אודות רן בר-זיק

נשוי ואב לשלושה בנים ובת. מייסד קהילת טולקין הישראלית ואתר נומנור. חוקר את טולקין מזה מספר שנים. כותב ומרצה בכנסים שונים. בעבר יושב ראש עמותת טולקין בישראל. מתכנת ובעל האתר אינטרנט ישראל. רץ ושוחה למרחקים ארוכים.

כשדרזדן הרג את הארי פוטר

תמליל מתוך הרצאתו של רן בר-זיק

בהרצאה הזו אני הולך לדבר על הארי פוטר, או יותר נכון, על הדרך שבה הוא מתקשר לעולם. בהרצאה הזו אני הולך לדבר על אחד האתגרים הגדולים שג'.ק. רולינג נתקלה בהם: כיצד קושרים את הסיפור שלה, שמתקיים בעולם שלנו, אל המציאות. אני הולך להסביר על האתגר, להראות איפה והיכן הוא מתקיים – מה סופרים גדולים חשבו על האתגר ואיך הם פתרו אותו. ואז אני הולך להסביר איך רולינג נכשלה בענק באתגר תוך כדי השוואה של הניסיונות הכושלים שלה לפתרון לנסיונות המוצלחים יותר של ×’'ים בוצ'ר שנתקל באותו אתגר בדיוק.

בגדול, כשאנו קוראים סיפור מסוים – וזה לא משנה אם מדובר בסיפור מדע בדיוני או סיפור פנטסיה או סתם סיפור עלילה. הסיפור יכול להתקיים בשני מקומות: העולם שלנו או עולם אחר. דוגמאות לעולם אחר לא חסרות: משיר של אש ושל קרח ועד המצפן הזהוב. עולם אחר יכול להיות גם העולם שלנו בעתיד הקרוב, הרחוק או הרחוק מאוד. הוא יכול להיות העולם שלנו בווריאציה שונה, ביקום אחר – אבל לכל דבר ועניין מדובר בעולם אחר. כשאני קורא סיפור בדיוני של אסימוב שמתנהל עוד עשרת אלפים שנה (לצורך העניין), הוא לא צריך להתאמץ ולקשר את הסיפור שלו לעולם שלנו. הסכנה העיקרית שהוא יכול ליפול בה היא אם הוא יתיחס לעבר באופן שמסגיר חוסר ידיעה. הדוגמה הטובה ביותר היא שימוש בתאריך שבשעת הכתיבה הוא עתידי, אך בשעת הקריאה הוא לא. וכולנו זוכרים את סדרות שנות השמונים שהיו בכבלים וסיפור על איך בשנת 1995 כל העולם הושמד, אך הצפיה היתה בשנים יותר מאוחרות. טעות אחרת שיכולה להיות היא שימוש במקומות גיאוגרפיים שהושמדו – הדוגמה הטובה ביותר שאני יכול לחשוב עליה היא שימוש במגדלי התאומים.
ג'.ר.ר מרטין או פיליפ פולמן שכותבים סיפורי פנטסיה שמתרחשים בעולם שונה לחלוטין, בכלל משוחררים מצורך בסינכרוניזציה כלשהי.

המצב שונה לחלוטין כאשר אנו מדברים על סיפור המתקיים בעולם שלנו. אם מדובר בסיפור דרמה או מתח, בדרך כלל אין קונפליקטים. גם אם הגיבורה פוגשת את אהובה או לא, אין לכך השלכות גלובליות. מקרה הרצח יכול להיפתר או לא להיפתר אבל זה לא שכל העולם ידע על זה. בדרך כלל הסופרים שאינם כותבים פנטזיה לא נדרשים ליישב סתירות שונות.
על איזה סתירות אנחנו מדברים? האם אתם יכולים להטיל כדורי אש על מי שמרגיז אתכם? האם אי פעם ראיתם קסם? כמובן שלא. למה לא? כי זה לא אמיתי. אבל אם אנו רוצים לכתוב סיפור שבו יש כן אנשים שמטילים כדורי אש, יש לנו כאן סתירה בין מה שידוע לנו על העולם לבין הסיפור. בספרים נוסח 'חמישים גוונים של אפור', אין בעיה כזו. כי בעולם שלנו יש אכן שוטים, קולרים ומסכות עור והסופרת נאלצת רק להתמודד עם בעיות רגילות של לבנות סיפור, דמויות אמינות ועלילה לא מופרכת. לא משנה שהיא נכשלת בכך לחלוטין.

אם אנו כותבים סיפור פנטזיה שמתקיים בעולם שלנו, בזמן שלנו – כלומר לא ממקמים אותו בעתיד הרחוק מאוד – אנו נאלצים ליישב את הסתירה הזו. לגרום למציאות שבה הסיפור שלנו יכול להתקיים.

נשאלת השאלה למי בדיוק אכפת מזה? ואם אני אכתוב סיפור על קוסמים שמיידים כדורי אש בפתח תקוה? למה בדיוק זה צריך להיות סיפור גרוע?

אחד מהמונחים החשובים ביותר בתחום הספרות הוא Supense of Disbelief – או השעיית הספק. המונח נטבע לראשונה על ידי סמואל קולרידג' בשנת 1817. המשמעות המקורית היתה היכולת של הקורא או הצופה (במופע, טלוויזיה אז לא היתה קיימת) להשעות את חוסר האמון שלו ולהנות מהקריאה. המונח ×”×–×” מעביר הרבה מאוד משקל אל הקורא שנדרש לבצע השעיה של חוסר האמון כאשר הוא נחשף לפנטסיה. במקור קולרידג' התכוון לעובדה שגם קוראים מודרניים וסקפטיים יכולים להשעות למעט זמן את חוסר האמון שלהם כדי להנות משירה בעלת אלמנטים על טבעיים.

כמובן שהמונח הזה עבר גלגולים עם השנים ולא מעט סופרים ואמנים התיחסו אליו. אני לא אסקור את כל גלגולי המונח ואתרכז דווקא במשמעות שסופר מרכזי אחד בשם ג'.ר.ר טולקין ניסה לצקת למונח. טולקין, במאמרו 'על סיפורי פיות' עסק לא מעט בהשעית הספק, כאשר ג'.ר.ר טולקין העביר את 'נטל ההוכחה' מהקורא אל הסופר וכותב באופן מפורש:

"תנאי הכרחי לקיומו של סיפור פיות ממש… הוא שהסיפור יוצג כ'סיפור אמיתי'. ובנוסף הוא כותב על השעית הספק: 'הילדים מסוגלים כמובן להפעיל אמונה ספרותית, כאשר אמנותו של המספר מסוגלת לעורר זאת בהם. מצב נפשי זה כונה בעבר השעה מרצון של הספק, אולם לא נראה לי שזה תאור הולם של המתרחש. מה שמתרחש למעשה הוא שהמספר מתגלה כבורא משני מוצלח. הוא יוצר עולם משני שנפשך יכולה לבוא בשעריו'.

טולקין מתיחס כאן ליכולת של הכותב לברוא עולם שלם, ללא סתירות ואמין מאוד. הוא מדבר על בריאה משנית – למה משנית? ×›×™ הבריאה הראשית היא המקום שבו אנו חיים. הבריאה המשנית, אליבא דטולקין, היא היצירה שצריכה להיות מושלמת ככל האפשרת ולהשיג 'תואם פנימי של המציאות'. טולקין עצמו התייחס לקושי של העניין ×”×–×” וכתב:
'ככל שהדימויים והתצורות של החומר הראשוני שונים מאלה שבעולם הראשוני עצמו, כך קשה יותר להשיג את 'התואם הפנימי של המציאות'.
טולקין מציין שאם הסופר נכשל בבניה הזו, אם יש סדק בהגיון הפנימי של הסיפור אזי "ברגע שמתעורר אי האמון, מופר הקסם; הכישוף או ליתר הדיוק האמנות, נכשלים. ואז אתה מוצא את עצמך שוב בעולם הראשוני, מתבונן בעולם המשני הקטן והכושל מבחוץ'.

טולקין לא רק כותב באופן מאוד מפורש על הבריאה המשנית ועל הצורך לשמור על עקביות, הגיון פנימי מוצק אלא גם מיישם את זה. אני לא רוצה לדבר יותר מדי על שר הטבעות ובטח לא על הסיפור של שר הטבעות. בוא ונצא מנקודת מבט שכולם כאן יודעים שטולקין עבד לא מעט על ההגיון הפנימי של הסיפור. אני רוצה להתמקד דווקא בניסיון של טולקין להכניס את הסיפור שלו לתוך העולם שלנו. טולקין בחר למקם את שר הטבעות בעבר. למרות זאת, הוא בנה לא מעט קישורים שבונים את העולם ומסבירים איך הסיפור הגיע לידינו. הספר האדום שנכתב על ידי בילבו, נמשך על ידי פרודו והועבר לסאם. נספחים מדויקים שקושרים את העולם הפנטסטי לעולם שלנו.
אלו שחוקרים יותר לעומק את יצירותיו של טולקין רואים את הניסיונות שלו להפוך את העולם למושלם. משכתובים אינסופיים של סצינות, דמויות, מניעים ועד כתיבת תיאורים ארוכים, יש כאלו שיגידו שאף משעממים, שקושרים את העולם שלו – הסילמריליון, לעולם שלנו. הן מבחינה היסטורית והן מבחינה מיתולוגית. מבחינת טולקין, בניית התפר בין העולם שלנו לבריאה המשנית שלו היתה משמעותית מאוד להגיון הפנימי של הסיפור. את ×–×” אנו רואים בהשקעה הרבה שהוא השקיע בבריאה דמיונית של קשרים שונים ומשונים בין העולמות שהוא ברא לעולם שלנו. מהספר האדום ועד נתיב החלום שהוא ציין כבר בסיפורי הלגנדריום המוקדמים בשנת 1917.

טולקין לא ×”×™×” היחיד ובטח שלא ×”×™×” הראשון שהשקיע זמן רב ומאמץ בבניית עולם משני שחי במקביל או לפני העולם שלנו וקשירתו לעולם המודרני. סי אס לואיס בסדרת ספרי נרניה השקיע בכך לא מעט מחשבה. הדמויות שלו נכנסות לעולם של נרניה ולא צריכות להסביר את ההעדרות שלהן בגלל זרימת הזמן השונה. אפילו נעשה ניסיון להסבר הבעיה הפסיכולוגית בין העובדה שבנרניה הם התבגרו לבין הפיכתם חזרה לילדים – הזכרון שלהם מהתקופה ההיא מתעמעם.

לואיס וטולקין כמובן שלא המציאו את זה, אפשר למצוא לא מעט סיפורי ילדים וסיפורי פיות או פנטזיה שקישרו בין המציאות הפנטסטית לעולם שלנו. בסיפור פוס-קט-מיאו משנת 1869 הסופר מסביר את מקור האגדה, איך היא הגיעה לידיו ואת גלגוליה השונים. בספריו של ויליאם מוריס (למשל באנשי דלת ההר) יש הסבר וקישור בין העבר המסתורי והקסום לתקופה שלנו.

מה קורה כשהסיפור לא נתפר היטב למציאות שלנו? טולקין כותב על זה באופן מאוד מפורש ב'על סיפורי פיות' כאשר הוא תוקף בחריפות את מנגנון 'החלום' שבו השתמשו חלק מהסופרים כדי להצדיק את המציאות הבדיונית שלהם. כלומר כתבו ספר שכביכול גיבור 'מודרני' משתתף בו ואז המציאות הבדיונית מתפוגגת. הוא מרחיק ואומר ש"היצירה כולה פגומה, כמו תמונה טובה במסגרת מעוותת'. כלומר על היצירה להיות מציאותית ככל האפשר ואם אנו טורחים כבר למקם אותה בעולם שלנו, עם גיבור שמגיע מהעולם שלנו, עדיף לא להיות עצלנים.

הייתי רוצה להמחיש דווקא באמצעות סדרת טלוויזיה בשם St. Elsewhere שהפרק האחרון שלה הוקרן בשנת 1988.הסדרה עצמה היא לא פנטסטית והיא די סטנדרטית ומספרת על בית חולים לימודי בבוסטון. משהו כמו ER. מדובר היה בסדרה מאוד מצליחה, עם 6 עונות זוכות פרסי אמי. בפרק האחרון בעצם נרמז שכל הסדרה והדמויות הן הזיה של אוטיסט. התגובות לפרק היו מזעזעות. לא מעט אנשים זעמו, כעסו והשתלחו בעקבות הפרק שרמז שכל הסדרה היא בעצם "לא אמיתית". זה די מצחיק כשחושבים על זה, מדובר בסדרה שהיא בדיונית לחלוטין, שהצופים שלה בוודאי ידעו שהיא בדיונית לחלוטין, היא לא הוצגה כריאליטי. אבל הפרק האחרון בעצם "שבר" לאנשים את הקשר בינה לעולם האמיתי והציג אותה כפארסה. הצופים שכחו שהם נהנו, צחקו והתרגשו משש עונות והתמקדו אך ורק בפרק הזה. כמעט שלושים שנה אחרי, ועדיין אפשר למצוא ביקורות מזמננו אנו על הסדרה ב-IMDB שמבקשים מאלו שצופים שוב בסדרה פשוט להתעלם מהפרק האחרון.

ואם לסדרה היו את התגובות האלו, מה עם יצירה בדיונית אמיתית? אם הקשרים בין המציאות הבדיונית לעולם שלנו יתבררו כקשרים קלושים או ינופצו כ'חלום', מה אנו נרגיש בנוגע ליצירה הזו?
טרי פראצ'ט עצמו כתב: Tiffany sighed. “And then she woke up and it was all a dream.” It was the worst ending you could have to any story.

הטענה המרכזית שלי היא שהקשר או התפרים בין העולם שלנו לעולם הבדיוני הם קריטיים. בדיוק כפי שטולקין עצמו כתב והדגים ובדיוק כפי שאנו ראינו בסדרה של שנות ×”-80, פקיעת התפרים האלו עלולה להביא לחורבן גמור של היצירה הפנטסטית. ללא שום קשר לאיכותה. אם אנו נחוש, כפי שטולקין טוען, בחוסר אמינות פנימי, נאבד אמון ביצירה ונראה אותה כפי שהיא באמת – סיפור דמיוני ריק מתוכן.

עכשיו בואו נדבר על הארי פוטר. הארי פוטר היא יצירה טובה, כתובה היטב. כשקראתי את הספר הראשון וגם את השני מאוד נהניתי באופן אישי, אבל לא רק אני. הסדרה כמעט מיד קיבלה ביקורות חיוביות. ההרצאה הזו ברובה לא תתמקד בדברים החיוביים על הארי פוטר. יש לא מעט כאלו. היא גם לא תתמקד בחורים בעלילה של הארי פוטר ×›×™ למרות שיש כאלו, וקשה לכתוב סדרה בת אלפי עמודים בלי בעיות מסוימות בעלילה, בגדול אפשר לומר שלסדרת הארי פוטר יש הגיון פנימי מוצק למדי. אני לא חושב שרולינג פישלה בבריאה המשנית שלה – היא עשתה עבודה טובה למדי אלא אם כן אתה נוקדן בלי נלאה ששם לב לכל שטות. הבעיה העיקרית של הארי פוטר היא באחת מהחוזקות העיקריות שלו לטעמי – נקודת ההשקפה שמשתנה בהתאם לגילו של הארי פוטר. אם ספרי הארי פוטר הראשונים הם בהחלט ספרי ילדים, ספרי הארי פוטר המאוחרים יותר הופכים לקודרים יותר, אפלים יותר וגם מבוגרים יותר. כשמשווים את הארי פוטר הראשון להארי פוטר השישי, יש הבדל ממשי גם בהיקף אבל בעיקר בטון הסיפור שהוא הרבה יותר בוגר, אפל ושונה.
מן הסתם, כאשר אנו משנים פאזה, יש דברים שמתקבלים בספר הראשון ולא בספר השישי. למשל העובדה שהארי פוטר עובר בעצם התעללות פיזית ונפשית על ידי משפחתו בספר הראשון. אם טון הספר היה בוגר מהספר הראשון, אין מצב שהארי פוטר היה עובר את הילדות שלו בלי צלקות נפשיות משמעותיות ועולם הקוסמים לא היה מתערב בעניין הרבה לפני כן ולוקח את הזוג החביב דארסלי לשיחה קלה אך משמעותית עבורם. בספר הראשון? זה בהחלט נסבל.
גם פה אני אפזול לשר הטבעות. או יותר נכון לשר הטבעות ולהוביט. גם ההוביט, בדומה להארי פוטר הראשון, נכתב כספר ילדים ושם גם רואים את שינוי התמה. בני הלילית הרציניים של טולקין? רוקדים ושרים באחת הסצינות הידועות לשמצה בריוונדל. הנשרים, שליחי האל? עושים חשבונות קטנונניים על כספים.
אבל ×–×” לא מפריע כל כך מבחינת ההגיון הפנימי. הרבה פעמים, כשמדובר בספר ילדים, אנחנו עושים הנחות מסוימות, אפילו באופן בלתי מודע. בספרי ילדים נראה לנו לגיטימי שילד בן 11 יעבור התעללות נפשית ורגשית שגם מבוגרים קשוחים היו מצולקים ממנה. שלוסי בת ×”-8 יוצאת להרפתקאה בשלג ושילד בן 14 כמו פיטר יוצא לקרבות מדממים. וואלה – ×–×” עובר. למה? ×›×™ מדובר בספר ילדים על כך המשתמע מכך. טולקין, אגב, לא קיבל את ×–×” וטען שגם אם מדובר בספר ילדים יש להתיחס לסיפור המסגרת שלו ובכלל לתוכנו בשיא הרצינות. אבל, ופה אני מדבר באופן אישי, אנו נוטים לתת הנחות לספרי ילדים מבחינת קוהרנטיות. דיברתי על נרניה מקודם, אם לא ×”×™×” מדובר בספר ילדים לא בטוח שהיינו מחליקים את העניין שהילדים התבגרו, הגיעו לבגרות, כולל בגרות מינית, ואז חזרו להיות ילדים.
חזרה להארי פוטר – החל מסוף הארי פוטר הרביעי, סדרת הספרים הופכת להיות יותר מבוגרת – גם מבחינת הגיבורים שהמניעים שלהם הופכים להיות מורכבים יותר וגם מבחינת הטון הכללי של הסידרה. מה שלא מתבגר ולא עובר שינוי הוא הממשק עם העולם האמיתי – וזו אחת מנקודות החולשה העיקריות של הסיפור לפי דעתי. כשאני מתכוון לממשק אני מתכוון לכל נקודות המפגש בין העולם שלנו לעולם של הארי פוטר. בין אם מדובר בטכנולוגיה, דת או נקודות מפגש עם הממשלה.

כשאני מדבר על נקודות מפגש כאלו, אני מדבר על למשל שימוש בטכנולוגיה בהארי פוטר. הארי פוטר פלוס מינוס מתקיים בעידן המודרני. הארי פוטר משתמש אפילו במכונית. מדוע אין שימוש בנשקים מודרניים בהארי פוטר? כשמחפשים 'למה ולדמורט לא הרג את הארי פוטר עם אקדח?' מקבלים למעלה מחצי מיליון תוצאות כולל עשרות סרטונים שמראים כיצד בעיות מאוד מסובכות בסדרת הארי פוטר נפתרות באמצעות שימוש באקדח. אם וולדמורט רצה לחסל את הארי םוטר, למה לא לשלם לאיזה מוגלג שיעשה את זה עם אקדח או מצ'טה או גיליוטינה? למה במקום זה וולדמורט החביב עושה תוכניות כמו וויל אי קיוטי ואז כמובן מפשל בהן? הוא רוצה לטפל בהוגוורטס? למה לא להשתמש בכישורי חטיפת המוחות שלו ולנתב לשם טיל גרעיני? או מפציץ למשל? למה הטובים, שלהם יש כישורים יותר מתוחכמים מבחינה טכנולוגית, הרמיוני ממש גדלה בבית מוגלגי, לא משתמשים בנשק מודרני?
אני יודע שאפשר לעשות לזה אפוגלקטיקה מהיום עד מחר. וולדמורט בעצם 'בז' לעולם המוגלגי ולא רצה להשתמש בכלי נשק. להארי פוטר ולחבר מרעיו יש 'הלך מחשבה בריטי' שלא מסתדר עם שימוש בכלי נשק. אתם יודעים מה? הייתי מקבל את ×–×” – אם ×–×” ×”×™×” נכתב בסיפור עצמו!
האבסורד מעמיק ככל שאנו ממשיכים בסדרת הספרים ומגיע לשיאו לטעמי בתחילת הנסיך חצוי הדם, כאשר מתואר הקשר בין הממשלה הבריטית למשרד הקסמים. זו אחת הנקודות המופרכות ביותר בסיפור לטעמי. ראש הממשלה הבריטי מוצג כמוגלג טיפוסי, אשר מפוחד למראה הקוסמים המוסרים לו את בשורת האיוב שוולדמורט חוזר. זה היה יכול, אולי, לעבור, בהארי פוטר הראשון, אבל בהארי פוטר השישי המבוגר יותר והקודר יותר זה מעלה לא מעט סימני שאלה. האם כל הפוליטיקאים נוטים להכנס לבהלה כזו? כן, מאוד קל לזקנים בינינו להזכר ב'כן אדוני ראש הממשלה' ובעוד אבטיפוסים של בריטיים מבוהלים וחמודים. אבל מה אם צ'רצ'יל היה ראש הממשלה? האם הוא היה משמיע צווחות חלושות כאלו? ומרגרט תאצ'ר? האם לא היה מוקם כוח משימה מיוחד של ה-MI6 וצלף שחמוש ברובה בטווח של קילומטר וחצי לא היה מוריד לו ולכל חבריו החמודים את הראש? האם אתם מכירים איזשהו ראש ממשלה ריבוני שלא היה מנסה לרתום את עולם הקוסמים לטובתו?

כל ×–×” יכול להראות לכם כמו נקדנות מיותרת. גם בעולם של טולקין אנו יכולים לשאול שאלות מציקות ומטרידות – למה הנומנורים לא פיתחו נשק חם במהלך שלושת אלפי השנה שהם התבטלו בארץ התיכונה? למה סאורון לא פיתח פצצה גרעינית? אבל בואו ונעשה הבדלה בין שאלות קטנוניות לבין שאלות שניתן להכניס אותן ×›×™ ×’'.ק. רולינג עצמה הכניסה את העולם האמיתי לעולם שלה. ברגע שהיא הכניסה את ראש הממשלה הבריטי ככוכב הפרק הראשון בנסיך חצוי אדם. ברגע שהיא הכניסה מכונית לעולם של הארי פוטר וברגע שהיא מיקמה את העולם של הארי פוטר במקביל לעולם האמיתי. השאלות האלו שיכולות להיות משותקות בספרים הראשונים שהם יותר ילדותיים הולכות ומתחזקות ככל שאנו מתקדמים בספרים. התפרים בין העולם שלנו לעולם של הארי פוטר תפורים ברישול מוחלט – שאלת הטכנולוגיה, שאלת הממשלה, שאלת הדת (שלא נכנסתי אליה פה בכלל) גורמים לכל הסיפור לקרוס על עניין חוסר האמינות הפנימי. השעית הספק לא יכולה לעבוד.

חלק מכם יגידו שזה בלתי אפשרי – אם אנו יוצרים עולם קסום מקביל לעולם שלנו, ולא מסתפקים בסיפור קצר או ספר קצר, כל נקודות הממשק האלו יעלו בכל יצירה שהיא. הרשו לי להכיר לכם את העולם המופלא של ×’'ים בוצ'ר. ×’'ים בוצ'ר הוא סופר שכתב, בין היתר, את סדרת דרזדן. דרזדן היא סדרת ספרים המתקיימת בשיקאגו בעולם שלנו ומספרת את סיפורו של הארי דרזדן, קוסם אמיתי שחי ופועל בעולם קוסמים מקביל לשלנו שמזכיר מאוד את העולם של הארי פוטר מבחינת המכניקה. ×’'ים בוצ'ר החל לכתוב את הספר הראשון בסדרה (Storm Front) בשנת 1996, שנה לפני שהספר הראשון של הארי פוטר יצא לחנויות. ×’'ים בוצ'ר נתקל בכל הבעיות של שילוב העולם המודרני בדיוק כמו רולינג. בניגוד לרולינג, ×’'ים בוצ'ר התעמת עם הבעיות באופן בוגר והתפירה של המציאות שלו למציאות שלנו אינה גסה ואמינה בהרבה מהתפירה של ×’'.ק. רולינג.

אחד הדברים שמאוד אהבתי אצל דרזדן היא העובדה שכלי נשק מודרניים אכן קיימים בעולם הקוסמים ולא נותרים רק בעולם של המוגלגים. הוא עצמו משתמש באקדח, באגרופן ובאלימות פיזית בלי למצמץ. נכון, יש דו קרב קסמים בדיוק כמו הארי פוטר, אך הארי דרזדן משתמש בנשק חם. הוא מתיחס לעובדה שהוא בהחלט יכול למות מכדור שמושחל לראשו באמצעות צלף ממרחק של שני קילומטר. הוא מתיחס, מתחשב ומשתמש בחומרי נפץ, רימונים, כלי נשק אוטומטיים וכו'.
גם כאן אנו יכולים להקשות קושיות או להעלות טענות למשל – אבל לפחות ×’'ים בוצ'ר מתיחס באופן ישיר לאחת הבעיות הגדולות של שילוב העולם שלנו לתוך עולם אחר – השימוש בכלי נשק. אגב, זילזאני, בסדרת אמבר, מתיחס גם הוא באופן ישיר לבעיה זו ומדבר על כך שחומרי נפץ לא עובדים בקרבת אמבר. אפשר להתווכח גם עם ×–×” – אבל יש התיחסות. האם התיחסות כזו קיימת בהארי פוטר? איך קורא בעולם המודרני, שיודע כמה ×–×” קל לחסל כל אדם עם נשק מודרני יכול להשעות את חוסר האמון שלו מספיק בשביל לקבל את חוסר הנשק החם בהארי פוטר?

בנוגע לשימוש בטכנולוגיה עלית – מאצל דרזדן ×–×” מוסבר באופן אחר: מכשירי חשמל מתוחכמים נוטים להתקלקל ליד קוסמים. ×–×” כמובן מציב בעיות לא פשוטות כאשר הוא נדרש לבקר בבית חולים למשל ולא יכול לעשות זאת או יכול לעשות זאת רק תוך כדי שליטה עצמית מטורפת. או לא יכול לטוס למשל או יכול לנסוע רק במכונית עתיקת יומין. יש לו בעיות של תקשורת כיוון שהטלפון הסלולרי שלו מתקלקל. בניגוד לעולם של הארי פוטר – ששם אין התיחסות לטכנולוגיה כלל, בדרזדן היא בהחלט נוכחת. כאמור, יש חורים, יש בעיות – אבל יש התיחסות בולטת עם התמודדות עם לפחות חלק מהקונפליקטים שיכולים להתלוות לפתרון שג'ים בוצ'ר בחר פה. הרבה פעמים למשל מוזכר איך לדרזדן אין מים חמים כיוון שאין לו חשמל בדירה מסיבות מובנות.
באחד הסיפורים של דרזדן, אחד הקוסמים מרסק לווין אל תוך ריכוז של אויבים. קוסם אחר עושה שימוש בנשק גרעיני כדי למחוק יריב רב עוצמה. הממשות של שימוש בכלי נשק כבדים, מתוחכמים להשמדה המונית בהחלט נוכחים. בעוד בעולם של ג'ים בוצ'ר זה מאוד לגיטימי להעלות מסוק לאוויר עם מכונת יריה, בעולם של הארי פוטר וולדמורט האומלל נאלץ לשלוח את אוכלי המוות שלו כמו מוג'הדינים להתאבד בכל מיני סיטואציות מוזרות.
בעולם של הארי פוטר אין שום התיחסות כלל לאספקט ×”×–×” – כאמור תפירה גסה. למה וולדמורט לא מסדר הפצצה של הוגוורטס? מה הבעיה להטיל אמפרי על איזה טייס קרב או אפילו טייס מסחרי ולשכנע אותו לרסק את מטוס הסילון שלו על הוגוורטס? למה לא לשלוח כמה שכירי חרב חמושים בכלי נשק אוטומטיים לתוך הוגוורטס?

אחד הדברים שמאוד מציקים אצל הארי פוטר הוא חוסר ההתיחסות המוחלט לדת. למרות שבהארי פוטר כן חוגגים חגים דתיים, הדת ואלוהים הם נוכחים נפקדים אצל הארי פוטר. ג'ים בוצ'ר בהחלט מתיחס לדת. נכון שההתיחסות לדת היא הרבה יותר אגנוסטית וכוללנית, אבל לפחות יש התיחסות. אתה לא יכול להכניס את חג המולד לתוך הסיפור שלך ולא להתיחס למשמעות הדתית שלו. הייתי יכול לקבל את חוסר ההתיחסות לדת אם רולינג לא היתה מכניסה חגים כמו חג המולד ופסחא אל תוך העולם שלה. הכנסת? תתמודדי עם התוצאות ותספקי הסברים. היא לא עושה את זה וכאן יש עוד דוגמה לתפרים גסים שלא עובדים.

כדי לא להוציא את רוליג מאוד רע, אני אתן דוגמה למשהו שהיא כן מתיחסת אליו וזה עניין התיעוד. בעולם המודרני עם אמצעי התקשורת שלו, עולם נסתר לא ×”×™×” מחזיק זמן רב מעמד. רולינג כן התיחסה לעניין די בפירוש עם קסמי שכחה שמופעלים באופן תדיר. מה עם עדי הראיה? ×’'ים בוצ'ר מספק הסבר יותר רחב ומציין שחוץ מהכשל הטכנולוגי שמתרחש כאשר קסמים קורים, הוא גם כותב באופן מאוד מפורש שכאן אין איזה 'ניסיון' מסתורי להסתיר דברים אלא פשוט רוב האנשים מעדיפים להדחיק והזכרון שלהם מטשטש. הוא נותן כדוגמה תאונת דרכים – איך כמה עדי ראיה נותנים תיאורים שונים לחלוטין לאותה תאונה. כך גם, על פי ×’'ים בוצ'ר, כאשר בני אדם נתקלים באירועים על טבעיים.

רולינג עשתה את הקישור לעולם שלנו לא טוב. בספרים הראשונים זה היה נסבל. בשישי ובשביעי עם התבגרות הדמויות, העלילה והמסרים זה כבר מגוחך. וזה לא שאי אפשר לעשות את זה. אפשר.

דיברנו על כך שמי שכותב ספר פנטסיה שמתקיים במציאות שלנו צריך להתמודד חזק עם השעית הספק. לא רק שהוא צריך ליצור עולם עם הגיון פנימי חזק, ×›×–×” שאין לו חורים בעלילה, דאוס אקס מאכינה ועוד פלאים – שזה משותף לכל כותבי הפנטסיה, אלא גם הוא צריך ליצור השעיה חזקה של הספק – כלומר לשכנע שהעולם שלו בהחלט יכול להתקיים לצד העולם שלנו. נטל ההוכחה יותר חלש כאשר מדובר בספרות ילדים, אך כבד יותר כאשר מדובר בספרות מבוגרים. כאשר אתה מכניס אלמנטים מתוך העולם המציאותי לעולם שלך, אתה לא יכול לעשות 'פוס' משחק ולהתעלם מההשלכות. ברגע שרולינג הכניסה טכנולוגיה מהעולם שלנו כמו מכונית למשל, היא לא יכולה להתעלם משאר הטכנולוגיה. ברגע שהיא מכניסה את ראש הממשלה הבריטי לסיפור, היא לא יכולה להתעלם מההשלכות. היא מתעלמת. הראינו איך סופר אחר שכתב סדרת ספרים בערך באותו הזמן שגם מתקיימת בשני העולמות מטפל בזה.
זה לא אומר שהארי פוטר גרוע, זה רק אומר שבמקרה הזה לפי דעתי רולינג מאוד התרשלה.

על טיריון ובילבו – שר הטבעות ושיר של אש ושל קרח

מתוך הרצאה שנישאה במיתופיה 2012 "למה התכוון המשורר?" הוא המשפט הנאלח ביותר שאני מכיר ואחד המשומשים ביותר בתחום הספרות. כולנו היינו בשיעורי ספרות משמימים בתיכון, בו המורה טוענת שהחולצה של הגיבור צהובה ×›×™ הסופר ×”×™×” עצוב באותו יום ×›×™ היתה לו עצירות. אחת הרעות החולות של הספרות היא לנסות ולנחש "למה התכוון המשורר?". מיודענו, ×’'.ר.ר טולקין, כתב על כך יפה בשני מאמרים – הראשון הוא 'על סיפורי פיות' שיש תרגום שלו בעברית וטען שעדיף להנות מהמרק ולא לנסות לפענח מאילו עצמות בישלו אותו. השני – לא תורגם לעברית אך הוא מאד מאד כדאי לקריאה ובפועל הוא אחד מהמאמרים האקדמיים המפורסמים של טולקין – הוא 'ביוולף, המפלצות והמבקרים'. למי שלא מכיר, ביוולף היא פואמה אנגלית מהמאה ×”-11 שהשפיעה רבות על טולקין. יש לה לא מעט תרגומים ברשת – זכויות היוצרים כמובן כבר פגו ממזמן. אבל אם אתם רוצים תרגום מומלץ – אני ממליץ מאד על התרגום של שיימוס ×”×™× ×™, משורר זוכה פרס נובל שתרגם בשנת 2002 את בייוולף מחדש בצורה מדהימה והספר ×”×’×™×¢ לצמרת רבי המכר של הניו יורק טיימס באותה השנה. לסרט עם אנג'לינה ×’'ולי, אגב, אין קשר למקור. ובחזרה לטולקין. טולקין, שכאמור ×”×™×” פרופסור לספרות אנגלית ועסק במחקר ספרותי, התעניין מאד ביצירה הזו וכתב מאמר פורץ דרך בנושא. טולקין הציע במאמר ×”×–×” דרך ניתוח חדשה ומהממת לניתוח היצירה המפורסמת – פשוט לקרוא את הסיפור ולהנות ממנו. במאמר טולקין מציין שהמחבר של ביוולף הוא כמו מישהו שהקים מגדל מהריסות ואילו המבקרים הספרותיים השונים מפילים את המגדל, מחטטים בהריסות ומלינים על אותו בונה קדום. אבל האיש שבנה את המגדל ×”×™×” יכול לראות מהגג שלו את הים – בכך טולקין התכוון לומר שמה שחשוב הוא היצירה עצמה.לא לחטט בפופיק של היוצר ומקורותיו אלא להסתכל יותר על היצירה. לפיכך, אם המורה שלכם בתיכון היתה מכירה את טולקין ושואלת "למה התכוון המשורר?" סביר להניח שטולקין ×”×™×” קם מקברו והורג אותה. אבל למרבה מזלה של המורה התיאורטית שלנו, טולקין כרגע מתהפך בקברו בגלל ההחלטה של ×’'קסון ליצור שלושה סרטים להוביט ואין לו פנאי להפוך לזומבי רצחני, גם אם הוא ×”×™×” מאד רוצה. כאשר אני בא ומנתח את טולקין, אני צריך להזהר מליפול למלכודת "למה התכוון המשורר". היצירות של טולקין ברובן הן יצירות מורכבות, השייכות לזרם יצירה מורכב.שר הטבעות נכתב לאורך 18 שנים, הלגנדריום נכתב לאורך כמעט ארבעים שנה. בנוסף לכך, טולקין גם הוא ×”×™×” אדם מורכב עם נסיבות חיים מורכבות. כאשר אני מנסה לנתח אותו, אני צריך נורא להזהר שלא להכנס לניתוח פסיכולוגי בשקל ואפילו לא בדולר או במאה דולר. יש הרבה תשובות לשאלה "למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים?" וגם אם אתה קוף, לאו דווקא יש תשובה אחת לשאלה למה לקחתי את הבננה. כאשר אני מציין בהרצאה הזו "טולקין חשב", "טולקין רצה" או "המניע של טולקין" כדאי שתזכרו שהמניע שאני מדבר עליו הוא מניע אחד מתוך מגוון של מניעים והרצון שאני מדבר עליו הוא מתוך מגוון עצום של רצונות, חלקם סותרים. אני לא פסיכולוג וגם פסיכולוג לא יכול להתיימר לנתח אדם שנפטר לפני כמעט 40 שנים. אבל אני כן חוקר את יצירותיו של טולקין מזה מספר שנים, קראתי את הלגנדריום, קראתי עשרות ספרי מחקר ואני יכול להצביע על כמה דברים מעניינים – אבל עדיין, תקחו את מה שאני אומר עם קורטוב מלח ותזכרו שמה שאני מציין ×–×” רק חלק קטן ממכלול שלם של האיש ויצירתו. ההוביט הוא אחד מספרי הילדים האהובים ביותר שיש. הבעיה העיקרית שלו היא שר הטבעות שפשוט שם אותו בצל ענק. יותר מדי זמן התייחסנו אל ההוביט כקדימון מביך למדי לשר הטבעות. והאמת היא שבמקריאה ראשונה ואפילו שניה ×–×” מביך להסתכל על בני הלילית הרוקדים והשרים ובילבו הליצן לעומת הסחרור המדהים של שר הטבעות. אבל בקריאה רביעית ואולי גם חמישית ההוביט מסתמן כספר מתוחכם ואינטליגנטי להפליא. אני לא מדבר על השימוש בשפה, ברעיונות ובמוטיבים שונים אלא גם כספר שנותן לנו הרבה מעבר – כמה מעבר? אני אפרט בהמשך אחד מהדברים שטולקין נמשך אליהם ×”×™×” החיבור בין המודרני לפנטסטי. כמה מכם קראו ספרי פנטסיה? רבים. כמה מכם דמיינו את עצמם בתוך ספרי הפנטסיה האלו? כלוחם גיבור שעורף לדרקון את הראש ונותן לנסיכה בראש? אולי כמלכה אצילה שמניעה צבאות וממלכות שלמות? גם טולקין, מגיל צעיר יחסית, גילה תשוקה ×¢×–×” "להכנס" אל תוך היצירות שלו. איפה רואים את ×–×”? קודם כל בסיפור האוטוביוגרפי למחצה – 'עלה של קטנוני' שיצא לאחרונה במסגרת התרגום מחדש של 'סיפורים מממלכת הסכנה' המצויין. טולקין לא כתב על עצמו אוטוביוגרפיה ולא חיבר יומן. הדבר ×”×›×™ קרוב שהוא כתב שמזכיר משהו ×›×–×” הוא 'עלה של קטנוני', שם הגיבור, שמזכיר באופן מאד חשוד את טולקין עצמו, עומל במשך שנים על יצירה ובמותו הפרס שניתן לו הוא להכנס אל תוך היצירה ולחיות בה. היכולת של האדם הרגיל או היוצר "להכנס" אל תוך עולם הפנטסיה היא משהו שטולקין משחק איתו המון. מעבר לאוטוביוגרפיה, אנחנו יכולים לראות סימנים לתשוקה הזו גם ביצירות רבות רבות אחרות. בנפח מווטון רבא, שגם הוא מופיע ב'סיפורים מממלכת הסכנה', הנפח שהוא גיבור הסיפור – נכנס לעולם הפנטסיה מעולם רגיל לחלוטין. בשיר 'פעמון הים',שמופיע בשירי טום בומבדיל שגם הוא, באופן מפתיע, נמצא בסיפורים מממלכת הסכנה. יורד ים מעולמנו נכנס לממלכת הפיות האגדית. בשנות ×”-30, טולקין ולואיס ביצעו התערבות ספרותית שמוכרת בטח לרבים מכם. לאחר ששניהם הביעו אכזבה מכך שאין סיפורים שהם אוהבים. לואיס קיבל על עצמו לכתוב סיפור על מסע בחלל וטולקין קיבל על עצמו לכתוב סיפור על מסע בזמן. לואיס כתב את טרילוגית פלנדרה שפרסמה אותו וגם העשירה אותו וטולקין כתב כמה טיוטות משמימות שנכנסו לאחד מכרכי ההיסטוריה של הארץ התיכונה המשעממים ביותר – כרך 9 הנורא. עמוס בן ישראל הרצה לפחות הרצאה אחת על הנושא ואם הוא ירצה שוב – שווה להכנס להרצאה שלו. בקצרה, הסיפור על המסע בזמן, שמהווה את הגרעין לסיפור נומנור, מסופר על מספר אנשים שעושים ניסיון של מסע בזמן באמצעות חלום. בקבוצה יש דמות ששמה הוא Rashbold. כריסטופר טולקין מציין בהערותיו שראשבולד מזכיר באופן חשוד את טולקין – ולו רק בגלל השם. Rash bold שפירושו המילולי ×–×”×” למשמעות המקורית של השם הגרמאני טוּל קוּן : אמיץ מהיר או פזיז. אותו ראשבולד חבר במועדון ספרותי שמזכיר את האינקלינגס וגם הבן שלו משתתף במועדון, בדיוק כפי שכריסטופר טולקין השתתף בו. ויש כמובן קווי דמיון נוספים. ראשבולד ×”× "ל נכנס כמעט בגופו לתוך הסיפור הפנטסטי. בנוסף, דמויות נוספות של אב בן שמזכירות מאד את טולקין ואת בנו האהוב כריסטופר, נכנסות בסיפור אחר אל עולם אחר באמצעות חלום. קשה להאמין שכל הדוגמאות האלו הן מקריות – הן חוזרות על עצמן שוב ושוב ושוב במגוון הזדמנויות שונות – לא רק בדוגמאות שנתתי אלא גם בדוגמאות נוספות שאדבר עליהן בהמשך. טולקין באמת גילה סקרנות ותשוקה להכנס אל תוך יצירותיו או אל תוך עולם הפיות. אני מאמין שזו אחת הסיבות שטולקין כל כך הקפיד על היצירה המשנית שלו – השם שלו לאותה בריאה קטנה של עולם המכיל את הסיפור. הסיפור יכול להיות ארוך, קצר, מעניין או משעמם, אך הוא חייב להיות מציאותי ככל האפשר. במאמר על סיפורי פיות טולקין שופך אש וגופרית על אנשים שהתרשלו לפי דעתו בנוגע לבריאה המשנית – אלו שלא הצליחו להעניק לסיפור שלהם אמינות מספקת כדי לעשות Suspension of disbelief. כפי שאמרתי – יש גם סיבות נוספות כמו לכל דבר שטולקין אמר או סבר. הוא גם ×”×™×” פרפקציוניסט נוראי, אבל ×–×” סיפור אחר. כאשר אנחנו נכנסים כמובן לעולם הפיות, יש סכנות. גדעון אורבך דיבר על כך יפה באחת ההרצאות שלו. לא תמיד אנחנו מקבלים את מה שאנחנו רוצים. בואו ונסתכל על הנפח מווטון רבא למשל – הוא נכנס לעולם הפיות, אך הוא לא תמיד מבין אותו – יש שם לא מעט דברים שהוא רואה אך אינו מבין. הוא מנסה לתקשר עם חלק מעולם הפיות והם מסרבים לתקשר איתו. אך למרות זאת הביקור בעולם הפיות משפיע עליו לטובה והוא מביא יופי ותקווה לעולמו. הנודד מפעמון הים, פואמה שזכאית להרצאה משלה, לא רק שלא מצליח להבין ולתקשר עם הבריות בעולם הפיות, הוא גם נפגע נפשית מהביקור ולא רק שלא מצליח להביא איתו יופי ותקווה לעולמו, אלא גם כשהוא חוזר הוא לא מצליח לתקשר עם שוכני עולמו ובעצם תקוע בין שני העולמות. ומה איתנו? מה יקרה אם אנחנו נכנס לעולם הפיות? כמובן שלי מאד קל לדמיין את עצמי בתור ברזיקוס מקסימוס, הלוחם הברברי האדיר עם החרב הכפולה. אבל במציאות, אם אני אגיע לעולם של הסאגות הנורדיות, אני אהיה בבעיה. אני לא יודע להשתמש בחרב, אני לא יודע לרכב על סוס או אפילו על חמור, אני לא יודע להדליק אש בלי גפרורים ודלק, אין לי מקצוע ממשי ואני חסר אונים בדיוק כמו תינוק. אני אני באמת אגיע לעולם הפיות, סביר להניח שאני אגמור בתור עבד במקרה הטוב או מזון לתולעים במקרה הפחות טוב. אני מאמין שגם לטולקין היו את אותן מחשבות. בגלל ×–×” הוא יצר את בילבו. בילבו בעצמו הוא יצור פנטסטי, כלומר הוא הוביט, אבל מעבר לרגליים השעירות ולקומתו הנמוכה – הוא אדם מודרני לכל דבר ועניין. ראשית, הוא ×’'נטלמן כפרי. נכון שבלבאנט הלוהט שלנו, ×’'נטלמן כפרי או ×’'נטלמן בכלל, הוא סוג של מדע בדיוני, אבל באנגליה היו קיימים אנשים כאלו – אנשים בעלי הכנסה קבועה, בעלי בית. בילבו לא יודע לרכוב על סוס, לא יודע להלחם בחרב וכאשר מדברים איתו על הרפתקה אמיתית, לא תיאורטית, הוא נכנס להתקף היסטריה ומתעלף. בדיוק מה שהיה קורה לכולנו אם היינו מגלים שאנחנו בדרך לעולם שבו אין חוקים, מי שחזק הוא שולט וכל הכישורים שלמדנו עד ×›×” הם חסרי ערך. לבילבו אין רק תכונות של אדם מודרני – יש לו גם מערכת ערכים של אדם מודרני. הוא לא רודף בצע כמו הגמדים. רדיפת הבצע, כמובן, לא משותפת רק לגמדים אלא גם להרבה גיבורים – במיוחד בסאגות הנורדיות. נכון, אנחנו כאנשים מודרניים אוהבים כסף, אבל יש דברים שאנחנו אוהבים יותר. התאווה החולנית לזהב מופיעה בהגזמה אצל הרבה גיבורים מיתיים בעוצמה שקשה לראות אצל אנשים מודרניים. בילבו הוא גם ממש רודף תהילה כמו הגמדים. הרצון לתהילה הוא אחד המוטיבים החזקים אצל גיבורי מיתוסים שנעדר לחלוטין אצל גיבורים מודרניים. היום, אף אחד לא מוכן למות או להפצע בשביל תהילה. אני מעדיף שהבנים שלי יחזרו מהצבא חיים מאשר מתים עם תהילה. לא צריך ללכת אחורה אל המיתולוגיה בשביל לראות שפעם היו ערכים שונים – בתקופה של לפני מלחמת העולם הראשונה דיברו בבתי הספר הבריטיים על התהילה והיופי שבמלחמה. דבר שקשה למצוא מישהו שמאמין בו לאחר מלחמת העולם הראשונה. לבילבו אין רצון להרוג אורקים כמו ביאורן. בילבו שלנו מאד מזכיר את האדם המודרני של לאחר מלחמת העולם הראשונה וטרום השניה. הוא מאד מזכיר את טולקין, כולל חוסר היכולת הפיזית המוחלט להיות גיבור. ולמרות מערכת הערכים ששמה אותו בנחיתות אל מול הגמדים וחוסר היכולת להלחם, להחזיק חרב ולהרוג ששמה אותו בנחיתות אל מול כל שאר היצורים שנמצאים בעולם הפנטסטי שאליו הוא נכנס. למרות ×–×” – הוא מביא ערך. נכון שהניסיונות שלו בהתחלה להביא ערך ולהוכיח את עצמו נוחלים מפח נפש על גבול הקטסטרופה – אבל הוא מצליח לנצח את גולום במשחק החידות ולקחת ממנו את הטבעת וגולום בתמורה מציל אותו. אני רואה שחלק מכם זעים באי נוחות, אבל אם לא ידעתם, יש שתי גרסאות להוביט – במקור בילבו מוצא את הטבעת, משחק במשחק החידות עם גולום, אבל כשגולום מפסיד, הוא הולך להביא את הטבעת מהאי במרכז האגם וכשהוא לא מוצא, הוא מתנצל בפני בילבו ולוקח אותו אל היציאה כפיצוי. טולקין שינה את הכתוב למה שאתם מכירים כיום – בגלל שר הטבעות. אבל כשאני מנתח את ההוביט, אני אוהב להשתמש בגרסה הישנה שפורסמה לבסוף במספר מקומות – המקום הנגיש ביותר הוא בהוביט המוער הנפלא של דאגלאס אנדרסון. עם הטבעת, שמהווה סוג של מנוף שמבטל מעט את הנחיתות הפיזית של בילבו, בילבו לא רק מביא ערך אלא מציל את המצב. הערך של בילבו מגיע לשיא כאשר הוא משתמש בערכים של אדם מודרני – אי רדיפת זהב ופצפיזם כדי להשתמש בארקנסטון ולאחד את הגמדים עם בני הלילית. בילבו בעצם עושה מעשה שגמד או יצור מיתי אחר ×”×™×” מחשיב כבגידה, אבל אנו, כאנשים מודרניים, מבינים שלא מדובר בבגידה אלא במעשה רציונלי. ורציונליות, ידידי, לא מאפיינת את הגמדים באופן מיוחד. ובילבו, כאדם מודרני הוא רציונלי – ולא מנחים אותו שיקולי כבוד או רדיפת זהב אלא שיקולים אחרים, חשובים יותר. בילבו כאדם מודרני לא רק שלא מושמד או נזרק כסרח חסר תועלת, הוא מציל את המצב. המתח בין המיתי למודרני ביצירתו של טולקין הוא מוטיב מרכזי שדיברתי עליו המון בהרצאות קודמות ואפשר לראות את המתח ×”×–×” וההתמודדות בין המיתי למודרני בשלל יצירות. דיברתי על הנפח מווטון רבא ועל שיר מטום בומבדיל, אבל ×–×” קיים גם בפואמה החתול. ×–×” קיים בעוד סיפור שמופיע בסיפורים מממלכת הסכנה – האיכר ×’'יילס. שם, הגיבור לא מגיע לעולם הפנטסיה, אלא הפנטסיה מגיעה לעולם המודרני כביכול והגיבור צריך להתמודד איתה בכלים שלו. בדומה להוביט, בתחילה ×’'יילס מצליח לנצח את הענק במקרה ובטעות ואז מקבל את הכלי המשווה שלו – לא טבעת אלא חרב קסומה שאיתה הוא מצליח לקבל יתרון ולעבוד כאדם מודרני, או מודרני למחצה, אל מול הדרקון המיתי. ראשית בארץ המודרנית שלו ואחרי כן בארצו של הדרקון. אפשר לראות את ההתנגשות הזו באוסף הסיפורים שלא יצא לאור בינתיים בשם "סיפורים מבימבל טאון" – שם הדרקון המיתי מגיע לבריטניה המודרנית ומנסה דווקא להתחבר אל התושבים, שמצידם מגיבים בפאניקה. בסוף הדרקון אוכל את כולם אך נהרג על ידי גברת היגינס. טולקין משחק בין המיתי למודרני כל הזמן וביצירות שונות – פעם הגיבור המודרני מגיע לסביבה מיתית – שום הוא מצליח או נכשל. פעם יצורים מיתיים מגיעים לסביבה המודרנית. דווקא בשר הטבעות המתח ×”×–×” קיים פחות, אך בהחלט ×™×”×™×” מי שיגיד שההוביטים הם האנשים המודרניים שנזרקים לסביבה מיתית. אני מאמין, ושוב, אנא זכרו את ההקדמה של ההרצאה הזו, שהסיפור של בילבו הוא התמודדות של טולקין בנושא הבעייתיות בכניסה לעולם הפנטסיה. והסיפור של בילבו בהחלט מעניק תקווה לי בכל פעם שאני קורא סיפור פנטסיה מסעיר ונאנח כאשר אני מנסה לדמיין איך מתכנת PHP שבחיים שלו לא ×”×™×” רחוק יותר מ-20 מטר מבן אדם אחר ומתייחס לישראל כאל המרחק הגיאוגרפי בין איקיאה לאיקיאה, ייכול לשרוד בעולם הפנטזיה. גם לנו יכול להיות ערך ותקווה בעולם הפנטסטי. נכון – יש סכנות, כמו למשל יורד הים בפואמה 'פעמון הים'. יש סיכוי שלא תמיד נבין הכל לאשורו כמו הנפח שלא הבין הכל – אבל יש לנו תקווה להצלחה. ומתקווה לחוסר תקווה. וכשאני מדבר על שיר של אש ושל קרח אני מדבר על חוסר תקווה, לפחות לראות את סיום סדרת הספרים הזו… אני מאמין שכולכם שמעתם על שיר של אש ושל קרח – מדובר ביצירת פנטסיה מאד מאד מרשימה. יש כאלו שיגידו שגם אכזרית. אני לא הולך להשוות אותה לשר הטבעות. אני באופן אישי נהניתי משתיהן. בניגוד לשר הטבעות, שיר של אש ושל קרח ×–×›×” לעיבוד הולם למסך ואם לא ראיתם את הסדרה משחקי הכס, כדאי לכם לראות – למבוגרים בלבד כמובן. למרות שקראתי כמה וכמה יצירות של מרטין, שהוא סופר נפלא ובדומה לטולקין מאד מאד מתקשה לסיים משהו שהוא התחיל בו, אני לא מכיר אותו כמו את טולקין, גם מגוון החומרים הזמינים לציבור הקשורים למרטין קטן באופן טבעי ממה שזמין לציבור בנושא טולקין. לפיכך אני נכנס קצת לספקולציה, אבל אם תלכו איתי במורד הדרך, אני מקווה שאוכל לשכנע. טיריון לניסטר הוא אחת מהדמויות היותר אהודות, שלא לומר אהובות, בשיר של אש ושל קרח. באופן אישי, אני מאד הזדהיתי איתו ובמדגם לא מאד מייצג שעשיתי, אני יודע שכל מי שקרא את שיר של אש קרח מזדהה עמו מאד. למה קל להזדהות עם טיריון? הדבר הראשון שמבחינים בו אצל טיריון, מלבד הנכות הפיזית שלו, הוא שיש לו מערכת ערכים של אדם מודרני. ראשית – הוא סקרן, הוא מגיע אל החומה בדיוק כמו תייר מודרני בעוד שרוברט המלך, המלכה ושאר הפמלייה אפילו לא טורחים להגיע לחומה שנמצאת מרחק קצר מוינטרפל. לטיריון יש חוש סקרנות בסיסי שמאפיין מעט מאד אנשים בווסטרוז, או לפחות כאלו שאינם ילדים. הוא קורא, והמון. למרות שהוא שטוף תאווה, הוא מסרב לשכב עם סאנסה – כיוון שהיא לא רוצה אותו. משהו שרק דמויות מעטות בווסטרוז היו עושות. למרות שבווסטרוז החשיבות של הדת עבור הדמויות שאנו מכירים היא לא גדולה במיוחד, טיריון הוא אתאיסט כמעט מוצהר – דבר שנדיר לראות אותו באותו עולם מיתי. טיריון הוא מאד ציני, אבל לא אכזר. אופורטוניסט, אבל לא ניהליסט. נכון שהתכונות שלו ומאפייני ההתנהגות שלו נמצאים אצל חלק מהדמויות – גם אדארד סטארק לא ×”×™×” שוכב עם מישהי שלא היתה רוצה אותו. גם בריאן הוא סקרן. גם ×’'יים הוא אתאיסט כמעט מוצהר. אבל רק אצל טיריון הכל מתנקז לדמות אחת וזו אחת הסיבות שמאד קל לנו, אנשים מודרניים, להזדהות איתו – כמו בילבו, גם הוא גיבור מודרני. ההבדל העיקרי ביניהם הוא שבילבו הוא גיבור מודרני של שנות ×”-30 המחזיק בערכים שהיוצר שלו החשיב כערכים שלו בעוד שטיריון הוא גיבור מודרני של שנות ×”-90 וה-2000. שניהם גיבורים מודרניים – וזה חוט מקשר מאד מאד חזק ביניהם. כמו בילבו, גם לטיריון יש נכות פיזית בולטת.הנכות הפיזית הזו מונעת ממנו להלחם באופן אפקטיבי, מונעת ממנו לרכוב על סוס באופן נכון ובעצם הנכות הפיזית הזו מעצימה את המודרניות שבו.אדם מודרני לא יכול לצאת לקרב אבירים או להלחם בחרב – כמו בילבו. בילבו הוא הוביט, טיריון הוא נמוך קומה שסובל מעקמת בעמוד השדרה. שני האלמנטים האלו – מערכת ערכים מודרנית או לפחות קרובה למודרנית וחוסר מסוגלות פיזית, הם שני אלמנטים שקיימים בשתי הדמויות האלו. הטענה המרכזית שלי היא ששני האלמנטים המאד מרכזיים האלו לא נכנסו לשם במקרה – הדמויות האלו זהות. לא בתוכן שלהן, למרות קומתם הנמוכה, קשה לחשוב על דמויות שונות יותר: בילבו התמים מול טיריון הנכלולי. בילבו הפשוט יותר מול טיריון המתוסבך. אבל המהות שלהם ×–×”×” – לייצג את המודרני בתוך הפנטסיה. לסיכום – כפי שאמרתי בתחילה, "למה התכוון המשורר?" זו שאלה נתעבת מאד בעיני. בעוד שבנושא של טולקין יש לנו חומר רב, שפורסם ברובו לאחר מותו של טולקין. מרטין לא מת והחומרים היחידים שפורסמו הן היצירות שלו שחלקן לא הושלמו. אני לא יודע אם בדומה לטולקין, למרטין יש תשוקה ×¢×–×” להכנס ליצירות שלו. או שפשוט הוא השאיל את הטכניקה של ליצור גיבור מודרני ולהעביר אותו לעולם מודרני מטולקין. הטכניקה הזו, שטולקין הוא לא הראשון שהשתמש בה ומרטין הוא לא האחרון שהשתמש בה, היא טכניקה מוכרת לבניית דמויות שקל להזדהות איתן. סופרי הפנטסיה המעטים שלפני טולקין כמו וויק סמית שכתב את הארץ הנפלאה של הסנרגים, השתמשו בילדים שחדרו לעולם הפנטסיה כדי לעורר הזדהות. סופרי פנטסיה נוסחתית בדרך כלל השתמשו בצעיר תמים שחולק במפתיע סולם ערכים הגון יותר משל שאר האבירים כדי ליצור דמות שקל להזדהות איתה ושההזדהות איתה תמשוך קוראים גם אל ספרי ההמשך. בקרב אנשים שכותבים פאנפיקשן יש שם גנאי לסוג ×›×–×” של דמויות: "מרי סו" – דמויות שיש להן מערכת ערכים או תכונות שקשה להסביר אותן מתוך הסיפור. בילבו וטיריון ממש מתקרבים לסוג הדמויות ×”×–×” ואם מאמינים לפוסטים באינטרנט – לפחות טיריון כבר נכלל בהגדרה של מרי סו. אבל בסופו של דבר יצירת דמות שקל להזדהות איתה ובנוסף גם יכולה להתפתח היא אבן מפתח ביצירה ספרותית סוחפת – בדיוק כמו שיר של אש ושל קרח ושר הטבעות. גם טולקין וגם מרטין יצרו עולמות פנטסיה שלמים ומשכנעים מאד. שניהם השתעשעו עם עוד דמויות – אבל שניהם יצרו גיבורים דיגיטליים בעולמות אנלוגיים. בילבו וטיריון היו יכולים לחיות מצוין בעידן שלנו. אולי טיריון ×”×™×” מצליח להשתלב יותר טוב בחברת ×”×™×™ טק מצליחה ואילו בילבו ×”×™×” מסתדר מצוין כפקיד בבנק – אבל שניהם שייכים לעידן המודרני. במקרה הם נקלעו אל העולם הפנטסטי. במקרה של בילבו, המקרה ×”×™×” טוב. במקרה של טיריון – טוב, נצטרך לחכות לסיום הסדרה כדי לדעת – יכול להיות שנפגש פה עוד ארבעים שנה לרגל סיום הסדרה ואז נדע.

ביתן המשחקים האבודים – The cottage of lost play

הפואמה The cottage of lost play נכתבה על ידי טולקין באיזור שנת 1915-1916 (אל תתפסו אותי במילה). באמצעות הפואמה הזו אנחנו יכולים להבחין בכמה דברים מעניינים.

ראשית, הפואמה כפי שפורסמה ב Book of lost Tales I (לא ארוכה אז לא להבהל) :

We knew that land once, You and I,
and once we wandered there
in the long days now long gone by,
a dark child and a fair.
Was it on the paths of firelight thought
in winter cold and white,
or in the blue-spun twilit hours
of little early tucked-up beds
in drowsy summer night,
that you and I in Sleep went down
to meet each other there,
your dark hair on your white nightgown
and mine was tangled fair?

We wandered shyly hand in hand,
small footprints in the golden sand,
and gathered pearls and shells in pails,
while all about the nightingales
were singing in the trees.
We dug for silver with our spades,
and caught the sparkles of the seas,
then ran ashore to greenlit glades,
and found the warm and winding lane
that now we cannot find again,
between all whispering trees.

The air was neither night nor day,
an ever-eve of gloaming light,
when first there glimmered into sight
the Little House of Play.
New-built it was, yet very old,
white, and thatched with straws of gold,
and pierced with peeping lattices
that looked toward the sea;
and our own children's garden-plots
were there: our own forgetmenots,
red daisies, cress and mustard,
and radishes for tea.
There all the borders, trimmed with box,
were filled with favourite flowers, with phlox,
with lupins, pinks, and hollyhocks,
beneath a red may-tree;
and all the gardens full of folk
that their own little language spoke,
but not to You and Me.

For some had silver watering-cans
and watered all their gowns,
or sprayed each other; some laid plans
to build their houses, little towns
and dwellings in the trees.
And some were clambering on the roof;
some crooning lonely and aloof;
some dancing round the fairy-rings
all garlanded in daisy-strings,
while some upon their knees
before a little white-robed king
crowned with marigold would sing
their rhymes of long ago.
But side by side a little pair
with heads together, mingled hair,
went walking to and fro
still hand in hand; and what they said,
ere Waking far a apart them led,
that only we now know.

ועכשיו התקציר: טולקין מספר פה על ארץ שהוא ואדית (שאינה מוזכרת כאן בשמה, אבל הכוונה היא אליה) הגיעו אליה באמצעות החלום ושוטטו בה, אוחזים יד ביד. בארץ החלומות המופלאה היה בית קטן ויפה עם אווירה מופלאה של קסם (New-built it was, yet very old) שהשקיף לים. בגנים היו בריות קטנות שדיברו בשפה שלא הוא והיא הבינו.
הם לא היו הילדים היחידים בארץ הזו. היו עוד ילדים ששיחקו במשחקים שונים: השפריצו אחד על השני מים, טיפסו על הגג, ערכו תוכניות, שיחקו במלך ונתינים ושרו שירים אבודים. הם שוטטו בארץ הזו עד שהתעוררו, והדברים שדיברו ביניהם נותרו איתם עד היום.

מדובר בשיר מקסים בהחלט שכל אישה היתה שמחה אם בעלה היה כותב לה. אבל כרגיל אצל טולקין, ניתן לנתח גם את היצירות המוקדמות שלו במסגרת היצירה הכוללת שלו. מסתבר שכל יצירה ויצירה של טולקין מתקיימת במסגרת מסוימת ואלמנטים דומים מופיעים ביצירות שונות.

המסע באמצעות החלום

The cottage of Lost play מופיע גם בלגנדאריום בשלב המוקדם ביותר שלו. אריול הימאי, שהפליג מאנגליה אל המערב מגיע לאי קסום. שם הוא משוטט ומגיע לעיירה ובה יש בית. איך שהוא רואה את הבית יצר הנדודים שלו נגוז והוא מחליט לנוח מעט בבית. בבית הוא פוגש בן לילית (Vaire) שמספר לו על בית דומה לזה, שהיה בואלינור ואליו ילדי בני האדם היו יכולים להגיע באמצעות החלום.
גם ברובראנדום, ספר הילדים הפחות מוכר (וחבל שכך) של טולקין מוצג מקום ×›×–×” – מעין מקום קסום שאליו ילדים (וילדים בלבד) יכולים להגיע באמצעות חלימה.

המסע אל מקומות פלאיים ומוזרים באמצעות חלום הוא אלמנט ידוע ומוכר היטב בסיפורי פנטסיה והידוע מכולם הוא אליס בארץ הפלאות. גם טולקין הזכיר את האלמנט ×”×–×” ב'על סיפורי פיות'. חשוב לציין שברוב ספרי הפנטסיה החלימה מהווה מסגרת לסיפור – כלומר בסוף הסיפור מסתבר שזה ×”×™×” רק "חלום" או "אשליה". אצל טולקין החלום מתרחש בתוך הסיפור ומשמש כאמצעי למסע.

גם ביצירות מאוחרות (כולל שר הטבעות) החלימה מאפשרת מסע בחלל וגם בזמן. פרודו חולם חלומות המספרים לו מה התרחש במקומות אחרים ומה יתרחש בעתיד. כמו למשל החלום על ואלינור בביתו של טום בומבדיל. בורומיר ופאראמיר חולמים על כך שהם צריכים להגיע לריוונדל, פאראמיר חולם על מקום שהוא לא ×”×™×” בו בזמן עבר – החלום עם הגל שמטביע את נומנור.
אחת היצירות היותר בולטות שבהן מוזכרת חלימה כדרך למסע בזמן ובחלל היא מסמכי מועדון הרעיונות ששם מוזכר לואודהאם (שהוא טולקין עצמו אאל"ט) שנוסע בזמן לנומנור באמצעות החלום.

עדי גלבוע בזמנו העבירה הרצאה מצויינת על הנושא, כמה חבל שאין לי רפרנס…

הפואמה הזו מראה לנו כמה החלימה כמסע בזמן ובחלל היא מוטיב שורשי אצל טולקין שהיה קיים מההתחלה, אין זה פלא שהוא מוצא את עצמו בכל הלגנדאריום.

הביוגרפיה של טולקין, הפואמה והלגנדאריום

עוד מוטיב שקיים הוא מוטיב ביוגרפי. על פי הפואמה, הפגישה בעולם החלום התרחשה הרבה לפני הפגישה שלהם כבוגרים (טולקין ×”×™×” כאמור בן 16 ואדית היתה בת 19). המוטיב של קשר "גורלי" שקיומו כבר הוכתב "מראש" קיים בכל הלגנדאריום. אגב, קל לראות בפואמה עד כמה טולקין אפיין את לותיין/ארוון בדמותה של אדית כאשר הוא מספר עליה: your dark hair on your white nightgown ואת עצמו כברן/אראגורן: a dark child and a fair. כבר מצאו אלף ואחת הקבלות בין אראגורן/ארוון – ברן/לותיין למערכת היחסים שהיתה בין טולקין ואדית.
הפואמה הזו, שכל כך דומה לתיאורים של לותיין (כולל ה nightingales ששוררו בזמן שהם שיחקו בארץ החלומות) מראה שההקבלה הזו היתה גם אצל טולקין ואני מעז לנחש שגם במודע.

תפיסת הפנטסיה והפואמה

ארץ החלומות, וביתן המשחקים האבודים, הוא מקום שמזכיר לי יצירות נוספות של טולקין: עלה של קטנוני והנפח מווטון רבא – גם שם מוצגת סוג של ארץ חלום או יותר נכון ארץ פיות מופלאה שיש בה חוקים לא ממש ברורים.
בעלה של קטנוני ×–×” די ברור – הארץ היא ארצו של קטנוני. בנפח מווטון רבא ארץ הפיות היא ארץ שחוקיה לא מאד מובנים לנפח. בדיוק כמו שאנחנו לא מבינים את החוקיות שיש מאחורי ביתן המשחקים האבודים.
אנחנו מכירים כמה סוגים של ארץ פיות:
1. ארץ פיות שאנחנו נמצאים בה בדמיון שלנו ואנו קובעים בה את החוקים כיוצר משני (עלה של קטנוני היא דוגמא טובה – מנקודת המבט של קטנוני).
2. ארץ פיות שאנו שומעים עליה באמצעות מספר המשתתף בסיפור שמעביר לנו את החוויה באמצעות נקודת מבטו (שר הטבעות וההוביט הן דוגמא טובה מאד לכך).
3. ארץ פיות שאנו שומעים עליה ממספר שלא משתתף בסיפור ולא מבין לחלוטין את החוקיות של אותו עולם. דוגמא טובה לכך היא הנפח מווטון רבא. הוא יודע איך להכנס לארץ הפיות – אבל הוא חווה שם חוויות שאינו יכול להסביר לחלוטין: לאיזו מטרה צבא בני הפיות נוסע? מדוע הרוח תוקפת אותו? מדוע ×¢×¥ הערבה מגן עליו?
אותו הדבר בפואמה הזו. איננו יודעים מי הם הבריות שנמצאות בארץ, מי יצר אותה ואת הביתן, מה מטרת המשחקים שמסביב וכו' וכו'. אנחנו רק יכולים להתפעם מהיופי של הפנטסיה – למרות שאנו לא מבינים אותה. אנחנו כמו הנפח מווטון רבא, כמו הנווד מהפואמה 'פעמון הים' שנמצאת בטום בומבדיל.

לפי טולקין, לא צריכים להבין כל פנטסיה, לא צריך לשאול על הכל. הוא מדגים את העקרון ×”×–×” הלכה למעשה בשר הטבעות – כאשר דברים רבים אינם מוסברים. ויש לזה קסם מיוחד מאד – בדיוק כמו בפואמה הזו.


ספרים שכל חוקר טולקין צריך לקרוא

טוב, אולי הכותרת קצת דמגוגית – לא צריך אלא עדיף שיקרא.

מקורות ראשוניים

מלבד כמובן הכתבים של טולקין עצמו שעליהם ניתן למנות את: ההוביט, שר הטבעות, סיפורים שלא נשלמו, ילדי הורין טום בומבדיל, Beowulf: The Monsters and the Critics (שם של ספר המאמרים שלו), Father Christmast, 4 הסיפורים: הנפח מווטון רבא, עלה של קטנוני, רובראנדום, האיכר גיילס מהאם וספר הציורים שלו: J. R. R. Tolkien: Artist and Illustrator

בנוסף, על מי שמחבר ספר על ג'.ר.ר טולקין לקרוא את הספרים הבאים שהם בגדר ספרי 'נדבך ראשון' של ידע:

המכתבים של ×’'.ר.ר טולקין (בעריכת בנו) – שהם מקור חשוב לידיעותינו על טולקין האיש.

ההיסטוריה של הארץ התיכונה (The History of Middle Eearth) –  בכרך 1-2 נכתב על על ×”-BOLT – הלגנדאריום המורחב, בכרך 3,4,5 יש את הסילמריליון של שנות ×”-30. כרך 6,7,8 ו-9 מכילים את הטיוטות של שר הטבעות ו-9 מכיל כמובן את מסמכי מועדון הרעיונות (סיפור החזרה בזמן של טולקין). כרכים 10-12 מכילים את שאר הטיוטות והכתבים של הלגנדריום. מומלץ לרכוש גם את האינדקס של ההיסטוריה של הארץ התיכונה (הכרך ×”-13) שבלעדיו קשה לזוז לאנשהו.

אי אפשר להתעלם מהטיוטות של ההוביט (2 הכרכים בעריכת John D. Rateliff). ולמרות שהן לא בגדר חובה כמובן, כדאי ורצוי לקרוא בהם. אני מאד נהניתי מהקריאה.

אחרי שסיימת עם המקורות הראשוניים שלהלן, אני ממליץ גם לקרוא כמה תרגומים של ג'.ר.ר טולקין ליצירות שונות (לרוב מאנגלית עתיקה) כדי להתוודע יותר אל האיש ויצירתו. לא צריכים לחפור באוקספורד אבל מספיק לקרוא את Finn and Hengest או את Sir Orfeo ו-Pearl כדי להתוודע לחלק מעולמו של טולקין.

מקורות משניים

אחרי שסיימת עם המקורות הראשוניים, הגיע זמנם של המקורות המשניים. ישנם מספר ספרי מחקר על טולקין שכדאי מאד להתוודע אליהם והם משמשים כבסיס טוב לכל מחקר:

הראשון הוא הביוגרפיה של קרפנטר שלמרות שהיא נחשבת למיושנת יחסית, מומלץ מאד להתחיל דווקא איתה. את ההיכרות עם חייו של טולקין. אחרי כן כדאי וצריך לקרוא אחד מספריו של טום שיפי על הלגנדריום או את The author of the century או את The Road to Middle Earth. אפשר להסתפק באחד מהם לטעמי. אחרי כן הביוגרפיה של פירס Tolkien – Man and Myth. אחרי כן חייבים לקרוא עוד מספר ספרים: ההוביט המוער של Douglas Anderson שהוא בגדר חובה וכן שני ספריה של ורילין פלייגר שלפי דעתי היא אחת החוקרות הטובות בתחום: A Question of Time ו-Splintered Light. את הספרים החשובים ביותר שמתי בסוף: ספרי המחקר החשובים של סקאל והאמונד: שר הטבעות המוער ושני הכרכים של The J. R. R. Tolkien Companion and Guide.

ישנם כמובן עוד כמה ספרי מחקר חשובים, כמו למשל ספרו של John Garth על טולקין והמלחמה הגדולה. או The Inklings של קרפנטר. אבל אני לא חושב שמדובר בספרי חובה. אני הייתי גם קורא חלק מהיצירות שטולקין אהב במיוחד: Beowulf (יש תרגום נהדר של שיימוס היני), ספר הפיות האדום של אנדרו לאנג, הספרים של מוריס כמו למשל A Tale of the House of the Wolfings. יש גם אנתולוגיה שנקראת Tales Before Tolkien שמומלץ להתוודע אליה.

מקורות ההשראה של טולקין על קצה המזלג

מקורות ההשראה של טולקין הם רבים ומגוונים, ועל מנת לפרט את כולם צריך ספר ולא ספר דק.

ראשית, כשאנו מדברים על מקורות השראה, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו -השראה למה? האם מקורות ההשראה להוביט? לשר הטבעות? לסילמריליון? לשירי טום בומבדיל? לפי ההבנה שלי, קשה לחלק את היצירות של טולקין והרבה מאד רעיונות קיימים ביצירות שונות. כך למשל מוטיב המסע בזמן, שהושפע מסיפורי מסע בזמן שטולקין קרא בנוסף לתיאוריות שונות של מסע בזמן שהוא הכיר.  קיים גם ב'מסמכי מועדון הרעיונות' – סיפור שהיווה את הגרעין של נומנור וגם בשר הטבעות במספר מקומות. כפי שהדגימה בכשרון רב ורילין פלייגר בספרה A Question of Time.

לפיכך אני אפטור את עצמי מהשאלה 'מקור השראה לאיזו יצירה'. לדעתי, כפי שהסברתי בסדרת המאמרים שלי על טום בומבדיל, אפשר וכדאי לדבר על זרם היצירה של טולקין כזרם מאוחד אחד – לא מגוון של יצירות נפרדות אלא זרם יצירתי אחד.

נחזור לעניין מקורות ההשראה. חשוב להבין שטולקין יצר במהלך רוב חייו. את הסילמריליון המוקדם, מה שמוצג בכרכי H.o.M.E 1-2  הוא החל לכתוב בשנות ה-20 המוקדמות שלו. את ההוביט הוא החל לכתוב ב-1933 כאשר הוא היה בשנות ה-30 המאוחרות שלו. שר הטבעות החל להכתב כאשר הוא היה בן 40 לערך והסילמריליון של שנות ה-50, המורכב יותר, נכתב כאשר הוא היה בן למעלה מ-50 שנה. את השירים שמופיעים בטום בומבדיל הוא כתב בתקופה שאורכה עולה על כמה עשורים. מקורות ההשראה של טולקין הצעיר, זה שהיה רק באמצע התואר שלו, שונים לחלוטין מאלו של טולקין הבוגר יותר שכבר דעתו התגבשה בנוגע להרבה נושאים.

אני אדגים באמצעות סופר אחד ששמו הוא אנדרו לאנג. אנדרו לאנג פרסם בסוף המאה ה-19 סדרת ספרים שנקראה 'סיפורי הפיות'. אחד מספרי ילדותו האהובים ביותר של טולקין הוא 'ספר הפיות האדום' המכיל סיפורי עם ואגדות מתומצתות בגרסה המיועדת לילדים. טולקין זכר וחיבב את לאנג, אך בבגרותו הוא גילה לאחר קריאה חוזרת שהוא דווקא די מתעב את לאנג ובז לפועלו הספרותי.
דוגמא נוספת להשתנות הטעם הספרותי של טולקין הוא ביחס שלו לבני הלילית. אחת מהפואמות שטולקין התחרט עליהן יותר מכל היא Goblin feet. את הפואמה אתה יכול למצוא במאמר שלי כאן. בפואמה טולקין מספר בהתלהבות ובהתרגשות על הגובלינים (במקרה ×”×–×” לא יציריו של מלקור אלא פיות) הקטנים והחמודים. בערך באותו הזמן הוא כתב את הסילמריליון המוקדם שהזכרתי קודם לכן ושם הוא אף מבצע קישור בין הפיות הקטנות והחמודות שהוזכרו ביצירות ספרותיות מאוחרות יותר לבין הפיות הגדולות והשונות של האגדות האירופאיות המוקדמות יותר. לאחר מכן, הוא התנער מאותו קישור, חש בטוח יותר בטעמו הספרותי והחל לבוז לאותן פיות עדינות וחמדמדות. הוא העדיף הרבה יותר את הדימוי העתיק יותר של הפיות – כעת ×”-Elves העתיקים והנוגים שמוכרים יותר לנו.

בנוסף להשתנות טעמו הספרותי של טולקין במהלך השנים, חשוב לנו לזכור שהוא לא ×—×™ באיזה מגדל שן ומבודד מהעולם או ×—×™ רק בקרב המילייה האמנותי של אותם הימים. טולקין ×—×™ חיים מלאים ועשירים. בנוסף לילדות קשה, התייתמות מוקדמות הוא גם צבר חוויות ממלחמת העולם הראשונה, בה הוא השתתף כחייל, שהשפיעו מאד על יצירותיו. טולקין ×”×™×” גם אבא לארבע ילדים, ×”×™×” שותף לאינקלינגס והושפע מהחברים השונים בו – כמו לואיס ו-ווליאמס. וגם חווה את מלחמת העולם השניה – הפעם בעורף כאשר בנו משרת כטייס בחיל האוויר בצפון אפריקה. כל אותן חוויות השפיעו עליו באופן עמוק.

ובסוף בסוף חשוב לציין שטולקין היה פרופסור שהשכלתו היתה רחבה מאד. הוא קרא המון יצירות וטקסטים מכל מיני תקופות. הכיר לא מעט שפות. וכן תרגם טקסטים ושירים.

כל העובדות האלו גורמות לכך שמלאכת פענוח המקורות של טולקין היא גם קלה וגם קשה. כל מי שהוא איש תרבות יזהה על נקלה בקריאת שר הטבעות שלל מקורות, רעיונות והשפעות. מצד שני, אי אפשר למפות את כל מקורות ההשראה של טולקין. בגלל זה גם יצאו כל כך הרבה ספרי מחקר על טולקין (למעלה מ-1,000) וברבים מהם יש רעיונות ופרשנויות מקוריות.

לפיכך הדבר הכי טוב שאני אוכל לעשות הוא למפות את מקורות ההשראה של טולקין ולתת כמה דוגמאות מכל ענף או ספרי מחקר שדנים בכך.

השפעה דתית:

טולקין היה נוצרי קתולי וההשפעה של הדת על יצירותיו היא רבה. בשונה מלואיס הוא תיעב אלגוריות דתיות גסות. אך אפילו בשר הטבעות מופיעים מזמורי תפילה נוצריים (כן, כן). ספרו של פירס: Tolkien: Man and myth מכסה את הנושא בצורה נהדרת.

השפעת מאורעות חיים:

מכל מאורעות חייו, מלחמת העולם הראשונה השפיעה מאד על טולקין. ישנו מאמר בנומנור שמדגים יפה את ההשפעה הזו. לקריאה נוספת ניתן לקרוא את ספרו של Garth:
Tolkien and the Great war
על האינקלינגס ניתן לקרוא בספרו של קרפנטר ששמו הוא ה-Inklings.  מומלץ גם לקרוא את הביוגרפיה של טולקין מאת אותו קרפנטר.

יצירות ספרותיות – קלאסיות:

הרשימה הזו היא ארוכה כאורך הגלות, אבל היצירות החשובות ביותר שהשפיעו עליו לדעתי הן:
Beowulf
kalevala
האדות הנורדיות

יצירות ספרותיות (המאה ה-19 וה-20)
אנדרו לאנג ובפרט ספר הפיות האדום
ג'ורג' מקדונלד
Edward Wyke Smith\ Land of the Snergs
William Morris

כמובן שחסרות ברשימה שנתתי עוד יצירות רבות מאד. אבל בתור טעימה קטנטנה על קצה המזלג, נראה לי שההודעה הזו ממלאת את תפקידה.

משולש של ×’'יפה – על הטרולים של ההוביט

את הטרולים אנו פוגשים לראשונה בפרק 2 של 'ההוביט': צלי כבש. בפרק זה הטרולים מתגלים לראשונה ולאחרונה כיצורים של ממש, לא חיילים בצבא האופל אלא יצורים חושבים וחשים.
הטרולים נגלים לראשונה 12 ימי מסע מברי, ממזרח לגשר האחרון בדרך לריוונדל. האם הם עשו משהו? האם הם תקפו את הגמדים? לא, הם ישבו להם בנחת ועשו קומזיץ עם בשר כבש ומשקה משובח לפתע ניסו לכייס אותם.
טוב, אולי התמונה לא היתה פסטורלית כל כך, באמצע הקומזיץ הטרולים דנו להם באכילת בשר אדם וגם נימוסי השולחן שלהם לא היו משובחים במיוחד…

מי אלו וויל, ברט וטום? ללא כל ספק אלו מספקים הצצה נדירה אל הפסיכולוגיה של הדמויות המרושעות… טוב, אולי לא ממש הצצה אל נבכי האופל אלא על שלושת הדמויות היותר משעשעות בהרפתקה הראשונה שבילבו האומלל נתקל בה.

נורא קל לסווג את וויל, ברט וטום כ'שלושת הטרולים' ולהתייחס אליהם כדמות אחת. האם זה לא מה שאנו עושים לכל יצירי הרשע? אבל כמו בשר הטבעות ובסילמאריליון, גם הטרולים הם לא מקשה אחת ויש ביניהם הבדלים רבים ואג'נדות שונות. אני אתמקד במאבק הסמוי של הטרולים, טרול ברעהו.

וויליאם (שם חיבה: ביל) הוא ללא ספק המנהיג של השלושה. לא מנהיג בלתי מעורער ואבסולוטי אך עדיין מנהיג:

"לא יודע למה הביא אותנו המטומטם הזה וויליאם להנה, איפה שכבר אין לשתות" מתלונן ברט.

וויליאם הוא מנהיג בטוח בסמכותו, וכאשר קוראים עליו תיגר הוא נענה: הן בצורה מילולית והן בצורה פיסית-אלימה.

הטוען לכתר הוא ברט, הוא זה שמתלונן כי השלישיה לא אכלה זמן רב בשר אדם, שהמקום שוויליאם הביא אותם אליו הוא פסול. הוא מציב תיגר מילולי ובעיקר פיסי. אך ללא הואיל, למרות שהשלושה הסתובבו זמן רב ביחד, וויליאם הוא עדיין המנהיג.

ומיהו טום? טום הוא די פסיבי במאבק על השליטה בחבורה הקטנה. הוא זה שמנסה להפריד בין השניים הנצים: "וטום חובט בהם בענף כדי שיחדלו". נראה שהוא הטרול היותר חכם מבין השלושה: הוא זה שהבחין ראשון בבאלין והבין שאחריו יגיעו עוד, הוא זה ששם לב שהשחר עולה ויש למהר. בעצם, הוא היחיד בחבורה שלא שואף להגיע לשלטון ולהשתרר על כל השאר.

מאבק השליטה בין וויליאם לברט מתנהל בכל המימדים. ברט תמיד יחלוק על דעתו של וויליאם. וויליאם השבע מבקש לשחרר את ההוביט כי הוא 'מסכן קטן'? ברט יסרב לעשות זאת. וויליאם יתעקש? ברט יילחם על זכותו לענות את ההוביט.

בכלל, וויליאם מראה כאן רגש רחמים שאינו אופייני כלל וכלל ליצירי האופל. האם אלו המותרות של 'המנהיג'? חלק מהמשחק הפוליטי שהוא מנהל כנגד ברט? האם זה בגלל שבטנו היתה מלאה? לעולם לא נדע. אך זהו הגילוי הראשון והאחרון של חמלה מצד יצוריו של מורגות. חסידי 'ההוביט כחלק מהלגנדאריום' יכולים להניח כי דבריו של וויליאם הם חלק ממשחק הכוח מול ברט.

המוות של הטרולים מסמל את סוף מאבק השליטה. סוף סוף וויליאם זוכה בשליטה האולטמטיבית. הוא קפוא במקומו וברט וטום מסתכלים עליו, המנהיג האמיתי.

בית הזוועות של טולקין

תמליל הרצאה שנערכה בכנס מיתופיה 2011

כמה ספרים יצאו בימי חייו של טולקין שאתם מכירים? בואו ונפתח בספירה מהירה – ההוביט, שר הטבעות, שירי טום בומבדיל… וזה. אה, לא – בואו לא נשכח את The Middle English reader שטולקין וסיסאם כתבו יחד ויצא בשנות ×”-20.

כמה ספרים של טולקין יצאו לאור לאחר מותו של הפרופסור? בואו ונבצע ספירה מהירה שלהם: הספר הראשון שיצא הוא הסילמריליון שיצא בשנת 1977 אחרי שכריסטופר טולקין וגיא גבריאל קיי ביצעו בו מעשה סדום (כן, אני יודע שזה לא נכון). אחרי ×–×” יצא סיפורים שלא נשלמו שידוע במקומותינו כסל"ן ואחריו יצאו שני הספרים הראשונים בסדרת ההיסטוריה של הארץ התיכונה – The Book Of Lost Tales I ו-II. ואחרי כן עוד 10 ספרים בסדרת ההיסטוריה של הארץ התיכונה שמי שחותם את הסדרה הוא הכרך ×”-13 – האינדקס! יצאו גם גמה ספרים נוספים כמו הטיוטות של ההוביט, ילדי הורין ואגדת סיגורד וגודרון.

מה?!? חשבתם שזה הכל? בוודאי שלא – יצאו גם רוברנדום, הנפח מווטון רבא, סבא ×¢×¥ ×—×’ המולד, ×¢×¥ ועלה, ספר המאמרים של טולקין – ביוולף המפלצות והמבקרים, ספר הציורים של טולקין, ספר התמונות של טולקין, ספר המכתבים של טולקין, ספר המפות של טולקין… אני מאמין שהבנתם את התמונה הכוללת – ואלו רק הספרים שטולקין כתב ישירות. מה עם ספרי המחקר שנכתבו על טולקין ויצירתו?

ראש וראשון מבין חוקריו של טולקין הוא קרפנטר, שכתב את הביוגרפיה הרשמית של ג'.ר.ר טולקין וכן פירס, שכתב ביוגרפיה נוספת של טולקין. ישנם עוד כמה אנשים שכתבו ביוגרפיות, חלק מהביוגרפיות הן על תקופה קצרה בחייו של טולקין כמו הספר של גארת' על חייו של טולקין בתקופת מלחמת העולם הראשונה או ספרו של קרפנטר על האינקלינגס, אותה חבורה ספרותית מפורסמת שכוללת את טולקין, סי אס לואיס, ויליאמס ואנשים רבים אחרים.

אתם חושבים שזה הכל? החלק הארי של ספרי המחקר של טולקין הוא ספרי פרשנות על יצירותיו של טולקין ראש וראשון לחוקרים הוא שיפי, ששני ספריו על הארץ התיכונה – הדרך לארץ התיכונה וטולקין סופר המאה עשו היסטוריה קטנה בכל מה שנוגע למחקר הארץ התיכונה. יש גם ורילין פלייגר שכתבה שלושה ספרי פרשנות יוצאים מהכלל על יצירותיו של טולקין, גם אנדרסון שחיבר את ההוביט המוער ולא נשכח את האמונד וסקאל שהוציאו ספרי פרשנות עבים והדובדבן שבקצפת ספר של 500 עמודים הממפה את חייו של טולקין בדיוק של ימים, לפעמים של שעות.

והרשימה נמשכת עוד ועוד ועוד ועוד – בהערכה זהירה, למעלה מאלף ספרי פרשנות על טולקין ויצירותיו ראו אור משנות ×”-60 ועד שנת 2003. ישנה ספריה מיוחדת באנגליה שמוקדשת לכלל הספרים האלו. ואנחנו כלל לא מדברים על תלי התילים של הספרים הדיגיטליים והאתרים הרבים שמוקדשים לטולקין וליצירותיו. רבותיי, ×–×” המון, ממש ×”-מ-ו-ן. אני לא חושב שיש מישהו שיכול לומר שהוא קרא חצי מהספרים האלו. אני קראתי לא מעט מהם. בספריה הפרטית שלי, שיש שיגידו שהיא הספריה הגדולה ביותר בארץ לטולקין וליצירותיו, יש לו פחות מ-70 ספרים המוקדשים לטולקין וליצירותיו ואת רובם המוחץ קראתי. חלק מהם טובים, חלק מהם ממש טובים וחלק מהם ממש, אבל ממש גרועים.

אנחנו עכשיו נצא למסע, מסע מופלא בקרב יצירותיו של טולקין ובמסע הזה אנו נציג את הספרים האיומים, המחרידים, המחליאים והמטורפים ביותר שיצאו אי פעם. מוכנים? בואו איתי!

טולקין ×”×™×” סופר עצל במיוחד. לא עצלן כמו ×’'×™.אר.אר מרטין, שלקח לו מיליון שנה להוציא את הספר החמישי בסדרה. אבל ×”×™×” עצלן למדי. הידעתם, שאלו שקראו את הכרך הראשון של שר הטבעות היו צריכים לחכות שנתיים שלמות עד שהכרך השני יצא? טולקין לא ×”×™×” סתם עצלן ושמן, כמו ידידינו מרטין, היו לו מחויבויות. קודם כל הוא ×”×™×” פרופסור פעיל באוקספורד שחילטר בבדיקת מבחנים – כלומר הוא עבד המון, אבל המון שעות. שנית, הוא ×”×™×” איש משפחה. אולי לא למופת, אבל הוא אהב את ארבעת ילדיו ואת אשתו וניסה לתרום ולעזור בבית, במיוחד בתחזוקת ×”×’×™× ×”, בנוסף, טולקין ×”×™×” איש רעים להתרועע ונהנה לפגוש חברים למקצוע, עדיף על כוס בירה. חוץ מזה, הוא ×”×™×” קפדן להחריד וליטש עד אימה כל יצירה ספרותית שיצאה מתחת ידיו. פלא שלקח לו כמעט עשרים שנה לכתוב את שר הטבעות? פלא שמעולם הוא לא הוציא את הסילמריליון?

את הקשיים והמצוקות שמנעו מטולקין להגשים באופן ספרותי את חזונו, הוא מתאר באופן מאד נוגע ללב בסיפור 'עלה של קטנוני'. הסיפור תורגם היטב ומופיע בספר '×¢×¥ ועלה' שעולה רק 50 ש"×— בחנות הספרים הקרובה אליכם. בסיפור הקצר והיפה ×”×–×” מתוארת דמות של צייר שמצייר יצירה ושוקד עליה למרות שכל פעם יש לו הפרעות – או מהשכן הנודניק או מהרשויות. הוא עורג לעוד זמן לעסוק ביצירתו. אני לא אספר לכם מה הסוף – אבל ×–×” הדבר ×”×›×™ קרוב לאוטוביוגרפיה של טולקין שאפשר למצוא. אם נחזור לעניין שלנו, בסיפור ×”×–×” טולקין מראה את השאיפה העצומה לפרפקציוניזם שקיימת אצלו. הפרפקציוניזם ×”×–×” גרם לו לשקוד על כל פרט ופרט בעלילת שר הטבעות וההוביט ובסופו של דבר, כך אני מאמין, מנע את הוצאת הסילמריליון וספרים רבים נוספים.

הזכרתי קודם את ההיסטוריה של הארץ התיכונה – רוב כרכי הארץ התיכונה הם בעצם סיפור ההיסטוריה של בני הלילית כאשר בכל פעם טולקין משכלל, משכתב ומשנה את ההיסטוריה הזו. הרבה אנשים אומרים שמדובר בטיוטות. אבל לא מדובר בטיוטות אלא בכתבים, אין כאן שכלול של משהו שהולך ומתקרב לאיזה נקודת סיום אלא יותר נכון ריקוד טנגו עדין – צעד קדימה, שני צעדים אחורה ואז צעד הצידה. אחד הביטויים היפים ביותר לריקוד המורכב ×”×–×” הוא סיפור היצירה של היקום ושל ארדה השטוחה.

כמה אנשים קראו את הסילמריליון שיצא בשנת 1977? בשביל אלו שלא, אני אתאר את סיפור היצירה ממש בקצרה – בתחילה ארדה, הארץ, היתה שטוחה והיו שני עצים – זהוב וכסוף וכל האור בעולם יצא מהם. מלקור ואונגוליאנט שזה סוג של מפלצת בצורת עכביש הרגו את העצים והפרות האחרונים של העצים הם השמש והירח. אחרי ×–×” נומנור שקעה והארץ התעגלה

סיפור המסגרת ×”×–×” עוצב על ידי טולקין עקב בצד אגודל, לאט לאט ובזהירות תוך כדי הוספת אלמנטים והעשרת הסיפור משנות ×”-20 ועד שנות ×”-60. מי שקרא את ההיסטוריה יכול ×”×™×” לראות כיצד טולקין עיבה את הסיפור, הוסיף אלמנטים ואף שילב את סיפור העצים בשר הטבעות. ×”×¢×¥ הלבן שנמצא בגונדור הוא חוטר עתיק של טלפריון. הצלוחית של פרודו, היא שיקוף של אור הסילמרילים שבתורם שיקפו את אור שני העצים. מסיפור מאד מאד גס אנו הגענו לסיפור מאד מאד מעודן ושלם ואז בשנות השישים – בום! טולקין מבין שיש לו בעיה רצינית ביותר – המיתוס של שני העצים והארץ השטוחה לא מתקבל מבחינה מדעית. ואז מתחיל הצעד לאחור, הוא מוחק את כל מה שהיה ומנסה לכתוב גרסה אחרת, משכלל אותה ולא מצליח להביא אותה לגמר.

דוגמה יפה יותר לחוסר הסכמה של טולקין עם עצמו היא נושא האורקים. האורקים נכנסו באופן מקיף ושלם בשנות ×”-30, אך ככל שעבר הזמן, החלו להיווצר אצל טולקין תהיות ומחשבות בנוגע לאורקים – מה עם יכולת הבחירה שלהם? האם הם תבוניים? ואם כן, האם הם חייבים לבחור ברע? ומה ×™×”×™×” גורלם לאחר המוות? חלק גדול מההתלבטות הזו מופיעה בכרך העשירי של ההיסטוריה של ארדה, שם טולקין במספר מאמרים חושף את ההתלבטויות האלו ולא מגיע לפתרון.

אז ההיסטוריה של ארדה היא לא סדרת טויטות לא מושלמות אלא סוג של תהליך שמראה את הנטייה של טולקין לפרפקציוניזם וגם את הכמות העצומה של הכתבים שטולקין השאיר לאחר מותו. אז לכרסי טופר מגיע כל הכבוד על כך שהטאהוציא את הטקסטים האלו לאור. חלקם מעניינים מאד, חלקם מאד רלוונטיים – כמו שהראיתי עכשיו.

אבל חלק מהם, איך לומר את ×–×” – מביכים, מחרידים ומחליאים. כל כך איומים שאם טולקין ×”×™×” יודע שהם יוצאו לאור לאחר מותו, הוא ×”×™×” מוציא את כרסיטופר – להורג. על מה אני מדבר? או, אני מדבר על מיסטר בליס.

טולקין ידע לכתוב לילדים, בספר "המופתי" מר בליס הוא לא כתב לילדים, הוא כתב לפעוטות. עכשיו, ניסיתי לקרוא לפעוטות שלי את הספר ×”×–×” וכל מה שהם עשו ×–×” לבכות ולקרוא לאמא. אולי ×–×” לא קשור לספר, אבל איורים מחרידים ואפס עלילה. רוצים לשמוע את העלילה? מר בליס יוצא מהבית עם האוטו שלו, מתנגש בכל מיני יצורים ומוותר על הרכב. כל ×–×” עם איורים מוזרים ופסיכדליים. ללא ספק אחד הספרים המוזרים ביותר של טולקין. הספר יצא לאור בשנת 1982 וזכה רק בשנת 2007 להוצאה מחודשת שלא ממש הצליחה. הוא נמכר פחות מאשר הכרך ×”-13 של ההיסטוריה – שזה האינדקס. עוד אות 'לאיכותו' המדהימה.

זה ספר זוועתי אחד שטולקין אולי היה מעדיף שלא יצא. אני בטוח שהוא רודף את כריסטופר טולקין מאז.

טוב, לכל סופר יש נפילות, גם לטולקין מותר להוציא ספר גרוע. גם לאחר מותו. אבל מה עם השאר?

אחד הדברים שמעקצצים לכל מי שקורא את שר הטבעות ×–×” הרצון לרפרנס. סוג של אנציקלופדיה שבה ×™×”×™×” מידע מקיף על כל מונח ומונח. בעידן האינטרנט הגשמנו את הרצון ×”×–×” עם האנציקלופדיה של ארדה בעברית שכוללת קצת יותר מאלפיים וחמש מאות ערכים. יש אנציקלופדיות רבות, גם מקיפות יותר בשפה האנגלית. אבל בסופו של יום לא כל דבר נמצא באינטרנט ולפני שנת 96 לאף אחד לא ×”×™×” אינטרנט ועדיין ×”×™×” רצון וצורך באנציקלופדיה. אנציקלופדיה טובה כזו יצאה מאת פוסטר והיא נקראת Middle earth A-Z ושם יש סיכום טוב של כל ערך וערך בשר הטבעות עם עדכון שנעשה לאחר שהסילמריליון יצא. אבל אנציקלופדיה טובה היא בת'כלס לא רק מאמרים על בלריאנד או הסבר אם לגולס בלונדיני או לא. אחת מהעבודות המונומנטליות והאנציקלופדיות של שר הטבעות היא הכרך השני של Tolkien Companion המונה יותר מאלף עמודים, בלי האינדקס מאת בני הזוג האמונד וסקאל. מדובר בכרך עב כרס שגם הוא אנציקלופדיה – אבל אנציקלופדיה שלא מכילה ערכים כמו 'לגולאס' אלא יותר אנציקלופדיה המכילה מידע רב על מוטיבים, רעיונות, מקורות השפעה ועוד שפע של חומרים המעבירים מידע רב על טולקין ויצירתו. מהסבר על האינקלינגס כולל מידע רב על כל אחד מהם ועד הסבר על מקומות גיאוגרפיים שהשפיעו על יצירתו של טולקין. העבודה המדהימה הזו כוללת מידע רב שהושג באמצעות מחקר מעמיק על המון המון נושאים ביצירותיו של טולקין.

כמובן שלצד אנציקלופדיות שימושיות כמו זו של פוסטר או מעמיקות כמו זו של סקאל והאמונד, יצאו גם תפלצות מחליאות שהמילה חלטורה גדולה עליהן. אדם בשם דיוויד דיי נודע בתור "חוקר טולקין" שעשה הון רב מחלטורות מחרידות בדמות אנציקלופדיות מזוויעות על עולמו של טולקין.

למה ×–×” מזוויע? קודם כל הציורים המחרידים והמחליאים של מאיירים שהסניפו יותר מדי קוקאין. שנית, המצאות תמוהות ומופרכות נמצאות כמעט בכל ערך בלי בושה. כאילו אין סילמריליון בעולם. אם חסר מידע, דיוויד דיי ישלים אותו מזכרונו הפרוע – היסטוריות אלטרנטיביות לגונדור כולל מלחמות שטולקין לא חשב עליהם, מרכבות מעופפות ושאר המצאות מופרכות. יחד עם ציורים מופרכים ומוזרים גורמים לכל הספרים שלו להראות כמו ערימת קקי מהבילה, ואני מדבר מאד בעדינות.

אבל האמת היא שאני מצדיק את דיוויד דיי, הכסף שמעורב בכל הסיפור של ספרי טולקין הוא גדול למדי, כל ספר שהחותם 'טולקין' מופיע עליו עושה כסף. והראשון שיודע את זה הוא כריסטופר טולקין.

לזכות כריסטופר טולקין עומדת סדרת ההיסטוריה של הארץ התיכונה, שהסברתי כבר קודם על החשיבות העצומה שלה בהבנת תהליך היצירה של טולקין. לא רק התהליך המפורט של הסילמריליון מופיע שם, אלא כתבים רבים אחרים – כמו למשל הטיוטות של שר הטבעות שעליהן אפשר לדבר שעות. בואו נעזוב את התועלת המחקרית בצד, הטיוטות של שר הטבעות מאפשרות לנו קריאה מחדש נפלאה של שר הטבעות. ממש סוג של גרסה אלטרנטיבית של שר הטבעות. בכרך ×”-10, ×”-11 וה-12 אפשר לקרוא מידע רב על ארדה ובכרך התשיעי…. מה יש בכרך התשיעי? טוב שדיברנו על ×–×”. הכרך התשיעי של ההיסטוריה של הארץ התיכונה מחולק לשניים. חציו הראשון מכיל את הטיוטות הנפלאות של שר הטבעות. אני באופן אישי מאד נהניתי לקרוא. החצי השני… מה יש בחצי השני אתם שואלים? אוהו מדובר באחד הטקסטים המשמימים ביותר הידועים למין האנושי – מסמכי מועדון הרעיונות.

מסמכי מועדון הרעיונות בבסיסו הוא דווקא סיפור מעניין. מדובר בסיפור החזרה בזמן של ג'.ר.ר טולקין ובעצם הגרעין של סיפור נומנור. מבחינה מחקרית יש עניין וערך במסמכי מועדון הרעיונות, אבל מבחינה הקורא? סיוט מתמשך של דיונים אינסופיים ותיאורטיים על משמעות הזכרון והחלום. דפים על גבי דפים של שיעמום מוחץ של דיאלוג.

וזה מעניין, ×›×™ דווקא טולקין יודע לעשות דיאלוגים שהוא רוצה. קחו למשל את הפרק הבלתי אפשרי הידוע בשמו האלטרנטיבי – מועצת אלרונד. הפרק ×”×–×” נקרא הפרק הבלתי אפשרי כיוון שמבחינה תיאורטית טולקין עושה בו את כל הטעויות הספרותיות האפשריות – יש בו לא פחות מ-19 דמויות (אל תתפסו אותי במילה), חלק גדול מהן לא מוכרות בשלב הקריאה לקורא. יש בפרק רק דיאלוגים ובנוסף ציר הזמן × ×¢ מהעבר להווה כל הזמן ללא סדר כרונולוגי קוהרנטי כלשהו. במשך שנים חוקרים שברו את הראש איך טולקין הצליח לקחת את תפוח האדמה הלוהט ×”×–×” וליצור ממנו פרק שלא רק שהוא סביר מבחינה ספרותית, אלא הוא גם מעניין מאד וגם קוראים רבים זוכרים אותו לטובה. שיפי, שאותו הזכרתי קודם ניסה לאתר את הפרק באמצעות דיאגרמות ויצא לו משהו שדומה יותר לעץ התפלגות של הלוטו.

בניגוד למועצת אלרונד, הדיאלוגים במסמכי מועדון הרעיונות לא מעניינים כל כך, ואני משתמש באנדרסטייטמנט כבד במיוחד. רוב הדמויות המשמימות מתכנסות באיזה מועדון טחוב ובריטי לאימה ודנים בפרטי פרטים על משמעות הספרות, אפשרות המסע בזמן ושאר נושאים. האומלל שנאלץ לקרוא את השיעמום הכבד ירדם אחרי מספר שורות. לא פלא שבקרב הקהילה הישראלית ישנם שלושה בלבד, כולל עבדכם הנאמן, שהצליחו לצלוח את הסאגה. עד היום אני לא ממש זוכר מה היה שם, רק שזה היה נורא א-ר-ו-ך ומשעמם.

אבל בואו לא נלין על כריסטופר טולקין, לפחות פה היה צידוק! משהו משמעותי! סיבה מספיק טובה כדי לפרסם את הטקסט המשמים. אבל כריסטופר טולקין, כפי שאמרתי קודם, לא הוציא רק את ההיסטוריה של הארץ התיכונה אלא עוד כמה וכמה ספרים נוספים. חלק יגידו שזה בגלל תאוות בצע,

למשל מה הטעם בלהוציא את ספר הציורים של טולקין? למען השם! טולקין היה סופר ולא צייר. אבל האמת היא שספר הציורים של טולקין הוא מצויין ושופך אור גם על יצירותיו של טולקין. טולקין היה יוצר במלוא מובן המילה והרבה מהציורים שלו, שחלק מהם לא רעים בכלל, היו על נושאים של הארץ התיכונה. הספר עצמו עמוס פרשנויות מעניינות ומידע רב לאלו שרוצים גם להכיר את טולקין האדם. ספר הציורים, שהתקבל בעין עקומה למדי בתחילה, הפך כמעט ל-MUST בכל הנוגע למחקר טולקינאי ויש לא מעט חוקרים שנעזרים בו, שלא לדבר על אנשים מהשורה שנהנים לראות ולקרוא על הציורים של טולקין.

יש כמובן ספרים שהם מעט יותר מיותרים כמו למשל שירו האחרון של בילבו. ספרון דק וחביב המכיל איורים יפים ופואמה שטולקין כתב בסגנון שיריו של טום בומבדיל. נו שוין, זה לא ספר רע והוא מאד חמוד על המדף. אבל חשוב הוא לא, יש את 'הדרך הלאה נמתחת' של דונאלד סוואן וטולקין שבו יש תווים ופואמות בקווניה. בגרסה שאני קניתי יש גם דיסק עם שירים. נחמד, שימושי למי שחוקר או מתאמן בקווניה אבל די בנאלי לכל השאר.

הספרונים הנחמדים האלו כמו שירו האחרון של בילבו וספר השירים מתגמדים לעומת הזוועה הבאה מבית כריסטופר טולקין – ספר התמונות המשפחתי הכולל – שימו לב – את רשימת המכולת של משפחת טולקין!

יש הבדל מאד דק בין אהבה ליצירה והתעניינות בסופר לבין הערצה עיוורת וסגידה – ספר התמונות המשפחתי של טולקין חצה את הקו ×”×–×” במהירות של שמונים מאך. לטולקין יש הרבה סיבות להתהפך בקיברו, ואלוהים יודע שחברת החשמל הבריטית חיברה לשלד שלו טורבינה שמייצרת חשמל בהיקף של תחנת כוח גרעינית. הספר ×”×–×” ללא ספק תרם כמה קילוואטים למאזן החשמל של הממלכה המאוחדת. אין הבדל בין הספר ×”×–×” לגיליון המעריצות של ×’'סטין ביבר.

יש כאלו טולקינאים (אהם, יואל ואינגר) שיגידו שיש לספר הזה ערך מחקרי עצום. בטח שיש לו ערך מחקרי, אם אתם חוקרים את מצב המזווה בביתו של טולקין, ללא ספק תצלום של רשימת המכולת של טולקין יעזור לכם. וללא ספק הידיעה איך כריסטופר נראה כשהוא היה תינוק מסייעת מאד לכל טולקינאי שהוא. הייתי שולח אתכם לחנויות הספרים אבל למרבה הפליאה הספר זמין רק בחנויות יד שניה, אל תרוצו בהמוניכם.

מה שיפה הוא שכריסטופר טולקין לא לבד במערכה. יש עוד טולקינים מהצד הפחות מוכשר של המשפחה. איזה צד אתם שואלים? אח של ×’'.ר.ר טולקין – הילארי טולקין (כן, ×–×” אח ולא אחות). אותו הילארי חביב ×”×™×” חקלאי ולא סופר. וכך בעוד יורשיו של טולקין גרפו הון עתק מספרים ומרצ'נדייזינז זול, היורשים של הילארי קיבלו חווה מתפוררת, מכלאת חזירים וכמה עצי שזיפים. יש כאלו שהיו מקללים את מזלם הרע אבל לא צאצאיו של הילארי. לפני כמה שנים הם מצאו "במפתיע" כתבי יד עתיקים ומתפוררים של הילארי בעליית ×”×’×’. מסתבר שהיו אלו סיפורים שהילארי כתב כשהוא ×”×™×” ילד בן 11. הם לקחו את הסיפורים האלו, שאורכם הוא בערך דף פוליו ומרחו אותם על ספר שלם, שילמו למאייר כמה פרוטות והוציאו ספר – האוגר הלבן והאוגר השחור. יש אפילו ביוגרפיה בת שלושה עמודים על הילארי, האח והאגדה.

מדובר באחד מספרי הנפל האיומים ביותר שיש. אני לא אקרע את הסיפור לגזרים כי הילארי היה בן 11 כשהוא כתב אותו. ואגב, הוא לא היה ילד אינטילגנטי במיוחד. הרי בסופו של דבר הוא נתקע בחווה עם החזירים בעוד טולקין היה פרופסור באוקספורד.

המנוע של טולקין

תמליל הרצאה שנערכה בכנס עולמות 2010

כמעט כל היוצרים שונים ×–×” מזה אבל לכולם יש מניע כלשהו שגורם להם ליצור. אני לא מדבר על רצון לפרסום או לעושר אלא למשהו אחר – אפשר לקרוא לזה המוזה או ההשראה של אותו יוצר. בדרך כלל קשה לבודד מניע אחד שגורם ליוצר ליצור. בדרך כלל התאווה ליצירה כוללת מגוון של מניעים שונים ומשונים והמוזה ליצור קשה מאד למיפוי. רק במקרים מועטים ובודדים אנו יכולים לבודד מקורות השראה, אבל מוזה? הניצוץ שמגרה את המוח ליצירת יצירה כלשהי? ×–×” דבר שקשה מאד לבודד.

גם אם אנו לא מתחברים אל המחקר הטולקינאי. למרבה המזל טולקין הוא אחד הסופרים הנחקרים ביותר שאני מכיר. למעלה מ-1,000 ספרי מחקר שונים לפי הספירה האחרונה נכתבו עליו ועל יצירתו. יתרה מזאת. לטולקין ×”×™×” נכס חשוב ביותר שרק למעט מהסופרים יש – בן שהקדיש את חייו להוצאת הטיוטות והכתבים השונים. כריסטופר טולקין הוא מלומד העומד בפני עצמו (×”×™×” מרצה באוקספורד בין השנים 64 ל-75) וגם ×”×™×” שותף ליצירתו של אביו. כיאה וכיאות הוא דאג להוציא את הטיוטות והכתבים של אביו באופן אקדמי, רציני ומסודר בסדרה הידועה לכולם ×›-History Of Middle Earth.

בסדרה, שאותה אכנה מעכשיו כהו"ם, כריסטופר טולקין דאג להציג את כל כתבי אביו הנוגעים לסילמריליון – הלא הוא המאגנום אופוס האמיתי של טולקין וכן הטיוטות המלאות של שר הטבעות בצורה שתואמת את הכרונולוגיה ומלאה בהערות ובהארות ללא נטייה לפרשנות. הצגה מקיפה זו של הכתבים, שהיא כמעט חסרת תקדים בקרב סופרים, נותנת מידע רב מאד בידי כל חוקר טולקין. מצד שני, להו"ם יש חסרונות, בגלל צורת כתיבתו הוא אינו נגיש לקהל הרחב ומעטים אלו שקראו בו.

אלו שכן הרהיבו עוז וקראו את ההו"ם, היו יכולים להציץ באופן נדיר לתוך מחשבה של סופר – לתוך זרם יצירה שנמשך, בהפסקות, משנת 1914 עד שנת 1973. אותו זרם יצירה מקיף לא רק את הסילמריליון, אלא את כל היצירות שנכתבו על ידי טולקין אי פעם. מסיפורי אבא ×—×’ המולד ועד ההוביט. באמצעות הקריאה בהו"ם אפשר לראות איך רעיונות מתגלגלים אצל טולקין, מהשימוש והיצירה הראשוניים והבוסריים שלהם ועד ההתגלגלות הבוגרת שלהם. אפשר גם לראות כיצד רעיון שנזנח או לא מומש היטב ביצירה אחת זוכה לחיים חדשים ביצירה אחרת לחלוטין. טולקין ×”×™×” גם אדם כותב שחשב תוך כדי כתיבה, בטיוטות של שר הטבעות אפשר לראות למשל שפתאום הוא עובר מכתיבת עלילותיהם של סאם ופרודו להעתקת כותרות ממבזק שהוא שמע ברדיו, כך ללא משים כמעט, ורק אחרי ×–×” מתעשת, מוחק את מה ששמע וחוזר בחזרה לכתיבה. גם הרבה פעמים הוא מציג התלבטויות שיש לו בנוגע לעלילה – 'מה עכשיו?' היא מילה לא מאד נדירה בכתבים שלו. הרבה פעמים טולקין החל לכתוב את העלילה כאשר הוא לא ×”×™×” סגור בנוגע לסופה – ושיתף את הדף בהתלבטויות שלו בנוגע לדמות מסוימת.

גם כשאתה נעזר במקור עשיר כמו ההו"ם, יש הרבה מאד מה להשלים. אי אפשר למפות לחלוטין את כל הרעיונות ואת כל מקורות ההשראה. גם חלק גדול (ואפילו גדול מאד) של הכתבים של טולקין טרם פורסם. אבל למרות זאת ניתן לראות מניע מרכזי אחד שהניע את טולקין ליצור – אני אקרא לו בשם קצת דרמטי – תאוות ההשלמה.

כל היסטוריה שהיא, ובפרט ההיסטוריה והתרבות האנגלית, מכילה בחובה שלל של מילים ופתגמים. כך למשל בעברית 'עד שיצא עשן לבן' נובע ממנהגם של הקתולים להפריח עשן לבן כאשר אפיפיור חדש נבחר. או 'אותיות קידוש לבנה' ביטוי שנובע מהמנהג לקרוא את ברכת הלבנה לאור הירח. ואם בעברית, שפת הקודש, יש ביטויים סתומים לחלק מהאוכלוסיה. לאנגלית ולשפות אירופאיות נוספות, שהשתנו הרבה יותר במהלך ההיסטוריה, יש שפע של ביטויים, אגדות ושברי סיפורים שכיום אין להן כל משמעות. דוגמאות לא חסר, אני אתן אחת פשוטה. כולכם מכירים את המילה Bridegroom ? מדובר במילה באנגלית תקנית שמתארת חתן. אך מה משמעות המילה? Bride – כלה. אבל מה ×–×” groom? מסתבר שמדובר בגלגול של המילה guma באנגלית עתיקה שפירושה הוא איש. Bridegroom = האיש של הכלה. פתאום מילה באנגלית מקבל משמעות חדשה רק בגלל שאנו מכירים את המקור שלה. מילים ומושגים כמו Bridegroom יש לא מעט בתרבות האנגלית ובאגדות העם האנגליות, הגרמניות והסקנדינביות. חלק מהפירושים ידועים לנו אך חלק גדול מהם לא ידועים לנו. חלק מהן מתבססים על מילים בשפה עתיקה שאיש לא מכיר ולא נכתבה מעולם, סיפור או דמות שהיתה מפורסמת בזמנה בסיפור או באגדה אך האגדה המקורית נמחקה מהזכרון ונותר רק השם.

טולקין ×”×™×” להוט במיוחד אחר ביטויים שכוחים כאלו. והטענה המרכזית שאותה אני אוכיח כאן, היא שאותם ביטויים שכוחים מלב היו המוזה המרכזית שלו ליצירה. לאורך כל זרם היצירה שלו – מאבא ×—×’ המולד ועד ההוביט הוא עט על כל שבריר אגדה שכוחה שיכול ×”×™×” למצוא והעניק לו חיים חדשים ומשמעות חדשה.

ואני אדגים את הטענה שלי באמצעות סיפור אחד של טולקין, שלא התפרסם. נתחיל בהתחלה – במשמעות האבודה. ביוולף הוא שם של יצירה שלא אמור להיות זר לחובבי טולקין. מדובר בינו אחד האפוסים העתיקים ביותר באנגליה. סיפור עם שבו מסופר על גיבור רב עוצמה שהיכה לבדו, הודות לכוחו הגופני, אומץ ליבו ונאמנותו, מפלצות מרושעות וחורשות רע. למרות ששירה זו נכתבה לפני ×›-1200 שנים, הסיפור שמסופר בה עתיק הרבה יותר. אותו סיפור מכיל שפע של רפרנסים, מילים, גיבורים ושברירי אגדות שבעבר היו נפוצים וידועים וכיום אבדו לחלוטין מלבד האזכור האקראי שלהן בביוולף. למרות שטולקין תקף את כל אלו שחיטטו בביוולף על מנת למצוא את שברירי האגדות ואת שברירי המילים שיכולות לשפוך אור על תקופה קדומה יותר וקרא להסתכל על הסיפור כסיפור. גם הוא לא ×”×™×” ×—×£ כמובן מניתוח של ביוולף והרפרנסים הרבים שיש בו.

בתחילת ביוולף ישנו סיפור על מלך מסתורי ששמו הוא המלך Scyld Scefing או המלך שיב אם נשתמש בתעתיק שטולקין בחר בו. לא ידוע הרבה על המלך שיב מלבד העובדה שהוא היה מלך נערץ שהגיע ממעבר לים והוא אחד מאבותיו של ביוולף. אותו מלך שיב, שמה שמופיע בביוולף זה בעיקר איזכור שלו ושל ההלוויה שלו, מופיע גם בגנאולוגיות עתיקות שנמצאות במקורות דניים ואיסלנדיים ובמקורות אחרים. מה ידוע עליו מעבר לאיזכורים הפשוטים האלו? כמעט שום דבר. ידוע שבעבר היתה לו משמעות רבה והוא היה סוג של גיבור על מוכר מאד בצפון אירופה. אך כל מה שנותר ממנו ומסיפוריו הם הרפרנסים המעטים שהזכרתי.

טולקין הכיר את המלך שיב כמובן היטב. ובאמצע שנות ×”-30 הוא גם החליט להעניק לו משמעות. אני מתאר לעצמי שכל יושבי חדר ×–×” מכירים את ק.ס לואיס מחבר נרניה. אני מתאר לעצמי גם שרובכם יודעים שגם טולקין וגם לואיס השתייכו לאינקלינגס, חברותה ספרותית פורה ביותר שעליה גם השתייך הסופר וויליאמס. בשנות ×”-30, טולקין ולואיס התערבו על כתיבת סיפור – אחד על מסע בזמן והשני על מסע בחלל. לואיס ×”×™×” אמור לכתוב על מסע בזמן ואכן כתב את הסיפור ששמו הוא 'מסע אל פלנדרה',הוציא אותו לאור והצליח כל כך שהוא כתב עוד שני המשכים. טולקין החל לכתוב את הסיפור אך הוא × ×–× ×— בסופו של דבר. יכול להיות שמעולם לא היינו יודעים על הסיפור של טולקין, אלמלא עבודתו של כריסטופר טולקין שהזכרתי קודם לכן. תחילת העבודה על הסיפור נמצאת בכרך 5 של ההיסטוריה של הארץ התיכונה ובו טולקין מצייר מסע בזמן שנעשה באמצעות חלום וזכרון קולקטיבי של אב ובנו שחוזרים בזמן אל תקופות יותר ויותר עתיקות של ההיסטוריה עד לימי נומנור. הסיפור ×”×–×” היווה את הגרעין הראשוני של נומנור שאנו מכירים. אחד החלקים היותר מעניינים בסיפור הוא דווקא פואמה המספרת את סיפורו של המלך שיב. והפואמה הזו מעניקה משמעות חדשה ומרתקת למלך שיב. באותה פואמה טולקין מספר את סיפור המלך שיב – מהגיעו אל מעבר לים ועד לחזרתו, הוא גם מספר על בניו וצאצאיו ומכניס משמעות חדשה וחיים חדשים לשם אבוד. חשוב להדגיש שהמשמעות החדשה שטולקין יצר נובעת מהמשמעות המקורית – אין כאן רק השאלה של השם כמו במקרה של סאם גאמג'×™ אלא עירבוב בין מה שידוע לנו על המשמעות הישנה לבין המשמעות החדשה כדי ליצור מחדש את האגדה.

ראוי לציין שהמלך שיב לא רק מופיע בפואמה לא קשורה אלא טולקין משלב אותו, באותו הסיפור, במיתולוגיה הכוללת שלו – או יותר נכון מנסה לשלב אותו כיוון שהשילוב ×”×–×” בסופו של דבר לא יצא אל האור. אם מישהו מחפש את המקור של האגדה של מלכי נומנור – כאן נמצא הגרעין שלה – בסיפורו של המלך שיב.

נטען מספר פעמים, לא תמיד בצדק, שטולקין ניסה ליצור 'מיתולוגיה חדשה לאנגליה'. טולקין עצמו טען במכתביו שאכן הוא חשב על כך ומדובר באבסורד. אכן, יצירת מיתולוגיה חדשה מאפס היא אבסורד, אך טולקין לא יצר את המיתולוגיה שלו מאפס. כמו במקרה של המלך שיב, בלא מעט מהמקרים מדובר ביצירה מחדש של המיתולוגיה המקורית – זו שאבדה. וכשאני מדבר על מיתולוגיה אני לא מדבר על המיתולוגיה של העם הבריטי המודרני אלא על המיתולוגיה של האנגלו-סקסונים שיישבו את אנגליה ושחלק גדול מהמורשת שלהם וגם משפתם הלך לאיבוד. אותם סקסונים אכן איבדו חלק גדול מהמיתולוגיה שלהם. אפשר להתווכח אם ×–×” באשמת הויקינגים, הדנים או באשמת הפלישה הנורמנית. המציאות היא אחת – איננו יודעים כיום חלק גדול מהקאנון של האנגלו-סקסונים. מלבד ביוולף.

הדוגמא הגדולה ביותר של יצירה מחדש כזו נמצאת דווקא אצל בני הלילית ×”- Elves. בני הלילית נוכחים בכל המיתולוגיות הצפון אירופאיות באופן נפוץ ביותר. מהאדות ועד סיפורי העם הגרמניים. הנוכחות שלהם היתה קיימת גם בסיפורים האבודים של אנגליה. אך ככל שארכו השנים, בני הלילית קיבלו משמעות חדשה – משמעות של פיות חמודות ומתוקות. משייקספיר ועד ספנסר, בני הלילית תוארו כפיות חמודות. מספיק לקרוא כמה אגדות גרמניות, שלא לדבר על סאגות נורדיות על מנת לדעת שהתפקיד של הפיות – elves ×”×™×” הרבה יותר רציני מהשתשעות חצרנית ורומנטית. טולקין, שהכיר את האגדות האלו יותר טוב ממני, ידע היטב שהמשמעות שלהם היתה אחרת לגמרי, מיתית יותר, אפילה יותר. בני הלילית היו יצורים שפעם האמינו בהם וסביר להניח שהיתה להם היסטוריה מגובשת ותפקיד מרכזי במיתולוגיה.

לחלק מכם זה יישמע די טריוויאלי ולחלק מכם זה יישמע די מצחיק. אבל כן, פעם האמינו בבני הלילית וזה לא היה כל כך מזמן. על מנת להוכיח את מה שאמרתי בנוגע לאמונה בבני הלילית, אספר על מקרה שהתרחש בשנת 1895. אישה אירית בשם בריג'יט קלירי (Bridget Cleary) נרצחה בידי בעלה ולפחות תשעה קרובי משפחתה לאחר שעברה התעללות קשה. בעלה היה משוכנע שאשתו נחטפה על ידי פיות שהותירו משנה צורה במקומה. הוא וקרובי משפחתו התעללו ב'משנה הצורה' כדי לשכנע את הפיות שתחזיר את אשתו. לבסוף 'משנה הצורה' נרצח והבעל חיכה במשך מספר לילות ליד צומת דרכים על מנת שהפיות יוכלו להחזיר לו את אשתו.

המשפט הזה זכה לסיקור רב בעיתונות של אותה תקופה. ואם זה לא מהווה הוכחה שאפילו בזמנים המודרניים המשמעות המקורית והאפילה של ה-Elves נשמרה בפינות נידחות של העולם. אני לא יודע מה זו הוכחה.

טולקין ×”×™×” כמובן ער למשמעות המקורית, וגם למקרה הרצח שהזכרתי קודם לכן. כמו במקרה המלך שיב. אני בטוח שגם אצלכם ×–×” מגרה את הדמיון – יצורים לא אנושיים, שפעם האמינו בהם וששימשו באינספור יצירות ובאגדות. כיום נותר מהם רק השם ומעט מזעיר באגדות ובמיתוסים שלא רבים מכירים. טולקין רצה להפיח חיים בעצמות היבשות ויצר מחדש את המשמעות של בני הלילית.

יצירה מחדש היא לא השאלה של השמות אלא הכנסת חיים חדשים בצורה שתשתלב עם המשמעות המקורית. שוב, הודות לעבודתו של כריסטופר טולקין, אנו יכולים לראות את הניסיון ×”×–×” במלואו כפי שהוא הובא בשני הכרכים הראשונים של ההו"ם – מה שמכונה Book Of Lost Tales או בול"ט. בשני הכרכים האלו טולקין כותב לראשונה את המיתולוגיה של עולמו. הכתיבה מתקיימת בגיל 21 בערך והיא מאד יצרית ובוסרית, שונה מאד בהרבה אופנים מהמיתולוגיה שאנו מכירים כסילמריליון המאוחר וכמובן שונה בתכלית השינוי משר הטבעות. במיתולוגיה זו, הראשונה שטולקין יצר, מתואר סיפורם של בני הלילית וטולקין משתמש גם במילה Elves וגם במילה Fairies לתיאור אותם יצורים. בסופה של אותה מיתולוגיה, טולקין מתאר תהליך מפורט וארוך שבו בני הלילית או הפיות העזות הולכים ונקלשים, הולכים וקטנים לצורה של הפיות המודרניות שהוא הכיר. אותם יצורים קטנים של שייקספיר ושל ספנסר שמופיעים שוב ושוב בסיפורים של המאה ×”-18 וה-19. מלבד זאת, טולקין מחבר את המיתולוגיה שלו באופן חד משמעי להיסטוריה של אנגליה עצמה! ובכך באמת כותב סוג של מיתולוגיה לאנגליה שבה הוא מסביר לא רק את ההיסטוריה אלא משחזר את המשמעות האבודה של הפיות ועוד דואג ליצור תהליך שיאחד בין המשמעות הקיימת כיום – הפיות כיצורים חמודים למשמעות שהיתה בעבר – הפיות כיצורים מיתיים.

שנים מאוחר יותר, טולקין זנח את החיבור הזה והמיתולוגיה שלו, יחד עם דעותיו, השתנתה. לא עוד חיבור לפיות החמודות אלא התנגדות מוחלטת להן. בני הלילית אכן הולכים ונעלמים, אבל באופן אחר לחלוטין והחיבור החד חד ערכי בין המיתולוגיה של טולקין להיסטוריה של אנגליה נעלם גם הוא. אבל מה שחשוב הוא שבתהליך יצירת בני הלילית אנו יכולים לראות באופן ברור כיצד הבחירה בשם Elves לא היתה מקרית אלא נבעה מהרצון העז של טולקין לשחזר את המשמעות הרבה שהיתה ליצורים אלו. העובדה שהמשמעות של אותם Elves בתרבות האנגלית נכחדה ברובה למעט איזכורים בודדים פה ושם (לרוב במיתולוגיות לא אנגליות) גרמה לו ליצור אותה מחדש.

דוגמא נוספת ומרתקת ליצירת משמעות מחדש נמצאת בשר הטבעות. כריסטופר טולקין מאפשר לנו הצצה מרתקת לתוך תהליך יצירת שר הטבעות באמצעות כרכים 6-9 בהו"ם. שם מובאות הטיוטות של שר הטבעות לפי סדר כרונולוגי באופן שמאפשר לנו לראות כיצד היצירה נוצרה והדמויות התפתחו. זה לא סוד גדול ששר הטבעות החל כסוג מסוים של המשך להוביט אך ככל שהתמשכה כתיבתו הפך לקודר יותר ורציני יותר. למי שמעלעל בטיוטות, קל לראות כיצד הספר הולך ונהיה כבד ראש יותר.

בשלב מסוים, טולקין חזר לאחור ושכתב חלק גדול מהפרקים הראשוניים. השכתוב לא ×”×™×” כל כך עלילתי אך כלל שינויים רבים בניואנסים. רבים חושבים שהפרקים הראשונים של שר הטבעות הם קלי דעת. הם היו הרבה יותר משועשעים בגרסות הראשוניות. הגיבור הראשי של הטבעות לא נקרא פרודו אלא נקרא בינגו. ללא ספק שם הולך להמשך של הרפתקאות בילבו. אותו בינגו הוא שונה לגמרי מפרודו. הוא מתעלל ב"נמסיס" שלו – האיכר מאגוט, הופך לבלתי נראה ואוכל לו את הפטריות. הוא צוחק הרבה יותר, מבודח הרבה יותר והרבה פחות כבד ראש.

באמצע הכתיבה, כאשר שר הטבעות הפך לרציני הרבה יותר, טולקין במודע שינה את שם הגיבור לפרודו. נשאלת השאלה למה? טולקין שינה כמה וכמה וכמה פעמים את השם של חלק מהגיבורים בחלק מיצירותיו. ביאורן למשל ×”×™×” Medwed בהוביט. גאנדאלף נקרא בלאדורת'ין ושמו של סמוג ×”×™×” Pryftan. בכל המקרים השינויים לא היו מקריים אלא נעשו בכוונה ודרשו מטולקין מאמץ רב. בימים שלפני מעבד התמלילים הממוחשב ופקודת ×”-Search&Replace, להחליף של דמות ×”×™×” לא דבר של מה בכך. אם טולקין החליף שם של דמות, דעו לכם שהיתה מאחורי ×–×” סיבה. ולדעתי, לא במקרה טולקין החליף את שמו של בינגו, הגיבור הראשי לשם פרודו. לכאורה השם פרודו חסר משמעות בדיוק כמו בינגו או בילבו – שמות עליזים, חסרי משמעות מובהקת, שהם תולדה של סיפור משעשע לילדים. אך מאחורי השם פרודו יש היסטוריה רבת שנים. השם פרודי או Fróði מופיע בכמה וכמה אגדות – כולל האדה של סנורי סטורלסון וכמובן אזכור בביוולף שכאמור מלא באזכורים כאלו. לא ידוע הרבה על אותו פרודי מסתורי מלבד העובדה שהוא ×”×™×” מלך או שליט נערץ ובתקופתו ×”×™×” שלום ארוך שנים. בעבר אכן היתה לו חשיבות רבה – עובדה שהוא נכנס לביוולף ול-prose edda ועובדה היא שעד היום יש אנשים במדינות סקנדינביה שנקראים פרודי! אבל למה הוא ×”×™×” כל כך חשוב? מה הוא עשה על מנת להיזכר עד ימינו אלה? בדומה לבני הלילית ובדומה למלך שיב – מדובר בתעלומה. לא סתם טולקין הלך ושינה את השם באמצע ודווקא לפרודו – מדובר ×”×™×” בהענקת משמעות למשהו שהיתה לו משמעות אבודה. כעת לפרודו יש שוב משמעות וחיים חדשים. מהרגע שהשם שונה לפרודו (או קצת לפני כן) אנו יכולים לראות שינוי חד בתמה של שר הטבעות – מיצירה שהיא סוג ההוביט 2 ליצירה שהיא עמוקה הרבה יותר.

אני לא טוען כמובן שהניסיון לתת משמעות לשם 'פרודי' ×”×™×” המניע של טולקין ביצירת שר הטבעות – אך הרצון לתת משמעות לשם פרודי ×”×™×” קיים אצל טולקין וייתכן שגרר אותו להפוך את בינגו לדמות שאנו מכירים כיום ×›'פרודו'. לשם העתיק שנודע רק באגדות יש לפתע משמעות חדשה – משמעות שבאמת שייכת לאנגליה.

חשוב להבהיר שאני לא טוען שתמיד טולקין בחר בשמות שלו על מנת להעניק משמעות חדשה. טולקין העניק שמות לאלפי דמויות ומונחים. לא לכולם הוא רצה להעניק משמעות. ניקח למשל את סאם גאמג'×™ – למרות שמדובר בשם עם משמעות והשתעשעות מסוימת – אין כאן ניסיון ליצירה מחודשת של משמעות. ×›× "ל לגבי הוביטים שמשמעות השם שלהם נלקחה מהמילה 'הוב' באנגלית עתיקה. יש הבדל בין משמעות לשם לבין שם כטריגר יצירתי. שם כטריגר יצירתי יכול להיות משהו עם משמעות ליוצר אך לא הטריגר שלו ליצירה – אם ניקח את הגמדים כדוגמא. טולקין הכניס את הגמדים בשלב מוקדם מאד ללגנדאריום שלו. הוא לא עשה את ×–×” על מנת להעניק משמעות חדשה לגמדים שלמרות שחלק גדול מהסיפורים שבהם הם השתתפו אבדו, חלק גדול מהם כן שרד והם הופיעו תמיד בספרי ילדים וגם בספרי מבוגרים פנטסטיים ובמיתולוגיות שונות. ללא ספק הגמדים הסעירו את דמיונו של טולקין והוא אכן השתמש בהם ביצירה שלו – אך אי אפשר לומר שהם היו טריגר ליצירה כלשהי כמו במקרה של המלך שיב או הכנסתם שינתה את היצירה כמו במקרה של פרודו. הם היו שם, טולקין השתמש בהם. מאוחר יותר הוא גם ×”×¢×– לשנות את המשמעות שלהם מדמויות שהן יותר אפלות לדמויות חיוביות (רחמנא ליצלן) אגב, השינוי ×”×–×” קורה מיד לאחר כתיבת ההוביט – כך שאפשר לומר שטולקין הושפע מהיצירה שלו.

מתי יודעים שמונח כלשהו הוא מונח שטולקין רצה ליצוק בו משמעות? זו שאלה מעניינת. ספרות היא לא מדע מדויק, וגם כאשר אנו נסמכים על עשרות ומאות מסמכים של טולקין, קשה לענות עליה. באופן עקרוני ישנם מספר כללי יסוד שאפשר להצביע עליהם:

  1. המונח נמצא במיתולוגיה האנגלו-סקסונית או כל סיפור אחר שטולקין אהב והכיר עוד לפני הכתיבה. זה חשוב כי לא מעט פעמים ראיתי מחקרים שלמים שנסמכו על מקורות מעניינים שטולקין כלל לא הכיר.
  2. מעט מאד ידוע על משמעותו המקורית של המונח. המלך שיב הוא דוגמא מצויינת למה שגירה את הדמיון של טולקין לצקת מחדש משמעות. גמדים – פחות, כיוון שיש המון מידע על משמעותם המקורית.
  3. טולקין טרח לשמר לפחות חלק מהמשמעות המקורית ולשלב אותה במשמעות החדשה. כלל זה חשוב על מנת שלא נתבלבל בין השראה לרצון אמיתי לצקת מחדש משמעות.

גם הכללים האלו אינם מתמטיים, וחשוב להדגיש שהרצון ליצוק משמעות הוא לא הסיבה היחידה שבעטיה טולקין רצה ליצור – אבל זה כן מניע מעניין שרואים אותו במגוון היצירות של ג'.ר.ר טולקין ובמיוחד ביצורים האהובים עליו ביותר – בני הלילית.

זעקת הדור האבוד – על סטפן צוויג וטולקין

תמליל הרצאה שנערכה בכנס מיתופיה 2009

רבים לפני ניסו לפצח את תעלומת הקסם שיש בשר הטבעות. טולקינאי בשם אילן שמעוני אף ערך על כך הרצאה שבה הוא ניסה להבין מהיכן הפופולריות של שר הטבעות מגיעה. גם אם נתעלם ממה שאנו קוראים לו 'הקהילה הטולקינאית', שר הטבעות מצליח שוב ושוב להבחר כאחד הספרים האהובים והמשפיעים ביותר בדורנו.

התהיה למה שר הטבעות 'עושה לנו את זה' היא תהיה שלא תפתר בהרצאה הזו וגם לא נפתרה בהרצאה של אילן שמעוני ובהרצאות אחרות. טולקין ידע איך לכתוב ולכתוב היטב ושלט בפרטי העלילה באופן מופתי. כמלומד הוא ידע לטוות גם סיפור עלילה טוב אך גם שמכיל גם משמעויות רבות ושניתן ללמוד ממנו רבות על נפש האדם ועל החברה בכלל. אני ברשותכם אשפוך אור על אספקט נוסף של שר הטבעות שאולי מעטים מכם חשבו עליו – שר הטבעות כמייצג של המאה העשרים.

רבים דיברו וכתבו על אלגוריות שונות שיש בין אירועים שונים במלחמת העולם הראשונה והשניה לאירועים בשר הטבעות. טולקין עצמו הכחיש את העניין אך אין ספק שמוטיבים מהמלחמות השונות שטולקין חווה אותן על בשרו נכנסו לשר הטבעות באופן בלתי מודע. דוגמאות טובות לכך ניתן למצוא במאמר 'על טולקין והמלחמות' שיש בנומנור. אבל אני לא מדבר על מוטיבים או על אלגוריה. אני טוען ששר הטבעות הוא יצירה של המאה העשרים, שהיתה יכולה להכתב רק במאה העשרים על ידי מישהו שחי במאה העשרים. בגלל זה היא כל כך משמעותית בשבילנו כי כמעט כולנו הם ילידיה של המאה הזו.

טוב, את זה קל להגיד, אבל איך בדיוק אדגים את דברי? הדבר הכי קל היא להשוות את טולקין, שלפי דעתי הוא אחד מדובריה הרהוטים והבהירים של המאה העשרים לסופר בן דורו שגם לו יש משהו לומר על המאה הארורה ביותר בהיסטוריה האנושית. קווי דמיון משותפים בין שתי יצירות שאחת מהן אנו מכירים בתור שר הטבעות ואת השניה אנו מכירים בתור יצירה שאומרת משהו על המאה העשרים יעזרו לנו להראות שגם שר הטבעות הוא יצירה של המאה העשרים. ובכן, יש בעיה בהשוואה הזו

חלק גדול ממי שיצרו את 'ספרות התגובה' של המאה העשרים הם יותר צעירים מטולקין – אני מתכוון לג'ורג' אורוול (1984) למשל, או ריי ברדבורי (פרנהייט 451), ג'וזף הלר (מלכוד 22) ושלל סופרים אחרים שכתבו ספרות מחאה נוקבת אחרי מלחמת העולם השניה. הספרים של הסופרים האלו, שבהחלט אומרים משהו על המאה העשרים – נכתבו ברובם אחרי מלחמת העולם השניה על ידי יוצרים שנולדו ברובם לאחר מלחמת העולם הראשונה. למה זה כל כך חשוב? בגלל השינוי המהותי בין העולם שהיה לפני פריצת מלחמת העולם הראשונה לבין מה שהיה אחריה. מלחמת העולם השניה היתה האירוע המחריד ביותר בהיסטוריה האנושית עד כה, אך מסתבר שדווקא מלחמת העולם הראשונה יצרה שבר אדיר ונורא בתודעה. אותה מלחמה שזכתה בפי הדור שחווה אותה בשם 'המלחמה הגדולה' ריסקה עולם שלם שקדם לה. מה היה העולם הזה? מי היו שוכניו ומדוע הוא היה כל כך שונה מהעולם שהיה אחרי מלחמת העולם הראשונה?

קשה למצוא עדים או עדויות, במיוחד בעברית, לעולם הישן. הקול הבהיר של אותו עולם עם ערכים, כבוד וסדר נעלם. הקורא הסביר, זה שאינו בעל תואר בספרות שיחפש מידע על העולם העדין הזה יוכל לקבל מידע בעברית רק מספרה של ברברה טוכמן 'המגדל הגאה' שמספר בצורה חיה על עולם שנדמה לנו היום כעולם של מדע בדיוני. שלל העדויות והזעקות של הדור שעבר את מלחמת העולם הראשונה מופיעים בספר 'במערב אין כל חדש' של אריך רמרק שיש בינו לבין שר הטבעות לא מעט השוואות שאדון בהם בהמשך. אבל רמרק הוא יוצא מן הכלל, למעט ספרו המופתי, לא נותר כמעט זכר בתרבות הפופולרית לקולו של הדור.

לפני כשנתיים בערך, סבא שלי החל בקריאת שר הטבעות ובשיחה שהתגלגלה בעקבות הקריאה שלו, הוא הפתיע אותי ואמר לי שהוא מכיר סופר שכותב כמעט כמו טולקין. כמובן שהופתעתי במיוחד כאשר סבא שלי נקב בשמו של סטפן צוויג. סטפן מי?

אז כמה מילים קצרות מאד על סטפן צוויג. סטפן צוויג נולד בשנת 1881 בוינה. הוא היה יהודי אך לא יהודי מאד אדוק. בנוסף להיותו סופר, מחזאי ופובלציסט מהשורה הראשונה, סטפו צוויג היה 'קוסמופוליט', מילה שאיבדה מהמשמעות שלה היום. מהקריאה שלי בכתביו התברר שהיה אדם בהיר מחשבה ואינטלקטואל חריף עם כושר ביטוי שזועק גם מבעד למטפחת התרגום. יתרה מכך, מלבד כתביו המוכרים שעליהם אפשר למנות את הביוגרפיה על ז'וזף פושה (אתם בטח תוהים מי זה, מדובר בפוליטיקאי צרפתי מתקופת נפוליאון ולא, הביוגרפיה הזו מרתקת ותשאיר אתכם בפה פעור) הוא גם טרח לכתוב אוטוביוגרפיה שתורגמה לעברית. אחרי שקראתי את האוטו-ביוגרפיה הזו היתה לי את החתיכה החסרה בפאזל – המפתח להבנה של אותו עולם אבוד.

שם האוטוביוגרפיה הוא 'העולם של אתמול' ובו צוויג מספר על העולם שהוא הכיר. צוויג היה אינטלקטואל אמיתי, אזרח העולם. מקבילה מעניינת של טולקין שהיה גם הוא אינטלקטואל אך בריטי מאד. בעוד שטולקין היה קתולי, צוויג היה יהודי אך אתאיסט שלא שם את אלוהים והאמונה בראש מעייניו. גם לצוויג היה כשרון לשפות אך כאשר טולקין עשה את צעדיו הראשונים בעולם האקדמיה, צוויג כבר היה סופר מפורסם למדי שהסתובב ביבשת אירופה ופגש אינספור אמנים ואנשי רוח מפורסמים. מהאוטוביוגרפיה שלו עולה תמונה בהירה של מה שאיבדנו במלחמת העולם הראשונה.

אני אתן דוגמא קצרה. בתחילת ספרו צוויג מספר על העולם שהיה – עולם מסודר, שבו לכל איש יש את מקומו ולכל דבר יש מטרה. עולם של חוק וסדר שאינו נאכף בברוטליות. עולם שבו למשל אדם יכול היה לעבור ממדינה למדינה ללא ביקורת דרכונים, ויזה ומשטרת הגירה. עולם של תרבות. הוא גם מספר על ההלם שגרמה המלחמה לאותו עולם. לא כמשתתף או כחייל, צוויג לא היה חייל במלחמת העולם הראשונה, אלא כאינטלקטואל שעמד מן הצד. בעצב הוא מצייר את החיים שהיו, את גלותו של הקיסר, את ההתפוררות החברתית בעקבות מלחמת העולם הראשונה. הוא לא חוסך ביקורת מאותו עולם ישן, אך הוא כותב עליו עם המון צער. צער שהזכיר לי יותר מכל את הצער הרב שיש בשר הטבעות. צער על מה שהיה וחלף ולעולם לא ישוב עוד.

"והנה, ב-28 ביוני 1914 נורתה היריה ההיא בסרייבו, ושברה כהרף עין לרסיסים, ככלי חרס ריק, את עולם הבטחון והתבונה היוצרת, שבו חונכנו, גדלנו והיינו בני בית".

העולם של אתמול עמ' 161

אין לנו דרך לדעת מה טולקין חשב הוא הרגיש באותו יום בשנת 1914. טולקין לא הואיל בטובו להשאיר ביוגרפיה מסודרת והמכתבים שופכים מעט מדי אור על אותה תקופה. אך אותה תחושת עצב ושברון לב על תקופה שהסתיימה אמורה להיות מוכרת לקוראי שר הטבעות במגוון הזדמנויות. העצב של בני הלילית על עולמם שהולך ונעלם, העצב של פרודו. התחושה שלא משנה מה שנעשה, השינוי נעשה. העולם של אתמול אינו חף מביקורת. גם טולקין מבקר את העולם שהיה. הפלך קרתני, לבני הלילית חטאים אינספור, אך הם עדיין מייצגים עולם ישן יותר, יפה יותר. הנוסטלגיה שיש בשר הטבעות היא לא אסקפיזם – היא תחושה טבעית של מי שחווה את התקופה הנהדרת שלפני מלחמת העולם הראשונה. תחושה שמתוארת בספרו של צוויג באופן ברור ובהיר מאד.

בעוד שצוויג מתאר היטב את מה שהיה לפני מלחמת העולם הראשונה. למתרחש במהלך המלחמה מתווסף עוד קול בהיר אחד וזהו קולו של אריך מריה רמרק. נכתבו אינספור חוויות וסיפורים על מלחמת העולם הראשונה. אך דומה שספרו של רמרק, במערב אין כל חדש, מתעלה על כולם והעובדה שגם לאחר 90 שנה הוא נצרב בתודעה. רמרק כותב את סיפורו של חייל במלחמת העולם הראשונה ומצליח ליצור ספר הרבה יותר אוניברסלי. גם בינו לבין טולקין יש לא מעט קווי דמיון. תחושת האחווה והרעות של החיילים אפילו משני צידי המתרס. תחושת האימה והפחד. ישנו עוד מאפיין משותף – שנאת המלחמה. רק מבקרים טפשים יכולים לומר אחרי המונולוג של סאם למשל ואחרי תיאורי ההרס שטולקין אהב מלחמה. טולקין שלל את המלחמה מכל וכל – אך בניגוד לרמרק שכתב על מלחמת העולם הראשונה בלבד, טולקין היה גם במלחמת העולם השניה שרק אוויל או פוסט-מודרניסט יטען שלא היתה מלחמה צודקת. בניגוד לרמרק אצל טולקין מוצגת מלחמה צודקת, אך עדיין הלוחמים בה מוצגים במלוא אנושיותם.

אני לא אכנס עמוק יותר להשוואה בין רמרק לטולקין כיוון שכבר דשו בהשוואה הזו שוב ושוב וגם כי הבנו כבר את הדמיון בין שתי היצירות. רמרק מדבר על חיילים אמיתיים. טולקין מדבר על בני לילית, הוביטים ובני נומנור. עולה השאלה, למה טולקין בדיוק מעדיף לברוא מציאות דמיונית על מנת לדבר על תקופתו? הזכרתי קודם לכן את ג'ורג' אורוול וברדבורי שרק אוויל יבוא ויגיד שספריהם הם לא ביקורת חברתית שרלוונטית לימינו אלו. שני הסופרים האלו העדיפו לברוא מציאות דמיונית ועתידנית סביב הרעיונות שלהם. טולקין העדיף לברוא מציאות דמיונית בעבר סביב הרעיונות שלו. מעניין שדווקא לטולקין קוראים אסקפיסט.

גם ברדבורי וגם אורוול מדברים על המאה העשרים, אך מנקודת השקפה שונה מזו של טולקין ומזו של צוויג. בעוד צוויג, ובמידה מסוימת טולקין, מבכים את העבר. ברדבורי ואורוול מסתכלים על העתיד. ומה קרה לצוויג? צוויג המשיך בחייו גם אחרי מוראות מלחמת העולם הראשונה, עם כל העצב על מה שחרב הוא מתמלא תקווה לעתיד שיהיה אולי טוב יותר בצד הצלחה מקצועית מעוררת השתאות. התקווה של צוויג, כמו התקווה של פרודו לחיים שלווים בפלך מתנפצת. צוויג נמלט לברזיל ושם רואה בעיניים כלות כיצד אירופה, מולדתו הרוחנית, שוקעת בהרס. כפי שהוא עצמו טוען:

"אירופה, מולדתנו, שלמענה חיינו, הרוסה לזמן רב, עד הרחק מעבר לתחום חיינו. החל משהו אחר. זמן חדש."

(העולם של אתמול עמוד 317).

החליפו את השם 'אירופה' ב'פלך' ותקבלו משפט שהיה מרגיש בנוחות אצל פרודו, הגיבור של טולקין שגם הוא הבין שכל מה שהוא עמל וחי בשבילו נהרס לנצח. גם אם יהיה זמן חדש, הוא יהיה אחר. כפי שאמרתי, הדמיון המדהים בין התחושה שאתה מקבל מקריאת האוטוביוגרפיה של צוויג לקריאת שר הטבעות מוכיחה יותר מכל עד כמה שר הטבעות הוא סיפורה של המאה העשרים. סטפן צוויג, כבר מעל גיל 50, שם קץ לחייו בשנת 1942 יחד עם אשתו.

צוויג הוא בבואת מראה של טולקין. אם טולקין היה נולד גרמני ויהודי, סביר להניח שהוא היה דומה מאד לצוויג. ללא ספק שני האישים חלקו רבות מלבד תאריך לידה דומה. שניהם היו אינטלקטואלים אירופאים. צוויג מספק לנו תחליף אוטוביוגרפיה של טולקין והצצה למה שסביר להניח שטולקין חש.

קריאה באוטוביוגרפיה של צוויג מזכירה מאד את שר הטבעות. אך בעוד שצוויג בוחר לספר את סיפור חייו וסופרים אחרים מעדיפים לספר את סיפורם דרך מציאות בדיונית. טולקין בחר לספר לנו את סיפור המאה העשרים כפי שהוא רואה אותו באמצעות מציאות בדיונית שמתקיימת בעבר.

הרפתקאות טום בומבדיל – סיכום סדרת המאמרים

עברנו 16 פואמות, הגיע הזמן לסכם את המסע שעברנו ביחד ולראות מה בעצם עשינו.


בפאנל חוקרים שהתקיים בריוונדל חנוכה 2007 אמרתי בפאנל שככל שחקרתי יותר את יצירותיו של טולקין כך אני מרגיש שכל יצירה קשורה לשניה – לא בקשר המסורתי של 'כן לנגדאריום/לא לגנדאריום' וניסיון למצוא פרטים קוהרנטיים המגלים יותר על שר הטבעות והסילמריליון אלא בהקשר חדש: יצירות ששייכות לזרם יצירה אחד, בהיר וברור מאד.

ככל שהתקדמתי במחקר גיליתי שהחלוקה המסורתית שעשינו לא נכונה. ד"ר ורילין פלייגר קישרה בין פואמה בטום בומבדיל לשר הטבעות, למסמכי מועדון הרעיונות ולסיפורי המסע בזמן בספרה Question of Time וקישרה אפילו בין יצירות רחוקות יותר ב Interrupted Music. חוקרים כמו דאגלאס אנדרסון (ההוביט המואר), האמונד וסקאל הראו לי שאפשר לומר דברים חשובים ומופלאים דרך יצירות אחרות.
Tolkien Reader's Guide היה אחד מכלי המפתח בתפיסה הזו, לפחות עבורי. האמונד וסקאל יצרו ספר עב כרס ומרשים מאד שמכיל את מלוא הרפרנסים על מכלול יצירתו של טולקין. לא עוד ספר המוקדש ליצירה אחת (כמו ה annotated למיניהם) אלא ספר שמאפשר לראות בצורה בהירה רפרנסים ליצירות שונות ומשונות תחת אותו ערך.

כאשר כתבתי את ההודעה בפורום דיונים על - The cottage of Lost Play הסתייעתי רבות בספר זה והצלחתי לקשר בינו לבין רובראנדום, מסמכי מועדון הרעיונות, סיפור המסע בזמן מהכרך החמישי של ההיסטוריה וכמובן – שר הטבעות. הקישור הזה אפשר לי לומר דברים משמעותיים על כל אחד מהם.

 

אני כבר לא מפריד בין היצירות השונות של טולקין ומדרג את חשיבותן (ובכך מנסה למצוא רק קשר לשר הטבעות או לסילמריליון) הרבה יותר פשוט להסתכל על היצירות של טולקין כעל מכלול אחד. לא רק בגלל שכתב אותן אדם אחד אלא בגלל שהרעיונות, התמות והמוטיבים זהים גם ביצירות בעלות אופי שונה לחלוטין ומאפשרים לי לומר דברים משמעותיים על כולן. אני מקווה שהצלחתי, בסדרת המאמרים הזו – לגרות את המחשבה של מי שקרא ולגרום לו להבין ש'טום בומבדיל' הוא לא סתם ספר ילדים אלא חלק מהיצירה של טולקין, שמאחורי כל פואמה ופואמה יש מחשבה, תכנון וזמן ומאמץ שהושקעו בה.

 

ניתן ללמוד כמעט מכל פואמה על יצירה אחרת, ואני לא מתכוון רק ל'פעמון הים/לוני' או ל'ספינה האחרונה'. גם בפואמות כמו 'קפריצב' או 'פרי וינקל' אפשר ללמוד על זרם היצירה של טולקין: מוטיבים, רעיונות ומחשבות שאם הם צצו בפואמה אחת, סביר להניח שהם יצוצו ביצירה אחרת: כל היצירות קשורות אחת לשניה – בלי קשר להגדרה שרירותית זו או אחרת.

 

אני מקווה שעכשיו איש לא יזלזל בשום יצירה טולקינאית – אפילו במכתבי חג המולד או ב Bilbo's Last song. מכל דבר אפשר ללמוד משהו, מכל יצירה אפשר לגזור רעיונות מעניינים ומעוררי השראה.

 

ביבליוגרפיה:
השתמשתי בספרים הבאים על מנת לכתוב את סדרת המאמרים:

1.             Tolkien Reader's Guide של האמונד וסקאל – שני ספרי מחקר (כרונולוגיות ואינדקס) מדהימים בהיקפם שמומלצים מאד מאד לכל טולקינאי חוקר. לולא הם, לא היו מאמרים.

2.                   Question of Time של ורילין פלייגר – במיוחד בהקשר ל'לוני'. גם הוא ספר מחקר מומלץ ביותר.

3.                   Annotated Hobbit של דאגלאס אנדרסון.

4.                   Annotated Lord of the Rings – של האמונד וסקאל.

5.                   ספר הפיות האדום – אנדרו לאנג וכן האנתולוגיה של Tales before Tolkien שערך דאגלאס אנדרסון.

 

הרפתקאות טום בומבדיל – פואמה 16 – הספינה האחרונה

'הספינה האחרונה' היא הפואמה האחרונה בספר. אני אביא את התרגום היפה של דני אורבך לפואמה:

אל השחר נשאה מבטה פִירִיאֵל,

ושלוש לפנות בוקר- שעון מצלצל,

עת הלֵיל האפור לאיטו כך ידעך,

וחמה תעלה לאיטה ממזרח,

תרנגול מרוחק של זהב לה יקרא,

האפילו עצים בצללים ואורה,

וציפור מקדימה אורת בוקר צעיר,

בציוץ ושירת טרם שחר תעיר.

ובינות לעלים רוח קל וקריר,

שבדי אילנות בזהב אור יסעיר.

ותשקיף מחלון על האור הגובר,

על העשב הרך שבזְהַב טל זוהר,

וזאת עד כי היתה לאורה ממשלה

עלי ארץ, עלה ופיסת יום תכולה.

ותאוץ לה חיש קל במורד מדרגות,

ממפתן משכנה שתי רגליה דולגות,

בכר דשא בוהק מטללים היא ריקדה,

בדילוג קל הגיעה לשפת הגדה.

ויזהר דש בגדה באור אבן יְקַר,

חיש קלות פיזזה עד לשפת הנהר.

על גבעול ערבה ירוקה נשענה,

והביטה בנוף המקסים כתמונה.

ממרום השלדג אז צלל כברק,

וכחול הנהר כראי החלק

יִבַּקָע בהבזק של מי נתז קרירים,

ותשמע ממרום קול שירת ציפורים.

יֵרַקְדוּ עשבים לקול רוח עדין,

ומלא הנהר בפרחים כסדין.

ולפתע בין מים ובין אדמה,

קול שירה היא שמעה העולה ברמה,

מסוער וחופשי שיערה הגולש,

על כתפיה בבוהק השחר כאש.

ותשמע את הקתרוס ונבל מרהיב,

ושירה הצלולה כיומו של אביב,

כינורות, חלילים וקולות צעירים,

כדנדון פעמון מרוחק ניעורים.

לעיניה ספינת משוטים בהירה,

בנהר שייטה ובאור מזהירה,

כה לבן חרטומה, מעצי ארזים

עת מימי תכול צלולים משוּטַה ניתזים.

וישחו ברבורים לבנים בקדמה,

קול שירת ספנים מתוקה ברמה.

בני לילית הם, שלושה, יפי תואר, גבוהים

בשיער מתנופף וזהוב נישאים

וחותרים ברכות, לראשם עטרות,

עטויים בגלימות ירוקות בהירות.

וקלות ידיהם ככנפי הציפור,

על הנבל פרטו בפיוט לאמור:

"כה נאה היא הארץ עוטת הירוק.

ציפורים בה יפליאו שירן המתוק.

ולוואי וימים של חמה בהירה,

יזכוה בשלל נפלאות ואורה,

יִפַּתְחוּ הפרחים בהדר תהילה,

בזהב שדות דגן וקמה מבשילה".

"איה תפליג אונייתכם, הו ספנים נאים?

האם ליער עד נסתר בינות לעפאים?

שמא לצל צפון קודר וערפילי יגון

לשוט בינות איי ציה ושם בדד לשכון?

חופי הסלע הבודד במרחבים אי שם,

הפלג לצד שחפים צווחים בינות גלי הים?"

"לא כך יהי", אמרו הם לה, "בדרך אחרונה

נפליג מאלה החופים בשיר ומנגינה.

מחוף נמל אפור בהיר במרחבים אי שם,

לשוט נרהיב הרחק הרחק למחוזות הים,

גלי צללים מרוחקים בארץ מכורה,

שבה יצמח עוד עץ לבן בבוהק האורה.

מולדתם של בני לילית בחוף האחרון,

כי שם יקרא לנו הרחק קולו של פעמון.

שלום לארץ תיכונה! למרחבים תכולים,

אי אור זהב בוהק לעד על קצף הגלים,

ושם כוכב אֵלִים בודד בשחק רם ייכון,

זוהר לעד על מרחבי החוף האחרון.

לשם נפליג! ובמהרה חופי תמותה מרים,

בהם עלים נושרים מעץ, גוועים מעברים,

אורת ירח וחמה דוהים באופל מר,

ועלטת יגון עולה מאופל צל ההר,

ניטוש לעד ולעולם! כי ממעמקים,

בני עמנו לנו שם קוראים ממרחקים".

לרגע קט חדלו משוּט, קפאו במי נהר,

ובוהַק עיניהם מולה בנוגה קר יזהר.

"הסכיתי, בת האדמה, שמעי את קריאתנו!

הו פיריאל! הו פיריאל! עצרנו משוטינו!

ליבך הטי, עלמה נאווה, מקום אחד נותר,

חיש קל עלי על הספינה, הַפְלֵג בצל נהר

למערב עם בני לילית, כי דוהרים ימייך

חולפים כצל במהרה ומתקדרים שמייך.

אחת נקרא לך, הו עלמה, אחת ואין שנית,

כי בת אדם את, אך יופייך זוהר כבת לילית".

ופיריאל מגדת נהר המה ליבה כים,

השקיפה על ספינת לילית וחרטומה הרם.

העזה רק אחת לצעוד, אחת ואין שנית,

הרחק שקעה רגלה בבוץ מספני לילית.

"זאת לא אוכל!", היא זעקה, אחר דום נעלמה,

"לא, לא אוכל! נולדתי כאן כבת האדמה!".

נוּגַה במעלה משעול הביתה היא חזרה,

בגלימתה גוועה אורה של אבן יקרה,

בצל הגג כבד מנשוא לבשה סרבל תפוח,

ולא עוד שיערה חופשי ומתבדר ברוח.

צמות קלעה מחלפותיה ולמלאכה,

בלב כבד וגֵב כפוף בדרך כך הילכה.

לא עוד תזרח אורת חמה על אחו בשלווה,

ירד מחשך על פיריאל ואור ליבה כבה.

שנים חולפות עד לאין קץ במי יובל נהר,

ימים של שמש בהירה, לילות לאין מספר.

תוסיף הרוח להרעיד את שלל עשבי הים,

ענן לבן עוד מרחף במרחבים אי שם.

אך לא עוד ספני לילית יפליגו בנהר,

במי תמותה כקדם אז, כי גורלם נגזר,

נמוגו מלבב אנוש ואף נשכח זכרם,

ברַחָבֵי ארצות אדם גווע לעד שירם.

בקצרה, השיר מספר על פיריאל (בשפת בני לילית – בת תמותה) שרואה ספינה של בני לילית ששטה למערב, בני הלילית מזמינים אותה לעלות לסיפון. היא נעתרת להזמנה אך לא יכולה לעלות על הספינה ולהפליג למערב. היא חוזרת לעולם, שהפך לקודר ופונה לעיסוקים היומיומיים המשמימים.

הפואמה הזו מדברת בעיקר בעד עצמה – ניסיון של בת תמותה לצאת אל המערב שנבלם על ידי האדמה עצמה. בני הלילית עוזבים והיא עוברת מטאמורפוזה, מבת תמותה צעירה לאישה מבוגרת, קלועת שיער החובשת רדיד חום ועובדת בבית מלא הצללים. תחושת האובדן המועברת בפואמה היא אמיתית ומתחברת יפה עם תחושת האובדן שכולנו מרגישים בשר הטבעות, כשבני הלילית וכל מה שיפה וקסום עוזבים את הארץ התיכונה.

גם ל'ספינה האחרונה' יש פואמה מקדימה שנכתבה על ידי טולקין בשם 'פיריאל' שפורסמה ב The Chronicle of the Convents of the Sacred Heart בשנת 1934 (היא נכתבה באוקטובר 1933). ההשוואה ביניהם יכולה להראות לנו כמה דברים מעניינים:

Firiel looked out at three o’clock:

The grey night was going;

Far away a golden cock

Clear and shrill was crowing.

The trees were dark, the light was pale;

Waking birds were cheeping;

A wind moved cool and frail

Through dim leaves creeping.

She watched the gleam at window grow,

Till the long light was shimmering

On land and leaf; on grass below

Grey dew was glimmering.

Over the floor her white feet crept,

Down the stairs they twinkled,

Through the grass they dancing stepped

All with dew besprinkled.

Her gown had jewels upon its hem,

As she ran down to the river,

And leaned upon a willow-stem,

And watched the water quiver.

A kingfisher plunged down like a stone

In blue flash falling,

Bending reeds were softly blown,

Lily-leaves were sprawling.

A sudden music to her came,

As she stood there gleaming

With free hair in the morning’s flame

On her shoulders streaming.

Flutes there were; and harps were wrung,

And there was sound of singing

Like wind-voices keen and young

In green leaves swinging.

A boat with golden beak and oar

And timbers white came gliding;

Swans went sailing on before,

Her swift course guiding.

Fair folk out of Elvenland

Robed in white were rowing,

And three with crowns she saw there stand

With bright hair flowing.

They sang their song, while minstrels played

On harp and flute slowly

Like sea heard in a green glade

Under mountains holy.

The beak was turned, the boat drew nigh

With elven-treasure laden,

“Fireil! Come aboard !” they cry,

“O fair earth-maiden!”

In Elvenhome a clear bell

Is in white tower shaking!

To wood and water say farewell,

The long road taking!

Here grass fades and leaves fall

And sun and moon wither;

And to few comes the far call

That bids them journey hither.”

“O whither go ye, Elvenfolk,

Down the waters gliding?

To the twilight under beech and oak

In the green forest hiding?

To foam that falls upon the shore

And the white gulls crying?

To Northern isles grey and frore

On strong swans flying?”

“Nay! Out and onward, far away

past oak and elm and willow,

Leaving western havens grey,

Cleaving the green billow,

We go back to Elvenhome

Beyond the last mountains,

Whose feet are in the outer foam

Of the world’s deep fountains.

Firiel looked from the river-bank,

One step daring;

And then her heart misgave and shrank,

And she halted staring.

Higher climbed the round sun,

And the dew was drying;

Faint faded, one by one,

Their far voices crying.

No jewels bright her gown bore,

As she walked back from the water,

Under roof and dark door,

Earth’s fair daughter.

At eight o’clock in green and white,

With long hair braided,

She tripped down, leaving night

And a vision faded.

Up climbed the round sun,

And the world was busy,

In and out, walk and run,

Like an anthill dizzy.

Inside the house were feet

Going pitter-patter;

Brooms dusters, mats to beat,

Pails, and dishes clatter.

Breakfast was on table laid;

There were voices loud and merry;

There was jam, honey, marmalade,

Milk and fruit, and berry.

Of this and that people spoke,

Jest, work, and money,

Shooting bird, and felling oak,

And “please, pass the honey! “

ישנם שני הבדלים מהותיים בין 'פיריאל' ל'ספינה האחרונה':

הראשון הוא שבפואמה 'פיריאל' היא לא עולה לספינת בני הלילית בגלל ליבה ורגשותיה: And then her heart misgave and shrank, וב'הספינה האחרונה' היא לא עולה כיוון שהאדמה עצמה עוצרת בעדה. השינוי הזה יכול להיות מוסבר בקלות יחסית – טולקין פשוט הדגיש את העניין שבני האדם לא יכולים לעזוב לואלינור כחלק ממכלול ההתאמות שהוא עשה לכל הפואמות על מנת שיתאימו ללגנאדריום ולהגיון הפנימי של שר הטבעות.

השני הוא יותר משמעותי, בפואמה 'פיריאל' האישה, לאחר שלא עלתה על הספינה חוזרת לעולמה וגם בו יש יתרונות: הוא עסוק, יש בו תנועה ומלאכות לבצע, ארוחת בוקר מוגשת לשולחן לקול צלילי שיחה ומתנהלת שיחה ערה ליד השולחן העמוס בכל טוב. בפואמה 'הספינה האחרונה' פיריאל לא חוזרת אל עולם שמח אלא אל עולם אפור ועצוב: בצל הגג כבד מנשוא לבשה סרבל תפוח/ ולא עוד שיערה חופשי ומתבדר ברוח. וכמובן: ירד מחשך על פיריאל ואור ליבה כבה. – הסיום הטראגי הזה שונה מהותית מהסוף הטוב יחסית שמוצע בפואמה 'פיריאל', שם אולי היא לא תגיע אל העולם הקסום של בני הלילית אבל יש תחליף ארצי ושמח. פה אין שום תחליף.

ראינו בכל הפואמות הקודמות שטולקין הכניס לא מעט שינויים, חלקם גם גרמו לשינויים באווירה. אך לא היתה שום פואמה שטולקין שינה בצורה כל כך דרמטית שממש משנה את האווירה הכללית. מפואמה חצי עצובה חצי שמחה לפואמה מדכאת ואפורה. מדוע טולקין הכניס את השינוי הזה? אין לי תשובה מלבד התשובה הכרונולוגית. 'פיריאל' האופטימית יותר נכתבה בשנת 1934, השכתובים נעשו בסביבות +/- תחילת שנות השישים. האם טולקין הזדקן ונעשה פסימי עם השנים?

טולקין היה בן אדם דואלי: מצד אחד היתה לו שמחת חיים ורוח חיים יוצאת מהרגיל: הוא אהב תעלולים, גם בגיל מבוגר. הצליח להסתדר עם אנשים צעירים מאד, אהב ילדים וכן יצר את גזע ההוביטים מלא החיים והמשעשע עד מאד. מצד שני לטולקין היתה השקפת עולם פסימית מאד ואנו רואים זאת היטב בשר הטבעות – כיצד העולם שוקע, ה Long defeat ותחושת התוגה והעצבות הכללית שיש גם כאשר הנצחון מושג. מעיון בלגנדאריום אפשר לראות כיצד הפסימיות הזו מעמיקה עם השנים. בטקסט שטולקין כתב בשנות ה-60 לערך (בערך באותה תקופה שהפואמה 'פיריאל' שוכתבה) הוא אפילו גרם להוביטים להראות רע:

"התמעטות קומתם של ההוביטים, הרבה יותר מאוחר, נבעה בלי ספר מן השינוי במצבם ובאורח חייהם; הם נעשו עם חמקן ונסתר, שנאלץ למצוא מקלט (ככל שנעשו בני האדם, האנשים הגדולים, מרובים יותר ויותר, ולקחו להם בחוזק-יד את הארצות הפוריות והנוחות יותר ליישוב) ביערות ובישימון: עם נוודים עני אשר שכח את תבונת-כפיו, חי מן היד אל הפה ונתן את כל מעייניו לחיפוש מזון, ופחד להיראות לעין." (סיפורים שלא נשלמו, עמ' 318-319.)

זה טקסט דכאוני אפילו יותר מ'הספינה האחרונה' – במיוחד למי שמחבב הוביטים.

האם הפסימיות הזו קשורה לאירועים שטולקין עבר בחייו? למה שהתרחש בין שנות ה-30 לשנות ה-60? או שמא מדובר בהתגברות של נטייה טבעית בשל הזדקנותו של טולקין? אני אותיר את השאלה הזו פתוחה.

להרחבה מומלץ לקרוא גם את מאמרו של טל כץ המופיע בנומנור וסוקר את התפתחותה של פיריאל במהלך הלגנדאריום.

הרפתקאות טום בומבדיל – פואמה 15 – פעמון הים

הפואמה החמש עשרה במספרה, פעמון הים, היא הפואמה המעניינת ביותר לטעמי ומכילה משמעויות רבות וניתן לתת לה מספר פרשנויות.

הפואמה הזו, כמו רבות אחרות, היא גרסה חדשה יותר לפואמה אחרת שפורסמה במגזין אוקספורד (18 לינואר 1934). הפואמה הזו נקראה Looney שזה 'משוגע' או 'מתבודד'. והקריאה שלה היא חיונית על מנת להבין את הניתוחים הבאים:

Looney

“Where have you been; what have you seen Walking in rags down the street?”

“I come from a land, where cold was the strand,

Where no men were me to greet.

I came on a boat empty afloat.

I sat me thereon; swift did it swim;

Sail – less it fled’ oar – less it sped;

The stony beaches faded dim.

It bore me away, wetted with spray,

Wrapped in the mist, to another land;

Stars were glimmering; the shore was shimmering,

Moon on the foam, silver the sand.

I gathered me stones whiter than bones,

Pearls and crystals and glittering shells;

I climbed into meadows fluttered with shadows,

Culling there flowers with shivering bells,

Garnering leaves grasses in sheaves.

I clad me in raiment jewel – green,

My body enfolded in purple and gold;

Stars were in my eyes, and the moonsheen.

There was many a song all the night long

Down in the valley, many a thing

Running to and fro: hares white as snow,

Voles out of holes, moths on the wing

With lantern eyes. In quiet surprise

Badgers were staring out the dark doors.

There was dancing there, wings in the air,

Feet going quick on the green floors.

There came a dark cloud. I shouted aroud;

Answer was none, as onward I went.

In my ears dimmed a hurrying wind;

My hair was a – blowing, my back was bent.

I walked in a wood; silent it stood

And no leaf bore; bare were the boughs.

There did I sit wandering in wit;

Owls went by their hollow house.

I journeyed away for a year and day –

Shadows were on me, stones beneath –

Under the hills, over the hills,

And the wind a-whistling through the heath.

Birds there flying, ceaselessly crying;

Voices I heard in the grey caves

Down by the shore. The water was fore,

Mist was there lying on the long waves.

There stood the boat, still did it float

In the tide spinning, on the water tossing.

I sat me therein; swift did it swim

The waves climbing, the seas crossing.

Passing old hulls clustered with gulls,

And the great ships laden with light,

Coming to haven, dark as a raven,

Silent as owl, deep in the night.

Houses were shuttered, wind round them muttered;

Roads were all empty. I sat by a door

In pattering rain, counting my gain:

Only withering leaves and pebbles I bore,

And a single shell, where I hear still the spell

Echoing far, as down the street

Ragged I walk. To myself I must talk,

For seldom they speak, men that I meet.”

בקצרה, 'לוני' או 'פעמון הים' מספרת על אדם שמפליג לארץ זרה ומוזרה, עם יהלומים לחופיה. בארץ יש אנשים, קולות ושירה אך הוא לא מצליח ליצור איתם קשר או אפילו לראות אותם.

כאן יש את ההתפצלות בין לוני לבין פעמון הים.

בפעמון הים: אחרי שהוא לא מצליח ליצור קשר עם תושבי הארץ הקסומה הוא ממליך עצמו למלך ומצווה עליהם להתייצב בפניו, רוח סוערת מגרשת אותו והוא גילה שהוא הזדקן. הוא חוזר לארצו ומגלה שגם היא נהרסה וננטשה. פעמון הים, שהביא אותו לארץ הפיות נהרס והוא גם לא יכול לחזור. הוא משוטט כנווד מטורף.

בלוני: לאחר שנה ויום מגיעה אפלה ורוח והוא גם כן מזדקן וחוזר חזרה, הוא מגלה שהוא חוזר רק עם עשבים כמושים וחצץ.פעמון הים עדיין מנגן לו, למרות שהוא נחשב כנווד מטורף.

אם נשווה בין שתי הפואמות נראה שיש כאן שינוי רציני בטון ובאווירה. לוני (למרות שהוא עדיין קודר) קודר הרבה פחות מפעמון הים. לוני מתחיל בשאלה: "איפה היית? מה עשית? למה אתה מסתובב בבלויי סחבות?" והתגובה של הדובר בעצם מהווה את הפואמה. לא ניתנת סיבה לצאת למסע והסיבות לחזרה נותרות לא ברורות. כשהוא חוזר הוא מדבר מעט עם האנשים סביבו. חשוב לראות כיצד אופן השאלה מונעות מלוני להתפס בכלל כחלום.

הפתיחה של פעמון הים מתחילה ישר בסיפור, גם סוף הפואמה שונה. במקום For seldom they speak, men that I meet יש לנו את for still they speak not, men that I meet. בעוד שבלוני יש שאלה (כלומר מישהו אחר ששואל) ואיזושהו רמז לאינטראקציה אנושית, בפעמון הים אין שום דבר כזה. אף אחד לא אכפת, אף אחד לא שואל.

בעוד שטולקין, כאשר הנחה את פולין ביינס בנוגע לאיורים בספר, ביקש באופן מפורש מהציורים להיות ריאליסטיים ולא 'חלומיים', את פעמון הים הוא מציין במפורש כמשהו 'מהחלום' – החלום של פרודו. וגם הפואמה, בניגוד ללוני, מתחילה כמו חלום שהופך לסיוט.

הקישור לפרודו ולחלומות שלנו מזכיר לנו חלום נוסף שלו שבו יש מסע – החלום שאותו הוא חולם אצל טום בומבדיל. החלום שבו הוא נוסע אל ואלינור. באותו חלום אנו לא יודעים מה קורה אחרי הנחיתה, ואלינור רק נגלית במעומעם. האם הסיוט שמוזכר ב'פעמון הים' הוא ההמשך שפרודו חשש ממנו? ההמשך שבו החיזיון היפה מתגלה כזהב שוטים? פעמון הים הוא האלטרנטיבה הגרועה ביותר עבור פרודו – התממשות הסיוט שבו ואלינור לא מתאימה להוביט, שואלינור היא מציאות שהוביט לא יכול לחיות בתוכה והיא תימוג כמו חלום וכיוון שאינו יכול לחזור לאחור, הוא יוותר תקוע בין שני עולמות – זר, לא שייך, מדבר רק לעצמו.

אבל 'לוני' נכתב הרבה לפני שר הטבעות. והמשמעות החדשה שיש בו- כהתממשות הסיוט של פרודו, היא משמעות חדשה שטולקין הכניס אליה. אך מה היתה המשמעות המקורית? הנושא של מסע לארץ הפיות, שמתברר כעקר והרסני הוא לא חדש עבור טולקין שכתב על נושא זה משנות העשרים ועסק בו שוב ושוב.

'שירים לפילולוגים' אוזכר באחד המאמרים הקודמים, אי.וי גורדון וטולקין כתבו מספר שירים לשעשוע שפורסמו מאוחר יותר. בספרון הזה יש לא פחות מ-13 שירים של טולקין. רובם אכן נעשו עבור שעשוע, אך יש ביניהם כאלו שהיו רציניים יותר. אחד מהם, שבו נדון כעת נקרא (גבירת בני הלילית הבהירה(

הנה הוא לפניכם יחד עם התרגום לאנגלית מאת Bertrand Bellet and Benjamin Babut מקהילת טולקין בצרפת: http://www.jrrvf.com/~glaemscrafu/texts/index-a.htm

Þa ǽr ic wæs cniht, þa cóm ic on pliht: Sum mægden mé métte and mǽlde: 'Lá, léofa, wes hál ! Sceal uncer gedál nú nǽfre má weorðan on eorðan!' Nó má weorðan on eorðan. (bis) Wá! ides ælfscýne, ond wá, wine míne! Sceal nǽfre má weorðan on eorðan. Héo cyste me sóna, þǽr líxte se móna; on clommum me clypte ond sǽlde; on ofste me nóm mid hire under glóm, þǽr sceadugong ǽfre wæs wǽfre, wælmist ǽfre wæs wǽfre. (bis) Wá! ides ælfscýne, ond wá, wine míne! þǽr sceadugong ǽfre wæs wǽfre. Hwǽr wǽre hit ic nát: we stigon on bát, þǽr murcnede mere on mealme. Ofer lagu ic láð, ond módes ic máð, ac ǽfre me strongode longað, áwa strongode longað. (bis) Wá! ides ælfscýne, ond wá, wine míne! Þǽr ǽfre me strongode longað. Þǽr gréne wæs grund, ond hwít hire hund, ond gylden wæs hwǽte on healme, on fyrlenum londe, on silfrenum stronde, þǽr darode dweorg under beorgum, darode dweorg under beorgum. (bis) Wá! ides ælfscýne, ond wá, wine míne! Þǽr darode dweorg under beorgum. To Gode ic gebæd, elþéodunga sæd be dimmum ond dréorigum wǽgum. Þǽr sunne ne scán, ac micel gimstán on lyfte þǽr gléow mid his léomum, léohte gléow mid his léomum. (bis) Wá! ides ælfscýne, ond wá, wine míne! On lyfte þǽr gléow mid his léomum. Ofer missera hund ic wǽdla ond wund eft cyrde to mennisce ond mǽgum: on moldan wæs nú se ðe cúðe me iú, ond hár ic nu wánige ána, sáre wánige ána. (bis) Wá! ides ælfscýne, ond wá, wine míne! Ond hár ic nu wánige ána.

Before I was so much as a boy, I came into danger; a maiden met me and said: 'Greetings, my darling, from now on the two of us must never be separated on earth' – never be separated on earth. Alas! elair lady, and my friend, alas! must never more be separated on earth.

She kissed me straight away, where the moon was shining, she embraced me and bound me in her grasp. Quickly she took me with her under the gloom, where the shadow-way always flickered – where the death-mist always flickered. Alas! elair lady, and my friend, alas! where the shadow-way always flickered.

I don't know where I was, we stepped in a boat, where the sea moaned on the sand. I travelled over the ocean, and hid my thoughts to myself, but always my longing grew stronger – always longing grew stronger. Alas! elair lady, and my friend, alas! where longing always grew stronger.

There the ground was green, and her hound was white, and the wheat on the stalk was golden – in the far-off land, on the silver strand, where the dwarf lurked under the mountains – the dwarf lurked under the mountains. Alas! elair lady, and my friend, alas! where the dwarf lurked under the mountains.

I prayed to God, tired of my exile by the dim and dreary waves, where the sun did not shine, but a great gem-stone glowed there in the sky with his beams – glowed brightly with his beams. Alas! elair lady, and my friend, alas! glowed there in the sky with his beams.

Fifty years later I returned again, poor and hurt, to men and my family. The one who had known me before was now in the mould, and now I dwindle, grey and alone – dwindle alone and in pain. Alas! elair lady, and my friend, alas! and now I dwindle, grey and alone

השיר מספר על צעיר שמפותה על ידי בת לילית לעזוב את ביתו ולעלות על ספינה לארץ רחוקה, שם הגמדים נמצאים מתחת להר. לבסוף, עייף מגלותו, הוא מתפלל לאלוהים שיחזיר אותו. אך חמישים שנה עברו, הוא זקן ועייף וכל מכריו או משפחתו מתים משכבר.

כך שהמוטיב הזה של ללכת לארץ הפיות ולחזור משם שבור ודואב אינו זר לטולקין והאמת היא שהוא נמצא בכמה וכמה אגדות פנטסטיות שקדמו לזמנו של טולקין.

האם זה גם גורלו של פרודו? טולקין אינו מסביר בפרוטרוט את הקושי של פרודו להסתגל חזרה לחיים בפלך ולחלק מהקוראים לא מובן הצורך של פרודו להרפא. הרי גם סאם, מרי ופיפין התנסו בסכנות מרובות ולמרות זאת הם מצליחים לפרוח בפלך? ופרודו? האם פרודו לאחר המסע להשמדת הטבעת הוא לוני? האם גם הוא מוצא את עצמו בין העולמות? ללא יכולת לחזור לעולם הפנטזיה הזר והמוזר שבו הוא לקח חלק וללא יכולת לחזור אל העולם שלו?

התחושה הזו של 'בין העולמות' כאשר אתה לא מצליח להיות קשור לשום עולם וכמו כן חוסר היכולת של לוני לתקשר עם הפיות בארץ הפיות ועם בני האדם בארץ שלו קשורה גם לתחושה של הרבה חיילים כאשר הם חזרו הביתה. ראיון עם רוברט גרייבס, גם הוא סופר מפורסם וחייל במלחמת העולם הראשונה מבהיר את העניין היטב:

"הדבר הכי מצחיק היה שהלכת הביתה לחופשה של שישה שבועות, או שישה ימים, אבל המחשבה על להיות בבית היתה נוראית, כי היית עם אנשים שלא הבינו את כל העניין."

המראיין: "לא יכולת לומר להם?"

גרייבס: "לא, אתה לא יכולת. אי אפשר לספר רעש. הרעש אף פעם לא הפסיק ולו לדקה אחת – לעולם לא."

ואם רוברט גרייבס, סופר מקצועי לא הצליח, זה לא פלא שרבים כל כך לא הצליחו. הדור של טולקין, שלחם במלחמת העולם הראשונה נחשב כ'דור אבוד', שלא ניתן לתאר במילים את חוויותיו המחרידות. אני אצטט כאן את אריך מאריה רמרק בספרו האלמותי והמומלץ 'במערב אין כל חדש':

"… כשנשוב עתה, נשוב עייפים, מתפוררים, שרופים, עקורי שורשים, חסרי תקווה. לא נדע עוד למצוא את דרכנו. הבריות אף לא יבינו אותנו: ×›×™ לפנינו גדל דור, שבניו בילו אמנם את השנים הללו יחד עמנו, אבל היו להם מיטה ומקצוע, והם ישובו עתה לעיסוקיהם הקודמים, וישכחו את המלחמה: ומאחורינו גדל דור, הדומה לנו בראשיתנו, אך הוא ×™×”×™×” זר וידחק אותנו הצדה. מיותרים אנו לעצמנו, אמנם נגדל. אחדים יסתכלו, אחרים יצייתו ורבים יהיו אובדי עצות. השנים יימוֹגו ולבסוף נלך לאיבוד"

(במערב אין כל חדש, עמ' 179 בתרגומו היפה של צבי ארד)

ואני אהדק את החיבור שעשיתי, אם נקרא פואמה קצרה ואחרונה בשם The house of the Eld.. הפואמה נכתבה על ידי ג'פרי סמית. צעיר בריטי שלא מלאו לו 22 ונהרג במלחמת העולם הראשונה – כתוצאה מזיהום של רסיס פגז שפגע בו. הצעיר היה נותר אלמוני למדי בין מיליוני החיילים שנהרגו במלחמת העולם הראשונה אלמלא עובדה אחת: הוא היה חבר ב T.C.B.S המפורסם וחברו הטוב של ג'.ר.ר טולקין.

במכתב מצמרר ונבואי שנכתב ב-3 לפברואר 1916, סמית כותב ביקורת על דבר מה שטולקין שלח לו:

"אני מעריץ פראי ונאמן, והנחמה היחידה שלי היא שאם אני אמות הלילה… עדיין ×™×”×™×” חבר אחד במועדון ×” T.C.B.S הגדול שישמיע את מה שחלמתי ואת מה שכולנו מסכימים עליו…. המוות יכול להפוך אותנו לאינדבדואלים עלובים וחסרי ישע. אך הוא לא יכול לשים קץלארבעת בני האלמוות!… כן, פרסם. אני בטוח בכך שאתה נבחרת, כמו שאול מבין בני ישראל… שאלוהים יברך אותך, ×’'ון רונלד היקר שלי, ומי ייתן שאתה תגיד את הדברים שאני ניסיתי לומר אותם זמן רב אחרי שאני לא אהיה שם כדי לומר אותם, אם ×–×” ×™×”×™×” גורלי."

ב-3 לדצמבר, כאמור, ג'פרי סמית נהרג. רות סמית, אמו השכולה, הוציאה לאור ספר בשם Spring Harvest שכלל כמה משיריו (שאותו טולקין ו-וויזמן, שני חברי ה T.C.B.S היחידים שנותרו בחיים, ערכו). רוב השירים שם הם אופטימיים וסובבים סביב הטבע. אך כמה שירים מאוחרים יותר שנכתבו כשסמית היה חייל הפכו לקודרים הרבה יותר. The house of the Eld הוא אחד מהם:

Now the old winds are wild about the house,

and the old ghosts cry to me from the air

Of a far isle set in the western sea,

And of the evening sunlight lingering there.

Ah! I am bound here, bound and fettered,

The dark house crumbles, and the woods decay,

I was too fain of life, that bound me here;

Away, old long-loved ghosts, away, away!

הדמיון ללוני ולחלומו של פרודו הוא ברור ואני לא חושב שהוא מקרי, טולקין היה חייב להכיר היטב את השיר הזה ואני מעריך במידה גבוהה של סבירות שטולקין חשב על השיר הזה כאשר הוא כתב את לוני.

חלומו של פרודו לפיכך הופך להיות יותר ברור – לא רק שהוא מבטא את החשש של פרודו (מבחינה פנים סיפורית), לא רק שהוא מראה לנו את הסכנות שיש בפנטזיה – הוא מראה לנו גם את ההרגשה של דור החיילים של מלחמת העולם הראשונה, אותו דור שטולקין משמש לו כפה ומנסה להעביר את מה שאי אפשר להעביר במילים.

אני אביא לסיום את תרגומו היפה של דני אורבך לפואמה:

עת אביט ואחלוף שוּט הַלֵך על החוף,

באורת כוכבים בחולות, לא בכדי

קונכיית ים צחורה, כאומרת שירה,

אאסוף פעמון ים רוטט בידי.

ים מלוח גועש ושמעתי רוגש

עת תרעד כף ידי צלצול עֶרֶב קלוש

כדנדון פעמון, מהאופק ייכון,

מעברם של ימים רחוקים עד ייאוש.

אז ראיתי סירה בעַלֶטֶת שחורה,

מפליגה לעברי, ואקרא לה בקול:

"השעה נתאחרה ונפלה הגזרה!

אז מדוע נמתין? אל הים הגדול!"

לקחתני מיד, לא יחוש בי אחד

לקצפם הלבן של גלים מלוחים,

אפופה בשינה ורגשה בה טמונה,

אל שונית מסתורית בארצות השכוחים.

ערפילי דמדומים באוויר עמומים,

וצלצול פעמון הקרב והולך,

דינג ודונג, דינג ודונג, מסתורי וענוג,

גועשים מִשְבָּרִים עת הים בם מולך.

עד שרטון מסוכן במי קצף לבן,

הַגִיעִי לבסוף לגדה ארוכה,

בלבן נוצצים מי הים, מתנפצים

לכודה בם אורת כוכבים מתוקה.

מצוקי אדירים בלבן מזהירים,

יתנפץ אור הסהר כקצף גלים.

עת שפשפתי עיני ואבק בידיי

מאבקת תרשישי הספיר הכחולים,

חצוצרה עלומה וחליל אַחְלָמַה,

וורדי נוגה לֶשֶם טהור שם גדלים.

במצוק מערות נפערו כבירות,

בסיפן וילונות של אצה רטובים,

בעורפי רוח קר, שערי שם סמר,

עת עגנתי בחוף האורות הגוועים.

על גבעה ירוקה שיובל בה פיכה,

כרעתי ואת צימאוני ארווה,

כי אהיה מאושר בארצות הנכר,

זאת ליבי עת טיפסתי בלאט יצווה.

למחוזות ערב עד בם מראה ים יאבד,

התהלכתי הרחק מהחוף למרחב,

חורשים ירוקים עבותים וקרים,

בם כצבא כוכבים אלף פרח ילהב.

בריכת סתר תכולה, כמַרְאָה הצלולה,

ועליה פרחי הנופר משייטים,

כאלפי ירחים שבצל מְהַלְכִים,

מפליגים הם במים, קמעה מאֵטִים.

אלמונים רדומים ופרחים אדומים,

בצילו של נהר עשבים מלחש,

שם יבכו ערבות, בצללים עצובות,

ומשמר גבעולים על הדרך רוחש.

חניתות ירוקות, חרבות ארוכות,

אגמונים שדמותם היא כחץ השנון,

ואשמע בנפשי הד שירה חרישי,

כל הערב נוגן בלא אות וכיוון.

ובעמק צלילים שבלאט בו עולים,

ארנבות הצחות כשלגים וזכות,

אוץ לכאן ולשם וסביבן לא נדם

ענן עש הדולק בעיני אבוקות.

לראותי הופתעו, עכברים אף יצאו

מחורים עמוקים, בי הביטו היטב,

עיניהם עגולות מדלתות אפלות.

ריקודים ושירה עַרֵבָה עד כאב,

ואי מי מטופף, על הדשא חולף,

וזהה הוא העמק, לאן שאלך.

נמלטים מפני, נחבאים מעיני,

נעלמו הרגליים ודֶמֶם מולך.

נסתרו הצלילים וניגון חלילים,

ואיש לא יברכני, ההלך הזר.

ושנית נשמעים בצללי עפאים,

כינורות, נבלים ותרועות קול שופר.

מצמחי צל ההר וקַנֵי הנהר,

לי חישלתי שריון אחלמה ירקרק,

נס זהב מתנוסס ושרביט רם מעץ,

ואורה בעיני בתפארת תבהק.

על ראשי עטרה של פרחים מזהירה,

על גבעה אעמוד ואקרא בעזוז:

"למה זה תיחבאו? מול פני נא כרעו!

אנוכי הריבון על הארץ כולה.

לא תידומו מולי! התרפסו מול צילי

לי פטיש עשבים וגלימת תהילה!

נא הגיעו מיד! כל כולכם, עד אחד!

לי הַרְאוֹת את פניכם והשמע מילה!"

עוז שלטון על פני, נוצצות שתי עיני,

זאת צווחתי כגבר גאה על גבעה.

ענן מוות שחור, החונק את האור,

בי הכה בצלמוות, על קרקע אפול,

כעכבר מגשש, ותצרוב בי האש,

ואזחל כנחש ולקום לא יכול.

ודרכי ללב יער וסבך חד כתער,

בכאב מר צורב אנוכי אפלס,

צמרותיו עירומות, יבשות וקדומות,

את עליו המתים בזוחלי מֵרַמֵס.

שם לשבת מוכרח, ולנדוד במחשך,

ינשופים נחרו בביתם החלול,

לשנה ועוד יום, כסיוט, כחלום,

בלא אור ואוויר העולם הצלול.

שם נקשו חִיפּוּשִים על עצים יבשים,

ובני עכביש יֵרַקְמוּ את רשתם,

אבקנים על ברכיי ועַלֶטֶת עיני,

לא אשמע שום דבר מלבד קול ענותם.

ולפתע האור בלב נצח שחור,

בי הכה ואראה: שערי הישיש,

מדובלל ואפור, בליבי צל הכפור,

ואמרתי: "את רוח הים עוד ארגיש!

כה הינני כפוף כקשיש ושפוף,

לי אבד הנתיב, אך לאם דרך חיש

אדדה ואכשול, אל הים הגדול!",

כך מילמלתי וצֵל מעלי כרודף,

נשמתי מֶקַלֵף כשיני עטלף,

באוזני תוף הסער הולם וחולף.

בחוֹחֵי עֶצְבוֹנִית דוקרנית כחנית,

אנסה לכסות על גופי הדואב,

בידיי יבלות וברכיי חבולות,

על גבי מונח עול השנים הכואב.

ואחוש במטר שיסער עז וקר,

וניחוח מלוח קלוש של גלים,

ריח געש הים, ורוחות מאי שם,

יֵנַשְבוּ בעשבי הימים התכולים.

עופות מים צווחו וכלבי ים נבחו,

ייללו עת יִסְעָרוּ גלים ברוחות,

בניקרות הצורים צלילי לעג מרים,

וסלעים מֵרַטְנִים בליחוש ואיבחות.

והחורף חדר עת הכה בי מטר,

ערפילי צל יגון וכפורים בעיני,

ושלגים בסופות מול פני עייפות,

קרח בשערי וקמטים בפניי.

מחשכי היגון על חוף ים אחרון,

ובצל ממתינה לי בדד הסירה,

שם עולה ויורדה, בין גלים בודדה,

ומיד תתרומם, בה שכבתי תשוש.

לקחתני לים, לארצות האדם,

ועוברה מרחקים בכפור ערב קלוש.

בימים תטפס וספינות- שלדי עץ,

תעבור בדממה עת כוסו בשחפים,

אף סירות בהירות שבאור זוהרות,

שייטו לידה בימים החולפים.

בסופו של היום כמוּתוֹ של חלום,

מפליגה היא לנְמָל בני תמותה מעורפל,

בדממה כלֵיל כפור בצל ערב אפור,

ושחור כעורב במשכן מקולל.

עת הוגפו חלונות, ברוחות מעונות,

יחרקו התריסים בליל גשם אפל,

לצד דלת אשב, בליבי הדואב,

וטפטוף כפור קלוש לבגדיי יחלחל.

מידי הקמושה, כה קפואה, אדישה

טול אטיל רכושי מימי נדודי.

באגרוף הסגור מעט חול האצור,

וגוויית פעמון הגלים בידי,

כה דומם הוא וקר, כצל קבר אכזר,

וצלילו לא תשמע עוד אוזני לעולם.

ועל אלה חופים כה קרים וסחופים,

בין רגליי ובינם אינסוף קצף הים.

וכעת מרופט ברחוב כושל אט,

כקבצן בסמטת הסומים אתהלך,

כך לכאן ולשם, באוזני קול הים,

ואיש לא מדבר עימי, אֵי שאלך.

הרפתקאות טום בומבדיל – פואמה 14 – האוצר

הפואמה הארבע עשר בספר, המטמון, היא אחת מהפואמת היותר אהובות ומצוטטות מהספר. אני אביא את הפואמה בתרגומו הנפלא של דני אורבך ואני מצרף גם את דברי הפרשנות שכתב (ב italic) :

בנעורי התבל עת אורה של חמה,

עול ימים ובוהק עוד על פני אדמה,

והסהר צעיר בנעוריו הרכים,

על זהב ועל כסף זימרו מלאכים

ואלים על שכיות החמדה שוררו,

עלי דשא ירוק נוגה פז הם פיזרו,

במימי הנהר טוהר כסף זרם,

בימי בני לילית עת צעיר העולם.

עוד בטרם דרקון במחשך התפתל,

ובטרם מלאה ברשעה התבל,

כסיוט נפתחו שערי גיהנום,

ובטרם ראו גמדים אור היום,

בני לילית פייטו על יפי התבל,

וידם יד אומן תכשיטים תחשל,

בבטנה של גבעה ירוקה קסמיהם,

בזהב ובכסף מלאו ידיהם,

עת יצרו שלל שכיות חמדת עין ולב,

ואורת כתריהם בהירה עד כאב,

אך נגזר גורלם ויומם נארר,

ותהומה שקעו בשְאוֹן קטל אכזר,

נכבלו בשלשלת, גווע אף שירם,

כך נגנז ונשכח אט מלב אוצרם.

לב חמדן בלא שיר או חיוך טוב וחם,

בחשכת מערות זהבם כך ערם,

אָגַרוֹ במסתור היכלות אפלים,

ועולם בני לילית נתכסה בצללים.

——————————————————————————————

זוהי למעשה ההקדמה לשיר, המתארת את השחתת האוצר. מה שהיה יפה בהתחלה, הפך בגלל החמדנות (שמקורה במורגות- הרמזים על הפלדה הם חזקים וברורים מאד) לקללה מרבת צרה, דבר שיבואר בשיר עצמו. הבית הראשון מתאר את קורותיו של גמד שמצא את אוצר בני הלילית.

במאורה אפלה חי גמד מקומט,

שכחה קומתו, יתהלך בה אט אט,

באורת הזהב הוא מילא את ידיו,

וליבו זוֹהַר כסף טהור כה יאהב,

בם הכה בקורנס מחודד עד זוב דם,

בפטיש וסדן הוא חישלם ועיבדם,

הוא יצר לו טבעת בוהקת באור,

מַטְבֵּעוֹת מזהב ומכסף טהור,

כך חשב הוא לקנות שועי ארץ רמים,

מלכים ותפארת שרים איומים.

אך עורו צהבהב על גולגולת קמוטה,

וכבדו שתי אוזניו, בעיניו עלטה.

בידיו הכחושות הוא היפך מטילים,

תרשישי יהלום זוהרים בן נופלים.

הוא דבר לא שמע עת רעד במחשך

ההיכל בשאון אש קדום ונשכח,

מחלום הזהב איש אותו לא העיר,

עת הרווה צמאונו הדרקון הצעיר,

וישטוף הקיטור את דלתו השחורה,

ריחשו להבות על ריצפת מאורה,

ובדד הוא גווע בלא איש וגלמוד,

ואבק עצמותיו במחשך עוד אבוד.

——————————————————————————————

החטא של הגמד האומלל ברור היטב: הוא הפך לעבד לחמדנות, קבר את האוצר, אותו פיזרו האלים בנדיבות בתוך הטבע החי, במערה מתה וחשוכה, ורצה באמצעותו לקנות את כוחם של מלכים. החמדנות וההקשרות לאוצר כל כך עיוורה אותו, עד שלא הבחין בדרקון הצעיר שבא לרשת את האוצר. כאן מפנה הזקן את מקומו לצעיר, שיורש את האוצר, ועושה את אותן הטעויות בדיוק. הבית השני מתאר את קורותיו של אותו דרקון צעיר, שהרג את הגמד הזקן ולקח את אוצרו לעצמו. כמובן שהעלילה קופצת זמן רב קדימה:

 

תחת סלע אפור חי שלדו של דרקון,

עצמותיו דואבות ובַּעֶלֶט ישכון,

וגוועו נעוריו בצללים זה מכבר,

כל שמחת בחרותו נקברה בעפר.

וכבדו אבריו, כה רפוי, מקומט

וראשו בכבדות על הקרקע נשמט.

בכבשן לבבו להבה כבר כבתה,

ולרמץ קפוא ודומם היתה.

כבר שנים ארוכות התמסר לזהב,

בנחושתיים לכסף כבול, מאוהב,

ודבקו הפנינים לבטנו בְּרִפְשָה,

לשונו יהלום ותרשיש אך ביקשה,

הוא שאף לקרבו וליקק יום וליל,

מטילים של זהב בהיכל אבן צל.

הוא ידע אי תשכון כל טבעת קטנה,

שבצל כנף שמאלו באוצר עגונה.

וכך על מצע זהבו הקישח,

בלא אור חמה, כוכבים או ירח,

על גנב הוא יחלום שיגזול אוצרו,

את דמו הוא ישתה וימלוק צווארו,

עצמותיו ירסק ויטרוף בשרו,

אך אוזניו כה כבדו ובקושי ינשום,

לא ישמע מסביבו עת הסהר ייהום.

שריון של פלדה שם שקשק וצלצל,

הלוחם הצעיר העטוי בברזל,

וקולו מהדהד במחשך מאורה,

הוא שלף את חרבו- חזקה, בהירה

ויזעק לדרקון בקריאת התיגר-

כי ימוש ממרבץ ויגן על אוצר.

ושיניו נועזות כסכין מחודד,

ועורו כה נוקשה לא יבקע אף אחד,

אך ברזל קְרָעוֹ ודמו שם נשפך,

הוא חרחר וכבה לבבו במחשך.

——————————————————————————————–

הדרקון, בדיוק כמו הגמד, מתעוור ומורעל בידי החמדנות. גם הוא רובץ על האוצר במערה חשוכה, לא עושה איתו כלום וניזון מחמדנות אפלה, שמגבירה את האכזריות הטבועה בו גם כך. גם הוא מזדקן, מתבלה ומתנוון על האוצר המקולל, ומרוב שהוא עסוק במחשבות על גנבים, לא מבחין בלוחם הצעיר, שהורג אותו ולוקח, בפעם השנייה, את האוצר. לכאורה, סצינה ידועה וחיובית. לוחם צעיר, המתואר כגיבור, הורג דרקון מרושע ולוקח אוצר. האם ישתמש בו למטרות צודקות, או יהפוך לחמדן ויתנוון בעצמו? הבית השלישי מבהיר לנו מה קרה לאותו הלוחם הצעיר, היורש השלישי של האוצר, כעבור שנים:

 

 

על כס קר ודומם של מלכות ישב שר,

חלולות הן עיניו וקמוט הצוואר,

וזקנו הלבן בצל כתר אפל,

על ברכיו הגרומות מתפזר ונופל.

ופיו מאכל ומשקה לא טעם,

משירה ושמחת בני אנוש כבר נדם,

רק לחשוב מסוגל על אוצר זהבו,

שמכל חי על פני אדמה אהבו,

חתמו בתיבות, במנעול ובריחים,

במרתף האוצר האפל מושלכים.

על זהב ועל כסף, פנינים בהירות,

שבבוהק חולה ומחוויר זוהרות.

בעמקי אדמה הן טמונות וקבורות,

בדלתות פֶּלֶד עז ויוקד נשמרות.

וחרבות אביריו נתכסו חלודה,

תהילת נעוריו בצללים כבר אבדה,

שלטונו שלטון עוול, חמס ומשפח,

וחוטמו לא הריח הדם הניטח,

עלי דשא ירוק בו תקעו שופרות,

וראֹה לא ראו שתי עיניו העיוורות,

להבי חרבות של נקם בהירות.

בהיכל מלכותו אש יוקדת שילחו,

ושרידיו לבור קבר קפוא הושלכו.

——————————————————————————————–

למעשה, גורלו של הלוחם אינו שונה מגורלם של הגמד והדרקון. הוא אינו משכיל להשתמש באוצר בתבונה, אלא שוגה באותה החמדנות ההרסנית. גם הוא קובר את האוצר באדמה, ושומר עליו בכזאת קנאות חמדנית, עד ששום דבר אחר לא מעניין אותו. הוא מאבד את כל העונג והעניין שבחיים, החרב שלו, שפעם היתה בהירה ובוהקת, מחלידה, וכמו הדרקון והגמד הוא חוטא בחטא העוול. הקטע " שלטונו שלטון עוול, חמס ומשפח," מלמד כי השלטון שלו אינו צודק, ככל הנראה בהשפעת תאוותו לזהב.

ומה קורה לאוצר, שהרס את חייהם של שלושת המחזיקים בו?

 

במחשך עוד שוכנה תחת צוק סלע קר,

שכוחה מכל לב ערמה של אוצר.

נעולה בבריח דלתות של פלדה,

מכל חי לעולמי עולמים אבודה.

במרום הגבעה יצמח דשא ירוק,

יזמרו ציפורים את שירן המתוק,

וכבשים ליחכו עשב טוב שעָרַב,

יֵנַשְבוּ הרוחות מחוף ים מערב.

רק האופל ישמור האוצר העתיק,

ובְּעֶלֶט קפוא וטחוב בו יחזיק,

לעדי עד בצל הניקרה הסלעית,

עת הארץ ערה ונמים בני לילית.

האוצר המקולל, מרבה הצרה, שהושחת בידי הרוע שמקורו במורגות, נשמר בסופו של דבר במקום הראוי לו- בור חשוך ואפל. ובסופו של דבר הכל חוזר למסלולו- כבשים רועות בדשא הירוק בגבעה שמתחתיה קבור האוצר והרוח מהים נושבת. בסופו של דבר- כך אומר טולקין- הזהב והיהלומים שנוצרו בידי בני הלילית, ומטרתם האמיתית עוותה כל כך- נשארים חסומים בפני כל היצורים החיים, ומוטב כך.

עד כאן דני אורבך.

החמדנות היא אכן מוטיב משמעותי ביותר בספר. טולקין אינו רואה את החמדנות בעין יפה במיוחד ועורך הרבה פעמים הנגדה בין יצירה של דבר מה לבעלות על דבר מה (כמו למשל במקרה של הסילמריל. החמדנות מהווה תמה מרכזית ב'ההוביט' – היא מהווה מניע של הגמדים לצאת לעלילה (בניגוד לבילבו), מהווה מניע להתלקחות המלחמה וגם למות שר העיר שנמלט אל הישימון עם האוצר. אפילו בהוביט בני הלילית שרים לבילבו:

The moon is far brighter than gems without measure
The stars are far better than silver in treasure

החמדנות תמיד מוצגת באור שלילי – בין אם מדובר בחמדנות של דבר מה מוחשי (כמו בהוביט) או בחמדנות במובן הפחות פיסי – רצון לכוח ולשליטה.

נשאלת השאלה מדוע טולקין התנגד כל כך לחמדנות. יש כאלו שיגידו שמדובר במשהו הקשור לרובד הדתי דווקא – במיוחד כאשר גם ק.ס לואיס עצמו, בספרו 'המסע בדורך השחר' שמהווה את הספר השלישי בסדרת 'נרניה' כתב על חמדנות בצורה שלילית כאשר יוסטס הופך לדרקון כתוצאה מחמדנותו. יכול להיות שהסלידה מחמדנות היתה בגלל שמדובר באחד משבעת החטאים הגדולים שיש בנצרות. יכול להיות שזה נובע מכך שטולקין היה אדם עני רוב ימי חייו ויכול מאד להיות שהוא פשוט שנא חמדנות כי הוא היה אדם טוב ורוב האנשים הטובים לא ממש מתלהבים מחמדנות מוגזמת.

זהרה צעירי (דמוסתנס) העירה באחד מהדיוני ש"גם ב"ספר ×”×’'ונגל" של קיפלינג יש סיפור מאוד דומה, "דרבן המלך", בו מוגלי לוקח מאוצר נטוש של עיר הודית עתיקה דרבן יקר ערך לדיקור פילים, לאחר שנחש הקוברה השומר על האוצר אמר ש"המוות בו". מוגלי זורק את הדרבן ואחר כך עוקב אחריו ביחד עם בגירה. בתחילה אוסף אותו צייד שאחר כך נהרג על ידי צייד אחר בשבילו שבתורו נהרג על ידי חבורה שמתה לאחר שאחד מחבריה מנסה להרעיל את השאר בשביל הדרבן… רעיון ×–×”×” בעטיפה שונה."

ההשראה לפואמה באה דווקא משורה אחת הנמצאת בביוולף: Iumonna Gold Galdre Bewunden – 'זהב האנשים שכושפו לפני זמן רב'. גם בביוולף יש דרקון ואוצר (בחלק השני, כאשר ביוולף הוא כבר מלך). דרקון משתלט על אוצר של אנשים "קדומים"  ויושב עליו להנאתו. צמית שנמלט מאדונו גונב גביע מהאוצר. הדרקון שם לב ויוצא למסע הרס ונקמה. בייוולף, המלך, יוצא לקרב האחרון. הוא הורג את הדרקון אך מת בעצמו. הזהב והאוצר שנמצא רק מגרים את האומות השכנות לפלוש לארצו של בייוולף וכך הפואמה מסתיימת, בהלוויתו של המלך כאשר עתיד האומה קודר.

כמובן שלא ניתן להשוות בצורה רצינית את ביוולף ל'המטמון' אבל ללא ספק המטמון מושפע מביוולף לא רק בעלילה ובכותרת של הגרסה המוקדמת יותר אלא גם באווירה הקודרת והפסימית.

פולין ביינס, המאיירת של הספר, ציינה בפני טולקין שזו הפואמה שהיא הכי אהבה בספר. טולקין די התפלא לשמוע שזו הפואמה האהובה עליה כיוון שהיא נכתבה בכוונה בנוסח מיושן הדומה לנוסח האנגלי העתיק והוא חשב שמעטים יוכלו להתחבר אליו. אולי דווקא הנוסח העתיק והמחורז נותן לשיר את הייחודיות שלו.

כפי שציינתי קודם הכותרת המקורית של הפואמה " Iumonna Gold Galdre Bewunden" פורסמה, יחד עם גרסה קודמת של השיר שפורסמה ב'גריפון', בטאון של אוניברסיטת לידס בינואר 1923.

אני מציג כאן את הגרסה המוקדמת יותר של 'המטמון' שהיא זהה כמעט אחד לאחד עם הגרסה שפורסמה:

 

Iumonna Gold Galdre  Bewunden

 

WHEN the moon was new and the sun young

of silver and gold the gods sung:

in the green grass they silver spilled;

and the white waters they with gold filled.

Ere the pit was dug or Hell yawned,

ere dwarf was bred or dragon spawned,

there were elves of old, and strong spells

under green hills in hollow dells

they sang as they wrought many fair things,

the bright crowns of the Elf-kings.

But their doom fell, and their song waned,

by iron hewn and by steel chained.

Greed that sang not, nor with mouth smiled,

in dark holes their wealth piled,

graven silver and carven gold:

over Elvenhome the shadow rolled.

 

THERE was an old dwarf in a dark cave,

to silver and gold his fingers clave;

with hammer and tongs and anvil-stone

he worked his hands to the hard bone,

and coins he made, and strings of rings,

and thought to buy the power of kings.

But his eyes grew dim and his ears dull,

and the skin yellow on his old skull;

through his bony claw with a pale sheen

the stony jewels slipped unseen.

No feet he heard, though the earth quaked,

when the young dragon his thirst slaked,

and the stream smoked at his dark door;

the flames hissed on the dank floor.

He died alone in the red fire,

and his bones were ash in the hot mire.

 

 

 

 

THERE was an old dragon under grey stone;

his red eyes blinked as he lay alone.

His joy was dead and his youth spent,

he was knobbed and wrinkled, and his limbs bent

with the long years to his gold chained;

in his heart's furnace the lire waned.

To his belly's slime gems stuck thick,

silver and gold he would snuff and lick:

he knew the place of the least ring

beneath the shadow of his black wing.

Of thieves he thought on his hard bed

and dreamed that on their flesh he fed.

their bones crushed, and their blood drank;

his cars drooped and his breath sank.

Mail-rings rang.  He heard them not.

A voice echoed  in  his deep grot:

a young warrior with a bright sword

called him forth to defend his hoard.

His teeth were knives, and of horn his hide,

but iron lore him, and his flame died.

 

 

 

THERE was an old king on a high throne:

 his white beard lay on knees of bone;

his mouth savoured neither meat nor drink,

nor his ears song; he could only think

of his huge chest with carven lid

where pale gems and gold lay hid,

in secret treasury in the dark ground

whose strong doors were iron-bound.

The swords of his thanes were dull with rust,

his glory fallen, his rule unjust,

his halls hollow, and his bowers cold,

but king he was of elvish gold.

He heard not the horns in the mountain-pass,

he smelt not the blood on the trodden grass,

but his halls were burned, his kingdom lost;

in a cold pit his bones were tossed.

 

THERE is an old hoard in a dark rock,

forgotten behind doors none can unlock;

that grim gate no man can pass.

On the mound grows the green grass;

there sheep feed and the larks soar,

and the wind blows from the sea-shore.

While gods wait and the elves sleep,

its old secret shall the earth keep.

הרפתקאות טום בומבדיל – פואמה 13 – כלת הצל

הפואמה השלושה עשר של טולקין היא פואמה קצת משונה שמאד קשה לתרגם אותה ולהעביר את המשמעות המדויקת שלה. למרות שאני אביא כאן את התרגום של דני אורבך שהוא מצויין לטעמי, אני ממליץ לכולם לקרוא את הפואמה באנגלית.

להלן התרגום של דני אורבך:

היה היה אדם בודד אשר חי במחשך,
ימים ולַיִל יחלפו, אך כל צל לא הושלך.
ישב כסלע קר דומם ועל ראשו ינשוף,
בנה קינו ואף ניקר בליל אימים שחוף.
בחורף מר ירח קר הציפורים חולפות,
אותו חשבו לפגר מת, מקור הן מלטפות.

אז באה נערה יפה העטויה אפור,
בדמדומים היא התקרבה, הַלֵך בצל הכפור,
ראשה עטוי בזר פרחים וכֶּשֶף בשערה,
אזי ניעור מקסם מר, בלב אש בערה.
חיבקה בעוז, בשר ודם, לפת גופה הרך,
ואת צילה המעורפל הוא סביב גופו כרך.

יותר לא עוד היא תתהלך אי אור חמה נופל,
תחייה במחוזות צללים, מעבר יום ולֵיל.
אך פעם בשנה אחת אי מערות מחשך
אופף אותן אד חרישי וחוט קסמים נמשך,
חפצי סתרים מתעוררים ולַיִל רך נופל,
אזי יחוללו יחדיו- אחד להם הצל.

הפואמה מספרת על אדם 'ללא צל' ולא טבעי שחוטף גבירה יפה שפסעה שם במקרה וכורך סביבו את צילה. היא מעולם לא חוזרת  אל מעל פני הקרקע אלא חיה במקום שבו אין שמש, ירח או כוכב. פעם בשנה (כנראה במועד מיוחד כלשהו) הם רוקדים יחדיו עד אור הבוקר ויוצרים צל אחד.

כמו רבות מהפואמות שיש ב'טום בומבדיל', גם לפואמה הזו יש שורשים עתיקים יותר. פואמה קודמת בעלת אותו שם התפרסמה במגזין כלשהו שנקרא Abingdon Chronicle שיצא מתישהו בשנות ה-30 ועד כה שום חוקר לא הצליח למצוא אותו.

אין בידי את הגרסה המוקדמת ל'כלת הצל'. מדובר בפואמה קצת מוזרה ומרתיעה. רוב המחקר (המועט מאד) סביב הפואמה הזו נובע מכך שהיא עוזרת לתארך פואמה אחרת שקשורה יותר להוביט (וגם ציינתי את הפואמה הזו Elvish song in Rivendell במאמרי על ההוביט).

חוקר אחד בשם פרופסור דראוט העלה את ההשערה המתקבלת על הדעת שהגבירה המוזכרת בפואמה היא בת לילית. ההשערה הזו נשמעת הגיונית כאשר מתייחסים לשורות הבאות:
There came a lady clad in grey
in the twilight shining:
אם נניח שמדובר בבת לילית, הפואמה הופכת למטרידה הרבה יותר. היו לא מעט סיפורי אהבה המקשרים בין העולמות אצל טולקין: ארוון ואראגורן וברן ולותיין הם המוכרים ביותר. אבל בדרך כלל האיחוד ביניהם נעשה מרצון שני הצדדים ונעשה למען איזשהו Greater good כלשהו. ברן ולותיין עוללו מעללי גבורה מופלאים והולידו שושלת מפוארת. אראגורן וארוון מבטאים סיפור אהבה על זמני וגם האיחוד בין טואור ואידריל מוצג כמשהו שהיה אמור להיות. אבל 'כלת הצל' הוא עיוות של סיפור האהבה הזה. משהו שהרבה יותר קרוב לאיאול וארדל מאשר לאראגורן וארוון.
פה לא מדובר על סיפור אהבה ממשי אלא על סיפור של ניצול, האדם מנצל את בת הלילית וגורר אותה לעולם של אפילה או מוות שרק פעם בשנה היא יכולה לצאת ממנו. תמונת מראה מעוותת של ברן ולותיין, אם תרצו.
סיפורם של ברן ולותיין מבוסס על סיפור היכרותם ואהבתם של טולקין ואשתו, אדית. סיפור האהבה ביניהם, כמו כל סיפור אהבה מאריך שנים, לא היה תמיד סוגה בשושנים. אדית נטשה למען טולקין את הדת שלה, דבר שהיה קשה מאד עבורה ופגע בה כלכלית וחברתית. היא נאלצה לגדל את הילדים עם תמיכה מועטה מאד מצדו של בעלה ועם בעיות כלכליות לא פשוטות. האם טולקין בעצם יצר את 'כלת הצל' כדי לרכז את הפחדים והחששות שלו כי הוא הפך את אדית לסוג של 'כלת צל'? כיוון ששוב נדדנו למחוזות הפרועים של התיאוריה ונטשנו את האדמה המוצקה של העובדות אני אעצור כאן.
חשוב להדגיש שלמרות כל הקשיים שהיו בין בני הזוג, היתה ביניהם הערכה ואהבה רבה. כפי שהביוגרף של טולקין ציין – כשמסתכלים על גן של שושנים צריך להסתכל גם על הפרחים ולא רק על הקוצים.

יש כאלו שישימו לב לדמיון בין כלת הצל לסיפור של פרספונה מהמיתולוגיה היוונית. הרי גם היא היתה גבירה נאה (ועל טבעית) שחוללה לה בהנאה עד שנחטפה אל השאול בידי האדס שהתאהב בה. אפשר לומר עוד כמה דברים על ההשפעה של המיתולוגיה היוונית על טולקין, אבל במקרה הזה זה נראה לי מקרי לגמרי.

הרפתקאות טום בומבדיל – פואמה 12 – חתול

'חתול', הפואמה השתים עשר ב'הרפתקאות טום בומבדיל' בהחלט גורמת להרמת גבה בקרב אלו שמכירים את טולקין היטב. טולקין כידוע לא ממש התלהב מחתולים ואף די שנא אותם. אפילו סאורון בגלגולו הראשון היה ידוע כ'טווילדו החתול' ובמכתב 219 הוא מתוודה שלדידו:
I fear that to me Siamese cats belong to the fauna of Mordor,

האמת היא שמדובר באחת הפואמות הבודדות בספר שאין להן פואמה קדומה יותר אלא רק סיפור מעניין שאולי מסביר מדוע טולקין כתב פואמה על יצור שהוא די שונא. בשנת 1956 נכדתו ג'ואן (בתו של מייקל טולקין) ביקשה ממנו לכתוב שיר על חתול והסב נעתר לבקשה וכתב לה את השיר. לנו נותר רק להצטער שהיא לא ביקשה ממנו לכתוב את הסילמריליון.

לפיכך אין לי גרסה קודמת להראות כאן, אך אני כן אביא את התרגום היפהפה שדני אורבך עשה לשיר:

חתלתול מדושן הרובץ על מרבד,
היחלום על עכבר לבנבן ונחמד?
העל מֶתֶק שמנת לבן הוא יחלום?
או אולי מתהלך הוא בארץ חלום
עוד זקוף וגאה אי צדים בני עמו
דקיקים, מהירים, ינצרו עוד את שמו.
או שמא בין הרים במזרח הוא נדד,
בשבילי ישימון ונתיבי יער עד,
אי אחיו בני גזעו יסעדו את ליבם
בחיות דשנות ובשר בני אדם.
הארי הגדול שטפריו כבירים
בלועו האיום מלתעות אדירים.
כל טופר כברזל היצוק מחודד,
שידהר כסופה בשבילי יער עד,
ויקפוץ בדממה על טרפו ממרום,
בנושאו צל מיתה אכזרי ואיום.
אך שבילי יערות- הם כל כך רחוקים,
לחתול על מרבד בין קרקע ושחקים.
וכל בני עמו נטשוהו זה כבר,
כנוע ליבו, מאולף כעכבר.
אך חתול מדושן הרובץ על מרבד,
כחיה של מחמד- הוא יזכור זאת לעד.
"טענתי כאן שהבריחה היא אחת הפונקציות המרכזיות של סיפורי פיות, ומאחר שאיני מסתייג מהם ברור שאיני מסכים עם נימת הבוז או הרחמים בה מרבים כיום לבטא את המילה 'בריחה': נימה אשר השימוש במילה זו מחוץ לתחום של ביקורת הספרות אינו מצדיק אותה כלל. במה שאותם משבשים אוהבים לכנות 'החיים האמיתיים' אין ספק שהבריחה ככלל היא דבר מעשי מאוד ולעתים אף נועז. בחיים האמיתיים קשה להטיל בה דופי, אלא אם כן היא נכשלת בתחום הביקורת דומה שהיא מעוררת מורת רוח ביחס ישר להצלחתה. אין ספק שבפנינו טעות בשימוש במילים ובצידה גם אנדרלמוסיה מחשבתית. מדוע לבוז לאדם המנסה, לאחר שגילה כי הוא נתון בכלא, לצאת ולשוב לביתו? או, אם אינו מסוגל לכך, חושב ומדבר על כל דבר מלבד סוהרים וחומות? העולם שבחוץ לא איבד מממשותו עכשיו שהאסיר אינו יכול לראותו."
(עץ ועלה, עמ' 73)

המונח 'בריחה' או 'אסקפיזם' הוא ביקורת שמוטחת בעיקר בטולקין וגם בסופרי פנטסיה ומדע בדיוני. לדוגמא אופיינית לביקורת כזו, ראו את תגובתה של המורה ג'רמן גריר: "החלום הרע הפך למציאות. בראש הרשימה, במקום הכבוד כ"ספר הטוב של המאה", עומד "שר הטבעות". ספרים לא יכולים להיות בדיוניים יותר מזה. רוב הרומנים מתרחשים במקום מוכר ובזמן מוכר. טולקין ממציא את התקופה, את המקום וגזע של יצורים בדיוניים על מנת לאכלס אותו. הספרים שבאו בעקבותיו הם פחות או יותר מה שניתן לצפות. הבריחה מהמציאות היא המאפיין העיקרי שלהם"."

אני חושב שהשיר על החתול בעצם מספר על האנשים המודרניים של ימינו. אנחנו בעצם החתולים – בתחילתה פואמה טולקין מספר על החתול, הוא שמן, הוא מאולף והריגושים בחייו הם עכבר או שמנת. אבל במחשבה, בחלום הוא הרבה יותר.

החתול השמן והמודרני הופך במחשבה ובחלום לאריה טורף. האריה מתואר בפרוטרוט – שיניו ואורח חייו השונים לחלוטין מזה של החתול המאולף. הוא לא יכול להיות חיית פרא מארצות המזרח – אבל הוא לא שוכח, למרות שהוא חתול שהפך לחיית מחמד.

לדעתי מדובר במשל, משל על כל אותם אנשים מודרניים שדוחקים את סיפורי הפיות והמיתוסים לחדר הילדים. אך אותם מיתוסים ו'אסקפיזם' הם בעצם השורשים האמיתיים שלנו – יש בנו משהו מאותם גיבורים מיתיים – מבייוולף וסיגורד ולמרות שאנחנו כעת מבוייתים בקדמה, אנחנו עדיין יכולים לזכור ולחלום.

כפי שציינתי במספר מקומות בעבר – המתח בין המודרני למיתי, בין ההווה לעבר מהווה אלמנט חשוב מאד ביצירתו של טולקין. גם בפואמות בספר ×–×” הוא השתעשע בזריקת דמויות מיתיות לסיטואציות מודרניות (פרי וינקל למשל) ובמקומות אחרים זרק דמויות מודרניות לסיטואציות מיתיות. כאן הוא מראה שגם אם אתה לא נזרק לסיטואציה מיתית במציאות – ייתכן שתגיע אליה בחלום. הייתי יכול לפרט כאן על חשיבות החלום כגשר בין עולמות אצל טולקין ועל דוגמאות כיצד כן ניתן להגיע באמצעות החלום לסיטואציה מיתית, אבל נראה לי שהבהרתי את הנקודה היטב גם בלי דוגמאות נוספות.

הרפתקאות טום בומבדיל – פואמה 11 – קפריצב

הפואמה האחת עשר בספר היא קפריצב והיא אחת הפואמות החביבות עלי במיוחד. היא מספרת על יצור ימי, אגדי וענק שמפליג בימים ואחד מתחביביו הנודעים הוא לצלול מיד כאשר מישהו מתבלבל, חושב אותו לאי ונוחת על גבו. ההמלצה בסופו של דבר היא להתרחק מהחוף כמה שניתן.

גם לפואמה הזו יש שורשים קדומים יותר ממה שאנו רואים והיא פורסמה יחד עם Iumbo (מהפואמה הקודמת) ביוני 1927 תחת השם Fastitocalon. Fastitocalon הוא מונח שמופיע בפואמה אנגלית עתיקה בשם The whale. ה- Fastitocalon מתואר שם כשטן. בערך כמו שהוא מתואר פה.

טולקין מפרט במכתב לאחד הקוראות שלו מה-5 במרץ 1964 על מקור המילה:

משמעות Aspido-chelōne היא צב עם שריון עגול. ממנו התפתחה המילה astitocalon שעברה השחתה סבירה יחסית לחלק מההשחתות שקרו למילים בעבר. אני חושש שה-F הוצבה על ידי המשורר רק כדי להפוך את השם לאליטרטיבי יותר, זה היה נהוג בקרב משוררים בזמנו עם מילים אחרות נוספות. דבר שמזעזע, או מקסים, תלוי בטעם.

המשורר אמר pam is noma cenned/fymstreama geflotan Fastitocalon 'לו שם ניתן, לענק בימים הקדומים: קפריצב'. התפיסה של הלוויתן שמתחפש אי הבוגדני הגיע כנראה מהמזרח: הצבים הימיים הפכו לגדולים יותר על ידי מספרי המיתוסים ואני הותרתי את זה כך. אבל באירופה המפלצת הזו התערבה עם לוויתנים ובפואמה האנגלו-סקסונית הוא קיבל תכונות של ליוויתן כמו אכילה על ידי שחייה בפה פתוח. ב- bestiaries עם מוסר השכל הוא כמובן אלגוריה לשטן.

להלן תרגום הפואמה המקורית The Whale שהמחבר שלה הוא לא ידוע:

 

Now a fitt about a kind of fish

I will frame by my wit, a song

with words about the mighty whale.

To their sorrow he is often found

by seafarers, fierce and cruel

to every man; this name is given

to the ocean-floater: Fastitocalon.

His shape is like a rough stone,

as if great sea-weeds, girt

by sandbanks, floated by the shore,

so that seafarers suppose

their eyes behold an isle;

and then secure their high-prowed ships

by anchor-ropes to that false land;

stall their sea-steeds at the water's edge,

and then go up into that isle,

stouthearted; their ships stand

fast by the shore, engirt by streams.

Then the weary mariners

encamp, expecting no harm;

on that isle, they kindle fire,

build a great blaze; the men,

worn out, gladly long for rest.

When he, skilled in treachery, feels

the sailors settled firm upon him,

encamped, enjoying the clear weather,

then suddenly the ocean-spirit

dives down with his prey

into the salt wave, seeks the depths,

and in the death-hall tries to drown

ships and crews. Such is the wont of demons,

the way of devils, that, living, they

betray men through dark might,

draw them to ruin of their good deeds,

entice them to pleasure; so that they seek

solace from foes, till they firmly choose

a dwelling with the devil there.

When from his hell-torment the false

impious fiend knows that any one

of the human race is firmly fixed

on his round form, he then becomes

the slayer by artful sleights,

of high and low, who, in wickedness,

work his will here; with these he quickly,

helmet-hidden, void of virtue,

seeks hell, the bottomless surge,

under misty gloom, even as the mighty whale

who sinks seafaring

men and ships. Bold water-rusher, he

has yet another wondrous trait.

When hunger harries him on the wave

and the creature craves for food,

then the sea-warden opens his mouth,

his wide lips; a winsome smell comes

from within him so that other kinds

of fish are thereby deceived.

התרגום נעשה על ידי Louis J. Rodrigues

כמו ב'אוליפאנט' טולקין לקח את השיר המקורי והרציני ועשה ממנו מטעמים נפלאים ומצחיקים:

OLD Fastitocalon is fat:

His grease the most stupendous vat,

If He perchance were boiled,

Or tank or reservoir would fill,

Or make of margarine a hill,

Or keep the wheels well oiled

that squeak

On all the carts beneath the sun,

Or brew emulsion in a tun

For those whose chests are weak!

He wallows on a bed of slime

In the Ocean’s deep and weedy clime;

As merry organs roll,

So snores He solemn sweet and loud,

And thither tumble in a crowd

The sardine, and the sole

so flat,

And all the little foolish fry

Who pry about with goggle eye,

The skipper and the sprat

in glee

Approach the portals of His jaws ;

What feast or frolic be the cause

They enter in to see.

Alas: they come not ever thence;

The joke is all at their expense,

As is the dinner too.

Yet are there times of storm and strife,

When equinoctial gales are rife,

And there is much ado

down there.

He finds the depths devoid of rest,

Then up He comes and on His chest

Floats in the upper air.

His ribs are tender, and his eye

Is small and wicked, wondrous sly;

His heart is black and fickle.

Beware his vast and blubbery back;

His slumbrous sides do not attack,

Nor ever seek to tickle.

Beware!

His dreams are not profound or deep,

He only plays at being asleep;

His snoring is a snare.

He, floating on the inky sea,

A sunny island seems to be,

Although a trifle bare.

Conniving gulls there strut and prink,

Their job it is to tip the wink,

If any one lands there

with kettle

To make a picnic tea, or get

Relief from sickness or the wet,

Or some, perhaps, to settle.

Ah! foolish folk, who land on Him,

And patent stoves proceed to trim,

Or make incautious fires

To dry your clothes or warm a limb,

Who dance or prance about the glim–

’Tis just what He desires.

He grins.

And when He feels the heat He dives

Down to the deeps: you lose your lives

Cut off amid your sins.

Significacio sequitur.

This mighty monster teaches us

That trespassing is dangerous,

And perils lurk in wait

For curious folk who peep in doors

Of other folk, or dance on floors

Too early or too late

with jazz;

That too much grease in worse than none,

To spare the margarine on bun

Content with what one has

on hand ;

That many noises loud and strong

Are neither music nor a song

But only just a band.

גם הפואמה המקורית משעשעת יותר אף שלפי דעתי הקיצוץ שעשה טולקין ל- Fastitocalon עשה לו רק טוב. הגרסה הבאה כבר התפרסמה בטום בומבדיל.

למרות שטולקין מציין כי המפלץ הגיע מהמזרח, הוא גם מופיע במיתולוגיות מערביות ובראשן 'המסע של סט ברנדן' אותו קדוש נוצרי שניצר את אירלנד ועלילותיו מפורסמות באותה יצירה. סנט ברנדן השפיע בתורו על טולקין ביצירה 'הדרך האבודה'.

אחד הדברים שמוזרים לי כאשר אני קורא את 'קפריצב' היא ההערה הסופית:

" שנן פתגם ימי יקר:

רחק מחוף בלתי מוכר!

או אף מוטב:

בלה חייך עד הסוף

הרחק בחוף

באושר רב."

 

ההערה הזו לא נמצאת בפואמה The Whale שנתנה את ההשראה לטולקין וגם לא נמצאת בפואמה Fastitocalon המקורית. טולקין הכניס אותה בכוונה – כיוון שההוביטים ידועים בתור בריות ששונאות את הים.

אבל כפי שכל דרדק טולקינאי יודע לזמר מגיל 0, טולקין בעצמו אמר שההוביטים מבוססים על החייל הבריטי הפשוט ונעים ההליכות שטולקין הכיר במלחמת העולם הראשונה.

והבריטים? הם לא היו אומה של יורדי ים נועזים? מדוע ההוביטים שנעשו כצלמם וכדמותם עוצבו ככאלו ששונאים ים והפלגות כל כך, שלדידם הדרך הטובה ביותר להמנע מסכנת הקפריצב היא פשוט לא להפליג בים?

האם דמותו של האנגלי האולטימטיבי, אליבא דטולקין, הוא לא הבריטי הכובש והמפליג בימים? כיוון שמרגע זה והלאה אנחנו מתחילים להפליג על ים ההשערות ולא עומדים על הקרקע המוצקה של העובדות, אני אותיר את הנקודה הזו פתוחה.

הרפתקאות טום בומבדיל – פואמה 10 – פילנפיל

פואמה העשירית במספר, פילנפיל הופיעה בשר הטבעות ופורסמה (למעט תיקונים מאד קלים) גם פה. למרות שהשיר מתואר כשיר ילדים מהפלך, יש לו היסטוריה עתיקה הרבה יותר. כמו כל השירים בטום בומבדיל. למרות שבמכתב מה-5 למרץ 1964 הוא טוען שמדובר ביצירה שהוא חיבר במיוחד ובניגוד לקפריצב שהיתה לו גרסה קודמת, לפילנפיל לא היתה גרסה כזו. האמת היא שהפואמה הזו התפרסמה קודם לכן, בצורה שונה לגמרי באוקספורד מגזין בשנת 1927 כחיקוי מודע ומודרני ל-Bestiary, רשימות של חיות, חלקן בחרוזים שהיו פופולריות מאד באנגליה ובצרפת במאה ה-12. הרשימות האלו מיפו יצורים וחיות (חלקם דמיוניים) לפי מגוון קריטריונים. טולקין, שאהב גם לחקות סגנונות לא טמן את ידו בצלחת:

IUMBO, or YE KINDE OF YE OLIPHAUNT.

The Indic oliphaunt’s a burly lump,

A moving mountain, a majestic mammal

(But those that fancy that he wears a hump

Confuse him incorrectly with the camel).

His pendulous ears they flap about like flannel ;

He trails a supple elongated nose

That twixt his tusks of pearly-white enamel

Performs the functions of a rubber hose

Or vacuum cleaner as his needs impose,

Or on occasion sorves in trumpet’s stead,

Whose fearful fanfares utterly surpass

In mighty music from his monstrous head

The hollow boom of bells or bands of brass.

Nor do these creatures quarrel (as alas!

Do neighbours musical in Western lands) ;

In congregations do they tramp the grass,

And munch the juicy shoots in friendly bands,

Till not a leaf unmasticated stands.

This social soul one unconvivial flaw

Has nonetheless : he’s poor in repartee,

His jests are heavy, for Mohammed’s law

He loves, and though he has the thirst of three,

His vast interior he fills with tea.

Not thus do water-drinkers vice escape,

And weighty authors state that privily

He takes a drug, more deadly than the grape,

Compared with which cocaine’s a harmless jape.

The dark mandragora’s unwholesome root

He chews with relish secret and unholy,

Despising other pharmaceutic loot

(As terebinth, athanasie, or moly).

Those diabolic juices coursing slowly

Do fill his sluggish veins with sudden madness,

Changing his grave and simple nature wholly

To a lamb titanic capering in gladness,

A brobdingnagian basilisk in badness.

The vacuous spaces of his empty head

Are filled with fires of fell intoxication ;

His legs endure no longer to be led,

But wander free in strange emancipation.

Then frightful fear amid his exaltation

Awakes within him lest he tumble flat,

For apparatus none for levitation

Has he, who falling down must feebly bat

The air with legs inadequate and fat.

Then does he haste, if he can coax his limbs,

To some deep silent water or dark pool

(Where no reptilian mugger lurks or swims)

And there he stands – no! not his brow to cool,

But thinking that he cannot fall; the fool,

Buoyed by his belly adipose and round.

Yet if he find no water, as a rule,

He blindly blunders thumping o’er the ground,

And villages invades with thunderous sound.

If any house oppose his brutish bump,

Then woe betide – it crumples in a heap,

Its inmates jumbled in a jellied lump

Pulped unexpecting in imprudent sleep.

When tired at last, as tame as any sheep

Or jaded nag, he longs for sweet repose,

In Ind a tree, whose roots like serpents creep,

Of girth gigantic opportunely grows,

Whereon to lean his weary bulk and doze.

Thus will his dreams not end in sudden jerk,

He thinks. What hopes! For hunters all to well

Acquainted with his little habits lurk

Beneath the Upus’ shade; a nasty sell

For Oliphas they plan, his funeral knell.

With saws they wellnigh sever all the bole,

Then cunning prop it, that he may not tell,

Until thereto he trusts his weight, poor soul–

It all gives way and lands him in a hole.

Significacio.

The doctrine that these mournful facts propound

Needs scarcely pointing, yet we cannot blink

The fact that some still follow base Mahound,

Though Christian people universally think

That water neat is hardly fit to drink.

Not music nor fat feeding make a feast

But wine, and plenty of it. Good men wink

At fun and frolic (though too well policed)

When mildly canned or innocently greased ;

But those whose frenzy’s root is drugs not drink

Should promptly be suppressed and popped in clink.

כמובן שהשיר מלא באנאכרוניזם שסביר להניח שהוצב שם בכוונה תחילה ומלא בחוסר סבירות זואולוגי קיצוני. מדובר בסוג של מחווה ליצירות של ימי הביניים. בעוד שטולקין הושפע מאד ממיתולוגיה, קשה לאבחן השפעה של ספרות של ימי הביניים עליו. בעוד שנערכו ונערכים מחקרים על הספרים מתקופת ימי הביניים שהוא חקר, קשה להאמין שהפנטסיה של ימי הביניים נוסח רולנד הזועם דיברה אליו. רבים דווקא חושבים שימי הביניים היו קרובים לטולקין, אבל זה לא ממש נכון. למעט יצירות בודדות כמו קיינוולף ובייוולף קשה לראות יצירות מתקופת ימי הביניים שמשמשות לו כהשראה משמעותית. גם יצירות מופלאות כמו הקומדיה האלוהית של דאנטה וסיפורי קנטרברי של צ'וסר נותרות מחוץ לתשומת הלב שלו כאשר הוא מחפש השראה. השיר ג'מבו עבר קיצוץ מכאיב במיוחד על מנת להכנס לשר הטבעות. מעבר להתפעלות כיצד טולקין משתמש וממחזר כל פיסה של יצירתיות, אוליפאנט הוא דוגמא נהדרת כיצד טולקין מצליח להגניב את ההומור נעדר כל הפאתוס אל ליבו של שר הטבעות. באמצע הלחימה, כאשר גורלם מוטל על מאזניים והם שבויים, סאם מדקלם שיר ילדים משעשע שדומה ונלקח היישר מחדר הילדים בפלך הקרתני. השיר עצמו מעלה חיוך ומוציא את האוויר מהפאתוס. שיווי המשקל העדין בין צחוק והומור לבין אפוס ופאתוס הופכים את שר הטבעות לאמין הרבה יותר והרבה פחות נפוח ממה שהוא היה עלול להיות. פואמת המקור מראה לנו איך טולקין לקח את ה Bestiary המקוריים שהיו מלאים בהוד, הדר, פאתוס ואזהרות שונות ומשונות והפך את הכל לחוכא ואיטוללא. זה רק מראה לכם שהפרופסור לא היה תמיד חמור סבר וקמוט מצח אלא היה אדם שאהב תעלולים והומור.

הרפתקאות טום בומבדיל – פואמה 9 – האשמנים

הפואמה התשיעית, שיר האשמנים היא קצת מבלבלת. ראשית, מה זה לכל הרוחות אשמנים? מסתבר שאוריאל אופק החליט לתרגם את ה Mewlips המופיעים במקור כ'אשמנים'.

אבן שושן מגלה לנו שהמילה מופיעה בתנ"ך, בו היא הופיעה פעם אחת בלבד בפסוק בישעיהו:

'כשלנו בצהריים כנשף, כאשמנים במתים'

המילה מפורשת לפי ההקשר ×›'חושך, אפילה' או בהשאלה – כינוי לקבר. ישנו פירוש נוסף שבו מדובר במקום שבו שמים אשמים.

'ואתה בעייפתה מסוגר באשמני קבריה' (יהודה הלוי)

'דאית באשמני-ליל חשרת-צאלים' (טשרנחובסקי)

 

אבל מה זה לעזאזל Mewlips? האמת היא שחפרתי רבות גם באינטרנט וגם במאגר הנתונים העצום שיש לי בבית ולא מצאתי הסבר. ההסבר היחידי שמצאתי הוא פירוק של המילה ל Mew ו-Lip ואז נוצרת לנו הפרשנות של 'לילל באמצעות השפה'. לא נשמע מאד סביר ואשמח לשמוע על הסברים נוספים, אם יהיו.

 

הפואמה מספרת על האשמנים שנמצאים בביצה כלשהי. יש להם זהב רב אך מי שמוצא אותו דינו למות בסופו של דבר ולהאכל על ידיהם.

 

את השיר תרגם יפה דני אורבך ואני מביא את התרגום שלו כאן:

 

הָאשְמָנִים

 

האשמנים מתגוררים בסחי רך כמרבד,

 

במדמנה תשקע חיש קל עת חום גופך יאבד,

 

ועת גרונך נחנק אט אט ענבל תשמע- רחוק,

 

כהה הוא כדיו הבוץ וכצללים עמוק.

 

 

כזאת נגזר, באם תעז על סף דלתם לנקוש,

 

באם ירהב ליבך העז בסחי ביתם לגלוש.

 

בך גרגוילים של מגור יִנְעָצוּ מבטם,

 

וצווחותיך יושתקו בבליל מי צל ודם.

 

 

לצד רקב ביצת נהר יילילו ערבות,

 

נוטפות במים עכורים, כמושות ודואבות,

 

ולצידם עורבים שחורים צווחים בצל הכפור,

 

יחלומו על ביצות צללים וליל אימים שחור.

 

 

ארוך כנצח הנתיב בינות הרי מֶרְלוֹק,

 

בין עמקים מעופשים בהם אור לא ידלוק,

 

כמשו עצים אפרוריים ונעגם ליבם,

 

ושם תמצא ביצת אימים גובלת באגם,

 

תרקיב בינות צללים בדד, בלא רוחות, זרמים

 

ושם הרחק מאור בוהק הם חרש זוממים.

 

 

במרתפי ההאשמנים אור נר קלוש ומר,

 

בלא חמה ולבנה הרחק מצל ההר,

 

בבור טומאה טחוב וקר ימנו את זהבם,

 

ומרעב וצל שנאה יבער בהם ליבם.

 

 

וכתליהם העתיקים טיפות של כפור דולפים,

 

מתחת לתקרה של סחי בחרש הם חולפים,

 

בפליפ ופלופ אל שער קר של עלט ויגון,

 

לך ימתינו בדממה עלי סף אבדון.

 

 

יציצו אט ודרך נקב ילפתו ידך,

 

גרומה אצבע ידם ככפור ומר זעקתך

 

איש לא ישמע עת בצמא חייך ימצצו,

 

אותך לאופל מאורה חדור הם יאלצו,

 

ועצמותיך מעונות ישליכו למטמון,

 

אי שם עם כל שרידי טרפם בטחב לח תשכון.

 

 

וכך בדרך בודדה בינות הרי מֶרְלוֹק,

 

מעבר לביצה אשר לבב תמותה תבלוק,

 

נתיב עכבישי צללים ורשתות יגון,

 

עשבי גרדום ויער בו משכן תלויים ייכון.

 

ראה את יד האשמנים! לך הם ממתינים!

 

חפשם במחוזות הצל, והם? הם ניזונים

 

בעוד שטולקינאים רבים ניסו להבין איפה זה לעזאזל הרי המרלוק ואיפה האגם שבצידו הם נמצאים (שלא לדבר על למקם את האשמנים במדרג הטולקינאי), אנחנו לא ננסה לחזור על השטות הזו. בדיוק כמו שאנחנו לא מנסים לפענח את סוד "הגדרונית התבונית" מהפואמה השניה 'טום בומבדיל יצא לשיט', אנו נצא מנקודת הנחה שהשיר הוא פיקטיבי ואינו נוגע כלל לקוסמולוגיה של שר הטבעות. האמת היא שהוא באמת לא נוגע לקוסמולוגיה של שר הטבעות אלא נכתב בקונטקסט אחר לחלוטין, כמו רבים משירי טום בומבדיל.

 

השיר המקורי נקרא Knocking on the door ובמקור הוא יועד לתאר את הרגשתו של סטודנט הדופק על דלתו של פרופסור מוערך. הפואמה נכתבה בשנת 1927 ופורסמה במגזין אוקספורד ב-18 לפברואר 1937. למרבה הצער לא ניתן להשיג ולראות את הפואמה המקורית, אך האמונד וסקאל מציינים שהפואמה המקורית שונה מהאשמנים רק ב-9 שורות. עדיין, תחושת האימה והפחד שולטים היטב בפואמה הזו ואולי נראים מוגזמים מדי עבור סטודנט אנגלי הממתין בחשש לפרופסור שלו על מפתן ביתו. מצד שני, כיצד אדע ואני לא סטודנט אנגלי?

 

השיר הזה דומה דמיון מחשיד לסיפורו הקצר של לורד דונסיני: The Hoard of the Gibbelins. הסיפור מספר על אביר בשם אלדריק היוצא למסע אל הגיבלנים שחיים בארץ מוזרה וניזונים מבשר אדם. האביר מגייס דרקון, פורץ אל המגדל ולבסוף נאכל.

ולהנאתכם: הסיפור הקצר (והוא באמת קצר) :

The Gibbelins eat, as is well known, nothing less good than man. Their evil tower is joined to Terra Cognita, to the lands we know, by a bridge. Their hoard is beyond reason; avarice has no use for it; they have a separate cellar for emeralds and a separate cellar for sapphires; they have filled a hole with gold and dig it up when they need it. And the only use that is known for their ridiculous wealth is to attract to their larder a continual supply of food. In times of famine they have even been known to scatter rubies abroad, a little trail of them to some city of Man, and sure enough their larders would soon be full again.

Their tower stands on the other side of that river known to Homer—ho rhoos okeanoio, as he called it—which surrounds the world. And where the river is narrow and fordable the tower was built by the Gibbelins' gluttonous sires, for they liked to see burglars rowing easily to their steps. Some nourishment that common soil has not the huge trees drained there with their colossal roots from both banks of the river.

There the Gibbelins lived and discreditably fed.

Alderic, Knight of the Order of the City and the Assault, hereditary Guardian of the King's Peace of Mind, a man not unremembered among makers of myth, pondered so long upon the Gibbelins' hoard that by now he deemed it his. Alas that I should say of so perilous a venture, undertaken at dead of night by a valourous man, that its motive was sheer avarice! Yet upon avarice only the Gibbelins relied to keep their larders full, and once in every hundred years sent spies into the cities of men to see how avarice did, and always the spies returned again to the tower saying that all was well.

It may be thought that, as the years went on and men came by fearful ends on that tower's wall, fewer and fewer would come to the Gibbelins' table: but the Gibbelins found otherwise.

Not in the folly and frivolity of his youth did Alderic come to the tower, but he studied carefully for several years the manner in which burglars met their doom when they went in search of the treasure that he considered his. In every case they had entered by the door.

He consulted those who gave advice on this quest; he noted every detail and cheerfully paid their fees, and determined to do nothing that they advised, for what were their clients now? No more than examples of the savoury art, and mere half- forgotten memories of a meal; and many, perhaps, no longer even that.

These were the requisites for the quest that these men used to advise: a horse, a boat, mail armour, and at least three men-at-arms. Some said, "Blow the horn at the tower door"; others said, "Do not touch it."

Alderic thus decided: he would take no horse down to the river's edge, he would not row along it in a boat, and he would go alone and by way of the Forest Unpassable.

How pass, you may say, the unpassable? This was his plan: there was a dragon he knew of who if peasants' prayers are heeded deserved to die, not alone because of the number of maidens he cruelly slew, but because he was bad for the crops; he ravaged the very land and was the bane of a dukedom.

Now Alderic determined to go up against him. So he took horse and spear and pricked till he met the dragon, and the dragon came out against him breathing bitter smoke. And to him Alderic shouted, "Hath foul dragon ever slain true knight?" And well the dragon knew that this had never been, and he hung his head and was silent, for he was glutted with blood. "Then," said the knight, "if thou would'st ever taste maiden's blood again thou shalt be my trusty steed, and if not, by this spear there shall befall thee all that the troubadours tell of the dooms of thy breed."

And the dragon did not open his ravening mouth, nor rush upon the knight, breathing out fire; for well he knew the fate of those that did these things, but he consented to the terms imposed, and swore to the knight to become his trusty steed.

It was on a saddle upon this dragon's back that Alderic afterwards sailed above the unpassable forest, even above the tops of those measureless trees, children of wonder. But first he pondered that subtle plan of his which was more profound than merely to avoid all that had been done before; and he commanded a blacksmith, and the blacksmith made him a pickaxe.

Now there was great rejoicing at the rumour of Alderic's quest, for all folk knew that he was a cautious man, and they deemed that he would succeed and enrich the world, and they rubbed their hands in the cities at the thought of largesse; and there was joy amoung all men in Alderic's country, except perchance among the lenders of money, who feared they would soon be paid. And there was rejoicing also because men hoped that when the Gibbelins were robbed of their hoard, they would shatter their high-built bridge and break the golden chains that bound them to the world, and drift back, they and their tower, to the moon, from which they had come and to which they rightly belonged. There was little love for the Gibbelins, though all men envied their hoard.

So they all cheered, that day when he mounted his dragon, as though he was already a conqueror, and what pleased them more than the good that they hoped he would do to the world was that he scattered gold as he rode away; for he would not need it, he said, if he found the Gibbelins' hoard, and he would not need it more if he smoked on the Gibbelins' table.

When they heard that he had rejected the advice of those that gave it, some said that the knight was mad, and others said he was greater than those what gave the advice, but none appreciated the worth of his plan.

He reasoned thus: for centuries men had been well advised and had gone by the cleverest way, while the Gibbelins came to expect them to come by boat and to look for them at the door whenever their larder was empty, even as a man looketh for a snipe in a marsh; but how, said Alderic, if a snipe should sit in the top of a tree, and would men find him there? Assuredly never! So Alderic decided to swim the river and not to go by the door, but to pick his way into the tower through the stone. Moreover, it was in his mind to work below the level of the ocean, the river (as Homer knew) that girdles the world, so that as soon as he made a hole in the wall the water should pour in, confounding the Gibbelins, and flooding the cellars, rumoured to be twenty feet in depth, and therein he would dive for emeralds as a diver dives for pearls.

And on the day that I tell of he galloped away from his home scattering largesse of gold, as I have said, and passed through many kingdoms, the dragon snapping at maidens as he went, but being unable to eat them because of the bit in his mouth, and earning no gentler reward than a spurthrust where he was softest. And so they came to the swart arboreal precipice of the unpassable forest. The dragon rose at it with a rattle of wings. Many a farmer near the edge of the worlds saw him up there where yet the twilight lingered, a faint, black, wavering line; and mistaking him for a row of geese going inland from the ocean, went into their houses cheerily rubbing their hands and saying that winter was coming, and that we should soon have snow. Soon even there the twilight faded away, and when they descended at the edge of the world it was night and the moon was shining. Ocean, the ancient river, narrow and shallow there, flowed by and made no murmur. Whether the Gibbelins banqueted or whether they watched by the door, they also made no murmur. And Alderic dismounted and took his armour off, and saying one prayer to his lady, swam with his pickaxe. He did not part from his sword, for fear that he meet with a Gibbelin. Landed the other side, he began to work at once, and all went well with him. Nothing put out its head from any window, and all were lighted so that nothing within could see him in the dark. The blows of his pickaxe were dulled in the deep walls. All night he worked, no sound came to molest him, and at dawn the last rock swerved and tumbled inwards, and the river poured in after. Then Alderic took a stone, and went to the bottom step, and hurled the stone at the door; he heard the echoes roll into the tower, then he ran back and dived through the hole in the wall.

He was in the emerald-cellar. There was no light in the lofty vault above him, but, diving through twenty feet of water, he felt the floor all rough with emeralds, and open coffers full of them. By a faint ray of the moon he saw that the water was green with them, and easily filling a satchel, he rose again to the surface; and there were the Gibbelins waist-deep in the water, with torches in their hands! And, without saying a word, or even smiling, they neatly hanged him on the outer wall—and the tale is one of those that have not a happy ending.

 

הדמיון בין השיר לסיפור מאד נראה לעין ובמיוחד בתיאורים שלו. לורד דונסיני (1878-1957) היה סופר פנטסיה פורה שכתב בעיקר פנטסיה לילדים (אבל לא רק) ולג'.ר.ר טולקין היו ספרים שלו בוודאות והוא התייחס אליו. היחס של טולקין לדונסיני השתנה עם השנים (כמו היחס לרוב היוצרים) מהערכה כנה לתיעוב.אולי בגלל שדונסיני תיאר רבות מיצירותיו בתור 'חלום' וכפי שאנו יודעים, אחד מהדברים שטולקין לא אהב במיוחד (ואף טרח לכתוב על כך במאמרו המפורסם 'על סיפורי פיות') הוא סוג של סיפור פנטסיה שנהרס כיוון שאין לו מסגרת אמיתית וכך האשליה של הבריאה המשנית נעלמת.

טולקין הקפיד מאד על כך שהבריאה המשנית שלו תהיה אמיתית ככל האפשר, בגלל זה הוא גם טרח לכתוב הקדמה לטום בומבדיל המפרטת על "מקור" השירים. סופר אחר אולי היה מקפיד להוציא את כל הרפרנסים שלא מתאימים לעידן השלישי מהשירים של טום בומבדיל, אבל טולקין היה צריך גם לפרט ולהסביר על מקורו של כל שיר. לא רק שטום בומבדיל אינו סותר את אשליית היצירה המשנית – הוא מחזק אותה פי כמה וכמה! הרי בכך טולקין נותן לברואים שלו כוח יצירה משל עצמם והופך גם אותם ליוצרים משניים – דבר המעניק להם כוח ועוצמה יוצאי דופן.

הרפתקאות טום בומבדיל – פואמה 8 – פרי וינקל

הפואמה השמינית בספר היא הפואמה על פרי וינקל. מסופר על טרול חביב וטוב לב שמנסה להתחבב על הבריות אך לשווא. כולם נמלטים ונבהלים כאשר הוא מתקרב למעט פרי וינקל שהופך לחברו, נפגש איתו כל יום שלישי ומגלה שהטרול הוא אופה מוכשר ומופלא. במהלך הזמן הוא משמין והופך לאופה, גם אם פחות טוב מהטרול.

 

גם הפואמה פרי וינקל היא גלגול של פואמה מוקדמת יותר בשם Bumpus שלמרבה הצער טרם פורסמה בשום מקום וגם המקורות הסודיים באוקספורד לא יכלו להביא אותה. Bunpus היא פואמה שהופיעה בסדרת שירים שטולקין כתב בשם Tales and songs from Bimple Bay.

 

Bimple Bay היא עיירה קרתנית שנמצאת בבריטניה וחווה מאורעות שונים. הסדרה הזו היא עד כמה שאני יודע ניסיונו היחיד (והדי מוצלח ממה שראיתי) של טולקין לכתוב סאטירה או להתייחס באמצעות פנטסיה למצב הקיים באנגליה ובמקומות נוספים.

בשיר Progress in Bimble Town הוא מביע את דאגתו בדרך הומוריסטית ונפלאה בכל הנוגע לזיהום ובעיות סביבה. עשרות שנים לפני ש'שר הטבעות' הפך להיות הדגל של שומרי הסביבה ובעיית ההתחממות הפכה להיות משהו שמדברים עליו בחדשות.

 

אחד הדברים שאני אהבתי גם בשיר של פרי וינקל וגם בשיר אחר שאציינו עוד מעט הוא הטוויסט המוזר הזה של משהו פנסטסטי שמגיע לעולם רגיל לחלוטין. הטרול, יצור פנטסטי לחלוטין, נתקף ברגשות רגילים של בדידות וכמיהה לחברה. הוא מגיע לעיר שעל סמך התיאורים שלה היא עיר מודרנית לחלוטין: אישה עם סל קניות ומטריה, ראש עיר, יריד וחנויות וכו' ושם מצליח באמצעות בחור רגיל לחלוטין לקבל את מבוקשו. ההתנגשות הזו בין הפנטסטי לרגיל היא דבר שנמצא לא מעט ביצירותיו של טולקין ובמיוחד ב'ההוביט', שם זורקים גיבור מודרני לתוך עלילה פנטסטית (ומי שרוצה לדעת על כך יכול לקרוא עוד בסדרת המאמרים שלי על הההוביט). הפעם, כמו בפואמה השישית על 'איש הסהר ירד מוקד במורד', יש כאן זריקה של יצור פנטסטי לעולם מודרני. רק שכאן השיר הוא הומוריסטי הרבה יותר ופחות קודר כמו ב'איש הסהר'.

 

פואמה נוספת שמופיעה ב Tales and songs from Bimple Bay היא 'ביקור הדרקון' וגם היא, כמו פרי וינקל, עוסקת ביצור מיתי שאמור להיות מרושע אך הוא טוב לב, לפחות בהתאם לנסיבות, שנתקל בסביבה רגילה ומודרנית. כדאי לכם לקרוא אותו, הוא מקסים:

 

The Dragon’s Visit

The dragon lay on the cherry trees

A-simmering and a-dreaming:

Green was he, and the blossom white,

And the yellow sun gleaming.

He came from the land of Finis-Terre,

From over the Blue Mountains,

Where dragons live, and the moon shines

On high white fountains.

‘Please, Mister Higgins, do you know

What’s a-laying in your garden?

There’s a dragon in your cherry trees!’

‘Eh, what? I beg your pardon?’

Mister Higgins fetched the garden hose,

And the dragon woke from dreaming;

He blinked, and cocked his long green ears

When he felt the water streaming.

‘How cool,’ he said, ‘delightfully cool

Fare Mister Higgins’ fountains!

I’ll sit and sing till the moon comes,

As they sing beyond the mountains;

And Higgins, and his neighbours, Box,

Miss Biggins, and old Tupper,

Will be enchanted by my voice:

They will enjoy their supper!’

Mister Higgins sent for the fire brigade

With a long red ladder,

And men with golden helmets on.

The dragon’s heart grew sadder:

‘It reminds me of the bad old days

when warriors unfeeling

Used to hunt dragons to their dens,

Their bright gold stealing.’

Captain George, he up the ladder came.

The dragon said: ‘Good people,

Why all this fuss? Please go away!

Or your church-steeple

I shall throw down, and blast your trees,

And kill and eat for supper

You, Cap’n George, and Higgins, Box,

And Biggins and old Tupper! ‘

‘Turn on the hose!’ said Captain George,

And down the ladder tumbled.

The dragon’s eyes from green went red,

And his belly rumbled.

He steamed, he smoked, he threshed his tail,

And down the blossom fluttered;

Like snow upon the lawn it lay,

And the dragon growled and muttered.

They poked with poles from underneath

(where he was rather tender

The dragon gave a dreadful cry

And rose like thunder.

He smashed the town to smithereens,

And over the Bay of Bimble

Sailors could see the burning red

From Bumpus Head to Trimble.

Mister Higgins was tough; and as for Box

Just like his name he tasted.

The dragon munching his supper said:

‘So all my trouble’s wasted!’

And he buried Tupper and Captain George,

And the remains of old Miss Biggins,

On a cliff above the long white shore;

And he sang a dirge for Higgins:

A sad song, while the moon rose,

With the sea below sighing

On the grey rocks of Bimble Bay,

And the red blaze dying.

Far over the sea he saw the peaks

Round his own land ranging;

And he mused on the folk of Bimble Bay

And the old order changing:

‘They have not got the wit to admire

a dragon’s song or colour,

Nor heart to kill him brave and quick-

The world is getting duller!’

And the moon shone through his green wings

The night winds beating,

As he flew back over the dappled sea

To a green dragon’s meeting.

 

גם כאן הדרקון רוצה לעשות טוב, אך הסביבה אינה מקבלת זו. מר היגינס ושכניו מחוללים מהומה, הכבאים מוזעקים למקום ולמרות תחינותיו של הדרקון הם מציקים לו. בניגוד לטרול החביב שכאשר מאמציו נכשלים הוא יושב ובוכה (עד שפרי וינקל בא אליו) הדרקון הוא קצת פחות סבלני ומחריב את העיירה ואוכל את כולם. למרות שמובהר שהוא לא ממש אהב את מה שהוא אכל:

Mister Higgins was tough; and as for Box

Just like his name he tasted.

מר היגינס היה קשה ובוקס היה טעים כמו השם שלו (קופסה). גם לאחר שהחריב את העיירה הוא מקפיד לקבור את המתים ולשיר להם שיר קינה.

 

גם פרי וינקל וגם השיר על הדרקון הם שירים מאד מצחיקים אבל עדיין חשוב לראות את הניסיון – שקיים בכמה וכמה יצירות שונות של טולקין (ולא רק בטום בומבדיל כמובן) ליצור את הגשר בין הפנטסטי והרגיל ולהשתעשע במעבר אלמנטים בין מציאויות שונות.

הרפתקאות טום בומבדיל – פואמה 7 – הטרול

הפואמה השביעית היא פואמה שמספרת על טרול חביב שכרסם לו בשר כאשר טום (לא ברור איזה טום) מגיע, טוען שמדובר בעצם של טים, הדוד שלו, הטרול והוא מתווכחים עד שלטרול נמאס והוא מנסה לאכול את טום.אך טום המהיר מתחמק ובועט לטרול בתחת. בשר הטרול קשה כמו אבן וטום חוזר הביתה דואב וכואב.   השיר עצמו משעשע מאד ויש בו קסם שניתן לפתור רק אם נסתכל על מקורו של השיר.   השיר פורסם במקור ב'שירים לפילולוגים' שעליו אפרט עכשיו, אנא הביטו במקור וקראו אותו בקפידה. הקובץ המצורף יעזור לכם לשיר את השיר לפי הקצב:    

THE ROOT OF THE BOOT

A troll sat alone on his seat of stone,

And munched and mumbled a bare old bone;

And long and long he had sat there lone

And seen no man nor mortal —

Ortal! Portal!

And long and long he had sat there lone

And seen no man nor mortal.

Up came Tom with his big boots on ;

'Hallo!' says he, 'pray what is yon ?

It looks like the leg of me nuncle John

As should be lying in the churchyard.

Searchyard, Birchyard !

'Young man', says the troll, 'that bone I stole ;

But what be bones, when mayhap the soul

In heaven on high hath an aureole

As big and as bright as a bonfire?

On fire, yon fire.'

Says Tom: 'Oddsteeth! ’tis my belief,

If bonfire there be, ’tis underneath;

For old man John was as proper a thief

As ever wore black on a Sunday —

Grundy, Monday!

But still I don't see what that is to thee,

With me kith and me kin a-makin' free:

So get to hell and ax leave o' he,

Afore thou gnaws me nuncle!

Uncle, Buncle!'

In the proper place upon the base

Tom boots him right – but, alas! that race

Hath a stonier seat than its stony face;

So he rued that root on the rumpo,

Lumpo, Bumpo!

Now Tom goes lame since home he came,

And his bootless foot is grievous game;

But troll's old seat is much the same,

And the bone he boned from its owner!

Donor, Boner !

השיר המצורף Fox Went Out הוא מנגינה של שיר העם האנגלי Fox Went Out (Den-O) וטולקין שר את 'טרול האבן' לפי מנגינת השיר ×”×–×”.   כפי שאמרתי, השיר פורסם במקור ב'שירים לפילולוגים' שזהו ספרון שהודפס באופן פרטי על ידי סטודנטים במחלקה ללימוד אנגלית ביונברסיטי קולג' בלונדון בשנת 1936. אלו שכתבו את רוב הפואמות היו טולקין ואי.וי גורדון (חוקר שיחד עם טולקין תרגם את 'סר גאווין והאביר הירוק') בשנות העשרים (לאחר הגעתו של טולקין ב-1922) לשעשועם ולימודם של סטודנטים שלמדו אנגלית. השירים היו לפי מנגינות של שירים פופולרים. מדובר ×”×™×” באחד השירים היותר חביבים על טולקין ועל בנו כריסטופר (כפי שהוא מעיד באחת ההערות שלו שנמצאות כרך 6 של ההיסטוריה) אבל מה שמעניין יותר ×–×” הסביבה שבה נתחברו השירים האלו. בשירים לפילולוגים יש ×›-30 שירים שמחציתם נכתבו על ידי טולקין ומחציתם על ידי אי.וי. גורדון (גם באנגלית עתיקה). שניהם היו חברים ומייסדי ×” Viking club. מועדון סטודנטים שנהג להתכנס, לשתות בירה, לחבר שירים עם הלצות בלשניות שונות ומשונות ובכלל להשתטות ולעשות חיים. ההצטרפות הזו למועדונים היתה כמעט אובססיה אצל טולקין. כולם מכירים את האינקלינגס, אותו מועדון סופרים קטן ואקסלוסיבי ויוצרים שטולקין, לואיס וצ'ארלס וויליאמס היו חברים בו. רבים מחברי קהילה זו עלו לרגל ל'The Eagle & The Child' – אחד ממקומות המפגש הקבועים שלהם. אבל בבחינה נוספת של הביוגרפיה של טולקין מגלים שטולקין ×”×™×” חבר בהמון (יותר מ-15) חברותות, ארגונים, Societies ומועדונים מכל סוג ומין – כל עוד ×–×” קשור ליצירה ולספרות. דרכו היצירתית של טולקין החלה כאשר הוא ייסד את מועדון ×” T.C.B.S – מועדון של ארבעה חברים טובים שיצרו וכתבו ביחד. שם חלק גדול מגרעיני הרעיונות שאנו רואים כיום התפתח. במאמר הקודם ציינתי ששנת 1915 היתה שנה מופלאה עבור היצירתיות של טולקין גם בשל עובדת קיום המפגשים של ×” T.C.B.S בצד התפתחות אינטלקטואלית אישית של טולקין. קל להוכיח, באמצעות בחינה מדוקדקת של הכרונולוגיה כיצד החברות (או אי החברות) במועדונים כאלו דירבנה את היצירתיות של טולקין והפיחה אש ביכולת ההתמדה שלו ביצירת סיפורים. כאשר הוא יצר את הגרעין הראשוני של ההוביט הוא ×”×™×” חבר בכמה מועדונים שעסקו בסאגות נורדיות: ×”-Viking club וה kolbiter ואין ×–×” פלא שבאותה תקופה ההוביט נכתב במהירות עם השפעות נורדיות מובהקות. על השפעתו של מועדון האינקלינגס אין צורך לפרט. השקיעה ביצירתיות של טולקין או יותר נכון השקיעה בנכונותו להושיב את עצמו, להיות ממושמע ולכתוב בצורה קוהרנטית בלי לחזור לאלף ואחת הטיוטות שהוא השאיר, החלה ברגע שהאינקלינגס התפרקו והוא נותר חסר מועדון חברתי שממנו הוא יוכל לשאוב כוח יצירתי ומשמעתי. נפלא מבינתי העיקרון הפילולוגי שעומד מאחורי השיר ×”×–×”. וגם אם אחקור מספיק ואביא לכם אותו לא סביר להניח שהוא ישפוך אור מעניין יותר על הפואמה. הפואמה עצמה מאד משעשעת ומצחיקה גם בלי שנבין את העקרון הפילולוגי מאחוריה. טולקין, כמו ברוב הפואמות שיש בספר, ערך מספר שינויים על מנת להתאים את השיר לארץ התיכונה (כמו למשל להמיר את ×” Churchyard ב-Graveyard ולא להשתמש במילה rumpo – תחת אלא ב Seat) אבל בסופו של דבר הפואמה עצמה לא שונתה בהרבה והיא עדיין מצחיקה מאד.