אפור יהיה המטע ורפאים ימלאו אותו

מתוך הרצאה במיתופיה 2010

דעיכה, נקמה והמאבק על הזכרון

פתיחה

נפילתו הארוכה של סארומאן והידרדרותו אל הרוע, הינה אחד התהליכים היותר עגומים ומעוררי תהיה בלגנדריום. המדובר בנפילה של מי שהחל את דרכו כראש מסדר הקוסמים וראש המועצה הלבנה, עד למצב של ראש חבורת בריונים המשתרך על פני הארץ בבגדים מקורעים של קבצן.

רבות כבר נאמר על אותה הידרדרות, שראשיתה כנראה בהתמרמרות על חבריו במועצה הלבנה, העושים יד אחת נגדו ונגד עצותיו  (כפי שנרמז בדברים שהוא אומר לגלדריאל ב"פרידות רבות"), ובתשוקה הולכת וגוברת לטבעת ולפעולה באורח עצמאי – שלא באמצעות מי שהוא מכנה "רעים עצלים" ו"עקרונות שעבר זמנם".

המשכה בסטייה הולכת וגוברת לדרכי פעולה שמאפיינות את סאורון (שימוש באורקים, שקרים והשחתה), וסופה למעשה בהשתעבדות הולכת וגוברת למטרותיו של האחרון.

השאלה אותה אני רוצה לשאול בהרצאה זו, אינה עוסקת בעצם ההתדרדרות של סארומאן לרוע ובמניעיה, ואף לא בתזות המפורטות שנדונו בעבר, בדבר היות הרוע עצמו "מחלה חשוכת מרפא" בכתביו של טולקין – קרי, מי שנפל לרוע, הרי החל מנקודה מסויימת אין לו תקנה, ואין אפשרות ל"חזרה בתשובה".

הצגת השאלה – שלילת הבלעדיות של הרוע כמניע לסרבנות המחילה

השאלה עימה אני רוצה להתחיל היא צנועה ו"פרגמטית" הרבה יותר.

נפילתו של סארומאן היא כמעט חסרת תקדים, לא בהכרח בשל אלמנט הגובה שלה (נסכים שמלקור, שהחל את דרכו כחזק והמפואר מבין האיינור, נפל מגובה גדול יותר), אלא שבשל הפירוט המכוער, הכמעט נטורליסטי שלה, בעיקר בשלביה האחרונים:

מלקור נכבל ונזרק אל האפלה שמחוץ לעולם; סאורון התפוגג בקול רעם מעל המגדל הנופל שלו; דנתור (סוג אחר של נפילה, ובכל זאת), מסתלק מהעולם במוקד תאטרלי למדי; ורק על סארומאן נגזרה נפילה ארוכה ומבישה במובן העמוק ביותר (להבדיל מן ה"לוקסוס" להסתלק מהתמונה מיד לאחר שבירת עוצמתו) – לא רק שהפך למפקד של חבורת בריונים, נאלץ לזחול מן המגדל שלו עצמו, אלא שהסתובב בארץ התיכונה מזוהם ולבוש קרעים, באורח שמתואר כחזות של קבצן לכל דבר ועניין.
עד כדי כך, שכאשר פרודו מסתכל בפניו לאחר שהוא מת סוף-סוף, הוא מדמה לראות בפנים עקבות של "שנות גסיסה ארוכות"; רמז ככל הנראה למה שעבר עליו מבפנים בכל אותה תקופה.

וכאן נכנסת השאלה: באותו מהלך ארוך ומייסר של הנפילה – ובעיקר בשלב שבין חורבן העוצמה שלו לבין הסוף, סארומאן מקבל הזדמנויות לא מעטות לחזור בו.

אין מדובר רק על ההזדמנות שקיבל בעת העימות על מדרגות האורתאנק, כאשר המלחמה עודה בעיצומה (ושם אפשר לתרץ אולי בצורת ההתנסחות של גאנדאלף, ואולי משום שסארומאן השלה את עצמו שיש לו עוד ברירות אחרות, במיוחד אם המלחמה תסתבך), אלא גם על ההצעות למחילה – חסרת תנאים למעשה – שקיבל לאחר הנצחון, בעת שהוא כבר איבד את האורתאנק ומשוטט בבגדי קבצן, ולמעשה כל שנותר לו (הגם שהצד השני אינו יודע זאת עדיין) הוא השלמת הנקמה שלו בהוביטים ובפלך.

נקבל כנקודת הנחה בסיסית את העובדה כי בשלב הזה, סארואמן הוא מושחת ללא תקנה, פנימיותו רקובה לגמרי, ואין כל יכולת אמיתית להביא אותו לחזור בו מן הרוע. אלא מה? גם הנבל המרושע יכול, למען תועלתו האישית, להעמיד פנים כחוזר בו, בכדי להפיק רווח או להמתין לשעת כושר טובה יותר לביצוע זממו.

במילים אחרות: גם בניתוח של הלגנדריום, לא ניתן להשתמש ברוע לבדו כתירוץ להתנהגות מן הסוג שמאפיין את סארומאן. דוגמא ניצחת היא התנהגותו של אבי הרוע, מלקור בכבודו ובעצמו, לאחר תום תקופת הכליאה הראשונה שלו, כאשר נאמר במפורש כי הוא כבר מושחת בלא תקנה.

"אז ראה את תפארתם ואת אושרם, וקנאה מילאה את לבבו. והוא ראה תא ילדי אילובטר ביושבם לרגלי האדירים, ושנאה מילאה את לבבו. והוא ראה את שפע אבני החן, והשתוקק להן. אבל את מחשבותיו צפן, ואת נקמתו דחה. לפני שערי ולמר התרפס מלקור למרגלות מנווה וביקש ×—× ×™× ×” מעמו, ונשבע שאם יותר לו להיות אף הנחות בבני ולינור החופשיים, יסייע לואלאר בכל מלאכותיהם… אז חנן אותו מנווה כמבוקשו… ×›×™ מנווה ×”×™×” ×—×£ מזדון, ולא יכול ×”×™×” להבינו, וידע ×›×™ בראשית, במחשבת אילובטר, ×”×™×” מלקור כמותו. והוא לא ראה לנבכי לב מלקור, ולא הבין ×›×™ כל אהבה נסתלקה ממנו לנצח".

כלומר, מלקור אוחז בשתי ידיים בהזדמנות לקבל בדיוק את מה שסארומאן דוחה בעקשנות.

גם בסיום הקרב הסופי של העידן הראשון, כאשר צבאותיו מוכים ואנגנבד נופלת, מלקור מסתתר בעמוק בפירים, ומתואר כמי ש"מיבב לשלום וחנינה", שכמובן לא ניתנים. נראה, שאילו מלקור היה מקבל הצעה כה נדיבה כפי שניתנה לסארומאן, היה קופץ עליה כמו כלב על עצם.

כלומר, גם רוע מוחלט ונפש מושחתת ללא תקנה אינן מהוות מחסום להעמדת פנים, לנסיון לנצל את הערכים של הצד השני ולהשלות אותו, מקום בו הגורם המושחת חלש מדי מכדי לשרוד עימות, או סבור כי עדיף לו להמתין עד לבואה של שעת כושר.
אולם התנהגותו של סארומאן, היא היפוכה הגמור של "העורמה המלקורית"; ונראית תמוהה מאד במיוחד נוכח אפיונו שלו כיצור מתוחכם וערמומי.
הדברים מקבלים משנה תוקף, נוכח העובדה, כי מדבריו שלו (מאוחר יותר, בעימות האחרון במעון באג), משתמע כי כלל לא ציפה לנצח.

"אם הם שוטים כאלו, אלכה לי ואקדימם ואלמד אותם לקח, אשלם להם כגמולם. הלקח היה נמרץ יותר, אילו היו בידי יותר זמן ויותר אנשים, ובכל זאת הספקתי לעולל דברים רבים, שתתקשו להעביר מן העולם, כל ימי חייכם".

למעשה, כל שרצה הוא לגרום כמה שיותר נזק, בידיעה שזמנו קצר וכי עתידים לעצור אותו. מדבריו, ניכר גם כי הוא מצפה שההוביטים יהרגו אותו, ומופתע ואפילו מתוסכל נוכח החלטתו של פרודו לחוס על חייו. מהי הסיבה להתנהגות התאבדותית שכזו? לא עצם הנפילה לרוע – לא לכשעצמה, בלא גורמים נוספים. אחרת, היה יכול בהחלט לנהוג כמו מלקור, להעמיד פנים כחוזר בתשובה ולחכות להזדמנות; או כמו סאורון – להסתתר הרחק (הרי סארומאן אינו בן-תמותה ואינו מזדקן) ולחכות לשעת כושר, לאחר שכל יריביו יעלמו אל מעבר לים או ימותו, והזכרונות יתחילו לשקוע, כדי לשוב ולפרוש את צלליו.

אלמנט הדעיכה:

יוצא, כי הרוע עצמו אינו מהווה הסבר מספק להתעקשותו של סארומאן על נקמה מיידית ואובדנית, תחת לקבל – ולו באורח טקטי ואופורטוניסטי – את הצעות המחילה שהוצעו לו. יש צורך להוסיף למשוואה אלמנט אחר. לשם כך, נחזור לנאום הלעג בו עונה סארומאן להצעת המחילה שניתנת לו בפרק "פרידות רבות".

"לכו! לא לשווא העמקתי חקר בדברים האלו. על עצמכם גזרתם כליה, ואתם היודעים את זאת. בלכתי לגולה אתנחם לי במחשבה, כי בשעה שהחרבתם את ביתי עלי, גם את מוסדות ביתכם קעקעתם. ואי הספינה שתשא אותכם אל מעבר לים? אפורה תהיה הספינה, ורוחות רפאים ימלאו אותה".

מעבר לזדון הנוטף ולשנאה, הנאום הזה חושף טפח ממוטיב מרכזי בשר הטבעות, שאין ספק שהעסיק מאד גם את סארומאן, לכל אורך הדרך, ולקח חלק בקונפליקט בינו לבין המחנה של גנדלף וגאלאדריאל לכל אורך הדרך.

הארץ התיכונה של סוף העידן השלישי היא עולם בדעיכה. העולם מאפיר, הקסם נמוג, בני הלילית יודעים שסוף התקופה שלהם קרב. כל זאת, על אחת כמה וכמה מקום בו תושמד הטבעת האחת, מה שיגרום גם לשלוש לאבד את כוחן. למעשה, מסגרת כללית זו של דעיכה, של אובדן הולך וקרב של שאריות העולם הישן, מעסיקים את סארומאן כבר בשלבים הראשונים של ההדרדרות שלו. זאת, כאשר למעשה הוא מציע לגאנדאלף, את מה שהוא רואה כאלטרנטיבה לגישה הפסיבית והמשלימה יחסית של בני הלילית, וכך הוא אומר בעימות המפורסם בסיומו הוא כולא את גנדלף על גג האורתנק.

"ימי העידן העתיק עברו ותמו, ימי הארץ התיכונה גם הם חולפים. בא תורו של העידן הצעיר, עבר זמנם של בני הלילית… ×›×— חדש ×”× ×” הוא קם, לא יעמדו נגדו בריתות ואסכולות ישנות. אין תקווה עוד לבני לילית ולנומנור הגוועת"

"ידע, מרות, משטר. כל אותם דברים שנלאינו מלהשיג כאשר ידידים עצלים נרפים מעכבים בעדינו במקום להושיט עזרה. לא נדרש לשנות, אף לא נשנה את מטרתנו שינוי של ממש. ישתנו רק האמצעים".

מכאן, אנו יכולים להבין כי הדברים העסיקו את סארומאן לכל אורך הדרך, הוא לא "ממיר את דתו לרוע" במובן זה שהוא סוגד למלקור, כפי שסאורון בזמנו לימד את אנשי נומנור לעשות. הוא מלא מרמור ושנאה לאלו שלדעתו הכשילו את הפתרונות שהוא הציע. לא בכדי, חלק גדול מהתשובה המלגלגת שלו ב"פרידות רבות". זה לא "כוח הרוע עוד יחזור ויחטיף לכם, נה-נה-נה-נה", אלא "אמרתי לכם, דחיתם את הדרכים שלי והרסתם הכל, אני לא מצטרף להעמדת הפנים העלובה שלכם, לאידיאליזציה שאתם עושים לדעיכה".

התבוננות בטיעונים האלו במשקפיים יותר היסטוריות, מביא להנהון לא מופתע. לא פעם, דעיכה של מדינות, משטרים ועמים היתה מלווה, בעיקר בשלביה האחרונים, באינספור סכסוכים פנימיים שמלווים בהאשמות קשות לגבי מי אחראי לכשלונות.

-        מי שמכיר למשל את ההיסטוריה של השנים האחרונות של הממלכה הצלבנית השניה, שהולכת ונדחקת אל בין חומותיה של עכו, כאשר הממלוכים כבר עומדים בפתח.

-        סכסוכי הדמים בירושלים, כמעט עד השלבים האחרונים של המרד הגדול
(ואולי עוד תופעה אחרת מן האיזור, חדשה קצת יותר)

יוצא, כי את הסכסוך בין סארומאן לברית בין גנדלף לגלדריאל, יש להבין לא רק במשקפיים של רע מול טוב, אלא גם במשקפיים של מאבק סיעות בתוך ההנהגה השוקעת של העידן השלישי, בשלב בו כולם יודעים שהוא השלב האחרון של העידן שלהם. סארומאן, לפחות בעיני עצמו, הוא האקטיביסט, זה שחושב "מחוץ לקופסה", וטוען כי דבקות עיוורת בערכים הישנים מנעה ממנו ליצור איזשהו 'פתרון פלא' שהיה עוצר את הדעיכה, או לפחות מחלץ אותו ואת תומכיו מפגיעתה הרעה.
וזה, לטענתי, גם מה שמבדיל בין סארומאן למלקור. דווקא משום שסארומאן מצוי אמנם מעבר לנקודת האל-חזור, אבל עדיין בעיצומה של הדרך שמלקור הגיע מזמן אל סופה, הוא סובל מבעיה יחודית כלפי שותפיו לשעבר. משום שהיכנשהו בתוכו, הוא רואה את עצמו עדיין כחלק המקופח מן המועצה הלבנה, זה שלא הקשיבו לו ו"הכריחו אותו" לנקוט באמצעים קיצוניים.

(מכאן, שהוא לא לגמרי משקר בעימות באורתאנק, כאשר הוא אומר לגנדלף שמשום להיטותו לשכנע אותו הוא איבד את העשתונות – הגם שכמובן הוא מסלף ומציג את הדברים באור הנוח לו).

ודווקא העובדה שסארומאן לא עבר את כל הדרך, עדיין, והוא קרוב יותר למה שהיה בעבר מאשר מלקור ששוחרר מכלאו (יחסית למה שהיה כאשר עדיין התווכח עם מנווה בראשית ימי בריאתה של הארדה). למלקור כבר אין ולא כלום עם שותפיו לשעבר; לסארומאן – עדיין – יש גם יש.

אלמנט הדעיכה מטיב לתת מסגרת מדוייקת יותר ליחסים בציר סארומאן-גנדלף-גאלדריאל, לפחות מנקודת הראות של סארומאן.

ועדיין, גם הכנסת אלמנט הדעיכה אינו מסביר את התזמון ואת האורח ההתאבדותי של הנקמה שבוחר סארומאן. לכאורה, יכול היה עדיין לנהוג כמו סאורון, ולהסתתר היכנשהו עד שגנדלף השנוא וגלדריאל היו נעלמים (אז גם לכאורה יכול היה לתקוף את הפלך ביתר אפקטיביות ולהחזיק בו מעמד, אולי אחרי שהיה משתמש בארס שלו וכח לשונו כדי להסית בני אדם נוספים כנגד ההוביטים); ומנגד, אם רצה באמת ובתמים להתאבד, מספיק אם היה מהיר פחות ב"תופסת האנטים" ששיחק עם אץ-רץ, מנסה להתקיף את גנדלף, או כל פתרון אחר.

הרכיב השלישי

עולה השאלה – מהו האלמנט הנוסף, אם ישנו, שמנחה את הנקמה של סארומאן ועיצב אותה בצורה שהוצאה אל הפועל הלכה למעשה (קרי, באורח שספק אם הוא מתיישב עם הגיון קר של נבל אינטרסנטי). למה דווקא הפלך ולמה בשלב זה, שחרץ את גורל המבצע מראש.
ולעניין זה – סארומאן וודאי יכול היה לצפות, שגם אם הבריונים שלו היו מצליחים לדכא את ההתקוממות ולהבריח את חבריו של נושא הטבעת, הרי שהוא מצוי ממש בין ריוונדל שטרם פונתה לבין הנמלים האפורים – המקום הגרוע ביותר להקים בו "מורדור קטנה" בנקודה זו על ציר הזמן.

אחזור ואדגיש: זו צורת מחשבה שחורגת מאד מה"מיינסטרים" של הרוע עצמו; מלקור יכול היה להניח, גם בסופו של דבר זה התברר כלא נכון, כי המאיס את האלדר על הואלאר די הצורך בכדי שיניחו לו לנפשו; סארומאן לא מצפה מראש לנצח, במובן המקובל של המילה – הוא כמעט חיכה לראות מתי יעצרו אותו ויהרגו אותו.

יוצא, כי אמן המניפולציות מבקש לבצע מניפולציית פרידה אחרונה, וכך לרדת מבמת ההיסטוריה. אבל מהי? כיצד היא מכתיבה קו פעולה? העצים שכרת בעודו באורתאנק נועדו בעיקרם לספק נשק ועוצמה לצבאות שלו; העצים שהוא כורת בפלך לא נועדו למאומה, מלבד לזיהום וטינופת – ומאחר ומילותיו האחרונות הן לא "תחי מלקור", מה המגמה מאחורי ההתרסה הזו, שנראית לכאורה חסרת טעם כמעט לגמרי?

 

לטענתי, ישנו אלמנט נוסף שמשתלב ומשלים את התצרף של נקמה על רקע דעיכה כללית.
אולם, בכדי לנסות ולהבין לעומק את המשמעות שלו, אני מבקש לעבור לסופר אחר, יצירה אחרת ועולם שונה לחלוטין מזה של הלגנדריום: עולם ההתיישבות החלוצית בעמק יזרעאל, כפי שהוא מוצג ב"רומן רוסי" של מאיר שלו, שהיא אחת היצירות המורכבות, המאתגרות והעמוקות ביותר שנכתבו אי-פעם בעברית.

"רומן רוסי" כמייצג של עולם דועך
לכאורה, מדובר ביצירה מז'אנר אחר לחלוטין; שלא לדבר הבדלים מהותיים עוד יותר בין טולקין למאיר שלו בכל הנוגע לתפיסת הטוב והרע. ובכל זאת, טענתי היא שבחינה מפוכחת של היצירה תלמד כי מתקיימים כאן מספר אלמנטים שהופכים אותה מועמדת כמעט טבעית להשוואה בכל הנוגע לשילוב בין נקמה, דעיכה ואלמנט נוסף שאני מבקש לנסות ולהתחקות אחריו.

  1. ראשית: ממש כפי שעלילת שר הטבעות מצויה בצילה של דעיכת העידן השלישי וכל הכרוך בו, כך עלילת רומן רוסי היא במידה רבה סיפור דעיכתו של דור החלוצים. זאת, כאשר הדעיכה ברומן רוסי לא רק שמכה בנו בעוצמה ישירה שלא מסתתרת מאחורי אמירות של עצבות מתוקה גרידא, אלא שהיא למעשה כפולה:
  2. הדעיכה האישית של דמויות החלוצים, ובראשם הטריו של חבורת העבודה – המייסדים יעקב מירקין, ליברסון וצירקין מנדולינה (וכל חבריהם, על המאבקים, האהבות, השנאות וכל היתר). כאן אין לנו דעיכה רומנטית בדמות ספינה הנושאת אותם אל המערב, אלא דעיכה במובן האכזרי ביותר – הזדקנות, בית-אבות, שיטיון ומוות.
  3. מעבר לדעיכה האישית, קיימת דעיכה נוספת, אכזרית לא פחות – הדעיכה הכללית, הדעיכה של עידן האידיאלים (על הקסם המיוחד שלהם, הגם שהוא מלווה גם בלא מעט תופעות אחרות, מצודדות הרבה פחות); ההחלשות ההולכת וגוברת של מה שאותו דור ניסה לייצר אל מול שיניו הבלתי נלאות של הזמן.

אותה שבריריות הולכת וגוברת של המפעל החלוצי, כפי שהבינו אותו האבות המייסדים, מוצגת במובלע כבר בראשית הספר, באותה סצנה בלתי נשכחת בה המורה הותיק פינס מתעורר משנתו למשמע צעקה גסה שמהדהדת באוויר הלילה.

"בליל קיץ אחד ניתר המורה הותיק יעקב פינס משנתו בחרדה גדולה. מישהו צעק בחוץ: "אני דופק את הנכבדה של ליברסון". הצעקה, מחוצפת, רמה וצלולה, התריסה מבין צמרות האורנים הקנאריים שליד מגדל המים. רגע אחד רפרפה על עומדה כעוף דורס, ואחר-כך עטו המילים אל פני אדמת הכפר".

אין ספק, כבר כאן, אנו רואים דברים שטולקין לא היה מעלה על דעתו להכניס.
(קשה להעלות על הדעת פתיחה בנוסח "לילה אחד התעורר גנדלף משנתו, כאשר מישהו צעק בחוץ: "אני דופק את הנכדה של גלדריאל". הצעקה, מחוצפת, רמה וצלולה, התריסה מבין צמרות האורנים של ריוונדל. הקוסם הותיק ניתר משנתו בחרדה גדולה – "אראגורן?!").

בחזרה לרומן רוסי, מאיר שלו אינו בוחר בסצנה הזו במקרה. פינס הוא המחנך הותיק שמייצג את הערכים של ההתיישבות העובדת והשאיפה להנחיל אותה לדור הבא (ומתייחס לצעירים כאל "ערוגה" שהוא מטפח באהבה) ליברסון הוא אחד משלישיית המייסדים האגדית, והוגה הדעות הסוציאליסטי שמייצג באורח ישיר את אותה אידיאולוגיה ישנה. שימו לב, כיצד מתואר הכפר – לכאורה, עולם מופלא של שלווה פסטורלית:

"המושב כולו, כמו שנוהגים אנשי העמק לומר, נם. פרדים וחולבות ברפתות, מטילות בלול, אנשי רעיון ועמל במיטותיהם הצנועות. כמו מכונה ישנה, שחלקיה כבר השלימו ×–×” עם תנועתו של ×–×”, התמיד הכפר בשגרת לילו. עטינים התמלאו חלב, אשכולות תפחו עסיס… בקטריות חרוצות "ידידנו החד-תאיים" כמו שכינה אותן פינס אסיר התודה בשיעוריו, טרחו לספק חנקן רענן לשורשי הצמחים".

אבל אותה צעקה גסה, או אם תרצו: נרטיב מנוגד בתכלית של אינדיבידואליזם ויצריות, אינו היחיד שמתפרץ, ולמעשה קורא תגר על התמונה הקולקטיבית המושלמת לכאורה.

כאשר פינס חוזר לביתו, בסופו של דבר, מתואר:

"במעבה הלילה החם, על פני הקרום הדק עליו הוקמו חיינו, השתרך לביתו, מהרהר, כך ידעתי, ביצירים של חבלה ואיום. הוא חש את דומיית גהירתה של הנמיה, וראה את פניו של חתול הבר, הגח על משי כפותיו למסע של רצח ושוד. בשדות הדגן כרסמו נברנים את עמל היוגב, ומתחת למרבד המשובץ, יריעת התלמים המטע והשלף נהמה האגדה הגדולה מכולן: הביצה שכלאו האבות המייסדים, ממתינה לסימן הראשון של פקפוק. כשנשא פניו מערבה, ראה את הנוגה הכתום של אורות העיר הגדולה שמעבר להר – זריחת פיתוי של ניצול ושחיתות, רווחים קלים, עכסי בשר וקריצות עין".

מה שאנו רואים, מן ההתחלה (ויותר ויותר ככל שהעלילה מתקדמת), הוא הקרום השברירי עליו מונח כל אותו עולם חלוצי, שלמעשה לא רק נמצא בהתגוננות מתמדת, אלא שלמעשה הוא מתכווץ והולך וסופו כבר נראה מעבר לאופק (דבר שהזכיר לי, אישית, את מקלטיהם ההולכים וצרים של בני הלילית בעידן השלישי). מתיאורים של מזיקים חקלאיים, הקורא מועבר לאיום הקיומי שנוהם מתחת לקרום – לא סתם ביצה במובנה הפיזי, אלא במובן של שבר והתמוטטות של כל המפעל של האבות המייסדים; לא בכדי, זה מוזכר בסמוך לכח העולה או "זורח" מעבר לפינה. זהו הצל שנגדו אותו עולם דועך מנהל מלחמה אבודה מראש.

אלמנט הנקמה ב"רומן רוסי"
ואל תוך אותה דעיכה, משתרגת גם הנקמה. ולא נקמה סתם, אלא נקמתו של יעקב מירקין, חלוץ שהיה לאגדה, בחבריו המייסדים. ככל שהעלילה מתקדמת, אנו מגלים שמאחורי האידיליה והחברות העמוקה בין הדמויות המייסדות, ישנם מתחרים וכעסים ישנים – חבריו של מירקין לא סלחו לו על היחס שגילה כלפי רעייתו המנוחה, עימה התחתן בשל "הטלת גורל" ובלא אהבה. הוא, לעומת זאת, לא סולח להם ולכל אנשי הכפר על הדרך בה התנכרו לבנו שפניו נשרפו והתעוותו במלחמת העולם השניה, התייחסו אליו כמפלצת (ובמובן מסויים – סטיה מן הדמות והתפקיד הפלקטי נשוא עיני הקולקטיב, שגורר התנכרות מעצם טיבו), ותרמו לכך שאפריים נמלט מן הכפר ועקבותיו לא נודעו.
מירקין, עד ובמיוחד בסוף ימיו, ממלמל שוב ושוב ש"הם גירשו את אפריים מן הכפר", ומתכנן נקמה – נקמה שהנכד שלו, המספר של הספר, מגודל מינקות להיות קבלן הביצוע שלה.

עוד בטרם נכנס לעבי הקורה של הנקמה הזו, אפשר להעיר – למרות כל ההבדלים העצומים בין מירקין לסארומאן, גם כאן אנו עוסקים למעשה בריב בין המייסדים ואבני-התשתית של עידן דועך.

מירקין עצמו אינו "עוד חלוץ"; הוא מתואר כמי שהפך לאגדה עוד בימי חייו;
ראשית, הכוחות שמייחסים לו בכל הנוגע להפרחת הארץ, ולקשר עם צמחים הם כמעט פלאיים; היכולת שלו להביא זייתים להשיר את הפרי על-ידי מגע; היכולת שלו להשתמש באמצעים פרימיטיביים לכאורה בכדי לרפא את המחלות הקשות ביותר של העצים; ליצור הכלאות והרכבות שאף אחד לא הצליח ליצור ונראות בלתי אפשריות מדעית באמצעים הפשוטים ביותר.
וכל זה כמובן מושחת עם ראשית הנקמה, שמתחילה לצאת לפועל מיד לאחר מותו – מאיר שלו מתאר באורח ציורי, כיצד העצים המופלאים במטע כאילו חשים את מותו ואת רצונו האחרון, וברגע שנטמן בתוך המטע, הם נרקבים, משתחתים ומתים בזה אחר-זה, כאשר נכדו מחליף את הצומח שמת ונעקר באבן ושיש, ובמקום חיים ופריון, האדמה מצמיחה מוות (באורח שיותר ממזכיר את התיאור על השינוי שעבר על איזנגארד כאשר סארומאן בגד בערכים הישנים).
עוד נקודה מעניינת, היא שמירקין מתואר שונה מהאחרים גם בחזות החיצונית, באורח שמותיר חותם אגדתי יחודי – מירקין, במקרה או שלא במקרה, מתואר כלבן לגמרי, כזה שהשמש הקופחת והעבודה הקשה של עשרות שנים לא הצליחו להעים את "הזוהר הטבעי" שלו, והוא לבן וחלק לגמרי גם כאשר נכדו קובר אותו. גם אם הקשר בין מירקין הלבן לסארומן הלבן הוא מקרי לגמרי, הרי שיש כאן משהו בסיסי יותר – מעין על-אדם, אגדה מהלכת בדורו, בעל כוחות וכוח רצון שגובלים בעל-טבעי.
קרי, הקרע אליו משתרגת הנקמה וההשחתה של מה שמירקין הפריח קודם לכן, הוא פנימי, חמור ובדרגה רמה לא פחות מהקרע בין סארומן לבין גנדלף וגאלאדריאל.

האלמנט השני בתצרף – הנקמה – בא על רקע ובקשר בלתי ניתן להפרדה מן הדעיכה עצמה – הן במובן של חשבונאות ומרירות של אנשים מזדקנים, והן במובן זה שכל נושאי המחלוקת והטינה קשורים בעקיפין להחלשות ולדעיכה של החזון המשותף, ולגילוי של אלמנטים נעימים פחות שמסתתרים מאחוריו – דורסנות וצרות אופקים של קולקטיב, אנוכיות ומאבקי כוח.
כך למשל, ההתנכרות של הכפר לאפרים, שמירקין אינו שוכח ואינו סולח עליה, מתגברת על רקע העובדה כי הוא שומר על ידידות אמיצה עם החיילים הבריטים, גם בשלבים בהם הם מחפשים את מאגרי הנשק; גרוע עוד יותר, המעשה הזה מציב בפני הקולקטיב החלוצי כביכול ראי עקום שמרגיז אותו עוד יותר – הבריטים מכבדים אינדיבידואל-חבר לנשק שנפצע במלחמה, יותר מהקולקטיב ממנו הגיע. באיזו זכות, אם כן, הקולקטיב דורש נאמנות עיוורת מצד הקורבן שלו עצמו, ומעקם את האף נוכח הידידות בינו לבין הבריטים?
(אמנם, הסיפור הרבה יותר מורכב, ותגובת המושב היא אנושית מאד, וקיצונית הרבה פחות מאשר נדמה למירקין, הרי שבעיניו אין ספק שמדובר בהתנהגות נצלנית של כאלו שידעו לקבל אבל לא לתת, ורואים את זה כמובן מאליו).

יוצא, שחלקי המכונה משומנים ומתואמים הרבה פחות ממה שרוצה פינס (של תחילת הספר) להאמין, ושאיפתו של מירקין לנקום קשורה בקשר הדוק לכמה מן החריקות היותר מכוערות ביניהן.

טיב הנקמה של מירקין
בשלב זה, עולה השאלה – מה טיב אותה נקמה גדולה שמירקין הוגה ונכדו מבצע? אם בפרשת סארומאן, הבגידה והנקמה ברורות מאליהן, מה כאן? לכאורה, כל שמירקין עושה הוא מבקש לא להקבר בבית הקברות של הכפר, אלא באדמתו. כל זה, כאשר הדבר מאוזכר בנשימה אחת – סיבה ומסובב – עם הגירוש של אפריים.
אין ספק, זה מרגיז מאד את הכפר. אבל מה מעבר לזה? מירקין לא משלח אורקים בחבריו לשעבר, הוא לא חובר לקבוצת שוליים של השמאל הרדיקלי או מבצע מעשה בגידה גלוי במפעל הציוני. מדוע מירקין משוכנע, שמעשהו מכה בכפר דרך המקום הכואב ביותר עבורם – האדמה?

את התשובה לכך, אפשר להתחיל להבין כבר בראשית הספר, לאחר שמאיר שלו מספר אגב אורחא, שאחרי מירקין נקברו באותו מקום גם רבים אחרים – במקום בית הקברות הרשמי של הכפר.

"מבקרים רבים באים אל הכפר שלנו. אוטובוסים של תיירים, תלמידי בתי ספר, הכל מגיעים לראות את מפעלם המלבלב של האבות המייסדים… את הסיור הם מסיימים תמיד במשק מירקין, בבית הקברות שלי.

משולם דרש ששום אוטובוס של מטיילים לא יורשה להכנס אל הכפר ואל "בית עולם לחלוצים" אם לא יתחייבו מראש לבוא ולראות גם את "צריף הראשונים" (מעין מוזיאון נלעג שהוא עצמו הקים, ושמנוהל לכאורה לפי הגישה ההולכת אחד לאחד עם האתוס). "בית העולם לחלוצים ×”×™×” לצנינים בעיני הכפר ומוסדותיו, אולם ביחוד שנא אותו משולם צירקין; הילדים קרועי העיניים, התיירים המשתאים שפסעו אחוזי קסם בין המצבות הרחוצות ושיחי היורדים, קוראים בלחש את השמות האגדיים… כל אלו העלו את חמתו עד להשחית".

בית הקברות של מירקין פועל לפי שני עקרונות "קבלה": רשאים להקבר בו כל מי שהגיעו בעליה השניה, בלי קשר למה היו, כמה תרמו והאם ירדו מהארץ או לא – די שהגיעו לארץ בשנים המתאימות; ובעד תשלום, בעיקר אלו מהם שמגיעים מחו"ל.
לא בכדי, העימות הראשון עם משולם הוא הסירוב לקבור את אימו – למרות היותה עסקנית שביצעה פעולות רבות "למען הערבות ההדדית". בוסקילה, העובד השחור לשעבר שהפך למנהל, מודיע למשולם פשוטו כמשמעו "המנוחה אינה עומדת בתנאי הקבלה".
כלומר:

  1. בית הקברות קובע קריטריון השתייכות פשוט למעמד החלוצים שמתעלם מכל האתוס ותילי התילים שבנו עליו. אל תוך הנרטיב הזה שקשור לזהותה של התקופה (וכך גם המבקרים מזהים אותו) יכנסו גם אנשים שהנרטיב הרשמי היה מאד רוצה לשכוח ולטאטא מן הדרך – כמו רוזה מונקין, שברחה מן הארץ וניהלה עסקים של המאפיה בארצות הברית, וכעת לא רק שהיא נקברת שם, כ"אמא מייסדת" (כמו שמשולם מעיר במרירות), אלא שהיא גם מחליטה על צורת מצבה ורדרדה-מתקתקה, שנראית כמו "קופסת ממתקים" (עוד בעיטה בנרטיב החלוצי הספרטני). וכפי שברוך מסכם, כולם קבורים אצלו – קרי, זכו למקומם על דפי התקופה – "חלוצים, מגשימים וקפיטליסטים בוגדים".
  2. בית הקברות גובר על מתחריו ב"מאבק על הקהל". גם אם בהתחלה כולם מאוחדים בגינוי שלו, הרי שאחד-אחד, הם מגיעים בבוא יומם, חלקם עוד זוחלים לשם בחייהם ומתחננים שיקברו אותם "ליד מירקין, עם החברים". אין ספק, כי במאבק האחרון הזה, "מירקין הלבן" מנצח "בנוק-אאוט", ובאורח שסארומן היה יכול רק לחלום עליו. באחרית ימיהם, החברים – כולל אלו שהיו מושאי הנקמה, מעדיפים את הזכרון המורכב שלו, על כל האספקטים המרירים והבעייתים, על פני הנרטיב הרשמי של ההתיישבות החלוצית.
  3. בד בבד הרי שמירקין, היכן שלא יהיה, יכול לגחך על הצל המלגלג שהקים בעזרת "ידו הארוכה" ברוך; האדמה, שהיא מרכז האתוס החלוצי, שאותה יש להחיות ולהפריח, הופכת לעסק משגשג של מוות, שעוד מכניס רווח נאה הרבה יותר מהגידולים.
    (אם כי בנקודה זו חשוב להבהיר – בצע כסף הוא שיקול שולי מאד. עד שלב מאוחר יותר, ברוך קובר את הכסף בשקי זבל כימי, וממשיך לחיות באותה דרך ובאותו צריף עץ).
  4. עוד בעיטה קטנה אגב-אורחא בכפר, הוא הטיפוסים שבית הקברות מעלה למעלה.
    החל מבוסקילה מן המעברה, ששימש קודם לכן כקוטף בצל וכדוור, וכעת מסתובב עם חליפה מהודרת וכרטיסי ביקור; וגרוע עוד יותר מבחינתם, עורך הדין שפירא, שעומד וטוען כנגד ועד הכפר בלשון משפטית מתוחכמת, מחליף דבר והיפוכו ומוכיח משפטית כי "מרשי מוציא את מחייתו מן האדמה", וכי "הענף הזה רווחי יותר מכל הענפים האחרים".
    (ואם עורך הדין הוא לא הצלם בהיכל הסוציאליזם והערבות ההדדית, לא נדע מה כן).

המאבק על הזכרון

ומכל אלו, אנו מגיעים אל מהותה של הנקמה של מירקין – שהיא למעשה החלק השלישי שמשלים את התצרף. המשמעות של דברי מירקין, שהוא ינקום דרך האדמה, היא למעשה פגיעה בדבר שהוא אולי היקר ביותר לדור מייסדים דועך: במישור של המורשת, מה ישאר אחריהם וכיצד יראו אותם הדורות הבאים.
הסוגיה הזו, של מהו זכרון ומהי היסטוריה, כיצד מנסים לתמרן ולרכב בסוס החמקמק של הנצח, עוברת כחוט השני ב"רומן רוסי" – תוך העברת ביקורת מלגלגת על מספר גישות פשטניות, שמנסות לטעון לפרשנות מוחלטת, ממסדית ופשוטה מדי – או לחלופין, להחיות באורח מלאכותי את מה שכבר חלף ולא ניתן להחיות אותו.
זהו התפקיד המרכזי שמייעד מאיר שלו, לאחת הדמויות הנלעגות ביותר בספר: משולם צירקין, בנו הלא אהוב של אחד המייסדים, בטלן גמור בעל ידיים שמאליות, שלקח על עצמו להנציח את האפוס הרשמי בעזרת "צריף הראשונים". למעשה, זהו גיבוב של חפצים ומסמכים מכאן ומשם, שהוא ליקט מכל מיני ארגזים וחצרות וקטלג באורח מכני; סיפורים על חלוצים שהלכו על המים נאספים באורח שווה לתקנונים ישנים. את "תקנון חבורת העבודה על שם פייגה" – שהוא למעשה ספק מהתלה שעשו שלושת המייסדים בכדי לשמח אישה חלשה ועצובה שצירפו אליהם, הוא מפרש כלשונו ומנסה לתת ערך היסטורי ל"פריצות הדרך הרעיוניות" שבתוכו.

אחד השיאים הינו כאשר משולם נתקל במחקר של "היסטוריונים חדשים" שטוענים שהפריזו בכמות הביצות שהיו באיזור, ומדובר יותר על "עוצמה דימויית". מאיר שלו מתאר בלגלוג, כיצד משולם מנפנף במסמכים מפה ומשם וצועק "יש לי את כל ההוכחות, אני אראה להם".

הנקודה המעניינת ביותר, שהוא לא שם את ליבו לעובדה שההיסטוריונים דנן עושים שימוש בזכרונות של אביו כפי שנכתבו סמוך לתקופה, והודף אותם ב"אמת ההיסטורית" של זכרונות שנכתבו מאוחר יותר, בעריכתו שלו, בכדי לשמש כחוברת לימוד.

בשלב השני, כאשר דעתו נטרפת עליו לחלוטין, משולם מחליט להוכיח את צדקת דרכו, על-ידי שחזור הביצות ויבוש שלהם מחדש בשיטות של פעם; התוצאה היא, שהוא שובר את ברזי ההשקיה של הכפר פעם אחר פעם, כאשר הוא מקפץ בין השלוליות ושר שירים ישנים מול הכפריים הזועמים, שאיבדו מכסת מים של חודש שלם.

ומה אנחנו למדים מזה?
העבר בנוי מאינספור עובדות קטנות וגדולות, אבל בלא פרשנות מושכלת, בלא יד מסדרת, הוא הופך לאוסף חסר משמעות של מסמכים ופרטים בנוסח משולם; פוחלץ מתפורר של פרה עם מדליה ישנה על הצוואר לא מעיד דבר לגבי החקלאות בעמק (שלא לדבר על הפרשנות של אורי הציניקן, שטוען שמשולם בחר במוצג הזה, כי הוא הזכיר לו את השדיים של אמא שלו). נסיון ללמוד על העבר או להוכיח אותו על-ידי החייאה מלאכותית שלו, הוא עוד יותר עלוב.
לכן – וזה פרט יסודי ב"פוליטיקה של זכרון", הדרך בה יזכר העבר קשורה בקשר הדוק לשאלה מי יהיה זה שיסדר את המאורעות והפרטים, יברור עיקר מטפל ויחבר את העובדות בדבק של פרשנות.

וכאן, בדיוק בנקודה הזו – הולם פטיש הנקמה של מירקין.
מה שמירקין עושה, זה משתלט למעשה על הברז של הזכרון הקולקטיבי, ומטה אותו לפי רצונו. הוא זה שמסובב את הברז נגד הכיוון הרשמי, ומנציח תמונה אחרת, מורכבת ובעייתית הרבה יותר, של העליה השניה: כולל הזונות והמשתמטים, על הפילוגים והשנאות, וכל מה ששונה בתכלית מהאפוס החד-מימדי שהדור שלו, וממשיכיו המוסדיים מבקשים להכתיב; והנקמה כואבת במיוחד לאלו שהיו רוצים להסתפח פנימה, אבל נותרים בחוץ; ובמיוחד נוכח העובדה, כי הנרטיב שלו הוא זה שמנצח, בעצם הבחירה של החברים, אחד אחרי השני, להקבר לידו ולהפוך לחלק מן התמונה שהוא מבקש ליצור.

חזרה אל סארומאן:

חלק אחרון זה בתצרף של נקמה ודעיכה – המאבק על המורשת והזכרון הקולקטיבי, מה ישאירו בני העידן הדועך אחריהם, הוא גם זה שלשיטתי מסביר את דרכי פעולתו של סארומאן בסוף ימיו.
אין ספק, שאסטרטגית היה עדיף לנהוג כסאורון בזמנו, ולהמתין לשעת כושר אחרי שיריביו יסתלקו מהארץ התיכונה – אבל דרך פעולה כזו מחטיאה לגמרי את כוונותיו של סארומאן, ואין לה מבחינתו כל טעם.
מה שסארומאן מנסה לעשות, הוא הלכה למעשה לטנף את הזכרון שישאירו יריביו, לשים ללעג את זכר ההקרבה שלהם; לא בכדי, הוא מדגיש באוזני ההוביטים, שגאנדאלף היה יכול למנוע את חורבן הפלך, אבל למעשה הוא אנוכי ונצלן (קרי – הוא מנסה למחוק את היתרון המוסרי של גאנדלף לעומתו) ולכן נהג באי-אכפתיות.
אם קברניטיו האחרים של העידן השלישי רוצים שתזכר ההקרבה של שלוש הטבעות כמה שהציל את הארץ התיכונה ואפשר חיים בשלווה לבני האדם ולהוביטים, סארומאן להוט להעביר את המסר ההפוך; לא רק, שהספינה שתשא את יריביו אל מחוץ לעולם (קרי, דרך ירידתם מבמת ההיסטוריה) היא אפורה ומלאה רוחות רפאים – כלומר, מוצללת ועלובה, אלא שהם משאירים אחריהם ערמות של זוהמה וסבל שלא רק שלא טופל, אלא גם הדורות הבאים יזכרו שגאנדלף ושות' גם לא ממש טרחו.

לכן, אין כל טעם בהמתנה. סארומן של אחרי מפלת האורתנק לא מחפש נצחון בשדה הקרב או שלטון לאורך זמן, יותר מאשר ברוך מתעניין בשקי הכסף שהוא קובר ברפת. אילו היה ממתין, היתה נוצר מבנה זכרון הפוך ממה שתכנן – שהעידן השלישי הסתיים בתרועת חצוצרות של נצחון וישועה, וצללים שבו והתעוררו רק בעידן הרביעי, לאחר שהמושיעים כבר לא היו; אבל סארומאן רוצה ללכלך את זכרם של המושיעים הללו, ולכן חשוב לו שההרס ומפח הנפש יקרו עוד בימיהם; גם אם "תקוותו שלו אבדה" – כלומר, הדרך שהוא האמין בה, עוד לפני הבגידה המוחלטת שלו, נכשלה (או הוכשלה בידי ידידיו שהפכו ליריביו), הרי חשוב לו להוכיח שהדרך של יריביו לא הביאה לתוצאה טובה יותר. מבחינת הזכרון הקולקטיבי, זה סוג של "גם לי גם לך לא יהיה".

זהו למעשה, משולש יחסים שקודקודיו דעיכה, נקמה ומאבק על הזכרון הקולקטיבי.

ובטרם סיום, שתי נקודות צדדיות נוספות לאותו משולש

  1. מדוע מירקין מצליח ("ובגדול") מקום בו סארומאן נכשל כשלון חרוץ?
    חלק מהתשובה לשאלה זו נעוצה כמובן בהבדלים הגדולים בין שתי הדמויות והמעשים שלהם, כמו גם בעובדה של העדר קיטוב מוחלט בין טוב לרע בעולם של מאיר שלו, בניגוד לטולקין; בסקירה מפוכחת לאחור של הקרע בין מירקין לחבריו, אפשר לראות אשמה ואי-הבנה בשני הצדדים, יותר מאשר זדון לשמו.
    אבל מעבר לכל זה, אפשר בכל זאת להצביע על השוואה רלוונטית אחת: סארומאן, עוד לפני הבגידה הגלויה שלו, מוציא את עצמו לגמרי מן הקולקטיב והמטרה המשותפת. כבר משלבים מוקדמים מאד, הוא מונע במידה רבה, אם לא בעיקר, על-ידי רגשות גדולה ואנוכיות, שמביאים אותו בסופו של דבר ליציאה גלויה כנגד האחרים, לשימוש בשיטות של האויב וכיו"ב. מירקין מתמלא מרירות ורצון לנקמה, אבל הקשרים שלו עם החלוצים האחרים הם מורכבים בהרבה – מעין מרקם מורכב של ידידות ארוכת שנים, מרירות ורגשות מעורבים, אבל עד הסוף, הוא נשאר חלק מכל זה (הגם שהוא עוזב בשלב מסויים את הכפר ויוצא לבית האבות, בעקבות אהובת נעוריו שהגיעה לארץ).
    בסופו של דבר, בניגוד לסארומאן שתאוות הגדלות שלו הניעה אותו לצאת מול כל האחרים ולהתנתק מהם באורח מוחלט, מה שמביא גם לנידוי והגירוש שלו, מירקין מת ונקבר בעודו "מירקין הלבן"; והדבר הזה מאפשר לו, דווקא בשלב שאחרי המוות, להוציא לפועל את הנקמה המתוכמת שתכנן בקפידה במשך שנים.
  2. הסמליות של המוות של פינס
    אחת הסצנות האחרונות בספר, נוגעות לסופה של הדמות עימה פתחנו: המורה פינס.
    במרוצת הספר, הוא לוקה בשבץ שמעביר אותו מעין מטמורפוזה אידיאולוגית – יאוש ונטישה לכאורה של כל האידיאולוגיה שהטיף לה במשך עשורים. פינס לא הופך לקפיטליסט או לאנטי-ציוני, אלא לדמות מרירה, מפוכחת מאחורי השיטיון לכאורה (מעין מהדורת מאיר שלו של השוטה השייקספרי דובר האמת). פינס החדש יוצא לכאורה כנגד עצם הנסיון לכפוף את הטבע ואת הזמן לנרטיב (בין אם רומנטיקה ציונית או כל נרטיב אחר), ולמלאכותיות שבנסיון לאלץ למסגרת אנושית את מה שאי אפשר לאלץ ואי אפשר לשלוט בו באורח זמן: הנצח הוא חמקמק ובוגדני מדי בעבור האדם, שמנסה לשווא לכפות עליו משמעות.
    בסופו של הספר, פינס בן התשעים וחמש עורך מסע אחרון אל מערה שהיתה אהובה עליו לפני עשרות שנים – מערה עם שרידים מתקופת האדם הקדמון, שמייצגת בעיניו את הנצחיות ואת העליונות של הטבע על האדם.
    וכך הוא מלגלג על ברוך, שעוקב אחריו בנסיון להחזיר אותו (ובעקיפין, גם לוודא שיגיע – כמו יתר החלוצים – אל בית הקברות של מירקין)

    "לא תזכה בי" אמר "לא תזכה ביאספן עלוב, לו יכולת, היית תוקע בנו סיכות כדי להשלים את אוספך, אבל את הסדרה הזו לא תשלים".

    הוא נכנס אל תוך המערה, במקום בו סתת ערבי זקן קבע, עשרות שנים קודם לכן, שמכת פטיש תמוטט את הכל אל תוך מפלס תחתון ועמוק ותקבור את הכל הרחק מהישג יד אדם. הוא מחייך, והמילים האחרונות שלו, לפני שהוא שומט את הפטיש, הן "בדעה צלולה".

    "פינס החליק פנימה, מדרדר בין השברים החדים, נקבר תחת עשרות טונות של אדמה, בתוך התקופות הקפואות ההן, בין עצמות אבותיו שגילן כגיל העולם, בין ידידיו החד-תאיים, הבקטריות החרוצות שקדמו ליבוש הביצות ולבריאת האור".

    לא בכדי נבחרים האיזכורים האלו: הטבע ואבני הבניין שלו, ש"קדמו" (ולא רק במובן המילולי) לשני סיפורי הבריאה 'מעשה ידי אדם' (לגישתם של פינס ומאיר שלו) – סיפור הבריאה התנ"כי שמתחיל ב"ויהי אור", והנרטיב החלוצי של "בריאה מחדש" של העם והארץ, שאחד מיסודותיו המרכזיים הוא יבוש הביצות.

כך או אחרת, עולה השאלה – מהי אותה דעה צלולה? פינס, נאמן לשיטתו, מסרב להיות פיון על לוח המשחק והמאבק שבין הנרטיבים, אלא מתכחש להם וליומרה שמאחוריהם באורח העוצמתי ביותר שניתן להעלות על הדעת. הוא בוחר להשמט אל תוך המעמקים, להתאחד עם הטבע וההיסטוריה האינסופית שלו, שאינה מוגבלת על-ידי רעיונות מעשה ידי אדם (ואין נפקא אם מדובר בישוב הארץ המקראי או בגאולת הקרקע הציונית); או במילים אחרות – פינס בוחר לצלול אל המעמקים של הטבע, וכך הוא יורד מבמת ההיסטוריה, לא כחלק מנרטיב, אלא (אם לשאול ביטוי מטולקין) "הוא נשאר פינס"; הא ותו לא.

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות