התותחים רועמים – והמוזות גם

מתוך הרצאה שנערכה בכנס עולמות 2009

במסגרת הלימודים שלי יוצא לי לעסוק הרבה בשירה – בעיקר בשירה אנגלית. ההתעסקות בשירה גרמה לי לשים לב יותר לשירים שמופיעים ביצירתו של טולקין ולרצות לבחון אותם בצורה קצת יותר מעמיקה.

טולקין עצמו לא מוכר לנו היום כמשורר, כשמדברים על עבודתו או יצירתו מתייחסים אליו כאל סופר ופילולוג. עם זאת, השירה מהווה חלק נכבד ממכלול היצירה שלו. טולקין אפילו הוציא ספר שירה – עלילות טום בומבדיל. אני ספרתי חמישים ושישה שירים בשר הטבעות בלבד. בסילמריליון נזכרת השירה הרבה פעמים – אחרי כל אירוע היסטורי חשוב מציינים שנכתבו עליו אלפי שירים. המשפט האחרון בספר: "ובא הקץ על האלדר בסיפור ובשיר". גם בהוביט מופיעים הרבה שירים.

מן הראוי לציין שחשיבות השירים אצל טולקין כל כך גדולה עד שאפילו יוצרי הסרט, שבחרו להתעלם מכל מיני דברים אלמנטאריים – למשל: היגיון, לא הצליחו להתעלם מחשיבותם של השירים ליצירה ושילבו מספר שירים מולחנים בתוך הסרט.

בהרצאה הזו אני מעוניינת לבחון את השירה כמוטיב בכלל יצירתו של טולקין, ולראות כיצד מתפקד מכלול השירים בתוך ומחוץ לסיפור. כשאני אומרת הסיפור הכוונה להוביט, שר הטבעות והסילמריליון. בעלילות טום בומבדיל אני בכוונה לא אגע כאן כי זה נושא להרצאה בפני עצמה, אני רק אומר שהספר הזה הוא בהחלט דוגמה לחשיבות השירה עבור המחבר. הערה בנוגע לציטוטים: רוב הציטוטים יהיו מתרגומו של עמנואל לוטם (פשוט כי אני לא מעיזה להוציא מהבית את הספרים של לבנית) השירים הם כמובן בתרגומו של אוריאל אופק. הציטוטים מההוביט הם מתרגום הטייסים.

מבחינה חוץ סיפורית אפשר לומר שחשיבותה של השירה בהיסטוריה של העולם שלנו השפיעה על חשיבות השירה בעולם שיצר טולקין: רוב סיפורי המיתולוגיה האירופאית שאנחנו מכירים היום מקורם בשירה אפית. על פי תיאוריה הנקראת: "תיאוריית המצרף הפיוטי" שנהגתה במאה ה-19, השירה האפית היא בעצם אוסף של הרבה שירים שנמסרו מעיר לעיר ומארץ לארץ על ידי זמרים נודדים, עד שמחבר אלמוני העלה על הכתב וערך אותם לשיר שמספר סיפור עלילה. (ההגדרה לתיאוריה הזו מופיעה בהקדמה לספר ביוולף בעריכתו ובתרגומו של אריה סתיו.) ובאמת מיתוסים כמו זה של ביוולף, זיגורד קוטל הדרקון האיליאדה והאודיסיאה ועוד רבים אחרים, נשתמרו בזכות השירה. לכן, אגב, השירים האפיים מכילים הרבה חזרות על כל מיני ביטויים ומשפטים – החזרות הקלו על הזמרים הנודדים לזכור שירים הארוכים. ידוע שטולקין ייחס לאפוסים ההיסטוריים חשיבות רבה במחקר השירה והספרות, הוא כתב מאמר על ביוולף שנקרא: Monsters and Critics, (מפלצות וביקורת.) על פי ההקדמה של ביוולף, בעריכת אריה סתיו, טולקין "חילץ" את השיר האפי הזה ממעמד של סיפור ילדים או מסמך היסטורי ואני מצטטת: "העלה אותה לרמה של יצירת מופת פיוטית." ביוולף (עמ' 17) כפי שאמרנו השירה היא ששימרה את האגדות והמיתוסים שטולקין הושפע מהם והוא שילב אותה במיתולוגיה שיצר בעצמו.

שתי העלילות הגדולות של הסילמריליון נכתבו כשירה אפית, מעין תשובה לאפוסים הגדולים הללו: סיפורו של טורין טורמבר – נרן אין הורין והשירה המספרת על אהבתם של ברן ולותיין – שירת ליתיאן, נכתבו קודם כל כשירה אפית ורק לאחר מכן בפרוזה. בריאת העולם אצל טולקין שלא נעשתה בדיבור כמו ביהדות למשל, אלא במוסיקה שחלק ממנה הייתה שירה. אבל אני לא אדבר פה על האיינור כיוון שאצלם השירה היא חלק מהמנגינה ואני מתמקדת יותר בשירה המילולית שהמוסיקה רק מלווה אותה, הדגש הוא על המילים.

תפקיד חוץ סיפורי נוסף של השירה קשור לדעתי לאהבתו של טולקין לאסתטיקה של השפה כמו גם להבעה שבה. מה שאני אומרת כאן, בהכללה גסה, זה שהשירה היא שילוב מנצח בין ספרות לבלשנות. במכתב שתורגם ופורסם בסוף אחוות הטבעת בתרגומו של עמנואל לוטם מציין טולקין מספר פעמים את משיכתו לתבניתיות האסתטית של השפה. הוא מציין שהוא: "בעל רגישות לתבניות לשוניות" ומדבר על "אהבת השפה לשמה: ההנאה האסתטית העמוקה הנשאבת מן הלשון כשהיא לעצמה."

ולמרות כל האהבה הבלשנית של טולקין לתבניות לשוניות הוא עושה בשפה שימוש הבעתי מרהיב כסופר. השירה, עד כמה שהיא עשויה להיראות ספונטאנית ורגשית היא למעשה תבניתית ומחושבת. לכל אלמנט בשיר יש משמעות – מקצב, אופן חריזה, אליטרציה (כלומר חזרה של הברות שיש לה משמעות כלשהו בשיר) וכן הלאה – השיר הוא למעשה דרך תבניתית וסדורה לכתוב מילים. ברור ששיר ×–×” לא אוסף של הברות וצלילים שנשמעים יפה: על המילים להביע משהו או לספר סיפור. כאן משתלבת בתבניתיות של השירה ההבעתיות של הפרוזה, הספרות – וניתן לראות כיצד השילוב ×”×–×” עשוי למשוך את ליבו של בלשן וסופר כמו טולקין ולגרום לו לשלב שירים רבים ביצירתו הספרותית ולשתף את קוראיו, בהתפעלות שלו מהאיחוד בין תבניתיות של שפה להבעתיות שלה.

תפקיד חוץ סיפורי נוסף, החשוב ביותר לדעתי שממלאת שירתו של טולקין היא יצירת האווירה. הרבה פעמים קורה ששיר במקום הנכון מכניס את הקורא למצב הרוח המתאים לאירועים המתרחשים בפרק. טולקין מודע היטב לאווירה שמסוגלת השירה ליצור והוא מעביר זאת דרך תיאור תחושותיו של בילבו באגינס כשהוא שומע את שירם של הגמדים:

"הרגשה מופלאה עלתה בו, אהבה לכל אותם דברים מופלאים ורחוקים שנבראו בקסמים ובמלאכת מחשבת. כמה היה ללכת ולראות את ההרים השחורים, לשמוע את רחש האורנים ומשק המפלים, לחקור את המערות ולחגור חרב במקום המטה שבידו." ההוביט עמ' 22.

קחו למשל את הפרק "סכין בחשכה" באחוות הטבעת, שם מופיעים שני שירים. השיר הראשון נכתב על גיל גלד ותורגם על ידי בילבו, והחלק שמדקלם אראגורן על ברן ולותיין. מלבד העובדה שמילותיהם של שני השירים הללו קודרות, רציניות ומפחידות:

"ארוך היה נתיב גורלם

מעל צוקי אפור וכפור"

שניהם שירים העוסקים במלחמה באופל המופיעה בסיפורים עתיקים הרבה יותר מההוביטים עצמם, מה שיוצר תחושת אימה וחוסר אונים, הרגשתם של ההוביטים העומדים להתמודד מול משהו עתיק וחזק הרבה יותר מהם וכך מוסיפים השירים לאימת המפגש עם הפרשים השחורים על פסגת הרוחות. גם שיר הפרידה מלוריין משרה אווירה:

"אה, לוריין, החורף בא את העלים קוטף

נושרים למים העלים והנהר שוטף"

מילים כמו "חורף" ו"נהר שוטף", ממחישים את תחושת העצב על הדברים שהם בני חלוף בעולם שלנו, והעלה שנתלש משרה אווירה של ניתוק ופרידה וככה אנחנו מבינים משהו מהעצב של פרידת החבורה מלותלוריין וגם של בני הלילית מהארץ התיכונה.

עוד שירי אווירה שאי אפשר לפסוח עליהם אלה שירי ההוביטים: יש שירי לכת, שירי אמבטיה, שירים על טרולים ואוליפנטים, ועוד. שירים אלה הם פשוטים, ישירים ואישיים המעידים כי כותביהם הם אנשים בני חורין: חופשיות הנדודים של שירי הלכת למשל או הגישה למותרות בשיר האמבטיה (נראה מישהו עושה אמבטיה תחת שלטונו של סאורון, ועוד שר!). השירים האלו מבטאים בצורה הטובה ביותר את האווירה של הפלך ומעבירים לקורא את תחושת השליחות שמלווה את פרודו התחושה שיש עבור מה להילחם.

עוד תפקיד חוץ סיפורי של השירה הוא חשיפת האמת. למה הכוונה? חלק מהשירים ביצירה של טולקין חושפים בפני הקוראים ולעתים בפני הדמויות את האמת בנוגע לאלמנט כלשהו בסיפור, אם מדובר בדמות או חפץ. בתחילת ההוביט למשל, מופיע שיר המציג את חשיפת האמת בצורה קומית, אפשר לקרוא לזה "תפיסה על חם": שירם של הגמדים על איך הם עומדים לנפץ את המטבח של בילבו צלחת אחרי צלחת לאחר שהוא מתחנן אליהם "אל תטריחו את עצמכם, אוכל להסתדר לבד!" מה שהגמדים אומרים לבילבו בעצם זה: "אנחנו יודעים שאתה לא באמת כזה מארח טוב שלא רוצה להטריד את אורחיו, אתה פשוט לא סומך עלינו שלא נשבור לך את הסרוויס."

השיר פעמים רבות נמצא מעיד משהו על הדמות, מדברים אלמנטריים כמו האישיות:

"בחור עליז נפש הוא טום בומבדיל"

ועד לתפקידה של הדמות בעלילה, למשל מלך גונדור:

"וההלך ישוב וימלוך."

ועוד בהקשר לחשיפת זהותה של דמות, שירו של פרודו בפונדק הסוסון המרקד מלהיב אותו וגרם לתאונה בה ענד את הטבעת. התוצאה: חשיפת זהותו לעיניים לא כל כך ידידותיות בברי: ביל פרני, רפאי הטבעת וכיוצא באלה.

אז עד כה דיברנו על השירה כחלק מהמיתולוגיה, כשילוב של ספרות ובלשנות, יוצרת אווירה וחושפת את האמת, ואלה לדעתי תפקידיה החוץ סיפוריים העיקריים של השירים ביצירה והם גם מספקים הסבר כלשהו לשאלה מדוע יש כל כך הרבה מהם.

עכשיו נשאלת השאלה מה השירים עושים בתוך הסיפור? כיצד הם מתפקדים כמוטיב חוזר בסילמריליון, ההוביט, ושר הטבעות? כדי לענות על שאלה זו היה עליי קודם כל לפשט את עלילת הספרים באופן מוחלט ולשאול את עצמי במה בסופו של דבר, הספרים האלה עוסקים?

שר הטבעות הוא סיפור של מאבק בין כוחות הטוב וכוחות הרוע. המאבק מתרחש בכל רחבי הארץ התיכונה, מגונדור ועד הפלך. כשבחנתי את תפקיד השירה אצל טולקין גיליתי זירת קרב נוספת בה מתרחש המאבק בין הטוב והרע:

השפה והמילים של טולקין הם זירת קרב, ויש לכך דוגמאות רבות בספר. הדוגמה הבולטת ביותר היא ביטוי הלשון השחורה בריוונדל בפרק מועצת אלרונד באחוות הטבעת ואני מקריאה: "מדהים היה השינוי שחל בקולו של הקוסם. לפתע נעשה מפיל אימה, אדיר כוח, קשה כצור. דומה כי צל העיב על פני השמש במרום, וחושך ירד לרגע על המרפסת." המילים שחרוטות על הטבעת חזקות כמו האויב עצמו והן חלק ממה שמעניק לה את כוחה. החריטה על הטבעת, דרך אגב, גם היא שירה ועל כך אדבר עוד מעט.

שני הצדדים עושים שימוש בשפה – לשניהם יש שירים. השירה אצל טולקין היא אוניברסלית וקיימת בכל התרבויות: לאנטים, להוביטים ולטום בומבדיל יש שירים וגם לגובלינים, לצלמי הרפאים ואפילו לסאורון(!!!)

התפקיד השירה הוא להדגיש את המאבק בין טוב ורע בעולמו של טולקין והשירה הופכת לחלק בלתי נפרד ממאבק זה. בהתאם לכך, השירים מקבלים אופי מאוד קרבי.

מה זאת אומרת אופי קרבי? קודם כל הרבה פעמים הדמויות משתמשות בשירים עצמם ככלי נשק רבי עוצמה. חלק מהשירים שהדמויות נלחמות בעזרתן הם שירים בעלי כוח קסם – לחשים והשבעות למשל, או פשוט דרך של דמויות רבות עוצמה לבטא את כוח הקסם שלהן (כמו פינרוד פלגונד וסאורון). חלק אחר של השירים הדמויות ששרות הן נטולות כוחות קסם יוצאי דופן והשירה משמשת אותן כאיזשהו גורם מרתיע, להרחיק מהן סכנה.

אתחיל מקרב השירים הגדול בסילמריליון: בסיפור ברן ולותיין, פינרוד פלגונד ועשרה מאנשיו מצטרפים לברן, נתקלים במארב של משרתי סאורון ונופלים בשבי. ואני מצטטת משירת ליתיאן: "כך נתחולל המאבק בין סאורון ופלגונד, כי פלגונד נאבק בסאורון בשירים רבי עוצמה." (הסילמריליון עמ' 157)

קרב השירים הזה הוא בעצם מאבק נפשי של כוחות ורצונות המתועד בשירה. שירת ליתיאן כאן מתארת את קרב השירים ואת נצחונו של סאורון:

במקום שם קטלו

הנולדור את רוכבי הגלים, אף גזלו

ספינות לבנות ובמעל עלו…"

סאורון דורך על היבלות של הנולדור ומזכיר את טבח השארים – ההתקפה על הטלרי וגזילת ספינותיהם. יש כאן שימוש במבנה השירי כדי ליצור אווירה: קטיעה של שורות. כל שורה לא מסתיימת בסוף משפט, והמשפט ממשיך בשורה הבאה.

"אז גברה העלטה ואופל עטף

את ולינור, ודם רב שטף

את חופי הים, וכו'"

המבנה הקטוע הזה עשוי לסמל את קטיעת חייהם של הטלרי וגם את האחווה שנקטעת בין בני הלילית. של אליטרציה, כלומר חזרה של האות פ' כמעט בכל שורה, באנגלית גם F וגם S ו- Sh, צלילים שמזכירים את רחש הגלים, זה הופך הזיכרון של טבח השארים הופך לחי ומכאיב יותר.

מילות השיר ועוצמת הקסם שוברים את רוחו של פינרוד פלגונד (הזיופים של סאורון בטח לא מוסיפים לו בריאות) וכפי שנכתב בשירת ליתיאן: "ופינרוד נפל לפני הכס."

באותו סיפור גם לותיין נלחמת בעזרת השירה, כוח רצונה למצוא את ברן גובר על כוחו של סאורון ושירתה ממוטטת את המבצר לעיי חורבות: "ולותיין עמדה על הגשר והכריזה על כוחה, ונמוג הקסם אשר הדביק אבן לאבן."

שירי קסם רבים ניתן למצוא גם בשר הטבעות: השבעות ולחשים למשל נאמרים במשקל וחריזה שיריים אשר הופכים אותם לשיר לכל דבר:

"טבעת למשול בם ולאתרם

טבעת למשוך בם ולקשרם"

השורות הללו הן מעין לחש השבעה שמעניקות לטבעת האחת את כוחה והופכות אותה לנשק קטלני ביותר. השורה הזו אגב היא בעלת משקל וחריזה שיריים גם בשפת המקור. ולא, אני לא מדברת על שפת המקור באנגלית אלא על המקור האמיתי – שפת מורדור, שאותה אני לא מוכנה לבטא כאן, (פשוט כדי שלא יישברו לי השיניים.)

בהקשר הזה של שירי קסם אפשר להזכיר גם את הנבואות – אם מסתכלים על הנבואה כסוג של יכולת קסומה לחזות את העתיד, הנבואות נאמרות בשירה: נבואות גאלאדריאל ללגולאס ואראגורן, הנבואה בחלומם של פאראמיר ובורומיר וכדומה.

שירי קסם נוספים מופיעים עם דמותו העליזה והמבדחת של טום בומבדיל. מלבד ההוכחות החותכות לקסם הטמון בשירים שלו: מבצעי ההצלה של ההוביטים, ייתכן שכוח הקסם של שיריו בא ממקור מיתולוגי: יכול להיות שלטום בומבדיל יש "קרוב משפחה" במיתולוגיה הפינית שנקרא וואינמויינן. שמו המסובך של וואינאמויינן, כמו שמו של בומבדיל נקשר בשירי קסם. מאמר בשם "המיתולוגיה הפינית" מאת טל כץ אותו ניתן למצוא באתר האינטרנט "נומנור" מציין את הדמיון בין דמותו של בומבדיל לדמותו של וואינאמויינן: עליצות מנותקת מן המציאות, חוסר היכולת לתארך מתי הגיע לעולם, אי ידיעה ברורה של תפקידו בעולם, השתייכותו ברורה שלו לכוחות הטוב, ומעל לכל – שימוש בשירי קסם רבי עוצמה. אם נחזור לבומבדיל, בשר הטבעות הוא מחלץ את ההוביטים משני מצבים קשים: מול עץ הערבה ובארץ הכוכים והוא עושה זאת בשירה שלמילותיה השפעה קסומה. לעץ הערבה ולצלם הרפאים גם יש שירים משלהם, שירו של עץ הערבה מתואר כך:

"הם הביטו בעלים…המרצדים קלות מול האור ושרים. הם עצמו את עיניהם וכמו דמו לשמוע מילים, מילים מרעיפות צינה, מילים האומרות דבר מה על שינה ועל מים." אחוות הטבעת (עמ' 128)

בומבדיל הבא להרגיע את ההוביטים מוכי הטראומה אומר: "שיר אשיר לו שינסר את שורשיו. אקרא בשירי לרוח והיא תרוצץ את ענפיו." (לבנית) הוא שר את שירו והעץ משחרר את ההוביטים.

