אומללות בדרכן – אלימות נגד נשים בספריו של טולקין

אזהרת תוכן: המאמר עוסק באלימות כלפי נשים ובאלימות מינית. מי שחושש/ת מעיסוק בנושא, מוזמן/ מוזמנת לקרוא מאמרים קלים יותר באתר.

העיסוק בנושא של אלימות כלפי נשים אינו מובן מאליו כאשר מדובר בספריו של טולקין. העלילה הטולקינאית אינה בנויה סביב סיפורי אהבהבים, וטולקין לא מתיימר לייצג או לבקר בספריו את המתרחש בספירה הביתית. זאת ועוד, בספריו של טולקין ניכר המיעוט היחסי של דמויות נשים. עם זאת, יש לציין כי המיעוט הנשי שטולקין כן עוסק בו מיוצג באופן לא סטריאוטיפי, וגם, כפי שמצטייר מבחינה מדוקדקת של הספרים, הרבה פחות מיזוגני מיצירות מאוחרות הרבה יותר. כאשר בוחנים את יצירותיו ניתן למצוא מספר דוגמאות מובהקות בהן טולקין מייצג מקרים שונים ומגוונים של גברים המתעללים בנשים, והוא אף נוקט עמדה לגבי אלימות פיסית, נפשית ומינית כלפי נשים.

טולקין חי וכתב בתחילת ולקראת אמצע המאה ה-20, תקופה הידועה כמאופיינת במאבקן של הנשים המערביות לשוויון זכויות, מאבק שגרר לא פעם התנגדות אלימה. אזכיר את שני הנושאים הבוערים ביותר שהונצחו בספרות הקאנונית מן התקופה, אשר מבחינתי מהוות רקע כלשהו לכתיבה של טולקין על הנושאים הללו: אלימות במשפחה היא אחד הנושאים המרכזיים שחוזרים ברומנים של המאה ה-19 ואילו זכותן של נשים על גופן ועל מיניותן מאפיין את הספרות במאה ה-20.

ספרים כמו "אוליבר טוויסט" מאת צ'ארלס דיקנס (1837), "ג'יין אייר" מאת שארלוט ברונטה (1850), "האישה בלבן" מאת ווילקי קולינס (1857) ו"דניאל דרונדה" מאת ג'ורג' אליוט (1876), נחשבים לרומנים הקאנוניים המשפיעים ביותר שעסקו בנושא חברתי הבוער של המאה ה-19, אלימות כלפי נשים. המשותף לרומנים האלה המציגים צורות רבות ושונות של התעללות, הוא הבעת מחאה כלפי הכוח שהחוק האנגלי מעניק לגברים. הסופרים והסופרות המוזכרים לעיל' מציגים את החוקים החברתיים במעמדות השונים ככאלה שמעניקים לגברים מתעללים את היכולת לעשות בנשים כרצונם ומונעים מהנשים להתנגד או לברוח.

בתחילת המאה ה-20 הפוקוס הספרותי עובר לבעיה אחרת הקשורה לנשים: מוסר כפול וזכות האישה על גופה ועל מיניותה, והמחיר החברתי הכבד שמשלמת ה"אישה החדשה" שלוקחת את המיניות שלה בידיה. הספרים המפורסמים והמשפיעים כגון "תמונתה של גברת" של הנרי ג'יימס (1881), "בית השמחה" של אידית וורטון (1905) ו"אחוזת האוורד" של א"מ פורסטר (1910) עוסקים בנשים שקיימו יחסי מין ולעתים גם הרו מחוץ למסגרת של נישואין, ודנים בזכותן של נשים על גופן אגב ביקורת כלפי הנידוי החברתי והירידה ההכרחית במעמד שנשים כאלה נאלצות לחוות לעומת הגברים המסוגלים להתרועע עם נשים רבות, להחזיק בפילגשים ולבקר אצל זונות וגם לשמור על מעמדם החברתי ולהיחשב אנשים מהוגנים.

על הרקע הספרותי והחברתי הזה טולקין כותב מגוון מרשים למדי של תלאות שונות שעוברות על נשים בארדה, ומכיוון שיוצר לעולם לא כותב בוואקום תרבותי, לדעתי התפיסות הללו והביקורות שמובעות ברומנים הקאנוניים הנ"ל כלפי מצבן של נשים בחברה, מעצבות במידת מה את ייצוגי הנשים והאלימות נגדן בספריו.

כשבוחנים יותר לעומק דמויות שעומדות בסיטואציות אלימות במרחב הביתי או בתוך הזוגיות אפשר לגלות שטולקין לא נמנע לגמרי מלייצג את הנושאים האלה, להיפך: ישנן כמה וכמה דוגמאות להתייחסויות מאוד מפורשות בכתביו של טולקין לנישואין לא מאושרים, אלימות במשפחה, קנאה, נקמנות והטרדה מינית. לצערי קצרה היריעה מלדון בכל הדוגמאות למערכות יחסים בלתי מאושרות או טראגיות, הגם שקיימים סיפורים שראויים למאמר בפני עצמם: למשל הסיפור על האנטים ונשותיהם שלא הצליחו לחיות יחד עד שנכחדו, או הסיפור "אשת הספן", אותו ניתן למצוא בקובץ "סיפורים שלא נשלמו". סיפור זה, שעלילתו מתרחשת בתקופת מלכי נומנור בעידן השני, הוא סיפור מאוד לא שגרתי בנוף הטולקינאי, שכן הוא עוסק מאוד בפירוט ברגשות אישיים של הדמויות ועוקב מאוד מקרוב אחרי התפתחות מערכת היחסים הרומנטית ביניהן כשההתרחשויות הפוליטיות של עולם המערכה נמצאות לשם שינוי ברקע. אציין רק כי שבשני המקרים הללו, בסיפורים על נשות האנטים ו"אשת הספן" ניתן למצוא מחאה כלפי הפרדה מגדרית בין הספירה הביתית לספירה הציבורית שעדיין אפיינה במידת מה את תקופת חייו של טולקין עצמו, ואולי אף ניתן להרהיב עוז ולומר כי ניתן להבחין מבין השורות בנימה של תיסכול, שמקורו בקודים החברתיים שכופים הפרדה בין הגברים והנשים ולא מאפשרים לבני הזוג שיתופיות אמיתית המסוגלת להשתוות ל"אחוות הגברים" שעל פי הביוגרפיה מאת המפרי קרפנטר, טולקין חש כלפי חבריו ממועדון ה"אינקלינגס". המקרים שאני מתכוונת לעסוק בהם במאמר זה מייצגים יותר מחוסר התאמה בין בני זוג או סיום טרגי של מערכת היחסים. אני מעוניינת לבחון כאן דווקא את המקרים המובהקים יותר של אלימות כלפי נשים, מערכות יחסים שבהם אין צל של ספק בנוגע לחוסר ההדדיות, הדיכוי והכפייה בתוך מערכת היחסים.

במאמר זה אדון בשאלה האם טולקין כסופר, גבר קתולי שמחזיק כנראה בדעות שמרניות למדי מציג, בהתאם לכך, עמדה שמרנית או יחס שמרני לאלימות כלפי נשים. על דעותיו השמרניות של טולקין ניתן לקרוא במכתב 43 שכתב הסופר ימים ספורים לפני חתונת בנו, מייקל ובו הוא משיא למייקל עצות הנוגעות לנשים ולטבען השונה מזה של הגברים. לטענתו של טולקין, ניכר מהתנהלותן של נשים באקדמיה כי הן נועדו להיות מובלות, מונהגות ו"מופרות" הן במובן הפיסי והן במובן הרעיוני, אבל כאשר הן נדרשו לחשיבה עצמאית הן חסרות אונים.

עם זאת, בחינה מעמיקה של הטקסטים הרלוונטיים לנושא מוכיחה כי ההיפך הוא הנכון: כפי הנראה, דווקא טולקין שמקבל קיתונות של ביקורת על השמרנות שלו מגורמי רבים, מציג את התוצאות ההרסניות שיש למערכות יחסים מתעללות לא רק על האישה עצמה או על הבית והמשפחה, אלא על החברה כולה. יתרה מזו – בחינת הייצוגים של אלימות כלפי נשים מגלה שבניגוד ליצירות ספרותיות עדכניות שסוחפות קהלי קוראים גדולים וזוכות לפופולאריות רבה בימינו[1], בעולמו של טולקין מערכת יחסים שמתחילה בכפייה והונאה לעולם אינה מסתיימת בטון רומנטי ובאהבה גדולה, והזוגות שהחלו את דרכם באופן הזה אינם זוכים לחיות יחד בסופו של דבר באושר ועושר עד סוף ימיהם. לפיכך ניתן אף לומר כי טולקין מציג בספריו יחס מתקדם יותר לאלימות כלפי נשים גם לעומת סופרים שכותבים בימינו.

איאווין בת איאומונד

המקרה הראשון שנבחן הוא ההטרדה המינית של איאווין בת איאומונד על ידי גרימא לשון-כחש, אחד הנבלים של העלילה. בסרטו של פיטר ג'קסון, שיש שיאמרו כי הוא נוטה
להפריז בדרמה שהוא מציג בסרטים, מוצגת מערכת היחסים בין לשון כחש לאיאווין באורח שלא מתיר מקום לספק בנוגע לעובדה שאיאווין עברה הטרדה מינית:

בניגוד לסרט, ספרו של טולקין מציג את הדברים בפחות דרמטיות, אבל גם הוא משאיר מעט מקום לספק בנוגע לכוונותיו של לשון-כחש כמו גם לעובדה שבאפשרותו של לשון כחש לנהוג באיאווין כפי שפיטר ג'קסון מציג זאת בעיבוד הקולנועי ואף גרוע מכך. כזכור, אראגורן, לגולאס וגימלי מגיעים בלוויית גנדלף לרוהן ומגלים שעליהם לשחרר את חצר המלך מהשפעתו המזיקה של גרימא לשון כחש. על הקשר בין גרימא ואיאווין אנחנו יודעים מעט מאוד, אבל דרך המעט הזה טולקין מצייר עבורנו תמונה מאוד מסוימת של הדרך שבה לשון כחש התייחס ככל הנראה לאיאווין ועל מה שעבר על איאווין בזמן שלשון כחש הלך והשתלט על התודעה של המלך ועל הנעשה בהיכל הזהוב. האמירה הראשונה בנושא היא של תיאודן, אמירה כללית ומעורפלת:

"לכי,איאווין, בת אחות. חלפו ימי הפחד". נכון לכרגע, לא ברור אם האמירה של המלך מכוונת לצל הכללי שהטיל לשון כחש בהיכל או שאולי הוא רומז שהוא יודע או ידע מה קורה אבל היה חסר אונים מכדי למנוע את זה. גנדלף מבהיר זאת בהמשך כשהוא פונה אל גרימא ומבהיר בדיוק מדוע היו אלה "ימים של פחד" עבור איאווין: "אימתי נמכרת לסארומן, ומה המחיר שהובטח לך? אמור היית… לקבל את חלקך בשלל ואת האישה אשר חמדת? זמן רב מדי אתה מרדפה ועוקב אחריה מזווית עיניך."

חשוב לציין כי בגרסה האנגלית טולקין משתמש בקטע הזה במילה desire, אותה תרגמה רות לבנית כ"חמדת" – מילה העשויה להעלות בתודעתו של הקורא יצור מושחת ונאלח אחר שמזדחל אחרי ה"חמדה" שלו. אבל המילה desire, שפירושה בעברית "תשוקה", מבטאת תחושה שהיא מאוד גופנית ולא רגשית, והיא כפי שמסתמן האזכור היחיד למיניות כלשהי ב"שר הטבעות" – זהו רמז למשהו מאוד לא טוב שעובר על איאווין כשלשון כחש הוא בעל הסמכות. קטע זה מדגיש את העובדה שעבור לשון כחש המייצג כאן את כוחות הרוע כמשרתו של סארומן, מיניות היא עניין המופרד לחלוטין מרגשות.

דבריו של גנדלף יוצרים הקבלה בין "חלקך בשלל" ו"האישה אשר חמדת", ורומזים שלשון כחש רואה בה חפץ, איזשהו פרס מסארומן – יש כאן רמיזות להחפצה בוטה של איאווין, כפי שעוד נראה בהמשך.

טולקין מציג כאן אלמנט נוסף של הטרדה: מעקב, שיצירות רבות גם בימינו, שלא לדבר על גורמים נוספים מחוץ למדיה כמו המשטרה ורשויות האכיפה, מתייחסות אליו פעמים רבות כאל חיזור לגיטימי. לאיאווין כאמור אין חוק שיגן עליה כשלשון כחש בוחש בהיכל. על פי הכתוב, לשון כחש "מרדפה" – כלומר לא סתם צופה בה אלא ממש עוקב אחריה בצורה שככל הנראה פולשת למרחב האישי. "מרדפה" אצל לבנית זה תרגום לhaunted her steps. התרגום למילה haunted הוא בהחלט "רדוף", אבל לטעמי יש במילה הזו משהו פחות פיזי, פחות "חותר למגע" מאשר "מרדף", כך שלבנית עשויה אולי להצטייר כאן כקצת יותר מפורשת מטולקין בנוגע להטרדה של איאווין, וכפי שנראה בקרוב – לא בפעם האחרונה.

תיאוריות מגדר בימינו מתייחסות אל המבט כמרכיב חשוב ביחסי הכוח בין גברים לנשים. רבות מן ההוגות הפמיניסטיות טוענות כי התפקיד הפטריארכלי של האישה זה בין השאר להיות אובייקט למבט, נטולת ייעוד אחר מלבד גרימת הנאה למתבונן בה, ואילו התפקיד של הגבר הוא להיות החושק, הסובייקט לשמש כצופה באופן שמחזק את הגבר ומחליש את האישה. ייתכן שיש כאן ביקורת על התפיסה הזו בהצגה של איאווין כמחופצנת ונרדפת על ידי מבטו של לשון כחש, שהאופן שבו הוא חושק בה מטריד אותה. מה שעשוי לאשש את האבחנה הזו עוד קצת זו התגובה של איאומר: "מזה הטעם רציתי להורגו" וגנדלף מבטיח לו ש"מעתה בטוחה היא איאווין". הקטע הזה לפי דעתי מבהיר כמה כוח יש ללשון כחש בשלב הזה, וכמה איאווין חסרת אונים וחסרת הגנה מולו, כמה בקלות הוא יכול היה לנצל את המצב ולעשות יותר ממעקב, כמו שראינו שקורה בסרט של ג'קסון, בו הוא ממש נוגע בה בניגוד לרצונה. ניתן אולי להתייחס גם למפגש הראשון בין אראגורן לאיאווין באופן הזה: כאשר איאווין מושיטה לאראגורן את הגביע והידיים שלהם נוגעות לראשונה היא נרעדת בתגובה למגע, באופן שלא לגמרי ברור אם הוא הגילוי הראשון של התשוקה שלה כלפיו או תגובה לזיכרון של מגע אחר שהיא חוותה שהיה לא חיובי ולא רצוי.

ניתן אפוא לפרש, לפי דעתי, את התנהגותה ומצבה הנפשי של איאווין לאורך עלילת הספר "שובו של המלך" כהתנהגות של נפגעת טראומה, שהיא תוצאה של הטרדה מינית מתמשכת. אני כמובן לא מתיימרת לטעון כי זוהי הפרשנות היחידה – גורמים רבים הניעו את איאווין לנטוש את עמדתה כמנהיגת העם ולהצטרף אל שאריה בשדה הקרב, ואסור לשכוח את הטיעונים הפמיניסטיים בהם היא משתמשת כדי לשכנע את אראגורן להניח לה להצטרף אליו בחזית. עם זאת, הפרשנות לפיה ניתן לייחס חלק מהמרכיבים בהתנהגותה לכאלה שנובעים מן הטראומה שהיא עברה בעקבות ההטרדות, עשויה להוסיף נדבך נוסף למורכבות של דמותה.

לא ניתן להתעלם מן העובדה שמכל הדמויות, איאווין היא זו שטולקין שב ומדגיש את נשיותה, באופן שלא משתווה לתיאוריהן של הנשים האחרות בכתביו: היא מתוארת בהתחלה כ"בוקר אביב חיוור שלא בשלה נשיותו", זהו תרגום מדוייק כיוון שגם טולקין משתמש במילה womanhood כמילה שבאה לתאר את בוקר האביב אליו הוא מדמה את איאווין. נושא המגדר של איאווין עולה שוב כאשר היא מאשימה את אראגורן ב"הדרת נשים" מן השיירה האפורה, ומטיחה בו כי הוא מורה לה להישאר מאחור רק בגלל שהיא אישה: "דבריך לא באו לומר אלא זאת: אישה את, הבית הוא מנת חלקך, ואם ייספו הגברים בשדה הקרב נתונה לך הרשות להישרף בתוך הבית כי הגברים לא יזדקקו לו עוד" (שובו של המלך, 47). כזכור, נשיותה של איאווין מתפרצת בשיאה כשהיא עומדת מול המלך המכשף וחושפת את זהותה מבעד לתחפושת: "לא גבר אנוכי, כי עיניך רואות אישה" (שובו של המלך עמ' 101). אפשר אולי אף לומר בזהירות (שלמצער לא מאפיינת את כל חוקרי וחוקרות טולקין) שאפילו הסיום עצמו מדגיש במידת מה את נשיותה של איאווין, כשהמשפט: "אוהב את כל הצומח והחי ושאינו צחיח" מרמז על פוריות, למרות שטולקין לא כותב את המילה הזו במפורש. הסיבה לכך, לפי דעתי היא שטולקין קושר בין התפקיד של איאוין כאישה בחברה פטריארכלית והתסכול העמוק שלה מאופיו הכפוי של תפקידה המגדרי, לבין הרמיזות להטרדה המינית שהיא עברה. טולקין מציג את התפקיד שנכפה על איאווין מתוקף המגדר שלה כמה שמייצר את חוסר האונים שלה, ומאפשר ללשון כחש להטריד אותה מינית. טולקין מציג דרך הדמות הזו את מה שעובר על אישה בחברה פטריארכאלית: היא נכלאת בהיכל כאישה, וכאישה, חוסר האונים שנכפה עליה מאפשר לבעל הכוח להטריד אותה.

הסצינה בבתי המרפא היא אחת הסצינות החשובות בהקשר של הצגת היחס הפטריארכלי של החברה אל איאווין כגורם שלילי, ודיון בהשלכות של ההטרדה המינית שאיאווין עברה בהיכל. בבתי המרפא משוחחים אראגורן, גנדלף ואיאומר אודות איאווין ומתייחסים לתחושותיה הקשות כעלמה שנכלאה בהיכל, כשהם משתמשים במונחים של "כפור" ודיכאון, הקשורים גם לפציעה של איאווין בקרב מול המלך המכשף, וגם ככל הנראה להטרדה המינית שאיאווין עברה בהיכל.

תיאורה הראשון של איאווין, שברקע שלו נמצאת ההטרדה המינית שלה על ידי לשון כחש כבר מתייחס אליה כ"נאווה וקרירה". דימויי הקור משמשים אחר כך גם בבתי המרפא כדי לדבר על חוסר האונים והתסכול שאיאווין הרגישה בתקופה הזו, עוד לפני שהחבורה הגיעה להיכל הזהוב. אראגורן אומר:

"גורל אכזר הוא שהוליך את צעדיה אל נתיבו… כשראיתיה לראשונה הרגשתי בצערה הכמוס… חשתי שנוקשה היא… אולי נגע בה הכפור והקפיא את עסיס חייה… כי מחלתה החלה זמן רב לפני היום ההוא" (שובו של המלך, 125).

הגם שבכל הנוגע לאיאווין לפחות, אינטיליגנציה רגשית אינה הצד החזק של אראגורן, אפילו הוא מבין שמשהו רע עבר על איאווין בהיכל הזהוב. איאומר מודה כי ידע שלאחותו היו "פחדים ומועקות" וגם הוא משמיע את הטענה שאיאווין "נוגעה בכפור" עוד הרבה לפני הפציעה שמקפיאה ומשתקת אותה בבתי המרפא. אז כבר אנחנו רואים שיש קשר בין הצער של איאווין והכפור שאופף אותה לכל מה שקרה לה עוד לפני הפגיעה של הנאזגול. כאשר גנדלף מנסה לספק לאראגורן ואיאומר הסברים להתנהגותה הוא לא מצביע על ההטרדות המיניות של לשון כחש אלא על סיבה עמוקה יותר, על חוסר האונים המשתק שלה כאישה בחברה פטריארכלית. זה, על פי גנדלף, הנו גורם מספר אחת לכפור ולדיכאון שחשה איאווין:

"לך היו סוסים לרכיבה, עלילות מלחמה ומרחב שדות; והיא שנולדה בדמות נערה, לא נפלה ממך במאום… אך נגזר עליה לשמש איש זקן שאהבה… והתפקיד שמילאה היה בזוי בעיניה מן המקל שהוא נשען עליו… מי יודע מה רחשו שפתיה בחשיכה, בשבתה בדד בלילות שימורים, חייה צרים והולכים וכותלי הרמונה סוגרים עליה כעל חיה בסוגר." (שובו של המלך, 125)

מן הקטע הזה ניתן להסיק כי אחד הדברים שהכשירו את השטח להטרדה מינית זו העובדה שהחברה הרוהירית מתעלמת מחלק מהותי מהזהות של איאווין – כלוחמת אמיצה ופרשית מוכשרת, ומצמצמת אותה לתפקיד המגדרי. תפקידה המגדרי של איאווין, על פי גנדלף, כולל אלמנט של סגירות, כפי שמרמזת הדיכוטומיה בין "מרחב שדות" לבין "סוגרים עליה כעל חיה בסוגר", מה שיוצר תחושה שאין לאן לברוח – לא מתפקידה הפטריארכלי כאישה ולא מגרימא ש"מרדף" אותה. אלמנט נוסף, שכבר נגענו בו קודם לכן, הוא החפצה; היחס אל איאווין שנדרשה להיות מטפלת של המלך בזמן שמאיאומר לא ציפו לכך גרמה לה לחוש כי רואים בה אובייקט, חפץ שמשתמשים בו – לראיה ניתן להצביע על ההקבלה בינה לבין המקל של תיאודן. כשמדברים על נושאים כאלה בחירת המילים עשויה להיות מאוד חשובה: בעוד טולקין משתמש במילה "Bower", שפירושה חדר שינה, עם רמיזה לכך שמדובר בחדרים פרטיים או חדר שינה נפרד, מעין "מגורי נשים". בתרגום, הפכה רות לבנית את חדר השינה של איאווין ל"הרמון" של ממש, ככל הנראה כדי להדגיש את הקונוטציה המינית הבלתי נעימה שעולה מהתיאור הזה של החיים של איאווין.

אם כך ניתן לסכם ולומר כי מצבה של איאווין בהיכל הזהוב אכן מצטייר כאירוע טראומטי, כפגיעה מתמשכת, ובהחלט אפשר לפרש את ההתנהגות של איאווין בהמשך כתגובה של נפגעת טראומה בעקבות ההטרדה. האובדנות, הייאוש, הדיכאון שמיוצג ככפור שמשתק אותה, מובילים אותה למתקפה האובדנית ולרצון למות שהיא מפגינה בהמשך. ואם המקרה של איאווין הוא אכן פוסט טראומה, הוא כמובן לא המקרה היחיד: בכנס מיתופיה בשנה שעברה ארזה העבירה הרצאה מצוינת על פרודו והייצוג המאוד מפורט של האופן בו הוא סובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית בעקבות נשיאת הטבעת. אך מחלתו של פרודו מתפרצת דווקא ביום השנה לדקירה שספג פרודו מן המלך המכשף על גבעת הרוחות (ייתכן כי הקשר בין המפגש של דמויות עם המלך המכשף ופוסט טראומה זהו נושא למאמר בפני עצמו). לפני שאיאווין מתעוררת בבתי המרפא אראגורן אומר לה: "נפל אויבך ולא יקום עוד". האם הוא מתכוון לשר הנאזגול, לגרימא לשון כחש או לחוסר האונים שלה כאישה בחברה פטריארכלית – את זה נותר לנו רק לפרש.

כבר היו הרבה דיונים על הסוף השנוי במחלוקת של הסיפור של איאווין, שרבים רואים בו ביטול מוחלט של האלמנטים הפמיניסטיים בדמות שלה. רבים מן הקוראים סבורים כי איאווין שבה לתפקיד פטריארכלי כמטפלת ומרפאה שמוותרת על החרב, וזאת על אף שלוחמים רבים מגונדור ורוהן וודאי מצאו אף הם את החרב שימושית פחות בימי השלום. מה שיש לי להוסיף על כך בהקשר של המאמר שלי על אלימות נגד נשים ועל הטרדה מינית, הוא שיש כאן בחירה של איאווין בדרך של החלמה, וגם בדרך של עזרה לאחרים: העמדה של מרפא היא כאמור עמדה של מישהו שפועל נגד פגיעה, של מישהו שאינו חסר אונים, בניגוד לתחושותיה של איאווין בהיכל הזהוב, שם יכול היה לשון-כחש לעשות בה כרצונו. בניגוד לפעם הקודמת שבה איאווין מצאה את עצמה כמטפלת, תפקידה של "ד"ר איאווין – רופאה בכירה בבתי המרפא הנחשבים ביותר בגונדור" לא נכפה עליה בשום אופן. יתירה מזאת, כשבוחנים את איאווין כנפגעת הטרדה מינית מתמשכת יש חשיבות רבה לבחירה שלה בהחלמה ובריפוי, שכן בבחירה לרפא איאווין בוחרת גם לרפא את עצמה ולהחלים בעצמה מהטראומה של הפגיעה המינית שהיא עברה.

עוד דבר שחשוב לציין, אולי הכי חשוב לציין בהקשר של הטרדה מינית ב"שר הטבעות" הוא שההטרדה של לשון כחש לא מוצגת בהקשר פרטי בלבד. מה שאולי הכי מעניין באופן שבו טולקין מייצג הטרדה מינית הוא הדרך שבה ההטרדה נקשרת דרך הדמות של לשון כחש לכוחות הרוע הגדולים יותר של המערכה, לסארומן ולניסיון שלו להפיל את רוהן. הצורה שבה הוא חומד את איאווין בצורה מחפיצה וגסה היא חלק בלתי נפרד מהלך המחשבה שקושר אותו לסארומן – ההסתכלות על נשים כשלל, בלי אמפתיה ככלי נטול אופי או רצון, כזה שאפשר פשוט לקחת, הופך אותו למשרת של הכוח הרע. במחשבה הטולקינאית תפיסה כזו מזוהה עם משרתי הזדון. אין הפרדה בין התשוקה הפסולה והמחפיצה לבין הבגידה: אלה שני חלקים של אותו שלם. הרדיפה של איאווין, מעקב אחריה וחיזור לא רצוי מצטיירים כחלק ממערך מתוכנן להשתלט על רוהן, להשחית אותה מבפנים ולהרוס אותה. המכירה של איאווין והעובדה שתפקידה החברתי המסורתי בתור המשענת או המטפלת של המלך מנע ממנה להיות מסוגלת להגן על עצמה מייצרות אמירה של טולקין על כך שהטרדה והחפצה של נשים, קשורה ישירות לרוע –והמסר הזה לצערי עד היום הוא לא מובן מאליו אפילו בחברה שאנחנו חיים בה, וטולקין הרי כותב במחצית הראשונה של המאה ה-20.

לותיין

הדמות הבאה שנעסוק בה, נאלצה להתמודד עם כמה וכמה טיפוסים נאלחים מסוגו של לשון כחש. לותיין טינוביאל, היא הנאווה – וככל הנראה גם המוטרדת מכל ילדי אילובטר.

לותיין היא בתם של מלך האלפים[2] תינגול ושל אשתו מליין שהיא מעין אלה זוטרה, אחת המיאר. היא הופכת להיות מושא אהבתו היוקדת של בן אנוש בשם ברן. כשברן מבקש את ידה של לותיין, אביה תינגול זועם ושולח את המחזר הצעיר של בתו למשימת התאבדות – להשיב את הסילמרילים, אבנים יקרות, נגועות בקללה שנגנבו מבני הלילית ושובצו בכתרו של מורגות השר האפל, אדונו של סאורון. לותיין בורחת מהממלכה ומחפשת את ברן ומצטרפת אליו למסע הרה סכנות שבו היא מחלצת ומצילה אותו לא פעם. בסופו של דבר לאחר מותו של ברן בקרב מול הזאב הנורא קרכרות לותיין משכנעת את הולאר לתת לה עוד קצת זמן איכות עם ברן ומוותרת על האלמוות שלה תמורת חיים ארוכים ומאושרים על אי ירוק יחד עם אהובה עד מותם.

הסיפור על ברן ולותיין הוא מעין בן כלאיים בין מיתוס למעשייה: מדובר בשירה אפית שהיא סיפור מכונן בארץ התיכונה, המזכיר את האפוסים הנורדיים. הוא אינו נטול אלמנטים של מעשיה והוא אף מתכתב עם המעשייה של האחים גרים על רפונזל, עם טוויסט פמיניסטי לפיו לותיין עצמה מצמיחה את שיערה בקסם, די הצורך כדי לשזור ממנו חבל וגם לארוג ממנו גלימת היעלמות.

הגם שמדברים על ארוון אונדומיאל כצאצאית או ממשיכת דרכה של לותיין, מבחינת היחס של הגברים אליה דווקא איאווין היא זו שיותר מזכירה את לותיין מבין השתיים. כמו אצל איאווין, טולקין מציג באופן ביקורתי דרך דמותה של לותיין את הפער בין התפיסה החברתית של מקומן ותפקידן של נשים לבין ביטוי יכולותיה וכשרונותיה של אישה אינדיווידואלית. למה אני מתכוונת? הגם שיופיה של לותיין מתואר שוב ושוב, לותיין ניחנה גם בכל התכונות שמשויכות בדרך כלל לגיבורים של המעשיות: אומץ לב, חוכמה, ערמומיות, תושייה – ואת מה שהיא חסרה בכוח פיסי היא משלימה בכוח קסם. אבל חוץ ממנה ומברן, כל יושבי התיכונה רואים בה לא יותר מאשר עוד איזו "כוסית", במלוא המובן המעליב של המילה – צמצום שלה לגוף שלה ותו לא. כפי שמיד נראה, לותיין מוטרדת על ידי כמעט כל יצור בארץ התיכונה.

הסיפור של ברן ולותיין הוא לא רק סיפור על המאבק של ברן ולותיין לחיות יחד ולממש את אהבתם, אלא גם על המאבק של לותיין לבחור את גורלה בעצמה בעוד החברה שהיא חלק ממנה מנסה שוב ושוב להכניע אותה להחזיר אותה לתפקיד הנשי המסורתי לשמש כלי במשחק הפוליטי. באפוסים שטולקין שאב מהם השראה ניתן לראות נישואין פוליטיים כדרך ליישב
סכסוכים בין שבטים ומשפחות. אם לשאול לרגע מונח שטבעה הבלוגרית הפמיניסטית אניטה סרקיסיאן, שטענה כי "במשחק הפטריארכיה נשים הן לא הקבוצה היריבה, הן הכדור", ניתן לומר כי לותיין שוב ושוב מסרבת להיות הכדור במשחק הפטריארכלי ולהניח לגברים לעשות בה כרצונם – היא מתעקשת להיות ישות שפועלת בפני עצמה ולמען האינטרסים שלה. טולקין מציג בסיפור הזה את ההחפצה וההטרדות המיניות שעוברת לותיין כניסיון של הגברים סביבה להשיב על כנו את הסדר החברתי, כתגובת נגד לגבורה שמפגינה לותיין, המזוהה עם תכונות "גבריות" וליציאה שלה מהספירה הביתית, ולניסיון לבחור את גורלה בעצמה.

מערכת היחסים בין ההורים של לותיין רחוקה מלהיות שוויונית – למרות שמליין היא חצי אלה ותינגול הוא בן לילית ולפיכך נחות ממנה (עובדה שהיה לו נוח לשכוח כשהוא סירב לשמוע על כך שלותיין תתחתן עם ברן בן האנוש), תינגול הוא זה שיש לו את המילה האחרונה ומליין עם כל הכוחות שלה והמעמד שלה רק מייעצת – וכבר יש לנו רקע על מעמדן של נשים בדוריאת בתקופה הזו. למרות שתינגול שולח את ברן למסע בגלל התקווה שברן לא יחזור ממנו, נותרת בעינה העובדה כי תינגול הציע לברן "עיסקה" שבה הוא מחליף את הבת שלו באבנים יקרות: "במחיר מועט מוכרים האלפים את בנותיהם, תמורת אבני חן וחפצים מעשה יד". זו התשובה של ברן לאתגר שמציב לו תינגול.

כשברן מבקש את ידה של לותיין, המלך חושב לעצמו: "היניחו שכמותם ידיהם עלייך ויחיו?" (הסיל' 154). בניגוד לטיוטות, בגרסה הסופית של הסילמריליון ברן בשום אופן לא כפה את עצמו על לותיין: לותיין הביאה אותו לפגישה עם אביה בתור הבחירה שלה. למעשה ברן נאלץ לרוץ מרחק לא קטן כדי להניח עליה ידיים, ובסוף הנחת הידיים הייתה הדדית למדי. אבל כאמור, תינגול מבטל את ההדדיות הזו בהינף יד ובעצם מפקיע מלותיין את יכולת הבחירה. הוא מערער על כושר השיפוט שלה, וטוען שלותיין למעשה שייכת לו, היא רכושו. רכוש יקר אמנם, שערכו נמדד בסילמרילים, אבל בכל זאת רכוש. לאחר שלותיין מגלה שברן בכלא של סאורון ומתעקשת לצאת לחלץ אותו בעצמה תינגול מחליט לשמר אותה כאילו היא באמת אוצר או רכוש, וכולא אותה במגדל. בכך הוא מפקיע ממנה שוב את היכולת לפעול ולקבל החלטות על גורלה. החפצה בפירוש יש כאן, ואפשר גם להתייחס לכליאה במגדל כהתעללות על פי הספרות המקצועית המודרנית, וכמו אצל איאווין, אנחנו רואים שבספריו של טולקין התפיסה הזו של נשים היא מדרון חלקלק. חשוב לציין גם כי שבקטע המפורסם בו ברן רואה את לותיין רוקדת ביער, לותיין בורחת מפניו. בניגוד לאיאווין לה דווקא יש מרחב שדות, והיא לא חייבת להיות אובייקט למבט של אף סטוקר קריפי. מתי גורלה נחרץ? כשמבטה נפל עליו, כשהיא מחזירה לו מבט כשווה אל השווה לה, כשגם היא למעשה חושקת בו. לותיין כאמור מצליחה לברוח בעזרת תושייה, כוח קסם ומעט גניבה ספרותית: היא מצמיחה את השיער שלה, שוזרת ממנו חבל ומתחמקת מהמגדל.

בדרכה למשימת החילוץ של ברן מהכלא של סאורון, לותיין פוגשת בשני נסיכי הנולדור, קלגורם וקורופין, בני פאנור. בית פאנור הידוע לשימצה בגלל המרד בולאר וטבח השארים,שגורלו קשור בקללת הסימלרילים. הם יודעים כמובן על ברן ושליחותו אבל לא אומרים לה דבר. הם גם נמצאים באופן סימבולי באמצע מסע ציד. לותיין סומכת עליהם בתור נסיכי בני לילית, ומגלה להם את זהותה:

"כה רב היה יופיה… עד כי התאהב בה קלגורם… דברי חלקות דיבר אליה והבטיח לה כי תמצא עזר בצרתה אם תשוב עמו לנרגותרונד… שם נבגדה לותיין. כי הם אחזו בה ולקחו ממנה את גלימתה ולא הותירו לה לצאת את השערים ולדבר עם איש. כוונתם הייתה להחזיק בלותיין ולאלץ את תינגול לתת את ידה לקלגורם וכך יאדירו את כוחם ויהיו החזקים בנסיכי הנולדור". (הסיל', 160)

קלגורם וקורופין מעוניינים לערב את לותיין ככלי באיזשהו משחק פוליטי, באופן ששוב מזכיר לנו את גרימא לשון כחש ואת ההקבלה בין "חלקך בשלל" לבין "האישה אשר חמדת". מעשה הגבורה הראשון של לותיין, הניסיון שלה לקחת את גורלה בידיה, האופן הלא שגרתי שבו הנסיכה מחלצת את עצמה מהמגדל ויוצאת להציל את האביר, נתקלים כמעט מיד בניסיון להשיב אותה לתפקיד פטריארכלי כרעייה, לכלוא אותה באופן מילולי בין כתלי הבית ולנסות להשיג כוח בעזרתה. בהחלט ניתן לומר שיש כאן ביקורת של טולקין על הניסיון הזה להחזיר את לותיין לספירה הביתית ולשמש כלי במשחק – קלגורם וקורופין מוצגים כאן כדמויות מאוד מאוד שליליות.

מי שמסייע ללותיין לחמוק מהכלא של קלגורם וקורופין בנרגותרונד הוא כלב ציד גדול ומרשים בשם הואן, ששייך לקלגורם. בהמשך העלילה מתגלה הואן כלוחם אמיץ ונאמן – הוא מלווה את לותיין למשימת החילוץ של ברן מהכלא של סאורון. עם כליאתה של לותיין מתערער אמונו של הואן באדונו, וכאשר קלגורם וקורופין מוצאים את ברן ולותיין בשממה, וקורופין מחליט שהוא מעמיס את לותיין על סוסו כאילו הייתה מטען, הואן עוזב את שירותו סופית ואפילו פונה נגדם. הוא מתלווה אל ברן ולותיין במסעם הרה הסכנות, ובסופו של דבר נהרג לצד ברן בקרב מול הזאב הנורא קרכרות.

אני רוצה להפנות פה את תשומת הלב לאלמנט שפחות מזוהה עם טולקין, אבל הוא אופייני מאוד לייצוג הספרותי של אלימות נגד נשים בתקופה הויקטוריאנית. דובר במאמרים קודמים על כך שאצל טולקין באופן ייחודי נפוץ יותר למצוא עצים מואנשים מאשר חיות מואנשות. הסיפור על לותיין יוצא דופן מהבחינה הזו בגלל שהואן הוא כלב שמסוגל לדבר
בלשון בני אדם שלוש פעמים לפני שימות. בספרות הויקטוריאנית יש מוטיב חוזר שמקשר בין התעללות בנשים לבין התעללות בבעלי חיים – בעיקר כלבים. על פי הספר Bleak Houses ("בתי קדרות" בהשאלה מצ'ארלס דיקנס) מאת ליסה סרידג' (2005), העוסק באלימות נגד נשים ברומן הויקטוריאני, הכלב המופיע ברומן שבו מוצגת אלימות כלפי נשים יזוהה תמיד עם האישה: ב"אוליבר טוויסט" מאת צ'ארלס דיקנס (1837) הנבל הבריון ביל סייקס מתעלל בבת הזוג שלו ננסי, ולבסוף רוצח אותה בסצינה ברוטלית, גרפית ומלודרמטית מאוד שדיקנס נהנה להקריא בפני קהל שוב ושוב. אבל ננסי היא לא היחידה שביל מתעלל בה: הכלב Bull's eye ששייך לביל סייקס, גם הוא חוטף ממנו בעיטות ומכות, ואחת הדמויות בספר אפילו משווה בין ננסי לבין הכלב, ואומרת שבניגוד לננסי, הכלב מדי פעם מחזיר לביל נשיכה. בסיום הספר נרמז גם שביל רואה בעיניו של הכלב המביטות בו רגע לפני שהוא נופל אל מותו את "העיניים האלה", ככל הנראה הוא מדמה לעצמו את מבטה של ננסי, בת הזוג שהוא רצח. בספר "הדיירת מאחוזת ויילדפיל" מאת אן ברונטה (1848) חוזרת ההקבלה בין כלבת המשפחה לאישה – שתיהן עוברות התעללות מידי הגבר. כך גם בספר "האישה בלבן" מאת ווילקי קולינס (1857), שם הכלבה היא בין היחידים שחושדים ישר מההתחלה בנבל הנוכל פרסיבל גלייד שזומם לרצוח את אשתו לורה כדי לקבל את הירושה שלה, ובספרה של ג'ורג' אליוט, "דניאל דרונדה" (1876) שבו מוצגת התעללות בכלבה כרמז מתרים להתעללות של הנלי גרנדקורט הנבל בגיבורה גוונדולין הארלת'. על פי סרידג' לא ברור מה הושפע ממה הספרות על החקיקה או החקיקה על הספרות – אבל החוקים שאוסרים אלימות כלפי נשים וילדים הופיעו פחות או יותר במקביל לחוקים למניעת התעללות בבעלי חיים, לקראת אמצע המאה ה-19. אז אולי טולקין לא היה מחסידיה הגדולים של הספרות הויקטוריאנית והתקופה הויקטוריאנית, אבל כאמור אף יוצר לא כותב בוואקום תרבותי וייתכן שהיצירות האלה והמוטיב החוזר בהן השפיעו במידת מה על הבחירה להציג כך את הקשר בין הואן ללותיין. אבל כמו בשאר הסיפור, טולקין משנה מעט את המוטיבים שהוא משתמש בהם: כמו שלותיין הופכת את האגדה על רפונזל, או ההיפוך המגדרי של המיתוס היווני על אורפאוס ואורידיקה: לותיין כמו אורפאוס הולכת אחרי אהובה להיכלות המתים ושרה לולאר כדי לעורר את רחמיהם עד שיסכימו להחזיר לה אותו. במוטיב החוזר על הכלב והאישה, במקום להציג את הכלב כסמל לנאמנות חסרת גבולות למתעלל כמו ב"אוליבר טוויסט" או כמקבילה של האישה בהיותו חסר אונים כנגד ההתעללות, כאן הואן חסר אונים בערך כמו שלותיין חסרת אונים, כלומר בכלל לא. להואן יש חוש צדק משלו והוא פונה נגד קלגורם ברגע שזה נעשה מושחת. בניגוד לכלבים הויקטוריאניים, הואן מסרב להשלים עם אלימות נגד נשים.

בשיאו של הסיפור, לותיין מתמודדת מול נציגו של הרוע עלי אדמות – מורגות בכבודו ובעצמו. ההתמודדות הזו של לותיין מול מורגות היא אולי הדוגמא המובהקת ביותר לקשר בין הרוע האפי והמוחלט של המערכה בעולם פנטזיה לבין אלימות מינית. כמו תינגול וקלגורם לפניו, מורגות מנסה אף הוא להחזיר את לותיין למקום הפטריאכלי המסורתי שלה כחפץ לגירוי וסיפוק מיני. תיאור מחשבותיו של מורגות מצביע על הקשר שנוצר במחשבתו של הרוע בין מיניות לשליטה:

"אך כסות לותיין הוסרה מעליה ברצון מורגות והוא נתן בה את עיניו. והיא לא נרתעה בפני מבטו והציעה לשרת אותו בשירה כדרך הזמרים הנודדים. ובראות מורגות את יופיה עלו בדעתו מחשבות תועבה, ומזימה חרש, אפלה מכל שעלו על לבבו מאז נמלט מואלינור. כך הדיחתהו רשעותו שלו, כי בהתבוננו בה הניחה חופשייה לעת מה ורווה עונג חשאי ממחשבתו" (הסיל' 166). [הדגשה שלי]

טולקין לא משאיר מקום לטעות באשר למחשבות התועבה של מורגות ולמה שהוא מתכנן לעשות. שימו לב שזו המזימה האפלה ביותר – אחרי כל מה שמורגות עשה בתור השר האפל לעמים שלמים, צבאות שלמים – זו המזימה האפלה ביותר שהוא הגה בתודעתו: לאנוס אישה אחת. זו אמירה מאוד חזקה של טולקין נגד אונס ונגד אלימות כלפי נשים: כשמורגות מביט בלותיין וחושק בה, הוא למעשה מעוניין לשלוט בה, להכפיף אותה לכוחו; השימוש במיניות כאלימות מזוהה עם הרוע המוחלט. וכמו כל מי שמנסה להכפיף את לותיין ולשלוט בה, מורגות מוצא את מפלתו. בעודו מהרהר באונס של לותיין דעתו מוסחת לזמן שמספיק ללותיין להסתתר מעיניו שנית ולהרדימו בעזרת שיר.

לסיכום הדיון בדמותה של לותיין ניתן לומר כי כל גבר שלא מעריך די הצורך את לותיין כאינדיווידואלית, כל מי שרואה בה "כוסית", או כלי במשחק פוליטי, כל מי שמנסה לחפצן אותה, להחזיר אותה לספירה הביתית ולכבול אותה לתפקיד המסורתי של האישה, נידון אצל טולקין למפלה: תינגול ששלח את ברן למסע כדי להחליף את לותיין באוצרות מקבל אל הסימלריל שבגללו חרבה דוריאת; קרנם של קלגורם וקורופין בנרגותרונד יורדת מאוד אחרי שמקרה החטיפה של לותיין מתגלה, ומורגות שעסוק כל כך בעונג החשאי שמסבה לו מחשבתו האפלה מניח ללותיין לחמוק ממנו, מה שמאפשר לה ולברן לחמוק יחד מהיכלותיו כשהסימלריל בידם.

אאול וארד'ל

למרבה הצער, כמו בעולם שמחוץ לספרות, לא כל הגיבורות יוצאות מנצחות מהמערכה כמו לותיין: סיפורה של ארד'ל הוא מקרה קלאסי שכמו נלקח היישר מתוך ספר מחקר בסוציולוגיה על זוגיות מתעללת ואלימות במשפחה. בניגוד לשני המקרים הקודמים של איאווין ולותיין, בהם השתמשו התוקפים בכוח ובסמכות כדי לכפות את עצמם על הקורבן, כאן המתעלל משתמש במניפולציות ומפתה את הקורבן לתוך מערכת היחסים עמו. בתיאור מאוד תמציתי ומאוד מדוייק טולקין פורש בפנינו את הדינאמיקה של ההתעללות של אאול בארד'ל על סיומה הטראגי. וכמו במקרים הקודמים, כאן הטרגדיה האישית של ארד'ל שנופלת קורבן להתעללות של אאול, קשורה גם לאחת הטרגדיות הגדולות ביותר שהתרחשו בעידן הראשון בארץ התיכונה – מפלת גונדולין, העיר הנסתרת של בני הלילית.

ארד'ל היא אחותו של טורגון, מושל העיר השמורה והנסתרת גונדולין. כמו איאווין ולותיין לפניה, ארד'ל אינה מרוצה מהכליאה שלה בעיר הנסתרת ומתעקשת לצאת לבקש את ידידיה בני פאנור (להבהרה, זה קורה עוד לפני שלכדו את לותיין ואיבדו את המוניטין שלהם בנרגותרונד). טורגון מתנגד בגלל הסכנה שטמונה ביציאה מן העיר אך לבסוף נכנע
לה ונותן לה לצאת כשהיא מלווה בשלושה מאנשי משק ביתו. ארד'ל מאבדת את מלוויה ותועה לתוך יער נן אלמות (Nan Elmoth), מקום משכנו של אאול, האלף האפל [3]. אאול מאתר אותה, מחליט שהיא מוצאת חן בעיניו ומתמרן אותה בכשפים למצוא אותו ביער: "היא נאווה מאוד בעיניו והוא חפץ בה. והוא הטיל עליה את כשפיו לבל תמצא את הדרך החוצה אלא תלך ותתקרב אל משכנו במעבה היער". (הסיל' 125) ההכרה בעובדה שאאול למעשה מתמרן אותה מלכתחילה ורק בהמשך מתחיל לכפות עליה את רצונו מעידה על הבנה מעמיקה באופן מפתיע של תופעת ההתעללות מצד בני זוג, בטח ביחס לתקופה שבה טולקין כותב.

ע"פ ספרו של לנדי בנקרופט "למה הוא עושה את זה" (2012) שמפרט את דפוסי המחשבה של גברים מתעללים, תחילת הקשר היא אידיליה זוגית שמתמרנת את הקורבן לחשוב שהתנהגותה תוכל להשיב את הגלגל לאחור ולהחזיר לה את הגבר הקשוב, המתחשב, הרגיש והאוהב שהיה לה פעם. בהדרגה מלמד המתעלל את הקורבן להמעיט בערכה ומוריד לה את הביטחון שלה בעצמה וביכולותיה. המתעלל מבודד את הקורבן בכל מיני דרכים מגורמים שמעצימים אותה ויוצר בכך תלות שהולכת וגוברת עד שהקורבן לא מסוגלת לעזוב גם כשהבית כבר הופך לגהינום. וזה בדיוק מה שמתואר במשפט או שניים בסילמריליון לגבי ארד'ל ואאול. אאול לא לקח את ארד'ל לאישה לגמרי בניגוד לרצונה: "לא מסופר כי לב ארד'ל לא חפץ בו כלל, אף לא כי חייה בנן אלמות היו שנואים עליה במשך שנים כה רבות". (הסיל' 125)

הכשפים שבהם תמרן אאול את ארד'ל מרחיקים את ארד'ל מביתה ומחבריה ולמעשה כולאים אותה בביתו המבודד ביער האפל, ובתוך מערכת היחסים איתו. אנחנו למדים שהיא והבן שהיא יולדת לאאול בצללים חיים תחת מגוון של איסורים ומגבלות שככל הנראה נשמרים בשל הפחד מתגובתו של אאול לחוסר צייתנות מצדם: "במצוות אאול לא ראתה אור שמש", "אאול אסר עליה לבקש את בני פאנור" ושמו של הבן "לומיון הוא שם שנתנה לו ארד'ל בשפת הנולדור האסורה". ומחוץ לטווח שמיעתו של אאול מספרת ארד'ל לבנה מאגלין על משפחתה בגונדולין. בסופו של דבר כשמאגלין גדל ונעשה לעלם צעיר – בוגר דיו כדי להגן על אמו מזעמו של אביו, חומקים ארד'ל ומאגלין מנן אלמות במטרה להגיע לגונדולין. אאול מגלה את דבר הבריחה ודולק אחריהם כשחמתו בוערת בו. השניים אמנם מגיעים בשלום אל גונדולין אבל אאול מצליח להתגנב אחריהם ונתפס בידי אנשיו של טורגון. הוא מובא למשפט שבו טורגון מותיר בידיו את הברירה להישאר לנצח בגונדולין או למות מידי אנשי המלך, וכך מסתיים המשפט:

"אז הביט אאול אל עיני המלך טורגון, ולא חת, כי אם עמד זמן רב בלי אומר ובלי ניע, ודממה דקה ירדה על ההיכל. וארד'ל פחדה, ביודעה כי סכנה בו. ולפתע, מהיר כשפיפון, אחז אאול בחנית שהחביא תחת גלימתו והטילה במאגלין ויקרא בקול: 'בשניה בחרתי גם לי גם לבני! לא תיקח לך את אשר לי הוא!' אבל ארד'ל זינקה לפני החנית והיא פגעה בכתפה. … אף כי קטן היה פצעה היא שקעה באפלה ומתה בלילה כי חוד החנית נמשח ברעל… והדבר נודע רק במאוחר" (הסיל' 129).

כמו שקורה יותר מדי פעמים במציאות, ארד'ל נרצחת בגלל קנאותו ורכושנותו של אאול, שלא היה מסוגל לסבול את העובדה כי איבד את השליטה בבני משפחתו. לא אחת מנסים מתעללים להשיב לעצמם את השליטה בבת הזוג דרך שימוש בילדים, וטולקין מספק כאן דוגמא מזעזעת ומובהקת, שמזכירה אירועים שקרו ועודם מתרחשים במציאות. המשפט "לא תיקח לך את אשר לי הוא" מעיד על הבנה דומה להבנה שיש לנו כיום עם כל הכלים שיש לנו לחקר הנושא, אשר לא היו בתקופה בה כתב טולקין. הספרות המקצועית המודרנית מדברת על תפיסת זכאות שמניעה את הגבר המתעלל. על פי בנקרופט, במהלך החיברות של הגבר המתעלל הטמיעו בו כי לגבר, מעצם היותו גבר ישנה זכות מובנית לשלוט באישה, ואילו תפקיד האישה הוא לעשות כרצונו ולסור למרותו. תפיסת הזכאות הזו מאוששת שוב ושוב על ידי חברה והתרבות הפופולארית. לפיכך, כל ביטוי או גילוי של אינידיבידואליות מצד האישה או הילדים נתפסים כערעור על השליטה של הגבר במשפחתו והוא משתמש בהתעללות – איומים, הפחדות, השפלות ואלימות מילולית ופיסית כדי להשיג מחדש את השליטה.

כפי שידוע על פי המחקרים, התעללות בנשים עוברת בין דורות, וטולקין מציג זאת אף הוא דרך דמותו של מאגלין, בנו של אאול. למרות הזמן שבילה בגונדולין, מאגלין ככל הנראה הפנים בשנים החשובות להתפתחותו את תפיסת הזכאות של אאול כמו גם היחס שלו כלפי נשים. הפנמה זו מתבטאת ביחס של מאגלין אל ידריל, בתו של טורגון ובת הדוד של מאגלין:

"מראשית ימיו בגונדולין התייסרה נפשו קשות, וכל אושרו נגזל. הוא אהב את ידריל והשתוקק לה וללא תקווה. האלדר לא השיאו שארי בשר כה קרובים ועד הנה גם לא השתוקק לזאת מי מהם… ידריל לא אהבה כלל את מאגלין וביודעה את אשר חשב עליה אהבתהו עוד פחות… וכחלוף השנים התמיד מאגלין להביט בידריל והמתין ואהבתו הפכה לאפלה בלבבו. והוא חתר עוד יותר לכפות רצונו בדברים אחרים ולא נרתע מעמל או מנטל אם הגביר בזכותם את כוחו… ובעוד אושר הממלכה בעיצומו נזרע בה זרע הזדון האפל." (הסיל', 130)

הקשר בין אהבה אובססיבית לכוחנות ורצון להכניע הוא למרבה הצער לא מובן מאליו עד היום, בטח שלא בתרבות הפופולארית שבה התהגות כוחנית נתפסת כרומנטית, רצויה ונחשקת [4].

בהמשך הסיפור מאגלין ממשיך לסייר מחוץ לגבולות גונדולין בניגוד להוראותיו המפורשות של טורגון, ונתפס על ידי שליחי מורגות. מורגות אמנם מאיים לענות את מאגלין כדי שיסגיר את העיר, אבל מהר מאוד מגלה את החולשה שהופכת את מאגלין למרגל האולטימטיבי עבורו:

"אכן רבתה שמחת מורגות, והוא הבטיח למייגלין כי ימשול בגונדולין וכי יקבל את ידריל עת תיכבש העיר. כי תשוקתו לידריל ושנאתו את טואור הקלו על מאגלין במעשה בגדו, השפל בכל תולדות הימים הקדומים" (הסיל' 220).

האלף היחיד בכל הלגנדריום שנתקרא אי פעם "בוגד". מה שהופך את מעשהו של מאגלין לחמור עוד יותר למרות האיום בעינויים הוא ההקבלה החוזרת שאנחנו רואים כאן בין "חלקך בשלל" ו"האישה אשר חמדת", כאשר מאגלין עומד "לקבל" את ידריל כאילו הייתה חפץ נוי. הפיכת אישה לפרס מלחמה, תוך התעלמות מרצונותיה ורגשותיה מוצגת כאן כחלק בלתי נפרד מההתרדרות וההשחתה של החברה, והלך מחשבה שמזוהה באופן חד משמעי עם הרוע. טולקין מאוד לא מזדהה עם הגישה לפיה בעזרת אהבה, אמונה, רוך, כניעה ואורך רוח יכולה האישה להיטיב את דרכיו של הגבר המתעלל.

בסופו של דבר מאגלין בא על עונשו ומסיים את חייו כשבן זוגה של ארד'ל, טואור, עורך דו קרב עם מאגלין שבסופו מוצא את עצמו מאגלין מושלך מן המצוקים. מאגלין הוא דמות מורכבת למדי – הוא לא נבל רגיל המשרת את כוחות האופל. הוא התדרדר לאופל בדיוק בגלל אותה "אהבה שהפכה לאפלה בלבבו", ובלי ספק ישנו קשר בין האהבה שהפכה לאפלה לבין היחס של אאול לארד'ל בבית לאורך שנות התבגרותו של מאגלין. בזאת טולקין מדגים שוב כיצד מה שמתחיל בכפייה יסתיים רע באופן אפי, בנפילה של הממלכה האחרונה של בני הלילית.

עוד נקודה אחת קטנה שאני רוצה לציין בהקשר הזה היא מערכת יחסים שמתוארת בסילמריליון בשורה אחת, מערכת היחסים מסוף העידן השני שמסתיימת בטביעה של שני בני הזוג יחד עם כל ממלכת נומנור: אר-פרזון לוקח לעצמו בכפייה את בתו של טר-פלנטיר לאחר מותו:

"לימים נתייגע טר-פלנטיר ומת, ולא השאיר אחריו בן אלא רק בת… ועתה השרביט עבר לידה בזכות, מתוקף חוקי נומנור. אך פרזון לקחה לו לאישה חרף רצונה ועולל רע בזאת גם בזאת כי חוקי נומנור לא הותירו זיווג שכזה ואפילו בבית המלוכה, בין שארים כה קרובים. וכאשר נישאו אחז בשרביט במו ידיו… ואת שם מלכתו שינה והיא נקראה אר-זימרפל" (הסיל' עמ' 244).

זה אחד הסיפורים שמסמלים את שקיעתה ונפילתה של ממלכת נומנור, וגם בסיפור הזה, כמו בסיפור של מאגלין וידריל יש אלמנט של כפייה, של לקיחה האישה בניגוד לרצונה, והכמיהה להינשא לבת דודתו מדרגה ראשונה, שתי תשוקות פסולות מאוד שמסמנות את ההתדרדרות החברתית.

סיכום

לתקוותי הצגתי במאמר את האופן בו טולקין מקשר בין התעללות, אלימות והטרדה מינית לבין רוע האפי של המערכה ולהתפרקות של החברה מבפנים. בייצוג של טולקין, אלימות נגד נשים היא לא דרמה פרטית שנשארת בין קירות הבית, חסרת השפעה על העולם החיצוני. טולקין מייצר אמירה ביקורתית על החברה דרך הייצוג של תופעות כאלה בעולם פנטזיה. דווקא בגלל שמדובר בעולם פנטזיה יש לטולקין אפשרות לקשר אלימות כלפי נשים עם רוע אפי מוחלט, ולכן האמירה על אלימות כלפי נשים היא חזקה יותר, מודגשת יותר ונחרצת יותר. אלימות נגד נשים מהווה חלק ממה שמפרק ומחליש את החברה, והופך אותה למטרה נוחה לרוע להשחית אותה ולהשתלט עליה. הגם שטולקין היה בעצמו, ככל הנראה, אדם בעל דעות שמרניות למדי, הרי כשהוא מציג ביצירה שלו אלימות כלפי נשים ואת התפיסות שמאפשרות אותה, הוא מראה איך למעשה הן משרתות בסופו של דבר את הרוע.

זאת ועוד, לפי דעתי טולקין מצליח לייצג את הנשים באורח שמתנגד לצמצום ולכליאה שלהן פיסית ומטאפורית בתוך תבנית, בתפקיד שהחברה ייעדה להן שלא בהכרח מתיישב עם האישיות, הרצונות והערכים שלהן.



על המאמר:

המאמר הינו עיבוד להרצאתה של נבט טחנאי מכנס מיתופיה 2015. המאמר מתפרסם לרגל שבוע המודעות לאלימות כלפי נשים.

תודה ליובל פורת אשר סייע בהכנת הסרטון והכתוביות!

הערות:

[1] אי. אל. ג'יימס וחקייניותיה

[2] המאמר מתייחס ליצורים המכונים – Elves בגרסה האנגלית לסירוגין כ"בני לילית" על פי תרגום רות לבנית ל"שר הטבעות" וכ"אלפים" על פי תרגום יעל אכמון ל"הוביט".

[3] הבהרה: בהחלט לא מדובר באלפים האפלים שמתקראים "דרואו" (drow) אלא בבן לילית שחי לבדו בצללי יער נן אלמות', ורוחש שנאה עזה לשאר בני הלילית, בין השאר בעקבות טבח השארים.

[4] ע"ע ספריה של אי. אל. ג'יימס ודומותיה.

אודות נבט טחנאי

מאסטרנטית לספרות אנגלית, מוכרת ספרים ומנחת משחקי מבוכים ודרקונים למחייתה, טולקינאית ופמיניסטית בזמנה הפנוי.

שמירת קישור קבוע.

סגור לתגובות