אתרבת פינרוד אה אנדרת

אתרבת פינרוד אה אנדרת

אודות המוות וילדי ארו, והשחתת האדם

מאנגלית: יואל ואינגר

הקדמה: (מתוך כתב יד אודות הטקסט)

לאלדר נודע כי לפי מסורת האדאין, בני אדם האמינו כי מטבען לא היו נשמותיהם קצרות ימים, אלא נעשו כן מחמת רשעותו של מלקור. לא היה ברור לאלדר האם נתכוונו בני אדם כי דבר זה קרה כחלק מהשחתת ארדה (בה האלדר תלו את האשמה להיחלשות נשמותיהם עצמן) או שמא על ידי מעשה מכוון כנגד בני האדם בעידנים החשוכים טרם נפגשו בני אדם ובני לילית בבלריאנד, או שתי האפשרויות גם יחד. אך נדמה היה לאלדר שאם תמותת האדם נגרמה ממעשי מלקור, הרי שטבעם היה שונה עד למאוד מתכנונו המקורי של ארו. דבר זה היה מקור לפליאה ויראה עבורם, שכן אם אכן כך היה הדבר, הרי שכוחו של מלקור אדיר אף משיעור הבנתם של האלדר (או היה כן בתחילת הימים). ואילו גורלם של בני האדם היה מוזר ושונה מזה של כל שאר שוכני ארדה.

במסורת העתיקה של האלדר נרשם כי פינרוד פלאגונד דן בנושאים אלו עם אנדרת החכמה בבלריאנד לפני זמן רב. כך נרשמה אחת הגרסאות שנשתמרו לדיון הזה, אשר האלדר מכנים "אתראבת פינרוד אה אנדרת".

החכם מגולי הנולדור היה פינרוד בן פינרפין בן פינווה, שכן יתר על כל השאר מצא עניין בחוכמה (ולא ביצירה או כשרון כפיים). והוא ביקש ללמוד כל אשר יוכל אודות גזע האדם. ראשון היה הוא שפגש בבני האדם בבלריאנד והתיידד עימם, על כן תכופות נקרא בפי האלדר אדניל – 'רע האדם'. את עיקר אהבתו נתן לאנשי באור הזקן, שכן הם אלו אשר מצא לראשונה ביערות מזרח בלריאנד.

אנדרת הייתה אישה מבית באור, אחות ברגור אבי בארהיר (אביו של ברן ארכמיון הנודע). חכמה הייתה, ומלומדת במסורת בני האדם ובדברי ימיהם. בשל כך קרואה לה האלדר בשם סאילינד – 'חכמת-לב'.

היו נשים בקרב החכמים, והן היו מוערכות עד למאוד בקרב בני האדם, בעיקר על ידיעתן את אגדות הימים הקדומים. אישה חכמה נוספת הייתה אדאנל, אחותו של האדור לורינדול, אדון אנשי מאראך שמסורתם, מנהגיהם ושפתם שונים היו מאלו של אנשי באור. אך אדאנל נישאה לשאר בשרה של אנדרת, בלמיר מבית באור שהיה סבה של אמלדיר אם ברן. שנים רבות התגוררה אנדרת בבית בלמיר בצעירותה, ולמדה רבות אודות מסורת אנשי מאראך מפי אדאנל.

בימי השלום, טרם פרץ מלקור את המצור על אנגבאנד, פינרוד ביקר את אנדרת תכופות, שכן שררה ביניהם ידידות עזה, והיא נכונה הייתה לחלוק עימו ידע יתר על כל חכמי האדם. צל שרר על בני האדם, וחשיכה רבצה על עברם עליה לא אבו לדבר אף בינם לבין עצמם. הם יראו את האלדר ומיעטו לחלוק עימם את מחשבותיהם ואגדותיהם. חכמי האדם (שלא רבים היו) שמרו את חוכמתם בסוד ומסרוה אך לאלו שבחרו בהם.

פרטים נוספים שהופיעו בכתב היד בנוגע לאדאנל:

אישה חכמה נוספת, אם כי מבית שונה ומסורות אחרות, הייתה אדאנל אחות האדור. היא נישאה לבלמיר מבית באור, נכדו של בלן שהיה בנו השני של באור הזקן. את רוב חוכמתו העביר באור (שנמנה על החכמים) לבלן. אהבה עזה שררה בין בלמיר לאנדרת שארת בשרו (אשר הייתה בתו של אאורומיר, דודנו מדרגה שנייה), וזמן רב היא חייה בביתו ולמדה חוכמה רבה אודות אנשי מאראך ובית האדור מפי אדאנל.

 

אתראבת פינרוד אה אנדרת

בימי האביב[א], עת היה פינרוד מתארח בבית בלמיר, החל לדבר עם אנדרת החכמה אודות בני האדם וגורלם. מכיוון שזה לא מכבר, בחודש יול, נאסף אל אבותיו בורון, אדון אנשי באור, ופינרוד נעצב אל לבו.

"עצובה בעיני הסתלקותם המהירה של בני מינך," הוא אמר. "כי עתה הלך בורון אבי אביך. ואף כי תאמרי שזקן היה, לפי ספירת האדם[ב], לא עמוקה הייתה היכרותי עימו. זמן מועט חלף בעיני מאז ראיתי לראשונה את באור במזרח הארץ הזו[ג], והוא חלף, ובנו חלף, ובן בנו גם כן."

"מאה שנה ויותר חלפו מאז עברנו את ההרים." אמרה אנדרת. "באור, באראן ובורון חיו למעלה מתשעה עשורים האחד. קצרים מזאת היו חיינו טרם מצאנו ארץ זו."

"אם כן, שבעי רצון אתם פה?" אמר פינרוד.

"שבעי רצון?" אמרה אנדרת. "לעולם אין לב האדם שבע רצון. כל מוות ופרידה הם צער עבורו. אך אם התארכו חיינו הרי זה תיקון מה, טפח מהצל שהוסר מאיתנו."

"מה כוונתך בזאת?" אמר פינרוד.

"לבטח תדע היטב!" אמרה אנדרת. "החשכה שעתה תחומה בצפון, אך אשר בימים עברו," וכאן נשתתקה ועיניה כהו, כאילו חזרה במחשבתה אל שנים שחורות אשר מוטב היה שלא לזכור. "אך אשר בימים עברו נחה על כל הארץ התיכונה, בעודכם דרים באושר שבפאתי מערב."

"לא אודות הצל שאלתי," אמר פינרוד. "אלא מה כוונתך בדברייך על הסרתו? או מה הקשר בינו לבין קוצר ימיהם של בני-האדם? שכן סבורים אנו (כאשר לומדנו מפי האיתנים אשר רבות ידוע להם) כי גם אתם ילדיו של ארו, וגורלכם וטבעכם ממנו באו."

"רואה אנוכי," אמרה אנדרת. "כי בדבר זה אין שונים אתם, בני הלילית הרמים, מבני גזעכם הפחותים מכם שפגשנו ברחבי חלד, גם אם לא דרו באור מעולם. כאחד תחשבו כי מעצם טבענו במהרה יבוא עלינו המוות – וכי שבירים אנחנו וקצרי יומין, בעוד אתם חזקים ומאריכים לחיות. ייתכן כי 'ילדי ארו' אנחנו, כפי שמסורתכם אומרת, אך גם בעינכם ילדים אנו. אולי תאהבונו מעט, אך עדיין פחותי ערך אנו בעיניכם, וממרום כוחכם ותורתכם תתבוננו בנו, בחיוך או ברחמים, או בניד ראש."

"לדאבוני אמת יש בדברייך," אמר פינרוד. "לפחות עבור רבים מאנשי. אך לא עבור הכול, ובוודאי שלא בעבורי. אך שקלי זאת היטב, אנדרת: כאשר 'ילדי ארו' נקרא אתכם, לא נעשה כן בקלות ראש. שכן לא נהגה שם זה בבדיחות דעת או ללא כוונה אמיתית. ובדברנו אלו ידע ישנו, ולא רק מסורת בני לילית. ומכריזים אנו שקרובים אתם לנו, בקירבה רבה יותר (בגוף ובנפש) מזו הקושרת יחדיו את כל שאר יצורי ארדה זה לזה ואותנו אליהם."

"רבים היצורים שנאהב בארץ התיכונה. כל אחד לפי מידתו וטבעו. החיות והעופות אשר ידידים הם לנו; העצים; ואף הפרחים הנאים שימיהם קצרים מאלו של האדם. על אובדנם מצרים אנו, אך מאמינים כי זהו טבע גורלם, ממש כצורתם או גוון-צבעם."

"אך רב מזאת צערנו עליכם, אשר קרובים אלינו יותר מכל. עדיין, אם נשקול את טבעם בר-החלוף של כל שוכני ארץ, הלא נאמין שקוצר ימיכם בטבעכם הוא? האין אנשייך מאמינים בכך אף הם? כי מנחש אני מדברייך המרים כי סבורה את כי שוגים אנו."

"סבורתני כי שוגים אתם, וכל אשר יחשבו כן אף הם ישגו," אמרה אנדרת. "ושטעות זו מן הצל באה. אך אם נדבר בבני האדם, חלקם יאמרו כך וחלקם אחרת. אך רובם, בהיותם ממעיטי מחשבה, יאמינו כי קוצר ימיהם תמיד היה ויהיה, אם יאבו ואם לאו. אך ישנם החושבים אחרת. בני האדם יקראו להם 'חכמים', אך לדבריהם לא יטו אוזן; כי דבריהם סתומים ואין הם תמימי דעים, באין להם ידע כדוגמת זה שבו התרברבת, נאלצים הם להישען על מסורה ממנה יש לנפות את האמת, אם אפשר למוצאה. וככל אשר ינפו, כך ידבק מוץ לשעורה שנבורה, וחלקה אף יושלך עם המוץ."

"עם זאת, מלים עוברות מחכם לחכם בקרב אנשינו, מאפלת ימינו הקדומים, מספרות שבני האדם שונים עתה מהווייתם אז, ומטבעם האמיתי מבראשית. ודברים ברורים יותר נשמרו בקרב חכמי אנשי מארך, שבזיכרונם נשמר שם לזה אשר תקרא לו ארו, אף שבקרב אנשי כמעט ונשכח הוא. כך למדתי מפי אדנל. אומרים הם בבהירות כי לא קצרי ימים הם בני האדם מטבעם, אלא נעשו כן מחמת רשעותו של שר האופל שבשמו לא יקראו."

"בזאת אוכל להאמין:" אמר פינרוד. "שבמידת מה סבל גופכם מרשע מלקור. שכן בארדה שנפגמה חיים אתם, כמונו, וכל אשר בה הוכתם בידיו בטרם אתם או אנחנו הגענו ושאבנו את גופינו ואת הנחוץ לקיומם ממנה. הכול הוכתם, מלבד אולי אמאן טרם בואו שמה[1]. דעי לך, שאין הדבר שונה לגבי הקוונדי[2] – קומתם שחה וחיותם התמעטה. אלו החיים פה, ואף אנו ששבנו הנה, נוכחים לדעת כי השינוי בגופנו מהיר הוא משהיה בתחילה. בעיני הדבר מעיד כי הם יתגלו כחלושים ועמידים פחות מאשר נועדו להיות, אף כי ייתכן ויחלפו שנים רבות טרם יתגלה הדבר.

"כך גם גוף האדם, חלש הוא משנועד להיות. לכן כאן במערב, במקום בו כוחו היה מועט מאז ומתמים, בריאים יותר תהיו, כדברייך."

" לא, לא!" אמרה אנדרת. "אינך מבין את דבריי, משום שדעתך תמיד אחת היא: בני לילית הם בני לילית, ובני אדם הם בני אדם. ואף כי יחלקו אויב משותף, אשר מכוחו שניהם פגועים, עוד עומדים ההבדלים המיועדים ביניהם. כבין אדונים לפשוטי עם. אלו נעלים וחייהם נצח, ואלו נחותים וזמן שירותם קצר."

"אין אלו המלים אשר שומעים החכמים מהאפילה ומעבר לה. לא, האדון. כך יאמרו חכמי האדם: 'לא למוות נוצרנו, ולא נולדנו כדי למות. המוות נכפה עלינו.' ראה! תמיד תנוח עלינו אימתו, וממנו ננוס, כמנוסת הצבי מן הצייד. אך אני מחזיקה כי לא נוכל להימלט ממנו במעגלות העולם הזה. לא, אף לא אילו באנו אל האור-מעבר-ים, אל אמאן עליה תדבר. כי בתקווה זו נעים ונדים היינו משך דורות רבים, אך תקוות שווא הייתה זו. כך אמרו החכמים, אך דבריהם אלו לא עיכבו את המסע, כי מעטים הם שהאזינו, כפי שאמרתי. הבט! אל אחרוני חופיה של הארץ התיכונה נמלטנו מהצל, רק כדי למוצאו כאן לפנינו!"

אז החריש פינרוד, ולאחר שהות מה אמר: "מוזרות מלים אלו, ונוראות למשמע. כאדם שכבודו נרמס תדברי, ולכן מבקש הוא לדקור במילותיו את כל המשוחח עימו. ואם כל חכמי האדם ידברו כך, נקל לי להאמין כי אכן פגיעה קשה נפגעתם. אך לא מיד אנשי, אנדרת, או מידו של מי מהקוונדי. אם הננו כאשר הננו, והינכם כאשר מצאנו אתכם, אין זה מעשה ידינו, אף לא רצוננו. אין צערכם משמח אותנו, ואת גאוותנו לא ילבה. רק אחד יטען אחרת, האויב אשר בשמו לא תקראו."

"הישמרי מהמוץ בדגנכם, אנדרת! יתכן ויצפון סכנת מוות: שקריו של האויב, שמקנאה שנאה יולידו. לא כל הקולות הבוקעים מתוך החשיכה אמת יספרו לאלו אשר אוזנם כרויה לשמועות משונות."

"אך מי הוא שעולל לכם את הרעה הזו? מי כפה עליכם את המוות? ברי לי שתקראו בשם מלקור, או בשם אחר בו כינתם אותו בחשאי. מכיוון שעל מוות ועל צלו תדברו בנשימה אחת, כמו חד הם; כמו סוברים אתם שבבריחה מהצל גם מהמוות תחמקו."

"אך אין השניים האלו זהים, אנדרת. כך מחזיק אנוכי. אחרת לא היה נמצא המוות בעולם. בעולם שלא הוא יצר אלא אחר. לא, מוות נקרא לדבר שטומא בידיו, ולכן רע הוא שמו. ואילו לא טומא, שמו היה טוב."

"ומה תדעו על מוות? באשר לא תדעוהו אף לא תיראו מפניו." אמרה אנדרת.

"את המוות ראינו, ויראים אנו מפניו," ענה פינרוד. "גם אנו עלולים למות, אנדרת, ואכן מתנו. אבי אבי נקטל באכזריות, ורבים הלכו אחריו, גולים בשחור הלילה, בקרח האכזר, ובים שלא ידע שובע. ובארץ התיכונה מתנו, באש ובעשן, ברעל ובאבחת חרב בשעת קרב. כי מת פאנור, ופינגולפין נרמס תחת רגלו של מורגות[3].”

"לאיזו תכלית? למען הדחת הצל. ואם אין לעשות זאת, למצער לשמור בל שוב ייפול על כל הארץ התיכונה. להגן על ילדי ארו, אנדרת, כל ילדיו ולא רק על בני הלילית הגאים!"

"שמעתי אומרים," אמרה אנדרת, "כי היה זה כדי להשיב לידכם את האוצר שגזל האויב, אך ייתכן ובית פינארפין אינו בדעה אחת עם בני פאנור. ולמרות כל גבורתכם, אשנה ואומר: 'ומה תדעו על מוות?' ייתכן וכאב הוא לכם, וטעם אובדן מר, אך רק לפרק זמן, מעט הנלקח מהמצוי בשפע, אם לא סבבוני בכחש. כי תדעו שבמותכם לא תעזבו את העולם, וכי תוכלו לשוב ולחיות."

"אחרת הדבר עימנו: במותנו – נמות, נעזוב לבלי שוב. מוות הוא הקץ הסופי, אובדן ללא תקנה. ונתעב הוא, כי הוא עוול שנעשה לנו."

"מבין אני הבדל זה," אמר פינרוד. "התבקשו לומר כי שני סוגי מוות הם: האחד – פגיעה ואובדן אך אינו קץ, והשני – קץ שאין להשיבו; והקוונדי ידעו רק את הראשון?"

"אכן, והבדל נוסף ישנו," אמרה אנדרת. "האחד רק מפגע הוא במהלכי העולם, אשר האמיץ, החזק או בר המזל יקוו לחמוק ממנו. השני הוא המוות שאין מפניו מנוס, צייד שלא ניתן להימלט מפניו. בין אם חזק האדם, מהיר או אמיץ-לבב, בין אם חכם ובין אם שוטה הוא, אם רשע ואם צודק ורחמן בכל מעשי-חייו, אם ירחש אהבה לעולם או ישנאו, אחת דינו – למות ולעזוב את העולם. להפוך לפגר אותו יחפצו בני האדם להסתיר או לשרוף."

"ובהירדפו כך, האין לאדם תקווה?" אמר פינרוד.

"אין להם הוודאות, ולא הידיעה. רק פחדים וחלומות בחשיכה." ענתה אנדרת. "אך תקווה? תקווה היא עניין אחר, אודותיו אף החכמים ימעטו לדבר." קולה התרכך. "ועדיין, האדון פינרוד לבית פינארפין, מבני הלילית הנעלים ורבי האון, ייתכן ונדבר עליו בקרוב, אני ואתה."

"ייתכן," אמר פינרוד, "אך עודנו מהלכים בצל הפחד. עד כה, סבורתני כי ההבדל בין האלדר לבני האדם הוא במהירות בה יגיעו לקץ. ובזאת בלבד. כי אם מאמינה את כי הקוונדי חופשיים ממוות ללא חזרה, טעות בידיך."

"אין יודעים אנו את עתיד ארדה, אף כי ייתכן וידוע הוא לואלאר. ואין יודעים אנו כמה זמן נועדה להתקיים. אך לא יהיה זה לעד. ארדה נוצרה בידי ארו, אך הוא איננו שוכן בה. הוא לבדו נטול גבולות. משום כך ארדה, ואף אאה כולה, תחומות הן. אותנו תראי בעידנים הראשונים לקיומינו, והסוף עודנו רחוק. כשם שבקירבכם יראה המוות לעלם צעיר במלוא אונו, להוציא שלנו שנים ארוכות ומחשבות רבות מאחורינו. אך הקץ יגיע. זאת נדע. ובבואו נמות. לחלוטין, כך נראה, שכן אנו שייכים לארדה בגוף ובנפש[4], ומה יש מעבר לה? 'עזיבה ללא חזרה,' כדברייך. 'הקץ הסופי, אובדן ללא תקנה'?".

"הצייד הבא אחרינו מאט לכת, אך לעולם לא יאבדו עקבותינו מעיניו. ואת אשר יהיה לאחר שיתקע את תרועת המוות[5] אין יודעים אנו, ואיש לא דיבר לנו תקווה."

"זאת לא ידעתי," אמרה אנדרת. "ואף על פי כן…"

" ואף על פי כן מאט לכת הינו, רצונך לומר?" אמר פינרוד. "אמת. אך אין זה ברור כי גורל חזוי שמתעכב ארוכות הוא נטל קל מזה הבא במהרה. אך אם הבינותי את דברייך עד כה, אינך מאמינה כי הבדל זה תוכנן מלכתחילה. ובראשית לא למוות מהיר נידונתם."

"רבות ניתן לומר באשר לאמונה זו (בין אם נכון הניחוש או כוזב). אך זאת אשאל בתחילה: כיצד טוענים אתם שארע הדבר? ניחשתי שבכך תאשימו את מלקור, ולא הכחשת זאת. אך עתה נוכחתי כי לא תדברי על הפיחות אשר נגרם לכל אשר נמצא בארדה שנפגמה, אלא על מעשה זדון המכוון כנגד בני האדם באשר בני אדם הם. האין זאת כך?"

"אכן כן," אמרה אנדרת.

"אם כך, זהו עניין מחריד," אמר פינרוד. "יודעים אנו את מלקור, אויבו השחור של העולם, ויודעים כי רב כוחו עד מאוד. אנוכי ראיתיו, ואת קולו שמעתי. כעיוור עמדתי במעמקי צלו השחור מליל. באשר את אינך יודעת דבר מעבר לשמועות ומעבר לזיכרון אנשייך. אך אף בחשוכה שבשעות הליל לא האמנו כי יכול למגר את ילדי ארו. ייתכן ויכול לרמות אחדים, אחרים יוכל להשחית. אך לשנות את גורלו של עם שלם מהילדים, לגזול מאיתם את מורשתם: אם יכול לעשות כדבר הזה כנגד רצון ארו, אזי אדיר ונורא הוא מששיערנו מעודנו. וכל גבורת הנולדור אינה אלא הבל ורעות רוח, וואלינור והרי הפלורי עצמם לחול ימשלו."

"ראה נא!" אמרה אנדרת. "הלא אמרתי כי לא תדעו מוות מהו? הבט! כאשר נאלצים אתם להשיר מבט בפניו, ולו במחשבתכם בלבד, כשם שאנו עושים במחשבה ובמעש כל ימי חיינו, מייד מגיעים אתם "לכדי ייאוש. יודעים אנו כי חסר השם הוא אדון העולם הזה, אף אם אתם לא תדעו זאת. וכל גבורתכם, וגבורתנו שלנו, הינה איוולת; או עמל עקר, למצער."

"הישמרי!" אמר פינרוד. "פן תאמרי את שאין לאמורו, מדעת או מבורות, ולרצונו של האויב תחשביהו לארו. אדון העולם אינו האויב, אלא זה אשר בראו, ומאנווה המבורך הוא שלוחו, המלך העליון על ארדה."

"לא, אנדרת, כי התבלבלה עלייך דעתך וחשכו מחשבותייך. להרכין ראש אך לתעב, לברוח אך לא לדחות, לאהוב את הגוף אך לבוז לו, כלנבלה. דברים אלו ממורגות אכן עלולים לבוא. אך לדון את חסרי המוות למוות, מאב לבנו, ועם זאת להותיר להם את זיכרון מורשתם שנגזלה, ואת תשוקתם לאשר אינו עוד. היכול מורגות לעשות כזאת? לא יתכן הדבר, אומר אנוכי. ומסיבה זו אמרתי כי אם אמת הם דברייך, כי אז כל אשר בארדה לשווא הוא, מפסגות אויולוסה עד למעמקי תהום. איני מאמין לסיפורך. איש לא יכול היה לעשות כן זולת האחד."

"על כן, אנדרת, אשאלך מה אתם, בני האדם, עוללתם לפני זמן רב באפלה? כיצד עוררתם את חמתו של ארו? אחרת כל אגדותיכם אינן אלא מעשיות אפלות פרי מוח אפל. התאמרי את שתדעי או ששמעת?"

"לא אדבר," אמרה אנדרת. "כי אין אנו דנים בדברים אלו עם בני גזע אחר. אך החכמים לא בטוחים הם, ודברי האחד יסתרו את דברי האחר. ברחנו מאשר אירע לפני זמן רב, יהיה אשר יהיה. ניסינו לשכוח. זמן כה רב ניסינו כי עתה לא נוכל לזכור זמן בו היינו שונים מאשר היננו כיום. אגדות נשתמרו על ימים בהם המוות איטי היה, ותוחלת שנותינו – ארוכה. אולם מוות כבר היה."

"אינכם זוכרים?" אמר פינרוד. "האין לכם אגדות על ימים טרם היות המוות, גם אם לא תחלקו אותם עם זרים?"

"ייתכן," אמרה אנדרת. "אם לא בקרב בני עמי, אולי בקרב אנשיה של אדנל." היא נשתתקה, מבטה נתון לאש.

"התחשבי כי אין היודע מלבדכם?" שאל פינרוד לבסוף. "כלום לא ידעו הואלאר?"

אנדרת נשאה מבטה. "הואלאר?" קראה. "וכיצד אדע זאת, אני או כל אדם? הואלאר שלך לא הטרידו עצמם בגיננו, לא בדאגה לנו אף לא בהדרכה. אותנו הם לא זימנו."

"מה תדעי אודותם?" אמר פינרוד. "אנוכי ראיתם, ובינם שכנתי. בנוכחות מאנווה ווארדה עמדתי באור. אל תדברי בהם כך, בהם או בכל דבר אשר נעלה מתפישתך. מלים כגון אלו באו תחילה מפיו של דובר הכזבים."

"האם עלה הדבר בדעתך, אנדרת, שבעידנים שחלפו הוצאתם את עצמכם מהשגחתם, מעבר להישג ידם לסייע? או אף שאתם, ילידי האדם, לא תחת ממשלם הייתם? שכן כבירים מדי הייתם. אכן זו כוונתי, ולא אך כדי להחמיא לגאוותך. כבירים מדי – אדונים לעצמכם בתחומי ארדה, תחת ידו של האחד. הישמרי בדברייך! אם לא תאמרו דבר לאחרים אודות מומכם, או כיצד אירעה זו, הישמרו פן תטעו בהערכת הפגע (כמרפאים רפי יד), או בגאוותכם תטילו את האשם בחפים מפשע."

"אך הבה נפנה לעניינים אחרים, שכן על אלו לא נכונה את להוסיף דברים. הנה אתן דעתי על מצבכם לפני שהוטל בכם המום. שכן גם דברייך אלו מופלאים בעיני, וקשים להבנה. 'לא למוות נוצרנו, ולא נולדנו כדי למות.' כך דיברת. האם כוונתך שכמונו הייתם, או שונים?"

"מסורה זו, לא עליכם היא מדברת." אמרה אנדרת. "שכן דבר לא ידענו אודות האלדר. אודות מוות ואי-מוות דיברנו. דבר לא שמענו על חיים שאורכם כחיי העולם אך לא מעבר לכך. אכן עד עתה המחשבה אף לא עלתה בראשי."

"אודה ואתוודה," אמר פינרוד. "חשבתי כי מקנאתכם בקוונדי באה אמונתכם זו, על היותכם חופשיים משלטון המוות. חלום שווא, ברצונכם להשתוות לקוונדי או לעלות עליהם. אך את אומרת שלא כך הם פני הדברים. עם זאת, זמן רב טרם בואכם לארץ זו, פגשתם עמים אחרים מקרב הקוונדי, וחלקם העניקו לכם ידידות. הלא כבר בני תמותה הייתם? האם מעולם לא דיברתם איתם על חיים ועל מוות? אף אם לא דיברתם על כך, היו מבחינים במהרה כי בני תמותה אתם, וכעבור זמן לא רב הייתם למדים כי המה לא כך."

"אכן אומרת אני כי 'לא כך הם פני הדברים'", ענתה אנדרת. "ייתכן ובני תמותה היינו בפגשנו בבני הלילית הרחק מכאן, וייתכן שלא. זאת אין המסורה מספרת. למצער, אף אחת מאלו שלמדתי. אך תורה כבר הייתה בידינו, ולא נזקקנו לזו של בני לילית. ידענו כי בתחילה נולדנו שלא על מנת למות. ובזאת נתכוון: לחיים שזמנם נצח נולדנו, נטולי צל אחרית."

"אם כך, האם תהו חכמיכם מה מוזר הוא טבעם האמיתי, לטענתם, של האטאני?" אמר פינרוד.

"האומנם מוזר הוא?" אמרה אנדרת. "בקרב החכמים רבים הם הסוברים כי כל דבר חי, מטבעו לא למות."

"בזאת יאמרו האלדר כי טעות בידם," אמר פינרוד. "טענתכם לגבי האדם מוזרה היא בעינינו, וקשה לנו לקבלה. וזאת משתי סיבות: טוענים אתם, אם אכן תבינו את מלוא משמעות דברכם, כי גופים היו לכם שלא נועדו לכלות, ולא היו כבולים לגבולותיה של ארדה, אך עם זאת ממנה באו והיא זו המכלכלת אותם. כמו כן טוענים אתם (אם כי יתכן ולא תראו זאת) שנשמותיכם וגופיכם מלכתחילה. אך אנו מאמינים כי הרמוניה בין גוף לנפש חיונית היא לטבעם האמיתי והבלתי מושחת של כל אלו שנבראו בצלם – המירואנווי, כפי שנקרא לילדי ארו."

"את הקושי הראשון מבינה אני," אמרה אנדרת. "ותשובה יש לגביו לחכמינו. את השני, כפי שניחשתי, איני מבינה."

"האמנם?" אמר פינרוד. "אם כך, לא תראו עצמכם בברור. אך תכופות יקרה וחברים וקרובים יראו ברורות דבר הנסתר מפני חברם עצמו."

"אנו – האלדר, קרוביכם אנחנו, וחבריכם (אם תאמינו בזאת). במשך שלושה פרקי חיי-אדם מתבוננים אנו בכם באהבה ודאגה. מחשבה רבה השקענו בכם. וזאת נוכל לומר בבטחה, אחרת כל חכמתנו לשווא היא: נשמות בני האדם, קרובות מאוד הן לנשמות בני הלילית. קרובות, אך לא זהות. כי נשמות בני האדם אינן כבולות לארדה, כשלנו, ואין היא ביתם."

"התוכלי לאמור אחרת? לא נכחיש כי תאהבו את ארדה וכל אשר בה (כל עוד חופשיים אתם מהצל), באהבה שתיתכן והיא גדולה כשלנו. אך באופן אחר. בדרכים שונות תופסים גזעינו את ארדה, ובאופן שונה מעריכים את יופייה. כיצד אסביר זאת? לגבי דידי דומה ההבדל כבין מבקר בארץ זרה, השוהה שם פרק זמן (מבלי שיהיה מחויב לכך), לבין זה החי בארץ מאז ומתמיד (ואינו יכול לעזוב). לראשון כל שיראה חדש הוא ומוזר, ובאופן זה יאהבם. לשני, הכול מוכר. כל הדברים, שלו הם – ולכן יקרים בעיניו."

"כוונתך לומר שבני אדם הם האורחים," אמרה אנדרת.

"הנה אמרת את המלה." אמר פינרוד. "שם זה הענקנו לכם."

"באדנות, כדרכם תמיד," אמרה אנדרת. "אך אף אם אכן אורחים אנו בארץ בה הכול שלכם הוא, כדברייך, אמור לי אילו ארצות אחרות ודברים אחרים נדע?"

"לא! אמרי לי את," אמר פינרוד. "שכן אם אתם לא תדעו זאת, כיצד נוכל אנו? אך הידעת כי האלדר יאמרו כי בני האדם לעולם לא יתבוננו בדבר כאשר הינו? אם לומדים הם אותו, הרי זה כדי לגלות דבר אחר. אם יאהבהו, הרי זה רק מכיוון שיזכיר הוא להם דבר מה אחר, קרוב יותר לליבם. אך השוואה זו, כנגד מה היא? היכן הם הדברים האחרים הללו?"

"בני האדם ובני הלילית בארדה הם וממנה. וממנה נגזר כל הידוע לאדם (כך נראה הדבר). מהיכן אם כך בא הזיכרון הזה שלכם, טרם התחלתם לומדים?"

"אין זה מאזורים אחרים בארדה בהם נדדתם. גם אנו נדדנו ממרחק. אך אילו הלכנו, אני ואת, מזרחה אל ביתכם אשר מקדם, מזהה הייתי את הדברים שם כחלק מביתי שלי, אך בעינייך רואה הייתי את אותה הפליאה שרואה אני בעיני אנשי בלריאנד אשר נולדו כאן."

"מלים מוזרות תדבר, פינרוד," אמרה אנדרת. "אשר כמותן טרם שמעתי. אך לבי נרעד כמכוחם של דברי אמת שמזהה הוא, אף אם אני לא אבינם. זיכרון חולף הוא זה, נגוז טרם נספיק לאחוז בו, ובלעדיו נותרים אנו סומים באפלה. ואלו מקרבנו שיודעים את האלדר, אף אם יאהבום, אומרים כי 'אין לאות בעיני בני הלילית,' ומצאנו כי אין האלדר מבינים את האמרה השגורה בפי בני האדם: הנראה לעיתים קרובות מדי, חדל להראות. ולתמיהה להם כי בשפות בני האדם, אחת היא המילה לדבר מוכר ולדבר ישן."

"חשבנו שכך הוא בשל אורך חיי בני הלילית וחוסנם שאינו פוחת. לעיתים אנו, האורחים, נקרא לכם "ילדים מגודלים", אדוני. ואם כל דבר בארדה מאבד את טעמו עבורנו, וכל היפה מחוויר, מה אז? האין זה נובע מהצל שמוטל על ליבנו? התאמר שאין זאת כך, כי מטבענו הדבר, וכך היינו גם טרם הפגיעה?"

"אכן כך אומר," ענה פינרוד. "ייתכן והצל העמיק את חוסר מנוחתכם, האיץ את עייפותכם הנושאת בכנפיה דחייה, אך סבורני כי חוסר המנוחה היה בכם תמיד. ואם כך הוא הדבר, התוכלי להבחין עתה בחוסר ההרמוניה עליה דיברתי? אם מסורה לכם כשלנו, המלמדת כי המירואנווי איחוד הם של גוף ושל נפש, של ר'וא ופאה, או המשכן והשוכן בו, כפי שנאמר בלשון ציורית, כי אז מה המוות עליו תתאבלו אם לא הפרדה בין השניים? ומהו ה'אלמוות שאבד לכם' אלא אם שהשניים יישארו מאוחדים לנצח?"

"אך מה נחשוב אז על האיחוד בבני האדם? על שוכן שאורח הוא בארדה שאין היא ביתו, ומשכן אשר מארדה הוא ולכן כאן עליו להישאר?"

"לכל הפחות לא יבקש אדם כי ימי-חיי המשכן יעלו על אלו של ארדה אשר ממנה הוא רק חלק. אך האין את טוענת כי גם הגוף בן אלמוות היה? אבכר להאמין כי נפש כזו מטבעה ומרצונה תעזוב את משכנה הזמני כאן, גם אם שהותה נתארכה בעבר למעלה מהמורשה כיום. אזי המוות יראה לכם בצורה אחרת: כשחרור, או חזרה, לא! כשיבה הביתה! אך בזאת לא תאמיני, הלא כן?"

"לא, בזאת לא אאמין," אמרה אנדרת. "יהיה זה ביזוי הגוף. מחשבת אופל שאין היא טבעית לכל יציר שחייו הם איחוד של אהבה, ולא הושחתו. אך הגוף אינו כפונדק בו ישהה עובר אורח ללילה בטרם ימשיך בדרכו, ואז יתפנה לנוסע אחר. משכן הוא, הבנוי לאדם אחד בלבד. ולא רק משכן כי אם גם בגד. ולא ברור בעיני כי רק על תאימות הבגד ללובש עלינו לדבר, ולא לתאימות הלובש לבגד."

"לא יעלה על דעתי כי הניתוק בין שניהם הוא מטבע האדם. כי אם היה זה טבעי עבור גוף להינטש ולמות, ולנפש להמשיך ולחיות, כי אז אכן הייתה אי התאמה בבני האדם, וגופו ונפשו לא מחוברים היו באהבה. גופם היה לנטל, לשרשרת אסורים – עונש ולא מתת. אך יש אחד אשר מטיל נטל, אשר מחשל שרשראות. ואם אכן היה זה טבענו מלכתחילה, הרי ממנו הוא בא – אך בזאת יעצת שלא לדבר."

"אבוי, עוד ישנם בני אדם המוסיפים לדבר כך אי שם בחשכה. אך לא האטאני, כפי שתדע. לא עתה. דעתי היא שבזאת כמותכם אנו, התגלמויות של נפשות, ואין אנו חיים אלא באיחוד של אהבה ושלום בין המשכן לשוכן בו. על כן המוות, המפריד בינם, אסון הוא לכם ולנו."

"דברייך לא חדלים להפתיעני, אנדרת." אמר פינרוד. "אם טענתך אמת הרי הביטי! נשמה שכאן היא, אך נודדת, וקשורה קשר איתן לגוף משל ארדה. הפרדתם היא פציעה חמורה, אך על כל אחד מהם למלא את ייעודו מבלי להיכפף לעריצות האחר. מכך בהכרח ינבע כי הרוח, בעוזבה, מוכרחה לקחת עימה את הגוף. ומה יכולה להיות משמעות דברים אלו אם לא כי תוכל הרוח לרומם את הגוף לקיום נצחי אשר מעבר לאאה ומעבר לזמן, כבן לווייתה ובן זוגה הנצחי. כך ארדה, או למצער חלק ממנה, לא רק שירפא מפגיעתו של מלקור, אלא גם ישוחרר מהגבולות שהושמו עליו ב"חזון ארו" עליו ידברו הואלאר."

"לפיכך אומר כי אם ניתן להאמין בכך, הרי בראשית אדירים נוצרו בני האדם תחת ארו, והשינוי שנעשה בהם איום הוא מעבר לכל אסון אחר."

"לכן זהו חזון של פני הדברים כשם שמיועדים היו להיות כאשר נשלמה יצירת ארדה: חזון בו כל החי, ואף ארצות-ארדה וימיה, נצחיים נוצרו ולא ברי הריסה, לנצח חדשים ויפה. אליהם ישוו נשמות בני האדם את אשר יראו כאן? או שמא היכן שהוא ישנו עולם בו כל הדברים שנראים כאן, כל הדברים שבני לילית או בני אדם ידעו, רק סמלים ותזכורות הם?"

"אם כן, שוכן הוא בדעתו של ארו, כמדומני," אמרה אנדרת. "כיצד נוכל למצוא תשובות לשאלות כגון אלו, בעודנו לכודים בערפיליה של ארדה שהושחתה? אילו לא שינו אותנו, פני הדברים עשויים היו להיות אחרת. אך בהיותינו כפי שאנו, אפילו החכמים מיעטו לחשוב על ארדה עצמה, או על אחרים החיים בה. בעיקר אודות עצמנו חשבנו: כיצד אמורים היו נשמותינו וגופינו לשכון יחדיו בגיל לנצח, ועל החשכה הבלתי חדירה שממתינה לנו."

"אם כן, לא רק האלדר הנעלים שוכחים את קרוביהם!" אמר פינרוד. "וכשם שנרעד ליבך כאשר על חוסר מנוחתכם דיברתי, כעת לבי שלי יזנק כלמשמע בשורות טובות."

"משער אנכי כי זו הייתה מטלת האדם. לא נלווים נועדתם להיות, כי אם לרשת ולהגשים את כל הדברים: ריפוי ארדה שהושחתה, עליה נח הצל עוד בטרם נוצר. ואף יותר מכן – כסוכני תפארתו של ארו: להעצים את המנגינה ולהתעלות על חזיון העולם[6]."

"כי ארדה שנרפאה לא תהיה ארדה שלא הושחתה, כי אם שונה וגדולה מהן, ועם זאת – כמוהן תהיה[7]. שוחחתי עם הואלאר אשר נכחו ביצירת המנגינה הגדולה טרם תחילת העולם. וכעת תוהה אנכי האם שמעו הם את סופה של המנגינה? האם היה דבר מה בצליליו האחרונים של ארו או מעבר להם, אשר הואלאר החמיצו בפליאתם[8]?"

"או שמא ארו, בהיותו חופשי תמיד, ניגן מנגינה או הראה חזון רק עד לנקודה מסוימת, שמעבר לה אין אנו יכולים לראות, עד כי נגיע אליה, איש איש בדרכו, יהי הוא ואלא, אלדא או אדם."

"כשם שמספר אמן ישמור את רגעי השיא עד שיגיע זמנם. אלו מאיתנו שהאזינו בתשומת לב ושכל, ייתכן ויוכלו לנחשם במידת מה – אך רק לרצון המספר. כך אמנותו אינה קטנה, כי אנו נוטלים חלק בכתיבתה. לא כך היה הדבר אילו נודעו לנו כל הדברים טרם היו נשמעים."

"ומה הוא לדעתך הוא רגע השיא אותו ארו שמר?" שאלה אנדרת.

"אה! גבירה חכמה!" אמר פינרוד. "אלדא אנכי, ושנית על אנשי שלי חשבתי. אך לא! נכון הדבר לכל ילדי ארו. חשבתי כי בכוחם של ילדיו השניים של ארו ניוושע מהמוות. על המוות דיברנו כחלוקה של איחוד, אך אני בלבי חשבתי על מוות שאינו כזה – אלא סיום של שניהם יחדיו. כי זה הדבר העומד בפנינו, ככל שנדע לראות: השלמתה של ארדה וסופה, ולכן גם סופם של ילדיה. סוף בו כל ימיהם הארוכים של בני הלילית יהיו בעבר."

"ולפתע ראיתי כבחזון את ארדה שנוצרה מחדש. ובה האלדר, שלמים וללא קץ, יוכלו לחיות בהווה לנצח. ואולי אף להלך עם ילדי האדם, מושיעיהם, ולשיר באוזניהם שירים אשר, אפילו באושר שמעבר לאושר, יצלצלו בגאיות הירוקות, בעוד פסגות ההרים שימיהם נצח ירטטו כמיתרי נבלים."

או אז התבוננה אנדרת בפינרוד תחת גבותיה: "ובשעה בה לא תשירו, מה תאמרו לנו?" שאלה.

"אוכל רק לנחש," צחק פינרוד. "סיפורים נספר לכם, גבירה חכמה, אודות העבר ואודות ארדה הקודמת, אודות הסכנות, המעללים האדירים ויצירת הסילמרילי! תקופה בה אדונים היינו. אך אתם תהיו בביתכם אז, מתבוננים בכל הדברים בתשומת לב, כי שלכם הם. אתם תהיו האדונים. 'עיניהן של בני לילית תמיד נשואות אל דבר מה אחר,' תאמרו. אך אז תדעו את אשר נזכור: ימי פגישתנו הראשונים, עת ידינו נגעו זו בזו בחשכה. מעבר לקץ העולם לא נשתנה, כי הזיכרון – כישרון גדול לנו בו, כפי שיתבהר בחלוף העידנים בארדה זו. חוששתני כי נטל כבד יהיה זה לנו. אך בימים בם נדבר יהיה זה אוצר רב." אזי חדל בראותו את אנדרת מתייפחת חרש.

"אויה, האדון!" אמרה. "ומה יש לעשות בזמן זה? מדברים אנו כאילו נתקיימו הדברים, או עתידים להתקיים לבטח. אך בני האדם, קומתם פחתה, וכוחם נלקח מהם. לא אחר ארדה שתיעשה מחדש נחפש: אפילה ניצבת לפנינו, ולתוכה נביט לשווא. ואם משכנותיכם הנצחיים אמורים היו לקום בסיועינו, עתה לא יבנו."

"אם כך, האין לכם תקווה?" אמר פינרוד.

"מהי תקווה?" אמרה. "צפייה לטוב, שאף כי אינו וודאי יש לו בסיס בידיעה? אם כן, אין לנו כזו."

"זהו דבר אחד לו יקראו בני האדם 'תקווה'," אמר פינרוד. "אנו נקרא לו אמדיר – 'צפייה לטוב'. אך ישנו דבר אחר, הטבוע עמוק יותר. ולו נקרא אסטל – אמון. אין הוא מובס בדרכי העולם, משום שלא בניסיון מקורו, אלא מטבענו ומקיומינו הראשוני. אם אכן ארוהין אנו – ילדי האחד, הן לא ירשה לנשלו מאשר שלו הוא, לא ביד אויב, ואף לא בידינו שלנו. זוהי משענתו האחרונה של האסטל, עליה נשמור אף כשמהרהרים אנו בקץ: בכל מעשיו אושר ילדיו הוא החשוב מכל. אמדיר הוא שאין לכם, לדברייך. כלום אין בכם אסטל?"

"ייתכן," אמרה. "אך לא! האינך מבין כי חלק מפציעתנו הוא ערעור האסטל על יסודותיו? האמנם ילדי האחד הננו? הננטשנו כליל? או שמא תמיד היינו כך? האין זה שאין אנו נוקבים בשמו אדון העולם?"

"אל תאמרי כך ולו בשאלה!" אמר פינרוד.

"מלים שנאמרו, לא ניתן לבטלן," אמרה אנדרת. "אילו רק היית מבין את הייאוש בדברינו, הוא הייאוש בו רוב בני האדם חיים. מבין האטאני, כשם שתקראו לנו, או המחפשים, בלשוננו – אלו שנטשו את ארצות הייאוש ואנשי החושך ונדדו מערבה בתקוות שווא,ישנם המאמינים כי עוד ניתן למצוא מרפא, או שישנה דרך מילוט. אך האם זהו אכן אסטל? האין זה אמדיר, אך שאינו מגובה בידע? בריחה לחלום מסיוט-ערותם: כי אין מפלט מאופל ומוות?"

"בריחה לחלום אומרת את," ענה פינרוד. "מאווים רבות נגלים בחלום. והם עשויים להיות ניצוץ אחרון של אסטל. אך לא לחלום התכוונת, אנדרת. חלום וערות מערבת את עם תקווה ואמונה. להחליש את האחד ולחזק את משנהו. האם ישנים הם כאשר ידברו על מילוט ומרפא?"

"ישנים או ערים, דברים ברורים לא ידברו הם," ענתה אנדרת. "כיצד ומתי יבוא מזור? אילו ישויות ייעשו אלו אשר יחזו בזמן השינוי הזה? מה יהיה על אלו מאיתנו אשר ירדו אל האפלה לפני זמן זה? לשאלות אלו רק 'אנשי התקווה הישנה' (כאשר יקראו לעצמם) יוכלו לנחש תשובות."

"'אנשי התקווה הישנה'?" אמר פינרוד. "מי אלו?"

"מעטים היו הם," אמרה. "אך מספרם גדל מאז בואנו לארץ זו, וראו הם כי ניתן להתריס כנגד רצונו של חסר השם. אך אין זו סיבה טובה. התרסה אינה מבטלת את מעשיו מקדם. ואם תכשל גבורת בני לילית, יעמיק ייאושם יתר על זה שלנו. כי התקווה הישנה לא הושתתה על עוצמת האדם, או על אף עם אחר מעממי ארדה."

"התדעי לקרוא בשמה של תקווה זו?" שאל פינרוד.

"אומרים הם," אמרה אנדרת. "כי האחד עצמו ירד לארדה, ויביא מרפא לבני האדם ולפצעיה של ארדה, מתחילה ועד סוף. טוענים הם כי שמועה היא זו – שנתגלגלה משך שנים אין-ספור, אף בטרם השינוי ששוננו[9]."

"הם אומרים? הם טוענים?" אמר פינרוד. "האין את כלולה במניינם?"

"כיצד אוכל, האדון? כל חוכמה נגדם תדבר. מיהו האחד, אשר לו תקראו בשם ארו? אף אם נתעלם מבני האדם העובדים את חסר השם, וכמותם רבים יש בארץ התיכונה, עדיין ירבו בני אדם המאמינים כי העולם הוא מאבק בין כוחותיהם השווים של האור והאופל. על זאת תגידו: 'לא, אלה הם מאנווה ומלקור. ארו עליון עליהם.' האם הכביר בואלאר הוא? אל עליון בין אלים, כפי שסוברים רוב בני האדם, אף אם יימנו על האטאני. מלך המתגורר רחוק ממלכתו ומותיר אחריו נסיכים פחותים לעשות בה כרצונם? שנית תאמרו: 'לא, אחד הוא ארו, ואין לו שווים. והוא ברא את ארדה, אך הוא מחוצה לה. ואף כי הואלאר כבירים לעומתנו, אין הם משתווים להדר מלכותו יתר עלינו.' האין זאת כך?"

"כן," אמר פינרוד. "כך נאמר. את הואלאר מכירים אנחנו, והם יאמרו אותו דבר עצמו. כולם למעט אחד. אך מי לדעתך ישקר: אלו המצניעים עצמם, או זה אשר מאדיר את שמו?"

"בכך אין אני מטילה ספק." אמרה אנדרת. "ולכן תקווה זו לא מובנת היא לי. כיצד יוכל ארו להיכנס לדבר אותו ברא, ממנו גדול הוא ללא שיעור? היכול משורר להיכנס לשירו, או אמן לתמונתו?"

"בתוכו הוא נמצא כבר, וגם מחוצה לו," אמר פינרוד. "אך אכן הנוכחות הפנימית שונה היא מן החיצונית."

"אכן," אמרה אנדרת. "בדרך זו יהיה ארו נוכח בדבר אשר ממנו בא. אך בכניסה של ארו לארדה ידברו הם, וזה עניין שונה לחלוטין. כיצד יוכל הוא האדיר לעשות כן? הלא ינתץ הדבר את ארדה, אף את אאה כולה?"

"אל תשאלי זאת ממני," אמר פינרוד. "דברים אלו נמצאים מחוץ לתחום חכמתם של האלדר, ואולי אף לזה של הואלאר. אך חוששתני כי מלים יוליכונו שולל. באומרך 'אדיר' על מימדי ארדה תחשבי, בה כלי קטן לא יכיל גדול ממנו."

"את חסר המידות לא ניתן לתאר במונחים אלו. אילו רצה ארו לעשות כן, אין ספק בקרבי כי היה מוצא דרך, אף אם אין יכול אני לנחשה. כי נראה לי שגם אילו נכנס לתוכה, מוכרח היה להישאר גם כפי שהוא: היוצר מחוץ. ועדיין, אנדרת, אדבר בענווה ואומר כי אין ביכולתי לחשוב על דרך אחרת לריפוי. וודאי לא יניח ארו למלקור להניע את העולם כרצונו ולגבור בסוף. אך מלבד ארו אין כוח העולה על כוחו של מלקור. לכן, אם לא יוותר ארו על עבודתו לטובת מלקור, אשר ילך ויתחזק, עליו להיכנס ולהביס אותו."

"יתרה על כך, אף אם ניתן להביס את מלקור (או את מורגות אליו הפך) או להשליכו אל מחוץ לארדה, עוד יוותר צלו, והרוע אשר חישל וזרע יפרח ויתרבה. ואם ניתן למצוא לזאת מרפא טרם הקץ – אור חדש מול האופל, אזי מוכרח הוא לבוא מחוץ. זו דעתי."

"אם כך, האדון," אמרה אנדרת בנושאה את עיניה בפליאה. "התאמין בתקווה זו?"

"אל תשאליני עדיין," ענה. "חדשות מוזרות הן עבורי, המגיעות ממרחק. תקווה כזו מעולם לא הוגדה לקוונדי. רק לכם נודעה היא. אולם דרככם אולי נשמעה ויוקלו לבבותינו." הוא נדם לפרק זמן, ואז דיבר, בהביטו בחומרה באנדרת. "כן, גבירה חכמה, אפשר ויועד הדבר כי אנו, הקוונדי, ואתם, האטאני, ניפגש בטרם יזקין העולם, ונחליף ידיעות בינינו. כך נלמד אודות תקווה מפיכם. ייתכן ויועד כי נשב יחדיו, את ואני, אנדרת, ונדבר מעבר לתהום המפרידה בין גזעינו. כך נמצא נחמה מהפחד, בעוד האופל נח על הצפון."

"מעבר לתהום המפרידה בין גזעינו?" אמרה אנדרת. "הלא ימצא גשר זולת המלים?" היא אמרה והחלה לבכות בשנית.

"ייתכן וימצא. עבור אחדים. איני יודע," אמר. "ייתכן והתהום לא בינינו היא, אלא בין גורלותינו, אשר מלבדם קרובים אנו, יתר על כל יצירי עולם. אך מסוכן הוא הדבר, לחצות תהום אשר הגורל פערה. סבור אנוכי כי גם אם ימצא אי מי אשר יחצנה, לא ימצא אושר בעבר השני, כי אם את צערם של שני הגזעים."

"אך מדוע 'זולת המלים' תאמרי? הלא המלים הן המגשרות בין אדם למשנהו, ומה שעבר בינינו יותר מאשר צלילים חלולים הוא? הלא התקרבנו זה לזו? אך נחמה מועטה היא לך, כמדומני."

"לא נחמה ביקשתי," אמרה אנדרת. "ולמה תיסכון לי זו?"

"כי גורל האדם נגע בך, בהיותך אישה," אמר פינרוד. "התחשבי כי לא אדע? האין הוא אחי האהוב? אאגנור[10]: אייקנר, חוד הלהבה, המהיר והלהוט. שנים מעטות חלפו מאז פגישתכם הראשונה, ובחשיכה השרויה על כולנו, נגעו ידיכם זו בזו. עלמה היית אז, אמיצה ולהוטה, באורו של בוקר על גבעותיה הנישאות של דורתוניון[11]."

"המשך לדבר!" אמרה אנדרת. "אמור: ומה את עתה מלבד אישה חכמה, בודדה, אשר הגיל, שבו לא נגע, צבע שערך באפור!"

"אבוי!" אמר פינרוד. "הזוהי המרירות, אנדרת האהובה, בת התמותה, המרירות שנמצאה בכל מילותיך? אילו מילות נחמה אמרתי, הייתי שופטת אותן כהתנשאות, הבאה מהצד שלי של הגורל המפריד בינינו. אך מה אוכל להגיד, מלבד להזכיר לך את התקווה שאת עצמך חשפת?"

"אמור לא אמרתי כי לי הייתה תקווה זו," ענתה אנדרת. "ואף אם היה כן, עדיין אבכה: מדוע מפגע זה אירע כאן ועתה? מדוע נאהבכם, ומדוע תאהבונו (אם כך הדבר), ועדיין תפערו בינינו תהום?"

"כך נוצרנו, שארת-בשרי," אמר פינרוד. "אך לא יצרנו את עצמנו, ולכן לא אנו, האלדר, פערנו את התהום. לא, אנדרת, לא בהתנשאות ננהג בעניין זה, כי אם בחמלה. מילה זו לא תשא חן בעינייך, אך שני סוגים של חמלה ישנם: אחת היא של הכרה בשארות-בשר, ולאהבה קרובה היא. השנייה מקורה בהכרה בהבדל בגורל, וזו קרובה לגאווה. אנוכי על הקודמת אדבר."

"אל תדבר על זו ולא על זו." אמרה אנדרת. "כי בשניהן אין לי חפץ. צעירה הייתי, והתבוננתי בלהבת הווייתו, ועתה זקנה אני, ואבודה. צעיר היה ולהבתו נגעה בי, אך הוא סב מפני, ועודנו צעיר. כלום יחמול הנר על העש?"

"והעש, כלום יחמול הוא על הנר, כאשר תכבהו הרוח?" אמר פינרוד. "אומר אני לך, אנדרת, כי אהבך אייקנר חוד הלהבה. בשל זאת לא ישא הוא אישה מבני גזעו, אלא לעד יוותר ערירי, ויזכור את הבוקר על גבעות דורתוניון. לא תאריך לבעור להבתו ברוח הצפון! נבואה ניתנה לאלדר בדברים אשר קרב מועדם, אך נדיר נעימה תהיה, ואנכי אומר לי לך כי תאריכי ימים לפי מניין אנשייך, והוא יעזוב לפנייך, ולא יאבה לשוב."

אז נעמדה אנדרת, ואת ידיה פשטה אל האש. "מדוע נפנה הוא ממני, אם כן? מדוע עזבני כשעוד נותרו לי מספר שנים טובות?"

"אבוי!" אמר פינרוד. "חוששתני כי לא תספקך האמת. האלדר, עם אחד הם, ואנשייך – עם אחר. וכל אחד ישפוט את האחר לפי מנהגיו הוא, עד אשר ילמד אחרת. ומעטים הם הלומדים. עת מלחמה היא, אנדרת. ובעת מלחמה לא יתחתנו בני לילית, אף צאצאים לא יעמידו[12]. למוות מתכוננים הם – או למנוסה. אאגנור אינו מאמין (ואף אני לא) כי המצור על אנגבנד יאריך ימים. ומה יארע אז לארץ הזו? אילו גבר בו לבו, מבקש היה לנוס עימך למרחק, למזרח או לדרום, ולנטוש את קרוביו וקרובייך. אהבה ונאמנות קושרים אותו לקרוביו. ומה באשר לך ולקרובייך? את היא שאמרה כי אין מפלט בתוך תחומי העולם."

"את כל אשר לי הייתי נותנת עבור שנה, עבור יום אחד מלהבתו. את שארי-בשרי, נעורי ואת התקווה עצמה: אדאנת[ד] אנוכי." אמרה אנדרת.

"זאת ידע," אמר פינרוד. "ונסוג ולא אחז את אשר היה בהישג ידו. מן האלדר הוא. כי דברים מעין אלו נקנים בייסורים שלא ינוחשו, עד אשר יתרחשו הם. ונעשים, לסברת האלדר, מתוך בורות ולא מתוך אומץ."

"לא, אנדרת. אם יתכנו נישואין בין גזעינו, יעשו אך לפי גזירת גורל רמה. קצרי-מועד יהיו, וקשה אחריתם. יקל להם הגורל אם המוות יסיימם במהרה."

"האחרית תמיד מרה היא עבור בני האדם." אמרה אנדרת. "לא הייתי מטרידה אותו לאחר שימי נעוריי הקצרים היו מגיעים לסופם. בזקנותי לא הייתי משתרכת אחר רגליו המהירות, שעה שלא יכולה הייתי עוד לרוץ לצידו."

"ייתכן ולא," אמר פינרוד. "כך תרגישי עתה. אך האם חשבת עליו? הוא לא היה רץ לפנייך, אלא נותר לצידך ותומך בך. אזי היו הרחמים מנת חלקך בשל שעה משעותייך. רחמים שאין מפניהם מנוס. כך לא היה מוכן הוא להבישך."

"אנדרת אדאנת, חלק ניכר מחיי האלדר ואהבתם בזיכרונם ישכון. ואנו מעדיפים (באם אתם שונים בזאת מאיתנו) לנצור זיכרון נאצל שלא בא לכדי סיום, מאשר אחד אשר סיומו מכאיב. לעד הוא ינצור בזיכרונו את דמותך לאור בוקר, ובאותו ערב אחרון אצל מימי האיילואין בהם ראה את פנייך משתקפות וכוכב זורח בשערך. עד אשר תכבה רוח הצפון את אישו. ואף לאחר מכן, ביושבו בבית מאנדוס באולמות ההמתנה. עד שיקיץ הקץ על ארדה."

"ומה אזכור אנוכי?" אמרה. "וכאשר אעזוב, לאילו אולמות אגיע? אל החשיכה בה ידעכו אף הזיכרונות של לובן להבתו? אף זיכרונות הדחייה. לכל הפחות זאת."

פינרוד נאנח וקם על רגליו. "רפואה אין לאלדר למחשבות מעין אלו, אדאנת," אמר. "כלום תשאלי כי האלדר ובני האדם לא היו נפגשים מעולם? האם לאור הלהבה, אשר לא היית אף רואה במקרה זה, אין עתה ערך בעינייך? התאמיני כי הושמת ללעג? לפחות מחשבה זו השכיחי מליבך, שכן מן האפלה היא באה. ועם תעשי כן, לא תהיה שיחתנו לשווא. היי שלום."

חשיכה נפלה על החדר. הוא נטל את ידה לאור האש. "לאן תלך?" שאלה.

"צפונה מכאן," אמר. "אל החרבות ואל המצור. ואל חומות המגן. למען ישטפו מים צלולים בנהרות בלריאנד, ועלים ינצו, וציפורים יבנו קיניהן. עוד שעת מה – טרם ירד עלינו הליל.

"והוא, כלום יהיה שם, בהיר וגבה-קומה, והרוח נושבת בשערו? אמור לי כי לא ישליך חייו מנגד. ולא יחפש את הסכנה מבלי צורך!"

"אומר לו," אמר פינרוד. "ולך אומר: אל נא תבכי. לוחם הוא, אנדרת, ונפש עזה לו, וזעם. בכל מהלומה שינחית יראה הוא את האויב אשר המיט עלייך את גורלך לפני זמן רב."

"אך את לא לארדה נועדת. מי ייתן ותמצאי אור באשר תלכי. ושם המתיני לנו, לאחי ולי."

הערות


[א] שנת 409 לערך בתקופת השלום הארוך (260-455). בזמן זה בלמיר ואדנל היו זקנים לפי מניין האדם, בהיותם בני למעלה משבעים שנה. אך אנדרת עוד הייתה במלוא אונה, וטרם מלאו לה חמישים (48). רווקה הייתה, דבר שלא היה יוצא מגדר הרגיל עבור הנשים החכמות בקרב בני האדם.

[ב] בן 93 היה.

[ג] בשנת 310, כמאה שנים לפני זמן זה.

[ד] אישה בת תמותה. הצורה הנקבית של "אדאן". (המתרגם)


[1] ייתכן וניתן להשוות עם הקטע מ"דיון הואלאר בחוקים ומנהגים", בו ניינה אומרת למאנווה: "אף על פי שהמוות מחמת הניתוק עלול למצוא את האלדר בממלכתך, דבר אחד לא יקרה: עיוות ורקב." ובהערת שוליים נכתב: "ובכל זאת קרה כדבר זה לאחר קטילת העצים, כל עוד מלקור נותר שם. וגופתו של פינווה, שנרצח בידי מלקור, קמלה והייתה לאפר. כפי שקמלו העצים עצמם."

[2] כאן ובמקומות אחרים, אם כי לא בכולם, "קוונדי" תוקן ל"בני לילית" מאוחר יותר.

[3] זו טעות מעוררת תמיהה. פינגולפין מת בשנת 456, שנה לאחר הדאגור בראגולאך.

[4] מתוך "חוקים ומנהגים": האלדאר האמינו כי הנשמה החדשה, ולכן כל הנשמות, הגיעה ישירות מארו ומחוץ לאאה. לכן רבים מהם מחזיקים כי בני הלילית אינם כבולים לארדה, וקיומם לא יפסק בסיומה."

[5] התרועה שתוקע הצייד עם מות הניצוד.

[6] בשוליים נכתב: "בני האדם הופיעו במנגינת ארו רק לאחר צריר מלקור." כמובן שדבר זה נכון גם עבור הופעת בני הלילית.

[7] דבריו של מאנווה בסוף "דיון הואלאר בחוקים ומנהגים": שני הביטים יש לארדה שלא נפגמה. הראשון הוא רפואתם של הדברים אשר האלדאר ראו בארדה שהושחתה – ועל כך תושתת התקווה. השני הוא שלא נפגם: כלומר, אם נדבר בהתאם לזמן בו הם ישנם – ארדה שרופאה, אשר תהיה עצומה ויפה מן הראשונה, בשל ההשחתה – וזאת תהיה התקווה אשר תקיימם.

[8] באיינולינדאלה נאמר: "המנגינה נלקחה (מהם) בטרם הושלמו דברי הימים ובטרם המעגלים חושלו עד תום." ולזאת התווסף מאוחר יותר הקטע הבא, המיוחס לפנגולוד: "ויש האומרים כי המנגינה חדלה טרם ימי ממשלת האדם ודעיכת הבכירים. כך, למרות שמנגינה מושלת בכל, הואלאר לא ראו את העידנים המאוחרים ואת קץ העולם."

בתחילת הטקסט "תולדות אמאן" נאמר כי ניינה לא יכלה שאת עד לסוף המנגינה, ולכן "נטולה הייתה את התקווה אשר למאנווה."

[9] כמובן שעבור כל התפיסה של הימים הקדומים מהותי היה שבני האדם ניעורו במזרח עם הזריחה הראשונה, ושהתקיימו לא יותר מאשר מאות שנים בודדות טרם פגש פינרוד פלאגונד בבאור ואנשיו למרגלות ההרים הכחולים. בדברי אנדרת מופיעים רמזים שהיא דיברה על זמנים קדומים יותר: "אגדות נשתמרו על ימים בהם המוות איטי היה, ותוחלת שנותינו – ארוכה." ובדבריה אלו – "טוענים הם כי שמועה היא זו – שנתגלגלה משך שנים אין-ספור", נראה שינוי עמוק בתפיסה זו. עם זו, נשמרת כרונולוגיית שנות החמה בטקסט, בתיארוך פגישת פינרוד ואנדרת ב"שנת 409 לערך בתקופת השלום הארוך (260-455)."

[10] אגנור במקור.

[11] קוונטה סילמריליון: "אנגרוד ואגנור שמרו על בלאדוריון משיפוליה הצפוניים של דורתוניון." (בזמן המצור על אנגבנד). וגם: "באראהיר [בן באור הזקן] התגורר בעיקר בביצות הצפון עם אנגרוד ואגנור."

[12] מתוך "חוקים ומנהגים": "מצער היה עבור האלדאר אם הופרד זוג נשוי בזמן הריון, או בשנות ילדות ראשונות. מסיבה זו העמידו צאצאים רק בימי שלווה ואושר, אם יכלו."

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות