סוד הקסם הלבניתי – על תרגום נדיר

הקדמה:

בעניין רב קראתי את מאמרו של יובל כפיר, ונדהמתי לגלות את היקף הבעיות במהדורה המקורית של שר-הטבעות. למדתי לדעת שלוטם תיקן מספר רב של השמטות, אי דיוקים, טעויות בשמות ובהגיה, פרטים במפות, ועוד ועוד.
ואולם בתום הקריאה נשארה בי תחושת אי-נחת. לא יכולתי להגדיר מה מפריע לי במהדורת לוטם למרות התיקונים הרבים, ומדוע הרושם שנוצר הוא שמדובר בתרגום חדש לספר. גם חיפוש בארכיון פורום אורט לא הועיל. העיסוק בנושא התרגומים בפורום נאסר מכל וכל, ופתילים שלמים שעסקו בנושא נמחקו.
לבסוף, לגמרי במקרה, הגיש לי יובל ווליס את החלק החסר. הוא שניסח באחד ממכתביו את המושג 'נקודת לחץ' שמהווה את אחד מעמודי התווך בחיבור זה. כמו כן, חליפת המכתבים הפוריה עימו סייעה לי לגבש מספר רעיונות שמצאו דרכם לכאן בסופו של דבר. לא הייתי יכולה לכתוב את החיבור בלעדיו.

תוכן העניינים:

מבוא

על תרגומה של רות לבנית

א. שימוש בעברית עתיקה מהמקורות היהודיים

ב. שימוש נרחב במטבעות לשון ובציטוטים מהמקורות

ג. צמצום

ד. אוצר מילים עשיר

סיכום

על תרגומו של עמנואל לוטם

א. תרגום מילולי או גישת "אחד על אחד"

ב. משפטים ארוכים ומסורבלים

ג. עברית קלוקלת

ד. "עבריתנגלית" (שימור מבנה משפט אנגלי ודקדוק אנגלי)

ה. תרגום השפה המדוברת

אחרית דבר

* הערה: הציטוטים בחיבור לקוחים משתי המהדורות, והאותיות א' ב' ג' מתייחסות לכרכים.

מבוא

משעה שיצאה המהדורה החדשה לשר-הטבעות רגשו כל הטולקינאים הותיקים שגדלו על הספר. טולקינאים מקצועיים ציפו למהדורה מתוקנת ומשופרת; טולקינאים שלא ידעו עד אז שהם טולקינאים (כמוני) עמדו בחנויות ורפרפו בין קטעים אהובים בהתרגשות.

אולם עד מהרה הפכה ההתרגשות לאכזבה, משום שהמהדורה החדשה נבדלה מקודמתה כהיבדל העדשה מן התפוח. מיד חוברו רשימות של פגמים, ורשימות נגד שספקו תשובות והסברים, ורשימות נגד לרשימות הנגד. כולן הצביעו על השוני במושגי היסוד (עלפים, גמדאים, סקדופקסים, ספר-הרוכבים, עצנים, אבני-עלפים, בטרברים, ימרהילים, ועוד). הדיבורים לא פסקו בתשעה ימים ואף לא בתשעים ותשעה, וחברי הפורום התווכחו והתנצחו על כל נקודה ונקודה ברשימות. אבל היה כאן עוד משהו. דבר מה חמקמק, קשה להגדרה, שלא נכלל בשום רשימה ואף על פי כן גרם לאוהדים הוותיקים לחוש שהאווירה בספר השתנתה. הם חשו שהם קוראים בספר חדש, עד שברוח השכל הטולקינאי הישר קראו לו פשוט "התרגום החדש".

ולא רק חברי הפורום החזיקו בדעה זו. רובם המכריע של אוהדי המהדורה המקורית  (הלבניתית) דוחים את התרגום החדש עד היום. ומי כן קנו את הספר בהמוניהם? לא אסתכן בהכללה גסה אם אגיד שמדובר בעיקר בקוראים חדשים שלא נחשפו לספר קודם לכן. מדוע הגיב קהל קוראי התרגום המקורי בתגובות שנעו בין אכזבה לזעם? מה יש בו, בתרגום לוטם, שגרר את אותה ביקורת חסרת תקדים? כדי לענות על כך יש אולי לשאול דווקא את השאלה ההפוכה: מה יש בו, בתרגום לבנית, שסחף אחריו כל כך הרבה אוהדים? איך נוצר אותו דבר-מה  קשה להגדרה שנקרא 'אווירה'? במילים אחרות – מהו סוד הקסם הלבניתי?

לפני מספר חודשים פרסם יובל כפיר מאמר שמהווה נדבך נוסף ב"פולמוס התרגומים" המתמשך. לטענתו היתה המהדורה הישנה רצופת שגיאות, ולכן מרבית השינויים מוצדקים, והם גם עניין של טעם אישי של כל קורא וקורא. הוא מסכם בקביעה – "תרגום לוטם מדויק יותר ונאמן למקור הרבה יותר מזה של לבנית". מהו אם כן סוד הקסם הלבניתי אליבא דיובל כפיר? פשוט מאוד: אין שום קסם. לתרגום הישן יש ערך נוסטלגי בלבד והקוראים דבקים בגירסא-דינקותא שלהם ומסרבים לשפוט את התרגום החדש ללא משוא פנים.

האם נוסטלגיה בלבד היא שעומדת מאחורי גל הביקורת?

רבות מהבעיות שמונה יובל כפיר במאמרו הן אמיתיות. הוא לא בדה אותן מלבו, ואין חולק על כך שהיה צורך בעריכה מחדש של הספר כולו. לא אנסה לענות כאן על הטיעונים שהוא העלה. מטרתו של חיבור ×–×” היא לנסות ולהגדיר את הדבר שמייחד יותר מכל את תרגום לבנית – האווירה. ד"ר עמנואל לוטם נושא אמנם בתואר עורך המהדורה המקורית, אולם למעשה היקף השינויים שהכניס הוא עצום, הרבה מעבר לעריכה גרידא. לא ניתן אפילו להרכיב רשימה מלאה שלהם, אך די אם אציין שבספר שאורכו עולה על אלף עמודים נותרו רק פסקאות ספורות שלא עברו "עריכה". שינוי בסדר גודל ×›×–×” משנה כמובן שינוי מהותי את חוויית הקריאה בתרגום המקורי. השוני המהותי בין שני התרגומים טמון, אם כן, לא ברשימת מושגים (כדוגמת בני-לילית מול עלפים) אלא בשטף הקריאה ובאווירה הייחודית שהוא משרה על הקורא.

מסקנתו של חיבור זה היא כי השינויים הרבים שכניס לוטם בספר אינם יכולים להיחשב כ"מהדורה מתוקנת" כלל. לוטם יצר למעשה תרגום חדש, שלא השכיל לשמור על הסגנון הייחודי של לבנית וכך שינה את ההרגשה של הטקסט עצמו כמכלול.

על תרגומה של רות לבנית

רות לבנית תרגמה את שר-הטבעות לפני קרוב לעשרים וחמש שנה, אבל תרגומה עדיין נשמע נכון ושוטף כאילו פורסם אתמול. העברית השתנתה, תרגומים ישנים נשמעים מיושנים וחדשים תופסים את מקומם  ואילו תרגום לבנית נשאר מיוחד כשהיה. בעיני רבים מדובר בפנינת תרגום שמעטות כמוה נראו בארץ. על מנת להבין את יחודו של התרגום יש צורך להגיד משהו על סגנונו של המקור.  

על סגנונו של טולקין

טולקין כתב מיתולוגיה, סיפור שמתרחש בעבר רחוק ומיתי. עולם של אגדה שבו טובים ורעים גם יחד הם גדולים מהחיים. לשם כך הוא השתמש בסגנון ארכאי וגבוה שתומך בעלילה ויוצר את הרושם הנכון. על מנת להמחיש כיצד משפיע סגנון כתיבה על חוויית הקריאה, קראו את הדוגמא הבאה:

"תוריד ת'נעליים, אתה לא רואה איפה אתה עומד? זה לא 'סתם' איזה מקום!"

ומשפט כמעט זהה בסגנון אחר:

"של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא".

האווירה כולה השתנתה בעקבות שינוי הסגנון. סגנון הכתיבה חשוב, אם כן, לא פחות מהסיפור ועליו לתמוך בו.

באנגלית קיים מספר רב של טכניקות ליצירת רושם מיתי ועתיק: שימוש במילים גבוהות באופן כללי, שימוש במילים נדירות רבות, שימוש במבנה משפט מורכב וארוך שאופייני לשפות אירופאיות, ועוד. טולקין הפליא להשתמש בטכניקות אלה על מנת ליצור את אותה אווירה מיוחדת שבספרו. אצל טולקין הבלשן השפה עצמה היא מרכיב חשוב ויחודי. לבנית הצליחה לשמור בתרגומה על הרושם הגבוה והמיתי המקורי של הטקסט האנגלי. היא יצרה אווירה מקבילה לזו שיצר טולקין בשפה אחרת (עברית) שבה יש טכניקות שונות לחלוטין מאלה האנגליות שפירטתי קודם. בחיבור זה אעסוק בארבעה מאפיינים של תרגומה:

א. שימוש בעברית עתיקה מהמקורות היהודיים (התנ"ך והתלמוד).

ב. שימוש נרחב בציטוטים מהמקורות.

ג. צמצום.

ד. עברית עשירה.

א. שימוש בעברית עתיקה מהמקורות היהודיים

סיפורו של טולקין מתרחש בעבר מרוחק ומיתי, ובהתאם לכך גם סגנון כתיבתו הוא ארכאי. לסגנון זה היה צורך למצוא מקבילה בעברית. כמי שקיבלה חינוך יהודי כפי שהיה מקובל בתחילת המאה (דהיינו שילוב של לימודי קודש וחול), פנתה לבנית לשפת המקורות. היא חשה (בצדק) שזהו האמצעי החשוב ביותר של העברית ליצירת אווירה אגדתית.

הקורא הישראלי ספג את שפת התנ"ך מגיל צעיר. כשהוא נתקל בטקסט שלשונו דומה ללשון המקורות נוצרת אצלו תחושה מיוחדת, דרמטית ומיתית שבה בעת נטועה היטב בתרבות שלנו. ואכן, העברית של שר-הטבעות היא בהחלט לא העברית היום-יומית שבה היינו כותבים, נניח, מאמר עיתונאי. שפת המקורות רחוקה מאוד מהשפה היום-יומית המדוברת או אפילו הכתובה של ימינו, הן באוצר המילים הן בדקדוק והן בתחביר. הנה כמה דוגמאות הממחישות את השוני הזה:

אוצר מילים יחודי

  • עימם ×”×™×” פרודו יוצא לשוט ולהתהלך בפלך.
  • האורקים שבו וקנו להם אחיזה בהרים.
  • זו היתה לי אזהרה ראשונה שלא הכל כשר.
  • ודאי צפונים בהם סודות שלא נתגלו מימי בראשית.
  • עת לקום ולהטיב מראך.
  • שומר אני חן וחסד לבני לילית.

דקדוק אופייני

א. שימוש בזמנים יחודיים:

בניגוד לשפות אחרות בהן קיים מספר רב של זמנים, העברית המודרנית שימרה רק  
את הזמנים הבסיסיים (עבר הווה ועתיד). אולם בעברית הקדומה של התנ"ך ושל  חז"ל התקיימו לא מעט זמני-ביניים. שימוש בהם בימינו מעביר תחושה ייחודית שניתן לשייך לאותם מקורות. להלן כמה דוגמאות לכך:

  • איאומר אומר לתיאודן לאחר נאום סארומאן:

    לבנית: "הן כך ידבר הזאב הלכוד אל כלבי הציד, אם יוכל."

    לוטם: "הן כך היה מדבר הזאב הלכוד אל כלבי הציד, אילו יכול."

לפנינו התנאי האנגלי “second condition“ שמשמש לתיאור פעולה היפותטית (אילו זאב היה יכול לדבר). לבנית משתמשת במקבילה העברית העתיקה למבנה זה (פעלים בזמן עתיד).
לוטם, לעומתה, השתמש בצורה מודרנית, מדוברת ופשוטה יותר (זמן עבר).

  • אראגורן מספר במועצה של אלרונד שבני עמו זוכים לתודה מועטה מהאנשים הפשוטים:

    לבנית: "ואף על פי-כן זוכים אנו לתודה זעומה. ההולכים בדרך יזעיפו לנו פנים, בני הכפרים ידביקו בנו שמות של גנאי." (א' 259).

    לוטם:"עוברי אורח מזעיפים פנים כלפינו, כפריים מדביקים לנו שמות של זלזול." (א' 256).

  • הפעם משמש זמן עתיד כמקבילה העברית לזמן "present simple” האנגלי. הוא נקרא 'הווה מתמשך' ומשמש במקורות לתיאור נוהג, הרגל או פעולה שגרתית שחוזרת על עצמה.
    לוטם השתמש גם הפעם בצורה מודרנית, ופשוטה יותר (זמן הווה).

  • כשגאנדאלף מבין שמולו עומד באלרוג הוא אומר:

    לבנית: "אכן פגע בי מזל ביש! ואני כבר עייפתי." (א' 340).

    לוטם:"אכן מזל ביש! ואני כבר עייף!" (א' 334).

  • שוב שונתה ההטיה לזמן הווה, המקובל בעברית מודרנית.

למרות שכיום ממעטים להשתמש בזמנים אלה, הקורא הישראלי מזהה את הצורות הדקדוקיות כשהוא נתקל בהן. כך ברור, למשל, שכשגאנדאלף אומר "עייפתי" (בעבר) הוא אינו מתכוון להגיד שהיה עייף אתמול או בשנה שעברה. לבנית עושה שימוש רב בזמנים שונים וזהו אחד מהמאפיינים המובהקים של סגנונה.

לשימוש בזמנים יחודיים יש חלק חשוב בבניית האווירה הן משום שהוא מחזיר אותנו לשפת המקורות והן משום שהוא מנצל את כל העושר שהשפה העברית מציעה. התרגום החדש מגביל את עצמו לצורות הפשוטות יותר ובכך מרדד את העושר של הטקסט ומצמצם את האווירה הייחודית שתורמת שפת המקורות.

ב. שימוש בבניין יחודי:

כשפיפין משחרר ידיו מהחבלים ומציע למרי למבאס נאמר כי: "העוגות נתפוררו אך היו טובות למאכל כיוון שנשתמרו בעטיפת העלים". לפנינו שימוש בבניין נתפעל הייחודי לחז"ל, שהוא גרסא של בניין התפעל. באותה מידה אפשר היה לכתוב "התפוררו", "השתמרו", וכך אכן תיקן לוטם בתרגומו פעמים רבות, אבל אלה הן מילים יום-יומיות ומשהו מהרושם העתיק והגבוה הלך לאיבוד.

תחביר אופייני

לבנית: "כיוון ששאלוהו: "היכן הוא, אם כן?" היה משיב בניד כתף." (א' 51).

לוטם: "וכאשר שאלוהו: "היכן הוא, אם כן?" היה משיב בניד כתף." (א' 55).

הנוסח הלבניתי כמו יצא מדף גמרא, ואילו זה של לוטם מודרני ופשוט יותר.

נעבור לבחון עתה את הטכניקה השניה בה השתמשה לבנית ליצירת אווירה מיתית ועתיקה:

ב. שימוש נרחב במטבעות לשון ובציטוטים מהמקורות

שימוש בניבים ומטבעות לשון מעניק תמיד "ערך מוסף" לנאמר, ומקנה עומק ורקע שמעבר לסיטואציה המתוארת. ניקח לדוגמא את המשפט הבא:                                                                              
"אתה לא יכול לקבל הכל, גם לחזור מאוחר וגם לא להיות עייף מחר."

הוא יישמע שונה לגמרי אם ננסח אותו כך:
"אינך יכול לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, גם לחזור מאוחר וגם לא להיות עייף מחר."

ואם נרצה להגביה את הרושם נאמר:
"אינך יכול להנות משני העולמות – גם לחזור מאוחר וגם לא להיות ×¢×™×™×£ מחר."

השימוש בביטוי מהמקורות ("להנות משני העולמות") מגביה את השפה.

מהו אותו ערך מוסף שתורמים ניבים? ניבים הם למעשה שבלונות שמוכרות לקורא מהעבר. הם מעשירים את המשפט החדש ומוסיפים לו נופך סיפורי, 'ביתי' ומוכר. כך הם מסייעים לנו להבין את המשמעות ביתר קלות. ואילו לניבים שלקוחים מהמקורות יש ערך מוסף כפול ומכופל: הערך המוסף שיש לכל ניב, ועימו תחושת השפה הגבוהה והעתיקה.

הדוגמאות שלהלן ממחישות את השוני בין שני התרגומים: לבנית משתמשת בביטויים שמוכרים לאוזן הישראלית, ואילו לוטם משמיט אותם לטובת תרגום מילולי ללא "ערך מוסף".

  • על גבעת ארך נאמר:

    לבנית: "זה מכבר הילכו המתים אימים על הגבעה." (ג' 51 ) – ביטוי שגור בעברית שמעביר היטב את תחושת האימה.
    לוטם: "זה כבר רבצה אימת המתים על הגבעה ההיא." (ג' 55).

  • פיפין מזכיר את מותו של בורומיר בשיחה עם קבוצת חיילים וגאנדאלף אומר לו שאת הידיעה על האסון יש להביא לפני דנתור תחילה. החיילים עונים לו:

    לבנית: "כבר היא (השמועה) נישאת על שפתיים".(ג' 13). 
    לוטם: "כבר ניחשנוה." (ג' 17).

  • מרי מבין שדירנהלם הוא איאווין:

    לבנית: "×›×™ אכן הבזיק במוחו של מרי זכרון הפנים שראה: … פניו של מי ששואל את נפשו למות, שאפסה כל תקווה ממנו." (×’' 101).
    לוטם: "×›×™ אכן הבזיק במוחו של מרי זכר הפנים שראה… פניו של המבקש את מותו אחרי שאפסו כל תקוותיו". (×’' 106).

לא רק לניבים ומטבעות לשון יש "ערך מוסף". הידע הכללי של הקורא הישראלי כולל מטען של סיפורים מהתנ"ך ומהמקורות היהודיים. שימוש בציטוטים מהם יוצר "נקודת לחץ" בתודעתו של הקורא: כמו מאליה נוצרת אווירה עתיקה ומייד עולות אסוציאציות ותחושות עזות שמקנות עומק נוסף לכתוב. לבנית ניצלה את הדבר פעמים רבות; שר-הטבעות שלה משובץ בעשרות ציטוטים מהמקורות שמסייעים ליצירת האווירה המיוחדת (לצד אמצעים נוספים). בתרגום החדש הוחלפו "נקודות הלחץ" בביטויים חסרי קונוטציות:

  • גימלי אומר לאיאומר בקרב בנקרת הלם:

    לבנית: "אנשי ההרים (נראו לי גדולים ממידתי) על כן ישבתי לי על אבן ואמרתי בליבי, ישחקו הנערים. (ב' 126) ["ויאמר אבנר אל יואב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו". שמו'ב',ב' 14].
    לוטם: "על כן ישבתי לי על אבן לראותכם משחקים בחרבות." (ב' 131).

  • סארומאן מנסה לפתות את תיאודן לכרות איתו ברית:

    לבנית: "הנטכס עיצה יחד…וישובו השלווה לאוהלנו והשלום למשכנותינו?" (ב' 168) ["מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל" – במדבר כד' 5].
    לוטם: "הנטכס עיצה יחדיו…עד ×›×™ ישובו נחלותינו לשגשג שבעתיים?" (ב' 174).

  • לאחר שהמשא ומתן עם פי- סאורון נכשל, כוחותיו של סאורון תוקפים:

    לבנית: "בחזית, אל מול המלחמה החזקה, התייצבו …בניו של אלרונד והדונדאין" (×’' 148). ["הבו את אוריה (החיתי) אל מול פני המלחמה החזקה…וניכה ומת". שמואל ב' יא' 15] – ציטוט שמעביר את תחושת הקרב הנואש של אנשי המערב בכוחותיו של סאורון.
    לוטם: "אבל בחזית, אל מול מורדור, ×›×™ משם באה ההסתערות המרה הראשונה, התייצבו… בני אלרונד והדונדין" (×’' 154).

  • פרודו רואה את אלרונד לראשונה בריוונדל ומשתאה למראהו:

    לבנית: "פניו של אלרונד לא העידו על גיל, אם זקן ואם צעיר, אף ×›×™ נחרט בהם זכר דברים רבים, גם שמחים גם מצערים… אך לא נס ליחו ולא כהתה חרבו. (א' 235). ["ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו; לא כהתה עינו ולא נס לחֹה". דברים ל"ד 7] – אם ×›×™ יש לציין שהדיוק הלשוני דורש לכתוב 'קהתה חרבו'.

    לוטם: "פניו של אלרונד לא העידו על גיל, אם זקן ואם צעיר, אף ×›×™ נחרט בהם זכר דברים רבים, שמחים גם עצובים… ועם זאת חסון ×”×™×” כלוחם ותיק-קרבות במלוא אונו." (א' 235).

ניתן לראות כיצד מתחזק הרושם של המשפט כשנעשה שימוש בניב, ולהפך – הוא מאבד משהו מכוחו כאשר משתמשים במילים שאינן משוייכות לביטויים. אינני טוענת שלוטם העלים כליל את שפת המקורות. ישנם גם מקרים שבהם הוא אימץ את הנוסח של לבנית, אולם הוא בהחלט דילל את השימוש בשפה המיוחדת ובכך פגם באווירה שהיא סייעה להעביר.

לבנית יצקה את משמעותו של המשפט האנגלי לתוך התבנית העברית הקדומה בדרך שנשמעת כה טבעית, עד שניתן לחשוב שטולקין הכיר ביטויים כמו "ישחקו הנערים". בשעת הקריאה לא נוכל תמיד לשייך את הניב למקור ספציפי אולם הוא יעורר בנו הד מוכר, כלומר, יגע ב'נקודת-הלחץ'. הביטוי מעביר את רוח המשפט טוב יותר מתרגום מילולי מילה-במילה בגלל אותו 'ערך מוסף' שמקנה עומק, כך שהוא משפיע על המכלול.

לויתור על 'נקודות הלחץ' שמהווים המקורות היהודיים יש השפעה מכרעת על האווירה בתרגום החדש. תרגום לבנית נשען על העבר ושואב ממנו עוצמה בעוד שתרגום לוטם חסר את השורשים. אין אפשרות ליצור 'נקודות לחץ' יש מאין. הן נוצרות בהטמעה איטית של השפה והתרבות, ואם ננסה להמציא נקודות חדשות ע"י שימוש במילים יום-יומיות, לא תתקבל אותה תחושה. הקסם נגרע, והתרגום הופך לשטוח יותר.

ג. צמצום

תרגומה של לבנית אינו כתוב כולו בשפת המקורות, למרות הדגש ששמתי עליה בשני הסעיפים הראשונים. זו אינה שפה קלה לקריאה עבור קורא ממוצע (חשבו למשל על דף גמרא או על פרק קשה במיוחד בתנ"ך). למעשה כתוב רוב רובו של התרגום עברית מודרנית, אולם  ספרותית ולא מדוברת.

המרכיב השלישי, צמצום, לא מיועד דווקא ליצירת אווירה מיתית. הוא מאפיין את השפה העברית ככלל, הכתובה והמדוברת, העתיקה והחדשה. השפה העברית מעדיפה משפטים קצרים וחדים במידת האפשר. ×”× ×” לדוגמא ציטוטים מוכרים מהתורה: "ויסעו בני ישראל …ויחנו" או "ותהר…ותלד" – הכתוב מספק לנו עובדות ומעשים, וכל פרט אחר אינו רלוונטי. לבנית שניחנה באוזן מופלאה לשפה, השתמשה הרבה בצמצום: הניסוח שלה הוא אלגנטי, קצר וקולע, כפי שמקובל בעברית. פעמים רבות היא משמיטה מילים במכוון אך למעשה, דווקא דבר ×–×” מסייע לרעיון לעבור ביתר שכנוע ואמינות.

  • פיפין נפרד מדנתור ואומר לו שהוא מתכוון ללכת לחפש את גאנדאלף:

    I will take your leave, sir… for I want to see Gandalf very much indeed.

    לוטם: "ברשותך, אדוני, אצא עכשיו, כי אכן יש לי צורך עז מאוד לראות את גנדלף." (ג' 90).

    לבנית: "ברשותך אצא עכשיו, אדוני, כי מאוד אני נכסף לראות את גאנדאלף." (ג' 85).

הנוסח של לבנית קצר יותר (ארבע מילים לעומת שבע), אולם כיצד הושג הצמצום? הנוסח החדש החליף את המבנה הפשוט והחד במבנה מגושם יותר.

  • אראגורן מציע את עזרתו להוביטים בברי:

    Strider can take you by paths that are seldom trodden.

    לוטם: "הפסען יכול להובילכם בשבילים שכמעט אין רגל דורכת בהם." (א' 176).

    לבנית: "הצעדן יובילכם בשבילים שאין רגל דורכת בהם." (א' 175).

כאן הושג הצמצום בשתי דרכים: הראשונה, שימוש בזמן שהעברית המודרנית לא שימרה – "יובילכם" (כפי שהודגם בסעיף הראשון בעמ' 4), והשניה, הביטוי "שאין רגל דורכת בהם" כולל בתוכו את המילה "כמעט". מאחר והיא מסרבלת את המשפט ללא צורך, ניתן להשמיטה.

  • דנתור אומר לפיפין שדווקא שירים מארצות שהצל לא הכביד עליהן ישמחו את ליבו ×›×™ –

    Then we will feel that our vigil has not been fruitless, though it may have been thankless.

    לוטם: "אז נחוש…שעמלנו לא ×”×™×” שווא, גם אם לא זכינו בהכרת התודה הראויה." (×’' 72)

    לבנית: "אז נרגיש…שעמלנו לא ×”×™×” שווא, לו גם ×”×™×” נטול תודה." (×’' 68).

הצמצום הושג ע"י שימוש בסגנון גבוה יותר.

  • גאנדאלף אומר ללשון כחש:

    When all the men were dead, you were to pick your share of the treasure and take the woman you desire?

    לוטם: "אחרי מות כל הגברים, העתיד היית לבחור כרצונך את חלקך בשלל ולקחת את האישה אשר חמדת?" (ב' 117).

    לבנית: "אמור היית, אחר שייספו כל הגברים, לקבל את חלקך בשלל ואת האישה אשר חמדת?" (ב' 112).

בעברית מקובל לשייך לביטוי 'חלק בשלל' את הפועל 'לקבל'. במידה פחותה אפשר להגיד גם 'לבחור' חלק בשלל, אבל 'לבחור כרצונך' הוא סרבול מיותר, מה גם שהוא מחייב הוספת פועל נוסף ("לקחת את האישה"). לבנית השתמשה בפועל המקובל בעברית, שמתייחס הן לשלל והן לאישה וכך מנעה סרבול.

ד. אוצר מילים עשיר

המאפיין האחרון של תרגום לבנית שאפרט כאן הוא אוצר המילים העשיר המייחד את הספר.   
לבנית משתמשת בתרגומה באוצר מילים נרחב לאין שיעור מזה של לוטם. המילים שלה טבעיות ומוכרות לכל אוזן, ועם זאת מיוחדות משום שהן אינן נמצאות בשימוש שוטף.

  • גאנדאלף מייעץ לתיאודן לבחון את נאמנותו של לשון כחש על פי המקום שאליו ילך:

    לבנית: "תנה לו סוס והנח לו ללכת לאשר יבחר. על פי בחירתו תדין אותו." (ב' 112).

    לוטם: "תנה לו סוס והנח לו לצאת מייד לאשר יבחר. ולפי בחירתו זו תשפטנו." (ב' 118).

  • על צורתה של הדרך המובילה לאייזנגארד:

    לבנית: "מעתה היתה (הדרך) מרוצפה בריבועי אבנים גדולות …גבעול של עשב לא ×’×— במקום חיבורן (זו לזו)." (ב' 144).

    לוטם: "…דרך המלך (הפכה) לרחוב מרוצף באבני גזית גדולות ושטוחות…אף לא גבעול אחד של עשב נראה במקום חיבורן (זו לזו)." (ב' 150).

  • אראגורן מספר לתיאודן שהחליט לרכוב בנתיב המתים ולא להצטרף למפקד רוהאן:

    לבנית: "ברשותך, אדוני, אבור דרך אחרת לי ולבני עמי." (ג' 41).

    לוטם: "ברשותך, אלופי, עלינו לשנות את מגמת פנינו, אני ושארי." (ג' 46).

  • הפרשים השחורים רודפים אחרי פרודו:

    לבנית: "וכבר הוליך מנהיגם את סוסו אל תוך המים, ושניים מן האחרים סמוכים אחריו". (א' 224).

    לוטם: "וכבר הוליך מנהיגם את סוסו אל תוך המים, ושניים מן האחרים באו מייד אחריו." (א' 221).

  • גאנדאלף אומר לאראגורן לגולאס וגימלי ביער פאנגורן:

    לבנית: "לא אוכל לומר שאני מטיב להכירו (פאנגורן) … אך מפעם לפעם אני פוקדו."(ב' 86).

    לוטם: "לא אוכל לומר שאני מטיב להכירו (פאנגורן) … אך מפעם לפעם אני בא לכאן." (ב' 91).

השפה בתרגום החדש פשוטה יותר (כפי שהראו הדוגמאות), ולפעמים היא נוטה אפילו למודרני:
במרדף אחר ההוביטים בפאנגורן, ארגורן הלוטמי עולה למצפור על מנת להשקיף סביב. 'מצפור' היא מילה חדשה יחסית בעברית. בקעת רוהאן הלבניתית נקראת אצל לוטם 'פער רוהן'. באנגלית המילה 'gap' אכן משמשת לעיתים לתיאור תוואי שטח, אולם בעברית היא אינה טבעית לכך, ונשמעת כחידוש מודרני.

ואם השפה הפשוטה יותר מקהה את האווירה העתיקה של הסיפור הרי שהקו המודרני פוגע אפילו יותר: הוא מתנגש בסגנונה של לבנית, ואינו מתאים לסיפור כלל.

סיכום

בחלק הראשון של חיבור זה אפיינתי את המיוחד שבתרגום לבנית, והראתי שהתרגום החדש לא השכיל לשמור על אותו יחוד.

לבנית יצקה את אווירת שר-הטבעות האנגלי לשפה העברית בצורה מיוחדת במינה. תרגומה מורכב ממזיגה עדינה של שפת המקורות שיוצרת אווירה אגדתית ומיתית ושפה בת ימינו (גם אם גבוהה) שכתובה נכון, כפי שעברית צריכה להיכתב: במשפטים קצרים, תמציתיים וחדים ובשימוש באוצר מילים עשיר. שימוש במספר מצומצם של טכניקות (כמו גם כישרון מיוחד במינו לשפה) הוא שהביא ליצירת אחד מהתרגומים היפים ביותר שנעשו אי פעם בארץ.

×”× ×” קטע שמכיל בתוכו את המאפיינים של תרגום לבנית שנמנו כאן: שימו לב לצמצום, למטבעות הלשון ולשפת המקורות – שימוש בזמן הווה שיוצר הלך רוח תיאורי וחי, בניין נתפעל:

תיאודן מבחין באנטים אחרי הקרב בניקרת הלם, וגאנדאלף מספר לו שאלה אינם יצורי אגדות.

לבנית: המלך החריש. "אנטים!" אמר לבסוף. "הד אגדה עתיקה עולה בי, ומעט-מעט אני מתחיל להבין חיזיון מופלא זה. אכן ראיתי דברים תמוהים בימי חלדי. הנה אנו מגדלים בקר ומעבדים את השדות, בונים בתים לגור בם ויוצרים כלי- עבודה, ומפעם לפעם יוצאים למלחמה, לעזרת מינאס טירית. ובלבנו אנו אומרים, אלה חיי אנוש וזו דרך העולם. לא חקרנו במופלא מאיתנו ולא חרגנו מגבול ארצנו זו. כל הדברים התמוהים נשתמרו בשיר, אך אנו השכחנו את השירים מלבנו, ורק הילדים למדו אותם דרך שגרה. ועתה הנה ירדו השירים אלינו וקרמו גידים ועור, והם מתהלכים מתחת לשמש וכל עין רואה אותם." (ב' 140).

לוטם: המלך החריש. "עצנים!" אמר לבסוף. הד אגדה עתיקה עולה בי, ומעט מעט אני מתחיל להבין את פלא העצים, כמדומני. אכן זכיתי לראות דברים תמוהים בערוב ימי. זמן רב רעינו את בהמותינו ועיבדנו את שדותינו, בנינו את בתינו וחישלנו את כלינו, או נחלצנו למלחמה לעזרת מינס טירית. ובלבנו אמרנו, אלה חיי אדם וזו דרך העולם. לא נתנו את דעתנו אל המצוי מעבר לגבול ארצנו. שירים מספרים על הדברים הללו, אך אנו משכיחים אותם מלבנו, ורק הילדים לומדים אותם, דרך מנהג של שגרה. ועתה הנה ירדו השירים אלינו ממקומות מוזרים, והם מהלכים תחת השמש, גלויים לכל עין." (ב' 146).

  • שינויי העריכה שבתרגום החדש חסרים את הצמצום שכה אופייני לעברית ("כמדומני").
  • הם מרדדים את עושר השפה של לבנית ('×—×™×™ אדם' לעומת '×—×™×™ אנוש').
  • הם שגויים ('דרך מנהג של שגרה' הוא ניב שגוי. הביטויים הנכונים הם 'מנהג של שגרה' או 'דרך שגרה'. לוטם צירף את שני הביטויים ×–×” לזה.
  • הם נוטים להתרחק מהמקורות היהודיים באוצר המילים, בדקדוק ובתחביר, לטובת נאמנות מילולית למקור. לוטם משתמש בזמן עבר הפשוט יותר (רעינו, עיבדנו, בנינו), ומחמיץ את יצירת האווירה בשל השימוש במילים הניטראליות ("×”× ×” ירדו השירים אלינו ממקומות מוזרים").

ואולם התרגום החדש אינו רק שטוח יותר או סתמי. יש בו עוד פגמים רבים שלא היו במקור כלל, ובהם יעסוק החלק השני של חיבור זה.

על תרגומו של עמנואל לוטם

כפי שציינתי, לוטם הכניס בטקסט שינויים רבים מספור, הרבה מעבר לעריכה גרידא. לא ניתן להרכיב רשימה מלאה שתכלול את כולם משום שכמעט כל פסקה ופסקה עברה עריכה. לצורך החיבור נחלק את השינויים למספר קבוצות:

         א.         תרגום מילולי או גישת 'אחד- על- אחד'.

         ב.         משפטים ארוכים ומסורבלים.

          ג.          עברית קלוקלת.

         ד.         "עבריתנגלית" (שימור הדקדוק ומבנה המשפט האנגלי בעברית).

         ה.         תרגום השפה המדוברת לסלנג עברי עכשווי.

א. תרגום מילולי או גישת "אחד על אחד"

זהו, למעשה, היפוכה של גישת לבנית המצמצמת והפרשנית שאותה הדגמתי קודם לכן. לכאורה יש לקרוא לתרגום כזה תרגום 'מדויק', שכן מה יכול להיות מדויק יותר מתרגום מילה-במילה? למעשה, לעיתים קרובות דווקא תרגום כזה חסר את הצמצום האלגנטי ונשמע מסורבל בעברית.

  • גאנדאלף מבקש מפיפין לא להזכיר את אראגורן בפני דנתור:

    It is scarcely wise…to speak over much of the coming of one who will, if he comes, claim the kingship.

    לוטם: "לא מן החוכמה הוא להרחיב את הדיבור על בואו של העומד לתבוע לו את המלוכה, אם יבוא." (ג' 22).

    לבנית: "לא מן החוכמה הוא להרחיב את הדיבור על בואו הצפוי של אחד שעשוי לטעון לכתר מלכות." (ג' 17).

המשפט "if he comes" הוא פסוקית טבעית למבנה המשפט האנגלי, שתפקידה הוא לסייג מעט את הדברים. אלא שבעברית הוא אינו מקובל ומעמיס על המשפט פסוקית מיותרת ("אם יבוא"). אצל לבנית הוא הופך למילה אחת "הצפוי", שמוצמדת למילה "בואו", ואיננה פסוקית בפני עצמה. גם השימוש בניב "כתר מלכות" תרם לניסוח אלגנטי.

  • תיאודן חושב שגאנדאלף הוא שיצר בקסמיו את יער ההואורנים ואומר לו, "גדולים קסמיך". גאנדאלף משיב:

    That may be. But if so, I have not shown it yet.

    לוטם: "זה יתכן. אך אם כן הוא, לפי שעה לא הוכחתי זאת." (ג' 221).

    לבנית: "יתכן. אך לפי שעה לא הראיתי זאת" (ג' 212).

אצל לוטם הנוסח העברי הפשוט "יתכן" מקבל תוספת שמסרבלת אותו ("זה יתכן"), רק משום שבמקור היה כתוב "That may be". כך גם לגבי "But if so" – אין לתרגם אותו כפשוטו, משום שבאנגלית הוא צורך דקדוקי בלבד. לבנית אכן השמיטה אותו.

  • תיאודן וחייליו מתקרבים לנקרת הלם בחסות החשיכה:

    As they rode up, a sentinel challenged them.

    לוטם: "כשהתקרבו, הבחין בהם זקיף וקרא עליהם תיגר." (ב' 127).

    לבנית: "כשהתקרבו, הבחין בהם חיל המשמר וקרא להם לעמוד." (ב' 122).

לוטם תרגם את המילה challenge כפשוטה: "קריאת תגר", על פי הפירוש הראשון במילון. אלא שהזקיף לא עשה כן; הוא פשוט ביקש מהם להזדהות, כפי שמציע המילון בהמשך הפירוש, או קרא להם לעמוד – כפי שהציעה לבנית.

  • מרי מפחד ששר הרפאים יבחין בו אבל המלך המכשף מרוכז באיאווין–

    …but the Black Captain, in doubt and malice intent upon the woman before him, heeded him no more than a worm in the mud.

    לוטם: "אך המצביא השחור, שנתן את כל דעתו, בספק וברשעות, לאישה הניצבת לפניו, לא הבחין בו כלל, ממש כאילו היה תולעת זוחלת עפר." (ג' 106).

    לבנית: "אך שר הצבא השחור, שכל מחשבתו הזידונה והמתלבטת נתרכזה באישה שלפניו, לא הבחין בו יותר מבתולעת זוחלת עפר. (ג' 101).

כאן הגדיל המתרגם לעשות והוא כופה סגנון מלא פסוקיות שאינו מופיע כלל במקור. המשפט המקורי מחולק לשלושה חלקים והוא שוטף וזורם, ואילו המשפט החדש מחולק לשישה חלקים!

ב. משפטים ארוכים ומסורבלים

במשפטים קצרים מחטיאה גישת 'אחד-על-אחד' את המטרה משום שהיא חסרה את הצמצום האלגנטי שדרוש בעברית. החיסרון בולט על אחת כמה וכמה בתרגום המשפטים הארוכים והמורכבים של טולקין. אלה נשמעים טבעיים באנגלית, אולם בעברית הם הופכים להיות מסורבלים וקשים להבנה.

  • בסיום תיאורה של איזנגארד, מופיעה הפסקה הבאה:

    So that what he (סארומאן) made was naught, only a little copy, a child’s model or a slave’s flattery, of that vast fortress, armoury, prison, furnace of great power, Barad-dur, the Dark Tower, which suffered no rival, and laughed at flattery, biding its time, secure in its pride and its immeasurable strength.”

    לוטם: "וכך היו לאין כל מעשיו, רק העתק בזעיר אנפין, מעשה ילד קטן או עבד מחניף, לאותה מצודה אדירה משופעת בנשק ומלאה צינוקים וכבשני-ענק, היא ברד-דור, הצריח האפל אשר לא נשא פנים לשום יריב, בז לחנופה והמתין לשעתו, גא ובוטח בעוצמתו שאין לה שיעור." (ב' 151).

    לבנית: "וכך ניטל הערך ממעשיו, ומעוזו נהפך להיות העתק בזעיר אנפין, מעשה ילד קטן או עבד מחניף, לאותה מצודה אדירה משופעת בנשק ומלאה בתי כלא וכבשני ענק, הקרויה באראד-דור, המגדל האפל. אך זו לא נשאה פנים לשום יריב; היא בזה לחונף והמתינה לשעתה, גאה ובוטחת בעוצמתה הגדולה משיעור." (ב' 145).

לוטם שמר על מבנה המשפט המקורי הבנוי פסוקיות-פסוקיות, מבנה שלא מקובל בעברית.
מדוע ×”×™×” צורך לשנות את המשפט? הלא אין בו בעיה או השמטה, ולוטם עצמו השתמש במילים זהות ושינה רק את המבנה! לבנית התמודדה עם המשפט פשוט בכך שחילקה אותו לשניים (כשהמשפט השני מתחיל במילים "אך זו…").

  • דנתור מתפרץ בזעם על פאראמיר:

    Stir not the bitterness in the cup that I mixed for my self…have I not tasted it now many nights upon my tongue, foreboding that worse yet lay in the dregs?

    לוטם: "אל תבחש במרורי הכוס שמזגתי לי במו ידיי… כלום לא חשתי את מר טעמה לילה אחר לילה בעוד ליבי מנבא לי שעוד גרוע מזה נמצא בתחתיתה?" (×’' 78).

    לבנית: "אל תבחש בלענת כוסי…כלום איני טועם את מר טעמה לילה לילה וליבי מנבא לי שעוד לא מיציתי את קובעתה?" (×’' 74).

התרגום המילולי החדש נשמע מסורבל ולא טבעי בעברית, בעוד התרגום המקורי הוא פרשני ומשתמש בניב "למצות את קובעת התרעלה". לכאורה הוא מתרחק מהמקור אך למעשה הוא מעביר את הרעיון המובע בו בשלמות, שכן משמעות הביטוי היא "למצות את הייסורים עד תום".

  • על מצודת הורן שבנקרת הלם נאמר ×›×™:

    The Hornburg it was called, for a trumpet sounded upon its tower echoed in the Deep behind, as if armies long-forgotten were issuing to war from caves beneath the hills.

    לוטם: "קרוי היה מצד קרן, כי על כן חצוצרה אשר הריעה מעל צריחו נענתה בהד מן המצולה שמאחוריו, כאילו צבא שכוח ועתיק יומין מגיח מן המערות אשר מתחת לגבעות ויוצא לקרב." (ב' 126).

    לבנית: "קרויה היתה מצודת הורן, ושופר כי יתקע בה, הד יענה לו מן הנקרה, כאילו צבא שכוח ועתיק יומין מגיח מן המערות ויוצא לקרב." (ב' 120).

כפי שציינתי, העברית מעדיפה משפטים קצרים וחדים ומעט פסוקיות שמסיחות את הדעת מנושא המשפט. המשפט שלהלן מנסה לומר לנו מדוע קרוי המיצד "מיצד קרן", אבל הוא מסתבך בדרך ×›×™ לכל שם עצם מוצמדת פסוקית שמוסיפה אינפורמציה: החצוצרה מריעה מעל הצריח, המצולה נמצאת מאחורי המיצד, והמערות נמצאות  מתחת לגבעות. הסגנון הארכני ×”×–×” מותאם לאנגלית ולא לעברית (היזכרו ב"ויסעו…ויחנו"). כמו כן, לוטם משתמש בסגנון מגושם בפסוקית "×›×™ על כן חצוצרה אשר הריעה" (שהוא תרגום ,אחד-על-אחד" ל-for שבמקור). עדיף ×”×™×” לשמר את הזמן התמציתי והאלגנטי שבו בחרה לבנית ולכתוב "וחצוצרה ×›×™ תריע". לבנית לא השמיטה שום אינפורמציה חיונית, והטקסט נקרא אצלה בשטף.

v

ג. עברית קלוקלת

שני התרגומים של שר-הטבעות בעברית משתמשים בניבים ומטבעות לשון רבים. אלה נקראים בעברית 'צירופים כבולים', דהיינו צירוף מילים קבוע או "קשיח", שאין לסטות ממנו. 'הצירוף הכבול' דורש להגיד למשל, "נרדמה לו הרגל". כל סטיה ממנו כמו, "הרגל שלו ישנה", לא תצלצל כמו הביטוי המקורי; במקרה הטוב היא תישמע מוזרה או בלתי מובנת ובמקרה הרע – שגויה וצורמת. גם ניסיון להשתמש בשפה גבוהה "הרגל עצמה את עיניה" לא יועיל, ולא יצור את אותה משמעות שיש לביטוי "הרגל נרדמה": שפה גבוהה כשלעצמה לא מחפה על שגיאות במטבעות לשון. דווקא שפה פשוטה, שמעוגנת במקורות ובביטויים מוכרים והיסטוריים, תיצור רושם גבוה.

רבים מהביטויים בתרגום החדש הם שגויים ומשובשים, למרות שהם כתובים לכאורה בשפה גבוהה. להלן מספר דוגמאות:

  • "והסיכוי האחד שנותר לכם הוא לתלות את מבטחכם בי." (א' 176).

צ"ל – "לשים את מבטחכם בי". זוהי דוגמא ל'צירוף כבול', מטבע לשון שכל שימוש אחר בו הוא שגוי. צירוף מקובל עם 'תלה' יהיה 'תלה בו מבטו' או 'תלה בו את כשלונו'.

  • "סכנה היא לקרב אל חיית פרא שאבד לה כל מנוס." (ב' 172).

צ"ל – חיית פרא הנתונה במלכודת(במקור, A wild beast cornered).
אין ניב כזה, 'אבד לו כל מנוס'. זהו צירוף של שני ניבים נפרדים: 'אבדה לה דרכה' ו'אין מנוס אלא', שכמובן אין בינהם קשר. לא כל שימוש במילים גבוהות אכן יוצר שפה גבוהה, והתוצאה שהתקבלה נשמעת מוזרה.

  • "…בזעקת משטמה פולחת, כארס העוקץ את האוזניים, הנחית את אלתו." (×’' 107).

צ"ל – "בזעקת משטמה פולחת כארס נוטף, שצרבה את האוזן".
לא הארס הוא ש'עוקץ' אלא הנחש, וגם ×–×” שיבוש עברי נפוץ ומרגיז – נחש לא עוקץ אלא מכיש.

  • "…בני האספסוף הפעוטים המשתלשלים לך מזנבך." (ב' 178).

כאן ישנן שתי בעיות: הראשונה, אין ביטוי כזה "בני אספסוף". לבנית תרגמה "דגי רקק", ואפשר גם פשוט "אספסוף". הבעיה השניה, "משתלשלים מזנבך" הוא עיוות של הניב "כרוכים לך בזנבך".

  • "יש כאן מעיל עור חסון, חגורה ופגיון." (×’' 68).

צ"ל – אך יש כאן מעיל עור עבה.
המילה "חסון" משמשת לתיאור אנשים או בעלי חיים (נער חסון, סוס חסון), אך לא עצמים דוממים.

  • "בתימהון הסתכלו בנבלת הבהמההמתפלשת בעפר" (×’' 108).
    צ"ל – "בנבלת הבהמה… השרועה שם". (במקור: the fell beast that lay there)

פגר מת לא יכול להתפלש. ×–×” כבוד ששמור רק למי שעדיין ×—×™…

  • "הס! אל תרים קול! …×–×” הוא… הלא תוכל לראותו, חולף מעץ לעץ?" (ב' 90).

צ"ל – "מדלג מעץ לעץ", או "עובר מעץ לעץ".
הפועל "חולף" הוא לא מילה נרדפת לחלוטין לפועל "עובר". זמן יכול לחלוף, וכך גם כאב. אך דברים אחרים, כדוגמת אדם, חיה, פצע, למשל, אינם "חולפים". עבורם קיימות מילים אחרות.

  • "היא (איאווין) לא אבתה שנשאירנה מאחור" (×’' 108).

צ"ל – "היא לא אבתה להישאר מאחור".
הפועל אב"ה חייב לתאר אדם שמבצע פעולה ולא אדם שעושים עליו פעולה. לכן לא יכלה איאווין לאבות שמישהו אחר לא ישאיר אותה מאחור. התרגום החדש משתמש תכופות בפועל אב"ה – ולעיתים קרובות בצורה שגויה.

  • "עד מתי יבושש היום?" (ב' 133).

צ"ל – "עד מתי יבושש היום לבוא?" או "עד מתי יתמהמה היום?".
זוהי דוגמא נוספת לצירוף כבול, שכן 'יבושש' חייב לגלול בצמוד לו את הפועל 'לבוא'.

רשימת השיבושים אינה מלאה כמובן; מלבדם ימצאו רבים אחרים. כל אחד מהם הוא תמוה, צורם לאוזן ופוגע בשטף הקריאה. האם גם טולקין שוגה כך באנגלית? לא ולא.

ד. "עבריתנגלית" (שימור מבנה משפט אנגלי ודקדוק אנגלי)

המבנים האופייניים לתחביר (מבנה משפט) ולדקדוק האנגליים שונים מאלה של השפה העברית. כפי שראינו בדוגמאות הקודמות, פעמים רבות בחר לוטם לשמר את הצורות האנגליות ולהעביר אותן במדויק לעברית, כשהתוצאה מגושמת ולא טבעית. בפעמים אחרות הוא אפילו יוצר מבנים אנגליים, גם כשהמקור כלל לא עשה זאת. כך נוצר מן שעטנז, שפה "עבריתנגלית" שבה המילים הן עבריות, אך המבנה הוא אנגלי למהדרין. להלן כמה דוגמאות:

  • במאורתה של שילוב, סאם שואל את עצמו האם יוכל להידחק קדימה ולקחת על עצמו את השליחות:

    But you haven’t put yourself forward; you’ve been put forward.

    לוטם: "אבל אתה לא הבלטת את עצמך, אתה הובלטת." (ב' 328).

    לבנית: "אך אתה לא דחקת את עצמך. מכוח הנסיבות הגעת לכך." (ב' 315).

לוטם משמר את צורת הסביל (passive), המקובלת באנגלית למרות שהיא פחות רווחת ולא טבעית בעברית. הפתרון של לבנית עדיף משום שלמרות שהוא מפרש את המקור, הוא נשמע טבעי במסגרת הסגנון הגבוה שלה.

תרגום נכון יותר במקרה הזה היה: "אבל אתה לא הבלטת את עצמך. זה פשוט קרה." איש לא הבליט את סאם; כורח-הנסיבות והאירועים הם שגרמו לכך. אם כי ניתן לומר שהיות שבשר-הטבעות דברים אף פעם אינם מקריים, הקורא במקור האנגלי יבחין ב"אנדרסטייטמנט" שבצורת הסביל באנגלית "אתה הובלטת (ע"י מישהו/ משהו)", לכן עדיף היה לתרגם "אבל אתה לא הבלטת את עצמך. אולי זה נועד לקרות".

  • אראגורן, לגולאס וגימלי פוגשים את גאנדאלף שקם לתחיה ונותרים בלא מילים:

    ‘Well met I say to you again, Legolas’…they all gazed at him.

    לוטם: 'ברוכה הפגישה, לגולס'… ×¢×™× ×™ כולם נלטשו. (ב' 92).

    לבנית: 'ברוכה הפגישה, לגולאס'… הם הסתכלו בו, מוכי תימהון. (ב' 88).

גם כאן השתמש לוטם בצורת הסביל (passive) והחליט לוותר על התרגום הפרשני של לבנית ולהיצמד למקור, אלא שהנוסח שלו הוא רק חצי משפט: עיניים לא נלטשות סתם באוויר אלא במשהו (דוגמא נוספת ל'צירוף כבול' שנשבר). צרימה נוספת במשפט היא שהנושא הוא שם עצם (עיניים) ולא בני אדם. השפה העברית נותנת עדיפות לאנשים על פני עצמים וזה אחד הדברים היפים וההומאניים ביותר שבה. כל הטקסטים העבריים כתובים כך, ודוברי עברית מקיימים את הכלל בטבעיות אפילו בלי להרגיש בו. עדיף היה להגיד "כולם לטשו בו את עיניהם". ניסוח כזה שם את האנשים ולא את העיניים במרכז.

  • מרי מבין שדירנהלם הוא למעשה איאווין:

    Very amazement for a moment conquered Merry's fear. He opened his eyes…

    לוטם: "עוצמת ההשתוממות גברה על פחדיו של מרי. לרגע פקח את עיניו…" (×’' 106).

    לבנית: "מעוצמת ההשתוממות כבש מרי את פחדיו ולרגע פקח את עיניו…" (×’' 101).

כמו בדוגמא הקודמת, לוטם מעמיד במרכז שם עצם: עוצמת ההשתוממות (נושא), שעליה נאמר שגברה (נשוא) על פחדיו של מרי. כפי שציינתי קודם, עברית נותנת זכות קדימה לאנשים על פני עצמים, ולכן שנתה לבנית את המשפט כך שאדם (או הוביט) יעמוד במרכזו: מרי (נושא) הוא שעומד במרכז, והוא כובש פחדיו (נשוא). טעויות מסוג זה חוזרות שוב ושוב בתרגום החדש ולא ראיתי צורך להביא כאן דוגמאות נוספות. לבנית שנתה בעקביות את המשפטים כך שאדם יעמוד במרכזם, ואילו לוטם החזיר למשפט את צורתו האנגלית.

  • ההוביטים מספרים על קורותיהם בפאנגורן ולגולאס אומר:

    You have drunk of the waters of the Ents, have you? …Strange songs have been sung of
    the draughts of Fangorn.”

    לוטם: "שירים מוזרים הושרו על משקאות הפאנגורן" (ב' 157).

    לבנית: "שירים מוזרים מהלכים על מימי הפאנגורן." (ב' 152).

שוב צורת סביל (הושרו) מלאכותית שנובעת מתרגום שגוי של זמן "present perfect”. זהו זמן שמקשר באנגלית בין עבר להווה, כשהדגש הוא על ההווה. היות ובעברית יש מגוון זמנים מצומצם, המתרגם נדרש לבחור האם להעביר אותו לצורת ההווה או לצורת העבר. איך נדע אם כן לאיזה זמן לתרגם? בהתאם להקשר. כך, בדוגמא שלהלן, לא הגיוני שבעבר שרו את השירים והיום כבר לא. להפך, מהמשפט משתמע שעדיין שרים אותם. לכן עדיף לתרגם כפי שעשתה לבנית.
עיוות נוסף הוא הצירוף 'משקאות הפאנגורן' שנשמע כמו שם מסחרי ('משקאות' הוא תרגום מילולי ל- draughts, שאינו מתחשב כלל בהקשר של המשפט).

  • בפונדק בברי, הפונדקאי מראה להוביטים את המכתב מגאנדאלף ואומר,

    It’s addressed plain enough… Mr. Frodo Baggins, Bag End…

    לוטם: "הכתובת ברורה מספיק…מר פרודו בגינס, מעון בג…" (א' 177).

    לבנית: "הכתובת ברורה…מר פרודו באגינס, מעון באג…" (א' 177).

הביטוי "plain enough" הוא ביטוי רווח באנגלית, ואין לתרגם את המילה “enough" שבו כפשוטה.

v

לבנית: "וכך, ביום קדורני, התקין המלך עצמו להוליך את פרשיו בדרך היורדת מזרחה. רבים נבעתו מאימת הצל וליבם נפוג. אך הם היו עם קשה-עורף, נאמן לאדוניו, ורק מעטים רטנו או מיררו בבכי בין גולי אדוראס, שבמחנם נאספו זקנים, נשים וטף. ימי פקודה הגיעו להם, אך בדממה נשאו את צערם." (ג' 63).

לוטם: "וכך, תחת האפלה המתקדרת, התקין מלך הספר את עצמו להוליך את כל פרשיו בדרך היורדת מזרחה. כבדים היו הלבבות, ורבים נבעתו מאימת הצל. אבל הם היו אנשים קשי-עורף, נאמנים לשליטם, וכמעט לא נשמעו קולות בכי ורטינה, אפילו במחנה שהוקם במעוז לגולים מאדורס, הנשים והטף והזקנים. מר הגורל ריחף מעל ראשיהם, אך הם נשאו בו בשתיקה". (ג' 68).

הנה ניתוח של הבעיות על פי סדר הופעתן:

1. צירוף כבול שנשבר: "האפלה המתקדרת" – איך יכולה אפלה להתקדר, והלא היא כבר קודרת! מזג אוויר יכול להתקדר, אך אפלה מתגברת. לוטם ערבב את המילה שבחרה לבנית (יום קדורני) עם המקור שנכתב בצורת פועל (gathering gloom). כך התקבלה המילה "מתקדרת" שכאמור אינה מתאימה לכאן.

2. "עבריתאנגלית": "להוליך את כל פרשיו בדרך היורדת מזרחה" (“to lead all his Riders”).
באנגלית, המילה 'all' משמשת בהקשר זה הן להדגשה והן ליצירת אווירה עתיקה. אלא שבעברית המילה 'כל' היא מיותרת, מסרבלת את המשפט, ובולטת לעין כמבנה אנגלי בלבוש עברי.

3. משפטים ארוכים ומסורבלים: "אבל הם היו אנשים קשי-עורף, נאמנים לשליטם, וכמעט לא נשמעו קולות בכי ורטינה, אפילו במחנה שהוקם במעוז לגולים מאדורס, הנשים והטף והזקנים." המשפט של לוטם מכיל חמישה חלקים והקריאה נקטעת בפסיקים פעם אחר פעם. בנוסף, הפסוקית "הנשים הזקנים והטף" לא מתחברת היטב עם שאר המשפט ונראית תלושה או לא שייכת.
המשפט של לבנית קל יותר לקריאה: "אך הם היו עם קשה-עורף, נאמן לאדוניו, ורק מעטים רטנו או מיררו בבכי בין גולי אדוראס, שבמחנם נאספו זקנים, נשים וטף."

4. גישת 'אחד-על-אחד': "הנשים והטף והזקנים" – כך היה כתוב במקור, אלא שבעברית סדר הקדימויות קובע שהילדים יבואו אחרונים. היות והצירוף "נשים וטף" הוא צירוף כבול, אין להכניס לתוכו גם את הזקנים ("נשים, זקנים, וטף") ולכן יש לשנות את המשפט המקורי ולהקדים את הזקנים לנשים: "זקנים, נשים וטף". כך אמנם עשתה לבנית.

5. צירוף כבול נוסף שנשבר: "מר הגורל ריחף מעל ראשיהם, אך הם נשאו בו בשתיקה." אפשר לשאת בעול אך לא בגורל. ובכלל, ממתי מרחף גורל מעל לראש?

ה. תרגום השפה המדוברת

יובל כפיר טוען במאמרו שלבנית העלימה הבדלים בסגנון הדיבור של דמויות שונות, והשתמשה לאורך כל הספר בשפה אחידה, גבוהה ומליצית. למען ההגינות אודה שיש אמת בדבריו. טולקין אכן משתמש בהבדלי סגנון בין דוברים שונים, ולוטם מקפיד להביא דבר זה לידי ביטוי בתרגומו. אולם ההקפדה היתרה הזו הביאה לתוצאות הפוכות מהמבוקש; כי בעוד יובל כפיר מציין רק את היתרונות של תרגום השפה המדוברת, אין לשכוח את החסרונות. עיקר הדיון יסוב על שני עניינים:

1. כיצד יוצרים אווירה אגדתית בעברית.

2. כיצד מעבירים שפת דיבור באופן טבעי משפה אחת לשניה.

יצירת האווירה הנכונה

בשפה האנגלית, אווירה פנטסטית ואגדתית נוצרת באופן טבעי ומובנה לשפה גם תוך כדי שימוש בשפה יום-יומית. הסיבה לכך היא שבאנגלית גובה השפה הוא רק אמצעי אחד מני רבים ליצירת האווירה. בנוסף לכך, מאחר והשפה האנגלית היא מודרכת מעמדות, שימוש בסגנונות דיבור שונים לכל דמות ודמות הוא טבעי בה: הוא מוסיף לסיפור אמינות ומסייע לקורא למקם את הדובר מבחינת מעמדו החברתי. בניגוד לכך בעברית דווקא גובה השפה הוא האמצעי הראשי (ואולי היחיד) ליצירת האווירה, ואין בה מסורת של מעמדות שלכל אחד מהם סגנון דיבור שונה (מתי נתקלנו בתנ"ך בדמויות שמדברות בסלנג ובסגנון שונה זו מזו?) השפה המדוברת התפתחה בעברית רק עם תחיית השפה, ולכן שימוש בה מעביר אותנו היישר לזמננו אנו. משום כך תרגום מילולי ישיר ושימוש בשפת דיבור יותר לא יוסיפו אלא דווקא יגרעו מאווירת הפנטזיה.

למעשה, נדרש המתרגם הישראלי לבחור בין שתי אסכולות: זו שנותנת עדיפות לאווירת העל בסיפור על חשבון סגנון הדיבור האישי של הדמויות השונות, מול זו שמעדיפה את סגנון הדיבור של הדמויות ומוכנה להתפשר על אווירת העל לטובת אותנטיות. לבנית משתייכת לאסכולה הראשונה: בתחילת המאמר ציינתי שהיא פנתה אוטומטית לשפת המקורות על מנת ליצור אווירה יחודית. כדי שלא להפר אותה, היא העניקה גם לדמויות שפה גבוהה. סגנון הדיבור האופייני לכל דמות ודמות עומעם, כדי להבטיח שהאווירה האגדתית והמיתית תישמר.

בחירתו של לוטם היתה מנוגדת. היא נבעה בעיקר מגישת 'אחד-על-אחד' בה נקט לכל אורך המהדורה שלו: הוא שימר את סגנון הדיבור של הדמויות השונות (שפתו הפשוטה והמדוברת של סאם, שפתם הגסה של האורקים, הדיבור המשובש של גולום, ועוד). אולם בחירה כזו לא יכולה שלא להשפיע על אווירת הסיפור.

הנה דבריו של סאם לפרודו בנהר הגדול, כשהם מגלים שגולום עוקב אחריהם עוד ממוריה (השפה המדוברת וביטויי הסלנג מודגשים):

לוטם: "ראיתי קורה עם עיניים!…העיניים, הן שהקפיצו אותי, כמו שאומרים. ראיתי משהו שנראה לי כמו קורה צפה בחצי-חושך מאחורי הסירה של גימלי; אבל לא שמתי לב אליה במיוחד. רק שפתאום ×”×™×” נדמה לי שהקורה מתקרבת אלינו לאט-לאט. וזה ×”×™×” משונה, אפשר להגיד, ×›×™ הרי כולנו צפים על אותו נהר ביחד. ובדיוק אז ראיתי את העיניים: מין שתי נקודות חיוורות, כאילו נוצצות יושבות על בליטה בקצה הקרוב של הקורה. יותר מזה, זאת לא היתה קורה, ×›×™ היו לה רגלי חתירה, כמעט כמו של ברבור, רק שהן היו גדולות יותר, נכנסות למים ויוצאות, נכנסות ויוצאות. …" (א' 387).

לבנית: "ראיתי קורה עם עיניים!… העיניים הן שגרמו לי לעבור לכוננות, כמו שאומרים. ראיתי דבר מה וחשבתי, קורה היא זו הנסחפת באפלולית מאחורי סירתו של גימלי. לא יחסתי לזה חשיבות יתרה. והנה נדמה כאילו הקורה מדביקה אותנו לאט לאט, וזה עניין האומר דרשני, ×›×™ הרי כולנו צפים על אותו נהר. ואז ראיתי את העיניים: שתי נקודות חיוורות ומין ברק להן, יושבות על בליטה בקצה הקורה המקורב אלינו. ולא זו אף זו: הקורה לא היתה קורה, רגליים היו לה לשוט בהן, כעין רגלי-ברבור, אלא שנראו גדולות יותר, והן היו טובלות ועולות, טובלות ועולות. …" (א' 394).

לבנית בחרה לכתוב בשפה גבוהה ומליצית משום שהבינה בחוש שהמרחק בין עברית עכשווית לפנטזיה גבוהה הוא בלתי ניתן לגישור. ובכל זאת מצליח תרגומה להעביר את סגנונו הנמוך של סאם בזכות כמה גלישות (כמו "לעבור לכוננות", "כי הרי").

בתרגום החדש אנו מוצאים כמה וכמה צירופי סלנג ועברית מדוברת שמקרבים אותו לימינו-אנו. אפשר אמנם לשמוע את סאם האיכר הפשוט, אבל בשינויים קטנים זה יכול להיות גם מטייל שחזר מדרום אמריקה ומספר איך ראה תנינים בנהר כשעשה רפטינג. משהו מהפורמליות הריחוק והקסם אצל הדמויות אבד וההשפעה המצטברת של שינוי בסדר גודל כזה משנה את האווירה באופן מכריע.

גם אם לוטם סבר כי היה צורך להנמיך את השפה המליצית של לבנית, הרי שהביצוע שלו לוקה בחסר: סאם הטולקיני נשמע איכר פשוט ואילו סם הלוטמי נשמע מוגבל בשכלו ומאולץ. נקודה זו תוביל אותנו לסעיף הבא:

כיצד מעבירים שפת דיבור משפה אחת לשניה?

כרגיל, גם כאן אנחנו פוגשים בגישת 'אחד-על-אחד'. התרגום החדש משתמש בשפה מדוברת בכל פעם שזו נמצאת בשימוש אצל טולקין, וכל ביטוי וביטוי מתורגם ישירות. הדבר נשמע מוגזם ולא פרופורציונאלי, משום שמילים שנשמעות טבעיות באנגלית הופכות למלאכותיות בעברית. 'הדיוק המתמטי' פוגע בזרימה הטבעית של הכתוב. זאת גם הסיבה שבדוגמאות שלהלן לא הבאתי את המקור – חשוב שהשפה המדוברת תישמע טבעית בעברית, והמקור האנגלי פחות משנה.

  • האורוק האי קוראים לאראגורן בנקרת הלם:

    "רד אלינו! והבא איתך את המלך המתחבא שלך! אנחנו האורוק האי הלוחמים. אנחנו נוציא אותו מהמאורה, אם הוא לא יבוא. הבא איתך את המלך המתחבא שלך!" (ב' 136).

ניתן לזהות שני רבדים: הנמוך (נוציא אותו מהמאורה) והגבוה (הבא איתך), ובינהם ביטוי מלאכותי ("המלך המתחבא שלך", במקור "your skulking king"). האם כך נשמע דיבור חי? עדיף היה להגיד, "רד אלינו! ותביא איתך את המלך! איפה הוא מתחבא? אנחנו האורוק-האי הלוחמים. נוציא אותו מהמאורה אם הוא לא יבוא! תביא את המלך!"

  • האורקים מדברים על מרי ופיפין:
    "אבל למה שלא נהרוג אותם במהירות, תכף ומייד? הם סתם עומס מקולל ואנחנו ממהרים. הערב מתקרב ואנחנו צריכים לזוז." (ב' 46).

גם יש כאן שני רבדים: הגבוה והמלאכותי (עומס מקולל), והנמוך (אנחנו צריכים לזוז). ביטויים טבעיים יותר יהיו "הם סתם משקל מיותר" או "הם סתם מטרד".

  • אוגלוק, מפקד האורוק-האי, קורא לאורקים של סאורון "חזירים". גרישנאק עונה:
    "חזירים, באמת? בחורים, איך מוצא חן בעינכם שהלכלכנים של קוסם עלוב ומטונף קוראים לכם חזירים?" (ב' 47).

המילה "לכלכנים" מלאכותית בעברית. המקור הוא “muck- rakers", ביטוי שקיים באנגלית במשמעות של ללכלך, לגרוף זבל, לכלוך ושאר מילים דומות.
עדיף היה להגיד, "חזירים, באמת? בחורים, איך מוצא חן בעינכם שהמשרתים שמחטטים באשפה של קוסם עלוב קוראים לכם חזירים?"

גישת 'אחד-על-אחד' מביא לעיתים לתרגומים מהסוג הבא, הכוללים סלנגים נמוכים עוד יותר:

  • שאגראט אומר על גורבאג:
    "הוא קיבל ממני יותר משאני קיבלתי ממנו, אבל הוא תקע בי פגיון, הזבל הזה". (ג' 167).

    סאם מבין שפרודו שבוי בידי האורקים:
    "עכשיו הוא בידי הנבלות האלה! טינופות!" (ב' 337).

"הזבל הזה" "הנבלות" ו"הטינופות" הם ביטויים נמוכים מאוד, אשר אינם מקבילים כלל למקור: “filth”,"dung”. הם אף מעלים על הדעת שפה של נהגי מוניות (ויסלחו לי נהגי המוניות): כל תחושת האגדה המרוחקת נעלמת בשעה שהשפה מורדת לדרגה שכזו. תרגום קללות הוא ללא ספק מלאכה קשה שדורשת יצירתיות רבה, אך במקרה זה די אם אומר שביטויים כמו אלה, מקומם לא יכירם בספר כמו שר-הטבעות.

אחרית דבר

שתי מטרות עמדו לנגד עיני בכתיבת חיבור זה: הראשונה והחשובה שבהן היתה לנסות לפענח את סוד הקסם הלבניתי, על מנת להבין מה יש בו שמשפיע על הקורא בעוצמה רבה כל כך. אני תקווה שהראתי את יחודו ואת יופיו. המטרה השניה היתה לנסות ולהדגים כיצד שונתה אותה תחושה שבתרגום לבנית במהדורה שערך עמנואל לוטם, ובכך להראות שהיא למעשה תרגום חדש.

ג'.ר.ר. טולקין היה בראש ובראשונה בלשן, ומשום כך אין להמעיט בחשיבות שייחד לשפה האנגלית בשר-הטבעות. רות לבנית הבינה את הדבר באופן אינטואיטיבי, והעניקה לשפה העברית מקום של כבוד בתרגומה. האם פעלה במודע, לפי הכללים שצוינו כאן, בעת שתרגמה? יש להניח שלא, אולם מעטים הם המתרגמים בעלי שיעור קומה כשלה, שמסוגלים להעביר מבנים משפה אחת לשניה בטבעיות כזאת תוך שימור האווירה, ומעטים עוד יותר מסוגלים להעביר כך פנטזיה.

אכן, יש בתרגומה של לבנית גם טעויות שהצריכו תיקון. יש לציין שכאשר לוטם חובש את כובע העורך (ולא המתרגם) הוא פועל נאמנה לתיקון טעויות בהבנה, בעריכה ובהגהה. לעיתים אף יש שינויים לטובה בניסוח ומקומות שבהם הוא הטיב לקלוע מלבנית לביטוי המתאים בעברית. לו היה לוטם מסתפק בכך ומוציא תחת ידיו תרגום שנערך על מנת לתקן בלבד, לא היו לי כל טענות אלא רק ברכות. אלא שכעורך של שר-הטבעות הוא נטל לעצמו חירות רבה מידי כששינה כה רבות מהנקודות שיוצרות את האווירה המיוחדת.

לוטם אינו מייחד לשפה את אותו מעמד לו היא זוכה אצל לבנית וכמובן אצל טולקין. השפה אצלו היא מדיום בלבד, מתווך שתפקידו להעביר את עלילת הסיפור ותו לא. קורא בעל שמיעה הנתקל בטעות בעברית, במשפט ארוך מידי, או ב"עבריתנגלית" מאבד מהנאת הקריאה וחוויית הקריאה שלו נפגמה. ואולם ספר שמתיימר לעשות שימוש בעברית גבוהה ושבני נוער משננים בעל פה – אסור לו שיכלול מספר כה רב של שיבושים בעברית, שכן הוא עלול להשפיע לרעה על השליטה בשפה של דור שלם שיגדל עליו.

עלי להדגיש שאין בכוונתי להמעיט מערכו של עמנואל לוטם כמתרגם. מתרגם לא נמדד רק על פי ספר אחד, וללוטם יש הישגים רבים. ודאי שאין הוא זקוק לי כמליץ יושר ובכל זאת אזכיר שהוא אחראי לכמה תרגומי מופת בעברית. אולם נדמה שדווקא בתרגומו לשר-הטבעות הוא כופה את סגנונו על סגנונה המיוחד של לבנית ומתנגד לו – במקום לשמר את הקסם.

שמירת קישור קבוע.