התופת של טולקין

הרצאה שהועברה במיתופיה 2010

ברוכים הבאים… לגיהינום. במהלך לימודי הספרות נתקלתי ביצירה הקלאסית מאת דנטה, התופת מתוך: הקומדיה האלוהית. נבחנתי על אותו דנטה (מבחן מהגיהינום, אגב) ונתקלתי בשאלה מה החשיבות או הערך של הספר עבורך כיום. כתבתי במבחן זה שאני מוצאת קשר בין התופת שמתאר דנטה לבין אלמנטים של רוע או של אימה בספרי פנטזיה של המאה ה-20 שאני מאוד אוהבת. ובזה בדיוק אני רוצה לעסוק היום בהרצאה, לקחת את ספר הפנטזיה האהוב עליי שר הטבעות ולבחון את הקשר בין האלמנטים השונים של האימה והרוע בינו לבין התופת של דנטה. זו תהיה הרצאה ספרותית, לכן מה שאני אציע כאן זו פרשנות בלבד, אפשר בהחלט לא להסכים ואפילו להתווכח. אני אתמקד בדמיון בין התופת לשר הטבעות כי אם אני אדבר גם על הסימריליון אנחנו פשוט נשב פה חמש שעות. התרגומים שאני מצטטת הם מתרגום רות לבנית, עם הקומדיה האלוהית אני נעזרת בתרגום אריה סתיו.

אז קודם כל מי זה דנטה ומהי הקומדיה האלוהית? דנטה אליגיירי נולד ב-1265 בפירנצה, בירת טוסקנה. באותה תקופה שבה חי דנטה העיר תססה בעקבות סכסוכים רבים, על פי אריה סתיו בהקדמה לתרגום התופת. יש סכסוכים פנימיים בין בתי האצולה ובעלי מקצוע, בין בתי האצולה לבין עצמם וסכסוכי שליטה בין הרשות החילונית לכנסייה. אנחנו מדברים על תקופה של נקמות דם, הגליות מהעיר, הוצאות להורג, רציחות מקצועיות, הפרת בריתות – תקופה מאוד לא נעימה לחיות בה בפירנצה. דנטה הוא אמנם בן אצולה אבל משפחתו נעדרת השפעה או מעמד כלכלי גבוה. למרות זאת דנטה עצמו זוכה לחינוך מעולה, מתעניין בספרות ובפילוסופיה. בגיל 9 הוא התאהב מעל לראש בילדה אצילה יפהפייה בשם ביאטריצ'ה, ורוב שירתו מוקדשת לה ולאהבתו אותה. היא מתה כשהוא היה בן 24 ושוב שירתו מוקדשת לה וגעגועיו אליה תופסים בשירה זו מקום ניכר. דנטה מקבל בחינוך גם הכשרה מדעית ומחזיק במשרה ציבורית, מטפס בסולם הפקידות. בין שאר תפקידיו היה להשתתף בהוצאות להורג מה שעשוי להסביר כמה מהתיאורים הפלסטיים הפחות מלבבים בספרו התופת. בזמן שהיה בשליחות ברומא נכבשה העיר על ידי מפלגה יריבה ולדנטה נשלחו עד רומא צו גירוש וקנס כספי. מאחר ולא התייצב למשפט נגזר עליו עונש להישרף אם אי פעם יראה את פניו בפירנצה. דנטה לא שב לעירו למעשה עד יום מותו. והוא בעצם נודד על פני כל איטליה וחי מן מה בערים שונות. את שנותיו האחרונות הוא עושה בוורונה ובוונציה. דנטה נפטר ב-1318 לאחר שהשלים את החלק האחרון של יצירתו שהפכה לאבן דרך בספרות המערבית  – בלשון המעטה.

הקומדיה האלוהית, יצירתו הגדולה והחשובה של דנטה שנכתבה במהלך תקופת גלותו מפירנצה. היא מורכבת מ-3 חלקים: התופת, הוא החלק הראשון בסיפור שמתאר את הירידה של הגיבור לגיהינום והמעבר בו, החלק השני הוא כור המצרף, שמתאר כיצד מיטהרות נשמות באש לפני שהן מורשות לעלות לגן העדן ועדן – המקום בו הצדיקים באים על גמולם. זהו סיפור עלילה מרהיב שכתוב בחרוזי שירה שקולים שנשמעים מאוד מאוד יפה באיטלקית, אני לא חושבת שאף תרגום הצליח אי פעם לתפוס את הניגון המיוחד הזה של השפה:

Nel mezzodelcammin di nostra vita

mi ritrovai per una selva oscura

ché la diritta via era smarrita

וַיְהִי בְּמַחֲצִית הַדֶּרֶךְ שֶׁל חַיֵּינוּ

מָצָאתִי אֶת עַצְמִי בַּאֲפֵלַת הַיַּעַר

יַעַן כִּי מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר סָטִיתִי.

הספרים תורגמו שוב ושוב להמון שפות, וקיימים הרבה מאוד תרגומים שונים באנגלית וגם בעברית. יש אפילו אגודה עולמית שנקראת "אגודת דנטה". אחד מחברי האגודה הזו באוניברסיטת אוקספורד היה ג'.ר.ר. טולקין, הוא עצמו כותב זאת במכתב מס' 294. לנו יש קהילת טולקין, לטולקין הייתה קהילת דנטה… הוא כותב באותו מכתב שהוא וסי.א סלואיס היו מקריאים זה לזה קטעים מתוך דנטה.

הסיפור נפתח כשהדמות הראשית שנקרא "דנטה" מתעורר באמצע יער אפל בלי להבין כיצד הגיע לשם. חיות טרף מתחילות לרדוף אחריו ומכאן הוא נקלע למסע בלתי צפוי (גיבור שנקלע להרפתקה בעל כורחו זו כבר התחלה קלאסית של סיפור פנטזיה) שבמהלכו עליו לרדת לגיהינום שם נענשים החוטאים, לעבור בכור המצרף, היכן שהנשמות מיטהרות מחטאיהן ולבסוף עלות לגן העדן.

כמו בכל אתר תיירות לוהט, גם בגיהינום צריך להיעזר במורה דרך. בתופת מי שמדריך את דנטה הוא משורר רומי בשם וירגיליוס, המספר לדנטה לפני הכניסה לתופת כי ביאטריצ'ה שלחה אותו להנחותו. ויגיליוס הוא משורר אמיתי שכתב בזמן שלטונו של הקיסר אוגוסטוס וידוע בשל יצירתו האפית הגדולה האיניאדה. יצירה זו הייתה ידועה מאוד בימי הביניים בתקופתו של דנטה, ילדים למדו לשנן אותה בעל פה. היום יצירתו של וירגיליוס עדיין חשובה ומשמעותית ונחשבת לאבן דרך בספרות המערבית. דמותו של וירגיליוס מתלווה אל דנטה גם בספר ההמשך של התופת: בכור המצרף שבחלק מהתרגומים נקרא גם טור הטוהר. דנטה רואה כיצד הנשמות מיטהרות מחטאיהן באש (אם אני לא טועה) לפני שהן מורשות להיכנס לגן עדן. וירגיליוס מוביל את דנטה עד הכניסה לגן העדן לשם כבר אסור לוירגיליוס להיכנס – הוא לא עובר סלקציה כי הוא לא הוטבל לנצרות. ביאטריצ'ה היפה היא זו שתדריך את דנטה בגן העדן. היא מייצגת שלמות, גאולה וחסד אלוהי.

בתופת, שעליו אני רוצה להתמקד, החלק הראשון והמוכר ביותר של הקומדיה האלוהית דנטה חוצה יחד עם וירגיליוס את הגיהינום ורואה כיצד נענשים חוטאים מסוגים שונים בעונשים יצירתיים עד כדי סאדיזם. וכדי ממש להכניס אתכם פנימה אני אקריא לכם את השורות המפורסמות ביותר של התופת והן הכתובת על השערים (אתם יכולים לשכוח מ"אמור ידיד והיכנס"):

דַּרְכִּי עוֹבֵר נָתִיב אֶל מִשְׁכְּנוֹת הַסֵּבֶל,

דַּרְכִּי עוֹבֵר נָתִיב אֶל עִנּוּיֵי הַנֶּצַח,

דַּרְכִּי עוֹבֵר נָתִיב אֶל אֲרוּרֵי הַחֶלֶד.

אֶת אֻמָּנוּת מְלַאכְתִּי הֲלֹא כּוֹנֵן הַצֶּדֶק…

בְּטֶרֶם הֱיוֹתִי, לְבַד מִן הָאַלְמָוֶת

דָּבָר לֹא נִתְחוֹלֵל. אֲנִי קַיָּם לָעַד,

הַבָּא בְּשַׁעֲרִי – מִן הַתִּקְוָה חֲדַל נָא!

הגיהינום בנוי מתשעה מעגלים, בכל מעגל נענשים חוטאים שונים על חטאיהם וכל פעם בצורות שונות ומחרידות יותר – ככל שהמעגל עמוק יותר העונש הגופני שבו חמור ונורא יותר: תושבי המעגל הראשון למשל לא מתענים כמו החבר'ה שנתקעו לנצח במעגל התשיעי. חלק המעגלים מחולקים גם למדורים, שבהם ניתן עונש שונה על פשעים שונים שהם באותה חומרה. למשל במעגל השמיני מתענים מגידי עתידות, לוקחי שוחד, צבועים וסכסכנים – כולם אמנם במעגל השמיני אבל כל אחד זוכה לעונש אחר במדור נפרד. ככה, שיהיה מסודר בין כל צרחות המעונים. בדרך כלל העונש הגופני גם תואם פחות או יותר את החטא, למשל האלימים ומחרחרי המלחמה טובעים בנהר של דם רותח – הם שפכו דם בחייהם ועכשיו הם טובעים בו במותם. עונש הולם.

מה הקשר של כל זה לטולקין? חשוב לציין שההשוואה הזו שאני עורכת בין היצירות היא בראש ובראשונה מעין קישור אסוציאטיבי שלי בין היצירות, או התרשמות שלי כטולקינאית שקוראת את דנטה. כמו דנטה, גם טולקין כתב ספר פנטזיה, עלילה דמיונית שניתן למצוא בתוכה, בין השאר נופים מחרידים וזוועות ששוכנות מתחת לאדמה ומעליה – הרבה מהאלמנטים של האימה בארץ התיכונה משותפים או דומים לזוועות הגיהינום בתופת של דנטה. תיאורים של אזורים שלמים בארץ התיכונה מזכירים לא אחת את התופת של דנטה: מכרות מוריה, נתיב המתים, ביצות המתים וגולת הכותרת: ארץ מורדור (בדיחות על חשבון הבית שלי בשדה בוקר נא לשמור לאחר כך, תודה). אני רוצה לקרוא את התופת ואת שר הטבעות זו מול זו כדי לנסות להבין איך מושג השאול משמש את שני הכותבים בצורות שונות ומה זה אומר לגבי הכתיבה שלהם.

פונקציה פסיכולוגית של מסעות אל השאול בספרות העממית

פונקציה אחת אני חושבת של מסעות כאלה של גיבור לתוך ממלכת המתים היא פונקציה פסיכולוגית. עדות לכך עשויה להיות העיסוק הנרחב של הספרות העממית מכל רחבי העולם בתקופות שונות באותו גיבור שיורד לגיהינום – לממלכת המתים או אל מתחת אדמה. זה הרי ממש לא רעיון חדש והנושא בהחלט העסיק את החברה הקדומה. אני פונה בכוונה למיתוסים ולמיתולוגיה כי המיתוסים הם חלק אינטגרלי מיצירותיהם של דנטה ושל טולקין ומהווים עוגן לתיאורי הגיהינום אצל שניהם. הנושא של גיהינום, ממלכת מתים או ממלכה מתחת לאדמה מופיע במיתוסים יווניים כמו הסיפורים על הרקולס ועל אורפיאוס שבהם הגיבורים יורדים אל השאול, באפוס האכדי "עלילות גילגמש" שבו הגיבור גילגמש זוכה לשוחח עם ידידו המת אנכידו על מה שקורה בעולם המתים. גם במיתוס על ביוולף הגיבור יורד מתחת לאדמה ונלחם במפלצות ששוכנות שם, המלך הרותגר מתאר עבור ביוולף את משכנן התת קרקעי של המפלצות התוקפות את היכלו מדי לילה: "מאורתם במי ביצה / שממה מוזנחת ומופקרת… / בה נחשולי הים הפרא צונחים אל מצולות אשר / את מוצאן איש לא ידע" (עמ' 190).

הפרשנות פסיכולוגית של סיפורים כאלה גם היא לא חדשה במחקר הספרות, "על החלום" שסיפורים, כמו חלומות מייצגים את הלכי הנפש שלנו. גם חוקר הפולקלור ג'וזף קמפבל מתייחס לפונקציה הפסיכולוגית בספרו הגיבור בעל אלף הפרצופים, בו הוא מתאר את תבנית דמותו של הגיבור המיתי. הוא טוען שהכניסה של הגיבור אל מעין עולם מאיים ולא מוכר, מה שהוא מכנה "בטן הלווייתן" על שם הסיפור של יונה המקראי, מסמלת התגברות על הפחדים, החולשות והקשיים של כל אדם וההתמודדות שלו עמם. קמפבל ממשיך וטוען שאותם מעמקים שהגיבור יורד אליהם בסיפור הם למעשה מעמקי נפשו שלו, המסע של הגיבור אל השאול הוא מסע פנימי וגם חיצוני: כדי להילחם בכוחות האפלים הפועלים בעולם הגיבורים חייבים קודם כל להתמודד מול עצמם, הפחדים שלהם, החולשות שלהם והכוחות האפלים שפועלים בתוכם. הסיפור בעצם מדריך את שומעיו להתמודד מול חולשות וקשיים שלהם. והתפקיד הפסיכולוגי של הסיפורים האלה עבור החברה המספרת אותם הוא להביא את השומע למצב בו הוא מאמין כי הוא מסוגל להתמודד עם פחדיו וחולשותיו כי בעצם כל אחד מאיתנו נאלץ לעתים להתמודד מול עצמו כמו הגיבור במיתוסים (כל מי שחווה תקופת בחינות בעידן הפייסבוק מכיר את ההתמודדות האפית הזו).

המוטיב המשמעותי והטעון פסיכולוגית הזה של ירידה לשאול במיתולוגיה העולמית משחק תפקיד נכבד ביצירות של דנטה וטולקין. שני הכותבים, לפי איך שאני רואה את הדברים עושים בדיוק את זה – הם הופכים פחדים אנושיים והתמודדויות אישיות מול הרוע מחוץ לאדם ובתוכו ליצירה אפית ומיתית, הם יוצקים את הפחדים והאימה לצורה מסוימת ואצל שניהם הגיהינום מהווה איזו ירידה לצורך עלייה:

בשתי היצירות המסע מתחיל בגיבור שנשלף באמצע חייו הרגילים והנורמאליים וכשאני אומרת באמצע אני מתכוונת בדיוק באמצע: פרודו יוצא כשהוא בן חמישים והגיל הממוצע להוביטים הוא מאה. דנטה פותח את ספרו במילים: " וַיְהִי בְּמַחֲצִית הַדֶּרֶךְ שֶׁל חַיֵּינוּ" הוא כתב את הקומדיה האלוהית כשהיה בן 35, והגיל שאליו הגיעו רוב האנשים ששרדו את שלב הילדות בימי הביניים (לא פשוט בכלל) היה גיל 70.

אז הגיבור נשלף מאמצע חייו למסע חסר תקווה על השער של התופת כתוב: הַבָּא בְּשַׁעֲרִי – מִן הַתִּקְוָה חֲדַל נָא! אצל דנטה, ואצל טולקין מורדור מתוארת כ: "ארץ צלמוות שהימים משתכחים בה והבאים בשעריה סופם להישכח." (שובו של המלך עמ' 153) בשני המקרים המסע חסר התקווה הזה בגיהינום מסתיים בגן עדן, ואני בהחלט חושבת שניתן להקביל את ואלינור של טולקין לעדן של דנטה. דנטה העובר בגיהינום לא באמת צריך לחדול מן התקווה כי מה שהוא עושה בעצם זה ירידה לצורך עלייה, הנה תיאור מעניין של החלק האחרון של התופת תחתית הגיהינום מכאן אין לאן לרדת יותר:

הֵרַמְתִּי אֶת עֵינַי, לִבִּי סָמוּךְ, בָּטוּחַ,

כִּי אֶת פְּנֵי לוּצִיפֶר אֶרְאֶה שׁוּב כְּמִקֹּדֶם,

אַךְ תַּחַת זֹאת רָאִיתִי אֶת שְׁתֵּי רַגְלָיו לְמַעְלָה.

וְאִם אוֹבֵד עֵצוֹת וְגַם נָבוֹךְ הָיִיתִי,

יִשְׁפֹּט נָא עַם הָאָרֶץ שֶׁבִּינָתוֹ קָצְרָה

מִלְּהָבִין הֵיכָן עָבַרְתִּי זֶה הָרֶגַע. (קנטו 34 שורות 88-93)

מה שקורה כאן זה מאוד מעניין. וירגיליוס ודנטה מתחילים לרדת על גופו של לוציפר הענקי, המפלצתי (אחד התיאורים היותר פלסטיים, מזעזעים ודוחים שקראתי בחיים שלי, בשמחה רבה אני חוסכת אותו מכם) הוא יורד עוד ועוד למטה. פעם אחת הוא מסתכל למעלה ומצפה לראות כרגיל את שלושת הראשים של לוציפר – אבל פתאום הוא רואה את הרגליים של לוציפר ומבין שבעצם הם עולים מהשאול ולא יורדים. הוא מתבלבל לגמרי ומאבד חוש כיוון. זה בסדר, גם אנחנו.  אבל בסופו של דבר הוא מבין שהוא עולה מן השאול ובעצם התופת שהתחילה ביער חשוך מסתיימת בהתבוננות באור הכוכבים.

אצל טולקין הגיבורים עוברים את אותו סוג של מעבר בחושך ופחד דרך גבעת הרוחות, ביצות המתים, המערה של שילוב, ומורדור שבה מאבדים כל תקווה והמסע מסתיים במעין עליה בחזרה כשסאם ופרודו עפים עם העיטים, ומסתיים ממש כמו אצל דנטה באור הכוכבים,פרודו מתאר שם את ארוון אונדומיאל, שפירוש שמה הוא "כוכב הערב": "ופרודו בראותו אותה בשעת בין השמשות, כוכב זוהר במצחה וניחוח אופף את כולה נתפעם ליבו מפליאה והיא אמר אל גנדלף: … מעתה נאהב לא רק את היום, גם הלילה יתהדר ויתברך וכל הפחדים ניטלו ממנו." (שובו של המלך עמ' 224).

זה מחזיר אותי לטענה של קמפבל שהגיהינום מאלץ את הגיבורים להתמודד מול עצמם. בהקשר של דנטה וטולקין מצאתי ארץ האימה והרוע, הגיהינום, אכן מאלץ את הגיבורים להתמודד מול עצמם ומול חולשותיהם ופחדיהם והמסע של פרודו וגם של דנטה הוא גם פנימי וגם חיצוני. למשל ההתמודדות של דנטה מול חולשותיו שלו נראית לעין כשהוא מזיל דמעות בזמן המעבר במעגל השני וטוען ש: "גֹּדֶשׁ יִסּוּרָיו מְעוֹרֵר קִינָה וּבֶכִי ." (קנטו 5 שורה 3). זוכרים שהמעגלים מסודרים לפי חומרת החטא והעונש? אז מה יש לבכות במעגל השני? לעומת המעגלים האחרים זה פיקניק, תאמינו לי. אז שימו לב מה קורה שם:

סוּפַת הַגֵּיהִנֹּם שֶׁלֹּא תַּרְפֶּה לְרֶגַע,

אֶת הַנְּשָׁמוֹת סוֹחֶפֶת, פְּרָאִית, בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ

הוֹלֶמֶת וּפוֹרַעַת, וְאֵין מָנוֹס מִסֵּבֶל.

 סופה ענקית מעיפה את כולם לכל הרוחות, חשוב לציין: בעירום מלא. זה העינוי. יש יותר גרוע בתופת. ומי נענש שם במעגל השני? אנשים כמו קלאופטרה, הלנה היפה, אכילס, פאריס ועוד כהנה והנה דמויות שחטאו בחטא תאוות הבשרים והתשוקה, ושלחו ידיים למקומות שבהם הן לא אמורות להיות. הסופה היא עונש שתואם את החטא: החבר'ה האלה נסחפו בלהט התשוקה ועכשיו הם נסחפים ברוח. וכאן במעגל השני של התופת דנטה ממש מרגיש את הכאב שלהם ומזדהה איתם: מֵרַחֲמִים וְצַעַר, אָבְדָה הַכָּרָתִי כְּמוֹ לוּ בָּאַנִי מָוֶת." מאבד את ההכרה מרוב אמפטיה. רק כדי לסבר את האוזן: במעגל השמיני שבו נענשים הבוגדים בתוך ים של קרח דנטה דורך למישהו על הראש בלי לגלות שום אמפטיה ואפילו בלי להתנצל. אז למה אני חושבת שזה ביטוי להתמודדות של דנטה מול החולשה שלו כדמות וככותב? כי דנטה היה משורר חצרני שכתב על פי הקונבנציות של תקופתו לגבירה יפה, נחשקת ובלתי מושגת. התשוקה שלו אל ביאטריצ'ה והרצון להתאחד עמה, נראים לי כקוראת מודרנית כמשהו הרבה יותר פיסי משדנטה היה רוצה לחשוב. זו תשוקה שאינה ערטילאית ורוחנית בלבד, ולכן חוטאי המעגל השני שנענשים מול העיניים של דנטה מכריחים אותו להסתכל לתוך עצמו ולהתמודד עם התשוקה שלו, עם החולשה שלו. יש מי שיגיד שאני מרחיקה לכת  בפרשנות הזו אבל אני מרשה לעצמי להסתכל על זה ככה כי באמת קשה למצוא הסבר לזה שבמעגלים אחרים של התופת דנטה לא הגיב כך כמו שהוא מגיב לסבלם של חוטאי התשוקה במעגל השני (מי שישמע מה קורה שם…)

אצל טולקין, ההתמודדות האפית, המיתית של אדם מול עצמו ומול חולשתו ניכרת אולי בפעולתה של הטבעת על הסובבים אותה ובעובדה שההשפעה הזו גוברת ככל שהטבעת מתקרבת אל כור מחצבתה במורדור. בהרבה כתבים שמהווים אנאלוגיה נוצרית, סתם דוגמא סיפורו של ג'ון בניאן "התקדמותו של הצליין" (תרגום אינטואיטיבי גרוע למדי) החטאים נמשלים לנטל. כמה פעמים מופיעה המילה "נטל" בהקשר של הטבעת? הרבה. הטבעת בעצם מדברת אל הפחדים החולשות שלנו, הטבעת, כמו מעגלי הגהינום מכריחה את מי שנחשף אליה להתמודד מול עצמו ומול חולשותיו אחרת הוא יהיה משועבד לה. שיפי, חוקר טולקין נודע, מתייחס במאמרו לטבעת כאל משחיתה וממכרת, הוא טוען שהיא "כוח חיצוני המהדהד בלב ליבו של הטוב." (עמ' 142) מה הכוונה? כל אחד היה רוצה קצת כוח והשפעה לעשות את מה שטוב בעיניו: סמיאגול רוצה לעשות נזקים, בילבו רוצה לסנן קרובי משפחה, סאם רוצה להפוך את מורדור לסנטראל פארק (שובו של המלך עמ' 156) וגאלאדריאל רוצה תשומת לב שהיא לא מקבלת בבית: "כולם יאהבו אותי עד לייאוש" זוכרים? אבל בגלל אופייה של הטבעת כל שימוש בה יוכפף לרוע והתשוקות והפחדים שלנו הופכים לכלי בידי הרוע, שיפי מוסיף וטוען שרוע טהור צומח מתוך חולשות אנושיות רגילות (עמ' 137). פרודו משתמש בטבעת כמה פעמים ורואים שהוא מושפע ממנה יותר ויותר ככל שהוא מתקרב למורדור. ה"נטל" הזה בהקשר של הטבעת המדברת אל הרצונות הכי חזקים שלנו, ה"חטאים הקטנים שלנו" אפשר לומר, זה משהו שאי אפשר להשליך מאיתנו. ברגעי האימה האחרונים פרודו נעמד במרכז ההר ומכריז: "הטבעת שלי היא!" וצריך לנשוך לו אותה מהאצבע כדי שיצא מהטראנס. מה שסה להגיד פה שפרודו הוא אנושי ובעל חולשות אנושיות ומה לעשות – זה מה שהטבעת עושה לכולם ובסופו של דבר אי אפשר להתנגד לזה, החולשות של הגיבור המודרני הן חלק ממנו, אפל פרודו כן ניצח אותן באופן מסוים כשהוא הצליח להתנגד לטבעת רוב המסע ולהביא אותה עד להר.

אני חושבת שכאן הדמיון בין דנטה לטולקין, כשפרודו מכריז שהטבעת שלו וכשדנטה מאבד את ההכרה למראה סבלם של החושקים הם שניהם יוצאים מעצמם, לא מודעים, חסרי הכרה אולי בכמה מובנים. החולשה שלהם בשני המקרים גוברת עליהם ומשתלטת עליהם, ובשני המקרים היכולת שלהם לעמוד בכל מוטלת בספק. דנטה הוא אדם כמו כל אחד בעל תשוקות ודחפים והוא מאבד את ההכרה בהזדהות עם החושקים ופרודו נכנע לבסוף אחרי מאבקים רבים לפיתוי של הטבעת – כמו שהיה קורה לכל אחד שהיה נושא את הטבעת. זה לא פשוט עבור פרודו להשמיד את הטבעת כמו שלא פשוט עבור דנטה לראות מה עשוי לחכות לו בעולם הבא בגלל הכמיהה שלו לביאטריצ'ה.

אז בעזרת ההגדרה של קמפבל אפשר להגיד שאחד התפקידים של הגהינום או ארץ האימה הוא להביא את הגיבורים ודרכם אולי את הקוראים להתמודד מול עצמם ולאפשר להם אולי למלא את ייעוד פסיכולוגי ולהציג בפני הקוראים גיבור המתמודד מול חולשותיו שלו, התשוקות שלו והפחדים שלו וסיפור כזה מאפשר לקורא למצוא בו את עצמו ולהתמודד מול הפחדים והחולשות שלו עצמו, דרך הסיפור.

אז בהפיכת הפחד והחולשות למקום קונקרטי וביציקתו לתבנית, אפשר בעצם להתמודד עמו. לצורה מסוימת ולמקום קונקרטי. בואו נראה אילו אלמנטים בגיהינום אצל שניהם מאפשרים התמודדות עם הקשיים.

התיאורים של המקומות אצל דנטה ואצל טולקין ממש מאפשרים לצייר להם מפה, ואכן בתחילת כל ספר מופיעה מפה שמאפשרת לקוראים להתמצא בעולם של הסופר. אצל דנטה, התמצאות היא מבחינתי היא מילת המפתח כאן. קמפבל מדגיש במאמרו את דרך האימה בתור ה"לא נודע", וגם פרויד למשל במאמרו "המאוים" קושר בין פחד לבין מושגים של היכרות וזרות. דברים שאינם מוכרים לנו מבלבלים אותנו ויוצרים תחושה של חוסר וודאות ואי יציבות. התיאורים הוויזואליים האלה ומיפוי הגיהינום ואימתו מאפשרים התמודדות עם הפחדים על ידי הפיכתם למקום למוכר. הגיאוגרפיה המפורטת מקילה על ההתמצאות: נראה שדנטה יוצר בכתיבתו פיצוי על חוסר הידיעה המפחיד והכאוטי בכל הקשור למוות ולחיים שאחרי המוות. החיים שאחרי המוות אצלו אלה חיים מאוד מסודרים: הגיהינום מסודר במעגלים עם היררכיה ברורה והחוטאים נענשים לפי חטאיהם ובהתאם לחומרתם. יש סדר שמקל על ההתמודדות עם הפחד מהלא מוכר והלא נודע.

יש מבנה מאוד מסודר ומאוד ספציפי, מונחים מוכרים כמו "עיר" ו"תעלת מגן" בתוך השאול. דנטה פוגש שם גם דמויות מוכרות, דמויות שהכיר בני עירו או אפילו דמויות מוכרות מהספרות. מה שעוד יותר מדגיש את חשיבות התמצאות אצל דנטה הוא העובדה שהמעבר שלו בגיהינום הופך לסיור מודרך: "מימין אתם יכולים לראות חוטאים משוסעים לחלקים…" דנטה לא היה שורד את התופת ומצליח לעבור בה ללא מדריכו וירגיליוס מה שמדגיש בעיניי את החשיבות של ההתמצאות והפיכת הזר למוכר בהתמודדות עם הפחד.

לעומת זאת אצל טולקין עניין ההתמצאות והסדר קצת יותר מסובך, הרי גם במקומות אחרים שהם לא מורדור ניתן למצוא תיאורים מפורטים מאוד של המקום שמקלים על ההתמצאות בהם. לכן ההתמצאות כאן היא לא הנקודה. אבל מה שאפשר לראות בכל זאת זה איך טולקין בנה את ארץ התופת והזוועה שלו בצורה שכן מאפשרת התמודדות עמה ואולי אפילו אפשר ללמוד ממנה דרך חשיבה מסוימת בהתמודדות עם קשיים. אם אצל דנטה מה שמסייע נפשית לעבור את הקושי והאימה זה הסדר המופתי, אצל טולקין זה דווקא הדברים הקטנים: טולקין לקח את מורדור, משכנו של האופל – המקום הכי גרוע, מפחיד זוועתי ושומם שאפשר לדמיין ו"שתל" שם באופן מילולי למדי כל מיני הפתעות כמו צמחים ומים: לדוגמא כשסאם ופרודו מתייבשים בדרך להר האבדון: "עוד הם גוררים את רגליהם והנה נשמע צליל שציווה עליהם לעמוד. לא ייאמן, ובכל זאת אין לטעות בו. קול מים זורמים." (שובו של המלך עמ' 175) סאם מציין לעצמו שבבית אלה היו נחשבים מים מאיכות ירודה בעלי טעם מריר ושמנוני אבל שבשבילם בשלב הזה של המסע זו הייתה השמפניה של הטבע.

ועוד דוגמא היא קטע שבו סאם ופרודו נמלטים מהאורקים, ומבצעים נחיתה מרשימה ישר לתוך שדה קוצים. אני יודעת להעיד על עצמי שבמקרה כזה הייתי מתחילה לקלל את האימא והסבתא של הקוצים 17 דורות אחורה, סאם גאמג'י בא ואומר: "באמונה, מר פרודו! לא ידעתי שגדל בה דבר מה בארץ מורדור!" (שובו של המלך עמ' 172) למרות שזו צמחיית מדבר עוינת ודוקרת זו עדיין צמחייה, וסאם הנרגש עוד רגע מוציא מגדיר צמחים.

אני חושבת שכאן בא לידי ביטוי אותו "פיצוי" על הזר והמפחיד שמזכיר את ההתמצאות אצל דנטה. סאם לא אומר "אוף יש כאן קוצים" אלא "וואו, יש כאן קוצים" כי משהו צומח מעורר בו תקווה. זה משהו שהוא מכיר כגנן, משהו שמזכיר לו ולו במעט את העולם שלו. ככה גם דנטה שרואה בתופת מראות זוועה אבל מעניק להם סדר מסוים והופך אותם למוכרים יותר.

האמירה של סאם "וואו, קוצים!" במקום "אוף, קוצים!" אולי מציעה דרך להתמודד עם קשיים ופחדים בעולם שלנו, לשאוב נחמה מהדברים הכי קטנים שניתן למצוא גם בתחתית הגיהינום.

אז בעוד דנטה מסדר את הגיהינום המאיים והמפחיד כדי ש"נכיר" אותו ונתמצא בו יותר טוב ואילו טולקין שותל לנו בו הפתעות קטנות כמו צמחים ומים, מעין הפוגות פיסיות ופסיכולוגיות, קטנות ככל שיהיו כדי לסייע בהתמודדות עם התופת הזו של מורדור.

אלמנט נוסף בהפיכת גיהינום למקום שמסייע להתמודד עם הפחד, תוצאה ישירה של הפיכת הרוע והאימה למקום קונקרטי, הוא העובדה שהצגת הגיהינום כשטח מרמזת על כך שניתן לעבור אותו, לחצות אותו. יש גבול לגיהינום ולאימה. נושא הגבולות בהפיכת הגיהינום לשטח הוא מאוד מורכב ומאוד מעניין כשבוחנים את דנטה מול טולקין. על פניו נראה כאילו גבולות ותיחום של הגיהינום הם אלמנטים משותפים לדנטה ולטולקין. הגיאוגרפיה היא גיאוגרפיה סימבולית של כליאה וקבורה, תיחום או כליאה של הפחדים שעמם מתמודד הסיפור. אצל דנטה הגיהינום כולו הוא קונסטרוקציה שלמה של גבולות שכולאת את הכל מתחת לאדמה. גם בתוך הגיהינום עצמו ניתן למצוא אלמנטים של כליאה וגם של קבורה, כמו במעגל החמישי של הגיהינום של דנטה:

קְבָרִים חוֹרְצִים בְּכָל מָקוֹם אֶת הַמִּישׁוֹר,

גַּם כָּאן הָיָה זֶה כָּךְ אוּלָם בְּיֶתֶר שְׂאֵת,

כִּי פֹּה נוֹסַף לָהֶם מִין נֹפֶךְ חִיל וּפַחַד.

לְשׁוֹנוֹת שֶׁל אֵשׁ עָלוּ בֵּין הַקְּבָרִים, הִלְהִיטוּ

אוֹתָם עַד כִּי הָפְכוּ שָׁנִי, חָרַשׁ מַתֶּכֶת

אֵין בְּכֹחוֹ בַּרְזֶל לוֹהֵט יוֹתֵר לָצֶקֶת.

לא מספיק שהם נקברו במותם עכשיו הם נקברים בגיהינום עוד פעם – הפעם באש. אצל טולקין כמו אצל דנטה אנחנו מוצאים גם מן נוף של קברים שמתפרשים עד האופק, אמנם לא בתוך הגיהינום  המורדורי אבל בהחלט בדרך לשם: ביצות המתים. על פי דבריו של גולום: "התפשטו הביצות ובלעו את הקברים" (שני המגדלים, עמ' 216) כך שלא רק הלוחמים של הברית האחרונה נקברו לאחר הקרב, הקברים עצמם נקברו, קבורה על קבורה. עכשיו תחשבו רגע גם על הגיאוגרפיה של מורדור יסלחו לי הירושלמים: "הרים סביב לה." מורדור מגודרת ותחומה בחומה של הרים ומצטיירת, לפחות בעיניי, כמו מן בית כלא ענקי, כמו התופת של דנטה.

עם זאת, ישנו הבדל מהותי בין הכליאה והתיחום של הבלהה אצל דנטה מול מה שנראה כתיחום וכליאה או קבורה של האימה אצל טולקין. אצל דנטה אנחנו רואים גיהינום שהוא באמת תחום וקבור, הרוע בסופו של דבר באמת מתנקז למקום אחד.  אצל טולקין זה לא המצב. הרוע מתפשט תמיד, למקומות מפחידים יש סניפים ושלוחות. ציינתי בתחילת ההרצאה שלא רק מורדור מצטיירת כמקום אפל ומפחיד שמזכיר את התופת: יש לנו את מכרות מוריה והאש הזוועתית שלה, את נתיב המתים שפרודו כגיבור בכלל לא מגיע אליו וזה אראגורן שעובר בו, ואגב דרך המתים, עשויה להזכיר את טור הטוהר של דנטה יותר מאשר את התופת: זהו המקום שבו הנשמות מיטהרות מחטאיהן לפני שהן נשלחות לגן העדן, ממש כמו בשר הטבעות בו נשמות הבוגדים שברחו מטהרות את עצמן על ידי מתן עזרה למלך גונדור. יש לנו את ביצות המתים שלא ממש נמצאות במורדור הרוע מוגדר ותחום הרבה פחות מאשר אצל דנטה. ההבדלים האלה מעידים אולי על תפיסה אחרת של הרוע עצמו – איפה ומתי אנחנו פוגשים אותו ומתי עלינו להתמודד עמו. מבחינת התפיסה של דנטה אלה החיים שאחרי המוות ומבחינת טולקין הרוע עשוי להיות ממש מעבר לפינה או תלוי בשרשרת סביב הצוואר שלך.

האלמנטים המיתולוגיים ביצירות:

אלמנט משותף נוסף ביצירותיהם של דנטה ושל טולקין שהזכרתי קודם הוא השימוש במיתולוגיה. דנטה מתבסס ברובו על המיתולוגיה היוונית והרומית ועושה זאת מבלי לטרוח להסוות את האלמנטים המיתולוגיים. חלקים גדולים מהתופת שלו מבוססים על השאול המתואר באיניאדה של וירגיליוס הרומי. אנחנו פוגשים בגיהינום של דנטה מפלצות מוכרות מאוד כמו קרברוס הכלב בעל שלושת הראשים שומר השאול, מינוטאורים, הרפיות, ועוד.

במהלך המסע אנחנו פוגשים גם דמויות מהספרות של התקופה היוונית קלאסית כפי שהזכרתי, כמו אודיסאוס וטריסיאס הנביא העיוור.

אצל טולקין לעומת זאת ניתן להבחין בשימוש במיתולוגיות הצפון אירופאיות, אפילו שהוא מעודן הרבה יותר מזה של דנטה. נמצא ביצירות שלו יצורים נורדיים כמו טרולים, גובלינים, גמדים ודרקונים.

אז יש לנו כאן שתי מיתולוגיות שונות שזורות באופנים שונים בעלילה של שני הסיפורים האפיים האלה. מלבד משיכה עזה של שני הכותבים למיתולוגיה ולאלמנטים מיתולוגיים אני חושבת שלמיתולוגיה יש תפקוד נוסף בעלילה הקשור להתמודדות עם אותם קשיים ופחדים שהגיהינום מסמל.

יצורים מיתולוגיים ומשמעותם

במיתולוגיות המהדהדות מכתביהם של דנטה וטולקין ישנן מפלצות מעוררות אימה שנשתיירו בדרכים שונות בשתי היצירות. אצל דנטה נשתמרו המפלצות מהמיתולוגיה היוונית כמו שאנו מכירים אותן מהמיתוסים:

וְקֶרְבֶּרוֹס, מִפְלָץ אַכְזָר וּמְשֻׁנֶּה,

בְּמַלְתָּעוֹת שָׁלוֹשׁ כְּמוֹ כֶּלֶב מְנַבֵּחַ

עַל קְהַל הַנְּשָׁמוֹת הַנֶּאֱסָף לְמַטָּה.

או הקנטאורים:

בֵּינָהּ לְבֵין בְּסִיסָהּ שֶׁל סוֹלְלָה מֻגְבַּהַת

הִתְרוֹצְצוּ קֶנְטָאוּרִים, בְּיָדָם חִצִּים וְקֶשֶׁת,

כְּנָהֳגָם בַּצַּיִד בַּחֶלֶד שֶׁמִּמַּעַל.

 אצל טולקין המפלצות שונות במקצת. ומזכירות יותר מפלצות נורדיות, הנאזגול למשל רוכבים לקרב על מינאס טירית על מן סוג של דרקוני-בלהות: "אולי היה זה יצור מעולם עתיק יותר, ממין אשר נשתכח אי שם בפינת הרים צוננת והאריך ימים מעבר לזמנו, ובקן נשרים קודר גידל את אחרון גוזליו מושחתי התואר שהעולם לא ידע עוד כמותם." (עמ' 100) גם הבאלרוג למשל, שהוא מעין ענק עטוף כולו באש – מפלצת שכל מיתולוגיה יכלה להתהדר בה.

המפלצות מהוות חלק חשוב מהתמודדותו של הגיבור עם הפחדים והאימה, הן מעניקות גוף למה שהוא למעשה אימה טהורה ומהוות סמל לפחדים ולקשיים (על פי ג'וזף קמפבל). ברגע שיש לרוע ולאימה גוף, גם אם זה גוף מפלצתי ומחריד, יש לו חולשות פיסיות וגם מנטאליות בעזרתן ניתן להתגבר על המפלצת הסמלית ולנצחה.

למשל בתופת של דנטה בשיר מספר 22, (שורות 99-105) אנחנו מגיעים למעגל השמיני בו נענשים אנשים שניצלו את משרותיהם לרעה במעין ביצה רותחת ומבעבעת של דם ושדים עם קלשונות מטביעים בחזרה את כל מי שרק מעז לחשוב על להוציא את הראש. לשדים הללו יש תחביב לשלוף אנשים מהזפת ולקרוע אותם לחתיכות. למעשה, הם נהנים מזה עד כדי כך שאחד הפושעים מצליח להערים עליהם: כשהשדים שולים אותו מהביצה כדי להתעלל בו הוא מבטיח שאם לא יפגעו בו הוא יביא להם עשרות אנשים חדשים להתעלל בהם. השדים שמדמיינים כמה כיף יהיה להם להתעלל בעשרות אנשים משחררים אותו והוא מבצע ניסיון בריחה.

יש לנו כאן שדים מפחידים ואל-טבעיים… בעלי חולשות! ניתן להערים עליהם. אצל טולקין אנחנו פוגשים מפלצות אימתניות מפחידות לא פחות, שגם להן ייתכן עוגן מיתולוגי. אמנם לא ידוע על מקור ישיר שניתן להצביע עליו, אבל הם יצורים מפלצתיים, בלתי מנוצחים אל-מתים או מתים-חיים הם בעצמם לא סגורים על זה עד הסוף: הנאזגול. כמו שרואים למשל בקרב בשדות הפלנור גם לאותן מפלצות מעוררות אימה יש חולשות פיסיות:

"אך לפתע מעד גם הוא ופלט זעקת כאב מרה, ואלתו החטיאה את מטרתו והכתה באדמה. חרבו של מרי היא שפגעה בו מאחור, ביתקה את המעיל מתחת לשריונו וחתכה את גיד הברך האדירה." (שובו של המלך עמ' 102) ניתן לנצח את המלך המכשף, בין אם בעזרת נשק מיוחד או יצורים בעלי סגולות מיוחדות כמו הוביטים –  או נשים. חולשתם של הנאזגול ניכרת גם כששירת בני הלילית מניסה את הפרש השחור בפלך. אני אגלוש רגע קצת ל"הוביט" ואזכיר לכם גם את סמוג, שמתרברב בפני בילבו וחושף את החור בשריונו שמביא למפלתו. אז אנחנו רואים שברגע שהפחד לובש צורה, מפלצתית ככל שתהיה, אפשר לנצח אותו וזהו אחד מתפקודיה של המיתולוגיה בכתביהם של דנטה ושל טולקין, להעניק למפלצות גוף בעל חולשות שהגיבור מסוגל להתגבר עליהן.

הגהינום בפנטזיה מול המציאות אצל שני הכותבים

     תפקוד נוסף של המיתולוגיה בשתי היצירות הוא המעבר לעולם שהוא לא מציאותי. הרברט מייסון הגדיר את המיתולוגיה כ"קוראת תיגר על המציאות." במיתולוגיה בעצם הכל יכול לקרות והגבולות של האפשרי הרבה פחות נוקשים. זה עולם שבו הפחדים הופכים למפלצת, לסמל, ואפשר לנצח אותן.

     גם אצל דנטה וגם אצל טולקין ניתן להבחין שהעולם המיתולוגי שלהם מבטא כמיהה לשנות משהו במציאות. דנטה למשל, משלב בגיהינום פנטזיית נקמה. הוא מתאר כיצד נענשות בגיהינום דמויות מההיסטוריה וגם מהפוליטיקה של תקופתו, אנשים שהם ככל הנראה בעיניו ראויים לעונש אותו הם לא מקבלים במציאות. במעגל החמישי של הגיהינום למשל מהלכים דנטה ווירגיליוס בניחותא בין קברים בוערים בהם נענשים כופרים ודנטה שואל את וירגיליוס:

הַאִם לִרְאוֹת אֶפְשָׁר אֶת הַשּׁוֹכְנִים בַּקֶּבֶר?

הֲלֹא כָּל הַמִּכְסִים הוּסְרוּ וְהַגּוֹלֵל,

וְשׁוּב אֵין עֲלֵיהֶם שׁוֹמֵר וְלֹא מַשְׁגִּיחַ." (קנטו 11 שורות 7-9)

 אין אף אחד אז בואו נציץ, מעין שעשוע סאדיסטי שכזה. וירגיליוס עונה לו שאין עם זה שום בעיה, (למרות שאני יכולה לחשוב על כמה וכמה בעיות עם הבקשה הזו), ומוסיף ככה:

וּבִמְהֵרָה תִּזְכֶּה

לָבוֹא עַל סִפּוּקְךָ בְּמַעֲנֶה רָהוּט,

בִּדְבַר כְּמִיהַת לִבְּךָ שֶׁמִּפָּנַי הִסְתַּרְתָּ." (קנטו 11 שורות 16-18)

מה דנטה מסתיר מווירגיליוס? תעלומה.

זמן קצר לאחר מכן קורא לדנטה קול מתוך אחד הקברים שמזהה את דנטה כבן ארצו לפי המבטא (מה יש לך לעשות כשאתה נשרף בקבר של אש חוץ מלנסות לזהות מבטאים של העוברים ושבים). הקבור שואל את דנטה בגסות רבה מי היו אבותיו ולשמע התשובה עונה שאבותיו של דנטה היו אויביו המרים משכבר, והוא גירש אותם מן העיר:

"שׂוֹנְאַי, אוֹיְבֵי הַמִּפְלָגָה,

שׂוֹנְאֵי בֵּיתִי רַבִּים וּמְרֻשָּׁעִים הָיוּ,

עַל כֵּן לְהַגְלוֹתָם נֶאֱלַצְתִּי פַּעֲמַיִם." (שיר 10, 48-49).

אצל דנטה שבעצמו גורש מעירו, הגליה זה נושא רגיש, ואותה "כמיהת לב" שדנטה הסתיר מפני וירגיליוס יכולה להיות תאוות נקם שלו שבאה על סיפוקה בראותו את אויביו ויריביו באים על עונשם. זה לא מקרה יחידני: בו: מקרים כאלה בהם פוגש דנטה בלהבות ובעינויים אדם שמוכר לו ונענש על פשעיו חוזרים ונשנים במעגלים נוספים לכל אורך התופת, כמעין פנטזיית נקמה של דנטה כדמות ואולי גם ככותב.

     אבל אצל דנטה לא רק דמויות מהמציאות באות על עונשן. למעשה, גם דמויות ספרותיות לא חומקות מנקמה, ואפשר לומר שכאן דנטה ממש כותב פאנפיקשן! למשל, דנטה פוגש לא אחר מאשר אודיסאוס, במקום בו מענים קשות את משיאי העצה הרעה – איך מענים אותם? טרטורים! מכריחים אותם לרוץ מקיר לקיר כשהם בוערים בלהבות בחום אימים (מזכיר לי את הטירונות שלי בבא"ח גבעתי):

"בְּתֹפֶת לַהַב זֶה עֲדַת רוּחוֹת שׁוֹכֶנֶת,

וְכָל אַחַת עוֹטָה גְּלִימָה גּוּפָהּ חוֹרֶכֶת."

אודיסאוס מספר לדנטה שהוא נענש על כך שבמקום להישאר עם פנלופה אשתו ולחיות באושר ועושר אחרי שובו ממלחמת טרויה, הוא הוביל את אנשיו מתוך תאוות מסעות למקומות מסוכנים:

 לֹא הָאַהֲבָה לְטֶלֶמָכוֹס בְּנִי,

אַף לֹא חֶמְלַת הַבֵּן לְמוֹלִידִי, לָאֶרְטֶס,

אַף לֹא כְּמִיהַת לִבָּהּ, אָשְׁרָהּ שֶׁל פֶּנֶלוֹפֶּה

הָיָה בָּהֶם כְּדֵי לִגְבּׂר בִּי עַל הַחֵפֶץ

לָצֵאת, לְהִתְנַסּוֹת בְּמֶרְחֲבֵי הַחֶלֶד,

אֶת חֲטָאֵי אֱנוֹשׁ וּסְגֻלּוֹתָיו לָדַעַת:

 למעשה, על פי דנטה אודיסאוס נענש כי הוא מנע מהקוראים את הסוף הטוב שהם ציפו לו! (בינינו מגיע לו, לא?)

הפנטזיה של טולקין נקמנית הרבה פחות. אם כי, הטינה של דנטה כלפי מכריו עשויה להיראות מהדהדת מעט באזכור של משפחת סאנדימן בהקדמה לשר הטבעות טולקין טוען שהוא "מעולם לא חיבב את הפרצוף של הטוחן" תוך שהוא מכחיש כל קשר בינו לבין סאנדימן הטוחן של הוביטון, אבל טד סאנדימן בן הטוחן אכן מתגלה ב"טיהור הפלך" כהוביט הגרוע ביותר מתומכיו של סארומן: "אינך יכול לעשות לי מאומה. אני, חבר של הבוס, ואתה תספוג ממנו, אם תמשיך להתחצף נגדי." (שובו של המלך עמ' 267) בסופו של דבר כמו אויביו של דנטה הוא אכן מובס ברגע שסארומן נופל.

הפנטזיה לשנות את המציאות בעולם המיתולוגי של טולקין מקבלת אוריינטציה סביבתית. אם מדובר בעצים שקמים על התעשייה או הוביטים שמצליחים להפוך שממה עירונית-תעשייתית בחזרה לאזור כפרי ירוק ופורח, דברים שלא תמיד קורים במציאות שלנו. אז לדעתי השימוש או הגלישה לעולם מיתולוגי ועל טבעי מעניק יכולת ליצור אשליה שבה אפשר לשנות את המציאות ולהתמודד עמה.

השפה

מקור דמיון נוסף בין שתי היצירות, מחוץ למיתולוגיה אבל לא ממש רחוק ממנה, האהבה לשפה, ללשון ולניגון שלה שלדעתי גם אצל דנטה וגם אצל טולקין ניכרות מאוד. שתי היצירות מדגישות את יופייה של השפה ושוזרות יחד שירה ועלילה. דנטה וטולקין כותבים עלילות שלמות בשירה. השירה גם קשורה למיתולוגיה שהועברה ונמסרה באמצעות שירה על ידי פייטנים נודדים בתקופות קדומות. גם הדגש על השפה הוא בעיניי דרך התמודדות עם האימה, עם הגיהינום. ברגע שניתן לקרוא לפחד בשם, לתאר אותו, לעבד אותו בעזרת השפה ניתן להתמודד עמו, הוא כבר לא מפחיד כל כך כמו קודם, כולנו זוכרים את ב"הארי פוטר" איך דמבלדור אומר שפחד מהשם מגביר את הפחד מהדבר עצמו. מעבר לכך, גם דנטה וגם פרודו, הגיבורים של היצירות מוצגים שניהם ככותבים וכמעין ממשיכים של קודמיהם: ההליכה של דנטה בעקבות וירגיליוס עשויה להעיד על שאיפה ללכת בעקבותיו ביותר מדרך אחת ולהיות משורר דגול בעצמו. פרודו גם הוא מעוניין ללכת עוד בתחילת הספר בעקבות בילבו. אם ראינו את הכתיבה והעלאת הגיהינום על הנייר כדרך התמודדות, אזי היותם של שני הגיבורים העוברים בגיהינום ככותבים בעצמם עשויה לחזק את הטענה הזו.

בנוסף על כך השפה בשתי היצירות עושה סוג של אסתטיזציה לזוועות האלה של מורדור או של הגיהינום: תחשבו על האיטלקית הרהוטה והיפה של דנטה מתארת זוועות שלא ייאמנו – נהרות של דם, אנשים כלואים בקרח ומפלצות מיתולוגיות מכוערות… אבל האיטלקית המתנגנת נשמעת כל כך יפה! זה נראה כמו פרדוקס, זה נראה אבסורדי, אבל השפה הנפלאה היא דרך להפוך את הזוועה לנסבלת. גם אצל טולקין, הספר כתוב לכל אורכו בשפה תיאורית וציורית מאוד עשירה ומאוד יפה, וכמו אצל דנטה – זוועות עולם מעובדות לשירים, למשל מורדור בפואמה על גיד גלד: יש חלק שלם של השיר שסאם הדחיק וסירב ללמוד בגלל שהוא עוסק במורדור. דבר נוסף שעשוי להצביע על השפה כדרך התמודדות הוא הפונקציה התקשורתית של השפה. (יעידו חברותיי שיושבות בקהל וחשבון הטלפון שלי ששיתוף בצרות זו יופי של דרך התמודדות) והדגש על השפה עשוי להעיד אולי גם על צורך, מודע או לא מודע שמתבטא ביצירה, פשוט לתקשר, לתווך את הגיהינום הזה, לתת לאחרים את הגישה לשם כדרך התמודדות. גם פרשנות כזו עשויה לרצות חוקרים שמתבססים על ביוגרפיה. מבחינתי מדובר בהשערה בלבד, אבל זו השערה שמעוררת מחשבה בכל זאת.

הנשים ביצירות השונות  

 נקודה נוספת שאני חושבת שהיא ראויה להתייחסות היא תפקידיהן של הנשים ביצירות בהקשר של הגיהינום. בשני המקרים האישה היא מן אידיאל כמעט בלתי מושג, היא מקור השראה ועזרה מרחוק, הנה למשל דבריה של ביאטריצ'ה אל וירגיליוס:

מַהֵר וְצֵא, בְּלָשׁוֹן צֶחָה עֲזֹר לוֹ…

סַיַּע בְּיָדוֹ לְמַעַן אֵדַע שַׁלְוָה וְנַחַת.

אֲנִי הַמְבַקֶּשֶׁת זֹאת, בֵּיאַטְרִיצֶ'ה שְׁמִי…

הָאַהֲבָה הִיא זוֹ שֶׁמִּגְּרוֹנִי דּוֹבֶרֶת. (שיר 2 67-72)

אז היא כן מחבבת אותו. טוב, זו כבר באמת ספרות פנטזיה… כל האלמנטים שמופיעים פה אצל דנטה מזכירים לי מאוד את העזרה שמושיטה גאלאדריאל לפרודו מרחוק: "סאם חזר ושלף את צלוחית האור של גאלאדריאל וזו, כאילו באה לחלוק כבוד לנחישותו ולחונן את יד ההוביט… נזדהרה במלוא זיווה ושפכה אורה על החצר המוצלת, כברק שהבריק פתאום אך האור לא נתמעט כי איתן היה… רצונם של השומרים נשבר בפתאומיות כפתיל המתקרע ופרודו וסאם פרצו קדימה." (עמ' 170) גם לגימלי יש יד בהפיכת הגבירה גאלאדריאל למושא הערצה בלתי מושג והוא הופך למעין אביר חצר שלה שמוכן להילחם בכל מי שמדבר עליה רעות (ובכן, יהיה מאוד מעניין לראות אותו נלחם בקלבורן…)

אפשר אולי לטעון שיש פה רמז או סמל לתפקידה של אהבה הזוגית בהתמודדות הזו מול זוועות הגיהינום ואולי גם יחס של כפילות בקשר אליה. השימוש במתנתה של גאלאדריאל כדי לנצח את הרוע עשוי להביע מעין רצון אולי מחד להיעזר באהבה ומצד שני להרחיק אותה מהמקום הזה, מהגיהינום.

אבל האישה היא לא רק עזרה מרחוק אלא גם מקור השראה והרצון להגיע אליה ולהיות עמה גורם לגברים להתמודד מול הזוועות של התופת. כאן ההקבלה הטובה ביותר בשר הטבעות לדנטה וביאטריצ'ה הם אראגורן וארוון. כשהם נפגשים לראשונה היא בת לילית, ברייה יפהפייה וטהורה בת אלמוות והוא בן אנוש: כמו דנטה שעודנו בשר ודם כשהוא פוגש בביאטריצ'ה הערטילאית והרוחנית בגן העדן. לפני האיחוד איתה אראגורן באמת יורד לסוג של גיהינום – לנתיב המתים.

אם דיברנו על התמודדות יש כאן רצון שבאהבה זוגית כן תהווה אלמנט של עזרה במעבר בגיהינום הזה ובניצחון הקרבות הפרטיים ביותר שלנו, אבל שהזוגיות עצמה לא תושפע מהם ותישאר רחוקה מהם, בגן העדן, לצורך העניין כמו שגאלאדריאל וארוון בריוונדל ובלותלוריין רחוקות משדה הקרב וביאטריצ'ה מחכה לדנטה בגן העדן, רחוק מהגיהינום.

אני חושבת שהדבר הכי חשוב או שהכי הייתי רוצה להעביר לכם מההרצאה הזאת זה את הדמיון בריבוי הדרכים שהכתיבה מציעה להתמודד עם הפחדים והקשיים של העולם שלנו, ולא סתם כתיבה – כתיבת פנטזיה. ראינו אני חושבת איך דרך הכתיבה והיצירה הגיהינום נראה מפחיד פחות, אם בגלל שהוא כתוב בשפה יפה, אם זה בגלל שהיצירה מעבדת את הפחדים לצורה ותבנית של מפלצות שאפשר לנצח או של נוף מחריד שצריך לחצות אותו, והפונקציה הזו של הגיהינום בספרות מעניקה לפנטזיה, ולספרות בכלל ערך בנוסף לערכים האסתטיים שבה ואולי זה חלק ממה שאוסף את כולנו כאן היום לכנס שעוסק בספרות פנטזיה.

אודות נבט טחנאי

מאסטרנטית לספרות אנגלית, מוכרת ספרים ומנחת משחקי מבוכים ודרקונים למחייתה, טולקינאית ופמיניסטית בזמנה הפנוי.
שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות