדן, ואלינור, מביסה את סאורון ומשחררת את אהובה. לאחר מסע מפרך מביסים ברן ולותיין, בתחבולות שונות, את השטן עצמו וברן, המחופש לזאב, עוקר את אחד הסילמרילים מכתרו.

מול אהבתם של ברן ולותיין, אומץ ליבם, ונכונותם למות למען המשימה, איש לא יכול לעמוד. מלקור עצמו, שכל גבורת בני הלילית לא הצליחה להביסו, מובס על ידי אהבה ונכונות להקרבה עצמית.

כאשר ברן מת (ביחד עם הואן) בקרב מול קרכרות, הזאב השטני האדיר, מרחיקה לותיין עד ארץ המתים כדי להשיבו. אפילו מנדוס האכזר, שקללתו הוטלה על כל בני הלילית הגולים מגזע הנולדור, לא יכול להפריד בין השניים, והוא משחרר את ברן. אך לאהבה יש גם מחיר - על לותיין לוותר על ×—×™×™ האלמוות שלה כדי להיות עם ברן. היא מסכימה, והשניים נישאים – הטוב שבגזע בני הלילית ובגזע בני האדם מתאחד.

אך למרות שהסילמריל הוא פרי נצחונם של ברן ולותיין, מביא הוא על אביה של לותיין, תינגול, את אובדנו. הגמדים, איתם הוא מסתכסך בשל חמדנותו ותאוותו ליהלום (לפי הגרסה אשר מוצגת בסילמריליון שמוכר לנו – יש גם גרסאות אחרות), קוטלים אותו ומחריבים את ממלכתו, ובני פאנור, שחומדים את הסימלריל לעצמם, משמידים אותה באופן סופי.

חטאיו של טורין טורמבר מובילים אותו למותו ולתבוסותו. הרגשות הטהורים של ברן ולותיין מובילים אותם לנצחונם.

העיקרון הטולקינאי שניתן לראות הן בסיפור טורין והן בסיפור ברן ולותיין הוא כזה - גאווה וחמדנות הן חטאים ממיתים שמביאים לאובדן, בעוד שאהבה, הקרבה עצמית ומסירות, רק הם יביאו את הגאולה.

כעת ניגש לניתוח תפקידו של הגורל בעלילת ברן ולותיין. אינספור פעמים בסיפור מודגש הגורל שהפגיש את ברן ולותיין, ולא בכדי – אחד מצאצאיהם הוא אלרונד, מלך ריבנדל, שלו תפקיד מכריע בהצלת העולם מסאורון ובמלחמת הטבעת. תפקידם בתולדות העולם הוא מרכזי כל כך, עד ×›×™ אף ב'שר הטבעות' מוקדשות להן שורות לא מעטות, הרבה יותר מאשר לאירועים מיתולוגיים אחרים. בניגוד לטורין טורמבר, אותו מושך הגורל לאובדנו, גזר הגורל ×›×™ ברן ולותיין יצליחו במשימתם. אך האמנם כך? האם הצלחתם במשימה, שנראתה בלתי אפשרית כמעט, היתה מובטחת מראש? לדעתי התשובה היא שלילית. הגורל רק מאפשר לברן וללותיין להצליח, באם יתמידו במשימתם וינהגו נכון, היינו – כל מה שטורין טורמבר לא עשה. בלא אומץ ליבם של ברן ולותיין, בלא אהבתם ×”×¢×–×” ממוות ובלא התמדתם - לא ×”×™×” הגורל הטוב יכול להתגשם. אם לא היו מביאים את הסילמריל לדוריאת, לא היתה מתגשמת גם נבואת החורבן של תינגול. גם כאן אנחנו רואים את הקשר ההדוק שבין הנבואה למעשה, בין הנבואה לבחירה החופשית – אין קיום לאחת בלא האחרת, והן שזורות זו בזו עד לבלי היכר.

הייתי רוצה להמשיך ולהעמיק בסוגיה הזאת דווקא באמצעות אחת מדמויות המשנה בסיפור ברן ולותיין – הואן, הכלב המלאכי מארץ ואלינור, שעוזר לברן וללותיין בשליחותם. כביכול, מכל הדמויות במיתולוגיה הטולקינאית, מונחה הואן יותר מכל בידי הגורל. וכך נאמר עליו בשירת ליתיאן:

"ואף רומח, כישוף של אוב,

זאב בסתר יארוב,

או תרעלת כשפים קסומה,

אף חץ על פני האדמה,

לו לא יכול, כי עוד כֶּגוּר,

חתום גְזַר גורלו, סגור,

נורא הדין, כנשוֹך נחש,

והוא ממנו לא חשש,

מוכרת הנבואה לכל,

בקרב גבורה שדוד יפול,

בפני זאב אדיר, גדול,

אך רק מול האדיר מכל,

מכל זאב שלו קדם,

במערות מחשך ודם."

גורלו של הואן הוא ברור וחותך. עד כדי כך ברור וחותך שכולם יודעים אותו. אפילו סאורון, שרוצה להרוג את הואן, הופך את עצמו לזאב האדיר מכל ובא להתמודד מולו. כי כידוע הואן מנצח תמיד, ושום דבר לא יכול להורגו, מלבד אותו זאב אדיר. וסאורון, להפתעתו הרבה, מגלה כי הוא אינו הזאב האדיר מכל, והואן מביס אותו וכמעט משסע את צווארו. הגורל הוא חמקמק, מסובך ומסוכן מאד להתעסק איתו ולנסות להגשימו. כי לא נגלו כל צפונותיו אלא לאל עצמו. ובאמת, בסופו של דבר, מת הואן בידי הזאב האדיר מכל, קרכרות, והורג אותו בו זמנית. הנבואה מתגשמת.

הואן הוא דמות טרגית במיוחד. הוא עצמו רואה עתידות ומנבא את מותו המתקרב. מותר לו לדבר שלוש פעמים בטרם ימות. בפעם השנייה הוא מדבר בפני ברן ולותיין ומנבא להם את עתידם במילים קשות וסתומות. גם הוא, בסופו של דבר, לא יודע את כל העתיד ואת נבואת הגורל. הוא רק מרגיש, שבשער אנגבנד יפגשו ברן ולותיין את קרכרות, הזאב האדיר מכל, שיהרוג אותו עצמו. הייתי רוצה לצטט את הנבואה בשלמותה, כדי להראות כמה לא ברור הגורל, וכמה נתיבים עקלקלים שונים מכיל הוא בתוכו:

"אותך גורל אילץ לגזול

מכתר מורגות או תינגול,

פנינה אשר תהי גונבהּ,

בחר בין שבועה לאהבה!

אם לא אלה תאבה הַפֵר,

גורל נורא לָךְ יגזר.

תנפח לותיין נפשה בדד,

או כי בנתיבך תצעד,

תחלוק גְזַר גורלך המר,

ויחד מוֹתוּ בנכר,

שם בנבכי עתיד נסתר,

ימתין כתער חד, אכזר.

תקווה קלושה אך במסע,

דולקה כנר, לא מָסְסַה.

אם בלבוש אנוש תצעד,

תאבד בתהום צללים לעד,

וכשוטה פזיז תרהב,

עמוד מול צבא מורגות בקרב.

כי עורמתו של פלגונד,

תושיעך מקרב אבוד.

אותה מעט כעת תטיב,

אם לעצת הואן תקשיב.

(כאן מציע הואן לברן וללותיין דרך פעולה להתחפש לעטלף ולזאב וכך לחדור למבצרו של מורגות, והוא ממשיך)

בלהב אש ליבי צרב,

את ברן ולותיין אוֹהַב,

חַרֵף נפשי אף עבורכם,

וסכנות אימים שכרכם! …

אך לי כעת ליבי יאמר,

שאת גזר דיני אכזר,

בשער מורגות תפגשו,

עת שר האופל תבקשו.

ושתי רגלי הלוהבות,

לשער אופל תלאובות,

לא עוד יובילו. התקווה

תשכך כנר אשר כבה.

יליטו ערפילים עיניי,

לא עוד אדע מה לפני,

מה לי רזי גורל צופנים,

בהיכלות של אבנים.

הייתכן כי לטובה,

תִבְקָעוּ נגד כל תקווה,

נתיב שנית לדוריאת?

ושם אמתין לכם בדד,

אולי אי אז עוד ניפגש,

מעבר לדמים ואש,

תכבול את לב שלושתנו ברית,

יחדיו בטרם אחרית."

הואן, מעבר לכל המילים הגבוהות, נותן למעשה לברן כמה אפשרויות ומבהיר לו שגורלו ×™×”×™×” שונה בכל אפשרות שיבחר. בכל מקרה עליו לגנוב את אחת "הפנינים". או לגנוב את הסילמריל ממורגות, או להפר את התחייבותו לתינגול וכך לגנוב את לותיין (פנינתו של תינגול). זאת אומרת, הואן נותן לברן אפשרות להתחמק מהמבחן כולו. אבל חוש הכבוד של ברן אינו מאפשר לו לפעול כך. וזאת כבר החלטה אנושית שאיננה קשורה לגורל. שוב אנחנו רואים כיצד משפיעה הבחירה האנושית על הגורל, שרק מנחה ומכוון אותה. הואן מוסיף ואומר שעל ברן ולותיין ללבוש צורה של מפלצות על מנת להתגנב להיכל מורגות – זאת כבר החלטה טקטית, אבל גם אם ברן לא ×”×™×” מקבל אותה (× × ×™×— בשל גאווה בסגנון טורין טורמבר), הוא ולותיין היו מתים בוודאות עוד לפני שהיו מגיעים לשערי אנגבנד, וגם כך לא ×”×™×” מתגשם הגורל שנחזה (הצלחת ברן ולותיין וחורבן דוריאת). מצד שני אומר הואן שהוא מודע היטב לכך שגורלו המר אורב לו בשערים, היינו – הצלחתם של ברן ולותיין תהיה חורבנו. ראו כמה נתיבים מצטלבים של גורל בסיפור עלילה אחד! ובכל זאת עוזר הואן לברן בשליחות שתביא את מותו, רק מאהבתו את ברן ואת לותיין. ובסופו של עניין אומר שאף הוא אינו יודע את העתיד המדוייק.

האם באמת נגזר גורלו של הואן מראש? אכן, הוא הדמות שהגורל משפיע עליה בצורה החזקה ביותר בכל הלגנדריום הטולקינאי. ובכל זאת, אפשר לפקפק בהנחה הזאת, ולומר שהגורל נגזר על הואן, באם ינהג בהתאם לאופיו ולצו ליבו. אם לא היה עוזב את אדונו הקודם (קלגורם, בנו של פאנור) ועובר לשרת את לותיין, ודאי שלא היה נפגש בקרכרות, הזאב האדיר מכולם, וגורלו לא היה מתגשם, לפחות לא בדרך זאת. החריג בסיפור הואן, וזאת הנקודה אשר הופכת אותו לכה עצוב וטרגי, הוא היפוך משוואת הגורל. בדרך כלל משתלבים גורל וחטא לתבוסה וחורבן (טורין טורמבר), או גורל וחסד לניצחון והצלחה (ברן ולותיין). אבל אצל הואן משתלבים דווקא גורל ומעשים טובים וגוררים אותו לסופו הנורא.

ישנן עוד דוגמאות בסילמריליון, ובכולן משתקפת אותה תופעה – שילוב גורל ומעשה. הדבר איננו שונה ב'ההוביט' וב'שר הטבעות'. ההפך הוא הנכון – חמקמקות הגורל מודגשת עוד יותר בספרים הללו, המפותחים וחשובים בהרבה מעלילות 'הסילמריליון' שחיבורן לא נשלם מעולם. אם נחזור לאפיזודה שתיארנו קודם לכן ב'ההוביט', ניתן לשאול את השאלה: האם נגזר שבילבו ימצא את הטבעת? האם מדובר כאן במעין התערבות אלוהית והסוף גזור וידוע מראש? לכאורה, התשובה היא כן, שימו לב לתיאור מציאת הטבעת בידי בילבו בפרק 'חידות באפלה': "לאט לאט קם והחל לגשש על ארבע, עד שנגע בקיר המנהרה; אך לא למעלה ולא למטה לא כלום: שום דבר, אין זכר לשדים [אורקים] ואין זכר לגמדים. ראשו ×”×™×” סחרחר, ואף לא ידע בברור את הכיוון שהלכו בו כשנפל. הוא ניסה לנחש כמיטב יכולתו, וזחל כברת דרך, עד שפתאום × ×’×¢×” ידו במשהו שנדמה לו כטבעת מתכת קטנה וקרה, מונחת על קרקע המנהרה. ×–×” ×”×™×” מפנה מכריע בחייו, אבל הוא לא ידע זאת. הוא שם את הטבעת בכיסו כמעט ללא מחשבה; ודאי שברגע ×–×” לא נראתה שימושית במיוחד. הוא לא הרחיק עוד ללכת, התיישב על הקרקע ושקע במחשבות נוגות זמן ממושך. הוא ראה את עצמו בדמיונו מטגן חביתה במטבח בביתו – ×›×™ כבר הרגיש בקיבתו שהגיעה השעה לארוחה כלשהי. אבל מחשבותיו אלה עשאוהו אומלל עוד יותר".

מהקטע ×”×–×” ניתן לראות בבירור שיד הגורל הנחתה את בילבו במציאת הטבעת. כל רוח הקטע מרמזת על כך שטבעת זהב היתה הדבר האחרון אשר עניין אותו באותו הרגע. הוא ×”×™×” רעב, מפוחד, וכל מעייניו היו נתונים ליציאה מהמלכודת אליה נקלע. אבל הוא לקח את הטבעת בלא מחשבה, וזאת נראית כמו התערבות גורל מובהקת. תשובה מעמיקה יותר ניתנת כבר ב'שר הטבעות', בפרק 'צללי העבר': "'וכיצד כיוונה את השעה לבואו של בילבו'? אמר פרודו. 'כלום אחד האורקים לא ×”×™×” מתאים יותר?' 'לא עניין לצחוק הוא', אמר גאנדאלף. 'לא לך. ×–×” המאורע התמוה ביותר בקורות הטבעת, עד ×›×”: שבילבו הופיע בשעה היעודה ובאקראי פגעה בה ידו בחשיכה. התגוששות של כוחות יש כאן, פרודו. מבקשת היא, הטבעת, לחזור אל בעליה. היא חמקה מיד איזילדור, והסגירה אותו; בבוא שעת כושר נאחזה בדיאגול המסכן, והוא נרצח; אחריו בא גולום, והיא ניצלה אותו עד תום. שוב לא ×”×™×” בו מועיל; קטן ×”×™×”, ושפל מדי; כל עוד יחזיק בה לא תצא מן האגם העמוק. והנה, כיוון שבעליה התעורר לחיים והתחיל משלח את שלוחות מחשבתו הרעה מיער אופל, ×–× ×—×” את גולום. ואז גרם המקרה שיאספנה יצור בלתי משוער ביותר: בילבו אשר מן הפלך! כוח אחר פעל כאן, שאינו סר למשמעתו של יוצר הטבעת. לא אוכל, בשעה זו, לומר דברים מפורשים. אך זאת אומר, שבילבו ×”×™×” מיועד למצוא את הטבעת, ולא בפקודת יוצרה. משתמע מכאן שגם אתה היית מיועד לקבלה. וייתכן שזו מחשבה מעודדת'." הדיאלוג ×”×–×”, מתוך 'שר הטבעות', הינו, לדעתי, דיאלוג מאלף, ומציג באור עמוק בהרבה את ההתרחשות שתוארה ב'ההוביט'. כאן נאמר במפורש שהיתה זו יד הגורל, אשר הובילה את הטבעת לידי בילבו. ולא יד גורל אשר נשלטת בידי סאורון, השר האפל. גם לא בידי אחד מהולאר, יש להניח – אין בכוחם לקבוע גורלות מכריעים אשר כאלה. מדובר בגורל העליון מכולם, עילת כל העילות, וככל הנראה – התערבות אלוהית של ממש. לכן, ניתן לומר במידה גבוהה של סבירות, אם נאמין לגנדלף, ×›×™ נגזר על בילבו למצוא את הטבעת, וגם פרודו ×”×™×” מיועד לקבלה.

אך האם היו חייבים הדברים להשתלשל כפי שהשתלשלו? הבה נבחן את העובדות, ונתעלם מכל החלטותיו הנבונות של בילבו במהלך 'ההוביט', שהצילו את חייו פעמים רבות, ובכך איפשרו את מתן הטבעת לפרודו. אלה החלטות נורמליות וסבירות בהחלט, היינו – השתלשלות הגיונית של הגורל. אבל, וזה אבל גדול, ישנה החלטה מודעת אחת של בילבו אשר גרמה לשינוי ההיסטוריה ולנפול צו הגורל, והיא לא נטילת הטבעת עצמה – עניין אשר, כמדומה, הינו בשליטת הגורל ולא בשליטתו. שימו לב לקטע הבא מ'ההוביט': "נשימתו של בילבו כמעט נעצרה, וגם הוא נעשה דרוך. מצבו ×”×™×” נואש. ×”×™×” עליו להמלט בכל מחיר מהחשכה הנוראה הזאת, כל עוד נותר בו כוח. עליו להלחם, עליו לדקור את היצור המתועב, לנקר את עיניו, להרוג אותו. לא, ×–×” לא ×™×”×™×” קרב הוגן. הוא ×”×™×” עכשיו רואה ואינו נראה. לגולום לא היתה חרב, ובעצמו עדיין לא איים להורגו, או ניסה להורגו. והוא ×”×™×” מסכן, גלמוד, אבוד. פתאום התמלא לבו של בילבו הבנה, מין רחמנות מהולה באימה: על הימים הארוכים והשוממים ללא קרן אור או תקווה לשינוי, האבן הקשה, הדגים הקרים, ההתגנבות והלחישות. כל המחשבות הללו חלפו במוחו כהרף עין. הוא רעד. ופתאום, כאילו נוצק בו כוח חדש וביטחון. הוא קפץ במהירות הברק". בילבו מחליט לדלג מעל גולום ולא להורגו. וזאת למרות שמדובר ביצור מרושע, שקרן ורוצח מועד, שתיכנן לטורפו זמן קצר לפני כן. הוא חומל על גולום, וזאת היא החלטה אנושית ולא אלוהית, בחירה חופשית ולא החלטה של גורל. יותר מכך – בנסיבות שתוארו ב'ההוביט', הרג גולום ×”×™×” המעשה הטבעי והנבון לעשות, ולו לשם ×”×’× ×” עצמית.

ומה משנה החלטתו של בילבו? את הגורל כולו! ראשית כל, דבריו של גנדלף ב'שר הטבעות'. פרודו, שילמד מאוחר יותר בעצמו את כוחה האדיר של החמלה כמגן בפני רוע, אומר לגנדלף שלוואי ובילבו ×”×™×” הורג את אותו יצור נרפש, גולום, כבר אז במערה שבהרי הערפל. וגנדלף עונה- "חבל? לא חבל שהרחמים עיכבוהו. רחמים וגם חמלה: לבלתי קטול בלא הכרח. וגמולו ×”×™×” רב. תן דעתך, פרודו: הוא התנגע במידה ×›×” מועטת, ולבסוף נחלץ, משום שהחל כך את הבעלות על הטבעת: בסימן הרחמים". שימו לב- מכיוון שבילבו התחיל את הבעלות על הטבעת בחמלה ולא ברצח (כמו שעשה, דרך אגב, גולום, שרצח את חברו הטוב כדי להשיגה) הוא לא נוגע עד שלב מאוחר מאד. וכך מסוגל ×”×™×” הגורל להעביר את הטבעת לידיו של פרודו. ומה ×”×™×” קורה לו בילבו ×”×™×” מתנגע והופך למשרת האויב או לצל רפאים? לא ניתן לדעת, אבל ודאי שהגורל לא ×”×™×” הולך במסלול אשר הותווה לו מלכלתחילה. כאן אנו רואים כמה חזק כוחה של החמלה דווקא, בהשפעה על הגורל, ונראה זאת גם מאוחר יותר, בסיפורו של פרודו עצמו. לאחר שפרודו אומר ×›×™ גולום "אויב הוא ותו לא" וראוי למוות, עונה לו גנדלף: "ראוי? אני מעז לומר ×›×™ כן. רבים מן החיים ראויים למוות. ויש מן המתים הראויים לחיים. כלום בידך לתיתם להם? אל נא תהא נחפז לחרוץ דין מוות. גם החכם בחכמים לא יראה את תכלית כל הדברים. אין בי תקווה רבה שאפשר לרפא את גולום בטרם ימות, אך יש סיכוי לכך. והוא קשור בגורל הטבעת. לבי אומר לי שהוא אמור למלא תפקיד כלשהו, לטוב או לרע, בטרם תסתיים הפרשה. ויתכן אז ×›×™ רחמיו של בילבו קבעו גורלם של רבים – לרבות גורלך אתה". אנחנו עוד נחזור לאמירה הזאת מאוחר יותר. אבל שימו לב ×›×™ גנדלף מדגיש ×›×™ יש לגולום עוד תפקיד למלא בהשתלשלות הגורל, ואין לגזור עליו דין מוות נמהר, מתוך חוש צדק חסר רחמים ובלא מחשבה. ומכאן ממשיכה העלילה הידועה לנו. אכן, רואים ב'שר הטבעות' את יד הגורל פעמים רבות, וכן את השפעתו של האויב. אך בעלילה יש גם שרשרת של בחירות והחלטות אנוש הקובעות את מהלך העלילה לא פחות מאותו צו גורל נסתר.

לפני שנחזור לסיפור פרודו והטבעת, שמכריע, למעשה, את העלילה כולה, הייתי רוצה להתעכב מעט על פרשה נוספת, המתוארת בתחילת 'שובו של המלך', פרשת קטילת המלך המכשף בידי איאוון ומרי. אותו שר לרפאי הטבעת ×”×™×”, כידוע, מלכה הנורא של ממלכת אנגמאר, שעינתה את אריאדור, צפון הארץ התיכונה, למשך שנים ארוכות. בסופו של דבר הודברה אנגמאר בידי חיל משלוח גונדורי, המלווה בכוחות של בני לילית מלינדון ומהנמלים האפורים, לא לפני שהספיקה להחריב את כל ממלכות הדונדאין שבצפון. כאשר נמלט המלך המכשף מהקרב האחרון, ואארנור מצביא גונדור רצה לרדוף אחריו ולהורגו, אומר לו שר בני הלילית גלורפינדל דבר-מה הנראה כמוזר עד מאד: "'אל לך מלרודפהו!', התרה בו גלורפינדל, אשר השקיף לתוככי האפלה המתגברת. '×›×™ לא ×™× ×™×— ×›×£ רגלו עוד על אדמת ארנור. רחוק הוא גורלו המר, ולא מיד גבר ×™×’×™×¢'. דורות רבים יהדהדו עוד המילים האלה, אך כעת רגז לב אארנור, שחפץ לנקום אך על השפלתו'." ומכאן מתגלגלת הנבואה הלאה. גלורפינדל חוזה, שנים רבות מראש, ×›×™ קצו של המלך המכשף יבוא לו, אך לא מיד גבר. דבר מוזר מאד בחברה שבה רק גברים לוחמים. וכעת נעבור לסצינת מותו של המלך המכשף, בקרב בשדות הפלנור, ונראה כיצד קטלה אותו העלמה איאוון, בהגשימה את הנבואה: "ואז, מבעד לאיפול-דעתו, דימה לשמוע את דרנהלם בדברו; אי ×›×” ×”×™×” הקול מוזר והזכיר לו קול אחר שידעו. 'סורה, בן המפלצת, אדון לאוכלי פגרים! ×”× ×— למתים וינוחו את מנוחתם!' קול צונן השיב: 'אל תתייצב בין הנאזגול ובין טרפו! ×›×™ הרוג לא יהרגך. הוא ישאך אל בית המקוננים שמעבר להררי חושך, ובשרך ייקרע מעליך ורוחך המצומקת תופקר עירומה לעין שאין לה ריסים!' נשמע קול חרב בהישלפה: 'עשה כחפצך; ואני אעצור בעדך, ככל אשר אוכל'. 'לעצור בעדי? שוטה אתה. לא יעצרני גבר ילוד אישה!' ואז שמע מרי את המוזר בצלילי השעה הזאת. דומה ×›×™ צחק דרנהלם, צחוק צלול שנשמע כצלצלי-פלדה. 'לא גבר אנוכי! ×›×™ עיניך רואות אשה. איאוון אני, בת איאומונד. אתה ניצב ביני ובין אדוני ושאר-בשרי. הסתלק, אם בן מוות אתה! ואם בן חושך אתה ועודך ×—×™, אהלום בך אם תעז לגעת בו'. היצור המכונף צרח צריחה לעברה, אך שר הרפאים עמד תוהה ומחריש, כאילו נבוך פתאום. מעוצמת ההשתוממות כבש מרי את פחדיו ולרגע פקח את עיניו, והנה סר העיוורון. לפניו, במרחק אי אלו פסיעות, רבצה המפלצת המכונפת וסביבה מעגל של חושך, ומעליה התנשא אדונם של הנאזגול, כצל זורע יאוש. לשמאלו, מול פניהם, עמדה זו אשר קרא לה דרנהלם. נשמטה הקסדה ששמרה על סודה, ושערה הבהיר נשתחרר מקישוריו ונפזר על כתפיה, כזהב החיוור. ×¢×™× ×™×”, האפורות כים, היו נחושות וקשויות, אך על לחייה נחו דמעות. בידה החזיקה חרב, ואת מגינה הרימה להיות חסות לה בפני זוועת עיניו של האויב. גם איאוון היתה זו, גם דרנלהם. ×›×™ אכן הבזיק במוחו של מרי זכרון הפנים שראה במפקד הרוכבים של דונהארו: פניו של מי ששואל את נפשו למות, שאפסה כל תקווה ממנו. לבו נתמלא רחמים ופליאה גדולה, ולפתע ניעור בו האומץ המבשיל לאט אשר לגזעו. הוא איגרף את ידיו. אל לה למות, והיא ×›×” יפה וכה נואשת! לפחות אל לה למות לבדה, באין עוזר… אך היא לא חתה: עלמת הרוהירים, בת מלכים, דקת גזרה אך עשוייה עשת, נאווה ונוראה. את חרבה הניפה תנופה אחת, מדויקת ואיומה. את הצוואר השלוח גדעה, והראש הערוף נידרדר כאבן. היא נסוגה בקפיצה כשהדמות הגדולה נפלה והתנפצה לארץ בפישוט כנפיה האדירות. בנפילתה חלף הצל. אור × ×’×” עליה, ושערה הזהיב בחמה. מן המפולת קם הפרש השחור, גדול ומאיים, מתנשא מעליה בקומתו. בזעקת משטמה פולחת, כארס הנוטף, הנחית את אלתו. מגינה התנפץ לרסיסים וזרועה נשברה. היא מעדה וכרעה תחתיה. הוא גהר מעליה כענן, ועיניו נתברקו. שוב ×”× ×™×£ את אלתו, להכות ולהמית. אך לפתע מעד גם הוא ופלט זעקת כאב מרה, ואלתו החטיאה את מטרתה והיכתה באדמה. חרבו של מרי היא שפגעה בו מאחור, ביתקה את המעיל השחור מתחת לשיריונו וחתכה את גיד הברך האדירה. 'איאוון! איאוון!' קרא מרי בקול. ואז, מתנודדת ונאבקת לקום, אזרה את שארית כוחה ונעצה את החרב בחלל שבין הכתר והמעיל, בעוד הכתפיים העצומות שחות מול פניה. החרב נשברה לרסיסים, רבים ונוצצים. הכתר נתגלגל ופגע בארץ בחבטה. איאוון צנחה על אויבה הנופל. אך ראה! המעיל והשיריון ריקים היו. הם היו מוטלים על הקרקע, קרועים ומעוכים; וזעקה נתמלטה אל האוויר המרטיט, ונחלשה והלכה עד היותה קול תמרורים נישא ברוח, קול דק ללא גוף שדעך וגווע בחלל, ולא שב עוד להישמע בעידן ×–×” של העולם". ואכן, הנבואה התגשמה. לא "גבר ילוד אישה" הרג את המלך המכשף, אלא אישה והוביט. רבים לפני כבר דיברו על איאוון, על תחושת הכלוב והמחנק שלה וכן על רצונה למות – הסיבה שיצאה למערכה מלכתחילה. מפתה מאד לחשוב שגם היא היתה כאן כלי שחמט גרידא ביד נבואתו העתיקה של גלורפינדל, אך לא כן הוא. ראשית כל, ישנו תרחיש אחר אפשרי באותה המידה. אילמלא טירופו של דנתור ואיוולתו (שוב החלטות אנוש), ×”×™×” גנדלף, שגם הוא אינו גבר ילוד אישה, יכול להתמודד עם המלך המכשף ולנצחו. הנקודה השנייה חשובה עוד יותר. אם לא היתה מחליטה איאוון, ברגע של חמלה והשתתפות בצער, לקחת את מרי איתה לקרב, הרי היתה מתה מידי המלך המכשף ולא מנצחת אותו. בטקסט נאמר במפורש, הרי, שמכתו של מרי היא שסייעה לקטול אותו בקרב. וכאן שוב מתערב הגורל, שהרי מרי השיג את אותה החרב בהשתלשלות עניינים מורכבת שהתרחשה בארץ הכוכים. אבל ללא אותה החלטת אנוש, ההזדהות עם מרי שכמוה הושאר נטוש ובודד מאחור ולקיחתו איתה לקרב, לא היתה מוגשמת הנבואה והמלך המכשף לא ×”×™×” מת, לפחות לא בצורה הזאת. ייתכן מאד שכוחות המערב היו נוחלים תבוסה בקרב הפלנור, ואופל ×”×™×” יורד שנית על העולם. ושוב, פעם נוספת, ניתן לראות עד כמה מסוגלת החמלה לשנות עולמות ולהזיז הרים וגורלות.

ומכאן, ברשותכם, אעבור לסיפור העיקרי של 'שר הטבעות' - גורלה של הטבעת האחת, והוא הסיפור הגדול מכולם על כוחה של חמלה. בפרק 'הבריכה האסורה', שואל פאראמיר את פרודו האם להרוג את גולום. למעשה, ניצב הוא מול אותה דילמה שמולה ניצב בילבו ב'חידות באפלה'. והרי תיאור אותה התרחשות- "'המבקש הוא לעבור את המסך, הבא לראות את ערוות ארצנו? ×”× ×” קשתי נכונה, וקלעים טובים הצבתי בשני החופים, דורכי קשת מעולים כמוני ממש. לפקודתך אנו מצפים, אדוני, ונירה בו ×—×¥'. 'האצווה לירות'? אמר פאראמיר ופנה בתנועה מהירה אל פרודו. פרודו נטל לו שהות של רגע בטרם ישיב, 'לא!', אמר לבסוף. 'לא! אני מבקש מכם שלא תירו. סאם, אילו ×”×¢×–, ×”×™×” אומר 'כן' ביתר מהירות וביתר תוקף… לפי השיחה ניחש היטב במי דברים אמורים.. 'יצור אומלל הוא, ורעב', אמר פרודו, 'ואין הוא מודע לסכנה האורבת לו. וגאנדאלף, הוא מיתרנדיר בלשונך, ציווה על בני לילית לא להורגו… אך יצור ×–×” קשור אי ×›×” בשליחות שלי. עד שגילית אותנו והובלת אותנו איתך, שימש לנו מורה דרך'." זאת אומרת – פרודו מבקש מפאראמיר לא להרוג את גולום מתוך חמלה טהורה. ולמעשה ניתן לומר (כפי שמאשר גם טולקין במכתבים) ×›×™ מעשה החמלה של פרודו הציל את הארץ התיכונה כולה. כאשר מגיע פרודו להר האבדון, בלב מורדור, הוא אמור להשליך את הטבעת לאש תופת. מצד שני, מפעילה הטבעת השטנית את שיא כוחה ולאחר חודשים שהחזיק בה, והוא מותש ורעב, אינו יכול פרודו לעמוד מולה. אדם פשוט אינו יכול לעמוד מול שיא כוחו של השטן. הוא מסרב לזרוק את הטבעת. אך גולום, שכלפיו גילה חמלה בעבר, נושך את אצבעו, כורת אותה וגונב את הטבעת. הוא רוקד משמחה, וכך נופל עם הטבעת השליטה לתוך תהום האש. גולום אינו עושה זאת בשל חסידות - הוא רוצה את הטבעת לעצמו. אך נסתרות דרכי האל, ורק בדרך זאת יכולה הטבעת להיות מושמדת. לפי דבריו של גנדלף, אף החכם ביותר לא רואה את כל הגורלות. האל הועיד לגולום עוד תפקיד למלא, ורק בסוף הספר, כאשר נחשפת התוכנית האלוהית כולה, מתגלה מהותו של תפקיד ×–×”.

טולקין מבהיר במכתביו היטב שאם ×”×™×” הורג פרודו את גולום – לא היתה מושמדת הטבעת האחת והכל ×”×™×” אבוד. רק באמצעות השמדת הטבעת נבלם השטן, הכובש ארץ אחרי ארץ וכוחות הטוב, למרות כל גבורתם, אינם מסוגלים לעמוד מולו. בסופו של דבר רק החמלה מצליחה להביס את השטן. (מעניין לומר שטולקין כתב זאת כתשובה לקורא לא חכם, ששאל מדוע "לא הוציאו להורג את פרודו על בגידה" בסוף הספר, מאחר שלא זרק את הטבעת לאש מרצונו).

ושוב, כמו במקרים אחרים, גם הצלחתו של פרודו, כביכול, נחזית מראש בנבואה – "החרב חפש הנשברת, בין חומות אימלדריס היא טמונה; תחבולה יבקשו בעצרת, גם מלחש מורגול איתנה. ושם גם האות ×™×’×™×¢, ×›×™ צו הגורל מתקרב – קללת איזילדור הופיעה אך בן המחצית יתייצב". בן המחצית הוא כמובן פרודו ההוביט, ו"התחבולה שמבקשים בעצרת" היא שליחותו חסרת התקווה, כביכול, למורדור. אך בלא שיתוף הפעולה שלו, ההקרבה העצמית שלו שאין משלה, נאמנותו של סאם, חוכמתו של גנדלף, גבורתם של כל היתר ובמיוחד – חמלתו של פרודו על גולום, לא היתה הנבואה מתגשמת, והארץ התיכונה נידונה היתה לאבדון.

לכן, אנחנו יכולים לסכם את המתח בין תפיסת הגורל והרצון והחופשי בכתבי טולקין ×›-"הכל צפוי והרשות נתונה", כפי שכתב גם הוא בפואמה 'מיתופיה'. תפיסת הגורל שלו אינה דטרמיניסטית, כזאת הגורסת שהכל כבר נקבע מראש, וזאת בניגוד לתפיסת הגורל במיתולוגיה היוונית, ומצד שני גם אינה אתיאסטית – טולקין מאמין בהתערבות אלוהית ובנבואה. אך "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". הגורל הוא פוטנציאל, כפי שמנגינת האיינור מכילה בתוכה אפשרויות רבות, התלויות במעשים טובים ורעים כאחד. בני האדם אינם כבולים כלל למנגינת האיינור, אך גם לבני הלילית, שכביכול כבולים אליה (למשל, לותיין) יש חופש בחירה – בין האפשרויות השונות, והרבות לעיתים, אשר הקצה להם הגורל אשר נקבע מראש במנגינה.

כאן נוצרת לנו תמונת עולם מורכבת ביותר, המלווה במתח מתמיד, שלעולם לא תמצא לו תשובה מלאה, בין אלוהים לאדם, בין נבואה לבחירה ובין הגורל לרצון. המתח המורכב הזה מעשיר ביופי ובעומק נוסף את עולמו של טולקין, תו אחד מני רבים באותה סימפוניית יצירה נפלאה.

הייתי רוצה לסכם את ההרצאה במספר שורות מהפואמה 'מיתופיה', בה הביע טולקין את השקפותיו בנושאים רבים, ובין היתר גם בנושאי היצירה, הרוע והבחירה החופשית:

"ידינו בשדים מלאו עולם,

פיות זרינו ובנינו גם אלים ובני-שטן

מאור ושחור,

כרינו בור – זכותנו היא לבחור

(גם אם ברע). זכותנו לא מוגרה:

בצלם בו נבראנו עוד נברא…

בגן-העדן שמא המבט

יסור לרגע מיפעת יום-עד

 לצפות בהשתקפות הנהרה,

ללמוד את האמת מן המראה.

ואז בנוף המבורך לראות –

הכל צפוי ברם נתונה רשות:

הפדות לא תשנה ולא תמחק

גן וגנן, לא ילד ומשחק.

הרע לא יראה, כי אין הרע

בנוף האל, כי אם בעין צרה,

לא במקור, כי בבחירה זדונית,

ולא בצליל, כי אם בקול מצמית.

מבט בגן-העדן מישירים;

יוצרים דבר חדש, אך לא שקרים.

לא מת שם הצדיק, הוא עוד יוצר

שלהבת עוד תזרח על המשורר,

שירו צלול לעד ולא ניחר,

מתוך אינסוף לנצח שם יבחר."

נפילה, קדושה וחסד- ערכים קתוליים בלגנדריום הטולקינאי

הרצאתו של מר דני אורבך בפני באי כנס 'אייקון' שנת 2002


תודות:

ברצוני להודות לאילן שמעוני, רן בר-זיק ויובל ווליס שקראו את הטקסט והעירו הערות חשובות. תודה מקרב לב גם לחוקר הנצרות ד"ר אביעד קליינברג, שהועיל להבהיר מספר סוגיות תיאולוגיות נוצריות. קטעי המקור המשולבים בטקסט, נלקחו, כאמור בהערות, מתרגומיהם של רות לבנית (שר הטבעות), ד"ר עמנואל לוטם (הסילמריליון וסיפורים שלא נשלמו), יובל ווליס (את'ארבת'), מיכל אלפון (×¢×¥ ועלה – על סיפורי פיות), ופרופ' פרנץ דליץ' (הברית החדשה).


"דמעות לאין מספר עוד תזילו. והואלר יגדרו את ולינור בעדכם, וינעלו אתכם מחוצה לה, עד כי אף לא הד קינותיכם יעבור את ההרים הללו. על בית פאנור שפוכה חמת הולאר ממערב עד קצה מזרח, ועל כל ההולכים עימו תיפול. שבועתם תרדפם, ותבגוד בהם, ותמיד תגזול מידיהם את האוצרות אשר נשבעו לרדוף. קץ רע ייפול על כל אשר יתחילו לטובה. ובבגידת אח באחיו, ובחשש בגידה, יקרו כל הדברים האלה. המנושלים יהי שמם לעד.
את דם אחיכם שפכתם בעוולה, ואת ארץ אמן הכתמתם. על דם בדם תשלמו, ומעבר לאמן תשכנו בצל המוות. כי אף שבמצוות ארו נועדתם שלא למות באאה, וכל חולי לא יפגע בכם, עוד בני קטל אתם, וקטול תיקטלו: בנשק ובעינוי וביגון. ונשמותיכם בנות בלי בית תבואנה אז אל מנדוס. שם תאריכו לשכון ותכמהו לגופיכם, ולא תמצאו ניחומים גם אם יעתרו בעדכם כל אשר קטלתם. והנותרים בארץ התיכונה אשר לא יבואו עדי מנדוס יתייגעו מן העולם כמנטל כבד ומתיש, וייכמשו, ויהיו כצללי יגון לפני הגזע הצעיר מכם אשר יבוא אחריכם. כה דיברו הולאר1".

אלו הם הדברים אשר אומר מנדוס, הישות המלאכית הממונה על הגורל בארדה, עולמו של הסופר ג'.ר.ר טולקין, לבני הלילית המורדים, באחד מפרקיו הראשונים של האפוס המיתולוגי "קוונטה סילמריליון". זוהי גזירת הולאר, הישויות המלאכיות המקבילות לאלים, על המורדים בצו האלוהי ועל קוטלי אחיהם ושאריהם. מבחינתם של אותם המורדים, בני הלילית מעם הנולדור, פתחה גזירת מנדוס היסטוריה ארוכה ואומללה של מוות, בגידה, מלחמות ויגון, אך גם של אומץ לב, גבורה, חסד אנושי והקרבה עצמית. ממנה והלאה נפרס "הסילמריליון", האפוס המיתולוגי של טולקין, המפרט את מלחמתם של בני הלילית המורדים במשרתיו של שר האופל מלקור, תחת צילה של גזירת מנדוס חסרת הרחמים אותה הצגתי זה עתה. אקורד הסיום האדיר של מלחמה זאת נפרס בפנינו בטרילוגיה האפית "שר הטבעות", יצירתו הידועה ביותר של טולקין, שיצאה לאקרנים זה לא מכבר בסרט שובר קופות. מאות מליונים של קוראים, וכעת גם של צופים, הוקסמו מהעלילה של סיפורי טולקין: ההוביט, שר הטבעות והסילמריליון. לא רבים מהם, סביר להניח, הבחינו באמונתו הנוצרית של ג'.ר.ר. טולקין, החבויה לאורך היצירה כולה. כבר בקטע שהצגתי, גזירת מנדוס, ניתן להבחין בהשפעה תנכ"ית חזקה: תורת הגמול, עין תחת עין, "על דם בדם תשלמו". העם החוטא נענש לדורות, ורק בעתיד הרחוק ולאחר סבל רב יוכל לכפר על חטאיו. על גזירה זאת נחזור לדבר, כמובן, בהמשך.

ג'ון רונלד רעואל טולקין, שנולד ב-1982 בדרום אפריקה, היה נוצרי אדוק משחר ילדותו. חייו עברו שינוי דרמטי כאשר חזר עם אמו לאנגליה לאחר פטירת אביו. בהיותו בן שמונה הפכה אמו לקתולית, בניגוד לרצון משפחתה הפרוטסטנטית. בכך נגזר עליה נידוי, וכתוצאה מכך מצבה הכלכלי והבריאותי הלך והחמיר. עבור טולקין היתה זאת הקרבה דתית שאין נעלה ממנה, והדבר השפיע עליו עמוקות. משנפטרה כחמש שנים מאוחר יותר מדלקת ריאות, הוא ראה בה קדושה שנתנה את חייה למען אמונתה. לכן, מילדותו המוקדמת ועד יום מותו, ראה טולקין את עצמו כמאמין אדוק בכנסייה הרומאית של האפיפיור. האם השפיעה עובדה זאת על כתיבתו ועל יצירתו? למרות שטולקין דחה כל טענה לפיה סיפורו הוא "אלגוריה", ואמר כי אין דת מפורשת בשר הטבעות, הוא הודה מספר פעמים כי כל יצירתו רווייה בערכים קתוליים ולפי הגדרתו ב"אמיתות נוצריות". מטרת הדיון שלנו היום היא לחשוף את אותם הערכים הנוצריים ולראות כיצד הם משתלבים במיתוס שהוא, למראית עין, פגאני וקדם-נוצרי. אבל לפני שנתחיל לדבר על הנצרות הקתולית ביצירות טולקין, כדאי להתעכב קצת על הדת הזאת. מהי נצרות? ויותר מכך, מהי נצרות רומאית קתולית?

בשנות השלושים למאה הראשונה לספירה נצלב למוות בירושלים היהודי הגלילי ישוע בן יוסף. בעיני רוב בני התקופה, יהודים כרומאים, ×”×™×” ×–×” אירוע שולי – עוד מנהיג משיחי תמהוני שהוצא להורג בפקודת הנציב הרומאי של יהודה. הקבוצה הקטנה עד כדי רחמים של תלמידיו ומוקירי זכרו ניסתה לשכנע את העולם ×›×™ רבה ×”×™×” המשיח, ×›×™ קם לתחיה ביום השלישי לאחר צליבתו וכי עתיד הוא לחזור בסוף הימים על מנת לגאול את האנושות. הצלחתה היתה מוגבלת בלבד, ורוב האנשים ראו בה קבוצת מטורפים שעתידה לחלוף מהעולם במהרה. אולי כך היו הדברים מתנהלים, אלמלא הוגה גאוני שקם לנצרות בשעתה הקשה ביותר. שאול הטרסי, רב יהודי, שידוע יותר בשמו היווני פאולוס, שהיה יהודי קנאי והפך לנוצרי קנאי עוד יותר, החליט את אחת ההחלטות הגורליות ביותר בתולדות הקבוצה המשיחית: להפנות את הבשורה, אותה הפנה ישו ליהודים בלבד, אל הגויים – אל כל אומות העולם. פאולוס הציב אידיאל קשה של גאולה, אך מצד שני – ביטל כמעט את כל המצוות המעשיות של היהדות, כולל ברית המילה, ובכך הקל על לא יהודים רבים להצטרף לקהילה. קהילות נוצריות פשו בכל רחבי האימפריה הרומית, ונרדפו באכזריות הן על ידי היהודים והן על ידי השלטון הרומאי. במאה הרביעית, כאשר היו כבר מיעוט בעל משמעות, סבלו הנוצרים מרדיפה שאיימה להשמידם לחלוטין. הקיסר האלילי דיולקטיינוס, שראה בנצרות דת המאיימת על שלמות האימפריה, ציווה לשרוף את כל הכנסיות, לשרוף את כל עותקי כתבי הקודש הנוצריים ובסופו של דבר – לדון את הנוצרים כולם למוות. הם מתו במיתות נוראות: הושלכו לחיות טרף בזירות הקולוסיאום, נצלבו, צאווריהם שוספו וראשם נערף. אולם בסוף תקופת הרדיפה קרה הבלתי יאומן – קונסטנטינוס, הקיסר שהחליף את דיולקטיינוס, קיבל על עצמו את הדת הנוצרית. המיעוט הנרדף והמדוכא הפך, במחי החלטה קיסרית, לשליט האימפריה הרומית כולה.

הנצרות הסתגלה במהירות מדהימה ממעמד של דת נרדפת לדת שליטה. התמוטטות האימפריה הרומית, שצברה תאוצה בשנים שלאחר מכן, והתמוטטות הדת היוונית-רומית ביחד איתה, הפכה את הנצרות לגורם הדתי המשפיע ביותר במערב. מבין המנהיגים הדתיים הנוצריים, הבישופים, בערים הגדולות של העולם, צבר בישוף רומא, שנקרא מאוחר יותר גם האפיפיור, כוח הולך וגדל, עד שטען ×›×™ לו הזכות לשלוט על כל העולם הנוצרי. אוגוסטינוס הקדוש, אולי ההוגה הנוצרי הגדול מכולם, חיזק את טענות האפיפיור בתיאוריה פילוסופית ותיאולוגית מקיפה, בה טען ×›×™ רק הכנסייה הקדושה, שבראשה עומד האפיפיור, יכולה לתווך בין ישו לבין המוני העם. "ללא הכנסיה", אמר אוגוסטינוס, "לא הייתי מאמין בכתבי הקודש כלל". הכנסייה שבראשה עמד האפיפיור נקראה הכנסייה הקתולית, ובתרגום לעברית – הכנסייה האוניברסלית. עד המאה ×”-12 צבר מוסד האפיפיוריות, ואיתו הכנסייה הרומית-קתולית, כוח אדיר. הוא מינה קיסרים ונידה קיסרים, הקים אוניברסיטאות, קתדרלות, מנזרים וחלש על כלל החינוך באירופה. הוא שלט במחוזות עצמאיים, החזיק בכוח צבאי והיה אחד מהגורמים המשפיעים ביותר בעולם הנוצרי כולו. שורה של תיאולוגים ופילוסופים ימי בינימיים עזרו לחזק את הכנסייה והאפיפיור, עד שבוצר סופית שלטונו של בישוף רומא כמנהיג הנצרות המערבית כולה.

מהי למעשה נצרות קתולית? איך רואים הנוצרים את האדם והעולם? לפי תורת הכנסייה, ברא אלוהים את העולם במצב מושלם. ראשית ברא את העולם הרוחני ואת המלאכים, שיהיו לצידו וישרתו אותו. אך כמה מן המלאכים, בראשות המלאך לוציפר, מרדו באל מאחר וקינאו בכוחו. האל, בחמתו, השליך אותם מעל פניו לגיהנום – ממלכה תת קרקעית של חטא וסבל. לוציפר, המלאך שמרד, הפך לנושא הרוע והחטא בעולם, בעוד האל מייצג את הטוב המוחלט. לאחר הדברים הללו, ברא האל את אדם וחווה ושיכן אותם בגן העדן. לפי אוגוסטינוס הקדוש, ×”×™×” הכל טבעי ומושלם בגן העדן: הרמוניה מוחלטת בין האדם לטבע, בין הגבר לאשה ובין הגוף לרוח. אבל האדם והאישה פותו על ידי השטן, שלבש דמות נחש, ואכלו את פרי ×¢×¥ הדעת, מאחר ורצו גם הם לדמות לאלוהים. אלוהים גירש את האדם מגן העדן ודן אותו לחיים של ייסורים וסבל. מעתה האדמה הפכה לו לאויב ולאחר מותו נידון לחיי נצח בייסורי הגיהנום. נפילת האדם מגן העדן, או "החטא הקדמון", יצרה במין האנושי מעין מוטציה מוסרית הרסנית. כל בני האדם ירשו את החטא ברגע לידתם, ולכן כל אדם הוא חוטא וראוי לגיהנום. ואכן, במשך דורות רבים ×”×™×” כך: דור חולף ודור בא, והגיהנום הולך ומתמלא.

עד שריחם האלוהים על האדם, ונתן לו את החסד, מתנת החינם האלוהית. בתחילת המאה הראשונה לספירת הנוצרית התגשם האלוהים בדמות אדם, וכך נוצר ישו הנוצרי, בנו יחידו של האל ולמעשה – התגשמותו בבשר עלי אדמות. ההתגשמות בבשר, האינקרנציה, יצרה בפעם הראשונה תקווה למין האנושי. על מנת לגאול את האדם מהחטא הקדמון, ×”×™×” חייב ישו להקריב את עצמו ולמות מות ייסורים על הצלב. ובכך הביס את השטן ופתח דרך גאולה לאדם. רק ההולכים בדרכו של ישו יוכלו להגאל מן השטן ומן הגהינום. דרך זאת היא האמונה הנוצרית.

הנוצרים הקתולים מאמינים בשילוש הקדוש: שלוש צורות שלובש האל, פרסונות בלטינית. השלוש שהם אחד: האב – האלוהים התנכ"×™, הבן – ישו הנוצרי, ורוח הקודש – ששמה את הדברים בפי הנביאים. שליחיו של ישו נבחרו להמשיך את דרכו, עד שיחזור לגאול את העולם סופית מן השטן ביום הדין. בכיר השליחים, פטרוס, קיבל מישו את מפתחות גן העדן – בסמכותו להכניס אנשים למלכות השמיים או לדחות אותם. לפי האמונה הקתולית, יורש האפיפיור, בישוף רומא, את מקומו של פטרוס והבישופים האחרים את מקומם של השליחים. החסד האלוהי, חסדו של ישו הגואל מן החטא הקדמון, יכול להגיע לאדם רק דרך נציגיו עלי אדמות, אנשי הכנסייה, המונהגים בידי האפיפיור, שבידיו המפתחות למלכות השמיים. הכמרים מעבירים את החסד האלוהי להמוני העם דרך הטפה לקיום המצוות המוסריות של הנצרות – האהבה הנוצרית והחסד הנוצרי, אמונה בלתי מתפשרת בישו ובשליחיו, הפצת בשורת ישו בעולם כולו, וחשוב מכל, שבעת הטקסים, הסקרמנטים הקדושים, שדרכם מעביר הכומר את החסד האלוהי, ואלו הם: טבילה – כל תינוק נוצרי נטבל במים, ובכך מקבל את חסד רוח הקודש, מטוהר מהחטא הקדמון וכל חטאיו עד לטבילה נמחלים לו. אישוש – משיחת מצח הילד בשמן על ידי בישוף כאשר הוא מגיע לגיל שבע. באמצעות סקרמנט האישוש אישר הילד את הטבילה והתקבל לנצרות, הפעם מרצונו ומהבנתו הוא. סקרמנט החרטה – כאשר נוצרי חוטא הוא מתוודה בפני הכומר, מקבל את העונשים שזה מטיל עליו וכך ממורקים חטאיו. יש לציין ×›×™ לפי התפיסה הנוצרית הקלסית, משאירה המחילה הזאת כתם על הנשמה. כאשר מת הנוצרי, עליו למרק כתמים אלו בכור המצרף, הפורגטוריום, מקום בו הנשמה סובלת סבל נורא. רק כאשר כיפר על חטאיו בפורגטוריום, יכול הנוצרי להגיע לגן העדן. הסקרמנט הרביעי הוא סקרמנט ההסמכה – שעוסק בהכשרת נוצרים פשוטים לכמרים לבישופים, לאחריו יש את סקרמנט המשיחה האחרונה – הכומר מעניק "מתנת חסד" אחרונה לנוטה למות, שומע את וידויו האחרון ומושח את גופו בשמן לפני המשפט השמיימי בפני האלוהים, סקרמנט הנישואין – שלפי האמונה הקתולית הוא אינו הפיך- גירושין אסורים בתכלית האיסור, והסקרמנט האחרון, בין החשובים ביותר, הוא סקרמנט המיסה. תפילה נוצרית, שבמהלכה מגיש הכומר למתפללים לחם ויין, שהופכים במהלך הטקס, פיסית ולא סמלית, לגופו ולדמו של ישו. כך מעביר ישו את החסד למאמינים, בשרו הופך לבשרם ודמו נמהל בדמם. הטקס מבוסס על דבר ישו לתלמידיו בסעודה האחרונה: "אכלו את הלחם ×›×™ ×–×” בשרי, שתו את היין ×›×™ זהו דמי, דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים".

זאת היא, בקווים כללים מאד, הכנסייה הרומית-קתולית שלתוך אמונתה גדל ×’'ון רונלד רעואל טולקין החל משנתו השמינית, כאמור, ובה האמין, בדבקות בלתי מתפשרת עד יום מותו. לפי מה שציין במכתביו, היצירות שכתב אינן נוצריות במובן המקובל של המילה, ואינן אלגוריה לנצרות (העלילה מתרחשת הרבה לפני התגשמותו של ישו בבשר), אך טבועות בהם אמיתות נוצריות וערכים נוצריים. כאשר בוחנים את כתבי טולקין בזהירות, אכן מוצאים בהם ערכים נוצריים רבים, וגישה זאת מתחזקת כאשר קוראים את מכתביו. אבל חשוב לזכור שטולקין השתמש גם במקורות פגאניים רבים, מאחר שאהב את המיתוסים העתיקים, הצפון אירופיים, אהבת נפש. דיעותיו המוסריות והתיאולוגיות, כפי שהביע אותן, הן לא קתוליות טהורות אלא ייחודיות, במקרים רבים. ניתן להגדיר אותן כמיסטיות או נוצריות מוקדמות. בנושאים מסויימים, כפי שנראה, הקתוליות שלו היא מיוחדת מאד ולא תואמת את עמדת הכנסייה. בלגנדריום לא מוצגים הברואים כיצורים קטנים ועלובים, חוטאים מעצם טבעם, שמקבלים את החסד כמתנת חינם מן האל, כפי שמתחייב מתורת פאולוס. בעולמו של טולקין אין כנסייה, אין סקרמנטים ואין סמכות דתית שכל המלכים חייבים לציית לה. חשוב מכל – המוות, ועל כך נדבר מאוחר יותר, אינו עונש על הנפילה, כפי שמתחייב מעקרונות הנצרות, אלא מתת האל לבני האדם. האל נותן לבני האדם להשתחרר מגבולות העולם לאחר זמן מה, וכך הם לא מתייגעים מן העולם כמו בני הלילית, החיים כביכול לנצח. טולקין לא מאדיר את הסגפנות, הנזירות והפרישות המינית, וסבור ×›×™ רק סבל שיש לו מטרה, ולא סבל בפני עצמו, הוא בעל ערך בעיני האל. אילו ×”×™×” ×—×™ בימי הביניים ומביע את תפיסתו הדתית במשנה תיאולוגית סדורה, סביר שהיה מוקע על ידי הכנסייה ואפילו מועלה על המוקד בעוון מינות – כפירה בעקרונות הכנסייה הקתולית.

דומה שאי אפשר להדגיש זאת מספיק: הסילמריליון ושר הטבעות אינן אלגוריה ולא משל. לכן כל הניתוחים, ההשוואות והדימויים הם משניים בלבד. אנחנו לא ננסה למצוא מקבילות מדוייקות, אלא לאתר ערכים ומושגים נוצריים ביסוד הסיפור, ערכים ומושגים שהנחו את טולקין בחייו ובכתיבתו. אני טוען שביצירתו של טולקין ניתן למצוא את הערכים והאמונות הנוצריות הבאות: נפילה, מעין גירוש מגן עדן, שמפירה מצב טבעי וגוררת חיים של חטא וסבל, ואת חטא הגאווה, החמדנות והרצון לשלוט באחרים, שהוא אחד מבין שבעת החטאים הממיתים לפי האמונה הנוצרית. ביצירות טולקין – הרצון לשלוט, או במילים אחרות, הגאווה, היא אם כל הרע. התגלמות בבשר (כמו התגלמותו של האלוהי בישו) הן של כוחות אלוהיים טובים והן של כוחות שטניים, וחשוב מכל- חמלה וחסד- שרק הם, בסופו של דבר, יכולים לכפר על הנפילה, אם ×›×™ המצב לעולם לא יחזור לקדמותו באופן במלואו.

המיתולוגיה הטולקינאית, כפי שהיא מתבטאת בשר הטבעות ובסימלמריליון, מספרת לנו את תולדות העולם, הארדה, מרגע בריאת העולם ועד השמדת הטבעת השליטה בסופו של העידן השלישי. כבר סיפור הבריאה הטולקינאי הוא מעניין מאד, וסותר טענות כאילו המיתולוגיה שלו היא, למעשה, סיפור פגאני. כדאי להקשיב לקטע הבא מתוך סיפור הבריאה, האיינולינדלה:

"היה ארו, האחד, והוא אשר קרוי בארדה בשמו אילובטר. הוא ברא בתחילה את האינור, הקדושים. הם היו ילידי מחשבתו, והיו עמו בטרם נברא כל דבר, והוא דיבר אליהם, והעלה לפניהם צלילי מנגינות…
ויהי היום ואילובטר כינס יחדיו את כל האינור והכריז לפניהם נעימה אדירה, אשר חשפה דברים גדולים ונפלאים מכל אשר ידעו עד הנה".

אם כן אנו רואים אל יחיד, ארו, שבורא את האיינור- מעין מלאכים. המנגינה שהוא משמיע בפניהם, והם שותפים ביצירתה, בוראת למעשה את הארדה- העולם. אחדים מהאיינור מכניס אילובטר לתוך העולם שברא, ועליהם להשאר בו עד סופו. לאיינור הללו, שלא ניתן להתכחש לדמיון בינם לבין המלאכים, יקראו בעתיד ולאר. הם יהיו האלים של תושבי ארדה, למרות שלמעשה הם רק מלאכים- משרתיו ויציריו של האל האחד.
אלא שכמו בסיפור גן העדן הנוצרי, הבעיות לא מאחרות לבוא:

"אבל בהתמשך הנגינה, עלה על ליבו של מלקור לשזור במנגינה דברים אשר היו את נפשו שלו, ואשר לא תאמו את נעימת אילובטר. כי כך ביקש להאדיר את כוחו ואת תפארתו של התפקיד אשר הוענק לו. מכל האינור זכה מלקור בגדולה שבמנחות הכוח והדעת… ועתה שזר כמה מן המחשבות הללו במנגינתו. מיד התעורר סביבו צריר, .. כך הלך צריר מלקור ונתפשט הלאה והלאה, והנעימות שנשמעו לפניו טבעו בים של צליל טורד…".

האיינו מלקור, בגלל גאוותו ורצונו להאדיר את עצמו, מפריע לנגינת הבריאה ויוצר צריר, דיסוננס, צרימה במוסיקה הקדושה. ברגע ×–×”, למעשה, נוצר הרוע. בעתיד ×™×”×™×” מלקור השטן המוחלט- אדון הרוע והאופל שנלחם נגד הולאר, המלאכים ושליחי האלוהים, ומפתה את כל יצירי הבריאה לחטא ולרוע. כמו בנצרות, חטא הגאווה הוא כלי בידי השטן, שרוצה לדרדר את כל הבריאה לתהום שאליה נפל. לפי דעתו של ×’'וזף פירס, שכתב ביוגרפיה נוצרית של טולקין, מקביל סיפור הבריאה הטולקינאי לסיפור הבריאה הנוצרי. ארו הוא אלוהים, האיינור המלאכים, מלקור הוא לוציפר – השטן, ומנווה, מנהיג הולאר, הוא המלאך מיכאל – שר צבא המלאכים הנלחם בשטן. גם אם לא נקבל את ההקבלה המוחלטת, אין ספק שיש בין שני הסיפורים יסודות חזקים מאד של דמיון.

מעתה העניינים מסתבכים. הולאר, המלאכים שנכנסו לתוך העולם הנברא, הם הכוחות החזקים ביותר השולטים בו ומעצבים את גורלו. ארו, האל האחד, מתערב רק לעיתים רחוקות. הוא יוצר, בלי התערבות הולאר, שני גזעים: בני הלילית ובני האדם. ראשונים מתעוררים בני הלילית: דמויי אנוש יפים וחכמים, שקשורים לגבולות העולם ולכן חיים לנצח, או ליתר דיוק, עד שיסתיימו תולדות העולם הנברא. בני הלילית הם אהובי הולאר, ואליהם פונים הם בעת צרה. הולאר מוציאים אותם מהיבשת העיקרית של ארדה, הארץ התיכונה, ומביאים אותם לממלכתם הברוכה במערב: ואלינור, מעין גן עדן קדום, בו זורחים לנצח עץ הכסף ועץ הזהב.

אבל ×”× ×” מגיע הטוב לקיצו. מלקור מסתנן לואלינור, גן העדן, הורס את שני העצים באמצעות עכבישה שטנית ומחשיך את הממלכה הברוכה. פאנור, האומן הגדול ביותר של בני הלילית, יצר שלושה יהלומים – הסילמרילים – שמכילים בתוכם את האור הגנוז, האלוהי של שני העצים. האלים, הולאר, מבקשים מפאנור את היהלומים, על מנת לשקם את גן העדן שנהרס. פאנור מסרב, מתוך רכושנות וגאווה, לוותר על היהלומים שיצר. ההזדמנות האחרונה להחזיר את הסדר האלוהי למוטב נהרסת, וגאוותו של פאנור מביאה לסדרה של אסונות עליהם יקוננו עוד בני הלילית במשך אלפי שנים. תוך זמן קצר נגנבים גם היהלומים בידי מלקור, ופאנור מחליט לצאת עם בני עמו לארץ התיכונה על מנת להשיג אותם בחזרה. עם הנולדור, אליו שייך פאנור, מפר את רצון הולאר, נוטש את גן העדן ויוצא לרדוף אחרי מלקור, לו קורא פאנור מורגות- בשפת בני לילית- אויבו השחור של העולם. חטאו של פאנור הולך וגובר: לא רק שהוא מפר את צו האלים, אלא על מנת להפליג מואלינור הוא קוטל בני לילית אחרים וגוזל את ספינותיהם. כעת הוא מואשם לא רק במרד אלא ברצח. "קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה", ועל טבח השארים לא יכפרו הולאר בקלות. כאשר נוטשים פאנור ושאר הנולדור את חופי אמן, שם אחר לואלינור, מטיל עליהם הואלא מנדוס, האחראי על הגורל והמתים, את הקללה הנוראה אותה הקראתי בתחילת ההרצאה.

"על דם בדם תשלמו". תורת הגמול התנכ"ית היא ברורה מאד. יש חטא ויש כפרה, והכפרה כרוכה בסבל. כאן אנו רואים את המקבילה של טולקין לנפילה הנוצרית – הגירוש מגן העדן. לאחריה יבואו נפילות נוספות. בואלינור הכל ×”×™×” מושלם, או לפחות למראית עין. כעת יסבלו וימותו בני הלילית על כל צעד ושעל, במאבק אבוד מראש במלקור השטן. כפי שאמר אוגוסטינוס, כאשר מופר הסדר האלוהי והאדם מגורש מגן העדן, הופכת לו האדמה לאויב. כך גם בסילמריליון – השבועה הנוראה שנשבעים בני פאנור, שמוגדרת על ידי טולקין ×›"שבועה הארורה", למצוא את היהלומים בכל מחיר ולהרוג כל מי שמסרב למסור אותם, ×™×”×™×” ×–×” אויב או ידיד נפש, גורמת לשרשרת אסונות, בין השאר משום שהזכירו את שם האל בשבועתם. בני הלילית מפסידים בקרב אחר קרב מול מלקור, אף ×›×™ יש בדרך נצחונות בודדים, הורגים אחד את השני להנאתו של האויב, מסתכסכים עם הגמדים ושאר יושבי הארץ התיכונה, ומביאים על עצמם חורבן בכל אשר ילכו. אנו רואים ×›×™ חטאי הגאווה והחמדנות, שניים מהחטאים הממיתים הנוראים ביותר במסורת הנוצרית, מביאים על בני הלילית את אובדנם. הם גורשו מגן העדן בו שהו בעבר, וכעת הם מקוללים. אני טוען שאצל טולקין האסונות והטרגדיות באים משילוב של שני גורמים: התערבות שטנית וחטא אנושי. כאן ניתן לראות זאת בבירור: החשכת ואלינור על ידי מלקור מצד אחד, וגאוותו ועקשותו של פאנור, יוצר הסילמרילים, מצד שני.

כאן ניתן לראות את האלמנט הנוצרי הבולט הראשון בכתבי טולקין – הנפילה. לא רק בני הלילית נפלו, גם ×”×’×–×¢ הצעיר שמתעורר אחריהם, בני האדם, בורח מאפלת השטן הרודפת אותו. גם בני האדם חוו נפילה. הביוגרף של טולקין, פירס, טוען ×›×™ הסופר הקתולי לא רצה לפרט על נפילת בני האדם, ובכוונה. הוא מספר על נפילת בני הלילית, ואת הסיפור על גירוש בני האדם מגן עדן הוא משאיר לתנ"ך. "אפלה שוכנת מאחורינו", אומר המנהיג האנושי ביאור למלך בני הלילית פינרוד, "ואנחנו הפכנו לה עורף, ואין בנו רצון לשוב שמה אף במחשבותנו. מערבה נטו ליבותנו תמיד, וסבורים אנו ששם נמצא אור". אך בקטע נוסף מאת טולקין, דיון פילוסופי על חיים, מוות גורל, במסגרת של שיחה בין מלך בני הלילית פינרוד ובין בת אדם בשם אנדרת', ניתן למצוא פרטים מדוייקים יותר. הקטע לא יצא לאור בעברית, אך הוא מצוי בתרגומו המעולה של יובל ווליס. לפי קטע ×–×”, דיבר קול ארו אל בני האדם כאשר התעוררו, אך במהרה פיתה אותם מלקור, והבטיח להם מתנות, אוצרות, תנאים חומריים נוחים יותר וידע על העולם. הוא הדיח אותם לנטוש את האלוהים ולסגוד לו-

"מלאה התבל אוצרות ופלאים, שהיה ואם תדעום, כי אז יהיו לכם. מזון יהי לכם, שאין כמוהו ערב לחיך ועסיסי מכל המזונות שאוכלים אתם. מגורים נוחים יהיו לכם, ובהם מאור לגרש את הלילה. מלבושים יהיו לכם, אשר לא ידעתם את מראיתם. מפוארים תהיו, כאשר הינני2"

קשה להתעלם מהדמיון לסיפור גן העדן התנכ"י. האדם נופל בפיתויי השטן ועובר לסגוד לו (יש כאן גם דימוי לטכנולוגיה, שטולקין ראה אותה תמיד כשטנית). הוא נוטש את האל וניחת עליו עונש נורא. כאשר עוברים בני האדם לסגוד למלקור, נשמע אליהם קול ארו, בוראם:

"אף כי דחיתם אותי מפניכם, לא תוכלו להתחכש לי. חיים נתתי לכם ועתה אלה יתקצרו. כי לא תארך העת בטרם תבואו אלי, ואז תדעו מי הוא אדונכם. הוא אשר אתם עובדים, או אנוכי, אשר יצרתיו?".

כעת "הופכת האדמה לאויב", כפי שאמר אוגוסטינוס. גם האדם, כמו בני הלילית, נידון לחיים של סבל וחסד האל סר ממנו. בעתיד יזכו בני האדם לאור האלוהי, כמו בני הלילית, רק בזכות אהבה, ויתור על כוח ושלטון והקרבה עצמית. הארדה, כפי שאנדרת' אומרת בדיאלוג, היא עולם פגום. פינרוד, בן הלילית החכם, מנבא כי בעתיד, כאשר התכלית האלוהית תתגשם (מעבר לגבולות הסיפור שמתווה טולקין) יגיע ארו בעצמו אל העולם על מנת להושיע את האנושות. אי אפשר לא לראות זאת כנבואה על האינקרנציה, התגשמות האל בבשר בדמות ישו, שתתרחש בעתיד הרחוק ומטרתה לכפר על החטא הקדמון.

בני הלילית, למרות כל חטאיהם ונפילתם, מייצגים עדיין את הטוב בארץ התיכונה, הנלחם מול כוחות השטן מלקור. גם האדם בורח מהאפלה. גם הוא נתון לאיומי השטן. שני הגזעים מאחדים כוחות במלחמה מרה ונמשכת. אך לבבות בני האדם מושחתים בנקל- רבים מהם מצטרפים למלקור שר האופל ונכנעים לפיתויי השטן. אצל טולקין, כמו בנצרות, לאדם יש בחירה בין הטוב לרע. הרע הוא מוחלט – הטוב אינו מוחלט, הוא חווה נפילה וחטא חטאים. העולם הוא פגום. אך בכל זאת, החסד והאור הם הבחירה הנכונה. האדם חייב לפנות עורף לרוע, למרות כל הקושי הטמון בדבר.
למעשה, אנו רואים כאן שני עקרונות נוצריים חשובים: הנפילה, והחסד האלוהי, המתגלם באור המערב, שהוא הדרך היחידה לזכות בניצחון על השטן, למרות הנפילה. אצל טולקין, מסמל המערב את הטוב האלוהי. זהו הכיוון של ממלכת ואלינור האבודה, אליה לא יכולים בני הלילית לחזור עוד. כל גיבורי טולקין חיים, למעשה, בגלות. האור האמיתי נמצא במערב, אך הוא רחוק ובלתי מושג. ניתן לכמוה אליו, לחיות לאורו, אך רק לעיתים רחוקות מאד להגיע אליו. הרוע, לעומת זאת, קרוב, מוחשי ולעיתים מפתה. המאבק בין הטוב לרוע מתחולל בליבות כל הברואים. למרות שאין לעמים בעולמו של טולקין דת של ממש, והם, מלבד בני נומנור, אינם סוגדים לולאר ולא מכירים את ארו, העקרונות הנוצריים, כפי שאמר טולקין עצמו, מתבטאים בכל מהלך העלילה. למעשה, וכאן אנו רואים עיקרון הייחודי לטולקין, רק השילוב בין הטוב שבשני הגזעים, בני הלילית ובני האדם, יכול להביא את הגאולה. על כך נשוב ונדבר מאוחר יותר.

הייתי רוצה להדגים זאת באמצעות שני הסיפורים המרכזיים המוצגים בסילמריליון. הסיפור הראשון הוא הטרגדיה של טורין טורמבר. לוחם אנושי נועז, שעל אביו מטיל מלקור, השטן, קללה נוראה. מלקור שובה את האב, הורין, וכאשר זה לועג לו ומסרב לשרתו, מוטלת עליו גזירת גורל מחרידה:

"שב עתה כאן, וראה את הארצות אשר בהן יבואו רשעה וייאוש על אהובי לבך. ללעוג לי הרהבת, ולפקפק בכוח מלקור, שר ואדון לגורלות ארדה. לכן מבעד לעיני תראה, ומבעד לאוזני תשמע. ולעולם לא תצא את המקום הזה, עד יתגשם הכל אל קיצו המר".

הקללה הוטלה כמובן על הורין, אך היא כוונה ישירות אל בנו יחידו, טורין, שנולד בעיר האנושית דור-לומין, ומחונך על שנאה בלתי מתפשרת למלקור ולמשרתיו. טורין יקדיש את חייו למלחמה במשרתיו של מלקור, אך הקללה שהוטלה על אביו, במשולב עם גאוותו ועיקשותו, יביאו אותו לסוף מר ונורא. הוא גדל כנער בממלכת בני הלילית דוריאת, שם הוא מוגן בפני הקללה. אך פרשה אומללה בה הוא מסתבך מביאה אותו, על לא עוול בכפו, למשפט המלך. במקום להתייצב למשפט, שם, כפי שמתברר מאוחר יותר, ×”×™×” מזוכה, בורח טורין מבני הלילית בשל גאוותו ובכך חושף את עצמו בפני קללת מלקור הנוראה. הוא הופך לפורע חוק נוקשה, ואף ×›×™ הוא שומר תמיד על אצילות ונלחם במשרתי האויב היכן שיהיו, הוא מסרב לשוב לדוריאת, אפילו כאשר שליחי המלך אומרים לו שזוכה במשפט. גאוותו מכשילה אותו והוא ממשיך בנתיב שיוביל אותו לחורבנו המר. ממלכת בני לילית נוספת, נרגותרונד, אליה מתחבר טורין, נחרבת עד היסוד באשמתו. בשל רצונו בתהילה ובקרבות, הוא מפתה את לוחמי הממלכה לצאת לקרב גלוי נגד מלקור. הדרקון השטני גלאורונג, משרת השטן, מחריב את נרגותרונד, אך טורין מצליח לברוח ונשבע לחסל את הדרקון. נתיב הדמים שלו עוד לא ×”×’×™×¢ לקיצו. מכאן פועלת הקללה באופן מושלם: טורין קוטל בטעות את ידידו הטוב ביותר. למרות שהוא הורג את גלאורונג בסופו של דבר, הוא מגלה שנשא לאשה בלא ידיעה את אחותו ורוצח, בזעמו חסר המעצורים, את מנהיג אנשי היער שהעניק לו ×”×’× ×” ומחסה. סופו הוא מר – הוא נופל על חרבו, אותה החרב בה קטל את ידידו ומת בודד, נטוש ואומלל.

האם גם לפי הנצרות נקבע גורל האדם מראש, לפי קללה? השאלה עלתה גם בסיפורי המיתולוגיה היוונית, ושם שולט הגורל בבני אדם שלטון מוחלט ואין להמלט ממנו. גם הוגים נוצריים מסויימים, כמו אוגוסטינוס הקדוש, חשבו ×›×™ גורל האדם נגזר מראש על ידי האל ואין להמלט ממנו. אך הנצרות ברובה מחזיקה בדיעה ×›×™ החסד האלוהי זמין גם לחוטאים, ואם רק יועילו לקבלו ולעיתים גם להענש ולסבול, יוכלו לזכות במחילה ובכפרה. לדעתי, גם לסיפור טורין יש מסר נוצרי חזק, בדיוק כמו לסיפור נפילת בני הלילית. גזירת הגורל, שנקבעה על ידי השטן, מחבלת בחייו של טורין, אך ללא חטאיו וגאוותו – היא לא היתה מתגשמת. אם לא ×”×™×” עוזב את ממלכת דוריאת, לא ×”×™×” מתחתן עם אחותו בטעות. גזירת גורל מובהקת. גם כאן משתלבים המעשה השטני והחטא האנושי, ומביאים לנפילתו הסופית של טורין. תפיסת הגורל הטולקינאית, ברוב המקרים, תואמת את המקרה ×”×–×”. "All is as it is, and yet made free", או "הכל צפוי והרשות נתונה", העיקרון שקבע טולקין בפואמה מיתופייה, מנחה את רוב סיפורי הלגנדריום. הגורל משפיע על חייהם של אנשים, אך ביכולתם לשנות אותו באמצעות מעשיהם. החריג היחיד הוא אולי סיפורו של הכלב הואן, עליו נגזר ליפול בפני הזאב האדיר ביותר. בניגוד לגורלו הנסתר של טורין, גורלו של הואן ידוע לכל. אבל סיפור ×–×” חריג ואינו מייצג את הכלל.

כפי שטורין נפל בשל גאוותו, ובשל רצונו לפעול תמיד לבדו, כך, מצד שני, מביאים הצניעות, החסד והשילוב בין בני הלילית לאדם לניצחון ולגאולה. את זאת אפשר להדגים באמצעות הסיפור המרכזי השני בסילמריליון, ולדעתי הסיפור המקסים ביותר בכל יצירתו של טולקין – סיפורם של ברן ולותיין. ברן, כמו טורין, הוא לוחם אנושי צעיר שמתייתם מאביו בעודו נער. אביו מנהיג חבורה של פורעי חוק הנלחמת כנגד מלקור ומשרתיו, שמשליטים את עריצותם השטנית בצפון הארץ התיכונה. בעקבות בגידה מושמד מחנה המורדים ומבין כולם נשאר רק ברן בחיים. מיואש ומתוסכל נודד ברן בשטחי הפרא, וקוטל את משרתי האויב היכן שיהיו. בנדודיו הוא מרחיק לכת וחוצה את גבולותיה הסודיים של ממלכת בני הלילית דוריאת, בה התחנך גם טורין, אותו הזכרתי קודם לכן. כאשר ברן נודד ביער הוא שומע נגינת חליל נפלאה, ורואה עלמה בת לילית יפיפייה רוקדת ביער. זאת היא לותיין, בתו של מלך דוריאת תינגול. לותיין בורחת מברן כאשר היא רואה אותו, אך כאשר הוא זועק את הכינוי שנתן לה – טינוביאל, זמיר בשפת בני לילית, היא עוצרת. באחד מרגעי השיא הרגשיים של הסילמריליון, מתאהבים ברן ולותיין באהבה טהורה וחסרת מעצורים, כמתואר בשירת ליתיאן:


“He leapt upon the grassy hill
his arms with loveliness to fill
his arms were empty and she fled
away, away, her white feet sped
but as she went he swiftly came
and called her with the tender name
of nightingales in elvish tongue,
that all the woods now sudden rung:
Tinuviel! Tinuviel!
And clear his voice was as a bell:
Its echoes wove a binding spell:
Tinuviel! Tinuviel!
His voice such love and longing filled
One moment stood she, fear was stilled
One moment only, like a flame
He leaped towards her as she stayed
And caught and kissed that elfin maid."

איש לא יוכל לאוהבים הללו, שאין בהם כל גאווה או חמדנות, אף לא השטן עצמו. תינגול, אביה של לותיין, מסרב מכל וכל להתיר לבתו לחיות עם בן תמותה ולכן מטיל על ברן משימה שהוא יודע שימות בה: גניבת יהלומי האור, הסילמרילים, מכתרו האפל של מלקור השטן עצמו. צבאות גדולים לא הצליחו במשימה זאת, וכיצד יעמוד בה ברן לבדו? ברן לועג לתינגול, ואומר לו שאם מלכי בני הלילית מוכרים את בנותיהם תמורת תכשיטים, לו יהי כן. ללותיין הוא מבטיח שלעולם לא יקנה אותה, אלא יקח אותה רק מרצונה החופשי. חטא הרכושנות והגאווה של תינגול, כמובן, יתנקם בו מאוחר יותר. למעשה, ברגע זה גוזר מלך דוריאת על ממלכתו את סופה הנורא. אשתו מליאן, הרואה גורלות, מנבאת לו זאת במילים חריפות:

"מלכי, עצת עורמה עלתה בלבבך. אבל אם לא טחו עיני מראות, רעה צפונה לך בעצה, בין אם תיכשל שליחות ברן ובין אם תעלה בידו. כי חרצת את גורל בתך, או את גורלך אתה. ועתה נכרכה דוריאת בגורלה של ממלכה אדירה ממנה".
תינגול לא מבין את הנבואה ועונה:

"איני מוכר לבן לילית או לאדם את אשר יקרה לי ואהבתי למעלה מכל אוצר. ואילו היו תקווה או חשש כי ישוב ברן חי למנגרות, לא היה שב לראות את אור השמיים, אף כי נשבעתי".

מלכי בני הלילית, ככל הנראה, לא למדו דבר מהעבר.

ברן יוצא לחפש את הסילמריל ועובר הרפתקאות מסמרות שיער, כאשר רק אהבתו ללותיין מניעה אותו לאורך כל הדרך. הוא מקבל עזרה מפינרוד פלגונד, אציל הנפש, שליט ממלכת בני הלילית נגרותרונד, ומאהובתו לותיין, שבורחת מהבית בו כולא אותה אביה, על מנת שלא תצטרף לברן במסעו. כאשר נלכדים פינרוד וברן בידי סאורון, גדול משרתיו של שר האופל, מקריב מלך בני הלילית את חייו למען בן האדם. בתיאור מותו ניתן לראות הקבלה לתיאור מותם של מרטירים וקדושים נוצריים. פינרוד הגוסס מתאר לברן את פלאי ואלינור, הממלכה הברוכה שבמערב, אליה יחזור לאחר מותו. קשה להתעלם מהדמיון לתיאורי גן העדן, המצפה לקדוש המעונה לאחר מותו:

“Then voice he heard: Farewell!
On Earth I need no longer dwell
Friend and comrade, Beren bold.
My heart is burst, my limbs are cold.
Here all my power I have spent
To break my bonds, and dreadful rent
Of poisened teeth is in my breast
I now must go to my long rest
Neath Timbrenting in timeless halls
Where drink the gods, where the light falls
Upon the shining sea. Thus died the king
As elvish singers yet do sing"

לותיין, המלווה בכלב הנבון הואן, שמקורו בגן העדן, ואלינור, מביסה את סאורון ומשחררת את אהובה. לאחר מסע מפרך מביסים ברן ולותיין, בתחבולות שונות, את השטן עצמו וברן, המחופש לזאב, עוקר את אחד הסילמרילים מכתרו. מול אהבתם של ברן ולותיין, אומץ ליבם, ונכונותם למות למען המשימה – איש לא יכול לעמוד. מלקור עצמו, שכל גבורת בני הלילית לא הצליחה להביסו, מובס על ידי אהבה ונכונות להקרבה עצמית. חטאיו של טורין טורמבר מובילים אותו למותו ולתבוסותו. הרגשות הטהורים של ברן ולותיין מובילים אותם לנצחונם. כאשר ברן מת בקרב מול קרכרות, הזאב השטני האדיר, מרחיקה לותיין עד ארץ המתים על מנת להוציא אותו. אפילו מנדוס האכזר, שקללתו הוטלה על כל בני הלילית הגולים מגזע הנולדור, לא יכול להפריד בין השניים, והוא משחרר את ברן. אך לאהבה יש גם מחיר: על לותיין לוותר על ×—×™×™ האלמוות שלה כדי להיות עם ברן. היא מסכימה, והשניים נישאים. הטוב שבגזע בני הלילית ובגזע בני האדם מתאחד, ובעתיד – יציל אחד מצאצאיהם של ברן ולותיין את העולם כולו.

אך למרות שהסילמריל הוא פרי נצחונם של ברן ולותיין, מביא הוא על אביה של לותיין, תינגול, את אובדנו. הגמדים, איתם הוא מסתכסך בשל חמדנותו ותאוותו ליהלום, קוטלים אותו ומחריבים את ממלכתו, ובני פאנור, שרוצים את הסימלריל לעצמם, משמידים אותה באופן סופי. העיקרון הנוצרי שניתן לראות הן בסיפור טורין והן בסיפור ברן ולותיין הוא ×›×–×”: גאווה וחמדנות הן חטאים ממיתים שמביאים לאובדן, בעוד שאהבה, הקרבה עצמית ומסירות – רק הם מביאים את הגאולה.

ההקרבה העצמית הזאת, אותה גילו ברן, לותיין ופינרוד פלגונד בסיפור אותו תיארתי כרגע, מגיעה לשיאה בימי חייו של המלח אארנדיל, צאצא של בני לילית ובני אדם. אארנדיל לוקח את הסילמריל, ובמקום לחמוד אותו לעצמו, מוצא את הדרך לגן העדן האבוד, ואלינור, על מנת לבקש רחמים על בני הלילית ובני האדם גם יחד. רק מכיוון שאארנדיל מאחד בתוכו את הטוב שבשני הגזעים, נעתרים הכוחות האלוהיים לבקשה, והאלים מסכימים לסלוח לבני הלילית על חטאיהם ולבטל את גזירת מנדוס. אך שוב מקריב אארנדיל את חייו הקודמים – אסור לו לחזור לארצות בני התמותה, מאחר שראה את גן העדן. עליו מטילים האלים לשייט בשמיים בספינתו, ככוכב, כאשר הוא נושא על התורן את אור הסילמריל אשר לא יכבה. אארנדיל הופך לסמל של תקווה לאנושות כולה. מיתוס פגאני, אותו ניתן למצוא במיתולוגיות רבות, או סיפור נוצרי? יש כאלו הסבורים שמקורו של הסיפור במיתולוגיה הגרמאנית-נורדית, אך לדעתי המסר הוא קתולי מאד. רק ההקרבה העצמית המוחלטת והאהבה הטהורה, יכולות לכפר על חטא הנפילה ולהביא גאולה לעולם. האלים שולחים צבא אדיר מואלינור, ועוזרים לבני הלילית המוכים והעייפים להדביר את כוחותיו של השטן, מלקור. הוא עצמו נכלא על ידי האלים בכלא מחוץ לעולם, לנצח נצחים, כאשר ראשו כבול לברכיו. זהו סופו של המורד הגדול באלוזהו המסר שמעביר טולקין – לאילו תהומות מוביל הרצון הלא מרוסן לשלוט ולשעבד את כל היצורים החיים ולהדמות לאל העליון – שליט העולם האמיתי.

אך כפי שהנצרות מאמינה שהשטן יאיים תמיד על המין האנושי, בעקבות הנפילה והגירוש מגן עדן, כך לא פס הרוע עם תבוסתו של מלקור. וכאן אנחנו נכנסים לסיפור גדול נוסף, האקלבת', ולדעתי – הסיפור הנוצרי ביותר במסורת הטולקינאית. מאחר שרוב בני האדם שרתו את מלקור במלחמתו בכוחות הטוב, נגזר עליהם להשאר באפלת הברבריות בארץ התיכונה. אך את בני האדם הנאמנים מעם האדיין לוקחים הולאר מערבה, לאי הקרוב לגן העדן ואלינור. רק לואלינור אסור להם להפליג, ולא לשאוף לחיי אלמוות. אורך חייהם גדול, חוכמה רבה ניתנת להם, אוצרות עצומים מופקדים בידיהם והם מקימים ממלכה המבוססת על צדק, חוכמה ויראת אלוהים. הממלכה החדשה, הנקראת נומנור, נמצאת במאה דרגות מעל כל שאר המין האנושי: בחוכמה, בידע ובכוח. בהתחלה חיים הנומנורים, מעין עם נבחר, בהתאם לחוקי האל, סוגדים לארו האל האחד ישירות (הם היחידים שעושים זאת בעולמו של טולקין) ונהנים מחייהם הארוכים. רק דבר אחד אין להם, ×—×™×™ אלמוות. וכאן מתחילה התסיסה. מאחר שהאל נתן לנומנורים הכל, הם מתחילים לבקש יותר – הם מבקשים לחיות לנצח.

טולקין מאמין כי המוות הוא מתנה מהאל, ולא עונש על הנפילה. כאן, דרך אגב, חורגת עמדתו מהעמדה המסורתית של הנצרות. לפי התיאוריה הפילוסופית, אותה התווה בסיפור נומנור וכן במכתביו השונים, יוצרת הנפילה רוע. הרוע הזה, אצל בני תמותה, משתלב עם התאווה לחיי אלמוות ויוצר תמהיל הרסני. בני האדם מסרבים לקבל את המוות כחסד, ולכן נידונים לייסורים. על מנת לפצות על היותם בני תמותה, נתקפים בני האדם הנומנורים בתסכול ובחמדנות. לאט לאט הם מתנתקים ממורשת בני הלילית וצוברים עוד ועוד עושר וכוח צבאי. הם מפסיקים להיות עם נבחר, ומתחילים לראות את עצמם כגזע עליון. רק מיעוט קטן בנומנור נשאר נאמן למסורת, ומתריע שוב ושוב בפני שליטי המדינה שחטאיהם לא יעברו ללא עונש. התיסכול על חיי התמותה הולך וגובר, והנומנורים מתחילים להיות רעים ואכזריים, לאט ובהדרגה. אם לא ינתנו להם חיי אלמוות, ינצלו את מלוא כוחם וישעבדו את עמי הארץ התיכונה. וכך כתוב בסיפור אקלבת':

"והם אמרו בינם לבינם: מדוע זה יישבו אדוני המערב בשלוות נצחים, ואילו עלינו נגזר למות ולהסתלק, לא נדע לאן, ולהניח מאחורנו את ביתנו ואת כל אשר עשינו? ומדוע לא נתקנא בולאר, או אף בפחות שבבני אלמוות? כי גם אנו אוהבים את הארץ ולא נאבה לצאתה".

השלב הראשון הוא ציות בחוסר רצון. חוסר אמונה, הנגרם בשל גאוות יתר וסירוב להסתפק בגורל הקיים. הנומנורים רוצים להדמות לאלים, לולאר, ולזכות במה שלא מגיע להם. בדיוק כמו האדם בגן העדן הנוצרי. אבל הנחש, המפתה, עדיין לא הגיע, והנומנורים ממשיכים בתהליך ההרס העצמי. תסכולם מופנה במהרה כנגד עמי הארץ התיכונה, השרויים באפלה ובברבריות. כפי שציינתי קודם, העם הנבחר הופך את עצמו לגזע אדונים. החטא הולך ומתגבר:

"ובעת ההיא החלו הנומנורים לבנות מושבות גדולות בחופי המערב של הארצות העתיקות. כי ארצם שלהם נראתה גמודה בעינהם, והם לא מצאו בה מנוח ומרגוע, ובקשו עתה עושר וממשלה בארץ התיכונה, אם נשלל המערב מהם. אך עתה הופיעו כשרים וכאדונים וכגובי מס, ולא כעוזרים וכמורים. והרוחות נשאו את ספינות הנומנורים הגדולות מזרחה והשיבון עמוסות לעייפה, ועוצמת מלכיהם ותפארתם הלכו ורבו. והם שתו וחגגו והתלבשו בכסף ובזהב".

שוב ניתן לראות את ערכיו הנוצריים של טולקין, וכן את ההשפעה התנכ"ית בכתביו. המרד נגד האל, אף ×›×™ הוא סמוי בשלב ×–×”, גורר את חטאי הגאווה והחמדנות. והנחש, שגורם לחורבן, אינו מאחר לבוא. גדול מלכי נומנור והאכזרי שבהם, אר-פרזון, פולש לארץ התיכונה בראשותו של צי אדיר ומביס את סאורון, אדון האופל ומשרתו הבכיר של מלקור, שהפך כעת להתגשמות הרוע בבשר בארץ התיכונה, לאחר תבוסת אדונו. סאורון לובש צורה אנושית יפה והולך ברצון כשבוי לממלכתו של אר-פרזון. בהגיעו לנומנור הוא מתחיל לפזר את השפעתו הארסית ומסית את אנשיה כנגד האלים. אם עד עתה ×”×™×” מרדם סמוי, עכשיו הופך הוא למרד גלוי. סאורון מסית את העם והמלך לאתיאיזם – חוסר אמונה באל האחד, ומשם קצרה הדרך לאמונה בשטן, כאל האמיתי שעתיד לשוב מהאפלה. טולקין למעשה יוצר פה משוואה – מרד באלוהים, חוסר אמונה באלוהים – גוררים לאמונה באל כוזב, הקשור לברזל ולנשק, ומכאן קצרה הדרך לשטן ולגיהנום. וכך אומר סאורון אדון המעל לאר-פרזון מלך נומנור, המתוסכל יותר ויותר מהידיעה שהוא מזדקן ומותו הולך וקרב:

"כי הולאר הונו אתכם באשר לו, והציגו בפניכם את שם ארו, צלם נבוב אשר התקינו באיוולת ליבם, בבקשם לכפות את האדם לשירותם. כי הם המתנבאים בשם ארו זה, והוא משמיע רק את אשר ירצו. אך יד אדונם האמיתי עוד תגבר, והוא יגאלכם מן הצלם הלז. ושמו מלקור, אדון הכל, מעניק החירות, ובכוחו תחזקו מהם".

סאורון מלמד את הנומנורים לבנות מכונות, ולא לחינם. בשביל טולקין המכונה, ואיתה הטכנולוגיה, מסמלת את הרוע הגלום שבחומרנות ובנטישת האל לטובת השטן. ברגע שמשכנע סאורון את אר-פרזון שאין אלוהים, מתחיל המלך, ואיתו רוב העם, לעבוד את כוחות האופל. סאורון משכנע אותו לפלוש לואלינור, ובכזביו אומר לו שברגע שידרוך על האדמה האסורה, ישיג ×—×™×™ אלמוות. האדם, כמו בני הלילית, לא למד כלום. פעם שנייה נפל ברשתו של הנחש. כאשר פולש צבא אר-פרזון לואלינור, מוסרים הולאר את העולם פעם נוספת בידי ארו, האל האחד, והוא מעניש את נומנור בעונש נורא. היא טובעת בים על כל אוצרותיה, חוכמתה, קבריה, טפה ונשותיה. צבא אר-פרזון נקבר מתחת לגבעות מתמוטטות ושם הוא נשאר שכוח – עד הקרב האחרון ויום הדין. רק הנאמנים הבודדים, שהתנגדו לאר-פרזון והמשיכו לסגוד לאל האמיתי, בראשותו של אלנדיל, אותו מגדיר טולקין במכתביו ×›"נוח של העולם האגדי", יוצאים בספינות לארץ התיכונה, ומקימים שם את ממלכות גונדור וארנור. בכל מקרה, ממלכות אלו הם רק צל חיוור לתפארת נומנור הישנה. העונש על הנפילה השנייה של בני האדם, ששוב נגרמה בגלל הגאווה, החמדנות והרצון לקבל את מה שלא שייך לך, הוא גדול ולא יכופר בנקל. מעתה מצויים בני האדם ששרדו למלחמת נצח עם סאורון, התגלמות הרשע בארץ התיכונה. להם עוזרים בני הלילית שלא חזרו לגן העדן, ואלינור, למרות התרת הגזירה והקללה, ×›×™ אהבו את הארץ התיכונה ורצו להשאר בה.

וזוהי נקודת הפתיחה לאפוס הגדול של טולקין – "שר הטבעות". סאורון, שנחוש בדעתו להשליט את האופל על הארץ התיכונה, יוצר את טבעות העוצמה ביחד עם מלך בני הלילית קלברימבור, שמרומה על ידו. שלוש ניתנות לבני הלילית, שנופלים פעם נוספת בפח שטומן להם סאורון, שבע לגמדים, תשע לבני האדם ואחת – הטבעת השליטה – לסאורון עצמו. בני האדם שלקחו את הטבעות מדרדרים לאופל והופכים לעבדיו של סאורון. גם על כמה מטבעות הגמדים הוא משתלט במהרה, והיתר מושמדות באש דרקונים. טבעות בני הלילית אמנם משמשות ליצירת דברים יפים ולא נשלטות על ידי סאורון, אך הוא יכול להתעלם מהן. ברית אחרונה של בני לילית ובני אדם יוצאת למלחמה מול צבאות סאורון ומביסה אותו. איסילדור, בנו של אלנדיל, כורת את הטבעת מידו של סאורון. אך גם הוא נופל בפיתוי ההרסני – הוא נוטל את הטבעת ולא משמיד אותה. כך, פעם נוספת בגלל החמדנות, הרוע מורשה להמשיך. הטבעת נקברת למשך שלושת אלפים שנה בעמקי האדמה.

שר הטבעות, שאין טעם להרחיב עליו, הוא מסעו של פרודו, ההוביט בן הפלך, להר האבדון שבמורדור, המקום היחיד שבו ניתן להשמיד את הטבעת האחת וכך למגר את סאורון והרוע לנצח. הוא מלווה בנציגי העמים החופשיים – בני לילית, גמדים, הוביטים ובני אדם, שעוזרים לו בדרכו. במהלך הדרך מגלה פרודו שהטבעת לא רק משחיתה כל מי שנושא אותה, אלא שכוח הפיתוי שלה אדיר. אפילו טובים וגדולים נופלים בו. אסור להשתמש בנשק האויב נגדו: גם אם יקח מנהיג חיובי את הטבעת וישלוט בה, הוא יושחת ויהפוך להיות סאורון שני. על מנת להביס את הרוע צריך להשמיד אותו, ולוותר על הכוח האדיר המוקנה באמצעות הטבעת. הייתי רוצה למנות מספר אלמנטים נוצריים אותם ניתן לראות בשר הטבעות. ושוב חובה לציין – "שר הטבעות" אינו אלגוריה. מדובר בגורם אחד מבין גורמים רבים הנמצאים מאחורי העלילה, ואין לראות אותו כמכריע או כבלעדי. אך בכל זאת, הוא קיים.

1. תחושת הגלות: הנצרות מאמינה שלאחר הנפילה, הגירוש מגן עדן, האדם גולה מביתו האמיתי. כך, גיבורי שר הטבעות יודעים ×›×™ אין גאולה מלאה בארץ התיכונה. גם אחרי תבוסת סאורון הרוע לא מוגר סופית, הדברים היפים שבעולם דועכים בעקבות חיסול הטבעת ובני הלילית חוזרים למערב. בני הלילית חיים בגלות: הם עוד לא חזרו לממלכתם שמקדם. בכרך הראשון, חבורת הטבעת, נושאת גלדריאל, מלכת בני הלילית, קינה על ביתה האבוד שבמערב, ותוהה איזו ספינה תחזיר אותה לשם. לאחר נפילת נומנור, הרחיק האל את ואלינור מהעולם, וכעת ניתן להגיע לשם רק בדרך סודית – הדרך המישירה, שפתוחה רק לבני הלילית שניתנה להם הרשוב לשוב. טולקין סבור ×›×™ הגאולה היא רק בעולם הבא, ואין אוטופיה – עולם מושלם – בעולם ×”×–×” (או באגדה – בארץ התיכונה). האדם הוא גולה בעולמו שלו, ורק בעולם הבא ניתן למצוא מנוח ומרגוע.

2. השליחות האלוהית: על מנת לעזור למין האנושי במלחמה מול סאורון, שולחים הולאר לארץ התיכונה חמש ישויות אלוהיות, מעין מלאכים, הנקראים איסטרי. הם מתגשמים בבשר (שימו לב לכך – זהו עיקרון נוצרי) ונראים לבני האדם כאנשים זקנים. על ידיהם הם נקראים קוסמים. היחיד מבין האיסטרי שנשאר נאמן למשימתו הוא אולורין, או בשמו המקובל בקרב ההוביטים ובני האדם בצפון – גנדלף. על האיסטרי נאסר לשלוט בעמי הארץ התיכונה – אל להם לחזור על חטאיו של סאורון. תפקידם הוא לעזור, לאמן, להדריך ולהכשיר את הלבבות לקראת מלחמת הטוב ברוע. גנדלף עושה זאת, ולמעשה הוא האסטרטג המרכזי במלחמה מול סאורון. הוא מוכיח, נוזף, מנחם, מתכנן ומדריך. באחד מהמכתבים משווה טולקין את גנדלף לפטרוס הקדוש, בכיר השליחים הנוצריים. כמו פטרוס, גנדלף נשלח על ידי הולאר (ולמעשה על ידי האל האחד) להדריך את בני האדם התועים במלחמתם בשטן, שכעת מתגשם בבשר בדמות סאורון, שר האופל ממורדור. ההשוואה לפטרוס היא מעניינת, מאחר שלפי המסורת הקתולית מפקיד ישו בידיו את המפתחות למלכות השמיים. ואכן, בסוף שר הטבעות, גנדלף הוא מי שמאפשר (ברשותו של האל) להוביטים גיבורי הספר, בילבו, פרודו וסם, לעלות על הספינה ולהפליג למערב, לגן העדן. בדמותו של גנדלף יש גם אלמנט חשוב מדמותו של ישו: הוא מקריב את עצמו למען הצלחת חבורת הטבעת, ולאחר מכן קם לתחייה ×›"גנדלף הלבן", שליח אלוהי חזק ועוצמתי הרבה יותר, הרשאי לצוות אף על מלכים לנהוג כרצונו. גם ישו נצלב, הקריב את עצמו, ולאחר מכן קם לתחייה. כמובן שיש הבדל מהותי: בניגוד לשליחים הנוצריים, גנדלף אינו מתיימר לשלוט אלא רק להדריך, ותפקידו הוא למגר את סאורון ואז לעזוב את הארץ התיכונה לנצח. ניתן לראות בדמותו, ובמיוחד בעימותיו עם השליטים תיאודן ודנתור, משהו המזכיר נביא תנכ"×™. אי אפשר להקביל את גנדלף באופן מוחלט לישו או לפטרוס, אך הדמיון, שוב, בולט לעין.

3. הקרבה עצמית למען אחרים: בסעודה האחרונה, הגדיר ישו את דמו כ"דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים". פרודו ההוביט, גיבור שר הטבעות, יוצא להציל את העולם ולהשמיד את הטבעת, וחוזר פגוע בגוף ובנפש. הוא אינו מוצא מנוחה ואף אינו יכול לחזור לחייו הקודמים, ובסופו של דבר מפליג לואלינור, לממלכת המערב, לנצח. הרעיון של הקרבת עצמי למען אחרים, הקרבה של ממש, הוא רעיון יסודי בנצרות הקתולית.

4. חמלה נוצרית ומוסר נוצרי: בניגוד לרבים מגיבורי המיתולוגיות העתיקות, גיבורי שר הטבעות לעולם אינם הורגים שלא לצורך. גולום, שנשא את הטבעת במשך שנים ארוכות, הוא יצור מרושע ומעורר רחמים, שהושחת כמעט לחלוטין על ידי כוח הטבעת, ונוהג לקרוא לה "חמדתי". הוא עוקב אחרי פרודו לאורך כל הדרך כדי להשיב את "חמדתו". כאשר, בתחילת הספר, מצטער פרודו שבילבו לא הרג את גולום בעת שהיתה לו הזדמנות, עונה לו גנדלף בדברי החכמה הבאים:

"חבל? לא חבל שהרחמים עיכבוהו. רחמים וגם חמלה: לבלתי קטול ללא הכרח. וגמולו ×”×™×” רב. תן דעתך, פרודו: הוא התנגע במידה ×›×” מועטת, ולבסוף נחלץ, משום שהחל כך את הבעלות על הטבעת: בסימן הרחמים… רבים מן החיים ראויים למוות. ויש מן המתים הראויים לחיים. כלום בידך לתיתם להם? אל נא תהא נחפז לחרוץ דין מוות. גם החכם בחכמים לא יראה את תכלית כל הדברים. אין בי תקווה רבה שאפשר לרפא את גולום בטרם ימות, אך יש סיכוי לכך. והוא קשור בגורל הטבעת. לבי אומר לי שהוא אמור למלא תפקיד כלשהו, לטוב או לרע, בטרם תסתיים הפרשה. ויתכן אז ×›×™ רחמיו של בילבו קבעו גורלם של רבים – לרבות גורלך אתה3".

החמלה שמגלים נושאי הטבעת, בילבו ופרודו, במספר הזדמנויות, כלפי גולום, אף שאינו ראוי לה, מצילה למעשה את העולם כולו. כאשר מגיע פרודו להר האבדון, בלב מורדור, הוא אמור להשליך את הטבעת לאש תופת. אך הטבעת השטנית מפעילה את שיא כוחה ולאחר חודשים שהחזיק בה, והוא מותש ורעב – אינו יכול פרודו לעמוד מולה. אדם פשוט אינו יכול לעמוד מול שיא כוחו של השטן. הוא מסרב לזרוק את הטבעת. אך גולום, שכלפיו גילה חמלה בעבר, נושך את אצבעו, כורת אותה וגונב את הטבעת. הוא רוקד משמחה, וכך נופל עם הטבעת השליטה לתוך תהום האש. גולום אינו עושה זאת בשל חסידות: הוא רוצה את הטבעת לעצמו. אך נסתרות דרכי האל, ורק בדרך זאת יכולה הטבעת להיות מושמדת. לפי דבריו של גנדלף, אף החכם ביותר לא רואה את כל הגורלות. האל הועיד לגולום עוד תפקיד למלא, ורק בסוף הספר, כאשר נחשפת התוכנית האלוהית, מתגלה מהותו של תפקיד ×–×”.

טולקין מבהיר במכתביו היטב שאם ×”×™×” הורג פרודו את גולום בעבר, לא היתה מושמדת הטבעת האחת – והכל ×”×™×” אבוד. רק באמצעות השמדת הטבעת נבלם השטן, הכובש ארץ אחרי ארץ, וכוחות הטוב, למרות כל גבורתם, אינם מסוגלים לעמוד מולו. בסופו של דבר רק החמלה מצליחה להביס את השטן. (מעניין לומר שטולקין כתב זאת כתשובה לקורא לא חכם, ששאל מדוע "לא הוציאו להורג את פרודו על בגידה" בסוף הספר, מאחר שלא זרק את הטבעת לאש מרצונו).

5. ענווי הרוח: "אשרי ענווי הרוח ×›×™ להם מלכות שמיים1", אומר ישו לחסידיו בברית החדשה. ואכן, בשר הטבעות, לא עומדים הגדולים והחכמים אל מול כוחו של סאורון. כל חוכמתו העמוקה של גנדלף, כל גבורתם של הרוהירים ואנשי גונדור, כל הוד המלכות והכוח האצילי של אראגורן – מצליחים לעכב את התקדמות השטן אך לא לבלום אותה לחלוטין. רק ההוביטים, בני עם פשוט שאיש כמעט לא שמע עליו ולא נתן עליו את דעתו, מצליחים להשמיד את הטבעת ולהביס את כוחות הזדון. טולקין מבהיר היטב במכתבים ×›×™ "הפיכתם של אנשים פשוטים לאצילים" קוסמת לו יותר מכל. העובדה שדווקא "האנשים הקטנים", נטולי הגאווה, כמו פרודו וסם, מצליחים להציל את העולם בסופו של דבר, היא אולי העיקרון הנוצרי ביותר בעלילה כולה.

6. לסיכום הדיון על "שר הטבעות" כדאי לומר ×›×™ כל העקרונות עליהם דיברנו עד עכשיו הם (פחות או יותר) עקרונות נוצריים כלליים. אך בשר הטבעות מצוי גם אלמנט שיחודי לנצרות הרומית-קתולית. כל ילד קתולי, ממש אחרי שהוא לומד את שמו של ישו, יודע להעריץ ולהוקיר את אמו – הבתולה מריה. אמו של המשיח, שנתעברה מאלוהים עצמו, הנקראת לעיתים קרובות "הגבירה", מהווה דמות מופת אותה מעריצים הקתולים, מתפללים לחסדה בעת צרה וכותבים עליה אין סוף תפילות, שירים והמנונים. דמותה של מריה מצויירת באין ספור כנסיות וקתדרלות קתוליות ברחבי העולם. הנוצרים הפרוטסטנטים, ברובם, בזים לפולחן מריה ונוטים להדגיש יותר את דמותו של ישו. לכן, מדובר בפולחן קתולי ייחודי.

פרשניו הקתוליים של טולקין טוענים, במידה רבה של צדק, כי מספר דמויות נשיות בספריו מושפעות מהסגידה הקתולית למריה הקדושה. וארדה גבירת הכוכבים, הואלא אליה פונים בני הלילית בתפילות, היא דוגמא להשפעה כזאת. אחד מהפרשנים הקתוליים משווה את המנון בני הלילית לוארדה (או בשמה השני- אלברת') לשיר דתי ידוע על מריה הקדושה, והדמיון בין שני השירים ניכר לעין. אולם הדמות החביבה על פרשניו הקתוליים של טולקין היא, בלי ספק, הגבירה גלדריאל מלכת לוריין. גלדריאל היפה והנשגבת, שבתיאוריה ב"שר הטבעות" ניתן לחוש נוגה של קדושה, אינה מקבילה מדוייקת למריה, אבל סביר להניח שבעיצוב דמותה הושפע טולקין מפולחן הגבירה הקתולי. גימלי הגמד, ההופך למעריץ הגדול ביותר של גלדריאל בארץ התיכונה, מתייחס אליה כמעט כפי שיתייחס מאמין קתולי לאמו של המשיח.

בניגוד לספרים רבים אחרים, המהווים אלגוריות דתיות גסות, טווה טולקין באומנות את העקרונות המוסריים הנוצריים לתוך העלילה, בלי לאבד את הקהל הלא נוצרי. העקרונות הנוצריים-קתוליים בהם הוא מאמין יכולים להתפרש גם כעקרונות אוניברסליים, והם אינם פוגמים בחיות של הסיפור. "I neither teach nor preach", אינני מטיף או מלמד, אומר טולקין במכתבים, "אני מספר סיפור". אבל דווקא גישה זאת, לדעתי, מעבירה את המסר הטולקינאי בצורה החזקה ביותר. בגלל שהסיפור לא מכוון כולו למסר, אלא המסר טמון בסיפור. עובדה זאת נותנת לשר הטבעות את גדולתו ומבהירה מדוע הוא אינו "בריחה מהמציאות". העקרונות המוסריים הטמונים בו נוגעים לכל אחד מאיתנו, נוצרי או לא נוצרי.

גם את חייו שפט טולקין על פי עקרונות נוצריים. בסיפור "עלה של קטנוני" הוא מתאר צייר, שהתרכז בכל עלה בעץ שצייר, דבר שמסמל, לפי הודאתו, את התרכזותו בכל פרט במיתולוגיה שיצר. מכיוון שאנו חיים בעולם פגום, מתנגשת אומנותו של קטנוני עם חובותיו הדתיות והמוסריות, ובסופו של דבר, מאחר שהוא ממלא אותן, הוא לא מספיק להשלים את ציורו לפני המוות, המגולם בסיפור כמסע. לאחר המוות עובר קטנוני מעין משפט אלוהי ותקופת סבל, המפורשת כפורגטוריום – כור המצרף הנוצרי. בסופו של דבר, כגמול אלוהי על כך שמילא את חובותיו למרות הסבל הכרוך בכך – עובר קטנוני לגור בעולם שצייר, שהופך לאמיתי לכל דבר. טולקין האמין, לפי עיקרון "הבריאה המשנית" שפיתח, ×›×™ עולם שיוצר סופר אמיתי לא פחות מהעולם שנברא על ידי האלוהים, מאחר שכישרון היצירה לקוח מהאל, וכפי שהאדם נברא בצלמו, כך גם הכישרון ×”×–×” הוא בצלם אותה בריאה עליונה. הנצרות, למעשה, היא "סיפור פיות אמיתי", ואלוהים הוא "הסופר ומספר הסיפורים הגדול מכולם". במכתבים מגדיר טולקין את "עלה של קטנוני" כסיפור אוטוביוגרפי, דבר שאושר ×¢"×™ בניו אחרי מותו. סיפור ×–×” מראה לנו עד כמה היו העקרונים הנוצריים חשובים לטולקין. גם בשיריו השונים מודגשים עקרונות אלו – החמדנות מביאה למוות, או לגורל נורא ממוות, כמוה כגאווה. רק הויתור על הרצון לשלוט והנאה מעולמו של האל כפי שהוא, תוך כדי מלחמה עיקשת ברוע הפנימי והחיצוני, רק הם מתגברים על הרוע הטמון באדם, מכפרים על הנפילה ומביאים את הגאולה.

לכן, טולקין ראה את "ארץ הפיות", או המיתולוגיה שיצר, כאמיתית לכל דבר. לא מכיוון שהיא היתה בהיסטוריה, אלא בגלל שהיא מכילה אמיתות אוניברסליות. טולקין אהב והעריץ את ארץ הפיות, העומדת בבסיס מפעל חייו והיצירה הענקית שיצר:

"מחוזותיו של סיפור הפיות רחבים ועמוקים וגבוהים הם ומלאים בדברים רבים: כל מיני חיות וציפורים נמצאות שם, ימים ללא חוף וכוכבים רבים מספור. יופי שהוא קסם – וסכנה מתמדת. אושר וצער, שניהם חדים כתער. אם הצליח מי לעבור במחוזות ההם, עליו להודות למזלו הטוב, אולם הם ×›×” גדושים וזרים עד שהתייר המתאווה לתת להם שם נאלם דום. ובעודו שם, אל לו לשאול שאלות רבות מדי, פן ייסגרו השערים והמפתח יאבד5".

וכפי שיש בארץ הפיות קסם, פלא, חיות וציפורים – כך יש בה עקרונות מוסריים, ובמקרה של טולקין גם נוצריים קתוליים. האם הלגנדריום הוא מיתוס קתולי? התשובה היא כן ולא. הוא מיתוס אנושי, אוניברסלי המדבר לכל אחד מאיתנו, שהאמונה הנוצרית ×”×¢×–×” של מחברו משתקפת בו ומעשירה אותו, אך בשום אופן לא בולעת אותו או הופכת אותו לאלגוריה ריקה. הוא יצירת מופת אנושית – במובן הרחב והעמוק ביותר של המילה.

הייתי רוצה לסיים בציטוט נוסף, האהוב עלי במיוחד, ובו חושף טולקין את גישתו הנוצרית הייחודית, ומראה את אהבתו העמוקה לעולם הפיות, הדמיון והיצירה. הוא רואה בו מעין מחוז נפרד ומסתורי, בעל קסם משיכה אדיר, שאינו זהה לדרך האדיקות הדתית המובילה לגן העדן, וכמובן גם לא לדרך הרשעים המובילה לגהינום:

"ראה נא את השביל הצר
בינות קוצים וחרולים-
זוהי דרך הצדיקים,
בה מעטים הם העולים.
והתראה שם שביל רחב
רפוד וסוג בשושנים?
זוהי דרך הרשעים
ולא אל גן העדנים.
והתראה שם שביל נאווה
בינות שרכים הוא מתפתל?
לארץ הפיות יוביל
ובו נלך עם רדת ליל".



1קטע זה, ככל יתר הקטעים הלקוחים מהסילמריליון, תורגם לעברית על ידי ד"ר עמנואל לוטם.
2תרגום כל הקטעים מדיאלוג פינרוד ואנדרת' על ידי יובל ווליס.
3התרגום לעברית הוא של רות לבנית
4 התרגום הוא של פרופ' פרנץ דליץ'
5קטע זה, כמוהו כשיר המופיע בסוף המאמר, תורגם לעברית ע"י מיכל אלפון

עמוקה קהאזאד דום ותהומות רבים לה – הפילוסופיה הטולקינאית

"כרינו בור – זכותנו היא לבחור,
 (גם אם ברע) זכותנו לא מוגרה
 בצלם בו נבראנו עוד נברא"

מתוך: ×’'.ר.ר. טולקין, מיתופיה – אוהב המיתוס לשונא המיתוס

רבים מכירים את יצירותיו הנפלאות של ×’'.ר.ר. טולקין ומוקירים אותן. מעטים הם הקוראים שלא התפעלו מהאפוס הענק של "שר הטבעות", עצרו את נשימתם עם הגיבורים ברגעי סכנה, הזדהו עם תלאותיהם ועם אומץ ליבם של פרודו וסאם, התרשמו מדמותו המלכותית של אראגורן, מהקסם של גאלאדריאל ומחוכמתו העמוקה של גאנדאלף. אך בשביל הקורא המעמיק יותר, "שר הטבעות" אינו סיפור גרידא. לא קשה לראות שיש בו הרבה יותר ממה שנראה לעין. ראשית – המיתולוגיה. ביצירותיו הספרותיות של טולקין, ובמיוחד ב"שר הטבעות" וב"ההוביט" שום דבר אינו מנותק מהקשר. כל דבר שכתוב ביצירה - מחובר לעשרות דברים אחרים שאינם כתובים, ואין סיפור שמוזכר ללא הקשר מיתולוגי. אין שום שיר מנותק. איכויות אלו נובעות מתפיסת היצירה המיוחדת של טולקין, בה נדון עוד בהמשך המאמר. אך בשלב ×–×” נסתפק ונאמר ×›×™ טולקין כתב עוד לפני יצירות אלו גירסת מיתולוגיה רחבה, המתמשכת מבריאת העולם ועד לסיפור "שר הטבעות", המציין את סוף העידן השלישי. התפיסה המיתולוגית הזאת נותנת עומק נוסף ל"שר הטבעות", ותורמת לתחושת האפוס הגדולה מהחיים הניכרת בו.

אך מעבר לכך, חשוב לציין כי טולקין לא היה רק סופר, הוא היה גם חוקר ופרופסור לבלשנות, מגדולי עולם בתקופתו. מומחיות זאת ניכרת היטב ביצירתו - שום שם ב"שר הטבעות" אינו נזרק סתם כך ושום שפה מומצאת (כגון שפת בני הלילית) אינה ג'יבריש וגיבוב של מילים (כנהוג בספרי פנטזיה אחרים). טולקין, בהיותו מומחה לפילולוגיה, המציא שפות שלמות בשביל המיתולוגיה שלו. מבין אלו ניתן לציין את סינדארין וקווניה, שני הניבים של שפת בני הלילית, המגיעים כמעט לדרגה של שפות מוגמרות. השמות ביצירה תמיד אומרים משהו, ומכילים בדרך כלל משמעויות נסתרות. גם דבר זה, כמובן, מוסיף לעומק שביצירותיו של טולקין.

ואם לא די בכך, טולקין היה גם משורר גדול. השירים המופיעים ב"שר הטבעות" וב"ההוביט", ברובם הגדול, הם חזקים ובעלי יופי פנימי ועומק ספרותי. לזאת יש להוסיף גם יצירות מיתולוגיות נוספות, כגון "שירת לית'יאן" (פורסמה ב-lays of Beleriand, במסגרת סדרת "ההיסטוריה של הארץ התיכונה") ו"הרפתקאות טום בומבדיל". ביצירות טולקין ניתן למצוא שירים מכל הגוונים והסוגים, החל משירה אפית מיתולוגית ("שירת לית'יאן", למשל), עבור בבלדות נוגות (הקינה על בורומיר), וכלה בשירת "nonsense" היתולית, כדוגמת שיר הטרול ב"שר הטבעות" ושיריו השונים של בומבדיל. דומה כי אין הרבה משוררים בעולם, שהצליחו לכתוב בסגנונות כה שונים בעומק ובהצלחה כזאת.

כל אלו הוזכרו לא על מנת להרבות בשבחיו של טולקין, אלא על מנת להבהיר לקורא שביצירתו יש מימדים רבים, הרבה יותר מהנראה לעין. "עמוקה התהום מתחת לגשר דורין, ואיש לא מדד אותה מעולם", אומר גאנדאלף לגימלי וללגולאס ב"שני המגדלים". בהשאלה, ניתן לראות בכך ביטוי מייצג לעומק שביצירת טולקין כולה. במאמר זה ברצוני להתמקד במימד אחד, הוא המימד הפילוסופי. טענתי היא, שטולקין, בנוסף להיותו סופר, משורר ובלשן, היה גם פילוסוף ואידיאולוג דעתני ורב עוצמה. את רעיונותיו הפילוסופיים, הרלוונטיים מאד לימינו, ניתן למצוא הן ביצירותיו הספרותיות כמו "שר הטבעות", "ההוביט" ו"שירת לית'יאן", הן בחיבורים ספרותיים אידיאולוגיים כמו "מיתופיה" ו"עלה של קטנוני", והן בקטעי עיון פילוסופיים וספרותיים, כדוגמת "על סיפורי פיות". במאמר זה אנסה לסקור את הרעיונות הפילוסופיים המרכזיים, על מנת ליצור תמונה של "פילוסופיה טולקינאית" או "אידיאולוגיה טולקינאית", החבוייה לדעתי בין דפי השירים, העיון, הסיפורים והמיתוסים.

הרעיונות הפילוסופיים שטולקין עסק בהם הינם רבים עד מאד, אך לדעתי ניתן לחלק אותם למספר קבוצות: תפיסת האומן והיצירה, התנגדות לטכנולוגיה ול"ריאליזם מחשבתי", מאבק בין טוב לרע ואמונה דתית עזה, החבויה בין השיטין.

א. תפיסת האומן והיצירה


"אדם, בורא משני, בו משתבר
אור קרן לבנה ושוב חוזר
בשלל גונים, וכך הוא משתלב
ביצירת דמויות, מלב אל לב".


ג'ר.ר. טולקין- מיתופיה

התפיסה הטולקינאית החשובה ביותר בהקשר זה נקראת תפיסת ה"בריאה המשנית" ובאנגלית, sub creation. גישה זאת מתנגדת לתפיסה הספרותית המקובלת, לפיה יצירות הספרות (ובמיוחד המיתוסים) הינן, בסופו של דבר, בדיוניות ולא קשורות למציאות. בדיות אלו יכולות להיות יפות, משעשעות, מחכימות, רבות עוצמה, אך בסופו של דבר, בדיות הן ובדיות ישארו. סי.אס. לואיס, חברו הטוב של טולקין וסופר פנטזיה בעצמו, ייצג גישה זאת כאשר אמר לטולקין כי הוא מכיר בכוח שבמיתוסים, אך בסופו של דבר הם "שקרים המופרחים מבעד לכסף" ועל כן, בסופו של דבר, "אין ערך בם".

על מנת לענות ללואיס, כתב טולקין פואמה ארוכה ורבת עוצמה בשם "מיתופיה – אוהב המיתוס לשונא המיתוס". הפואמה כולה מתנהלת כויכוח בין פילומיתוס (אוהב המיתוס – גישתו של טולקין) ובין מיזומיתוס (שונא המיתוס – הגישה הרציונלית-מדעית), כאשר אנו שומעים רק את דבריו של אוהב המיתוס, ושונא המיתוס הינו צד נעלם בויכוח. למרות זאת, אנו יכולים להבין היטב את גישתו של מיזומיתוס מדבריו של פילומיתוס. הפואמה, שנשאה בתחילה את הכותרת "תשובה ארוכה לשטות קצרה", ×”×™× ×” למעשה חיבור פילוסופי שירי, המציג בפני הקורא את רעיון "הבריאה המשנית".

מהי "בריאה משנית"? לפי גישתו הקתולית של טולקין, נברא האדם על ידי אלוהים. האל, בבוראו את האדם, נתן לו כוח לברוא בעצמו. לכן, כאשר יוצר האדם עולמות חדשים באמצעות המיתוס, עולמות אלו אמיתיים ונכונים לא פחות מהעולם המציאותי. למעשה, משמש הסופר כמשנה לאלוהים, או, במילותיו של טולקין, "שולית בוראים". בחיבורו האידיאולוגי, "על סיפורי פיות", פיתח טולקין תפיסה זאת, ואף טען ×›×™ בעיניו עולם המיתוסים אמיתי יותר (בבטאו אמיתות אנושיות) מתחנות הרכבת המכוערות ברחבי אנגלייה. אמיתי, בעיני טולקין – כל דבר המבטא את רחשי לב האדם ואת יכולת הבריאה שלו. במיתופיה כתוב ×›×™ "לב האדם אינו מצבור בדיות; בינה ינק הוא מאבי בינות; ולא ישכח גם ממרחק וזמן; עוד לא אבדו לו צלם ודיוקן". התורה הפילוסופית הטולקינאית, המאמינה באדם ובכוח היצירה שלו, גורסת ×›×™ כל מה שיוצא מנשמתו של האדם (שנבראה על ידי אלוהים) הינו, בסופו של דבר, אלוהי בעצמו ולכן אמיתי.

היכן רואים אנו את רעיון הבריאה המשנית ביצירתו של טולקין? לכאורה בשום מקום, ולמעשה בכל מקום. אומנם בשר הטבעות יש דמויות של אומנים ויוצרים (בילבו למשל), אך דבר זה אינו מודגש, ולעולם לא דנים אומנים בתפיסת היצירה שלהם. אני לא מצאתי שום סיפור בלגנדריום (המיתולוגיה הטולקינאית הכוללת את ההוביט, שר הטבעות, הסילמרליון, סיפורים שלא נשלמו, שירת לית'יאן ושאר ספרי ההיסטוריה של הארץ התיכונה) הדן ברעיון הבריאה המשנית. אך למעשה, תפיסה זאת מתבטאת בכל יצירתו של טולקין. העולם גדוש הפרטים, שלא קיים במציאות אך עם זאת מציאותי להפליא, ההקפדה על כל פרט, ולו הקטן ביותר, כגון יצירת שפות שלמות, חיבורים היסטוריים ומאמרים בלשניים על העולם המיתולוגי, הם יישום הלכה למעשה של רעיון זה. טולקין ניסה להיות "בורא משני", על כל המשתמע מכך.

ביטוי מפורש של רעיון "הבריאה המשנית" ניתן למצוא כאמור בפואמה "מיתופיה", וגם בסיפור מקסים הנושא את השם "עלה של קטנוני", המופיע ביחד עם הפואמה לעיל בקובץ הנקרא "×¢×¥ ועלה". הסיפור הקצר ×”×–×” מספר לנו על צייר בשם קטנוני, שעובד על ציור של ×¢×¥. בתחילה הוא מצייר עלים בודדים ומשקיע בהם את כל מרצו, ולאט לאט מתגבש עולם שלם מאחורי ×”×¢×¥ – שקיעה, מרחבי דשא, יערות ופסגות מושלגות. בסופו של דבר, לאחר תהליך המקביל למוות, פרוגטוריום (המקום בו מטוהרות הנשמות החוטאות, לפי הדת הקתולית), ומעין משפט אלוהי, עובר קטנוני לגור בעולם שברא, שהופך לאמיתי לכל דבר. זאת ועוד, שגם שכנו של קטנוני, פלך (גנן קפדן המגלה אדישות ליצירה במהלך חייו), מצטרף לקטנוני בעולם שיצר, וכך מודגש ניצחונה של תפיסת "הבריאה המשנית" על פני התפיסה ההגיונית-רציונלית.

ב"עלה של קטנוני" ניתן למצוא גם רעיון פילוסופי אחר, הקשור בטבורו עם רעיון "הבריאה המשנית". תפיסה זאת כונתה ×¢"×™ טולקין "×¢×¥ ועלה", והוא דן בה בהרחבה גם בחיבור הפילוסופי "על סיפורי פיות", המופיע באותו הקובץ. לפי תפיסה זאת, על מנת שיצירה תהיה מושלמת, חייב כל פרט, ולו הקטן ביותר, להיות מושלם בפני עצמו. אין מקום לרשלנות בבריאה של עולם חדש. רק העלים הבודדים יוצרים את ×”×¢×¥. ב"עלה של קטנוני" ניתן לראות זאת באופן חזק ומשכנע. הצייר, קטנוני, התחיל את יצירתו הכבירה בהשקעה מאומצת בדמותו של עלה אחד. התמקדותו בפרטים בונה אט אט את היצירה כולה, אך גם עולה לו במחיר יקר – הוא לא מספיק לסיים את היצירה בטרם הוא "יוצא למסע" (אלגוריה למוות). טולקין עצמו, באחד ממכתביו, כותב ש"עלה של קטנוני" מהווה מעין אלגוריה לחייו שלו עצמו. ואכן, נבואה זאת התגשמה גם בחייו של טולקין. הקפדתו המושלמת על כל פרט ופרט בלגנדריום יצרה את העולם המשכנע שאנו מכירים, אך בסופו של דבר, כמו קטנוני, לא הספיק טולקין להשלים את כתיבת המיתולוגיה בטרם עקר לעולם האמת.

שני הרעיונות הללו – "בריאה משנית", ו-"×¢×¥ ועלה" - הם המרכיבים התשתיתיים העיקריים בתפיסת היצירה הטולקינאית. העולם הטולקינאי, המשכנע כל כך בפרטיו ובתפיסת המציאות לו, נוצר על בסיסם של שני העקרונות הללו.

ב. התנגדות לטכנולוגיה, חומרנות וריאליזם מחשבתי

"עוקר נבוי מקרקע ניסיון
מציל זהב רוח מסיג הגיון"

ג'ר.ר. טולקין- מיתופיה

הויכוח בין אוהב המיתוס לשונא המיתוס, הנפרש במהלך הפואמה מיתופיה, אינו נוגע רק ברעיון הבריאה המשנית. בתפיסתו של מיזומיתוס, שונא המיתוס, ניתן לראות רעיונות רבים המקובלים בימינו: אמונה בחומרנות, בקידמה ובחברת השפע המערבית. האדם "הנאור" דוחה את המיתוסים כשקרים, בז לרומנטיקה העשירה של האגדות ומצדד, תחת זאת, בטכנולוגיה ובמדע. הכלי העיקרי שלו הינו ההיגיון, המפריך, כביכול, את כל השקרים והדיעות הקדומות של התפיסה המיתולוגית-רומנטית.הויכוח בין אוהב המיתוס לשונא המיתוס, הנפרש במהלך הפואמה מיתופיה, אינו נוגע רק ברעיון הבריאה המשנית. בתפיסתו של מיזומיתוס, שונא המיתוס, ניתן לראות רעיונות רבים המקובלים בימינו: אמונה בחומרנות, בקידמה ובחברת השפע המערבית. האדם "הנאור" דוחה את המיתוסים כשקרים, בז לרומנטיקה העשירה של האגדות ומצדד, תחת זאת, בטכנולוגיה ובמדע. הכלי העיקרי שלו הינו ההיגיון, המפריך, כביכול, את כל השקרים והדיעות הקדומות של התפיסה המיתולוגית-רומנטית.טולקין תוקף את הגישה הזאת בכל יצירותיו וכתביו, והדוגמאות לכך רבות מספור. ראשית כל, הוא פותח בהגנה על האגדות והמיתוסים, תוך הדגשת האמת שבהם. ברעיון זה, "הבריאה המשנית", דנו כבר בסעיף הקודם. לאחר מכן, הוא פותח בהתקפה על תפיסתו האידיאולוגית של היריב, תוך הדגשת הנזק שגורמת תפיסה זאת לאנושות:

"הן את הליל השכיחו אחרים
 לעונג מאורגן לנוס קוראים
 לוטוס לזלול באי פלאים אמיד
 ונשמות למכור במחיר נזיד
נזיד של פלסטיק הוא, מזון פתאים
תרמית כפולה- פתיון של רפאים"

ג'ר.ר. טולקין- מיתופיה

הויכוח בין אוהב המיתוס לשונא המיתוס, הנפרש במהלך הפואמה מיתופיה, אינו נוגע רק ברעיון הבריאה המשנית. בתפיסתו של מיזומיתוס, שונא המיתוס, ניתן לראות רעיונות רבים המקובלים בימינו: אמונה בחומרנות, בקידמה ובחברת השפע המערבית. האדם "הנאור" דוחה את המיתוסים כשקרים, בז לרומנטיקה העשירה של האגדות ומצדד, תחת זאת, בטכנולוגיה ובמדע. הכלי העיקרי שלו הינו ההיגיון, המפריך, כביכול, את כל השקרים והדיעות הקדומות של התפיסה המיתולוגית-רומנטית.טולקין תוקף את הגישה הזאת בכל יצירותיו וכתביו, והדוגמאות לכך רבות מספור. ראשית כל, הוא פותח בהגנה על האגדות והמיתוסים, תוך הדגשת האמת שבהם. ברעיון זה, "הבריאה המשנית", דנו כבר בסעיף הקודם. לאחר מכן, הוא פותח בהתקפה על תפיסתו האידיאולוגית של היריב, תוך הדגשת הנזק שגורמת תפיסה זאת לאנושות:לא קשה לראות את הצורה הנלעגת בה מציג טולקין את יריבו. כאשר הוא משליך את כל יהבו על חברת השפע המודרנית, הוא משכיח את האגדות העתיקות ואת שירת המשוררים (מובהר בשורות הקודמות לציטוט). כתחליף, הוא משליך את יהבו על חברת שפע מדומה וריקנית, שאין בה למעשה ולא כלום. ראוי לציין כאן כי בפואמה המתורגמת, "נזיד של פלסטיק" הינו תחליף לאסוציאציה מיתולוגית שמעלה טולקין במקור האנגלי. הוא מאשים את יריבו בהתמכרות ל"נשיקתה של קירקיי". מדובר כאן במכשפה מהמיתולוגיה היוונית, שפיתתה את חבריו של אודיסיאוס, הגיבור המיתולוגי, לבוא לביתה ולאחר מכן הפכה אותם לחזירים. דימוי נלעג למדי לאנשים "הנאורים" כביכול של חברת השפע הטכנולוגית, המתמכרים להנאות ושוכחים את המיתוסים, האגדות והשירים העתיקים. הויכוח בין אוהב המיתוס לשונא המיתוס, הנפרש במהלך הפואמה מיתופיה, אינו נוגע רק ברעיון הבריאה המשנית. בתפיסתו של מיזומיתוס, שונא המיתוס, ניתן לראות רעיונות רבים המקובלים בימינו: אמונה בחומרנות, בקידמה ובחברת השפע המערבית. האדם "הנאור" דוחה את המיתוסים כשקרים, בז לרומנטיקה העשירה של האגדות ומצדד, תחת זאת, בטכנולוגיה ובמדע. הכלי העיקרי שלו הינו ההיגיון, המפריך, כביכול, את כל השקרים והדיעות הקדומות של התפיסה המיתולוגית-רומנטית.טולקין תוקף את הגישה הזאת בכל יצירותיו וכתביו, והדוגמאות לכך רבות מספור. ראשית כל, הוא פותח בהגנה על האגדות והמיתוסים, תוך הדגשת האמת שבהם. ברעיון זה, "הבריאה המשנית", דנו כבר בסעיף הקודם. לאחר מכן, הוא פותח בהתקפה על תפיסתו האידיאולוגית של היריב, תוך הדגשת הנזק שגורמת תפיסה זאת לאנושות:לא קשה לראות את הצורה הנלעגת בה מציג טולקין את יריבו. כאשר הוא משליך את כל יהבו על חברת השפע המודרנית, הוא משכיח את האגדות העתיקות ואת שירת המשוררים (מובהר בשורות הקודמות לציטוט). כתחליף, הוא משליך את יהבו על חברת שפע מדומה וריקנית, שאין בה למעשה ולא כלום. ראוי לציין כאן כי בפואמה המתורגמת, "נזיד של פלסטיק" הינו תחליף לאסוציאציה מיתולוגית שמעלה טולקין במקור האנגלי. הוא מאשים את יריבו בהתמכרות ל"נשיקתה של קירקיי". מדובר כאן במכשפה מהמיתולוגיה היוונית, שפיתתה את חבריו של אודיסיאוס, הגיבור המיתולוגי, לבוא לביתה ולאחר מכן הפכה אותם לחזירים. דימוי נלעג למדי לאנשים "הנאורים" כביכול של חברת השפע הטכנולוגית, המתמכרים להנאות ושוכחים את המיתוסים, האגדות והשירים העתיקים.אחד מהדברים השנואים ביותר על טולקין (שהשתקף גם בביקורות לא מחמיאות על ספריו) הינו האמונה כי לכל דבר ישנו פירוש הגיוני אחד ובודד. האנשים המאמינים בגישה זאת סבורים כי העולם כולו מתנהל בדרך מתמטית, וכי יש חוקיות אחת העומדת מאחורי הכל. כפי ששתיים ועוד שתיים שווים לארבע, כך ניתן לקבוע כללים מוחלטים לרוח האנושית. טולקין דחה גישה זאת בשאט נפש. ראשית כל- בהצגת עמדת יריבו בתחילת המיתופיה:

"תביט בעץ ושמו ברור לך
כי עץ הוא עץ, לצמוח הוא צמיחה
תשוט בארץ, לרגליך היא
רק עוד כוכב אחד מיני רבים
גוש חומר נע, כוכב הוא רק כוכב
כבול למסלולו המחושב
באין הקר והסדור בינות
אטומים שנגזר דינם למות"

הויכוח בין אוהב המיתוס לשונא המיתוס, הנפרש במהלך הפואמה מיתופיה, אינו נוגע רק ברעיון הבריאה המשנית. בתפיסתו של מיזומיתוס, שונא המיתוס, ניתן לראות רעיונות רבים המקובלים בימינו: אמונה בחומרנות, בקידמה ובחברת השפע המערבית. האדם "הנאור" דוחה את המיתוסים כשקרים, בז לרומנטיקה העשירה של האגדות ומצדד, תחת זאת, בטכנולוגיה ובמדע. הכלי העיקרי שלו הינו ההיגיון, המפריך, כביכול, את כל השקרים והדיעות הקדומות של התפיסה המיתולוגית-רומנטית.טולקין תוקף את הגישה הזאת בכל יצירותיו וכתביו, והדוגמאות לכך רבות מספור. ראשית כל, הוא פותח בהגנה על האגדות והמיתוסים, תוך הדגשת האמת שבהם. ברעיון זה, "הבריאה המשנית", דנו כבר בסעיף הקודם. לאחר מכן, הוא פותח בהתקפה על תפיסתו האידיאולוגית של היריב, תוך הדגשת הנזק שגורמת תפיסה זאת לאנושות:לא קשה לראות את הצורה הנלעגת בה מציג טולקין את יריבו. כאשר הוא משליך את כל יהבו על חברת השפע המודרנית, הוא משכיח את האגדות העתיקות ואת שירת המשוררים (מובהר בשורות הקודמות לציטוט). כתחליף, הוא משליך את יהבו על חברת שפע מדומה וריקנית, שאין בה למעשה ולא כלום. ראוי לציין כאן כי בפואמה המתורגמת, "נזיד של פלסטיק" הינו תחליף לאסוציאציה מיתולוגית שמעלה טולקין במקור האנגלי. הוא מאשים את יריבו בהתמכרות ל"נשיקתה של קירקיי". מדובר כאן במכשפה מהמיתולוגיה היוונית, שפיתתה את חבריו של אודיסיאוס, הגיבור המיתולוגי, לבוא לביתה ולאחר מכן הפכה אותם לחזירים. דימוי נלעג למדי לאנשים "הנאורים" כביכול של חברת השפע הטכנולוגית, המתמכרים להנאות ושוכחים את המיתוסים, האגדות והשירים העתיקים.אחד מהדברים השנואים ביותר על טולקין (שהשתקף גם בביקורות לא מחמיאות על ספריו) הינו האמונה כי לכל דבר ישנו פירוש הגיוני אחד ובודד. האנשים המאמינים בגישה זאת סבורים כי העולם כולו מתנהל בדרך מתמטית, וכי יש חוקיות אחת העומדת מאחורי הכל. כפי ששתיים ועוד שתיים שווים לארבע, כך ניתן לקבוע כללים מוחלטים לרוח האנושית. טולקין דחה גישה זאת בשאט נפש. ראשית כל- בהצגת עמדת יריבו בתחילת המיתופיה:את הגישה הזאת תוקף טולקין במהלך מיתופיה. לדעתו היא שוללת מהיקום את כל היפה שבו: את שפע הפרשנויות לכל מאורע, את כוחה של הנפש ליצור אגדות ושירים מיופיו של הטבע, את הרומנטיקה הנפלאה שמאחורי הדברים. הגישה המדעית, המתירה רק פירוש אחד לכל דבר, הינה גישה קרה ומנוכרת, עוינת לאדם ולליבו. תפיסת הטבע של פילומיתוס, או טולקין, הינה שונה לחלוטין:

"האל ברא סלעים ודשא עשב
ומאורות וכוכבים, ורצף
צאצאי-אדם זערורים
שעצביהם עם צליל ואור שרים.
גלי הים, הרוח בזמורות,
הדשא הירוק, עיני פרות,
מעוף צפור, קול רעם וברקים,
תולעת שבבוץ ומקקים –
הכל נקלט, כל אלה משאירים
עקבות על התאים האפורים"

כאן אנו רואים ×›×™ תפיסת האובייקט של טולקין שונה לחלוטין מהתפיסה של יריבו. במקום פירוש אחד ובודד – תפיסה כוללת של היופי שבטבע, במקום תפיסה הגיונית וקרה – תפיסה ריגשית ורומנטית. בסוף הפואמה דוחה פילומיתוס את תפיסת "הפירוש האחד" במהלומת מחץ:

"רגלי במשעוליך לא תצעד
שם יש לכל דבר רק שם אחד
עולם סגור הוא זה, שם אין שומעים
שירת בריאה של שוליית בוראים"

והמשמעות היא – בעולם ההגיוני הקר, בו יש לכל דבר פירוש ושם אחד, אין מקום ל"בריאה משנית", לא לסופר ולא ליצירתו. עם העולם הדל, הקר והמנוכר ×”×–×” טולקין אינו מוכן להשלים.

הויכוח בין פילומיתוס למיזומיתוס אינו נגמר במיתופיה, אלא נמשך גם על דפי "שר הטבעות". שוב ושוב, מציגות הדמויות החיוביות שבספר את הגישה הרומנטית, המעריכה אגדות ומיתוסים ולא דוחה אותם בהנף בוז שחצני. "בחבורת הטבעת" למשל, מתרחש ויכוח דומה בין סאם גאמג'י, המייצג את פילומיתוס, לבין בן הטוחן המגעיל, טד סנדימן, המייצג את מיזומיתוס בהקשר זה. הויכוח מתרחש בפלך, בפונדק "הדרקון הירוק", שם שתהיה לו חשיבות סמלית במהלך הפולמוס:

"מיני דברים מוזרים מתרחשים בימים אלה, לפי השמועה", אמר סאם.
"אה", אמר טד, "כך סבור מי שמקשיב לשמועות. אני, די לי בסיפורי ילדים שאני שומע בבית, ליד האח".  

לא קשה לראות את חוסר האמונה והקנטרנות של "שונאי המיתוס" בדבריו של סאם גאמג'י. במשפטים הבאים מחריף הויכוח, ועולה גם שאלת "הפירוש האחד" מול "הפירושים הרבים".

"יתכן שדי לך", אמר סאם, "אך אני מסתכן לומר שיש דברים בגו. ובכלל, מי ממציא את סיפורי המעשיות? קח, למשל, את הסיפורים על דרקונים.
"לא תודה", אמר טד. "לא אקח. סיפורים אלה שמעתי בעודני זאטוט, ואין סיבה שאאמין בהם עכשיו. רק דרקון אחד יש בבייווטר וזה- ירוק".

חשוב לשים לב לתפיסה הרציונלית של "הפירוש האחד" המתבטאת בדבריו של טד סנדימן. "הדרקון" היחיד בעיירה הוא הפונדק הנושא שם זה. אין מקום למיתוסים, אין מקום לתפיסה רומנטית ורגשית, ואין מקום לאגדות עתיקות השייכות, לדעתו של טד (ולדעתם של רבים ממבקרי טולקין), אך ורק לילדים קטנים.

ולאן מובילה אותה תפיסה דלה של "הפירוש האחד"? מה היא התוצאה של אמונה קלוקלת זאת? די לראות את גורלו של טד סנדימן בסוף הטרילוגיה. הוא הופך לפועל מאובק ומפוחם, עבד לאדונים חזקים ממנו ושותף בהשחתת הנוף, הטבע והחירות של מולדתו. מה שמתחיל בדחיית האגדות בהנף יד שחצני, מסתיים, בסופו של דבר, בשיעבוד לכבשניו הבוערים של סארומאן. ובעולם המציאותי- לשיממון וחורבן מוחלט של הטבע.

וכאן הולך טולקין צעד אחד קדימה. הטכנולוגיה המודרנית, לפי דעתו, מייצגת את הרע והמכוער, ומאיימת על עצם קיומו של העולם. הוא שולל ודוחה אותה מכל וכל. ראשית כל, במיתופיה:

"רק לא יהא חלקי עם הקופים
 המתקדמים שלך, חושבים, זקופים
 לרגליהם נפרסת תהום דומה
 סיום הולם לכל אותה קידמה
 אם רק יואיל האל לשים לה קץ
 ושוב במעגל לא תתרוצץ"

הקורא המעמיק ראות יכול להבחין כאן, כמובן, בלעג מוסווה על תורת האבולוציה. פילומיתוס לא ילך בדרכם של קופי המדע, בין אם הם כפופים ובין אם הם זקופים ו"מתקדמים". הקידמה שלהם מובילה לחורבן ואסון- למדבר שממה טכנולוגי, שאין בו יופי, אין בו אגדות ואין בו מעשיות. רק מכונות, כבשנים, אשפה וזיהום. פילומיתוס אינו מוכן להכנע לגישה זאת ועומד במריו-
"עוד
לא השלכתי שרביטון זהב
 בפני כס הברזל ראשי לא חף"

השרביט, באגדות העתיקות, מסמל את יכולת הבריאה. טולקין לא מוכן להשליך אותו ולהכנע לעולם הטכנולוגי המחניק. "כס הברזל" הוא איזכור למורגות, השטן במיתולוגיה הטולקינאית, שלא יודע ליצור אלא רק לעוות ולהשחית. כך רואה טולקין גם את הטכנולוגיה המודרנית.

האיזכורים לאסונות שממיטה הטכנולוגיה על האנושות ב"שר הטבעות" הינם רבים מספור. כבשני אייזנגארד המכלים עצים ויערות (סמל לשריפת היערות ולחורבן הטבע), תחנת הקמח ה"מודרנית" המזוהמת שמקימים אנשיו של סארומאן בפלך, ויותר מכל, ארץ מורדור החרבה והמטונפת. כדאי לשים לב לקטע הבא מתוך "שובו של המלך"-
"חומת הסוללה הקודרת כולה מחוררת במנהרות ובמחילות… הם תפשו עמדות על שני תילים של עפר ואבני מפולת שערמו האורקים בשנות עמל רבות. בינהם ובין מורדור חצץ חפיר שמילאוהו מי מדמנה ורפש"

תיאור זה מזכיר, כמובן, חצר אחורית של אזור תעשיה מודרני, על כל מי המדמנה, ערמות האשפה ותילי הגרוטאות שבו. קטע יותר חזק המתאר את אימת הטכנולוגיה נמצא בשירת לית'יאן. כאשר חודרים ברן ולותיין, גיבורי הפואמה, למבצרו של מורגות שבאנגבנד, מתואר המבצר בצורה הבאה. מאחר ואין עוד תרגום לעברית של שירת לית'יאן, יצוטט הקטע הבא בשפת המקור:

"red was the glare through open doors
of firelight mirrored on brazen floors
and up the arches towring clomb
to gloomes unguessed, to vaulted dome
swathed with wavering smokes and steams
stabbed with flickering lightning gleams"

 

 

כאן לא מוצגים רק הטינופת, הלכלוך והרס הטבע, כמו בשר הטבעות. כאן מוצגת הטכנולוגיה כולה- האורות המבהבים, העשן, הקיטור,מסדרונות האבן האפלוליים, כמשהו רע ומאיים, כמעשה שטן. בהקשר זה ניתן גם להבין את הקישור בין הגישה המדעית למורגות בפואמה "מיתופיה".

למעשה, אנו רואים כאן תהליך. תפיסת "הפירוש האחד" השוללת את המיתוסים והאגדות, מובילה להערצת הטכנולוגיה, שהיא, בתורה, מביאה לחורבן מוחלט ושטני. הגישה הפילוסופית הרעה גוררת, בסופו של דבר, את המעשה השטני.

ומה היא הגישה החלופית של טולקין? די לקרוא את דברי אראגורן לרוכבי רוהאן ב"שני המגדלים". לאחר שאחד מהרוהירים מלגלגל על דברי אראגורן ואומר כי הם שייכים לעולם האגדות ולא לעולם המציאות, עונה לו מלך גונדור הגולה כי-

"יכול אדם להלך בשתיהן גם יחד", אמר אראגורן, "לא אנו, אלא הבאים אחרינו, ירקמו את אגדות הזמן שאנו חיים בו. האדמה הירוקה, אמרת? אף זה עניין שכל עצמו הוא אגדה, ואף על פי כן אתה דורך עליה באור היום".

כלומר, אין הבדל ממשי בין אגדה ובין מציאות. אל מול דברי הרהב של הרוהירי מציג אראגורן תפיסה המזכירה מאד את הבריאה המשנית שבמיתופיה ועלה של קטנוני. לפי התפיסה הטולקינאית, המציאות רווייה באגדות ואין הבדל ממשי, עקרוני, בין מציאות לאגדה. בדיוק משום כך ניתן לפרש כל דבר באלפי אופנים. בדיוק משום כך אין להגיון הקר והמדעי ממשלה בעולמו של טולקין. המציאות מורכבת מאינספור סיבים וחוטים של מיתוסים, ומסוכן, ואפילו אסור, לפרש אותה בצורה פשוטה וחד מימדית
מעבר לזאת, מקדש טולקין ערכים כמו אהבה, רעות, נאמנות, אצילות רוח וקשר לטבע. גיבוריו חיים במקומות ירוקים כמו הפלך, ריוונדל, לות'לוריין. מקומות שוממים וחרבים שייכים תמיד לכוחות הרוע. מדחיית הגישה הרציונלית והמדעית נובעת גם גישה נוספת- דחיית החומרנות ותאוות הרכוש. גיבוריו של טולקין לעולם לא נלחמים בשביל כסף ועושר וחומרי. התאווה לזהב מוצגת כרעה ומסוכנת. בהקשר זה די להזכיר את סיפור מותו של תינגול מלך דוריאת, שנהרג על ידי הגמדים בשל תאוותו לסילמרילי, יהלומיו של פאנור. גם אהבתם היתרה של הגמדים לזהב מוצגת כשלילית, למרות כל האהדה אליהם. כך למשל, ב"ההוביט", חמדנותו ועקשנותו של תורין כמעט ומביאות למלחמה מיותרת בין העלפים לגמדים. יש בלג'נדריום עוד דוגמאות רבות לכך, אך הקטע המקסים ביותר המייצג את גישתו של טולקין בעניין זה, לדעתי, נמצא גם ב"ההוביט". לאחר שבילבו חוזר לריוונדל בפעם השנייה, שרים לו בני הלילית את השיר הבא:

"הוכה הדרקון
נופץ שריונו
שוברו עצמותיו
הושפל גאונו!
כי סוף יש לסיף
גם כוח יתם,
גם מלך גם עושר
יכלו ואינם.
אך לעד פה יצמח
הדשא הרך,
ולחוף נחל צח,
שדון שיר יפצח…
פה אור כוכבים
מבהיק שבעתיים
מכסף ופז
וזהב הפרוויים
ויפה אור האש
באח בלילות
מברק הזהב
הנחפר במחילות"

 וזוהי מהות העניין – זהב, עושר, כוח, עוצמה, שפע – כל אלו כלים וחולפים מן העולם. רק הטבע הרומנטי, האגדות והשירים ישארו לעד. אל מול שיקוציו של מורגות, אל מול הזוהמה והאשפה, העשן והקיטור, הפחמים והכבשן, מציג טולקין את הדשא הרך, הנחל, השירים והאח המרצדת.

ג. הלגנדריום- מיתוס נוצרי?

×’'וזף פירס, הביוגרף של טולקין, כותב בספרו "טולקין – האיש והאגדה", ×›×™ מיתוס הבריאה הטולקינאי, מתחילתו ועד סופו, הינו מיתוס דתי נוצרי. לפי פרשנות זאת, ארו אילובטר מייצג אל האל האחד, בורא העולם. האיינור אינם אלים אלא מלאכים, מנווה הינו מנהיגם של המלאכים הטובים, המלאך מיכאל, ואילו מלקור אינו אלא לוציפר – המלאך שמרד באל ולכן הפך לשטן.

האם גישה זאת נכונה? אני לא כל כך בטוח. ודאי שניתן לראות בסיפור הבריאה יסודות נוצריים, אך קשה להתעלם גם מהיסוד המיתולוגי הפגאני המצוי בהם. בכל מקרה, אין ספק שטולקין הושפע רבות מהמוסר הנוצרי כאשר ניגש לכתוב את המיתולוגיה שלו. החמלה הנוצרית, למשל, מודגשת בלג'נדריום פעמים רבות. מספיק להזכיר כאן את הרחמים שמגלים בני הלילית של מירקווד וגאנדאלף כלפי גולום, למרות שקרנותו, נבזותו ופשעיו הרבים. זאת בשל הסיכוי הקלוש שיחזור בתשובה. גם לסארומאן הבוגד מוצעות אינספור הזדמנויות לחזור בו ולקבל חנינה. הרעיון הנוצרי של רחמים כלפי החוטא, אף כי לא יושם תמיד במציאות, מוצא כר נרחב במיתוס הטולקינאי. אך רחמים אלו, וזאת יש להדגיש, מופעלים כלפי אנשים עם חופש בחירה, ולא כלפי ההתגלמות המובהקת של הרוע, אורקים למשל. רחמים כאלו יכולים להיות אפילו שליליים ומזיקים. כאשר הואלאר מרחמים על מורגות לפני תחילת העידן הראשון, הם נותנים לו הזדמנות להשתחרר ולזרוע רוע בעולם מחדש. אבל כלפי חוטאים אנושיים, עם חופש בחירה בין טוב לרע, מגלים הגיבורים בדרך כלל רחמים. כאשר סאם רואה גופה של אחד ההראדרים בשדה הקרב, הוא מתמלא עצבות ושואל את עצמו אילו שקרים הובילו אותו אל מותו. החמלה הנוצרית, לכן, מצוייה בכל חלקי הלג'נדריום וניתן להבחין בה היטב.

רעיון נוצרי נוסף שפירס מוצא בלגנדריום הוא רעיון הגלות. כפי שבני האדם גורשו מגן עדן בשל חטאיהם, גולים בני הלילית מואלינור (למרות שגלות זאת היא מתוך בחירה), ונאסר עליהם לחזור. וזאת היא גזירת הואלאר על בני גזע זה, הנשמעת מפי מנדוס בתחילת הסימלריליון:

"דמעות לאין מספר עוד תזילו. והואלאר יגדרו את ולינור בעדכם, וינעלו אתכם מחוצה לה, עד כי אף לא הד קינותיכם יעבור את ההרים הללו. על בית פאנור שפוכה חמת הואלאר מערב עד קצה מזרח, ועל כל ההולכים עמו תיפול. שבועתם תרדפם, ותבגוד בהם, ותמיד תגזול מידיהם את האוצרות אשר נשבעו לרדוף. קץ רע ייפול על כל אשר יתחילו לטובה. ובבגידת אח באחיו, ובחשש בגידה, יקרו כל הדברים האלה, המנושלים יהי שמם לעד.
את דם אחיכם שפכם בעוולה, ואת ארץ אמן הכתמתם. על דם בדם תשלמו, ומעבר לאמן תשכנו בצל המוות. כי אף שבמצוות ארו נועדתם שלא למות באאה, וכל חולי לא יפגע בכם, עוד בני קטל אתם, וקטול תקטלו: בנשק ובעינוי וביגון, ונשמותיכם בנות בלי בית תבואנה אז אל מנדוס. שם תאריכו לשכון ותכמהו לגופיכם, ולא תמצאו ניחומים גם אם יעתרו בעדכם כל אשר קטלתם. והנתורים כארץ התיכונה אשר לא יבואו עדי מנדוס יתייגעו מן העולם כמנטל כבד ומתיש, וייכמשו, ויהיו כצללי יגון לפני הגזע הצעיר מכם אשר יבוא אחריכם. כה דיברו הואלאר".

לא קשה לראות את ההשפעה התנכ"ית על טולקין, כאשר קוראים את הקטע הזה. תורת הגמול (על דם בדם תשלמו), נעילת שערי ואלינור, ויותר מכל- גזירת הגורל הקשה על בני הלילית, המזכירה מאד את גזירות האל התנכ"י על עם ישראל החוטא. וכמו אלוהי ישראל, מענישים הואלאר את בני הלילית, אך לא משליכים אותם מעל פניהם לגמרי. בסופו של יום, לאחר שאלו כיפרו על חטאיהם בסבל, באים הואלר לעזרתם ומביסים את מלקור באופן סופי. את האפיזודה הזאת, מיותר לציין, ניתן לראות גם בתנ"ך כאשר מתבוננים ביחסי העם עם אלוהיו. פעמים רבות מספור מעניש אלוהים את עם ישראל ומוכר אותו בידי אויביו, אך בסופו של דבר תמיד בא לעזרתו ומושיע אותו, רגע לפני החורבן. כאשר אנו לוקחים בחשבון את העובדה הפשוטה, שטולקין היה נוצרי אדוק, קל להבין את ההשפעה התנכ"ית על כתביו ועל יצירתו.

ג'וזף פירס מרחיק גם צעד אחד קדימה. הוא טוען כי סיפור יצירת בני האדם בארדה, משאיר בכוונה מקום לגירוש התנכ"י מגן העדן. בני האדם הגיעו מהמזרח, ואיש לא יודע מה היו תולדותיהם שם. ביאור, המנהיג הראשון של בני האדם, אומר למלך בן הלילית פלגונד כי "אפלה שוכנת מאחורינו, ואנחנו הפכנו לה עורף, ואין בנו רצון לשוב שמה אף במחשבותינו. מערבה נטו ליבותינו תמיד, וסבורים אנו ששם נמצא אור". פירס טוען כי יש כאן רמז למיתוס הנוצרי-יהודי של הגלות מגן העדן, אף כי זאת השערה בלבד. לפי פירס, טולקין עוסק בגלותם של בני הלילית, ומשאיר לתנ"ך את הסיפור על גלותם של בני האדם. ובכל מקרה, בין אם אנו מקבלים את פרשנותו של פירס ובין אם לא, לא קשה למצוא את היסוד הנוצרי גם בדברים הללו: האדם החוטא המחפש את אור הגאולה, ובמקרה זה- פונה מן האפלה שבמזרח אל האור שבמערב.

המוטיבים הנוצריים אצל טולקין רבים מספור, ולא ניתן לסקור כאן את כולם. נסתפק בלהזכיר את נפילת נומנור בשל חטאיה ומרייה כנגד החוק האלוהי, המאבק הנצחי בין הטוב לרע, ואת משרתיו של מורגות המדיחים את בני האדם לרע, בדומה למשרתיו של השטן במיתולוגיה הנוצרית. לכן, ניתן להסיק כי תפיסת העולם של טולקין הינה תפיסה נוצרית, וגישה זאת השפיעה על המיתולוגיה שלו משמעותית, בין אם בכוונה ובין אם לא בכוונה. קשה לומר שהלג'נדריום הוא מיתוס נוצרי במלוא מובן המילה, אך אין ספק שיש בו יסודות נוצריים מרובים והשפעה נוצרית חזקה עד מאד.

סיכום ומסקנות

במאמר זה סקרנו שלושה רעיונות פילוסופיים מרכזיים ביצירתו ובהגותו של טולקין: תפיסת הבריאה המשנית, ההתנגדות לקידמה ולרציונליות (ובבסיסה התפיסה הרומנטית) והאמונה הנוצרית. אי אפשר לומר שיצירתו של טולקין שייכת בלעדית לאחד מהרעיונות הללו, או לשלושתם גם יחד. הם עוברים כחוט השני במהלך היצירה ומשפיעים על כולה, אך כמובן, העומק ביצירתו של טולקין לא מתמצה בהם. הלג'נדריום אינו רק ספר מחאה אנטי-מודרני, תרגיל בבריאה משנית וביצירת עולם, ספר רומנטי או מיתולוגיה נוצרית. הוא מורכב מכל הגורמים הללו יחד, ומעוד גורמים רבים אחרים. העומק והמורכבות הזאת הם המאפיינים העיקריים של יצירת טולקין, והם גם סוד קיסמה. טולקין טבע מושג הנקרא "קדירת הסופר". הסופר משליך לתוך הקדירה רעיונות רבים: מיתוסים עתיקים, מיתולוגיים, תפיסות פילוסופיות, תפיסות דתיות. אך בסופו של דבר יוצא משהו חדש ומקורי לחלוטין, שלא זהה עם אף אחד מהמרכיבים. הוא בנוי מכולם, אך עם זאת שונה ומיוחד במינו.

בנוסף לכך, ניסיתי להוכיח שטולקין לא היה רק סופר, משורר ובלשן, אלא גם פילוסוף. גם בתחום זה, כמו בכל תחום אחר בו עסק, הצליח להגיע לעומק בלתי יאומן ולפסגת המחשבה האנושית. גם כפילוסוף, ולא רק כסופר, ג'.ר.ר. טולקין הינו אחד מגדולי עולם. די לקרוא את מכתבו על משמעות החיים (מכתב מספר 310), על מנת להבין זאת.

ובמקום מילות סיום, ניתן להציג את הקטע הנפלא הבא, השורות האחרונות מהפואמה מיתופיה: "בגן-העדן שמא המבט
יסור לרגע מיפעת יום-עד
לצפות בהשתקפות הנהרה,
ללמוד את האמת מן המראה.
ואז בנוף המבורך לראות –
הכל צפוי ברם נתונה רשות:
הפדות לא תשנה ולא תמחק
גן וגנן, לא ילד ומשחק.
הרע לא יראה, כי אין הרע
בנוף האל, כי אם בעין צרה,
לא במקור, כי בבחירה זדונית,
ולא בצליל, כי אם בקול מצמית.
מבט בגן-העדן מישירים;
יוצרים דבר חדש, אך לא שקרים.
לא מת שם הצדיק, הוא עוד יוצר
שלהבת עוד תזרח על המשורר,
שירו צלול לעד ולא ניחר,
מתוך אינסוף לנצח שם יבחר.
 

מכתב מספר 310

תרגם: דני אורבך
בסיועם של: אילנה בוגוד, יובל ווליס

[קאמיליה, בתו של ריינר אנווין, התבקשה כחלק ממטלה לימודית לברר את 'משמעות החיים']

20 במאי 1969

גב' אנווין היקרה,
צר לי שתשובתי התאחרה. אני מקווה שהיא תגיע אליך בזמן. איזו שאלה כבירה! אינני סבור שלדיעות, יהיו אשר יהיו, יש ערך שימושי מבלי שיובא הסבר על התהליך שמאחוריהן. אך בשאלה הזו יהיה קשה לקצר בדברים.
מהי משמעותה האמיתית של השאלה? המילים "משמעות" ו"חיים" דורשות הגדרה כלשהי. האם זו שאלה מוסרית או אנושית טהורה, או שמא היא פונה ליקום כולו? אולי הכוונה היא: "כיצד עלי לחיות את תקופת החיים שניתנה לי?" או "איזו מטרה אני משרת בעצם היותי חי?". השאלה הראשונה תיענה (אם בכלל), רק לאחר שתימצא תשובה לשניה.
אני סבור כי שאלות על "משמעות" הינן שימושיות רק כאשר הן מתייחסות למושאים ולמטרות מודעות של בני אדם, או לדברים הנוצרים על ידם. ביחס ל"דברים אחרים", ערכם טמון בעצם קיומם. הם הינם, ויתקיימו גם אם אנו נחדל מלהיות. אבל מאחר ואנו קיימים, אחד מיישומיהם הוא הפירוש שניתן להם על ידינו. אם נתקדם במעלה סולם הקיום ל"צורות חיים אחרות", כמו למשל צמחים קטנים, נוכל לומר כי הם מייצגים סדר וצורה. תבנית (משתנה) שניתן להבחין בה בהתאם למין ולמוצא. זה מעניין במיוחד מאחר והדברים הללו הם "אחרים": לא אנו יצרנו אותם, והם נובעים ממעיין-רעיונות עשיר מזה שלנו.
בשלב הזה, הסקרנות האנושית מגיעה מהר מאוד לשאלה 'איך?'; איך בדיוק נוצרו הדברים הללו? היות והתבנית שניתן להבחין בה מצביעה על תכנון, ניתן להמשיך לשאלה "מדוע"? סוגיה זאת במשמעות הנזכרת, בהתחשב בסיבות ומניעים, חייבת להתייחס לתודעה. רק לה יכולות להיות מטרות הדומות לאלה האנושיות. כאן עולה גם השאלה: "מדוע החיים וכל מגוון האורגניזמים הופיעו בעולם הגשמי?" ועל כן: "האם קיים אלוה, בורא והוגה, בעל תודעה הדומה לתודעתנו (היות ותודעתנו נוצרה ממנה), שאנו, במובן כלשהו, מסוגלים לרדת לחקרה?". כאן אנחנו מגיעים לדת, ולרעיונות המוסריים הנובעים ממנה. בהקשר זה, אומר רק ש"מוסר" הוא דבר הדדי. מכיוון שיש לנו קשר עם כל הדברים האחרים, זיקה הקרובה לקשר המוחלט שלנו עם המין האנושי, חרף היותנו אינדיבידואלים (כמו כל היצורים החיים, במובן מסויים). משום כך איננו יכולים לחיות בבידוד.
מכאן אנחנו מגיעים למסקנה שעל המוסריות לשמש לנו כמדריך למטרותינו האנושית, להנחות אותנו בדרכי-חיינו: 1. כיצד למצות את כשרונותינו האישיים ללא בזבוז או שימוש לרעה, וכן (2.) תוך הימנעות מפגיעה בבני מיננו, או מהתערבות בהתפתחותם האישית. מעבר לכך קיים הרעיון הנשגב יותר, והוא ההקרבה העצמית למען האהבה.
אבל כל אלה אינן אלא תשובות לשאלה הפעוטה. לשאלה הכבירה אין תשובה מלאה, מאחר ולצורך זה נזדקק לידע מוחלט על טיבו של האל, דבר שמונח מחוץ להשג ידינו. אם נשאל: "מדוע כלל אותנו האלוה במחשבת-היצירה שלו"?, התשובה תהיה אחת: "משום שהוא עשה זאת", ותו לא.
אם אינך מאמינה באל אזי שאלתך, "מהי משמעות החיים", היא עקרה ולא ניתנת לתשובה. למי או למה בכוונתך היה להפנות אותה? אולם מאחר ובפינה מוזרה (או בפינות מוזרות) זו של היקום התפתחו תודעות השואלות שאלות ומנסות להשיב עליהם, ביכולתך להפנות את השאלה לאחת מאותן ישויות מוזרות.
אילו הייתי אחד מהן הייתי עונה (ביומרה מגוחכת ושחצנית לדבר בשם היקום) בצורה הבאה: "הנני אשר הנני, ואת אינך יכולה לעשות דבר בנידון. את יכולה לנסות ולגלות מה אני, אך לעולם לא תצליחי, ואינני מבין מדוע רצונך לדעת. אולי השאיפה לדעת למען הידיעה עצמה, קשורה לתפילות שכמה מכם מפנים למה שאתם קוראים לו אלוהים. במיטבן הן מהללות אותו על מה שהוא הינו, על קיומו, ועל שברא את אשר שברא, בצורה בה ברא אותו".
אלה המאמינים באל אישי, בבורא, אינם סבורים כי היקום לבדו ראוי שיסגדו לו, חרף העובדה שחקר מעמיק שלו הינו אחת הדרכים לכבד את האל. ומאחר שאנו, כיצורים חיים (ולו בצורה חלקית) נמצאים בתוכו ומהווים חלק ממנו, תפישת האלוהים שלנו והדרכים להביעה, נובעים במידה רבה מהתבוננות בעולם שסביבנו. (אף שאנשים מסויימים, וגם האנושות כולה, נחשפים גם הם להתגלויות אלוהיות).
על כן ניתן לומר שהמטרה העיקרית של החיים, עבור כל אחד מאיתנו, הינה להגדיל, בהתאם ליכולת ההבנה שלנו, את ידיעתנו על האלוה בכל האמצעים שלרשותנו. ידיעה זו תוביל אותנו לתודות ולדברי תשבוחות. על כן אנו מתפללים ב"Gloria in Excelsis", לאמור: "Laudamus te, Benedicamus te, adoramus te, glorificamus te, gratias agimus tibi propter magnam gloriam tuam". "נהלל שמך ונפאר לך, ולך נודה על הוד תפארתך, תהילתך נספר ושמך הקדוש נקרא".
ברגעי ההתעלות עלינו לקרוא לכל הברואים להצטרף למקהלתנו ולדבר בשמם, כפי שנעשה במזמור תהילים 148, ובשיר שלושת הילדים בספר דניאל: "הללויה, הללו את ה'… ההרים וכל גבעות עץ פרי וכל ארזים, החיה וכל בהמה רמש וציפור כנף".
זו תשובה ארוכה מדי, וגם קצרה מדי, על שאלה כזאת.
באיחולים לבביים,
ג'.ר.ר. טולקין