הוביט – סיפור התבגרות

תמליל מתוך כנס ההוביט – לכבוד התרגום החדש לספר

הקדמה:

באנו לדבר על ההוביט לכבוד צאת התרגום החדש לא מזמן, של יעל אכמון, וכמובן העיבוד הבומבסטי לקולנוע של פיטר ג'קסון.

במתכונת ההרצאות הקצרות שאנו מנסים לראשונה כאן בכנס "סטייל טד", אין מספיק זמן לנתח לעומק יותר מנקודה אחת או שתיים, לכן ההרצאה שלי תהיה יותר ציון של מספר נקודות מפתח בספר המדגימות את התופעה שאני רוצה להסב את תשומת ליבכם אליה. ובשאיפה, בפעם הבאה שתקראו את הספר, יהיה לכם עוד משהו לחשוב עליו ולחוות.

חשוב להקדים ולומר כי ה"הרצאה" שלי מתייחסת לבילבו של הספר ולא לזה של הסרט. מה ההבדל אתם שואלים? בקווי העלילה אין הבדל משמעותי והסרט דיי נאמן לספר. יחד עם זאת, קווי האופי וההתפתחות של בילבו שונים מהותית בין המקור הספרותי והעיבוד הקולנועי. מי מכם שראה את הסרט בלבד והגיע הנה לכנס שלנו, אני מניח שעשה זאת משום שהוא מאוד אהב את הסרט, נהנה מהסיפור ורצה ללמוד ולשמוע עוד אודות הוביטים והארץ התיכונה. עצתי לכם – קראו את הספר. רק תרוויחו מכך.

ועוד משהו למי שרק ראה את הסרט: הולכים להיות כאן ספויילרים לסרט השני…

מבוא:

"ההוביט" מכיל בתוכו הרבה ג'אנרים, מוטיבים והשפעות. הוא סיפור מסע, סיפור הרפתקאות, סיפור על חיפוש אוצר, סיפור ילדים, סיפור פיות. הוא מכיל בתוכו השפעות מהמיתולוגיות הנורדיות, הקלטיות והאנגליות, ומוטיבים בולטים מסיפורי פולקלור אירופאיים. כל קורא ימצא משהו שמדבר אליו במיוחד.

הסיפור עצמו בנוי במתכונת הקלאסית של סיפור מסע וכולל את כל המוטיבים המקובלים בג'אנר. מה שמעניין אותנו כרגע לצורך הרצאה קצרה זו, ולדעתי האישית הדבר שגורם לנו להזדהות עם הדמות, היא העובדה שמדובר גם בסיפור התבגרות. אנו פוגשים בתחילת הספר הוביט שלא חסר דבר, טוב לב אמנם אך דיי אגוצנטרי, עם ביטחון עצמי של ילד קטן שלא יצא מעולם מגבולות השכונה שלו. במהלך הסיפור אנו מלווים את בילבו באגינס ועדים להתפתחות ושינויים שעוברים עליו מצאתו לדרך כילד מפונק וחסר מודעות ועד שובו חזרה לבאג-אנד כהוביט בוגר ואחראי. מוזר אמנם, "סרוט" קמעה, אך אדם בוגר ומודע לסביבתו. המסע שלו, ה- Quest, הוא מסע התבגרות. ההרפתקאות שעוברות עליו הן באופן סימבולי "טקסי מעבר" הדומים לטקסים הנהוגים בתרבויות שבטיות על מנת לציין את הפיכתו של הנער לגבר שווה זכויות בשבט (נושא הסימליות הוא תחום רחב שראוי להרצאה או שתיים בנפרד, ולא ניגע בו יותר מדי כאן). אסקור בקצרה 6 אבני דרך בתהליך ההתבגרות של בילבו.

התחלה:

בילבו בתחילת הסיפור מתואר כיציב ומיושב בדעתו. למעשה הוא חסר מודעות כלל. הוא חי בבית שבנה אביו, הוא עשיר ולא צריך לדאוג לכלום. הוא צפוי עד כדי כך שכולם יודעים מה תהיה דעתו לגבי כל דבר, הוא לא מכיר את העולם הגדול והביטחון העצמי שלו דומה לביטחון של ילד קטן ומוגן בחדר המשחקים שלו, שם הוא הכל מוכר, ידוע, הוא בשליטה ואין שום איומים או דברים לא צפויים. כאמור, בטוח ומוגן.

הצד ה"טוקי" באופי שלו מודחק להפליא. הוא אוהב הרפתקאות אבל מרחוק, כסיפורים. בשבילו מפות, שהוא מאוד אוהב, הן קישוט יפה לתליה על הקיר ולא אביזר שימושי באמצע השממה או ההרים.

הגורם החיצוני שגורם לבילבו לשינוי הפנימי – המסע – למעשה נכפה עליו. בילבו לא באמת בוחר לצאת. כשהוא קם בבוקר וראה שהגמדים אינם הוא שמח על כך.

"נשארו לך עשר דקות. תיאלץ לרוץ," אמר גאנדלף.

"אבל…" אמר בילבו.

"אין זמן לזה," אמר הקוסם.

"אבל…" אמר בילבו שוב.

"גם לא לזה! קדימה!"

רק חסר שהוא יבעט בו החוצה.

במאמר מוסגר אציין שגאנדלף לוקח כאן על עצמו את הדמות של "המנטור הזקן והחכם" שדואג לגיבור ומלווה אותו בתהליך המסע/ התבגרות. בדומה למרילין ואודין, לדוגמא.

הוא גם מציין זאת במפורש: "הדבר יהיה משעשע מאוד עבורי, מועיל מאוד עבורך…".

לאורך כל תחילת הסיפור בילבו תלוי לחלוטין באנשים אחרים. הוא עצמו לגמרי חסר אונים. ההצלחות הקטנות שלו, כמו מציאת המפתח למערת הטרולים, הן מזל טהור.

הפעם הראשונה בה בילבו מפגין אומץ ותושיה "בוגרים" יותר היא לאחר שהוא חוזר להכרה במעמקי ההר, מוצא עצמו לבד ותוהה מה לעשות. התגובה הראשונה שלו היא כמובן לחשוב על אוכל והוא מדמיין עצמו מטגן ביצים ובייקון במטבח ביתו. לאחר מכן הוא מנסה באופן אוטומטי להדליק את המקטרת. סוג של הכחשה טוטאלית למצב. רק ברגע האחרון נזכר שאולי זה ימשוך תשומת לב ושזה לא רעיון הכי טוב בהתחשב בנסיבות. ואז ידו ניתקלת בחרב הקטנה, הוא שולף אותה:

"לחזור?" הוא חושב לעצמו. "אין שום טעם! לפנות הצידה? בלתי אפשרי! להתקדם? אין בררה אחרת! יש לצאת לדרך! והוא קם, ופתח בריצה קלה… ולבו מפרפר בהתרגשות.

ניתן להגיד שזוהי גישה פרקטית של הוביט מעשי ומיושב בדעתו, אך לא ניתן להתכחש לעובדה שנדרש אומץ רב להמשיך ללכת בעלטה המוחלטת שבמעמקי ההר. הוא לראשונה לגמרי לבד ונאלץ לקבל החלטה בוגרת. זהו הצעד הראשון של בילבו במסע ההתבגרות שלו ומסמן את הכיוון אליו הוא יכול להתפתח.

ההחלטה הבוגרת השניה שלו חשובה יותר לדעתי. מדובר בצומת קבלת החלטות מהותית יותר שכן הפעם לא מדובר באומץ בלבד אלא בסולם ערכים: גולום, היצור המתועב שהתכוון להרוג אותו, עומד בינו לבין היציאה. בילבו בלתי נראה, חמוש בחרב, ואין מניעה אמיתית שידקור את גולום וימלט מההר.

הדילמה וההחלטה בסוף לרחם על גולום ולהסתכן בקפיצה מעליו מהווה אינדיקציה למימוש בפועל של ערכים מוסריים. בילבו הרי לא דמות רעה, אין ספק. בבסיסו הוא איש טוב, אך סולם הערכים והאמונות שלו מעולם לא עמדו למבחן אמיתי. מול גולום הוא לראשונה עומד בפני מבחן מוסרי (חשוב לא פחות ממבחן האומץ) ועובר אותו בהצלחה.

(שנים רבות אחר כך יסביר גנדאלף לפרודו שלמידת הרחמים שהפגין בילבו לגולום היתה משמעות נכבדת על ההשפעה שהיתה לטבעת עליו).

לא אכנס כאן לסימליות של אקט ה"לידה מחדש" שבילבו עובר כשהוא נדחק בכוח דרך הפתח הצר עד שהוא נפלט החוצה מבטן ההר אל האור שבחוץ, כשכפתורים עפים לכל כיוון. מה שבטוח הוא שכשבילבו מתאחד עם הגמדים והקוסם הוא כבר אדם שונה.

אנו רואים זאת גם ע"י תיאור המחשבות שלו. עד השלב הזה במסע רוב המחשבות של בילבו היו נתונות לביתו, לאוכל, ולבכיינות מסוג "למה זה מגיע לי?". כשהוא יוצא מההר, בפעם הראשונה בסיפור, המחשבה הראשונה שלו היא על חבריו ולא על עצמו.

כשבילבו הורג את העכביש הראשון במירקווד (ספויילר לסרט השני: יהיו עכבישים. גדולים.) השינוי כבר כלכך משמעותי שהוא עצמו מרגיש בכך.

העובדה שהרג את העכביש הענק, לבדו לחלוטין בחשכה וללא סיוע הקוסם או הגמדים או כל אחד אחר, היתה משמעותית מאוד עבור מר באגינס. הוא הרגיש כמו הוביט אחר, נועז ואמיץ בהרבה על אף בטנו הריקה…"

השינוי הוא לא רק פנימי אלא גם חיצוני. מרגע זה בילבו לוקח על עצמו את החלק העיקרי בהנהגת החבורה. כלומר זו לא רק תחושה פנימית של בילבו אלא גם הכרה של הגמדים ביכולתו ובכישוריו להנהיג (לא שהם עושים זאת בחן וללא תלונות, כמובן).

עוד שני מבחנים עיקריים עומדים בפני בילבו: מבחן אומץ ונחישות ומבחן בגרות וקבלת אחריות. מעין חזרה על המבחנים שעבר בבטן ההר עם הגובלינים וגולום אך בקנה מידה גדול הרבה יותר.

הירידה במנהרה המובילה מהדלת הצדדית אל חדר האוצר היא מבחן האומץ האולטימטיבי (שנים רבות אחר כך עובר גימלי מבחן דומה ב"נתיב המתים").

בשלב הזה עצר בילבו במקומו. כשהמשיך משם והלאה היה זה הדבר האמיץ ביותר שעשה מימיו. הדברים המופלאים שהתרחשו לאחר מכן היו כאין וכאפס בהשוואה לזה. הקרב האמיתי שלו התנהל שם, לבדו במנהרה, לפני שראה בכלל את הסכנה העצומה שהמתינה לו.

הצלחתו במבחן שמה את אומץ ליבו כעובדה מוגמרת ומוסכמת על הכל. ללא עזרה של אחרים, ללא מזל או צירוף מקרים, גם לא מצב של חוסר ברירה והגנה עצמית כמו עם העכבישים. אומץ לב ונחישות נטו.

תהליך ההתבגרות של בילבו מסתיים לאחר המבחן האחרון: השימוש שהוא עושה בארקנסטון, אבן הנזר. בילבו מראה כאן יותר מאשר אומץ לב. אומץ לב יכול להיות גם לילד קטן או ללוחם טיפש. בילבו מראה כאן מחשבה קדימה, יכולת ניתוח והערכת סיכונים, והכי חשוב – מודעות מלאה לסכנות ולהשלכות של מעשיו. הוא חוזר חזרה לגמדים תוך שהוא מקבל על עצמו, מראש, אחריות על התוצאות העלולות לבוא.

מחשבה קדימה, הערכת ההשלכות, והנכונות לבצע את מה שנדרש תוך קבלת אחריות על התוצאות – זו הפגנת בגרות ואופי שבילבו של תחילת הסיפור לא היה מסוגל לה.

אם נזכיר שוב במילה את הסימליות, אז בילבו מקבל את אישור החברה להצטרף לשבט כבוגר שווה זכויות, את ה"חותמת" מזקני השבט, במילות הפרידה של טורין אוקנשילד:

"רב בך הטוב משתדע, בן המערב הנעים. אומץ לב וחוכמה נמזגו בך במידה הראויה. אם רבים יותר מבינינו היו מעריכים ארוחה ועליצות וזמר יותר מאוצרות זהב, היה העולם מקום שמח יותר."

לא נותר לי אלא להסכים עם טורין.

לסיום:

בתחילת הסיפור בילבו מאוד מזכיר לי את פו הדב: שמנמן, חייכן וחייב לאכול "איזה משהו קטן" בסביבות 11:00. בילבו שחוזר לא שונה מהותית בהתנהגותו: עדיין חייכן ושמנמן, עדיין יישמח לארוחת בוקר שניה. ההבדל הוא שבילבו "הילד" לא מכיר שום דבר אחר. הביטחון העצמי שלו נובע מבורות ומתפיסה שהפלך הינו כל העולם. בילבו הבוגר מתנהג כך מתוך בחירה. הוא מודע ומכיר טוב יותר את עולם, והערכתו להנאות הקטנות של החיים נובעת מהתנסות אמיתית בשטח והחלטה מודעת.

בפיסקה האחרונה של הספר אומר גאנדלף לבילבו כי הוא "ברייה קטנה בעולם רחב-ידיים". העובדה הזו לא השתנתה במהלך הספר. ההבדל הוא שבילבו של תחילת הספר לא מסוגל להבין זאת. בילבו של סוף הספר מבין זאת לגמרי ובוחר להיות כזה.

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות