החיים תחת איום קיומי

"אויב קדום התעורר במזרח, אויב הרואה בנו מטרה אנונימית ולא בני אדם, השולח את חיצי שנאתו ותר אחר נשק יום הדין במטרה להשמידנו. אויב אשר זרועותיו התמנוניות הולכות וחובקות אותנו ושלוחותיו בדרום ובצפון הולכות ומתחזקות…" לא, זו לא מהדורת החדשות היומית – אלה ספרי "שר הטבעות"… ואולי ×–×” בכלל להיפך?
לראשונה מזה שנים רבות, עומד העם היהודי בישראל תחת איום ישיר של השמדה טוטאלית, והשאלה שמאמר זה בא לבחון היא כיצד ניתן להמשיך לתפקד ולחיות חיים נורמליים כשחרב מונפת כל הזמן מעל צווארנו?
השוו בין האיומים:
"עברו ימיה של ישראל בעולם ובא זמנה של איראן. שימוש בפצצה אטומית תשאיר בישראל חורבן בלבד, בעוד תגובה ישראלית תותיר רק נזקים ספורים בעולם המוסלמי" (רפסנג'אני, הנשיא הקודם ה"מתון" של איראן, 2001). "אין תקווה לישראל, היא חייבת לגווע ממפת העולם" (אחמדיניג'אד, 2005, בוועידת העולם ללא ציונות ).
"ימי העידן העתיק עברו ותמו. ימי הארץ התיכונה גם הם חולפים. בא תורו של העידן הצעיר. עבר זמנם של בני הלילית, אך זמננו קרב ובא: עולמם של בני האדם שעלינו למשול בהם. אך לזאת תידרש לנו העוצמה לצוות על הכל… כוח חדש ×”× ×” הוא קם. לא יעמדו נגדו בריתות ואסכולות ישנות. אין תקווה עוד לבני לילית ולנומינור הגוועת…" (סארומאן, חבורת הטבעת). וגאנדאלף עונה לו בתגובה: "כבר שמעתי נאומים מן הסוג ×”×–×”, אך שמעתי אותם מפי שליחי מורדור הבאים לאחז עיניהם של עמי ארצות".
אגב, לגבי ההשוואה האינטואיטיבית המתבקשת בין הטבעת האחת של טולקין לבין פצצת האטום – טולקין התייחס במישרין לכך שלא התכוון שהטבעת תהיה סמל לפצצת האטום, אולם הוא כעס על המדענים שיצרו אותה, ואף השווה את הפיזיקאים לבני הלילית (הגְוַית אִי מִירְדַין – אחוות חרשי הטבעות בראשות קלברימור) שיצרו את טבעות הכוח באהבתם למדע אך בעיוורונם לתוצאותיו.

מבוא:
נקודת המבט במאמר זה לא תהיה הנקודה המדינית, ולא הצבאית. לא נחפש כאן אופציה דיפלומטית ולא אופציה של תקיפה מקדימה או יכולת מכה שנייה כפתרון לאיום הקיומי. נקודת המבט במאמר תתמקד בהתמודדות של הפרט, ושל האוכלוסייה כאוסף של פרטים בעלי מכנה משותף, מול האיום הקיומי, כלומר במה שאנחנו כאנשים רגילים מהשורה יכולים וצריכים לעשות.
המאמר בנוי מניתוח והשוואה בין מחקרים ומאמרים שעוסקים בנושאים של איום קיומי, טרור ואיום גרעיני, והשוואתם לשר הטבעות. יש לציין שטולקין עצמו לא התייחס לנושא במישרין, והיה צורך לחלץ את התובנות מבין השורות.
מבנה המאמר יהיה כדלקמן:
בפרק הראשון נביט בפרט כמרכיב בחוסן הלאומי-מדיני.
הפרק השני יבחן את המצוקות הנפשיות המאפיינות אוכלוסיה תחת איום קיומי.
הפרק השלישי יעסוק באיום הקיומי כשדה קרב פסיכולוגי יזום.
הפרק הרביעי יעסוק במלחמה גרעינית כדוגמת מבחן לאיום קיומי.
ולבסוף, בפרק האחרון, נראה מה אנחנו יכולים לעשות כמענה לאיום, הן באספקט הלאומי והן באספקט האישי. אני אקדים ואומר, המאמר מתחיל בצורה פסימית והדבר רק הולך ומתדרדר, אבל למי שישרוד את המאמר, הסוף, בדיוק כמו בשר הטבעות, יהיה טוב.

פרק א' – הכוח של הפרט/ האוכלוסייה במרכיב החוסן הלאומי:
למרות שחוסנה של מדינה נבחן בדרך כלל ברמת המאקרו (כמות טנקים ומטוסים, תוצר לאומי גולמי, החוב הלאומי, משאבי טבע וכדומה) חשוב להבין שברמת המיקרו, לפרט, כחלק מחברה המורכבת מפרטים, יש משמעות מרכזית בחוסן הלאומי וביכולת להתמודד עם האיום הקיומי. נבחן מספר מושגים:
חוסן (Resilience): מושג פסיכולוגי המשקף את היכולת של אובייקט נתון לעמוד אל מול לחץ/ אתגר ולהפגין גמישות מספקת על מנת לא להישבר ולחזור בסיום התהליך לתצורתו המקורית. אם כך, אנחנו צריכים לבחון האם אנחנו גמישים מספיק על מנת לא להישבר כתוצאה מהשלכות האיום.
מקובל וטבעי לחשוב שחוסן מגיע TOP-DOWN, מלמעלה למטה, מהמנהיגים, דרך מוסדות השלטון ועוצמת הצבא, אבל חוסן לאומי, כמו גם חולשה לאומית, עובד גם הפוך, BOTTOM-UP, מהעוצמה והחוסן הפנימיים של החברה, המורכבים מאלמנטים כגון: אופטימיות, פחד, פטריוטיות, מיליטנטיות ואמון במוסדות. דעת קהל חיובית, מוכנות להתגייס בעת משבר וגיבוי להנהגה יעצימו את המוראל ותחושת החוסן, בעוד דעת קהל שלילית, חוסר אמון במוסדות ובהנהגה, פחד וחרדה יחלחלו מעלה, יעצימו את תחושת האיום ואף יגרמו לפעולות הגובלות במרד. לעניין זה, השוו בין האמון שחשים אנשיהם של אראגורן ופאראמיר כלפי מפקדיהם, ויכולתם ללכת אחריהם באש ובמים, לעומת חוסר האמון שחשים אנשיהם של תיאודן ודנתור. איאומר כבר מזמן הפסיק להקשיב לתיאודן, ויוצא לחסל אורקים בחבל המזרחי, וברגונד ממרה את צו דנתור ומונע את העלאת פאראמיר על המוקד – מעבר לכך שמדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל, מדובר בסימפטום לחוסר אמון מתמשך בהנהגתו של דנתור.
נבחין בין לאומנות ופטריוטיות, שני אלמנטים מרכזיים בהגדרתו של חוסן לאומי. קיים דמיון בין תופעות אלה. השוני העיקרי טמון בהיות הרגש הפטריוטי רגש פנימי-דפנסיבי במהותו, רגש חיובי של זיקה, שייכות, אהדה, הזדהות עם הדומים לך, מחויבות של אזרחים כלפי מדינתם, עד כדי נכונות לגונן עליה מפני אויב ואפילו במחיר הקרבה עצמית. לעומת זאת, הלאומנות ×”×™× ×” תופעה שנוטה להיות מוחצנת-אופנסיבית, כשהיא מופנית כנגד השונה והאחר, עד כדי שנאת הזר. בדרך כלל במצבים של איום על החיים תתחיל תופעה של In Group Out Group, בה פטריוטיזם ולאומנות יחולו יחדיו, כאשר האדם ייטה להתקרב לקבוצה הדומה לו, ובד בבד ייטה להתרחק מהקבוצה השונה ממנו. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא יחסיהם של הגמדים ובני הלילית בעודם נתונים תחת אותו גורל משותף אכזר: "גמד!" אומר האלדיר. "×–×” לא טוב. לא ×”×™×” לנו שיח ושיג עם גמדים מאז ימי הפורענות. אין להם רשות כניסה לארצנו. לא אוכל לתת לו מעבר" (חבורת הטבעת, עמ' 354), וקלבורן אף מהדר (לפני ש"קיבל בראש" מאשתו): "אילו ידעתי שהגמדים שבו ועוררו את הכוח הרע במוריה אוסר הייתי את כניסתך בגבול הצפוני…" (חבורת הטבעת, עמ' 367).
ככל שקיימת שליטה גבוהה יותר ברמת האיום, מתחזקת תחושת הפטריוטיות על פני תחושת הלאומיות, ה In Group מתרחב וכולל את כל השותפים לגורל מול האויב המשותף. אלרונד, בשיחתו עם גלואין, מחבר בין גורל הגמדים לגורל העמים החופשיים: "דבר לא תוכלו לעשות בלתי-אם לעמוד על נפשכם, בתקווה ובלא תקווה. אך לא לבדכם אתם עומדים. תיווכח לדעת כי מצוקתכם היא אך חלק ממצוקת העולם המערבי והעמים החופשיים" (חבורת הטבעת, עמ' 252); ואראגורן אומר מאוחר יותר: "הטוב והרע לא נשתנו מאשתקד. ודין אחד לבני לילית, ולגמדים ולבני אדם. חייב אדם להבדיל ביניהם, אם ביער הזהוב ואם בין כותלי ביתו" (שני המגדלים, עמ' 35).

פרק ב' – מצוקות נפשיות המאפיינות אוכלוסיה תחת איום קיומי:
אז מהו אם כן איום קיומי המסוגל לפגוע בחוסן הלאומי של אוכלוסיה שלמה?
במילון, איום קיומי מוגדר כ"איום על שלמות הגוף או איום במוות או פציעה של קרוב משפחה, אדם קרוב אחר, או איום על צורת החיים שלנו".
האם האיום בארץ התיכונה הוא איום קיומי? בואו ונראה מה יש לאנשי גונדור לומר בנושא:
ברגונד, ממשמר העיר: "×›×” קרוב למורדור? כן, שם היא… הצל עומד מול עינינו בכל עת תמיד. יש שהוא מתרחק ונקלש ויש שהוא מתקרב ומחשיך וככל שהוא מתקדר כן גוברת בנו החרדה. " (שובו של המלך, עמ' 28).
דאמרוד, מאנשי פאראמיר: "אוי לגונדור, כי ספורים ימיה, חובן מאיים על חומותיה של מינאס טירית" (שני המגדלים, עמ' 247).
ואפילו פאראמיר האמיץ חרד לגורל עמו: "… המלחמה, אין מנוס מפניה כאשר אנו מגינים על נפשנו בפני האויב הקם עלינו לכלותנו" (שני המגדלים, עמ' 258) "… ×–×” מכבר אבדה תוחלתנו… ×›×™ האויב מתחזק ואנו נחלשים. עם כושל אנחנו, סתיו בלא אביב" (שני המגדלים, עמ' 264).
האיום הקיומי מביא למצוקות נפשיות בקרב האוכלוסייה, וזאת ממספר סיבות:
ראשית, מדובר בהתנסות חדשה – בניגוד לאסונות אחרים, ולעוינות שאנחנו חווים מדי פעם בחיי היומיום, האיום הקיומי מעמיד אותנו מול רצחנות שאנחנו לא רגילים אליה. ההתנפצות הכואבת של האשליה שאנחנו חסינים מעצימה את האימה ופוגעת ביכולת לנהל אורח חיים תקין.
השרירותיות שבאיום מעצימה את חוסר הודאות והתסכול – זה לא קורה בגלל תכונה מסוימת שלנו, מי אנחנו ומה אנחנו הופכים להיות חסר משמעות – הזהות האישית הולכת ומאבדת ממשמעותה. סאורון וגדודיו לא מבחינים בין בני אדם, גמדים ובני לילית ובין גברים, נשים, זקנים וטף – במיוחד בין גברים לנשים, כפי שלמד זאת מקרוב המלך המכשף – כולם עומדים בדרכו לשליטה בארץ התיכונה.
האיום מביא לחוסר ודאות לגבי העתיד – עד מתי יימשך האיום? מהם סיכויי ההצלה? אי הודאות היא גורם לחץ שיש לו את הכוח לשחוק את יכולת העמידה בתנאי לחץ מוגברים. המצור על גונדור, בדומה למצור על ישראל במלחמת ששת הימים, ולתחושת האיום המרחף מעל ישראל כיום, מביאים לתופעות של חרדה, מתחים בין הצבא להנהגה המדינית, ולתחושה של תלות באחרים, בין אם זה בארה"ב ובין אם ברוהאן.
האיום מערער את היכולת לתת אמון באחרים, כולל בבני ברית – "אין לך דבר המעיד על עוצמת כוחו של השר האפל כמחלוקת השרויה בין אלה שעדיין מתנגדים לו" אומר האלדיר. "אך לנו נדמה כי פסו האמונים בעולם שמחוץ ללותלוריין" (חבורת הטבעת, עמ' 359).
חשיפה ממושכת לאיום תגרום לתגובה נפשית. בדומה לתגובות בעקבות קרב, תיתכן החמרה בכל בעיה נפשית קודמת – דיכאון, כפייתיות, הפרעות אכילה ואפילו מחלות נפש – והתוצאה השכיחה ביותר של מתח מתמשך היא חרדה. מצד אחד, קיימת "חרדה חיובית" – תחושה גופנית בה הגוף עובר למצב של "היכון", שנועדה לעזור לנו לגייס משאבים בהתמודדות עם הסכנה. אולם, המרחק מהפן החיובי של החרדה למקום בו הפחד עובר את הגבול המועיל שלו והופך לתסמונת בפני עצמו, הוא קצר מאוד. בשלב זה האדם החרד נעשה קיצוני בהתנהגותו, מסתגר, נרגז, מתפרץ בקלות. אמרתם תיאודן? אמרתם דנתור? צדקתם.
חוסר השליטה והתלות בנסיבות, או גרוע מכך, באויב, מעביר אותנו מדפוס של פעולה נשלטת, לדפוס קדום של תגובה אינסטינקטיבית בו עומדות בפני האדם שתי אפשרויות קיצוניות – FIGHT או FLIGHT:
FIGHT – תופעה של אגרסיה ואלימות, שנראית לאדם במצוקה כדרך להשיב לעצמו את תחושת השליטה שאבדה. לפעמים מופנית האלימות כלפי האויב (למשל, פרץ הייאוש והשיגעון שאחז בפינגולפין עת יצא לקרב חסר תקווה מול מורגות לאחר ההפסד בקרב הדאגור ברגולך, הסילמריליון, עמ' 149), ולפעמים מופנית האלימות כלפי חברים (בורומיר בפרץ הטירוף שאחז בו כשפרודו לא נענה לתחינתו לבוא עימו לגונדור, חבורת הטבעת, עמ' 411).
FLIGHT – פשוטו כמשמעו, בריחה או הסתתרות. גילדור אינגלוריון מתוודה: "… קדרות ועצב ירדו לעולם. יש מלחמות בין בני אדם ובני לילית נסים ובורחים" (חבורת הטבעת, עמ' 110), ובינתיים ברוהאן בונים מקלטים בדונהרו ובנקרת הלם. גם בהיסטוריה היהודית, המוטיב של מקלט ומסתור חוזר שוב ושוב, ממערות בר-כוכבא בימי המרד ברומאים, תכנית "מצדה" להגנה על היישוב היהודי במלחמת העולם השנייה, ואפילו כעת מספרים שבהרי ירושלים הולך ונבנה לו מקלט גרעיני. אך אליה וקוץ בה. אותו אינסטינקט של בריחה משחק לידיו של התוקפן, שכן ההתעסקות המתמדת באיום משתקת את שאר רבדי החיים, ובכך מעצימה אותו. מינאס טירית הפכה לאנדרטה דוממת עוד לפני שהאויב הספיק להתדפק על שעריה. הם מעידים בעצמם: "הילדים בעיר מועטים מזה שנים, ועכשיו אין בה ילדים כלל" (שובו של המלך, עמ' 27); "לאמיתו של דבר היתה העיר שוקעת משנה לשנה וכבר חסר בה מחצית מניין האנשים שעשויה היתה להכיל ברווחה" (שובו של המלך, עמ' 16).
זו דוגמה מצוינת להשפעות העקיפות של האיום הקיומי. שוו בדמיונכם שהאיום על גונדור לא היה מתממש, ושסאורון היה מחכה עוד חמישים ואף מאה שנה לפני שהיה תוקף. הוא לא היה צריך לעשות כלום, הגונדוריאנים היו עושים בעבורו את המלאכה. למעשה, כתוצאה מהאיום שסאורון הטיל, גונדור הפסידה את הסיבות למענן שווה לחיות, וזה עוד לפני שהקרב בכלל התחיל.

פרק ג' – איום קיומי כמאבק מוראלי-פסיכולוגי:
החרדה בשר הטבעות, בדיוק כמו באיומים שמגיעים אלינו מאחמדיניג'אד ונסראללה, היא לא משהו שמתגבש לו בטבעיות בליבותיהם של מי שנמצאים תחת האיום, הדבר נעשה באופן אקטיבי ומכוון על ידי האויב המאיים. ראו והשוו:
סגן נשיא איראן: "השמדת המשטר הציוני צריכה להפוך למטרה ודרישה של העולם כולו"; ואחמדיניג'אד בנאום בכנס אנטי-ציוני טען כי "יש למחוק את ישראל מהמפה".
בגונדור, סאורון עושה שימוש בוטה בלוחמה פסיכולוגית: "… ואז נתווסף לקליעים ברד אחר, פחות הרסני אך נורא מקודמו. קליעים אלה, שלא בערו באש, נתפזרו ברחובות ובסמטאות שמאחורי השער. כשנזעקו האנשים לראות מה טיבם של אלה שנפלו נתחלחלו ופרצו בבכי: האויב השליך לתוך העיר את ראשיהם של אלה שנפלו בקרב אוסגיליאת, או במוצבי הראמאס, או בשדה הפתוח. איום ×”×™×” המראה; קצתם נמחצו ונתרסקו; האחרים, ניתן להבחין בתווי פניהם, וניכרו בהם ייסורי גסיסתם. ובכולם הוטל מכווה העין הרשעה, נטולת הריסים… מעט מעט שחה רוחם של אנשי מינאס טירית והם לא הוסיפו להתגרות בחיל מורדור. ×›×™ שולח בהם נשק מן המגדל האפל, שמהיר הוא מן הרעב: החרדה ואזלת-היד". (שובו של המלך, עמ' 83).
תושבי המדינה שנמצאת תחת איום מוצאים את עצמם חשופים לפחדים רציונליים הנובעים מרמת הסכנה האמיתית והמוחשית של האיום, אולם חלקם סובל גם מחרדה לא רציונלית כתוצאה מאסטרטגיית הלוחמה של האויב. האיום הקיומי הוא סוג של מאבק מוראלי-פסיכולוגי, ובכך נמדדת הצלחתו ויעילותו.
המערכה נגד אויב המטיל איום קיומי מוכרעת פעמים רבות בתודעה של הציבור ובשיבוש אורחות החיים במדינה ולאו דווקא בשדה הקרב. דנתור למעשה מפסיד במערכה דרך הפלאנטיר, וגם סארומאן ופה סאורון כמעט וזוכים בהישגים מדיניים ללא שימוש בכוח, אלא רק ע"י הפחדה. האיום הקיומי מעצם טבעו נועד להפחיד את הציבור. האויב משתמש בהפחדה כדי לשחוק את התנגדות הציבור ומנהיגיו לדרישותיו המדיניות .
כאן נשאלת שאלה, האם ניתן לחזק את כושר העמידה של הציבור מול האיום בדרך פרו-אקטיבית? האם ניתן לנטרל או להפחית את מידת הנזק המוראלי הנגרם בעטיו של האיום? האם ניתן להסביר ולחנך את הציבור להתמודדות יעילה עם החרדה הלא רציונלית?
הסוברים נגד יאמרו שלא ניתן להתמודד עם רגשות ותגובות לא רציונליות באמצעות שיקולים רציונליים. יתרה מכך, יש שיקבעו ×›×™ כל ניסיון להעביר מידע לציבור בתחום האיום הקיומי עלול לפתוח "תיבת פנדורה" ולעורר יותר פחד משהיה לפני החשיפה המלאה לאיום. המועצה הלבנה שמרה לעצמה במשך שנים את המידע על בעל האוב מדול גולדור, וגם פרודו לא קיבל הסבר מיהם הפרשים השחורים, דבר שכמעט הכשיל את המשימה. וגאנדאלף, שידוע כמעורר איומים, זוכה לקבלת פנים צוננת ברוהאן: "ספק הוא לדידי אם ברוך בואך, אדוני גאנדאלף. עוכר-שלווה אתה, מאז ומעולם. הצרות כרוכות אחריך כעורבים, וככל שאתה מרבה לבוא כן יירע לנו… והנה אתה מופיע שוב! מצוקות שאתה מביא הפעם, גרועות מן הסתם מן הקודמות…" (שני המגדלים, עמ' 105).
מאידך גיסא, יש הטוענים כי פעילות הסברתית-חינוכית לא תביא לחרדה יתרה, אלא למעשה תחסן את הציבור מפני הנזקים המוראליים-פסיכולוגיים של האיום הקיומי. מידע זה, שבשלב הראשוני יגביר את הפחד, ייצור את ה"נוגדנים" הנדרשים ליצירת תעצומות הנפש שיחזקו את הציבור בעת החשיפה המתמשכת לאיום הקיומי. זאת הגישה הצ'רצ'יליאנית בה נוקט גאנדאלף לאורך כל העלילה – הוא לא מבטיח כלום מלבד דם, יזע ודמעות. בדרך זו הפרט ילמד שלושה דברים חשובים:
– היכן עובר קו הגבול בין חרדה רציונלית (פחד טבעי ואף רצוי) לחרדה לא רציונלית (משתקת ומסוכנת, המשחקת לידי האויב).
– באילו מניפולציות משתמש האויב על מנת להעצים את מידת החרדה.
– ומעל לכל, יבין שהוא, כפרט, מהווה את הגורם שיקבע בסופו של דבר האם האויב ינצח במערכה המוראלית-פסיכולוגית.
הבנת תופעת האיום הקיומי, כמו גם האחריות המונחת על כתפי הפרט במשימת ההתמודדות מולה, לא רק כקורבן אפשרי אלא גם כחייל בחזית המערכה התודעתית, יקלו עליו לצמצם את מידת החרדה הלא רציונלית.

פרק ד' – האיום של מלחמה גרעינית כדוגמת מבחן:
איומים קיומיים היו קיימים לאורך כל הדורות, אולם הייחוד של האיום הגרעיני הינו ביכולת ההשמדה הטוטאלית, "אומניסייד".
מחקר שנערך בארה"ב בתקופת משבר הטילים בקובה, בין השנים 1957-1963, בחן את ההשפעות הפסיכולוגיות של האיום הגרעיני והעלה את המסקנות הבאות:
האיום מביא להשפעות פסיכולוגיות ישירות כמו ירידה בילודה והדוניזם מוקצן (פירוק משפחות ונישואין – חיים כאילו אין מחר).
האיום משפיע באופן אישי על שיקול הדעת של מקבלי ההחלטות – תיאודן נשבר לאחר מות בנו, ודנתור, שמושפע מאוד מהאיום, מגיע לשיא שלילי של ויתור דה פקטו על הפיקוד הצבאי במינאס טירית לאחר נפילת פאראמיר.
ככל שלאנשים יש יותר ביטחון במנהיגיהם ובכוונותיהם, החשש מהאיום יורד – ראו את המהפך שחל בתיאודן מזקן תשוש חסר עמוד שדרה, למלך שרוכבים אחריו באש ובמים גם במשימות חסרות סיכוי: "רבים נבעתו מאימת הצל וליבם נפוג. אך הם היו עם קשה עורף ונאמן לאדוניו…" (שובו של המלך, עמ' 63); "…בראותם את המלך קראו בקול מתרונן: 'תיאודן המלך! תיאודן המלך! מלך הגליל חזר ובא!'" (שובו של המלך, עמ' 55 – משפט שגרם לי לחשוב שוב על משמעות שם הספר "שובו של המלך"); "שורת האיאורד הראשון הסתערה כגל המתנפץ על החוף, אך השג לא השיגו את תיאודן. דומה שנתפרעה רוחו, שעזוז המלחמה של אבותיו בוער בעורקיו נישא כאחד האלים הקדמונים" (שובו של המלך, עמ' 98). גם לפאראמיר ואראגורן יש השפעה דומה על אנשיהם.
מחקר אחר מראה תופעות שכיחות הקיימות גם בשר הטבעות :
חיפוש מקלטים – משברי הגרעין יצרו צורך במקלט, תופעה שחוזרת על עצמה לאורך כל הלגנדריום, עוד מימי ערי המקלט בבלריאנד (גונדולין, נרגותרונד, דוריאת).
השפעות נפשיות – פגיעה במטרה לחיות, סיפוק מהחיים, חולשה ודיכאון, שימוש מוגבר בסמים ואלכוהול.
השפעות ערכיות – התחושה האמביוולנטית שמצד אחד אנחנו וכל היקר לנו יכולים להתאייד בשנייה, ומצד שני צריך להמשיך את החיים הרגילים, יוצרים פגיעה לטווח ארוך – הכחשה ואסקפיזם לאורך זמן מובילים לאפטיה ולחוסר מעורבות עד כדי פגיעה בערכים אישיים ותרבותיים.
ושוב, תיאודן ודנתור ממחישים את התופעות הללו לאורך כל העלילה.

פרק ה' – המענה:
לאחר שסקרנו את כל התופעות הקשות והמאיימות שנעוצות באיום הקיומי והשלכותיו, עכשיו זה הזמן להתמקד במענה, ויש מענה.
נתחיל בכך שעצם העובדה שיש איום קיומי לא אומרת שאויבינו ישתמשו בו בהכרח. בשונה מהארץ התיכונה, המציאות המודרנית בעולמנו הרבה יותר מורכבת. למרות שאצל טולקין המציאות לא צבועה בשחור-לבן מובהק ואפשר למצוא גיבורים שסרחו ומנגד, למצוא אנושיות גם ברוע, הרשע המוחלט הוא שחור לגמרי, אין בינו ובין "הטובים" מאזן אימה, ואין חוק בינלאומי שהוא כפוף לו.
אצלנו סאורון לא יכול היה להשמיד את גונדור ולחמוק מהשלכות הדבר. איראן, לשם המחשה, יודעת מה המשמעות של שימוש בנשק גרעיני מבחינתה – זה לא רק הסוף של מדינת ישראל, זה הסוף שלה בדיוק באותה המידה – ולכן זה מחזיר אותנו למניעים האמיתיים שלה: הראשון, אמצעי הגנה שיאפשר לה להמשיך לממן ולתמוך בטרור מבלי לשאת במחיר, והשני, הרלוונטי למאמר, האיום הקיומי מהווה נשק משמעותי במלחמת ההתשה הפסיכולוגית שמתנהלת נגדנו.
נחלק את ההתמודדות לשניים – התמודדות מערכתית והתמודדות הפרט.
התמודדות מערכתית: TOP-DOWN (רלוונטית לכל אחד מאיתנו שיש לו השפעה על אחרים – מורה, הורה, מנהל, מפקד כיתה בגונדור וכיוצא בזה):
ההתמודדות צריכה להתמקד בראש ובראשונה במדיניות הסברתית-חינוכית שתשפיע על התייחסות הציבור לאיום, תצמצם את רמת החרדה הלא רציונלית ותפעל לחיזוק המורל ותחושת הביטחון האישי. צריך להתמקד בשני תחומי פעילות עיקריים:
יצירת חזית פוליטית מאוחדת: קביעת כללי התנהגות שימחישו לציבור ×›×™ בתחום האיום הספציפי יש חזית מאוחדת אל מול האויב, אחדות המתורגמת לעוצמה לאומית. "אל תאמרו מושלי גונדור, אמרו אלאסר המלך…", במהלך שסימל ×›×™ דול אמרות ורוהאן התאחדו תחת דגלו של אראגורן כנגד סאורון. זאת תוך הרחבת ×” In Group – התאחדות של כל השותפים לגורל מול האויב המשותף. זו גם הטעות הגורלית של האויב. בעצם קיומו של האיום, הוא מצליח לאחד את השורות בקרב המתנגדים לו. כך קורה בארץ התיכונה, וכך גם אצלנו, כאשר האויב מצליח לאחד ימין ושמאל, דת וחול, מזרח ומערב, בני לילית וגמדים.
פעילות חינוך:
שכנוע בצדקת המאבק – רק ציבור המשוכנע בצורך להיאבק על הנושאים שבמחלוקת ובצדקתו של המאבק, יהיה מוכן לשאת בנטל האיום, הן במישור הלאומי, והן במישור האישי: גאנדאלף עובר ממקום למקום ומשכנע את אלה שהרימו ידיים, מזכיר להם מי הם וכמה דרכם צודקת, וכו'. כך הוא עושה עם תיאודן, ואפילו עם בארלימאן חמאוני.
מדיניות הסברה – נטרול הלוחמה הפסיכולוגית של האויב, הצגת הממדים האמיתיים של האיום, הסברת אסטרטגיית ההפחדה והמניפולציה של האויב בשיטות של לוחמה פסיכולוגית. ושוב גאנדאלף: "אך ראה! הנה נמוגו החלומות. חי אתה. גונדור ורוהאן שוב אינן בודדות. אמנם האויב חזק עד אין שיעור, אך לנו קמה תקווה ממקום אחר" (שני המגדלים 109).
מעורבות – המחשה לתושבים של הצורך בהשתלבותם ובמעורבותם במערך ההתמודדות עם האיום, כחיילים במערכה התודעתית ולא כקורבנות. ושוב גאנדאלף בעידוד אנשי גונדור: "השעה מאוחרת מכדי לחזק את חומות הפלנור. עוז רוחכם, הוא ×™×”×™×” לכם למגן מול הסערה המתרגשת, והתקווה שאנוכי נושא עימי… שמטו את ×›×£ הסיידים והשחיזו את חרבותיכם!" (שובו של המלך, עמ' 13). ולפיפין הוא אומר: "חייל פשוט? יתכן, אך לא על לוח השח הנכון" (שובו של המלך, עמ' 30).
התמודדות הפרט – BOTTOM-UP ברמה היומיומית:
שגרת חיים רגילה – במצב של חוסר ודאות כדאי להמשיך בשגרת חיים רגילה. פעולות יומיומיות מחזירות את השליטה. כדברי גאנדאלף לתיאודן: "אצבעותיך יטיבו לזכור את כוחן אם יאחזו בניצב של חרב" (שני המגדלים, עמ' 109).
ידע מפחית חרדה – אין לשקוע בהתעלמות והכחשה. מאידך, לא רצוי גם להתמכר לחדשות, גם אם הן מגיעות במארז נחמד עגול ושקוף, זה משאיר סימנים של ידיים על הצג.
העזרות בסובבים אתכם – דברו, התווכחו, הוציאו קיטור. אתם לא לבד עם הפחד, גם אם כל אחד מתמודד עימו אחרת.
תשומת לב לאחרים – הקדישו תשומת לב לבני ביתכם, האם יש מישהו שהתנהגותו השתנתה לאחרונה? אנשים הנתונים למצוקות בחיי היומיום חשופים יותר לקריסה בשעות מצוקה. דנתור, למשל, הולך לישון חגור בחרבו.
הצמדות לחיובי – היזהרו מנסיגה לחשיבה שלילית, מצבי חרדה נוטים להשכיח מאיתנו את החיובי. תשתמשו בביטוים כגון: "עורו עורו… מִפעלות זדון השיבו: אש וטבח! חרב תִימוג, מגן יותץ, יום-אחרית, אודם יום, ולא הנצה שמש… עתה צאו, עתה צלחו! קדימה לגונדור!" ואם אפשר, תתקעו גם בקרן.

לסיכום, איום קיומי פוגע בהשקפת העולם שלנו ובאמונה הבסיסית כי העולם צודק, וכי אנשים חפים מפשע אינם נפגעים. חוויה זו מלווה בתחושות של חוסר אונים וזעם המעידים על פגיעה ולחץ טראומטי. מעצם היותנו בני אדם קיבלנו גם מתנה גדולה. קיבלנו פוטנציאל לגמישות ולצמיחה וזה מקור החוסן שלנו. בדרך כלל במצבים אלו אנחנו שורדים, מתגברים ואף יוצאים מחוזקים. דווקא מול אי השפיות של האיום, שמירה על אורח חיים נורמלי, אופטימיות ולכידות יהוו את הניצחון האמיתי מול אויבינו. הם גם אלו שיתנו את הכוח להנהגה ולצבא לעשות את שלהם.

איך, לכל הרוחות, אומרים אופטימיות בשפת בני הלילית?

מתוך הרצאה שהועברה בפני באי כנס עולמות 2007 תמונה 1: 2 באוגוסט 2006, 02:00 בלילה, שמי לבנון, כ 15 קילומטרים מערבית לביירות, מלחמת לבנון השנייה. לפני כשעתיים הגחנו בהפתעה לעומק לבנון והנחתנו כוחות קומנדו למשימה שמטרתה לא ידועה לי. במבצעים מסוג זה לפעמים המשימה נותרת מסווגת לנצח, ולעיתים היא מתפרסמת בעיתונים למחרת ויתכן שאף מוקדם יותר באינטרנט. האם נחלץ את החטופים הלילה? האם נחטוף במקומם אישיות אויב בכירה כקלף מיקוח או כמקור מודיעיני? זה לא באמת משנה. הדבר היחידי שמשנה מרגע זה הוא ברית הדמים שנקשרה בינינו לביניהם, לוחמי הכוח שלנו. אנחנו הכנסנו אותם, ואנחנו נוציא אותם, לא קיימת אפשרות אחרת. הלילה מתקצר, ואם לא יקראו לנו להיכנס ולפנות את הכוח בזמן הקרוב ניכנס לאור יום. החושך הוא החבר הכי טוב שלנו. הקשר רועש. הדממה שבהפתעה הפכה כבר מזמן לרעש של פקודות וצעקות, מי בקור רוח ומי בסערת רגשות. הגזרה רותחת, הכוח כבר נתקל ואש מכל עבר, אנחנו מתכוננים לגרוע מכל. מיד נידרש להיכנס לעומק שטח האויב, ולבנון כולה מחכה לנו, מוכנה, דרוכה, רעה. בחוץ מבנה של מסוקים, בפנים, במסוק שלי, דממה, כולם קשובים, ממתינים, אין צורך במילים, כל אחד יודע את תפקידו. אני מנסה להישאר מנותק מהרגש, בתוך ה'נישה' שלי, במעין מדיטציה, אבל לפרקים, בהפוגות, אני שב 'אל הקרקע' ומרגיש. תמונות חולפות לי מול העיניים ואני מתחיל לחוש בפחד. תמונה 2: 1 באוגוסט 2006, 14:00 בצהריים, בסיס תל נוף. מנסה לנוח קצת לפני המשימה הצפויה בלילה. אני אמור לישון, אבל באופן טבעי לא מצליח, הראש מלא במחשבות. פיני, השותף שלי לחדר, שגם אמור לטוס איתי הלילה במבנה, הוא אדם דתי. לשנינו רקע קרבי וניסיון מבצעי עשיר, אבל אף אחד מאיתנו לא חווה מלחמה על כל סממניה (אי ודאות, עומס ועייפות קיצוניים, חשש לעורף). ברגע נדיר של פתיחות אנחנו חושפים חששות, ומחפשים עוצמה פנימית שכנראה נזדקק לה היום בלילה. עיקר החששות סובב סביב מחשבות על המשפחה, אבל הפחד הגדול מכולם הוא הפחד מן הפחד, הפחד מקיפאון ברגע האמת. אז מה גורם לאדם להתגבר על הפחד? אילו ערכים אלטרואיסטים מביאים לדחיקת הפחד הצידה והתמקדות בביצוע והשלמת המשימה? אנחנו חולקים ערכים משותפים של אהבת המולדת, האדמה והאנשים, ערכים של הקרבה, של נחישות, של רעות (לא נוטשים חברים), נשענים ומונעים ע"י דוגמא ומופת שקיבלנו מאנשים אחרים שהיו שם לפנינו. את הערכים האלה שנינו ספגנו מילדות, פיני ספג אותם מהחינוך הדתי, ואילו אני ספגתי אותם מהבית, מבית הספר, אבל בעיקר, בעיקר מהספרות שגדלתי עליה, ובפרט מטולקין ושר הטבעות.

הקדמה

בסוף המלחמה, ובמבט רטרואקטיבי לחודש שעבר עלי, בער בי הצורך לנתח את פשר אותם הכוחות שקיבלתי מטולקין להתגבר בעזרתם על פחדים וחששות. אני מניח שחלק מזה נבע מהעובדה שמצאתי קרן אור קטנה, אישית, בתוך הגל העכור של הפסימיות ששטף את המדינה לאור תוצאות המלחמה, ובעיקר לאור הסיקור התקשורתי הפסימי של המלחמה ותוצאותיה. לא יכולתי להתעלם מהעובדה שדווקא אותה יצירה, שאני טוען שהפיחה בי אופטימיות, היא יצירה פסימית, שבה מוטיב הדעיכה והניוון של בני האדם שזור כחוט השני לכל אורכה. המטרה שלי בהרצאה הזו היא להוכיח כי למרות שהסיפור הטולקינאי, מבחינת רצף העובדות ההיסטורי, הוא פסימי, ומאופיין בנפילה קבועה בין העידנים ולאורך הדורות, שמתחילה בדעיכה פנימית (מוסרית, ערכית) ומובילה לדעיכה חיצונית (ניוון, דעיכה תרבותית, מדינית וצבאית) עד לקץ הפסימי הבלתי נמנע, הרי שמבחינת התודעה הקולקטיבית, המתבטאת במיתוסים שטולקין יצר או ייבא, לא רק שהוא אינו פסימי, אלא אף שזור במסרים אופטימיים לגבי האדם וגורלו. לצורך כך אני עומד לסקור בפניכם מספר אלמנטים: 1. נבחן את המיתוס כמושג המקשר בין עבר, הווה ועתיד, ואת ההבדל בין זיכרון היסטורי ובין תודעה קולקטיבית. 2. נסקור מספר ערכים אלטרואיסטים בולטים בשר הטבעות ובלגנדאריום. 3. ננתח את המציאות בה חי הגיבור בפרספקטיבה פנים סיפורית ונשווה למציאות של הגיבור המודרני. אבל לפני שנתחיל לטפס בחיפוש אחר האופטימיות, ניזכר רגע בצד הפסימי שבעולמו הספרותי של טולקין. כאמור, מבחינת רצף המאורעות בלגנדאריום, קיימת סכמה קבועה של נפילה הכוללת מוטיבים חוזרים של ניוון, סיאוב ודעיכה לצד ניצוצות בודדים של התעלות, בכל העידנים, בכל המקומות ואצל כל העמים (אלים, בני לילית, בני אדם). המגמה קבועה ומובילה לעתיד צופן שחורות.

ציר הזמן במגמה של נפילה:

העידן העתיק – מתחיל בהכנעת מלקור ×¢"×™ הולאר אשר קובעים את משכנם בארץ ומקימים את המשואות הנותנות אור (מוטיב חוזר ומהותי אצל טולקין) לכל העולם – "האביב של ארדה" – מלקור מפיל את הפנסים, מחשיך את העולם ויוצר הרס מוחלט. הולאר עוזבים את הארץ ועוברים לואלינור באופן בדלני – חומה אדירה (פלורי) המפרידה ביניהם לעולם. עידני העצים – מתחיל ביצירת שני העצים (טלפריון, ולאוראלין) כמקור של אור ועוצמה ומתחיל מניין השנים. בני הלילית מתעוררים והולאר יוצאים למלחמה שנייה במלקור להגנתם מפניו. תקופה של פריחה לבני הלילית בארץ התיכונה (סינדאר, ננדור, אברי) ובואלינור (נולדור, טלרי וניאר), שמגיעה לשיאה ביצירת הסילמרילי – ומכאן מתחילה הדעיכה – שחרור מלקור, הסתת בני הלילית (הנולדור) נגד הולאר, ובני האדם (הבכורה על הארץ), השמדת העצים, הרצח הראשון (פינווה), שבועת פיאנור ומלחמת אחים (אלקוולונדה) – העידן מסתיים בקרב השני של בלריאנד (הקרב תחת הכוכבים) כאשר פיאנור והנולדור מגיעים לבלריאנד ומשמידים את רוב צבאו של מורגות. העידן הראשון – נפתח ביצירת השמש והירח ויקיצת בני האדם. תקופה של שפע, שלום וביטחון – פיוס היסטורי בין בני הלילית, בניית ממלכות הנולדור בארץ התיכונה (היתלום, גונדולין, נארגונת'רונד) כשהשיא הוא הניצחון בקרב המפואר (דאגור אגלארב) ולאחריו השלום הארוך – הדעיכה מתחילה בקרב להבת הבזק (דאגור ברגולאך) בו נפרץ המצור, המזרח נכבש ומת המלך העליון של הנולדור, ובכך מתנפץ מיתוס הבלתי מנוצחים ותחילתו של מיתוס האיום הקיומי. ניצוץ קטן של התעלות בסיפור ברן ולותיין במסעם להשבת הסילמריל ובסיפור אהבתם שיוצר את קשר הדם הראשון בין בני לילית לבני אדם ותחילתה של השושלת המרכזית, אולם בהמשך צבאות המערב מפסידים בקרב החמישי של בלריאנד כתוצאה מבגידה, ממלכות בני הלילית נופלות אחת אחרי השנייה, תוך ×”×’×¢×” לשפל המדרגה במלחמות אחים סביב שבועת פיאנור והמרדף אחר הסילמרילי. העידן מסתיים באקט של חזרה בתשובה (מסע איארנדיל) ומחילת האלים שעולים על מורגות במלחמת החרון – מורגות נשבה, הסילמרילי (מקור כל הבלגאן) מושמדים, ויבשת בלריאנד שוקעת. בני הלילית זוכים במחילה ובני האדם שלחמו לצידם זוכים בגמול הולם – ממלכת נומנור. העידן השני – שוב פריחה, ממלכות בני הלילית והגמדים בארץ התיכונה פורחות, ממלכת בני האדם בנומנור פורחת – עידן טבעות העוצמה – סאורון בוגד בבני הלילית ויוצא למסע לכיבוש הארץ התיכונה שכמעט וצולח לו עד לבוא תגבורת הנומנורים. מחיר הניצחון כבד, ×›×™ סאורון שנופל בשבי מביא להתפוררות המוסרית של ממלכת נומנור – ניכור מבני הלילית, תופעות של גילוי עריות במשפחת המלוכה, תככים, ושיא ההתדרדרות – בניית מקדש למורגות, פולחן אדם, והניסיון לתקוף את ואלינור על מנת לזכות בחיי נצח שכידוע מסתיים בחורבן נומנור. העידן השני מסתיים בהתעלות הרגעית הקבועה בה הברית האחרונה של בני לילית ובני אדם (שארית פליטת הנאמנים של נומנור) מנצחים את סאורון ו… לא זורקים את הטבעת לאש בשל חולשת האדם. העידן השלישי – שיקום ממלכות גונדור וארנור לאחר המלחמה, תקופת שפע. ניכור בין כל הגזעים, החלשות הממלכות, מלחמות אחים, תופעות של גזענות, פולחן מוות, חמדנות, מות המלך האחרון בגונדור ובהתאמה התגברות כוחות הרשע (סאורון חוזר, סארומן בוגד) – סוף העידן בהתעלות של מלחמת הטבעת, סאורון סופג מפלה מפתיעה והטבעת מושמדת. מלכות גונדור שבה לתחייה, שלום בארץ התיכונה, בני הלילית עוזבים את הארץ התיכונה. העידן הרביעי – (על פי הנספחים והחלק ×” 10 ב-History of Middle Earth) – אחרי ימי אלדריון, בנו של אראגורן, שוב מתחילה הצלילה, גונדור יורדת מגדולתה, תופעות של פולחן מוות, גזענות וניכור.

המיתוס כמושג המקשר בין עבר, הווה ועתיד וההבדל בין זיכרון היסטורי לתודעה קולקטיבית:

מהו מיתוס? מקור המילה בשפה היוונית הוא סיפור או תמונה. הפילוסופים היווניים היו הראשונים שהתייחסו אל המיתוסים שלהם, כשהבינו שאצל העם, ולאו דווקא אצל האליטה האינטלקטואלית, למיתוסים הייתה משמעות רבה יותר מסיפורים בדיוניים ושגלום בהם כוח חברתי עצום. המיתוס מבטא נשמה של עם, והוא בדרך כלל סיפור מכונן שבונה את התודעה הקולקטיבית של חברה מסוימת. חללים בחברה כגון שאלות של זהות והגדרה עצמית, שאלות על תופעות בלתי ניתנות להסברה וחללים שמקורם במצבה הנפשי של החברה והצורך שלה בחיזוק ובתקווה, מתמלאים בתוכן על ידי מיתוסים. טולקין יצר מיתולוגיה מודרנית שאחת ממטרותיה המוצהרות[1] הייתה יציקת תוכן מיתי לאומה הבריטית. טולקין התקנא באומות אחרות על העומק המיתי שארוג בספרות העממית שלהן ובתודעה החברתית שלהן. הוא לא התיימר לשייך את היצירה להיסטוריה בצורה זו או אחרת, אפילו לא כאלגוריה, אבל הוא כן ניסה להשפיע על התודעה הקולקטיבית הבריטית ×¢"×™ בניית מיתוסים שאת חלקם הוא יצר ואת חלקם הוא ייבא ממיתוסים ואפוסים קדומים. בעוד הזיכרון ההיסטורי מושתת על הכתיבה ההיסטורית האקדמית, המתבססת על מחקר עובדתי חסר פניות, הזיכרון או התודעה הקולקטיבית משקפים את תמונת המציאות כפי שמצטיירת בדמיונם של האנשים ברוח הזמן ועל פי צרכים חברתיים. התודעה הקולקטיבית אינה מעוצבת ×¢"×™ היסטוריונים, אלא ×¢"×™ "סוכני זיכרון" (נובלה, שירה, עיתונות, קולנוע) המעצבים את תמונת העבר ×¢"פ צרכי ההווה ומצוקותיו. כוחם של אלה בעיצובה של תמונת העבר גדול מכוחו של המחקר המדויק עד כדי דחיקתו לשולי התודעה הציבורית. השאלה האם האירוע עליו בנוי המיתוס אכן ארע או לא ארע היא לא רלוונטית. המיתוס מתעסק בזיכרון הקולקטיבי שנצרב בחברה ולא בזיכרון ההיסטורי המתועד. האם טרומפלדור באמת אמר "טוב למות בעד ארצנו" בקרב תל ×—×™ או סתם ירק קללה ברוסית? ×–×” לא חשוב. מה שחשוב הוא שהסיפור בנה מיתוס גבורה יהודי – ישראלי ל 100 השנים הבאות. בסיומו של הקרב החמישי של בלריאנד (נירנֵית אַרְנוֹידִיאַד, קרב הדמעות לאין מספר), לאחר שצבאות המערב נחלו תבוסה והקרב אבד, עולה סיפור גבורתם של הורין והואור שהקריבו את עצמם בקרב נסיגה למען התקווה שבהצלת צבא גונדולין. מסופר האתוס על הורין – "אחרון מכול עמד הורין. הוא השליך מעליו את שריונו, והניף קרדום בשתי ידיו. ובשירים מסופר כיצד הֶעשין הקרדום מדמם השחור של הטרולים שומרי גותמוג עד ×›×™ נמוגו מפניו. וכל אימת שקטל מי מהם קרא הורין 'אָאוּרֶה אֶנְטוּלוּבֶה! עוד יבוא היום!' שבעים פעמים השמיע את הקריאה ההיא. אך לבסוף נתפס חיים"[2] . אז נשאלת השאלה: אם הורין ×”×™×” האחרון לעמוד בזמן קריאתו "עוד יבוא היום", מי ×”×™×” ×–×” שתיעד את מעשיו ההירואים וקריאתו המפורסמת? אויביו הנפעמים? שבויים שלאחר מכן נפדו? מישהו עם נעלים שהסתתר בשיחים? התשובה היא שזה לא משנה. האמת העובדתית היא חסרת משמעות לעומת ההשפעה המכוננת שיש למיתוס ×”×–×” על התודעה הקולקטיבית. קרב מצדה ידוע בעיקר בשל נאום אלעזר בן יאיר, על מות גיבורים בני חורין, נאום שהפך לחלק מכונן בתרבות הישראלית, לסיסמא של צה"ל, נאום שמדוקלם שוב ושוב בהשבעות של יחידות צבאיות ותנועות נוער על הר המצדה. גם בסיפור מצדה נשאלת השאלה, אם כולם מתו בהתאבדות, אזי מי נותר לתעד את נאום אלעזר ועוד בפרוט מושלם שכזה? גם במקרה מצדה התשובה היא שזה לא באמת משנה. גם במצדה וגם בקרב הדמעות לאין מספר, המשמעות של המיתוס חשובה לאין ערוך מן האמת העובדתית. מדובר בטקסטים שהם מיתוסים מכוננים, אשר בונים את התודעה הלאומית, והבאים למלא צורך בסיסי המשותף לשני העמים (העם היהודי ואנשי בלריאנד החופשיים) של תקווה, בתקופה של שפלות רוח וכפיפות ראשים, המוכיחה שהגבורה צרובה בתוך נשמת האומה, ויבוא היום והיא תפרוץ החוצה ותביא לגאולה ולחירות. אחד המושגים המעניינים ביותר שטולקין ציין הוא ×”"יוקטסטרופה"[3] , שמשמעותו היפוך לטובה. באופן תמאטי, היוקטסטרופה חוזרת על עצמה ביצירה הטולקינאית בשליחות הגיבור, בכך שכישלונו של הגיבור הופך להצלחה. הכישלון של פרודו בהר האבדון הוא דבר ידוע, וטולקין אף התייחס לכך במכתבים. אבל פרודו לא לבד. גם טואור לא הצליח, למרות שאמר את כל מה שאולמו שם בפיו, לשכנע את טורגון לעזוב את גונדולין ולמנוע את חורבנה. וגם ברן הציג לתינגול יד ריקה. למרות כל זאת הסיפורים הם בסופו של דבר סיפורים של הצלחה: הטבעת הושמדה וסאורון עימה, אידריל בונה נתיב מילוט מגונדולין ולה ולטואור נולד איארנדיל, הסילמריל נמצא בבטנו של קרכרות', ולמרות שקרכרות' הרג את ברן, ברן חוזר לחיים, בזכות קורבנה של לות'יין שויתרה על ×—×™×™ האלמוות למענו. הסילמריל שחילץ ברן, והובא לאיארנדיל ×¢"×™ אלווינג נכדתו של ברן, ×”×’×™×¢ לממלכה הברוכה בשליחות שהביאה למלחמת החרון ותבוסתו של מורגות'. צאצאיהם של איארנדיל ואלווינג ואורו של הסילמריל משחקים גם תפקיד בשר הטבעות. נדגים את המושג במיתוס של קרב לטרון (24-5/5/48, מלחמת השחרור). קרב לטרון, מבחינה היסטורית, נחשב לאחד הכישלונות הצבאיים הקשים ביותר שידענו, אם לא הגדול שבהם. טראומה של כישלון ונסיגה מבוהלת שכללה השארת פצועים בשטח, בו נהרגו למעלה מ 70 לוחמים ובעקבות הקרב תיגבר הלגיון הירדני את כוחותיו בגדוד שהועבר מירושלים. 6 קרבות נוספים במלחמת העצמאות לא הצליחו לכבוש את לטרון שנשארה מובלעת ירדנית עד 1967. אלו העובדות ההיסטוריות, אלא שבמערכה על התודעה הלאומית בוצע היפוך לטובה, והקרב על לטרון משויך באופן ישיר להצלת ירושלים ולהבקעת דרך בורמה. בעוד ההישגים הטקטיים בתחילת המלחמה לא הבטיחו את שלום העיר, דווקא הכישלון בלטרון, המתואר כאירוע הירואי המתרחש בעת לידתן של אומות, הוא שהבטיח זאת. "לטרון לא נכבשה – אולם ירושלים ניצלה"[4] . בכל המקרים שתיארתי, הגיבורים למרות כישלונם, זוכים באופן תודעתי לגמול הראוי להם על ההקרבה והאומץ שגילו בכך שמשימתם מוכתרת בהצלחה והם משלימים את ייעודם. טולקין מתייחס באופן ישיר לנושא המחקר המיתי מנקודת ראותו של ההיסטוריון. במאמרו "המפלצות והמבקרים"[5], שעוסק באפוס האנגלי הקדום על בייוולף, תוקף טולקין את חוקרי האפוס על התעסקות יתר בפרטים הקטנים ובעובדות ההיסטוריות ובאמינותן, בניסיון לקשר את המיתוס להיסטוריה, במקום להסתכל על התמונה הגדולה ועל הדברים החשובים יותר, כמו המשמעות של המיתוס וחשיבותו המכוננת לחברה. ב"משל הים" טולקין מספר על איש שבנה מגדל מהריסות שמצא. לאחר מותו של האיש, באו ילדיו והרסו את המגדל על מנת לבחון את האבנים ולנתח את משמעותה של כל אבן ואבן בנפרד, וחלקם אף התמלאו כעס על כך שהשתמש בהריסות על מנת לבנות מגדל משלו (מעין ביקורת של חוקרי בייוולף על מחבר הסיפור, על כך שלקח מיתוסים פגאניים קדומים ובנה מהם מיתוס חדש הבנוי על אלמנטים נוצריים). טולקין הזכיר לילדים שבהתעסקותם בפרטים הלא חשובים הם שכחו את הפרט החשוב מכל, שפעם, כשהמגדל עמד על תילו, מי שטיפס לראשו יכול ×”×™×” לראות את הים. כלומר העיסוק במיתוס כחוויה היסטורית סוטה מעיקר חשיבותו של המיתוס כאירוע מכונן שיש להבין מדוע צמח (צרכי ההווה) ומה הצמיח (כיצד המיתוס משפיע על המציאות), או במילים אחרות, הלקוחות ממקור אחר ("×¢×¥ ועלה"): "×–×” לא על מנת להוכיח שיש דרקונים, אלא על מנת להוכיח שניתן לנצח דרקונים". וכיצד המיתוס משפיע על המציאות? קיימים קשרי גומלין בין מיתוס ואתוס למציאות. המציאות לא מושפעת רק מן האידיאלים והערכים המופשטים והאוטופיה הקיימים במיתוס, אלא גם מדמותם הממשית של האנשים שחונכו על ערכי המיתוס וניסו לעמוד בסטנדרטים הערכיים שהציב בפניהם. התנהגותם הערכית של אותם אנשים יוצרת מיתוסים חדשים המהווים גלגול של אותו מיתוס קדום. טולקין הוא ייחודי בתפיסתו של נוכחותו של המיתוס בעולם המודרני. בעוד שהעמדה הקלאסית ביחס למיתוס היא של התאפסות האדם לנוכח כוחות העל הפועלים בעולם, מעצב טולקין עולם שבו ישנה אינטראקציה בין המיתי לעכשווי. לפי תפיסתו, המיתוס הוא הסיפור הגדול, שראשיתו, אמנם, ב"ימים הרחוקים ההם", אך הוא טרם הסתיים. כך ניתנת לאדם, בכל תקופה שהיא, ההזדמנות לעלות על עגלת המיתוס ולהשפיע, ולו במעט, על כיוון מהלכה. כך, למשל, מביע סאם, עמיתו של פרודו למסע השבת הטבעת, את הרעיון ×”×–×” בלשונו הפשוטה: "בסיפורים החשובים באמת, או באלה שנשארים בזיכרון… האנשים פשוט נופלים לתוכם – זאת הדרך שנועדה להם… אבל אני מתאר לעצמי שהיו להם המון הזדמנויות, כמו לנו, לחזור בחזרה, רק שהם לא ניצלו אותן, ואילו היו מנצלים אותן לא היינו שומעים עליהם, מפני שהיו שוכחים אותם. אנחנו שומעים רק על אלה שפשוט המשיכו הלאה – ולא כולם הגיעו לסוף טוב…" ובהמשך, כשהוא מבין שהוא עצמו נתון כעת בתוך סיפור גדול, שראשיתו אמנם בימי ההוד הקדומים, אך הוא ×—×™ וקיים בהווה הממשי, הוא שואל: "סיפורים גדולים אף פעם לא נגמרים?" ופרודו עונה: "לא, כסיפורים לעולם אין הם נגמרים, אבל האנשים שבתוכם באים, והולכים כשהסתיים תפקידם".

ערכים אלטרואיסטים בולטים בשר הטבעות ובלגנדאריום:

היצירה הטולקינאית שזורה בערכים אנושיים אלטרואיסטים לכל אורכה, ובמיתוסים החוזרים על עצמם לאורך כל הדורות. לעיתים הגיבורים מציינים במפורש את המיתוס ממנו הם שואבים את ההשראה והכוחות ולעיתים נוכל לעשות את החיבור בדרך של פרשנות. נבחן מספר ערכים בולטים: הקרבה – העולם הקדום מלא במיתוסים של הקרבה של הפרט למען הכלל (הורין והואור בקרב הדמעות לאין מספר) הקרבה למען אחר (פינרוד שמוסר את חייו להצלת ברן) והקרבה למען אהבה (מסע ברן ולות'יין). פרודו וסאם, כאמור, מציינים מפורשות את המיתוס של מסע ברן ולות'יין כמקור השראה למסעם שלהם, אולם מאידך, לבורומיר, שמקריב את חייו בניסיון להציל את מרי ופיפין מידי האורקים, לא מצוין מיתוס ספציפי שנקשר אליו, אך לא ניתן להתעלם מכך שגדל על מסורת נומנור ועלילות שלושת בתי האדם (האדאין) במלחמות בלריאנד. לא מפקירים איש מאחור – ערך חשוב מאין כמותו, שחשיבותו כמיתוס גדולה הרבה יותר מחשיבותו של איש ×›×–×” או אחר. המשמעות היא שכל מי שיוצא לסכן את עצמו בקרב, ידע שלעולם לא יופקר, וגם אם יהרג, גופתו תוחזר למשפחתו לקבורה. זו הייתה הבעייתיות שבאי חילוצו של מדחת יוסוף מקבר יוסף בשכם (הפגיעה במיתוס), וזו הסיבה בגללה לא מוותרים על אף שבוי ואפילו על אף גופה שבידי האויב, גם אם המחיר כבד (החזרת מחבלים עם דם על הידיים). הערך המיתי האלמותי ×”×–×” שימשיך לחזק את מי שיוצא לקרב, מנצח את המחיר העכשווי ×”×–×”. אז אם במיתוס הקדום מסופר על פינגון שיוצא לחלץ את מידרוס משבי מורגות, הרי שבשר הטבעות המיתוס חוזר על עצמו במרדף של אראגורן, גימלי ולגולאס להצלת ההוביטים: "… אך אנו הנותרים, לא נוכל לנטוש את חברינו בעוד כוחנו עימנו…". צו השליחות – מלחמות ×”"טובים" מצטיירות תמיד כמלחמות עם מוטיב דפנסיבי מובהק, בהן הגיבורים עוזבים את המשקים שלהם ומתגייסים לצבא עממי למען ×”×’× ×” על הבית, המולדת, ובסיומן פושטים את המדים וחוזרים לחייהם הפשוטים. ההדגשה היא שהחברה היא לא חברה מיליטריסטית שוחרת מלחמה, אלא חברה הנלחמת כשיש צורך בלבד. תמיד נדרש לגייס את צבא ×”"טובים", בין אם בגיוס בתי האדם במלחמות בלריאנד, או במפקדים של גונדור ורוהאן לקראת מלחמת הטבעת ובמיוחד ×–×” בא לידי ביטוי בהוביטים, שעוזבים חברה אוטופית ושלווה, יוצאים למלחמת אין ברירה, ובתומה, פושטים את המדים ושבים לחייהם הקודמים. התקווה – מוטיב שחוזר על עצמו שוב ושוב, המיתוס שהטוב תמיד ינצח את הרע. הרי כשחושבים על ×–×”, לא נתפסת כל אפשרות אחרת, והדמויות בסיפור אומרות זאת במפורש: "במקום בו יש חיים, יש תקווה" (בילבו, ההוביט); ,התקווה והזיכרונות יוסיפו לחיות בגאיות חבויים שהעשב עדיין מוריק בהם, (ברגונד, שובו של המלך); "איני יודע מה מתרחש. הגיון שכלי הער אומר לי ששואה באה עלינו, וקץ הימים קרוב, אך ליבי אומר לא כן, ותקווה מפעמת בי שלא יוכל לה ההיגיון, בשעה זו האמן לא אוכל שהחושך ישכון לעד" (פאראמיר, שובו של המלך). הומאניות – המיתוס הנוגע במוסריותו וטוהר ליבו של הלוחם הטוב, לעומת התנהגותו הבזויה והלא אנושית של הלוחם הרע, הוא מרכיב חשוב בעוצמה הפנימית של החברה. הוא חשוב מכיוון שהוא מאיר באור שלילי את האויב ומאידך מדגיש את העליונות התרבותית-מוסרית של הלוחם הטוב הדבק בטוהר הנשק. המוסריות שבאה לידי ביטוי בשר הטבעות בחמלה שחשו בילבו ופרודו כלפי גולום ("בין אם רבים מן החיים ראויים למוות. ויש מן המתים הראויים לחיים. אל נא תיחפז לחרוץ דין מוות"), בצער שחש סאם בראותו לראשונה קרב של אדם נגד אדם ("… המראה לא שפר בעיניו. מרוצה ×”×™×” שאין הוא יכול לראות את פני המת. הוא תמה בלבו מה שם האיש ומנין בא… ואם לא ×”×™×” מעדיף, בלבו פנימה, להישאר בביתו ולראות שם נחת…") ובחנינת בני המזרח ובני הדרום על ידי המלך אראגורן בתום המלחמה. בהשוואה, סיפור שיירת הל"×”, על אף שאין מדובר בסיפור של ניצחון, אלא של מפלה, השפיע על דימויו המיתולוגי של הצבר הלוחם יותר מכול סיפור קרב אחר. מוסריותו וטוהר ליבו של הלוחם העברי נעשו למיתוס לאומי חשוב שחיזק את תמונת התשליל של האויב הערבי והעלה על נס את העליונות התרבותית-מוסרית של הצבר הלוחם הדבק בטוהר הנשק. "הרוח הצפונית" – כנגד כל הסיכויים. למרות שהוזהרתי שלא להיכנס לנושא ×”×–×”, המיתוס של "רוח הצפונית" הוא אחד המוטיבים הבולטים ביצירה, ובניתוח המיתוס זהו לדעתי המוטיב החזק ביותר. "הרוח הצפונית" היא ההתגלמות הערכית הגבוהה ביותר שניתן להגיע אליה, המשלבת בתוכה את כל הערכים האלטרואיסטים האחרים. זוהי ההקרבה העילאית, כאשר הגיבורים נתקלים במשימה חסרת כל סיכוי, בה המוות מובטח להם, ולמרות זאת ממשיכים הלאה ולא מוותרים, משום האידיאל שמניע אותם. מקורה של "הרוח הצפונית" באתיקה הנורדית הקדומה של התמדה ונחישות כנגד כל הסיכויים, הבאה לידי ביטוי בקרב רגנרוק – הקרב האולטימטיבי בין האלים ובני האדם למפלצות בו יודעים האלים מראש את תוצאותיו (מוות וחורבן) אך בכל זאת בוחרים להילחם ולא לוותר. תוצאות הקרב כבר לא חשובות, ×›×™ יש מנצחת אחת ברורה שלא נתקעה בזמן ובאירוע מסוים, אלא המשיכה הלאה בנפתולי הזמן – זוהי "הרוח הצפונית". הביטוי המובהק ביותר ל"רוח הצפונית" הוא קרב הנסיגה של הורין והואור שמהווה מיתוס מכונן בארץ התיכונה. גלגולים נוספים של "הרוח" ניתן למצוא לאורך כל היצירה: חבורת הטבעת שיוצאת למסע חסר סיכוי ("… ובשעה זו האחרונה, עלינו לבחור בדרך קשה, בדרך שאינה חזויה מראש, בה תקוותנו, אם עוד יש לנו תקווה. ללכת אל תוך הסכנה, אל מורדור. עלינו לשלוח את הטבעת אל תוך האש"), פרודו וסאם ממשיכים במסע חסר סיכוי וללא דרך חזרה, הפריצה חסרת הסיכוי מתוך נקרת הלם ("התרכב איתי, בן אראתורן, אולי נפרוץ לנו דרך, ואם אין נחולל קץ שיהיה ראוי לשיר – אם אכן כן ישאר מי לפליטה להנציחנו בשיר" (תאודן, שני המגדלים)) והסתערות הרוהירים בקרב בשדות הפלנור ("מתוך ספקות, מאפלות לב הנהרה, יצאתי מזמר לשמש, שולף חרבי מתערה. אל קץ תקווה רכבתי, לכאב שלא ידום, עתה – לזעם, לחורבן, אל שער ליל אדום" (איאומר, שובו של המלך)). השליחות לא מסתיימת במשימה זו או אחרת, היא ממשיכה הלאה באמצעות המיתוס. אוביטר דיקטום קצר על ×”"רוח הצפונית" אצל בני אדם ובני לילית. כשהתחלתי לחקור את הנושא ×”×–×”, מצאתי הרבה דוגמאות להתגלות של "הרוח הצפונית" אצל בני תמותה (בני אדם והוביטים), אבל לא מצאתי אפילו אחד אצל בני הלילית. דווקא בני התמותה שיש להם הרבה יותר מה להפסיד מסוגלים להגיע להתעלות והקרבה שכזו ואילו החיים לעד לא. עצם החיים בצל המוות הם מעין ביטוי של "הרוח צפונית" הקיים בבני אדם. טולקין, שלא חשש מהמוות עצמו, כפי שחשש ממוות לפני שהשלים את ייעודו (כפי שהתבטא במכתביו ואף באוטוביוגרפיה שלו "הנפח מווטון רבא"), ביטא זאת היטב בדברי אראגורן ("אסטל") לאיוון לפני מותו: "… אל לנו להיכשל במבחן האחרון, אנו שהתכחשנו ×–×” מכבר לצל ולטבעת. בצער עלינו להסתלק אבל לא בייאוש. ראי! איננו כפותים לנצח למעגלי העולם, ומעבר להם יש יותר מזיכרון ותו לא" (נספח א').

המציאות בה חי הגיבור בפרספקטיבה פנים סיפורית

לכאורה, העידן הקדום, עידן הגיבורים, נתן לאותם גיבורים של פעם (ברן, הורין, טואור, איארנדיל, אראגורן) פלטפורמה בה יכלו לממש את אותם ערכים אלטרואיסטים שהמיתוסים סובבים סביבם. נראה שכיום הרבה יותר קשה, אם בכלל, לגיבור לבטא את עצמו בשל המגבלות שהעולם מטיל עליו. אולם שחיתות, ניוון וסיאוב, אינם רק מנת חלקו של הגיבור המודרני, והם חלק מהמציאות שאיתה נאלצו להתמודד גם גיבורי הלגנדאריום. אם ניקח כדוגמת מבחן את איארנדיל הספן, אבי אלרונד, שבסוף העידן הראשון, כאשר נראה שכלו כל הקיצים עבור העמים החופשיים בארץ התיכונה, וששלטון הרשע של מורגות ישרור לנצח, יצא למסע נואש ופטאלי לואלינור, לזכות בחמלת האלים, מסע שכל מי שיצא אליו בעבר נכשל ומת (למעט אחד שנסחף לחוף) ושגם מי שיצליח בו צפוי לזכות בחמת הולאר. איארנדיל סיכן את הכול והקריב את הכול, אבל הצליח במשימה, הגיע לואלינור, וזכה בחמלת הולאר, שכאמור גייסו את כול עוצמתם והביסו את מורגות במלחמת החרון. כאשר מסתכלים על איארנדיל בפרספקטיבה הפנימית שלו, ולא דרך העיניים של הקורא, רואים שהמציאות בה חי הייתה רחוקה ממציאות המעודדת מעשים אלטרואיסטים. מציאות קשה של שיא השחיתות והדעיכה המוסרית, שבה שארית הפליטה של העמים החופשיים, במקום להיאבק מול הרשע המוחלט, עסוקה בתככים פנימיים, רדיפה חומרית ומלחמות אחים. ובכל זאת איארנדיל מתעלה מעל המציאות ומוצא את הערכים הדרושים להקרבה שכזו. זה לא מצוין בטקסט, אבל אפשר לשער שהוא מצא אותם במיתוסים עתיקים כמו הסיפורים על הורין וברן בדיוק כמו לוחמים עבריים שנאחזו במיתוסים של מצדה ותל חי. וכאמור, אמינות העובדות לא שינתה לו דבר לעומת הערך ההירואי שגלום בהם ושנחקק בתודעה הקולקטיבית של העם שלו.

סיכום

אז על מה דיברנו עד ×›×”? ראינו שאם בוחנים את היצירה דרך עדשת ההיסטוריון, כרצף אירועים, לא ניתן להתעלם מהיותה פסימית במגמה קבועה של נפילה. אולם, אם בוחנים אותה דרך עקרונות המיתוס, והשפעתו על התודעה הקולקטיבית, להבדיל מהזיכרון ההיסטורי, נמצא את האופטימיות החבויה בה, גם במחדלים ובכישלונות. ראינו כיצד ערכים מסוימים, שחלקם באים לידי ביטוי בהצלחות וחלקם בכישלונות, ממשיכים להשפיע ולהוות מקור השראה, ללא קשר לאמינות העובדתית שלהם וללא קשר לזיכרון של הגיבור שמאחורי המיתוס. ולבסוף ראינו שהמציאות של הגיבור הקלאסי לא שונה מהמציאות המודרנית, וגם שם, למרות הרדידות והניוון, המיתוס מצליח לשמור על ייחודו ועל יכולתו להשפיע ולהביא את המציאות למקום טוב יותר. דווקא במציאות העכורה של ימינו, בה השחיתות פושה בכול, נבחרי העם עסוקים בעיקר בפלילים, והחומר גובר על הרוח, כדאי לשמוע לעצתו של טולקין ולטפס על המגדל לצפות אל הים. יתכן ונמצא את אותה האופטימיות שאני מדבר עליה. המיתוס ×—×™ וקיים ולא צריך להרחיק עד מצדה, תל ×—×™ ולטרון על מנת למצוא אותו. הוא כאן, ומתגלם בשיאו בגבורה ובמסירות בהם טובי אנשינו, מסכנים את עצמם ומקריבים את הכול למען זולתם, אם ×–×” בזינוק על רימון, או בניסיונות חילוץ על מנת להציל אחרים (הדברים שהתקשורת בחרה להתעלם מהם). המסר היחידי שאני מנסה להעביר הוא שיש להסתכל מעבר לעובדות, ולחפש את גלגולם של המיתוסים אצל האנשים הקטנים, וכפי שטולקין התבטא: "פרודו, למרות הסכנה נאבק וממשיך ומנצח – זו כנראה אלגוריה על המין האנושי. אני תמיד התרשמתי שאנחנו שורדים בגלל האומץ הלא נורמאלי של אנשים קטנים כביכול כנגד משימה בלתי אפשרית. הרי געש, ×’'ונגלים, חיות טרף, אבל הם ממשיכים הלאה, כמעט בעיוורון". תמונה 3: 2 באוגוסט 2006, 02:30 בלילה. ×”×’×™×¢×” הקריאה להיכנס. ברגע ×–×” נעלמו הפחדים והמחשבה התבהרה והתמקדה בביצוע המשימה בלבד. המחשבה האחרונה שאני זוכר שעברה לי בראש באותם רגעים של דהרה לתוך הקרב הייתה לא אחרת מאשר המחשבה על צבא רוהאן שמגיע לעזרתה של גונדור, בעמידתם מול הסכנה, בהתגברותם על הפחד ובהסתערותם אלי קרב. "שעתכם ×”× ×” ×”×’×™×¢×”, רוכבי הגליל, בני איאורל! אש ואויב מול פניכם, ובתיכם רחוקים. אך גם בהיותכם נלחמים על אדמת ניכר, לכם התהילה אשר תקצורו, תהילת עולם. נדר נדרתם: קיימוהו עתה, לאדון ולארץ ולברית הידידות!" "… ואז פצח כל חילה של רוהאן בשיר, בעיצומו של ההרג שרו, ×›×™ חדוות קרב הייתה בהם, וקול שירתם הנפלאה והנוראה המריא והגיע לעיר" "שופרות, שופרות, שופרות. קרני הצפון האדירות הריעו תרועה ×¢×–×”. ×”× ×”, סוף סוף, באה רוהאן." (שובו של המלך) הערות: [1] מתוך אסופת מכתבי טולקין – מכתב 131 מאסופת המכתבים של טולקין, פסקה שלישית. [2] סילמריליון, פרק ×›' – על הקרב החמישי: נירנית ארנוידיאד [3] סיפורי פיות – ×¢×¥ ועלה [4] מתוך הביוגרפיה של בן גוריון [5] מתוך אסופת המאמרים של טולקין The monsters and the critics