מכתב מספר 210
המאמר נכתב בתאריך יום שישי, 12 בינואר 2007
הקטגוריה שאליה שייך המאמר היא: תרגומי מכתבים
השלמתי סוף-סוף את הביקורת על התסריט (Story-Line). אורכה ופירוטה מעידים, אני מקווה, על מידת העניין שלי בנושא. אני מאמין שלפחות חלק מהדברים שאמרתי או הצעתי יתקבלו על הדעת - או לפחות יעוררו עניין. הביקורת מלווה את המסמך של מר צימרמן, שהושאר בידי וכעת אני מחזיר, דף אחר דף. אני מקווה בכנות שמישהו יטרח לקרוא אותה.
אם מר צ. [הכוונה היא לצימרמן] או אחרים יעשו זאת, סביר להניח שהם יוטרדו או יזעמו לנוכח הטון הנקוט לאורכה של הביקורת. אם כך אמנם יקרה, הנני מצטער (אך לא מופתע), אבל אבקש מהם לגלות את מידת הדמיון הדרושה להבין את אי-הנוחות (ולעיתים את הדחייה) שחשתי ככל שקראתי, בתור מי שעבודתו עברה כפי הנראה טיפול חפוז ולעיתים אף מרושל, ללא שום סימנים המעידים על הבנת משמעות היצירה?
עקרונות אמנות הסיפור במדיות השונות אינם כה שונים; סרטים עלובים נכשלים לרוב כתוצאה מהגזמה ומעיבוד בחומר שאין לגעת בו, דבר הנובע לרוב מתפיסה לקויה של הבדיה שבמקור.
1. צ' הוסיף שלא לצורך 'טירות של פיות', המון נשרים גדולים, שלא להזכיר לחשים, אורות כחולים וקסמים חסרי משמעות (כמו גופו המרחף של פאראמיר). הוא הסיר את חלקי הסיפור שבהם תלויים מאפייני הסיפור והקול הייחודי שלו. הוא מראה העדפה ברורה לקרבות; הוא לא עשה שום ניסיון רציני לשקף את לב הסיפור כראוי: מסעם של נושאי הטבעת. חלקו האחרון והחשוב ביותר, וזו לא מילה חזקה מדי, פשוט חולל.
.2 מדוע תצוגת הזיקוקים כוללת דגלים והוביטים? זה אינו מופיע בספר. איזה 'דגלים?' אני מעדיף את הזיקוקים שאני בחרתי בהם.
3. גאנדאלף, אנא ממך, אינו 'ממלמל.' למרות שהוא עצבני לעיתים, יש לו חוש הומור ויחס כמו של דוד חביב להוביטים, הוא אישיות אצילית ומיוחשת ובעלת כבוד רב. התיאור שלו בכרך א': 'גאנדאלף היה נמוך קומה לעומת האחרים, אך שערו לבן, זקנו המכסיף והשופע וכתפיו הרחבות שיוו לו דמות מלך חכם מתוך אגדה עתיקה. פניו זקנות היו, אך מתחת לגבות העבותות, הלבנות כשלג, לחשו עיניים כהות כגחלים העשויות להתלקח באש-פתאום. (חבורת הטבעת ( 234-235צריך לעמוד מול עינינו.
4. כאן אנו פוגשים בפגיעה הראשונה בנשרים. אני חושב שהם טעותו העיקרית של צ,' ודוגמא אופיינית לנוהגו חסר- האחריות. הנשרים הם 'אמצעי מכאני' מסוכן למדי, ועשיתי בהם שימוש חסכני, הנוגע בגבול יכולתם ואמינותם. נחיתת הנשר הגדול מהרי הערפל בפלך היא מגוחכת; היא גם הופכת את לכידתו של גאנדאלף בידי סארומן לבלתי אמינה והורסת את סיפור בריחתו (אחת משגיאותיו המרכזיות של צ' היא נטייתו להקדים סצנות או אמצעים המופיעים בחלק מאוחר של הסיפור, ובכך לרדד את הסיפור).
5. ראדגאסט אינו שם של נשר, אלא של קוסם; ישנם כמה שמות של נשרים בסיפור, דברים אלו מאד משמעותיים בשבילי.
6. כאן אני יכול לומר שאיני מצליח להבין מדוע הזמן בסיפור חייב להידחס בכוונה. גם ככה העלילה קצרה במקור. הארועים העיקריים אירעו בין ה-22 לספטמבר ל-25 למרץ. אי-הסבירות והאבסורדיות הקיימות ממילא שתידחסנה עוד, יראו לעיני הצופה בכל כיעורן. בנוסף, איני מבין מדוע יש לשנות את זמן העלילה. הזמן צריך להישאר כמות שהיה בספר: איני מסוגל להבין מדוע מצויינים זמנים מוחלטים, הסותרים את הנאמר בספר.
יחס מיוחד במקור מוקדש לעונות. הן דסקריפטיביות, ומשום כך עליהן להיות מסוגלות להפוך לאמצעי המרכזי, באמצעותו האמן מדגים את מעבר הזמן. ההתרחשות המרכזית מתחילה בסתיו ועוברת דרך חורף אל אביב מזהיר: זו נקודה בסיסית בכל הקשור לכוונה ולטון שבסיפור. הבילבול בזמן ובמרחב אצל מר צ. מחבל בכך. הסדר אצלו עשוי, לדוגמא, להנחית אותנו בתוך סופת שלגים כאשר הקיץ עודנו בעיצומו' .שר הטבעות' הוא אולי סיפור-אגדה אבל הוא מתרחש בחצי-הכדור הצפוני של העולם שלנו. מיילים הם מיילים, ימים הם ימים ומזג אויר הוא מזג אויר.
בילבול כזה יהיה שונה מהותית מצימצום הכרחי, או בחירה של סצינות ואירועים שיופיעו (ויזואלית) בסופו של דבר.
.7 הפיסקה הראשונה מעוותת את דמותו של טום בומבדיל. הוא אינו בעליהם של היערות ולא היה מתיימר להציג טענה כזו.
'שובב זקן'! זוהי דוגמא טובה לנטייה הכללית אצל מר צ. להנמיך ולרדד את הסגנון לכזה המזכיר סיפור פיות ילדותי. הביטוי אינו הולם את סגנון הדיבור המאוחר והארוך יותר של בומבדיל. למרות שהקטע הזה נחתך, אין סיבה להתעלם מההשלכות שלו.
צר לי, אך חוששני שצורת ההצגה של גולדברי היא מטופשת ובאותה רמה של 'שובב זקן.' גם לה אין אחיזה בסיפור שלי. אנחנו איננו בארץ הפיות, אלא על גדות נהר אמיתי בעונת הסתיו. גולדברי מייצגת את שינויי העונות האמיתיים באזור זה. אישית הייתי מעדיף שהיא תסולק לחלוטין מאשר שתופיע באופן חסר משמעות.
.8 שורה 24. הבעלים אינו מבקש מפרודו 'להירשם'! [בפונדק בברי] ומדוע שיעשה כך? אין שם משטרה או ממשל (אצלי הוא גם אינו נוקב במספר החדרים).
אם מוסיפים פרטים לתמונה הדחוסה ממילא, הם צריכים לכל הפחות להתאים לעולם המתואר.
.9 עזיבת הפונדק בלילה ובריחה אל החשיכה הם פתרון בלתי אפשרי לקשיים שהוצגו כאן. זהו הדבר האחרון שאראגורן היה עושה. הוא מתבסס על עיוותי תפיסה בנוגע לפרשים השחורים לכל אורך התסריט. תחינתי לצ. שיבחן אותם מחדש.
סכנתם המרכזית של הפרשים נובעת באופן כמעט בלעדי לפחד הלא-רציונלי שהם משרים (כמו רוחות רפאים).
אין להם עוצמה פיזית אל מול חסרי הפחד, אך כוח ההשראה שלהם, והאימה שהם מטילים מועצמים בצורה דרמטית בחשיכה. המלך-המכשף, מנהיגם, חזק מכל השאר, אך עדיין אין להעצימו לדרגה של הכרך השלישי. שם, כמנהיג שהוצב ביד סאורון, הוא מקבל תוספת כוח, אך אפילו בקרב הפלנור החשיכה התפזרה בסופו של דבר. ראה חלק III ['בטרם עת סרה החשיכה, לפני המועד שאדוניה קצב לה' - שובו של המלך 99-114].
.10 ריבנדל איננה 'יער בוהק'. זוהי הצגה מוקדמת שיש להצטער עליה של לוריין (שאינה דומה לה בשום אופן). לא ניתן לראותה מגבעת הרוחות: היא הייתה מרוחקת כמאתיים מילים וחבויה בעמק נסתר. אני לא מצליח לראות שום רווח לעלילה בהתעלמות ללא צורך מהגיאוגרפיה.
הצעדן אינו 'שולף חרב' בספר. שהרי מדרך הטבע חרבו מנותצת. (אורה המבהיק[*] הוא עוד הצגה-מוקדמת של אנדוריל שחושלה בשנית. הצגה-מוקדמת בטרם-עת היא אחת המגרעות העיקריות של צ.) מדוע שיעשה זאת כאן, במאבק שבבירור לא נוהל בכלי נשק?
11. אראגורן לא 'שר את השיר על גיל גאלאד.' באופן טבעי: זה אינו יאה מאחר והוא מספר על מפלתו של מלך בני הלילית בידי האויב. הפרשים השחורים אינם צווחים או צועקים, אלא שומרים על שתיקה מעוררת אימה. אראגורן אינו 'מחוויר'. הפרשים מתקרבים באיטיות, ברגל ובחשיכה ולא בדהרה. לא מתחולל כל קרב. סאם אינו 'משקיע את חרבו בתוך ירכו של אחד מרפאי הטבעת' כמו שהאיבחה שלו אינה מצילה את חייו של פרודו. (אם כך היה, התוצאה הייתה
דומה למה שמוצג בחלק III 117-120 [הריגת המלך המכשף על ידי איאוון] : הפרש היה נופל ארצה וחרבו הייתה מושמדת).
איני מבין מדוע התיאור שלי שוכתב לחלוטין בנקודה זו, תוך חוסר התחשבות בשאר הסיפור? אני יכול להבין את הקושי שבבניית סצינה חשוכה, אך קושי זה אינו בלתי פתיר. סצינה שבה אור עמום הנובע ממדורה אדומה קטנה, עם הרפאים מגיחים באיטיות כצללים כהים ? עד הרגע בו עונד פרודו את הטבעת והמלך המכשף צועד קדימה ונחשף ?
נדמית בעיני מרשימה פי כמה מאשר עוד סצינה של צעקות ושיסופים חסרי משמעות…
השקעתי מאמץ בכתיבת הקטע במקור, והוא מייצג דוגמא של תיאור המסב לי הנאה וסיפוק: זהו שינוי מכוון של הסיפור, בעובדות כמו גם בחשיבות ללא שום צידוק מעשי או אמנותי (שאני יכול להבחין בו). כמו גם רידוד הבלתי נמנע שנוצר כתוצאה מהדימיון בין אירוע אחד למשנהו.
.15 גם כאן הזמן נדחס ומואץ תוך צימצום משמעות המסע. גאנדאלף לא אומר שהם 'יעזבו מיד כשיסיימו לארוז'! חודשיים שלמים חולפים. אין שום צורך להגיד דבר ביחס לזמן. מעבר הזמן יכול להיות מוצג בשינוי העונות בנוף ובעצים.
בתחתית העמוד, הנשרים מופיעים שוב. אני חש שזוהי התערבות בלתי מתקבלת לחלוטין בעלילה. 'תשעת ההולכים' והם מיד עולים לאויר! התוספת הזו אינה משיגה דבר מלבד פגיעה באמינות ושחיקה של האמצעי הספרותי של הנשרים, כאשר אלה יהיו נחוצים באמת. זה בהחלט בכוחו של הסרט להציג בפרק זמן קצר את היותו של המסע ארוך, מייגע, מתקיים בסתר, ברגל תוך התקרבותם של שלושת ההרים העצומים. צ. אינו מתעניין בעונות ובנופים, למרות שלמיטב הבנתי עיקר משיכתו של הסרט טמונה בייצוג של אלה. האם צ. סבור שהוא ישפר סרט המספר על הטיפוס לאברסט על ידי שימוש במסוקים שיקחו את המטפסים לאמצע הדרך?
יהיה מוצלח הרבה יותרלוותר על סופת השלג ועל הזאבים מאשר להפוך את המסע המפרך לפארסה.
.19 מדוע טרח צ. לשים על האורקים מקור ונוצות?! (אורקים אינם סוג של ציפורי טרף). אורקים מוצגים בצורה חד משמעית, כהשחתה של צורה 'אנושית' המתגלמת באנשים ובני לילית. הם (או היו) גוצים, רחבים, פחוסי-אף, צהובי- עור, רחבי-פה ומלוכסני-עיניים: מעין גירסא מעוותת ודוחה של הטיפוס המונגולי השנוא (על האירופאים.)
.20 הבאלרוג לעולם אינו מדבר או משמיע קולות מכל סוג שהוא. מעל לכל הוא אינו צוחק או מלגלג… צ. עשוי לחשוב שהוא מבין בבאלרוגים יותר ממני, אך אל לו לצפות שאסכים עימו.
' .21מראה מרהיב. 'זהו ביתה של גאלאדריאל… מלכת בני לילית' (היא לא מלכה למעשה). 'צריחים מעודנים ומגדלים זעירים בצבעי בני לילית ארוגים בתיחכום לתוך טירה יפיפייה'. אני חושב שזה מצער כשלעצמו ואפילו מחוצף. האם יש סיכוי שצ. ייתן לטקסט שלי מעט כבוד? לפחות בתיאורים אשר להם משקל מרכזי לרוח הספר ולסגנונו! לא אקבל בשום אופן יחס כזה ללוריין, אפילו אם צ. מעדיף פיות 'זעירות' וקישוטים זולים של סיפורי פיות קונבנציונלים.
סילוק הפיתוי של גאלאדריאל הוא משמעותי. דומה שכל מרכיב בעלי היבטים מוסריים נעלם מהתקציר.
.22 למבאס 'לחם הדרך' מכונה 'מזון מרוכז'. כפי שהראיתי, אני מתעב במיוחד כל הטיה של הסיפור שלי לכיוון סיגנון וצורה של סיפורי-פיות צרפתיים. אני מתעב במידה שווה כל ניסיון להקנות גוון 'מדעי' לסיפור (השימוש בביטוי כזה הוא דוגמא לכך). שתי צורות אלה זרות לסגנון שלי.
אנו איננו חוקרים בספר את פני הירח או כל אזור מוזר אחר. אף ניתוח במעבדה לא יזהה את המאפיינים הכימיים היחודיים של הלמבאס אשר הופכים אותו לנעלה על כל עוגה או מאפה-דגנים אחר. אני מצביע על הביטוי הזה כדוגמא להלך-רוח. אני תקווה ששום דבר מעין זה או בדומה יחמקו לתוך הדיאלוגים האמיתיים. ללמבאס בספר יש שני תפקידים. זהו 'אמצעי' אשר מקנה אמינות לצעידות הארוכות ללא הפוגה בעולם, שבו כמו שהזכרתי 'מיילים הם מיילים'. אך זהו תפקיד זניח. יש לו תפקיד נוסף, רב משמעות הרבה יותר, תפקיד שאדם עלול לקרוא לו בפזיזות תפקיד 'דתי'. הדבר נהיה ברור יותר בהמשך, במיוחד בפרק 'הר האבדון': 'פת הלמבאס
הייתה בה סגולה מיוחדת, שאלמלא היא היו גוועים מכבר…. היא כלכלה את הרצון וחיזקה את כח הסבל, את היכולת לאמץ כל גיד ושריר מעבר ליכולת אנוש' - [שובו של המלך 189-190]. אינני רואה שצ. עשה שימוש כלשהו בלמבאס, אפילו כמכשיר, וכל 'הר האבדון' אבד ב'סלט' שעשה צ. מהסיום. לדעתי עדיף שהלמבאס ייעלם כליל מהסיפור.
כולי תקווה שבמהלך בניית הדיאלוגים, קטעי הדיבור יהיו כפי שרציתי שיוצגו ? בסגנון וברגש. אני אתרגז למראה עיוות הדמויות שלי (אני מתרגז כעת כאשר אני רואה עיוותים כאלה בטיוטה) אפילו יותר מאשר למראה שיבוש העלילה או הנוף.
חלק II וחלקIII. השקעתי חלק ניכר בביקורת על פרטים רבים בחלק הראשון. זה היה קל יותר מאחר והחלק הראשון מכבד, באופן כללי, את רצף העלילה של הספר ומשמר חלק מהאחידות המקורית. חלק II מכיל את כל הכשלים של חלק I, אבל מאכזב בהרבה (ואפילו יותר מכך חלק III) ובמובנים חמורים יותר. נדמה כאילו צ,. לאחר שהשקיע את רוב מרצו בחלק ,I נותר לא רק בחוסר מקום [בסרט ע.ג] אלא אף איבד את סבלנותו להתמודד עם שני החלקים הקשים יותר, בהם ההתרחשות הופכת למהירה ומורכבת. הוא בחר לטפל בהם בדרך היוצרת בלבול שהופך את התוצאה להזויה
כמעט. הסיפור מתפצל בנקודה זו לשתי דרכים.1 : ההתרחשות המרכזית, נושאי הטבעת.2 . ההתרחשות המשנית, שאר החבורה ההולכת בנתיב 'ההרואי.'
הכרח מוחלט הוא ששני אפיקים אלה יטופלו כל אחד ברצף אחיד, משתי סיבות: כדי להפוך אותם לנהירים כסיפור, ומאחר ושניהם שונים מהותית בטון ובנופים. עירבוב של שתי העלילות יחדיו יהרוס את שני ההבדלים הללו.
.31 אני מצר עמוקות על הטיפול בפרק על 'זקן-עץ'. כבר קודם חששתי שלצ. אין עניין אמיתי בעצים, דבר מצער בהתחשב בעובדה שהסיפור מרבה לעסוק בהם. ללא ספק, מה שיש לנו כאן הוא הבלחה בלתי מובנת. מהם אנטים?
31-32 אנו עוברים כעת למשכנם של אנשים ב'עידן ההירואי.' נראה שצ. אינו מעריך זאת. אני מקווה שמאיירים יעשו זאת . גם הם וגם הוא אינם צריכים לעשות דבר מלבד לעקוב אחר הכתוב ולא לשנותו כאוות נפשם ( ללא צורך.) באותם זמנים לא היה כל תפקיד ל'לשכות' פרטיות. לתיאודן לא היתה לשכה שכזו. אלא אם כן היתה לו סוכת- שינה נפרדת בחלק חיצוני. הוא קיבל אורחים או שליחים ישוב על במה בהיכל המלכותי שלו. דבר זה מתברר מן הכתוב והסצינה צריכה להציג זאת בבהירות.
31-32 מדוע גאנדאלף ותיאודן אינם יוצאים אל המרחב הפתוח, לפני הדלתות, כפי שכתבתי? למרות שהעשרתי במקצת את תרבותם של הרוהירים האמיצים, אין להם חלונות זכוכית נפתחים. זהו אינו מלון!! ('החלונות המזרחיים' של ההיכל ['אי פה אי שם שלחה השמש אלומות אור מבעד לחלונות הגבוהים, באשנב שבתקרה, מעל סלילי עשן דקים, נשקפו שמי תכלת חיוורים', 'אור השמש נמחה מן החלונות במזרח, האולם כולו החשיך פתאום? ' שני המגדלים 104,107] היו מוגפים באשנב ולא מזוגגים). אפילו אם למלך של עם שכזה היתה 'סוכה,' היא לא הייתה יכולה להיהפך 'להומה ככוורת
מרוב פעילות!!' הפעילות מתרחשת מחוץ להיכל ובעיר עצמה. החלק הנראה של פעילות כזו אמור להתרחש בחצר שלפני הדלתות הגדולות.
.33 חוששני שההצצה החטופה על 'ההגנה על הורנבורג ['מצודת הורן'] זה יהיה השם המתאים מאחר ונקרת הלם, הנקיק שנמצא מאחור אינה מופיעה כלל - אינה מספקת. זו תהיה סצינה נטולת משמעות באופן שבו היא 'תקועה' מחוץ להקשר. הייתי מוציא אותה מהתסריט, אם אין אפשרות לתת לה את המשקל והקשר המתאים, כמו גם את החשיבות שיש לה במהלך העניינים. אם אין אפשרות לטפל בצורה מעמיקה באנטים ובמצודת הורן, יש לסלק אחד מהם. סביר שזו תהיה מצודת הורן, שחשיבותה בעלילה משנית. יש בסצינה הזו קרב מרכזי (שיש לשאוף לשמר את המירב ממנו,) אבל קרבות נוטים להידמות אחד למשנהו. הקרב הגדול ירוויח מכך שלא יהיו לו מתחרים דומים לו.
.34 למה לכל הרוחות אומר צ. שההוביטים 'לעסו כריכים ארוכים בצורה מגוחכת?' אכן מגוחך! אין לצפות משום סופר שירווה נחת משינויים מטופשים שכאלה ? אחד ההוביטים ישן ועמיתו היה עסוק בעישון. גרם המדרגות הספיראלי אשר נטווה מסביב למגדל (אורתנאק) בא מדימיונו של צ. ולא מהסיפור שלי. אני מעדיף את זה האחרון. גובהו של המגדל היה כ-170 מטרים (500 רגל). גרם של 27 מדרגות רחבות הוביל לדלת גדולה, מעליה היו חלון ומרפסת. צ. מחבב במידה מוגזמת מילים כמו 'היפנוזה' ו'היפנוטי.' לא היפנוזה אמיתית ולא שום צורה מדעית שלה מופיעים בסיפורי. קולו של סארומן היה משכנע, לא מהפנט. אלו שהקשיבו לו לא היו בסכנה של שקיעה בטרנס, אלא של הסכמה עם טענותיו בהיותם ערים לחלוטין. תמיד היה מקום לכל אדם לדחות, מכח הרצון החופשי והתבונה הן את קולו של סארומן והן את הרושם שהותיר. סארומן השחית את כח התבונה וההיגיון גם יחד.
צ. חתך את סופו של הסיפור, כולל מותו של סארומן. מאחר וזה המצב, אינני רואה סיבה לגרום לו למות. סארומן לעולם לא היה מאבד עצמו לדעת: ההאחזות בחיים, ולו בשפל המדרגה, משקפת את מה שהוא הפך להיות. אם צ. חפץ לסגור את הקצוות בכל מה שקשור לסארומן (רצון מוזר לנוכח הקצוות הפרומים הרבים שהשאיר), גאנדאלף צריך היה להגיד משהו בקשר לכך, כשסארומן כושל בסוף השיחה' :מאחר וביכרת שלא לבוא לעזרתנו, כאן באורתנאק תישאר עד שתינמק, והאנטים ידאגו לכך!'
חלק III…. אינו מקובל עליי לחלוטין אם כשלם ואם בפרטיו. אם הייתה כאן כוונה ליצור ראשי פרקים לחלק באורך דומה לזה של I ו II אזי במהלך 'מילוי' המרווחים היה צריך להתיישר לפי הכתוב בספר ולבטל את השינויים מרחיקי הלכת שנעשו בו. אם הכוונה היתה ליצור מעין סיום קצר, אזי כל שיש לי לומר הוא זה: לא ארשה ש'שר הטבעות' יסורס בצורה כזו.
——————————————————————————–
[*] במקור מופיע Elvish light אך לא מצאתי תרגום נאות לצירוף זה. (המתרגם)