בארץ הכוכים פרודו שומע את שירו של צלם הרפאים: "פתאום נשמע קול מזמר. ×”×™×” ×–×” מלמול קר, עולה ויורד… מעט-מעט נתגבש הזמר, ופרודו חש, לחלחלתו, שהוא נהפך ללחש השבעה."

טום בומבדיל הבא לעזרתם עונה לצלם בשיר משלו:

"צא נא צלם קדמוני וכמוש על קרן שמש.

קמול כאד הערפל, גווע כרוח אמש…"

ההשפעה של שירי הקסם או הלחשים, בדיוק כמו בקרב השירים של סאורון ופינרוד, היא במילים עצמן. שוב אנחנו רואים קרב רצונות בין שני הנלחמים, וטום ששר על אור שמש ועל מנוסת הצללים שובר את לחש ההשבעה של צלם הרפאים.

אם כבר הזכרנו את טום, קשה להתעלם משירי ההלל הרבים שהוא מחבר עבור גולדברי. מה שמביא אותי למוטיב חוזר נוסף בשיריו של טולקין: שירי הלל לגבירה המניסים את כוחות האופל. כשהפרש השחור מתקרב אל ההוביטים פרודו חש צורך עז לענוד את הטבעת: "וכבר הייתה ידו מגששת בכיסו אך באותו רגע נשמעו קולות כתערובת של צחוק וזמר." אחוות הטבעת (עמ' 90) בני הלילית המתקרבים שרים על אלברת, הלוא היא ורדה המוכרת מהסילמריליון ושיר ההלל אליה מגרש את הנאזגול ואת השפעתם המסוכנת על פרודו.

סאם בהיתקלות מול שילוב בשני המגדלים ככה ליתר ביטחון, לא קורא בשם גבירה אחת אלא שתיים: גאלאדריאל (תוך הנפת צלוחית האור שקיבל פרודו ממנה) ואלברת, שאת השיר עליה הוא שמע פעם בריוונדל ומצליח לדלות אותו ברגע האחרון מנבכי זכרונו.

הפרדנו קודם את שירי הקסם משירים שמשמשים פשוט כגורם מרתיע, וזהו בדיוק ההבדל – אני בספק אם לסאם יש כוחות קסם כלשהם, אבל גם כאן השירה מתפקדת ככלי נשק כיוון שסאם בכל זאת הודף בעזרתה אויבים. במקרים כגון ×–×” השירה הופכת לנשק פסיכולוגי: כוחות האופל בדרך כלל נבהלים כשמזכירים להם שמות של גבירות יפות ורבות עוצמה (טוב, תראו מה גבירה יפה עשתה לשר הנאזגול!). אבל לא רק שירים על גבירות מניסים את כוחות האופל. לפעמים כוחות הטוב משתמשים בשירים שאני אוהבת לקרוא להם שירי: "ווי ווי ווי, מה אנחנו נעשה לכם עכשיו!" הטכניקה הזאת פועלת יפה מאוד עבור הרוהירים בקרב בשדות הפלנור. תארו לכם צבא של 6,000 אנשים, כולם ביחד מתפרצים לתוך שדה הקרב – ומתחילים לשיר:

"עורו, עורו פרשים של תיאודן

מפעלות זדון השיבו, אש וטבח!

חרב תימוג, מגן ינותץ,

יום אחרית, אודם יום, ולא הנצה השמש!

עתה צאו, עתה צלחו, קדימה לגונדור!"

וזוהי השפעת השיר על כוחות האופל: "חילות מורדור הילילו ופלצות אחזה בהם, והם ברחו ונפלו והיו למדרס תחת פרסות הזעם. ואז פצח כל חילה של רוהן בשיר, בעיצומו של ההרג שרו…" שובו של המלך (עמ' 98)

אם עד אז הגונדורים לא היו בטוחים – רוהן כן באים, לא באים, עכשיו הם יודעים.

אז ראינו שלמילים, גם של שירי קסם וגם של שירים נטולי קסם יש השפעה שמנטרלת את היריב כמו כלי נשק שהגיבורים או האויבים יכולים להשתמש בו בעת מצוקה.

 

ואם כבר מדברים על גיבורים ששרים בעת מצוקה, אני רוצה לציין תפקיד נוסף של השירה כמעין אות מצוקה או קריאה לעזרה, מוטיב שחוזר בכל פעם שכוחות האופל לוקחים שבוי. אם נחזור מעט אחורה לטום בומבדיל, ההוביטים הכלואים בארץ הכוכים למשל שרים שיר שטום לימד אותם ומזעיקים את עזרתו.

אבל עוד הרבה לפני כן, בסילמריליון אנחנו רואים איך בעזרת השירה ניתן לאתר שבויים: מייד'רוס בן פאנור נופל בשבי אחרי שמורגות' טומן לו מארב. פינגון, בנו של פינגולפין – להזכירכם יש טינה בין השבטים בגלל מעשיו של פאנור, מחליט ללכת לחפש את מייד'רוס ולשים קץ למחלוקת. אבל לך תמצא מישהו בשממת תנגורודרים. פינגון מחפש, מחפש, מחפש, איזה מייד'רוס ואיזה נעליים. פינגון כמעט מתייאש, מוציא את הנבל כהתגרות באורקים ושר משירי ואלינור ומכאן אני מצטטת:

"כך מצא פינגון את אשר חיפש. כי גבוה מעליו שמע את צליל שירו, רחוק ורפה, וקול עונה קרא לו. מייד'רוס היה זה, השר בייסוריו." הסילמריליון (עמ' 103)

נשמע מוכר? בשובו של המלך –"צריח קירית אונגול", סאם מחפש את פרודו השבוי אצל האורקים לא מוצא אותו: "ואז להפתעת עצמו, משהגיע מסעו הארוך ורב היגע אל קצו העקר, בהמיית לב שלא ידע מה פשרה נתן סאם קולו בשיר חרישי." שובו של המלך (עמ' 170) פרודו אומר לו לאחר מכן: "שמעתי קול שר למטה וניסיתי להשיב." פרודו אכן שר לו בחזרה, ממש כמו פינגון ומייד'רוס.

הדמיון בין שני הקטעים מעיד, לפי דעתי על גודל השעה: שחרורו של מייד'רוס בא לסיים את הסכסוך של בני פילגולפין עם בני פאנור, ושחרורו של פרודו מפיח את התקווה ששליחותו לא נכשלה עדיין ובשני הקטעים הגורליים האלה שירתם של הגיבורים היא שנחלצת לעזרתם.

גם לותיין אגב, מחפשת את ברן בשבי סאורון בטול אין גאורהות ושרה: "בשעה ההיא באה לותיין ובעומדה על הגשר… שרה שיר אשר כל חומת אבן לא תעצרנו וברן שמע… וזימר בתשובה…" הסילמריליון (עמ' 161)

(בלג קותליון, אגב, שכח לשיר לטורין טורמבר – תראו איפה הוא מצא את עצמו בסוף!)

אז חוץ מלהיות כלי נשק בפני עצמו, השירה גם מאתרת שבויים. הדמויות אמנם לא מכוונות לכך, הן לא רות כדי למצוא את יקיריהן, אבל המוטיב שחוזר פעמיים מעניק לשירה תפקיד מודיעיני לכל דבר ולא פחות תורם למאמץ המלחמתי של כוחות הטוב נגד כוחות הרע.

אז אמרנו שהשירה היא כלי נשק, ואמצעי תקשורת לאיתור שבויים. מה חסר עכשיו כדי שמוטיב השירה יקבל הקשר צבאי לחלוטין? כמובן, מורשת קרב – שיעורי היסטוריה מלחמתיים! איזה ×›×™×£.

השירים ביצירותיו של טולקין משמרים זיכרון קולקטיבי ממש כמו האפוסים בעולם שלנו ששימרו את המיתוסים. גם כאן שימור השיכרון הקולקטיבי לא פועל תמיד לטובת כוחותינו – סאורון הרי מתייחס לטבח השארים כדי לשבור את רוחו של פינרוד פלגונד ולא ממש מתאמץ לחסוך ממנו (ומאתנו) תיאורים גרפיים.

השירה אצל טולקין עוסקת הרבה באירועים היסטוריים: מלחמות, קרבות וגיבורים עטורי תהילה.

קינות לצערנו יש למכביר. הן מנציחות את זכרם של הנופלים בקרב, את הגבורה ואומץ ליבם ולפעמים נסיבות מותם. לאחר מותו של גנדלף מעוניין פרודו לחבר קינה, או במילותיו של טולקין: "לצקת משהו מצערו במילים מהוססות." לגולאס ואראגורן שרים שלוש קינות יפהפיות על בורומיר, יש קינה על גיל גלד, ומשוררי רוהן המאוחרים חיברו קינה מאוד מרגשת על הנופלים בשדות הפלנור. מה שבולט בקינות האלה הוא הדגש על כך שהנופלים לא יזכו לשוב עוד אל ארצם ולראות את ביתם – מה שממחיש, כך אני את גודל הטרגדיה ואת הכאב על מותם של הלוחמים. גם את הפרידה מלוריין, דרך אגב, ניתן לראות כסוג של קינה וכבר אמרנו שהמילים ממחישות פרידה וסופיות.

במלחמה יש גם ניצחונות. למזלנו הם של הצד שלנו, לכן יש גם שירי ניצחון: שיר ההלל לפרודו וסאם, או שירו של הנשר המבשר על הניצחון בחוצות מינאס טירית.

כשמדברים על ההקשר ההיסטורי של השירה אני רוצה להתעכב רגע על ארץ רוהן ועל השירה שלה. מה שמייחד את רוהן זה שכמעט ואין שם ספרים. מעטים מבני ארץ זו יודעים קרוא וכתוב ומרבית ההיסטוריה שלהם לא כתובה או מתועדת והתרבות היא מילולית בעיקרה, ההיסטוריה נמסרת בשירה – והשירים משמרים את הזיכרון הקולקטיבי של רוהן. ובאמת אנחנו רואים את החשיבות שמייחסים הורהירים לשירה: איאווין הלכה להתאבד בקרב רק בשביל שיכתבו עליה שירים (כאלה שמשבחים את היכולות שלה כלוחמת ולא את ברק הזהב של השיער שלה), איאומר סופד לתיאודן בשיר בערך שנייה וחצי אחרי שהוא מת, עוד לא קברו אותו וכבר כתבו עליו שיר.

השירה ברוהן, על אף שהיא עוסקת בעבר ובהיסטוריה מקבלת לעתים הקשרים פוליטיים עכשוויים,

"היכן הם הסוס ורוכבהו? אי הקרן תריע לקרב?" שני המגדלים (עמ' 106)

והזיכרון הקולקטיבי של ימי תהילה והזוהר אמור לעורר את המלך ואת העם לפעולה:

בסופו של דבר, השירים בשר הטבעות ובפרט השירים בארץ רוהן הם מעין מצבות זיכרון שנועדו לחרוט את האירועים בזיכרון לנצח.

 

כדי לזכור אותם לנצח חשוב שגם בני הדורות הבאים, כאלה שנולדו זמן רב לאחר האירועים יידעו מה היה שם. מה שמביא אותי לתפקידה הבא של השירה כמשמרת ידע, מה שנקרא שירי מסורה. בהקשר המלחמתי והצבאי של השירה ניתן לומר שידע זה כוח. למשל, בלי השיר שתרגם בילבו לא הייתה לסאם, הוביט בן איכרים מהפלך לדעת מיהו גיל גלד, והשיר על גיד גלד נתן לסאם שמץ קלוש של מושג איזו מן ארץ היא מורדור, הוא קולט שסאורון לא בדיוק מחכה שם לקבל את פניהם עם תה ועוגה.

לא רק ידע היסטורי נשמר בשירים עבור הדורות הבאים. גם ידע זאולוגי, לדוגמה. אם נחזור שוב לסאם, הוא הכיר את האוליפנט בגלל שיר הילדים מהפלך. שיר מסורה זאולוגי נכתב גם עבור צאצאיהם של האנטים (לא נשארו להם כאלה, אבל זה פרט שולי):

"למד-נא את שושלת היצורים החיים

תחילה באים ארבעת עמי בני החורין…" שני הצריחים (עמ' 63)

משעמם פחד – אבל חינוכי וחשוב. גם בגונדור ידע משתמר בשירה, הפעם ידע בוטני שקשור למלחמה באופל. אני מדברת על שיר האתלאס בשובו של המלך:

"בנשוב הרוח השחורה

יפשוט צלו של מוות

והאורות יכבו

יובא אז עשב אתלאס

מיד המלך הוא יוגש

והגוועים יחיו."

במלחמה מול כוחות האופל חשוב גם לדעת איך לטפל בנפגעים, והשיר הזה, כמו איזה קורס עזרה ראשונה, נותן הוראות מה לעשות במקרים כמו של איאווין ומרי שנפגעו אחרי מגע ישיר עם שר הנאזגול.

אז אמרנו שהשירה היא חלק מהמלחמה של כוחות הטוב בכוחות הרוע, היא מתפקדת כלי נשק, אמצעי תקשורת, מספד, זיכרון וחינוך. עכשיו אני מעוניינת להדגים זאת על ידי ניתוח של שני שירים מתוך שר הטבעות ולראות, מה שנקרא: "איך זה עובד". כמובן שכשאני אומרת ניתוח אני מתכוונת לפרשנות שלי של השיר, ובספרות כידוע אין תשובה אחת שהיא נכונה – שום פרט בניתוח השיר הוא לא חד משמעי: "זה כך ולא אחרת". כל אחד מכם יכול להסכים או לא להסכים עם הפרשנות זו או להביא פרשנות אחרת, זה היופי בספרות בכלל ובשירה בפרט.

בגלל שמדובר רק בשני שירים מתוך חמישים ושישה בחרתי שירים שיהיו יחסית מייצגים ולכן השיר הראשון הוא שיר הטבעת:

שלוש טבעות למלכי בני לילית במרומם,

שבע לנסיכי גמדים בטירות אבן צל.

תשע לבני התמותה ילידי האדם,

אחת לשר אופל על כיסאו האפל.

בממלכת מורדור, בה הצל לא נרדם.

טבעת למשול בם ולאתרם

טבעת למשוך בם ולקשרם

אל ממלכת מורדור, בה הצל לא נרדם.

אז מה תפקידי השיר הזה בתוך ומחוץ לסיפור?

אז התפקיד החוץ סיפורי של השיר הוא בעצם לחשוף בפני הקורא את האמת על הטבעת שהוריש בילבו לפרודו, את קיומן של טבעות הכוח האחרות ואת כוחה של הטבעת האחת לשלוט בכל אחת מהן. השיר מפרש לנו הקוראים את שתי השורות החרוטות על הטבעת:

"טבעת למשול בם ולאתרם

טבעת למשוך בם ולקשרם"

הוא עונה על שאלות שמתעוררות בקורא כמו: למשול במי? במה? יתירה מזאת, השיר מיידע אותנו מול מה פרודו מתמודד, מה שמביא אותי לעוד תפקיד חוץ סיפורי שממלא שיר הטבעת: יצירת אווירה.

השיר מספר את סיפור טבעות העוצמה, הוא מדבר על כוחה של הטבעת האחת ואנו מבינים שהאוחז בה בעצם אוחז בידיו את גורל הארץ התיכונה כולה. אופי השיר כולו, על מילותיו ומבנהו מצליח להמחיש לנו את הגורליות הזאת, את העוצמה של הטבעת והלחש שחרוט עליה.

מבחינה פנים סיפורית זהו שיר מסורה שמשמר את הסיפור של הטבעות ובעיקר את האזהרה שיש טבעת שליטה שיכולה להעלות שוב את שר האופל לשלטון ולהביא להרס הארץ התיכונה.

הסיטואציה השירית – כלומר התמונה שהשיר מציג בפני הקורא והמבנה של השיר מסייעים לו למלא את תפקידיו החוץ סיפוריים כחושף אמת ויוצר אווירה כמו גם את תפקידו הפנים סיפורי כשיר מסורה: והשיר הזה בעצם, איך לומר בעדינות – מפיל אימה הן על הקוראים והן על פרודו.

הסיטואציה המתוארת בשיר מותירה תחושה של פחד ובהילות. כדי לראות כיצד זה מתבטא ניכנס כאן לתוך השיר ונבחן את מילותיו ומשמעותן.

בתוך הסיטואציה ממוקמים בני הלילית, הגמדים ובני האדם במיקום מאוד נוח – עבור סאורון. בני הלילית – במרומם. מרחפים להם, מנותקים. גם באנגלית מודגש הנתק של בני הלילית: under the sky זו הגדרה כללית למדי עבור מקום כלשהו, לא נותנים לנו אף כתובת שאפשר לשגר אליה בקשת עזרה. הגמדים? "בטירות אבן צל", אפשר להבין את זה כמבוצרים היטב, או לחלופין – קבורים, בגלל שילוב המילים הקודר "אבן" ו-"צל". המילים Halls of stone יכולות לעורר גם אסוציאציה של קבר.

בני האדם? הם במקום הכי אידיאלי מבחינת סאורון – מתים. אזכור המוות של בני האדם מציין את חולשתם ונחיתותם מול בני הלילית והגמדים. השיר מציג את זמינותם הנמוכה של בני הלילית והגמדים, וכל מי שנשאר לעמוד בפרץ הם בני האדם – החלשים לעומת שאר העמים החופשיים. משמעות נוספת שבני האדם הם היחידים שמוצאים את עצמם חשופים לחלוטין מול האיום של כוחות האופל:. הם לא גרים בהיכלות אבן מבוצרים מטבעם או מעוזים נסתרים כמו ריוונדל ולוריין, לכן הם פשוטו כמשמעו לדברי השיר באנגלית: doomed to die מידי סארומן ברוהן וסאורון בגונדור. מלבד זאת מלכי בני האדם הושפעו בצורה הקשה ביותר מעוצמתה של הטבעת האחת והפכו לרפאי טבעת, מעין מתים מהלכים, וייתכן שגם כך ניתן לפרש את השורה הזו בשיר.

ולעומת זאת, היכן מתואר השר האפל? "על כיסאו." מה שמעורר אסוסיאציה של נוחות, באנגלית בכלל throne –כס מלכות אז זו לא סתם נוחות, נוחות של שליט! אז בעוד בני העמים החופשיים מתוארים באוזלת יד שכזו, המילים יוצרות לנו איזו תמונה בראש של סאורון מתרווח לו על כיסא שחור שמעוצב באופן מזוויע וברקע המנגינה של דארת' וויידר. וואלה, יופי! האופל אף הוא מוזכר כלא נרדם, תרגום מצוין לדעתי המעביר את התחושה הרבה יותר טוב מ the shadows lie: כל מי שהיה בצבא יודע ששינה נחשבת כחולשה, והשורה "הצל לא נרדם" עשויה להעיד כאן על העדר חולשה של הצד האפל. בקיצור – המצב כפי שהוא משתקף בסיטואציה השירית, לא נראה טוב.

ההוביטים לא מוזכרים בשיר, מה שדי מפיל על פרודו את גורלם של העמים החופשיים האחרים, עקב אוזלת ידם שצוינה קודם לכן. זה נותן לנו מושג כלשהו על הרגשת ההכרח של פרודו לנסות להביס את השר האפל לאחר שגבוהים, אהה, כלומר גדולים וחכמים ממנו נכשלו. כל אלה רק מגבירים את אווירת הבהילות שיוצר השיר ומעוררים את השאלה איך לכל הרוחות אמור עכשיו פרודו להתמודד עם גורל העולם שתלוי לו, באופן מילולי, סביב הצוואר?

דיברנו על השירה כחלק מהמלחמה של הטוב והרע בארץ התיכונה, ושיר זה מבהיר לנו שהמלחמה היא על שליטה. מילים כמו: "מלכי בני לילית", "נסיכי גמדים", "שר האופל" ו"למשול בם" יוצרות אלמנט של שליטה בשיר, והטבעת שבמרכז השיר היא "הטבעת השליטה" והיא תכריע מי ישלוט בארץ התיכונה.

אם לא די בכך שפרודו והקוראים כבר סובלים מסיוטים בלילה, המבנה של השיר אף הוא אחראי לחלק מתחושת הבהילות הנמסרת בו. השיר למעשה נבנה סביב השורות שהן לחש השבעה:

"טבעת למשול בם ולאתרם

טבעת למשוך בם ולקשרם"

שימו לב למשהו מעניין – הגורל של הארץ התיכונה סובב סביב הטבעת הקטנה הזו, והשיר כולו נכתב סביב שתי השורות האלה, החרוטות על הטבעת. אפשר לראות שהשיר נבנה סביב השורות האלו בגלל החריגה שלהן מהמקצב של השיר.

המקצב הוא חלק ממה שקובע את האווירה. ישנם סוגים שונים של מקצבים שמשורר יכול להשתמש בהם כרצונו. למקצב יש משמעות בשיר וכך גם לשבירה של המקצב. השיר הזה כתוב במקצב שנקרא אנאפסט. מה זה אומר? שתי הברות בלתי מודגשות ואחת מודגשת. אני אדגים:

"בממלכת מורדור בה הצל לא נרדם."

האנאפסט הוא מקצב שמשויך הרבה פעמים לשירי ילדים, מקצב עליז ומתנגן. על המקצב הזה בחר טולקין להלביש את השיר הרציני והקודר הזה שהוא מאוד משמעותי בספר. אפשר לפרש זאת כמעין השתקפות של היחס של טולקין לפנטזיה. מה שנחשב עד אז כמשהו קליל שייך לילדים קיבל עבורו משמעות רצינית בהרבה.

עם זאת אנו נתקלים בשבירה של המבנה במספר מקומות בשיר. השבירה מתרחשת בשורות שחרוטות על הטבעת ובארבע השורות הראשונות, כשמזכירים את מספר הטבעות האחרות: שלוש, שבע ותשע.

מה אפשר להסיק מזה? פירוש אפשרי לדעתי הוא חריגה מהנורמה, שיבוש הסדר הטבעי של הדברים על ידי כוחות מאגיים. כוחות אלה שייכים לא רק למילים החרוטות על הטבעת אלא גם למספרים: לא במקרה כל המספרים המופעים בשיר הם מספרים טיפולוגיים, כלומר בעלי משמעות מיסטית. זה מעוגן בשורשי המסורת שעליהם התבסס טולקין, כמו בשירה האפית. החריגה הזאת מהסדר הטבעי של הדברים מגבירה את התחושה שמשהו השתבש.

אלמנט מבני נוסף בשיר הוא אליטרציה – חזרה על הברות שיש להן משמעות:

"שלוש טבעות למלכי בני לילית…

שבע לנסיכי גמדים בטירות אבן צל…"

"אחת לשר אופל על כיסאו האפל…"

אז נכון שהאליטרציה בעברית היא קצת בעייתית ותמיד עדיף לפנות למקור, זוהי לדעתי אחת מאבני הבוחן של התרגום. כאן נעשתה עבודה לא רעה בכלל, כיוון שיש חזרה של האותS גם באנגלית:

Three rings for the Elven kings under the sky.

אז על פי המתואר בשיר הזה, תחושת הבהילות והפחד, ניתן לפרש את האותיות החוזרות בשיר הזה: ש', ס' ו-צ', כמשהו מפחיד שמעיד על סכנה. משהו שזוחל ומלחשש, (גולום, לדוגמה) או אש שהיא גם עשויה להיות מסוכנת בפני עצמה וגם סמל של האש בה חושלה הטבעת ובה צריך להשמיד אותה.

אז אמרנו שתיאור הסיטואציה והמבנה השירי מגבירים את תחושת האימה עם גילוי כוחה האמיתי של הטבעת, מה שמסייע לשיר לבצע את תפקידו החוץ והפנים סיפורי.

בנימה אופטימית זו אני רוצה לעבור לשיר הבא שעושה את ההיפך הגמור, ובמקום להפחיד בא לעורר תקווה:

"לא כל הזהב יש לו זוהר,

לא כל תועה דרך יאבד.

גם בא בימים יש לו תואר,

ושורש עמוק לא יושמד.

מן הרמץ תצא אש ותרב.

מאופל האור יהלוך,

גם להב נתוץ יהיה חרב

וההלך ישוב וימלוך."

כמו השיר הקודם, גם זה שיר מסורה מבחינה פנים סיפורית ושיר שחושף את האמת על דמותו של אראגורן מבחינה חוץ סיפורית.

בניגוד מוחלט לשיר הטבעת התחושה שהוא יוצר היא של תקווה, כמו מעין נבואת נחמה. במשפט אחד ×–×”: "חבר'×” תרגיעו." אחד האלמנטים שמעוררים תקווה הוא שהשיר ×”×–×” קורא להעיף מבט נוסף על הדברים, לא לקבל את התבוסה כמובנת מאליה רק בגלל שזה נראה כאילו האויב חזק יותר. שורתו הראשונה של השיר היא שינוי קל של הפתגם: "לא כל הנוצץ זהב", פתגם האומר שעלינו להתבונן לעומק בדברים ולבחון אותם היטב לפני שאנחנו שופטים אותם. הפתגם מקבל פה הקשר חיובי: ×–×” לא נוצץ – אבל ×–×” יכול להיות זהב! קחו למשל את פגישתם של אראגורן וההוביטים: למרות חזותו הקשוחה והמאיימת אראגורן התגלה כידיד.

מה שבעצם השיר הזה עושה זו העצמה, הוא מעורר בקורא תחושה שהמצב אינו בהכרח חסר תקווה. אדם משוטט? לא בטוח שהוא הלך לאיבוד! נשאר רק רמץ? זה לא אומר שאי אפשר ללבות שוב את האש. אדם הוא זקן ועייף? זה לא אומר שהוא איבד מתוארו, וכן הלאה.

 

בתור אחד משירי המסורה, השיר על אראגורן עוסק בלהחזיר עטרה ליושנה: ליצור אש מן הגחלת, לחשל את החרב השבורה, ולבסוף להעלות את ההלך, אראגורן יורש איסילדור למלוך על גונדור כבימים עברו. המילים: "ושורש עמוק לא יושמד." אומרת שיש לצד הטוב סיכוי לנצח אם יזכרו את המסורת שלהם וישימו את מבטחם בה, וכאן אני רוצה להתעכב לרגע על המשמעות הסמלית של המילה "שורש" שהיא חזקה מאוד בשיר שהוא שיר מסורה. השורשים כאן יכולים לסמל את המסורת, שאם היא נטועה עמוק והדברים זכורים ועוברים מדור לדור, יש לבני האדם סיכוי לשרוד. אבל השורש והעץ הוא לא רק מטאפורה למסורת, כיוון שהעץ הוא אחד מסמליה המסורתיים הבולטים של גונדור: "שבעה כוכבים, שבע אבנים ועץ אחד לבן." העץ הלבן הוא כזכור – צאצאו הרחוק של העץ הכסוף הזכור לטוב מהסילמריליון אחד משני העצים שהאירו את הארץ בסמוך לבריאתה בימים קדומים. וכך ה"שורש" מקבל כפל משמעות – שורשי העץ ושורשי המסורת.

המבנה השירי גם הוא מסייע למשמעות וליצירת האווירה. המקצב הוא שוב אנאפסט – שתי הברות בלתי מודגשות ואחת מודגשת, וכאן תכליתו שונה מאשר בשיר הקודם. המקצב הקליל הוא חלק מן אווירה של התקווה המתחדשת, וניתן גם לפרש אותו כמקצב הליכה ולראות בקלילותו את קלות הרגליים של אראגורן, מי שזוכר איאומר כינה אותו "מכונף הרגל".

קצת משחקים נחמדים שניתן לעשות עם האליטרציה בשיר הזה, ההברות החוזרות בשיר הזה מתחלקות לשני חלקים. יש חזרה על האותיות ז', ש' ו-צ', באנגלית על האות s:

"לא כל הזהב יש לו זוהר"

או "ושורש עמוק לא יושמד"

שניתן לפרש כמו קודם כלהבות אש, אבל בניגוד לאש שמסמלת סכנה בשיר הקודם, כאן ישנה חזרה גם על אותיות כמו כ', ק, ד' ו-ת':

"תצא אש ותרב"

"להב נתוץ יהיה חרב"

והאותיות החזקות האלה יכולות להתפרש למשל כקולות של נפחייה – ושל חישול החרב, ולכן האש, במקום להיות קשורה למלחמה או לסכנה, ניתן לקשר אותה כאן עם החישול של החרב. חישול היא פעולה מאוד סימבולית: בהתחלה אולי מקבלים מכות אבל יוצאים מזה חזקים יותר, וזה מחזיר אותי למשמעות שייחסתי קודם לכן לשיר האומר לקורא שיש דרך אחרת להסתכל על הדברים והמצב אינו ×›×” חסר תקווה כפי שהוא נראה.

לסיכום, דיברנו על כך שהשירה לוקחת חלק במלחמה הכוללת, האפוקליפטית, של הטוב מול הרע. עמדנו על התפקידים העיקריים של השירה ביצירה של טולקין, והראינו כיצד התפקידים האלה מתבטאים בשניים מן השירים – ואפשר מנקודת המבט הזו לנתח כל שיר מתוך הספר (אני ממליצה בחום לנסות).

אז תפקידה הפנים סיפורי של השירה בשילוב עם הנסיבות החוץ סיפוריות עשויים לתת לנו איזשהו מושג או רעיון מדוע קיבלה השירה תפקיד כל כך מרכזי בספרים, ואני מקווה שהצלחתי בסופו של דבר להציג מעט מטולקין המשורר שהכרנו עד כה כסופר ובלשן.

אני חושבת שהשירה היא חלק ממה שמחייה את שר הטבעות ואת העולם של טולקין, והופך אותו לאמיתי יותר עבורנו.

 

אודות נבט טחנאי

מאסטרנטית לספרות אנגלית, מוכרת ספרים ומנחת משחקי מבוכים ודרקונים למחייתה, טולקינאית ופמיניסטית בזמנה הפנוי.
שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות