טולקין, אפלטון ומה שביניהם

"הכול זורם" (הראקליטוס)    

 


הקדמה

אלגוריות ואנאלוגיות בין עולמו של טולקין לבין עולמנו אנו הוא דבר שטולקינאים לרוב סולדים ממנו. אם בשל "חדירת" העולם החיצון אל תוך ארדה, שלדידנו אינם קשורים קשר כה הדוק כפי שהדבר יכול להראות לעין בלתי מזוינת, ואם בשל העובדה שטולקין עצמו לא חיבב כלל ועיקר דברים מעין אלו. "אני חש איבה לבבית לאלגוריה ולכל ספחיה"[1], אמר, ובכך יצר חיץ קשה למעבר.
פתיח זה נועד בעיקר בכדי להסביר כי על אף שמה שאעשה כאן הינו "השוואה", בצורה מסוימת, הרי שהשוואה עם תיאוריה פילוסופית לא נועדה להצביע על "אלגוריה" עם מסר, או על דמיון ששכר לא נמצא בצידו. אם רוצים אנו להבין טוב יותר את ארדה, הכוחות הפועלים בה ואף את המכאניקה שבה, עלינו לזכור שטולקין, כמו כל אדם אחר, הושפע מרעיונות שהיו כאן קודם, וודאי וודאי שהכיר רעיונות של פילוסופיים כמו אפלטון. כל שאני מנסה לעשות הוא לחפש אחר רעיונות אלו.
 מאמר זה הולך לעסוק בקשר שטמון, לדעתי, בין תורתו המרכזית של אפלטון – תורת הצורות (אידיאות), לבין הפילוסופיה שפיתח טולקין בכל הנוגע לזרימה בארדה, ההבדלים בין "ארדה המוכתמת" לבין "ארדה ללא-רבב", ולסיכום להשפעות דברים אלו על טבעות העוצמה.
טרם אתחיל, ארצה להודות למי שעוררה בי לראשונה את כיוון המחשבה הזה (סביר להניח שבהיסח הדעת) – שירלי לירון, שבשיחה במפגש בפארק הירקון ב 26.6.2003 הסכימה לשמוע כמה מהקשקושים שלי על פילוסופיה יוונית, והעלתה כמה תמיהות משלה שגרמו לי להתחיל לחפש. תודה שירלי.
  
אפלטון ותורת האידיאות     

 

שורשי התפיסה האפלטונית – הראקליטוס, פארמנידיס, סוקראטס.

אפלטון נחשב לאחד הפילוסופים המשפיעים ביותר, אם לא המשפיע בה"א הידיעה, על העולם הקלאסי בפרט ועל העולם המערבי בכלל. פועלו הוא, למעשה, תחילתה של הפילוסופיה כפי שאנו מכירים אותה. מורשתו מתבטאת בעיקר בדיאלוגים – אוסף כתבים המציג שיחות של אנשים עם מורו ורבו, סוקראטס. בדיאלוגים המוקדמים הסברה הרווחת טוענת שישנו ייצוג אמיתי לסוקראטס, או לפחות לדעותיו ושיטת עבודתו. בדיאלוגים האמצעיים והמאוחרים כבר מתבטאים מחשבותיו ורעיונותיו הבלעדיים של אפלטון דרך סוקראטס, ככל הנראה.
אפלטון מבסס ומושפע בתורת האידיאות משלוש נקודות מרכזיות – שתיים של פילוסופיים שפעלו לפני תקופת סוקראטס – הפילוסוף היווני הראקליטוס והפילוסוף היווני פארמנידיס, והאחרונה של סוקראטס עצמו.
תחילה נסקור את שלושת הנקודות המרכזיות בקצרה, מאחר ויש בהן עניין לדיוננו.
א. הראקליטוס
 הראקליטוס אחז בתפיסה האומרת כי עולמנו הוא לא עולם סטאטי, אלא הוא עולם בו מתרחשים כל העת שינויים, מהם נראים לעין ומהם לא נראים לעין. אם ננתח זאת דרך משפטו המפורסם "אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים"[2], נראה כי כוונתו היא שהנהר זורם כל הזמן, על כן לכשתיכנס אליו שוב לא יהיו המים אותם המים. כמובן, ישנן דרגות שונות של פרשנות לתפיסותיו, הנעות מתפיסות קיצוניות השוללות בכלל את היותם של עצמים קבועים, ותפיסות קיצוניות פחות המדברת על עצמים קבועים המשתנים מא' לב' ללא איבוד מהותם.

ב. פארמנידיס

פארמנידיס, לעומת הראקליטוס, אחז בתפיסת העולם העומד. בסדרה של משפטים לוגים הגיע פארמנידיס למסקנה כי אנו יכולים לחשוב רק על מה שיכול להתקיים. מתוך כך, הוא הגיע למסקנה כי איננו יכולים לדבר או לעסוק בדברים שלא היו קיימים בשלב מסוים (לדוגמה, נניח כי X החל להתקיים משלב מסוים. משמע, מחויבים אנו להגיד כי היה שלב בו X לא התקיים, דבר הגורם לנו לדבר על דבר מה לא קיים, עניין שאיננו יכולים לעשות על פי הנחת היסוד). מאחר ודבר מה לא יכול להגיע לקיום או אי אפשר להשמידו מהקיום, הגיע פארמנידיס למסקנה כי אין הבדל בין עבר, הווה ועתיד, "לא היה ולא יהיה, מאחר והכול עכשיו, בכללותו, אחיד ומתמשך…"[3].
משמעויות רבות ניתנות לעניין זה, אך לענייננו, אחת מהמסקנות שהוסקו בעקבות דברים אלו היא שהעולם עומד, ללא שינוי מהותי, וימשיך כך עד אין קץ.

ג. סוקראטס

לסוקראטס לא היתה תפיסה אחת מגובשת לגבי הטבע, ככל הנראה. עיקר עיסוקו היה בחיפוש אחר הגדרות לתכונות או מצבים. יש לציין, כי עקב העובדה שהוא נהג לעשות זאת על ידי שאילת אנשים שאלות לא נוחות, עד כדי חוסר אונים, הדבר גרם לאנשים לא לחבב אותו במיוחד, מה שהוביל להריגתו באשמה של הרס נפשות הילדים…
סוקראטס תהה רבות כיצד כולנו יודעים מהו "אומץ" או "שיקול דעת" או הגדרות מעין אלו, מבלי לדעת להגדיר את המונח בצורה מדויקת. כיצד מונחים קבועים, שברורים לכל אדם, נשארים כאלו גם ללא הגדרות ברורות. סוקראטס מעולם לא התיימר לפתור את התהיות האלו, וכפי שאמרתי, העדיף לשאול אחרים לדעתם. תשובה ברורה בעניין לא ניתנה לו, וסביר להניח שלא תינתן.

אפלטון נותן מענה בתורת האידיאות

בעיני אפלטון, הרעיונות שהעלו שלושת הפילוסופים הם רעיונות שיש לשלבם יחד. השילוב הזה, לתפיסתו, יתן לנו את התמונה האמיתית לגבי עולמנו, מהותו וצורת פעולתו. על כן פיתח את תורת האידיאות.
מאחר ותורה זו מורכבת מכמה חלקים שונים, שלא כולם נוגעים לענייננו, אתן בקצרה את המרכיבים המרכזיים שהובילו אליה. בסוף המאמר ישנן הפניות לספרים שלדעתי יכולים להועיל למי שירצה להרחיב את ידיעותיו בעניין.
א. תורת ההזכרות
על פי אפלטון, בני האדם נולדו כאשר נכנסה בגופם רוח נצחית. הם בעצם (בזכות אותה הרוח) נולדים כשהם כבר יודעים את כל הדברים הקיימים בעולם – לכן כל מה שנשאר להם זה בעצם להיזכר בכל הדברים שהם יודעים. בעצם, המושג ידיעה מתוקן למושג אחר – הזכרות.
ב. ההוויה

ההוויה בעולם מורכבת למעשה משלושה חלקים – אינו הווה, הווה וכלה, הווה. את אלו ממשיל אפלטון לשלושה שלבים של ידיעה – אי ידיעה, סברה וידיעה.
רמת הסברה היא הרמה שרובנו חיים בה. משמע, על פי תורתו, רובנו עדים ל"הווה וכלה". הרמה הגבוהה, רמת ההווה, הידיעה, היא רמתן של האידיאות. מהן אידיאות? ניקח דוגמה שאותה מביא אפלטון בדיאלוג "פוליטאה", חלק ה'.
אם נסתכל כולנו על תמונה של מיטה, ונשאל מה אנו רואים, נענה, ככל הנראה, "מיטה". אך זוהי אינה מיטה, כי אם תמונה של מיטה. כולנו יכולים לזהות את ההבדל בין מיטה בתמונה, שהיא בבואה, לבין מיטה אמיתית, שהיא מוחשית ואמיתית. היחס בין אידיאת המיטה לבין המיטה כמוהו כיחס בין המיטה בתמונה לבין המיטה במציאות. המיטה האידיאית היא "מיטה כשלעצמה", שכל כולה מיטה.

האידיאות קיימות לכל דבר בעולם, החל ממושגים פיזיים, דרך מושגים מדעיים (כמו מספרים, או צורות גיאומטריות) וכלה במושגים דיאלקטיים ("טוב", "רע", "יפה", "מכוער" וכן הלאה). אם כן, מהי תמונת העולם המשתקפת מעיני אפלטון?
העולם המוכר לנו בכלליותו שרוי ברמת הסברה. ברמה זו אין דברים קבועים. העולם מתמיד בזרימתו (כפי שאמר הראקליטוס). אפלטון מוסיף ואומר כי בראשית הדברים העולם היה קרוב מאוד לאידיאות, אך במשך הזמן והזרימה העולם התנוון והתרחק מהאידיאות, וכיום הוא מנוון לחלוטין. אפלטון משליך את העניין גם על צורות ממשל, התנהגות הבריות וכו'.
אך ישנם דברים שנותרים קבועים ובלתי משתנים (כפי שטען פארמנידיס. ויש לציין כי כך מיישב אפלטון את המחלוקת בין השניים – פארמנידיס טען שכל מה שהווה נשאר תמיד ללא שינוי. אפלטון מוסיף שרוב הדברים שאנו מכירים כלל לא הווים במובן שאנו חושבים עליו – אנו מכירים את ה"ההווים וכלים" ולא את "ההווים", וכך בעצם מתיישבת תורת הזרימה עם תורת העולם העומד) – אלו הן האידיאות. כל הדברים החומריים והרעיוניים לוקחים חלק באידיאות. למשל, בתמונה יפה אין רק "יופי", אלא גם דברים נוספים, כמו כיעור, צבע, או כל דבר אחר מעין זה. התמונה היא לא "היופי כשלעצמו", אלא רק לוקחת בו חלק.
האידיאות הן המהוות את ההגדרות הקבועות לעולם (אותן הגדרות שביקש סוקראטס). הנפש, בשל נצחיותה, "זוכרת" את האידיאות בצורה מעומעמת, ומזהה את הדברים בעולם הסברה על ידי דמיונם לאידיאות הטהורות.
חשוב לציין, כי האידיאות הינן דבר תודעתי. לא ניתן לראות אידיאה כפי שרואים שולחן, אלא ניתן לראות או לדעת אותן רק בעזרת כוח המחשבה והרציונאל.

לסיכום, העולם מורכב משני חלקים – "הווה כלה" ו"הווה", ההווה הכלה לוקח חלק בהווה המתמשך והאמיתי, אך מתרחק ממנו יותר ויותר. ההווה האמיתי הינו מחשבתי בלבד. הנפש מזהה בהווה הכלה את ההווה, וכך אנו מזהים את הדברים בעולמנו.

משהבנו את העניינים הנ"ל, ניתן לעבור אל הקשר בין תורת האידיאות האפלטונית לארדה.    

תורת האידיאות פוגשת בארדה

לותלוריין – אבן דרך מייצגת

ארץ לוריין היא המקום היחידי בארץ התיכונה בו מתאפשר לנו לחזות בהרגשה שאמורה להתחיל ולעורר בנו מחשבה על קשר בין ארדה ותורת האידיאות. חשוב לציין שלותלוריין עוד תשוב בהמשך המאמר לכשנדון בעניין הטבעות. כעת, ננסה לדמות מצב כי לותלוריין הוא הדבר הקרוב ביותר לואלינור אשר בנמצא.


"דומה היה בעיניו [פרודו, ג.ד] למי שנפתח לו חלון גבוה לעולם טמיר ונעלם, וענייה הלשון שבפיו מלתאר את שפעת אורו. כל הצורות שראה היו מושלמות, חטובות לנוי, ובאחת נדמה לו שהצורות נהגו ונתגשמו בעצם הרגע שנפקחו עיניו לראותן, ושעתיקות הן וימיהן נצח… כלולה ביופייה הייתה ארץ לוריין"[4]

לותלוריין מנחה אותנו אל שני מושגים הלקוחים מתוך תורת האידיאות – "צורות מושלמות" ו"עתיקות וימיהן נצח". משמע, צורה וזמן. נתרכז כעת בשני הפנים, ונלך מהפרטי (שר הטבעות) לכללי.

האידיאות וההזכרות בארדה

פרודו מציין כי הוא הרגיש כי נכנס למקום בו כל הצורות הינן מושלמות, עולם "טמיר ונעלם". הביטוי "כלולה ביופי" יכול להתחלף בקלות במושג "היופי כשלעצמו", מושג אפלטוני המתאר את אידיאת היופי.
בארדה, בניגוד לעולם האפלטוני, האידיאות אינן רעיוניות בלבד. יש להם מקום משכן, ומקום המשכן הוא אמאן הברוכה.

" For in Aman no creatures suffered any sickness or disorder of their natures… So that all things coming at last to fullness of form and virtue remained in that state, blissfully…"[5]

אם כן, אנו רואים כי באמאן מתפתחים הדברים כדרך שבהם הם אמורים לצמוח. הואלאר השוכנים שם, אשר הותירו את הזנים השונים שהובאו לארץ התיכונה גם באמאן, הובילו לכך שהחיים שם הם מעין אידיאה של החיים בארץ התיכונה.

"…there were in Aman also a grate multitude of creatures…there, it is belived, were the counterparts of all the creatures that are or have been on Earth." [6]

פרודו השוזף עיניו ביופי המתקרב ליופי באמאן רואה את הדברים "כשלעצמם", כשהם חיים ורעננים, כפי שהם אמורים להיות.
כאן אנו מגיעים לעניין נוסף, והא עניין ההזכרות של הנפש בדמות האידיאות. הן אצל טולקין והן אצל אפלטון, קיימת האמונה שהנפש היא נצחית. אך בעוד שאצל אפלטון, בגלל שהדברים הקיימים לוקחים חלק באידיאות ועל כן מזהה אותם הנפש ככאלו, הרי שאצל טולקין אין הנפש אמורה לזהות את האידיאות, מאחר ואין הן "רעיוניות", כי אם גשמיות ונמצאות במובן מסוים – באמאן. אך בכל זאת ניתן לראות השפעה ממושכת על המבקרים בלותלוריין:

"גם אחר שיחזור לעולם החיצון יוסיף פרודו, עובר אורח מן הפלך, להתהלך על פני הדשא הזה…"[7]ניתן לטעון, כי ההשפעה הזו נוצרה בכל זאת מאחר והצורות בלוריין מייצגות דבר מה בעיני פרודו, דבר מה אשר מוטבע בתוך נשמתו, ומזהה את הצורות עד כדי כך שלעד מעתה ימשיך לחיות בחלקו בעולם הצורות המושלמות שראה בלוריין.
אם נאמר זאת כך, הרי שהנפש האפלטונית מזהה בצורה רעיונית את האידיאה, בעוד הנפש בארדה תזהה את האידיאה בצורה פיזית. הצורה האפלטונית כמוה כצורת חמר שהנפש תזהה לכשתראה משהו דומה לזה, ואילו בנפש בארדה קיימת תבנית , ולכשיגיע מצב שבו דבר מה יתאים אל תוך התבנית הזו תזהה אותה הנפש כאידיאה.
    

 

זרימת הזמן בארדה והקשר לרשע

כפי שהראיתי, אפלטון האמין כי בתחילה העולם היה קרוב מאוד לאידיאות, ואילו לאחר זמן מה ובשל זרימת הזמן החלו הדברים להתנוון ולהשתנות. עניין זה דומה מאוד לנעשה בארדה, ופעמים רבות מזכיר טולקין את הדעיכה של הדברים בארדה, אם מודבר בצמחים, בשגשוג של בני הלילית, או אף ביופי הארץ עצמה.
בתורת האידיאות וגם בארדה, זרימת הזמן הינה ניטראלית, לא טובה או רעה, ועל כן חלק מהטבע. אין "רשע" בהתנוונות, במצב טרום מורגות'.

"…That process which may be called the 'Ageing of Arda'. For Aman was within Arda and therefor within the Time of Arda (which was not eternal, whether Unmarred or Marred)…"[8]

אך כאן מתגלה הבדל – בעוד שאצל אפלטון, על אף התוצאות הרעות של ההתנוונות, נשארת זרימת הזמן והניוון שמגיע עמה טבעיים וניטראליים, הרי שבארדה מגיע גורם חדש, אשר ברשעותו גורם לניוון "שלילי", לא טבעי. לניוון, ולא להזדקנות. הגורם הזה הוא מורגות'.    

 

"Thus, outside the Blassed Realem, all 'matter' was likely to have a 'Melkor ingredient'…"[9]


 ארדה האידיאית, ה"הווה" של אפלטון, הינה ארדה "ללא רבב", בה לא נגעה רשעותו של מלקור. כך גם מוצגים לנו הדברים בהם רשעותו לא נגעה, הדברים שגם אם מזדקנים הם, באיטיות או במהירות, הריהם נותרים "כשלעצמם". ואילו ארדה המוכרת לנו, "ארדה המוכתמת", הריהי מתנוונת בשל הרשע שפשע בכל.

סיכום ביניים – צורת האידיאות וארדה, דומה ושונה

לסיכום ביניים, נראה את ההשפעות והקרבה ההדדית בין תורת האידיאות האפלטונית לפילוסופיה של ארדה, ואת ההבדלים שמצאנו.

הן אצל אפלטון והן אצל טולקין העולם נמצא בתהליך של התנוונות, התרחקות מהמצב האידיאי. אצל אפלטון התהליך הינו טבעי, אצל טולקין העניין נובע ממורגות'.
הן אצל אפלטון והן אצל טולקין קיימות אידיאות, צורות של הדברים כפי שהן אמורים להיות. אצל אפלטון הן רעיוניות, ואילו אצל טולקין הן מוחשיות, ונמצאות במקום בו זרימת הזמן היא איטית עד עומדת.
הן אצל אפלטון והן אצל טולקין מושפעת הנפש מהאידיאות. אצל אפלטון נזכרת הנפש בצורה אותה הכירה, והיא מזהה אותן בהיזכרותה בצורת באידיאות הרעיוניות, ואילו אצל טולקין משראתה הנפש את הצורה האידיאית "כשלעצמה", תזהה אותה ככזו ותנצור אותה בזיכרון כצורה ש"אמורה להיות". זיהוי רעיוני אל מול זיהוי חושי.

טבעות בני הלילית – גורם חוץ ארדאי?

הטבעות, כוחן, ופתרון הבעיה

נותרנו אם כן, לאחר שראינו כי בנקודות מספר ישנו דמיון עד זהות בין הפילוסופיה האפלטונית לפילוסופיה הטולקינאית, עם בעיה, והיא בעיית טבעות בני הלילית.
בני הלילית, בגעגועם למצב שמקדם, ניסו למצוא דרך להזכיר לעצמם את אמאן ואת ההוויה השוררת שם. למעשה, ניסו בני הלילית להשיב את האידיאות שזכרו בנפשם אל הארץ התיכונה, שבה הזרימה המתמדת של הזמן לא מאפשרת דברים מעין אלו. לכאורה, ניסיון זה אמור לא לצלוח, והרי הוא נוגד ברמה מסוימת את המטאפיזיקה הארדאית, הטוענת כי "הכול זורם ומתנוון".

להפתעתנו, מצליחות הטבעות, ובעיקר טבעתה של גלאדריאל, לשנות את המצב. הטבעות אכן גורמות לכך שהחיים סביבן יתחיל, במקום להתנוון, לצמוח אל המצב הקדום, הוא המצב האידיאי. לכאורה, אנו עדים כאן לתהליך "לא ארדאי", הנוגד את התיאוריה האפלטונית אולי את ההיגיון פנימי שנוצר בעקבותיו.

אך הדבר איננו כזה כלל, וזאת בגלל סיבה מרכזית אחת. כפי שציינתי, ההבדל בין ההזדקנות והניוון האפלטוניים לבין הניוון וההזדקנות הטולקינאיים נעוצים ברשע של מורגות'. אילולא מורגות' למעשה, היה המצב מבחינת זרימת הזמן וההתנוונות זהים אצל טולקין ואצל אפלטון. וכאן גם נעוץ הפתרון.
השערתי היא, שהטבעות עצמן אינן "מאטות" את זרימת הזמן, והרי זהו כלל איננו הגורם להתנוונות, על פי מה שהראנו במאמר זה. הגורם להתנוונות הינו הרשע שיצר מורגות'. אם כן, על הטבעות לשמש כמתווך בין האידיאות שבסיס כל דבר, זכרונו של כל דבר את "הוא כשלעצמו", לבין הדברים הקיימים בארץ התיכונה. הטבעות אינן גורם משמר, גורם מאט. הטבעות הינן גורם מעורר, גורם מזכיר, שבפעולתן הן מעוררות בסובב אותן את החיות שמקדם.
משמעו של עניין זה, לדעתי, הוא בכך שהוא הופך את טבעות בני הלילית, בניגוד לטבעת האחת או לטבעות הגמדים, ואף טבעות בני האדם, מדבר מה הקשור לשליטה וכפייה, דבר מה לא טבעי, לגום שתפקידו לאחות ולרפא. סביר להניח, שכך גם רצה טולקין שנראה אותן, כדבר הרמוני שנוצר יחד עם הטבע, כניגוד לטבעות אחרות הנוגדות את עקרונות הזרימה.

סיכום

במאמר זה ניסיתי להראות את הקשר בין תורת האידיאות האפלטונית לבין הפילוסופיה שהתפתחה בארדה. כמו כן ניסתי ליישב בעיה שמתעוררת מהעניין, ולמעשה ניסיתי "להפעיל" את התיאוריה על דבר מה בארדה, בכדי לבחון את שרירותה.קטונתי מלהגיד האם טולקין כיוון ביודעין לדמיון שהתפתח בינו ובין אפלטון. כפי שאמרתי, אפלטון היה ועודנו אדם שמחשבתו, גם אם התעוררה כ 2600 שנה לערך לפני זמננו, משפיעה על אנשים בעולם. אך אם ביודעין ואם לא, הריני בטוח שטולקין אכן הכיר את אפלטון ומשנתו, כאדם משכיל ובוגר לימודים קלאסיים.כולי תקווה שגם אם לא הוכח דבר, הרי הצלחתי להוסיף נדבך מעניין בפרשנות על נדבכים אחרים הקשורים לטולקין שר הטבעות ולהיסטוריה של הארץ התיכונה, ואולי עוררתי אחרים לנסות ולקשר בין תיאוריות ותפיסות הקרובות לליבם לבין טולקין ויצירתו.   

ספרים בנושאים שעליהם דיברתי

לכל מי שענייני הפילוסופיה היוונית עוררו טעם של עוד, או שהוא סתם חפץ להבין יותר את הקשרים בין התיאוריות, הנה מספר ספרים שיהוו עזר (ניתן להגיד שהם גם הביבליוגרפיה שלי):א. האוניברסיטה הפתוחה, הפילוסופיה היוונית [מתאלס ועד אריסטו], כרכים א' וב', תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.ב. שמואל שקולניקוב, תולדות הפילוסופיה היוונית : הפילוסופיים הקדם-סוקראטיים, תל אביב וירושלים : הוצאת יחדיו.ג. אפלטון, כתבים – כרך ג' (תרגום : י'. ליבס), תל אביב : הוצאת שוקן.
(יש לציין כי גם בכרך ב' ישנם עניינים הנוגעים לנושא, אך עיקר החומר נמצא בכרך ג').
   

ספרים של טולקין ששימשו אותי:

A. Tolkien, J.R.R, The Lord of The Rings – The Fellowship of the Ring, Hammersmith, London : HarperCollins.

B. Tolkien, J.R.R, Morgoth's Ring , Hammersmith, London : HarperCollins.

ג. טולקין, ג.ר.ר, שר הטבעות – חבורת הטבעת (תרגום : ר. לבנית), זמורה-ביתן.



        

[1] טולקין, ג.ר.ר שר הטבעות – חבורת הטבעת – הקדמה למהדורה השנייה, זמורה ביתן.

[2] הראקליטוס, פרגמנט B12.

[3] פארמנידיס, פרגמנט B8

[4] טולקין, ג.ר.ר שר הטבעות – חבורת הטבעת, פרק 6 – לותלוריין, זמורה-ביתן.

[5] Tolkien, j.r.r, Morgoth's Ring– Part five, Myths transformd, HarperCollins.

[6] שם,שם.

[7] טולקין, ג.ר.ר שר הטבעות – חבורת הטבעת, פרק 6 – לותלוריין, זמורה-ביתן.

[8] Tolkien, j.r.r, Morgoth's Ring– Part five, Myths transformd, HarperCollins.

[9] שם, שם.

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות