מהזריחה עד השקיעה, או "לשם ובחזרה" כמוטו טולקינאי

מבוא

אין חובב טולקין שאינו מכיר את כותרת המשנה של ההוביט – "לשם ובחזרה". הכותרת מבטאת את הדרך שבה בילבו בחר לתאר את מסעו אל ההר הבודד ואת שיבתו ממנו. בהרחבה, ניתן לראות בה גם תמצות של תבנית הקווסט העומדת בבסיסו של ההוביט, כמו גם בשר הטבעות.

טענת המאמר היא כי כותרת המשנה מקפלת בתוכה משמעות רחבה הרבה יותר בכלל היצירה הטולקינאית. דוגמה לכך (שעיון בה היה הבסיס למאמר) ניתן לראות בתיאור סצינת הקבורה של תורין:

הם קברו את תורין במעמקי ההר, ובארד הניח את אבן הנזר על חזהו.
'מוטב שתנוח האבן כאן עד שייפול ההר!' אמר. 'מי ייתן ותביא מזל טוב על כל אנשיו אשר ישכנו כאן!' (ההוביט, המסע הביתה, 291)

אבן הנזר (תרגום של Arkenstone, או אבן החושן כפי שתורגמה על ידי משה הנעמי), שבמהלך עלילת הספר הביאה לסכסוך בין תורין ובילבו והביאה את הצדדים לסף מלחמה, נקברת יחד עם תורין במהלך סמלי של ויתור על האבן ואיחודה עם תורין, עתה כשאינו זקוק לה מבחינה חומרית. אולם מבחינת האבן עצמה יש כאן היבט נוסף, והיא השבתה למקום בו נמצאה. כפי שמתואר מוקדם יותר:

אך הנאה מכולם היתה אבן החן הלבנה הגדולה שכרו הגמדים בשורשי ההר, 'לב ההר' שמה, המכונה גם 'אבן הנזר' … "כמו כדור בעל אלף פאות היתה; היא זהרה ככסף טהור לאור לפידים, כמו מים בשמש, כמו שלג תחת הכוכבים, כמו טיפות גשם לאור הירח!" (ההוביט, מידע פנימי, 233)

אם כך ניתן לראות בגורלה של אבן הנזר סוג של "לשם ובחזרה" נוסף, שונה מאוד מהכוונה המקורית של בילבו. האבן נחצבת מבטן האדמה ויוצרת קונפליקט שנפתר בסופו של דבר על ידי השבתה לנקודת מוצאה.
במאמר אנסה להראות כי עיקרון השיבה אל נקודת המוצא כביטוי לפיתרון ולהשלמה חוזר כחוט השני הן בהוביט והן בשר הטבעות, ובכך הוא מהווה תמה יסודית שגם מחברת את שתי היצירות. וגם אם בעלילת ההוביט ה"לשם" תופס מקום נרחב בהרבה מאשר ה"בחזרה", הרי שכפי שנראה, במשמעות הסמלית של התהליך המעגלי דווקא החזרה היא המשמעותית וראויה להתבוננות מיוחדת.

"לשם ובחזרה" בהוביט, בשר הטבעות ובסילמריליון

כנקודת מוצא לדיון, ראשית יש לסקור את המקרים בהם העיקרון של שיבה לנקודת המוצא מתממש בספריו העיקריים של טולקין.

בהוביט ניתן להצביע על המקרים הבאים:

  • מסעו של בילבו אל ההר הבודד וחזרתו אל הפלך. זהו כמובן המקרה שאליו מתייחסת כותרת המשנה של הספר ישירות.
  • בכיוון ההפוך, גם מסעם של הגמדים ניתן לתיאור באותה הצורה: מן הגלות בהרים הכחולים, חזרה אל ממלכתם שהוחרבה על ידי הדרקון וכינונה מחדש.
  • אמנם בלי מסע לצידה, גם הקמתה המחודשת של ממלכת דייל והעמדת בארד בראשה כמלך מבטאת עיקרון דומה של שיבת העבר ותיקונו. לא רק שהנזקים שגרם הדרקון מתוקנים, אלא שמי שמבצע את המהפך הוא דמות המקושרת למלכי דייל מן העבר המחדשת את שושלתם.
  • כפי שכבר צוין, שיבת אבן הנזר אל מקום כרייתה, תוך תיקון של הסכסוכים והנזקים שנגרמו בעטיה. קבורתה עם תורין סוגרת מעגל עבורו, שכן זה היה החלק באוצר בו הוא חשק יותר מכל. באופן אירוני, ה"שיבה" מגיעה כאשר תורין עצמו מבין שאין לו צורך יותר בתאוות חומריות, כך שהיא מבטאת חיבור רוחני ועמוק יותר.

בשר הטבעות ניתן להצביע על רשימת מקרים דומה ואף ארוכה יותר:

  • המקבילה של מסעו של בילבו היא המסע להשמדת הטבעת, שאף הוא כולל (במיטב מסורת הקווסט) את השלמת המטרה והחזרה הביתה. גם כאן השיבה היא אל הפלך, כאשר הקונפליקט עם בני סאקוויל בגינס כבר איננו מאבק הומוריסטי על כפיות כסף אלא טיהור הפלך, שטולקין עצמו הגדיר כאחד הפרקים החשובים ביותר של הספר.
  • מי שמבצע הפעם את המסע ההפוך היא הטבעת, שהספר מתאר למעשה את המסע שנועד להחזירה אל כור מחצבתה והשמדתה.
  • כפי שההוביט כלל את שיקומן וכינונן מחדש של ממלכות הגמדים ודייל, כך גם שר הטבעות מעמיד במרכזו כינון ממלכה עתיקה ששושלתה נפסקה – הפעם זו מלכות יורשי אלנדיל ושלטונה על כל תחומי הארץ התיכונה. תהליך הרסטורציה בשר הטבעות הוא בעל חשיבות גדולה בהרבה ביחס למקביליו בהוביט, והביטוי הראשוני לכך הוא הכותרת "שובו של המלך" שניתנה לכרך השלישי.
  • בעוד עלילת שר הטבעות נסבה בעיקר סביב "מלחמת הטבעת", ברקעה מתרחש תהליך משמעותי מאוד של שיבת בני הלילית אל המערב. הקורא פוגש אותה כבר בראשית הספר, במפגשם של ההוביטים עם בני הלילית בראשות גילדור. התשוקה למסע למערב מוזכרת לכל אורך הספר ומגיעה לשיא בסיומו בעזיבתם של גלאדריאל ואלרונד, יחד עם גאנדלף ונושאי הטבעת. עבור גלאדריאל זו שיבה ממשית, שכן היא לקחה חלק בנטישה המקורית וכמיהתה והחלטתה לשוב מוזכרים פעמים מספר בספר.

    ניתן להציב מספר סימני שאלה לגבי נקודה זו – ראשית, גם בני לילית שלא שהו כלל במערב (כמו לגולס) נוטשים את הארץ התיכונה ונוסעים למערב, כך שעבורם ספק אם מדובר בנטישה או בחזרה. שנית, מלכתחילה מוצא הנולדור הוא בארץ התיכונה, כך שניתן לטעון שמסעם המקורי (והשנוי במחלוקת) לואלינור היה אקט הנטישה, בעוד שחזרתם (תחת פאנור) היא ביטוי ל"שיבה". לפיכך, ניתן לחלוק על הגדרת המסע למערב כאל "שיבה", בין אם בגלל שדווקא הארץ התיכונה ראויה להגדרה כביתם של בני הלילית, ובין אם כי נדודיהם הלוך ושוב בין חלקי העולם מעידים על העדרו של בית כזה עבורם. עם זאת, בשר הטבעות המסע למערב מוצג בבירור כשיבה מגלות, למשל בדברי גילדור לפרודו: גולים אנחנו, רוב בני-עמנו יצאו זה-כבר, ואנו אך משתהים פה מעט בטרם נפליג אל מעבר לים הגדול (חבורת הטבעת, החוט המשולש, 90).

  • בניגוד לבני הלילית (שיש ספק אם הם אכן 'חוזרים') ונושאי הטבעת (שבעליל אינם חוזרים במסעם למערב), שיבתו של גאנדלף בסוף שר הטבעות בודאי שמגלמת את חזרתו למקום מוצאו לאחר שהשלים את משימתו, אם כי מובן שיכל להמשיך לשוטט בארץ התיכונה ולשמש מחולל להטים במסיבות בפלך.
  • מספר רב של אירועים בספר מקשרים בין המוות ובין רעיון השיבה. בעניין זה נעסוק בפירוט בהמשך אולם ניתן לציין דוגמה אחת בולטת: קללתו של איסילדור על המתים שהפרו את שבועתם לגונדור, והתרת הקללה על ידי ארגורן, לאחר שהמתים עמדו לבסוף בשבועתם: שובו למקומותיכם ולא תוסיפו להלך אימים על העמקים! חזרו, ונוחו מנוחת עולמים! (דברי ארגורן למתים מתוך שובו של המלך, הדיון האחרון, 134).
  • לבסוף, ניתן לציין את אירוע השיבה המסיים את הספר: מסעו של סאם אל הנמלים האפורים וחזרתו אל הפלך לאחר פרדתו מפרודו. שר הטבעות נחתם בדבריו של סאם "הנה חזרתי" ובסצינה הביתית של סאם החוזר לביתו, אל אשתו וילדיו. הדבר מאפשר לטולקין לא רק לקשור מחדש את שר הטבעות לאווירת ההוביט (גם בכך ניתן לראות סוג של שיבה…) אלא לעצב את סיומו לפי המוטו של הספר הקודם.

בניגוד לשפע הדוגמאות בשני הספרים האחרים, בסילמריליון קשה להצביע על דוגמה מובהקת כלשהי של שיבה במובן של סיום ושל תיקון. כפי שכבר נאמר, ניתן לראות את מסע הנולדור לארץ התיכונה תחת פאנור כ"שיבה", אולם זו ודאי שאינה מתקנת דבר, זוכה לגינויים לא מעטים וכרוכה בפשע של טבח השארים, כך שאם כבר, זו דוגמה נגדית לתזה המועלית במאמר. מקרים אחרים, כמו שיבתו של ברן לתינגול או שיבתו של הורין אל דור-לומין, אינם מביאים את הסיפור לסיומו והורין למשל עתיד להמשיך לעבר גונדולין ולהביא עליה את סופה.

ניתן להסביר את העדר הדוגמאות בכך שהסילמריליון, להבדיל משני הספרים האחרים, מעמיד במרכזו את בני הלילית. בניגוד לבני האדם, ששהותם בעולם היא זמנית, ושהמוות מוגדר עבורם כמתנה מן האל המשחררת אותם מן העולם, בני הלילית מחוברים לעולם (ניתן לטעון ש"שיבתם" הסופית תהיה רק כשתתגשם נבואת מאנדוס השנייה), ומתקדמים יחד איתו. אי-שיבתם של בני הלילית ונדידותיהם בין חלקי העולם מבטאים לפיכך גם את קישורם לעולם ולהתקדמותו.

באופן מיידי יותר, העידן הראשון מציג בעיקר רצף של מלחמות חסרות תוחלת ברשע המלקורי. העובדה שאין דמות המגיעה אל המנוחה והנחלה ממחישה אף היא את אי היכולת לנצח את מלקור, וכל ניצחון שמושג הוא רגעי בלבד. שיבת הנולדור לארץ התיכונה יכולה להיות מתוארת לפיכך כשיבה אל הארץ שזוהמה על ידי מלקור ומעשיו ללא יכולת לתקנם.

מי שאינו חוזר

זווית אחרת על סוגיית השיבה אפשר להאיר באמצעות מבט על דמויות טולקינאיות שאינן חוזרות לנקודת מוצאן. אם שיבה מבטאת הצלחה, אי-שיבה עשויה לבטא כישלון או שבר, וראוי גם לבחון את המקרים הללו וגם להבין את הסיבה לאי החזרה.

קטגוריה ראשונה של לא-חוזרים היא "כוחות האופל": מי שבחר ברשע והפך למשרתו. סופן של שלוש הדמויות החשובות מקטגוריה זו בשר הטבעות – סאורון, המלך המכשף וסארומן – מגלם אי-חזרה כזו, ועומד בניגוד ברור למותן הראוי של דמויות אחרות, כמו בורומיר, ארגורן או תורין. טולקין מעצב את סופן של הדמויות הללו בצורה דומה מאוד, ומן הראוי היה לא לכנותו "מוות" אלא "התאיינות":

סאורון: והנה תבנית צל שחורה מתנשאה וממלאה את החלל. מוצקה, לא-חדירה, וברקים קושרים לה כתר. והיא עצומה לגודל, ומושיטה לעברם זרוע נטוייה ומאיימת, ועם זאת חסרת אונים. ובעוד היא חותרת להשיגם, אחזה בה רוח גדולה והיא נמוגה וחלפה מן העולם. (שובו של המלך, שדה קורמאלן, 203)

המלך המכשף: וזעקה נתמלטה אל האוויר המרטיט, ונחלשה והלכה עד היותה קול תמרורים נישא ברוח קול דק ללא גוף שדעך וגווע בחלל, ולא שב עוד להישמע בעידן זה של העולם. (שובו של המלך, הקרב בשדות הפלנור, 103)

סארומן: לחרדת העומדים סביב נתכסתה גופת סארומן בערפל אפור שהיתמר לגובה, כעמוד עשן העולה מתבערה, והתנשא מעל הגבעה כדמות רפאים ערפילית. לרגע כמו נטתה הדמות בכיוון מערב. אך מן המערב יצאה רוח קרה והיא נמוגה באנחה, והיתה כלא היתה. (שובו של המלך, טיהור הפלך, 270)

לכל שלוש המיתות תיאור משותף – הדמות מוצגת כמעין רוח רפאים ללא גוף, הנוכחת לרגע קל ואז נמוגה ברוח. במקרה של סארומן נאמר מפורשות שהרוח מנסה לשוב למוצאה – אל המערב – אך מסורבת.

אולם לא רק סופן של הדמויות מבטא את עיקרון אי-השיבה. אצל כולן עצם הבחירה ברשע מבטאת גם נטישה של דרכן וויתור על אפשרות שיבה. סאורון יכול היה, אחרי נפילתו של מלקור במלחמת החרון, לחזור לואלינור תוך חרטה על מעשיו, ובחר במקום זאת להסתתר ולברוח אל מורדור; המלך המכשף בחר באלמוות – כלומר ויתר על ה"שיבה" המוחלטת מכל, שיבת בני האדם אל האל במותם; וסארומן בגד בשליחותו וחצה את הקווים והוא נבדל בכך מגאנדלף שחוזר למערב בסוף שליחותו.

הקטגוריה הבאה בתור היא זו של נושאי הטבעת. במלים אחרות, לא מי שחצו את הגבול אל הרשע, אך עדיין מי שנוגעו בו עקב מגעם עם הרשע הגלום בטבעת. ניתן להוסיף גם שנושאי הטבעת נפגעים מאי היכולת לוותר עליה. כך למשל, איסילדור, שיכול לתקן את הנזק שבטבעת על ידי השבתה לכור מחצבתה, נמנע מכך ונענש ישירות בקטיעת מלכותו ובכישלון לכונן את מלכותו בצפון.

המקרים שמעניין לבחון במיוחד הם של שני נושאי הטבעת שלכאורה עמדו במשימתם: בילבו, ששיבתו הביתה בסוף ההוביט מבטאת את הצלחת המסע להר הבודד (מובן שבשלב זה טולקין לא תיכנן עדיין את מרכזיותה של הטבעת וכוחה המשחית, ולכן שיבתו של בילבו ניתנת היתה להצגה כהצלחה) ופרודו, שזוכה לתהילה מוצדקת כנושא הטבעת שהביא להשמדתה, ושחוזר פיזית אל הפלך ושותף לטיהורו.

ועדיין, השפעת הטבעת מביאה לכך שבשני המקרים הללו השיבה לפלך אינה שלמה. בילבו מציג את מצבו בפלך כך: אני חש שאני זקוק לחופשה, חופשה ארוכה עד מאוד, כפי שאמרתי לך מזמן. אולי לחופשה מתמדת. איני סבור שאחזור אי-פעם לכאן. למעשה אין בכוונתי לחזור, ועשיתי סידורים בהתאם… אני מרגיש כמה דק אני, מתוח כולי, אם אתה מבין: כמו חמאה שנמרחה על פרוסת-לחם גדולה מדי. לא יתכן שיהיה טוב כך, אני זקוק לשינוי, או משהו מעין זה (חבורת הטבעת, מסיבה שציפו לה ימים רבים, 41-40). ואמנם, בילבו נוטש את הפלך ואינו חוזר אליו יותר. בדומה לכך, פרודו אומר לסאם, המייחל לכך שאדונו ישמח בפלך ויאריך בו ימים: כך חשבתי גם אני, בשעתי, אך נפגעתי לעומק, סאם. ניסיתי להציל את הפלך, ואכן הוא ניצל, אך לא למעני. (שובו של המלך, הנמלים האפורים, 279)

הן בילבו והן פרודו זוכים לאפשרות להחלים לזמן מה, בזכות מסעם למערב. אך נשללת מהם האפשרות להינות מפירות מעשיהם בפלך. הדבר מעניק לשר הטבעות את תחושת הסוף-הלא-טוב ואת תחושת העצב בסופו שקוראים רבים חשים.

הקטגוריה הבאה בתור היא של מי שחושק בטבעת אפילו מבלי לשאת אותה בפועל. קטגוריה זו מודגמת על ידי שתי דמויות שזכו לגורלות שונים מאוד – בורומיר וגלאדריאל. כידוע, תשוקתו לטבעת (אפילו אם לא לצרכיו שלו אלא למען ארצו) הביאה את בורומיר לנסות לקחת אותה מפרודו, וגרמה באופן מיידי להתפרקות החבורה ולמותו מידי האורקים (כפי שהוא עצמו מציג זאת).

רמז לעתיד לקרות ניתן לראות בדברי אלרונד לבורומיר, בעת יציאת החבורה מריבנדל וכתגובה לשימוש הילדותי של בורומיר בקרנו: לאט לך מלתקוע עוד פעם בזו הקרן, בורומיר, עד שיהיו רגליך עומדות על גבול ארצך והמצוקה תכבד מנשוא. (חבורת הטבעת, הטבעת יורדת דרומה, 290) דברים אלו כמובן משקפים את העתיד לקרות בעת מותו של בורומיר, כאשר תקיעת קרנו מזעיקה למקום את שלושת הרעים ואין ספק שהתיאור המצוקה תכבד מנשוא הולם את הסיטואציה. נבואות מתגשמות מהסוג הזה קיימות מעת לעת בשר הטבעות (דבריו של ארגורן לאאומר, למשל), אולם כאן נוסף לנבואה מרכיב של בשורת מוות (או אפילו קללה). החלק החשוב בה לענייננו נמצא במלים על גבול ארצך. כפי שאלרונד חוזה, בורומיר, הפטריוט הגונדורי המושבע, מוצא את מותו כאשר הוא על סף חזרה לארצו. חזרתו נשללת ממנו עקב תשוקתו לטבעת, ממש כשעמד להשיגה.

גם דמותה של גלאדריאל ממחישה כיצד התשוקה לטבעת עומדת בניגוד לשאיפה לשיבה. גלאדריאל מצהירה על חזרתה למערב לאחר שהיא עומדת במבחן קבלת הטבעת בסצינת הראי: עמדתי בניסיון, אתמעט ואלך מערבה, ואוסיף להיות גלאדריאל (חבורת הטבעת, הראי של גלאדריאל, 377). הויתור על הטבעת מתפרש כויתור על חלומות השליטה שהיו לה, כך שהשאיפה לשלוט מוצגת כרעיון שלילי העומד בניגוד לרעיון השיבה אל המקום הטבעי.

דוגמה אחרונה שאביא של אי-שיבה היא סיפור מותה של ארוון, כפי שהוא מובא בנספח א' של שר הטבעות. בעוד ארגורן מציג במותו את הביטוי הנעלה ביותר של העיקרון ולפיו המוות הוא המוצא הראוי לבני האדם והשיבה האמיתית לנקודת מוצאם, ארוון מציגה כשל של עיקרון השיבה: לא רק שהיא אינה מעכלת את מותו של ארגורן, אלא שהיא עצמה נוהגת כמי שאין לה לאן לשוב. היא נוטשת את מינס טירית, ביתה כבת-תמותה, ומנסה לחזור לביתה בלוריין ולמקום בו פגשה את ארגורן לראשונה (באופן אירוני, לגביו נאמר כי לא שב מעולם אל המקום הזה – חבורת הטבעת, לותלוריין, 363), רק כדי למצוא אותו נטוש: והיא עזבה את העיר מינס טירית והלכה הרחק אל ארץ לוריין, וישבה שם לבדה תחת העצים הכומשים, עד בוא החורף. גלאדריאל כבר הסתלקה, וקלבורן לא נשאר אף הוא, והארץ נדמה. (שר הטבעות, נספח א', 1025)

בהתאם לכך, מותה של ארוון מתואר לא כיציאה מן העולם, אלא כהשתלבות עם מקום שהייתה, ואפילו כסוג של מנוחה: "ושם, לבסוף, כאשר נשרו עלי המאלורן, אבל האביב לא בא עדיין, השתרעה למנוחתה על ראש קרין אמרות; ושם הוא קברה הירוק, עד אשר ישתנה העולם" (שם). בכך, ארוון מגלמת גם את הטרגדיה האישית שלה, כמי שנאלצה לבחור בין עולם בני הלילית ובני האדם, ובסופו של דבר נותרה מחוץ לשני העולמות הללו, אבל גם את הטרגדיה הכוללת של בני הלילית, שנשארים צמודים לעולם הפיזי ואינם יכולים לנטוש אותו.

הדוגמה של ארוון היא חריגה ביחס לשאר הדוגמאות שהובאו עד כה משום שאי-השיבה אינו מתקשר לטבעת סאורון. אולם בעקיפין, יש קשר בין גורל בני-הלילית בארץ התיכונה ובין טבעות העוצמה, דרך שלוש טבעות בני הלילית, שייעודן הפוך מהאידיאל של שיבה: הן נועדו לשמר את הקיים ולהנציחו. גורלה של ארוון, וניסיון השיבה הטראגי שלה לארץ שננטשה, מתקשר לאובדן ההשפעה של טבעות בני הלילית בעקבות השמדת הטבעת האחת, ולכן יכול להיתפש גם הוא כתוצאה של השמדה הטבעת.

עד כה, אם כן, ניתן לראות את המרכזיות של תמת החזרה ואת הופעתה בצמתים מרכזיים בעלילת שני הספרים. דמויות שמצליחות לממש את החזרה מבטאות הצלחה וניצחון ה"טוב", בעוד שדמויות שאינן מממשות אותה שייכות לרוע או שהושפעו ממנו. ראוי כמובן להעיר כי אין מדובר בעניין מובן מאליו: לעתים קרובות מעמידות יצירות דווקא את ההשתנות ופריצת הגבולות כאידיאל, ואפילו אצל טולקין (בילבו בהוביט הוא הדוגמה הברורה ביותר) ניתן לזהות מקרים של דמויות שעברו תהליך שינוי, התבגרות וגילוי עצמי. ועדיין, טולקין מקפיד לתחום את התהליכים הללו במסגרת שבה גם ההשתנות כפופה ל"שיבה הביתה" במובנה העמוק.

חפצי החן: אבן הנזר, הטבעת והסילמרילים

יצירותיו העיקריות של טולקין מעמידות במרכזן חפצי חן שהמשותף להם הוא התשוקה שהם מעוררים, הקושי לוותר עליהם, והאסון שהם בסופו של דבר מביאים על בעליהם: אבן הנזר בהוביט, הטבעת בשר הטבעות והסילמרילים בסילמריליון. כמובן, קיימים הבדלים בין החפצים: הטבעת והסילמרילים הם מעשה ידי 'אדם' (למעשה, מאיא ובן לילית) בעוד אבן הנזר מקורה בטבע. כמו כן, הטבעת היא חפץ בעל יכולות קסם, בעוד אבן הנזר והסילמרילים אינם כאלה, למעט יופיים והאור המופץ מהם. לחפצים אלו תפקיד משמעותי בהקשר לנושא המאמר הנוכחי, וניתן לראות בהם, ובדמיון והשוני ביניהם, את מכלול תפישתו של טולקין לגבי רעיון השיבה.

באבן הנזר ניתן לראות ביטוי ליופיו וטוהרו של הטבע, ללא מגע האדם. היא נחצבת באדמה, נשמרת כמו שהיא, ובסופו של דבר מושבת אל מקום מוצאה. כשם שהשאיפה לה מבטאת את השאיפה האנושית לשלוט בטבע ולהשיג עושר חומרי, כך הויתור עליה מבטא את היכולת לוותר על השליטה בטבע ואת חוסר החשיבות שטולקין מייחס לעושר חומרי. חשיבותה הסמלית של חזרתה לבטן ההר מתחזקת עקב כך שהיא אינה חוזרת לבעליה ה"חוקיים", מי שכרו אותה ושמידיהם נגנבה על ידי הדרקון, אלא למקורה האמיתי והטבעי.

הטבעת במידה רבה מציגה את היפוכם של רעיונות אלה. היא תוצר אנושי, הסותר את הטבע ומנוגד לו, והוא מרושע מטבעו. השימוש שנעשה בה נועד להימנע ממהלכו הטבעי של העולם ולאפשר שליטה באחרים. בהתאם לטבעה, הטבעת אינה מעוניינת לחזור אל כור מחצבתה, ולהיפך, היא מעוניינת בשיבה אחרת – אל בעליה המרושעים. גם אבן הנזר וגם הטבעת מוחזרות אל מקום מוצאן, אך בעוד במקרה של אבן הנזר מדובר בשיבה הרמונית אל הטבע, במקרה של הטבעת מדובר בתיקון של מעשה מרושע והרס של תוצאותיו.

לעומת שני החפצים הללו, הסילמרילים מבטאים עיקרון הפוך של אי-חזרה. כשם שבני הלילית מחוברים לעולם וממשיכים איתו לנצח, כך הסילמרילים מבטאים את התקדמותו של העולם ואת חוסר היכולת לשוב לאחור, כפי שמתבטא בשלב מוקדם אחרי היווצרותם, כאשר עולה ההצעה לשבור אותם על מנת לשחזר את אור העצים הגלום בהם. גם גורלם של הסילמרילים מדגים זאת: שניים מהם אובדים בים ובמעמקי האדמה, והשלישי והחשוב מכולם, זה הנישא על ידי אארנדיל והופך (למעשה) לכוכב, נותר לנצח בשמיים ומלווה את העולם במעגליו.

ראוי לציין כאן את כותרת המאמר: מהזריחה עד השקיעה (מייד נעמוד על ההקשר הטולקינאי המיידי של הכותרת). הסמליות של חיי אדם כמהלך מהזריחה עד השקיעה היא כמעט מובנת מאליה, וכפי שכבר הובהר כאן, מהלך החיים מהלידה עד המוות הוא אולי הביטוי החשוב ביותר ל"שיבה" אצל טולקין. אולם הסילמריל יוצק משמעות נוספת ומנוגדת לסמליות זו: דווקא היותו של הסילמריל "כוכב הבוקר" ו"כוכב הערב" בעת ובעונה אחת, מעידה על המחזוריות הנמשכת לעד של העולם, כשלאחר כל זריחה מגיעה שקיעה, וחוזר חלילה.

סיכום (ואחריו אפילוג)

ניתן לראות כי רעיון השיבה הוא מרכזי ליצירתו של טולקין, הרבה מעבר להיבטים הקשורים במודל ה"קווסט" ומאפייניו. ניתן להשליך מתוכו על ארבעה נושאים מרכזיים מאוד ליצירתו של טולקין:

  • הקשר שבין העולם ה"מודרני" ובין עולם ה"פיות": אחת התפישות הבסיסיות ביותר ביצירתו של טולקין (כפי שהוא מתאר בפירוט במאמרו "על סיפורי פיות"), הוא בהעמדה בבסיס העלילה את המפגש של האדם עם ארץ הפיות. עם זאת, ההנחה היא כי אין מדובר במפגש של קבע אלא בחוויה שבסופה ישנה שיבה של הדמות האנושית אל עולמה (אין זה מקרה שטולקין מכנה את ארץ הפיות גם "ממלכת הסכנה").

    דוגמאות רבות שהובאו כאן משרתות רעיון זה, ובראשן סיפורה של אבן הנזר, ותהליך העזיבה של בני הלילית את הארץ התיכונה. זאת כמובן מעבר לסיפור המסע של בילבו עצמו, שהוא ה"לשם ובחזרה" המקורי. כאמור, גם אם אפשר לדון על מהות ה"עזיבה" וה"שיבה" מנקודת מבטם של בני הלילית, מבחינת בני האדם זה תהליך שמביא לניתוק בני האדם מ"ארץ הפיות" והפיכת הארץ התיכונה לעולם המוכר כיום.

  • המוות והאלמוות: נושא הבריחה מהמוות הוא נושא מרכזי לא רק אצל טולקין, אלא בסיפורי פנטזיה ומד"ב רבים. לעתים קרובות מטרתו העיקרית של הרשע היא השגת חיי אלמוות ובכך בריחה מהייעוד האנושי למות ומזמניות חיי אדם. בשר הטבעות הנושא מוצג בעיקר סביב חיי האלמוות שמעניקות הטבעות ובדמויות הנזגול כמי שהשתעבדו לרוע לשם השגת האלמוות.

    רעיון השיבה, שמציג את המוות כסוג של סגירת מעגל וחזרה של האדם של מקורותיו, מציג לפיכך הנגדה בין אלו השבים, כפועלים בהתאם למהותם ובהתאם לרצון האל, ובין המסרבים לשוב, שהם המשתעבדים לרשע.

  • רסטורציה כערך: הצגת ניצחון הטוב כהשבת הסדר על כנו היא תוצאה של תפישתו השמרנית-דתית של טולקין, ובאה לידי ביטוי בהחזרה לשלטון של בתי מלוכה עתיקים, כמו שושלת בארד בדייל או שושלת איסילדור בגונדור. לא רק שהדבר מעיד על כמיהה לעבר אלא גם על השיבה של מי שמלכותו קיבלה גושפנקה 'אלוהית' (לנקודה זו ר' גם מאמרו של רן בר-זיק, "מלכים בחסד האל" שאף הוא מופיע באתר נומנור).
  • התפישה ה"אקולוגית" והיחס הראוי אל העולם: 'שיבת' החפצים אל כור מחצבתם, הן השיבה החיובית של אבן הנזר והן השיבה ההרסנית של הטבעת, מייצגים את עמדתו של טולקין בדבר הצורך לחיים בהרמוניה עם הטבע, חיים שישאבו הנאה מן הטבע אך לא יפגעו בו או ינסו לשנותו. ה'שיבה' כאן באה לידי ביטוי בראיית הטבע לא כאירוע עם התחלה וסוף (כפי שלמשל סיפורי המסע בספרים מתוארים) אלא כמהלך מחזורי ומתמשך, שהקשר של בני התמותה איתו הוא סופי וראוי שמה שלקחו ממנו במהלך חייהם גם יוחזר אליו. טולקין מגנה לא רק ניסיונות "לקחת בלי להחזיר" אלא גם את הניסיון לפעול כנגד מהלכו של הטבע על ידי שימורו והקפאתו, כפי שנעשה בידי טבעות בני הלילית.

אפילוג: הלכתי את כל הדרך המובילה מהזריחה עד השקיעה

לסיום המאמר, נתבונן ביצירה העושה שימוש במרבית הנקודות שהועלו כאן: הנפח מווטון מייג'ור, ספר הילדים שהוא גם יצירתו האחרונה של טולקין, ושהתפרסם בשנת 1967. ספר זה שונה מאוד באופיו מספרי הילדים האחרים שפירסם טולקין בנימתו המהורהרת והלא-הומוריסטית ובעלילתו המאוד לא דרמטית. יחד עם עלה של קטנוני, זוהי גם אחת היצירות האוטוביוגרפיות ביותר של טולקין. בעוד שבעלה של קטנוני ניכרת הביקורת העצמית כלפי הפדנטיות של הסופר, המקשה עליו לסיים את יצירותיו, הנפח כתוב מנקודת המבט של היחס שבין היוצר/סופר ובין חייו והקורבן שהוא מקריב בדמות הריחוק מבני משפחתו. במרכז עלילת הספר עומד נפח הכפר, שבילדותו זכה להשתתף באירוע שבו קיבל כמתנה אבן יקרה המאפשרת לו לטייל ב"ארץ הפיות". הוא אכן מנצל פעמים רבות את המתנה, אך בסוף הספר הוא מוסר אותה מרצונו ושב מחדש אל בני משפחתו. לא קשה לזהות את טולקין בעלילה זו, כמי ששהה רוב ימיו בעולם הבריאה המשנית שיצר, וכמי שמבין את הקורבן שהיה כרוך בכך לבני משפחתו ובייחוד לאשתו.

הספר כולל את שני התהליכים העיקריים שהצגנו במאמר: השיבה הביתה של הגיבור לאחר נדודיו כביטוי לסגירת מעגל והיכולת לוותר על חפץ קסום כביטוי להשבת דברים לתיקונם. כך נאמר לנפח על ידי מי שמתגלה כמלך הפיות: יש דברים שמותר לשמור. אלה דברים הניתנים במתנה מרצון וכדי שיישמרו למזכרת. אבל דברים אחרים אינם ניתנים בדרך זו. אין הם יכולים להשתייך לאדם אחד לנצח, ואין הוא יכול לנצור אותם ולראות בהם רכוש שיוכל להוריש למי שיחפץ. (הנפח מווטון מייג'ור, עמ' 176). דברים אלו מתקשרים ישירות לתפקיד שממלאת אבן הנזר בהוביט. בנוסף לכך, משום שהאבן משמשת גם אמצעי כניסה לארץ הפיות, הויתור עליה קשור גם לקשר הכללי שבין עולם בני האדם ועולם הפיות (ר' הנקודה הראשונה בסיכום לעיל).

רגע השיא של הספר הוא השיבה הביתה של הגיבור, לאחר שויתר על האבן ועל תכונותיה הקסומות. כך מתוארת השיבה:

כשהגיע הנפח לביתו בשוליו המערביים של הכפר, המתין לו בנו ליד דלת הנפחייה. ממש באותה שעה נעל את הדלת, מכיוון שהמלאכה לאותו יום הסתיימה, ועתה עמד והביט בדרך הלבנה שבה נהג אביו לחזור ממסעותיו. למשמע הצעדים פנה והופתע לראות שהנפח בא מהכפר. אז רץ לקראתו. הוא כרך את זרועותיו סביבו באהבה ובברכה.

'כבר מאתמול קיוויתי שתחזור, אבא,' אמר. ואז הביט בפני אביו ואמר בדאגה, 'אתה נראה עייף כל כך! האם הרחקת לכת מאוד?'

'הרחקתי לכת מאוד-מאוד, בני. הלכתי את כל הדרך המובילה מהזריחה עד השקיעה.' (שם, עמ' 179)

ברור מדברים אלו מדוע נבחרה הכותרת "מהזריחה עד השקיעה" למאמר. טולקין בוחר בדרך מהזריחה אל השקיעה לא רק כדי לתאר את מסלול חיי אדם (כולל שלו עצמו), אלא גם את היציאה למסע ושיבה ממנו, על כל המשמעויות המורכבות שהוא נותן למסע זה בכתביו. כהערת סיום, אפשר לזכור עד כמה הנפח מווטון מייג'ור אכן מממש את עיקרון המסע והשיבה: תחילת דרכו הפומבית של טולקין היתה בפירסום ספר ילדים קליל על מסעותיו של הוביט. ההוביט הוביל אותו ואת הקוראים לעולמות מופלאים ומרחיקי לכת, הרבה מעבר לנרמז בספר המקורי. אך בסופו של דבר טולקין בוחר לסכם את יצירתו בשיבה אל עולם ספרות הילדים ואל הרעיונות הצנועים לכאורה שהוצגו דרכו.

על המאמר:

המאמר הינו גירסה מורחבת של הרצאה שהושמעה בכנס עולמות 2013.

מקורות מצוטטים:

  • ההוביט בתרגום יעל אכמון (הוצאת זמורה-ביתן, 2012).
  • הנפח מווטון מייג'ור מתוך הגירסה המופיעה בספר "סיפורים מממלכת הסכנה" בתרגום יחיעם פדן (הוצאת זמורה-ביתן, 2012).
  • שר הטבעות בתרגום רות לבנית (הוצאת זמורה ביתן מודן, 1980).
  • הנספחים של שר הטבעות בתרגום עמנואל לוטם (הוצאת זמורה-ביתן, 1998).

אודות ראובן נוה

ד"ר ראובן נוה טולקינאי וחבר המחתרת הירושלמית, מוסיקולוג ואב לשלושה. הרצה במגוון נושאים בכנסים בארץ ובחו"ל.
שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות