כאשר בארזים נפלה שלהבת – סארומן, דנתור וייצוגם של הטוב והרע בשר הטבעות

בס"ד

מתוך הרצאה שהועברה בכנס מיתופיה 2009

במאמר זה נעסוק בשתיים מתוך דמויות המשנה המעניינות ביותר בשר הטבעות, סארומאן ודנתור, שהמשותף ביניהם כמובן הוא תהליך הנפילה החד אותו הן עוברות – תהליך של התדרדרות קיצונית מייצוג ברור של הצד הטוב, לדמויות שמשרתות באופן מובהק את הרוע, גם אם, כמו במקרה של דנתור, לא בהכרח במודע. בהמשך ננסה להתייחס אל "נפילת הענקים" הזו כתור מוטיב ספרותי, ונראה כיצד טולקין משתמש בו לאורך שר הטבעות כדי להעמיק את בניית הדמויות, העולם והמסרים בסיפור.

אולם לפני שנתעמק בתפקידה של נפילת הענקים ביצירתו של טולקין, ברצוני להראות כיצד מוטיב דומה היא מופיע גם ביצירה שונה לגמרי, כזו הקרובה אלינו מאד – עולם המדרש היהודי. בסיפור שמביע לדעתי בצורה יפה כמה מרכזי מוטיב הנפילה קיים גם בתרבות שלנו. הוא סיפורו של אלישע בן אבויה. אלישע בן אבויה, היה אחד מגדולי החכמים בתקופה שלאחר החורבן, תלמידו של ר' עקיבא ורבו של ר' מאיר שהיה אחד מהחשובים מבין חכמי המשנה. את ימיו בשיא תפארתו מתאר לנו המדרש על מגילת רות באמצעות לא מעט סופרלטיבים:

"אמרו עליו על אלישע בן אבויה, שלא הייתה העזרה [החצר החיצונית, מ.א] ננעלת על איש חכם וגיבור בתורה בישראל כמותו, וכיון שהיה מדבר ודורש בלשכת הגזית או בבית המדרש של טברייא, היו כל החברים עומדים ומאזינים לדבריו, ואחר כך באים כולם ונושקין אותו על ראשו, אם בטברייא כך, קל וחומר בשאר מדינות ובשאר עיירות."

(רות רבא, פרשה ו')

אבל סופו של אלישע בן אבויה היה שונה מאד מראשיתו המאד מוצלחת. הוא עזב את דרך האמונה, כפר והתכחש לתורתו. הנפילה שלו הייתה כל כך חמורה, עד שבמשנה שמו כמעט ואיננו מוזכר ובמקומו מופיע כינוי הגנאי "אחר", כאילו המשנה אומרת לנו – אני אמנם חייבת להציג את דעתו ההלכתית, אבל אמנע בכל כוחי מלהזכיר את שמו במפורש. ישנן כמה גרסאות שמסבירות את הסיבה לכפירתו של אלישע בן אבויה, על פי אחת מהן, הוא סטה מדרך הישר כתוצאה ממשבר אמוני עמוק סביב השאלה העתיקה של שכר ועונש והשגחה האלקית. וכך מספר לנו התלמוד הירושלמי במסכת חגיגה:

"פעם אחת היה [אלישע בן אבויה. מ.א] יושב ושונה בבקעת גינוסר, וראה אדם אחד שעלה לראש הדקל ונטל אם על הבנים וירד משם בשלום. למחר ראה אדם אחר שעלה לראש הדקל ונטל את הבנים ושילח את האם וירד משם והכישו נחש ומת. אמר כתוב: "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים" היכן היא טובתו של זה היכן היא אריכות ימיו של זה…"

(תלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, דף ט' עמוד ב')

על פי מצוות שילוח הקן, המופיעה בספר דברים, כאשר אדם הולך בדרך ונתקל בקן ציפור ובו גוזלים, אם ברצונו ליטול את הגוזלים, הוא חייב קודם כל לגרש את האם, ורק אח"כ לקחת את הגוזלים. זוהי אחת המצוות היחידות בתורה ששכרן נאמר במפורש, והתורה מבטיחה אריכות ימים למי שיקיים אותה:

"כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ, אפרוחים או ביצים, והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים – לא תיקח האם על הבנים – שלח את שלח את האם ואת הבנים תיקח לך למען ייטב לך והארכת ימים".

(ספר דברים פרק כב, פסוקים ו-ז)

אלישע בן אבויה צופה באדם המקיים את המצווה ששכרה במפורש אריכות ימים, ומת מיד לאחר מכן, לעומת אחר, שלא קיים את המצווה ולא ניזוק. זהו למעשה ביטוי קיצוני לאחת השאלות התיאולוגיות המוכרות והעתיקות ביותר – שאלת "צדיק ורע לו רשע וטוב לו".

כפירתו של אלישע בן אבויה הביאה אותו למעשים הקיצוניים ביותר שההלכה יכולה לייחס לאדם, גם כלפי חבריו לשעבר, תלמידי החכמים וגם כלפי שמיים. מסופר עליו שהיה הורג תלמידי חכמים וכן ששיתף פעולה עם הרומאים כדי לכפות חילול שבת על חבריו. באחת הפעמים אפילו סיפר לתלמידו, ר' מאיר:

"פעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקדשים רכוב על סוסי ביום הכיפורים שחל להיות בשבת ושמעתי בת קול יצאה מבית קודש הקדשים ואומרת "שובו בנים" חוץ מאלישע בן אבויה שידע כחי ומרד בי!"

(תלמוד ירושלמי, שם)

הסיפור של אלישע בן אבויה שבה את ליבם של רבים בייחוד בתקופה המודרנית. נכתבו עליו מספר ספרים ואפילו מחזה ביידיש, שתורגם אח"כ לעברית, של המחזאי יעקב גורדין. הסיפור עצמו ובייחוד ההשפעה העצומה שלו מהווים דוגמא טובה לצורה שבה מוטיב הנפילה של דמויות גדולות, מרתק אותנו, וכך, אפשר לראות כיצד המוטיב הזה חוצה תרבויות ומתבטא בשני עולמות שונים כל כך כמו המדרש והתלמוד היהודיים והמיתולוגיה הטולקינאית.

המיתולוגיה הטולקינאית מלאה בדמויות כאלו: מלקור, השטן הגדול בכבודו ובעצמו, החל את דרכו כגדול משרתי האל; סאורון היה משרתו של אאולה, אחד מבכירי הואלאר; ופאנור שגאוותו הובילה אותו ואת הנולדור לגירוש ולשנים של סבל וגלות, תואר מלכתחילה כאדיר שבאדירים וכמי שהתעלה על כל ילדי אילובאטר. אבל רק שני נופלים שכאלה אנחנו פוגשים מקרוב על הבמה המרכזית של יצירתו של טולקין – בשר הטבעות – והם כמובן דנתור וסארומאן. אמנם קיימות עוד כמה דמויות חשובות בסיפור שנפלו, בראשן כמובן בורמיר וגולום, אבל סמיאגול גם בשיאו לא היה יותר מאשר דמוי הוביט חביב, ולא ראש המועצה הלבנה או סוכן גונדור; ובורומיר, שבניגוד לגולום אכן נפל משיא גבוה ביותר, מעולם לא השלים את תהליך נפילתו עד הסוף. לסארומאן, מוצעת אפשרות התשובה לפחות פעמיים, הן על ידי גאנדאלף אל מול האורתנק והן על ידי גלאדריאל בדרכה חזרה למערב, אבל בשני המקרים הוא מסרב בנחרצות; ודנתור מאבד לבסוף את שפיות דעתו ולא מנצל אפילו את אופציית התשובה המוגבלת מאד שגאנדאלף מציב בפניו. בורומיר לעומתם חוזר בתשובה באופן מלא. על שני חטאיו – האיום על פרודו והסירוב להכיר בסמכותו של אראגורן – הוא מכפר בצורה נאצלת ברגעיו האחרונים. על האיום על פרודו מכפר בורומיר בכך שהוא מקריב את חייו למען הגנתם של מרי ופיפין, ועל הסירוב לקבל את מרותו של ארגורן בכך שבמילותיו האחרונות הוא שולח את אראגורן למיניאס טירית. בסופו של דבר, את המסלול המלא של הנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא עברו בשר הטבעות רק סארומאן ודנתור.

בהמשך נראה שלוש דרכים באמצעותן טולקין משתמש בשתי דמויות הללו ודרכן במוטיב "נפילת הענקים", בתוך שר הטבעות. השימוש המרכזי שטולקין עושה במוטיב הזה, הוא כדי להעמיק ולהעשיר את הצורה בה מוצגים הטוב והרע בסיפור. באופן טבעי, דמויות שהשתייכו בצורה כל כך מובהקת לכוחות הטוב, וסיימו את דרכם כמשרתיו של הצד האפל, מאפשרות לטולקין לצקת רבדים חדשים לצורה בה מוצגים הטוב והרע בספר. הן מציגות את הטוב באור חדש מחד ומעמיקות את הרוע מצד שני. לבסוף נראה, כיצד לנפילתם של דנתור וסרומאן גם תפקיד היסטורי-תיאולוגי בתיאור סיומו של העידן השלישי בארץ התיכונה.

א. לבן על גבי שחור – העצמת הדמויות החיוביות

באופן ברור, נפילתן של דמויות מאפשרת להציג את הדמויות שלא נפלו בצורה חיובית יותר. אם נחזור לרגע למקרה של אלישע בן אבויה, אפשר לראות תופעה דומה במדרש שמתאר:

"ארבעה נכנסו לפרדס [כינוי לתורת הנסתר, מ.א] אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע [השתגע], אחד הציץ וקיצץ בנטיעות [כפר בעיקר], אחד נכנס בשלום ויצא בשלום. בן עזאי הציץ ונפגע … בן זומא הציץ ומת … אחר הציץ וקיצץ בנטיעות… מיהו אחר? אלישע בן אבויה שהיה הורג רבי תורה… רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום עליו הכתוב אומר 'מושכני אחריך נרוצה' "

(תלמוד ירושלמי, שם)

דמותו של ר' עקיבא כאן זוכה להאדרה דווקא מתוך ההשוואה לשאר הדמויות שלא הצליחו לעמוד באותו המבחן ונכשלו. בהקשר זה, ככל שהדמות שנפלה גדולה יותר, כך גם זו שנשארה עומדת ונאמנת לערכיה מתוארת בצורה חיובית יותר, לאחר שעמדה בפני מבחן שאחרים, לא פחות גדולים ממנה, נפלו בו. ייתכן שזו הסיבה בעטיה טולקין מדגיש בפנינו מספר פעמים עד כמה גדולים היו סאורמאן ודנתור בשיאם. כאשר הוא מוזכר לראשונה בסיפור, מתאר אותו גאנדאלף באוזניו של פרודו: "גדול הוא בין בעלי החוכמה, הוא ראש המסדר שאני נמנה עמו ונשיא המועצה" ולאחר מכן:"סארומאן הלבן הוא הגדול בבני מסדרי. רדאגאסט הוא כמובן קוסם מכובד… אך סארומאן הקדיש זמן רב לחקר תחבולותיו של האויב עצמו, ובזכותו עלה בידינו לא אחת לסכל מראש את מזימותיו". פרודו לומד את השיעור היטב, וגם במצבו הירוד ביותר של סארומאן, כאשר הוא מגרש אותו מהפלך, מונע פרודו מאנשיו לפגוע בו מכיוון ש "בזמנו היה אחד מגדולי ארץ, נצר לגזע רם, ואל לנו לערוב לבנו ולהרים עליו יד."

גם מדנתור טולקין לא חוסך מחמאות. כאשר גאנדאלף מתאר אותו בפני פיפין הוא אומר: "אין הוא דומה ליתר בני תקופתו, פיפין. אי כה, בעבור השושלת מאב אל בן, נתערב בו דמה הטהור של קדמת המערב…" ואכן בעיניו של פיפין במבט ראשון נדמה כי: "לכאורה נראה דנתור כקוסם גדול אף מגאנדאלף, מלכותי ממנו, הדור ובעל עוצמה."

ביצירת ההנגדה הזו, דנתור וסארומאן רק מקצינים תפקיד שטולקין נותן כמעט לכל הדמויות בספר – הצגת עוצמתו של הפיתוי אותו מציבה הטבעת והצורה בה פיתוי זה מהווה אבן בוחן בין הדמויות החיוביות לשליליות בסיפור. מצד אחד עומדים כמובן גאנדאלף, אראגורן, גאלדריאל, סאם ודמויות נוספות שהצליחו לעמוד בפני הפיתוי, ומנגד, נפילתם של סאורמאן ודנתור שלא עמדו בו. בהקשר זה אין לסארומאן ודנתור ייחודיות רבה, גם נפילתם של גולום ובורומיר מדגישה את אותה הנקודה בדיוק.

למעשה, הדמיון בין כל הדמויות הנופלות רב עוד יותר. במאמרה של הסופרת אורסולה לה גווין "הילד והצל", מוצג שר הטבעות כולו כרצף של צמדים – דמויות חיוביות מול צללים מקבילים שמייצגים את הצד האפל של כל אחת מהן ואם לצטט: "אל מול בני הלילית האורקים, אל מול אראגורן, הפרשים השחורים. אל מול גאנדאלף – סארומאן. ומעל לכל, אל מול פרודו, גולום." ואם תרשו לי להוסיף עוד שני צמדים מתבקשים – תיאודן מול דנתור וכמובן פארמיר מול בורומיר. כפי שהראתה עדי גלבוע, בהרצאתה "ארכיטיפים יונגיאנים במיתולוגיה הטולקינאית", גולום הוא הצד האפל לא רק של פרודו אלא גם של בילבו, גולום הוא למעשה בילבו שבחר את הבחירות הלא נכונות – להתחיל את מערכת היחסים המורכבות שלו עם הטבעת ברצח ואלימות. באותה מידה, סארומאן הוא גאנדאלף, שבחר להיכנע לפחד מסאורון ולגאוותו שלו. טולקין מדגיש עד כמה הפיתוי היה רלוונטי לגאנדאלף, לא פחות ואולי אף יותר מאשר לסארומאן, בסירובו הראשוני של גאנדאלף לצאת אל הארץ התיכונה המתואר ב"סיפורים שלא נשלמו": "אבל אולורין הודיע כי חלש הוא מדי למטרה אשר כזו וכי הוא ירא את סאורון". באותו אופן, דנתור הוא תיאודן – שניהם שליטים אצילים שאיבדו את בנם, אולם תיאודן נענה לקריאתו של גאנדאלף ומסיים את חייו וכבוד ובגבורה, בעוד דנתור נכנע להשפעתו של השר האפל, ואולי לא פחות מכך, לגאוותו שלו, הודף את היד המושטת שגאנדאלף מציע לו ומסיים את חייו כאחד ממלכי הערלים.

מעבר לדרך של ההנגדה, סארומאן ודנתור עוזרים בהאדרתן של הדמויות החיוביות בסיפור גם בצורה נוספת. הצללים מעמידים את הדמויות הראשיות במבחנים קשים, וכאשר הם עוברות אותן, הן יוצאות מהמבחנים הללו גדולות יותר, גם בעניינו כקוראים וגם במבט פנים סיפורי. גולום מעמיד את פרודו במבחן הנוצרי האולטימטיבי – לגלות חמלה ואצילות כלפי אויב, שרצה במותו שלו ובמותו של בילבו, אבל מעמדם הרם של סאורמאן ודנתור מאפשרים להם להעמיד את גאנדאלף ופאראמיר במבחן קשה לא פחות ולדעתי גם מעניין הרבה יותר – העימות בין צו המצפון האישי לבין מקור סמכות. זוהי סמכות המתגלמת בדמות ראש המסדר של סארומאן ויותר מכך כמובן בדמות המושל והאב של דנתור. כאשר גאנדאלף עומד במבחן ולא מצטרף למזימותיו של סארומאן, כאשר פארמיר מקבל את סמכותו של אביו במעשה אך לא בלבו פנימה, הם הופכים ראויים למעמד לו הם זוכים מאוחר יותר, גאנדאלף כזה שידיח בסופו של דבר סארומאן ויתפוס את מקומו כגאנדאלף הלבן ופארמיר, כסוכן האמיתי של גונדור תחת מלכה האמיתי.

ב. גוונים של שחור – הרוע הופך עמוק יותר

לסארומאן ודנתור יש תפקיד חשוב לא פחות, לא רק בהעצמת הטוב אלא ביצירת עומק ומורכבות גם לרוע בשר הטבעות. טולקין מואשם לא מעט בכך שהרוע בשר הטבעות פשטני מדי, רדוד ואולי אפילו ילדותי ואין ספק שייתכן ויש מעט אמת בטענה הזו. הדבר בא לידי ביטוי למשל בכך שאנחנו כמעט ולא מכירים דיאלוג עם הרוע בסיפור. סאורון כמעט ולא מופיע, מלבד בצורה מופשטת ביותר באמצעות הטבעת. כפי שכמעט כל אחד שם לב אחרי הקריאה הראשונה בספר – שהדמות על שמה הוא נקרא באופן מפתיע כמעט ולא מופיעה בו. הנאזגול, מעבר למגוון צרחות וכמה מילים ספורות שומרים על שתיקה והנציג היחיד של סאורון מולו באמת מתחולל דיאלוג הוא פי סאורון, ומדובר בדיאלוג, מאד ממוקד שמסתיים במהירות בתגובה אגרסיבית אופיינית מצד גאנדאלף.

אין לי ספק שהדבר נעשה במכוון – טולקין כתב מיתוס אפי והיה לו חשוב ליצור רוע הולם. במכתב 183 כותב טולקין "בסיפור שלי אינני עוסק ברוע מוחלט, אני לא חושב שדבר כזה קיים… בכל מקרה, אינני חושב שאיזשהי ברייה רציונאלית מרושעת לחלוטין…" אך הוא ממשיך ואומר: "בסיפור שלי סאורון מייצג קירבה גדולה ככל שניתן לרצון הרשע השלם". רבים מוצאים בהפרדה המוחלטת בין טוב לרע שטולקין יצר בסיפור מסר אנטי-פוסטמודרני, ובהקשר זה מצוטטים פעמים רבות דבריו של אראגורן לאיאומר בשדות רוהאן: "הטוב והרע לא נשתנו מאשתקד ודין אחד לבני לילית ולגמדים ולבני אדם. חייב האדם להבדיל ביניהם, אם ביער הזהוב ואם בין כותלי ביתו."

מצד שני, בייצוגו של הרוע, כמו בתחומים רבים בסיפור, מנסה טולקין לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. שר הטבעות הוא סיפור אפי ומודרני כאחד, הכולל דמויות של אראגורן מול פרודו, מקומות כמו הפלך מול לוריין, אגדה מול מציאות. גם בייצוג של הרוע טולקין בונה לנו ייצוג כפול – מצד אחד, סאורון ומשרתיו הישירים מרוחקים מאיתנו מאד, ומייצגים, במילותיו המפותלות של טולקין קירבה גדולה ככל שניתן לרשע מלא, ומצד שני, הדמויות שהשתייכו לצד הטוב, ומשרתות כעת את הרוע יכולות להציג בפנינו אספקט נוסף של הרוע, מורכב יותר, מודרני יותר, ומאתגר יותר הן את הדמויות והן אותנו. למעשה, ניתן לכנות שלוש דמויות בסיפור כ "פי סאורון" – לא רק פי-סאורון העומד בשער השחור, אלא גם סאורמאן ודנתור מעבירים לנו מסר של רוע שמקורו בסאורון, אבל הוא עובר דרך פריזמה אחרת. סארומאן ודנתור מציגים לנו רוע שמגובה באידאולוגיה, ההפחדות והאיומים של פי סאורון המקורי מוחלפים בנאומים מנומקים היטב שכל אחד מהם מייצג אידאולוגיה מודרנית, כזו שכל קורא מסוגל להזדהות אם לא עם כולה, לפחות עם חלק ממרכיביה. בכך ניתן למצוא דמיון נוסף לסיפורו של אלישע בן אבויה, שכפירתו לא נובעת רק מתוך רדיפת כבוד או תאווה אלא מתוך שאלה פילוסופיות עמוקות שמציבות אתגר בפני כל אדם דתי לאורך הדורות.

מכיוון שכך, סארומאן ודנתור זוכים להרבה מאד "זמן מסך" בו הם יכולים להציג את האידאולוגיות שלהם. בעימות מול גאנדאלף באורתנק סארומאן מציג משנה סדורה: "הוא זקף קומתו ופתח בהרצאת דברים" מספר גאנדאלף "כנואם נאום ששינן אותו היטב" וזוהי משנה של אידאולוגיה ראציונליסטית, מודרניסטית מאד, לפיה החלוקה הבסיסית שהייתה נכונה בדורות קודמים לטוב ורע כבר איננה מתאימה לדורנו. סארומאן טוען כי: "ימי העידן העתיק עברו ותמו. ימי הארץ התיכונה גם הם חולפים, בא תורו של העידן הצעיר. עבר זמנם של בני הלילית, אך זמננו קרב ובא… אין תקווה עוד לבני הלילית ולנומנור הגוועת". כוחות הטוב של ימים עברו – בני הלילית ונומנור, שמייצגים בעקיפין גם את המערב והולאר, שולחיהם של גאנדאלף וסארומאן, כבר לא רלוונטים לדבריו. הניתוח ההיסטורי המאד מסודר הזה, מגובה גם באידאולוגיה מופשטת יותר: "לבן, טוב הוא כהתחלה, בד לבן אפשר לצובעו, דף לבן אפשר לכתוב עליו, אור לבן אפשר לשוברו". סארומאן בא בשם המדע והתבונה, בשם הזכות לחקור וללמוד. בכך הוא מייצג את החשיבה המודרנית לא רק כתור הדמות המדעית והטכנולוגית ביותר בספר, ואין צורך כמובן להרחיב לגבי משמעותו של המאבק בין האנטים לסארומאן כמייצג את התקוממותו של הטבע אל מול העולם התעשייתי המודרני, אלא גם כתור אידאולוגיה ערכית. הלבן, כמייצג את הטוב, הוא נקודת התחלה היסטורית השייכת לעידנים קדומים – לעידן של בני הלילית. באמצעות שבירתו של הלבן סארומאן מראה שהוא כבר מעבר לחלוקה הבסיסית של שחור ולבן, טוב ורע. הוא חי בעידן מודרני, מורכב, פרגמטי, בו הדבר הנכון הוא לא לדבוק בערכים הישנים אלא להתאים עצמך לנסיבות הקיימות. אך עולמו הערכי של סארומאן איננו נבוב, את ערכי הטוב והרע חייבים להחליף ערכים חדשים: "ידע, מרות, משטר" "החל העידן הצעיר – עולמם של בני האדם" הניתוח ההיסטורי והערכי שלו הופך את סארומאן לגדול ההומניסטים, גדול המשכילים בסיפור – הוא מאמין בכוחו של האדם להבין את עולמו ולשלוט עליו, בהדרכתו שלו כמובן. וגאנדאלף עונה – מי ששובר את הלבן, מאבד את הבסיס שעליו הוא חי: "מאותה שעה אין הוא לבן עוד… וכל השובר דבר כדי לדעת ממה מורכב הוא, סר מדרך החוכמה". ללא בסיס ערכי, טוען גאנדאלף, גם החוכמה לא תעמוד. אך תשובתו הסופית של גאנדאלף מגיעה רק הרבה יותר מאוחר, רק לאחר שסארומאן מובס: "ראה, שוב אינני גאנדאלף האפור אשר בו בגדת. אני גאנדאלף הלבן שחזר משאול תחתיות ואתה מעכשיו נטול צבע…" מכיוון שמי שמנסה לשבור את הלבן כדי להינשא מעליו, סופו שישאר נטול צבע – לא לבן, לא ססגוני ואפילו לא שחור… לא טוב, לא רע, לא מורכב ומודרני… רק צל של תהילה שחלפה ואיננה.

חשוב לשים לב, במידה מסוימת, עם הערכים שסאורמאן מציב מול גאנדאלף יכול כל אחד להסכים, וזהו בדיוק כוחה ההרסני של לשון הזהב של סארומאן, שפונה אל כל אדם מתוך עולמו שלו. אל גאנדאלף עצמו הוא פונה מתוך המטרה המקורית של שליחותם של שניהם, להכווין ולהדריך את בני האדם אל מול האיום אותו מציב סאורון, ובמידה רבה גם אל השד הקטן של הגאווה הטמון בכל אחד שמופקדת בידו שליחות מסוג זה – של מלאך בקרב בני תמותה. גם אלינו פונה לשון הזהב – מי מאיתנו לא מאמין בכך שהעולם היום מורכב יותר ופחות פשטני מבעבר? מי מבינינו לא מעניק למדע, לסדר ולתהילתו של האדם מקום גבוה מאד בסולם הערכים שלו?

לעומתו מגיע דנתור ומציב אידיאולוגיה מודרנית אחרת, לא פחות פופולארית אך שונה לחלוטין. האידאולוגיה של סארומאן היא אוניברסאלית, הניתוח ההיסטורי שלו חובק עידנים, הוא מציג תפיסות פילוסופיות על טוב, רע וקידמה. האידיאולוגיה של דנתור הפוכה בתכלית, דנתור הוא לאומן ברמ"ח איבריו. הוא לא מדבר על העידן, על התקופה או על הדור, אותו מעניין רק דבר אחד – גונדור. את ניצניה של האדיאולוגיה הזו אנו רואים כבר בצורה הכל כך גונדורו-צנטרית בה נוהג בורומיר במועצת אלרונד, עד שאלרונד מזכיר לו, בנימה מעט צינית:"יש מעצמות וממלכות שלא ידעתם, והם מוסתרים מעיניך. אנדואין, הנהר הגדול, זורם לאורך חופים רבים עד הגיעו לארגונאת ולשערי גונדור", ומגיעה לשיאה בדיאלוגים בין דנתור לגאנדאלף: "מושל גונדור לא יאבה להיות כלי שרת בידי איש אחר, לו גם רם מעלה. ולדידו אין תכלית נשגבה בעולם כפי שהוא עכשיו מטובת גונדור!" מצהיר דנתור, וגאנדאלף מוכיח אותו בתגובה: "לי אין ממלכה שאני מושל בה, לא גונדור ולא אחרת, לא גדולה ולא קטנה… ואם חלילה תיפול גונדור גם אז לא שווא יהיה עמלי…". כאשר קובע דנתור שהטבעת צריכה הייתה להגיע לעירו עונה לו גאנדאלף בנוקשות: "כהרגלך אדוני, אתה חושב על גונדור בלבד, אך יש זולת גונדור עוד אנשים אחרים וחיים אחרים ויש זמן שעתיד לבוא…". אך כפי שהססגוניות של סארומאן הותירה אותו חסר צבע, כך גם הלאומיות השקרית של דנתור סופה להתנפץ, ודווקא הוא מוצא עצמו נוטש את מנהגי אבותיו ואת מוצאו הנאצל ומסיים את חייו עולה על מוקד כמנהג הערלים ומצווח, כמו סארומאן לפניו, "הכזיב המערב".

רק על רקע ההתנהגות זו של דנתור אנו יכולים להבין את האלטרנטיבה אותה מציע פארמיר, גם הוא מלא ברגשות לאומיים, גם הוא אוהב את ארצו ועמו לא פחות מאביו, ואכן דנתור פונה אליו, בשם החובה לעמו ולארצו, אבל לפי פארמיר, כפי שהקידמה של סארומאן לא יכולה להיות ערך בפני עצמה, כך גם אל תוך הלאום חייבים לצקת תוכן עמוק יותר, וכך הוא אומר לפרודו באחד הנאומים המרגשים ביותר ביצירה כולה:

"מסרב הייתי להיעזר בכלי זינו של השר האפל לטובת עירי ולמען תהילתי… רוצה הייתי שמינאס טירית תשכון לבטח, בשלום ובשלווה. שתשוב להיות מינאס אנור כאשר היתה, שופעת אור ועוטה הוד, הדורה כמלכה בין מלכות. לא גבירה החולשת על המוני עבדים, אפילו לא גבירה המעתירה את חסדה על עבדים משועבדים לה מרצונם הם… אני לא אוהב את החרב המלוטשת על שום חדותה, ולא אוהב את החץ על שום מעופו המהיר ולא אוהב איש מלחמה על שום תהילתו, רק את אשר הם מגינים עליו, אותו אוהב: את עירם של בני נומנור, ורוצה אני שיאהבוה על שום עתיקות זכרה, חן יופייה ותבונת הליכותיה, שיסגדו לה ולא מתוך יראה, אלא אם כן היא יראת כבוד שזוכה לה איש זקן וגדול בחוכמה."

כמו הקידמה, גם הלאומיות היא ערך שרבים מאיתנו יכולים להזדהות איתו. אהבת העם והארץ, בייחוד עם וארץ שראויים לכך, כמו גונדור בשעתה, הם ערכים נעלים כמעט לדעת הכול. טולקין חי בעידן בו שתי האידאולוגיות הללו נאבקו זו בזו והשפיעו בצורה חסרת תקדים על הפוליטיקה העולמית. מצד אחד, הלאומיות שהתבטאה בתקופתו בצורה הקיצונית ביותר שלה בפשיזם באיטליה והנאציזם בגרמניה, אך גם בצורות מתונות יותר כמו הרגש הלאומי העז שעמד בבסיס חלוקתה של אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה וגם בתנועה הציונית. מולם עומדת האמונה הרציונאלית בקידמה ובכוחו של האדם בהיותו אדם, אמונה המאפיינת את האדיאולוגיה המרקסיסטית-קומוניסטית המתבססת, כמו האידאולוגיה של סארומאן, על ראייה היסטורית מסודרת ומפותחת ועל ראציונאליזם הומניסטי, אך גם את גם הליברליזם המודרני העומד בבסיסן של הדמקורטיות המערביות. באמצעות סארומאן ודנתור טולקין לא בהכרח שולל את האידאולוגיות הללו בפני עצמן, אלא מכריז ש "דרך ארץ קדמה לתורה" ושללא מערכת ערכים בסיסית גם האידיאולוגיות הגדולות ביותר, ואולי דווקא האידאולוגיות הגדולות ביותר, עלולות ליפול לידיו של הרוע. פי סאורון יכול להיות חבוש במסכה מפחידה ולאיים בגסות מתחת לשער השחור, אבל באותה מידה הוא יכול להופיע כתור אבא, מנהיג או מדריך שפונה אליך, הקורא, בלשון שלך, מתוך הערכים עליהם גדלת ובהם אתה מאמין.

ג. סופו של עידן

לענקים הנופלים שלנו יש תפקיד שלישי שחורג מהייצוג של הטוב ורע בסיפור. לנפילתם של דנתור וסארומאן תפקיד פוליטי-היסטורי חשוב, תפקיד של תיחום. באמצעות הקריסה של דמויות גדולות מהחיים יכול טולקין להגדיר את סופו של העידן השלישי ואת תחילתו של עידן חדש. במקרה של סארומן, מדובר בתיחום תיאלוגי. בסופו של דבר, כפי שמציג אלרונד את הדברים במועצה, הניתוח ההיסטורי של סארומאן אכן מדויק – עידן בני הלילית תם, ועם קיצם של בני הלילית ועזיבתם של גאנדאלף וגאלדריאל, מגיע לסופו באופן מוחלט גם הקשר בין בני האדם והארץ התיכונה לבין הארץ הברוכה, ואלינור. בני הלילית, החיים לנצח, חייבים לעזוב את הארץ התיכונה אל ארץ חיי הנצח בה שוכנים הואלאר, אבל הניתוק חייב להיות דו כיווני – גם הואלאר חייבים להתנתק מהארץ התיכונה. טולקין כותב במכתב 156 שהקוסמים נכשלו. הקוסמים, שנשלחו על מנת להכווין את תושבי הארץ התיכונה לקראת העימות עם סאורון, לא עמדו במשימתם – למרות שגאנדאלף הצליח במשימתו, הוא חייב היה לפני כן למות ולהישלח חזרה על ידי ישות עליונה יותר מהואלאר, אלוהים בכבודו ובעצמו, אך כשלונו של סארומאן היה מהדהד וברור יותר. בכך הוא מסמל יותר מכל את כישלונם של הואלאר ואת הנתק הסופי בין הארץ התיכונה לבין המערב, לא פחות מאשר עזיבתם של בני הלילית ושל גאנדאלף. בהקשר זה, נפילתו של סארומאן מאפשרת לקיים את נבואתו שלו עצמו, אכן העידן הרביעי יהיה "עולמם של בני האדם", אך בניגוד לחזונו המעוות הם לא יזדקקו לקוסמים שימשלו בהם.

בניגוד לסארומן, המהווה למעשה סוג של מלאך שנפל, דנתור הוא דמות ארצית יותר, ולכן גם סוף העידן שנפילתו מייצגת הוא ארצי יותר – לא תיאולוגי אלא פוליטי (אם כי למעשה, לא ניתן באמת להפריד בין שני המושגים הללו כאשר מדובר בעולם של שר הטבעות). את תפקידה הפוליטי של נפילתו של דנתור הבנתי לראשונה מתוך דמיון מפתיע שמתגלה בין ימיו האחרונים של שלטון הסוכנים בגונדור לבין ימיו האחרונים של בית שאול, כפי שהם מוצגים בספר שמואל. המשולש של דנתור – אראגורן – פאראמיר, שליט מודח, שליט חדש ויורש העצר שמקבל את מרותו של השליט החדש, הלגיטימי יותר, מזכיר מאד את המשולש התנ"כי של שאול, דוד ויונתן. שאול ודנתור, שניהם מלכים גאים ומורמים מעם, שייאושם והפחד שלהם להמשך השושלת שלהם מוביל אותם לטירוף ואפילו לניסיון רצח של יורש העצר, במקרה של דנתור, כאשר הוא שולח את פאראמיר לקרב האבוד על אוסגיליאת וכמובן העלאתו על המוקד, ואצל שאול, כשהוא מנסה להשליך את חניתו על יונתן בסעודת ראש החודש. אראגורן ודוד, מייצגים את המלך הלגיטימי, הנבחר, שאמור לרשת את השליט הדועך, המלך האמיתי בחסד האל – אראגורן מכוח מורשתו ודוד מכוח משיחתו על ידי שמואל, ופאראמיר ויונתן כיורשי העצר האמיצים ואהובי העם. על האומץ המאפיין את פארמיר והאהבה הרבה אותה רוחשים לו אנשי גונדור מיותר להרחיב. יונתן, מתואר בצורה דומה מאד בסיפור על יערת הדבש, בו הוא מעז לחדור אל מחנה פלשתים עם נערו בלבד ובכך מכריע את המלחמה ומוביל את עם ישראל לניצחון. ולאחר מכן, כאשר הוא טועם את הדבש ובכך מפר את השבועה שנשבעו אביו והעם ללא ידיעתו שלא לאכול דבר עד לסוף הקרב. אך העם, שמעריץ ואוהב אותו, פודה אותו במילים: "חלילה, חי ה' אם יפול משערת ראשו ארצה, כי עם אלקים עשה היום הזה! ויפדו העם את יונתן ולא מת" (שמואל א', פרק י"ד, פסוק מ"ה). שני הנסיכים, פארמיר ויונתן דומים כמובן גם בכך שבסופו של דבר שניהם מוותרים מרצונם על התפקיד המיועד להם לטובתו של המלך האמיתי. אז מה ההשוואה הזו מלמדת אותנו? לדעתי, צריך לקרוא את הסיפור התנכ"י כחלק מרצונו של התנ"ך להעניק לגיטימציה למלכות בית דוד. כאשר שושלת חדשה עולה לשלטון, תמיד קיים הקונפליקט בין תיאור של שבר והאינטרס ליצור נתק עם השושלת הקודמת – הרי אחרת, מדוע היה צורך להחליפה? ומצד שני יש רצון של השושלת החדשה ליצור במקביל תחושה של המשכיות לשושלת הקודמת, כדי לחזק את היציבות השלטונית בממלכה שגם השושלת החדשה רוצה להינות ממנה ולהימנע מהתואר הבוגדני של "קוטלי מלכים" (כפי שמרטין הדגיש בצורה בולטת ב "שיר של אש ושל קרח"). באמצעות המשולש של שאול, דוד ויונתן, מושגות בדיוק שתי המטרות הללו. מצד אחד, נפילתו של שאול מצדיקה את קצה של שושלתו ומצד שני, היורש הטבעי והראוי שמייצג את כל הטוב והטהור בבית שאול, יונתן, מקבל מרצונו את עליונותו של המלך החדש. מעבר לכך, במקביל גם דוד יכול להימנע מהתדמית של מורד, בכך שהוא מסרב בשתי ההזדמנויות שנקרו לידו להרוג את שאול, ובסופו של דבר אפילו מוציא להורג את הנער שסייע לשאול להתאבד, בתואנה ששלח את ידו במשיח ה'.

באופן דומה מוצג גם המעבר בין שלטון הסוכנים למלכותו של ארגורן על ידי המשולש של דנתור, אראגורן ופארמיר – דנתור, כמו שאול, מדגים את השפל אליו ירד שלטון הסוכנים, פארמיר כמו יונתן, אמיץ ואהוב על העם, מקבל את מלכותו של אראגורן למרות התנגדותו של אביו ומוותר על הירושה אך אראגורן, כדוד בשעתו, לא מוכן לקחת את המגיע לו עד לשעה היעודה ומסרב להיכנס לעיר עד לסופה של המלחמה ולהתאוששותו של פארמיר. עד כמה סופו של דנתור מסמל את קיצה של תקופה, ניתן לראות מדבריו של גאנדאלף לברגונד ולשומרים לרגלי המוקד של דנתור: "אבד מן העולם דנתור בן אֶקתֶליון, תמו ימי גונדור אשר ידעתם, אם לטוב, אם לרע, הם חלפו לבלי שוב", כך מסמלת נפילתם של סארומאן ודנתור את סופו של העידן השלישי, גם מבחינה תיאולוגית, באמצעות הפסקת מעורבותם של הואלאר וגם מבחינה פוליטית, על ידי העברת השלטון בדרך שמערבת בתוכה המשכיות עם שבירה. וכך אנחנו כקוראים מסיימים את שר הטבעות בתחושה שהארץ התיכונה אכן פוסעת לעבר עידן חדש.

סיכום

לסיכום, ברור עד כמה גדול תפקידם של דנתור וסארומאן, לכאורה דמויות משנה בלבד, לבנייתו השלמה של העולם, העלילה והדמויות בשר הטבעות – הטוב הופך לשלם יותר לאחר אתגרים לא פשוטים, הרע מורכב ומאתגר יותר וגם ההיסטוריה נראית אחרת אחרי נפילתם של הענקים. אבל מעל לכל אלה, באמצעות סארומאן ודנתור טולקין מציג בפנינו הקוראים תמרור אזהרה באדום בולט, ובעזרתם הוא מעצב מחדש את אמרתם הידועה של חז"ל ש "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". נפילתם של דנתור וסארומאן היא חלק מהותי מהמאבק האמיתי של שר הטבעות, שהוא איננו, כפי שנראה לעיתים במבט ראשון, המאבק בין טוב לרע, אלא המאבק הפנימי בין הטוב לבין עצמו ובתוך עצמו אל מול האיום והפיתוי שמציב הרוע, מאבק שיכול להסתיים בניצחון, אבל עלול גם להיגמר בצורה טראגית, אפילו עבור האדירים ביותר.

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות